Date : 1/22/2014 5:44:13 AM
From : padormail@padormail.co.il
To : yakit@justice.gov.il
Subject : פדאור - פלילי | 22 ינואר 2014 + פרסומת
Attachment : 703002_header-top.jpg;703002_spacer30.png;703002_logo50.png;703002_header.jpg;703002_spacer800.jpg;703002_spacer15.jpg;703002_spacer255.jpg;703002_top240.png;703002_spacer10.png;703002_spacer240.png;703002_bottom240.png;703002_spacer400.jpg;703002_psak.png;703002_footer2.jpg;703002_orit.png;
 פדאור - פלילי | 22 ינואר 2014 + פרסומת
פדאור - פלילי | 22 ינואר 2014


אתיקה של שופטים
מאת: גבריאל קלינג

 
 


ראה אור הספר אתיקה של שופטים. מטרתו של הספר להיות מורה נבוכים לשופטים ולציבור בשאלות הנוגעות לאתיקה. גם בהסירו את גלימת השופט, אין השופט משתחרר מהמגבלות החלות עליו מתוקף תפקידו. הלכות האתיקה מנחות את השופט הן בדרכו בבית המשפט והן מחוצה לו. הספר מציג את המשנה הסדורה העומדת ביסוד הכללים וההחלטות והוא ממקד את ההתייחסויות הרבות והשונות המצויות בחקיקה, בפסיקה, בהחלטות של ועדת האתיקה של השופטים ובפרסומים של נציב תלונות הציבור על שופטים. כל אלה יקלו על השופט למצוא דרכו ולדעת כיצד לנהוג.בצד אלה, חשוב לאפשר לציבור הרחב להבין את המגבלות החלות על ציבור השופטים ולשמש גשר בין מערכת המשפט ובין הציבור בכללותו. הנזקק לבתי המשפט, אם כעורך דין אם כבעל דין, הסבור ששופט שגה בעניין שבדין, יכול לבקר את דרכו של השופט על ידי תקיפת ההחלטה של השופט בדרך של ערעור. לעומת זאת, במקרים שבהם נראה כי השופט סטה מדרך ראויה בתחום האתי, יוכל הספר לשמש את כלל הציבור הנזקק לבתי המשפט. מהדורה 2014.
 

 
TOP 10
עשרת פסקי הדין הנצפים ביותר

1) תמש 2057-03-12
    מ.מ.כ. נ' ז.כ.

2) עא 924/12
    מדינת ישראל – מנהל מס שבח חיפה...

3) עא 1507/11
    בנק מזרחי טפחות בע"מ נ' משה אל...

4) סע 1716-05-10
    קובי איפרגן נ' ג.י.ניהול מסעדו...

5) תיק 873491/1
    פלונית נ' פלוני (נתניה)

6) בעמ 7272/10
    פלונית נ' פלוני

7) תמש 35587-07
    א'א'ח' נ' ד'א' (פתח-תקווה)

8) תא 11907-10-09
    אבראהים כליבאת נ' שי יואב פלסט...

9) עא 7686/12
    מדינת ישראל נ' חיים רובינסון

10) עא 229/10
    שי שילר נ' מינהל מקרקעי ישראל

11) עפ 7655/12
    אדריס פייסל נ' מדינת ישראל




נדחה ערעור של בעל שהורשע ברצח בכוונה תחילה של אשתו.

עפ 1426/12 אחמד מוזפר נ' מדינת ישראל (עליון, ס' ג'ובראן, נ' הנדל, נ' סולברג) 16/01/2014
רצח | קנטור | עבירת רצח
בית המשפט העליון דחה ערעור של בעל שהורשע ברצח בכוונה תחילה של אשתו....
בשם המערער: עאטף פרחאת; בשם המשיבה: עדי שגיב.

להמשך ...


העליון: אין חובה ליידע אדם העומד בפני שימוע מנהלי בדבר הזכות להיוועץ בעו"ד בדומה לעצור בחקירה פלילית.

רעפ 8860/12 מקסים קוטלאייר נ' מדינת ישראל (עליון, א' רובינשטיין, ס' ג'ובראן, א' שהם) 16/01/2014
נהיגה בשכרות | פסילת רשיון נהיגה | הזכות להיפגש עם עורך דין
בית המשפט העליון קבע כי אין חובה ליידע אדם העומד בפני שימוע מנהלי בדבר הזכות להיוועץ בעו"ד בדומה לעצור בחקירה פלילית....
בשם המבקש: שלומי בלומנפלד; בשם המשיבה: אריה פטר.

להמשך ...


בית המשפט הרשיע נאשם בעבירות של הריגה, חבלה בכוונה מחמירה ותקיפה בנסיבות מחמירות, על רקע קטטה בה היה מעורב במהלך בילוי במועדון, במהלכה דקר בסכין את אחד המעורבים ובן דודו.

תפ 102-10 מדינת ישראל נ' נחום בן יצחק (מחוזי - ירושלים, י' נועם) 15/01/2014
מבצע בצוותא | הריגה | חבלה בכוונה מחמירה | תקיפה
בית המשפט הרשיע נאשם בעבירות של הריגה, חבלה בכוונה מחמירה ותקיפה בנסיבות מחמירות, על רקע קטטה בה היה מעורב במהלך בילוי במועדון, במהלכה דקר בסכין את אחד המעורבים ובן דודו....
בשם המאשימה: לא צויין; בשם הנאשמים: ק' בן שעיה, ר' פישר, נ' שטרול.

להמשך ...


נדחה ערעור של מורשע באונס ובביצוע מעשים מגונים במתלוננת אותה פגש במסיבה בה עבד כברמן.

עפ 4795/13 אמיר בזזינסקי נ' מדינת ישראל (עליון, א' רובינשטיין, י' דנציגר, ד' ברק-ארז) 20/01/2014
אינוס | מעשה מגונה | עבירות מין | הגנת טעות
בית המשפט העליון דחה ערעור של מורשע באונס ובביצוע מעשים מגונים במתלוננת אותה פגש במסיבה בה עבד כברמן, לאחר שנדחתה טענת ההגנה של "טעות במצב דברים"....
בשם המערער: אלון אייזנברג; בשם המשיבה: אייל כהן.

להמשך ...


התקבל ערר שהגישה מתלוננת בעבירות מין כנגד ההחלטה להעביר תרשומות ותיעוד וויזואלי של הבדיקות הרפואיות אל הנאשם.

