| עליון |
| 1 [בתי-משפט] |
 |
| רעא 8702/16 צבי רוזנבלט נ' מדינת ישראל פרקליטות מחוז המרכז (עליון; י' עמית; 17/11/16) - 11 ע' |
| עו"ד: |
נדחתה בקשת רשות ערעור שעניינה דחיית בקשות ל"משפט חוזר" אזרחי ולפסלות שופט. נפסק כי אין מקום להורות על קיומו של "משפט חוזר" אזרחי בהיעדר ראיות חדשות שיש בהן כדי לשנות את פני ההכרעה מיסודה; עוד נפסק כי חרף אי מתן ההחלטה בעניין טענת הפסלות במועד – לאלתר ולפני כל החלטה אחרת – לא ניתן להיבנות מפגם טכני זה כאשר בקשת הפסילה אינה מגלה חשש ממשי למשוא פנים בניהול הליך.
 בתי-משפט – משפט חוזר – בעניינים אזרחיים
בתי-משפט – משפט חוזר – דחיית בקשה לקיום משפט חוזר
בתי-משפט – פסלות שופט – חשש ממשי למשוא פנים
.
בקשת רשות ערעור על החלטת בימ"ש המחוזי בגדרה נדחו בקשות ל"משפט חוזר" אזרחי בפסק דין בו הורה בימ"ש על חילוט נכס, ולפסלות שופט.
.
בית המשפט העליון (השופט י' עמית) דחה את הבקשה ופסק כי:
הסמכות להורות על ביטול פסק דין חלוט ועל עריכת "משפט חוזר" בעניין אזרחי הוכרה בפסיקה בהתקיים נסיבות שבהן שיקולים של צדק עדיפים על פני שיקולים של מעשה-בית-דין. לעניין זה, הכירה הפסיקה בשתי קבוצות של מקרים: האחת, מקרים בהם פסק הדין הושג במרמה, והשנייה,
מקרים בהם התגלו ראיות חדשות שבכוחן לשנות את פני ההכרעה מיסודה, ואשר לא היה ניתן להשיגן בשקידה סבירה קודם למתן פסק-הדין. מאחר שסמכות זו מהווה חריג לעקרון סופיות הדיון, השימוש בה ייעשה אך בהתקיים "נסיבות 'דרמטיות'" ובמקרים "חריגים ונדירים". הבקשה דנן אינה עונה על שני התנאים הנדרשים: ברובם המכריע של המסמכים שצורפו אין לראות ראיות חדשות, וממילא אין בכוחם של מסמכים אלה כדי לשנות את פני ההכרעה מיסודה.
אשר לטענת הפסלות, המבחן הקבוע בדין לעניין זה הוא קיומן של נסיבות שיש בהן כדי ליצור חשש ממשי למשוא פנים בניהול הליך. לפי הדין, משנטענה טענת פסלות, על השופט להחליט בה לאלתר ולפני שיתן כל החלטה אחרת. לפיכך, היה על בימ"ש להקדים מתן החלטתו בבקשת הפסלות להחלטה לגופו של עניין, כמו גם להחלטות אחרות שניתנו בהליך. ואולם, אין בפגם זה כשלעצמו כדי להקים עילת פסלות. אי מתן ההחלטה במועד היא מחדל דיוני שאין מקומו במסגרת דיני הפסלות, שהרי ערעור הפסלות בא לדון רק בשאלת כשירותו הקונקרטית של השופט. לא ניתן להיבנות מפגם טכני זה כאשר מבחינה עניינית בקשת הפסילה אינה מגלה כל עילה שבדין לפסילת בימ"ש. ואכן, במקרה זה לא מתעורר "חשש ממשי למשוא פנים"; החלטות ביניים, החלטות דיוניות מובהקות אינן מגלות עילה לפסילת שופט. גם לגופן אין בהן פגם המעיד על חשש למשוא פנים. |
| חזרה למעלה |
|
| 2 [הגנת הדייר] |
|
| רעא 7907/16 אסף קול נ' רועי נקב (עליון; א' רובינשטיין; 17/11/16) - 6 ע' |
| עו"ד: אייל בר אליעזר, איתן ברקוביץ' |
כדי לבוא בגדריו של סעיף 22(ב) לחוק הגנת הדייר יש להראות ניתוק כולל של הקשר המשפחתי, ולא בהתייחס למגורים בלבד. לא נמצא מקום לשנות מקביעות הערכאות קמא כי תנאים אלו התקיימו בענייננו וכי אין בפגישות החד פעמיות של המשיב עם אביו ועם אמו כדי לשנות את תמונת הדברים שהצטיירה.
הגנת הדייר – דייר מוגן – דייר שזנח ילדיו או הוריו
.
בקשת רשות ערעור בגלגול שלישי. במוקד הבקשה שאלת זכאותו של המשיב לדיירות מוגנת, כמי שנזנח על-ידי הוריו כאמור בסעיף 22(ב) לחוק הגנת הדייר. שתי הערכאות קמא השיבו על כך בחיוב.
.
ביהמ"ש העליון (המשנה לנשיאה א' רובינשטיין) דחה את הבקשה מהטעמים הבאים:
הבקשה איננה עומדת באמות המידה למתן רשות ערעור בגלגול שלישי. עניינה האמיתי, במחלוקת הקונקרטית בין הצדדים בדבר התקיימות התנאים בחוק המקנים זכות לדיירות מוגנת בנסיבות. יתרה מכך, המבקש חפץ להשיג על קביעותיו העובדתיות של בימ"ש השלום וממצאי המהימנות שקבע, אך ככלל אין בימ"ש של ערעור מתערב בממצאי עובדה ומהימנות שקבעה הערכאה הדיונית אלא במקרים חריגים, קל וחומר בגלגול שלישי.
אף לעיצומם של דברים, לא נמצא מקום להתערבות. דייר שחדל להחזיק בדירה כיון שזנח את ילדיו או הוריו, יכול שיהיו ילדיו לדיירים מוגנים במושכר, ובלבד שהתגוררו בדירה יחד עם הדייר המוגן לפחות ששה חודשים (סעיף 22(ב)). כפי שנפסק בעבר, משמעות המונח "זנח" הוא ניתוק כולל של הקשר המשפחתי ולא בהתייחס למגורים בלבד. עוד נפסק כי "הזניחה" צריכה להיות מוחלטת, ולא זמנית.
לעמדת המשנה לנשיאה, כפי שציין זאת בעבר, חוק הגנת הדייר נחקק כחוק סוציאלי, אך "ברבות הימים נשתנתה המציאות הכלכלית והחברתית, ו'הדייר המוגן לא תמיד היה חסר כל הראוי להגנה, ובעל הנכס לא תמיד היה הַגְבִיר שראוי לפגוע בקניינו לטובת הדייר. על רקע זה הסתמנה מגמה, לה שותף המשנה לנשיאה, להגבלה ולצמצום של תחולת החוק'. ואולם, אין משמעות הדבר כי הוראות החוק הן בבחינת כלי ריק, ומשהתקיימו תנאי החוק – ובענייננו התקיימו אלה במובהק לפי הקביעה העובדתית – יקבל הזכאי לכך הגנה.
הערכאות קמא קבעו, כי אירע ניתוק מוחלט של הקשר המשפחתי בין המשיב להוריו לאורך זמן, וכי אין בפגישות החד פעמיות של המשיב עם אביו ועם אמו כדי לשנות את תמונת הדברים שהצטיירה. ועוד, כפי שציין ביהמ"ש המחוזי משהמשיך האב להתגורר במושכר אחרי עזיבת האם, המשיב יכול היה לרכוש זכות לדיירות מוגנת רק לאחר עזיבתו. בימ"ש השלום התרשם, לאחר ששמע עדויות, כי המשיב פעל בתום לב, וכי הוריו של המשיב ניתקו עמו קשר ומגע. לא נמצא מקום לשנות מכך. כן נדחתה הטענה, כי משאביו של המשיב נאלץ להימלט מן הארץ, מדובר בניתוק מכורח הנסיבות, ועל כן סעיף 22(ב) אינו חל. הימלטות מן הדין אינה כורח, אלא בחירה של האב לפעול בניגוד לחוק, ולא ליתן את הדין על מעשיו. |
| חזרה למעלה |
|
| 3 [דיון פלילי] [תעבורה] |
|
| רעפ 8743/16 מרואן הייב נ' מדינת ישראל (עליון; א' שהם; 17/11/16) - 7 ע' |
| עו"ד: נג'מה הייב אבו מוך |
נדחתה בקשת רשות ערעור שעניינה העונש שהושת על המבקש בבימ"ש השלום לתעבורה בגין הרשעתו בעבירות תעבורה, והחמרתו בבימ"ש המחוזי. המקרה אינו עומד באמות המידה למתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי" והחמרה בעונש על ידי ערכאת הערעור, איננה מהווה עילה למתן רשות ערעור בעיקר, כשהעונש שהשית בימ"ש המחוזי איננו סוטה באופן קיצוני ממדיניות הענישה הנוהגת, ולא נפלה בו כל טעות מהותית הצריכה תיקון.
דיון פלילי – עונש – רשות ערעור
תעבורה – ענישה – מדיניות ענישה
.
המבקש הורשע בבימ"ש השלום לתעבורה בשורת עבירות תעבורה. על המבקש הושתו העונשים הבאים: פסילה מקבלת או החזקת רישיון נהיגה למשך 3 שנים; 24 חודשי פסילה על תנאי; 7 חודשי מאסר על תנאי, למשך שנתיים; כמו כן, הושם המבקש במבחן לתקופה של שנה וניתן צו המחייב אותו לבצע שירות לתועלת הציבור. ערעור המשיבה על גזר הדין התקבל בבימ"ש המחוזי שגזר על המבקש 3 חודשי מאסר, לריצוי בעבודות שירות, ופסילת רישיון נהיגה לתקופה של 5 שנים. מכאן בקשת רשות הערעור.
.
בית המשפט העליון (השופט א' שהם) דחה את הבקשה ופסק כי:
הלכה היא, כי רשות ערעור ב"גלגול שלישי" תינתן במשורה, והיא שמורה למקרים חריגים בהם עולה שאלה בעלת חשיבות ציבורית, החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים להליך, או כאשר קיים חשש לעיוות דין או אי-צדק ממשי כלפי המבקש. הבקשה דנן אינה מעלה כל שאלה כללית ורחבה, ואף אינה מעלה חשש לאי-צדק כלפי המבקש, ומטעם זה בלבד דינה להידחות.
החמרה בעונש של נאשם על ידי ערכאת הערעור, איננה מהווה, כשלעצמה, עילה למתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי", כך בעיקר, כאשר העונש שהשית בימ"ש המחוזי על המבקש איננו סוטה באופן קיצוני ממדיניות הענישה הנוהגת, ולא נפלה בו כל טעות מהותית הצריכה תיקון. העונש שהשית בימ"ש המחוזי על המבקש ראוי ומאוזן, וגם לאחר ההחמרה בעונש, מצוי העונש בתחתית מתחם הענישה שנקבע (בין מאסר שכולו על תנאי לבין 6 חודשי מאסר בפועל, ופסילה לתקופה של בין 6 חודשים ל-3 שנים). הבחירה בעונש שניתן לרצות בדרך של עבודות השירות, חלף כליאת המבקש מאחורי סורג ובריח, נעוצה בהתחשבותו של בימ"ש המחוזי בנסיבותיו האישיות של המבקש ובהמלצותיו החיוביות של שירות המבחן, תוך שימת מלוא המשקל על שיקולי שיקומו. עם זאת, לנוכח חומרת המעשים, וריבוי העבירות שביצע המבקש, צדק בימ"ש המחוזי בכך שלא חרג לקולה ממתחם הענישה.
אשר להחמרה בעונש הפסילה שהושת על המבקש בשנתיים נוספות, הרי שלאור ריבוי עבירות התעבורה שביצע המבקש, והאינטרס הציבורי בהגנה על שלום הציבור, היתה הצדקה מלאה להחמרה ברכיב זה; אין לקבל את טענת המבקש, לפיה העונש שקבע בימ"ש המחוזי, יוביל לפגיעה בתהליך השיקומי שהמבקש החל בו. אין כל סיבה מדוע לא ימשיך המבקש בתהליך זה, במטרה לנצל את ההזדמנות העומדת בפניו, בכדי לשקם את עצמו ולתקן את דרכיו. |
| חזרה למעלה |
|
| 4 [עונשין] |
|
| עפ 3877/16 פאדי ג'באלי נ' מדינת ישראל (עליון; א' חיות, י' עמית, נ' סולברג; 17/11/16) - 6 ע' |
| עו"ד: עודד ציון, ברכה וייס, נאשף דרויש |
אין זהות בין מתחם העונש ההולם ומדיניות הענישה הנוהגת. מתחם העונש ההולם מגלם הכרעה ערכית המבוססת על שיקולים שונים, שמדיניות הענישה היא רק אחד מהם; חומרת העבירות בנשק אינה מסתכמת רק בנזק שאירע בפועל, אלא גם בפוטנציאל הנזק הנובע מאותן עבירות; אדם שנמצא מחזיק בנשק טעון במחסנית ובתחמושת וללא רישיון, מותר להניח לחובתו כי עשה זאת למטרות לא כשרות.
