| עליון |
| 1 [חברות] |
 |
| רעא 7033/20 עמותת תושבים למען מבוא בית"ר נ' אור מבואות ירושלים בע"מ (עליון; נ' סולברג; 11/11/20) - 12 ע' |
| עו"ד: אושרי דהן, איל ויטנברג, שירה שורץ מאירמן |
מחדלם הדיוני של המבקשים, השיהוי הרב בהגשת הבקשה למתן היתר לתבוע את המשיבה 1, הנמצאת בהליכי פירוק, שלא על דרך הגשת תביעת חוב, כמו גם דרך התנהלותם במסגרת הליך הפירוק והאינטרסים של הצדדים הנוספים המעורבים בהליכי הפירוק – מטים את הכף לעבר דחיית הבקשה.
 חברות – פירוק – תביעה נגד החברה
חברות – פירוק – תביעת חוב
חברות – פירוק – סדרי דין
.
בקשת רשות ערעור על החלטת בימ"ש מחוזי, שעל-פיה נדחתה בקשת המבקשים למתן היתר לתבוע את המשיבה 1, הנמצאת בהליכי פירוק, שלא על דרך הגשת תביעת חוב. רקע: המשיבה 1, היא חברה פרטית שהתחייבה כלפי רוכשי מגרשי הרחבה במושב לבצע פיתוח סביבתי. העבודות בוצעו לפני התחלת הליך הפירוק (2014), אך טרם הושלמו עד למתן צו הפירוק. במסגרת הליך הפירוק הוגשו תביעות חוב על ידי רוכשי מגרשים וכן על ידי המבקש 2 (באיחור). בהמשך הוקמה המבקשת 1 וב-2019, לאחר קבלת חוו"ד מומחה הוגשה על ידי המבקשים תביעה כנגד מספר גופים שהיו מעורבים בעבודות הפיתוח בסך 27.8 מיליון ₪. החברה לא צורפה כנתבעת בתובענה זו. לטענת המבקשים, הם הבינו כי לאור הליך הפירוק, לא ניתן לתבוע את החברה ולכן הוגשה התביעה ללא צירוף החברה. מספר חודשים לאחר מכן, ביקשו המבקשים לצרף את החברה כצד לתובענה שהגישו כנגד הנתבעים האחרים. בבקשה נטען כי הובא לידיעת המבקשים כי בחשבון הנאמנות של מפרקי החברה הופקד סכום כסף משמעותי ומשכך, הם מעוניינים לתבוע את החברה בגין הנזקים שנגרמו בקשר לעבודות הפיתוח. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה ומכאן בר"ע זו.
.
ביהמ"ש העליון (השופט נ' סולברג) דחה את הבקשה מהטעמים הבאים:
כידוע, משנכנסה החברה להליכי חדלות פירעון, וניתן בעניינה צו לפירוק, משתנים 'כללי המשחק' הדיוניים והמהותיים. לענייננו, רלבנטיות שתי הוראות חוק. הראשונה, הוראת סעיף 71(ב) לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], הקובעת תקופת זמן ברורה ומוגדרת של ששה חודשים מיום מתן צו הפירוק, שבה רשאים נושי החברה להגיש תביעות חוב למפרק; והשניה, הוראת סעיף 267 לפקודת החברות, הקובעת סעד של עיכוב הליכים משניתן צו הפירוק ויוצרת מניעה מלנקוט בהליכים משפטיים נגד החברה, אלא ברשות ביהמ"ש.
בהוראות אלה ניתן ביטוי לתכליות העומדות ביסוד הליכי הפירוק – קרי, מעבר מהליכי גבייה אינדיווידואליים להליכי גבייה קולקטיביים ויצירת חלוקה יעילה, הוגנת ושוויונית של נכסי החברה; זאת, באמצעות עיכוב ההליכים התלויים ועומדים של החברה וריכוז מכלול נושיה תחת מסגרת קולקטיבית אחת המתנהלת בפני המפרק.
ואולם לצד זאת, הכירה ההלכה הפסוקה בקיומם של מקרים חריגים ויוצאי דופן, בהם יהא זה ראוי, נכון ומוצדק להחריג תביעת חוב של נושה מסוים, בשל אופייה ומורכבותה, ולהתיר לו לבררה במתכונת של תביעה רגילה; כמו גם מקרים שבהם ישנו טעם מיוחד המצדיק להתיר הארכת מועד להגשת תביעת החוב, כגון מחמת חוסר ידיעה על אודות ההליך.
מכל מקום, משניתן צו לפירוק, מחויבים נושי החברה לפעול למימוש זכויותיהם ולנקוט בצעדים הנדרשים לשם כך במסגרת הזמנים הקבועה בדין. בנקודת זמן זו עומדת בפני הנושים הברירה להגיש תביעת חוב בפני המפרק, זהו הכלל; הברירה להגיש בפני ביהמ"ש של פירוק בקשה להתיר לנקוט בהליך נפרד בפני בימ"ש מוסמך, זהו החריג לכלל; או הברירה למחול לחייב על חובו ולהימנע מהגשת תביעה בכלל. לכל אחת מברירות אלו עשויה להיות השפעה משמעותית על מצב קופת הפירוק ועל מעמדם של יתר הנושים וזכויותיהם.
הלכה פסוקה היא, כי מסגרת הזמנים המעוגנת בדין להגשת תביעת חוב, חלה גם מקום שבו מתגבשת עילת התביעה, הנכללת בגדר חוב בר-תביעה, במועד המאוחר למתן צו הפירוק (כגון, במקרים בהם מבקש צד להגיש הודעת צד שלישי נגד חברה בפירוק). או אז, על "הנושה החדש" להודיע למפרק מוקדם ככל הניתן על כוונתו להגיש תביעת חוב נגד החברה, שלא במסגרת הליכי הפירוק. "פעולה כזו יהיה בה כדי לעדכן את הנושים בזמן אמת ולהעמידם מוקדם ככל שניתן על האפשרות שיצטרף 'שחקן חדש' בתחרות על כספי קופת הפירוק. זאת, תוך שמירה על אינטרס הנושים לידיעת מצבם במסגרת התחרות האמורה".
במקרה דנא, בקשת המבקשים להתיר להם לנקוט בהליך של תביעה עצמאית הוגשה כשש שנים לאחר מתן צו הפירוק וכחמש שנים לאחר שנודע להם לטענתם על אודות הליך הפירוק. המבקשים בחרו להגיש תביעות חוב בגין עבודות הפיתוח חלף הגשת בקשה להתיר להם פתיחת הליך משפטי נפרד בביהמ"ש המוסמך. בכך הביעו המבקשים את עמדתם בנוגע לדרך הראויה לבירור טענותיהם בנוגע לעבודות הפיתוח. יתר על כן, גם לאחר שהוקמה המבקשת 1, אשר מטרתה העיקרית היא קבלת דמי הפיתוח ששולמו לחברה, ולאחר שנתקבלה חוות דעת מומחה אליו פנתה המבקשת 1, ממנה נלמד לכאורה על היקף הנזקים הנטען שגרמה החברה, החליטו המבקשים ובחרו שלא להגיש בקשה מתאימה לביהמ"ש של פירוק אלא להגיש תובענה כספית בביהמ"ש המחוזי נגד שורה של גורמים אחרים שאינם החברה. כך, שגם באותו מועד, שבו כבר היה בידי המבקשים מלוא המידע בדבר קיומה של עילת התביעה והיקפה, הם המשיכו להציג מצג ברור בפני מפרקי החברה ויתר הגורמים הקשורים להליך הפירוק כי אין מקום לבירור טענותיהם ביחס לחבותה של חברה במסגרת אותה תובענה. בנסיבות אלה, גם אם נמצא כי מהותה של התובענה תומכת במתן רשות לנקוט בהליך נפרד נגד החברה, ומבלי לנקוט כל עמדה בעניין זה, הרי שמחדלם הדיוני של המבקשים, השיהוי הרב בהגשת הבקשה, כמו גם דרך התנהלותם במסגרת הליך הפירוק והאינטרסים של הצדדים הנוספים המעורבים בהליכי הפירוק – מטים את הכף לעבר דחיית הבקשה.
זאת ועוד. המבקשים לא ביקשו לערער על החלטת בימ"ש קמא מיום 3.12.2019, בגדרה עוכבו תביעות החוב שהוגשו בקשר עם עבודות הפיתוח וניתנה בה הוראה למפרקים לקבל הצעת מחיר להשלמת ביצוען. תחת זאת, העדיפו המבקשים 'לשבת על הגדר' ולהמתין לחוות הדעת מטעם המפרקים. רק לאחר שנתקבלה חוות הדעת מטעם המפרקים, אשר אמדה את עלות העבודות בסכום נמוך במידה משמעותית מכפי שצוין בחוות דעת המומחה מטעם המבקשים (4.5 מיליון ₪ לעומת כ-28 מיליון ₪) , ולאחר שהוברר להם כי עבודות אלו עתידות להתבצע כאשר יופקדו הכספים בקופת החברה, דבר שעשוי להשפיע אף על התובענה שהוגשה –החליטו המבקשים להגיש את הבקשה להתיר לנקוט בהליך נפרד. בנסיבות אלו, נדמה כי ניסיונם של המבקשים לעתור כעת בבקשה לנקיטת הליך נפרד – לאחר ש"נפל דבר", כלשון בימ"ש קמא, ולאחר שנתברר כי תוצאתו של הליך הפירוק אינה לרוחם – עולה כדי חוסר תום לב בניהול הליכים משפטיים ועל כן ראוי להידחות מטעם זה בלבד.
העובדה שהתברר בדיעבד שהמפרקים עשו עבודתם נאמנה והצליחו לממש את נכסי החברה ולהכניס לקופתה סכום כסף המאפשר לה להיפרע כיום מחובותיה – אין בה כדי לשנות את מצבו של אותו נושה שבחר שלא להגיש תביעת חוב נגד החברה, או בחר להגיש תביעת חוב חלקית. התנהלות שכזו, בגדרה מבקש נושה לפרוע את מלוא חובו ולהשית על קופת הפירוק סך נוסף של מיליוני שקלים לאחר שהתברר כי קופת הפירוק התמלאה, לא עולה בקנה אחד עם שיקולי מדיניות משפטית ראויה, עם זכויותיהם של נושים אחרים, עם מטרות דיני הפירוק ותכליתם, ובוודאי שאינה מצדיקה הארכת מועד להגשת תביעה נפרדת. |
| חזרה למעלה |
|
| 2 [בתי-משפט] [דיון אזרחי] |
|
| עא 7448/20 פלוני נ' פלוני (עליון; ד' ברק ארז; 11/11/20) - 7 ע' |
| עו"ד: נלי סטלמכר, אדר סימניאן, אסף ברקוביץ', יניב הרינג |
כאשר מדובר בבקשה הנסבה על פסק דין המורה על מימוש נכס מקרקעין המשמש כדירת מגורים ועל פינויו של בעל הדין המתגורר בה, הנטייה תהיה לאפשר את העיכוב משיקולים של מאזן הנוחות. יחד עם זאת, אין מדובר בעיכוב ביצוע "אוטומטי", וכל מקרה נבחן לפי נסיבותיו הייחודיות. במקרה דנן, מכלול השיקולים מטים את הכף לעבר דחיית הבקשה.
בתי-משפט – פסק-דין – עיכוב ביצוע
דיון אזרחי – עיכוב ביצוע – של פסק-דין
.
בקשה לעיכוב ביצוע החלטה של בימ"ש מחוזי, שהתקבלה במסגרת הליך פשיטת רגל המתנהל בעניינו של המשיב 1 (החייב), עד להכרעה בערעור שהוגש עליה. בהחלטה נקבע כי קמה למשיב 3 (הבנק) הזכות לממש את הנכס שבמוקד המחלוקת, המשמש למגורי המבקש 1. כך, נקבע בין היתר כי אין מחלוקת בדבר קיומו של שעבוד על הנכס לטובת הבנק, ואף אין מחלוקת כי יתרת החוב המובטח לא נפרעה – לא על-ידי החייב ולא על-ידי המבקשים, שנקשרו עם החייב בחוזה מכר ללא ידיעתו של הבנק. ביהמ"ש המחוזי קבע עוד, כי בנסיבות אלה לא ניתן לכרוך את הבנק בהליכים המתנהלים בין החייב למבקשים בבימ"ש השלום.
.
ביהמ"ש העליון (השופטת ד' ברק-ארז) דחה את הבקשה מהטעמים הבאים:
כידוע, על המבקש עיכוב ביצוע בשלב הערעור להוכיח שני תנאים מצטברים – כי סיכויי הערעור טובים וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתו. אכן, כאשר מדובר בבקשה הנסבה על פסק דין המורה על מימוש נכס מקרקעין המשמש כדירת מגורים ועל פינויו של בעל הדין המתגורר בה, הנטייה תהיה לאפשר את העיכוב משיקולים של מאזן הנוחות. יחד עם זאת, אין מדובר בעיכוב ביצוע "אוטומטי", וכל מקרה נבחן לפי נסיבותיו הייחודיות.
במקרה דנן, מכלול השיקולים מטים את הכף לעבר דחיית הבקשה. בהקשר זה ניתן משקל משמעותי לעובדה שבין הצדדים התנהלו הליכים רבים שבמסגרתם ניתנו מספר החלטות המורות על פינויו של המבקש 1 מהנכס, אשר הפכו חלוטות ולמעשה הפינוי מתחייב מהן. במסגרת ההליכים שכבר התנהלו בין הצדדים ניתנו למבקשים הזדמנויות רבות למנוע את הפינוי או לחלופין להתארגן למציאת דיור חלוף למבקש 1, אלא שהם לא עשו כן עד כה. מנגד, עומדים האינטרסים הלגיטימיים של הנושה המובטח כמו גם של יתר נושי החייב אשר מקבלים משנה תוקף בנסיבות שבהן הליכי מימוש הנכס מתעכבים זה זמן רב. לבסוף יש לציין, בהתחשב גם בכך שהמבקש 1 מתגורר בשכירות בנכס, כי אף אם ערעורם של המבקשים יתקבל – ומבלי להדרש לשאלת סיכויי הערעור – ניתן יהיה לפצותם בכסף על הנזק שייגרם להם. לפנים משורת הדין, ועל מנת לאפשר למבקש 1 זמן התארגנות נקבע כי פינויו מהנכס לא יבוצע לפני יום 10.12.2020.
באשר לטענות שהעלה הכונס הרשמי באשר לסיווג ההליך העיקרי – כערעור בזכות או ברשות – יועבר התיק ללשכות הרשמים לשם בירור הסוגיה ומתן הוראות, ככל שאלה יידרשו. הרשמים יבחנו גם האם אכן יש צורך בשלב זה בניהול ההליך תוך חיסיון פרטי הצדדים. |
| חזרה למעלה |
|
| 3 [דיון אזרחי] [בתי-משפט] |
|
| עא 6982/19 נאדר טהה נ' חברת מחמוד ודיע סרסור ואחיו בע"מ (עליון; דר להב; 11/11/20) - 6 ע' |
| עו"ד: |
בימ"ש קיבל את בקשת המשיבה להוצאת צרופות שהגישו המערערים מתיק בית המשפט, על יסוד תקנות 437(א) ו-457(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, שכן צרופות אלה צורפו כחלק מהטיעון העובדתי של המערערים ואינן בגדר "אסמכתאות משפטיות"; מוצג נוסף שצורף לסיכומי התשובה של המערערים הוצא אף הוא מתיק המוצגים, שכן בעל דין המבקש להוסיף מוצגים לאחר שכבר הגיש סיכומיו אינו רשאי לעשות כן ללא קבלת היתר מבית המשפט.
דיון אזרחי – תיק מוצגים – הוצאה
בתי-משפט – ערעור – ראיות בערעור
.
ערעור כנגד פסק דין של בימ"ש המחוזי שבגדרו נדחתה תובענת המערערים למחיקת הערת אזהרה שנרשמה לטובת המשיבה על נכס מקרקעין. המערערים הגישו סיכומי טענות ותיק מוצגים מטעמם וכללו בהם בין היתר צרופות שונות - כתבי טענות והחלטות מתיקים אחרים שנוהלו בין הצדדים, וכן סיכומי תשובה ואליהם צירפו מוצג נוסף. עסקינן בבקשת המשיבה להוצאת הצרופות והמוצג הנוסף שהגישו המערערים מתיק בית המשפט ולהורות על מחיקת כלל הטענות הנוגעות להן.
.
