בית המשפט קיבל תביעת עובד בגין נזקי הגוף שנגרמו לו כתוצאה מתקיפה חמורה במקום העבודה ע"י עובד אחר. נפסק, כי מעשה התקיפה היה במתחם הצפיות הסבירה של המעסיקה, ולמרות זאת, לא ננקטו האמצעים הסבירים לשם מניעתו או שינוי תוצאותיו. עניינו של ההליך דנן הינו תביעה לנזקי הגוף שנגרמו לתובע כתוצאה מתקיפה חמורה במקום העבודה. התובע אשר שימש כאחראי מכונה במחלקת האריזה בנתבעת 2, מפעל לייצור ויבוא ופלים ומתוקים, הותקף בחצר המפעל על ידי הנתבע 1, שהיה עובד חדש (להלן:" התוקף"). המוסד לביטוח לאומי הכיר בתאונה כתאונת עבודה וקבע לתובע דרגת נכות רפואית יציבה בשיעור 10%. התוקף הורשע בעבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות והושת עליו מאסר בפועל שירוצה בעבודות שירות, מאסר על תנאי ופיצויים. התובע טען כי ביום התקיפה, פרץ בינו לבין התוקף ויכוח על טיב העבודה. באותו מועד, החל התוקף לאיים ולקלל, כל זאת לעיני העובדים והאחראים, כך שידעו על מזימתו "לסגור עימו חשבון" בסוף היום. האחראים יידעו את מנהל העבודה על מנת שזה ידאג לביטחונו של התובע עם יציאתו מהמפעל. לקראת סיום המשמרת, ארבו לו התוקף וחברו, התנפלו עליו, תקפו אותו באכזריות וגרמו לו לחבלות חמורות. על רקע זה, טען התובע כי המעסיקה התרשלה כלפיו והפרה את חובותיה לדאוג לביטחונו. זאת, בין היתר בכך שלא הנהיגה שיטת עבודה בטוחה, לא דאגה לקיומה, ולא הציבה מאבטחים. לטענתו, המעסיקה הייתה מודעת לכך שהתוקף מתנהג באלימות ואינו מציית להוראות הממונים עליו. בית המשפט קבע: כב' השופט ש' סרחאן קבע כי דין התביעה להתקבל. תחילה, נקבע כי התוקף וחברו תקפו בצוותא, במתכוון ושלא כדין את התובע וגרמו לו לחבלה חמורה. נפסק, כי מדובר במעשה פלילי חמור ועוולת תקיפה כהגדרתה בסעיף 23 לפקודת הנזיקין, כך שהתוקף אחראי לתקיפה ולנזקי התובע. מכאן פנה בית המשפט לבחון את אחריות המעסיקה. אין ספק כי מעביד נושא בחובה לנקוט כלפי עובדו בזהירות סבירה למען ביטחונו ושלומו. מעביד חייב להדריך את עובדו, להזהירו בפני סכנות הכרוכות בעבודתו ולפקח על עבודתו בדרך המגנה את בטחונו ושלומו של העובד. מן הכלל אל הפרט, נקבע כי המעסיקה התרשלה כלפי התובע, שכן לא עמדה בחובתה להנהיג שיטת עבודה בטוחה ולדאוג לקיומה. תקיפתו של התובע, כך נפסק, הייתה במתחם הצפיות הסבירה של המעסיקה, ולמרות זאת, לא ננקטו אמצעים סבירים לשם מניעתה או שינוי תוצאותיה. הודגש, כי גם מעשה הפשע שבוצע כלפי התובע על ידי חברו של התוקף, היה בגדר הצפיות הסבירה של המעסיקה, שכן ידעה באופן פוזיטיבי על המעשה הצפוי. נפסק כי לא מדובר במעשה פתאומי, שכן התוקף איים וקילל בנוכחות המנהלים והאחראים. המנהלים ידעו היטב כי מדובר באיום ממשי ולא באיום סרק, וחרף זאת, לא הזהירו את התובע מפני הסכנה האורבת לו וממעשה הפשע הצפוי להתרחש בהסתברות גבוהה מאוד. בנוסף, הפרו המנהלים את ההנחיות ולא נקטו באמצעים