עונשין – ענישה – מתחם הענישה
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: עבירות נשק
עונשין – עבירות – עבירות נשק
.
ערעור על גזר דינו של ביהמ"ש המחוזי אשר גזר על המערער 34 חודשי מאסר בפועל ועונשים נוספים בגין הרשעתו, במסגרת הסדר טיעון, בעבירה של נשיאת נשק.
.
ביהמ"ש העליון דחה את הערעור בקבעו:
עיקר טענות המערער מופנה נגד מתחם העונש ההולם שנקבע, שלשיטתו חורג ממדיניות הענישה הנוהגת. כפי שנפסק, אין זהות בין מתחם העונש ההולם ומדיניות הענישה הנוהגת. מתחם העונש ההולם מגלם הכרעה ערכית המבוססת על שיקולים שונים, ומדיניות הענישה היא רק אחד מאותם שיקולים. עוד נפסק כי קביעת מתחם העונש ההולם איננה עניין אריתמטי וכי לביהמ"ש נתון בהקשר זה מרחב מסוים של גמישות שאין להתערב בו, בייחוד אם העונש שנגזר אינו חורג מן הראוי וההולם.
בימ"ש זה כבר עמד על החומרה היתרה הגלומה בביצוע עבירות בנשק ובכללן העבירה של החזקת נשק או נשיאתו שלא כדין. עבירות אלה מקימות סיכון חמור לשלום הציבור וביטחונו ומחייבות ליתן ביטוי עונשי הולם ומרתיע באמצעות הרחקת מבצע העבירה מהחברה לתקופת מאסר ממשית. חומרת העבירות בנשק אינה מסתכמת רק בנזק שאירע בפועל, אלא גם בפוטנציאל הנזק הנובע מאותן עבירות.
התנהלות המערער היה בה כדי ללמד על פוטנציאל של הנזק. כפי שנפסק, מקום שאדם נמצא מחזיק בנשק כשהוא טעון במחסנית ובתחמושת וללא רישיון, מותר להניח לחובתו כי הוא עושה זאת למטרות לא כשרות, במיוחד כשהוא אינו מציע לכך הסבר שיניח את דעת ביהמ"ש. חשד זה חמור שבעתיים, מקום שהמחזיק בנשק הנו בעל הרשעות קודמות, חלקן לא פשוטות כלל. ויפים הדברים לענייננו.
אכן, העונש שנגזר על המערער אינו מן הקלים, אך הוא אינו חורג באופן מהותי ממדיניות הענישה הנוהגת והראויה. על אף גילו הצעיר למערער עבר פלילי מכביד ביותר, ואת העבירה דנן ביצע שבועות ספורים לאחר שסיים לרצות 54 חודשי מאסר. בנסיבות אלה, יש קושי רב לקבל את טענתו כי השתקם. |
| חזרה למעלה |
|
| 5 [דיון פלילי] |
|
| בשפ 8101/16 איימן אלסאנע נ' מדינת ישראל (עליון; י' דנציגר; 16/11/16) - 13 ע' |
| עו"ד: תומר סיגלוביץ, רפי ליטן, עמית וייצמן |
במקרים שבהם קיימת דרגת מסוכנות גבוהה טיעון האפליה אינו יכול להכריע את הכף לטובת שחרור ממעצר.
דיון פלילי – מעצר עד תום ההליכים – ראיות לכאורה
דיון פלילי – מעצר עד תום ההליכים – חלופת מעצר
דיון פלילי – מעצר עד תום ההליכים – מסוכנות
.
ערר על החלטת בימ"ש מחוזי, בגדרה נעצר העורר עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו. כתב האישום מייחס לעורר: קשירת קשר לפשע; ניסיון ליבוא סמים מסוכנים; ייבוא סמים מסוכנים.
.
ביהמ"ש העליון (השופט י' דנציגר) דחה את הערר מהטעמים הבאים:
כידוע, ביהמ"ש רשאי להורות על מעצרו של נאשם עד לתום ההליכים נגדו, אם נוכח לדעת כי ישנן ראיות לכאורה להוכחת אשמתו. הדרישה בשלב זה היא לתשתית ראייתית גולמית בלבד, המקימה סיכוי סביר להרשעה, ובשלב זה אין ביהמ"ש נדרש לבחינת מהימנות העדים או משקלן של העדויות, אלא אם יש בהן סתירות מהותיות המצביעות מעצמן על כרסום ממשי בקיומן של ראיות לכאורה.
עיון בתמלילי הודעותיו של מעורב נוסף בפרשה (להלן: אייל), בעת חקירותיו במשטרה בזמנים שונים, מעלה כי האמור בהן מגבש תשתית ראייתית גולמית הקושרת את העורר לאירועים ואשר די בה לצורך מעצרו עד לתום ההליכים בשלב זה. וכן יש בהן כדי להצביע על מעורבות ישירה של העורר באירועים, בחלק שאינו שולי.
באשר לטענת העורר בדבר הצורך בראיה המחזקת את הודעותיו של אייל; סעיף 54א(א) לפקודת הראיות קובע כי לא יורשע נאשם על סמך עדות יחידה של שותפו לעבירה, אלא אם קיים בחומר הראיות דבר לחיזוקה. אכן, סעיף זה רלבנטי בענייננו. השאלה בדבר הצורך לבחון את קיומן של תוספות ראייתיות כבר בשלב המעצר טרם זכתה למענה אחיד בפסיקת בימ"ש זה. ואולם, גם אם נניח לטובת העורר כי נדרשת תוספת ראייתית בשלב המעצר, ביהמ"ש סבור כי בנסיבות העניין ניתן למצוא תוספת זו – ברמה הלכאורית הנדרשת בשלב זה – בהודעתו של העורר עצמו, וכן במסמכים המגבים את הודעותיו של אייל.
באשר לטענתו של העורר כי יש לשחררו לחלופת מעצר; ראשית, המעשים בגינם מואשם העורר מקימים נגדו עילת מעצר סטטוטורית מכוח סעיף 21(א)(1)(ג)(3) לחוק המעצרים. שנית, כלל ידוע הוא כי "ככלל אין לשחרר לחלופת מעצר נאשמים שיש לגביהם ראיות לכאורה הקושרות אותם לעבירות סחר בסמים אלא במקרים חריגים". נוכח האמור, ובשים לב לתסקיר שירות המבחן שהוגש בעניינו של העורר, אשר לא המליץ על שחרורו של העורר לחלופת מעצר, בין היתר נוכח עברו הפלילי ונוכח קיומו של ספק לגבי יכולת המפקחים המוצעים להציב עבורו גבולות, ביהמ"ש סבור כי יש להותיר את העורר במעצר מאחורי סורג ובריח עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו.
טענת האפליה שהעלה העורר ביחס לאייל ולנאשמת 2 נדחתה. למעלה מן הצורך, גם אם היה עולה בידי העורר להוכיח כי הופלה ביחס אליהם, לא היה בכך כדי להביא בהכרח לשחרורו ממעצר מאחורי סורג ובריח. זאת, מכיוון שבתסקיר המעצר שנערך בעניינו נמצא כי קיימת רמת סיכון גבוהה, ובמקרים שבהם קיימת דרגת מסוכנות גבוהה טיעון האפליה אינו יכול להכריע את הכף לטובת שחרור ממעצר. |
| חזרה למעלה |
|
| 6 [דיון אזרחי] |
|
| עא 5242/16 אליעזר שטרק נ' פורמלי שרון סונינו (עליון; א' שהם; 16/11/16) - 8 ע' |
| עו"ד: עדי כרמלי, ווליד כבוב, מרים כבוב, אורי זגר, בת שבע אדיב, אברהם נוח נווה, אלון בינשטוק |
במקרה הנדון, סעד זמני בדמות עיכוב המשך ההליכים בתביעה עד לקבלת פסק דין בערעור על פסק דינו החלקי של בימ"ש קמא – בו נדחתה על הסף התביעה כנגד חלק מהמשיבים – הינו מרחיק לכת. יחד עם זאת, ועל מנת למנוע מצב בו הערעור יתייתר, יש מקום להורות כי לא יינתן פסק דין בתביעה עד להכרעה בערעור.
דיון אזרחי – סעדים זמניים – בערעור
דיון אזרחי – עיכוב הליכים – הליך תלוי ועומד
.
המבקשים הגישו תביעה נגד המשיבים. בימ"ש קמא דחה את התביעה נגד משיבים 5-6 על הסף. המבקשים הגישו לבימ"ש זה ערעור על ההחלטה האמורה, המהווה למעשה פסק-דין חלקי בעניינם של המשיבים 5 ו-6. הבקשה דנא היא בקשת המבקשים לעיכוב ההליכים בתביעה, עד לקבלת פסק דין בערעור על פסק דינו החלקי של בימ"ש קמא.
.
ביהמ"ש העליון דחה את הבקשה בעיקרה בקבעו:
עסקינן בבקשה למתן סעד זמני לתקופת הערעור, בדמות עיכוב המשך ההליכים בתביעה, ולא בבקשה לעיכוב ביצוע פסק-דין או החלטה. מן המפורסמות הוא, כי לא ניתן לבקש עיכוב ביצועו של פסק-דין אשר דוחה תובענה, או כזה שאיננו כולל בחובו סעד אופרטיבי כלשהו.
כידוע, על המבקש סעד זמני לתקופת הערעור להראות כי סיכויי ערעורו טובים, וכי מאזן הנוחות נוטה בבירור לטובתו. תנאים אלו הינם תנאים מצטברים, אך מתקיימת ביניהם "מקבילית כוחות". עוד יש ליתן את הדעת לכך, כי בימ"ש זה העניק את משקל הבכורה לשיקול בדבר מאזן הנוחות.
במקרה הנדון, לא נמצא כי מאזן הנוחות נוטה, באופן מובהק, לטובת המבקשים. המשך בירור התביעה, שעה שהערעור טרם הוכרע, לא יהפוך את הערעור למיותר מבחינת המבקשים. דומה, כי המבקשים לא עמדו בנטל להציג תשתית ראייתית הולמת לתמיכה בטענתם, כי ככל שהבקשה למתן סעד זמני תידחה, ובסופו של יום יתקבל ערעורם, ייגרם להם נזק בלתי הפיך מהמשך בירור התביעה.
בנסיבות אלו, ומבלי להביע דעה לגבי סיכויי ערעורם של המבקשים, נראה כי סעד זמני בדמות עיכוב המשך ההליכים בתביעה הינו מרחיק לכת. יחד עם זאת, ועל מנת למנוע מצב בו הערעור יתייתר, יש מקום להורות כי לא יינתן פסק דין בתביעה עד להכרעה בערעור. |
| חזרה למעלה |
|
| 7 [אגודות שיתופיות] |
|
| בגץ 5945/14 יונתן זאנדני נ' רשם האגודות השיתופיות (עליון; א' חיות, ד' ברק ארז, מ' נאור; 16/11/16) - 6 ע' |
| עו"ד: יונתן ציון מוזס, נמרוד טפר, ניר גלוביץ' |
בג"ץ אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות רשם האגודות השיתופיות.
אגודות שיתופיות – רשם האגודות השיתופיות – ביקורת שיפוטית על החלטותיו
אגודות שיתופיות – פירוק – סמכות
.
עתירות כנגד החלטותיו של עוזר רשם האגודות השיתופיות, בהן נדחתה שורת טענות שהעלה העותר כנגד שלבים שונים בהליך הפירוק המפעיל של מושב ינון, אשר העותר שימש בעבר כמזכירו.
.
ביהמ"ש בשבתו כבג"ץ דחה את העתירות בקבעו:
הלכה היא כי בימ"ש זה אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות רשם האגודות השיתופיות. טענות העותר ביסודן הן טענות ערעוריות, המלינות על קביעות שבעובדה ועל יישומן. אין מקומן להתברר בפני בימ"ש זה בשבתו כבג"ץ. אכן, בימ"ש זה שב והתריע על כך שהיעדר ערעור בדין על רשם האגודות השיתופיות אינו אלא אנומליה אנכרוניסטית אשר יש למצוא לה פתרון, ויפה שעה אחת קודם. אולם כל עוד לא תוקנה החקיקה, לא יהפוך עצמו בימ"ש זה לערכאת ערעור רגילה.