בשפ 6740/13 מדינת ישראל נ' פלוני (עליון, ע' ארבל) 19/01/2014
עבירות מין | עיון בחומר החקירה | חומר חקירה
בית המשפט העליון קיבל ערר שהגישה מתלוננת בעבירות מין כנגד ההחלטה להעביר תרשומות ותיעוד וויזואלי של הבדיקות הרפואיות אל הנאשם....
בשם העוררת: א' גלבפיש; בשם המשיב: ש' סגל, ש' ברגמן.

להמשך ...


עפ 1426/12 אחמד מוזפר נ' מדינת ישראל (עליון, ס' ג'ובראן, נ' הנדל, נ' סולברג) 16/01/2014

בית המשפט העליון דחה ערעור של בעל שהורשע ברצח בכוונה תחילה של אשתו. המחלוקת העיקרית נגעה לשאלה האם התקיים "קינטור" עובר לרצח, נוכח העובדה שהבעל גילה מספר חודשים לפני כן כי האישה בוגדת בו ונוכח מריבה שקדמה לרצח במהלכה התריסה האישה בבעל הערות מעליבות אודות איבר מינו. נקבע, כי אין לראות בכך "קינטור סובייקטיבי" על רקע מערכת היחסים הבעייתית בין השניים, וכי גם במובן האובייקטיבי הכרה בהערות כאמור כקינטור תוביל לזילות חייהם של קורבנות עבירה. נגד המערער הוגש כתב אישום שייחס לו רצח בכוונה תחילה של אשתו. על פי העובדות, באחד הימים פרץ סכסוך בין בני הזוג, בגינו עזבה האישה את הבית ועברה להתגורר אצל הוריה. מאוחר יותר, שבה האישה לבית המשפחה, אולם יומיים לאחר שובה התגלעה מריבה בינה לבין המערער, במהלכה נטל המערער גרזן וסכין מחדר אחר, שיסף את גרונה ודקר אותה עד למותה. המערער מצידו הודה במרבית העובדות, אולם המחלוקת בין הצדדים נגעה להתקיימותו של רכיב "היעדר הקנטור" שהוא חלק מהיסוד הנפשי הנדרש לצורך הרשעה ברצח. לגרסת המערער, מספר חודשים קודם לאירוע החלה המנוחה לנסוע מדי יום לרמאללה, עד שבאחד הימים עקב אחריה וחזה בה נפגשת עם גבר אחר. בסמוך לאחר מכן, נמלטה המנוחה לבית הוריה, אך גם לאחר שובה המשיכה המנוחה להשפילו ולדחות את קרבתו, וגם בערב האירוע קיללה אותו ואף שוחחה מולו בטלפון עם מאהבה, קבעה להפגש עימו למחרת היום ולאחר מכן סנטה במערער שאינו יכול לגרום לה הנאה מינית והוסיפה הערה מעליבה אודות איבר מינו. המדינה מצידה, לא חלקה על כך שהמערער האמין שהמנוחה בוגדת בו וכן שהתקיימה שיחת הטלפון האמורה עובר לרצח. בית המשפט המחוזי הרשיע את המערער בדעת רוב בעבירת הרצח, תוך התייחסות למבחנים שנקבעו בפסיקה לבחינת היעדר קנטור. במסגרת המבחן הסובייקטיבי, נדרשה דעת הרוב ליחס בין מידת ההתגרות של המנוחה ובין התגובה הקטלנית של המערער, לסמיכות הזמנים ביניהם, ולשאלה האם משקלם הכולל של מעשי המנוחה עולים כדי קנטור מצטבר, וקבעה כי הדברים שאמרה המנוחה למערער בסמוך למעשה הקטלני אינם מהווים קנטור כמובנו בפסיקה, היות שהם אינם מפתיעים או פתאומיים על רקע מערכת היחסים בין השניים ודברים שנאמרו בחודשים שלפני האירוע. עוד התייחסה דעת הרוב ליסוד הקנטור האובייקטיבי, והזכירה כי אמירות מעליבות בין בני זוג לא הוכרו בפסיקה כמקימות פן זה מאחר שהן אינן מביאות לכדי רתיחת יצרים. דעת המיעוט, לעומת זאת, סברה כי אמרתה של המנוחה בנוגע לאיבר מינו של המערער מהווה מעשה קנטרני בדרגה גבוהה ביותר, הן על פי המבחן הסובייקטיבי והן לפי המבחן האובייקטיבי, על רקע אמונתו של המערער כי עם שובה של המנוחה להתגורר בביתם המשותף יפתח דף חדש ביחסים ביניהם – אמונה שנדחתה ע"י דעת הרוב. מכאן הערעור. בית המשפט קבע: כב' השופט נ' הנדל קבע כי דין הערעור להדחות היות והתקיים במערער יסוד "היעדר הקנטור". ראשית, עמד בית המשפט על התשתית הנורמטיבית הדרושה להכרעה בסוגיה. צוין, כי היסוד הנפשי של "כוונה תחילה" הנדרש לצורך הרשעה בעבירת הרצח לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, כולל גם יסוד של היעדר התגרות בתכוף למעשה, שהוא העשוי להבחין בין הרשעה ברצח להרשעה בהריגה. בעניין