| עליון |
| 1 [ראיות] [עונשין] |
 |
| עפ 7899/13 פלוני נ' מדינת ישראל (עליון; ס' ג'ובראן, י' דנציגר, צ' זילברטל; 24/06/14) - 20 ע' |
| עו"ד: אופיר טישלר, אריאל עטרי |
נדחה ערעור על הרשעת המערער בביצוע עבירות מין בנכדותיו, בהעדר עילה להתערבות בקביעות המהימנות ובממצאי העובדה של בימ"ש קמא; כן נדחה הערעור על העונש, ונפסק כי אין בגילו ובמצבו הרפואי של המערער כדי להפחית מחומרת מעשיו ומן הצורך לגזור עליו עונש הולם, עונש שאינו חורג ממדיניות הענישה המקובלת.
 ראיות – מהימנות – בחינתה על-ידי ערכאת הערעור
ראיות – מימצאים – התערבות ערכאת הערעור
ראיות – נטל ההוכחה – נזק ראייתי
עונשין – ענישה – התערבות ערכאת הערעור
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: עבירות מין
.
המערער הורשע בבימ"ש המחוזי בביצוע מעשים מגונים בשלוש נכדותיו (להלן: מ', א', ה'), ונגזר עליו מאסר לריצוי בפועל לתקופה של 18 חודשים; מאסר על תנאי לתקופה של 42 חודשים, ופיצוי למתלוננת מ' בסך 25,000 ש"ח. הערעור נסב על הכרעת הדין ועל גזר דין.
.
בית המשפט העליון (מפי השופט זילברטל ובהסכמת השופטים ג'ובראן ודנציגר) דחה את הערעור, בכפוף לשינוי בעונש המאסר המותנה, ופסק כי:
אשר לממצאי מהימנות שנקבעו ביחס לגרסת מ' ו-א', ערכאת הערעור לא תתערב בקביעות מהימנות ובממצאים עובדתיים שקבעה הערכאה הדיונית, אלא במקרים חריגים, בשל היתרון האינהרנטי המוקנה לערכאה הדיונית להתרשם באופן בלתי אמצעי מן העדים. כאשר עסקינן בעבירות מין, ובפרט כאלה שבוצעו בתוך המשפחה, גובר משקל ההתרשמות הבלתי אמצעית מהעדים. עם זאת, נוכח ה"כוח" הרב שניתן לערכאה הדיונית בהערכת המהימנות, על ערכאת הערעור לבחון בקפדנות יתרה את מסקנותיה. במקרה דנן אין עילה להתערב בממצאי המהימנות שנקבעו ביחס לעדויות מ' ו-א'. מדובר בעדויות קוהרנטיות וברורות להן נמצאו חיזוקים חיצוניים. אין בסתירות מסוימות בין עדותה של מ' לעדויות אחרות כדי להטיל ספק בממצאי המהימנות שנקבעו.
אשר לטענה כי בשל היעדר חקירתן והעדתן של ה' ואמה, נגרם למערער "נזק ראייתי", טענה כאמור היא למעשה טענות כלפי מחדלי חקירה בכסות אחרת. יתרה מכך, אין צורך בשימוש בדוקטרינה זו בהליכים פליליים, שכן במשפט האזרחי הטענה נטענת על-ידי תובע במטרה להעביר את נטל השכנוע לנתבע, ואילו כאשר נטענת טענה זו על-ידי ההגנה בהליך הפלילי, אין בכך כל משמעות מעשית, שכן ממילא נטל ההוכחה רובץ על המאשימה. גם לגופה דין הטענה נדחתה בהעדר בסיס; מעשי המערער אינם משחקים תמימים בין סב לנכדותיו, והם מהווים עבירות פליליות; אף אם בחלקיקי נימוקים נפרדים ושונים היה כדי לעורר ספק מסוים ושולי בעניין כלשהו, הצטברות הראיות יוצרת מסקנה הגיונית אחת לפיה לא נותר ספק ביחס לביצוע המעשים על-ידי המערער.
אין זה מקרה חריג בו תתערב ערכאת הערעור בעונש שגזרה הערכאה הדיונית. אין בגילו ובמצבו הרפואי של המערער כדי להפחית מחומרת מעשיו ומן הצורך לגזור עליו עונש הולם. העונש אינו חורג ממדיניות הענישה המקובלת במקרים מסוג זה, ועברו הפלילי של המערער מחזק את הותרת העונש על כנו; סכום הפיצוי ל-מ' אינו חורג ממדיניות הענישה הראויה. אין במצב הכלכלי הנטען של המערער כדי לשנות את הקביעה או להוות אמת מידה בעת קביעת הפיצוי; נוכח הסכמת המשיבה קוצר עונש המאסר המותנה. |
| חזרה למעלה |
|
| 2 [דיון פלילי] |
|
| רעפ 4231/14 יניב בנסוסן נ' מדינת ישראל (עליון; ס' ג'ובראן; 24/06/14) - 5 ע' |
| עו"ד: ירון פורר |
הבר"ע כלל לא מציינת מדוע היא עומדת במבחנים למתן רשות לערעור שני, ועניינה בהחמרת העונש שהושת על המבקש בביהמ"ש המחוזי בלבד. אין בעצם הפער האמור, כמו במקרים של שאלות אחרות בעניין חומרת העונש, כדי להצדיק מתן רשות ערעור בגלגול שני.
דיון פלילי – ערעור – בקשת רשות ערעור
.
המבקש הורשע ע"פ הודאתו בעבירות איומים כלפי שוטרים, ותקיפה ואיומים כלפי אסירים בעת שריצה עונש מאסר. בימ"ש השלום גזר עליו 5 חודשי מאסר בפועל, הפעיל את מאסריו המותנים כך שירצה עוד 12 חודשי מאסר בפועל מכוחם ומאסר על תנאי. ערעור שהגישה המדינה על קולת העונש התקבל ע"י ביהמ"ש המחוזי, שהעמיד את עונשו של המבקש על שנת מאסר אחת יחד עם כל שאר רכיבי העונש שקבע בימ"ש השלום, כך שירצה שנתיים מאסר בפועל בסה"כ. מכאן הבר"ע.
.
ביהמ"ש העליון דחה את הבקשה בקובעו:
הלכה היא כי אין מעניקים רשות לערעור שני, אלא אם כן המקרה מעלה סוגיה או טענה בעלת חשיבות כללית, משפטית או ציבורית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים, או אם ישנם שיקולי צדק ייחודיים בנסיבות המקרה. הבקשה כלל לא מציינת מדוע היא עומדת במבחנים האמורים, ועניינה בהחמרת העונש שהושת על המבקש בביהמ"ש המחוזי בלבד. בפסק דינו הבהיר ביהמ"ש המחוזי מדוע, לגופו של עניין העונש שהשית בימ"ש השלום על המבקש אינו הולם את המעשים החמורים שביצע, ואין בעצם הפער האמור – כמו במקרים של שאלות אחרות בעניין חומרת העונש – כדי להצדיק מתן רשות ערעור בגלגול שני. למעלה מן הצורך יצוין שביהמ"ש המחוזי לא החמיר יתר על המידה עם המבקש. |
| חזרה למעלה |
|
| 3 [עונשין] |
|
| בשפ 4067/14 פלוני נ' מדינת ישראל (עליון; א' חיות; 24/06/14) - 9 ע' |
| עו"ד: עידית פרג'ון, ריבניק באטל, ירוסלב מץ |
בימ"ש פסק כי צו פיקוח ומעקב שהוטל על העורר מכוח חוק הגנה על הציבור מפני ביצוע עבירות מין יעמדו על כנו על כל תנאיו, וכי מניין תקופת תחולתו של הצו יחל ביום שחרורו ממאסר.
עונשין – ענישה – דרכי ענישה: צו פיקוח
עונשין – זכויות נפגעי עבירה – חוק הגנה על הציבור מפני עברייני מין, התשס`ו-2006
.
העורר הורשע בביצוע עבירות אלימות ומין כלפי אשתו וילדיו. העורר ריצה שש שנות מאסר בפועל ושוחרר ממאסר לאחרונה. עסקינן בערר על החלטת בימ"ש המחוזי להוציא נגד העורר צו פיקוח ומעקב מכוח חוק הגנה על הציבור מפני ביצוע עבירות מין, התשס"ו-2006 (להלן: החוק), על התנאים המפורטים בו. עיקר הדיון נסב אודות טענת העורר בדבר התנאי שעניינו איסור יצירת קשר עם אשתו (למעט קשר טלפוני) לפרק זמן של 6 חודשים, אלא בהסכמתה המפורשת אשר תאומת עם גורמי הרווחה, וכן אודות טענת העורר כנגד המועד בו נכנס הצו לתוקפו.
.
בית המשפט העליון (השופטת א' חיות) קיבל את הערר בחלקו ופסק כי:
בדונו בבקשה למתן צו פיקוח ומעקב המוגשת מכוח החוק על בימ"ש לאזן בין זכויות עבריין מין לחירות, לפרטיות ולחופש העיסוק, כמי שסיים לרצות את עונשו ושוחרר מן המאסר, ובין האינטרס שיש לציבור להגן על עצמו מפני הישנות עבירות מין על ידו. את נקודת האיזון על בימ"ש לאתר, בין היתר, תוך מתן הדעת לנסיבות כל מקרה.
במקרה דנן אין לסטות מן התנאי האוסר ליצור קשר עם רעייתו או להתגורר בביתם במשך 6 חודשים, המשקף איזון ראוי והולם בין הזכויות והאינטרסים המתנגשים, ויש בו התייחסות לעמדת רעיית העורר לפיה היא מעוניינת כי ישוב לביתם, בדרך של קיצור תקופת האיסור. עמדת העורר לפיה ראוי היה ליתן משקל מכריע לעמדת רעייתו, נדחתה בדין נוכח חומרת ההתעללות, המועצמת נוכח אי נטילת אחריות, אי הבעת חרטה והעדר טיפול, התנהלות המחזקת את הסיכון להישנות מעשיו. במקרה זה קיים קשר לא ינותק בין סיכוני האלימות לסיכוני הישנות עבירות המין. לגבי העורר נקבע מסוכנות גבוהה בנוגע להישנות עבירות אלימות ומסוכנות בינונית להישנות עבירות מין. נוכח כל האמור בצדק נקבע כי בטרם ייענה רצון רעיית העורר לשובו הביתה מן הראוי לבחון את התנהלותו ולו לפרק זמן מוגבל. מסקנה זו מתיישבת עם ההלכה לפיה בבוא בימ"ש להטיל מגבלה על עבריין מין עליו לבחון לא רק את מסוכנותו הכללית אלא גם את הסיכון הפרטני הנשקף ממנו. כמו כן, גורמי הרווחה לא קבעו פוזיטיבית שהסכמת האישה ניתנה באופן חופשי ולא המליצו לקבל את ההסכמה שהביעה, ובנוסף העבירות בהן הורשע העורר בוצעו תקופה ארוכה מבלי שדווחו על ידה לגורמי אכיפת החוק.
אשר למועד ממנו יש להתחיל את מניין תקופת תחולתו של הצו, תחילה הוטל על העורר צו פיקוח ומעקב זמני עד לקבלת עמדת גורמי הרווחה. בהחלטה סופית הוחלט כי יש למנות את תקופת תוקפו של הצו החל מיום מצן צו הפיקוח והמעקב הזמני. תנאי הפיקוח והמעקב המוטלים כיום על העורר קוימו על ידו החל מיום שחרורו ממאסר. משכך, ראוי להביא בחשבון במניין תקופת תוקפו של הצו גם את פרק הזמן שבו הוטל עליו הצו הזמני. |
| חזרה למעלה |
|
| 4 [דיון אזרחי] [משפט מינהלי] |
|
| עעמ 3616/14 עידנים (נעם אשכנזי) עבודות ציבוריות בע"מ נ' עיריית תל אביב-יפו - ועדת המכרזים (עליון; צ' זילברטל; 24/06/14) - 6 ע' |
| עו"ד: רנאטו יאראק, שני לוי גצוביץ |
מאזן הנוחות נוטה בבירור לעבר דחיית הבקשה למתן סעד זמני בערעור. בין היתר, מדובר במכרז לאספקת שירותים, אשר קיימת אפשרות מעשית להסב את הזכייה בו לחברה שביהמ"ש יקבע לגביה כי היא הזוכה. סיכויי הערעור אינם גבוהים באופן שיש בהם כדי להביא לקבלת הבקשה על אף המסקנה לעניין מאזן הנוחות. כידוע, לא בנקל יתערב ביהמ"ש בהחלטה של ועדת המכרזים של העירייה.
דיון אזרחי – סעדים זמניים – בערעור
משפט מינהלי – מכרזים – סעדים זמניים
.
עיריית ת"א פרסמה מכרז לביצוע עבודות ניקיון בעיר. במעמד פתיחת ההצעות שהוגשו התברר כי קיים פער משמעותי בין גובה ההצעות לבין אומדן העירייה באשר לעלות אספקת שירותי הניקיון, ולפיכך המליצה ועדת המכרזים של העירייה על ביטול המכרז. עתירת המבקשת כלפי החלטה זו נדחתה. הבקשה דנא היא בקשה לסעד זמני בערעור שבגדרה מבוקש להורות על עיכוב ביצוע המכרז.
.
ביהמ"ש העליון דחה את הבקשה בקובעו:
הלכה היא כי על המבקש סעד זמני בתקופת הערעור להוכיח במסגרת בקשתו כי סיכויי הערעור שהגיש טובים וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתו. אמות-מידה אלה מקיימות בתוכן מעין "מקבילית כוחות". לא נמצא כי במקרה דנא בחינת אמות-המידה האמורות מובילה למסקנה כי יש להיעתר לבקשה.
בהקשר של מאזן הנוחות טוענת המבקשת, כי ככל שבקשתה תידחה והליכי המכרז החדש לא יעוכבו, יהיה קושי להשיב את המצב לאחור במידה וערעורה יתקבל. ראשית יובהר, כי מדובר במכרז לאספקת שירותים, אשר בניגוד למכרזי הקמה קיימת אפשרות מעשית להסב את הזכייה בו לחברה שביהמ"ש יקבע לגביה כי היא הזוכה. מעבר לכך, במידה והליכי המכרז ימשכו כסדרם ובסופו של יום ערעור המבקשת יתקבל, הרי שהנזק שייגרם לה הוא כזה הניתן לכימות ולפיצוי כספי ועל כן אינו בלתי הפיך. ועוד, יש להביא בחשבון גם את האינטרס הציבורי העלול להיפגע אם יעוכב קיומו של מכרז חדש.
