שלום לכולם,
מצ"ב פס"ד חשוב של ביהמ"ש המחוזי מרכז (הרכב כב' השופטת ורדה מרוז).
מדובר בנאשם, אשר הורשע בעבירה של מעשה מגונה לפי סעיף 348(ג) לחוק העונשין (המערער היה כבן 62 בעת ביצוע העבירה, המתלוננת קטינה
כבת 16)
וביהמ"ש שלום השית עליו 20 חודשי מאסר לריצוי בפועל וכן פיצוי למתלוננת.
במהלך ערעור שהוגש מטעם הנאשם לביהמ"ש המחוזי מרכז, ולאור טענותיו הרבות בדבר הידרדרות הדרמטית שחלה במצבו הרפואי והנפשי, ביוזמת
ביהמ"ש, נתבקשה חוות
דעת קרפ"ר שב"ס בדבר יכולת שב"ס לספק מענה למערער על רקע צרכיו המיוחדים.
חוות הדעת שנתקבלה משב"ס, בקליפת אגוז, קבעה כי למרות שמצבו הסיעודי של המערער דורש סיוע מלא, הרי שבשב"ס קיים מענה חלקי.
ביהמ"ש המחוזי קיבל את עמדת המדינה תוך
שהוא קובע כי:
"...בסופו של דבר, הסמכות לשחרר את המערער מריצוי עונש מאסר נתונה לוועדת השחרורים הפועלת מכח חוק שחרור על תנאי ולא בית
משפט זה. תפקידו של בית המשפט לגזור את הדין ע"פ המבחנים שנקבעו בחוק העונשין, כאשר ע"פ סעיף 40יא, בגזירת העונש המתאים לנאשם, רשאי בית המשפט להתחשב בהתקיימותם של נסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה, בין היתר
"(1) הפגיעה של העונש בנאשם, לרבות בשל גילו".... עם זאת סבורים אנו כי אל לו לבית המשפט לחרוג מהמדיניות הנהוגה ולפתור את המערער לחלוטין מעונש המאסר.. אם ימצא.. כי אין לשב"ס כלים ראויים לספק את צרכיו, כי אז פתוחה בפניו הדרך להגיש בקשה מתאימה לשחרור מוקדם
מכח חוק שחרור על תנאי"
תודה רבה לגב' עינת בניטה וגב' גנית גדות וכן למר אריה פטר, אשר סייעו רבות בהגעה לתוצאה מבורכת זו.
נח בונה