סבירים לשמירת ביטחונו ולשלמות גופו של התובע. זאת, בין היתר בכך שאפשרו לתובע לצאת מהמפעל לכוון הסעת העובדים תוך שהם מודעים לכך שצפויה לו סכנה ממשית. המנהלים לא יישבו את "הסכסוך" שפרץ בין השניים ולא הזעיקו את קצין הביטחון לצורך הרתעה ומניעת ההתרחשות. כמו כן, לא ננקטו אמצעים סבירים כלשהם לשם הרחקת התוקף וחברו משטח המפעל וממקום הסעת העובדים. לאור האמור לעיל, נקבע כי המעסיקה חבה בנזיקין למעשיהם של המנהלים. הנתבעים הינם מעוולים יחד, אחראים ביחד ולחוד לנזקי הגוף של התובע. בנסיבות המקרה דנן, כך נפסק, אין לייחס לתובע אשם תורם, שכן פעל בהתאם להנחיות הממונים עליו. נקבע כי הנתבעים יפצו את התובע בסכום של 118,591₪ לאחר ניכויי המל"ל.

לפסק הדין המלא     חזרה למעלה

בית המשפט העליון קבע כי גם פעולה שנועדה למנוע פעולת איבה יכולה לזכות בפיצוי ממס רכוש – כל עוד התבססה על חשש ממשי. במסגרת ערעור "בגלגול שלישי" בעניינם של שני קיבוצים על גבול עזה שנבצר מהם לרסס את יבולם עקב צו איסור טיסות שהוצא בשנת 2004, נדרש בית המשפט העליון לשאלה העקרונית האם תובע המבקש פיצוי ממס רכוש עקב פעולת איבה צריך להוכיח את התרחשות הפעולה או שמא גם נזק שנגרם בעקבות פעולה שנועדה למניעת פעולת איבה יכול לזכות בפיצוי. נקבע, כי להבדיל מפעולת מניעה שנבעה מחשש ערטילאי פעולת מניעה ספציפית שנבעה מחשש ממשי על יסוד מידע קונקרטי מפני פעולת איבה בהתהוות – יכולה לזכות בפיצוי אף מבלי שאירעה פעולת איבה בפועל. המשיבים הם שני קיבוצים הגובלים עם רצועת עזה והמוגדרים כ"ישובי ספר" בהתאם לחוק מס רכוש וקרן פיצויים. בשנת 2004, פרסם משרד התחבורה צו איסור טיסה, בו נקבע כי חל איסור מוחלט לבצע טיסות באזורים המצויים בטווח של פחות משלושה ק"מ מהגדר ההיקפית התוחמת את רצועת עזה. איו חולק, כי צו האיסור נבע מהחלטה של גורמי הביטחון והשיקולים שעמדו בבסיסו היו שיקולים ביטחוניים מובהקים על רקע מידע מודיעיני קונקרטי אודות כוונת גורמים עוינים לבצע פיגועי ראווה ובהם ירוט מטוסים ישראליים בסמוך לגבול עם רצועת עזה. צו האיסור עמד בתוקפו במשך עשרה חודשים, במהלכם נבצר מהקיבוצים לבצע טיסות ריסוס של הגידולים החקלאיים בשטחיהם, וגם לא התאפשר ריסוס בדרך אחרת. כתוצאה מהאמור, נגרם נזק חקלאי כבד לגידוליהם של הקיבוצים, שהתבטא בפסילת חלק מהיבול החקלאי שיועד לשיווק בשווקים החקלאיים, ובמכירת חלקו האחר במחיר ירוד. זאת ועוד, אין חולק כי הנזקים ליבולים לא נגרמו כתוצאה מפעולת איבה שהתממשה כי אם מצו האיסור שהוצא כאמצעי מניעה בעקבות חשש ממשי. מכל מקום, עקב הנזקים שנגרמו להם הגישו הקיבוצים תביעות למבקש מנהל קרן הפיצויים ופעולות האיבה, לקבלת פיצויים בגין "נזק עקיף". מנהל הקרן דחה את התביעות משני טעמים: ראשית, משרד הביטחון לא אישר את היותו של הנזק "נזק מלחמה", ושנית, מנהל קרן הפיצויים לא שוכנע כי הנזק הנתבע הינו "נזק