זה, פירשה הפסיקה את יסוד היעדר הקנטור ככולל בחובו מבחן כפול ומצטבר סובייקטיבי ואובייקטיבי, כאשר המבחן הסובייקטיבי בוחן את נסיבות האירוע הספציפי ואילו המבחן האובייקטיבי מתמקד ב"אדם מן הישוב". נוסף לאמור, לא כל התגרות מגיעה כדי קנטור במובנו המשפטי, אלא עוצמתו צריכה להיות כזו שתביא את המבצע לידי ביצוע מעשה הקטילה באופן פתאומי וספונטני בנסיבות שבהן לא יכול היה לחשוב ולהבין את תוצאות מעשיו. בכל הנוגע להתגרויות "מצטברות", קבעה הפסיקה כי מוקד הדין הוא במעשה הקנטור האחרון, ואילו המעשים הקודמים עשויים לשמש כמעין רקע עובדתי. זאת ועוד, בכל מצב יש לבחון את היחס בין מידת הקנטור ובין עוצמת התגובה. במקרה דנן, ציין בית המשפט כי עיקר המחלוקת נוגע למבחן הסובייקטיבי, נוכח מעשי המנוחה האחרונים – בשיחתה עם מאהבה ודבריה אודות איבר מינו של המערער. דא עקא, שדברים אלה באו על רקע עובדתי עליו אין חולק, שראשיתו בחשד שהתעורר אצל המערער מספר חודשים לפני האירוע לפיו אשתו בוגדת בו, המשכו במעקב שערך במהלכו חזה בה נפגשת עם גבר אחר והכה את שניהם, וסופו בחזרת האישה לבית ואירוע המריבה שהוביל להמתה. לדעת בית המשפט, אין ספק שמילותיה האחרונות של המנוחה פגעו במערער, אולם על רקע מערכת היחסים בין השניים ניתן לומר שבצדק קבעה דעת הרוב שלא היה בהם כשלעצמם עוצמה כה חזקה שיש ביכולתה להוביל לאובדן העשתונות וחוסר יכולת לחשוב ולהבין את תוצאות מעשה ההמתה. הודגש, כי אמרותיה של המנוחה לא היוו חידוש ביחס למאורעות העבר, ולמעט אמרתה האחרונה אודות איבר מינו של המערער לא היה דבר שונה באופן מהותי מהנאמר ביומיים ששהו יחד עובר לקטילתה. לפיכך, ככל שאמירה זו היתה קשה, פוגענית ומזלזלת, אין בה די כדי להוות קינטור בפרט לנוכח הרף הגבוה של קנטור סובייקטיבי הנדרש בפסיקה. עוד הוסיף בית המשפט, כי אין מקום להתערב בקביעת דעת הרוב לפיה המערער ידע שהמנוחה חזרה לביתם שלא מרצונה הטוב והחופשי, שכן מדובר בקביעה עובדתית שאין ערכאת הערעור נוהגת להתערב בה ומלבד זאת מדובר בקביעה מבוססת היטב. זאת ועוד, גם אם ניתן היה לקבל את גרסת המערער, די בדברים שהוחלפו בינו ובין המנוחה ביומיים שחלפו מאז שובה לבית כדי להבהיר שלא היה באמרתה עובר להריגתה משום אירוע ייחודי ודרמטי שהמם את המערער עד כדי ביצוע מעשה הקטילה, אף אם היה בה משום "החמרה" במדרג האמירות בנוף העימותים המילוליים בין בני הזוג. זאת, בפרט כאשר המערער עצמו העיד כי מאז חזרתה המנוחה לא חדלה לדבר עליו רעות, לרבות העלבות הקשורות לגבריותו. לפיכך, סבר בית המשפט כי לא נתקיים המבחן הסובייקטיבי ברכיב הקנטור אצל המערער. מעבר לצורך, התייחס בית המשפט גם ל"קנטור האובייקטיבי", וקבע כי הרחבתו של מבחן זה כך שיכלול גם אמירות מעליבות של אישה המשוות בין התפקוד המיני של הבעל ובין המאהב וכיוב' – יהיה בה כדי לבטא פיחות בקדושת החיים של קורבנות עבירה ולהציב נורמה שאין ראוי כי הערכאות השיפוטיות יתרמו לה בחברה בת תרבות בתחילת המאה ה 21. לדעת השופט הנדל, "הגיעה העת שהגבר הישראלי יתבגר ויתגבר על עלבונות המתייחסים לגודל איבר מינו", אף אם הם נאמרים במהלך ויכוח בין בני זוג. מנגד, סבר בית המשפט כי יש גם להשמר מהעלאת הרף הערכי בדרישת הקנטור האובייקטיבי עד כדי הפיכתו לאות מתה. כך, עדיין יש להבדיל בין אמרות כמו אלו של המנוחה ובין גבר המגלה שאשתו בוגדת בו עם אחר על סמך חוויה חזותית. לפיכך, סבר בית המשפט כי בכל הנוגע למובן האובייקטיבי יש לקבוע כי אדם מן הישוב היה נמנע ממעשה הקטילה לו היה עומד מול דבריה של המנוחה בנסיבות הענין. סיכומו של דבר – בית המשפט קבע כי התקיים במערער יסוד היעדר הקנטור ולכן ערעורו על הרשעתו בעבירת הרצח – נדחה.

