|
|
|
|
|
אם אינך רואה מייל זה לחץ/י כאן
לגרסת הדפסה
שיתוף הגיליון בפייסבוק 
|
| עליון |
| 1 [חדלות פירעון] |
|
| רע"א 8393-22 אלי מרגי נ' עו"ד אביחי ורדי (עליון; ר' רונן; 17/01/23) - 12 ע' |
| עו"ד: אריה צישינסקי, אסף ברקוביץ' |
בקשה רשות ערעור על החלטות במסגרתן אושר לנאמני החברה שהמבקש הוא הבעלים שלה, לחתום על הסכמי פשרה עם שתי חברות, נדחתה על הסף מאחר שהוגשה מבלי שניתן למבקש אישור להגישה על-ידי בית המשפט בו מתנהלים הליכי פשיטת הרגל בעניינו או על ידי נאמני החברה; הבקשה נדחתה אף לגופה בהעדר הצדקה להתערב בשיקול הדעת של הנאמנים, ובהחלטה להתקשר בהסכמי הפשרה, שהיא החלטה סבירה המקדמת את אחת מהתכליות המרכזיות לה מחויבים הנאמנים בעת פירוק חברה – השאת שיעור החוב שייפרע לנושים. לכל הפחות, החלטה כאמור אינה בלתי סבירה במידה המצדיקה התערבות בה.
 חדלות פירעון – הליכי חדלות פירעון – שיקול דעת בית המשפט
חדלות פירעון – בית משפט של חדלות פירעון – סמכות
חדלות פירעון – בית משפט של חדלות פירעון – ערעור
.
חברת שיבולת היא חברה לביצוע עבודות בניין והנדסה. המבקש הוא המנכ"ל ובעל המניות היחיד בה. במסגרת פעילותה ביצעה החברה עבודות קבלניות בין היתר עבור חברת א.ס סוכנויות לציוד תעשייתי בע"מ (סוכנויות) וחברת אשל מצפה רמון בע"מ (אשל), שיכונו החברות המזמינות. בין החברות המזמינות לחברה התגלעו סכסוכים, בעקבותיהם ננקטו על-ידי החברה הליכים משפטיים בבימ"ש המחוזי. בקשה רשות הערעור נסבה על החלטות בימ"ש המחוזי במסגרתן אושר לנאמני החברה לחתום על הסכמי פשרה עם החברות המזמינות.
.
בית המשפט העליון (השופטת ר' רונן) דחה את הבקשה ופסק כי:
ראשית, הבקשה הוגשה מבלי שניתן למבקש אישור להגישה על-ידי בית המשפט בו מתנהלים הליכי פשיטת הרגל בעניינו או על ידי הנאמנת. המבקש היה מודע לצורך בקבלת אישור כאמור, אך לא המציא אישור. משכך יש לדחות את הבקשה על הסף.
למעלה מן הצורך, דין הבקשה להידחות גם לגופה. הבקשה תוקפת את החלטות בימ"ש המחוזי בדבר האישור שניתן לנאמנים לחתום על הסכם הפשרה עם החברות המזמינות, אלא שבהחלטות אלה אין מקום להתערב. כבר נפסק כי לא בנקל תתערב ערכאת הערעור בהחלטותיו של בית משפט של חדלות פירעון, זאת לנוכח מומחיותו הייחודית בתחומו; היכרותו העמוקה עם הנפשות הפועלות ועם ההליכים שהתקיימו ויכולתו להתרשם מהצדדים באופן בלתי אמצעי. ערכאת הערעור תתערב בשיקול הדעת הניתן לבית המשפט של חדלות פירעון רק במקרים חריגים בהם נפל פגם מהותי בהחלטתו. בענייננו, לא נפל פגם מהותי בהחלטותיו של בימ"ש קמא המצדיק התערבות.
אכן, לבית משפט של פירוק נתונה הסמכות לפקח על הסדרי פשרה שלהם השפעה מהותית על החברה. יחד עם זאת, סמכות בית משפט של פירוק היא של פיקוח ובקרה, ובימ"ש אינו מחליף את בעל התפקיד, שהוא מפעיל הסמכות באופן ישיר. כך, בימ"ש לא יחליף בדרך כלל את שיקול דעת הנאמן בשיקול דעתו ולא ימהר להתערב באופן שבו הוא מפעיל את סמכויותיו, אלא אם מצא בימ"ש כי שיקולו של הנאמן הופעל באופן בלתי סביר או בלתי תקין באופן מהותי. בימ"ש קמא מצא כי החלטת הנאמנים מגלמת עמדה שאינה בלתי סבירה. לכן הוא פעל באופן העולה בקנה אחד עם ההלכה לפיה בית משפט של חדלות פירעון לא יחליף את שיקול דעת הנאמן בשיקול דעתו, והתיר להם להתקשר בהסכם הפשרה.
אף לגופו של עניין, לא נפל פגם בשיקול דעת הנאמנים המצדיק התערבות של בית המשפט של חדלות פירעון, קל וחומר לא של ערכאת ערעור. סיום ההליכים בדרך של חתימה על הסכם הפשרה עם החברות המזמינות גידרה את הסיכונים והסיכויים של החברה, חסכה בעלויות משפטיות הגבוהות שהיו נדרשות לצורך ניהול ההליכים, והבטיחה כי בקופת הנשייה יהיו סכומים שיאפשרו פירעון חובות החברה. טענות המבקש כנגד עמדת הנאמנים נטענו בעלמא ולא הובאה אף לא ראשית ראייה המעלה חשש כי שיקולי הנאמנים לא היו שיקולים מקצועיים שנועדו להשיא את קופת הנשייה. בנסיבות אלה אין מקום להתערב בהחלטה המקצועית של הנאמנים ולשנותה. מסקנה זו מתחזקת נוכח עמדות הנושים, הממונה והנאמנת לנכסי המבקש. |
| חזרה למעלה |
|
| 2 [דיון פלילי] [עונשין] |
|
| ע"פ 6865-22 מדינת ישראל נ' אחמד ג'בארין (עליון; ד' ברק ארז, י' וילנר, ע' פוגלמן; 17/01/23) - 9 ע' |
| עו"ד: מנחם רובינשטיין, עודד ציון |
בגין עבירות נשק קבע ביהמ"ש העליון מדיניות ענישה שכוללת עונשי מאסר ממושכים בפועל. במקרה דנן – מלבד האינטרס החברתי של שלום הציבור וביטחונו, נפגע גם האינטרס של שלמות גופו של האדם וביטחונו האישי. נראה, כי בקביעת מתחם העונש ע"י בימ"ש קמא לא ניתן ביטוי מלא למכלול הנסיבות החמורות. אך גם בהינתן המתחם שנקבע, לא היה מקום לגזור את עונשו של המשיב בתחתית המתחם ועונש זה חורג לקולה במידה ניכרת מהענישה הראויה. לפיכך, דין הערעור על קולת העונש, להתקבל.
דיון פלילי – ערעור – התערבות במידת העונש
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: עבירות נשק
עונשין – ענישה – מתחם הענישה
.
המשיב הורשע בעבירות של גרימת חבלה חמורה בנסיבות מחמירות; עבירות בנשק; וירי מנשק חם באזור מגורים. בגין עבירות אלה השית עליו ביהמ"ש המחוזי 36 חודשי מאסר בפועל, מאסר על תנאי ופיצוי למתלונן הראשון בסך 5,000 ₪ ולמתלונן השני בסך 2,500 ₪. הערעור נסב על קולת העונש.
.
ביהמ"ש העליון קיבל את הערעור בקבעו:
כידוע, ערכאת הערעור לא תיטה להתערב בחומרת העונש שהטילה הערכאה הדיונית. המקרה דנן מצדיק התערבות. בשורה ארוכה של פסקי דין עמד בימ"ש זה על החומרה הרבה הגלומה בעבירות הנשק, המציבות סכנה ישירה וממשית לחיי אדם. חומרתן של עבירות אלו נובעת בין היתר גם מכך שהן עשויות לשמש בסיס לביצוע עבירות נוספות. כפי שנפסק, התופעה של החזקת נשק שלא כדין ע"י אזרחים מהווה איום על שלום הציבור והסדר הציבורי. היא התשתית והגורם בלעדו איין למגוון רחב של עבירות. ביעור תופעת החזקת כלי נשק בלתי חוקיים הוא אפוא אינטרס ציבורי מהמעלה הראשונה ותנאי הכרחי למאבק בתופעות הפשיעה האלימה לסוגיה הרווחות במקומותינו, בבחינת "ייבוש הביצה" המשמשת ערש לגידול תופעות אלה. מהלך כזה מחייב הירתמות גם של בתי המשפט, ע"י ענישה מחמירה ומרתיעה לעבירות נשק בלתי חוקי באשר הן, וכל שכן מקום שנעשה בנשק כזה שימוש בביצוע עבירות אלימות לסוגיהן.
הצורך להחמיר בענישה בא לידי ביטוי גם בכך שבדצמבר 2021 קבע המחוקק עונשי מינימום בעבירות נשק, כך שהעונש שיושת בגין עבירות אלו יתחיל מרבע העונש המרבי שנקבע לעבירה, אלא אם החליט בימ"ש מטעמים מיוחדים שיירשמו להקל בעונש הגם שתיקון זה אינו חל בעניינו של המשיב (שהמעשים בהם הורשע בוצעו עובר לחקיקתו), הוא משקף את רצון המחוקק בהחמרת הענישה בעבירות נשק.
ואכן, בימ"ש זה קבע מדיניות ענישה שכוללת עונשי מאסר ממושכים בפועל בגין עבירות נשק. במקרה דנן – מלבד האינטרס החברתי של שלום הציבור וביטחונו, נפגע גם האינטרס של שלמות גופו של האדם וביטחונו האישי – הבא לידי ביטוי בהרשעת המשיב בעבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות.
המערערת טענה כי מתחם העונש שנקבע (36-60 חודשים) אינו הולם את חומרת מעשיו של המשיב. לערכאה הדיונית שק"ד רחב בקביעת מתחם עונש הולם, אשר עשוי להשתנות בהתאם לנסיבות ביצוע העבירה במקרה המסוים. במקרה דנן, בקביעת מתחם העונש ההולם נתן ביהמ"ש משקל לכך שלמרות מדיניות הענישה המחמירה הנוהגת, "נסיבות המקרה אינן שגרתיות"; זאת, בין היתר מאחר שהמשיב לא אחז בנשק בעצמו וכי לא הוכחה תכנית עבריינית. נראה כי בכך לא ניתן ביטוי מלא למכלול הנסיבות החמורות במקרה דנן, במסגרתן בעקבות ויכוח בין אחיותיו של המשיב לבין המתלונן הראשון – הגיע המשיב לביתו עם אחר כשהאחרון מצויד בנשק ובתוכו מחסנית טעונה. הדבר ממחיש את הקלות בה פונים לשימוש בנשק ככלי לפתרון סכסוכים, ואת הסכנה הכרוכה בכך. הדבר נכון ביתר שאת בנסיבות בהן הסכנה האמורה התממשה – בכך שנגרם למתלוננים נזק פיזי חמור, שגם לו יש ליתן משקל של ממש.
ואולם, אף מבלי לקבוע מסמרות במתחם הענישה שהיה על ביהמ"ש לקבוע בנסיבות ענייננו, נמצא כי גם בהינתן המתחם שנקבע, לא היה מקום לגזור את עונשו של המשיב בתחתית המתחם. כשיקולים לקולה מנה ביהמ"ש את העובדה שמדובר במי שנעדר עבר פלילי, את החרטה שהביע ואת תמיכתו הכלכלית במשפחתו. ואולם, כשמדובר בעבירות נשק, באיזון בין שיקולים אלה לבין שיקולי הרתעה והגנה על שלום הציבור, יש לתת משקל מוגבר לאחרונים, גם במקרים בהם מבצעי העבירות נעדרי עבר פלילי. כן יוער כי כפי שצוין בפסיקה, בנסיבות בהן הנשק בו התבצע הירי טרם נמסר לרשויות האכיפה – הדבר עשוי ללמד על מידת החרטה של המעורבים, מה גם שבמקרה דנן כלל לא נמסרה זהות היורה. שקלולם של נתונים אלה מלמד כי לא היה מקום לגזור את עונשו של המשיב בתחתית המתחם וכי בהינתן העבירות בהן הורשע המשיב והקביעות שבהכרעת הדין העונש חורג לקולה במידה ניכרת מהענישה הראויה.
