שלום דודי,

 

א.       נוכח האבחון שהנאשמת הייתה במצב פסיכוטי בזמן ביצוע העבירה ולא יכלה להבין את מהות משיה ואת השלכותיהם, ולא הבדילה בין טוב לרע ומותר ואסור – כי אז שהגדרתה כ"חולת נפש" בעת ביצוע העבירה הנו נכון.  ראה פסה"ד בפרשת ברוכים המבהיר מהי מחלת נפש והפעלת הסייג לאחריות פלילית בגינה, כלהלן:

 

 

"  סעיף 34 ח', אשר כותרתו היא "אי שפיות הדעת" קובע:

 

 

"34ח. לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שעשה אם, בשעת המעשה, בשל מחלה שפגעה ברוחו או בשל ליקוי בכושרו השכלי, היה חסר יכולת של ממש -

 

(1) להבין את אשר הוא עושה או את הפסול שבמעשהו; או

 

(2) להימנע מעשיית המעשה".

 

           הסעיף קובע, בין היתר, סייג לאחריות הפלילית בשל מחלת נפש. הסייג חל כשמתקיימים שני תנאים מצטברים. הראשון, על הנאשם להיות חולה במחלה שפגעה ברוחו (להלן: מחלת נפש); השני, על הנאשם להיות, מחמת מחלת הנפש, "חסר יכולת של ממש" להבין את מעשיו או את הפסול שבהם, או להימנע מעשייתם (ע"פ 3795/92 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(3) 97, 153). סייג זה הגיוני, והצדקתו בצידו. כשאדם נמצא במצב שבו הוא חסר יכולת של ממש להבין את מה שהוא עושה או את הפסול שבמעשהו, או שהוא חסר יכולת של ממש להימנע מעשיית המעשה, וזאת בשל מחלת נפש, האיסורים שבדין הפלילי לא ירתיעוהו מלבצע את המעשה. במצב דברים זה, גם אין הצדקה להטיל עליו סנקציה פלילית. במקרה כזה:

 

"העילה לפטור מאחריות פלילית איננה איפוא היותו של מבצע המעשה חולה במחלת נפש, אלא אי יכולתו של החולה לגבש בעטייה של מחלה מחשבה פלילית, ובאין מחשבה פלילית לא מתבצעת עבירה" (ע"פ 7761/95 אבו חמאד נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(3) 245, 250).

 

           כדי להכריע בשאלה אם חלה הגנת סעיף 34ח', יהיה עלינו לבחון את דבר קיומה של מחלת נפש, כמובנה בסעיף, אצל המערער, וכן האם הוכח קשר סיבתי במובן הסעיף בין מחלה זו לבין מעשיו של המערער (להלן, כשיוזכר "הקשר הסיבתי", תהייה הכוונה לקשר הסיבתי במובן זה). קשר זה יוכח אם בשל מחלת הנפש היה הנאשם "חסר יכולת של ממש" להבין או להימנע מהמעשה כאמור בסעיפים הקטנים (1) ו-(2) של סעיף 34ח'. חוסר יכולת של ממש, אין פירושו בהקשר זה שלילה מוחלטת של היכולת כאמור, אלא גריעה ממשית ממנה (ע"פ 2788/96 אבלים נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(3) 183, 189; ע"פ 9258/00 נטרלשווילי נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(2) 673, 680; וכן ראו ניתוח משמעות "חוסר יכולת של ממש" בת"פ מח' (חי') 126/03 מדינת ישראל נ' סקורצ'רי, פסק דין של השופט י' עמית (טרם פורסם)).

 

           בענייננו תהיה נפקדות להוראת סעיף קטן (2) של סעיף 34ח', העוסק במקרים בהם בשל מחלת נפש הנאשם היה חסר יכולת של ממש להימנע מעשיית המעשה. סעיף זה הוא גלגולה של ההגנה בגין "דחף לאו בר כיבוש", אשר ראשיתה בפסק דינו (בדעת מיעוט) של השופט אגרנט בפרשת מנדלברוט (ע"פ 118/83 זלמן מנדלברוט נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד י(1) 281).

 

6.        לעניין נטל ההוכחה בדבר קיום התנאים, קובע סעיף 34ה':

"מלבד אם נאמר בחיקוק אחרת, חזקה על מעשה שנעשה בתנאים שאין בהם סייג לאחריות".