מלחמה" כמשמעותו בסעיף 35 לחוק מס רכוש. על כך, הגישו הקיבוצים ערר לועדת הערר לעניין מס רכוש וקרן פיצויים (נזק מלחמה ונזק עקיף). הוועדה קיבלה את הערר, וקבעה כי הקיבוצים אכן ניזוקו כתוצאה מפעולות מלחמה או פעולות איבה כהגדרתן בחוק מס רכוש. על החלטה זו הוגש ערעורו של מנהל קרן הפיצויים, אולם בית המשפט המחוזי דחה את ערעורו. בין היתר צוין, כי ועדת הערר קבעה ממצא עובדתי לפיו צו איסור הטיסה עניינו במניעה של פעולת איבה מוגדרת וספציפית, אשר קדם לה מודיעין ספציפי וייחודי ולא הוצא עקב חשש ערטילאי. כמו כן, כי אין חולק שהיעדר ריסוס של הגידולים החקלאיים משפיע באופן ישיר על איכות התוצר החקלאי ואף על התמורה המתקבלת בגינו, וכי הנזק שנגרם למשיבים הינו תוצאה ישירה של ההחלטה המורה על איסור ביצוע טיסות ריסוס. בשולי הדברים, דחה בית המשפט את הטענה כי יש לשלול מהקיבוצים את הפיצויים מכיוון שלא פעלו להקטין את נזקם, וקבע כי לא עלה בידי מנהל הקרן להוכיח שהיה ניתן לרסס את השטחים החקלאיים באמצעים אחרים מהיבשה ולא מהאוויר. מכאן בקשת רשות הערעור דנן, שהתקבלה בהיותה מעוררת שאלה עקרונית החורגת מנסיבות המקרה הספציפי. בית המשפט קבע: כב' השופט י' דנציגר קבע כי דין הערעור להדחות. מעיון בסעיפים 38 35 לחוק הפיצויים ובתקנות הפיצויים, הסיק בית המשפט כי ביסודו של חוק הפיצויים עומד רעיון של ביטוח או ערבות סטטוטוריים של המדינה לנזקי רכוש שנגרמים עקב פעולות מלחמה או איבה, קרי תכליתו של חוק הפיצויים היא תכלית סוציאלית ביטוחית. ביתר דיוק, התפיסה היא שנזקי מלחמה הנגרמים לישובי ספר לא צריכים ליפול על כתפיו של הניזוק הספציפי לבדו, אלא "להתפזר" וליפול על כתפי הציבור כולו. עוד המשיך בית המשפט וציין, כי בסעיף 35 לחוק כלולים שלושה גורמי נזק פוטנציאליים: פעולות מלחמה על ידי הצבאות הסדירים של האויב; פעולות איבה אחרות נגד ישראל; ופעולות מלחמה על ידי צבא הגנה לישראל, כאשר נזק יכול להיות הן נזק ישיר והן נזק עקיף ששניהם ברי פיצוי על פי החוק. בכל הנוגע להגדרת המונח "פעולת איבה", זה פורש בפסיקת בית המשפט העליון כמונח שנועד להרחיב את ההגדרה מעבר לפעולות מלחמה מובהקות, ולכלול גם פעולות טרור שאינן מבוצעות על ידי צבאות סדירים. בהתאם, אין חולק כי אילו היו משוגרים טילים מרצועת עזה לעבר כלי טיס ישראליים ופוגעים במטוס ריסוס של המשיבים, אזי הדבר היה נחשב כ"פעולת איבה" והנזק היה נחשב כ"נזק מלחמה" או כ"נזק עקיף". עם זאת, נוכח העובדה שבמקרה דנן לא שוגרו טילים בתקופה שבה עמד בתוקף צו האיסור, נשאלת השאלה האם ניתן לראות בפעולת מניעה ספציפית שנבעה מחשש ממשי על יסוד מידע קונקרטי מפני פעולת איבה בהתהוות כנכללת במונח "פעולת איבה". בפרט, התייחס בית המשפט לפסק הדין בעניין ס.ת.ו (רע"א 6904/97 ס.ת.ו בקעות נ' מנהל מס רכוש), בו נקבע שהזכאות לפיצויים תישלל מקום שבו מתקיים רק חשש לפעולות איבה, ופנה לבחון האם מוצדק לערוך מעין "מדרג" בין חשש ערטילאי וכללי מפני פעולת איבה, אשר על פי הלכת ס.