בית המשפט העליון קבע כי גם פעולה שנועדה למנוע פעולת איבה יכולה לזכות בפיצוי ממס רכוש – כל עוד התבססה על חשש ממשי. במסגרת ערעור "בגלגול שלישי" בעניינם של שני קיבוצים על גבול עזה שנבצר מהם לרסס את יבולם עקב צו איסור טיסות שהוצא בשנת 2004, נדרש בית המשפט העליון לשאלה העקרונית האם תובע המבקש פיצוי ממס רכוש עקב פעולת איבה צריך להוכיח את התרחשות הפעולה או שמא גם נזק שנגרם בעקבות פעולה שנועדה למניעת פעולת איבה יכול לזכות בפיצוי. נקבע, כי להבדיל מפעולת מניעה שנבעה מחשש ערטילאי פעולת מניעה ספציפית שנבעה מחשש ממשי על יסוד מידע קונקרטי מפני פעולת איבה בהתהוות – יכולה לזכות בפיצוי אף מבלי שאירעה פעולת איבה בפועל. המשיבים הם שני קיבוצים הגובלים עם רצועת עזה והמוגדרים כ"ישובי ספר" בהתאם לחוק מס רכוש וקרן פיצויים. בשנת 2004, פרסם משרד התחבורה צו איסור טיסה, בו נקבע כי חל איסור מוחלט לבצע טיסות באזורים המצויים בטווח של פחות משלושה ק"מ מהגדר ההיקפית התוחמת את רצועת עזה. איו חולק, כי צו האיסור נבע מהחלטה של גורמי הביטחון והשיקולים שעמדו בבסיסו היו שיקולים ביטחוניים מובהקים על רקע מידע מודיעיני קונקרטי אודות כוונת גורמים עוינים לבצע פיגועי ראווה ובהם ירוט מטוסים ישראליים בסמוך לגבול עם רצועת עזה. צו האיסור עמד בתוקפו במשך עשרה חודשים, במהלכם נבצר מהקיבוצים לבצע טיסות ריסוס של הגידולים החקלאיים בשטחיהם, וגם לא התאפשר ריסוס בדרך אחרת. כתוצאה מהאמור, נגרם נזק חקלאי כבד לגידוליהם של הקיבוצים, שהתבטא בפסילת חלק מהיבול החקלאי שיועד לשיווק בשווקים החקלאיים, ובמכירת חלקו האחר במחיר ירוד. זאת ועוד, אין חולק כי הנזקים ליבולים לא נגרמו כתוצאה מפעולת איבה שהתממשה כי אם מצו האיסור שהוצא כאמצעי מניעה בעקבות חשש ממשי. מכל מקום, עקב הנזקים שנגרמו להם הגישו הקיבוצים תביעות למבקש מנהל קרן הפיצויים ופעולות האיבה, לקבלת פיצויים בגין "נזק עקיף". מנהל הקרן דחה את התביעות משני טעמים: ראשית, משרד הביטחון לא אישר את היותו של הנזק "נזק מלחמה", ושנית, מנהל קרן הפיצויים לא שוכנע כי הנזק הנתבע הינו "נזק מלחמה" כמשמעותו בסעיף 35 לחוק מס רכוש. על כך, הגישו הקיבוצים ערר לועדת הערר לעניין מס רכוש וקרן פיצויים (נזק מלחמה ונזק עקיף). הוועדה קיבלה את הערר, וקבעה כי הקיבוצים אכן ניזוקו כתוצאה מפעולות מלחמה או פעולות איבה כהגדרתן בחוק מס רכוש. על החלטה זו הוגש ערעורו של מנהל קרן הפיצויים, אולם בית המשפט המחוזי דחה את ערעורו. בין היתר צוין, כי ועדת הערר קבעה ממצא עובדתי לפיו צו איסור הטיסה עניינו במניעה של פעולת איבה מוגדרת וספציפית, אשר קדם לה מודיעין ספציפי וייחודי ולא הוצא עקב חשש ערטילאי. כמו כן, כי אין חולק שהיעדר ריסוס של הגידולים החקלאיים משפיע באופן ישיר על איכות התוצר החקלאי ואף על התמורה המתקבלת בגינו, וכי הנזק שנגרם למשיבים הינו תוצאה ישירה של ההחלטה המורה על איסור ביצוע טיסות ריסוס. בשולי הדברים, דחה בית המשפט את הטענה כי יש לשלול מהקיבוצים את הפיצויים מכיוון שלא פעלו להקטין את נזקם, וקבע כי לא עלה בידי מנהל הקרן להוכיח שהיה ניתן לרסס את השטחים החקלאיים באמצעים אחרים מהיבשה ולא מהאוויר. מכאן בקשת רשות הערעור דנן, שהתקבלה בהיותה מעוררת שאלה עקרונית החורגת מנסיבות המקרה הספציפי. בית המשפט קבע: כב' השופט י' דנציגר קבע כי דין הערעור להדחות. מעיון בסעיפים 38 35 לחוק הפיצויים ובתקנות הפיצויים, הסיק בית המשפט כי ביסודו של חוק הפיצויים עומד רעיון של ביטוח או ערבות סטטוטוריים של המדינה לנזקי רכוש שנגרמים עקב פעולות מלחמה או איבה, קרי תכליתו של חוק הפיצויים היא תכלית סוציאלית ביטוחית. ביתר דיוק, התפיסה היא שנזקי מלחמה הנגרמים לישובי ספר לא צריכים ליפול על כתפיו של הניזוק הספציפי לבדו, אלא "להתפזר" וליפול על כתפי הציבור כולו. עוד המשיך בית המשפט וציין, כי בסעיף 35 לחוק כלולים שלושה גורמי נזק פוטנציאליים: פעולות מלחמה על ידי הצבאות הסדירים של האויב; פעולות איבה אחרות נגד ישראל; ופעולות מלחמה על ידי צבא הגנה לישראל, כאשר נזק יכול להיות הן נזק ישיר והן נזק עקיף ששניהם ברי פיצוי על פי החוק. בכל הנוגע להגדרת המונח "פעולת איבה", זה פורש בפסיקת בית המשפט העליון כמונח שנועד להרחיב את ההגדרה מעבר לפעולות מלחמה מובהקות, ולכלול גם פעולות טרור שאינן מבוצעות על ידי צבאות סדירים. בהתאם, אין חולק כי אילו היו משוגרים טילים מרצועת עזה לעבר כלי טיס ישראליים ופוגעים במטוס ריסוס של המשיבים, אזי הדבר היה נחשב כ"פעולת איבה" והנזק היה נחשב כ"נזק מלחמה" או כ"נזק עקיף". עם זאת, נוכח העובדה שבמקרה דנן לא שוגרו טילים בתקופה שבה עמד בתוקף צו האיסור, נשאלת השאלה האם ניתן לראות בפעולת מניעה ספציפית שנבעה מחשש ממשי על יסוד מידע קונקרטי מפני פעולת איבה בהתהוות כנכללת במונח "פעולת איבה". בפרט, התייחס בית המשפט לפסק הדין בעניין ס.ת.ו (רע"א 6904/97 ס.ת.ו בקעות נ' מנהל מס רכוש), בו נקבע שהזכאות לפיצויים תישלל מקום שבו מתקיים רק חשש לפעולות איבה, ופנה לבחון האם מוצדק לערוך מעין "מדרג" בין חשש ערטילאי וכללי מפני פעולת איבה, אשר על פי הלכת ס.ת.ו אינו נכנס בגדרי החוק, לבין חשש ממשי המבוסס על מידע קונקרטי. לצורך העניין, נדרש בית המשפט לפרשנות החוק, אולם קבע כי לשונו אינה מספקת תשובה ברורה לשאלה זו היות והיא אינה מובילה לפרשנות אחת ויחידה ששוללת באופן עקרוני את האפשרות לכלול במונח "פעולת איבה" גם פעולה שנועדה למנוע פעולת איבה. לפיכך, נקט בית המשפט בהליך של פרשנות תכליתית, בהתאם לתכלית עליה עמד בית המשפט לעיל לפזר" על כתפי הציבור כולו את הנטל הכלכלי שמוטל על ישובי ספר כתוצאה מנזקים ישירים ועקיפים שנגרמים להם עקב פעולות מלחמה או איבה. נוכח האמור, סבר בית המשפט כי אכן מוצדק ליצור מדרג בין החששות, ולהבחין בין חשש ערטילאי וכללי מפני פעולת איבה לבין חשש ממשי המבוסס על מידע קונקרטי מפני פעולת איבה בהתהוות. בכך, צוין, אין כדי לשנות את ההלכה שנקבעה בעניין ס.ת.ו בכל הנוגע לאי תחולת החוק על חשש ערטילאי, אך יש כדי להרחיב את תחולתו בהתאם לתכלית החוק והמעמד המיוחד שניתן בו לישובי הספר המצויים ב"קו החזית" של המדינה. בהמשך, שרטט בית המשפט מספר מבחני עזר, על מנת לסייע במקרים דומים בעתיד בהבחנה בין נזק שנגרם עקב חשש ערטילאי לבין נזק שנגרם עקב חשש ממשי, אך בד בבד הדגיש כי מדובר ברשימה לא ממצה וכי יש להניח כי ההבחנה תתחדד עם הזמן ממקרה למקרה. בין המבחנים שציין בית המשפט נמנו השאלה האם הנזק הוא תוצאה ישירה של פעולה ספציפית שננקטה על ידי גורמי הביטחון או שמא פעילות כללית שנועדה לסכל פעולות איבה, האם פעולת המניעה הייתה תחומה בזמן ובמקום, האם קדם לה מידע מודיעיני קונקרטי בדבר פעולת איבה ספציפית המצויה בהתהוות, להבדיל ממידע כללי בדבר שינוי לרעה במצב הביטחוני, האם הפעולה היא פועל יוצא של החלטה של גורמי הביטחון או החלטה עצמאית של הניזוק או של גורמים בדרג המדיני. מן הכלל אל הפרט, קבע בית המשפט כי נוכח התשתית העובדתית שנקבעה על ידי ועדת הערר, אין מקום להתערבות בתוצאה אליה הגיעו ועדת הערר ובית המשפט המחוזי. הודגש, כי במשך כעשרה חודשים לא יכלו הקיבוצים לבצע טיסות ריסוס מעל שדותיהם וגם לא התאפשר להם לבצע ריסוס יבשתי, וכתוצאה מכך נגרמו להם נזקים כבדים. כמו כן, הקיבוצים הרימו את הנטל המוטל עליהם להוכיח שפעלו בהתאם לצו האיסור, שהוצא על ידי גורמי הביטחון עקב חשש ממשי על יסוד מידע קונקרטי מפני פעולת איבה בהתהוות, ובפרט כוונה של גורמי טרור ברצועת עזה לנסות להפיל מטוס בגבול הרצועה. בשולי הדברים העיר בית המשפט כי אמנם השיקול התקציבי בפרשנות חוק הוא חשוב, אולם אין להפכו לחזות הכל והתשובה לשאלה האם יש להרחיב את תחולתם של חוקים סוציאליים המטילים על המדינה חובה לפצות בגין נזקים מסוימים צריכה להיגזר בראש ובראשונה מלשונו ומתכליתו של החוק הספציפי. הערעור נדחה; המערער ישא בהוצאות המשיבים בסך 30,000 ₪.