הערעור על קולת העונש מתקבל אפוא. בשים לב לכלל לפיו ערכאת הערעור אינה נוהגת למצות את חומרת הדין, נמצא להעמיד את עונש המאסר בפועל בעניינו של המשיב על 48 חודשים. |
| חזרה למעלה |
|
| 3 [מקרקעין] |
|
| ע"א 6334-21 הפטריארכיה היוונית האורתודוכסית של ירושלים נ' עיריית ירושלים (עליון; י' עמית, א' שטיין, ג' כנפי שטייניץ; 17/01/23) - 6 ע' |
| עו"ד: פיני ויקסלבוים, כלנית עקריש סלטון, יעל חכמוב |
הלכה פסוקה היא כי השאלה אם מדובר בהעברה ללא תמורה השקולה להפקעה, תיקבע לפי נסיבות כל מקרה ומקרה. במקרה הנדון, כשלה המערערת מלהראות כי העברת השטח ללא תמורה לעירייה שקולה להפקעה.
מקרקעין – עסקה במקרקעין – כהפקעה
.
ענייננו נסב על חלקה ששטחה 120 מ"ר, אשר הייתה זו מצויה בבעלות המערערת. בשנת 1962 פורסמה למתן תוקף תוכנית 1077, שהגישה המערערת, במסגרתה פוצלה החלקה לשתי חלקות: חלקה 220, בשטח של 109 מ"ר, שיועדה לשטח ציבורי פתוח, וחלקה 219, בשטח של 11 מ"ר, שיועדה להקמת קיוסק. עוד נקבע בתוכנית כי חלקה 220 תועבר למשיבה "ללא תשלום", והמערערת אכן חתמה על "שטר מכר בלי תמורה" וחלקה 220 נרשמה על שם המשיבה. בשנת 1989 אושרה למתן תוקף תוכנית מס' 2878, בגדרה שונה ייעוד חלקה 220 פעם נוספת, משטח ציבורי פתוח לאזור מגורים 1 מיוחד. בשנת 2016 הגישה המערערת לביהמ"ש המחוזי תובענה, בגדרה ביקשה להצהיר על בטלות שטר ההעברה, ולהורות על ביטול הרישום שנעשה מכוחו ועל השבת חלקה 220 לבעלותה. התביעה נדחתה, ומכאן הערעור.
.
ביהמ"ש העליון דחה את הערעור בקבעו:
ביטול הפקעה עקב שינוי יעוד ההפקעה אפשרי כמובן רק אם מדובר בהפקעה ולא בהעברה מרצון ללא תמורה. הלכה פסוקה עמנו, כי השאלה אם מדובר בהעברה ללא תמורה השקולה להפקעה, תיקבע לפי נסיבות כל מקרה ומקרה. כפי שנפסק, אין יסוד לקביעה גורפת לפיה דין העברה מרצון לעולם כדין הפקעה, וזאת בהקשר של עתירה להשבת קרקע שהועברה לרשות "ללא תמורה" בנימוק של זניחת מטרת ה'הפקעה'. שאלת תחולת דיני ההפקעה בהקשר זה תיבחן בהתאם לנסיבות, ועל רקע המהויות שליוו את הפעולה והמתווה החוקי והפרוצדורלי, שהעברת המקרקעין לרשות "ללא תמורה" היוותה את השלב האחרון שלו.
במקרה דנן, נקל להגיע למסקנה כי ענייננו בהעברה ללא תמורה. ראשית, חלוף הזמן של כ-50 שנה ממועד העברת הזכויות, מטיל נטל כבד ביותר על המערערת. כפי שנפסק, ככל שחלף זמן רב יותר ממועד רכישת המקרקעין יהא מקום להטיל נטל ראייתי כבד יותר על הבעלים, הן לשם הוכחת עצם קיומה של כפיה בהסכם ההעברה, והן באשר לעוצמת הכפייה. שנית, מהמסמכים שצורפו ע"י הצדדים עולה כי לא ניתן היה להקים קיוסק במקרקעין לולא תכנית 1077. דהיינו, כנגד העברת השטח של 109 מ"ר מהחלקה, הסכימה העירייה להקמת הקיוסק, כך שאין מדובר בהעברה ללא תמורה, אלא בטובת הנאה שצמחה למערערת כנגד העברת השטח על שם העיריה. שלישית, העובדה כי הייתה זו המערערת שיזמה את התכנית, מהווה אינדיקציה נוספת שאין מדובר בהפקעה. כבר נפסק, כי כשמתברר כי לא רק שלבעלי הקרקע צמחה טובת הנאה בעקבות העברת המקרקעין, אלא שהם אף יזמו אותה, מתחזקת הנטייה שלא לראות בהעברה כשקולה להפקעה.
לאור האמור, המערערת כשלה מלהראות כי העברת השטח נושא המחלוקת ללא תמורה לעירייה שקולה להפקעה, ולא נמצא אפוא להתערב בתוצאה אליה הגיע בימ"ש קמא. |
| חזרה למעלה |
|
| עבודה ארצי |
| 4 [דיון אזרחי] [עבודה] [בתי-משפט] |
|
| בר"ע (ארצי) 20397-01-23 סמיר סעדי מוחמד הודהוד נ' אלקטרה בניה בע"מ (עבודה; לאה גליקסמן; 13/01/23) - 6 ע' |
| עו"ד: נתן שמולביץ |
ביה"ד דחה בקשת רשות ערעור שעניינה חיוב בהוצאות לטובת אוצר המדינה בשל הגשת בקשה לביטול ישיבת פישור שלא במועד. נפסק כי אין ליתן רשות ערעור על החלטות מסוג זה, וניתן להשיג עליהן בערעור על פסק הדין הסופי, ולעניין זה אין שוני בין מצב שבו ההוצאות שהוטלו הן לטובת בעל דין ובין מצב שבו ההוצאות שהוטלו הן לטובת אוצר המדינה; בנוסף, את המצאה הזימון לישיבת הפישור ניתן לסתור בהגשת תצהיר כנדרש בתקנה 161 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018. במקרה דנן נוסח התצהיר שצורף לבקשת הביטול אינו כמופיע בתקנות והוא אינו ברור די הצורך, ולכן בדין נקבע כי ההמצאה בפקסימיליה לא נסתרה.
דיון אזרחי – תצהיר – ניסוחו
דיון אזרחי – המצאת כתבי-בי-דין – חוקיותה
דיון אזרחי – המצאת כתבי-בי-דין – המצאה בפקסימיליה
דיון אזרחי – המצאת כתבי-בי-דין – דואר אלקטרוני
עבודה – בית-הדין הארצי לעבודה – רשות ערעור
עבודה – סדרי דין – רשות ערעור
.
בקשת רשות ערעור על החלטת ביה"ד האזורי, במסגרתה הוטלו על המבקש הוצאות בסך 300 ₪ לטובת אוצר המדינה, בשל הגשת בקשה לביטול ישיבת פישור שלא במועד. לטענת המבקש ובניגוד למתועד במערכת "נט המשפט", הזימון לישיבת הפישור כלל לא הומצא בפקסימיליה למשרד בא כוחו, והאחרון אף לא צפה בו במערכת נט המשפט, עד למועד הגשת הבקשה לביטול.
.
בית הדין הארצי לעבודה (השופטת ל' גליקסמן) דחה את הבקשה ופסק כי:
ההחלטה מושא בקשת רשות הערעור נוגעת לחיוב בהוצאות. לפי סעיף 1(7) לצו בית הדין לעבודה (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור), תשע"ח-2017, אין ליתן רשות ערעור על החלטות מסוג זה, וניתן להשיג עליהן בערעור על פסק הדין הסופי, ולעניין זה אין שוני בין מצב שבו ההוצאות שהוטלו הן לטובת בעל דין ובין מצב שבו ההוצאות שהוטלו הן לטובת אוצר המדינה.
המבקש הפנה לתקנה 161(2)(ג)(2) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018, החלה בביה"ד לעבודה מכוח תקנה 129(6) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין). לפי תקנה זו כאשר החלטה נשלחת בפקסימיליה על ידי בית הדין, ולא נעשה וידוא טלפוני של שליחת ההחלטה כבענייננו, ניתן לסתור את ההמצאה באמצעות הגשת תצהיר "בדבר אי קבלת המסמך בפקסימיליה". המבקש טען כי כבר לבקשה לביטול ישיבת הפישור שהגיש לביה"ד האזורי, צורף תצהיר ממנו עולה כי לא קיבל את הזימון לישיבת הפישור בפקסימיליה. ממילא, לא היה מקום לחייבו בהוצאות כלשהן, בגין הגשת הבקשה לביטול שלא על פי המועדים המפורטים באותו זימון שכאמור לא קיבל.
אלא שאין לקבל טענה זו. את נוסח התצהיר לפי תקנה 161(2)(ג)(2) יש לפרש בדווקנות, בדומה לפרשנות המצמצמת של תצהירים אחרים המוזכרים בתקנה 161 לתקסד"א. זאת, נוכח המשוכה הקלה שתקנה זו מציבה כדי לסתור המצאה בפקסימיליה וכדי שסתירת ההמצאה באופן זה לא תיעשה בקלות רבה מידי. כך, למשל, בעניין די.סי.אס. נקבע כי תצהיר בדבר אי קבלת מסמך בתיבת דוא"ל שלפי תקנה 161(1)(ה), העשוי לסתור המצאת אותו מסמך בדוא"ל, אין בו "כדי לבסס קביעה 'אוטומטית' שההחלטה השיפוטית לא הומצאה כדין והדבר נתון לשיקול דעתו של בית המשפט". עוד נקבע, כי אין להסתפק בתצהיר הערוך באופן כללי וכי "בכדי שיהא בתצהיר די על מנת לסתור את ההמצאה לנמען כפי שהיא מתועדת במערכת המחשוב, על התצהיר להיות ערוך בנוסח הנדרש". בענייננו טען ב"כ המבקש בתצהירו כי הפקסים הנשלחים למשרדו מגיעים ישירות לתיבת הדוא"ל של המשרד (fax to mail) ועל כן לא ברור איזו תקנה יש ליישם בעניין זה, האם את התקנה העוסקת בתצהיר שביחס להמצאה בדוא"ל או את התקנה העוסקת בתצהיר שביחס להמצאה בפקסימיליה. שאלה זו נשארה בצריך עיון לעת זו. מכל מקום, הדברים האמורים נכונים לכאן ולכאן.
במקרה זה בתצהיר שצורף לבקשת הביטול לא נטען שהזימון לישיבת הפישור לא התקבל בפקסימיליה (כפי שנוסח תקנה 161(2)(ג)(2) דורש) או לא התקבל בתיבת הדוא"ל (כפי שנוסח תקנה 161(1)(ה) דורש). כל שנכתב הוא כי הפקסים הנשלחים למשרד ב"כ המבקש מגיעים ישירות לתיבת הדוא"ל של המשרד, וכי ב"כ המבקש לא הצליח לאתר, בדיעבד, בתיבת הדוא"ל האמורה את הזימון לישיבת הפישור. נוסח זה אינו מתכתב עם נוסח התצהיר המופיע בתקנות, שיש להקפיד עליו, ואינו ברור די הצורך, שכן אין בו הצהרה עובדתית ברורה כי הזימון לא התקבל בתיבת הדוא"ל. כמו כן, הוצהר על מועד עריכת הבדיקה שנעשתה בתיבת הדוא"ל, והאם מאז מועד משלוח הפקסימיליה כפי שמתועד במערכת "נט המשפט", עבר מי מעובדי משרד ב"כ המבקש על תיבת דוא"ל זו, כך שייתכן כי מחק ממנה הודעת דוא"ל כלשהי. בנסיבות אלה, לא יוכל המבקש להיבנות מן התצהיר שצורף לבקשת הביטול, ומשכך קביעת ביה"ד האזורי לפיה ההמצאה בפקסימיליה לא נסתרה, ניתנה בדין. |
| חזרה למעלה |
|
| מחוזי |
| 5 [דיון פלילי] [עונשין] |
|
| עפ"ג (חיפה) 47730-07-22 פלוני נ' מדינת ישראל (מחוזי; רון שפירא, בטינה טאובר, עדי חן ברק; 12/01/23) - 8 ע' |
| עו"ד: |
אין מדובר במקרה בו נפלה טעות בגזר הדין או בעונש שחורג באופן קיצוני מרמת הענישה המקובלת באופן המצדיק התערבות של ערכאת הערעור. בנסיבות בהן המערער מסרב להשתלב בהליך טיפולי מתאים וכן מסרב לרצות עונש מאסר בדרך של עבודות שירות באופן שיסייע לו להימנע ממאסר בפועל בבית הכלא, בצדק קבע בימ"ש קמא כי לא ניתן להיעתר לבקשת ההגנה למתן עונש של מאסר על תנאי.