ת.ו אינו נכנס בגדרי החוק, לבין חשש ממשי המבוסס על מידע קונקרטי. לצורך העניין, נדרש בית המשפט לפרשנות החוק, אולם קבע כי לשונו אינה מספקת תשובה ברורה לשאלה זו היות והיא אינה מובילה לפרשנות אחת ויחידה ששוללת באופן עקרוני את האפשרות לכלול במונח "פעולת איבה" גם פעולה שנועדה למנוע פעולת איבה. לפיכך, נקט בית המשפט בהליך של פרשנות תכליתית, בהתאם לתכלית עליה עמד בית המשפט לעיל לפזר" על כתפי הציבור כולו את הנטל הכלכלי שמוטל על ישובי ספר כתוצאה מנזקים ישירים ועקיפים שנגרמים להם עקב פעולות מלחמה או איבה. נוכח האמור, סבר בית המשפט כי אכן מוצדק ליצור מדרג בין החששות, ולהבחין בין חשש ערטילאי וכללי מפני פעולת איבה לבין חשש ממשי המבוסס על מידע קונקרטי מפני פעולת איבה בהתהוות. בכך, צוין, אין כדי לשנות את ההלכה שנקבעה בעניין ס.ת.ו בכל הנוגע לאי תחולת החוק על חשש ערטילאי, אך יש כדי להרחיב את תחולתו בהתאם לתכלית החוק והמעמד המיוחד שניתן בו לישובי הספר המצויים ב"קו החזית" של המדינה. בהמשך, שרטט בית המשפט מספר מבחני עזר, על מנת לסייע במקרים דומים בעתיד בהבחנה בין נזק שנגרם עקב חשש ערטילאי לבין נזק שנגרם עקב חשש ממשי, אך בד בבד הדגיש כי מדובר ברשימה לא ממצה וכי יש להניח כי ההבחנה תתחדד עם הזמן ממקרה למקרה. בין המבחנים שציין בית המשפט נמנו השאלה האם הנזק הוא תוצאה ישירה של פעולה ספציפית שננקטה על ידי גורמי הביטחון או שמא פעילות כללית שנועדה לסכל פעולות איבה, האם פעולת המניעה הייתה תחומה בזמן ובמקום, האם קדם לה מידע מודיעיני קונקרטי בדבר פעולת איבה ספציפית המצויה בהתהוות, להבדיל ממידע כללי בדבר שינוי לרעה במצב הביטחוני, האם הפעולה היא פועל יוצא של החלטה של גורמי הביטחון או החלטה עצמאית של הניזוק או של גורמים בדרג המדיני. מן הכלל אל הפרט, קבע בית המשפט כי נוכח התשתית העובדתית שנקבעה על ידי ועדת הערר, אין מקום להתערבות בתוצאה אליה הגיעו ועדת הערר ובית המשפט המחוזי. הודגש, כי במשך כעשרה חודשים לא יכלו הקיבוצים לבצע טיסות ריסוס מעל שדותיהם וגם לא התאפשר להם לבצע ריסוס יבשתי, וכתוצאה מכך נגרמו להם נזקים כבדים. כמו כן, הקיבוצים הרימו את הנטל המוטל עליהם להוכיח שפעלו בהתאם לצו האיסור, שהוצא על ידי גורמי הביטחון עקב חשש ממשי על יסוד מידע קונקרטי מפני פעולת איבה בהתהוות, ובפרט כוונה של גורמי טרור ברצועת עזה לנסות להפיל מטוס בגבול הרצועה. בשולי הדברים העיר בית המשפט כי אמנם השיקול התקציבי בפרשנות חוק הוא חשוב, אולם אין להפכו לחזות הכל והתשובה לשאלה האם יש להרחיב את תחולתם של חוקים סוציאליים המטילים על המדינה חובה לפצות בגין נזקים מסוימים צריכה להיגזר בראש ובראשונה מלשונו ומתכליתו של החוק הספציפי. הערעור נדחה; המערער ישא בהוצאות המשיבים בסך 30,000 ₪.