בית המשפט העליון (הרשמת ד' להב) קיבל את הבקשה בעיקרה ופסק כי:
תקנה 437(א) לתקסד"א קובעת כי בתיק המוצגים המוגש בהליך ערעור מותר לכלול מסמכים שהוצגו לפני בית המשפט בערכאות הקודמות, ותקנה 457(א) לתקסד"א קובעת כי בעלי הדין בערעור אינם זכאים להביא ראיות נוספות, בין בכתב ובין בעל פה, לפני בית המשפט שלערעור זולת אם בית המשפט התיר הבאתן בהתאם לאמור באותה תקנה. על בסיס הוראות אלו נקבע כי בכל הנוגע להוכחת עניין שבעובדה רשאי בעל דין לצרף לתיק המוצגים רק מסמכים שהתקבלו כראיה כדין בערכאה הדיונית או שניתנה בבית המשפט שלערעור החלטה המתירה הגשתם כראיה (בשונה ממסמכים המובאים על מנת להניח יסוד לטענה נורמטיבית שהכלל האמור לא חל לגביהם); לפי הנחיה 7(ב) להנחיות נשיאת בית המשפט העליון כל עוד לא הוחלט להתיר הגשת ראיה "לא תהיה בסיכומים בכתב התייחסות לראיה שהגשתה התבקשה ולא ניתן יהיה לצרפה לתיק המוצגים". בהתבסס על כללים נבחנה הבקשה דנן ביחס לכל אחת מהצרופות והמוצג הנוסף.
אשר לצרופות, חלקן כתבי בי-דין שהוגשו בהליכים משפטיים אחרים שנוהלו בין הצדדים; חלקן החלטות של ערכאות שונות בהליכים אחרים; חלקן כתבי טענות והחלטות שהוגשו או ניתנו לאחר פסק הדין נשוא הערעור. המערערים טוענים כי הצרופות הוגשו לצורך הטיעון הנורמטיבי, אולם הן צורפו כחלק מפרק שכותרתו "רקע עובדתי", וכבר מטעם זה, ומאחר שלא מדובר בכתבי טענות והחלטות שהוגשו כראיות בבימ"ש קמא, אסור היה להם לצרף מסמכים אלה לתיק המוצגים; ככלל, כתב בי-דין שהוגש על ידי צד בהליך אחר מהווה "ראיה" ולא "אסמכתא משפטית". גם במקרה דנן, כתבי הטענות כמו גם פסק דין צורפו כ"ראיה" לעצם הגשתם וניהול ההליכים בין הצדדים, ואינם בגדר "אסמכתא משפטית". לכן, יש להורות על מחיקת כתבי בי הדין. מנגד, פסק הדין לא יימחק, שעה שגם המשיבה צירפה אותה לתיק המוצגים מטעמה.
אשר לצרופות שהן החלטות שהוגשו וניתנו לאחר פסק הדין נשוא הערעור. לפי הכלל הנוהג, ניתן לצרף כמוצג החלטה שיפוטית המאוחרת למועד מתן פסק הדין או שלא עמדה בפני הערכאה הדיונית טרם הינתנו, רק אם מדובר באסמכתא משפטית שנועדה להניח יסוד לטענה נורמטיבית, אך לא ניתן לצרפה מקום שבו היא נועדה להוכחת עניין שבעובדה. גם צרופות אלה צורפו כחלק מהטיעון העובדתי של המערערים ואינן בגדר "אסמכתאות משפטיות". לכן, לא היו המערערים רשאים לצרף את ההחלטות המאוחרות לצורך תמיכה בטענות העובדתיות, ללא הגשת בקשה מתאימה. לפיכך, יש להורות על הוצאת צרופות אלה מתיק בית המשפט.
אשר למוצג הנוסף שצורף לסיכומי התשובה של המערערים, כ"מענה" לכך שהמשיבה צירפה רק חלק מאותו מסמך לתיק המוצגים מטעמה, כבר נפסק כי המערער נדרש להגיש את מוצגיו כבר במועד הגשת הסיכומים העיקריים (ולא במועד הגשת סיכומי התשובה) על מנת לאפשר למשיב להתייחס אליהם במסגרת סיכומיו שלו. בהתאם, בעל דין המבקש להוסיף מוצגים לאחר שכבר הגיש סיכומיו אינו רשאי לעשות כן ללא קבלת היתר לכך מבית המשפט. די בכך כדי להוביל למסקנה כי יש להוציא מתיק בימ"ש את המוצג שצורף לסיכומי התשובה, ללא רשות. העובדה שהמשיבה צירפה את המוצג באופן חלקי אינה "מכשירה" את ההתנהלות הדיונית הפסולה מצד המערערים, בפרט שעה שמסמך זה לא היה חלק מהראיות שהוצגו בפני בית המשפט קמא. לאור כל האמור, המערערים יגישו תיק מוצגים מתוקן. בנסיבות העניין, אין להורות על מחיקת הטענות המתייחסות למוצגים, אולם ככל שהמערערים יראו צורך לתקן את סיכומיהם כתוצאה ממחיקת המוצגים (ואך ורק נוכח שינוי זה), יהיו רשאים לעשות כן. |
| חזרה למעלה |
|
| 4 [משפט מינהלי] [בתי-משפט] [משפט חוקתי] [רשויות מקומיות] |
|
| עעמ 2211/19 האגודה לזכויות האזרח בישראל נ' ראש עיריית חיפה, ד"ר עינת קליש רותם (עליון; נ' סולברג, ע' גרוסקופף, א' שטיין; 11/11/20) - 13 ע' |
| עו"ד: עפרה שלו יפתחאל, יעל עזרא, דן יקיר |
ביהמ"ש העליון דחה על הסף ערעור אשר ביקש לעסוק בשאלת גבול ההתערבות הלגיטימי של ראש עיר באופן התנהלות מוזיאון עירוני – בהיותו ערעור תיאורטי.
משפט מינהלי – ערעור מינהלי – עניין תיאורטי
בתי-משפט – ערעור – דיון בעניין תיאורטי
בתי-משפט – ערעור – שהפך לתיאורטי
משפט חוקתי – זכויות הפרט – חופש הביטוי
משפט מינהלי – רשות מוסמכת – מוזיאון
.
ערעור על פסק דין בגדרו נדחתה עתירה מנהלית שהגישה המערערת. רקע: במסגרת תערוכה זמנית שהתקיימה במוזיאון חיפה הוצגו שלוש יצירות שעסקו בדמותו של ישו. יצירות אלו פגעו בחברי הקהילות הנוצריות בעיר ובעקבות זאת פרצה מחאה ציבורית, בקבוק תבערה הושלך לעבר רחבת המוזיאון, אנשים נפצעו, ואחרים נעצרו. בעקבות האירועים הללו, התקיימה פגישה בין מנכ"ל המוזיאון לבין ראשי העדות הנוצריות בחיפה, ובה הוסכם כי בכניסה לתערוכה יוצב שלט אזהרה מפני אפשרות לפגיעה ברגשות, וכי היצירות השנויות במחלוקת יופרדו מחלל התערוכה באמצעות וילון. זמן מה לאחר מכן הוסרה אחת מהיצירות (הפסל מק'ישו) כשלטענת המשיבות, הדבר נעשה לאור התנגדות האומן להצבת הפסל במוזיאון בישראל ונמסר כי הצלב שנבנה והורכב על הפסל בארץ נהרס ואיננו. המערערת טענה בעתירה, כי ראש העירייה התערבה בתוכן האמנותי של התערוכה, על אף שהיא נעדרת סמכות לעשות כן, וכי בהתערבותה יש משום פגיעה קשה בחופש הביטוי האמנותי. ביהמ"ש לעניינים מנהליים, קבע כי אכן משיבה 1 נעדרת סמכות להתערב בתוכן האמנותי שמציגה המשיבה 2. יחד עם זאת, כיוון ש"ההחלטה בדבר ביטול הצגת היצירה מק'ישו (על רקע התנגדות האמן הפיני להצגת היצירה) ובדבר אופן הצגת שתי היצירות שנותרו, נעשתה על דעתם של הגורמים המוסמכים במשיבה 2, לא ניתן לקבוע כי התערבות המשיבה 1, ככל שהייתה התערבות, עובדה שלא הובהרה, נעשתה בחוסר סמכות". עוד נקבע, כי גם אם היתה מוצגת תשתית עובדתית משכנעת המלמדת על התערבות מצד ראש העירייה, נוכח 'תורת הבטלות היחסית' לא הייתה קמה הצדקה להתערב בהסכמות שהושגו, שכן אלה מגלמות איזון ראוי ומידתי בין הערכים המתנגשים. לאחר שהורה על דחיית העתירה, ראה ביהמ"ש להבהיר בשולי פסק הדין את הכללים הראויים לפיהם יש לנהוג במקרים דומים. מכאן הערעור.
.
ביהמ"ש העליון (מפי השופט נעם סולברג, בהסכמת השופטים א' שטיין ע' גרוסקופף) דחה את הערעור על הסף ופסק:
דין הערעור להדחות על הסף בהיותו ערעור תיאורטי. ככלל, ביהמ"ש נמנע מלהידרש לשאלות משפטיות שאינן דורשות הכרעה במקרה הקונקרטי שלפניו, למעט מצבים חריגים שהעניין דנן אינו בא בקהלם. הלכה זו כוחה יפה, גם במצב שבו היתה העתירה אקטואלית בעת שנדונה בערכאה הדיונית (ולא נקבע שכך הדבר בענייננו).
לא אחת נקבע, כי עתירה תיאורטית אשר ביהמ"ש לא ידרש לה, היא זו "אשר אינה נדרשת לפתרון סכסוך בר-קיימא בעת העיסוק בה. היא אינה מתבססת על מערכת עובדות ספציפית, ואינה כרוכה בבקשת סעד קונקרטי, אלא מעלה שאלה משפטית, בעלת אופי כללי, ללא קשר הדוק לנסיבות מקרה מסוים". כזה הוא ההליך דנן. התערוכה – חלפה-עברה ואיננה עוד; המוצג המרכזי שהיה שנוי במחלוקת – נשבר ואבד מן העולם; השקט שב לשרור ברחובות העיר חיפה. מכאן שהערעור נטוע כולו בסוגיה תיאורטית, 'אקדמית', שאינה דורשת הכרעה שיפוטית בעת הזאת.
יתירה כך, ביהמ"ש לעניינים מנהליים קבע כי מעורבותה של ראש עיריית חיפה בהחלטת המוזיאון – "לא הובהרה". לאמור, לא הונחה לפי הערכאה הדיונית תשתית עובדתית מספקת, שיכולה היתה, בנסיבות מתאימות, להצדיק היזקקות לשאלה המשפטית שמבקשת המערערת להעלות (מהו גבול ההתערבות הלגיטימי של ראש עיר באופן התנהלות מוזיאון עירוני?).
על הכל, ראש עיריית חיפה הודיעה, עובר למתן פסק הדין נשוא הערעור, כי בין כה, אין בכוונתה להתערב בהחלטות מקצועיות שיקבל המוזיאון, גם לא בעתיד. הודעתה-זו, סותמת את הגולל על כל היבט מעשי שניתן היה למצוא בעתירה זו.
בדיון הבהיר ב"כ המערערת כי התנגדותו לפסק הדין ממוקדת בדברים שנקבעו באחד מהסעיפים שכתב ביהמ"ש במסגרת " הכללים הראויים לפיהם יש לנהוג במקרים דומים". ברם, חלק זה של פסק הדין, נכתב במבט צופה פני עתיד; מעמדו הנורמטיבי – כשל obiter dictum בלבד. משכך, גם אילו נפלה שגיאה בדבריו של ביהמ"ש לעניינים מנהליים, אין בה כדי להצדיק דיון בערכאת הערעור (יצויין כי בחוו"ד השופט גרוסקופף הוא מוסיף כי כשלעצמו, הוא מתקשה לראות את הפגם, לא כל שכן הפגם החמור, שהמערערת מוצאת בהם והוא מבהיר זאת בהשך דבריו). סיכומו של דבר, כי דין הערעור להידחות על הסף.
חרף האמור ביהמ"ש מוצא להוסיף מספר הערות כלליות. סעיף 4 לחוק המוזיאונים, שכותרתו "חופש פעולה" קובע כדלקמן: "הנהלת מוזיאון מוכר היא בת חורין לכלכל כטוב בעיניה את ענייני המוזיאון במסגרת תקנונו ותקציבו, ובכפוף להוראות חוק זה והתקנות לפיו". חירותו של מוסד תרבותי, מתחייבת גם מן הזכות לחופש ביטוי, שזכתה להגנה מוגברת בשדה האמנותי. אין אפוא ספק, כי חשיבותה של הזכות לחופש ביטוי – בייחוד בתחום האמנות – יחד עם ההוראה הפרטיקולרית הקבועה בסעיף 4 לחוק המוזיאונים, מובילות למסקנה המתבקשת, כי מוזיאון מוכר זכאי לעצמאות מירבית בשיקול הדעת המקצועי-אמנותי המסור בידיו. פועל יוצא מן האמור, כי נושאי המשרה שבמוזיאון, אינם כפופים לראש העירייה בנוגע לקבלת החלטות מקצועיות.
יחד עם זאת, ומבלי להמעיט מחשיבות העצמאות האמנותית השמורה להנהלת המוזיאון, לא צריך להיות חולק בדבר סמכותו – לעיתים גם חובתו – של ראש עיר באשר הוא, להכניס ראשו למחלוקות ציבוריות המתגלעות בעירו, להביע עמדה, וכמובן, לנסות לפשר ולגשר בין אנשים ניצים ומגזרים חלוקים. למותר לציין, כי ראש עיר, בהיותו איש ציבור, זכאי להביע עמדתו בכל תחום, שנוי במחלוקת כמו זה שאינו שנוי במחלוקת, לא פחות מכל אדם אחר. מכאן כי מעורבותה של ראש העירייה בקונפליקט הציבורי שהתעורר בחיפה, איננה פסולה; אדרבה, עמדתה חשובה, מתבקשת, ולרוב גם משפיעה.
ניסיון למתוח קו גבול מדויק בין התערבות ראש עיר בהתנהלות מוזיאון עירוני שמשמעה פגיעה בעצמאות האמנותית של המוזיאון, לבין מעורבות לגיטימית בפעילותו של המוזיאון כ'תאגיד עירוני' – אינו נדרש בעת הזאת. העניין, כאמור, תאורטי. |
| חזרה למעלה |
|
| 5 [משפט מינהלי] [דיון אזרחי] |
|
| דנמ 8626/17 עופר מנירב, רו"ח נ' מדינת ישראל- משרד האוצר-רשות המיסים (עליון; נ' הנדל, ע' פוגלמן, י' עמית, נ' סולברג, ד' ברק ארז; 11/11/20) - 57 ע' |
| עו"ד: יורם הירשברג, סביר רבין, פרופ' אלון קלמנט, שוש נרי, אלעד מן |
בימ"ש קיבל דיון נוסף בפסק דינו בעע"ם 7741/15, שעניינו סוגיית משך התקופה שלגביה ניתן לחייב רשות בהשבה בגין גבייה שלא כדין לפי חוק תובענות ייצוגיות. נפסק כי סעיף 21 לחוק הנ"ל אינו שולל חיוב בהשבה במסגרת תובענה ייצוגית נגד רשות בעילה לפי פרט 11 לתוספת השנייה ביחס לתקופה שלאחר הגשת בקשת האישור. משכך, יחולו לגבי תקופה זו ההוראות הכלליות של החוק בנוגע להרחבת הקבוצה כך שניתן יהיה לכלול בה גם בני אדם שעילת התביעה שלהם נולדה לאחר הגשת בקשת האישור, ובנסיבות חריגות, אף לאחר אישור התובענה.
משפט מינהלי – תובענה ייצוגית – תביעת השבה נגד רשות
דיון אזרחי – תובענה ייצוגית – תביעת השבה נגד רשות
.
דיון נוסף בפסק דינו של בימ"ש העליון בעע"ם 7741/15, שבמרכזו ניצבת השאלה האם במקרה שבו מתקבלת בקשה לאישור תובענה ייצוגית נגד רשות בגין גבייה שלא כדין לפי פרט 11 לתוספת השנייה לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 והרשות לא חדלה מהגבייה לאחר הגשת בקשת האישור, ניתן לכלול בקבוצה המיוצגת את מי שעילת תביעתו נולדה לאחר מועד הגשת הבקשה.
.