לפסק הדין המלא     חזרה למעלה

בית המשפט העליון דן בשאלה מתי יורה בית המשפט על גילוי חומר הנוגע לטיפול נפשי שעברה מתלוננת בעבירות מין. במסגרת ערר שהגישה המדינה נגד החלטה לחשוף בפני נאשמים בעבירות מין חומר הנוגע לטיפולים נפשיים שעברה המתלוננת, נדרש בית המשפט העליון לשאלה אימתי יורה בית המשפט על גילוי חומר שיש בו כדי לפגוע בפרטיות של קרבן עבירה או בחיסיון מטפל מטופל הנוגע אליו. בין היתר, סבר בית המשפט כי יש צורך לעמוד על המניעים העומדים בבסיס בקשת הנאשם לגילוי כגון האם מדובר בדעה קדומה או ניסיון להרתיע את המתלוננת, וכן יש לשקול האם מדובר בחומר המצוי בחו"ל. בכל מקרה, כך נקבע, החשיפה צריכה להיות מידתית ושלא מעבר לנדרש להגנת הנאשם. נגד המשיבים הוגש כתב אישום לבית המשפט המחוזי, שייחס להם ריבוי עבירות של אינוס ומעשי סדום. על פי עובדות כתב האישום, פגשו המשיבים במתלוננת, דיילת העובדת בחברת תעופה זרה, במועדון אליו הגיעו לבלות בת"א. במהלך הבילוי רקדה המתלוננת עם המשיבים ושתתה מספר משקאות אלכוהוליים, עד שבשלב מסוים חשה ברע וביקשה לחזור לבית המלון. המשיבים הציעו למתלוננת להחזירה למלון, ולאחר שנעתרה להצעתם ליוו אותה השניים לחדרה, ולמרות שביקשה מהם לעזוב בתואנה כי אינה חשה בטוב, הפשיטו אותה המשיבים מבגדיה וביצעו בה את זממם. זאת ועוד, במהלך האירוע התקשר אחד המשיבים לשניים מחבריו והציע להם לבוא לבית המלון, אולם אלו עזבו לאחר שהמתלוננת נתקפה בהתקף חרדה. המשיבים מצידם, אישרו קיום יחסי מין עם המתלוננת אולם טענו כי הדבר נעשה בהסכמתה. בדיון שנערך בבית המשפט במסגרת עתירתם של המשיבים לגילוי חומר חקירה, עתרו גם לקבל רישומים הנוגעים לטיפולים נפשיים שעברה ועוברת המתלוננת בארצות הברית בכל הנוגע לשלוש תקופות בחייה. בית המשפט נעתר לבקשת ההגנה בכל הנוגע לטיפול נפשי של מספר חודשים שעברה המתלוננת כשנה לפני האירוע מושא כתב האישום, לאור טענת ההגנה כי בשקית התרופות שהיו בחדרה של המתלוננת היו גם תרופות פסיכיאטריות. עוד נעתר בית המשפט לבקשה בנוגע לטיפולים נפשיים שקיבלה המתלוננת בעקבות האירוע, בקבעו כי אין ספק שאמירותיה לגורמים המקצועיים באשר לאופן התרחשות הדברים הם בגדר אמרות חוץ רלוונטיות המהוות "חומר חקירה" לכל דבר ועניין. מכאן ערר המדינה. לשיטתה, המסלול הנכון לברר בקשה להמצאת מסמכים חסויים הוא בפני המותב שדן בתיק העיקרי במסגרת סעיף 108 לחוק סדר הדין הפלילי. עוד טענה, כי לא היה מקום להיעתר לבקשה גם לגופו של עניין,שכן החומר אינו רלבנטי ואינו מצדיק פגיעה בפרטיותה של המתלוננת. עוד נטען כי בית המשפט קמא לא נתן משקל לכך שמדובר בחומר הנוגע לטיפול נפשי שעברה המתלוננת בארצות הברית, על כל הכרוך בכך מבחינת הדין שחל בארצות הברית בנושאים אלה. בנוסף, הצטרף להליך כידיד בית המשפט "מרכז נגה" לטיפול בנפגעי עבירה, אשר תמך בעמדת המדינה תוך שהוא מצביע על אינטרס המתלוננות בעבירות מין לפרטיות ולכבוד. בית המשפט קבע: כב' השופט י' עמית קבע כי דין הערר להתקבל. ראשית, עמד בית המשפט על השיקולים המוכרים לגבי גילוי חומר חקירה במסגרת סעיף 74 לחסד"פ וציין כי זכות הגילוי והעיון נתפסת כחלק מזכות היסוד של הנאשם לפרוס ולתכנן את הגנתו בהתאם. במהלך השנים, דנה הפסיקה בשאלה מה יחשב כחומר חקירה שגילויו נדרש ומה לא, כאשר בין השיקולים שנמנו היו האם החומר נכלל מלכתחילה בתיק החקירה, האם מדובר בחומר רלבנטי ובאיזו מידה, האם מדובר ב"מסע דיג" ספקולטיבי, וכן הזכות לכבוד, לפרטיות, ולשיקום של העד או קרבן העבירה ומידת הפגיעה בזכות זו. עוד נדרש בית המשפט להבדל שבין סעיף 74 לחסד"פ ובין סעיף 108, שעיקרו בסיטואציה בה מוחזק חומר בידי צד שלישי. צוין, כי השיקולים הנדרשים לצורך איזון האינטרסים בשני המסלולים הם דומים, אולם לשוני ביניהם יש נפקויות רבות, בין היתר לגבי עיתוי הבקשה, הפורום הדן בבקשה (המותב בתיק העיקרי או השופט התורן), הזכות לערר, והאפשרות לבחינה מוקדמת של החומר על ידי ההגנה. זאת ועוד, במסגרת סעיף 108 נשמע קולה של המתלוננת או של צדדים שלישיים המחזיקים ברישומים הנוגעים לה, כגון פסיכולוג או עובד סוציאלי. מכאן, נדרש בית המשפט לשאלה כיצד יוחלט באיזה מן המסלולים לנקוט. צוין, כי התשובה לשאלה זו אינה נמצאת בחוק עצמו, וגם הפסיקה הכירה בכך שהגבולות ביניהם אינם תמיד ברורים. בעניין זה, ציין בית המשפט כי הנטיה בפסיקה היא לעשות שימוש גובר והולך במסלול של סעיף 108, תוך הבחנה בין חומר הנמצא בליבת המחלוקת ואשר צריך להיות בידי התביעה או בשליטתה שאז יידון במסגרת סעיף 74, לבין חומר שאינו בליבת המחלוקת ולא מצוי או צריך להיות מצוי בידי התביעה, שאז המסלול הוא על פי סעיף 108. לדעת בית