גם לגופם של דברים, לא נמצא כי נפלו טעויות בהחלטות המנומקות של הרשם, שיש בהן כדי להצדיק את התערבות בג"ץ. כך, בפרט, לנוכח העובדה שטענותיו בערעור על החלטת המפרק נדונו ונדחו לגופן, על אף דחיית בקשותיו להארכת המועד להגשתו. אף לא נמצא ממש בטענת העותר כי בהפעלת סמכותו להכריע בתביעות חוב, מכוח תקנות האגודות השיתופיות (פירוק), פעל המפרק בניגוד עניינים. |
| חזרה למעלה |
|
| 8 [דיון אזרחי] |
|
| עא 5612/16 פלוני נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב ("הפול") (עליון; ח' מלצר; 16/11/16) - 7 ע' |
| עו"ד: עמיחי טרוזמן, אהוד שטיין, לביאב לוי |
על המבקש עיכוב ביצוע פסק-דין או סעד זמני בערעור להראות לביהמ"ש כי ישנו סיכוי טוב שהערעור שהגיש יתקבל וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתו. מבין שני אלו, הפסיקה העניקה את הבכורה לשיקול מאזן הנוחות; ככלל, כאשר הסעד שעיכובו מבוקש הינו סעד כספי, מאזן הנוחות יטה לטובת המתנגד לעיכוב ביצוע פסק הדין.
דיון אזרחי – עיכוב ביצוע – של פסק-דין
דיון אזרחי – פסק-דין – עיכוב ביצוע
דיון אזרחי – סעדים זמניים – בערעור
.
בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי, עד להכרעה בערעור שהגיש המבקש על פסק-הדין בתביעה לתשלום פיצויים לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים. המבקש מבקש למעשה מתן סעד זמני בגדרו תבוטל החלטת ביהמ"ש המחוזי ביחס להפקדת הסכום שנפסק לטובתו לקופת ביהמ"ש, ועיכוב ביצוע תשלום האגרה שהוטלה עליו.
.
ביהמ"ש העליון דחה את הבקשה בקבעו:
על המבקש עיכוב ביצוע פסק-דין או סעד זמני בערעור להראות לביהמ"ש כי מתקיימים בעניינו שני תנאים מצטברים: הראשון, כי ישנו סיכוי טוב שהערעור שהגיש יתקבל; והשני, כי מאזן הנוחות נוטה לטובתו. מבין שני התנאים הללו, ההלכה הפסוקה העניקה את הבכורה לשיקול מאזן הנוחות.
לא נמצא כי המבקש הרים את הנטל להראות שאם בקשתו תדחה עלול להיגרם לו נזק בלתי הפיך. הדבר נכון במיוחד לגבי הבקשה שהסכום שנפסק בפסק-הדין לטובת המבקש לא יופקד בקופת ביהמ"ש, וככל שכבר הופקד – יוחזר למשיבה 1, שכן בהקשר זה לא נמצא שעלול להיגרם נזק למבקש מדחיית הבקשה, ומנגד נמצא טעם טוב בטענות המשיבה 1 כי לה עלול להיווסף חיוב באם הבקשה תתקבל.
ביחס לאגרה יצוין כי הכלל הוא שכאשר הסעד שעיכובו מבוקש הינו סעד כספי – מאזן הנוחות יטה לטובת המתנגד לעיכוב ביצוע פסק הדין. ביהמ"ש יחרוג מכלל זה במקרים חריגים בלבד, ובעיקר כאשר חוסנו הכלכלי של הזוכה ע"פ פסק הדין מוטל בספק. במקרה הנדון, המבקש כלל לא טען כי יתקשה לשלם את האגרה. יתרה מכך, אף אם קיים אצלו קושי כאמור – הרי שיוכל לחזור בו מסירובו, ולקבל לידיו את הסכום שנפסק לטובתו, שיש בו מעבר לסכום של האגרה שהוטל עליו לשלם.
די באמור לעיל בכדי לדחות את הבקשה, וזאת אף מבלי להידרש כלל לשאלת סיכויי הערעור. |
| חזרה למעלה |
|
| עבודה ארצי |
| 9 [עבודה] |
|
| עסק (ארצי) 51858-07-15 הסתדרות העובדים הכללית החדשה נ' אל על נתיבי אויר לישראל בע"מ (עבודה; אילן איטח, סיגל דוידוב מוטולה, משה טוינה, נ.צ.: א' וייץ, ש' נוימן; 09/11/16) - 32 ע' |
| עו"ד: אפרת בירן, אפרת דויטש, מורן פרידמן, עינב פנקר |
ביה"ד פסק כי קיימת "לקונה" במערך ההסכמות הקיבוציות בהתייחס לדרך העסקתם של טייסים וותיקים לאחר גיל 65, בנוגע לתקופה שממנה לא ניתן עוד להעסיקם כקצינים ראשונים והורה לצדדים לנהל משא-ומתן קיבוצי בעניין; כל עוד לא מושגת הסכמה קיבוצית, המשיבה מחויבת כלפי כל אחד מהטייסים הוותיקים למציאת פתרון ההולם את מצבו הקונקרטי.
עבודה – הסכם קיבוצי – פירושו
עבודה – הסכם קיבוצי – פרשנותו
עבודה – הסכם קיבוצי – זכות מכוח הסכם קיבוצי
עבודה – הסכם קיבוצי – תחולתו
.
עניינו של הליך זה בהעסקת טייסי חברת אל-על (להלן: המשיבה), המצויים בטווח הגילאים שבין 65 ל-67 (להלן: הטייסים הוותיקים), לאור אמנת שיקגו (אמנת תעופה אזרחית בינלאומית, עליה חתומה גם ישראל), האוסרת על טייסים בגילאים אלה להטיס טיסות מסחריות.
.
בית הדין הארצי לעבודה (מפי השופטת ס' דוידוב-מוטולה ובהסכמת השופטים א' איטח, מ' טוינה) קיבל את הערעור בחלקו ופסק כי:
ביה"ד דן בשאלה האם יש להחיל על מערכת היחסים בין החברה לבין הטייסים הוותיקים, עם הגיעם לגיל 65, את "פרק הקרקוע" בהסכם הקיבוצי המיוחד שנחתם בין המערערת לחברה בחודש 11/98 (להלן: ההסכם הבסיסי), תוך שהוא עומד על ההוראות הרלבנטיות בהסכם הבסיסי ועל הפסיקה ביחס לפרשנות הסכמים קיבוציים, לפיה חלים כללי הפרשנות של דיני החוזים הרגילים, בשינויים המחויבים. ביה"ד קבע כי פרק הקרקוע בהסכם הבסיסי מלמד שהצדדים למערכת היחסים הקיבוצית העניקו לטייסים "רשת ביטחון" איתנה ומשמעותית למקרים בהם תאבד להם האפשרות לעבוד במקצועם, מכל סיבה שהיא, והתירו להם לנצל את ימי המחלה הצבורים בסיטואציה כזו לצורך המשך השתכרות כטייסים לתקופה של עד 24 חודשים. "רשת הביטחון" האמורה נועדה למצבים נקודתיים בהם טייס בודד או טייסים בודדים אינם יכולים להמשיך ולבצע את תפקידם, ולא לסיטואציה בה כלל הטייסים מעל גיל מסוים אינם יכולים להמשיך ולטוס נוכח הוראות הרישוי הרלוונטיות. אומד דעת הצדדים היה למצוא פתרון לאיש צוות אוויר שנאלץ להפסיק ולטוס בשל בעיה אינדיבידואלית כלשהי, אך לא לסיטואציה כמו שבמקרה זה, בה כל אחד מטייסי החברה, אלא אם יפרוש פרישה מוקדמת, יגיע בהכרח למצב של "קרקוע" עם הגיעו לגיל 65. תמיכה למסקנה זו יש בדרך התנהלותם של הצדדים בשנים שלאחר חתימת ההסכם הבסיסי. לאור האמור, פרק הקרקוע בהסכם הבסיסי אינו חל על הסיטואציה דנן, במסגרתה כל אחד מטייסי החברה המגיע לגיל 65 נאלץ להפסיק ולטוס בשל מגבלות הרישוי הבינלאומיות.
אשר לשאלה האם היה בין הצדדים למערכת היחסים הקיבוצית הסדר מוסכם בין השנים 2004-2008, וככל שכן, האם יש להחילו גם על מצב הדברים הנוכחי, נקבע כי לא הייתה הסכמה קיבוצית בין השנים 2004-2008 ביחס לאי ההתאמה בין גיל הפרישה החוקי לבין הגיל המירבי בו טייס מורשה להטיס טיסה מסחרית.
בהעדר תחולה לפרק הקרקוע, ובהעדר הסכמה קיבוצית מחייבת קודמת, נקבע כי קיימת "לקונה" במערך ההסכמות הקיבוציות בהתייחס לדרך העסקתם של הטייסים הוותיקים לאחר גיל 65, וזאת בנוגע לתקופה שממנה לא ניתן עוד להעסיקם כקצינים ראשונים. אשר לפער שנוצר בין גיל הפרישה החוקי (67) לבין הגיל המירבי בו יכול טייס להטיס טיסה מסחרית לפי הוראות הרשות המוסמכת (65) נפסק כי, הצדדים מחויבים לנהל משא-ומתן קיבוצי לצורך פתרון הפער האמור; עוד נפסק כי, כל עוד לא מושגת הסכמה קיבוצית החברה מחויבת כלפי כל אחד מהטייסים הוותיקים למציאת פתרון ההולם את מצבו הקונקרטי. |
| חזרה למעלה |
|
| עבודה אזורי |
| 10 [עבודה] |
|
| סע (חי') 21294-08-09 זכריה דואני נ' רכבת ישראל בע"מ (עבודה; אביטל רימון קפלן, נ.צ.: ש' גולדמן, ד' נתיב; 10/11/16) - 46 ע' |
| עו"ד: יצחק ריינפלד, ליאת קינן |
ביה"ד חייב את הנתבעת לשלם לתובע פיצוי בגין תקופת "אי עבודה" בה הנתבעת נמנעה מלשבץ אותו לעבודה ומאידך לא פיטרה אותו, כאשר איזון ראוי בנסיבות הנו בשיעור של 50% מהשכר שיכול היה להשתכר בתקופה זו; כן תשלם הנתבעת לתובע פיצוי בגין הפרשי פיצויי פיטורים, פיצוי בגין אובדן זכויות פנסיוניות, פיצוי בגין עגמת נפש בסך 25,000 ₪, ופיצוי בסך 25,000 ₪ בגין הפרת חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות.
עבודה – עובדים – זכויותיהם
עבודה – פיטורין – פיצויים
עבודה – יחסי עבודה – חובת תום הלב
עבודה – זכויות – אנשים עם מוגבלות
.
עסקינן בתביעת התובע, אשר שימש כמסילאי בנתבעת, לתשלום פיצויים וזכויות שונות, בשל התקופה הממושכת בה נמנעה הנתבעת מלשבץ אותו לעבודה ובשל פיטוריו מהנתבעת, לטענתו שלא כדין. בתביעה נתבעו הסעדים הבאים: פיצוי בגין השעיה שלא כדין מהעבודה; פיצוי על נזק לא ממוני לפי חוק שוויון; הפרשי פיצויי פיטורים; פיצויי הלנת פיצויי פיטורים; פיצוי בגין עוגמת נפש; פיצוי בגין אובדן תוספת ותק ותוספות יוקר; פיצוי בגין אובדן חלק הפנסיה העתידי. ראשית המחלוקת נשוא תובענה זו, בתאונה שאירעה לתובע במהלך עבודתו, ואשר בעטיה הוגבל כושר עבודתו. בהמשך לאותה תאונה לא שובץ התובע לעבודה למשך תקופה ממושכת שעד לפיטוריו כעבור 8 שנים, תקופה אותה מגדירה הנתבעת כחל"ת. בראשיתה של תקופה זו שולמו לתובע תשלומים שונים מאת הנתבעת, אך זאת למשך תקופה קצרה.
.
בית הדין האזורי לעבודה (השופטת א' רימון-קפלן ונציגי הציבור ש' גולדמן, ד' נתיב) קיבל את התביעה בחלקה ופסק כי:
ביה"ד פסק כי עסקינן בנסיבות חריגות בהן המשיכו להתקיים יחסי עובד ומעביד בין הצדדים משך שנים ארוכות, מבלי שסופקה לתובע עבודה ושולם לו שכר, ומבלי שננקט כל הליך לסיום עבודתו. בתקופה בה שולמו לתובע דמי פגיעה מהמוסד לביטוח לאומי, השלימה הנתבעת את שכרו בהתאם להוראות ההסכם הקיבוצי המיוחד בנתבעת בעניין תנאי עבודתם של עובדי הרשות המועסקים ברכבת ישראל (להלן: ההסכם הקיבוצי). עם זאת, לאחר תום תקופת תשלום דמי הפגיעה, הנתבעת לא פעלה בהתאם להוראות ההסכם הקיבוצי, החלות גם על מי שנפגע בעבודה, ואין ביכולתו לחזור לתפקוד מלא, כבענייננו, שכן לא נעשה על ידה ניסיון כן ואמיתי למצוא לתובע עבודה חלופית שתתאים לכושרו הבריאותי, בהתאם לאישור רופא הנתבעת. בנוסף, הנתבעת עיכבה את הטיפול בעניינו של התובע, והתעלמה מפניותיו תוך השארתו במצב בלתי נסבל של "לא עובד, לא מקבל שכר אך לא מפוטר".