בית המשפט העליון (מפי השופט הנדל ובהסכמת השופטים פוגלמן, עמית, סולברג וברק-ארז) קיבל את הדיון הנוסף ופסק כי:
סעיף 21 לחוק תובענות ייצוגיות קובע: "אישר בית המשפט תובענה ייצוגית בתביעת השבה נגד רשות, לא יחייב את הרשות בהשבה לגבי תקופה העולה על 24 החודשים שקדמו למועד שבו הוגשה הבקשה לאישור; אין בהוראות סעיף זה כדי לגרוע מזכותו של כל חבר בקבוצה שבשמה מנוהלת התובענה הייצוגית לתבוע, בשל אותה עילה, סעד גם לגבי תקופות נוספות". סעיף זה מגביל את סעד ההשבה בתובענות ייצוגיות כלפי המדינה ורשויותיה. הצדדים חלוקים בשאלת היקף הגבלת תקופת ההשבה. המשיבה מאמצת פרשנות מצמצמת וסבורה כי סעיף 21 קובע לתקופה זו הן גבול תחתון ("ממתי" אפשר לחייב את המדינה), והן גבול עליון ("עד מתי" ניתן לחייב אותה). המבקש סבור שהסדר ייחודי זה נדרש רק לשאלה הראשונה, כך שאת התשובה לשאלת "עד מתי" יש לדלות מהסדריו הכלליים של חוק תובענות ייצוגיות, לרבות סעיף 10.
פסק הדין מושא ההליך אימץ את הפרשנות המצמצמת נוכח לשון סעיף 21 ותכליתו. אלא שלשון החוק "סובלת" הן את הפרשנות המצמצמת והן את הפרשנות המרחיבה. בנוסף, לתכלית הסובייקטיבית פנים לכאן ולכאן, ורכיבי התכלית האובייקטיבית חותרים לכיוונים מנוגדים. אל מול תכלית השמירה על הקופה הציבורית ועל תפקודה התקין של הרשות, ניצבות תכליות כלליות וקונקרטיות נוספות של החוק – אכיפת החוק והפסקת ההפרה, הגנה על זכויות היסוד של הנפגעים מהפרת הדין, ושיקולי יעילות. בנסיבות אלה, נקבעת התכלית לפי האיזון הראוי שבין הערכים, העקרונות והאינטרסים בינם לבין עצמם. איזון זה נוטה במובהק לזכות הפרשנות המרחיבה. אכן, המחוקק ראה בשיקולי התקציב עילה לשלילת סעד ההשבה בהליך הייצוגי לגבי תקופת הגבייה הבלתי חוקית המוקדמת (למעלה מ-24 חודשים עובר למועד הגשת בקשת האישור), למרות הפגיעה בזכויות, והחריגה מעקרון השוויון. אולם, הפרשנות המצמצמת את סעד ההשבה גם ביחס לתקופת הגבייה המאוחרת (קרי, זו שבוצעה לאחר הגשת בקשת האישור) לוקה בשלושה: ראשית, היא מעצימה במידה ניכרת את הפגיעה ביתר תכליות החוק; שנית, היא חותרת גם תחת אכיפת החוק והפסקת ההפרה, לה ניתן מקום מרכזי בהקשר של תביעות השבה נגד רשות: היא מעודדת את הרשות להתמיד בגבייה הבלתי חוקית, ומביאה לכך שכספים אלה יישארו בקופתה למרות ש"ההגינות מחייבת שרשות לא תהנה מפירותיה של גבייה שנעשתה שלא כדין"; שלישית, ההצדקה שהיא מעניקה לפגיעה הגורפת בזכות להשבה מאבדת מכוחה, משום שבתקופה שלאחר הגשת בקשת האישור הרשות כבר מודעת לסיכון המשפטי הנשקף לה, ובידיה להגן על תקציבה ותפקודה בדרכים פוגעניות פחות (לרבות הודעת חדילה).
נוכח טעמים אלה יש לבכר את הפרשנות המרחיבה, לפיה סעיף 21 לחוק מציב את הגבול התחתון של תקופת ההשבה אך אינו מתיימר לצמצם את גבולה העליון, הנגזר מן ההוראות הכלליות שבסעיף 10 לחוק. פרשנות זו שוללת את תחולת הפטור הגורף מהשבה שמעניק סעיף 21, אך מותירה לרשות הגנה במקרי הצורך, אם מכוח סעיף 20(ד)(1) לחוק תובענות ייצוגיות, ואם מכוח הגנת התקציב בדין המהותי, לפי סעיף 2 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, ומשקפת בצורה ראויה יותר את מכלול תכליות החוק. למעשה, בהעדר הוראה המחייבת את הצמצום, לא נמצא נימוק בתכלית האובייקטיבית כדי להפוך את התקופה שבין "השנתיים" לבין מועד פסק הדין, כאילו זהו "שטח מת" שאינו מעניינה של התובענה. הרי הכלל הוא רצף בחינת התביעה ממועד הגשתה ועד למתן פסק הדין. אמנם, הצמצום משרת את האינטרס של המדינה לחסוך את תשלום ההשבה, אך לא די בכך אם הוכח שעילת התובענה הייצוגית בדין היא.
לסיכום, סעיף 21 לחוק אינו שולל חיוב בהשבה, במסגרת תובענה ייצוגית נגד רשות, בעילה לפי פרט 11 לתוספת השנייה ביחס לתקופה שלאחר הגשת בקשת האישור. משכך, יחולו לגבי תקופה זו ההוראות הכלליות של החוק בנוגע להרחבת הקבוצה, כך שבימ"ש יוכל לכלול בקבוצה, לפי שיקול דעתו, גם בני אדם שעילת התביעה שלהם נולדה לאחר הגשת בקשת האישור, ובנסיבות חריגות, אף לאחר אישור התובענה, לפי סעיף 10 לחוק. |
| חזרה למעלה |
|
| 6 [בתי-משפט] [דיון אזרחי] |
|
| עא 7281/20 יובלים סיטי בוי בע"מ נ' יניב אינסל עו"ד בתפקידו כנאמן לנכסי החייב (עליון; ד' ברק ארז; 10/11/20) - 8 ע' |
| עו"ד: שי מילוא, תחיה שחר, רוני מטרי, רמי אהרון, רועי נירון, אבי ליכט, יעל אנטונלי, יוסי אטינגר |
מאזן הנוחות אינו נוטה באופן ברור לאף צד, ולכן יש ערך בגישת ביניים שבה צידד הכונס הרשמי ולפיה המבקשת תעביר מחצית מגובה התמורה שנקבעה בהתמחרות, קרי 17,625, 000 ₪, לקופת פשיטת הרגל שתוסיף ותהא ממילא מפוקחת על-ידי ביהמ"ש המחוזי עד לדיון בערעור. בדרך זו ניתן יהיה לוודא שתיתכן השבה אם הדבר יידרש.
בתי-משפט – פסק-דין – עיכוב ביצוע
דיון אזרחי – עיכוב ביצוע – שיקולים
.
בקשה לעיכוב ביצוע פסק דין בתיק פשיטת רגל במסגרתו התקבלה בקשת הנאמן לאכוף על המבקשת עסקה הנוגעת לרכישת מגרש של החייב בהתאם להתמחרות שנעשתה באולם ביהמ"ש, בו זכתה המבקשת, שהצעתה עמדה על 35.25 מיליון שקלים. וזאת חרף רצונה של המבקשת לסגת מזכייתה. יצוין כי הכונס הרשמי סבור כי סיכויי הערעור נמוכים, אך הוא מצדד בדרך ביניים כיוון שלטעמו בחינה של מאזן הנוחות במקרה זה לא מוליכה לתוצאה חד משמעית. בהקשר זה הודגשה המשמעות הכספית כבדת המשקל של ההכרעה מבחינת כל אחד מן הצדדים – הצורך בנטילת מימון חיצוני מהיבטה של המבקשת, והריבית שצובר החוב על המקרקעין מהיבטו של החייב. בהתאם לכך הוא מציע כי המבקשת תעביר לקופת פשיטת הרגל מחצית מגובה התמורה שנקבעה, קרי 17,625, 000 שקלים בתוך 60 ימים, ואילו הנאמן יפרע את החוב לנושה המובטח שלו שעבוד הרובץ על המגרש השלישי אך יעכב את יתרת הכספים עד להכרעה בערעור.
.
ביהמ"ש העליון (השופטת ד' ברק-ארז) פסק:
דין הבקשה להתקבל באופן חלקי בלבד בהתאם להצעת הכונס הרשמי. נקודת המוצא להחלטה זו היא הכלל שאין בעצם הגשת הערעור אין כדי להצדיק קבלתה של בקשה לעיכוב ביצוע – והכול בהתאם ל"מקבילית הכוחות" בין סיכויי הערעור ומאזן הנוחות.
כמו שנקבע במקרים אחרים, את עיקר תשומת הלב נכון לייחד לדיון במאזן הנוחות ולא כל שכן נוכח מאפייניו המיוחדים של המקרה דנן. מחד גיסא, לא ניתן להניח שביצועו של פסק הדין יהיה הפיך באופן מלא – נוכח התייחסותם של המשיבים עצמם לצורך להעביר כספים לנושים מובטחים. מאידך גיסא, עיכוב הביצוע הוא אכן בעייתי מבחינת השלכותיו על קופת פשיטת הרגל והחייב. במקרה מסוג זה מאזן הנוחות אינו נוטה באופן ברור לאף צד, ולכן יש ערך בגישת ביניים שבה צידד הכונס הרשמי. כך, תועבר מחצית מן התמורה לקופת פשיטת הרגל שתוסיף ותהא ממילא מפוקחת על-ידי ביהמ"ש המחוזי עד לדיון בערעור. בדרך זו ניתן יהיה לוודא שתיתכן השבה אם הדבר יידרש. |
| חזרה למעלה |
|
| עבודה ארצי |
| 7 [עבודה] |
|
| עע (ארצי) 7566-11-19 צבי יוסף נ' יונה אושפיז מנועי חשמל בע"מ (עבודה; אילן סופר, סיגל דוידוב מוטולה, לאה גליקסמן, נ.צ.: י' רון, צ' טבצ'ניק; 02/11/20) - 20 ע' |
| עו"ד: אסף אוסלקה, אלי נחום |
ביה"ד פסק כי הרכיבים "מענק אי היעדרות" ו"החזר ביטוח לאומי" אינם באים בגדר "שכר" לעניין זכאותו של המערער להפקדות לקרן פנסיה, הפקדות לקרן השתלמות והפרשי פיצויי פיטורים.
עבודה – שכר עבודה – השכר הקובע לצורך הפרשות סוציאליות וגמלת פנסיה
עבודה – שכר עבודה – רכיביו
עבודה – שכר עבודה – תוספת
עבודה – שכר עבודה – השכר הרגיל
עבודה – הסכם קיבוצי – זכות מכוח הסכם קיבוצי
עבודה – חופשה שנתית – דמי חופשה
.
ערעור על פסק דין של ביה"ד האזורי, אשר דחה את תביעת המערער להכיר בתשלומים "מענק אי היעדרות" ו"החזר ביטוח לאומי" אותם קיבל במהלך עבודתו אצל המשיבה, כחלק מהשכר הקובע לצורך תשלום פיצויי פיטורים, הפקדות לתגמולים ולקרן השתלמות וחישוב דמי חופשה. המשיבה חברה בהתאחדות התעשיינים, וככזו חלים עליה הסכמים קיבוציים שונים, ובכללם הסכם הפנסיה המקיפה בתעשייה משנת 1979. בנוסף, נחתמו הסכמי עבודה מפעליים וסיכומי דברים בין ההנהלה לבין ועד העובדים, שמעמדם כשל הסדר קיבוצי.
.
בית הדין הארצי לעבודה (מפי השופט א' סופר ובהסכמת השופטות ל' גליקסמן, ס' דוידוב מוטולה ונציגי הציבור י' רון, צ' טבצ'ניק) דחה את הערעור ופסק כי:
ביה"ד עמד תחילה על התשתית המשפטית וההסכמית שעומדת ביסוד הטענה של רכיב האמור להיות חלק מהשכר הקובע להפקדות לקרן פנסיה, פיצויי פיטורים וחופשה שנתית, ובכלל זה על ההסכם הקיבוצי הכללי בדבר הנהגת פנסיה מקיפה בתעשייה משנת 1979 ועל הוראות חוק פיצויי פיטורים ותקנות פיצויי פיטורים (חישוב הפיצויים והתפטרות שרואים אותה כפיטורים), תשכ"ד-1964. ביה"ד ציין כי התקנות והסכם הפנסיה קובעים אלו רכיבים ייכללו בשכר הקובע לפיצויי פיטורים ולהפקדות לפנסיה, אך אין בהם כדי למנוע מעובד להוכיח כי רכיב בשכרו הינו שכר לכל דבר ועניין, לעניין הזכות הנתבעת (הפקדות לפנסיה או פיצויי פיטורים), וכינויו כתוספת או החזר הוצאות הוא מסווה לשכר בפועל. עוד צוין כי עת מדובר בזכות לפיצויי פיטורים מכוח החוק כל תשלום ייבחן לפי המבחנים שפיתחה הפסיקה לעניין שכר, תוספת והחזר הוצאות. שכר הוא התמורה הניתנת לעובד כנגד התחייבותו לעבוד. לעומת זאת "תוספת" הינה תשלום מותנה בתנאי או בגורם מיוחד, ותלוי בכך שמי שבו מדובר, מתקיים בו אותו תנאי או גורם. כינוי תשלום פלוני כ"שכר", וככזה אמור להיות חלק מהשכר הקובע לעניין הזכות מכוח החוק, או כ"תוספת", שאינה חלק מהשכר הקובע – לא הוא שיקבע, והדבר יילמד ממהות אותו רכיב. לכן, לעניין זכויות מכוח החוק מהותו של רכיב השכר תיקבע לפי כלל נסיבות העניין ונטל הראיה הוא על העובד הטוען כי יש לכלול את הרכיב המכונה תוספת או החזר הוצאות במסגרת השכר הקובע על פי המוגדר באותו חוק. ודוק, בחינת השאלה אם רכיב מסוים הוא בגדר "שכר" תעשה גם בהתאם למקור הזכות המגיעה לעובד – האם מדובר בזכות מכוח חוק או זכות חוזית, המגיעה לעובד מכוח הסכם (הסכם קיבוצי, הסדר קיבוצי או הסכם אישי).
בראי עקרונות אלה נבחנו הרכיבים מענק אי היעדרות והחזר ביטוח לאומי, תוך שצוין כי על פניו מדובר ברכיבים שאינם באים בגדר השכר הקובע לפיצויי פיטורים בהתאם לתקנות ולא במסגרת "השכר המשולב" בהתאם להסכם הפנסיה משנת 1979, ולכן בחן אם מבחינה מהותית מדובר בשכר, בהתאם לתוכן הרכיבים, ההסכמים המפעליים והתנהגות הצדדים. ביה"ד פסק כי מענק אי היעדרות הנו תוספת המותנית בתנאים ולא מדובר בתשלום עבור העבודה הרגילה, כי כוונת הצדדים לגבי מהות המענק הינה כתוספת מותנית, וכי המענק לא שולם אוטומטית. לכן אין לראות במענק חלק מהשכר הקובע לצורך הפקדות לפנסיה ולצורך פיצויי פיטורים. דברים אלו נכונים אף ביחס להפקדות לקרן השתלמות; אשר להחזר ביטוח לאומי, בנסיבות העניין המיוחדות מדובר בהטבה היסטורית שמקורה בהחלפת תשלום חלק העובד לפנסיה בהחזר ביטוח לאומי, וליתר דיוק החזר ניכוי שהורתו בהסדרה קיבוצית אותנטית, כאשר ההסדרה הקיבוצית יצאה מנקודת מוצא כי אין מדובר ברכיב שהוא חלק מה"שכר" אלא בהטבה חיצונית לשכר. העובד היה מודע לכך ונהג בהתאם לאורך 30 שנות עבודתו (גם כשהייתה אפשרות להכליל חלק מההחזר בשכר בתנאים מסוימים). לאור האמור דין התביעה דחייה גם באשר לרכיב זה ביחס לפיצויי פיטורים, פנסיה וקרן השתלמות.