מששיקול מאזן הנוחות נוטה בבירור לעבר דחיית הבקשה אין להידרש באריכות לשאלת סיכויי הערעור ודי אם יצוין, בזהירות, כי אף שלא ניתן להכתירו כחסר סיכוי, נראה גם כי סיכוייו אינם גבוהים באופן שיש בהם כדי להביא לקבלת הבקשה על אף המסקנה לעניין מאזן הנוחות. ראוי להזכיר את קביעותיו של בימ"ש זה לפיהן לא בנקל יתערב ביהמ"ש בהחלטה של ועדת המכרזים של העירייה. |
| חזרה למעלה |
|
| 5 [נזיקין] |
|
| עא 2303/11 מדינת ישראל - משרד הביטחון נ' לוטפי חסן עואודה (עליון; א' חיות, נ' הנדל, צ' זילברטל; 24/06/14) - 37 ע' |
| עו"ד: עמוס גבעון, ו מלי אומיד ברגר |
משנמצא כי הנזק נגרם במקרה דנן כתוצאה מהתפוצצות הרימון שהוא דבר מסוכן, וזאת שלא במהלך "שימוש רגיל" ברימון, ומשנמצא עוד כי המערערת הייתה בעליו של הדבר המסוכן וכי הוא "נעזב או נמסר" על-ידה, עובר הנטל אל המערערת להוכיח כי לא התרשלה בטיפולה ברימון. המערערת לא עמדה בנטל האמור. אף לא נמצא כי נותק הקש"ס המשפטי בין התרשלות המערערת לבין הנזק.
נזיקין – אחריות – דברים מסוכנים
נזיקין – אחריות – אחריות המדינה
נזיקין – נטל השכנוע – העברתו
נזיקין – נטל הראיה – דבר מסוכן
נזיקין – רשלנות – חזקת רשלנות
נזיקין – רשלנות – קשר סיבתי
.
רימון רסס צה"לי התפוצץ בכפר אידנא, בנסיבות שאינן ברורות, ובזמן שבמקום התקיימה תהלוכה לרגל חג הקרבן. התפוצצות הרימון גרמה למותם של שלושה ולפציעתם של רבים. בגין אירוע זה הגישו הפצועים, עיזבונות המנוחים והתלויים בהם (הם המשיבים) תביעות בנזיקין נגד המדינה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי המדינה אחראית לנזקי המשיבים, וקבע את סכומי הפיצויים. ערעור המדינה עוסק הן במישור האחריות והן במישור הנזק. הערעור שכנגד מופנה כלפי סכום הפיצויים שנקבע.
.
ביהמ"ש העליון דחה את הערעור ברוב דעות השופטים חיות והנדל וכנגד דעתו החולקת של השופט זילברטל:
מלשון סעיף 38 לפקודת הנזיקין עולה, כי על מנת שנטל ההוכחה יעבור אל כתפי המזיק מקום שבו נגרם נזק ע"י "דבר מסוכן" על התובע להוכיח כי הנזק אכן נגרם ע"י דבר מסוכן וכי הנתבע היה בעליו של הדבר או ממונה עליו. לכך הוסיפה הפסיקה שני תנאים נוספים – היות הדבר המסוכן חפץ אשר "נעזב" או "נמסר", וכן שלא נעשה בו "שימוש רגיל".
במקרה דנן אין מחלוקת כי הנזק נגרם כתוצאה מהתפוצצות רימון העונה להגדרת "דבר מסוכן". יריעת המחלוקת בשאלה האם המערערת הייתה בעלת הרימון או הממונה עליו, אף היא מצומצמת. המערערת אינה חולקת על כך כי היא הגורם היחיד המייצר רימונים מהסוג שגרם לנזק וכי בעבר הייתה בעלת הרימון, אלא שלטענתה לא עמדו המשיבים בנטל להוכיח כי נותרה בעלת הרימון בעת קרות האירוע.
גם אם נניח לטובת המערערת כי בעת קרות האירוע לא היה הרימון בחזקתה, אין בכך כדי לשלול את התקיימות התנאי בדבר היות הנתבע בעלי הדבר המסוכן. ראשית, כבר נפסק כי לעניין תנאי זה עובר נטל ההוכחה לכתפי כל אחד מהבעלים הקודמים של החפץ המסוכן, וכל אחד מהם נדרש להוכיח כי לא התרשל בהעברתו לאחר. שנית, אפילו יש מי שיסבור כי הגיעה העת לשנות מהלכות אלה, נראה כי במקרה דנן המשיבים עמדו בנטל להוכיח כי המערערת הייתה בעלת הרימון במועד קרות אירוע הנזק.
המערערת לא טענה כי היא מוכרת רימוני רסס, או כי היא מוסרת או מעבירה אותם לאחרים בכל דרך שהיא. על כן וככל שעניין לנו ברימון שאבד למערערת או נגנב מידיה, יש להתייחס אליו כרימון שבעלות המדינה בו לא עברה לאחר. ודוק, ע"פ סעיף 38 לפקודה אין צורך שהדבר המסוכן יהיה בחזקתו של הנתבע, די בכך שהוא בעליו לצורך העברת נטל הראיה ע"פ התנאים הקבועים בסעיף.
המערערת טוענת כי יש לאמץ את קביעת בימ"ש קמא לפיה משליך הרימון לא היה חייל צה"ל וכי הוכח שחיילי צה"ל כלל לא היו באזור בעת קרות האירוע. ככל שכך הם פני הדברים וככל שלא היה זה אחד מנציגי המערערת שהביא את הרימון לכפר בעת האירוע, המסקנה היא שהרימון הגיע לכפר והתפוצץ שם לאחר ש"נעזב או נמסר" ע"י המערערת, בין אם משום שנשכח בשטח ובין אם נגנב.
על כן, אין מנוס מן המסקנה הנוספת כי התנאי בדבר "עזיבתו או מסירתו" של החפץ המסוכן התקיים אף הוא במקרה דנן. מסקנה נוספת זו מתיישבת עם תכלית התנאי האמור והיא – מניעת ניתוק הקש"ס בין התנהגות בעליו של החפץ המסוכן ובין הנזק שנגרם וזאת על מנת שתישמר אחריותו גם באותם המקרים שבהם אין הוא הגורם הישיר לנזק; איש מן הצדדים לא טען כי מדובר בשימוש רגיל ברימון.
אם כן, בנסיבות העניין חלה החזקה הקבועה בס' 38 והנטל עובר למערערת להוכיח כי לא התרשלה בטיפול ברימון. הפסיקה הציבה משוכה גבוהה בפני נתבע הנדרש להוכיח, מתוקף החזקה הנ"ל, כי לא התרשל. כאשר עובדות האירוע אינן ידועות – וכזה הוא המקרה דנא – על הנתבע הנטל להוכיח כי בחינת כל אחד מהתרחישים האפשריים שבעקבותיהם נגרם הנזק, מובילה למסקנה כי לא התרשל.
שופט המיעוט סבר בעניין זה כי עדות הסרן אשר שימש כראש מדור אימונים בפיקוד יש בה משום הוכחה מספקת לכך שהמערערת לא התרשלה, ומשכך יש לראותה כמי שעמדה בנטל. השופט ציין בהקשר זה את הוראות הבטיחות עליהן עמד הסרן ואת העובדה שלפי הוראות אלה מנהל הצבא מעקב מדוקדק אחר הרימונים שברשותו. לדידו, נוכח העובדה שבמקרה דנן לא ניתן לאתר את היחידה או הבסיס ממנו יצא הרימון, כל שניתן לדרוש מהמדינה הוא להוכיח שבתקופה הרלבנטית ננקטו, ככלל, אמצעי זהירות סבירים לשמירה על רימוני צה"ל ולמניעת אובדנם, וכי נראה כי בנטל זה עמדה המדינה.
דעת הרוב שונה. ראשית, המסמכים שהציג הסרן ועדותו נוגעים רק להוראות בטיחות באימונים או לפעילות צבאית ואין בה התייחסות כוללת לנהלי שמירה על רימונים בצה"ל, לרבות שמירה עליהם מפני גניבה או נטילה ללא רשות. שנית, המערערת לא הציגה ראיה כלשהי אשר יש בה להצביע על האופן בו יושמו הנהלים במקרה דנן. משכך לא ניתן להסתפק בעצם קיומם של נהלים לצורך ביסוס הקביעה לפיה המערערת לא התרשלה. אכן יתכנו מצבים כמו זה הנדון בו הקושי להרים את הנטל בדבר אי-התרשלות הינו כבד ביותר. אך קושי זה אין בו כדי להצדיק מסקנה בדבר אי-התרשלות בלא ראיות כלשהן המעידות על כך ולו במאזן ההסתברויות. החסר הראייתי פועל לחובת המערערת.
השופט זילברטל סבור כי אף אם נניח כי הייתה התרשלות בשמירה על הרימון, אין לשלול את האפשרות שניתן היה לקבל את ערעור המדינה גם בשל ניתוק הקש"ס בין ההתרשלות לבין הנזק. נוכח משקלן המצטבר של הראיות שהוצגו, סביר יותר לומר כי הרקע להתפוצצות הרימון היה קיומו של אירוע אלים ורב משתתפים בכפר. כלומר סביר יותר לקבוע שמדובר היה במעשה אקטיבי שביצע מאן דהוא, אשר ע"פ פסיקה קיימת יש בו לנתק את הקשר הסיבתי בין התרשלות המדינה לבין קרות הנזק.
השופטת חיות מסבירה כי תובע הנסמך על חזקת ההתרשלות שבסעיף 38 אינו נדרש להוכיח את קיומו של קש"ס משפטי בין התרשלות הנתבע ובין הנזק. חזקת זו מקפלת בתוכה גם חזקה בדבר קיומו של קש"ס משפטי. המערערת לא עמדה בנטל להוכיח קיומו של "גורם זר מתערב" שניתק את הקשר. התנהגות צפויה של "גורם זר" אין בה כדי לנתק את הקש"ס המשפטי. לא ניתן לומר ששימוש ברימון לשם פגיעה באנשים עימם מצוי המשתמש בסכסוך הינו בלתי צפוי. שימוש ברימון שהגיע לידיים הלא נכונות ופגיעה באמצעותו בחפים מפשע באירוע טרור, אף הוא אינו בלתי צפוי במקומותינו. בהיעדר מידע כלשהו על נסיבות העברת הרימון לאותו "גורם זר", לא ניתן לקבוע כי מדובר באירוע לא צפוי.
השופט הנדל סבור כי לשון סעיף 38 ושיקולי המדיניות תומכים במסקנה שאין לסטות מהכלל לפיו על התובע להוכיח את הקש"ס המשפטי. השאלה היא האם המדינה יכולה וצריכה הייתה לצפות את התערבות הגורם הזר. לדידו, ניתן וצריך לצפות את האפשרות שאדם שנוטל לידיו רימון, וודאי אדם שגונב רימון – יעשה ברימון שימוש שיביא לנזק. בשל כך, מתקיים אף קש"ס משפטי במקרה דנא.
המערערת טוענת כי הטלת האחריות עליה במקרה הנדון מטילה עליה למעשה אחריות חמורה בגין נזקים הנגרמים מדברים מסוכנים, וזאת במצבים שבהם קיים ערפל עובדתי באשר לנסיבות האירוע. אכן, משכבר הימים עמד בימ"ש זה על ההכבדה הנגרמת לנתבע כתוצאה מהחלת חזקות ההתרשלות הקבועות בסעיפים 40-38 ועל הסטייה המסוימת הנגרמת בעטיין מהעיקרון הנזיקי הבסיסי לפיו נושא המזיק באחריות בגין אשם. ברם, במקרה הנדון נראה כי שיקולי המדיניות הכלליים התומכים בהטלת אחריות חמורה (הוגנות, פיזור הנזק והרתעה), מצדיקים את הטלת האחריות על כתפי המערערת.
הערעורים לעניין הנזק דינם להידחות אף הם. במסגרת זו יובהר, כי השכר הממוצע המשמש כבסיס לחישוב אובדן ההשתכרות בשנים האבודות נועד להעריך את גובה השתכרותו העתידית של הניזוק שנפטר בהיותו קטין. על כן הוא מבוסס על ההערכה העדכנית ביותר – גובה השכר הממוצע נכון למועד מתן פסק הדין, במכפלה של מקדם היוון מתאים. |
| חזרה למעלה |
|
| 6 [דיור ציבורי] [משפט מינהלי] |
|
| עעמ 2851/13 אילן סויסה נ' מדינת ישראל - משרד הבינוי והשיכון (עליון; א' רובינשטיין, ח' מלצר, צ' זילברטל; 23/06/14) - 11 ע' |
| עו"ד: אבישי קראוס, גליה חלפי |
לצורך קבלת מעמד של דייר ממשיך יש לעמוד בשני תנאים מצטברים: קירבה משפחתית לזכאי ומגורים במשך שלוש שנים רצופות עם הזכאי, מלבד היעדרויות קצרות וארעיות במהותן. מאסר לרוב אינו דוגמא להיעדרות קצרה וארעית במהותה. אמנם, רעיונית ייתכנו מקרים בהם יימצא לנכון לראות בהיעדרות בשל שהות בבית האסורים כהיעדרות זמנית. אך לא כך הוא במקרה הנדון.
דיור ציבורי – דייר ממשיך – זכאות
משפט מינהלי – הטבות – דיור ציבורי
.
ערעור על פסק דינו של בימ"ש לעניינים מנהליים, בגדרו נדחתה עתירתו של המערער לקבוע כי הוא "דייר ממשיך" בדירה.
.
ביהמ"ש העליון דחה את הערעור בקובעו:
לצורך קבלת מעמד של דייר ממשיך יש לעמוד בשני תנאים מצטברים: קירבה משפחתית לזכאי ומגורים במשך שלוש שנים רצופות עם הזכאי, מלבד היעדרויות קצרות וארעיות במהותן. המחלוקת בין הצדדים נסובה סביב השאלה האם שהות המערער במאסר יכולה לבוא בגדר "היעדרות קצרה וארעית כגון שירות מילואים או אשפוז לטיפול רפואי", כאמור בנוהל המשיבה.
על דרך הכלל, שירות מילואים וטיפול רפואי נבדלים משמעותית ממאסר. לכן מאסר לרוב אינו בגדר דוגמא נוספת להיעדרות קצרה וארעית במהותה, בשונה משירות מילואים וטיפול רפואי, שהם במרבית המקרים זמניים מטבעם ובד"כ אינם נתונים לבחירה. בנוסף לכך, מבחינת האינטרס החברתי יש מקום לתמרץ את מי שמתגוררים בדיור הציבורי לשרת במילואים ולקבל את הטיפול הרפואי לו הם זקוקים. לעומת זאת, את ההתנהלות העבריינית בגינה נשלח המערער למאסר אין כל אינטרס ציבורי לתמרץ.
ודוק, מבחינה רעיונית, ייתכנו מקרים בהם יימצא לראות בהיעדרות בשל שהות בבית האסורים כהיעדרות זמנית. דוגמא אפשרית לכך היא כשמדובר במעצר שלא הוביל להרשעה, או מאסר לתקופה קצרה בסיטואציות שאינן פליליות מובהקות ועוד. אולם בנסיבות דנא, נוכח משך תקופת ההיעדרות, עילתה וחלקה המשמעותי מתוך התקופה הכוללת הנדרשת להקניית הזכות, כמו גם שילוב יתר הנתונים במכלול – אין הצדקה לקחת בחשבון את חמשת חודשי שהותו של המערער בכלא כהיעדרות ארעית.