ביה"ד פסק כי התובע הוצא לחל"ת שלא כדין, נוכח הוראות ההסכם הקיבוצי. ראשית, ההסכם הקיבוצי אינו מכיר כלל במצב שבו העובד מוצא לחל"ת ביוזמת הנתבעת. לא רק שהתובע לא ביקש חל"ת, אלא הוא אף לא ידע שזה הסטטוס שלו, וכי אין הוא צובר זכויות כל זמן שלא פוטר. הנתבעת לא ציינה מי החליט על הוצאת התובע לחל"ת ומכוח איזה מקור נורמטיבי הוצא התובע לחל"ת. בהינתן כי יציאה לחל"ת היא פעולה שטעונה הסכמה בין העובד והמעביד, ובהינתן כי היעדרות התובע למשך תשע שנים אינה עונה על אף אחד מתנאי ההסכם הקיבוצי, לא ניתן לראות את תקופת ההיעדרות של התובע כתקופה שבה שהה בחל"ת; יש לראות בתקופה שבה נמנעה הנתבעת מלספק לתובע עבודה אך לא פיטרה אותו, משום "תקופת אי עבודה" המזכה את התובע ב"פיצוי" על אי העסקתו ולא ב"שכר עבודה"; ביה"ד עמד על כך שהחל ממועד התאונה ועד למועד פיטורי התובע, הפרה הנתבעת הן את הוראות ההסכם הקיבוצי, והן את חובות תום הלב, ההגינות והגילוי המוטלות עליה כחברה ממשלתית ביחסיה מול עובדיה.
אשר לסעדים, בשומת הפיצוי המגיע בגין "תקופת אי העבודה", לקח ביה"ד בחשבון את השכר שיכול היה התובע להשתכר אילו שיבצה אותו הנתבעת לעבודה כפי חובתה, את חומרת התנהלות הנתבעת, את פרק הזמן החריג והממושך שבו נמשכה תקופת אי העבודה; את העובדה שבפועל התובע לא עבד; את זהות הנתבעת; את הגמלה שקיבל התובע מהמוסד לביטוח לאומי כל חודש, ופסק כי איזון ראוי יהא בפסיקת פיצוי בגין תקופת "אי העבודה" בשיעור של 50% מהשכר שיכול היה להשתכר בתקופה זו;
פיצוי זה איננו שכר עבודה והוא אינו נושא זכות לפיצויי הלנת שכר; התובע לא הוכיח שהיה חסר בהפרשות הנתבעת לקרן הפנסיה במשך תקופת עבודתו, ועל כן הוא הוא אינו זכאי להפרשי פיצויי פיטורים בגין תקופת עבודתו בפועל בנתבעת; אשר לתשלום הפרשי פיצויי פיטורים בגין תקופת "אי העבודה", הואיל והתובע לא עבד בפועל בתקופה נשוא המחלוקת הוא אינו זכאי להפרשי פיצויי פיטורים בגין תקופת "אי העבודה". לכל היותר זכאי התובע לפיצוי בגין הפרשי פיצויי פיטורים שיכול היה לצבור בתקופה זו. אשר לשווי הפיצוי המגיע, לנוכח הפיצוי המגיע עבור "תקופת אי העבודה" ובשים לב להוראות החלות על הנתבעת בנוגע לתשלום פיצויי פיטורים לעובדיה, יש לקבוע את סכום הפיצוי בשיעור של 8.33% משווי הפיצוי הכולל שנפסק לתובע, כפיצוי בגין הפרשי פיצויי פיטורים שיכול היה התובע לצבור. הואיל ומדובר בפיצוי בגין הפרשי פיצויי פיטורים, במובחן מהפרשי פיצויי פיטורים עצמם, הרי שסכום זה איננו נושא זכות לפיצויי הלנת פיצויי פיטורים אלא ריבית והפרשי הצמדה.
כן נפסק לתובע פיצוי בגובה הפרשות המעסיק לקרן הפנסיה (6%) משווי הפיצוי הכולל שנפסק לזכותו, כפיצוי בגין הפסד זכויות פנסיוניות ופיצוי בגין עגמת נפש בסך של 25,000 ₪; עוד נפסק לתובע פיצוי נוכח הפרת חוק שוויון לאנשים עם מוגבלות בסך של 25,000 ש"ח, שכן התובע הוא אדם בעל לקות פיזית שחלה עליו הגדרת "אדם עם מוגבלות", שבחוק הנ"ל, הסיבה היחידה לאי שילובו בעבודה ופיטוריו הייתה מוגבלותו, והנתבעת לא הוכיחה שעשתה ניסיון כן לשלבו בעבודה המתאימה למצבו הבריאותי. |
| חזרה למעלה |
|
| 11 [עבודה] [ראיות] |
|
| בל (י-ם) 21973-04-12 גואד נשאשיבי נ' המוסד לביטוח לאומי (עבודה; רחל בר"ג הירשברג, נ.צ.: נ' ממליה, א' לוי; 08/11/16) - 29 ע' |
| עו"ד: אשרף עבד-אלקאדר, באסם כרכבי, סופי טיקוצקי, הלנה מרק |
ביה"ד פסק כי התובעים היו תושבי ירושלים גם בתקופת מגוריהם בבניין הידוע בכינוי "בניין ג'עברי", הממוקם על קו התחום המוניציפאלי של ירושלים, לצורך ביטוחם לפי החוקים עליהם ממונה המוסד לביטוח לאומי.
עבודה – ביטוח לאומי – תושבות
ראיות – מומחים – חוות-דעת מומחה
.
באזור קלנדיה-עטרות שבצפון ירושלים שוכן בניין הידוע בכינוי "בניין ג'עברי". הבניין ממוקם על קו התחום המוניציפאלי של ירושלים, הוא הקו שנקבע באכרזת ירושלים (הרחבת תחום העירייה). בבניין גרו משפחות התובעים משך לא מעט שנים, ועד סמוך למועד בו הודיע להם הנתבע (להלן: המוסד), כי החליט לגרוע את שמם ממרשם המבוטחים של החוקים עליהם הוא ממונה, בהתבסס על חוות דעת של המרכז למיפוי ישראל במשרד הבינוי והשיכון, ולפיה חלקו הגדול של הבניין אינו מצוי בתחום בו חלים המשפט, השיפוט והמינהל של מדינת ישראל.
.
בית הדין האזורי לעבודה (השופטת ר' בר"ג-הירשברג ונציגי הציבור נ' ממליה, א' לוי) קיבל את התביעה ופסק כי:
אחד התנאים הבסיסיים לביטוחו של אדם בחוק הביטוח הלאומי ולהענקת מרבית הזכויות שמכוחו הוא מעמדו כ"תושב ישראל". פרשנות המונח "תושב ישראל" תיעשה על בסיס המבחן העיקרי והוא – הדרישה לקיום מרכז חיים ומירב הזיקות לישראל. הזיקות העומדות לבחינה עת נדרשת קביעה אודות מרכז חייו של מבקש הגמלה מגוונות, ובהן: זמן השהייה בישראל בתקופה הרלוונטית, קיומם של נכסים בישראל, מקום המגורים הפיזי, המקום בו מתגוררת משפחתו של האדם ובו לומדים ילדיו, אופי המגורים, קשרים קהילתיים וחברתיים, מקום העיסוק וההשתכרות, מקום האינטרסים הכלכליים, מקום פעילותו או חברותו של האדם בארגונים או מוסדות, מצגים של האדם עצמו אשר יש בהם כדי ללמד על כוונותיו, ומטרת השהייה מחוץ לישראל, כגון: לימודים, ריפוי או עבודה מטעם מעסיק ישראלי. מעבר לכל זאת, יש לקחת בחשבון, בעת יישום המבחנים, את מהות הזכות הנדונה מכוח חוק הביטוח הלאומי.
אשר לאופן קביעת התושבות כאשר בית מבוטח מצוי על קו התפר שבין תחום מדינת ישראל לתחום שאינו כזה, נפסק, כי התושבות תוכרע לפי מיקום רובו של הבניין גם אם במקרה פלוני קביעת קנה מידה זה תגרום עוול, שכן זה טבעה של כל 'גדר'. בעניין בדראן סמר אימצה הפסיקה את ההנחיות הפנימיות שגיבש המוסד בשיתוף עם משרד המשפטים ולפיהן: כדי לפתור את בעייתם של תושבים שביתם נמצא בקו התפר, סוכם, כי מי שלפחות 50% משטח ביתו הבנוי (שטח הקרקע שעליו נבנה מבנה בהיתר בניה כדין. בניה לגובה לא תילקח בחשבון) נמצא בתחום המוניציפלי של העיר ירושלים יוכר כתושב ירושלים על כל המשתמע מכך. ההנחיות צלחו את מתחם הסבירות.
המחלוקת היא בעניין מיקומו המדויק של בניין ג'עברי. המומחים חלוקים בשאלה מה אחוז הסטייה, והאם אותה סטייה יכולה לשנות את הקביעה הנוגעת לאחוזי בניין ג'עברי המצויים בשטח המוניציפלי של ירושלים, לעומת אחוזי הבניין המצויים מחוץ לשטח זה. חוות דעת המודד המחוזי אינה עולה בקנה אחד עם ההנחיות הפנימיות של המוסד, שכן היא איננה כוללת תחשיב אחוזי. מעבר לכך, טיב ואופי הבדיקה שערך המודד מטעם התובעים, לפיה לא ניתן לשלול את האפשרות שסטייה במדידות של בניין ג'עברי ביחס לגבול המוניציפלי של ירושלים מעבירים לפחות 50% מהבניין לתחום המוניציפלי של ירושלים, מתאימה למכלול הממצאים, ולכן היא עדיפה. ספק צריך שיפעל לטובת המבוטחים ואין עסקינן בעניין בעל השלכות רוחב וכאשר חוות דעת המודד המחוזי אינה מספקת; בנוסף, חובה על המוסד לנהוג בשוויון כלפי כל מבוטחיו, ולכן קשה להלום תוצאה לפיה אדם שהתגורר בבניין ג'עברי בדיוק בשנים בהן התגוררו בו התובעים, והוכר כתושב ירושלים הזכאי להיכלל במרשם המבוטחים של החוקים שהמוסד ממונה עליהם, ואילו מהתובעים יישלל המעמד של תושבים. כמו כן, כאשר עסקינן בסנטימטרים או מטרים בודדים שמפרידים בין הכרה במבוטח בתושב או שלילת מעמדו זה תשקולנה גם מירב הזיקות הנוספות. במקרה זה מירב הזיקות של התובעים הן לירושלים ולישראל. כך, כאשר התובעים יוצאים ממפתן דלתם הם בישראל; התובעים התגוררו בבניין קבע 'ישראלי' שלו גוש וחלקה במרשם המקרקעין הישראלי; מכלול ההקשרים הכלכליים של המשפחות הוא בישראל, לרבות תשלום מיסים עירוניים; ילדי המשפחות לומדים בישראל, כולם קיבלו שרותי בריאות בישראל וגם לאחר שלילת התושבות עברו כל התובעים לכתובות אחרות בישראל, ולכן ברור הוא שזיקתם היציבה והמתמשכת היא לישראל. לאור כל האמור, התובעים היו תושבי ירושלים גם בתקופת מגוריהם בבניין ג'עברי. |
| חזרה למעלה |
|
| מנהלי |
| 12 [משפט מינהלי] |
|
| עתמ (חי') 74-07-16 תנועת רגבים נ' המשרד לאיכות הסביבה, מחוז צפון (מנהלי; רון שפירא; 08/11/16) - 7 ע' |
| עו"ד: ארזי, שושני קפלן, עביר אסאדי, איריס גרוס, סעיד מטר |
נדחתה עתירה להורות לרשויות לנקוט באמצעים להפסקת פעילות תחנת דלק שנבנתה באופן בלתי חוקי ולהריסתה. הרשויות לא התנערו לחלוטין מחובתן לאכוף את החוק ולא נמנעו ממילוי חובתן באופן בלתי סביר, אך היה רצוי להעדיף נקיטת פעולות אכיפה והריסת מבנה בלתי חוקי בשלב מוקדם של בנייתו.
משפט מינהלי – סמכות – הפעלתה
משפט מינהלי – רשות מינהלית – הפעלת הסמכות
.
עתירה להורות למשיבים 1 -3 לנקוט באמצעים העומדים לרשותם להפסקת פעילותה ולהריסתה של תחנת דלק שנבנתה בכפר נחף ולביצוע הליכי פיקוח ואכיפה נגד מבנה התחנה, אשר נבנתה ללא היתר ובניגוד לדין.