דיון פלילי – ערעור – אי-התערבות במידת העונש
עונשין – ענישה – דרכי ענישה: מאסר-על-תנאי
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: הפרת הוראה חוקית
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: איומים
.
ערעור הנאשם על גזר דינו של בימ"ש השלום במסגרתו נגזר על המערער לרצות 5 חודשי מאסר בפועל ומאסר על תנאי, בגין הרשעתו (ע"פ הודאתו) בעבירה של הפרת צו בימ"ש שנועד להגן על אדם (גרושתו), לפי סעיף 287(ב) לחוק העונשין, ובתיק שצורף בו הורשע (ע"פ הודאתו) בעבירת איומים (כלפי בנו).
.
ביהמ"ש המחוזי דחה את הערעור בקבעו:
ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בחומרת העונש שהושת על נאשם, אלא במקרים חריגים, בהם נפלה בגזר הדין טעות מהותית או שיש בעונש שנגזר משום חריגה קיצונית מרמת הענישה המקובלת. אין מדובר במקרה בו נפלה טעות בגזר הדין או בעונש שחורג באופן קיצוני מרמת הענישה המקובלת באופן המצדיק התערבות.
בנסיבות העניין לא נמצא כי יש להתערב במתחם הענישה שנקבע או לקבוע כי העונש שהוטל על המערער חורג לחומרה במידה המצדיקה התערבות של ערכאת הערעור. בימ"ש קמא שקל את כל השיקולים הרלוונטיים ואף שקל להורות על ריצוי עונש המאסר בדרך של עבודות שירות. בגזר הדין ניתן משקל לכל נסיבות ביצוע העבירה ונסיבותיו של המערער. כן בחן בימ"ש קמא את מדיניות הענישה במקרים דומים. אין מדובר בענישה חריגה באופן המצדיק התערבות ועל כן, יש לדחות את הערעור.
הן במסגרת ההליך בבימ"ש קמא והן במסגרת הערעור ניתנה למערער ההזדמנות להשתלב בהליך טיפולי במסגרת שירות המבחן באופן שיפחית את הסיכון הנשקף ממנו, אך המערער סירב להשתלב בהליך טיפולי ולכן שירות המבחן לא בא בהמלצה טיפולית בעניינו. כמו כן, המערער הבהיר כי אינו מעוניין לרצות את עונש המאסר בדרך של עבודות שירות באופן שיסייע לו להימנע ממאסר בפועל בבית הכלא. כפי שציין בימ"ש קמא, על אף שהמערער סיים הליך טיפולי, לא ניתן לומר שהשתקם, זאת בשים לב לאמור בתסקיר שירות המבחן ממנו עולה כי קיים סיכון להישנות התנהגות פורצת גבול מצד המערער.
המערער עבר טיפול ונגמל מאלכוהול, אך הטיפול שעבר לא התמקד בשליטה בכעסים וכאמור, המערער סירב להשתלב בהליך טיפולי מתאים לשליטה בכעסים במסגרת שירות המבחן באופן שיפחית ממסוכנותו. בנסיבות העניין, בצדק קבע בימ"ש קמא כי לא ניתן להיעתר לבקשת ההגנה למתן עונש של מאסר על תנאי, בשים לב לכך שע"פ גורמי הטיפול לא ניתן להצביע על הפחתה ברמת המסוכנות. אמנם עברו הפלילי של המערער אינו כבד, אך מדובר בעבירות דומות ולכן בצדק נשקלו גם שיקולי הרתעה.
לאור נתוני המערער והעובדה שטרם ריצה מאסר בפועל בבית הכלא בעבר, עונש של מאסר בדרך של עבודות שירות עשוי היה להוות עונש מרתיע והולם, ואולם המערער מסרב לשתף פעולה עם הממונה על עבודות השירות ולרצות את עונשו בדרך של עבודות שירות. בנסיבות אלו, לא ניתן להקל בעונשו. |
| חזרה למעלה |
|
| 6 [דיון פלילי] [עונשין] |
|
| תפ"ח (חיפה) 17023-11-21 מדינת ישראל נ' IOANA MUHIN (מחוזי; א' לוי, ע' קוטון, ע' וינברגר; 11/01/23) - 20 ע' |
| עו"ד: |
מקום בו הנאשמת ביצעה רצח בנסיבות מחמירות, היא הייתה חולה במחלת הסכיזופרניה בשעת מעשה ולפיכך איננה בת-עונשין, היא עדיין חולה (אף כי בהפוגה), אשפוזה איננו מוצדק מקצועית, ואילו חיובה בטיפול מרפאתי כפוי בישראל עלול לסכן את שלומה שלה ואת שלום הציבור – הפתרון הראוי הוא חיובה של הנאשמת בטיפול מרפאתי כפוי בארץ מולדתה.
דיון פלילי – חולי נפש – טיפול מרפאתי כפוי
עונשין – חולי נפש – צו אשפוז
.
הנאשמת הואשמה ברצח בנסיבות מחמירות, של קשישה חסרת ישע בה טיפלה. אין מחלוקת שהנאשמת ביצעה את שביצעה כשהיא נתונה במצב פסיכוטי, ולפיכך אין היא בת-עונשין מכוח סייג אי-שפיות הדעת. אין חולק על כך, שהיום היא כשירה לעמוד לדין.
.
בית המשפט המחוזי פסק כדלהלן:
מקום בו נמצא כי הנאשמת ביצעה את המעשה שבעשייתו הואשמה (רצח בנסיבות מחמירות); היא הייתה חולה בשעת מעשה ולפיכך איננה בת-עונשין; היא עדיין חולה במחלת הסכיזופרניה (אף כי בהפוגה); חלה החובה שלהלן: "יצווה בית-המשפט שהנאשם יאושפז או יקבל טיפול מרפאתי". סמכות זו "לצוות" על אשפוז או על מתן טיפול מרפאתי היא סמכות חובה ולא סמכות שבשיקול-דעת. סעיף 15(ד) אוסר על בית-המשפט לתת צו טיפול מרפאתי "אלא אם סבר שאין בכך כדי לסכן את שלום הציבור או את שלום הנאשם". בעל הסמכות להכריע בשאלה אם במקרה קונקרטי ראוי לאשפז או שניתן להסתפק בטיפול מרפאתי כפוי, הוא בית-המשפט, אם כי, עליו לקבל חוות-דעת הפסיכיאטר בעניין זה.
במקרה זה אשפוזה של הנאשמת איננו מוצדק מקצועית ואיננו מידתי, ואילו חיובה בטיפול מרפאתי כפוי בישראל עלול לגרור את התדרדרותה הנפשית ולסכן את שלומה שלה ואת שלום הציבור. אשפוז של אדם, אשר בראייה הרפואית איננו זקוק כלל לאשפוז שכן הערכת גורמי המקצוע היא כי מצבו טוב וכי אין סיכוי של ממש שבהיעדר גורמי דחק משמעותיים הוא צפוי לגלישה פסיכוטית נוספת, היא פעולה לא ראויה הפוגעת פגישה קשה בחירויות האדם ובכבוד האדם. גם האפשרות של שחרורה כליל תוך חיובה בטיפול מרפאתי כפוי בהעדר אמצעים כלכליים (לרכוש תרופות) בהעדר אמצעי קיום בסיסיים (דיור, מזון, וכו') ובהעדר תמיכה חברתית כלשהי, לרבות קשיי שפה, היא אפשרות רעה, הפוגעת אף היא בזכויות בסיסיות של הנאשמת ועלולה להעמיד את בריאותה (הנפשית והפיזית) כמו גם את שלום הציבור בסכנה. הפתרון הראוי הוא חיובה של הנאשמת בטיפול מרפאתי כפוי וחתירה להחזרתה למולדתה, תוך הוצאתו לפועל של צו זה בארץ מוצאה. יש בכך ליתן מענה ראוי לחשש להידרדרות המצב הרפואי ולסיכון לשלום הציבור ולביטחונו. פתרון זה הוא על דעתה של הנאשמת ומתחייב ממצבה המשפטי כמי שאין ברשותה עוד אשרה בת – תוקף לשהות בישראל. |
| חזרה למעלה |
|
| 7 [חברות] [ביטוח לאומי] |
|
| פר"ק (תל אביב-יפו) 18001-04-18 זרוע הזהב כח אדם בע"מ נ' כונס הנכסים הרשמי (מחוזי; חגי ברנר; 09/01/23) - 19 ע' |
| עו"ד: ליאב עמר, יוסף פריוף, שרית דמרי־דבוש, יהודה הריס, מורין אופיר |
המוסד לביטוח לאומי מוסמך לדחות תביעת חוב לגופו של עניין גם כאשר זו אושרה קודם לכן על ידי המפרק.
חברות – פירוק – תביעת חוב
חברות – פירוק – בעל תפקיד
חברות – פירוק – זכויות עובדים
ביטוח לאומי – גימלאות – עובדים
.
האם המוסד לביטוח לאומי מוסמך שלא להכיר בהכרעת חוב של בעל תפקיד מטעם בית המשפט (מפרק, נאמן או מנהל מיוחד) בקשר לתביעת חוב של עובד שמעבידו מצוי בהליכי פירוק או פשיטת רגל, מבלי לבקש קודם לכן הוראות מתאימות מבית המשפט?
.
בית המשפט קבע כלהלן:
בתי המשפט המחוזיים פסקו מאז ומעולם כי המל"ל איננו מוסמך שלא לכבד הכרעות חוב של בעלי תפקיד. ברם, החלטות בתי המשפט המחוזיים בסוגיה זו אינן בבחינת תקדים מחייב ביחס לבית משפט מחוזי אחר, שהרי בעניין זה מעולם לא נפסקה הלכה מאת בית המשפט העליון, שהיא ורק היא מחייבת את כלל בתי המשפט המחוזיים.
מקרא משולב של הסיפא לסעיף 189(ב) יחד עם סעיף 298(א) לחוק הביטוח הלאומי, מלמד כי אכן נתונה לפקיד התביעות "המילה האחרונה", והכרעתו של בעל התפקיד בתביעת החוב לגופה כפופה להחלטתו של פקיד התביעות. מכאן נובעת סמכותו של המל"ל לדחות תביעת חוב לגופו של עניין גם כאשר זו אושרה קודם לכן על ידי המפרק.
יחד עם זאת, במקרה דנן חרג המל"ל מסמכותו בכך שהתיימר לסלק על הסף את תביעות החוב שאישרו המנהלים המיוחדים בנימוק פרוצדוראלי – איחור בהגשה – ולא הכריע בהן לגופן. בעשותו כן, הוא השיג את גבולם של המנהלים המיוחדים, שהם, והם בלבד, מוסמכים על פי הדין לאשר הארכת מועד להגשת תביעות חוב.
הואיל והמל"ל לא פנה לבית המשפט בבקשה לבטל את החלטת המנהלים המיוחדים להאריך את המועד להגשת תביעות החוב של המבקשים, אלא סילק אותן על הסף תוך חריגה מסמכותו, יש לבטל את החלטת המל"ל לסילוק על הסף, ולהחזיר את תביעות החוב לשם בדיקתן לגופו של עניין בידי פקיד התביעות. |
| חזרה למעלה |
|
| 8 [חברות] |
|
| תנ"ג (תל אביב-יפו) 5334-09-17 משה אהרוני נ' בנק הפועלים בע"מ (מחוזי; סיגל יעקבי; 08/01/23) - 44 ע' |
| עו"ד: רוברט אפשטיין, תומר ברם, פנחס רובין, ירון אלכאוי, שירין גבאי-מצגר, רן שמיע, צבי אגמון, הלה פלג, אמאני זבידה |
בית המשפט אישר את הסכם הפשרה בתביעה שהוגשה נגד נושאי משרה בבנק הפועלים על אחריותם לנזקים שנגרמו, לטענת המבקש, לבנק כתוצאה מהעמדת וניהול אשראי למר אליעזר פישמן וחברות בקבוצתו. לפי הסכם הפשרה, הביטוח של נושאי המשרה ישלם בשמם לבנק פיצוי של 15 מיליון שקל, בלי שתיקבע כל אחריות אישית שלהם.