המערער ביקש כי ביהמ"ש יתעלם ממה שמופיע במרשם האוכלוסין ביחס לכתובת מגוריו. ברם, ע"פ הוראת סעיף 3 לחוק מרשם האוכלוסין, רישום המען במרשם הוא בבחינת ראיה לכאורה לנכונות פרטי הרישום. רישום המען מכוון למטרות שונות ובין היתר הוא משמש לצורך ניהול הליכים משפטיים והליכי גביית חובות. המערער שינה את כתובתו מספר פעמים כדי להקשות על ההתחקות אחריו. הוא איננו יכול אפוא ליהנות מכל העולמות – מחד להסתיר עצמו מפני רשויות המדינה (ומאחרים) ומאידך לבקש מגוף אחר של המדינה לזכותו בהטבות, שיכול היה לקבל לולא היה נוקט בדרך פתלתלה זו.
האינטרס שהעלה המשיב בדבר הוגנות ויעילות השימוש בדיור הציבורי הינו בעל משקל משמעותי נוכח הביקוש הרב לדירות בדיור הציבורי, בעיקר לאור גודל הדירה בה מדובר והיותה ממוקמת בקומת קרקע. אכן, נוכח העובדה שמדובר במשאב ציבורי מוגבל בביקוש גבוה, כשכל דורשיו נמצאים במצב סוציו-אקונומי נמוך – על המשיבה לנקוט בשוויון בחלוקתו ועל ביהמ"ש למנוע ביצוע מחטפים. |
| חזרה למעלה |
|
| 7 [עונשין] [דיון פלילי] |
|
| עפ 2038/14 אהרון בן מנחם נ' מדינת ישראל (עליון; י' דנציגר, ע' פוגלמן, ד' ברק ארז; 23/06/14) - 5 ע' |
| עו"ד: חיים שוייצר, אורנית עמיר, מיכאל סיבוני |
לא נמצא כי העונש שהוטל על המערער סוטה באופן מובהק ממדיניות הענישה הראויה. אין צריך להכביר מילים על חומרתן הרבה של עבירות השוד, ובפרט על תופעת השוד של מכשירי טלפון נייד. עבירות אלו מטילות חתתן על עוברי אורח תמימים וחסרי הגנה ופוגעות בשלום הציבור ובביטחונו.
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: שוד
דיון פלילי – ערעור – עונש
.
ערעור על גזר הדין של ביהמ"ש המחוזי שהרשיע את המערער לפי הודאתו בעבירת סיוע לשוד בנסיבות מחמירות, וגזר עליו 14 חודשי מאסר בפועל, מאסר על תנאי ופיצוי למתלונן בסך 2,000 ₪.
.
ביהמ"ש העליון דחה את הערעור בקובעו:
כידוע, ערכאת הערעור תתערב בעונש שהטילה הערכאה הדיונית רק במקרים חריגים של טעות מהותית או סטייה ברורה ממדיניות הענישה המקובלת בנסיבות דומות.
אין צריך להכביר מילים על חומרתן הרבה של עבירות השוד, ובפרט על תופעת השוד של מכשירי טלפון נייד – תופעה שיש שטוענים שהפכה ל"מכת מדינה". עבירות אלו מטילות חיתתן על עוברי אורח תמימים וחסרי הגנה המחזיקים במכשירים יקרי ערך, ופוגעות בשלום הציבור ובביטחונו. למגמת ההחמרה בעבירות אלה, ראו למשל העונשים שנגזרו בעניין זגורי, בעניין חמור ובעניין כריסטיאן.
במקרה דנן, על רקע נסיבות ביצוע העבירה, כמו גם נסיבותיו האישיות של המערער, לא נמצא כי העונש שהוטל סוטה באופן מובהק ממדיניות הענישה הראויה. ראוי להביא בחשבון כי הסיוע שהגיש המערער לביצוע העבירה לא היה זניח וכי בינו לבין המבצעים העיקריים, שהיו קטינים, פער גילאים משמעותי. לכך מתווספת ההמלצה השלילית של שירות המבחן והעובדה שעברו של המערער אינו נקי. תוצאת האיזון שערך ביהמ"ש המחוזי בין שיקולי הענישה השונים אינה מגלה עילה להתערבות בעונש. |
| חזרה למעלה |
|
| 8 [דיון פלילי] |
|
| רעפ 4185/14 שלומי גולן נ' מדינת ישראל (עליון; א' שהם; 22/06/14) - 7 ע' |
| עו"ד: ניבה נקש |
נדחתה בקשת רשות ערעור על הרשעת המבקש בעבירות תעבורה וסמים ועל עונשו. נפסק כי הבקשה אינה עומדת באמות המידה למתן רשות ערעור, כי לא נמצא כשל בייצוג, לא נפל פגם בהודאת המבקש ואין נסיבות חריגות שבכוחן לאפשר חזרה מהודאה בשלב הערעור, וכי לא נפל בגזר הדין פגם כלשהו.
דיון פלילי – ערעור – רשות ערעור
דיון פלילי – עונש – רשות ערעור
דיון פלילי – הודאה – חזרה מהודאה
דיון פלילי – ייצוג – כשל בייצוג
.
המבקש הורשע בבימ"ש השלום, על יסוד הודאתו, בעבירות הבאות: נהיגה בזמן פסילה, נהיגה ללא פוליסת ביטוח בתוקף, החזקת סם לצריכה עצמית, ונהיגה תחת השפעת אלכוהול, שתי עבירות של הפרת הוראה חוקית. על המבקש הושתו 8 חודשי מאסר לריצוי בפועל; הפעלת עונש מאסר מותנה ל-3 חודשים, במצטבר; עונשי פסילה מלהחזיק רישיון נהיגה; קנס בסך 2,500 ש"ח. ערעור על הכרעת הדין וגזר הדין נדחו בבימ"ש המחוזי, ומכאן בקשת רשות הערעור.
.
בית המשפט העליון (השופט א' שהם) דחה את הבקשה ופסק כי:
הלכה היא כי לא על נקלה תינתן רשות ערעור "בגלגול שלישי". רק כאשר הבקשה לרשות ערעור מצריכה הכרעה בשאלה משפטית כבדת משקל, החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים, או במקרים חריגים בהם מתגלה עיוות דין או אי-צדק כלפי המבקש, ייעתר בימ"ש לבקשה כזו. בטענות המבקש אין דבר החורג מעניינו הפרטי, ולא מתעורר חשש לעיוות דין. לפיכך הבקשה איננה עומדת באמות המידה הנ"ל ודינה להידחות.
גם לגופה דין נדחתה הבקשה. המבקש לא הלין על הרשעתו ולא טען כי נפל פגם כלשהו בהודאתו. הודאת המבקש ברורה, ובנסיבות העניין הטענות לקיומה של חוסר הבנה הן עמומות וקלושות, לכל היותר. לא די בהעלאת טענה בעלמא בדבר כשל בייצוג ויש להראות כי נגרם לנאשם עיוות דין של ממש, כתוצאה מן האופן שבו התנהל ייצוגו. המבקש לא הראה כי כך הם פני הדברים. יתרה מכך, בנסיבות, קשה לומר כי באת-כוחו הנוכחית של המבקש מיצתה את הניסיון להשיג את תגובת באת כוחו הקודמת, לטענה בדבר כשל בייצוג. משנדחתה הטענה לכשל בייצוג, לא נמצא כי נפל פגם בהודאת המבקש, וודאי שאין בנמצא "נסיבות חריגות", שבכוחן לאפשר חזרה מהודאה בשלב הערעור.
גם לעניין העונש אין מקום להתערב. השגה על חומרת העונש אין בכוחה להצדיק מתן רשות ערעור, למעט במקרים חריגים אשר בהם העונש שהושת על המבקש סוטה סטייה ניכרת ממדיניות הענישה הראויה והמקובלת בעבירות דומות. במקרה דנן, העונש מבטא התחשבות ראויה במכלול השיקולים הרלוונטיים, ולא נפל בגזר הדין פגם כלשהו. |
| חזרה למעלה |
|
| עבודה ארצי |
| 9 [עבודה] [ביטוח לאומי] |
|
| עבל (ארצי) 508-05-12 יהושע סדיס נ' המוסד לביטוח לאומי (עבודה; לאה גליקסמן, יגאל פליטמן, ורדה וירט, נ.צ.: א' כרמון, א' זילברשץ; 19/06/14) - 10 ע' |
| עו"ד: סימונה גולדמן מימון, אליעזר חדד |
נדחה ערעור על פסק דין בו נדחתה תביעת המערער לתשלום דמי פגיעה בשל אירוע תאונתי בעבודה, על יסוד חוות דעת מומחה. נקבע כי אין הצדקה שלא לקבל את מסקנת המומחה בדבר העדר קשר סיבתי בין האירוע התאונתי לבין הפגיעה של המערער והניתוח שעבר וכי אין מקום למינוי מומחה רפואי נוסף או אחר.
עבודה – ביטוח לאומי – ביטוח נפגעי עבודה
עבודה – ביטוח לאומי – פגיעה בעבודה
עבודה – תאונת עבודה – מינוי מומחה
ביטוח לאומי – ביטוח נפגעי עבודה – פגיעה בעבודה
.
ערעור על פסק דין בו נדחתה תביעת המערער, עצמאי בתחום המחשבים, לתשלום דמי פגיעה בשל אירוע תאונתי – נפילה במהלך העבודה, על יסוד חוות דעת מומחה רפואי (להלן: המומחה).
.
בית הדין האזורי לעבודה (מפי השופטת ל' גליקסמן ובהסכמת הנשיא י' פליטמן, סגנית הנשיא ו' וירט-ליבנה ונציגי הציבור א' כרמון, א' זילברשץ) דחה את הערעור ופסק כי:
ביה"ד ציין כי כי המומחה קבע, על יסוד ממצאים קליניים ונתונים נוספים, כי אין קשר סיבתי בין האירוע לבין הפגיעה בברך ימין של המערער והניתוח שעבר. ביה"ד ציין כי המומחה אמנם נתן משקל רב לעובדה שהמערער שיחק כדורגל, ואף השווה בינו לבין שחקן מקצועי. אולם, אין לומר כי חוות דעתו מבוססת על כך שהמערער הוא שחקן כדורגל. העובדה שהמערער שיחק כדורגל היא, לדעת המומחה, ההסבר לממצאים הקליניים שנמצאו. אולם, חוות הדעת מבוססת על הממצאים הקליניים, שאינם מתאימים לחבלה נקודתית אלא לחבלות ישנות רבות ונתונים נוספים. מעבר לכך, גם אם אין להשוות בין שחקן כדורגל מקצועי לבין המערער, ששיחק פעם-פעמיים בשבוע כדורגל במשך שנים רבות, השאלה אם לעובדה זו השלכות על הפגיעה בברכו של המערער היא שאלה רפואית, המצויה בתחום מומחיותו של המומחה. יתר על כן, אין מחלוקת כי לעובדה שהמערער שיחק כדורגל שנים רבות השלכה על מצב ברך ימין שלו, וכי למערער היו קודם לאירוע התאונתי בעיות רפואיות בשתי הברכיים. מעבר לאמור, יש לתת משקל לכך שבאנמנזה הרפואית לא אוזכרה כלל הנפילה בעבודה, אלא נאמר כי הכאבים הם בעקבות מעידה במשחק כדורגל. לאור כל האמור, אין הצדקה שלא לקבל את מסקנת המומחה בדבר העדר קשר סיבתי ואין מקום למינוי מומחה רפואי נוסף או אחר. |
| חזרה למעלה |
|
| עבודה אזורי |
| 10 [עבודה] |
|
| סע (ת"א) 16689-11-12 אורי בן חורין נ' אליצור שור רעננה־ איגוד ספורטיבי דתי (עבודה; אירית הרמל; 22/06/14) - 17 ע' |
| עו"ד: אהוד אלוני, ליזי רכניצר, ליאור פרי |
בית הדין לעבודה מצא, כי התקיימו יחסי עובד מעביד בין התובע לבין הנתבעת. נפסק, כי בנסיבות עולה, כי התובע היה חלק מהמערך הארגוני הרגיל של הנתבעת והשתלב בו ולכן התקיים בו הפן החיובי של מבחן ההשתלבות.
עבודה – יחסי עובד-מעביד – מבחנים לקביעתם
.
התובע הגיש כנגד הנתבעת תביעה להכיר בקיומם של יחסי עובד ומעביד לנתבעת ועל בסיס אותם יחסים לחייב את הנתבעת לשלם לתובע זכויות שונות. כן נדרש בית הדין לשאלה, אם התובע התפטר בנסיבות המזכות אותו בפיצויי פיטורים.
.
בית הדין לעבודה מפי הרשמת א. הרמל פסק כלהלן:
בבוא בית הדין להכריע בשאלת מעמדו של אדם, דהיינו אם מדובר בעובד או בעצמאי, עליו לשקלל את כל הסממנים והעובדות המהווים חלק מהמבחן המעורבב ובמסגרת עריכת האיזון יכול שיינתן משקל שונה לכל אחד מהנתונים הרלוונטיים.
כל הסממנים הנדרשים מתקיימים בעניינינו. הנתבע מהווהמפעל שניתן להשתלב בו. התובע היה מגיע לאולמות הכדורסל שנשכרו לשם כך, ע"י הנתבעת, ומבצע שם את תפקידו בדרך כלל בשעות קבועות. כמו כן, שירותי האמון היו חלק מהמערך הארגוני של הנתבעת ולא הוצאו על ידה למיקור חוץ. העובדה שביצע התובע כמאמן, הייתה ועודנה מצוי בליבתהפעילות הרגילה של הנתבעת.
בנסיבות עולה, כי התובע היה חלק מהמערך הארגוני הרגיל של הנתבעת והשתלב בו ולכן התקיים בו הפן החיובי של מבחן ההשתלבות.
לא עלה בידי הנתבעת להוכיח שכר חלופי שהיה משתלם לתובע אם הייתה מועסק מלכתחילה כשכיר, לפיכך נמצא, כי השכר ששולם לתובע בפועל היווה תמורה הולמת לתפקיד שמילא.
התובע הוכיח, כי התפטר בנסיבות המזכות אותו בתשלום פיצויי פיטורים. העובדה שהוא נדרש לאמן רק קבוצה אחת, מהווה הרעה בתנאי עבודה וזאת שעה שעליו להגיע למקום העבודה, מספר פעמים בשבוע כבעבר, אך זאת בשעה שהוא מועסק בהיקף שעות קטן יותר. |
| חזרה למעלה |
|
| 11 [עבודה] |
|
| תפ (ת"א) 882-08 מדינת ישראל רשות האוכלוסין וההגירה נ' משה אלעל (עבודה; מיכל לויט; 16/06/14) - 11 ע' |
| עו"ד: דן טוניק, ג'קי הנרי סגרון |
ביה"ד הרשיע את הנאשם בביצוע עבירה של העסקה שלא כדין של עובדים זרים, נוכח הוכחת יסודותיה. בין היתר נפסק כי, הוכח כי העובדים נשוא כתב האישום אינם אזרחי ישראל או תושביה, וכי הנאשם העסיקם מבלי שהיה בידיו היתר כדין לעשות כן.
עבודה – עובדים זרים – העבדה שלא כדין
עבודה – עובדים זרים – היתר העסקה
.
