בית המשפט קיבל תביעת לשון הרע שהגיש עורך דין ונוטריון ותיק נגד העיתון הכלכלי "פוליסה", בגין כתבה שייחסה לו נטילה שלא כדין של כספי ביטוח שהגיעו ללקוחותיו ו"היעלמות" עמם. נקבע, כי מדובר במילים חריפות, מביישות ומשפילות לכל אדם, ובייחוד למי שעוסק במקצוע עריכת הדין, וכי הנתבעים לא הסבירו את פשר השימוש בהם ולא עשו מאמץ כן ורציני לקבל את תגובת התובע כפי שנדרש בתקנון האתיקה המקצועית של העיתונות. לפיכך, יפוצה התובע בסך של 90,000 ₪, בין היתר בשל אובדן ההכנסות שנגרם לו עקב הפרסום. עניינו של ההליך בתביעת לשון הרע שהגיש התובע, עורך דין ונוטריון ותיק, נגד העיתון הכלכלי "פוליסה" הנשלח בפקסימיליה למבטחים ולעורכי דין בגין כתבה מכפישה שפורסמה אודותיו שכותרתה "תביעה: עו"ד טיפל בגניבת הרכבים מול חברות הביטוח – ונעלם". הנתבעים 1 2 הם עורכי העיתון. על פי הכתבה, עורך הדין "הואשם" בשמירת כספים שהושגו לאחר טיפול בתביעת גניבת רכב מול חברות הביטוח, וכי חברה שנמנתה עם לקוחותיו הגישה נגדו תביעה בטענה כי זה טיפל עבורה בקבלת תגמולי ביטוח בגין גניבת שני רכבים בבעלותה, אולם הפר את חובותיו כלפיה משלא מסר לה דין וחשבון אודות התביעות ואף עולה החשש כי ברשותו כספים המגיעים לה. כשלושה ימים לאחר פרסום הכתבה מושא התביעה פרסם העיתון הודעת התנצלות בפני התובע. על רקע זה, עתר התובע לפיצוי בסך 500,000 ₪ בגין הכתבה, אשר לשיטתו עלתה כדי פרסום לשון הרע נגדו. לדבריו, נעלב קשות מן הכתבה, ואף ההתנצלות התייחסה בעיקר למילה "נאשם" ולטעמו כל קורא סביר עשוי לחשוב כי התובע, כעורך דין, גנב כספי לקוחות. כן הוסיף כי לא ננקטו ע"י הנתבעים צעדים כלשהם על מנת להיווכח אם יש אמת בפרסום קודם להעלאתו, ולפיכך לא עומדת לנתבעים החזקה הקבועה בסעיף 16(ב)(2) לחוק בדבר פרסום בתום לב. לא זו אף זו, לטענת התובע אף נגרם לו עוול נוסף לאחר שהושעה מהיותו ראש וועדת המשמעת של התאגדות הקאראטה בישראל, על לא עוול בכפו. הנתבעים מאידך, סברו כי מדובר בכתבה בדבר הגשת תביעה אזרחית ועל כן חוסים הדברים תחת הגנת "אמת בפרסום" ותחת הגנת תום הלב הקבועות בסעיפים 14 15 לחוק איסור לשון הרע. לדברי עורך העיתון, טרם פרסום הידיעה נשלח למרכז "פוליסה" על ידי אחד ממקורותיו העתק המרצת פתיחה שהוגשה נגד התובע, בה הועלו האשמות חמורות נגדו ובהן האשמה שהוא מחזיק שלא כדין כספים שגבה עבור לקוחו וכי לא קיים את חיוביו כנאמן וכעורך דין בהתאם להוראות הדין השונות. לטענתו, לאחר עיון בדברים ערך בדיקות עם כמה ממקורותיו הנוספים שאישרו פרטים אלה מתיק בית המשפט, וכי ביקש לפנות לעורך הדין של הלקוחה ולתובע על מנת לקבל תגובה, אולם לא ניתן היה להשיג את התובע. עוד טען העורך כי לאחר שהתברר כי המרצת הפתיחה נגד התובע נמחקה, החליט מיוזמתו לפרסם בגליונו הבא ה כתבת המשך אודות מחיקת התביעה. בית המשפט קבע: כב' השופטת