המשפט, ניתן לקבוע נקודת מוצא הניתנת לסתירה, לפיה כאשר החומר אינו בידי התביעה והוא נהנה מחסיון כלשהו, ראוי להעדיף את המסלול של סעיף 108, ולו על מנת לאפשר זכות טיעון לצד שעלול להיפגע מחשיפת החומר. עוד התייחס בית המשפט להלכות הנוגעות לגילוי חומר חקירה העשוי לפגוע בפרטיות המתלונן או בחיסיון, וציין כי למרות שנקודת המוצא היא של גילוי רחב, לא כך כאשר מדובר בפגיעה בזכות החוקתית של המתלוננת לפרטיות ולכבוד, אז בחינת הרלבנטיות ובחינת הזיקה בין החומר לפוטנציאל ההגנה של הנאשם נעשית יותר בקפידה. בהתאם לכך, כאשר האפשרות שזכות הנאשם למשפט הוגן תיפגע היא רחוקה ובלתי משמעותית יש ליתן משקל לזכויות המתלוננת, ולהיפך כאשר מדובר בחומר חקירה מובהק, יורה בית המשפט על גילוי החומר גם על חשבון פגיעה בפרטיות. בהמשך, עמד בית המשפט על אופיין המיוחד של עבירות מין, ועל התופעה ההולכת וגוברת בה נאשמים מגישים בקשות לגילוי ועיון בחומרים הנוגעים למידע אישי ופרטי הקשור למתלוננת, החל במידע שהמתלוננת עצמה "יצרה", דרך מידע שנמצא ברשויות שונות וכלה ברישומים הנוגעים לטיפולים נפשיים שעברה. לדעת בית המשפט, ניתן להצביע על מספר טעמים העומדים בבסיסה של התופעה: המצב בו נתונה ההגנה נוכח הכללים המיוחדים שנקבעו בפסיקה בכל הנוגע לראיות העוסקות בעבירות כאמור, העובדה שעדותה של המתלוננת היא לעיתים הראיה המרכזית במשפט, "צעד טקטי" שמטרתו להרתיע את המתלוננת או להחלישה טרם מתן העדות, וכן דעות קדומות, מיתוסים וסטריאוטיפים לגבי "אשמתה" של המתלוננת או לגבי מצבה הנפשי הרעוע. אשר על כן, בבוא בית המשפט לבחון בקשת נאשם לקבל חומר הנוגע לטיפול הנפשי שעברה המתלוננת, שומה עליו לזהות אם בבסיסה עומדים שיקולים טקטיים ומיתוסים ודעות קדומות, או אינטרס אמיתי ובתום לב. רק אז, ידרש בית המשפט למבחני הרלבנטיות ואיזון האינטרסים בין הנאשם למתלוננת. לדעת בית המשפט, הפורום המתאים לזיהוי המניע שבבסיס הבקשה לגילוי הוא בית המשפט היושב לדין ואשר נחשף כבר לעדויות, להבדיל מהשופט שדן בחומרי חקירה במסגרת סעיף 74 באופן "סטרילי" ועל פי חומר הראיות הגולמי. זאת ועוד, דחיית מועד ההכרעה בבקשה לחשיפת החומר לשלב המשפט, מקטינה את החשש כי החומר מתבקש מתוך שיקולים טקטיים של ההגנה. זאת ועוד, גם כאשר בית המשפט מורה על גילוי של חומר שיש בו כדי לפגוע בפרטיות או בחסיון השיח של מתלוננת מטפל, החשיפה צריכה להיות מידתית ושלא מעבר לנדרש להגנת הנאשם, תוך נקיטה באמצעי זהירות לבל ידלוף המידע האישי מחוץ לאולם בית המשפט. בעניין זה, הדגיש בית המשפט כי הסודיות והדיסקרטיות של טיפול נפשי הם ביסוד הטיפול, וחשיפת השיח המתנהל בין מתלונן למטפל עלולה לפגוע באינטרס החברתי החשוב של עידוד תלונות על עבירות מין ושל שיקום הקרבן. לפיכך, הסרת החסיון צריכה להיעשות בזהירות וברגישות ובמידתיות, בהתחשב בכך שזכותה של המתלוננת לכבוד ולפרטיות היא זכות יסוד חוקתית. שיקול נוסף לו יש לתת את הדעת הוא מצב בו החומר המבוקש נמצא בחו"ל, והשגתו כרוכה בקשיים של ממש הן מבחינה טכנית והן מבחינה משפטית. לדעת בית המשפט, יישום הדברים על המקרה דנן מוביל למסקנה כי המשיבים לא הצליחו לעבור את משוכת הרלבנטיות של החומר, כמו גם את משוכת האיזון. צוין, כי עצם העובדה שהמשיבים דרשו לקבל רישומים הנוגעים לטיפול פסיכולוגי שעברה המתלוננת בגילאים שנתיים וחצי עד שש, מעיבה על כנות דרישותיהם ומעלה את החשש כי מדובר בשיקולי טקטיקה והרתעה. זאת ועוד, בכל הנוגע לשקית התרופות שנמצאה בחדרה של המתלוננת המלון, למעט ספקולציה של המשיבים שמא מדובר בתרופות פסיכיאטריות, אין לכך אחיזה בחומר הראיות. עוד הוסיף בית המשפט, כי גם בהנחה שהמתלוננת נוטלת תרופה נוגדת דכאון או חרדה, הדבר אינו מצדיק כשלעצמו חשיפת רישומים הנוגעים לטיפול נפשי שארך אך מספר חודשים, שאין כל ראיה כי הוא קשור בדרך כלשהי למצבה הנפשי ואשר רלבנטי לקו ההגנה של הסכמת המתלוננת, כגרסת המשיבים. גם העובדה שהמתלוננת נכנסה להתקף חרדה למראה שני גברים נוספים בחדרה היא טבעית ביותר, ויש לדחות מכל וכל את הגישה לפיה בכל מקרה של תקיפה מינית, הנאשם זכאי לקבל מיניה וביה את רישומי הטיפול הנפשי בעקבות האירוע. לכל אלה הוסיף בית המשפט את העובדה שמדובר בחומר שאינו נמצא בתיק החקירה אלא בידי צד שלישי, ואף בחו"ל, במדינה בה נוהג חסיון רחב ומוחלט ביחסים שבין קרבן עבירה מטפל. נוכח שיקולים עלה, סבר בית המשפט כי יש מקום לקבל את ערר המדינה ולבטל את החלטת בית המשפט קמא על גילוי החומר הנוגע לטיפולים הנפשיים שעברה המתלוננת. עם זאת, הובהר כי אין באמור כדי לחסום דרכם של המשיבים לעתור לקבלת החומר במסגרת סעיף 108 לחסד"פ בפני המותב הדן בתיק. הערר התקבל.