כנגד הנאשם הוגש כתב אישום בגין העסקה שלא כדין של 6 עובדים, עבירה על סעיף 2(א) לחוק עובדים זרים, התשנ"א-1991 (להלן: החוק). הנאשם היה, במועד הרלוונטי לכתב האישום, קבלן עבודה ופיקח על עבודת השיפוצים בהם הועסקו 6 העובדים במלון.
.
בית הדין האזורי לעבודה (השופטת הבכירה מ' לויט) הרשיע את הנאשם ופסק כי:
אשר לשאלה האם הוכחו יסודות העבירה שיוחסה לנאשם על ידי המאשימה במידה של למעלה מספק סביר, לפי תעודות עובד ציבור חמישה מהעובדים לא היו בעלי היתר עבודה בישראל בכלל או אצל הנאשם בפרט ועובד שישי היה בעל היתר עבודה אצל מעסיק אחר ולא אצל הנאשם, ולפי הדין יש לקבל את תוכנן. בעניין שאלת קיומם של יחסי עבודה בין הנאשם לעובדים, בפסיקה נקבעה חזקה עובדתית לפיה כאשר אדם נמצא מבצע עבודה באתר מסוים, והעבודה שהינו מבצע נחוצה למי שמחזיק אותה עת באתר כבעלים או קבלן – ניתן להסיק כי קיים קשר של יחסי עובד ומעביד בין מבצע העבודה לבין המחזיק באתר כבעלים או קבלן, אלא אם יוכח אחרת. כיום מופיעה חזקה זו בסעיף 4א' לחוק. הנאשם הודה כי היה קבלן עבודה שפיקח על עבודת השיפוצים במלון שביצע בין היתר עבודות טיח וקרמיקה, אותן ביצעו העובדים הזרים. בנוסף, לפי הסכם התקשרות בין מזמיני העבודה במלון לנאשם, שהודה כי חתם עליו, הנאשם התחייב לבצע במלון עבודות מסוג זה. הנאשם אף הנפיק חשבוניות בגין תשלום שקיבל עבור ביצוע עבודות קרמיקה וטיח. העובדים נתפסו כשהם עוסקים בעבודות טיח וקרמיקה. לפיכך, יש להחיל בעניין זה את החזקה הנ"ל. הנאשם לא הציג כל ראיה ו/או עדות המהווה הוכחה פוזיטיבית שיש בה כדי להפריך את החזקה בדבר קיום יחסי עבודה בינו לבין העובדים. לאור כל האמור, המאשימה הוכיחה כי הנאשם העסיק את 6 העובדים.
אשר ליסוד הנפשי, לפי החוק נדרשת מודעות או עצימת עיניים. במצב של העסקת עובד זר תושב השטחים, מתקיימות לכאורה, נסיבות לביסוס חשד בדבר האפשרות שההעסקה אינה כדין. חשד זה על המעסיק הפוטנציאלי להפריך, טרם התקשרותו עם העובד. הנאשם הודה כי לא בדק את זהות העובדים ובכך בחר "לעצום עיניו" ולהתעלם מהאפשרות שהם מועסקים שלא כדין. מהנאשם הודה כי נמנע מלבדוק את זהות העובדים, הרי שגם אם הייתה מתקבלת גרסתו לפיה מדובר היה בהתקשרות משולשת באמצעות קבלני משנה, בהעדר הסכם עם קבלני המשנה, הכולל סעיף אחריות על העובדים הזרים, האחריות להעסקת העובדים מוטלת ממילא גם על הנאשם, שלא טרח לבדוק את חוקיות העסקתם. משכך, מתקיים גם היסוד הנפשי. לאור כל האמור, הנאשם הורשע בעבירה שיוחסה לו. |
| חזרה למעלה |
|
| 12 [עבודה] [ביטוח לאומי] |
|
| בל (ת"א) 1806/08 ויינר שרה נ' המוסד לביטוח לאומי (עבודה; שמואל טננבוים, נ.צ. ח' נאמן גלאי, צ' זייד; 12/06/14) - 13 ע' |
| עו"ד: אילה אנדורן, משה אהרון |
ביה"ד הכיר, באופן חריג, בתסמונת תעלת כף היד ממנה סובלת התובעת, כתאונה בעבודה, חרף אי הסכמת המומחה מטעם ביה"ד לעמדת הנתבע המכירה בתסמונת כתאונה בעבודה אצל קלדניות; ביה"ד הכיר בקשר הסיבתי שבין עבודת התובעת לתסמונת על סמך הנתונים בחוות דעת המומחה, חרף אי הכרתו בכך, נוכח עלייתם בקנה אחד עם הוראות הנתבע באשר לתנאים להכרה בתסמונת כתאונה בעבודה.
עבודה – תאונת עבודה – מיקרוטראומה
עבודה – תאונת עבודה – קביעה בדבר תאונת עבודה
עבודה – תאונת עבודה – הוכחת קשר סיבתי
עבודה – תאונת עבודה – מינוי מומחה
עבודה – ביטוח לאומי – תאונת עבודה
ביטוח לאומי – ביטוח נפגעי עבודה – פגיעה בעבודה
ביטוח לאומי – ביטוח נפגעי עבודה – תאונת עבודה
.
עסקינן בתביעה להכרה בפגימות בידיה של התובעת, שעבדה כקלדנית וכקופאית, כתאונה בעבודה מכח תורת המיקרוטראומה. מומחה שמונה מטעם מביה"ד קבע כי אין ראיה לכך שסוג העבודה של התובעת מהווה גורם סיכון ללקות בתסמונת תעלת כף היד (להלן: התסמונת) ולכן אינו מבסס תשתית להכרה בעבודות קלדנות למיניהן כמחלת מקצוע. התובעת טענה כי בחוות דעת המומחה, קיימים פגמים המחייבים לפסול אותה ולמנות מומחה רפואי אחר. עוד נטען כי נוכח העיכובים בניהול התיק, על ביה"ד להכיר בתביעה בהסתמך על חוות דעת רפואיות בתיקים אחרים בעלי עובדות דומות. לחלופין, התבקש מינוי מומחה רפואי נוסף.
.
בית הדין האזורי לעבודה (סגן הנשיא ש' טננבוים ונציגי הציבור ח' נאמן גלאי, צ' זייד) קיבל את התביעה ופסק כי:
הנתבע (להלן: המוסד) פועל לפי חוזר נפגעי עבודה (להלן: החוזר) בנוגע לתביעה להכרה בתסמונת כפגיעה בעבודה. לפי החוזר, התסמונת אופיינית אצל קלדניות וקופאיות ונקבעו הפרטים הנדרשים לבירור התביעה; במקרה דנן, אף שמדובר בתוצאה חריגה, יש להכיר בתביעה חרף מסקנת המומחה כי אין הוא מסכים לעמדת המוסד בקשר להכרה בתסמונת כתאונה בעבודה במקרה של עבודת קלדנות. נוכח עמדת המוסד כי יש להכיר, בהתקיים נתונים מסוימים, בתסמונת כתאונה בעבודה אצל קלדניות, ובהתחשב בכך שמדובר בתביעה מתחום הביטחון הסוציאלי, אין לקבל את עמדת המומחה לפיה, אין די הוכחות רפואיות לקשר שבין התסמונת לבין העבודה. כמו כן, בפסיקה הוכרה התסמונת אצל קלדניות כתאונה בעבודה.
דרך המלך בנסיבות העניין הינה להעביר את העניין למומחה יועץ רפואי אחר. עם זאת, ביה"ד החליט להכיר בקשר הסיבתי שבין עבודת התובעת למחלתה על סמך הנתונים הרפואיים המפורטים בחוות דעת המומחה, חרף מסקנתו שלא להכיר בקשר הסיבתי. בחוזר נקבע כי בבחינת הקשר הסיבתי יש לבחון עבודות בהן קיימות תנועות חוזרות ונשנות של האצבעות פעמים רבות ביום, כמו קלדניות או קופאיות. במקרה דנן, הנתונים עולים בקנה אחד עם החוזר באשר לתנאים להכרה בתסמונת כתאונה בעבודה. מדובר בשנות עבודה רבות משך שנים רבות כקלדנית וכקופאית, כאשר הסימפטומים הופיעו תוך כדי עבודה. אין כל אינדיקציה לכך שהתובעת ביצעה תנועות ידיים חריגות מחוץ לעבודה ואין ראיה לגורמים אישיים היכולים להשפיע על הופעת התסמונת. אין כל נתון באשר לתאונה שאירעה לתובעת בידיה. בחוות דעתו אין המומחה מציין נתונים רפואיים כלשהם מהם ניתן להסיק, כי לא קיים קשר סיבתי בין עבודת התובעת למחלתה וכי קיימים גורמים רפואיים אחרים שיכולים היו לגרום למחלה. מסקנת המומחה מבוססת רק על העדר מחקרים משכנעים לקשר האמור. נוכח האמור, הוכח הקשר הסיבתי שבין עבודת התובעת למחלה, ולפיכך דין התביעה להתקבל. המחלה ממנה סובלת התובעת הינה בגדר תאונה בעבודה כמשמעותה בחוק. |
| חזרה למעלה |
|
| 13 [עבודה] |
|
| סע (ת"א) 8170-05-11 מלאך אליעזר נ' מפעת 1965 (1987) בע"מ (עבודה; אורן שגב, נ.צ.: מ' ברימן, ש' חורש; 12/06/14) - 16 ע' |
| עו"ד: הילה קוסיאק, גולן אשטון |
בית הדין לעבודה הורה על דחיית תביעתו של התובע לתשלום שעות נוספות והפרשי שכר. נפסק, כי תשלום שעות נוספות גלובאליות הוכר בפסיקה כתחליף להסדר החוקי, אשר אינו בגדר "שכר כולל" אסור, אך זאת בנסיבות מסוימות בלבד. משנקבע תשלום נפרד בעבור שעות נוספות וההסדר אינו בגדר פיקציה, לא יהיה הסדר זה פסול.
עבודה – שעות עבודה ומנוחה – שעות נוספות
.
התובע הגיש תביעה לתשלום זכויות שונות הנובעות מתקופת עבודתו בנתבעת וסיומה. הצדדים חלוקים, בין השאר, בשאלת מתכונת עבודתו של התובע.
.
בית הדין לעבודה מפי השופט א. שגב ונציגי הציבור מ. בירמן ו- ש. חורש פסק כלהלן:
על בית הדין להקדים ולבחון האם תנאי עבודתו של התובע ונסיבותיה, אפשרו למעסיקתו פיקוח. ממכלול העדויות והראיות עולה כי לנתבעת היה פיקוח על שעות העבודה של התובע באמצעות מכשיר הטכנוגרף ובאמצעות איתוראן, אשר למעשה אפשרו לנתבעת לדעת היכן נמצא התובע בכל רגע נתון משעות העבודה. יש לדחות את טענת הנתבעת בדבר אי תחולת חוק שעות עבודה ומנוחה.
תשלום שעות נוספות גלובאליות הוכר בפסיקה כתחליף להסדר החוקי, אשר אינו בגדר "שכר כולל" אסור, אך זאת בנסיבות מסוימות בלבד. משנקבע תשלום נפרד בעבור שעות נוספות וההסדר אינו בגדר פיקציה, לא יהיה הסדר זה פסול.
בנסיבות העניין, מהותית, המדובר היה בתשלום שעות נוספות גלובאלי שהוסכם בין הצדדים בגין עבודתו של התובע מעבר לשעות הרגילות של עבודתו בבת ים. במקרה זה, אין לפסוק לתובע גמול נוסף מעבר לגמול אותו קיבל מידי חודש.
יש לדחות את תביעתו של התובע לתשלום שעות נוספות והפרשי שכר. |
| חזרה למעלה |
|
| 14 [עבודה] |
|
| סק (ב"ש) 25840-02-14 הסתדרות העובדים הכללית החדשה נ' עיריית באר שבע (עבודה; יעל אנגלברג, נ.צ.: א' כהן, ד' אבדור; 09/06/14) - 19 ע' |
| עו"ד: יעל שילוני, ואהוד שילוני, שמואל ורזגר, אביגיל בורוביץ, מנחם לפידור |
בית הדין לעבודה דחה את טענת המשיבים, במסגרת בקשת צד להסכם קיבוצי, לפיה יש להעביר את הסוגיה לבירור במסגרת הליך יישוב חילוקי הדעות. נפסק, בין השאר, כי בנסיבותיו של עניין זה, מכלול הדברים מטה את הכף לקביעה כי אין מקום להעביר את הסוגיה שבפנינו לבירור בהליך פריטטי שייתכן ויסתיים בבוררות.
עבודה – יישוב סכסוכי עבודה – ועדה פריטטית
.
המבקשים הגישו בקשת צד ליתן צו המורה למשיבה שאין היא רשאית לקלוט עובדים בחוזים אישיים ללא הסכמה מפורשת ובכתב מהמבקשת 1. בית הדין נדרש לשאלה: האם רשאית העירייה לקלוט עובדים בחוזים אישיים על פי שיקול דעתה הבלעדי או שמא מותנה הדבר בקבלת הסכמת ההסתדרות, ומה משמעות ההסכמים וההנהגות שעל פיהם התנהלו הצדדים עד היום.
.
בית הדין לעבודה מפי השופטת י. אנגלברג שהם ונציגי הציבור א. כהן ו- ד. אבדור פסק כלהלן:
יישוב חילוקי דעות בין צדדים להסכם קיבוצי באמצעות ועדה פריטטית היא כלי מקובל במערכת יחסי עבודה קיבוציים, אך אין לומר מכך שצד לחוקת העבודה אינו רשאי לפנות לבית הדין לבירור עניין שבמחלוקת, ואין בחוקת העבודה כדי לגרוע מסמכותו של בית הדין להכריע בעניין שכזה.
אין מקום לקבוע מסמרות מתי יהא זה נכון לדון בסוגיה המובאת לפתחו של בית הדין ומתי יהא זה נכון להפנות את הסוגיה להליך של יישוב חילוקי דעות בהתאם להסכם הקיבוצי החל על הצדדים ויש לבחון כל עניין על פי נסיבותיו.
בית הדין יטה להותיר בידיו את ההכרעה, מקום שבו ענינו של הסכסוך חורג מהמחלוקת הפרטנית או שכרוכה בו שאלה פרשנית עקרונית של תקנון וכיוצ"ב סוגיות שמתעורר בהן "אינטרס ציבורי ברור" שלא לעכב את ההליך בבית המשפט.
בנסיבותיו של עניין זה, מכלול הדברים מטה את הכף לקביעה כי אין מקום להעביר את הסוגיה שבפנינו לבירור בהליך פריטטי שייתכן ויסתיים בבוררות.
לגופו של עניין, מהוראות החוקה עולה כי ככלל, חלות על העירייה ועל כל עובדיה הוראות חוקת העבודה והאפשרות להוציא עובדים מסוימים מתחולת חוקת העבודה צריכה להיקבע במפורש בהוראות החוקה עצמה.
יש לדחות את הטענה, כי הסכמת יו"ר הוועד מהווה רק הסכמה לפרסום תנאי הסף במכרז. דין הסכמת יו"ר הוועד לפרסום המכרז כדין הסכמת ההסתדרות לתנאים הכלולים במכרז ואין לטעון כיום כי נפל פגם בהעסקת אותם עובדים בחוזה אישי.