אשר לחישוב דמי חופשה, ההגדרה הרחבה של שכר עבודה בסעיף 10(ג) לחוק חופשה שנתית חובקת כל תמורה המשתלמת לעובד עבור שעות העבודה הרגילות, במובחן משעות נוספות. לפיכך בכל הקשור לחישוב דמי חופשה יש לקחת בחשבון את מענק אי ההיעדרות בהיותו משולם עבור שעות העבודה הרגילות. בשים לב להגדרת שכר רגיל, שתכליתה לא לגרוע מרמת חייו של עובד היוצא לחופשה, יש לכלול בחישוב החופשה את הרכיבים שהיו משולמים לעובד אם היה עובד בשעות הרגילות. כך יש להתייחס לדמי החופשה באותו אופן שלא יגרע משכר העובד, ולקחת בחשבון גם את מענק אי ההיעדרות לצורך תשלום דמי חופשה; אשר להחזר ביטוח לאומי, אין מדובר בתשלום בגין עבודה בפועל אלא בהטבה חיצונית לשכר והיא אינה משנה את אופייה בחודשים בהם העובד שהה בחופשה, ומכאן שיש לשלמה באופן מלא ללא תלות בימי ההיעדרות של העובד באותו חודש; במקרה זה בפועל המשיבה שילמה למערער את מענק אי ההיעדרות ואת החזר ביטוח לאומי בנוסף לתשלום ימי החופשה. המערער קיבל בפועל את המגיע לו בתשלום דמי החופשה באופן שכלל את שני הרכיבים. משהמערער העמיד תביעתו רק ביחס לתשלום בעד ימי חופשה (רכיבים אלה שולמו למערער בפועל עת יצא לחופשה) ולא לתשלום בעד פדיון חופשה, ונוכח כך שקיבל בפועל את הרכיבים בעת יציאתו לחופשה, התביעה ברכיב זה נדחתה. |
| חזרה למעלה |
|
| מחוזי |
| 8 |
|
| תפ (ב"ש) 11750-07-19 מדינת ישראל נ' עאייש אלדנפירי (מחוזי; יובל ליבדרו; 02/11/20) - 19 ע' |
| עו"ד: ישראל, מירב עמר, עאייש אלדנפירי |
בית המשפט גזר את דינם של שלושה נאשמים שהורשעו בעבירות סמים והשית על כל אחד מהם מאסר בפועל, מאסר מותנה וקנס.
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: עבירות סמים
.
במסגרת האישום הראשון הנאשמים 1 ו-2 הורשעו בעבירה של יבוא סמים מסוכנים והנאשם 3 הורשע בעבירה של סיוע ליבוא סמים מסוכנים. הנאשמים 1 ו-3 הסתייעו ברכב לצורך ביצוע העבירה. במסגרת האישום השני הנאשם 1 הורשע בעבירות של החזקת סמים שלא לצריכה עצמית ותקיפת עובד ציבור, תוך הסתייעות ברכב.
.
בית המשפט המחוזי גזר את הדין כדלהלן:
מתחם העונש ההולם בענייננו של הנאשם 1 צריך לנוע בין 5-9 שנות מאסר ביחס לאישום הראשון ובין 10-20 חודשי מאסר באישום השני. מתחם העונש ההולם בעניינו של הנאשם 2 צריך לנוע בין 5-9 שנות מאסר. מתחם העונש ההולם בעניינו של הנאשם 3 צריך לנוע בין 3-5 שנות מאסר. הנאשמים פגעו בערכים המוגנים של הגנה על שלום הציבור ובריאותו. היות שהעבירות נעברו בסמוך לגדר הגבול שבין ישראל למצרים, יש לתת את הדעת גם לפגיעה בערך המוגן של ההגנה על ביטחון המדינה. בענייננו מידת הפגיעה בערכים המוגנים היא גבוהה. בנוסף פגע הנאשם 1 באישום השני בערכים של הגנה על שלמות הגוף והאוטונומיה, על שלטון החוק ועל יכולת נציגיו למלא את תפקידם. נגע הסמים הוא נגע קשה ויש לנסות למגרו. התוצאות של עבירות הסמים הן תוצאות קשות ופוגעות הן פגיעה רוחבית במרקם החברה. נכון הוא הדבר לכל שרשרת מפיצי הסם והמסייעים בידיהם.
בהתחשב במכלול השיקולים נידון נאשם 1 סך הכל ל-7 שנות מאסר בפועל, שני מאסרים מותנים וקנס בסך 20,000 ₪ או שלושה חודשי מאסר תמורתו, פסילת רישיון למשך שנה ופיצוי למתלונן באישום השני בסכום של 3,000 ש"ח. נאשם 2 נידון ל-5 שנות מאסר בפועל, שני מאסרים מותנים וקנס בסך 15,000 ₪ או חודשיים מאסר תמורתו. נאשם 3 נידון ל-3 שנות מאסר בפועל, שני מאסרים מותנים, קנס בסך 10,000 ₪ או חודש וחצי מאסר תמורתו ופסילת רישיון למשך 6 חודשים. |
| חזרה למעלה |
|
| 9 [דיון פלילי] |
|
| עו (חי') 10473-09-20 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה (מחוזי; ש׳ ברלינר; 01/11/20) - 8 ע' |
| עו"ד: גולן, קוזמינר |
לדעת חברי הוועדה הפסיכיאטרית, וכך גם לעמדת המרפאה שבקהילה, יש צורך להמשיך בכפיית המעקב והבקרה ומתן הטיפול הנוכחי במערער. אם כך נדרש – יש להמשיך לעשות זאת במסלול הנוכחי, המסלול הפלילי, כדעת הרוב של חברי הוועדה. על אף מסירות האח להשגיח על המערער וללוותו באשר ילך, לא ניתן לסמוך על המערער כי המעקב והטיפול שהכרחי כי יינתן לו יקוים כראוי.
דיון פלילי – חולי נפש – טיפול מרפאתי כפוי
דיון פלילי – חולי נפש – אשפוז כפוי
.
לחובת המערער 7 רישומים בהליכים פליליים שננקטו נגדו בבימ"ש השלום. ארבעה תיקים הסתיימו בענישה ובשלושת התיקים האחרים הוצאו למערער צווי אשפוז. מכוח הצווים אושפז המערער וטופל בבי"ח, ולאחר שהושגה הטבה במצבו והפחתה במסוכנותו, הומר צו האשפוז בצו לטיפול מרפאתי כפוי. הכפייה על המערער, בין באשפוז כפוי ובין בטיפול מרפאתי כפוי בקהילה, מסתיימת לכל המאוחר עם תום התקופה המרבית שנקצבה לצו: 3 שנים – עד ליום 1.7.21. הוועדה הפסיכיאטרית עורכת בקרה על הטיפול הניתן למערער מכוח הצו. הערעור הוא על החלטת הוועדה (שהתקבלה ברוב דעות) שלא לבטל את הצו, כך שהוא עומד בעינו עד ליום 1.7.21 או עד למועד כלשהו לפני כן, אם תחליט הוועדה אחרת.
.
ביהמ"ש המחוזי דחה את הערעור בקבעו:
כללים מסוימים, דרכי התייחסות ודרכי פעולה שהיו נקוטים בידינו קודם לתיקון מס׳ 8 של חוק טיפול בחולי נפש, פרי הפסיקה, אין להחילם על האשפוז הכפוי הפלילי לאחר תיקונו בתיקון האמור. התיקון קבע סדר אשפוזיוטיפולי בכפיה, במיוחד במסלול הפלילי, השונה מבחינות רבות מזה ששרר קודם לתיקון. ביחד עם שימת הדגש על הגנת שלומו של הציבור מפני המסוכנות שבחולה המאושפז מכוח צו, הוגנו ושופרו זכויותיו החוקתיות של החולה בכך שמעתה ואילך הצו עצמו אינו בלתי מוגבל בזמן; עניינו נבדק ביתר קפידה ע"י ביהמ"ש המוציא את הצו, ונקבע במפורש כי האשפוז יסתיים במועד המוקדם ביותר אם אך יוברר כי ״אין עוד הצדקה להמשך אשפוזו נוכח מצבו הנפשי ונוכח מידת המסוכנות הנשקפת ממנו, בשים לב למצבו הנפשי״ (ס׳ 28(ב1). הוכרה גם זכאותו של החולה הפלילי לשיקום.
הצמדת תקופת הצו לאורכה של תקופת המאסר הקבועה בדין לעבירה או לתקופת המאסר שעשויה הייתה להיגזר על החולה אילו משפטו לא היה מופסק, ספק אם הייתה לה הצדקה עוד קודם לתיקון, ובוודאי לא עתה, שעה שהחוק כפי שתוקן אינו מורה זאת. הלכות המידתיות ככתוב בע״פ 3854/02, ובפסיקות שלאחריה, אין להן יותר מקום עם החלת כללים חדשים ככתוב בתיקון מס׳ 8, הקושרים בין המסוכנות לבין אורך תקופת האשפוז. אמנם, גם כיום מוגבלת תקופתו המרבית של הצו לדין העונש המרבי הקבוע בדין לגבי העבירה החמורה מבין העבירות הכלולות בכתב האישום, אך ספק אם גם קישור זה הוא במקום. גם אין יותר מקום להעברת החולה המאושפז מכוח צו ממסלול פליל למסלול אזרחי, שכן המענה הנכון להסדרת אשפוזו ותנאי הפיקוח עליו, תוך הקפדה על הגנה על שלום הציבור, הוא המסלול הפלילי, והטלטול ממסלול למסלול יוצר בלבול וחוסר סדר בפעולת הועדות ובפיקוח עליו. גם במקרה דנן. אם נדרש המשך פיקוח וכפיה לגבי הטיפול לו נזקק המערער, יש להמשיך ולקיימו במסלול הפלילי.
ויודגש. אין באשפוז הכפוי הפלילי כל יסוד של ״פליליות״, היינו של ענישה, גמול, נקמה או הרתעה. למעשה, שיקולים אלה הניצבים ביסוד דיני העונשין, נקטעים באבחת חרב עם הוצאת צו האשפוז, ושוללים גישה של סניזם כלפי החולה, בה אין לנקוט. אין זה לאמיתו של דבר, מסלול פלילי, אלא מסלול היוצר מסגרת אשפוז קפדנית וזהירה יותר מזה האזרחי, נוכח המסוכנות המוכחת מצד החולה לציבור, בהשוואה לאפשרות והחשש לאשר עלול לקרות בלבד, המצדיקים אשפוז כפוי אזרחי.
על אף מסירות האח להשגיח על המערער וללוותו באשר ילך, לא ניתן לסמוך על המערער כי המעקב והטיפול שהכרחי כי יינתן לו יקוים כראוי. זאת נוכח מצבו וטיב הטיפול הניתן לו. כפי שהוסבר בדעת הרוב של רופאי הוועדה, מדובר בחולה שהוא ״אנוזוגנוטי״ למחלה. אנוזוגנוזיה פירושה ״אי ידיעת המחלה״. בצדק קבעו הרופאים כי ״בהעדר תובנה למחלה והפרעה קשה בבוחן המציאות ושיפוטה, מבחינה פסיכיאטרית טרם בשלה העת לבטל את צו הטיפול המרפאתי״. כך, גם משום ההנמכה הקוגניטיבית בה הוא לוקה ומשום ש״בולטים סימנים שליליים ומסוגלותו לדאוג לענייניו כולל הרפואיים מוטלת בספק״. גם הטיפול בתרופה לפונקס, הנרשמת ככלל לחולי סכיזופרניה שעה שהטיפול הרפואי האחר אינו מועיל, מצריך כי לצורך בטיחותו של המטופל יקוים אחריו מעקב מרפאתי מסודר. |
| חזרה למעלה |
|
| 10 [דיון אזרחי] [בנקאות] |
|
| תצ (מרכז) 44080-11-18 יובל לפינר נ' בנק הפועלים בע"מ (מחוזי; שמואל בורנשטין; 01/11/20) - 20 ע' |
| עו"ד: אמיר ישראלי, שלומי כהן, יואב הירש, גלית פליישר, ליאת עיני-נצר, נופר פפר |
אושרה תובענה ייצוגית, שעניינה בטענה כי הבנקים המשיבים גובים מלקוחותיהם שלא כדין עמלה בגין משיכת מזומנים באמצעות כרטיסי חיוב ממכשירים אוטומטיים המופעלים על ידי בנק אחר.
דיון אזרחי – תובענה ייצוגית – אישור תובענה ייצוגית
בנקאות – בנקים – עמלות
.
בקשה לאישור תובענה כייצוגית, שעניינה בטענה כי המשיבים גובים מלקוחותיהם עמלת פעולה בערוץ ישיר בגין משיכת מזומנים באמצעות כרטיסי חיוב ממכשירים אוטומטיים המופעלים על ידי בנק אחר וזאת בניגוד לכללי הבנקאות (שירות ללקוח) (עמלות).
.
בית המשפט המחוזי אישר את ניהול התביעה ופסק:
לכאורה, לא קיים בסיס בתעריפון המלא לגביית עמלה על ידי הבנק המנפיק וזאת כאשר מתבצעת משיכה ממכשיר מרוחק המופעל על ידי בנק אחר המחייב מצדו בעמלה המוגדלת. לפיכך, עלה בידי המבקשים להוכיח, במידה הנדרשת בשלב זה, כי קיימת בידם עילת תביעה הנמנית עם העילות המוזכרות בחוק תובענות ייצוגית וכן כי קיימת אפשרות סבירה שהשאלות המשותפות תוכרענה לטובת הקבוצה. משהוכיחו המבקשים ברמה הנדרשת בשלב מקדמי זה כי המשיבים גבו עמלות שלא כדין, מתקיימת לכאורה אף זכאות חברי הקבוצה הנטענת להשבת כספי העמלות. השונות הנטענת בין חברי הקבוצה, רלוונטית לקביעת סכומי ההשבה שייפסקו לכל אחד מחברי הקבוצה, אם התובענה תתקבל, והיא איננה גורעת מכשירותה של הבקשה להתברר כתובענה ייצוגית. בנסיבות העניין, תובענה ייצוגית היא הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת ואף קיים יסוד סביר להניח כי עניינם של כלל חברי הקבוצה ייוצג וינוהל על ידי המבקשים ובאי כוחם בדרך הולמת ובתום לב. |
| חזרה למעלה |
|
| 11 [עונשין] |
|
| תפ (חי') 62623-01-20 מדינת ישראל נ' אסעד אבו ריא (מחוזי; דיאנה סלע; 27/10/20) - 12 ע' |
| עו"ד: |
בית המשפט גזר את דינו של נאשם שהורשע בניסיון הצתה. משיקולי שיקום, סטה בית המשפט ממתחם הענישה הראוי והשית עליו 6 חודשי עבודות שירות, שני מאסרים על תנאי וצו מבחן למשך 18 חודשים.
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: הצתה
עונשין – ענישה – שיקום
.
הנאשם הורשע על פי הודייתו בכל העובדות המפורטות בכתב האישום שהוגש נגדו, בניסיון הצתה.
.
בית המשפט המחוזי גזר את הדין ופסק:
הפסיקה חזרה והצביעה על חומרתם הרבה של מעשי הצתה, במיוחד אלה המכוונים כלפי בתים ורכוש בשכונות מגורים צפופות. הערכים החברתיים המוגנים שנפגעו הם שמירה על שלומו ובטחונו של הציבור, וכן שמירה על רכושו של הציבור. עבירת ההצתה מאופיינית בכך שקשה לאמוד מראש את נזקיה, ונזקים אלה יכולים להיות קטלניים ורבי היקף, באופן שלא אחת היא עלולה לפגוע גם בערך החיים ושלמות הגוף. במקרה זה מידת הפגיעה בפועל בערכים המוגנים הייתה נמוכה, כנטען, מפני שההצתה נמנעה על ידי גורמים חיצוניים ולא יצאה אל הפועל. |
| חזרה למעלה |
|
| 12 [משפחה] |
|
| עמש (ת"א) 12792-10-19 ע' נ' נ' ע' ע' נ' (מחוזי; שאול שוחט, עינת רביד, נפתלי שילה; 27/10/20) - 6 ע' |
| עו"ד: מיכאל וייס, איתן דבורה |
התקבל ערעור על פסק דין שהורה על הפחתת המזונות שעל האב לשלם עבור שלושת ילדיו הקטינים. נקבע כי בית המשפט לא יישם כראוי את הלכת פלונית לפיה יש לחלק את כל צרכי הקטינים – בין הכרחיים ובין שאינם הכרחיים –בין ההורים בהתאם ליחס ההכנסות ולזמני השהות.
משפחה – מזונות ילדים – בעקבות בעמ 919/15
משפחה – מזונות ילדים – שיעורם
.
שני ערעורים על פסק דינו של ביהמ"ש לענייני משפחה שהורה על הפחתת המזונות שעל האב לשלם לאם עבור שלושת ילדיהם הקטינים, מסך של 6,150 ₪ לחודש לסך של 2,250 ₪ לחודש.
.