חברות – תביעה נגזרת – הסכם פשרה
.
בית המשפט נדרש לבקשה לאישור הסדר פשרה שהגישו המבקש והמשיבים במסגרת הבקשה לאישור תביעה נגזרת בתיק שבכותרת. עניינה של בקשת האישור בטענת המבקש לאחריות נושאי המשרה בבנק, הם המשיבים 2-10 לבקשת האישור, לנזקים שנגרמו לטענתו לבנק כתוצאה מהעמדת וניהול אשראי למר אליעזר פישמן וחברות בקבוצתו. המדובר בפשרה שגובשה לאחר מספר שנים בהן נוהל ההליך, לאחר שהוצגו תשובות מפורטות לבקשת האישור, לאחר שהתקיימו מספר דיונים מקדמיים, לאחר שהתקיים הליך גישור, לאחר שנחשפו בפני המבקש מסמכים רבים, ולאחר שהוגשו והוכרעו בקשות שונות במסגרתו.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
הסכם פשרה בהליך של תביעה נגזרת (בדומה להליך פשרה בהליך של תביעה ייצוגית), טעון אישור של בית-המשפט מכוח הוראת סעיף 202(א) לחוק החברות. אישור זה נדרש לנוכח "בעיית נציג" המתעוררת בשלב הפשרה, בו מתעורר חשש כי התובע הנגזר יעדיף את האינטרס האישי שלו ושל בא כוחו לקבלת גמול ושכר טרחה, על פני אינטרס החברה אותה הוא ביקש לייצג. הסעיף נועד להקנות לבית המשפט סמכות פיקוח לבדיקת הסכם הפשרה ולשמש חסם בפני הסדרים שאינם ראויים ואינם משרתים את טובת החברה.
במסגרת הבחינה האם הסדר הפשרה משרת את טובת החברה נדרש בית המשפט לבחון, בין היתר, את הסיכוי שהחברה תזכה בתביעה, את סיכוני וסיכויי התביעה אילו הייתה מתנהלת עד תום, או במילים אחרות, את תוחלת התביעה.
במקרה זה, ניהול ההליך לגופו היה כרוך בסיכונים לא מבוטלים עבור המבקש. כזכור, טענות המבקש בבקשת האישור נוגעת לשלוש עילות תביעה מרכזיות.
הסכם הפשרה משקלל באופן ראוי את הסיכונים והסיכויים של בקשת האישור ושל התביעה הנגזרת.
בנסיבות לא ניתן לקבוע, כי תניות הפטור והשיפוי והיקפו של מעשה בית הדין כפועל יוצא מאישור הסכם הפשרה, אינם סבירים באופן המחייב את התערבות בית המשפט בתוכן ההסדר או המצדיק את דחיית הבקשה לאישורו. אבהיר.
הסכם הפשרה, אשר כאמור הבנק צד לו, מבטא את רצונם של הצדדים בפשרה ומגלם באמצעות סכום הפיצוי את המחיר אותו מוכנים לשלם המבטחים לטובת סיום ההליך ומיצוי עילות התביעה שבבקשת האישור במלואן, כלפי כל אדם, זאת על מנת למנוע מצב שבו כל תובע פוטנציאלי או מבקש פוטנציאלי ינסה למצוא עילה משפטית להגיש בגינה תביעה שבבסיסה אותה מסכת עובדתית. כל הליך כזה חושף את הנתבעים ועל כן גם את המבטחים להטלת חבות נוספת בגין אותה מסכת עובדתית ולמצער לנשיאה בעלויות ההליך. מטעם זה, דרישת המבטחים לפיה הפטור שיינתן להם ביחס לעילות אלה יהיה רחב ומקיף היא לגיטימית.
שכר הטרחה והגמול שהומלצו במסגרת הסכם הפשרה ואשר, כמובן, כפופים לנוכח הוראת סעיף 200א(א) לחוק החברות, נמצא, מעל טווח שכר הטרחה שחושב, על הצד הגבוה, בהתאם לעקרונות ולמדרגות השכר שנקבעו בפסיקה. |
| חזרה למעלה |
|
| 9 [שליחות] [נזיקין] |
|
| ת"א (חיפה) 8068-09-18 ו.ד. מידלנד בע"מ נ' חברה זרה Osbal Celik Boru Sannyi ve Taahh (מחוזי; מאזן דאוד; 05/01/23) - 1 ע' |
| עו"ד: מארק רוזן, אריה חגאג |
בנסיבות הנדונות, הנתבעת 2 פעלה כשלוחה של החברה הזרה עמה התקשרה התובעת הסכם הזמנת סחורה. ואולם, אין להחיל אחריות שילוחית על נתבעת 2 כשלוח כלפי התובעת מכוח דיני השליחות. עוד אין מקום להטיל אחריות על הנתבעת 2 כלפי התובעת מכוח דיני החוזים או הנזיקין.
שליחות – סיום השליחות – אחריות השלוח כלפי צד שלישי
נזיקין – אחריות – שלוח
.
תובענה לתשלום סכום של 3,064, 160 ₪, בגין נזקים אשר נגרמו לתובעת, לטענתה, בשל הפרת הסכם הזמנת סחורה, כאשר נתבעת 2 נושאת באחריות מתוקף תפקידה כסוכן בלעדי של הנתבעת 1, שהיא חברה זרה. כנגד הנתבעת 1 כבר ניתן פסק דין בהיעדר הגנה והיא חויבה בתשלום מלוא סכום התביעה.
.
בית המשפט המחוזי דחה את התביעה נגד הנתבעת 2 ופסק:
כידוע, ביצוע פעולות משפטיות בשמו של אחר אפשרי מכוחה של שליחות. שעה שהשולח הציג מצג, בכל צורה שניתן להביע בה את הרצון, בפני הצד השלישי כאילו לשלוח הרשאה וגם אם במישור הפנימי לא ניתנה הרשאה כזו, התקיימה שליחות. משסיים השלוח את פעולתו המשפטית הוא "יוצא מהתמונה" כך שהשלוח אינו חייב כלפי צד שלישי ואין הצד השלישי רשאי לדרוש ביצוע ממנו במקום שהשולח אינו מבצע את המוטל עליו.
התובעת הצליחה להוכיח כי הזמינה, בהתאם להסכם, רכיבי צנרת בריתוך בחדירה מליאה. חלקי הצינורות שסופקו אינם בהתאם למוזמן על ידי התובעת ובניגוד לתקן. הוכח כי הנתבעת 2 באמצעות מנהלה שימשה כסוכן בלעדי של נתבעת 1, ניהלה ופיקחה על המו"מ 1 שהובילה לחתימה על הסכם הזמנה והיא שימשה כשלוח של נתבעת 1 בארץ בקשר עם עסקת אביזרי הצנרת. בענייננו, התקיימו יחסי שליחות בין נתבעת 2 לבין נתבעת 1 כלפי התובעת. ואולם, בהעדר טענה שהנתבעת 2 לא פעלה במסגרת ההרשאה, אין להחיל אחריות שילוחית על נתבעת 2 כשלוח כלפי הצד השלישי – התובעת. מבחינת הדין הכללי, לא הוכח כי הנתבעת 2 קיבלה על עצמה התחייבות אישית כלפי התובעת. לא הוכח כי הנתבעת 2 פעלה בחוסר תום לב או בתרמית במסגרת מו"מ לקראת הסכם ההזמנה. ועוד לא הוכח כי מנכ"ל הנתבעת 2 הציג מצג שווא רשלני שגרם לתובעת נזק.ל אור האמור, אין על עילה מכוחה ניתן להטיל אחריות על הנתבעת 2 כלפי התובעת. |
| חזרה למעלה |
|
| 10 [בתי-משפט] [משפט מינהלי] |
|
| רת"ק (תל אביב-יפו) 44759-09-22 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' אורלי בינדר (מחוזי; אביגיל כהן; 20/11/22) - 7 ע' |
| עו"ד: אייל בדור |
חובתו המקצועית הראשונית של שמאי רכב היא החובה להפעיל שיקול דעת מקצועי עצמאי; קביעות ולפיהן מדובר בשמאי של חברה אשר אם הוא מתרשל באופן מקצועי, אזי החברה צריכה לפצות את התובע הניזוק – הן קביעות שמעוררות בעייתיות. עם זאת, בשים לב לכך שנושא זה לא עמד במוקד המחלוקת בדיון שהתקיים בבימ"ש לתביעות קטנות, ובהתחשב בכך שהקביעות אינן בגדר תקדים למקרים אחרים, כך שבעיית השלכת הרוחב מתעמעמת, הוחלט בסופו של דבר שלא לתת רשות ערעור.
בתי-משפט – בית-משפט לתביעות קטנות – רשות ערעור
משפט מינהלי – רישוי – שמאי רכב
.
המשיבים הגישו תביעה קטנה נגד המבקשת ("כלל"). נטען כי רכב התובעים, המבוטח אצל כלל, נפגע בתאונת דרכים. הרכב הוכנס למוסך מאושר ע"פ רשימה של חברת כלל, וסוכן הביטוח הנחה את התובע לבחור שמאי מתוך רשימה סגורה של חברת כלל. נטען כי לפי הערכת השמאי מדובר היה בטוטל לוס, וכי שווי הרכב הוא בסך 80,404 ₪. למרות זאת העבירה כלל לתובע סך של 63,361.08 ₪ בלבד. לאחר התראה קיבל התובע תוספת בסך 4822 ₪. נטען כי לאחר מכן ראה התובע שהתפרסמה מודעה באתר יד 2 למכירת אותו רכב בסכום של 98,000 ₪. הוא פנה למגרש המכוניות והסכימו למכור לו את הרכב בסכום של 86,000 ₪. בהמשך לכך הוגשה תביעה בה נתבע סך כולל של 31,558 ₪. התביעה התקבלה כך שכלל חויבה לשלם לתובע סך 10,395 ₪ + 500 ₪ הוצאות. מכאן הבר"ע.
.
ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה בקבעו:
מטרת ביהמ"ש לתביעות קטנות היא לפתוח את שערי המשפט בפני "האזרח הקטן" ע"י יצירת מכשיר זמין, יעיל ומהיר לבירור תביעות בסדר גודל קטן יחסית, שאילו היו צריכות להתברר בסדר דין רגיל היו הופכות לא כדאיות. מטרה זו מתממשת ע"י פישוט הליכי הדיון, תוך הגמשת סדרי הדין ודיני הראיות וקביעת אגרות משפט נמוכות, האמורות להפוך את ביהמ"ש לתביעות קטנות לפורום נגיש וידידותי לציבור הרחב, וליתן סעד בגדרים אלה.
ערכאת ערעור ממעטת להתערב בפסקי דין שניתנים בבימ"ש לתביעות קטנות. התערבות נעשית במקרים חריגים כאשר נגרם לאחד הצדדים עוול קשה או כשמתעוררת שאלה משפטית בדרגת חשיבות גבוהה. ניתן ליתן רשות ערעור גם כאשר נפלה טעות גלויה ובולטת בממצא עובדתי או ביישום הדין. במקרה דנן, לא בלי התלבטות, הוחלט שלא לתת רשות ערעור, בין היתר בשים לב לכך שפסק דינו של בימ"ש לתביעות קטנות אינו מהווה תקדים מחייב למקרים אחרים וביהמ"ש פסק את דינו מבלי שהובאו בפניו ראיות שעל בסיסן היה צריך להכריע בשאלה – אם השמאי שנתן את הדו"ח הוא שמאי של חברת ביטוח או שמאי שנותן את השירות לחברת הביטוח.