ח' ינון קבעה כי דין התביעה להתקבל באופן חלקי. תחילה, בחנה השופטת האם הדברים שפורסמו אודות התובע עונים להגדרת "לשון הרע" שבחוק, במבחן האובייקטיבי של "הקורא הסביר". לדעת השופטת ינון, ראוי לקבוע כי המילים "מואשם" ו"נעלם" הן מילים חריפות, מביישות ומשפילות המצביעות על קיום הליך בפלילים, שעה שהוגשה בעניין הנדון המרצת פתיחה בתחום האזרחי וראוי לקבוע כי התובע כלל לא "נעלם". לשיטתה, האדם הסביר יבין מהמילים כי התובע הואשם בפלילים על אחזקת כספי לקוחו ולכן "ירד למרתף" כביכול ו"נעלם", שעה שאינו יודע כי אין כל ממש בשתי אמירות אלה. עוד הוסיפה כי הדברים חמורים שבעתיים שעה שמדובר בעורך דין, שאין הדעת סובלת כי יואשם בפלילים על נטילת כספים המגיעים ללקוח שלא כדין, ושנטילת כספים שכזו נעשתה במזיד ובזדון. בכל הנוגע להתקיימותן של הגנות החוק, ציינה השופטת כי מעיון בלשון המרצת הפתיחה עולה כי מדובר בתביעה אזרחית למתן מידע, חשבונות והעברת דו"ח וכספים, ולא מדובר כלל ועיקר בהליך פלילי. נקבע, כי הנתבעים, העורכים יחדיו עשרות שנים את עיתון "פוליסה", ידעו והיו צריכים לדעת את ההבדל בין הביטוי "הוגשה תביעה אזרחית" לבין "הגשת הליך בפלילים" וכן המשמעות החמורה הנודעת למילה ו"נעלם". עם זאת, הנתבעים לא נזהרו בהעלאת ביטויים מעין אלו, אף שמשמעותם החמורה ברורה ובהירה לכל העוסק בעולם הפוליסות, המבטחים ועורכי הדין. עוד הוסיף בית המשפט כי הנתבעים לא הסבירו מדוע נקטו מלכתחילה במילים הקשות דנן, שכן יכולים היו לדווח על תוכן המרצת הפתיחה כפי שהוא ולהישאר נאמנים ללשונה, וייתכן שעשו כן כדי ל"העצים" הידיעה ולעשותה רכילאית וצהובה עבור קוראים פוטנציאליים. נוסף לאמור, לא הובהר מדוע לא עשה עורך העיתון מאמץ כן ורציני לקבל את תגובת התובע לכתבה, אלא הסתפק בברור שטחי בפרק זמן קצר, שעה שהחוק בתקנון האתיקה המקצועית של העיתונות דורש אחרת. לפיכך, נקבע כי הנתבעים אינם חוסים בהגנות "אמת בפרסום" ו"תום הלב" ועליהם לפצות את התובע. בכל הנוגע לסכום הפיצוי, סבר בית המשפט כי מדובר במצב בו ראוי לפסוק לתובע את הסכום המקסימלי של פיצוי ללא הוכחת נזק הקבוע בחוק, 50,000 ₪, נוכח החומרה בביטויים שננקטו, תפוצת העתון והיות התובע עורך דין המתואר כנאשם בפלילים וכמי שהעלים עצמו מלקוחות. עוד קיבל בית המשפט את טענת עורך הדין לפיה הדבר פורסם בקרב לקוחות קיימים ופוטנציאליים ויש לסבור כי נגרם לו נזק מסויים של אבדן הכנסה בגין האמור. לפיכך, פסק לו בית המשפט סכום נוסף בסך של 40,000 ₪. עוד הודגש כי התובע הושעה מהיותו יו"ר ועדת האתיקה של האגודה לספורט הקראטה בישראל וייתכן שאף עובדה זו שהופצה גרמה לו חסרון כיס, דבר התומך במסקנה דלעיל. התביעה התקבלה חלקית; התובע יפוצה ב 90,000 ₪ עבור לשון הרע ואובדן הכנסות, בתוספת 15,000 ₪ בגין הוצאות משפט ושכ"ט.

לפסק הדין המלא     חזרה למעלה