לפסק הדין המלא     חזרה למעלה


רעפ 8860/12 מקסים קוטלאייר נ' מדינת ישראל (עליון, א' רובינשטיין, ס' ג'ובראן, א' שהם) 16/01/2014

בית המשפט העליון קבע כי אין חובה ליידע אדם העומד בפני שימוע מנהלי בדבר הזכות להיוועץ בעו"ד בדומה לעצור בחקירה פלילית במסגרת בקשות רשות ערעור ב"גלגול שלישי" שהגישו שני נהגים שרשיונם נפסל בפסילה מנהלית לאחר שנחשדו בנהיגה בשכרות, נדרש בית המשפט העליון לשאלה העקרונית בדבר זכותו של נהג העומד בפני שימוע מנהלי להיוועץ בעו"ד וכן החובה ליידעו בכך. נקבע, כי נוכח ההבדלים המשמעותיים בין הליך חקירה פלילית להליך של שימוע מנהלי אין לגזור גזירה שווה בנוגע לזכות ההיוועצות, ולכן למרות שלנהג עדיין עומדת זכות זו – אין חובה ליידעו באופן יזום אודות האמור, דבר שאף עלול להוביל ל"משפטיזציה" של הליך הפסילה המנהלית שכל יתרונו במהירות בו הוא נעשה. שני המבקשים בבקשות דנן נחשדו (בנפרד) בנהיגה בשכרות, בעקבות בדיקות אויר נשוף שנערכו להם. בעקבות האמור, זומנו השניים לשימוע בפני קצין משטרה המוסמך לכך, בסיומו הוחלט לפסול את רשיונם למשך 30 יום. שני המבקשים הגישו לבית משפט השלום לתעבורה בקשות לבטל את החלטות הפסילה של רשיונם. במסגרת הבקשות, לא חלקו המבקשים על קיומן של ראיות לכאורה להוכחת אשמתם, אלא טענו לפגם שנפל בשימוע שנערך להם שעניינו בכך שלא יודעו טרם השימוע בדבר זכותם להיוועץ בעורך דין. בתי המשפט דחו את הבקשות. בעניינו של המבקש נאמר בהחלטה כי אין בנמצא קביעה פסיקתית ברורה לעניין היקפה של זכות ההיוועצות במסגרת שימוע הנערך בנוגע לפסילה מינהלית, ולכן נדרש לפסיקה העוסקת בנושא בהקשר של חקירה פלילית, ובכלל זה לדוקטרינה של פסילת ראיות שהתקבלו שלא כדין. בהיקש מפסיקה זו, הגיע בית המשפט למסקנה כי אין זה נכון למתוח את קו הגבול של זכות ההיוועצות גם להליך השימוע שכן נוכח אופיו המיוחד של הליך הפסילה המינהלית גם אם לא התאפשר לנהג להיוועץ בעו"ד, אין בכך משום פגיעה משמעותית בזכותו להליך הוגן. בעניינה של המבקשת, ציין בית המשפט לתעבורה כי השימוע אינו בגדר הליך חקירתי שכן הנהג אינו נדרש במהלכו להשיב על שאלות או למסור עדות, ועל כן בשל הצורך בפתרון מניעתי, מהיר ואפקטיבי לשם שמירה על שלומם וחייהם של המשתמשים בדרך ובשים לב לזכות ההשגה על החלטתו של קצין המשטרה אין חובה ליידע את הנהג העומד בפני שימוע בדבר זכותו להיוועץ בעורך דין. ערעור שהגיש המבקש לבית המשפט המחוזי נדחה, תוך שצוין כי זכות ההיוועצות בעו"ד חלה בהקשר של חקירת עצור, וכי בפסיקה נותרה בצריך עיון שאלת החלתה של חובה זו גם בנוגע לחשוד המעוכב לצורכי חקירה שאינו עצור. בהתאם לכך, לא מצא בית המשפט כל עיגון בחוק או בפסיקה לזכות ההיוועצות ולחובת היידוע הנגזרת ממנה, ככל שמדובר בשימוע במסגרת הליך של פסילה מינהלית. עוד הוזכר עקרון הבטלות היחסית במשפט המינהלי, לפיו גם אם נפל פגם מסוים בהחלטה המינהלית – אין בכך כדי להביא, בהכרח, לבטלותה של ההחלטה, אלא אם מדובר בפגם מהותי היורד לשורשו של ההליך. גם ערעורה של המבקשת לבית המשפט המחוזי נדחה, לאחר שבית המשפט חזר על עיקרי החלטתו המנומקת בעניינו של המבקש. מכאן בקשות רשות הערעור דנן, אותן קיבל בית המשפט העליון בקובעו כי הן מעלות שאלה משפטית ציבורית כבדת משקל הטעונה הכרעה. בית המשפט קבע: כב' השופט א' שהם קבע כי דין הערעורים להדחות. תחילה, נדרש בית המשפט למישור הנורמטיבי של הסוגיה וציין כי זכותו של עצור להיפגש עם עורך דין ולהיוועץ בו מוסדרת בסעיף 34 לחוק