חובתו של שמאי רכב לפעול בהגינות ועל בסיס שק"ד עצמאי מוסדרת בסעיף 158 לחוק רישוי שירותים ומקצועות בענף הרכב. החוק אוסר מפורשות על ניסיון להשפיע על שיקול הדעת של שמאי הרכב בעריכת השומה (סעיף 159(א) בחוק). בתקנות שהותקנו (סעיף 1(א) לתקנות רישוי שירותים ומקצועות בענף הרכב (השפעה אסורה על שיקול דעת של שמאי רכב)) אף נאסרה כל פנייה לשמאי במטרה להשפיע על חוות דעתו כדי להגדיל את הכנסתו של הפונה. הוראות הדין, החוק, התקנות וההנחיות שהופצו על פיהם (הנחיות משרד התחבורה "הנחיות מקצועיות לשומת נזק וחוות דעת שמאי"), שבים ומחדדים את חובתו המקצועית הראשונית של שמאי רכב – החובה להפעיל שיקול דעת מקצועי עצמאי. כזה שאיננו מותנה בגורמים בעלי עניין.
קביעות ולפיהן מדובר בשמאי של חברה אשר אם הוא מתרשל באופן מקצועי, אזי החברה צריכה לפצות את התובע הניזוק, הן קביעות שמעוררות בעייתיות. יחד עם זאת, בשים לב לכך שנושא זה לא עמד במוקד המחלוקת בדיון שהתקיים בבימ"ש לתביעות קטנות, ובהתחשב בכך שהקביעות כאמור אינן בגדר תקדים למקרים אחרים, כך שבעיית השלכת הרוחב מתעמעמת, הוחלט בסופו של דבר שלא לתת רשות ערעור. התביעה התקבלה בחלקה הקטן. פערי הכוחות שבין הצדדים מובהקים ולא נמצא כי מדובר בעיוות דין שנגרם לכלל. נראה כי עיקר הבעייתיות בפסק הדין מבחינת כלל הוא החשש להשלכת רוחב ולא לעובדה שתצטרך להוציא סכום של כ- 11,000 ₪ מכיסה. בהתחשב בכך שנקבע מפורשות כי פסק הדין אינו אמור להוות תקדים למקרים אחרים ולנסיבות אחרות, חשש זה פוחת. |
| חזרה למעלה |
|
| שלום |
| 11 [שטרות] [ראיות] |
|
| תא"מ (תל אביב-יפו) 24359-05-19 אם.אל.ג'י.איי מימון והשקעות בע"מ נ' חן קלעי (שלום; שרון הינדה; 13/01/23) - 13 ע' |
| עו"ד: איתמר כהן, איתי ברדה |
התובעת הרימה את הנטל להוכיח את אמיתות החתימה על השיקים. הכחשת החתימה של הנתבעים על השיקים, נטענה בצורה כללית וסתמית, ללא כל הסבר כיצד יצאו השיקים מידיהם, ללא כל טענה כי השיקים נגנבו מידיהם, או כל פירוט עובדתי אחר או אפילו השערה לגבי זהות החותם ונסיבות החתימה על השיקים.
שטרות – חתימה – זיוף
ראיות – חתימה – הוכחתה
.
אוחדו ארבע תביעות אשר ראשיתן בבקשות לביצוע שטר שהוגשו ללשכת ההוצאה לפועל בגין שיקים שנמסרו לתובעת וחוללו. הנתבעים הגישו התנגדויות לביצוע השיקים, וניתנה להם רשות להתגונן כנגד התביעות. התובעת היא חברה העוסקת במתן שירותי אשראי, אשר נטען כי ניכתה את השיקים הנדונים. הנתבעים הם אם ובן אשר נטען כי משכו השיקים הנדונים.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
הנטל להוכחת אמיתות חתימת הנתבע על השטר, מוטל על התובעת כחלק מהיסודות השטריים שבסיס תביעתו. בפסיקה נמנו שלוש דרכים עיקריות להוכחת אמיתות חתימה: (א) בעדות ישירה של החותם או מי שהיה עד לחתימה; (ב) השוואת החתימה השנויה במחלוקת לחתימה האמתית; (ג) עדות של מי שמכיר את החתימה השנויה במחלוקת ומעיד על התאמתה. ונקבע גם כי בית המשפט רשאי גם להיזקק לעדות של מומחה בתחום ניתוח כתב יד לביסוס הטענה בדבר אמיתות החתימה. בית המשפט אף רשאי להשוות בין החתימות בעצמו.
התובעת לא הגישה חוות דעת של מומחה, והסתפקה בחקירתם הנגדית של הנתבעים להוכחת אמיתות החתימה. הכחשת החתימה של הנתבעים על השיקים, נטענה בצורה כללית וסתמית, ללא כל הסבר כיצד יצאו השיקים מידיהם, ללא כל טענה כי השיקים נגנבו מידיהם, או כל פירוט עובדתי אחר או אפילו השערה לגבי זהות החותם ונסיבות החתימה על השיקים.
אומנם שערי בית המשפט נפתחו בפני הנתבעים חרף הטענה הכללית והנטל הועבר אל התובעת להוכיח אמיתות החתימה. אולם לא ניתן להתעלם מכלליות וסתמיות טענות הנתבעים לגבי החתימה על שיקים כמו גם מהעובדה כי העלו טענות עובדתיות חלופיות, שאינן יכולות לדור בכפיפה אחת עם היעדר חתימה, כגון מסירת השיקים לביטחון, באופן המחליש משמעותית את הטענה. לא זו אף זו שהתברר שהטענות אינן נכונות, שהרי עלה מהעדויות שמדובר בחתימות הנתבעת ובחתימות שהנתבע התיר לה לחתום מטעמו. בנסיבות אלה, די בעדויות הנתבעים בכדי להעמיד התובעת בבחינת מי שהרימה הנטל להוכיח את אמיתות החתימה על השיקים.
משנדחו כל טענות הנתבעים, לרבות הטענה הנוגעת לחתימה על השיקים וכישלון התמורה, התביעות מתקבלות במלואן. |
| חזרה למעלה |
|
| 12 [שטרות] |
|
| ת"א (תל אביב-יפו) 4938-02-19 אורשי ג.ש. בע"מ נ' גל אהרן שלוסברג (שלום; דלית ורד; 12/01/23) - 15 ע' |
| עו"ד: |
נקבע כי התובעת היא בגדר אוחזת כשורה והיא גוברת על טענת כישלון התמורה. לא הוכח כי במועד סיחור השיק לידי התובעת, היה ברשותה מידע לפיו היה עליה להסיק כי זכות הגורם שסיחר לה את השיקים הייתה פגומה.
שטרות – שיקים – סחרות
שטרות – אוחז כשורה – מיהו
שטרות – השלמת מסמך – השלמת פרט מהותי
.
התובעת עסקה בזמנים הרלוונטים בניכיון שיקים. במשך מספר שנים התנהלה מערכת יחסים עסקית בין התובעת לבין חברת עמית קלית בע"מ. במסגרת יחסים אלה מסרה עמית קלית לתובעת שיקים לניכיון וביניהם גם חמישה שיקים משוכים על ידי הנתבע. השיקים חזרו ולא כובדו מחמת נ.ה.ב (נתקבלה הוראת ביטול).
.
בית המשפט פסק כלהלן:
על מנת שהתובעת תוכל להיחשב אוחזת כשורה, עליה למלא אחר ארבעה תנאים מצטברים: נטלה את השיקים כשהם שלמים ותקינים לפי מראם; נטלה את השיקים לפני מועד הפירעון הנקוב בהם ולא הייתה לה כל ידיעה שהשיקים חוללו לפני כן, אם אומנם חוללו; ונטלה את השיקים בתום לב ובעד ערך ובשעה שסיחרו לה את השיקים לא הייתה לה כל ידיעה שזכות קנינו של המסחר פגומה.
סעיף 19 לפקודת השטרות קובע כי אם השטר חסר פרט מהותי, האדם המחזיק בו יש לו רשות לכאורה להשלים את החסר ואם השלימו תוך זמן סביר ובדיוק לפי ההרשאה שניתנה, יהיה השטר אכיף על כל אדם שנעשה צד לו לפני ההשלמה.
הנתבע לא הצליח לסתור את החזקה האמורה. מושך, המעוניין לשמר לו את טענות ההגנה אם עסקת היסוד תיכשל, צריך למשוך שיק, למלא את כל פרטיו ולהגביל את סיחורו באמצעות הכיתוב 'למוטב בלבד' או כיתוב דומה. כאשר מושך מוסר שיק ללא שם הנפרע, מקבל השיק עלול למלא שם של נפרע לו הוא חב כספים, ולמסור לו את השיק. במצב זה, הנפרע עשוי להיות אוחז כשורה ולהתגבר על טענות ההגנה של המושך ואין רלוונטיות לכיתוב "למוטב בלבד" על פני השיק, משום שהשיק לא הוסב לצד שלישי והוא מוחזק בידי הנפרע.
משמסר הנתבע את השיקים ללא ציון שם הנפרע, נתן בכך הרשאה לעמית קלית, כמחזיקה בשיקים, להשלים את שם הנפרע, זאת בייחוד לאור העובדה שהיה באפשרותו לדעת כי השיקים עלולים להגיע לידי גורמים נוספים. מכאן שהנתבע לא עמד בנטל להראות כי ההרשאה הוגבלה בדרך כל שהיא, ולפיכך נשארה בתוקפה ההנחה כי ההרשאה הייתה בלתי מוגבלת, ועמית קלית הייתה רשאית להשלים את החסר ככל שנראה לה.
השיקים הגיעו לידי התובעת לפני מועד פירעונם והתובעת שילמה תמורתם לעמית קלית. לו ידעה התובעת כי השיקים פגומים, כטענת הנתבע, לא הייתה מבצעת את עסקת הניכיון, שהרי הניזוק העיקרי ממתן הכספים תמורת השיקים היא התובעת עצמה. התובעת פעלה בתום לב סובייקטיבי. לא הוכח כי במועד סיחור השיק לידיה, היה ברשותה מידע לפיו היה עליה להסיק כי זכות הגורם שסיחר לה את השיקים הייתה פגומה. המסקנה הינה כי התובעת היא בגדר אוחזת כשורה וממילא היא גוברת על טענת כישלון התמורה. |
| חזרה למעלה |
|
| 13 [מקרקעין] |
|
| ת"א (קריות) 13865-11-15 מדינת ישראל נ' מאיר קחלון (שלום; אלואז זערורה עבדאלחלים; 11/01/23) - 21 ע' |
| עו"ד: הראל טיקטין, שמואל רש |
בית המשפט קיבל את תביעת התובעת לסילוק ידם של הנתבעים מהמקרקעין נשוא המחלוקת. נפסק, כי הנתבעים החזיקו במקרקעין שלא כדין, ביודעין, משך שנים ארוכות ועשו בהם שימוש, תוך ניצול מקרקעי ציבור/חוף לניהול מסעדה והכנסת רווחים כלכליים.
מקרקעין – זכויות במקרקעין – בר-רשות
מקרקעין – רישיון – היעדרו
מקרקעין – בעלות – הוכחתה
מקרקעין – הסגת גבול – במקרקעי ציבור
מקרקעין – הסגת גבול – פינוי
.
תביעה לסילוק יד, פינוי, מתן צו הריסה ומתן צו מניעה קבוע שהגישה מדינת ישראל – רשות הפיתוח נגד הנתבעים, לסילוק ידם ממקרקעין. הנתבעים מיקדו את טיעוניהם בסיכומים בארבע טענות עיקריות: המדינה לא הוכיחה זכויות בלעדיות במקרקעין; ככל שהמקרקעין בבעלות המדינה בלבד, הרי שניתנה לנתבעים רשות בלתי הדירה, מאת עיריית חדרה ומאת חברת תרנ"א, שעל בסיסה ותוך הסתמכות עליה, השקיעו הנתבעים מאות אלפי שקלים במקרקעין; הנתבעים מחזיקים בקיוסק למצער, מכוח "רשות שבשתיקה" והתובעת מנועה מכוח דוקטרינת המניעות להעלות טענות שחובה הייתה עליה להעלותן בהתדיינות קודמת שהתנהלה בין הצדדים; בית המשפט רשאי משיקולי צדק למנוע ביטול "הרשות" או להתנות את הביטול בתנאים או בפיצויים ובנסיבותיו המיוחדות של תיק זה, בית המשפט מתבקש לספק פתרון ראוי וצודק.
.
בית המשפט קיבל את התביעה ופסק כלהלן:
הנטל הראשוני מוטל על שכמו של התובע לסילוק יד ממקרקעין להוכיח כי הוא הבעלים החוקי של המקרקעין או בעל הזכות להחזיק בהם. בכפוף לעמידה בנטל זה, עובר הנטל לכתפי הנתבע להוכיח כי הוא מחזיק במקרקעין כדין. התובעת הוכיחה את טיעוניה בעניין בעלותה המלאה והבלעדית במקרקעין, משכך הנטל להוכיח חזקה כדין במקרקעין מוטל על הנתבעים.