בית המשפט המחוזי קיבל את ערעור האב ופסק:
ביהמ"ש קמא נתפס לכלל טעות, שעה שאימץ את ההלכה שהיתה נהוגה בעבר ולפיה צרכים הכרחיים מינימאליים של קטין עומדים על 1,600 ₪ לחודש. אבחנה זו בין צרכים הכרחיים לבין צרכים שאינם הכרחיים אינה רלוונטית יותר לאחר שניתנה הלכת פלונית אשר קבעה כי את כל צרכי הקטינים – בין הכרחיים ובין שאינם הכרחיים - יש לחלק בין ההורים בהתאם ליחס ההכנסות ולזמני השהות. בהתאם להלכה זו יש לערוך אבחנה בין צרכים תלויי שהות שלצורך קביעתם יש לבחון כמה זמן שוהים הקטינים אצל כל אחד מההורים לבין צרכים שאינם תלויי שהות שלצורך קביעתם יש לבחון רק את יחס ההכנסות. במקרה דנן, ביהמ"ש קמא לא הבחין בין סוגי ההוצאות השונים ולפיכך לא יושמה ההלכה כדבעי. בנוסף, ביהמ"ש קמא כלל לא התייחס לשאלה כיצד יחולק רכיב המדור בין ההורים. לפיכך, אין מנוס מהחזרת התיק לביהמ"ש קמא על מנת שייתן פסק דין חדש ומנומק בהתאם להלכת פלונית. |
| חזרה למעלה |
|
| 13 [הגנת הצרכן] [דיון אזרחי] |
|
| רתק (חי') 49352-09-20 מונה טורס בע"מ נ' משה חיים תומאש הרץ (מחוזי; רון שפירא; 25/10/20) - 9 ע' |
| עו"ד: |
השאלה האם פרסום באתר, המזמין אדם להתקשר בעסקה, מהווה "שיחה" באמצעות תקשורת אלקטרונית – היא בעלת השלכות רוחב וראוי הוא שהנושא ידון בפני מותב של שלושה שופטים.
הגנת הצרכן – חוק הגנת הצרכן – באינטרנט
דיון אזרחי – רשות ערעור – הענקתה
.
בקשת רשות ערעור על פסק דין של בימ"ש לתביעות קטנות, לפיו התקבלה בחלקה תביעת המשיב ונקבע כי הוא זכאי לבטל עסקה לרכישת כרטיסי טיסה ועל המבקשת להשיב לו את הסכום ששילם בניכוי 5% לכל כרטיס.
.
בית המשפט המחוזי נעתר לבקשה ופסק:
טענתה העיקרית של המבקשת היא כי לא נעשתה פניה למשיב וכי הפניה לביצוע העסקה הייתה ביוזמת המשיב, בלא שהתקימה "שיחה" בין הצדדים. הגם שהפניה נעשית לכאורה באופן יזום על ידי הצרכן, הרי שפערי הכוחות המיוחדים שנוצרים ביצירת עסקה בדרך זו, מובילים לכך שהצרכן זקוק להגנה נרחבת ומיוחדת ולכן יש לפרש את החוק בכל הנוגע לדרישה בדבר פנייתו היזומה של העוסק באופן מצומצם. די בכך שהעוסק מפרסם את מרכולתו באמצעות מדיה ממוחשבת מתוך מטרה שהצרכן יתקשר עמו בעסקה באמצעות אותה מדיה, כדי שייחשב הדבר כ"שיווק מרחוק". השאלה שיש להכריע בה האם פרסום באתר, המזמין את הלקוח הפוטנציאלי להתקשר בעסקה, ביצוע העסקה שמסתיימת במשלוח המוצר או השירות מהווה "שיחה" באמצעות תקשורת אלקטרונית. לשאלה משפטית זו השלכות רוחב וראוי הוא שהנושא ידון בפני מותב של שלושה שופטים. |
| חזרה למעלה |
|
| מנהלי |
| 14 [משפט מינהלי] [בתי-משפט] |
|
| עתמ (ת"א) 19398-06-19 נציגות בעלי הדירות בפרויקט "השוק הסיטונאי" נ' עירית תל-אביב-יפו (מנהלי; צילה צפת; 01/11/20) - 10 ע' |
| עו"ד: גיורא בן טל, אורנה אחרק פרלוק |
השאלה אם עיריית ת"א-יפו מוסמכת להעביר את האחריות לתחזוק השצ"פ בפרויקט שבמתחם השוק הסיטונאי, אם לאו, היא שאלה מנהלית מובהקת ומקומה להתברר בהליך מנהלי ולא בהליך אזרחי.
משפט מינהלי – בית-המשפט לעניינים מינהליים – סמכותו
בתי-משפט – סמכות – בית-המשפט לעניינים מינהליים
בתי-משפט – בתי-משפט לעניינים מינהליים – סמכות
.
החלטה זו עניינה בשאלת הסמכות העניינית של בימ"ש לעניינים מנהליים לדון בעתירה המנהלית דנן, העוסקת באחריות ובעלויות תחזוקת שצ"פ המצוי במתחם הידוע כמתחם השוק הסיטונאי, במשולש הרחובות קרליבך, החשמונאים ודרך מנחם בגין בת"א-יפו ("הפרויקט"). העותרים הם רוכשי דירות בפרויקט, שנטלו על עצמם את ההתחייבויות החוזיות של קבלני הפרויקט בכל הנוגע לתחזוקת השצ"פ.
.
בימ"ש לעניינים מנהליים קבע כי הסמכות לדון בעתירה היא של בימ"ש לעניינים מנהליים:
סעיף 5(1) לחוק בתי משפט לעניינים מנהליים קובע כי בתי המשפט לעניינים מנהליים מוסמכים לדון בעתירות מנהליות המכוונות כלפי החלטה של רשויות מנהליות המנויות בתוספת ובעניינים המנויים בתוספת, למעט עתירות שעניינן התקנת וביטול תקנות, וכיו"ב. סעיף 2 לחוק מגדיר את התיבה "החלטה של רשות" ככזו הטומנת בחובה גם החלטה של רשות במילוי תפקיד ציבורי ע"פ דין, לרבות העדר החלטה וכן מעשה או מחדל.
למעשה, סעיף 5 מציב מבחן כפול, לשם קביעת סמכותו העניינית של ביהמ"ש לעניינים מנהליים לדון בעתירות מנהליות: הראשון הוא מבחן "מיהות הגורם" שנתן את ההחלטה, כשיש לבחון האם מדובר בהחלטת רשות או גוף המנוי בתוספת; השני הוא מבחן "מהות העניין", ויש לבחון האם מדובר בעניין המנוי בתוספת, כאשר במוקד הבחינה יוצב העניין עצמו ולא הסעד, אולם האחרון עשוי לסייע בהכרעה.
לעניין המבחן הראשון, אין חולק לתחולת החוק, שכן מדובר ברשות מקומית הנכללת בגדרי סעיף 8(א) לתוספת. נקודת המחלוקת היא לעניין המבחן השני, הוא מהות העניין. לטענת העותרים, מדובר בהחלטת רשות בדמות מחדל של העיריה, שנמנעה מלקיים חובה הקבועה בדין בקשר לתחזוקת השצ"פ ובאופן המטיל עליהם מס שלא כדין, ומנגד, העיריה טוענת כי מדובר בפעולה אזרחית שנעשתה במסגרת הסכמים שהחברה חתמה עליהם כבעלי מקרקעין עם החברות הקבלניות ובסכסוך שמהותו אזרחי.
למעשה ניתן היה לומר, כי מהות העתירה בעצם ההחלטה שנתקבלה ע"י העיריה, שבאה לידי ביטוי בעת ניסוח סעיף 7.3 להסכם החכירה וחתימתו, באופן המטיל את האחריות והחובה לתשלום בגין תחזוקת השצ"פ על החברות הקבלניות ומשם בשרשור על בעלי הזכויות בפרויקט. אלא שמעשה זה התרחש לפני שנים רבות. לכן טענת העותרים מתמקדת במחדל העיריה המפירה את חובתה לשאת בתשלום האמור ממקורות מימון אחרים, באופן המטיל מס שלא כדין. בירור עניין זה מקומו בגדרי המשפט המנהלי ולא האזרחי. טענת המשמעות של "גלגול" התשלום בדרך של חוזה אינה נוגעת לסמכות העניינית אלא טענה לגוף העתירה, כך גם טענות העיריה לשיהוי, השתק ומניעות נוגעות לגוף העניין ולא לסמכות עניינית.
סעיף 7.3 להסכם מלמד כי העיריה מנהלת מכרזים לתחזוקת שצ"פים, כך שהיא עצמה רואה בתחזוקת השצ"פים חלק מתחומי אחריותה, ולכן השאלה אם היא מוסמכת להעביר סמכות זו, אם לאו, היא שאלה מנהלית מובהקת. לפיכך, לא ניתן לקבל את טענת המשיבה לפיה העתירה עוסקת כולה בנושא קנייני/חוזי, שכן טענת העותרים מתמקדת בשאלת העברת האחריות לתחזוק השצ"פ, מקומה בהליך המנהלי ולא בהליך האזרחי, במיוחד כשמדובר בתקיפה ישירה שאינה נלווית לטענות קנייניות או חוזיות אחרות.
זאת ועוד, העיריה טוענת כי הטילה את החובה לתחזק את השצ"פ מכוח היותה בעלת הקרקע, ולא בכובעה כרשות שלטונית. ספק אם ניתן לקבל טענה זו, שכן אין בכוחו של אדם פרטי בעל קרקע להטיל חובה שכזו. העובדה שהעיריה הינה בעלת הקרקע היא זו שאפשרה לקבל את ההחלטה המנהלית במסגרת הפעולה החוזית, כאשר הראשונה היא זו אשר מצויה במוקד העתירה, לא האחרונה.
אין לקבל את טענת העיריה כי היסוד הדומיננטי הוא סעד כספי. העותרים לא עתרו להשבת כספים או לפיצוי כזה או אחר. העתירה מתמקדת בסעד להשבת האחריות המתמשכת לתחזוק השצ"פ, והיא בלבד, לכתפי העיריה, זאת מיום הגשת העתירה או ממועד מאוחר יותר לפי שק"ד ביהמ"ש. נהפוך הוא, מבחן הסעד, שיש בו כדי לסייע למבחן מהות העניין, מחזק את המסקנה כי העתירה הוגשה לערכאה המתאימה. |
| חזרה למעלה |
|
| שלום |
| 15 [ארנונה] |
|
| תאק (מ"א) 18/20 מועצה אזורית מטה בנימין נ' נח רמרג'קאר (שלום; אמיר דהאן; 01/11/20) - 10 ע' |
| עו"ד: |
האם בית משפט לעניינים מקומיים במעלה אדומים בשבתו בעניינים אזרחיים, מוסמך לדון בטענות המבקשים בבקשת רשות להתגונן, שהגישו בתשובה לתביעה בסדר דין מקוצר לתשלומי ארנונה ותשלומי חובה מוניציפאליים נוספים?
ארנונה – סמכות – בית משפט אזרחי
ארנונה – סמכות – בית משפט לעניינים מנהליים
.
התובעת – מועצה אזורית מטה בנימין, הגישה תביעה בסדר דין מקוצר לתשלומי ארנונה ותשלומי חובה מוניציפאליים נוספים. המבקשים הגישו בקשת רשות להתגונן שבמרכזה עומדות טענות אלה: טענות הנוגעות לסיווג השטחים; טענות הנוגעות לארנונה בגין הגדלת שטח; טענות הנוגעות להנחות המגיעות לשטחי הנכסים; טענות הנוגעות לטעויות בחישוב; טענות מתחום המשפט המינהלי. עיקר הדיון עניינו בשאלה: האם בית המשפט מוסמך, מבחינה עניינית, לדון בטענות המבקשים?
.
בית המשפט קבע כלהלן:
טענות הנוגעות לסיווג השטחים הבנויים או לגודלם על־פי חקיקת עזר לעניין ארנונה כפי שנעשה סיווג זה על ידי התובעת אינן מסורות לסמכותו של בית-משפט זה (בענייני ארנונה), אלא לסמכות המינהלית של השגה, ועליה ערר, ועליו ערעור לבית-המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית-משפט לעניינים מקומיים של ערכאה שנייה באיו"ש, הכל כמוגדר בסעיף 69ב לתקנון המועצות המקומיות (יהודה והשומרון).
טענות הנוגעות לסיווג מוסד כמוסד חינוך או כבית תפילה על־פי פקודת מסי העיריה ומסי הממשלה (פיטורין), 1938 – טענות אלה בדבר חיובי ארנונה, מים, ביוב (ולמעט שמירה) מסורות לסמכותו של הממונה על מחוז איו"ש על־פי סעיף 14 לפקודה.
יש לדחות על הסף גם טענת הנתבעים שלפיה פקודת הפיטורין מקנה פטור מתשלומים בגין שמירה. ראשית, פקודת הפיטורין מעניקה פטור בגין "אגרה" ולא בגין "היטל"; שנית, גם אילו ניתן היה לקבל פטור שכזה בגין תשלומי שמירה מכוח פקודת הפיטורין, הרי שפטור זה מוקנה למוסדות דת וחינוך לפי קביעת הממונה, וקביעה זו אינה מצויה בסמכות בית-משפט זה.
פטור מחיובי שמירה וארנונה לגני ילדים על־פי חוק עזר – פטור זה ניתן לגני ילדים, בנוסף על הקבוע בפקודת הפיטורין, גם אם עונים אותם מוסדות להגדרתם בחוק עזר למטה בנימין (הסדרת השמירה). הנתבעים לא הציגו ואף לא טענו כי הם מנהלים מוסד חינוך מוכר על־פי דין. אם סבורים הנתבעים כי הם מנהלים מוסד שכזה, יפנו לרשות המוסמכת להכיר בו.
הסמכות לדון בהליכי השגה וערר מוגבלת לענייני ארנונה בלבד. טענות בענייני אגרת שמירה הינן בסמכותו של בית-משפט זה. טענות הנתבעים שלפיהן הם זכאים לפטור מאגרת שמירה בשל היות המבנה או חלקו "מבנה ציבור" נמצאת בסמכותו של בית-משפט זה, ובית-המשפט לא מצא לקבוע כי הגנה זו הינה בגדר "הגנת בדים" ומצא כי יש לדון בה לגופה.
טענות הנוגעות לארנונה בגין הגדלת שטח, אינן מסורות לסמכותו של בית-משפט זה בענייני ארנונה אלא לסמכות המינהלית של השגה, ועליה ערר, ועליו ערעור לבית-המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית-משפט לעניינים מקומיים של ערכאה שנייה באיו"ש, הכל כמוגדר בסעיף 69ב לתקנון המועצות המקומיות (יהודה והשומרון).
טענות הנוגעות להנחות בארנונה כפי שנטענו על-ידי הנתבעים בכתבי טענותיהם אינן מסורות לסמכותו של בית-משפט זה הדן בתביעת חוב. המחוקק מסר הליכים אלה לסמכויות מינהליות ולבתי-דין מינהליים מקומיים, ואין לסכל את כוונתו של המחוקק כי סכסוכים יידונו בערכאות המוסמכות לכך ולא בבית-המשפט. |
| חזרה למעלה |
|
| 16 [נזיקין] [ראיות] [דיון אזרחי] |
|
| תא (ב"ש) 65191-12-18 פלוני נ' יקטרינה טרפזניקובה (שלום; תומר אורינוב; 28/10/20) - 8 ע' |
| עו"ד: |
בית המשפט הורה, כי מקום בו המומחה מטעם בית המשפט כבר הגיש את חוות דעתו לבית המשפט, אין מניעה על פי תקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (מומחים) להציג לעיונו, במסגרת שאלות הבהרה או במסגרת חקירה נגדית, את דו"ח המוסד לביטוח לאומי עם קביעת הנכות.
נזיקין – פיצויים לנפגעי תאונות דרכים – מומחים רפואיים
ראיות – מומחים רפואיים – הוספת חוות-דעת רפואית
דיון אזרחי – מומחים רפואיים – מטעם בית-המשפט
.
התובע מבקש, במסגרת הליך שבמרכזו עומדת תביעה על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, להתיר לו, במסגרת שאלות הבהרה, להעביר לעיון המומחה שמונה מטעם בית המשפט את פרוטוקול הוועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי, בו מפורטת קביעת דרגת נכות שנקבעה בעניינו.
.