העיקרון המנחה הינו – כי קיימת עדיפות להוראה של הסכם קיבוצי ואף הוראה בהסכם האישי המטיבה עם העובד תותר רק ככל שאין ההסכם הקיבוצי מונע אותה. |
| חזרה למעלה |
|
| 15 [עבודה] |
|
| סע (ת"א) 60706-01-13 סלאמה מצבאח נ' מ. גדולים בע"מ (עבודה; דפנה חסון זכריה; 01/06/14) - 18 ע' |
| עו"ד: זחאלקה, מיכלביץ' |
דו"ח שירות התעסוקה משקף את היקף העבודה ואת תעריף השכר ששולם לתובע, תושב הרשות הפלסטינאית, בפועל בכל תקופת העסקתו ולפיכך נדחתה תביעתו לתשלום הפרשי שכר בטענה לדיווח שגוי לשירות התעסוקה; התובע זכאי להפרשי שכר על בסיס ההסכם הקיבוצי בענף הבנייה, בין שכר המינימום לעובד לבין השכר שהשתכר בפועל ולזכויות סוציאליות שונות.
עבודה – עובדים – עובדים פלשתינאים
עבודה – שכר עבודה – שכר מינימום
עבודה – שכר עבודה – תלוש שכר
עבודה – שכר עבודה – תביעה להפרשי שכר
עבודה – שכר עבודה – דמי חגים
עבודה – שכר עבודה – היקף משרה
עבודה – שכר עבודה – זכויות נלוות
עבודה – פיצויי פיטורין – זכאות
.
התובע עבד בנתבעת משך כשנתיים. על יחסי העבודה חל ההסכם הקיבוצי הכללי לעובדי הבנייה (להלן: ההסכם הקיבוצי). בהיות התובע תושב הרשות הפלסטינאית חייב המעסיק הישראלי שלו בהגשת דיווח חודשי למדור התשלומים בשירות התעסוקה ובתשלום חלק מזכויותיו הסוציאליות באמצעות מדור התשלומים הממשלתי. התובע עתר לתשלום זכויות שונות נוכח טענתו לדיווח שגוי למדור התשלומים, לחלופין עתר התובע להפרשי שכר המבוססים על ההסכם הקיבוצי בין שכר המינימום לעובד בענף הבניין לבין השכר שהשתכר בפועל. כמו כן, תבע התובע זכויות סוציאליות שונות הנובעות לטענתו מתקופת עבודתו וסיומה אצל הנתבעים.
.
בית הדין האזורי לעבודה (הרשמת ד' חסון זכריה) קיבל את התביעה בחלקה הקטן ופסק כי:
אשר לתעריף שכרו היומי של התובע, ביה"ד קבע כי התובע השתכר שכר כפי המדווח ללשכת התעסוקה. ביה"ד ציין, בהקשר זה, בין היתר, כי ככלל, יש לראות בדיווח לשירות התעסוקה על העסקת עובד תושב הרשות הפלסטינאית בישראל, כמשקף את מציאות העסקת העובד וכי התובע לא הוכיח כי דיווחי הנתבעת היו שגויים. בנוסף, גובה השכר המופיע בתלושי השכר תואם את גובה השכר המופיע בדוח ריכוז הנתונים. חזקה היא כי תלושי השכר מהווים ראיה לכאורה לאמיתות תכנם, ועל המבקש לסתור את תוכנם, מוטל נטל הראייה. התובע לא הוכיח כי גובה השכר, כמופיע בתלושי השכר, שגוי; אשר להיקף משרתו של התובע, טענת התובע לפיה עבד בהיקף משרה גבוה מהמדווח נדחתה בהעדר הוכחה. דוח שירות התעסוקה משקף את מספר ימי העבודה שעבד התובע בפועל וממנו עולה כי התובע הועסק כעובד יומי בכחצי משרה.
נוכח הקביעה כי דו"ח שירות התעסוקה משקף את היקף העבודה ואת תעריף השכר, נדחו טענות התובע בדבר הפרשות בחסר לקרן הפנסיה. עם זאת, התובע זכאי להפרשי שכר בין השכר בדרגה הראשונה לעובד בענף הבניין לבין השכר המדווח בשירות התעסוקה; התביעה לתשלום פדיון חופשה נדחתה מחמת התיישנות; התביעה לדמי חגים נדחתה. תבנית העסקת התובע בחצי משרה אינה מקימה חזקה לפיה עבד סמוך לפני ואחרי יום החג והתובע לא הוכיח תביעתו ברכיב זה; התובע זכאי לדמי כלכלה, הזכות לכלכלה הינה זכות שעל המעביד לשלם ישירות לעובד ומהווה החזר הוצאות. הנתבעת לא הוכיחה כי סיפקה לתובע כלכלה בעין; התובע זכאי לדמי הבראה לשנתיים האחרונות להעסקתו, בהתאם לחלקיות משרתו, בהיעדר הוכחה כי שולמו לו; התביעה החילופית לשכר התקבלה נוכח כך שהתובע קיבל שכר הנמוך מן השכר לפי ההסכם הקיבוצי, ובהתאם לקביעה כי התובע השתכר לפי השכר שדווח למדור התשלומים; התובע אינו זכאי לפיצויי פיטורים ולתמורת הודעה מוקדמת, בהעדר הוכחה כי פוטר ונוכח העדפת גרסת הנתבעת, בנסיבות העניין, כי התפטר. |
| חזרה למעלה |
|
| 16 [עבודה] [ביטוח לאומי] |
|
| בל (חי') 11710-05-09 לבנת בנרויה נ' המוסד לביטוח לאומי (עבודה; מיכל נעים דיבנר; 26/05/14) - 15 ע' |
| עו"ד: בשארה פארס |
ביה"ד העדיף את חוות דעת מומחה נוסף שהוגשה בסוגיית הקשר הסיבתי בין האירוע החריג בעבודת התובעת לתקופת אי כושר העבודה, בהיותה חד משמעית ומנומקת יותר מחוות הדעת הראשונה; נוכח חוות דעת המומחה הנוסף בדבר קיומו של קשר סיבתי כאמור, ובהעדר טעם המצדיק את פסילתה, נפסקו לתובעת דמי פגיעה בגין תאונת העבודה.
עבודה – תאונת עבודה – מינוי מומחה
עבודה – תאונת עבודה – אירוע חריג
עבודה – תאונת עבודה – הוכחת קשר סיבתי
עבודה – תאונת עבודה – קביעה בדבר תאונת עבודה
עבודה – ביטוח לאומי – תאונת עבודה
ביטוח לאומי – ביטוח נפגעי עבודה – תאונת עבודה
.
התובעת הגישה לנתבע תביעה להכרה במצבה הנפשי ככזה שנגרם בשל תאונה בעבודה, נוכח קיומו של אירוע חריג (ויכוחים וצעקות). הנתבע דחה את התביעה בנימוק כי לא הוכח קיומו של אירוע תאונתי כלשהו תוך כדי ועקב עבודת התובעת. מכאן התביעה. בתיק מונו שני מומחים רפואיים מתחום הפסיכיאטריה.
.
בית הדין האזורי לעבודה (השופטת מ' נעים דיבנר ונציגי הציבור י' בן סימון, ח' רז) קיבל את התביעה ופסק כי:
שעה שמונה מומחה נוסף, בשונה ממומחה אחר, משמעות הדבר הינה כי שתי חוות הדעת, הן של המומחה הראשון והן של המומחה הנוסף, מונחות בפני ביה"ד בעת ההכרעה בהליך. עם זאת, ביה"ד רשאי להעדיף חוות דעת אחת על פני רעותה, ככל שהוא מוצא כי זו מנומקת ומבוססת יותר.
במקרה דנן, העדיף ביה"ד להסתמך על חוות דעת המומחה הנוסף, בהיותה ברורה יותר, חד משמעית ומנומקת היטב, בשונה מחוות הדעת הראשונה, שאינה מבהירה די הצורך את שאלת הקשר הסיבתי בין האירוע החריג בעבודת התובעת לבין תקופת אי כושר העבודה. המומחה הנוסף דן במפורש בשאלת הקשר הסיבתי בין האירוע החריג לבין תקופת אי הכושר ואישר את קיומו והכיר בקשר הסיבתי בין האירוע החריג בעבודת התובעת (ולא בתקופה הממושכת הקודמת לו) לבין תקופת אי הכושר שנוצרה בסמוך לאחריו. ביה"ד לא מצא כל טעם המצדיק את פסילת חוות הדעת השנייה, שהינה עדיפה. לפיכך, התביעה התקבלה. נפסק כי לתובעת אירעה תאונת עבודה וכי היא זכאית לתשלום דמי פגיעה ממועד התאונה ועד תום תקופת אישורי המחלה, בכפוף להוראות הדין. |
| חזרה למעלה |
|
| מנהלי |
| 17 [משפט מינהלי] [משפט חוקתי] [רשויות מקומיות] |
|
| עתמ (ת"א) 42205-10-13 מיכאל קסרזון נ' עירית תל-אביב-יפו (מנהלי; צילה צפת; 17/06/14) - 6 ע' |
| עו"ד: |
חובת העירייה להגן על האינטרס הציבורי לעשות שימוש ברחובות העיר באין מפריע וזכותה להגביל ולהתנות את הזכות לחופש העיסוק בתנאים שישמרו על זכויותיהם של אחרים. אין להתערב החלטת העירייה שלא לאפשר לעותר להציב אופניים מחוץ לחנות אופניים שבבעלותו.
משפט מינהלי – בית-המשפט לעניינים מינהליים – היקף הביקורת
משפט חוקתי – זכויות יסוד – חופש העיסוק
משפט חוקתי – זכויות יסוד – הגבלתן
רשויות מקומיות – חוקי עזר – שמירת הסדר והניקיון
.
עתירה כנגד החלטת העירייה לדחות את בקשת העותר לקבלת היתר להצבת אופניים מחוץ ובצמוד לחנות אופניים שבבעלותו.
.
בית המשפט לעניינים מנהליים דחה את העתירה ופסק:
נטיית ביהמ"ש היא שלא להתערב במעשה המנהלי, אלא מקום שנפל בו פגם משפטי, כגון חריגה מסמכות, פעולה בחוסר תום לב, או חריגה קיצונית ממתחם הסבירות. במקרה זה, מעבר לשיהוי בו הוגשה העתירה, לא נמצא העדר סבירות באכיפת חוק העזר על העותר ולא נמצא כי האכיפה מפלה אותו לעומת בעלי עסקים אחרים. חובת העירייה להגן על האינטרס הציבורי לעשות שימוש ברחובות העיר באין מפריע וזכותה להגביל ולהתנות את הזכות לחופש העיסוק מראש בתנאים שישמרו על זכויותיהם של אחרים. |
| חזרה למעלה |
|
| מחוזי |
| 18 [דיון אזרחי] |
|
| תצ (ת"א) 19092-12-10 גיל זיו אלכסנדר נ' מינהל מקרקעי ישראל (מחוזי; יצחק ענבר; 22/06/14) - 9 ע' |
| עו"ד: י' יערי, ע' עבר הדני |
ביהמ"ש אישר הסדר פשרה בתובענה ייצוגית שעניינה בטענה לאי שערוך כדין של כספים המוחזרים ע"י המינהל לזכאים שונים. בשים לב לשיקולים הרלוונטיים, נקבע שיעור הגמול למבקש וכן שכ"ט לבא כוחו, באחוזים מהכספים שישולמו בפועל לחברי הקבוצה.
דיון אזרחי – תובענה ייצוגית – אישור הסדר פשרה
דיון אזרחי – תובענה ייצוגית – גמול לתובע מייצג ופרקליטו
.
בקשה לאישור הסדר פשרה בתובענה ייצוגית, שעניינה בטענה לאי שערוך כדין של כספים המוחזרים ע"י המינהל לזכאים שונים. במסגרת ההסדר, המינהל ישלם לחברי הקבוצה הפרשי ריבית והצמדה אך לא הוסכם על שיעורי הגמול ושכר הטרחה.
.
בית המשפט המחוזי קיבל את הבקשה ופסק:
בנסיבות העניין, ההסדר הינו ראוי, הוגן וסביר, סיום ההליך בפשרה הוא הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת וההסדר מקדם את תכליות התובענה הייצוגית שעניינן בהרתעה, במתן סעד הולם לנפגעים מהפרת הדין ובניהול יעיל, הוגן וממצה של תביעות. לעניין פסיקת שכר הטרחה יש להביא בחשבון, בנוסף לשיקולים שבסעיפים 23-22 לחוק תובענות ייצוגיות, גם את מורכבות ההליך, אופן ניהול ההליך והפער שבין הסעדים הנתבעים לאלה שנפסקו. לפי הפסיקה, שכר הטרחה יפסק ככל האפשר לפי שיטת האחוזים, מתוך הכספים שנגבו ע"י חברי הקבוצה בפועל. נוכח מכלול הנתונים, נפסקו למבקש גמול בשיעור 100,000 ש"ח, ולבא כוחו שכ"ט בשיעור 12% (בתוספת מע"מ) שייגזרו מהסכום הכולל שישלם המינהל בפועל לחברי הקבוצה. |
| חזרה למעלה |
|
| 19 [מקרקעין] |
|
| הפ (ב"ש) 30587-05-13 משיח רחמים נ' עזבון המנוח ברוך גואטה ז"ל (מחוזי; אריאל ואגו; 19/06/14) - 11 ע' |
| עו"ד: רועי נחום, סער רשף, אהוד בר, עדי רון |
ביהמ"ש פסק כי בנסיבות העניין יש מקום לחרוג מדרישת הכתב וכי מכוח עסקת מכר בין המבקש למנוח, שנערכה שנים רבות עובר להכרזת המנוח כפושט רגל, זכות המבקש בנכס העדיפה על פני נושים מאוחרים.
מקרקעין – עיסקה במקרקעין – דרישת הכתב
מקרקעין – זכויות במקרקעין – זכויות שביושר
מקרקעין – עיסקאות נוגדות – שלילתן
.
תביעה להצהרה כי המבקש הינו בעל זכויות במבנה הרשום על שם המנוח, פושט רגל, מכוח עסקת מכר בנערכה ביניהם לפני שנים רבות ולפיכך זכותו גוברת על זכויות הנושים.
.
בית המשפט המחוזי קיבל את התובענה ופסק:
דרישת הכתב הקבועה בסעיף 8 לחוק המקרקעין, היא קונסטיטוטיבית ומהותית, אולם בפסיקה התגבשה מגמת ריכוך של הדרישה, כך שבמקרים חריגים תוכר ההתחייבות אף אם לא נעשתה בכתב. בנסיבותיו החריגות של המקרה, יש מקום לחרוג מדרישת הכתב והוכח כי נעשתה עסקת מכר בין המבקש למנוח, שנים רבות קודם להכרזתו כפושט רגל. למבקש זכות "הקניין מהיושר" בנכס העדיפה על פני נושים מאוחרים, מכח סעיף 9 לחוק המקרקעין, והפסיקה. |
| חזרה למעלה |
|
| 20 [דיון אזרחי] |
|
| וע (מרכז) 17240-10-12 יחד הבונים ייזום ובניה בע"מ נ' מנהל מיסוי מקרקעין רחובות (מחוזי; בנימין ארנון, חבר: ד' שמולביץ, ד' מרגליות; 18/06/14) - 13 ע' |
| עו"ד: אסף חדד, כנרת תבור |
כוחה של ההלכה שמסדירה סוג הטענות שניתן להעלות בפני ערכאת הערעור וההלכה שקובת מתי יאפשר בית המשפט להגיש ראיות נוספות גם לאחר תום שלב הגשת הראיות יפה גם לגבי עררי מס, ובכללם עררים בנושא מיסוי מקרקעין על החלטות של נושאי תפקיד באגף מיסוי מקרקעין של רשות המיסוי.