.
בית המשפט לעניינים מנהליים דחה את העתירה ופסק:
בתי המשפט הדגישו פעמים רבות את החשיבות הרבה באכיפה אפקטיבית של החוק בכלל ושל חוקי התכנון והבניה בפרט. עם זאת, נפסק כי אין להכתיב למוסדות התכנון והבניה את סדרי העדיפויות באכיפת חוקי הבניה, שכן המשאבים הנדרשים לשם מילוי משימת אכיפת החוק הם בידי מוסדות התכנון והבניה ומדיניות האכיפה נקבעת על פי סדרי העדיפויות שקובעים מוסדות אלו. כדי שביהמ"ש יתערב ברמת האכיפה של חוק זה או אחר או בסדרי העדיפויות במדיניות אכיפה של רשות מוסמכת, צריך שהרשויות המוסמכות יתנערו לחלוטין מחובתן לאכוף את החוק או יימנעו ממילוי חובתן באופן בלתי סביר. בענייננו לא ניתן לקבוע כי הרשויות המוסמכות התנערו לחלוטין מחובתן לאכוף את החוק או נמנעו ממילוי חובתן באופן בלתי סביר, אך היה רצוי לבחון את סדרי העדיפויות ולהעדיף נקיטת פעולות אכיפה בשלב מוקדם של בניית התחנה ולהעדיף הריסת מבנה בלתי חוקי בשלב מוקדם של בנייתו. למרות המשאבים הדלים שברשותן, על הרשויות המוסמכות לעשות ככל שלאל ידן כדי למנוע את הפרת החוק, רצוי ככל האפשר בשלב מוקדם של ההפרה. |
| חזרה למעלה |
|
| מחוזי |
| 13 [דיון אזרחי] [הגנת הצרכן] [חוזים] |
|
| תצ (ת"א) 6070-04-11 יצחק דקל נ' קלאב הוטלס אינטרנשיונלס (א.ק.ה) בע"מ (מחוזי; רחמים כהן; 16/11/16) - 16 ע' |
| עו"ד: ד"ר שחר ולר, ד"ר עומר דקל, עובדיה כהן, משרד ש. הורוביץ, משרד פישר בכר חן וול אוריון, אלקס הרטמן, חגי דורון, אוריאל פרינץ, ד"ר גיל אוריון, ליאב וינבאום, עדי ברטל, זאב ש. פרידמן, יעל כהן שאואט |
בית המשפט קבע כי כל בעל זכות נופש רשאי לסיים את ההתקשרות עם קלאב הוטל תוך ויתור על זכותו ואין הוא חייב עוד לשלם דמי אחזקה.
דיון אזרחי – תובענה ייצוגית – קבלתה
הגנת הצרכן – תובענה ייצוגית – קבלתה
חוזים – פירוש – חוזה אחיד
.
עתירה למתן פסק דין הצהרתי בדבר זכותו של כל אדם אשר רכש מהנתבעות "זכות נופש" לסיים את ההתקשרות תוך ויתור על זכותו.
.
בית המשפט המחוזי קיבל את התובענה ופסק:
כשמדובר בפירוש חוזה אחיד בתובענה ייצוגית, לא ניתן לפרש את החוזה על פי אומד דעתו הסובייקטיבי של רוכש זה או אחר, לכן אין לתת משקל לידיעה סובייקטיבית כלשהי של מי מהתובעים הייצוגיים, במהלך השנים שלאחר חתימת הסכמי הרכישה. בהסכמי הרכישה אין הוראה מפורשת האוסרת על הרוכש להשתחרר מהחוזה. לא ניתן ללמוד באופן משתמע הוראה לפיה לא ניתן לבטל את ההסכם, כשהמשמעות היא שעל הרוכש לשלם דמי אחזקה שנתיים, בסך של אלפי שקלים בשנה, לאורך עשרות שנים, גם ללא שימוש בזכות. ראוי היה, שקלאב הוטל תכלול בחוזה האחיד את תקופת החוזה ותניה מפורשת הקובעת, שרוכש מתחייב לשלם דמי אחזקה מדי שנה בשנה למשך עשרות שנים ואין לו זכות לבטל את החוזה, גם אם אין הוא מעוניין עוד בזכות הנופש. החזקה שחוזה אינו נערך לצמיתות, תומכת בפרשנות שהרוכשים רשאים לוותר על הזכות. זכות הנופש היא זכות המוקנית לרוכשים ותשלום דמי האחזקה הוא תנאי למימוש הזכות ואינו חיוב חוזי עצמאי. משכך, הרוכשים יכולים לוותר על זכותם בדרך של ביטול חוזה. לא ניתן לחייבם לשלם עבור זכות שלא נעשה בה שימוש ואף אין כל כוונה או רצון לעשות בה שימוש, במשך 98 שנים ואף יותר. |
| חזרה למעלה |
|
| 14 [זכויות יוצרים] [עשיית עושר ולא במשפט] |
|
| תא (ת"א) 48664-11-12 זרמון DDB בע"מ נ' אדלר חומסקי ו - ורשבסקי (מחוזי; ד"ר דפנה אבניאלי; 15/11/16) - 36 ע' |
| עו"ד: דיבון פרקש, שמוליק קסוטו |
קמפיין פרסומי יכול שיהא "יצירה" המוגנת בזכות יוצרים, אם הוא מבשיל לכלל קמפיין ואינו מתמצה בסקיצות ראשוניות. גיוס פרזנטור אינו יצירה ברת הגנה בזכות יוצרים. עם זאת, התובעת זכאית לתגמול כספי על גיוס הפרזנטורית של דלתא, מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט.
זכויות יוצרים – זכות יוצרים – היעדרה
זכויות יוצרים – יצירה – משמעה
עשיית עושר ולא במשפט – עילת תביעה – קיומה
.
תביעה למתן חשבונות ולתשלום פיצויים, שהגישה התובעת – משרד פרסום – בטענה להפרת זכות יוצרים ושימוש שלא כדין בשמות מותגים ובמדיות עדכניות בקמפיין שהגתה.
.
בית המשפט המחוזי קיבל את התביעה בחלקה ופסק:
קמפיין פרסומי יכול שיהא "יצירה" המוגנת בזכות יוצרים בהתאם לחוק זכות יוצרים, אם הוא מבשיל לכלל קמפיין ואינו מתמצה בסקיצות ראשוניות. ההגנה ניתנת רק ליצירה מקורית שקובעה בצורה מוחשית ואינה חלה על רעיון או תהליך. בחירתו של ידוען כפרזנטור לקמפיין פרסומי, אינה עולה כדי "יצירה" המוגנת בזכות יוצרים. אין הגנה על פעולותיה של התובעת, שהיווו לכל היותר אסופת רעיונות ראשוניים וכיוונים שונים של אסטרטגיות פרסומיות, ונכנסות לכל היותר תחת הגדרת "סקיצות ראשוניות", שטרם הפכו לקמפיין. אמנם הקמפיין שנוצר מבוסס על חומרים שנוצרו עוד בתקופת ההתקשרות של דלתא עם התובעת, אך השימוש בהם על ידי הנתבעות אינו מהווה הפרת זכות יוצרים אלא שימוש ברעיונות ותהליכים. אין לתובעת זכות יוצרים ברעיון לגייס את הפרזנטורית של דלתא. עם זאת, מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט, זכאית התובעת לתגמול כספי על גיוס הפרזנטורית של דלתא. השימוש בפרזנטורית תרם תרומה לא מבוטלת להצלחת הקמפיין ולמיתוגה מחדש של דלתא, וכפועל יוצא השיא גם רווחים לנתבעות באמצעות עמלות המדיה. בנסיבות דנן, הוכיחה התובעת קיומם של שני התנאים הנדרשים לקבלת צו למתן חשבונות והיא זכאית לקבלם מהנתבעות. באשר לשמות המותגים, אלה אמנם נוצרו על ידי התובעת, אך לדלתא יש זכות שימוש בהם, ובכל מקרה, אין לתובעת עילת תביעה בעניין זה כלפי הנתבעות. |
| חזרה למעלה |
|
| 15 [תגמולים] [נכים] |
|
| עו (חי') 7968-08-16 פלוני נ' מדינת ישראל משרד הביטחון, קצין התגמולים (מחוזי; עפרה ורבנר; 08/11/16) - 7 ע' |
| עו"ד: |
כאשר הוועדה הרפואית העליונה חזרה פעמיים על עמדתה ביחס להעדר קשר סיבתי רפואי בין הנכות המוכרת של המערער לבין מחלת הפיברומיאלגיה, ויש חוות דעת שאומרות אחרת, אשר הוועדה כלל לא מנסה להתמודד איתן, אין מקום להחזיר העניין לוועדה באותו הרכב.
תגמולים – נכי צהל – ועדה רפואית עליונה
נכים – נכי צהל – קשר סיבתי
.
המערער, נכה צה"ל, הגיש בקשה להכיר במחלת הפיברומיאלגיה כנכות הנובעת מהפגימה מוכרת לגביו. הוועדה הרפואית העליונה קבעה העדר קשר סיבתי, ומשהוחזר עניינו של המערער לוועדה להנמקת החלטתה, חזרה הוועדה על החלטתה.
.
בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור ופסק:
בענייננו, לא ניתן הסבר המניח את הדעת הכיצד וועדה הרפואית אליה הוחזר העניין על מנת שתתייחס במנומק לכל טענות המערער וכל שעשתה הינו לחזור על אותו משפט שציינה בהחלטה הקודמת, מילאה את חובתה או לפחות ניסתה לעשות כן. בנסיבות אלה, כאשר הוועדה חזרה פעמיים על עמדתה, בהתייחס להעדר קשר סיבתי רפואי בספרות הרפואית, כאשר יש חוות דעת של מומחים, לרבות מומחה המשיב שאומרות אחרת, והוועדה כלל לא מנסה להתמודד איתן, הגם שניתנה לה ההזדמנות לעשות כן, אין מקום להחזיר העניין לוועדה באותו הרכב. לפיכך, מוחזר עניינו של המערער לוועדה רפואית עליונה בהרכב שונה, אשר תבחן פעם נוספת קיומו של קשר בלתי אמצעי בין הנכות המוכרת PTSD לבין מחלת הפיברומיאלגיה, ותנמק החלטתה. |
| חזרה למעלה |
|
| 16 [תכנון ובנייה] |
|
| עפא (ב"ש) 46461-01-16 מדינת ישראל נ' יניב אוזנה (מחוזי; עמית כהן; 01/11/16) - 12 ע' |
| עו"ד: אייל אילוז, עידן בוקובזה, עמוס טיין, אריה מוסקוביץ |
המאשימה לא הוכיחה מעבר לספק סביר שהנאשם ביצע בדירה עבודות בנייה לאחר שרכש בה את הזכויות, אך עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח מעבר לספק סביר את קיום המאפיינים המלמדים על פיצול הדירה לשתי יחידות דיור נפרדות.
תכנון ובנייה – עבירות – שימוש ללא היתר
תכנון ובנייה – עבירות – פיצול דירת מגורים
.
ערעור על זיכוי המשיב מעבירות של ביצוע עבודות בניה ללא היתר ושימוש במקרקעין בלא היתר, בדרך של פיצול דירת מגורים לשתי יחידות דיור נפרדות.
.
בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור בחלקו ופסק:
המאשימה לא הוכיחה מעבר לספק סביר שבוצעו בדירה עבודות בנייה לאחר שהנאשם רכש בה את הזכויות, ולכן יש לדחות את הערעור בנוגע לעבודות הבניה ללא היתר. לעומת זאת, לעניין העבירה של שימוש בלא היתר, בהתאם למבחנים שנקבעו בפסיקה, המאשימה הוכיחה מעבר לספק סביר את קיום המאפיינים, המלמדים על פיצול הדירה לשתי יחידות דיור נפרדות. כאשר מוכיחה המאשימה מעבר לספק סביר כי קיימות בדירה עבודות בלא היתר, עובר הנטל לכתפי הנאשם להוכיח כי העבירה נעברה שלא בידיעתו וכי נקט בכל האמצעים הנאותים לקיום הוראות החוק. ספק אם הנאשם הרים את הנטל המוטל על כתפיו להוכיח כי לא ידע על הפיצול, אולם אין צורך לדון בכך, מאחר שהוא לא טען ולא הוכיח שהוא נקט באמצעים למניעת העבירה של שימוש בדירה המפוצלת. משכך, יש להרשיע את הנאשם בעבירת השימוש בלא היתר. |
| חזרה למעלה |
|
| שלום |
| 17 [דיון אזרחי] |
|
| תא (ת"א) 10118-08-14 ר. ב נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ (שלום; ד"ר מנחם (מריו) קליין; 11/11/16) - 5 ע' |
| עו"ד: |
עסקינן בתביעת נזיקין לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. ביהמ"ש קבע כי תיק זה יידון בשלב ההוכחות לפי כללי "סדר הדין המהיר".
