שלום לכולם,
ראו פסק דינו של בית המשפט העליון שניתן השבוע במותב שבעה שופטים, במסגרת דיון נוסף. הבקשה לדיון נוסף הוגשה על ידי הסניגוריה בהתייחס לפסק דין
(ע"פ 335/11), שהרשיע קטין שהשתתף במרוץ מכוניות שבמהלכו נהרגו שני מתחרים, בעבירת
הריגה.
ראו תמצית שהכינה תמר פרוש מהמחלקה הפלילית, שטיפלה בתיק בבית המשפט העליון, הן בערעור והן בדיון הנוסף.
אבקש להאיר את האמור בסע' 21 ואילך, בהם עמד בהרחבה הנשיא דאז, א' גרוניס, על טיבו של הקשר סיבתי- משפטי בין מעשהו של נאשם לבין התוצאה הקטלנית
שלו. נראה שדבריו אלה של הנשיא אינם במחלוקת. דעת כולם היא שבחינת הקשר הסיבתי המשפטי נעשית מתוך שיקולים ערכיים, המשתנים בהתאם לנסיבות כל מקרה, ובהתאם למדיניות משפטית. דומה שהמחלוקת שנותרה בין הש' רובינשטיין, שסבר, בדעת יחיד, שיש להותיר את ההרשעה בעבירת הריגה
על כנה, ליתר השופטים, אינה משפטית, אלא נוגעת בעיקרה לאופן שבו כל אחד מנתח, גם בהיבטים ערכיים, את נסיבותיו הספציפיות של המקרה דנן.
שבת שלום, ג'ואי אש
בית המשפט העליון, במסגרת דיון נוסף, לא קיבל את עמדת המדינה וקבע, כי בסיטואציה של מרוץ מכוניות, כאשר אחד המשתתפים נהרג במהלך המרוץ, לא ניתן יהיה להרשיע את
המתחרים שנותרו בחיים בעבירת הריגה אלא בעבירה של סיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה. זאת, עקב היעדר קשר סיבתי משפטי בין המעשה לתוצאה. קביעה זו היא בנסיבות בהן המשתתף שנהרג פעל מתוך אוטונומיה מלאה ולא היה מגע בין כלי הרכב המתחרים.
בפסק הדין יש סקירה מקיפה של יסודות עבירת ההריגה, בדגש על קשר סיבתי משפטי. כמו כן, קיימים ניואנסים מסוימים בין חוות הדעת של השופטים, גם שופטי הרוב, ועל כן
מומלץ לקרוא את פסק הדין. את פסק הדין המרכזי כתב הנשיא (בדימוס) גרוניס ולהלן תמצית פסק דינו:
נקבע, כי בעבירות מחשבה פלילית תוצאתיות קיומה של צפייה בפועל של התוצאה מצד הנאשם, דהיינו קיומה של מודעות סובייקטיבית, אינה מייתרת את בחינת הקשר הסיבתי המשפטי.
מבחני הקשר הסיבתי המשפטי הם האם אדם סביר יכול היה לצפות שהשתתפות במרוץ מכוניות תביא למותו של אחד המתחרים האחרים במרוץ והאם אדם סביר
צריך היה לצפות את התוצאה. נקבע, כי המבחן הראשון מתקיים מקום בו הייתה צפייה בפועל.
לגבי המבחן השני, זה יוכרע בהתאם למדיניות משפטית. עוד נקבע, כי על פי עקרון החוקיות, במקרים בהם כפות המאזניים של המדיניות המשפטית שקולות, ואין שיקול המכריע
את הכף באופן ברור, ראוי כי בית המשפט יטה את הכף בכיוון שיקל עם הנאשם וישלול את קיומו של הקשר הסיבתי המשפטי.
בית המשפט קבע, כי בנסיבות המקרה לא מתקיים קשר סיבתי משפטי וזאת תוך התייחסות לשלושה שיקולים.
השיקול הראשון הוא
האוטונומיה של המנוחים ביצירת הסיכון. נקבע, כי המנוחים הם שיצרו את הסיכון שהביא למותם. בית המשפט לא קיבל את עמדתנו לפיה הסיכון שהתממש הוא גם סיכון שהנאשם יצר אותו וראה בנאשם
מאפשר סיכון בלבד. נקבע, כי מקום בו הנאשם לא לקח חלק ביצירת הסיכון שהתממש ובנוסף המנוחים יצרו את הסיכון שהתממש באופן אוטונומי, אין לייחס לנאשם אחריות למותם של המנוחים. אילו הסיכון שהתממש היה נוצר על ידי הנאשם (למשל בהתנגשות בין המכוניות), או לחלופין אם
האוטונומיה של המנוחים הייתה נפגמת (למשל, אילו היה מדובר בקטינים והנאשם בגיר, או אילו הוכח כי המנוחים הושפעו מלחצים מצד הנאשם או שהייתה להם מערכת יחסים מיוחדת עמו), ייתכן שהטלת אחריות בגין עבירת ההריגה הייתה מקיימת את תכלית העבירה במלואה. אך נקבע, כי לא זה
המצב.
השיקול השני עליו עמד בית המשפט הוא
הצורך בהרתעה מפני השתתפות במרוצי מכוניות לא חוקיים. נקבע, כי על אף שמרוצי מכוניות הם רעה חולה, משקלו של שיקול ההרתעה במקרה זה הוא מועט. זאת, משום שיש אפשרות להרשיע את הנאשם בעבירה אחרת, זו של סיכון חיי אנשים בנתיב תחבורה ומשום שניתן לתת ביטוי לשיקול
ההרתעה במידת העונש המושת על הנאשם.
השיקול האחרון אותו הזכיר בית המשפט הוא
רוחב יריעתה של עבירת ההריגה. נקבע, כי פרשנותה הרחבה של עבירת ההריגה ותחולתה על מקרים הרחוקים מאוד אחד ממשנהו, עלולה להביא לפגיעה באמירתה המוסרית של העבירה. נקבע, שעד ליום בו המחוקק יקבע מחדש את גבולותיה של עבירת ההריגה, אם אכן כך ייעשה במסגרת הרפורמה
בעבירות ההמתה, ראוי שבית המשפט ינקוט משנה זהירות בבואו לקבוע מהם המקרים שנופלים בגדרה של עבירת ההריגה. ובלשונו של בית המשפט: "האם ניתן כלל להשוות את הכתם המוסרי שדבק בדוקר ובמכה לזה של הנהג ברכב האחר, ואשר הועמד לדין בעבירת ההריגה?! עבירת ההריגה התפתחה בישראל
במשך השנים לממדים כאלה שפרוסה היא כיום על מגוון עצום של מצבים. דומה שהגיעה העת להציב תמרור עצור, ואולי תמרור המחייב, ולא רק מתיר, עשייתו של סיבוב פרסה לעניין זה."
מצ"ב קישור לפסק הדין:
http://elyon1.court.gov.il/files/13/040/004/s20/13004040.s20.htm