דיון אזרחי – ערעור – ראיות נוספות
דיון אזרחי – ערעור – הגשת ראיה נוספת בערעור
.
המשיב הגיש בקשה, על פיה נתבקש בית המשפט להורות על הוצאת מסמכים שהוגשו על ידי העוררים וכן להורות על מחיקת טענות שהועלו על ידם, כל זאת – לראשונה במועד ובמסגרת הגשת סיכומי העוררים בערר זה.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
ערכאת ערעור רשאית לדון לראשונה בטענה אשר לא נטענה בפני הערכאה הדיונית כאשר מדובר בטענה משפטית המבוססת על עובדות שאינן שנויות במחלוקת. מאידך, כאשר מדובר בטענה עובדתית חדשה, בטענה משפטית המבוססת על עובדות שנויות במחלוקת, או בטענה משפטית שיש בה משום שינוי מהותי של חזית הטיעון – לא תדון בה ערכאת הערעור אם לא הועלתה קודם לכן בפני הערכאה הדיונית.
כוחה של הלכה זו יפה גם לגבי עררי מס, ובכללם עררים בנושא מיסוי מקרקעין על החלטות של נושאי תפקיד באגף מיסוי מקרקעין של רשות המיסוי.
טענות בנוגע לאפליה ואכיפה בררנית הינן טענות המשלבות פן עובדתי ופן משפטי ולפיכך המעלה אותן נדרש לתומכן ולבססן בתשתית עובדתית לכאורית.
רק במקרים חריגים, בית המשפט יאפשר להגיש ראיות נוספות גם לאחר תום שלב הגשת הראיות. כוחה של הלכה זו יפה גם לגבי עררים בנושא מיסוי מקרקעין על החלטות של נושאי תפקיד באגף מיסוי מקרקעין של רשות המיסוי, הדומים מהותית להליכי ערעור בכלל, ולהליכי ערעורי מס בפרט. |
| חזרה למעלה |
|
| 21 [חברות] [חוזים] |
|
| הפ (חי') 30019-06-12 כונס הנכסים המפרק של בולוס גרניט ושיש בע"מ עובדיה בלס עו"ד נ' אדמות נצרת בע"מ (מחוזי; עדי זרנקין; 16/06/14) - 17 ע' |
| עו"ד: יוסף יפרח, א. דכואר, אייל דרור, חנן גרוס |
ביהמ"ש קיבל תביעת מפרק חברה להצהרה על בטלות חוזה חכירה בין מנהל מקרקעי ישראל לבין צד שלישי, משנחתם במרמה, בניגוד לתנאים שנקבעו בהחלטת בימ"ש ומבלי ששולמה התמורה עבור הנכס.
חברות – פירוק – מפרק
חוזים – חוזה פסול – בטלותו
חוזים – מכר – תקנת השוק
.
תביעת מפרק חברה להצהרה על בטלות חוזה חכירה בין מנהל מקרקעי ישראל לבין המשיבה 1, הקשורה לדירקטורים של החברה שבפירוק, בטענה שהחוזה נכרת כתוצאת מרמה של הדירקטורים ובניגוד להחלטה קודמת של בימ"ש שלפירוק.
.
בית המשפט המחוזי קיבל את התביעה ופסק:
אין לראות במפרק כנושה של החברה, אלא כבעל תפקיד בהליכי חדלות הפירעון שלה. בעל התפקיד מתמנה תחילה מרצון הנושים ולאחר מכן כידו הארוכה של ביהמ"ש, והוא כפוף למגבלות החוק ונתון לפיקוח מתמיד מצד ביהמ"ש של חדלות פירעון. בנסיבות העניין לא חלה תקנת השוק ואין להעדיף את זכויות המשיבה על פני זכותו של המפרק כי החלטות בימ"ש יקויימו וכי כספים המגיעים לחברה בפירוק יופקדו בקופת הפירוק, משלא הוכחו תנאי סעיף 34 בחוק המכר. ההסכם שנחתם בין המנהל לבין המשיבה נחתם במרמה של הדירקטורים של החברה שבפירוק, בניגוד לתנאים שקבע ביהמ"ש של חדלות פירעון, ומבלי ששולמה התמורה עבור המגרש. לפיכך, חוזה החכירה בטל. |
| חזרה למעלה |
|
| 22 [משפט בינלאומי פרטי] [דיון אזרחי] |
|
| ער (ת"א) 57130-12-13 יוסף מנור נ' איאן נייג'ל דיוויס (מחוזי; רות לבהר שרון; 16/06/14) - 10 ע' |
| עו"ד: טומי מנור, אסף שפירא, זוהר לנדה, נעה הבדלה, מורן ביקל |
ביהמ"ש קיבל ערעור על החלטה לבטל היתר המצאה מחוץ לתחום, בקובעו כי בנסיבות העניין מדובר ב"תביעה ראויה לטיעון", המשיב הוא בעל דין דרוש ונכון ומדובר בפורום נאות.
משפט בינלאומי פרטי – סמכות בינלאומית – המצאה אל מחוץ לתחום השיפוט
דיון אזרחי – המצאה מחוץ לתחום – תנאים לנתינתו
.
ערעור על החלטה לבטל היתר המצאה מחוץ לתחום ביחס למשיב 1, משלא מתקיימת עילה למתן היתר המצאה ומשהתשתית העובדתית שבבסיס התביעה הינה כנגד החברה ולא הובאו ראיות לכך שהמשיב היה נושא משרה בחברה.
.
בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור ופסק:
היתר המצאה מחוץ לתחום יינתן מקום בו מתקיימת אחת העילות המנויות בתקנה 500 לתקנות ומדובר ב"תביעה ראויה לטיעון", שפורשה כדרישה לרמת הוכחה נמוכה מזו שבהליך אזרחי רגיל. גם בהתקיים אחד התנאים שבתקנה 500 ועילת תביעה, בידי ביהמ"ש שיקול דעת האם לאשר את ההמצאה ועליו לנקוט בזהירות בעת מתן ההיתר. היותו של בעל דין זר "דרוש" או "נכון" נבחן ע"פ השאלה לו שני נתבעים היו מתגוררים בישראל, כלום ניתן היה לצרפם לאותה תביעה. בנסיבות העניין מתקיים התנאי של "תביעה ראויה לטיעון", בשלב זה לא ניתן לשלול מעורבות המשיב בנעשה בחברה, המשיב הוא בעל דין דרוש ומדובר בפורום נאות. |
| חזרה למעלה |
|
| 23 [נזיקין] |
|
| תא (נצ') 41878-10-11 רדא פאעור נ' לב ד.ע. 2003 פרוייקטים מיוחדים בע"מ (מחוזי; אשר קולה; 16/06/14) - 14 ע' |
| עו"ד: |
ביהמ"ש פסק כי תאונה שבה נפל פרופיל מתכת על רגלו של התובע, זמן מה לאחר שחרור הפרופיל משרשראות מנוף, אינה מהווה תאונת דרכים שכן אין המדובר בניצול הכוח המכאני של הרכב.
נזיקין – תאונת דרכים – הגדרת תאונת דרכים
נזיקין – תאונת דרכים – קשר סיבתי
נזיקין – פיצויים לנפגעי תאונות דרכים – ניצול הכוח המיכני של הרכב
.
בעת עבודת התובע באתר להקמת מפעל אלומיניום, שחרר התובע פרופיל מתכת משרשראות מנוף ולאחר זמן מה, נפל הפרופיל על רגלו. הצדדים חלוקים בשאלה אם התאונה מהווה תאונת דרכים.
.
בית המשפט המחוזי פסק כדלהלן:
כדי שתחול החזקה שבהגדרת "תאונת דרכים" בדבר ניצול הכח המכני, נדרש קשר סיבתי עובדתי ומשפטי בין הניצול לבין התוצאה המזיקה ומקום בו הפעלת הכח המכני הסתיימה, לא תחול החזקה. במקרה דנן, בעת התאונה לא היה מגע בין שרשרת המנוף או חלק הימנה לבין הפרופיל ואין קשר סיבתי בין הפעלת הכח המכני לבין התוצאה המזיקה. לפיכך המאורע לא ארע "עקב ניצול הכוח המכני של הרכב" ואין מדובר בתאונת דרכים. |
| חזרה למעלה |
|
| 24 [דיון פלילי] |
|
| עפא (ת"א) 13742-01-14 גדעון פנגרל נ' מדינת ישראל (מחוזי; ארנה לוי; 12/06/14) - 8 ע' |
| עו"ד: ברטפלד, דנה חדד |
חזרה מהודיה תותר רק במקרים חריגים בהם יוכח שנפל בה פסול עקב פגם ברצונו החופשי של הנאשם, או אם הושגה שלא כדין, ועל המבקש לשכנע כי קיימת לו הגנה של ממש. בעניינו לא הרימו המערערים נטל זה ואין להם לחזור מהודייתם.
דיון פלילי – הודאה – חזרה מהודאה
.
ערעור על פס"ד במסגרתו הורשעו המערערים בעבירה של אי קיום צו בימ"ש להריסת סככה, ונגזרו עליהם עונשים שונים. הערעור מתייחס להרשעה ולעונש.
.
בית המשפט המחוזי דחה את הערעור ופסק:
ניתן לבקש לחזור מהודיה גם בשלב ערעור, אך חזרה מהודיה תותר רק במקרים חריגים, מקום בו נפל פסול בהודיה עקב פגם ברצונו החופשי ובהבנתו של הנאשם את משמעות הודייתו או אם ההודיה הושגה שלא כדין באופן המצדיק פסילתה. על המבקש לשכנע כי קיימת לו הגנה של ממש מפני האישום וכי יגרם לו עוות דין אם הרשעתו תוותר בעינה. המערערים לא הוכיחו כי הודייתם נעשתה שלא מתוך רצון חופשי או כי קיימת להם
הגנה של ממש, אשר נפגעה, ואין ממש בטענותיהם לאכיפה סלקטיבית, הבטחה מנהלית ושיהוי. אין גם להתערב בשיעור הקנס, שהוא מקל באופן מופרז. |
| חזרה למעלה |
|
| שלום |
| 25 [עונשין] [דיון פלילי] |
|
| תפ (ת"א) 4392-06 מדינת ישראל/פרקליטות מחוז ת"א מיסוי וכלכלה נ' יצחק גולדנברג (שלום; יעל פרדלסקי; 22/06/14) - 15 ע' |
| עו"ד: עופרה רובינפלד-הוך, עידן שוורץ, עמית בר-טוב |
בית המשפט גזר על הנאשם שהורשע בביצוע עבירות כלכליות עונש של 17 חודשי מאסר בפועל. נפסק, כי יש להטיל עונשי מאסר מאחורי סורג ובריח וקנסות כבדים על המורשעים בעבירות כלכליות.
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: עבירות כלכליות
דיון פלילי – הסדר טיעון – אישורו
.
הנאשם הורשע במסגרת הסדר הטיעון, על יסוד הודאתו בכל המיוחס לו בכתב האישום המתוקן, בביצוע שתי עבירות של גניבה בידי מנהל, בחמש עבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות. בשתי עבירות של מרמה והפרת אמונים בתאגיד. בעבירה של רישום כוזב במסמכי תאגיד. בשתי עבירות של אי קיום הוראות סעיף 36 לחוק ניירות ערך ותקנות בעלי השליטה ובשש עבירות של דיווח מטעה.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
מכתב האישום המתוקן בו הודה הנאשם עולה כי הנאשם פגע במידה רבה מאד בערכים המוגנים שכן במשך תקופה ממושכת השתמש באמון שניתן בו כיו"ר דירקטוריון ומנכ"ל בחברה ציבורית יש להטיל עונשי מאסר מאחורי סורג ובריח וקנסות כבדים על המורשעים בעבירות כלכליות.
מעובדות כתב האישום המתוקן בהן הודה הנאשם עולה כי לביצוע העבירות קדם תכנון וחלקו של הנאשם בביצוע העבירות היה רב. עוד יש לקבוע, כי נזק הפוטנציאלי רב היה צפוי להיגרם מביצוע העבירות וזאת לאור סכום הגניבה, היקף התרמית והפגיעה בשוק ההון ובציבור כולו כתוצאה מביצוע העבירות.
כל העבירות באישום הראשון בו הורשע הנאשם מהוות אירוע אחד ואירוע נוסף מהווים כל העבירות באישום השני. בנסיבות יש לקבוע, כי מתחם העונש ההולם לכל אירוע בו הורשע הנאשם, נע בין 30 חודשי מאסר ל-7 שנות מאסר, מאסר על תנאי וקנס גבוה. כמו כן, יש מקום להטיל על הנאשם עונש כולל.
בנסיבות העניין עולה, כי הסדר הטיעון מקל מאד עם הנאשם וחורג ממתחם העונש ההולם. יחד עם זאת הסדר הטיעון אינו נוגד את האינטרס הציבורי ועומד בקריטריונים שנקבעו בפסיקה לעניין כיבוד הסדרי טיעון. |
| חזרה למעלה |
|
| 26 [נזיקין] |
|
| תא (ב"ש) 3481-09 חזן שי סילבנה נ' מדינת ישראל (שלום; אור אדם; 20/06/14) - 22 ע' |
| עו"ד: נחמן דברת, דניאל טויטו |
התובעים עמדו בנטל ההוכחה, כי הנתבעת התרשלה בעת החתימה על חוזה החכירה, לפיו החכירה למנוחה שטח, אשר חלק ממנו היה בגדר רכוש משותף השייך לאחרים, ללא הסכמת בעלי הזכויות ברכוש המשותף. יחד עם זאת, האשם התורם של התובעים הינו ניכר ובא לידי ביטוי בכך שלא בדקו את מצב הזכויות בנכס בטרם החלו בשינויים במבנה עצמו ובפרט בהריסת המבנה.
נזיקין – אחריות – מנהל מקרקעי ישראל
נזיקין – אחריות – בעל מקרקעין
נזיקין – אחריות – חלוקתה
נזיקין – רשלנות – אשם תורם
.
התובעים, יורשיה של המנוחה, הגישו תביעה זו לפיצוי כספי בגין רשלנות הנתבעת, בכך שהחכירה למנוחה מקרקעין בגודל 56.5 מ"ר לשם הרחבת חנות שבבעלותה, וזאת למרות שמדובר ברכוש משותף שלא ניתן היה להחכירו למנוחה.
.