דין טענות הנתבעים בעניין חזקה מכוח הרשאה/זכות בלתי הדירה מאת חברת תרנ"א ו/או עיריית חדרה, דחייה. מעבר לטענה עמומה של הנתבעים כי קיבלו את המקרקעין במסגרת תוכנית "לשיקום האסיר" של עיריית חדרה, המבחנים להקצאות מקרקעין במסגרת אותה תוכנית ו/או הפרויקטים של העירייה במסגרתה לא הובאו לעיון בית המשפט.
הנתבעים כשלו בהוכחת טיעוניהם כי קיבלו כל הרשאה מחברת תרנ"א להחזיק בשטח המחלוקת, וככל שזה נתקבל, האישור היה בעלה לשנה בין 1992 ועד 1993, ניתן שלא כדין, על ידי גורם שאינו מוסמך לתת אותו, וכאשר לחברת תרנ"א לא היו כל זכויות במקרקעין וזו לא הייתה מוסכמת להקצות או להתיר שימוש במקרקעין שלא שלה, ואין לה כל זכות בהן.
הנתבעים לא הוכיחו כי עיריית חדרה הקצתה להם בפועל את המקרקעין בכתב או על דעת גורמים מוסכמים, או כי זו הייתה רשאית לפעול להקצאת המקרקעין מכוח כל הוראה שבדין. גם אם נניח כי עיריית חדרה קיבלה הרשאה לעשות שימוש במקרקעין, או להקצות זכויות בה, טענה אשר לא הוכחה כלל וכלל, הרי לא הוצג כל מסמך כי העירייה עמדה בדרישות החוק לצורך אישור הסכם "שכירות" או "הרשאה", מהסוג אליו טענו הנתבעים ובכלל זה כי העירייה קיבלה את האישורים הנדרשים על פי הוראות סעיף 188 לפקודת העיריות [נוסח חדש].
דין טענת הנתבעים לחזקה מכוח רשות בלתי הדירה ו/או רשות מכללא – דחייה.
הנתבעים לא הוכיח כי הם ברי רשות במקרקעין, או כי קיבלו כל הרשאה לעשות שימוש במקרקעין ולא מצאתי כל נימוק מדוע לקבל את טענתם במישור זה ודינה להידחות מן הנימוקים אשר הובאו לעיל בהרחבה. |
| חזרה למעלה |
|
| 14 [נזיקין] |
|
| ת"א (נצרת) 53477-08-15 פלוני נ' בית חולים המשפחה הקדושה (שלום; אפרת רבהון; 10/01/23) - 31 ע' |
| עו"ד: ד' שרם, ש' אהרונסון, פ' צפריר |
בית המשפט דחה את תביעת התובעים לפיצויים בעילה של רשלנות, בביצוע בדיקת מי שפיר שהובילה למותו של העובר, בהפרת חובת גילוי וביצוע הליך רפואי ללא הסכמה מדעת, ופגיעה באוטונומיה.
נזיקין – רשלנות – היעדרה
נזיקין – רשלנות – רשלנות רפואית
.
התובעים הגישו כנגד הנתבעים תביעה לפיצויים בעילה של רשלנות, בביצוע בדיקת מי שפיר שהובילה למותו של העובר, בהפרת חובת גילוי וביצוע הליך רפואי ללא הסכמה מדעת, ופגיעה באוטונומיה.
.
בית המשפט דחה את התביעה ופסק כלהלן:
לא עלה בידי התובעים להוכיח בהטיית מאזן ההסתברויות שהעובר מת כתוצאה מדקירת המחט בגופו; וגם אם היה עולה בידם להוכיח זאת, לא הוכח על ידם כי הבדיקה בוצעה בסטייה מן הסטנדרט הרפואי המקובל, או שעצם תוצאה זו מעידה על התרשלות הנתבע בביצוע הבדיקה.
לא הוכח על ידי התובעים כי נפלו ברשומות הרפואיות ליקויים שגרמו לנזק ראייתי שהקשה עליהם להוכיח תביעתם. הטענה אפוא נדחית.
ממכלול הראיות ובעיקר גרסת התובעים עצמם, שלפיה החתימה על טופסי הסכמה לבדיקה נעשתה לפני ביצוע הבדיקה, המסקנה היא שחל שיבוש בתום לב ברישום השעה על גבי הרשומה השנייה שתיעדה את האירוע, ודין הטענה שהחתימה על טופסי ההסכמה נעשתה לאחר הבדיקה, להידחות.
אין לקבל את גרסת התובעים שלפיה חתמו על טופסי ההסכמה מבלי לקבל הסבר על הבדיקה בעל-פה, שלא ידעו מה כתוב בטפסים, ולא ידעו לפני הבדיקה על הסיכונים הטמונים בבדיקה, לרבות הסיכון לאובדן העובר.
לנוכח עמדת המומחים כולם בהליך, לרבות מומחה התובעים, בדבר ההסתברות הנמוכה להתממשות הסיכון של הפלה כתוצאה מפגיעת המחט בעובר, שלא מקובל שהרופא מבצע הבדיקה ימסור למטופלת מידע על סיכון ספציפי זה, והם אינם נוהגים למסור מידע זה, אין מקום לקבלת הטענה כי במסגרת היקף הגילוי הנדרש, היה על הנתבע למסור לתובעת מידע על סיכון נדיר זה.
טענת התובעים שלפיה הנתבע הפר את חובת הגילוי משלא הסביר להם גם על היתכנות סיכון נדיר זה – נדחית. הדברים כאמור נאמרים למעלה מן הצורך, לנוכח קביעתי שלעיל, שלא הוכח כי ההפלה נגרמה בגלל פגיעת המחט בעובר.
משנמצא, כי לא הופרה חובת הגילוי ולתובעת נמסר כל המידע הדרוש לצורך קבלת ההחלטה, ממילא לא נפגעה הזכות לאוטונומיה ומשכך דין טענה זו - להידחות. |
| חזרה למעלה |
|
| 15 [נזיקין] |
|
| ת"א (קריות) 70226-05-19 אחסאן סויד נ' אור מתנאל בוטבול (שלום; בן ציון ברגר; 10/01/23) - 16 ע' |
| עו"ד: |
בית המשפט קיבל באופן חלקי את תביעת התובעים – שוטרים במשטרת ישראל בגין פרסום לשון הרע שעשה הנתבע ואשר בא לידי ביטוי בפרסום תמונתם תחת הכותרת "זהירות כלבים".
נזיקין – הגנות – אמת בפרסום
נזיקין – הגנות – תום-לב
נזיקין – עוולות – לשון הרע
.
התובעים שוטרים במשטרת ישראל ביחידת "שיטור רגלי" בנהריה, הגישו כנגד הנתבע תביעה לפי חוק איסור לשון הרע. במרכז הדיון עומדת תמונה של התובעים אותה פרסם הנתבע עם הכיתוב "זהירות כלבים".
.
בית המשפט פסק כלהלן:
השוואת התובעים הלבושים במדים לכלבים, היא אמירה שיש בכוחה לבזותם ולהשפילם בעיני כל אדם שנחשף לפרסום.
כל מטרתו של הפרסום היה להציג את התובעים בצורה מבישה ופוגעת ואין בינם לבין ביקורת לגיטימית ו/או אפילו מורת רוח עניינית מהתנהגותם של התובעים דבר וחצי דבר. מדובר בסגנון משתלח ופוגעני כלפי מי שמופקדים על אכיפת שלטון החוק במדינה, תוך כדי שהם מנסים לבצע את תפקידם. בפרסומים אלה יש להשפיל את התובעים ולעשותם מטרה ללעג ולבוז ברבים והם עלולים לפגוע בתובעים, בתפקידם ובמשלח ידם.
הפרסום "זהירות כלבים" מהווה ביקורת כלשהי ו/או הבעת דעה עניינית על התובעים במסגרת תפקידם הציבורי.
הפרסום שעשה הנתבע בתמונת התובעים תחת הכותרת "זהירות כלבים", חורג מהסביר ואינו מקיים את הפן החיובי של חזקת תום הלב בסעיף 16(א) לחוק. שכן, יש בפרסומים כדי לפגוע במידה גדולה משהייתה סבירה לערכים המוגנים. בכך, מתקיים הפן השלילי של חזקת תום הלב במובנו של סעיף 16(ב)(3) לחוק. |
| חזרה למעלה |
|
| 16 [תכנון ובנייה] |
|
| תו"ב (חדרה) 42912-03-17 הועדה המקומית לתכנון ובנייה פרדס חנה נ' שמואל ניסנקורן (שלום; אהוד קפלן; 29/12/22) - 25 ע' |
| עו"ד: |
ביהמ"ש זיכה את הנאשם מעבירה של שימוש במקרקעין ללא היתר ומעבירה של שימוש במקרקעין בסטייה מהיתר. לא הוכח כי הנאשם עשה שימוש חורג בשטחי הסככות והמכלאות, ולכל הפחות הצליח לעורר ספק לא מבוטל בטענות המאשימה.
תכנון ובנייה – עבירות – שימוש ללא היתר
.
כנגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של שימוש במקרקעין ללא היתר לפי סעיפים 145, 204(א) ו-208 לחוק התכנון והבנייה, ועבירה של שימוש במקרקעין בסטייה מהיתר או מתוכנית לפי סעיף 204(ב) לחוק.
.
בית המשפט זיכה את הנאשם, ופסק כלהלן:
לפי עדות הנאשם, הוא ידע מאז שהוא זוכר את עצמו כי הסככות והמכלאות בשטח פועלות כדין. הוא העיד כי העסק הוקם על ידי סבו עוד בשנות ה-50, אביו המשיך את ניהול העסק, הוא ירש את ניהול העסק מאביו שפעל ברישיון עסק שניתן לצמיתות ובמהלך השנים מאז הקמת העסק נבנו שם גם מספר מבנים לרבות בתי המגורים. עובדות אלה כשלעצמן אינן במחלוקת, המחלוקת היא בשאלה האם הנאשם ידע או היה עליו לדעת שהסככות והמכלאות הוקמו ופעלו כדין.
בעניין זה, טען הנאשם כי הוא הסתמך על העובדה כי לאורך השנים הפעילו אביו וסבו את העסק באותו המקום ומעולם לא עלתה טענה שיש בעיה לגבי השימוש בסככות ובמכלאות שהיו קיימות במקום טרם הוא עצמו קיבל את החזקה בשטח לידיו. לחיזוק טענה זו, הסתמך הנאשם על העובדה כי לאורך השנים הוגשו מספר בקשות להיתרי בנייה שצורפו להן תשריטים וגרמושקה של השטח שכוללים את הסככות. אותן בקשות אושרו מבלי שהועלו בצידן טענות חוקיות, כולל הסככות שחלקן הוסבו למכלאות מרושתות בהמשך.
טענה זו נכונה, שכן כל היתרים לא החריגו את הסככות שהופיעו בתשריטים וחזקה על מי שנתן את האישורים האלה כי הוא ידע את מצב השטח טרם מתן האישורים. אחרת, לא היה נותן גושפנקא לתכנית המוצעת בכל אחד מהיתרים אלה אם ראה כי קיימת חובה להסדיר את הסככות הקיימות בשטח. לנאשם הייתה ציפייה כי הרשויות מודעות לקיום הסככות, אחרת הבקשות הקודמות למתן היתרים לא היו מאושרות או היו מאושרות בתנאים, ומצב זה לא קרה.