סדר הדין הפלילי מעצרים), כאשר במהלך השנים הלך מעמדה של זכות זו והתחזק בפסיקה, ואף אם היא אינה בעלת מעמד חוקתי על חוקי היא נתפסת כיום כזכות יסוד של הנחקר בעלת מעמד רם ביותר, הנגזרת הן מהזכות להליך הוגן במשפט הפלילי והן מחוק יסוד כבוד האדם וחירותו. עם זאת, ככל זכות אחרת, גם זכות ההיוועצות אינה מוחלטת ובמקרים מסוימים ייתכן שיהיה עליה לסגת מפני זכויות ואינטרסים מתחרים. בנוסף, מזכות זו נובעת גם החובה השלובה בה ומשלימה אותה ליידע עצור בדבר זכותו להיוועץ בעורך דין, ובמקרים המתאימים להודיע לו על אפשרותו לבקש את מינויו של סנגור ציבורי. דא עקא, שאין בנמצא הוראת חוק המחילה את זכות ההיוועצות בכלל וחובת היידוע בפרט על הליך מינהלי, ובכלל זה גם הליך של שימוע לצורך פסילה מינהלית. לפיכך, נשאלת השאלה האם בכל זאת יש הצדקה לעשות כן, בשים לב להבדלים שבין הליך חקירה פלילית להליך של שימוע מנהלי. צוין, כי בניגוד לאדם הניצב בפני חקירה פלילית, ככל שמדובר בהליך של שימוע מינהלי אין מדובר בסיטואציה מאיימת ולוחצת שבגדרה נמצא האדם ללא סיוע (ולעתים הוא אף נתון במעצר) בעוד שמולו ניצבים אנשי מרות המבקשים לחוקרו בחשד לביצוע עבירות פליליות תוך שהם מפעילים עליו לחצים וטכניקות מעולם החקירות. כמו כן, הוא אינו צפוי לתוצאות קשות כמו שלילת חירותו והטלת סטיגמה פלילית עליו כי אם לכל היותר בהגבלה מסוימת של אפשרות הנהיגה ברכב. לפיכך, הדמיון בין המקרים מתמצה בהתייצבות מול שוטר או קצין משטרה, אולם לא הרי נהג העומד בפני שימוע כהרי נחקר העלול להיות נאשם בפלילים. משכך, סבר בית המשפט כי המסקנה המתבקשת היא שאין לגזור גזירה שווה מהדין הפלילי להליך השימוע המנהלי. עוד הוסיף בית המשפט, כי תכליתה של הפסילה המנהלית אינה להעניש את הנהג, כי אם לשמש בין היתר כגורם "מצנן" ומרתיע מפני ביצוע עבירות תעבורה חמורות, וכן ליתן מענה מיידי למסוכנות הנשקפת מהנהג בשל האפשרות לפסילת רישיונו בהליך מהיר ופשוט יחסית, וכל זאת על מנת לשמור על חיי אדם ושלום הציבור. משכך, סבר בית המשפט כי "תגבור יתר" של מערך הזכויות הנתונות לנהג ובמקביל גם הרחבת החובות המוטלות על הרשות, עלולים להערים קשיים ואף לסכל את המטרה שלשמה נועדה הפסילה המינהלית תוך פגיעה בלתי מידתית ובלתי סבירה בהסדר המאוזן המעוגן בסעיפים 50 47 לפקודת התעבורה. זאת, בפרט כשמדובר כאמור בפסילה מוגבלת במשכה ולזמן קצוב, שכל יעילותה נגזרת מהאופן הפשוט והמהיר יחסית בו היא מופעלת. זאת ועוד, החלת חובת היידוע כאשר מדובר בהזמנה לשימוע, צפויה להביא לעליה חדה של מספר הנהגים אשר יבחרו להיוועץ בעורך דין ולהיות מיוצגים על ידו בהליך זה, באופן העשוי לגרור בקשות דחייה ו"משפטיזציה" של ההליך שיסכל כאמור את קיומו של הליך מהיר ומרתיע. לסיכום, קבע בית המשפט כי האיזון המתאים במקרה דנן הוא הותרת זכות ההיוועצות על כנה, כך שנהג המוזמן לשימוע יהא רשאי להיוועץ בעורך דין ואף להזמינו להתייצב לצידו בהליך זה. עם זאת, הגורם המזמין לא חייב להודיע לנהג באופן יזום אודות הזכות האמורה, ואין גם חובה לדחות את מועד השימוע על מנת לאפשר לו למצות את זכותו זו. השופט רובינשטיין, שהצטרף לפסק הדין, הוסיף כי לכאורה ניתן לשאול מדוע לא תודע לאדם העומד לפני הליך פסילה זכותו להיועץ בעורך דין כאשר היא ממילא עומדת לו, אולם הטעם לכך נעוץ הן בהיותו של ההליך הליך מינהלי שהכבדתו על הנוגע בדבר מעטה יחסית, והן בסרבול הצפוי כתוצאה מהיידוע, עליו עמד גם השופט שוהם, והשלכות הרוחב שלו. הערעורים נדחו.