לפסק הדין המלא     חזרה למעלה

בית המשפט קיבל בחלקו ערעור שהוגש כנגד החלטת בית המשפט לענייני משפחה לדחות תביעת אישה כנגד בעלה למתן פיצויים בגין סרבנותו ליתן גט. נקבע כי משהוכח נוכח הרשעת הבעל בעבירת ביגמיה, כי שיקר לבית הדין עת הכחיש את נישואיו הנוספים וכי די בריבוי הנישואין כדי לחייבו במתן בגט יש לפסוק לאישה פיצויים מכוח עוולת הרשלנות ראשיתם של ההליכים בין הצדדים בתביעתה הנזיקית של המערערת כנגד בעלה לשעבר, הוא המשיב, לפיצויים בגין סרבנות למתן גט. בתביעתה, טענה האישה כי סרבנות הבעל ליתן לה גט בהליכים השונים שהתנהלו בבית הדין הרבני פגעה בסיכוייה להינשא ולהקים משפחה חדשה, תוך פגיעה בכבודה ולזכאותה לפיצויים בגין עילות שונות, לרבות "כליאת שווא", הפרת חובה חקוקה ועוולת הרשלנות. בפרט טענה האישה כנגד התנהלות בית הדין הרבני. כך טענה כי בית הדין הרבני חרג מסמכותו בעת ניהול התביעות בקובעו כי הצעות הבעל בנושא הרכושי הינן סבירות וכי ניתן להתנות את מתן הגט בהצעות אלו ואחרות כמו גם כי נוכח סירוב האישה להן, אין לראות את הבעל כמסרב ליתן גט וכמעגן. כן טענה האישה כנגד התעלמות בית הדין הרבני מטענותיה בדבר נישואיו השניים של הבעל, בגינם אף הורשע בעבירה של ריבוי נישואין. בית המשפט לענייני משפחה דחה את תביעתה הנזיקית של האישה בציינו כי האישה הינה חזקה ודומיננטית אל מול הבעל החלש יותר וכי אין לדחות את טענת הבעל לחששו כי לא יקבל את חלקו הרכושי בדירת הצדדים, באם יוסדר מתן הגט קודם לעניינים הרכושיים. ומכאן ערעור האישה לטענתה הואיל ואין העניין הרכושי רלוונטי לגט, די בקביעת בית משפט קמא, בדבר סירובו של הבעל למתן הגט, בהשתמשו בו כקלף מיקוח בעניין הרכוש משום עילה לחיובו בנזיקין. כן טענה כי בעוד שהבעל הוא שגרם להימשכות ההליכים ולעיגונה, תוך הפעלת לחץ פסול על המערערת ביודעו כי איננה יכולה להביא ילדים נוספים לעולם ללא סידור הגט, נישא הוא לאישה אחרת ואף הביא עימה ילדה. בית המשפט קבע: כב' השופט י. שנלר קבע כי דין הערעור להתקבל בחלקו. בשים לב כי תביעת הנזיקין עוסקת אך בהשלכות הישירות הנובעות מאי מתן או קבלת גט על זכות בן הזוג לפיצויים נזיקיים, אשר לטענתו נגרמו בשל התנהגות בן הזוג האחר, נדרש בית המשפט לשאלה האם יש מקום כי בית משפט אזרחי יחייב בעל לשלם לאישה פיצוי עיגון, שעה שמונחת לפניו קביעה של בית דין רבני לפיה הבעל אינו חייב בגט וכי האישה – היא אשר מעגנת את