הנאשם טען, ובצדק, כי יש למאשימה יותר שליטה וידע לגבי הימצאות היתרים נוספים שניתנו לגבי חלק מהמבנים בשטח אשר אין לו יכולת לדעת מתי ניתנו ומה הם כוללים. זאת לנוכח טענות שהעלה הנאשם כי לפי מיטב ידיעתו שמע בעבר מאביו שקיים יותר מהיתר אחד לבית שלו, ובעקבות זאת הוא פנה למאשימה להמציא את כל החומרים שנמצאים ברשותה לגבי המבנים הקיימים בשטח ונענה כי לא נמצאו חומרים נוספים. אין בכך דווקא מחדל מצד המאשימה, אך בהחלט לא ניתן לומר כי הנאשם התרשל או ישב בחיבוק ידיים בהשגת כל חומר שיכול לעזור לביסוס הגנתו וטענותיו. אין להתעלם גם מהעובדה כי יש קושי טבעי לאתר מסמכים שניתנו לפני עשרות שנים, ובמיוחד כאשר אותם מסמכים הוגשו על ידי אחרים שאינם כבר בין החיים. |
| חזרה למעלה |
|
| 17 [דיון אזרחי] |
|
| ת"א (בת ים) 47845-07-21 עו"ד אלי סלהוב נ' אילן שפירא (שלום; רונית אופיר; 29/12/22) - 12 ע' |
| עו"ד: שוקי אליוביץ |
ביהמ"ש הורה על מחיקה על הסף של ההודעה שהוגשה כנגד צד שלישי 1 ודחייה על הסף של ההודעה שהוגשה כנגד צד שלישי 2.
דיון אזרחי – הודעה לצד שלישי – מחיקתה
.
שתי בקשות אשר הוגשו על ידי הצדדים השלישיים 1 ו-2 לסילוקה על הסף של ההודעה לצד השלישי אשר הוגשה כנגדם על ידי הנתבע.
.
בית המשפט קבע כלהלן:
כפי שנפסק לא אחת, סילוק תביעה על הסף איננו דבר שבשגרה. בית המשפט ימחוק תובענה על הסף אך ורק במקרים בהם ברור שהתובע איננו יכול בשום אופן לקבל את הסעד המבוקש, על יסוד הטענות המבססות את תביעתו. בית המשפט בבואו לשקול אפשרות זו ינהג בזהירות רבה וישתמש בסמכותו רק במקרים קיצוניים ויוצאי דופן. כללים אלו חלים גם בבקשות לסילוק על הסף של הודעות לצדדים שלישיים.
יחד עם זאת, ועל אף הגישה המתונה של בתי המשפט בבואם לדון בבקשות לסילוק על הסף, בענייננו דין הבקשות להתקבל ויש למחוק על הסף את ההודעה שהוגשה כנגד צד שלישי 1 ולדחות על הסף את ההודעה שהוגשה כנגד צד שלישי 2.
גם אם צד שלישי 1 התרשל באופן זה או אחר, אשר לא פורט על ידי הנתבע; אין זה משליך על ה"נזק" שהוא תשלום דמי ההסכמה. חובתו של הנתבע לשלם דמי הסכמה על פי קביעת רמ"י אינה משתנה בהתאם לפועלו של ס צד שלישי 1 – החובה לשלם דמי הסכמה נפרדת מהסכמות הצדדים בהתאם להסכם הרכישה והיא נקבעת במישור היחסים שבין הנתבע לרמ"י. אשר על כן, יש למחוק את ההודעה שהוגשה כנגד צד שלישי 1.
פרט לטענה כללית בדבר היותו של צד שלישי 2 בא כוח התובעים לצורך ביצוע העסקה והעברת הזכויות לא מצוין דבר. ההודעה אינה מפרטת פירוט עובדתי מינימלי שיש בו כדי לבסס את היות המקרה אותו מקרה מיוחד וחריג בו יש להכיר באחריות של עורך דין כלפי צד שלישי, שאינו לקוחו, כאשר אותו צד שלישי אף מיוצג על ידי עורך דין מטעמו. בהיעדר פירוט מינימלי; משהנתבע היה מיוצג בהסכם הרכישה על ידי עורך דין מטעמו; ההודעה לצד שלישי 2 אינה מגלה עילת תביעה ודינה להידחות על הסף. |
| חזרה למעלה |
|
| 18 [עונשין] |
|
| ת"פ (עכו) 32896-01-21 מדינת ישראל נ' פלוני (שלום; שושנה פיינסוד כהן; 13/11/22) - 7 ע' |
| עו"ד: שאמי מוחמד |
יש מקום לסטות לקולא ממתחם העונש ההולם בעניינו של הנאשם, וזאת על דרך אימוץ המלצות שירות המבחן באשר להעמדת הנאשם בצו מבחן, לצד ענישה צופה פני עתיד בדמות מאסר על תנאי והתחייבות. בנוסף, יש להטיל קנס על הנאשם, כענישה מוחשית ומרתיעה לבל ישוב על מעשיו.
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: אלימות במשפחה
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: שיקום
עונשין – ענישה – שיקום
.
הנאשם הורשע, על פי הודאתו, בעבירת תקיפה סתם - בת זוג, לפי סעיף 382(ב) לחוק העונשין; והיזק לרכוש במזיד, לפי סעיף 452 לחוק העונשין.
.
בית המשפט גזר את דינו ל הנאשם, ופסק כלהלן:
מדובר בהתרחשות אלימה שאירעה על רקע ויכוח שהתפרץ בין הנאשם למתלוננת. לכאורה אף אין המדובר בעצמת אלימות במדרג הגבוה. אלא שיש לקרוא את אירוע האלימות בכללותו ברקע נסיבותיו. דחיפת המתלוננת במדרגות, תוך שהיא אוחזת בסלקל ובו תינוק, דחיפה אשר בעקבותיה נפלה המתלוננת ולאחריה הטיח הנאשם את הטלפון הנייד שלה לעבר הקיר עד כדי ריסוק המסך. כל זאת בנסיבות בהן לא התיר הנאשם לצאת מהבית ויציאתה "בניגוד להסכמתו". נסיבות אלו מעידות על חומרתן.
בשים לב לנסיבות ביצוע העבירות, הרקע לביצוען וברוח מדיניות הענישה הנוהגת, מתחם הענישה במקרה זה נע בין 3-14 חודשי מאסר לצד ענישה נלווית.
למקרא תסקירו השני של שירות המבחן עולה, כי הנאשם עשה כברת דרך מאז עריכת תסקירו הראשון. צוין, כי הנאשם מכיר יותר באחריותו ובחלקו להסלמת היחסים עם המתלוננת, מגלה תובנה לחומרת מעשיו, מבטא רצון ומוטיבציה לערוך התבוננות במעשיו ואף נכונות לאמץ דרכי התמודדות חלופיות. ואמנם על אף ההתרשמות, כי המדובר בדבר היות הנאשם בתחילתו של ההליך הטיפולי, התרשם שירות המבחן כי קיים פוטנציאל משמעותי לנאשם להיתרם ממנו. נסיבות גירושי הנאשם מהמתלוננת ודיווחיה כי מאז אירועי כתב האישום לא אירעו אירועי אלימות נוספים התווספו להערכת שירות המבחן בדבר הפחתת הסיכון להישנות מעשי העבירה מצד הנאשם. במכלול נסיבות אלו, הונחו סיכויי שיקום טובים לנאשם.
יש מקום לסטות לקולא ממתחם העונש ההולם בעניינו של הנאשם וזאת על דרך אימוץ המלצות שירות המבחן באשר להעמדת הנאשם בצו מבחן, לצד ענישה צופה פני עתיד בדמות מאסר על תנאי והתחייבות. בנוסף, יש להטיל קנס על הנאשם, כענישה מוחשית ומרתיעה לבל ישוב על מעשיו. על הנאשם לזכור ולידע, כי הטלת צו מבחן אינה רק הושטת יד, כי אם כחרב המתהפכת מעל ראשו, לבל ישוב על מעשי העבירה. שאם לא כן, ישוב לגזירת עונשו. |
| חזרה למעלה |
|
| 19 [עונשין] |
|
| ת"פ (קריות) 54495-07-21 מדינת ישראל נ' חסן אבו קמיר (שלום; יוסי טורס; 31/10/22) - 7 ע' |
| עו"ד: |
ביהמ"ש גזר את דינו של נאשם שהורשע בעבירות של תקיפה סתם, איומים והיזק לרכוש במזיד. הוטלו על הנאשם 3 חודשי מאסר בפועל, לריצוי בדרך של עבודות שירות, לצד ענישה נלווית.
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: אלימות במשפחה
.
הנאשם הורשע על פי הודאתו בעבירות שעניינן תקיפה סתם, לפי סעיף 379 לחוק העונשין; איומים, לפי סעיף 192 לחוק עונשין; והיזק לרכוש במזיד, לפי סעיף 452 לחוק העונשין (שתי עבירות).
.
בית המשפט גזר את דינו של הנאשם, ופסק כלהלן:
מעובדות כתב האישום המתוקן עולה כי הרקע לאירועים הוא חשדו של הנאשם כי המתלוננת אינה נאמנה לו ונסיבות ביצוע העבירות מלמדות על קנאה ורכושנות. בשל כך, איים הנאשם על המתלוננת באמצעות הצמדת חפץ פוגעני לראשה, בפעם אחרת משך בשערותיה וסטר לפיה ובשני מקרים גרם נזק למכשיר הטלפון הנייד שלה והכל על רקע קנאתו למתלוננת. כמו כן, מתאר כתב האישום אירועים נוספים של אלימות שהתבטאה בסטירות לפניה של המתלוננת. סעיף זה לאקוני ביותר ואינו מפרט את נסיבות המקרים ואת מספרם. לאור כך, יש להניח לטובת הנאשם את ההנחה הטובה עבורו והיא שמדובר במספר מצומצם של מקרים. עם זאת, התמונה העולה מכתב האישום, כמכלול, היא של התנהלות אלימה וממושכת.
אומנם, לא צוין בכתב האישום שמדובר בבני זוג כהגדרת החוק, ואולם מדובר בשניים שניהלו קשר רומנטי לתקופה משמעותית והרקע למעשים הוא קנאה על אודות חשד לחוסר נאמנות. מתחם הענישה ההולם עבירות אלו בנסיבותיהן, נע בין עונש מאסר קצר שניתן לשאת בדרך של עבודות שירות ועד שנת מאסר בפועל.
אין די בענישה צופה פני עתיד – כעתירת ההגנה – לצורך ביטוי היחס הנכון שבין חומרת העבירות וריבוין, לבין העונש ההולם אותן וזאת במיוחד על רקע היעדר כל הליך טיפולי או למצער המלצה חיובית של שירות המבחן בדבר סיכון נמוך להישנות מעשים דומים (ולו כלפי בת זגו שונה). בכל מקרה, ענישה צופה פני עתיד מחייבת חריגה ממתחם הענישה ולכך אין הצדקה. נסיבות האירועים המלמדות על סבירות ממשית לנזקקות טיפולית ומכאן שעל העונש לבטא אף את חסרונו של הליך טיפולי במקרה זה. עם זאת, אין להחמיר עם הנאשם עד כדי כליאתו ואף המאשימה לא עתרה לכך. המסקנה היא כי העונש הראוי הוא מאסר קצר לריצוי בדרך של עבודות שירות בצירוף ענישה נלווית. |
| חזרה למעלה |
|
| עבודה אזורי |
| 20 [עבודה] [משפט מינהלי] |
|
| פ"ה (ירושלים) 38631-10-22 מיקוד ישראל אבטחה שרותים וכח אדם בע"מ נ' מדינת ישראל - משרד האוצר החשב הכללי מערך הביקורת - זכויות עובדי שמירה, אבטחה ניקיון והסעדה (עבודה; יפה שטיין, נ.צ.: מ' נחמיה, א' קלאי; 09/01/23) - 19 ע' |
| עו"ד: נעמה שבתאי בכר, חן בכר, יואל פוגלמן |
ביה"ד פסק כי נפל פגם בהליך השימוע כפי שנערך למבקשות במערך הביקורת של המשיבה, באופן המצדיק את התערבות ביה"ד, כך שיש להיעתר לבקשת המבקשות לאי פרסום הניקוד שקיבלו במערך הביקורת בסבב מספר 9, תוך פרסום הדירוג הקודם ולאחר בירור נוסף של טענות המבקשות, יעודכן הציון הסופי. ביה"ד לא התערב בהחלטת המשיבה כיצד לערוך את השימוע, ובלבד שתינתן למבקשות הזדמנות נאותה להתייחס להפרות הנטענות כלפיהן פעם נוספת.
עבודה – משפט מינהלי – זכות לשימוע
עבודה – משפט מינהלי – זכות הטיעון
עבודה – משפט מינהלי – שיקול-דעת
עבודה – בית-הדין לעבודה – ביקורת שיפוטית
עבודה – בית-הדין לעבודה – סעדים זמניים
משפט מינהלי – שיקול-דעת – התערבות בית-המשפט
.