דיון אזרחי – סדר דין מהיר – תכליתו
דיון אזרחי – סדר דין מהיר – תנאים
דיון אזרחי – ניהול המשפט – אחריות בית-המשפט
.
עסקינן בתביעת נזיקין לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. נדונה שאלת ניהול ההליך לפי כללי סדר דין מהיר.
.
בית המשפט קבע כלהלן:
על אף שתקנות סדר דין מהיר לא חלות ישירות על תיקי פלת"ד (ראה תקנה 214ב(א) לתקנות סדר הדין האזרחי), ההיגיון הפנימי של תקנות 214 א' עד תקנה 214 ט"ז לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד – 1984, חלות על כל תביעה ששווים עד כ- 75,000 ₪.
מטרת תקנות סדר הדין המהיר להעניק כלים לבית המשפט לדון בתביעות באופן צודק עד כמה שאפשר, להבטיח שמעמד הצדדים יהיה שווה, לחסוך בהוצאות, לדון בתיק באופן פרופורציונלי לסכום הכספי שבמחלוקת, למורכבות הסוגיה, תוך הבטחת טיפול מהיר והוגן במסגרת המשפט המתנהל בפני השופט.
תיקי פלת"ד לא הוכללו בקטגוריה של תקנות סדר הדין המהיר, בין היתר בגלל סדרי דין מיוחדים בהליך זה, אך בעיקר מהסיבה הפשוטה שתביעות אלו מוגשות ללא סכום.
יחד עם זאת, לאחר מינוי מומחה רפואי מטעם בית המשפט, קביעת אחוזי הנכות, הגשת תחשיב נזק ומתן הצעה מטעם ביהמ"ש, ברור, פחות או יותר, מה "שווה התיק" ולכן מדיניות שיפוטית ראויה צריכה ליישם עקרונות תקנות אלו – לפחות בשלב ההוכחות בתיק – גם בתיקי הנזיקין. |
| חזרה למעלה |
|
| 18 [נזיקין] [בנקאות] |
|
| תא (קריות) 33002-09-12 פאדי חג'אזי נ' בנק מרכנתיל דיסקונט- סניף תמרה (שלום; נאסר ג'השאן; 09/11/16) - 15 ע' |
| עו"ד: |
נדונה השאלה, האם הבנק הפר את ההסכם בינו לבין הנתבע. ביהמ"ש קבע כי התובע לא הוכיח שהבנק נהג בניגוד למוסכם בין הצדדים.
נזיקין – אחריות – בנק
בנקאות – יחסי בנק-לקוח – הסכמים
בנקאות – יחסי בנק-לקוח – חריגה מהרשאה
בנקאות – כרטיס אשראי – עסקה במסמך חסר
.
תביעה בגין נזקים שנגרמו לתובע, עקב כך שהנתבע – בנק מרכנתיל דיסקונט – העביר כספים מחשבון שניהל התובע אל חברת כרטיסי אשראי לישראל. לפי הנטען, הבנק הפר את ההסכם בינו לבין התובע כאשר העביר את הכסף בניגוד למוסכם בין הצדדים, ובניגוד לחובותיו של הבנק לפי הדין.
.
בית המשפט קבע כלהלן:
במערכת היחסים החוזית, רשאי היה הבנק, גם רשאי, להעביר את הכספים שהעביר לבקשת חברת כ.א.ל והוא לא הפר את ההסכם משעשה זאת.
לא הוכח כי הבנק הפר את ההסכמות בינו לבין התובע. אדרבא, הוכח כי הבנק פעל בהתאם לכתב ההרשאה, כי הייתה בידיו הזכות להעביר את הכספים לידי כ.א.ל, וכי ההרשאה לא בוטלה עד להעברת מלוא הסכום. משכך, לא קמה עילת תביעה בידי התובע כלפי הבנק, ויש לדחות את תביעתו.
מכל מקום, התובע מושתק מלהעלות טענות מאלה שהעלה כנגד הבנק, לנוכח ההסכמות בינו לבין חברת כ.א.ל לפיהן ניתנה הוראה בלתי חוזרת לבנק לכבד כל חיוב שבו מחוייב התובע ע"י חברת כ.א.ל. |
| חזרה למעלה |
|
| 19 [נזיקין] [משפט מינהלי] |
|
| תא (י-ם) 39994-11-14 משה כהן נ' מדינת ישראל (שלום; מרים ליפשיץ פריבס; 09/11/16) - 11 ע' |
| עו"ד: אמנון מזר, משה ויליגר |
תביעה שהוגשה כנגד משרד הפנים בגין מחדלים בטיפול בבקשה לאיחוד משפחות. נקבע כי הטיפול בבקשה התארך ועוכב למשך שנים ארוכות, בעת שהיה על המשרד להחיל את ההליך המדורג על התובעים לאחר הריאיון הראשון ממנו עלה כי עסקינן בקשר אמיתי.
נזיקין – אחריות – אחריות המדינה
נזיקין – אחריות – הטלתה
משפט מינהלי – כניסה לישראל – ההליך המדורג
משפט מינהלי – כניסה לישראל – שיקול דעת הרשות
.
תביעה כספית בעילה נזיקית בגין מחדלים בטיפול בבקשה לאיחוד משפחות שהגישו התובעים.
.
בית המשפט קבע כלהלן:
המחלוקת היא האם המשרד האחראי לטיפול בבקשה, התרשל בטיפול במתן אשרה מסוג א/5 לתובעת בהתארכותו למשך מספר שנים עד להחלת ההליך המדורג, לא לפני שניתנה החלטה בהשגה ולאחריה בפסק הדין בעתירה השנייה.
יש לקבוע כי המשרד האריך הרבה מעבר לסביר את תקופת הטיפול בבקשה, בדחיית מועד החלת ההליך המדורג על התובעת. היה על המשרד להחיל את ההליך המדורג כבר לאחר הריאיון הראשון מיום 13/10/10 שעלה יפה, ולא להחילו רק בחודש פברואר 2014.
התובעת זכאית לפיצוי לתקופה בת 18 חודשים בשיעור 70% משכר המינימום, שעמד על סך של 4,300 ₪, המגיע לסך כולל של 54,180 ₪. לכך יתווסף סך כולל של 16,835 ₪ בגין הפסד רכיבי שכר נלווים עבור חופשה שנתית, הבראה ופנסיה שישולם לתובעת ע"י הנתבעים.
בהתאם לקביעות על התנהלות בעלי הדין, ההכבדה מצד המשרד על התובעים בטיפול בבקשה מחד ועם זאת, נכונותו לקצר את ההליך המדורג ובהתחשב מנגד בהתנהגות התובע, יש לחייב את המשרד בפיצוי לתובעים, ביחד ולחוד, בגין עגמת נפש בסך של 5,000 ₪. |
| חזרה למעלה |
|
| משפחה |
| 20 [משפחה] |
|
| תהן (נצ') 46396-09-15 נ.ג נ' ג.ג (משפחה; אסף זגורי; 09/11/16) - 9 ע' |
| עו"ד: עיסא פראג', ויסאם דעאס |
ביהמ"ש לענייני משפחה מוסמך לדון בתביעה להתרת נישואין של צדדים המשתייכים לעדה דתית שאינה מוכרת כמשמעות דיבור זה בדבר המלך במועצה. ביהמ"ש קובע על דרך ההיקש, 4 עילות להתרת נישואין אזרחיים בישראל: א. אי הגעה להסכם תוך 6 חודשים ממועד נקיטת הליך יישוב סכסוך; ב. קביעה שיפוטית כי התקיימה התנהגות אלימה של בן/ת זוג כלפי בן/ת הזוג האחר או כלפי הילדים; ג. פירוד ממושך; ד. מסקנה שיפוטית, כי הנישואין הגיעו למשבר שלא ניתן לשקמו (נקודת אל חזור).
משפחה – התרת נישואין – בני זוג שאינם משתייכים לעדה דתית מוכרת
משפחה – התרת נישואין – עילות
משפחה – התרת נישואין – סמכות
.
תביעת אישה להתרת נישואיה עם הנתבע בטענה כי בין הצדדים סכסוך קשה שהגיע לנקודת אל חזור ואשר כלל מספר מקרים בהם חוותה אלימות פיזית קשה מצד הנתבע. הצדדים משתייכים לעדה הנוצרית קופטית אורתודוכסית שאינה עדה מוכרת בהתאם לתוספת השנייה של דבר המלך במועצה. השאלות להכרעה: האם לביהמ"ש לענייני משפחה סמכות לדון בתביעה להתרת נישואין בין בני זוג נוצרים קופטיים? מהם דיני הגירושין הישראליים-אזרחיים על פיהם יכול בימ"ש להתיר הנישואין?
.
ביהמ"ש לענייני משפחה קיבל את התביעה מהטעמים הבאים:
סוגיית הסמכות: הכנסייה הקופטית היא הכנסייה הלאומית של מצריים, וכנסייה נפרדת מיתר הכנסיות הנוצריות. עדה זו אינה עדה דתית מוכרת כמשמעות דיבור זה בדבר המלך במועצה. בנסיבות אלו, לאור הוראות חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (סמכות בינלאומית ומקרים מיוחדים) וכאשר גם לפי חוות דעת של בית הדין הכנסייתי האקלזיאסטי לערעורים עולה, כי אין צורך בענייננו בגירושין דתיים, ביהמ"ש קובע כי הוראות חוק השיפוט חלות על הצדדים ובהיעדר בית דין דתי מוסמך לדון בעניינם תידון התביעה בידי בימ"ש זה.
קביעת ברירת הדין להחלת הדין הרלבנטי: הדיון בהתרת הנישואין ייעשה לפי כללי המשפט החלים במקום בו נישאו הצדדים (קרי בישראל) לאור חלופת ברירת הדין הקבוע בסעיף 5 לחוק השיפוט ובשעה שהצדדים נישאו בישראל. בחירה בכל אחת מהחלופות הקבועות בסעיף 5, מביאה בענייננו לאותה תוצאה: מקום מושב משותף נוכחי של בני הזוג הוא בישראל. זהו גם מקום מושב משותף אחרון. זהו גם מקום אזרחותם המשותפת וזה המקום בו נערכו הנישואין.
היש דיני התרת נישואין אזרחיים בישראל? מהם? עיון בדברי החקיקה הרלבנטיים לא מעלה תשובה חיובית לקיומו של דין פנימי לתביעות התרת נישואין. עם זאת, חוק יסודות המשפט מורה כי במקום בו ראה ביהמ"ש שאלה משפטית הטעונה הכרעה, ולא מצא לה תשובה בדבר חקיקה, בהלכה פסוקה או בדרך של היקש, יכריע בה לאור עקרונות החירות, הצדק, היושר והשלום של מורשת ישראל. לעמדת ביהמ"ש, ניתן, אפשר וצריך במקרה דנן לפנות להיקש כדי לאתר דין פנימי ישראלי להתרת הנישואין.
המקור הסטטוטורי הקרוב ביותר לענייננו מבחינת משמעותו, מהותו ותחולתו הוא חוק ברית הזוגיות לחסרי דת, התש"ע-2010. בחוק זה קבע המחוקק בסעיף 11(ב) 3 חלופות להתרת הנישואין. מסעיף זה עולה כי ניתן לכאורה לקבוע כי לפי הדין הפנימי בישראל, ניתן להורות על התרת הנישואין מקום שחלפו 6 חודשים מאז הוגשה בקשת יישוב סכסוך (או תובענה להתרת הנישואין) והצדדים לא הגיעו להסכם. הדבר משרת האינטרס של הגעה להסכמים ויישוב הסכסוך בהסכמה ומנגד לא מאפשר למי מבני הזוג להחזיק בשבי ברית הנישואין את בן הזוג האחר.
ביהמ"ש סבור כי אין להסתפק בהיקש זה ויש לקבוע בנוסף, כי גם במקרים אחרים בהם יכול ביהמ"ש להתרשם מהתנהגות אלימה של מי מבני הזוג כלפי בן הזוג האחר או כלפי הילדים, מתקיימת עילת התרת נישואין אזרחית. הוא הדין למקרה שבו מתקיים פירוד ממושך (בהיקש מהשיטה האנגלית למשל).
מהאמור לעיל עולה היקש ללפחות 4 עילות התרת נישואין שאמורות לספק פתרון לחלק לא מבוטל מהמקרים: א. אי הגעה להסכם תוך 6 חודשים ממועד נקיטת הליך יישוב סכסוך; ב. קביעה שיפוטית כי התקיימה התנהגות אלימה של בן/ת זוג כלפי בן/ת הזוג האחר או כלפי הילדים; ג. פירוד ממושך; ד. מסקנה שיפוטית, כי הנישואין הגיעו למשבר שלא ניתן לשקמו (נקודת אל חזור).