לפסק הדין המלא     חזרה למעלה


תפ 102-10 מדינת ישראל נ' נחום בן יצחק (מחוזי - ירושלים, י' נועם) 15/01/2014

בית המשפט הרשיע נאשם בעבירות של הריגה, חבלה בכוונה מחמירה ותקיפה בנסיבות מחמירות, על רקע קטטה בה היה מעורב במהלך בילוי במועדון, במהלכה דקר בסכין את אחד המעורבים ובן דודו. מנגד, זוכה חברו של הנאשם מהעבירות דנן כמבצע בצוותא, היות ולא הוכחה חבירתו לביצוע המעשים התוקפניים. כנגד הנאשמים הוגש כתב אישום שייחס להם עבירות של הריגה, חבלה בכוונה מחמירה, תקיפה בנסיבות מחמירות והחזקת סכין. על פי עובדות כתב האישום,על רקע עימות בין צעירים שבילו במועדון ובפרט בין המנוח לנאשם 2, דקר אחד מהנאשמים את המנוח בסכין וגרם למותו. עוד נטען כי כתגובה לעימות עם בן דודו של המנוח,דקר מי מהנאשמים את בן הדוד בחזה. הנאשמים הואשמו בעבירות המצוינות כמבצעים בצוותא, מכוח דיני השותפות וזאת מבלי שמעשי הדקירה הפיזיים בין במנוח ובין בבן דודו, יוחסו למי מהם. בתשובתו לכתב האישום הכחיש הנאשם 1 כי התעמת עם המנוח ובן דודו, אם בתוך המועדון ואם מחוצה לו וממילא כי דקר מי מהם. באשר להחזקת הסכין אישר הנאשם כי רץ לרכבו להביא סכין אך טען כי עשה זאת לבקשת הנאשם 2 וכי אף מסר לו את הסכין. הנאשם 2 טען בתשובתו להתרחשותם של שני אירועים שונים המנותקים האחד מהשני. לטענתו, בתגובה לעימות בין הצדדים שפרץ במועדון, שוחח עם המנוח מחוץ למועדון והביא לסיומו של האירוע בלחיצת יד ובמחילה הדדית.לשיטתו, באירוע השני שהסתיים במותו של המנוח ובפציעת בן הדוד, היה זה הנאשם 1 שהחל בקטטה בין הצדדים וביצע את מעשי הדקירה וכי האמור נעשה בניגוד מוחלט לכוונותיו ולמעשיו. בית המשפט קבע: כב' השופט י. נועם קבע כי יש להרשיע את הנאשם 1בעבירות הריגה, חבלה בכוונה מחמירה, החזקת סכין ותקיפה. באשר לנאשם 2 , נקבע זיכויו מן העבירות המיוחסות. ביחס לשלב הראשון של האירועים אשר התרחש במועדון, בו נדחפה חברתו של המנוח כנראה מבלי לשים לב ע"י חברתו של הנאשם 2, נדרש בית המשפט למחלוקת הצדדים בשאלה מדוע יצאו הצדדים מהמועדון ולמהות חילופי הדברים ביניהם. נקבע כי נוכח העדויות והראיות מהן עולה כי בין המנוח לנאשם 2 התרחשה בתוך המועדון שיחה בלבד ללא כל עימות פיזי, אין לשלול את טענת האחרון לפיה המשיך את השיחה בחוץ מחמת הרעש והצפיפות בתוך המועדון וכי במהלכה ניסה ליישב את ההדורים עם המנוח. לאור האמור נקבע כי אין לקבל את טענת המדינה לפיה יציאתם של הנאשם 2 והמנוח מן המועדון נעשתה מתוך הליכה מודעת לעימות ומכאן כי הנדבך הראשון בדבר החלת דיני השותפות על תוצאות האירוע מחמת יציאה מודעת של הנאשמים מן המועדון לשם עימות פיזי של תגרה או תקיפה – נעדר בסיס. באשר לשלב השני של האירועים, עת הסלים העימות המילולי לעימות פיזי, נדרש בית המשפט לגרסאותיהם השונות של הנאשמים, כאשר הנאשם 1 העיד כי ביציאתו מהמועדון הבחין בדיבורים סוערים בין הצדדים וחילופי ידיים וכי התבקש ע"י הנאשם 2 להביא סכין כמו גם כי העביר לו בסתר את הסכין ומנגד לעדותו של הנאשם 2, כי הנאשם 1 הצית תקרת אלימה עת הכה את חברתו של המנוח. כן הוסיף בית המשפט ונדרש לעדויות האחרות וקבע כי הגם שהאווירה בין הצדדים הייתה מתוחה עד להתערבותו של הנאשם 1, חילופי הדברים בין הנאשם 2 למנוח נעשו ללא כל אלימות פיזית. נקבע כי הגעתו של הנאשם 1 לזירה, לאחר ששב מן הרכב עם סכין בכיסו, היא שגרמה להתססת האווירה, ולהתפתחותה של קטטה במקום, זאת לאחר שצעק בקול כי הוא "מצויד" ויפגע באנשים כמו גם חבט בפני חברתו של המנוח. על רקע התגרה האמורה נדרש בית המשפט לשלב השלישי של האירועים אשר התרחש בעת מנוסת הנאשמים, נוכח רדיפת המנוח וחבריו אחריהם ובו בוצעו מעשי הדקירה הנטענים. באשר לשאלה מי מהשניים הוא שביצע את מעשי הדקירה קבע בית המשפט כי הוכח בוודאות הנדרשת ממכלול הראויות כי הנאשם 1 הוא שדקר את המנוח ובן הדוד. כן צוין לעניין זה שלב האירועים הרביעי , המתמקד בהימלטות הנאשמים מן הזירה. כך צוינה התבטאותו הספונטנית, בסמוך להתרחשות האירועים , בעת מנוסת הנאשמים מהזירה ברכב כי דקר שלושה אנשים, הודאתו כי הביא את הסכין לזירה מרכבו ואי סבירות גרסתו אשר אף לא הוכחה כי העביר את הסכין לנאשם 2 כמו גם הימלטותו הממושכת מהעיר לפרק זמן ממושך של חודשיים אשר יש בה כדי להצביע על תחושת האשם. בשים לב לקביעותיו העובדתיות, נדרש בית המשפט לסוגיית דיני השותפות. נקבע כי בנסיבות דנן, עת הוכח כי יציאתם של הנאשם 2 והמנוח מהמועדון נעשתה מתוך רצון ליישב את ההדורים ו, לא הוכח כי הנאשמים קשרו קשר מוקדם לביצוע העבירות, תוך שנדברו מראש לצאת לעימות פיזי עם המנוח או מי מחבריו.ואולם ובשים לב כי ביצוע בצוותא עשוי להתגבש גם באופן ספונטאני, ללא תכנון מוקדם, נדרש בית המשפט להמשך התרחשות האירועים. נקבע כי משהוכח כי התנהגות הנאשם 1 היא שגרמה להידרדרות האירוע לכדי קטטה אין המעשי הנאשם 1 כדי להכניס את הנאשם 2 למעגל הפנימי של ביצוע תקיפה בצוותא.גם באשר לדקירות נקבע כי לא הוכח כי הנאשם 2 ידע על כוונת הנאשם 1 לבצע האמור. לאור האמור קבע בית המשפט כי אין להחיל על הנאשם 2 את האחריות לביצוע הדקירות כמבצע בצוותא, מכוח דיני השותפות. כן נדחתה טענתה החלופית של המדינה להחלת סעיף 34 לחוק העונשין המורה, כי ככל שאגב עשיית עבירה, נעברה עבירה שונה ממנה או נוספת לה, יישאו באחריות לה מבצעי העבירה, וזאת בשים לב כי לא הוכח שהנאשמים חברו לביצוע פעילות תוקפנית בצוותא,בין מתוכננת ובין ספונטאנית. בסיכומו של דבר קבע בית המשפט המחוזי כי יש להרשיע את הנאשם 1בעבירות הריגה, חבלה בכוונה מחמירה, החזקת סכין ותקיפה ומנגד לזכות את הנאשם 2 מביצוע העבירות האמורות.