בית המשפט נעתר לבקשה ופסק כלהלן:
תקנה 8(א) לתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (מומחים), מתירה, אפוא, למומחה מטעם בית המשפט עיון במסמכים ראשוניים, הכוללים מידע מכלי ראשון בדבר הטיפול הרפואי בנפגע, אך אוסרת על הצגת חוות דעת רפואיות. תקנה 9(ב) לתקנות המומחים אוסרת על המומחה לדרוש או לקבל מהצדדים חוות דעת רפואית. הפסיקה קבעה, כי מותר להציג לעיונו של מומחה רפואי מטעם בית המשפט, בתביעה לפי הפלת"ד, חוות דעת רפואיות שנערכו על ידי מומחים רפואיים אחרים שמונו מטעם בית המשפט, בין באותו הליך ובין בהליך אחר, וזאת במובחן מחוות דעת רפואיות מטעם הצדדים.
מקום בו המומחה כבר הגיש את חוות דעתו לבית המשפט, אין מניעה להציג לעיונו, במסגרת שאלות הבהרה או במסגרת חקירה נגדית, את דו"ח המל"ל עם קביעת הנכות, שכן במצב דברים זה החששות בדבר פגיעה בשיקול הדעת של המומחה ובאובייקטיביות שלו מתמעטים.
הצגת דו"ח המל"ל לעיון המומחה, במסגרת שאלות הבהרה ולאחר שכבר הגיש את חוות דעתו, עשויה אף לייעל את הדיון שכן היא אינה דורשת הקצאת משאבים והיא תאפשר למומחה להסביר, עוד קודם לדיון בבית המשפט, את הפער בין קביעתו לבין קביעת המל"ל, דבר שעשוי לייתר את שמיעת עדות המומחה, ולהביא לחיסכון בזמן שיפוטי משמעותי. |
| חזרה למעלה |
|
| 17 [עונשין] [דיון פלילי] |
|
| תפ (נת') 64342-02-19 מדינת ישראל נ' אוראל יתאח (שלום; הדס רוזנברג שיינרט; 28/10/20) - 11 ע' |
| עו"ד: טל גרשון, קובי מרגולוב |
שלושה חודשי מאסר אשר ירוצו בדרך של עבודות שרות, לצד עונשים נלווים נגזרו על הנאשם בגין הפצת סרטונים מיניים ברבים, ללא הסכמת המתלוננת, תוך פגיעה בכבודה ובזכויותיה. עתירת הנאשם לביטול ההרשעה נדחתה.
עונשין – ענישה – הימנעות מהרשעה
דיון פלילי – הרשעה – הימנעות מהרשעה
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: שיקולים
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: הטרדה מינית על ידי פרסום משפיל
.
בית המשפט נדרש לגזור את דינו של הנאשם שהורשע, על פי הודאתו, בביצוע עבירה של הטרדה מינית והתנכלות – עבירה לפי סעיף 3(א)(5א) לחוק למניעת הטרדה מינית. על פי כתב האישום, הנאשם תיעד את המתלוננת, באמצעות מכשיר הטלפון הנייד שלו, מבצעת בו מין אוראלי בעת שהייתה כבת 15.5 שנים בלבד, באופן שניתן היה להבחין בגופה של המתלוננת הקטינה ללא בגדים. לאחר מכן, הפיץ הנאשם את הסרטון המיני באמצעות אפליקציית "וואטסאפ" לקבוצות המכילות מספר רב של אנשים.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
הכלל הוא כי מקום שהוכחה אשמתו של אדם בפלילים – יש להרשיעו בדין. נדרש קיומם של שני תנאים מצטברים בכדי שבית המשפט יימנע מהרשעת נאשם אשר הוכחה אשמתו: ראשית, על ההרשעה לפגוע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם. שנית, סוג העבירה מאפשר לוותר בנסיבות המקרה המסוים על ההרשעה מבלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה.
במקרה זה, לא הוצגו ראיות מהם עולה, כי הרשעת הנאשם בדין תמנע ממנו המשך תעסוקה או לימודים עתידיים, ככל שיהיו כאלו; כמו כן, נוכח נסיבות ביצוע העבירה והיבטי החומרה הקיימים במקרה דנן, לא ניתן לוותר על ההרשעה מבלי לפגוע בשיקולי הענישה. קיים אינטרס ציבורי ראשון במעלה למגר את התופעה של הפצת סרטונים מיניים ברבים, ללא הסכמת המצולם, תוך פגיעה בכבודו ובזכויותיו. הצורך בשידור מסר מרתיע וברור בהקשר זה, לצד נסיבות החומרה והנזק הניכר שגרם מעשהו של הנאשם, אינם מאפשרים ויתור על ההרשעה במקרה האמור.
בנסיבותיו של מקרה זה, מתחם העונש ההולם בגין המעשים בהם הורשע הנאשם, נע בין מספר חודשי מאסר, שיכול וירוצו בדרך של עבודות שרות, לבין שנת מאסר בפועל, לצד ענישה נלווית.
במקרה דנן, לא קיימים שיקולים אשר מצדיקים סטייה ממתחם העונש ההולם, לחומרה או לקולה.
יש לשקול לקולה את גילו הצעיר יחסית של הנאשם, את היותו נטול עבר פלילי, את חרטתו על ביצוע המעשה ואת התרשמות שרות המבחן, לפיה הנאשם אינו מחזיק בדפוסי התנהגות עברייניים מושרשים. בשקלול הנתונים שאינם קשורים בביצוע העבירה נמצא כי יש לגזור את עונשו של הנאשם ברף התחתון של מתחם העונש ההולם. |
| חזרה למעלה |
|
| 18 [דיון אזרחי] |
|
| תא (חי') 49351-04-19 פלוני נ' מועצה מקומית דיר הנא (שלום; נסרין עדוי-ח׳דר; 27/10/20) - 6 ע' |
| עו"ד: ויסאם חביב, וסים אבו חאטום |
התקבלה בקשה לביטול מינוי מומחה רפואי שמונה מטעם בית המשפט. זאת, משניתנה במסגרת הליך מקביל להליך דנן, חוות דעתו של מומחה רפואי אחר, שמונה אף הוא מטעם בית המשפט.
דיון אזרחי – סדר דין אזרחי – מטרתו
דיון אזרחי – זכות דיונית – הפעלתה בדרך מקובללת ובתום-לב
דיון אזרחי – בעלי-דין – חובת תום הלב הדיוני
בקשה לביטול כתב מינוי מומחה רפואי שמונה מטעם בית המשפט, משניתנה במסגרת הליך אחר המתנהל במקביל להליך דנן, חוות דעתו של מומחה רפואי אחר, שמונה אף הוא מטעם בית המשפט.
.
בית המשפט קיבל את הבקשה, ופסקכלהלן:
במרכז ההתדיינויות עומדים בעלי הדין ולא באי כוחם. הלכה למעשה, בא כוח הנתבעות בתיק דנן מבקש לאפשר לנתבעות (בעלות הדין בשני התיקים) לדבר בשני קולות. אין להסכין עם גישה זו. אכן, בהליך האחר הנתבעת 1 יצאה מהתמונה לאחר הודאת הנתבעת 2 בתוקפה של הפוליסה לבייטוח תאונות אישיות תלמידים. אך חרף זאת, לא ייתכן חולק כי קיימת זהות בין בעלי הדין בשני ההליכים.
טעם נוסף המחזק מסקנה זו, מבוסס על תכליות ומטרות תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ״ד–1984 ועל מטרות ותכליות הרפורמה בתקנות סדר הדין האזרחי, התשע״ט-2018, ״שאומנם טרם נככנסו לתוקף, אך רוחן כבר מנשבת באולמותינו״.
אכן, בהתאם לתיקון 2 לרפורמה המוצעת בתקנות סדר הדין האזרחי, גילוי דבר קיומו של הליך נוסף בבית המשפט או בבית דין, בקשר למסכת עובדתית דומה שהתובע הוא צד לו או היה צד לו, אמור להיכלל בכתב התביעה (תקנה 10(11) לתקנות החחדשות). אך, פרשנות מילולית לפיה יש להגביל את החובה כאמור רק למועד הגשת כתב התביעה, יש בה כדי להחטיא את תכלית ומטרת הרפורמה, שבאה לחדד ולהדגיש את הצורך בניהול הדיונים באופן שיש בו כדי לשרת את האינטרס הציבורי בניהול ההליך המשפטי ביעילות, במהירות, במניעת הכרעעות סותרות ובחסכון במשאבי זמן.
הרפורמה מדגישה גם את הצורך להגיע לחקר האמת, להשיג תוצאה נכונה ופתרון צודק של הסכסוך, אך קבלת הבקשה במקרה דנן אין בה כדי לפגוע באינטרסים אלה כלל. מכל מקום, שיקול זה נסוג בפני שיקולי היעילות בנסיבות העניין. שכן, ענייננו בחוות דדעת של מומחה נייטרלי שמונה מטעם בית המשפט אף הוא, ולנתבעות שמורה הזכות לחוקרו על חוות דעתו. |
| חזרה למעלה |
|
| 19 [נזיקין] |
|
| תא (נצ') 9329-02-11 פלוני נ' פלוני (שלום; יוסף סוהיל; 27/10/20) - 11 ע' |
| עו"ד: |
בית המשפט חייב את הנתבעים לשלם לתובעת, באמצעות הנתבעת 2, פיצויים בגין אירוע תאונת דרכים בו הייתה מעורבת. טענת הנתבעת 2, כי מדובר בתאונה מכוונת שמוחרגת מגדרות המונח "תאונת דרכים" על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים – נדחתה.
נזיקין – פיצויים לנפגעי תאונות דרכים – תאונה במתכוון
.
תביעה לפיצוי בגין נזקי גוף על פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים. התובעת טענה בתביעתה, כי בהיותה בת כ-13, נפגעה בגופה עת שנסעה יחד עם אחותה, בת ה-16 באותם ימים, באוטובוס שהיה נהוג על ידי הנתבע מס' 1, בבעלות הנתבעת 3, ומבוטח בביטוח חובה על ידי הנתבעת 2. הנתבעת 2 טענה להגנתה, כי מדובר בתאונה מכוונת שמוחרגת מגדרות המונח "תאונת דרכים" על פי חוק הפלת"ד.
.
בית המשפט קיבל את התביעה ופסק כלהלן:
הנטל להוכחת התקיימותה של החזקה הממעטת – "מעשה מכוון", מוטל על הנתבע הטוען זאת; והוא ברמה הנדרשת במשפט האזרחי, היינו ברמת מאזן ההסתברויות, אלא שבשל מהותה וחומרתה של הטענה הראיות הנדרשות להוכחתה יהיו דווקניות יותר מבמקרה רגיל.
בנסיבותיו של מקרה זה, לא הוכח כי הנהג התכוון לפגוע בתובעת או בכל אדם אחר. אמנם מדובר בתגובה עצבנית ופזיזה מצד הנהג לאשר אירע, אלא שאין בכך די כדי לייחס לו כוונה לפגוע במישהו ולגרום נזק לאחרים. בוודאי שאין לבסס כוונה זו על פי עדויות התובעת ואחותה ושאר הראיות שהוגשו בפניי (ללא שנשמעה גרסת הנהג), אשר מהן עולה כי כל שנעשה על ידי הנהג הוא למעשה עצירה פתאומית, תוך סטייה חדה ועליה על המדרכה. מכאן ועד לייחוס כוונת זדון מצד הנהג, או אף כוונה כללית מצד הנהג, לפגוע ולגרום נזק למי מהנוסעות באוטובוס, המרחק גדול מאוד.
התובעת נפגעה כתוצאה מתאונה המהווה "תאונת דרכים", כהגדרתה בחוק הפלת"ד; ואין תחולה לחריג של "תאונה מכוונת". |
| חזרה למעלה |
|
| 20 [נזיקין] |
|
| תא (חי') 58499-01-17 פלוני נ' ד"ר מוחמד סירחאן (שלום; יואב פרידמן; 27/10/20) - 22 ע' |
| עו"ד: |
חיוב רופא שיניים והמבטחת שלו לפצות את התובע בגין הנזק שנגרם לו כתוצאה מפגיעה במהלך טיפול שיניים, לאחר שהרופא הזריק זריקת אלחוש ושבר המחט באופן רשלני, כשהחלק השבור, נותר תקוע בלסת וחולץ בניתוח. עם עם זאת, טענות התובע בעניין ההסבר הנאות וחובת התיעוד – נדחו.
נזיקין – אחריות – רופא
נזיקין – רשלנות – רשלנות רפואית
נזיקין – פיצויים בגין נזקי גוף – אובדן כושר השתכרות
.
התובע הגיש כנגד הנתבע 1 – רופא שיניים, תביעת רשלנות רפואית בגין פגיעה במהלך טיפול שיניים. לצורך טיפול שורש ניתנה זריקת אלחוש. המחט נשברה, כשהחלק השבור באורך כמה ס"מ, נותר תקוע בלסת וחולץ בניתוח. הפגיעה הנה תולדת אותו ניתוח לחילוץ המחט, אולם אין חולק שהיה בו צורך, ולבית החולים שביצע הניתוח לחילוץ המחט לא מיוחסת התרשלות. טענות הרשלנות של התובע והמומחה מטעמו מיוחסות לרופא המטפל שהזריק זריקת האלחוש ושבר המחט באופן רשלני, ובכך הביא לצורך בניתוח, על חיתוך הרקמות הרחב שהיה כרוך בו כאילוץ, כדי להוציא המחט שנתקעה עמוק.
.
בית המשפט קיבל את התביעה ופסק כלהלן:
לגבי טענת ההסבר הנאות: אין צורך לחזור לפני כל זריקה על הסבר בדבר סיכונים בפרט סיכונים נדירים שבנדירים , כמו זה שהתממש בענייננו. הן מומחה הנתבעת הן מומחה ביהמ"ש הסכימו כי שבירת מחט לעת זריקת אלחוש הנה מקרה נדיר שבנדירים.
הסברים נדרשים לגבי סיבוכים מוכרים, ולא סיכונים מרוחקים עד מאד או כל סיכון היפותטי. זו לא מהותה של דרישת ההסבר הנאות, שאכן קיימת, אך אין להפכה לבלתי אפשרית ליישום בחוכמה שבדיעבד כשידוע מה אירע, ויש לצקת לחובה תוכן ריאלי ובר יישום.
לא הייתה מוטלת על הנתבע החובה לתעד באיזה מחט עשה שימוש. מחקירתו של הנתבע עולה כי מדובר במחט סטנדרטית מן הסוג בו נהג להשתמש כל השנים. מעולם לא אירע מקרה קודם של שבירת מחט. נדרש לתעד בסבירות מהלך טיפולי. אך גם דרישת התיעוד לא צריכה לגלוש לאבסורד, כאשר מדובר על מחט סטנדרטית.
הוכח, כי שבירת מחט במהלך זריקת אלחוש של בלוק מנדיבולרי, מהווה מקרה נדיר שבנדירים. הרושם מחקירת מומחה בית המשפט היה שהוא סבור שמקרה כה נדיר מצביע על כשל בביצוע, ולא על פגם במוצר. הכף נוטה, ולו כמאזן ההסתברויות, לכך שביצוע לקוי במקרה הספציפי, בין כתולדת תנועת פיתול ובין בגין הפעלת כוח לא מתאימים, הוא שגרם לשבירת המחט בבסיס. העובדה שהדבר לא אירע מעולם לנתבע , אין משמעה שלא התרשל. בנסיבות, לא מדובר בסיבוך מוכר או פגם במוצר שלא הוכח. האפשרות הסבירה ביותר הנה להתרשלות נקודתית בביצוע. בנסיבות יש לקבוע, כי הנתבעים חבים בפיצוי התובע מכוח עוולת הרשלנות. |
| חזרה למעלה |
|
| 21 [עונשין] |
|
| תפ (ב"ש) 4309-10-17 מדינת ישראל נ' פריג' חליל סלמאן אלכשכר (שלום; רון סולקין; 26/10/20) - 8 ע' |
| עו"ד: רן אהרון נוריאל, סלמאן אלכשכר, נטלי אוטן, חליל סלמאן |
בית המשפט גזר את דינו של נאשם שהורשע בעבירה של ריבוי נישואין. הוטלו על הנאשם 7 חודשי מאסר בפועל, לצד ענישה נלווית.
עונשין – עבירות – ריבוי נישואין
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: ריבוי נישואין
.
הנאשם נותן את הדין בגין עבירה של ריבוי נישואין, בניגוד לסעיף 176 לחוק העונשין.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
אין צורך להכביר מילים בנוגע להשלכותיה החמורות של העבירה, שעניינה ריבוי נישואין. מעבר לפגיעה בכבוד האישה ובאפשרות לקדם השוויון בין המינים – מהוות עבירות אלה, כר פורה לתופעות רבות של עוני; ניצול; עבריינות; ואם לא תטופל תופעה זו – עלול הדבר להסיג אחור מצבן של משפחות רבות, חלף קידום שילובן במסגרת החברה המודרנית.