לפסק הדין המלא     חזרה למעלה

בית המשפט העליון דחה עתירה של ניצולת שואה כבת 89 הסובלת ממחלת האלצהיימר, להורות למדינת ישראל לשאת בעלויות אשפוזה במוסד סיעודי לתשושי נפש. העתירה, שהוגשה ע"י ילדיה של העותרת, עניינה בסירובה של הרשות לניצולי השואה לשאת בעלויות האשפוז נוכח זכאותה לקבלת גמלה חודשית מממשלת גרמניה. נקבע, כי שעה שהעותרת זכאית לגמלה מגרמניה היא אינה זכאית לפי החוק הישראלי, וכי ככלל ההסדר הגרמני היה לאורך שנים מיטיב יותר כך שאין לקבל את הטענה לאפליה בין הזכאים לפי החוק הגרמני לזכאים לפי החוק הישראלי. העותרת היא ניצולת שואה כבת 89. באמצע שנות החמישים, הוכרה העותרת כקרבן רדיפות הנאצים בהתאם לחוק בגרמניה וקיבלה גמלה חודשית מגרמניה. כמו כן, הכירו הרשויות בגרמניה בירידה בכושר השתכרותה של העותרת בשיעור של 25% 39%. בשנת 2006, פנתה העותרת לרשויות המוסמכות בגרמניה בבקשה להגדיל את סכום הגמלה בשל החמרה במצבה הרפואי. הבקשה התקבלה, והירידה בכושר השתכרותה של העותרת הועלתה. עם זאת, נדחתה בקשת העותרת להכרה במחלות נוספות לצורך תשלום הגמלה, לרבות מחלת האלצהיימר שממנה היא סובלת. בשנת 2008, אושפזה העותרת במוסד סיעודי לתשושי נפש. באותה שנה פנה בנה ואפוטרופוסה, העותר 2, אל הרשות לזכויות ניצולי השואה בתביעה לתשלום תגמולים לאמו מכוח חוק נכי רדיפות הנאצים, אולם זו השיבה כי הואיל והעותרת מקבלת גמלה מממשלת גרמניה, היא אינה עומדת בתנאי הסף של החוק. פניות נוספות של העותר לקבלת פטור ממע"מ בגין אשפוזה של אמו נדחו גם הן. מכאן העתירה, בה התבקש בג"צ להורות למדינה לשאת בעלויות אשפוזה של העותרת במוסד הסיעודי, להחזיר לה את תשלומי המע"מ שנגבו בגין אשפוזה, לשלם לה תשלומים מקרן הרווחה לניצולי שואה ולכלול אותה בין ניצולי השואה הזכאים למימון האשפוז ממשרד האוצר ומהרשות לזכויות ניצולי השואה. לטענת העותרים, ממשלת ישראל קיבלה כספים מממשלת גרמניה עבור כלל ניצולי השואה, ובכל רכיב בו נושלה העותרת מזכויותיה ע"י הרשויות בגרמניה היא זכאית לו מממשלת ישראל ע"פ חוק נכי רדיפות הנאצים. עוד נטען לאפליה בין ניצולי שואה הזכאים לתגמולים לפי חוק נכי רדיפות הנאצים לבין זכאים לגמלה לפי חוק הפיצויים הגרמני, שכן לפי חוק נכי רדיפות הנאצים מתאפשר סיוע במימון האשפוז לחולי מחלת אלצהיימר, בשונה מחוק הפיצויים הגרמני. עוד נטען לאפליה בין זכאי חוק נכי רדיפות הנאצים שאינם נדרשים ל"מבחן הכנסה" לשם השתתפותם העצמית במימון הוצאות האשפוז לבין מאושפזים אחרים, וכי אין לכלול במסגרת חישוב הכנסותיה של העותרת כספים שמקורם בכספי פיצויים מגרמניה. המשיבים מאידך, טענו כי העותרת מקבלת גמלה ישירות מממשלת גרמניה ועל כן אינה זכאית לקבלת תגמולים ממדינת ישראל, וכי לא ידוע להם על ניצולי שואה המקבלים תגמולים לפי שני המסלולים. עוד נטען, כי אין ממש בטענה שממשלת גרמניה היא מקור המימון לתגמולים המשולמים כיום לניצולי שואה בישראל, שכן הסכם השילומים שנחתם בזמנו עם גרמניה לא נועד לפיצוי פרטני של הניצולים. אשר לטענת האפליה נטען כי אין אפליה אסורה בין ניצולי שואה המקבלים גמלה מממשלת גרמניה לזכאי חוק נפגעי רדיפות הנאצים, שכן הסדרי תשלום הפיצויים והזכאות נבדלים ביסודם בין שתי הקבוצות, וההבחנה ביניהם יורדת למכלול ההסדרים השונים לפיצויים. בית המשפט קבע: כב' השופט א' רובינשטיין קבע כי דין העתירה להדחות. תחילה, עמד בית המשפט על אופיו של הסכם השילומים שנחתם עם ממשלת גרמניה בשנות החמישים, וציין כי על פי פסיקת בית המשפט העליון מהעת האחרונה בעניין פיצויים ל"ילדי טהרן" (ע"א 7686/12 רובינסון נ' מדינת ישראל), הכספים ששולמו למדינת ישראל במסגרת הסכם זה לא נועדו לפיצוי פרטני של הניצולים, אלא למטרות קולקטיביות של הגשמת יעדים חברתיים. מנגד, ניצולי שואה שביקשו לתבוע פיצויים אישיים יכלו לעשות כן מכוח שני מסלולים: האחד לפי חוק נכי רדיפות הנאצים והשני לפי חוק הפיצויים הגרמני. הובהר, כי מדובר במסלולים חלופיים, ולכן אדם המשתייך לאחד מהמסלולים ומקבל פיצוי מטעמו, אינו זכאי לתנאים המוקנים במסלול האחר. מכך עולה, ששעה שהעותרת מקבלת גמלה מממשלת גרמניה, היא אינה נכללת בגדר המונח "נכה הזכאי לתגמולים" לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, ולכן אינה זכאית לתגמולים לפי חוק זה לרבות למימון אשפוזה. עוד ציין בית המשפט, כי לאורך השנים נוצר פער בין הפיצויים המשולמים על ידי ממשלת גרמניה לאלה המשולמים על ידי מדינת ישראל, כך שהפיצויים המשולמים על ידי ממשלת גרמניה היו גבוהים באופן ניכר מאלה ששילמה ישראל על פי חוק נכי רדיפות הנאצים. לא זו אף זו, דברים אלו עלו גם בדו"ח ועדת החקירה הממלכתית בנושא הסיוע לניצולי שואה בראשות השופטת (בדימוס) דליה דורנר, בו נכתב כי הפיצוי שקיבל נכה מישראל עמד על 39% בלבד מסכום הרנטה הגרמנית ששולמה לנכה באותו שיעור, ומכוחו התקין שר האוצר את צו נכי רדיפות הנאצים (תוספת לתגמול) שהורה כי שיעורי התגמולים המשולמים לניצולי שואה לפי חוק נכי רדיפות הנאצים לא יפחתו מ 75% מסכום הגמלה המשולמת על ידי ממשלת גרמניה. לאור האמור, סבר בית המשפט כי קשה להלום את טענת האפליה שהעלו העותרים בין ניצולי שואה הזכאים לפיצויים לפי חוק נכי רדיפות הנאצים לבין הזכאים לפיצויים לפי חוק הפיצויים הגרמני. צוין, כי לכל מסלול הסדרים משלו ומערך הטבות שונה, ולכן ייתכן שבפרמטר מסוים הסכום המשולם לנכי רדיפות הנאצים יהיה גבוה יותר, כגון מחלת האלצהיימר שאינה מוכרת בגרמניה כמזכה לגמלה ולמימון טיפול. עם זאת, הטעים בית המשפט כי גם בהקשר מימונו של טיפול רפואי נראה כי חוק הפיצויים הגרמני מיטיב עם הזכאים לו ביחס לחוק נכי רדיפות הנאצים ולכן איתרע מזלה של העותרת שדווקא מחלת האלצהיימר ממנה היא סובלת אינה מוכרת לצורך תשלום הגמלה אותה היא מקבלת מגרמניה. מעבר לכך, ציין בית המשפט כי קיימים הסדרים נוספים המקנים הטבות לניצולי שואה, ביניהם "קרן סעיף 2" וחוק הטבות לניצולי שואה, מענק חד פעמי מקרן הסיוע של ועדת התביעות וחוק נכסים של נספי השואה. הסדרים אלו, כך צוין, מקיימים ביניהם במובן מסוים מערך איזונים, כך שמתן פיצוי לפי הסדר זה או אחר נלקח בחשבון בגדרי האפשרות למתן פיצוי אחר או נוסף, ולעיתים אף מחריגו במפורש. לפיכך, הרחבת היקפו של שיעור הפיצוי לפי הסדר מסוים מבלי לתת את הדעת למכלול ההטבות והזכויות, עלולה לגרום לעיוותים חדשים בהקצאת משאבים ולהעדפת אוכלוסיות של ניצולי שואה שאינן בבחינת 'מקופחות', על פני אוכלוסיות אחרות של ניצולי שואה. בהמשך, דחה בית המשפט את הטענות הנוספות שהעלו העותרים לעניין אפליה בין ניצולי שואה הזכאים למימון אשפוזם מכוח חוק נכי רדיפות הנאצים, ואשר אינם נדרשים ל"מבחן הכנסה" לצורך קביעת השתתפותם בעלות האשפוז. כמו כן, נדחתה העתירה למתן פטור מתשלום מע"מ בגין אשפוזה של העותרת, נוכח הוראות סעיף 30(א)(8)(ז) לחוק המקנה פטור לתיירים בלבד. עוד נקבע, כי על פי הוראות החוק, העותרת אינה זכאית לגמלת סיעוד משאושפזה במוסד סיעודי, שכן תכליתה של גמלת הסיעוד היא מתן סיוע למבוטח להישאר בביתו ולהמשיך ולתפקד, מה שאינו כן במקרה דנן. לבסוף, הוסיף בית המשפט הערות לגבי הצורך לדאוג לניצולי השואה המתמעטים והולכים, הצורך לקרב ולהשוות ככל הניתן בין הזכאים לפי המסלולים השונים, וכן על הצורך לשקול את נושא האשפוז ונושא המע"מ. עוד הוסיף, כי יתכן שהנוגעים בדבר בממשלת ישראל ובועידת התביעות יכולים לפנות לממשלת גרמניה לעניין מחלת אלצהיימר, נוכח קשיי התמודדות של ניצולי שואה בשל זכרונות עברם. העתירה נדחתה.