לפסק הדין המלא     חזרה למעלה


עפ 4795/13 אמיר בזזינסקי נ' מדינת ישראל (עליון, א' רובינשטיין, י' דנציגר, ד' ברק-ארז) 20/01/2014

בית המשפט העליון דחה ערעור של מורשע באונס ובביצוע מעשים מגונים במתלוננת אותה פגש במסיבה בה עבד כברמן, לאחר שנדחתה טענת ההגנה של "טעות במצב דברים". הקשר בין השניים החל בעניין משותף בגינו פרשו לחדר צדדי, אולם שם ניסה המערער לגעת בחלקי גופה של המתלוננת חרף התנגדותה. נקבע, כי אין מקום להתערב בקביעות העובדה והמהימנות שנקבעו בבית המשפט המחוזי ובראשן העדפת גרסת המתלוננת על פני זו של המערער, וכן אין לקבל את טענת המערער ל"טעות במצב דברים" בנוגע להסכמתה. עוד נדחה הערעור נגד גזר הדין בגדרו נידון המערער לעונש של שנתיים מאסר בפועל ופיצוי למתלוננת. נגד המערער הוגש כתב אישום לבית המשפט המחוזי שייחס לו סדרה של עבירות מין שעניינן אונס ומעשים מגונים. על פי העובדות שאינן שנויות במחלוקת, באחד הימים הגיעה המתלוננת עם שלושה מחבריה למסיבה שהתקיימה על גג בניין בתל אביב, בה עבד המערער כברמן. בשלב מסוים נוצר קשר בין השניים והם החלו לשוחח, עד שהמערער הציע למתלוננת לסייע לו להביא בקבוקי שתייה מחדר סמוך. המתלוננת הלכה בעקבות המערער לחדר צדדי וחשוך סמוך לבר, שם החלו השניים להתנשק ולהתגפף. מכאן ואילך מתפצלות גרסאות הצדדים, כשלטענת המתלוננת המערער שב וניסה לגעת בגופה במקומות אינטימיים בעוד היא חוזרת והודפת ניסיונות אלה הן מילולית והן פיזית. המערער לעומת זאת, הכחיש כל מעורבות במעשים מיניים במתלוננת להוציא החיבוקים והנשיקות שאין מחלוקת שהיא הסכימה להם. לחלופין, טען כי התנהגותה של המתלוננת נטעה בו את הרישום כי היא מעוניינת במעשיו, ולכן צריכה לעמוד לו טענת ההגנה של "טעות במצב הדברים". בית המשפט קמא הרשיע את המערער בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום. בהכרעת דינו, התבסס בית המשפט בעיקר על אמון מלא שנתן בגרסתה של המתלוננת, והעדפתהּ באופן ברור על זו של המערער. עוד נדרש בין היתר לעימות שנערך בין המתלוננת למערער, וכן דחה את טענות ההגנה בדבר "סתירות" בגרסאותיה של המתלוננת וחוסר עקביות בדבריה. מנגד, ייחס בית המשפט מהימנות נמוכה למערער ודחה את גרסתו שנמצאה בלתי מהימנה ובלתי סבירה, ואף עלו ממנה סתירות שונות. עוד הוסיף, כי למרות שלכאורה היה די בעדותה היחידה של המתלוננת כדי להרשיע את המערער, הרי שבמקרה זה קיימות ראיות חיזוק מגוונות ועקביות התומכות בגרסתה, לרבות עדויות חבריה, דו"ח הפעולה של השוטרת שטיפלה באירוע ואופיה המיידי של הגשת התלונה. עוד נקבע, כי גם אם תחילת האינטראקציה בין המערער לבין המתלוננת הייתה בהסכמה, הרי שברור וידוע כי לאישה זכות מלאה לסגת מהסכמה ראשונית, וכי בנסיבות העניין אי ההסכמה הובעה באופן מפורש עם תחילת מעשיו המיניים של המערער. אשר לטענת ההגנה החלופית של "טעות במצב דברים", קבע בית המשפט כי מדובר בטענה עובדתית חלופית שאין לה בסיס ואף אינה תואמת את המענה של המערער עצמו לכתב האישום, לפיו הוא והמתלוננת רק התנשקו והוא לא נגע באיבריה האינטימיים. בעקבות הרשעתו, גזר בית המשפט על המערער שנתיים מאסר בפועל, מאסר על תנאי, וכן פיצוי למתלוננת בסך של 10,000 שקלים. מכאן הערעור. בית המשפט קבע: כב' השופטת ד' ברק ארז קבעה כי דין הערעור להדחות הן בנוגע להכרעת הדין והן בנוגע לגזר הדין. תחילה, ציין בית המשפט כי באשר לגרסתו המקורית של המערער לפיה "לא היו דברים מעולם", חל במלוא עוצמתו הכלל המושרש של אי התערבות ערכאת הערעור בממצאי עובדה ומהימנות שקבעה הערכאה הדיונית. זאת, בפרט כאשר עמדתו של בית המשפט קמא הייתה כה ברורה ונחרצת לגבי מהימנות המתלוננת, בהסתמך על הערכת עדותה עצמה וראיות חיצוניות מחזקות, ומנגד על הערכת גרסתו של המערער שנדחתה מכל וכל. עוד נקבע, כי אין לקבל את טענותיו של המערער בדבר סתירות לכאורה בגרסאותיה של המתלוננת, וההתרשמות היא שמדובר בסתירות שאינן מהותיות כלל וכלל, ובעיקרן נוגעות להיבטים שוליים או אף בלתי רלוונטיים לגרסה. זאת ועוד, הנסיבות שאפפו את הגשת התלונה והתייחסות המתלוננת אליה מלמדות על העדר כוונה להעליל על המערער, בהתחשב בכך שהמתלוננת אף הייתה נכונה לבטל את התלונה בשל רחמיה על המערער בעקבות העימות. עוד צוין, כי בית המשפט קמא מנה שורה של ראיות מחזקות לגרסתה של המתלוננת, ובמרכזן עדויותיהם של חבריה ושל השוטרים שטיפלו במקרה, אשר העידו על מצבה הנפשי הקשה לאחר האירוע. בעניין זה, הזכיר בית המשפט כי על פי הפסיקה ראיות בדבר מצבה הנפשי של מתלוננת הן משמעותיות ועשויות לשמש במקרים המתאימים אף כראיית סיוע. מנגד, לא עלה בידי המערער להביא ראיות מספקות שיהיה בהן כדי לקעקע את גרסתה. אשר לטענה בדבר "טעות במצב דברים" שהעלה המערער ביחס להסכמתה של המתלוננת, ציין בית המשפט כי הרעיון העומד בבסיסה של הגנה זו, המעוגנת בסעיף 34יח לחוק העונשין, הוא שברגיל אין הצדקה להטיל אחריות פלילית מלאה על גורם הטועה בהבנת המציאות העובדתית מאחר שבנסיבות אלה הוא אינו מסוגל לבחור בחירה חופשית. עם זאת, כאשר טענה זו נטענת בנוגע ליסוד ההסכמה, משקלה נחלש מאד בהעדר עדות ישירה על היסוד הנפשי של המערער, וכאשר מנגד נקבע עובדתית שהמתלוננת הביעה סימני התנגדות במחוות גוף ובמלל. בנוסף, מסקנה זו מתחזקת נוכח אופיו הראשוני של המפגש בין המערער למתלוננת, מבלי שהייתה ביניהם כל היכרות קודמת. עוד הוסיף בית המשפט, כי מי שחשד בקיומה של נסיבה ונטל באופן מודע סיכון באשר לכך – לא יוכל להיחשב כמי שטעה טעות כנה לגביה, ולא כל שכן במצבים של עבירות מין, בבחינת "עצינת עיניים". לפיכך, בדין קבע בית המשפט קמא כי אין מקום לקבל את הטענה של טעות במצב דברים. לבסוף, דחה בית המשפט את הערעור על גזר הדין שהושת על המערער, וקבע כי לא מדובר באחד המצבים החריגים המצדיקים התערבות בגזר דין במסגרת ערעור, כגון טעות מהותית או עונש החורג באופן קיצוני מרמת הענישה המקובלת. לדעת בית המשפט, העונש שהוטל על המערער, ובעיקר ההסתפקות בעונש מאסר בפועל של שנתיים, מבטא התחשבות בכל הנסיבות לקולא שאלמלא ההתחשבות בהן היה אף מקום להחמיר בעונש. זאת, בפרט נוכח דעת המיעוט בבית המשפט קמא, שסברה כי היה מקום להטיל על המערער עונש מאסר של ארבע שנים. בשולי הדברים ביקשה השופטת ברק ארז להדגיש שפסק הדין חוזר ומאשר מושכלות ראשונים לפיהן "לא זה לא", והביעה תקווה כי תפיסה זו תמשיך להטמע. השופט רובינשטיין הוסיף כי דווקא השינויים החדים שחלו ביחסים שבינו לבינה בין הדורות, מתחדד הצורך בהבחנה בין מעשים מיניים בהסכמה לבין אי הסכמה הבאה בגדרי עבירת האינוס, כמו גם הצורך שלא לטשטש את הגבול ביניהן העלול לעתים להיות עדין מאוד גם במעבר שבין השניים. לדעת רובינשטיין, בהטעמתם של אלה צריך להיות חלק גם למערכת החינוך, להורים ואף לתקשורת. הערעור נדחה במלואו.