בית המשפט פסק כי:
יש לבחון את רשלנותה של הנתבעת, עובר לחידוש היתר הבניה במחצית העשור הקודם. הנתבעת היא זו שמנהלת את מקרקעי המדינה. חובתה הבסיסית היא, בין היתר, לבדוק היטב בכל הליך של החכרת מקרקעין למאן דהוא, כי אין מדובר במקרקעין השייכים לאחר. כפי שציינה הנתבעת ובצדק, אין קשר ישיר בין הליכי התכנון להליכים הקניינים. העובדה שמגרש מסוים הוגדל על ידי רשויות התכנון בהליך של שינוי תב"ע, איננה מקנה באופן אוטומטי זכויות למאן דהוא, אם לא רכש את המקרקעין כדין.
בנסיבות אלה, נראה כי אכן התובעים עמדו בנטל ההוכחה, כי הנתבעת התרשלה בעת החתימה על חוזה החכירה, לפיו החכירה למנוחה שטח של 56.5 מ"ר, אשר חלק ממנו היה בגדר רכוש משותף השייך להשב"נ ולאחרים, ללא הסכמת בעלי הזכויות ברכוש המשותף.
יחד עם זאת, חובתו של בעל נכס לברר את הזכויות הקנייניות במגרש שנשתנה, לפני שהוא הורס נכס ישן בכוונה לבנות נכס חדש על גבי המגרש המחודש. קל וחומר, בעל נכס, המבקש להרחיבו אותו, והורס את המבנה הקודם עוד לפני שיש בידיו חוזה חכירה כדין, מסתכן בכך שבסופו של דבר לא ייחתם עימו חוזה חכירה. התובעים והמנוחה, נושאים איפוא ברשלנות משמעותית ובאשם כבד לנזקים הכבדים שנגרמו להם. כאשר מאזנים בין מידת הרשלנות של כל צד, יש לחלק את הרשלנות בין הצדדים כך שעל הנתבעת יוטלו 60% מהאשם, והתובעים ישאו ב 40% אשם תורם. |
| חזרה למעלה |
|
| 27 [נזיקין] |
|
| תא (הרצ') 5873-09-09 הילה ספיר שבה נ' נובה לייזר בע"מ (שלום; אירית מני גור; 16/06/14) - 22 ע' |
| עו"ד: איל הכט, אמיר רוזנברג |
ביהמ"ש דחה תביעה שעניינה לשון הרע, בקובעו כי על הנתבעת חלות הגנות הקבועות בחוק איסור לשון הרע. נפסק, כי האמור במכתבה של הנתבעת קשור בקשר ישיר למעשיה והתנהלותה של התובעת. תוכנו של המכתב התייחס מפורשות למעשיה של התובעת, הוא לא יצר דרמטיזציה, לא הייתה בו הגזמה בלתי נכונה, הוא לא חרג ממידת המותר והאמור בו היה אמת.
נזיקין – עוולות – איסור לשון הרע
נזיקין – עוולות – לשון הרע
נזיקין – הגנות – אמת בפרסום
נזיקין – הגנות – תום-לב
.
תביעה שעניינה "הוצאת לשון הרע" לפי חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1975 (להלן: "החוק").
.
בית המשפט פסק כי:
במכתב נטען כלפי התובעת כי היא פועלת באופן שיטתי, זדוני ונקמני, מטרידה, משדלת, מציקה, מבצעת לוחמה פסיכולוגית, יוצרת מצגי שווא, מעלה טיעונים חסרי שחר, מכפישה, משקרת ומאיימת. במבחן האדם הסביר אמירות אלה מציגות את התובעת באור שלילי, מייחסות לה התנהגות שפלה ומבזות אותה בעיניי הבריות. לפיכך, הן מהוות לשון הרע.
בין יתר טענות ההגנה טענה הנתבעת, כי האמור במכתב הוא אמת ויש בו עניין ציבורי ללקוחות החברה אשר קיבלו מידע שיקרי, מסולף, בכוונת זדון מאת התובעת שעברה לעבוד עם מכשיר של חברה מתחרה, ולכן עומדת לה ההגנה הקבועה בסעיף 14 לחוק. הגנה זו דורשת כי יתקיימו שני יסודות מצטברים: "אמת" ו"עניין ציבורי". ביהמ"ש קיבל את טענת הנתבעת, וקבע כי במקרה דנן מתקיימת הגנה זו.
ביהמ"ש קבע כי כל אמרותיה של הנתבעת במכתב שלכאורה מעוולות, קשורות קשר אמיץ להתנהלותה של התובעת ולפרסום המכפיש המקדים שבו פעלה טרם הוצאת המכתב, ולפיכך אמירותיה של הנתבעת מוגנות עפ"י סעיפים 15(2), 15(3) ו- 15(10) לחוק. |
| חזרה למעלה |
|
| 28 [דיון אזרחי] [התיישנות] |
|
| תא (י-ם) 6888-09 חופי יואל עבודות עפר ופיתוח בע"מ נ' החב' לפיתוח גוש עציון (שלום; מרים ליפשיץ פריבס; 16/06/14) - 15 ע' |
| עו"ד: משה עזריאל, סילביצקי לביאן |
משחלף פרק זמן ארוך במשך כ-16 שנה ממועד מכתב הדחייה חלה התיישנות בנוגע לעילות התביעה של הפרת התחייבות למתן רשות שימוש ו/או להשכרת הקרקע באי חתימה על הסכם ולנזק בגין ההשקעות בקרקע בעבודות שבוצעו בהסתמך על אותה התחייבות לכאורה.
דיון אזרחי – התיישנות – קיומה
התיישנות – תקופת ההתיישנות – תחילתה
התיישנות – אופן חישובה – היום שבו נולדה עילת התביעה
.
תביעה כספית לתשלום פיצוי בגין השקעות שהשקיעו התובעים במקרקעין ונזק שנגרם להם עקב פינויים מהמקרקעין שלא כדין.
.
בית המשפט פסק כי:
התובעים ידעו היטב על דחיית דרישתם להחזיק בקרקע בהיעדר אישור הבעלים לשהותם בה וכי הנזק לגביו טוענים התובעים בגין ההשקעות בקרקע התגבש כבר במועד משלוח מכתב הדרישה בשנת 1993. למרות זאת, לא טרחו התובעים להגיש את תביעתם כאמור במכתב הדרישה בסמוך למועד קבלת מכתב הדחיה ואף במשך 7 שנים מאותו מועד כי אם בשנת 2009.
אין לקבל את טענות התובעים המאיינות את הוראות חוק ההתיישנות ואת תכלית החוק, לפיהן הם קיוו כי ישולם להם פיצוי ולפיכך ישבו בחוסר מעש ולא הגישו את תביעתם במרוצת שבע שנים ממועד מכתב הדחייה. לפיכך, משחלף פרק זמן ארוך במשך כ-16 שנה ממועד מכתב הדחייה חלה התיישנות בנוגע לעילות התביעה של הפרת התחייבות למתן רשות שימוש ו/או להשכרת הקרקע באי חתימה על הסכם ולנזק בגין ההשקעות בקרקע בעבודות שבוצעו בהסתמך על אותה התחייבות לכאורה. |
| חזרה למעלה |
|
| 29 [דיון אזרחי] [ראיות] |
|
| תא (חד') 21045-04-10 נואעם סעאידה נ' הכשרת הישוב ביטוחים בע"מ (שלום; קרן אניספלד; 15/06/14) - 7 ע' |
| עו"ד: |
ביהמ"ש דחה בקשה להתיר לתובעת לצרף מסמכים רפואיים חדשים, שלא הוגשו קודם לכן, לאחר שתמה שמיעת העדויות מטעמה בהליך. מדובר בתיעוד שחלה חובה לשקוד ולהשיגו לשם צירופו לבקשה למינוי מומחה, ואף להציגו למומחה ביהמ"ש. כזאת לא עשתה התובעת, ואין בפיה כל הסבר ולו גם קלוש שיתרץ זאת.
דיון אזרחי – ראיות נוספות – אימתי
ראיות – הגשתן – ראיות נוספות
ראיות – ערעור – הגשת ראיה נוספת בערעור
.
בקשה להתיר לתובעת לצרף מסמכים רפואיים חדשים, שלא הוגשו קודם לכן, לאחר שתמה שמיעת העדויות מטעמה בהליך.
.
בית המשפט דחה את הבקשה, בקובעו כדלקמן:
משהצהירה התובעת 'אלה עדי', כל זאת בטרם העלתה את הבקשה להבאת ראיות נוספות בדמותו של התיעוד החדש, יש לבחון את הבקשה על-פי אמות-המידה החלות על בקשה להתיר את הגשתה של ראיה חדשה בשלב הערעור.
שיקול מכריע בבחינתה של בקשה כזו נעוץ בשאלה אם ניתן היה להגיש את הראיה במהלך הדיון שהתקיים לפני הערכאה הדיונית. התרת הבאתה של ראיה חדשה לאחר שתם ונשלם פרק הבירור העובדתי תיעשה במשורה, ורק באותם מקרים בהם הצליח המבקש להראות ולשכנע שהמידע על-אודות עצם קיומה של הראיה לא היה ידוע לו, והוא לא היה יכול להיוודע אליו, בשלב בו הביא את ראיותיו – או שהראיה החדשה היא חיונית למתן פסק-הדין.
אמות-המידה הללו אינן מתקיימות בתיעוד החדש שעליו נסבה הבקשה. חזקה שהתובעת ידעה על קיומו של כל תיעוד רפואי שנסב על הטיפול בה, ואין מדובר בראיה שדבר קיומה נודע לה רק לאחר שתם הבירור בבית המשפט. מדובר בתיעוד שחלה עליה חובה לשקוד ולהשיגו לשם צירופו לבקשה למינוי מומחה, ואף להציגו למומחה בית-המשפט – לכשמונה. כזאת לא עשתה התובעת, ואין בפיה כל הסבר ולו גם קלוש שיתרץ זאת. |
| חזרה למעלה |
|
| 30 [נזיקין] [עבודה] |
|
| תא (י-ם) 12725-07 עיסה ואפה נ' צדק מרדכי יחזקאל (שלום; עבאס עאסי; 28/05/14) - 27 ע' |
| עו"ד: רות שטרנברג, אריה כרמלי, זרחיה רוזן, פריש פרלבר, אריה כרמלי, יעקב מרגלית, סימן טוב, מרדכי סימן |
בית המשפט קיבל את תביעתו של התובע בגין נזקי גוף שנגרמו לו עקב נפילה מגובה במהלך עבודתו. נפסק, כי עצם אי-קיום חובת מינוי מנהל עבודה בהתאם לתקנה 2 לתקנות הבנייה, מקימה את יסודות עוולת הפרת חובה חקוקה.
נזיקין – אחריות – מעביד
נזיקין – אחריות – מעסיק
עבודה – בטיחות בעבודה – אחריות
.
התובע – עובד הגיש תביעה בגין נזקי גוף שנגרמו לו עקב נפילה מגובה במהלך עבודתו, בהתאם לפקודת הנזיקין. התובע מבקש לבסס את תביעתו על עוולת הפרת חובה חקוקה לפי סעיף 63 לפקודת הנזיקין, ועוולת הרשלנות לפי סעיפים 35 ו-36 לפקודת הנזיקין.
.
בית המשפט קיבל את התביעה ופסק כלהלן:
יש לפרש את התקנות הבנייה באופן שעבודת בנייה או פעולת בנייה, משקפות את מכלול פעולות הבנייה הנדרשות להשלמת הקמת המבנה ויוצרות סיכון בטיחותי. בנסיבות עולה, העמותה נחשבת כמבצע הבנייה על פי תקנה 6. מכאן, שהיה עליה למנות מנהל עבודה שיהיה אחראי על העבודה הכוללת באופן קבוע.
עצם אי-קיום חובת מינוי מנהל עבודה בהתאם לתקנה 2 לתקנות הבנייה, מקימה את יסודות עוולת הפרת חובה חקוקה.
בנסיבות העניין היה על העמותה גם לאסור את השימוש במדרגות עד לקיום דרישות התקנות. בעניין זה יש לציין כי, על פי הפסיקה, החובה הסטטוטורית יכולה לשמש אינדיקציה לסטנדרט הזהירות הראוי שחייב בו האדם הסביר.
מעביד נושא בחובת זהירות כלפי עובד שלו. חובת הזהירות של מעביד כלפי עובדו מחייבת אותו לנקוט את כל האמצעים הסבירים על מנת לוודא שעובד יכול לבצע את עבודתו בצורה בטוחה, ואין היא מצטמצמת לנקיטת אמצעים למניעת סכנות בלתי רגילות, או יוצאות דופן.
על המעביד לצפות גם התנהלות רשלנית ובלתי זהירה מצד העובד, ואין בהתנהגות רשלנית כזו של העובד כדי לשלול את אחריותו המלאה של המעביד, למעט במקרים של רשלנות כבדה וממשית מצד העובד. |
| חזרה למעלה |
|
| משפחה |
| 31 [נזיקין] |
|
| תמש (י-ם) 15398-12-11 פלוני נ' פלונית (משפחה; מנחם הכהן; 18/06/14) - 16 ע' |
| עו"ד: שירי אורון, יאיר סלע |
המבחן בדבר קיום לשון הרע הינו מבחן אובייקטיבי, שנועד לבחון כיצד תתייחס החברה, או האדם הסביר, לדברי לשון הרע. פגיעה, או גרימת נזק בפועל לתובע – הנפגע, איננה חלק מהגדרת "לשון הרע", ודי בכך שהפרסום "עלול" היה לגרום לאחת מהתוצאות המפורטות בסעיפים קטנים 1-4 כדי שתוכח לשון הרע. פרשנות הפרסום תעשה על-ידי ביהמ"ש תוך עיון בפרסום עצמו, בלא להיזקק בדרך-כלל לעדויות ולראיות בשאלת משמעות הפרסום.
נזיקין – עוולות – לשון הרע
נזיקין – הגנות – אמת בפרסום
נזיקין – הגנות – הבעת דעה
נזיקין – הגנות – תום-לב
.
תביעה לפיצויים מכח חוק איסור לשון הרע, בגין פרסומים שהפיצה הנתבעת (גרושתו של התובע) לבני משפחתו של התובע מכריו ועמיתיו לעבודה באקדמיה. הנתבעת טוענת להגנת אמת הפרסום והגנת תום הלב.
.
ביהמ"ש לענייני משפחה קיבל את התביעה מהטעמים הבאים:
המבחן בדבר קיום לשון הרע לפי סעיף 1 לחוק איננו מתמצה בתחושת העלבון הסובייקטיבית של הפרט, אלא מדובר במבחן אובייקטיבי, אשר נועד לבחון כיצד תתייחס החברה, או האדם הסביר, לדברי לשון הרע. פגיעה, או גרימת נזק בפועל לתובע- הנפגע, איננה חלק מהגדרת "לשון הרע", ודי בכך שהפרסום "עלול" היה לגרום לאחת מהתוצאות המפורטות בסעיפים קטנים 1-4 כדי שתוכח לשון הרע. פרשנות הפרסום תעשה על-ידי ביהמ"ש תוך עיון בפרסום עצמו, בלא להיזקק בדרך-כלל לעדויות ולראיות בשאלת משמעות הפרסום. במקרה דנא, נקבע כי גם הדברים שנאמרו בחלק הראשון של הפרסום המטילים דופי במקצועיותו ובאמונתו של התובע בתחום עיסוקו, וגם חלקו השני של הפרסום המתייחס לחייו האינטימיים של התובע לעניין מערכת היחסים שניהל התובע מחוץ לנישואין, עונים להגדרת לשון הרע שבחוק.