לפסק הדין המלא     חזרה למעלה

בית המשפט העליון דחה ערעור שהגישו תושבי שכונת בית צפאפה בירושלים על פסק דין שבמסגרתו נדחתה עתירתם של המערערים כנגד היתרי בנייה שהוצאו לביצוע עבודות לסלילת מקטע בכביש דרך בגין בעיר, אשר תוכנן לעבור בשכונתם ולהפריד בין חלקים ממנה. נקבע, כי בכל הנוגע לסלילת הכביש וקירויו היתרי הבניה ניתנו בסמכות ובסבירות על סמך תכנית מפורטת דיה, אולם התכנון לבטל דרכים קיימות טעון הכנת תכנית מפורטת שתסדיר זאת ותתן מענה תחבורתי הולם. עם זאת, הבהיר בית המשפט כי היתרי הבניה לא יבוטלו והפעולות לסלילת הכביש יימשכו כסדרן. המערערים הם תושבי שכונת בית צפאפה בירושלים והמינהל הקהילתי של השכונה. בשנת 2012, הגישו העותרים עתירה מנהלית שעסקה בשני היתרי בניה שהוציאה רשות הרישוי ירושלים לחברה לפיתוח ירושלים (המשיבה 4, להלן: "החברה"), לביצוע עבודות בנייה, סלילה ותשתית. העבודות אמורות היו להתבצע במקטע הדרומי של כביש דרך בגין בעיר, המחבר את שכונותיה של ירושלים מצפון לדרום ומקל על זרימת התנועה ועל הנגישות לכבישים בינעירוניים המצויים בשני קצותיה של העיר. על המקרקעין בהם תוכנן להיסלל המקטע שבמחלוקת, חלות מספר תוכניות מתאר החל ברמה הארצית וכלה ברמה המקומית. אחת מאלו הייתה תכנית מתאר מקומית שפורסמה בתחילת שנות התשעים, שמטרותיה כללו קביעת ייעודי המקרקעין בתחומה כאזורי מגורים, שטחים למבני ציבור, שטחים ציבוריים ועוד. לגבי שטח בית צפאפה, נקבע בתכנית כי הוא מחייב הכנת תכניות מפורטות בהתאם. לצורך ביצוע העבודות, חולק המקטע לשלושה קטעי משנה, כאשר השלישי בהם נועד לחלוף בפאתי שכונת בית צפאפה ולהפריד בין חלקים ממנה. בעתירתם, טענו העותרים כי התכנית מכוחה הוצאו היתרי הבניה לא הייתה תכנית מפורטת, ולפיכך ההיתרים הוצאו בחוסר סמכות. לחלופין נטען כי רשות הרישוי לא בחנה חלופות ביצוע כנדרש בטרם מתן ההיתרים, וכי ההיתרים ניתנו ללא שיתוף הציבור ומתן זכות טיעון לתושבי השכונה. בית המשפט לעניינים מנהליים דחה את העתירה וקבע כי היתרי הבניה שבמחלוקת ניתנו כדין. אשר לטענה כי התכנית אינה מפורטת מספיק, קבע בית המשפט כי חוק התכנון והבנייה אינו מחייב שלתכנית יצורפו נספחים שונים, וכי התכנית תיארה בפירוט את תוואי הדרך ורוחבה, ולפיכך יש בכך משום דרגת פירוט סבירה המאפשרת הוצאת היתרי בנייה מכוחה. עוד דחה בית המשפט את ניסיונם של העותרים לערוך השוואה בין התכניות שהוכנו עבור המקטעים השונים של הדרך או להשליך מהתבטאויות של מוסדות התכנון על תוקפה ופרשנותה של התכנית, שכן תכנית מתאר היא בבחינת דין, וכוונתה והיקף התפרסותה נלמדים מתוכה. טענה נוספת שנדחתה הייתה שתכניות מתאר מקומיות אחרות שאושרו לאחר התכנית במחלוקת שינו אותה באופן מהותי. בנוגע לטענה לפיה לא נבחנו חלופות ביצוע סבירות יותר, קבע בית המשפט כי התמונה המצטיירת מהנתונים שהוצגו היא של בחינה מעמיקה ורחבת היקף בהליכי הרישוי, שנעשתה תוך הטיית אוזן לדרישות התושבים וטענותיהם. נמצא, כי למתן ההיתרים קדמו שנים של הליכי תכנון הנדסי ובחינת חלופות שונות באמצעות צוות תכנון שמנה עשרות משרדי יועצים בתחומי התמחות שונים, כגון אקוסטיקה, איכות הסביבה, תנועה, ועוד. בנוסף, ערכו אלו בדיקות מקיפות ועשרות דיונים מקצועיים שעניינם חלופות הביצוע השונות לכביש. לפיכך, הבחירה שנעשתה הייתה עניינית, סבירה, נשענה על שיקולים מקצועיים מובהקים וערכה איזון ראוי בין התועלות הרבות הצפויות לציבור מהשלמת הפרויקט ובין הפגיעה בתושבי השכונה. מכאן הערעור. בית המשפט קבע: כב' השופט י' דנציגר קבע כי על ההצעות התכנוניות והביצועיות שהועלו על ידי המשיבים, ככל שהן נוגעות לעניינים החורגים מעצם סלילת הכביש וקירויו, להיות מוסדרות בתכנית מפורטת. ראשית, נדרש בית המשפט לשאלה האם תכנית המתאר מכוחה הוצאו היתרי הבניה הייתה מפורטת דיה לצורך מתן ההיתרים. צוין, כי בית המשפט העליון נדרש פעמים ספורות לבחינת מידת הפירוט הנדרשת לצורך סלילת דרך על בסיס תכנית מתאר מקומית קיימת, ובין היתר בחן את הדברים לאור קנה המידה בו נערך התשריט שצורף לתכנית והשאלה האם הוא מפורט מספיק כדי להבהיר למתבונן מה התוואי המדויק בו יורחב הכביש והאם הרחבתו תוביל לסטייה מהתוואי בו היה סלול קודם לכן. פרמטר נוסף שנבחן היה הפירוט של גובה הכביש, על מנת להבין אלו שינויים נופיים יידרשו לצורך סלילתו, וכן רמת הפירוט הנדרשת בתכנית מתאר ארצית החלה על העניין. במקרה דנן, התשריט שצורף לתכנית היה בקנה מידה של 1:2,500 שהוא מפורט פי ארבעה מקנה המידה שהיה במקרה אחר בו נקבע שרמת הפירוט לא הייתה מספקת, ומפורט פי שניים מקנה המידה המינימאלי הנקוב בתמ"א 3/7 החלה באיזור. זאת ועוד, לא מדובר ב"דרך נופית" או ב"דרך מהירה" ולכן היעדר פירוט לעניין גובה הכביש אינו פרט מהותי. עוד נדרש בית המשפט למקרים אחרים שנידונו בפסיקה לגבי רמת הפירוט של תכניות מתאר לסלילת דרך, וקבע כי המקרה דנן נבדל מהם והתכנית מושא הדיון ממחישה בצורה מספקת את תוואי הכביש ואת אופיו. אשר על כן, יש לקבוע כי התכנית הייתה מפורטת דיה לצורך הוצאת היתרי הבניה לסלילת הכביש על פיה. עם זאת, הודגש כי קביעה זו מתייחסת אך ורק לעצם סלילת הכביש וקירויו, אך לא לפעולות ביצועיות או תכנוניות אחרות. מכאן, עבר בית המשפט לבחון האם החלטת רשות הרישוי להוציא את היתרי הבניה הייתה סבירה. צוין, כי עיקר המחלוקת בין הצדדים ביחס לחלופת ביצוע סלילת הכביש נגעה לשאלת אפשרות קירויו, אולם לדעת בית המשפט צדק בית המשפט קמא כשקיבל את טענות המשיבים וקבע כי חלופת הביצוע לפיה יקורה קטע באורך 180 מטרים בלבד היא סבירה בנסיבות העניין, שכן החלטה זו התקבלה לאחר קבלת חלק ניכר מטענות המערערים ועל מנת לתרום לרווחת תושבי השכונה, והייתה כרוכה בהוצאה משמעותית ביותר. עוד עלה מהדיונים הרבים שנערכו בעניין בהם השתתפו גם תושבי השכונה, כי חלופות שונות נבחנו בקפידה וכי ההחלטה שלא לקרות 180 מטרים נוספים מן הכביש הייתה החלטה מקצועית המבוססת על שיקולים רלבנטיים. למעלה מכך, נשקלו גם שיקולים כלכליים, בהתאם לחוות דעת מקצועיות שהעריכו את העלות המשקית של עיכוב סלילת הכביש ובחירת חלופת ביצוע אחרת והעלו כי מדובר בנטל כלכלי משמעותי ביותר שלו השפעה ישירה על הקופה הציבורית. בעניין זה, כבר נקבע בפסיקה