לפסק הדין המלא     חזרה למעלה


בשפ 6740/13 מדינת ישראל נ' פלוני (עליון, ע' ארבל) 19/01/2014

בית המשפט העליון קיבל ערר שהגישה מתלוננת בעבירות מין כנגד ההחלטה להעביר תרשומות ותיעוד וויזואלי של הבדיקות הרפואיות אל הנאשם. זאת, בין היתר בהתחשב בפגיעה הקשה במתלוננות, באינטרס הציבורי, ובשים לב לאפשרות כי מומחה מטעם מי מהצדדים יעיין בתמונות. נגד המשיב הוגש כתב אישום המייחס לו ביצוע של עבירות אינוס בשתי מתלוננות. בסמוך לאירוע, פנו המתלוננות למשטרה, שם נגבו מהן הודעות ראשוניות. בהמשך, נבדקו המתלוננות על ידי מומחה רפואי ונערכו להן ראיונות עד שהועלו על הכתב על ידי הפרקליטות (להלן:"התרשומות"). בעקבות זאת, הגיש הנאשם בקשה לגילוי חומר חקירה, במסגרתה ביקש לעיין בתרשומות ובתיעוד הוויזואלי של הבדיקות הרפואיות (להלן:" התמונות"). בית המשפט המחוזי קיבל את הבקשה וקבע כי בכל הנוגע לעיון בתמונות, ובהתאם לנוהל המכון לרפואה משפטית (להלן:"הנוהל"), יוכל הסנגור לעיין בתמונות, ככל שהעיון ייעשה על פי הכללים שבנוהל ביחס לעיון על ידי מומחה. באשר לעיון בתרשומות, נקבע כי מדובר בחומר חקירה המתייחס לשאלות עובדתיות הנוגעות לאישום. על רקע זה, הוגש הערר בהליך דנן, בו טענה המתלוננת כי אין לאפשר זכות עיון בתרשומות ובתמונות. בכל הנוגע לתרשומות, טענה כי אין מדובר בחומר חקירה כהגדרתו בסעיף 74 לחסד"פ אלא בתרשומות פנימיות הנוגעות להתרשמות הפרקליט מעד. לטענתה, לא מתקיים החריג בדבר "פרט עובדתי חדש ומהותי", למעט פרט אחד, לגביו ניתנה הסכמה להעבירו לעיון. באשר לתמונות, טענה כי מדובר בפגיעה בלתי מוצדקת בפרטיות ובאינטרס ההסתמכות, שכן טרם ביצוע הבדיקה חתמה על טופס הסכמה לפיו התיעוד לא יועבר לידי הנאשם ובאי כוחו. בית המשפט קבע: כב' השופטת ע' ארבל קבעה כי דין הערר להתקבל במלואו. ראיון העד מאפשר לפרקליט לרענן את זכרונו של העד באשר לדברים שמסר בחקירה, ובפרט מקום בו חלף זמן רב בין מועד מסירת העדות בחקירה למועד מסירת העדות במשפט. הראיון כאמור, מאפשר לפרקליט להתרשם במו עיניו מן העד אותו הוא מבקש להעלות על דוכן העדים בטרם יעלה להעיד. זאת, במיוחד כאשר מדובר בתיקים המוכרעים על סוגיות שבמהימנות כגון תיקי עבירות מין, שבהם לעיתים רבות הראיה המרכזית היא עדות המתלונן. ככלל, תרשומות של ראיונות עד אינן מסווגות כחומר חקירה לגביו עומדת לנאשם זכות עיון, אלא כתרשומות פנימיות. יחד עם זאת, הכירה הפסיקה בחריג לכלל, לפיו במקרה בו עולה מהראיון פרט עובדתי חדש ומהותי שלא עלה מגרסת העד במשטרה, יועבר הפרט לעיון הנאשם. מן הכלל אל הפרט, נקבע כי אין בתרשומות דבר חדש ומהותי המצדיק זכות עיון. יחד עם זאת, נקבע כי מעבר לאותו פרט לגביו גובשה כבר ההסכמה, יהיה על המתלוננת להעביר פרט נוסף. אין חולק, כי עיון בתמונות מהווה חומר חקירה ומשכך, יש לבחון האם קיימות הצדקות לצמצום זכותו של המשיב לעיון בחומר. בנסיבות המקרה דנן, מוסדר היקף העיון בתמונות במסגרת הנוהל. בית המשפט סבר, כי הנוהל מציג איזון ראוי בין זכותו של הנאשם להיחשף לראיות לבין זכותן של המתלוננות לפרטיות. זאת, בין היתר לאור העובדה כי הנוהל מאפשר עיון על ידי מומחה מטעם מי מהצדדים ומחייב את חתימת המעיין על התחייבות הנוגעת לעיון בחומר ראיות רגיש. בית המשפט קבע, כי אין בעיון בתמונות כל רלוונטיות להגנת הנאשם. קרי, כי אין בעיון דבר המצביע על חפותו של הנאשם או מידע אשר לא ניתן יהיה להשיגו באמצעות חקירת המתלוננות או המומחים. בנסיבות המקרה דנן, כך נפסק, מדובר בפגיעה קשה בזכותן של המתלוננות לפרטיות. זאת, בין היתר נוכח העובדה שמדובר בתמונות של איברים מוצנעים. תיעוד הבדיקות היא פעולה חודרנית הכפופה להסכמת הנבדק, אשר ניתנת על גבי טופס הסכמה של המכון. במסגרת טופס ההסכמה, נכלל דף הסבר בו נאמר מפורשות כי התמונות יעמדו לעיונו של רופא מומחה, ולעיתים לעיניו של בית המשפט, אולם לא יועברו לעיון הנאשם או באי כוחו. המתלוננות נתנו הסכמתן בהסתמך על האמור בטופס, ועל כן העיון בתמונות יגרום לפגיעה קשה באינטרס ההסתמכות. מתן אפשרות עיון בתמונות, תוך חריגה מההסכמה שניתנה, עלולה לעורר חוסר אמון במערכת, ולהרתיע נפגעות עבירות מין מלשתף פעולה עם גורמי החקירה והאכיפה. לאור האמור לעיל, נקבע כי דין הערר להתקבל. זאת, בין היתר בהתחשב בפגיעה במתלוננות, באינטרס הציבורי, ובשים לב לאפשרות כי מומחה מטעם מי מהצדדים יעיין בתמונות.

לפסק הדין המלא     חזרה למעלה

 

בהתאם לחוק התקשורת (בזק ושידורים) (תיקון מס’ 40), התשס"ח–2008 הודעה זו נשלחת אליך עקב הסכמתך לקבלה. פרסום זה עשוי לכלול פרסומות ומידע שיווקי ובאפשרותך להסיר את כתובתך בכל עת מרשימת התפוצה על ידי הקישור המצורף מטה.
ניתן לצפות בניוזלטר באופן מקוון

הסרה / עדכון נושאיםorit