מצ"ב פסק דינו של בית המשפט העליון אשר ניתן בעניינו של נאשם שתקף מינית מתלונן קטין יליד 1997.
מדובר בסיפור מזעזע שבו נמצא הקטין קורבן למעשי אלימות מינית של אמו (אשר הודתה במיוחס לה ומרצה שמונה שנות מאסר), של חונך בפנימייה בה למד הקטין (עליו נגזרו עבודות
שירות) ושל הנאשם, אשר אל ביתו הובא הקטין למשמורת ובמקום זאת נפל קורבן למעשיו. כתב האישום ייחס לנאשם עבירות של מעשה סדום (ריבוי עבירות), מעשים מגונים, איומים, תקיפה בנסיבות מחמירות.
הקושי בניהול התיק נבע, בין השאר, מכך שהקטין נפגע מינית בידי מספר אנשים ובהמשך החל לפגוע בקטינים אחרים בעצמו. בהערכת מסוכנות שנערכה לו בפנימייה בה שהה כתב העו"ס
שערך את חוות הדעת כי הקטין נוטה לטשטש בין מציאות לדמיון וכן סובל מעיוותי חשיבה. זאת ועוד, במהלך ניהול התיק הקטין בגר והסנגור ביקש לזמנו לעדות. בהמשך חזר בו מבקשה זו ובמקביל הוגש מסמך לבית המשפט המתאר את מצבו הנפשי הקשה של הקטין ואת הנזק שיגרם לו באם יזומן
לעדות.
לאחר שמיעת שורה ארוכה של עדים, החליט בית המשפט קמא להרשיע את המערער בשניים מן האישומים שיוחסו לו ולזכותו מן האישום הראשון הישן יותר. עם זאת קבע בית המשפט כי
הוכח שנעשו בקטין מעשים בעלי אופי מיני עוד כשהיה בן 6 (האישום הראשון) הגם שלא הוכחו העובדות המפורטות בכתב האישום מעבר לספק סביר. בית המשפט ראה בחלק זה של עדות הקטין חיזוק למהימנותו, בעיקר להוכחת ההסלמה במעשיו של הנאשם. בסופו של יום גזר בית המשפט על הנאשם 7
שנות מאסר בפועל, מאסר מותנה ופיצוי בסך של 75,000 ₪.
הנאשם ערער על הרשעתו ועונשו ואילו אנו ערערנו על קולת העונש.
בפסק דינו סוקר בית המשפט העליון מספר נושאים:
א.
בית המשפט מתייחס לתפקידו המורכב של חוקר הילדים ולמחויבויותיו השונות. בתוך כך קובעים השופטים כי "חקירה בספק" אינו מונח משפטי אלא מונח
המבטא פרקטיקה מקצועית של חקירה מעמיקה המתמקדת בעימותו של הקטין עם קשיים שעולים מן העדות שמסר. בית המשפט קובע כי אין נוהל משפטי המחייב עריכת חקירה בספק (כפי שביקש הסנגור לטעון) וכי זוהי פרקטיקה מקצועית מומלצת אשר נחשבת לחלק מארגז הכלים של חוקר הילדים. במקרה
זה, כך נקבע, עבודתה של חוקרת הילדים הייתה מקצועית.
ב.
בית המשפט בוחן את ראיות הסיוע השונות שבית המשפט קמא אימץ וקובע כי מדובר בראיות משמעותיות – כך בנוגע למצבו הנפשי של הקטין עת חשף את המעשים
בפני חוקרת הילדים, כך בנוגע לחרדות מהן סבל לאחר החשיפה וכך גם בנוגע להתנהגותו המפלילה של הנאשם. עוד קובע בית המשפט כי ראיות נוספות שאינן עולות לכדי סיוע, כדוגמת פרט מוכמן באשר לשערות הערווה של הנאשם, משמשות חיזוק משמעותי למהימנות גרסתו של המתלונן.
ג.
באשר לטענה כי מי שנפל קורבן למעשי תקיפה בעבר לא יוכל להישמע בתלונה על תקיפה מינית אחרת קובע בית המשפט כי יש לדחות טענה זו על הסף בקול
רם וצלול.
בית המשפט ראה בהיעדרו של תסקיר קורבן, נוכח מצבו הנפשי הקשה של המתלונן, ביטוי למצב הקורבני הקשה ביותר – קורבנות המובילה להשתקה מוחלטת של הקורבן.
לבסוף קבע בית המשפט כי חובה עליו לתת ביטוי, ולו חלקי, להוקעה הנדרשת של מעשי המערער
ומחמיר בעונשו כך שיישא עונש של 9 שנות מאסר בפועל לצד המאסר המותנה והפיצוי.
קריאת פסק הדין מלמדת על הזעזוע שחשו השופטים ממעשיו של הנאשם כמו גם התרשמותם מן הנזק הנפשי הכבד מנשוא שגרם במעשיו למתלונן.
תודה לעו"ד תמר פרוש אשר טענה בכשרון רב בבית המשפט העליון.
לשימושכם,
רונית פוזננסקי, פמ"מ
http://elyon1.court.gov.il/files/12/490/051/a07/12051490.a07.htm