ששיקולים כלכליים משמעותיים כגון אלו שתוארו לעיל הינם שיקולים רלבנטיים וענייניים שעל רשויות התכנון לשקול. זאת ועוד, על אף שלמערערים אין בנסיבות דנן זכות התנגדות לעצם מתן היתרי הבניה לפי החוק, הרי שבפועל ניתנה להם זכות טיעון רחבה ביותר ביחס לבחירת חלופת הביצוע המתאימה, שכאמור גם הניבה פרי בדמות קירוי של 180 מטרים מהכביש. על אף המסקנה לפיה היתרי הבניה ביחס לסלילת הכביש ניתנו בסמכות ובסבירות, התייחס בית המשפט לשורה של מהלכים תכנוניים וביצועיים אותם עתידים המשיבים לבצע במסגרת סלילת הכביש, הכוללים לפי הצהרתם שינוי מהותי בדרכים הקיימות בשכונת בית צפאפא כך שיתאימו לתוואי הכביש ולצורכי תושבי השכונה, לרבות ביטול דרכים קיימות. לדעת בית המשפט, תכניות אלו אינן יכולות להתבצע ללא עריכת תכנית מפורטת, וכי ככל שהיתרי הבניה כוללים הוראות הנוגעות לביצוע צעדים תכנוניים כאמור הרי שהם ניתנו בחוסר סמכות. צוין, כי על פי סעיף 145(א) לחוק התכנון והבניה, נאסר על התוויית דרך, סלילתה וסגירתה ללא היתר מהועדה המקומית או רשות הרישוי המקומית. עם זאת, אף אחד מהמקטעים אותם מבקשים המשיבים לבטל מסומנים על גבי תשריט התכנית כדרכים לביטול ועל כן מי שיעיין בתשריט לא יכול לדעת שדרכים המופיעות בו יבוטלו בשל סלילת הכביש. מכך עולה לכאורה כי לא ניתן לתת היתרי בניה למהלכים הביצועיים או התכנוניים עליהם הצהירו המשיבים, במסגרתם יתבטלו דרכים קיימות בתכנית, או למצער לגבי חלקם, מבלי שתוגש תכנית מפורטת שתסדיר את ביטול הדרכים. סיכומם של דברים, נקבע כי היתרי הבנייה, ככל שהם נוגעים לסלילת הכביש וקירויו, ניתנו בסמכות ובסבירות על סמך תכנית מפורטת דיה לעניין זה. עם זאת, פעולות המשיבים במסגרתן יבוטלו דרכים קיימות טעונות הכנת תכנית מפורטת שתסדיר את הביטול ותתן מענה תחבורתי הולם לתושבי שכונת בית צפאפא תוך התייחסות למערכת הדרכים בשכונה בשלמותה. עם זאת, הבהיר בית המשפט כי היתרי הבניה לא יבוטלו והפעולות לסלילת הכביש יימשכו כסדרן, לרבות ביטול המקטעים מהדרכים החוצות אותו. הערעור נדחה ברובו.

לפסק הדין המלא     חזרה למעלה

בית המשפט העליון, במסגרת ערעור "בגלגול שלישי" שעסק בסכסוך ירושה בין שלושה אחים, נדרש לשאלת היקפו של סעיף 8(א) לחוק הירושה, האוסר לקיים עסקאות בירושה. נקבע, כי סעיף זה מופנה הן ליורשים והן למוריש, כך שגם אם המוריש הוא שותף להסכם הוא אינו יכול לערוך הסכם הדן במעמדו של אדם כיורש. מנגד, מקום בו ההסכם עוסק בנכס עיזבון, להבדיל מירושה, הוא מותר. המבקשת והמשיבים 1 2 הם אחים. בשנות השבעים, זמן קצר לאחר פטירת אבי המשפחה, הקימו האם ובנה עסק בשותפות שהפך בסופו של יום לחברה המשיבה 3. מניות החברה חולקו בשווה בין האם ובניה המשיבים 1 2, ואילו המבקשת קיבלה מניה אחת בלבד. בשנות השמונים, הוקמה החברה המשיבה 4, שם חלוקת המניות נעשתה באופן דומה למעט כך שהמבקשת לא קיבלה אף מניה. בסוף שנות השמונים, ביקשה האם לסיים את המחלוקות בין ילדיה בנוגע לירושת אביהם, ולפיכך יזמה חתימת הסכם לפיו המבקשת תעביר את חלקה בחברות מכוח הירושה וכל הקשור בהן ליתר השותפים, בתמורה לסכום כספי. עוד נכתב בהסכם כי הסכום הנ"ל ניתן למבקשת "תמורת חלקה הבלתי מוגדר כולל העבר והעתיד". מספר שנים לאחר מכן נפטרה אמם של הצדדים, אז הוציא בית המשפט צו ירושה לחלוקת עזבונה באופן שווה בין שלושת ילדיה. כתוצאה מכך, נרשמה המבקשת כמחזיקה בשליש ממניות האם במשיבה 3, אולם באשר לחברה הנוספת לא נרשמה בעלות לזכותה עד היום. בסוף שנות התשעים, התנהלה מסכת של התדיינויות משפטיות בין הצדדים, שתחילתה בתביעה שהגישה המבקשת בה טענה כי אחיה קיפחו אותה במשך שנים רבות, וגרעו ממנה את זכויותיה בעיזבון הוריה. לשיטתה, הסכם הויתור עליו חתמה בטל מכוח סעיף 8(א) לחוק הירושה, לפיו "הסכם בדבר ירושתו של אדם וויתור על ירושתו שנעשו בחייו של אותו אדם – בטלים". בית המשפט לענייני משפחה דחה את טענותיה של המבקשת הנוגעות לבעלותה במניות החברות מכוח ירושת אביה. באשר לירושת האם, נקבע כי הרישום של זכויותיה של האם בחברה היה פורמאלי בלבד ועל כן אין למבקשת כל זכויות "לרשת". באשר למחלוקת המשפטית ביחס לסעיף 8(א), הכריע בית המשפט לטובת האחים, בקובעו כי ההסכם תקף אף ביחס לירושת האם. ערעורה של המבקשת לבית המשפט המחוזי נדחה. מכאן בקשת רשות הערעור, שהתקבלה ע"י בית המשפט העליון בהיותה מעוררת סוגיה עקרונית בדבר היקפו של סעיף 8(א) לחוק הירושה. בית המשפט קבע: כב' השופט נ' הנדל קבע כי דין הערעור להדחות. ראשית, דן בית המשפט בשאלת מעמדה של האם כבעלת מניות בחברות. לדעת בית המשפט, לא מדובר בשאלה עובדתית גרידא שכן אין מחלוקת שהאם הייתה רשומה כבעל מניות, אלא בשאלה משפטית ביסודה. צוין, כי בית המשפט לענייני משפחה לא קבע לפי איזו קונסטרוקציה משפטית ניתן לשלול מן האם את בעלותה, אולם בכתבי טענותיהם של המשיבים ניתן למצוא מספר עיגונים לכך: האחד הוא העיקרון של "הסכם בכבוד" שתוקפו אינו משפטי אלא וולונטרי, והשני "חוזה למראית עין" כהגדרתו בסעיף 13 לחוק החוזים. נקבע, כי קיים קושי ביישום החריג של "הסכם כבוד" על המקרה, הן מהמישור העובדתי והן מאחר שבפסיקה כמעט לא נמצא דיון בהסכמים שבכבוד והנטיה היא לטפל בהסכמים במסגרת דיני החוזים. גם באשר ל"חוזה למראית עין" סבר בית המשפט באופן דומה, שכן המשיבים לא עמדו בנטל המוטל עליהם להוכיח את הטענה ולא הוכיחו ולו לכאורה כי הבעלות שנרשמה על שמה של האם הייתה פיקטיבית, קרי רישום "כלפי חוץ" בלבד ולא לפי האמת. לפיכך, די באמור כדי להוביל למסקנה שלא היה מקום לשלול את מעמדה של האם כבעלים במניות שנרשמו על שמה. בהתאם למסקנה לעיל, נדרש בית המשפט לפרשנות ההסכם שנחתם בין המבקשת, המשיבים והאם, ממנו עשוי להשתמע כי המבקשת ויתרה על חלקה בחברות בתמורה לתשלום. צוין, כי שאלה זו לא זכתה לדיון או להכרעה בערכאות הקודמות, אולם יש לבחון האם ההסכם התייחס לירושת האם. לדעת בית המשפט, לשון ההסכם אינה חד משמעית והיא יכולה לשאת את שתי האפשרויות. עם זאת, בבחינת הפרשנות התכליתית של ההסכם תוך התייחסות לקונטקסט בו נחתם, ניתן למצוא תמיכה של ממש לכך שהוא כלל את ירושת האם, שכן נראה כי מטרתו הייתה להפריד "סופית" בין המבקשת לבין המשיבים בנוגע לחברות ואין ספק שכך היה