אשר למתחם הענישה – בגזר הדין בפרשת אבו סקיק, התייחס בית המשפט לחומרת התופעה ולהשלכותיה, אך מצא לקבוע, כי בטרם קביעת מתחם ענישה מחמיר, שייתן מענה לשיקולי הענישה – ראוי לקבוע מתחם ביניים, למשך תקופה, לא ארוכה, במהלכה יינקטו אמצעים חינוכיים ופרסומיים, כך שיהיה בידי הציבור להפנים שינוי המדיניות של גורמי האכיפה. זאת, מאחר שעבירות אלה לא נאכפו, במחוז הדרום, למשך כשבעה עשורים, מאז קום מדינת ישראל.
אלא, בערעור שהוגש על גזר הדין, דחה בית המשפט המחוזי עמדה זו והורה להחיל לאלתר, מתחם ענישה מחמיר, שינוע בין 7 – 18 חודשי מאסר בפועל, בכליאה ממשית. בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון – נדחתה.
כך שלעת הזו, המדובר בשדה חרוש, ומתחם הענישה יועמד, כפי שנקבע על ידי בית המשפט המחוזי בפרשת אבו סקיק, בין 7 עד 18 חודשים מאסר בפועל.
שקלול הגורמים, ובייחוד הקירבה למועד בו החלה כיפת האיסור, מצביע על ענישה שתהיה ברף הנמוך של המתחם, לצד מאסר מותנה ועיצום כספי. יש להטיל על הנאשם 7 חודשי מאסר בפועל, מאסר על תנאי וקנס בסך 5,000 ₪. |
| חזרה למעלה |
|
| 22 [חוזים] |
|
| תאח (ראשל"צ) 1285-07-20 יעל דויטש נ' שרה סגל (שלום; כרמית בן אליעזר; 25/10/20) - 9 ע' |
| עו"ד: |
בית המשפט דחה תביעה לפינוי מושכר. נתבעת 1 הייתה רשאית להשכיר את החנות בשכירות משנה והתובעת לא הייתה רשאית למנוע זאת ממנה בנסיבות העניין.
חוזים – שכירות – פירוש
חוזים – שכירות – שכירות משנה
.
תביעת התובעת לפינוי מושכר, שהוגשה לפי פרק ט"ז 4 לתקנות סדר הדין האזרחי.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
הסכם השכירות אינו אוסר על השכרת החנות בשכירות משנה, אלא שאינו מתייחס כלל לאפשרות זו. ההסכם בין הצדדים שותק בסוגייה זו, וזאת משהעניין לא הועלה במהלך המשא ומתן. בנסיבות אלו, שתי דרכים אפשריות לפרשנות ההסכם ו/או השלמתו, ושתיהן מובילות לאותה תוצאה, לפיה נתבעת 1 הייתה רשאית להשכיר את החנות בשכירות משנה, והתובעת לא הייתה רשאית למנוע זאת ממנה בנסיבות העניין.
הדרך הראשונה היא פרשנות ההסכם בהתאם לאומד דעתם של הצדדים, כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ומנסיבות העניין (סעיף 25 לחוק החוזים), וזאת בהינתן כי לשונו של ההסכם אינה מלמדת עליו מפורשות.
גם פנייה להשלמת החוזה ממקורות נורמטיביים קיימים מובילה, בענייננו, לאותה תוצאה. בהתאם לחוק השכירות והשאילה, הכלל הוא שהשוכר אינו רשאי להשכיר את המושכר בשכירות משנה, אלא בהסכמת המשכיר. ואולם, אם לא הסכים המשכיר לעסקה מטעמים בלתי סבירים, רשאי השוכר להתקשר בה גם בלי הסכמת המשכיר.
הוכח במאזן ההסתברויות, כי בבסיס סירובה של התובעת להשכרת החנות לנתבעים 2-4 בשכירות המשנה עומד רצונה לנכס לעצמה את דמי השכירות ולא דאגתה להמשך מורשתו של עמי ז"ל. בנסיבות אלו, כשמטרת הסירוב אינה אלא לסכל את קיומו של הסכם השכירות, אליו היא מחוייבת למשך 20 שנה מיום חתימתו, או עד יום מותה של נתבעת 1 – יש לקבוע כי הסירוב נובע מטעמים בלתי סבירים, ויתרה מכך הוא אף נעשה בחוסר תום לב.
העולה מן המקובץ, כי נתבעת 1 הייתה רשאית להשכיר את החנות בשכירות משנה לנתבעים 2-4 אף ללא הסכמת הדסה ו/או התובעת, ולפיכך דין תביעת הפינוי להידחות. |
| חזרה למעלה |
|
| 23 [תכנון ובנייה] [דיון פלילי] |
|
| תוב (י-ם) 65591-05-16 מדינת ישראל נ' סמיר סיאם (שלום; אליעד וינשל; 21/10/20) - 6 ע' |
| עו"ד: גילי ולנסי, פאדל מרה |
בית המשפט זיכה את הנאשם מעבירה של בינוי ללא היתר. אומנם, הודאת הנאשם בחקירתו הינה קבילה, אולם קיים קושי במתן משקל מלא להודאה.
תכנון ובנייה – עבירות – בנייה ללא היתר
דיון פלילי – הודאה – נפקותה
.
כתב האישום מייחס לנאשם בינוי ללא היתר של תוספת בשטח כ-50 מ"ר ומרפסת בשטח כ-25 מ"ר בעיר העתיקה בירושלים.
.
בית המשפט זיכה את הנאשם מחמת הספק, ופסק כלהלן:
המחלוקת העיקרית היא, האם עמדה המאשימה בנטל ההוכחה בדבר אחריותו של הנאשם לבינוי. המאשימה מבססת את ראיותיה על הודאת הנאשם בחקירתו. הסניגור העלה טענות הן במישור הקבילות והן במישור המשקל, וטען שהמאשימה לא עמדה בנטל ההוכחה.
באשר לקבילות הודעת החשוד, ניתנה החלטה מפורטת. בהחלטה זו נדחתה גרסת הנאשם שלפיה כלל לא נחקר. כן נדחו טענות הסניגור שלפיהן פגמים בהודאה מצדיקים פסילתה. עם זאת, קבילות לחוד ומשקל לחוד וכעת, לאחר שמיעת ההוכחות, יש להידרש לטענות הסניגור באשר למשקל המוגבל (ולשיטתו אפסי) שיש לייחס להודאה.
קושי ראשון הוא בעצם ביצוע החקירה שלא במשרדי אגף הפיקוח וללא נימוק לכך ותיעוד הנימוק כנדרש בחוק סדר הדין הפלילי (חקירת חשודים), תשס"ב-2002. המפקח החליט לנהל את החקירה "בשטח" ולא תיעד בכתב את נימוקי ההחלטה. זאת ועוד, גם תשובתו שלפיה "כך החליט" בהיעדר הסבר, מעידה על קושי בהבחנה בין הכלל המחייב חקירות במשרדי אגף הפיקוח ובין החריג המאפשר חקירות ב"שטח" כאשר הדבר נדרש.
קושי נוסף בהיבט משקל ההודעה הוא בהיעדר פירוט בחקירה ובהודעת החשוד לגבי הבינוי אליו מתייחסים הדברים. עיון בהודעה מעלה כי בתשובה לשאלה "מי בונה את התוספת על העמודים", השיב הנאשם "אני בונה". עם זאת, לא מצוינים פרטי התוספת וגם לא מצוין שהפקח הראה תמונות של העבירה, או שהתבצע הליך הצבעה במקום. קושי זה בדבר מסוימות ההודאה מקבל משנה תוקף נוכח גביית ההודעה בשפה העברית.
בהתחשב בעדות זו ונוכח הקושי שנמצא במתן משקל מלא להודעת החשוד, קם ספק סביר. לפיכך, יש להורות על זיכוי הנאשם. |
| חזרה למעלה |
|
| 24 [עונשין] |
|
| תפ (צפת) 44745-12-18 מדינת ישראל נ' פלוני (שלום; טל ויסמן בן שחר; ) - 11 ע' |
| עו"ד: |
בית המשפט לנוער הרשיע את הנאשם – נער, בעבירה של מעשה מגונה וגזר עליו לעמוד במבחן, בפיקוח קצין מבחן לנוער, למשך שנה. במרכז הדיון עומדות השאלות: האם יש להרשיע את הנער בדין ומהו העונש ההולם בנסיבותיו.
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: עבירות מין
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: נוער
.
בית המשפט נדרש לגזור את דינו של נער, אשר הודה בעובדות כתב אישום מתוקן המייחס לו עבירה של מעשה מגונה – עבירה לפי סעיף 351(ג)(1) בנסיבות סעיף 348(א) וסעיף 345(א)(3) לחוק העונשין. הנער כיום בן 17 וחודשיים, ביצע את המיוחס לו עת היה כבן 12 ועשרה חודשים. ב"כ הצדדים חלוקים ביניהם בשאלת הרשעתו של הנער בדין כמו גם בעונש ההולם בנסיבותיו.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
עת מבקש בית המשפט לגזור דינו של קטין, ועל מנת לאזן בין אינטרס הגמול וההרתעה לאינטרס שיקומו של הפוגע, עליו להביט מעבר לעובדות כתב האישום, לראות את הנער העומד לראשונה לדין, לבחון את נסיבותיו האישיות, את אפשרויות שיקומו ושילובו בחזרה בחברה, כאזרח שומר חוק.
יש לדחות את עתירת ב"כ המאשימה להשמתו של הנער במעון נעול לתקופה של שנתיים. בנסיבות דנן, נוכח התנגדותו של הנער לשילובו במסגרת נעולה, יש לדחות את המבוקש על הסף. ענישה זו, היא קיצונית ומחמירה, שאינה הולמת את נסיבות העושה והמעשה. הקטין עבר את העבירה בגיל צעיר מאד, על סף גיל האחריות הפלילית.
אין לקבל את המלצת קצינת המבחן להטלת חיוב כספי על הנאשם – קטין בן 17, נעדר עורף משפחתי, הנדרש לקיים את עצמו בגפו ועושה מאמץ עילאי לתפקד באופן תקין ולשמור חוק.
בנסיבותיו של עניין זה, הרשעה בדין לצד תקופת מבחן עם התחייבות הצופה פני עתיד, ישיגו את מטרות הענישה כולן, לרבות אינטרס הגמול וההרתעה. לצד כל אלה, יש להוציא מסר מעודד ומחזק לנער ולהימנע מהטלת מאסר על תנאי, זאת בניגוד להמלצת שרות המבחן, ותוך שמירה על זכותה של התביעה לטעון לענישה מחמירה יותר, אם חלילה יפר הוראה מהוראות המטפלים, שתוטל עליו במסגרת צו המבחן. |
| חזרה למעלה |
|
| עבודה אזורי |
| 25 [ביטוח לאומי] [עבודה] |
|
| בל (נצ') 20715-04-19 עאזם סעאבנה נ' המוסד לביטוח לאומי (עבודה; מירון שוורץ, נ.צ.: ע' תחאוחו, א' להב; 15/10/20) - 11 ע' |
| עו"ד: מוחמד מעלואני, חגי פרנקל, שירין סאיג פרח |
ביה"ד פסק כי הוכח הן קיומם של יחסי עובד-מעביד בין התובע לבין החברה הצד השלישי והן שאלת קיומה של תאונה, שאירעה תוך כדי העבודה ועקב העבודה, ולפיכך קיבל את תביעת התובע להכיר בתאונה כתאונת עבודה; ביה"ד דחה את הודעת צד ג' ששלח הנתבע לצד השלישי לחיובה בכל תשלום בו יחויב הנתבע כתוצאה מתובענה זו הואיל ולא דיווח לנתבע על עבודת התובע אצלו ולא שילם דמי ביטוח עבור התובע בעד עבודתו אצלו, בהעדר עמידה בתנאי סעיף 369 לחוק הביטוח הלאומי.
ביטוח לאומי – שיפוי – ממזיק
ביטוח לאומי – ביטוח נפגעי עבודה – תאונת עבודה
עבודה – תאונת עבודה – קביעה בדבר תאונת עבודה
.
התובע טוען כי ביום 4.2.14, במהלך עבודתו אצל צד ג', עת עסק בהכנת בצק, נפגע בחלק גופו העליון. תביעת התובע להכיר באירוע כתאונת עבודה, נדחתה על ידי הנתבע בנימוק לפיו לא התקיימו יחסי עובד ומעסיק בינו לבין החברה ובנימוק לפיו לא הוכח אירוע תאונתי. מכאן התביעה. הנתבע הגיש בקשה למשלוח הודעה לצד ג' כנגד החברה, ככל שביה"ד יקבע כי זו העסיקה את התובע.
.
בית הדין האזורי לעבודה (הנשיא מ' שוורץ ונציגי הציבור ע' תחאוחו, א' להב) קיבל את התביעה, דחה את הודעת צד ג' ופסק כי:
סעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי מגדיר תאונת עבודה לגבי "עובד" כתאונה שאירעה תוך כדי עבודתו ועקב עבודתו אצל מעבידו או מטעמו". סעיף 75(א)(1) לחוק קובע: "(א) אלה המבוטחים לפי פרק זה: (1) עובד...". סעיף 1 לחוק מגדיר עובד כדלקמן: "עובד" – "... ובלבד שהוא עובד במפעל באופן סדיר ובעבודה שאילולא עשה אותה הוא, היתה נעשית בידי עובד...". במקרה זה, קיומם של שני התנאים הנדרשים, שנוי במחלוקת: הן שאלת קיומם של יחסי עבודה בין התובע לחברה והן שאלת קיומה של תאונה, שאירעה תוך כדי העבודה ועקב העבודה. במקרה זה הוכח בראיות כי התובע אכן עבד בחברה בתקופה הנטענת. אף הוכח כי נפגע במהלך עבודתו תוך כדי הכנת בצק, עת נמשך לתוך מכונה תוך שנפגע בידו הימנית ובחזה. לפיכך, התובע היה עובד החברה החל מתחילת חודש ינואר 2014 ועד ליום התאונה, אשר גם בעניינה יש לקבל את גרסתו ולקבוע כי נפגע במהלך עבודתו וכתוצאה ממנה. על יסוד אלה, תביעת התובע כנגד החלטת הנתבע התקבלה.
אשר להודעת צד ג', הנתבע טען, בהודעת צד ג', כי יש לחייב את החברה, לשאת בכל תשלום בו יחויב הנתבע כתוצאה מתובענה זו הואיל וצד ג' לא דיווח לנתבע על עבודת התובע אצלו ולא שילם דמי ביטוח עבור התובע בעד עבודתו אצלו, זאת על יסוד סעיף 369 לחוק הביטוח הלאומי (במקרה זה חל נוסחו הקודם של החוק, טרם תיקונו החל מיום 1.7.17). אין חולק כי החברה לא דיווחה לנתבע על העסקת התובע. משהחברה לא נרשמה כמעסיקתו של התובע ולא דיווחה על עבודתו ולא שילמה דמי ביטוח בגינו, נבחנה תחולת סעיף 369 לחוק. מועד הדיווח על העסקת עובד והתשלום בגין דמי הביטוח בעבורו חלים ביום ה-15 לחודש שאחרי החודש שבו עבד. לפיכך, במועד קרות התאונה ביום 4.2.14, טרם חלה חובה על החברה לרשום את התובע כעובד. סעיף 369 לחוק (במועד הרלוונטי להליך זה) בא להתמודד עם שתי סיטואציות: הראשונה, מקרה בו המעסיק לא נרשם בהתאם לתקנות ושלפני הרישום קרה לעובד מקרה המזכה בגמלה; השנייה, מקרה בו לא שילם מעסיק במועד התשלום את דמי הביטוח בעד עובד פלוני, ואחרי מועד התשלום ולפני סילוק הפיגורים קרה לעובדו מקרה המזכה בגמלה. בשני מצבים אלה, רשאי המוסד לביטוח לאומי לתבוע מהמעסיק סכום השווה לגמלאות ששילם בכסף או שהוא עתיד לשלמן.