במקרה דנא ביהמ"ש סבור כי מתקיימות לפחות 2 מעילות התרת הנישואין והן חלוף הזמן מאז הגשת התביעה ללא פתרון מוסכם של הסכסוך והתנהגות אלימה של הנתבע כלפי התובעת. בנסיבות אלו אין כל סיבה להותיר התובעת שבויה בקשר נישואין שאינה מעוניינת בו רק בשל סירובו של הנתבע להתיר הנישואין בהסכמה.לפיכך, ביהמ"ש מקבל את התביעה ומורה על התרת נישואי הצדדים בשל העילות האמורות לעיל. |
| חזרה למעלה |
|
| 21 [משפחה] |
|
| תהס (י-ם) 24751-06-15 ד.ס נ' ט.ט.ס (משפחה; נמרוד פלקס; 19/07/16) - 20 ע' |
| עו"ד: |
נדחתה תביעה של איש כנגד גרושתו לזכויות בבית המגורים הרשום ע"ש הנתבעת בלבד. נפסק כי הבית נרכש ושופץ ממקורות האישה בלבד ונרשם ע"ש האישה בלבד. האיש לא הוכיח כוונת שיתוף ספיציפית ביחס לנכס זה.
משפחה – יחסי ממון בין בני-זוג – יחסי שיתוף בנכסים
משפחה – יחסי ממון בין בני-זוג – דירת המגורים
משפחה – יחסי ממון בין בני-זוג – כוונת שיתוף
.
תביעת איש כנגד אשתו, פרודתו, למתן סעד הצהרתי לפיו, האיש שותף בכלל נכסי האישה, בחלקים שווים. העתירה צומצמה לבית הרשום ע"ש האישה בלבד בנימוק שהנכס נרכש מכספים משותפים ונוכח כוונת שיתוף ספציפי בבית. לטענת האישה בין הצדדים התקיימה הפרדה רכושית. סכום הכסף ששימש לרכישת הבית ניתן לה כהלוואה מאת הסב אותה עליה להשיב אל קרן הנאמנות שנוצרה בצוואת הסב. האיש טוען, כי סכומי הכסף שניתנו על ידי הסב ניתנו במתנה, עבור שני הצדדים, והטענה בדבר קיומה של הלוואה הומצאה בדיעבד, נוכח הסכסוך הרכושי שבין הצדדים.
.
ביהמ"ש לענייני משפחה דחה את התביעה מהטעמים הבאים:
מהראיות עולה בבירור שכלל נכסי האישה, לרבות הבית, נרכשו באמצעות סכומי כסף שניתנו לה על ידי סבה המנוח, בין בהלוואה, בין במתנה ובין בירושה, כאשר האיש לא תרם לכך דבר. העובדה שסכומי הכסף לשיפוץ הבית הופקדו לחשבונם המשותף של הצדדים, לאחר שהופקדו ע"י הסב בחשבון הנתבעת, אינה הופכת סכומי כסף אלו למשותפים. אמנם חזקה היא, כי סכום כסף שבחשבון משותף שייך לשני בעלי החשבון גם יחד, בחלקים שווים. ברם, מקום בו עולה בידי מי מהצדדים להוכיח שמקורם של סכומי כסף אלו בנכסיו הוא בלבד, אשר אינם ברי איזון, אין לראות בסכומי הכסף שאך "עברו" דרך החשבון המשותף משום נכס משותף. במקרה דנא ניתן טעם ענייני להעברת סכומי הכסף הללו באמצעות החשבון המשותף. שכן האיש, בהיותו בן הארץ, בעוד האישה עולה חדשה, היה זה שהוציא והביא בכל הנוגע לקשר עם בעלי המקצוע שפעלו לשיפוץ הבית. ככל שתרם האיש דבר מה לשיפור הבית הרי, שעסקינן בתרומה זניחה, אשר אינה עולה על סכומי כסף אותם היה משלם שוכר נכס עבור תיקון ליקויים קלים בו, כגון תריס שהתקלקל.
האיש לא עמד בנטל המוטל עליו להוכיח שסכומי הכסף ששימשו לרכישת הבית ניתנו לצדדים, ובפרט לו, במתנה מאת הסב. בהקשר זה צוין בין היתר, כי מחד לטובת האישה עומדת החזקה העובדתית, לפיה מקום בו אדם מודה כי ניתן סכום כסף, עליו נטל הראיה להוכיח שאכן עסקינן בדבר מתנה. מאידך נקבע בפסיקה כי מקום בו הצדדים "קרובים קרובים" ויחסיהם מתאפיינים בגילויי דאגה ואחריות לאחר קמה "חזקת המתנה". כאשר בין שני צדדים מעין אלה ניתנת תמורה, מוטל על הטוען לקיומה של הלוואה הנטל להוכיח את טענתו. ואולם, אף עם "חזקת המתנה" הוכרה לעיתים ביחסים שבין סב לנכדו, לא נמצא, כי חזקה מעין זו הוכרה ביחסים שבין סב לבין בן זוגה של נכדתו, כבמקרה דנן. "קרבת הדם" בין הסב לבין האיש אינה מגיעה לכדי קרבה המקימה לסב חובה לדאוג לרווחת האיש. האיש אף לא הניח תשתית ראייתית המלמדת על יחסי קרבה כלשהם בינו לבין הסב, וממילא על יחסי קרבה כה הדוקים המגיעים לכדי יחסים המתאימים להחלת "חזקת המתנה".
מהראיות שהוצגו מסתברת אף טענת האישה בדבר אותה הלוואה.
מכל המקובץ עולה, כי הבית אכן נרכש ושופץ ממקורות האישה בלבד ואף נרשם על שמה. לכאורה די בכך כדי לדחות את תביעת האיש, שכן גרסתו מלכתחילה הייתה שהבית נרשם ממקורות משותפים.
יחד עם זאת ביהמ"ש מוסיף ובוחן האם חרף העובדה שרכישת ושיפוץ הבית מומנו על ידי האישה בלבד, יש לראות באיש שותף בזכויותיה בבית. ביהמ"ש עונה על כך בשלילה. בהקשר זה נפסק בין היתר, כי על הצדדים חלות הוראות חוק יחסי ממון בין בני זוג, הגורעות מגדרי איזון המשאבים נכסים, אשר נרכשו ממקורות מי מבני הזוג, אשר לא נצברו במהלך החיים המשותפים. נכסים כדוגמת הבית דעסקינן. יחד עם האמור הפסיקה הכירה באפשרות ליצור שיתוף ספציפי מכח הדין הכללי, אף בנכסים שאינם ברי איזון. בהקשר זה נודעה אף אבחנה בין נכס משפחתי מובהק, כגון בית המגורים, אשר לגביו תגדל הנטייה לראותו כנכס משותף במקרים המתאימים, לבין נכסים אחרים, אשר בעניינם תידרש הוכחה ברורה של כוונת שיתוף. אולם, אף באשר לנכס משפחתי מובהק כאמור, תידרש מידה מסוימת של הוכחה, אותו "דבר מה נוסף" על עצם החיים הזוגיים, כי אכן התכוונו הצדדים ליצור שיתוף בנכס.
פסיקת בתי המשפט הצביעה על מספר מבחני עזר המסייעים בבחינת קיומו של אותו "דבר מה נוסף", כמפורט להלן. השתתפות בהחזר הלוואה שנלקחה לשם רכישת הנכס; השתתפות בשיפוץ הדירה ובהרחבתה ומערכת היחסים הכלכלית ההדדית ששררה בין שני בני הזוג בכל מקרה ומקרה; שיקולי הגינות הכרוכים בהתנהגות הצדדים ביחס לנכס, כאשר מצגים נמשכים מצד הבעלים הרשום המעידים על שיתוף שמתבטאים ב"גילויים אובייקטיביים חיצוניים" יגברו על כוונות סובייקטיביות כמוסות; מגורים של בני הזוג ובני ביתם בדירה גדולה שנוצרה כתוצאה מאיחוד של שתי דירות, (אחת רשומה על שם הצדדים והאחרת על שם הבעל בלבד) מעידה על כוונת שיתוף ספציפית בדירה שנרשמה על שם הבעל בלבד; אם הדירה נתקבלה בתקופת הנישואין מכוח ירושה או מתנה, נדרשת מידה גדולה יותר של הוכחה. כאשר הדגש הוא יותר על דירה שנתקבלה במתנה במהלך תקופת הנישואין, מן הטעם שיש ליתן משקל לכך שנותן המתנה בחר להעניקה רק לאחד מבני הזוג ולכך שבן הזוג השני הסכים, גם אם בשתיקה, כי הדירה שנתקבלה במתנה תירשם רק על שם בן הזוג מקבל המתנ; האם גם לבן הזוג השני יש דירת מגורים או נכס חיצוני אחר שהביא עמו לנישואיו ואשר נותר רשום על שמו; מספר שנות הנישואין, מועד רכישת הדירה ביחס לנישואין, מספר השנים בו התגוררו הצדדים בנכס וייעוד הנכס - למגורים או מטרה אחרת. בחינת המקרה דנן על רקע מבחני העזר האמורים מובילה למסקנה, כי לא קיים אותו "דבר מה נוסף" המצדיק לראות את הבית כנכס משותף לצדדים.
ביהמ"ש מוסיף, כי אין בהעדרו של הסכם ממון משום ראיה לקיומו של שיתוף בנכס, אשר הזכויות בו רשומות על שם אחד מבני הזוג בלבד וניתן אף לומר שהעדרו של הסכם ממון ילמד ככלל, כי נכס אשר נרכש ממקורותיו העצמאיים של אחד מבני הזוג, אשר אינם ברי איזון ונרשם אך על שמו, אכן שייך לבן הזוג על שמו הוא רשום, ולאחר אין בו חלק. |
| חזרה למעלה |
|
| 22 [משפחה] [בתי-משפט] |
|
| תמש (י-ם) 13393-09-14 ע.פ.ק נ' א.ל (משפחה; נמרוד פלקס; 06/06/16) - 20 ע' |
| עו"ד: |
נדחתה תביעה של ילדי מנוח כנגד בת זוגו ב-40 השנים האחרונות לחייו לזכויות ברכוש המוחזק או הרשום על שם הנתבעת, מפאת זכותו הנטענת של אביהם המנוח, בשל הלכת שיתוף הנכסים בין בני זוג וזאת משהנתבעת הוכיחה, פוזיטיבית, כי אומד דעת בני הזוג היה של העדר שיתוף, בין בבית ובין ביתר נכסים וכי למעשה המנוח "חי על חשבונה", ללא כל תרומה כלכלית למשק הבית המשותף למעט הוצאות לצרכיו האישיים.
משפחה – ידועים בציבור – יחסי ממון
משפחה – יחסי ממון – ידועים בציבור
משפחה – יחסי ממון בין בני-זוג – חזקת השיתוף
בתי-משפט – הוצאות משפט – שיקול דעת בית המשפט
.
תביעה רכושית של שלושה ילדים כנגד בת זוגו של אביהם המנוח, בארבעים השנים האחרונות לחייו (חלקן בהיותו נשוי לאימם של התובעים). עסקינן "בגלגול שני" של זוגיות בני הזוג. לבני הזוג לא נולדו ילדים משותפים (לנתבעת, כיום בת 83, כלל לא היו ילדים). לוז התביעה הוא טענת התובעים לזכות ברכוש המוחזק או הרשום על שם הנתבעת, מפאת זכותו הנטענת של אביהם המנוח, בשל הלכת שיתוף הנכסים בין בני זוג. לטענת הנתבעת, התקיימה בינה לבין המנוח, בידיעתו ובהסכמתו, הפרדה רכושית מלאה. ככל שהייתה למנוח זכות לטעון כלפיה ל"שיתוף" כלשהו הרי, שהמנוח ויתר על "זכות" זו.
.
ביהמ"ש לענייני משפחה דחה את התביעה מהטעמים הבאים:
כידוע, לשם בחינת השאלה מהו המשטר הרכושי החל על בני זוג ידועים בציבור, יש לבחון תחילה את אופיו של הקשר ביניהם. בהתאם להלכה הפסוקה, מהעובדה בלבד, שגבר ואישה חיים ביחד בנסיבות בהן ידועים הם בציבור כבני-זוג נשואים, אין עדיין להסיק שרכוש שנרכש על-ידי כל אחד מהם בנפרד, רכוש משותף הוא ונדרשות ראיות נוספות מעבר לעצם החיים המשותפים יחדיו. הלכה זו נובעת מהזהירות שלא לכפות על הצדדים, הר כגיגית, הסדר של שיתוף רכושי מקום בו בני-הזוג בחרו שלא להחיל על עצמם הסדר כאמור. הדברים יפים אף ביתר שאת מקום בו עסקינן בידועים בציבור בגלגול שני או יותר. יחד עם האמור, נודעה אבחנה בין נכס משפחתי מובהק, כגון בית המגורים, אשר לגביו תגדל הנטייה לראותו כנכס משותף במקרים המתאימים, לבין נכסים אחרים, אשר בעניינם תידרש הוכחה ברורה של כוונת שיתוף. ודוק, אף באשר לנכס משפחתי מובהק כאמור, תידרש מידה מסוימת של הוכחה, אותו "דבר מה נוסף" על עצם החיים הזוגיים, כי אכן התכוונו הצדדים ליצור שיתוף בנכס.