גם רצונה של האם, יוזמת ההסכם, שביקשה להשכין שלום בין בני המשפחה. מתוך פרשנות זו של ההסכם, פנה בית המשפט לדון בשאלה המשפטית המתעוררת, קרי האם יש לראות בהסכם כבטל נוכח הוראות סעיף 8(א) לחוק הירושה. צוין, כי בפסיקת בית המשפט העליון שעסקה בסוגיה, נקבע כי יש להבחין בין עסקאות שעניינן העברת זכות ירושה, בין אם בהענקה ובין אם בשלילה, לבין עסקאות שעניינן העברת נכס בעיזבון. כך, עסקה מהסוג הראשון היא אסורה על פי סעיף 8(א), ואילו עסקה מהסוג השני – מותרת. לפיכך, לפי הבחנה זו ניתן לכאורה להכשיר את ההסכם, היות והוא אינו מבקש לעשות את מי שאינו יורש ליורש או להפקיע יורש ממעמדו כדין, אלא מתייחס לעסקה ספציפית בעיזבונה העתידי של האם. יחד עם זאת, ניתן לשאול האם יש משמעות לכך שהמוריש, במקרה זה האם, היה שותף לעריכת ההסכם שעניינו העברת זכותו בירושה של פלוני לאלמוני. בעניין זה, התייחס בית המשפט לרציונאל העומד בבסיס סעיף 8(א), לגביו ניתן למצוא גישות שונות. כך, בדברי ההסבר לחוק הירושה נאמר כי יש לראות כספקולציה בלתי רצוייה ואף בלתי מוסרית הסכם בדבר ירושה עתידה וויתור על ירושה כזאת. לפי גישה זו, אין זה מוסרי וראוי שאנשים יערכו הסכמים שביצועם תלוי במותו של אדם. מנגד, הרציונל שהועלה בפסיקה נוטה לתחולת הסעיף על המוריש דווקא. לפי גישה זו, כוונת הסעיף היא להבטיח את חופש המצווה להנחיל את נחלתו על ידי צוואה, ולכן הצורך להקפיד שלא יוכל להגביל חופש זה על ידי הסכמים עם יורשים או עם צדדים נוספים אלא לאפשר לו לחזור בו מצוואתו כרצונו עד יום מותו. לפיכך, הסכם שנעשה בין היורשים לבין עצמם אינו פוגע באותה עוצמה בחופש הצוואה של המצווה. עוד הוסיף בית המשפט, כי גם לשון הסעיף תומכת בפרשנות זו. כך, סעיף 8(ב) מתייחס מפורשות ל"מותו של הנותן", קרי המוריש, ומכאן מתחזקת המסקנה שאף עורך ההסכם של סעיף 8(א) הוא המוריש. מנגד, בפסיקה נאמר כי ייתכן שהסעיף מתייחס הן למוריש והן ליורשים, כך שגם הסכם בין היורשים לבין עצמם יכול ויהיה בגדר ההסכם האסור לפי סעיף 8 (א), ויכול וגם ויתור כלפי המוריש יכול ויהא בגדר הוויתור האמור שם. עם זאת, אין ספק שניתן לעשות הסכם "בדבר ירושה", כמשמעותו המצומצמת של דיבור זה. מעבר לכך, ציין בית המשפט כי בהצעת חוק דיני ממונות נקבע ניסוח חדש לסעיף 8, המתייחס בפירוש למוריש – ולמוריש בלבד ומקים העדפה ברורה של חופש הציווי של המוריש, במובן זכותו להורות מה ייעשה ברכושו לאחר פטירתו וזכותו לשנות מהוראות אלה עד מותו, על פני חופש החוזים. עם זאת, לצורך המקרה דנן די בקביעה כי סעיף 8(א) מתייחס למוריש. בהתאם לכך, הואיל והאם הייתה שותפה להסכם, הרי שסעיף 8(א) חל על המקרה. עם זאת, ההסכם במקרה דנן לא עוסק במעמדו של אדם כיורש – מצב שיכול להביא לידי ביטולו, אלא בנכס מתוך נכסי העיזבון (מניות בחברות), ולפיכך הוא מותר ותקף. אשר על כן, המשמעות היא שהמבקשת ויתרה על המניות בחברות תמורת הסכום הכספי שקיבלה, ולכן לא נפלה טעות במסקנת הערכאות קמא לפיה תביעת המבקשת לרשת את מניות החברות, דינה להידחות. הערעור נדחה; המבקשת תשא בהוצאות משיבים 2 1 בסך 20,000 ש"ח.

לפסק הדין המלא     חזרה למעלה

בית המשפט העליון דחה ערעור של אדם שהורשע ברצח בכוונה תחילה של אדם עמו היה מסוכסך. נקבע, כי הראיות שהובאו נגד המערער ביססו היטב את המסקנה לפיה הוא זה שירה במנוח מטווח קצר והרגו, ועל כן בדין הורשע בעבירת הרצח. עוד נדחה הערעור נגד גזר הדין במסגרתו הושת על המנוח מאסר עולם, אולם נקבע כי עונש מאסר נוסף שנגזר עליו בגין הפעלת מאסר מותנה, ירוצה בחופף ולא במצטבר כפי שנקבע בבית המשפט המחוזי. המערער הורשע בבית המשפט המחוזי בעבירת רצח ובעבירות נשק. על פי כתב האישום, המערער היה נתון בסכסוך עם המנוח. באחד הלילות של שנת 2008, הוסע המערער לביתו של המנוח כשהוא מצויד בשני אקדחים, שם ניגש לעבר המנוח שישב אותה עת בחצר ביתו וירה בו ממרחק קצר ארבעה כדורים שגרמו למותו. עוד נטען בכתב האישום, כי לאחר שירה במנוח רץ המערער לקרבת מקום, נכנס אל הרכב בו המתינו לו מסיעיו, ויחד נמלטו שלושתם מהמקום. המערער הכחיש תחילה כל מעורבות באירוע הירי ומסר אליבי לפיו היה במקום אחר, אולם החל מהודעתו החמישית ולאחר שדובב, וכן במהלך עדותו בבית המשפט הודה המערער בירי במנוח, אך טען "להגנה עצמית", וכן כי ירה לכיוון רגלי המנוח ולא התכוון להרגו. בית המשפט דחה את טענותיו של המערער, הרשיע אותו פה אחד בעבירות שיוחסו לו וגזר עליו מאסר עולם ושנתיים נוספות. מכאן הערעור. בית המשפט קבע: כב' השופט א' רובינשטיין קבע כי דין הערעור להתקבל רק בנוגע לאופן ריצוי המאסרים הנוספים בחופף לעונש מאסר העולם. תחילה, עמד בית המשפט על הכלל הידוע בדבר אי התערבות ערכאת הערעור בממצאי עובדה ומהימנות שנקבעו ע"י הערכאה הדיונית, הנעוץ בהתרשמותה הישירה והבלתי אמצעית של הערכאה הדיונית מהראיות והעדים. על רקע זה, פנה בית המשפט לדון בטענות המערער לגופו של עניין, וראשית לעניין הספק שהעלה המערער במספר היורים במנוח וזהותם. בית המשפט דחה טענה זו, וקבע כי קיימות ראיות חיצוניות שמשקלן גבוה התומכות בכך שהמערער הוא זה שירה במנוח, ובראשן הודאתו בירי הן לפני המדובבים, הן בהודעותיו החמישית והשישית במשטרה והן בפני בית המשפט. זאת ועוד, בדבריו חזר המערער והדגיש כי פעל לבד. לכך, יש להוסיף את עדויות עדי הראיה, שחזו באדם אחד נמלט מזירת האירוע. בעניין זה, סבר בית המשפט כי אין לקבל את טענות המערער בנוגע לפער מהותי בין תיאור האדם הנמלט מזירת האירוע לבין ממדי גופו שלו, בין היתר נוכח העובדה שהמערער עצמו העיד שלבש מעיל עבה בעת הירי. בנוסף, התייחס בית המשפט לכך שהמערער מסר פרטים מוכמנים למדובבים שתאמו את הראיות החיצוניות מזירת האירוע וחוות דעת המז"פ, לרבות סוג האקדח ששימש לירי, קוטר הקליעים בהם נעשה שימוש והעובדה שלא נמצאו תרמילים וקליעים בזירת האירוע. לפיכך, קבע בית המשפט כי אין מקום להתערב בקביעה לפיה המערער הוא שירה במנוח וכי היה היורה היחיד בו. מעבר לצורך ציין ביהמ"ש כי גם אילו היה נקבע שהמערער אינו היורה היחיד במנוח לא היה בכך כדי לסייע לו וניתן היה להרשיעו בביצוע בצוותא. עוד התייחס בית המשפט ליסוד הנפשי הנדרש להוכחת עבירת הרצח, ובפרט לרכיב ה"החלטה להמית" המהווה