במקרה זה הסיטואציה הראשונה אינה רלוונטית לענייננו, הואיל ובמועד קרות התאונה, טרם חלה החובה לפי תקנות הביטוח הלאומי (גביית דמי ביטוח), לרשום את התובע כעובד; באשר לסיטואציה השנייה, הכוונה למקרה שבו מתרחשת תאונה בטווח שבין מועד תשלום דמי הביטוח לבין סילוק הפיגורים. במקרה הנדון, טרם חל מועד תשלום דמי הביטוח, כך שגם סיטואציה זו, אינה רלוונטית לענייננו. משאין ספק כי חובת התשלום והדיווח, טרם חלה עת התרחשה התאונה, לא התמלאו התנאים שנקבעו בסעיף 369 כדי שהמוסד לביטוח לאומי יהיה רשאי לתבוע מהחברה סכום השווה לגמלאות בכסף ששילם או ישלם. הואיל ולא התמלאו התנאים הקבועים בסעיף 369 לחוק הביטוח הלאומי, ההודעה לצד שלישי, נדחתה. ודוק, אין בכך כדי לפטור את החברה מתשלום דמי ביטוח בגין התקופה בה עבד אצלה התובע. |
| חזרה למעלה |
|
| 26 [עבודה] [עונשין] [ראיות] |
|
| העז (נצ') 65859-02-19 מדינת ישראל נ' עין גב אחזקות אגודה שיתופית חקלאית בע"מ (עבודה; מירון שוורץ; 13/10/20) - 25 ע' |
| עו"ד: חגית רונן, אלעד שרון |
ביה"ד הרשיע את הנאשמים, אגודה שיתופית חקלאית ומרכז המשק באגודה, בביצוע עבירות של העסקה שלא כדין וללא היתר של עובד זר, נוכח התקיימות היסודות העובדתיים והנפשיים של העבירה, ובין היתר תוך דחיית הטענה כי הסתמכות הנאשמים על עצת עורכת דין מטעמם עולה בגדר 'טעות במצב המשפטי' בנסיבות העניין.
עבודה – עובדים זרים – העבדה שלא כדין
עבודה – עובדים זרים – היתר העסקה
עבודה – עובדים זרים – חובות המעביד
עונשין – עבירות – העסקת עובד זר שלא כדין
עונשין – הגנות – טעות במצב משפטי
ראיות – קבילות – ראיה פסולה
.
נגד הנאשמים הוגש כתב אישום, המייחס לנאשמת, אגודה שיתופית חקלאית, עבירות של העסקה שלא כדין לפי סעיף 2(א)(1) לחוק עובדים זרים, תשנ"א-1991; העסקה ללא היתר לפי סעיף 2(א)(2) וסעיף 1יג' לחוק; ולנאשם, אשר שימש בנאשמת כמרכז משק, עבירה של הפרת אחריות נושא משרה לפי סעיפים 5, 2(א)(1) ו-2(א)(2) לחוק.
.
בית הדין האזורי לעבודה (הנשיא מ' שוורץ) הרשיע את המערערים ופסק כי:
אשר לטענות הנאשמים כי דין הראיות שנתפסו במהלך הביקורת להיפסל נוכח פגמים בכניסה לחצרים, הכניסה למגורי עובדים לצורך ביקורת תעשה בצו שיפוטי או בהסכמת העובד או מי שנועד להגן על רשות היחיד, ללא קשר לסיבה בגינה הגיעו צוות המפקחים לערוך ביקורת במקום, כדוגמת מידע מודיעיני. במקרה זה צוות המפקחים הגיע אל הנאשמת כיוון שהיה בידם מידע מודיעני כללי לפיו נמצאים עובדים זרים ללא היתר כדין, בהגעתם למקום היו לבושים במדים, הזדהו תוך שמסרו כי הם מרשות ההגירה ומעוניינים לבצע ביקורת במקום. ככלל עד כה לפי ס"ק 6(א)(1) וסעיף 13ה(ד) לחוק הכניסה לישראל, לא הייתה מניעה לדרוש מהאחראי על העובדים הזרים, את הדרכונים על מנת לאכוף את החוק. הקושי עולה כאשר צוות המפקחים נכנס למגורי העובדים ושם נעתר האחראי על העובדים הזרים לבקשת המונה על האכיפה לאסוף עבורו את הדרכונים של העובדים הזרים. בשלב זה היה על הממונה להסביר לאחראי על העובדים הזרים כי זכותו לסרב לכך מבלי שהדבר ישמש לחובתו. האחראי נתן את הסכמתו לכניסת המפקחים לחצר מגורי העובדים, אולם הסכמה זו לא הייתה הסכמת אמת ומדעת ולכן קבלת דרכונו של העובד, התקבלה שלא כדין. עם זאת, אין לפסול את הראיה (הדרכון) שהתקבל במהלך הביקורת ולא את הראיות הנגזרות שהתקבלו בעקבותיו, נוכח נסיבות האירוע - כניסת המפקחים לחצרי מגורי העובדים הזרים נעשתה בהסכמת האחראי על העובדים הזרים; המפקחים יכלו לקבל את הדרכונים בכניסה לנאשמת מכוח סעיף 6(א)(1) לחוק, בכך שהיו ממתינים בשער הנאשמת ולא בחצרי המגורים, ומכל מקום, הייתה מתגלה העובדה כי אותו עובד הועסק שלא כדין, ובשים לב לפגיעה באינטרס הציבורי.
בנוסף, התקיימו היסודות העובדתיים של סעיף 2 לחוק עובדים זרים, שכן העובד הגיע לישראל עם אשרת שהייה לסטודנט בתוקף עד ליום 1.10.15 והחל מתאריך זה ועד ליום הביקורת, שהה העובד והועסק שלא כדין אצל הנאשמת; טענת הנאשמים כי על חילופי הדברים בין הנאשם לבאת כוחו, חל חיסיון עו"ד-לקוח ולכן לא ניתן לקבוע ממצאים עובדתיים על סמך מסמכים אלו, נדחתה והחיסיון לא חל, שכן הנאשם הגיש מיוזמתו לרשויות האכיפה את המסמכים ובכך ויתר על החיסיון; אשר להפרת אחריות נושא משרה, הנאשם הודה כי הוא מנכ"ל הנאשמת, והאחריות על העובדים הזרים היא שלו. לפיכך, עם הודאתו, הוכח מעבר לכל ספק סביר כי הנאשם הוא נושא משרה אצל הנאשמת; לאור כל האמור, הוכח מעבר לכל ספק סביר במישור העובדתי כי העובד שהה בישראל ועבד אצל הנאשמת ללא היתר עבודה כדין החל מיום 2.10.15.
אשר ליסוד הנפשי, היסוד הנפשי הנדרש בעבירה לפי סעיף 2(א) לחוק הוא מודעות. המודעות הנדרשת היא לרכיבים העובדתיים של העבירה, ובכללם מודעות ליסוד של העסקת העובד הזר מבלי שהמעסיק קיבל היתר להעסיק אצלו את אותו עובד זר. מודעות מתקיימת גם במקרה של "עצימת עיניים". בהקשר ליסוד הנפשי נדחתה הטענה כי לא הייתה מניעה להעסיק את העובד כל עוד תלויה ועומדת ברשות האכיפה בקשה בדבר המרת אשרת העבודה, וכי בקשה תלויה ועומדת כאמור מהווה אישור עבודה זמני עד לקבלת החלטה; עוד נדחתה הטענה בדבר הגנת טעות במצב המשפטי בגין הסתמכות הנאשם על חוות דעת משפטית שגויה של עורכת דינו, בנסיבות בהן לא הוצגה חוות דעת משפטית במסמך מפורט ומנומק. כך גם ניתן לקבוע כי הנאשם, לכל הפחות, עצם את עיניו ונמנע מלברר ביסודיות את חוקיות העסקתו של העובד החל מיום 2.10.15; בנוסף נמצא כי הודאת הנאשם ניתנה באופן חופשי ומרצון, וכי יש להודאתו "דבר מה" נוסף, בדמות ראיות חיצוניות. בהתאם לכך, הוכח מעבר לכל ספק סביר כי הנאשמים ידעו שלצורך העסקת העובד נדרש היתר עבודה, כי העסקה כאשר לא קיים היתר מהווה עבירה פלילית ולמרות זאת בחרו לפעול כפי שפעלו. לפיכך, המאשימה הוכיחה מעבר לכל ספק סביר כי הנאשמים ביצעו את העבירות המיוחסות להם בכתב האישום; אין מקום להרשעה בעבירה נוספת בגין העסקת עובד זר ללא ביטוח רפואי, בהעדר הוכחת היסוד הנפשי; המאשימה פעלה בסבירות כאשר החליטה להגיש כתב אישום יזום. |
| חזרה למעלה |
|
| 27 |
|
| בל (ת"א) 42438-06-19 קארין בן-חמו אילוז נ' המוסד לביטוח לאומי (עבודה; חנה טרכטינגוט; 12/10/20) - 9 ע' |
| עו"ד: שי בנאי, שירה צמיר |
ביה"ד דחה את תביעת התובעת לתשלום דמי לידה בהעדר הוכחת קיומם של יחסי עובד-מעביד בינה לבין חברה בע"מ, בה שימש אביה כמנכ"ל.
עבודה – יחסי עובד-מעביד – בן משפחה
עבודה – יחסי עובד-מעביד – היעדרם
עבודה – יחסי עבודה – היעדרם
.
התובעת הגישה תביעה לדמי לידה עבור לידה מיום 3.7.18 בגין עבודתה בחברת "טל-רז המוסד לביטחון ושמירה בע"מ". אביה של התובעת שימש כמנכ"ל בחברה, בתקופה הרלבנטית, אך הצדדים חלוקים בשאלה האם היה בעל מניות בה. הנתבע דחה את תביעת התובעת לדמי לידה בנימוק שלא התקיימו יחסי עובד ומעביד. מכאן התביעה.
.
בית הדין האזורי לעבודה (השופטת הבכירה ח' טרכטינגוט ונציגי הציבור א' סלע, מ' מנוביץ) דחה את התביעה ופסק כי:
סעיף 1 לחוק הביטוח הלאומי קובע: "עובד" – לרבות בן משפחה, אף אם אין בינו לבין קרובו המעסיקו יחסי עבודה, ובלבד שהוא עובד במפעל באופן סדיר ובעבודה שאילולא עשה אותה הוא, הייתה נעשית בידי עובד; לענין זה, "בן משפחה" – אחד ההורים, ילד, נכד, אח או אחות". כעולה מהגדרת 'עובד' בחוק, אין מניעה כי בני משפחה מדרגה ראשונה יחשבו עובדים ובלבד שמדובר בעבודה סדירה אשר הייתה מבוצעת על ידי אחר, אלמלא בן המשפחה היה מבצע אותה. יתרה מכך, בהוראת חוק זו ביקש המחוקק להקל על עובדים שהם קרובי משפחה, מתוך הבנה שמבחני הפסיקה לקיומם של יחסי עובד ומעסיק, יהיו גמישים יותר עת עסקינן בבן משפחה. לצד זאת נפסק כי שעה שמדובר בהעסקת בן משפחה, יבחן ביה"ד בקפידה יתרה אם אכן היחסים בין הצדדים הם יחסים חוזיים של עובד מעסיק במסגרתם מוסדרים חובות וזכויות. יחד עם ההקלה הטמונה בהגדרה המביאה בחשבון את "טיבה וטבעה" של הקרבה המשפחתית בהקשר התעסוקתי, הוחמרו אמות המידה הראייתיות הנדרשות על פי הפסיקה לצורך הוכחת "הגרעין המהותי" של ההתקשרות עם בן משפחה והוא תשלום שכר בתמורה לביצוע העבודה ובאופן הנגזר ממנה.
במקרה זה עולה כי אף אם אביה של התובעת לא היה בעל מניות בחברה בתקופה הרלבנטית, שכן עובדה זו לא הוכחה, הרי שמעמדו לעניין בחינת מעמדה של התובעת כ"עובדת" לצורך החוק הוא כמעמד של "בן משפחה". בנסיבות מקרה זה ניתן להניח כי התובעת ביצעה מפעם לפעם עבודה בחברה, אך לא הוכח כי מדובר בעבודה סדירה, במסגרת שעות מוגדרת, בתקופה מוגדרת ובתמורה לתשלום שכר לרבות התנאים הנלווים וכי השכר שולם בעד עבודה בפועל. התובעת לא הוכיחה מתי החלה לעבוד לפני הלידה, ונראה כי החלה לעבוד לאחר שהייתה בהיריון ולצורך קבלת דמי לידה. לא הוכחה מסגרת השעות וכן לא הוכח תשלום שכר בפועל. התובעת הייתה באה והולכת ולא החליפה עובד אחר, ועובד אחר לא החליף אותה. גם אם הייתה מגיעה מפעם לפעם לחברה וגם אם שולם לה שכר, לא הוכח כי השכר שולם תמורת העבודה ולא כעזרה של אב לבתו. זאת ועוד, לא הוכחה מסגרת חובות וזכויות הדדית. לתובעת לא הופרשו הפרשות פנסיוניות, היא לא קיבלה דמי הבראה ואף לא פדיון חופשה. התובעת אף לא קיבלה פיצויי פיטורים למרות שנסיבות הפסקת עבודתה (השנויות במחלוקת) מזכות בפיצויי פיטורים.
לסיכום, גם אם התובעת ביצעה עבודה כלשהי עבור החברה, לא הוכחה מערכת יחסים הדדית של חובות וזכויות של עובד ומעסיק, וכן לא הוכחה תמורה כספית, קל וחומר שלא בגין העבודה. |
| חזרה למעלה |
|
| תעבורה |
| 28 [דיון פלילי] |
|
| הת (מרכז) 687-03-19 מחצבות והשקעות אלעולה בע"מ נ' מדינת ישראל (תעבורה; ארז נוריאלי; 22/10/20) - 8 ע' |
| עו"ד: |
בית המשפט דחה את בקשת המבקשת – בעלים של משאית להחזרתה לפי סעיף 34 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש). נקבע, כי המשאית משמשת ראיה מרכזית בהליך פלילי המתנהל כנגד הנאשם וטרם בשלה העת להורות על קבלת הבקשה.
דיון פלילי – תפיסת חפץ – החזרתו
.
המבקשת – בעלת משאית שנתפסה על ידי המשיבה, הגישה בקשה להחזרת תפוס – המשאית, לפי סעיף 34 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש). המשיבה מבקשת לעשות שימוש במשאית כראיה בהליך משפטי בשל עבירה שבוצעה – תאונה קטלנית בכביש 6 בה קיפחו את חייהם 3 חיילי צה"ל. בתאונה הייתה מעורבת המשאית, בה נהג הנאשם – המשיב 2, עובד שכיר במבקשת, שהינה כאמור בעלת המשאית.
.
בית המשפט דחה את הבקשה וקבע כלהלן:
לתפיסת המשאית במקרה זה תכלית מרכזית אחת: שימוש בתפוס כראיה בהליך משפטי בשל עבירה שבוצעה. לגורמי אכיפת החוק סמכויות לפעול כנגד אדם בטרם הכרעה משפטית בדבר אחריותו הפלילית. כאן עולה שאלת האיזון הראוי בין מידת הפגיעה ההכרחית בנחקר או בנאשם לצורך השגת תכליות הנעוצות באינטרס הציבורי, לבין זכותו של אדם לממש את זכויות היסוד הנתונות לו בטרם הוכרע דבר אחריותו הפלילית: הזכות לחירות האישית והזכות לקניין. יש לבחון האם מתקיימת עילה להמשך תפיסת החפץ בידי המשטרה, ואם כן האם ניתן הגשים את תכלית התפיסה באמצעות שחרור החפץ בכפוף להגבלות מידתיות שתגשמנה את התכלית הטמונה בתפיסה, בד בבד עם מיתונה והחלשתה של הפגיעה בזכות הקניין של האדם.
שומה על בית המשפט להכריע בסוגיה תוך איזון בין האינטרסים השונים העומדים על הכף, בצירוף נסיבותיו הקונקרטיות של כל מקרה ומקרה. נסיבות אלה אפשר שתהיינה קשורות לחומרת התיק ולערך הראייתי של התפוס.
במקרה זה, מדובר במשאית באמצעותה – לכאורה – בוצעה עבירה. המשאית משמשת כראיה מרכזית בהליך פלילי המתנהל כנגד הנאשם. הליכי החקירה הסתיימו והוגש כתב אישום. ההליך העיקרי מצוי בעיצומו של שלב ההוכחות וטרם הגיע לסיומו. למעשה התקיימו 6 דיוני הוכחות, בהן החלה, אך טרם הסתיימה, עדותו של הבוחן, ונקבעו 8 דיוני הוכחות נוספים.
בנסיבותיו של מקרה זה, טרם בשלה העת להורות על קבלת הבקשה. יש לשוב ולבחון את הבקשה להשבת המשאית בתום עדותו של בוחן התביעה. |
| חזרה למעלה |
|
|