לצרכי הדיון, ולטובת התובעים, נקבע שיש לראות את בני הזוג משום ידועים בציבור, החל מראשית שנות השמונים של המאה שעברה, כאשר המנוח עדיין היה נשוי לאימם של התובעים. עוד הונח לצרכי הדיון ולטובת התובעים (בשונה מהניתוח המשפטי לעיל), כי נוכח התקופה הארוכה בה התגוררו בני הזוג יחדיו (למצער 25 שנה מאז פטירת אשתו של המנוח), על הנתבעת מוטל הנטל להוכיח שלא שרר ביניהם משטר שיתוף רכושי, בין באשר לבית ובין באשר ליתר הנכסים. אף נוכח הנחה מקלה זו, ביהמ"ש סבור כי יש לדחות את תביעת התובעים, מהטעם שהנתבעת – שהגיעה ממשפחת מוצא אמידה ואשר קודם ובמהלך חייה המשותפים עם המנוח, קיבלה ממשפחתה, בין בירושה ובין בדרך אחרת, רכוש ניכר – הוכיחה, פוזיטיבית, כי אומד דעת בני הזוג היה של העדר שיתוף, בין בבית ובין ביתר נכסים, ולמעשה המנוח "חי על חשבונה", ללא כל תרומה כלכלית למשק הבית המשותף למעט הוצאות לצרכיו האישיים. בהקשר זה הוזכר בין היתר כי עסקינן "בגלגול שני" של זוגיות בני הזוג. לבני הזוג לא נולדו ילדים משותפים (לנתבעת כלל לא היו ילדים), ולפיכך אף לא ניתן לראות את "תרומת" המנוח למשק הבית המשותף, בדרך של תרומה אחרת, כגון גידול הילדים, ביסוס הקריירה של הנתבעת וכיוב' מעשים, אשר לעיתים יש לראות בהם משום ויתור של האחד לטובת האחר. החשוב מכל הוא, כי בני הזוג לא ראו עצמם כשותפים כלכלית כלל ועיקר. בני הזוג הקפידו על הפרדה מוחלטת של חשבונותיהם וענייניהם הכספיים והוכח כי הדברים נעשו בכוונת מכוון, וזאת נוכח היות המנוח "מהמר כפייתי". בני הזוג אף לא צברו נכסים במהלך חייהם המשותפים, ולא כל שכן לא צברו נכסים כלשהם כתוצאה ממאמץ משותף. המנוח צרך את כלל נכסיו. הנתבעת מימנה לבדה את אורח חייה, ואת עיקר הוצאותיו השוטפות של המנוח, בפרט בשנותיו האחרונות, מנכסים אותם קיבלה ממשפחתה.
אין בהעדרו של הסכם ממון כדי להוכיח שיתוף כלכלי בין בני הזוג. ידועים בציבור רשאים לכרות הסכם ממון ואף לאשרו בביהמ"ש , אך למצער בראשית תקופת חייהם המשותפים של בני הזוג, עצם האפשרות לאשר הסכם מעין זה בביהמ"ש , כאשר עסקינן בידועים בציבור, לא הייתה נקיה מספקות. בין כך ובין כך הראיות מלמדות בעניייננו על כך שהצדדים אכן ראו עצמם נפרדים כלכלית ולא סברו שקיימת ביניהם שותפות רכושית.
באשר להוצאות המשפט אף שלא נמצא לפקפק בטענות הנתבעת, כי הוצאות המשפט שנגרמו לה הסתכמו בכחצי מליון ₪. הדין הוא, כי יש לפסוק הוצאות משפט ריאליות, ככל שהן סבירות בנסיבות העניין. בהתחשב במהות ההליך, התשומות אותן השקיעה הנתבעת, הארכת הדיון שלא לצורך על ידי הנתבעת וסבירות הוצאותיה המשפטיות, ביהמ"ש חייב את התובעים בהוצאות הנתבעת בסך 100,000 ₪. |
| חזרה למעלה |
|
| תעבורה |
| 23 [תעבורה] [עונשין] |
|
| תתע (י-ם) 9198-10-15 מדינת ישראל נ' נאסר אדין נור (תעבורה; שרית זוכוביצקי אורי; 25/10/16) - 6 ע' |
| עו"ד: |
ביהמ"ש גזר את דינו של נאשם שהורשע בעבירות של נהיגה ללא רישיון ונהיגה ברכב ללא פוליסת ביטוח. נקבע כי במקרה דנן יש להימנע מהפעלת עונש המאסר על תנאי.
תעבורה – עבירות – נהיגה ללא רישיון
תעבורה – ענישה – מדיניות ענישה
עונשין – ענישה – הפעלת מאסר על תנאי
.
הנאשם הודה והורשע בעבירות של נהיגה ללא רישיון נהיגה שעה שלא הוציא רישיון נהיגה מעולם ובנהיגה ברכב ללא פוליסת ביטוח בת תוקף.
.
בית המשפט גזר את דינו של הנאשם, בקובעו כדלקמן:
מתחם הענישה לנוהגים ללא רישיון נהיגה, נע בין מאסר על תנאי למאסר בפועל למשך שבועות או חודשים ספורים, תלוי בתדירות ביצוע העבירה, בהסרת המחדל והוצאת רישיון ובנסיבות אישיות של הנאשם.
כאשר מדובר בעבירה חוזרת ושבגינה אף תלוי ועומד עונש מאסר בר הפעלה העונש נע מתחם הענישה בין 6 חודשי מאסר בפועל ל- 24 חודשים, שיכול וחלקם או כולם יבוצעו בחופף עם הפעלת המאסר על תנאי. הארכת תנאי תעשה בנסיבות מיוחדות כשהכלל הוא כי העונש המותנה יופעל.
ישנם שלושה תנאים חלופיים להארכת המאסר על תנאי והם: עונש המאסר על תנאי הושת לפני למעלה מעשור או שהינו בלתי מידתי ביחס לחומרת העבירה או אם הנאשם שינה דרכיו והשתקם ממועד ביצוע העבירה והשתת עונש המאסר בפועל תגרום לו נזק ממשי ואף עלולה לפגום בשיקומו.
במקרה דנן, חברו השיקולים האינדיבידואליים של הנאשם עם שיקולי הציבור בכללותו לאותה המטרה והיא שבסופו של דבר ישנו סיכוי ממשי כי הנאשם לא יבצע עבירות נוספות ויחדל מלסכן את ציבור עוברי הדרך.
משכך ולאחר ששקל בכובד ראש את כלל שיקולי הענישה ואת מתחם הענישה הסביר ואת המלצת שירות המבחן, ביהמ"ש קבע כי יש להימנע מהפעלת המאסר על תנאי. |
| חזרה למעלה |
|
| רשם ההוצאה לפועל |
| 24 [קניין] [הוצאה לפועל] [דיון אזרחי] |
|
| (פ"ת) 20-05732-11-1 / פלוני נ' (רשם ההוצאה לפועל; דיאנה פסו ואגו; 06/11/16) - 11 ע' |
| עו"ד: |
בהעדר שטר משכון, אישור בדבר רישום השעבוד או למצער העתק מהודעת המשכון, לא ניתן לאפשר ניהול תיק ההוצאה לפועל ומימוש השעבוד. על כן, יש להורות על ביטול הליך הכינוס וסגירת תיק ההוצאה לפועל.
קניין – משכון – תוקפו
הוצאה לפועל – משכון – מימושו
דיון אזרחי – שיהוי – התנאים לקבלת טענת שיהוי
ניתנה החלטה חלקית באשר לחלק מהטענות שהועלו על ידי החייב, כאשר נקבע, בהתייחס לשאלה האם תיק ההוצאה לפועל נפתח כדין, כי על הצדדים להשלים עמדתם למשמעות המונח "שטר משכון".
.
רשמת ההוצאה לפועל קבעה כלהלן:
סעיף 4 לחוק המשכון קובע כי בהעדר הוראה מיוחדת בדין אחר, כוחו של משכון יהיה יפה כלפי "נושים אחרים של החייב" אם שוכלל ברישום או בהפקדה, או כלפי כל נושה אחר שידע או היה עליו לדעת על המשכון. מכלל ההן של ההוראה נלמד גם הלאו, לאמור, כוחו של משכון שלא התקיימה לגביו אחת מדרכי הפומביות הללו לא יהיה יפה כלפי אותם "נושים אחרים של החייב", ובכלל זה גם רוכש מאוחר של זכויות בנכס. מסעיף 4 לחוק המשכון, ניתן ללמוד, אם כן, שאינטרס ההסתמכות של רוכש מאוחר הוא אינטרס הראוי להגנת הדין.
בענייננו, לא קיים "שטר משכון", אלא ההסכם החוזי בין הצדדים. המשכון לא נרשם ולא קיבל פומביות. למשכון שבידי הזוכה חסרה הצורניות והפומביות על מנת לאפשר לו לפעול במסגרת תיק הוצאה לפועל.
פסק הבורר שדן בטענות הצדדים, לאחר שהחייבים עתרו לפסק דין הצהרתי, אין בו כדי להוות תחליף לחובה הנ"ל, והגם כי הפסק מאשר תוקפו של הסכם המשכון בין הצדדים וקובע החבות השיטרית (באשר לשטרות שהועברו בין הצדדים) – אין הוא יכול להוות הבסיס והיסוד לתיק ההוצאה לפועל ולהליכים למימוש השעבוד.
לפיכך, בהעדר שטר משכון, אישור בדבר רישום השעבוד או למצער העתק מהודעת המשכון, לא ניתן לאפשר ניהול תיק ההוצאה לפועל ומימוש השעבוד ולכן יש להורות על ביטול הליך הכינוס וסגירת תיק ההוצאה לפועל. |
| חזרה למעלה |
|
| 25 [הוצאה לפועל] |
|
| (קריות) 517417-09-15 חייב 1 נ' (רשם ההוצאה לפועל; סאלם ג'דעון; 03/08/16) - 8 ע' |
| עו"ד: |
בית המשפט הורה על ביטול ההגבלות שהוטלו על החייב מכוח הכרזתו כחייב מוגבל באמצעים. זאת, בהעדר חשש שהחייב ייצור חובות נוספים וכאשר התנהגותו אינה מעידה על מצב כלכלי קשה בגינו הוטלו ההגבלות.
הוצאה לפועל – הליכים – הטלת הגבלות על חייב
.
בקשת החייב להורות על ביטול ההגבלות שהוטלו עליו מכוח ההכרזה עליו כחייב מוגבל באמצעים. ההכרזה לא הוטלה במסגרת תיק זה והיא באה בעקבות הבקשה לאיחוד תיקיו של החייב – תיק שאינו קיים עוד היום.
.
רשם ההוצאה לפועל נעתר לבקשה ופסק:
מטרת סעיף 69ד לחוק ההוצאה לפועל, הקובע הגבלות על חייב מוגבל באמצעים, כפי שעולה מלשונו, הינו להבטיח את פירעון החוב ולמנוע יצירת חובות נוספים. התכליות הסובייקטיביות לחוק הן:
הראשונה, ההנחה חייב המבקש לפרוס את חובו לתקופה העולה על התקופה הקבועה בחוק מעיד על עצמו שיכולתו הכלכלית הינה מוגבלת. חזקה זו ניתנת לסתירה; התכלית השנייה הינה למנוע מהחייב, באמצעות התנהגות בלתי אחראית, ליצור חובות נוספים. החייב, בענייננו, פעל לסגירת כל תיקי ההוצל"פ הפתוחים נגדו, יש בדבר משום חזקה כי מצבו הכלכלי או למצער, התנהגותו, אינה מעידה על מצב כלכלי קשה בגינו מבוקשת להטיל את ההגבלות. התנהגותו מעידה על מי שפעל לסילוק חובותיו ולא על מי שיוצר חובות נוספים. על פניו, אין חשש מיצירת חובות נוספים מצד החייב ואין בהמשך הטלת ההגבלות כדי להבטיח פירעון החוב על ידי מניעת יצירת חובות נוספים. האמור יפה שבעתיים לאור מהותו של התיק –בקשה לביצוע שטר, אשר החיוב מותנה עד אשר יוכרע הדיון בהתנגדות. לפיכך, בנסיבות העניין, אין מקום להמשיך בהטלת ההגבלות על החייב, ויש להורות על ביטולם וביטול ההכרזה עליו כחייב מוגבל באמצעים. |
| חזרה למעלה |
|
| כתבי טענות |
|
|
|
|
|
|
|