חלק "מהכוונה התחילה". צוין, כי ההחלטה להמית מחייבת צפיה של התוצאה הקטלנית, ובמישור הרגשי רצון או שאיפה להשיג תוצאה זו. בעניין זה, עשתה הפסיקה שימוש בחזקת הכוונה, לפיה אדם מתכוון לתוצאות הטבעיות של מעשהו, וכן התבססה על מבחני עזר נוספים המבוססים אף הם על השכל הישר ונסיון החיים כגון שימוש בנשק קטלני, ריבוי הפגיעות, טיבן ומיקומן. במקרה דנן, סבר בית המשפט כי הן מנסיבות הרצח והן מאופי הפגיעות בגוף המנוח ניתן ללמוד על החלטת המערער להמיתו ועל ההכנה להמתה מצדו: כך, ציין בית המשפט כי בין השניים התפתחה תגרה כשבוע לפני הרצח, כנראה בעקבות סכסוך כספי לאחר עסקת נשק או סירובו של המנוח להמשיך ולהשתתף עם המערער וחבריו בפעילות פלילית. זאת ועוד, בהתייחס למבחני העזר שצוינו לעיל, ציין בית המשפט כי המערער הצטייד ביום האירוע בשני אקדחים ואף עשה באחד מהם שימוש וכי המערער ירה לעבר המנוח עד שנגמרו לו הכדורים או עד שהאקדח נתקע, כאשר אלו פגעו במנוח בבית החזה ובירכיו. הודגש, כי אילו אכן התכוון המערער להפחיד את המנוח או להזהירו, די היה באיום באקדח או ביריה באויר כדי להשיג את מטרתו, אולם לא כך היה בפועל. בנוסף, ציין בית המשפט כי המנוח היה במצב סטטי ולא היווה כל איום על המערער, שירה בו מטווח קצר. עוד הזכיר בית המשפט, כי המערער נמלט מהזירה לאחר הירי, הסתיר את האקדחים ונעלם עד שהסגיר עצמו למשטרה כעבור יום. מכל אלו, הסיק בית המשפט כי התקיימו במערער הן הכנה למעשה ההמתה של המנוח והן החלטה להמיתו ועל כן הרשעתו ברצח בכוונה תחילה נעשתה כדין. לבסוף, נדרש בית המשפט לערעור על גזר הדין. נקבע, כי למרות שככלל יש להחמיר עם מעשה עבירה שתוצאתו קטילת חיי אדם, ולמרות שאין להקל ראש בעבירות הנשק שבהן הורשע המערער, מקום בו המערער נידון לחמור שבעונשים ומקום שהאקדחים שימשו לעבירת הרצח, ניתן להורות על ריצוי העונשים הנוספים בחופף למאסר העולם. הערעור נדחה ברובו.

לפסק הדין המלא     חזרה למעלה

בית המשפט העליון דחה ערעורים שעניינם בהחלטת בית המשפט המחוזי להורות על ביטול הסכמי מכר ביחס לדירה אשר שימשה כבטוחה להחזר חובות. נקבע כי הגם שהדירה משמשת כבטוחה, יש לפעול למימושה בתום לב וכי היות ועורך הדין הפר את חובות הנאמנות החלות עליו בכריתת הסכמי המכר יש להורות על בטלותם. המשיבים הם בעלי חברה אשר נקלעה לקשיים ולחובות נושים. בבעלות המשיבים שתי דירות בתל אביב, האחת מושכרת והשנייה המשמשת אותם למגורים (להלן: "דירת המגורים") שהזכויות בה הן נשוא הערעורים. עקב חובות החברה נקשרו המשיבים עם המערער בהסכם שתכליתו כי האחרון יפעל להפחתת שיעור חובותיהם וזאת באמצעות מכירת דירתם המושכרת. בתמורה הוסכם כי המערער יקבל תשלומים מתוך תקבולי מכירת הדירה כמו גם ריבית חודשית. כן מושכנו דירות המגורים של המשיבים לטובת המערער, להבטחת התשלומים הנזכרים.לימים, עת גילו המשיבים כי דירת מגוריהם נמכרה לאשת המערער וכי בהמשך אף בוטלה העסקה האמורה ונמכרה לאחר (להלן גם: "הקונה") עתרו המשיבים לבית המשפט המחוזי בבקשה לקבלת פסק דין המצהיר על ביטולי הסכמי המכר לאשת המערער ולקונה. בית המשפט המחוזי אשר נדרש להיקף ההתחייבויות בין הצדדים, במסגרתם שועבדה דירת המגורים לטובת המערער קבע כי סך חובם של המשיבים למערער מתמצה בתשלומים ששולמו בפועל על ידי המערער לנושי המשיבים וכי מן החוב האמור מתקזזים תגמולי המשיב והריבית שהתקבלו ממכירת הדירה המושכרת, כך שסך החוב הוערך בכ 215,000 ₪. באשר להסכמים למכירת הדירה, נקבע כי הגם שניתן היה לכאורה למכור את דירת המגורים לצורך פירעון החוב, יש להורות על ביטול ההסכמים למכירת דירת המגורים, בהיותם חוזים למראית עין בלבד ופיקטיביים. כך נקבע כי המערער כלל לא קיבל תמורה בעבור מכירת הדירה וברי כי המכירה לא נועדה לקיזוז חובם הנטען של המשיבים כי אם לשם גזילת הנכס. בפרט צוין כי העסקה השנייה לטובת הקונה נועדה להרחיק את זיקתם של המערער מהדירה באמצעות רישומה על ידי אחר. ומכאן הערעורים לטענת המערער שגה בית המשפט קמא בהערכת סך החוב וכי המשיבים חייבים במלוא סכומי הכסף המפורטים בנספח החובות שעניינו שמות הנושים וסכומי הכספים הנדרשים, ללא כל תלות בסך החובות ששולם בפועל על ידו לנושיהם. לשיטתם, משלא נפרע סך החוב העומד על כמיליון שקלים ויותר, רשאי הוא מכוח הבטוחות למכור את דירת המגורים לאחר. כך גם נטען כי לא נפל כל פגם בהסכם מכירת הדירה לאחר וכי אין כל בסיס לטענה לפיה הקונה הינו איש קש. גם הקונה טען בערעורו על ההחלטה דנן כי לא צמחה לו כל תועלת מהסכם המכר, לבד מהשקעה כספית. בית המשפט קבע: כב' השופט נ. סולברג קבע כי דין הערעורים להידחות. ראשית נדרש בית המשפט לפרשנות ההסכם בין המשיבים למערער ולשאלת היקף החובות, בשים לב להגדרת "סכום החוב המוסכם" המנויה בהסכם. נקבע כי מלשון ההגדרה המפורשת והחד משמעית הקובעת כי הסך הינו סכום הכסף בגין החוב שנפרע על ידי המערער, אין להתערב בקביעותיה העובדתיות לעניין זה של הערכאה הדיונית.כן נקבע בעניין זה כי פרשנות זו אף עולה עם נסיבות חתימת ההסכם, בשים לב כי מטרת המשיבים הייתה להיפטר מכל חובות נושיהם. כן נקבע כי אין להתערב אף בקביעותיה העובדתיות של הערכאה הדיונית ביחס לחישוב סכומי החובות ששולמו בפועל על ידי המערער לנושי המשיבים, המעוגנת כדבעי בהתבסס על הראיות הקיימות. אשר להסכמי מכירת דירת המגורים נקבע כי הגם שאין לקבל את פרשנות הערכאה הדיונית להיות ההסכמים למראית עין, יש להורות על בטלותם. ביחס להסכמים למראית עין צוין כי בנסיבות המקרה דנן לא הוכח כי הסכם המכר בין המערער לקונה הדירה , אשר נועד להעביר לבעלותו של האחרון את הדירה מכוח מימוש הבטוחות שהיו ברשות המערער, כלל תנאים אשר נקבען אך כלפי חוץ, בלא שהייתה כל כוונה לקיימם מלכתחילה. ואולם הוסיף בית המשפט וקבע כי התוצאה האופרטיבית שעליה הורה בית המשפט המחוזי, קרי, ביטול החוזים, היא נכונה. נקבע כי בשים לב כי עורך הדין אשר לו נמסר ע"י המשיבים ייפוי כוח בלתי חוזר לבצע עבורם פעולות משפטיות הנוגעות לדירה, פעל בניגוד לחובותיו כשלוח וכנאמן ונמנע מלדווח למשיבים על עסקאות המכר האמורות נפל בשליחותו פגם המצדיק את ביטול ההסכמים. לאור האמור קבע בית המשפט העליון כי דין הערעורים להידחות.

לפסק הדין המלא     חזרה למעלה