 

           מסעיף זה למדים אנו על קיומה של חזקה בדבר אי תחולת סעיף 34ח'. בעבר היה הדין כזה, שמי שבקש להוכיח את קיום הסייג לאחריות פלילית בגין בדבר מחלת נפש, עליו היה הנטל להוכיח זאת ברמת ההוכחה הנדרשת במשפט אזרחי, דהיינו לפי משקל ההסתברויות (ראו ע"פ 870/00 לדאני נ' מדינת ישראל, פ"ד טו(1) 29, 37; וכן ע"פ 118/53 מנדלברוט נ' היועץ המשפטי, פ"ד י' 281, 289). מקטעים בפסק דינו של השופט עמית בענייננו, ניתן להתרשם שדעתו היא שזה הדין גם היום (בפיסקה 121 בעמוד 127, וכן בפיסקה 124 לפסק דינו). אלא שהדין שונה, כפי שהדבר מוצא את ביטויו בסעיף 34כב' לחוק העונשין, הדן בנפקותו של ספק. סעיף קטן ב' של הסעיף קובע:

 

"התעורר ספק סביר שמא קיים סייג לאחריות פלילית, והספק לא הוסר, יחול הסייג".

 

           על פי פרשנותו של סעיף זה, משעורר הנאשם את שאלת תחולתו של הסייג, וטוען לו, שוב לא תחול החזקה שבסעיף 34ה' בדבר העדר קיומו של סייג לאחריות. במקרה כזה הועלתה אל שולחן הדיונים שאלת תחולתו של הכלל, ומשכך, על התביעה להוכיח שהסייג אינו חל, כשם שעליה להוכיח את קיומם של האלמנטים של העבירה, וזאת מעבר לספק סביר. מסקנת הדברים היא, שאם בסופו של הדיון נותר ספק סביר בדבר תחולתו של הסייג, דהיינו לא הוכח מעבר לכל ספק סביר שהסייג אינו חל, ספק כזה פועל לטובת הנאשם והתוצאה היא שבית המשפט יצא מתוך הנחה שהסייג חל (ע"פ 4075/97 רוזוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(4) 337, פסק דינו של השופט חשין, בעמודים 370 ב', 371 ה')."

 

 

 

ב.       לדעתי יש קצת חוסר בהירות בחוות הדעת כאשר נאמר מחד ש"קווי האופי של הנבדקת, בשילוב עם מערכת פרנוידאלית זו, מובילים במצבי דחק לפגיעה ניכרת בבוחן המציאות ובשיפוט, כעת, ובזמן ביצוע המעשה בו מואשמת" מול הנאמר בהמשך,  שהנה כשירה כיום לעמוד לדין.  חוסר בהירות זאת מוביל לבעייה נוכח ההמלצה לאשפזה:  אם היא כשרה כיום לעמוד לדין סימן שהיא מבחינה כיום בין טוב לרע ובין מותר ואסור והיא אינה במצב פסיכוטי פעיל (שעלול אולי להיווצר שוב בנסיבות של מצבי דחק, כפי שנרשם בחוות הדעת), ובמצב זה – הרי שלמרות שהייתה במצב של "מחלת נפש" בעת ביצוע המעשה, אין מקום לאשפזה.

ג.       לעניין זה  ראה האמור בסעיף 15(ב) לחו טיפול בחולי נפש, כי בסמכות ביהמ"ש להורות על אשפוזו של מי שהיה חולה נפש בשעת מעשה רק אם הוא "... עדין חולה...".  (כמובן שקיימת פסיקה על כך).

 

 

מקווה שסייעתי במשהו להבנת הנושא.

 

בברכה,

דרורה

 

דרורה נחמני-רוט, עו"ד

ממונה בפרקליטות המדינה

טל' 6466562 - 02

מחלקת עררים, פרקליטות המדינה

פל' :  0506/216001

 

 

 

 

 

 

שלום לכולם,

 

מחפש פסיקה לגבי מיהו חולה נפש.

 

בתיק שבטיפולנו מואשמת נאשמת בכך שקפצה מהחלון מהקומה השנייה עם בניה לאחר ששמעה דפיקות בדלת וחשבה שמישהו מתכוון לפגוע בה ובבנה, וזאת ללא כל סיבה נראית לעין (בפועל היה זה בעלה שדפק בדלת...).

 

חוו"ד הפסיכיאטרית קבעה כי:

 

·         "הנבדקת בעלת קווי אישיות פראנוידאליים וסכיזוטיפאליים... מבטאת מערכת פרנוידאלית בעוצמה פסיכוטית בעלת אופי דתי..."

 

·         "קווי האופי של הנבדקת, בשילוב עם מערכת פרנוידאלית זו, מובילים במצבי דחק לפגיעה ניכרת בבוחן המציאות ובשיפוט, כעת, ובזמן ביצוע המעשה בו מואשמת"

 

·         לסיכום:

o        כשירה לעמוד לדין כיום.

o        "בעת ביצוע המעשים הייתה במצב פסיכוטי עם פגיעה בבוחן המציאות ובשיפוט, וכתוצאה מכך לא יכלה להבין את מהות מעשיה ואת השלכותיהם, לא ידעה להבדיל בין טוב ורע ובין מותר לאסור".

o        ממליצים על אשפוז.

 

האם מישהו מכיר פסיקה לגבי הגדרת חולה נפש בנסיבות דומות?

 

בתודה מראש,  

 

דודי, פמ"מ