עצמה. לשם ההכרעה בשאלה האמורה, נצרך קודם בית המשפט לסוגיית הקורלציה והיחס שבין החלטות בית הדין הרבני, לבין פסיקת בתי המשפט האזרחיים, בתביעות נזיקין בגין סרבנות גט. בסוגיה זו נדרש בית המשפט לגישות הפסיקה השונות ובעיקרן לעמדת הגישה אשר קנתה שביתה במספר פסקי דין כמו גם זכתה לתימוכין בספרות המשפטית, והיא אשר מנתקת את העוולה הנטענת והתביעה לפיצוי עיגון בצידה משאלת חיוב בן הזוג במתן גט בבית הדין הרבני ובשאלת מועד תחילת הסרבנות. בהתאם לגישה האמורה יש בהכרה בכך שסירוב ליתן גט הוא מקרה פרטי של נזק רגשי, שנגרם מעצם ההתנהלות של מי מבני הזוג כדי להוביל למסקנה כי התביעה מנותקת מדיני המעמד האישי וכי אין בהחלטת בית הדין הרבני בדבר חיוב הבעל להעניק גט כדי להוות רף מחייב להגשת תביעה מעין זו . לאור האמור ובשים לב לגישה המצדדת ב"נתק" בין קביעת בית הדין לחוד, ובחינת בית המשפט לחוד, נדרש בית המשפט לבחינת נסיבות המקרה דנן וזאת חרף עמדת בית הדין כי לא קיימת סרבנות ליתן גט מטעם בן הזוג. באשר לקביעותיו העובדתיות של בית המשפט קמא שעניינם בהתנהלות האישה הקשורה לעניינים הרכושיים ולגיטימיות חששו של הבעל כי חלקו לא יוסדר ולהצעותיו למתן הגט אשר היה בהן כדי להבטיח את קבלת חלקו, נקבע כי אין המקרה דנן בא בגדרם של המקרים החריגים המצדיקים את התערבות ערכאת הערעור בקביעותיה העובדתיות של הערכאה הדיונית. באשר לטענה כנגד השיטה ההלכתית שננקטה בעניינם של הצדדים ,המכירה באפשרות הצבת תנאים רכושיים למתן גט, קבע בית המשפט כי הדרך הראויה להשגה בשאלה ההלכתית דנן הינה בהגשת ערעור על פסק הדין בפני בית הדין הרבני הגדול. אשר לטענת הביגמיה נקבע כי בשים לב כי בתי הדין הרבניים סברו כי באם היו מוכחים נישואיו השניים של הבעל, היה מקום לחייבו ליתן גט וזאת במנותק מטענותיו הרכושיות ומשהוכח כי שיקר הבעל עת הכחיש את נישואיו השניים וזאת נוכח הרשעתו בפלילים בעבירת ריבוי נישואין הרי שיש לחייבו בגין סרבנותו ליתן גט בעוולת הרשלנות, ממועד נישואיו השניים. באשר לסך הפיצוי נקבע כי בשים לב כי מדובר בנזק שאינו ממוני שעניינו ביחסים המיוחדים שבין בני זוג, המחייבים נורמה מיוחדת, יש להעמיד את הפיצוי בהתחשב בהתנהלותו חסרת תום הלב של הבעל , על הסך של כ 180,000 ₪. לאור האמור קבע בית המשפט המחוזי כי דין ערעור האישה להתקבל , באופן בו תפוצה בגין סרבנות הבעל ליתן גט בכ 180,000 ₪

לפסק הדין המלא     חזרה למעלה