טענות הנתבעת לתחולת הגנת אמת הפרסום והגנת תום הלב נדחתה.
על מנת לעמוד בצלה של הגנת אמת בפרסום על הנתבעת היה להוכיח קיומם של שני יסודות מצטברים: יסוד עובדתי- "שהדבר שפורסם היה אמת", (מבחן אובייקטיבי); ויסוד ערכי – "היה בפרסום עניין ציבורי", העוסק בשאלה האם קיימים לפרסום יתרונות חברתיים המצדיקים אותו למרות לשון הרע שבו. שאלה המוכרעת בהתאם למדיניותו השיפוטית של ביהמ"ש תוך איזון האינטרסים המתנגשים. במקרה דנא, בכל הנוגע לחלקו השני של הפרסום, המתייחס לחייו האינטימיים של התובע, נקבע כי גם בהנחה שכל האמור בו אמת, באיזון בין זכות הפרטיות, הזכות לשם טוב וכבוד האדם מחד גיסא, וחופש הביטוי וזכות הציבור לדעת מאידך גיסא, הכף נוטה לטובת הערכים והאינטרסים הראשונים, ולפיכך לא מתקיים בענייננו התנאי השני, זאת גם אם נאמר כי עסקינן באיש ציבור. פרסום זה מהווה בנוסף, גם פגיעה בפרטיותו של התובע, במובנו על פי חוק הגנת הפרטיות.
בכל האמור לחלקו הראשון של הפרסום, המחלוקת העיקרית הינה בדבר קיומו של התנאי הראשון – האם הוכחה טענת הנתבעת כי "אמת דיברתי". בהקשר זה, הנתבעת טענה, כי מדובר בהבעת דעתה על דבריו המפורשים של התובע בשיחה שניהל עמה. לעניין זה נקבע בפסיקה, כי טענות המנוסחות כדעות יסווגו כהבעת דעה מוגנת רק בהתקיים תנאי נוסף, והוא שהפרסום לא ינוסח "בנוסח המכיל ערבוביה של הרצאת עובדות והבעת דעות גם יחד, באופן שהקורא אינו יכול להבדיל בין האחד לשני". במקרה דנן הדברים נאמרו אמנם בערבוביה, אך הקורא הסביר יכול להבין מהמכתב כי מדובר במסקנה או בהבעת דעה של הנתבעת על סמך הדברים שנאמרו על ידי התובע בסיטואציה שבה נאמרו. ברם, הנתבעת לא הוכיחה כי הדברים שייחסה לתובע אכן נאמרו על-ידו וגם אם נכונים הם, אין בהם ללמד את המסקנה אותה הסיקה הנתבעת (בדבר זלזולו במוסיקה המזרחית, שהינה תחום עיסוקו האקדמי). בשולי הדברים צוין כי ייתכן וניתן לשלול את תחולת ההגנה גם בשל מניעיה של הנתבעת בפרסום.
תחולת הגנת תום הלב נשללה לאחר שביהמ"ש שוכנע כי מניעיה של הנתבעת לפרסום לא היו טהורים, ונעשו על ידה בחוסר תום לב מובהק. בהקשר זה צוין בין היתר, כי ניסוח בוטה ומעליב בצורה בלתי סבירה עשוי להעיד על העדר תום לבו של המפרסם.
לפיכך, דין התביעה להתקבל. ביהמ"ש העמיד את הפיצוי ע"ס של 50,000 ₪, בגין הפגיעה בשמו הטוב וזאת גם ללא כל הוכחת נזק. צוין בין היתר, כי בין שלל השיקולים אותם צריך ביהמ"ש לשקול בבואו לקבוע את מידת הפיצוי, נמנים גם נסיבותיו הייחודיות של המקרה שבפניו, טיב העוולה, התנהגות המפרסם, זהירותו בעשיית הפרסום ואת הכוונות שהתלוו לעשייתו, וכן את התנהגות התובע לפני הפרסום ולאחריו, תוך התחשבות במטרת הפיצויים כאמצעי להענשת מפרסמי לשון הרע, חינוך הציבור והרתעתו מפגיעה בשמו הטוב של אדם. |
| חזרה למעלה |
|
| בתי-הדין הרבניים |
| 32 [קניין] [משפט עברי] [משפחה] [חוזים] |
|
| (י-ם) 763254/ פלונית נ' פלוני (בתי-הדין הרבניים; יעקב אליעזרוב, מסעוד אלחדד, ח' י' רבינוביץ; 04/03/14) - 17 ע' |
| עו"ד: לאה אליאב, שלמה ששון |
תביעה בענייני רכוש במרכזה דיון הלכתי בתוקפו של הסכם מתנה שנחתם אצל עו"ד לרישום מחצית הזכויות בדירה ע"ש האישה ללא תנאי וללא תמורה כאשר בטרם סיום הליכי הרישום חזר בו האיש מהסכמתו הנ"ל והדירה נשארה רשומה על שמו בלבד. לדעת הרוב הדירה שייכת לבעל בלבד ולדעת המיעוט מגיע לאשה מחצית מהדירה.
קניין – בעלות – משפט עברי
משפט עברי – קניין – חוזים
משפחה – יחסי ממון בין בני-זוג – מתנה
חוזים – מתנה – תוקפה
חוזים – מתנה – השלמתה
.
תביעת אשה לקבלת מחצית מכלל הרכוש המשותף של הצדדים. עיקר הדיון עוסק בדירת המגורים שנרכשה מכספי קרן נאמנות של האיש שמקורה מכספים שנתנו הוריו לשם קניית דירה. הדירה נרשמה ע"ש האיש, אך בהמשך חתמו הצדדים על הסכם בפני עו"ד לרישום מחצית הזכויות בדירה ע"ש האישה ללא תנאי וללא תמורה. בטרם סיום הליכי הרישום חזר בו האיש מהסכמתו הנ"ל והדירה נשארה רשומה על שמו בלבד. בנוסף, האישה תובעת דמי שימוש ראויים בגין התקופה בה עשה האיש שימוש בלעדי ברכוש הצדדים.
.
ביה"ד הרבני האזור פסק:
לדעת הרוב הדירה שייכת לבעל בלבד והוא אינו צריך לתת מחצית ממנה לאשה. לדעת המיעוט מגיע לאשה מחצית מהדירה.
הדיון ההלכתי עסק בשאלה האם יש כאן קניין גמור ע"פ ההלכה, לנוכח העובדה שהליכי הרישום לא הסתיימו ולאור נוסח ההסכם המכיל סתירה בין הלשון שבתחילת ההסכם בו הבעל התחייב להעביר לאישה מחצית מהדירה, ללשון שבסוף ההסכם לפיה האיש אכן מעביר מחצית הדירה לאישה וממנו נראה כי הסכם זה עושה קניין כמתנה ללא תמורה. כן נדונה השאלה האם יש להחשיב את ההסכם שנעשה אצל עו"ד כשטר קניין ע"פ ההלכה. והאם מדובר בהסכם מחייב לפי הדין האזרחי.
לאחר דיון מקיף, דעת הרוב הגיעה למסקנה, כי גם אם נניח שיש כאן קניין סיטומתא (קניין שתוקפו נובע מעצם העובדה שנהגו במקום מסוים לבצע קניין באמצעותו), הרי רבו הפוסקים שכל זמן שלא הועבר הרישום בטאבו או בחברה המשכנת, עדיין לא נגמר הקניין עד הרישום הסופי, ולפיכך עדיין אין כאן קניין והבעלות נשארה אצל האיש. עוד נקבע, כי אמנם לכאורה לפי החוק האזרחי יש להסכם שנחתם בין הצדדים תוקף כחוזה מחייב. אך לעניין זה, התקבלה טענת האיש כי הייתה כאן טעות מעיקרא בנתינת המתנה כיוון שהאשה הטעתה את האיש באומרה שההסכם יועיל לשלום־בית, אך בפועל התברר לאיש, שכל כוונת האשה הייתה להוציא חצי דירה מידו ולהתגרש ממנו לאחר מכן. לפיכך אין מקום לחייבו להעביר את מחצית הדירה ע"ש האשה. עוד יש לציין בנוסף כי גם בזמן הגירושין, האשה לא העלתה טענות ביחס לדירה ולא ביקשה מחצית הדירה.
לדעת המיעוט כיוון שהקניין נעשה אצל עו"ד והמנהג בארצינו לערוך חוזה כפי החוק אצל עו"ד יש להחשיבו כקניין סיטומתא ולכן החוזה מחייב את הבעל והוא חייב להעביר מחצית הדירה שנתן לה במתנה לבעלותה ועל שמה של האשה.
לדעת כל ההרכב, אין לחייב את הבעל בדמי שימוש בדירה במשך השנים שעברו. הרכב הרשום ע"ש הבעל יישאר על שמו ואת המיטלטלין יחלקו ביניהם בהסכמה. |
| חזרה למעלה |
|
| 33 [משפחה] |
|
| (י-ם) 915697/ פלוני נ' פלונית (בתי-הדין הרבניים; מסעוד אלחדד, יעקב אליעזרוב, ח' י' רבינוביץ; 19/12/13) - 18 ע' |
| עו"ד: אריה גרליץ, משה מיטלמן |
הכרעה לעניין זכויות התובע בדירת המגורים הרשומה ע"ש האישה, ושנרכשה מתמורת מכירת דירת מגוריהם הקודמת שנרשמה ע"ש אם האישה עוד טרם האירוסין.
משפחה – יחסי ממון בין בני-זוג – בית המגורים
משפחה – יחסי ממון בין בני-זוג – שיתוף בנכסים
.
הצדדים קיבלו דירה שהייתה רשומה על שם אם האשה מהורי האשה במועד נישואיהם, בני הזוג לא העבירו את הדירה על שמם לאחר הנישואין. כמה שנים לאחר הנישואין בני הזוג מכרו את הדירה הראשונה וקנו דירה חילופית שנרשמה על שם האשה בלבד. המשכנתא שנלקחה לכיסוי הפער במחיר שתי הדירות נלקחה ע"ש האישה בלבד ונפרעה בחלקה ע"י הבעל. בני הזוג התגרשו, והבעל תובע לקבל מחצית מהדירה כפי שהובטח לו לטענתו, ולחילופין, תובע לקבל את דמי השקעתו בדירה הנגזרת גם מהשקעתו בדירה הראשונה.
.
ביה"ד הרבני האזורי דחה את התביעה ברוב דעות, בכפוף לתשלום סכום מסוים כפשרה, מהטעמים הבאים:
ראשית, נקבע כי לא הוכח, שבשעת האירוסין הייתה התחייבות מצד הורי האשה לתת לצדדים דירה ולרושמה ע"ש הצדדים. ההתחייבות הייתה לתת לבני הזוג קורת גג והבטחה זו קוימה. בהקשר זה מרחיב דיין ג' לעניין הזכויות הקנייניות של בני זוג ביחס לדירה שנרכשה עבורם ע"י הורי אחד הצדדים. בין היתר צוין, כי רבים מהפוסקים סבורים כי התחייבות רגילה למתן נדוניא בנישואין אינה התחייבות למתן קנייני באופן שלבן הזוג האחר תהיה בעלות גמורה על הנכס. לפיכך, נדחתה טענת התובע לזכויות במחצית הדירה.
באשר לטענתו החלופית של התובע בדבר החזרים על השקעתו, נדחתה טענתו לתחולת דין יורד לשדה חבירו בנכסי חמותו (הדירה הראשונה). בהקשר זה נקבע כי היורד לשדה חבירו אינו מקבל זכויות בגוף הקרקע אלא זהו חוב ממון חיצוני שנוצר לבעל השדה עקב השקעתו של היורד. יתרה מכך, הרי לא הוא האומן. התובע וגרושתו אך שכרו את הפועלים שישפצו את הדירה ולכל היותר הוא יכול לתבוע הוצאות. כמו כן אף אם יש לבעל לשעבר טענה של יורד, כל זמן שהדירה רשומה ע"ש האם התביעה צריכה להיות מכוונת כלפי האם ומשהאם נפטרה עליו לתבוע את היורשים.
כן נדחתה טענת התובע לתחולת דין אומן קונה בשבח כלי. כיוון שלהלכה נפסק שאין אומן קונה בשבח כלי או עכ"פ הוי ספק. ומכל מקום, התובע – שאך שכר את הפועלים, אינו נחשב כאמור האומן. עוד קבעו הפוסקים, כי כל זמן שמשביח הנכס לא גרם לנזק אין כל צורך לדון על השבח ובוודאי שאין לראות בו שותף בגוף הנכס.
בכל הנוגע להשקעותיו בדירה הנוכחית, מאחר שמדובר בנכס הרשום ע"ש האשה יש לראות דין זה כבעל שהוציא הוצאות על נכסי מלוג של אשתו שהדין הוא שמה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל ואין לו בהם כל זכות ותביעה ממונית כלשהי, הן על הוצאות שהוציא והן בגוף הנכס. גם תוספות הבניה שנבנו ללא היתר חוקי אינן מקנות לתובע זכויות קנייניות בדירה זאת משום שההרחבה היא הוצאה על נכסים שמתחברים לדירת האשה ולפיכך, הוצאות אלו נחשבות כהוצאות השבחת נכסי מלוג.
בכל הנוגע לזכויות הנטענות בגין תשלום חלק מהמשכנתא לדעת דיין א' הדבר מהווה רק פירעון חוב לבנק בלבד, בפרט שהבעל נהנה מכך שהשתמש בדירה לטובתו וגם לגביו ישנו הדין של מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל. לדעת דיין ג' דמי המשכנתא ששולמו בעת קניית הדירה השנייה אם אכן שולמו רק מממונו של הבעל, ואם אכן שולמו על ידי הבעל הוצאות בעת קניית הדירה השנייה, היינו, מס רכישה, תיווך, עו"ד, ודמי הובלה, יש לחייב בכך את האשה. וגם יש לחייב את האשה לשלם לבעל כמה ששילם עבור קניית המחסן כיוון שזה לא היה לפני הקנייה חלק מדירת האשה בסופו של דבר נקבע כי על האישה לתת לתובע סך של 10,000 דולר כפשרה על כל תביעותיו למרות שכפי האמור אין בטענותיו כדי לחייב בכל תביעותיו.
לדעת המיעוט, לנוכח הספק הקיים בדבר התחייבות ההורים ליתן לתובע דירה במתנה ולנוכח עמדתו כי השבח שהשביח ביורד ברשות במקרה דנא, מגיע לתובע עד יום מכירת הדירה הראשונה. ובצרוף חלקו בהוצאות של קניית הדירה (מס רכישה, תיווך, עו"ד) והרחבתה (המהווים 14% מערך הדירה השניה), התובע זכאי ל- 2/3 של 50% של ערך הדירה וזאת מדין פשרה. |
| חזרה למעלה |
|
| כתבי טענות |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