עסקינן בבקשת המבקשות, חברות המעניקות שירותי שמירה, אבטחה וניקיון, בין היתר למשרדי ממשלה, כנגד המשיבה – מערך הביקורת על זכויות עובדי שמירה, אבטחה, ניקיון והסעדה המועסקים בחברות חיצוניות במשרד האוצר – במסגרתה מבוקשים צווים הצהרתיים כדלקמן: להורות למשיבה להימנע מפרסום הציון של המבקשות בסבב ביקורת 9, וזאת עד להכרעה בהליך העיקרי; להורות למשיבה להמשיך ולפרסם ביחס למבקשות ציון סבב ביקורות 8, כך שציונים אלה ישמשו את המבקשות בכל המכרזים שיתפרסמו, וזאת עד החלטה אחרת שתתקבל. השאלה היא האם נפל פגם בהליך השימוע באופן המצדיק את התערבות ביה"ד, והאם יש מקום להיעתר לבקשה לאי פרסום הניקוד שקיבלו המבקשות במערך הביקורת, תוך פרסום הדירוג הקודם.
.
בית הדין האזורי לעבודה (השופטת י' שטיין ונציגי הציבור מק נחמיה, א' קלאי) קיבל את הבקשה ופסק כי:
מדובר בהליך מנהלי והביקורת הינה על פי כלל המשפט המנהלי, אך עדיין יש סמכות לביה"ד, אף כי במקרים חריגים, להתערב בהחלטה מנהלית אם מצא כי נפלו פגמים היורדים לשורשו של עניין, או בנסיבות חריגות המצדיקות זאת.
לרשות מנהלית מסור שיקול הדעת להחליט כיצד לקיים את חובת השימוע – בכתב או בעל פה. בענייננו, ניתנה למבקשות זכות לשימוע בכתב, וניתנו לכאורה שתי הזדמנויות להגיב בכתב על ממצאי הביקורת במפורט. אף על פי כן, במיוחד לאור המשמעות מרחיקת הלכת שיש לנושא הניקוד (הן במכרזים של המדינה והן במכרזים פרטיים), ונוכח אופן קיום ההליך בעניינן של המבקשות, התעוררו ספקות לא מעטים בעניין אופן עריכת השימוע ומתן הניקוד בעקבותיו, באופן המצדיק, אף כי באופן חריג, את התערבות ביה"ד, תוך עיכוב מתן הציון הסופי בהליך ביניים זה. זאת, שכן נראה לכאורה כי היו פגמים בבדיקת ההפרות שנרשמו למבקשות באופן המצדיק בדיקה מחודשת.
אמנם ביה"ד מצווה לפעול באופן שוויוני ביחס לכל החברות עם כללי פרוצדורה שווים, כאשר בין היתר אין זה נכון לפתוח פתח לפתיחת ההליך מחדש רק לחלק מהן (כדוגמת המבקשות), ואולי אף לקפח בשל כך חברות אחרות שלא הגישו בקשה דומה לביה"ד, אלא שעל בה"ד לבדוק כל מקרה לגופו, וככל שישתכנע כי נפלו פגמים אשר יש בהם כדי לשנות ולו לכאורה את הניקוד, שורת הצדק מחייבת כי יתערב במקרים אלו. בנוסף, עדיין לא חלפו שנתיים ממועד הפרסום, ולכן לאור הליקויים הלכאוריים שבביקורת שנערכה למבקשות, ולאור ההשלכות הקשות על החברה (ועל עובדיה) עד לבירור העניין, אין מניעה, על פי הנהלים, להשאיר את הציון הנוכחי עד לחלוף שנתיים, ועד אז יהיה ניתן לבדוק מחדש את טענות המבקשות; כמו כן, לאור הפגמים הלכאוריים שנפלו, ולאור הפגיעה הקשה העלולה להיגרם למבקשות לולא ייעתר ביה"ד לבקשתם, מאזן הנוחות נוטה לטובת המבקשת.
לסיכום, יש לקבל את בקשת המבקשות לעכב את הפרסום של הציון העדכני שניתן להן, ולהותיר בשלב ביניים זה את הציון של סבב הביקורת 8 עם סימון כוכבית, המסמן כי עדיין לא מדובר בציון העדכני והסופי, וכי לאחר בירור נוסף של טענות המבקשות, יעודכן הציון הסופי של סבב 9. על המשיבה לתת למבקשות הזדמנות נוספת להעלות את טיעוניהן בפני מערך הביקורת, תוך התייחסות עניינית לטענות אלו, ורק לאחר מכן יפורסם הניקוד העדכני. ודוק, ביה"ד אינו מתערב בהחלטת המשיבה כיצד לערוך את השימוע, ובלבד שתינתן למבקשות הזדמנות נאותה להתייחס להפרות הנטענות כלפיהן, פעם נוספת, וכי שאלת הניקוד תתברר באופן הראוי לאחר בחינת הטענות לגופן. |
| חזרה למעלה |
|
| 21 [ביטוח לאומי] [עבודה] |
|
| ב"ל (תל אביב-יפו) 18954-01-21 חני ברקוביץ' נ' המוסד לביטוח לאומי (עבודה; שרון שביט כפתורי, נ.צ.: א' מאיר, ג' קינן; 08/01/23) - 8 ע' |
| עו"ד: ינון תמרי, גלי בסון |
ביה"ד דחה את תביעת התובעת, המוכרת כנה בנכות כללית מלאה, כנגד החלטת הועדה לבחינת חובות, שלא לבטל את חובה לנתבע. נפסק כי החלטת הוועדה מנומקת, אשר נעשתה על בסיס נסיבותיה של התובעת, לה ניתנה ההזדמנות לטעון בפני הוועדה, ועל בסיס הנתונים שהועברו אליה, ואין לומר שמדובר בהחלטה בלתי סבירה באופן המצדיק התערבות של ביה"ד בהחלטה.
ביטוח לאומי – קיצבאות – קיזוז
ביטוח לאומי – גימלאות – ניכוין
עבודה – בית-הדין לעבודה – ביקורת שיפוטית
.
תביעת התובעת, המוכרת כנה בנכות כללית מלאה, כנגד החלטת הועדה לבחינת חובות שלא לבטל את חובה לנתבע. התובעת מבקשת לבטל את החלטת הוועדה ולהשיב את עניינה לדיון בוועדה, על מנת שהוועדה תבדוק היטב את השתלשלות חובה של התובעת ותיתן החלטה מנומקת ומפורטת תוך התייחסות לנסיבותיה של התובעת ולטענותיה.
.
בית הדין האזורי לעבודה (השופטת ש' שביט כפתורי ונציגי הציבור א' מאיר, ג' קינן) דחה את התביעה ופסק כי:
סעיף 312(ב)(ג) לחוק הביטוח הלאומי קובע כי הנתבע זכאי לקזז, כנגד כל תשלום המגיע ממנו לזכאי, סכומים אשר שילם לזכאי שלא כדין. סעיף 315 לחוק מוסיף וקובע כי: "שילם המוסד, בטעות או שלא כדין, גמלת כסף או תשלום אחר לפי חוק זה או לפי כל דין אחר, יחולו הוראות אלה: המוסד רשאי לנכות את הסכומים ששילם כאמור מכל תשלום שיגיע ממנו, בין בבת אחת ובין בשיעורים, כפי שייראה למוסד, בהתחשב במצבו של מקבל התשלום ובנסיבות הענין". לפי הפסיקה, הדרישה להחזר כספים לפי החוק אינה מותנית בקיומו של חוסר תום לב מצד המבוטח, גם שגגה שיצאה מלפניו בתום לב מקנה למוסד זכות להחזר כספים, אם לאמיתו של דבר קיבל המבוטח כספים שאין הוא זכאי להם. עם זאת, הלכה היא כי בעת הפעלת סמכותו לפי סעיף 315 לחוק, על ידי הוועדה לבחינת חובות, מחוייב הנתבע בהפעלת שיקול דעת הכפוף לביקורת שיפוטית של בית הדין. מאחר והוועדה לבחינת חובות קמה כחלק מפעילותו של המוסד לביטוח לאומי שהינו גוף ציבורי, הרי שפעולותיה כפופות לכללי המשפט המנהלי ובהם מתן זכות טיעון שקיפות והנמקה, וכן הביקורת השיפוטית עליה נעשית לפי אמות מידה של הגינות, סבירות ומידתיות, בהתאם לעקרונות המשפט המנהלי.
תביעה זו אינה סובבת סביב גובה החוב אשר נקבע לתובעת על ידי הנתבע, שכן מדובר בחוב שנוצר לאורך שנים ולכן מרבית ההחלטות אשר יצרו את החוב לאורך השנים הינן החלטות חלוטות, אשר חלף המועד בו ניתן היה לערער עליהן. יתרה מכך, התובעת לא טענה כי היא חולקת על עצם יצירת החוב והיא אף לא הצביעה על חובות משנים ספציפיות שעל יצירתם היא חולקת.
הנתבע נהג בסבירות כאשר ציין בפני הוועדה את גובה חובה המקורי של התובעת. אין מדובר בנתון שהיה בו כדי ל"השחיר" את התובעת בפני הוועדה, אלא בנתון מבין כלל הנתונים שהיה על הוועדה לשקול, שכן ראוי הוא שהוועדה הבאה לבחון ביטול חובו של מבוטח תהיה מודעת לקיומם של חובות עבר ולשילומם במידה ונעשו. יתרה מכך, הצגת חוב העבר יכולה להעיד על כך שהתובעת שילמה את חובה בעבר. לפיכך, אין ממש בטענת התובעת לפיה הרישום עשוי היה להטעות את הועדה לחשוב כי חובות אלו לא שולמו, ו/או להטעות את הוועדה לעניין גובה הסכום אותו היתה היא חייבת לנתבע. אמנם עדת הנתבע לא הצליחה להסביר במדויק את השתלשלות חובה של התובעת, אך על אף הפסול בדבר, אין בכך כדי להחזיר את עניינה של התובעת חזרה לוועדה, וזאת לאור העובדה כי עדת הנתבעת ידעה להסביר מדוע החוב המקורי הוצג בפני הוועדה. טענת התובעת לפיה הוועדה הסתמכה על נתונים שגויים לא הוכחה. העברת החוב לוועדה נעשתה כדין; באשר להחלטת הוועדה לגופה, טענת התובעת לפיה הוועדה לא שקלה את כלל נסיבותיה, נדחתה. בנוסף, נמצא כי החלטת הוועדה אינה לאקונית, שכן ההחלטה מציינת במפורש את נסיבותיה של התובעת, כי אין מקום לביטול שלישי במספר של חוב, וכי לא הוכחו נסיבות חדשות.
החלטת הוועדה הינה החלטה מנומקת אשר נעשתה על בסיס נסיבותיה של התובעת, לה ניתנה ההזדמנות לטעון בפני הוועדה, ועל בסיס הנתונים שהועברו אליה, אין לומר שמדובר בהחלטה בלתי סבירה באופן המצדיק התערבות. |
| חזרה למעלה |
|
| 22 [עבודה] |
|
| סע"ש (ירושלים) 68432-11-20 מרוואן טאהא נ' מוסך ארתור את יצחק חברה בעמ (עבודה; דניאל גולדברג, נ.צ.: א' קלאי; 05/01/23) - 19 ע' |
| עו"ד: שחר דור, חנן כהן |
ביה"ד פסק כי החלטת פיטורים הנה פררוגטיבה של המעסיק, וכי בנסיבות העניין הנתבעת הייתה רשאית לפטר את התובע נוכח הפרת חובת תום הלב, והוא אינו זכאי להפרשי פיצויי פיטורים ולפיצויי הלנת פיצויי פיטורים; לתובע ניתנה זכות טיעון והוא לא הציג כל הסבר המניח את הדעת להתנהלות בגינה פוטר ומכתב הפיטורים נמסר לתובע לאחר השימוע ולא במעמד השימוע, ולפיכך הוא אינו זכאי לפיצוי בגין פיטורים שלא כדין ובהיעדר שימוע; תביעות התובע לתשלום זכויות שונות נדחו, למעט פיצוי בגין אי מסירת הודעה על תנאי העבודה ואי הפרשה לקרן השתלמות.
עבודה – פיטורין – בחינתם
עבודה – פיטורין – זכות לשימוע
עבודה – יחסי עבודה – חובת תום הלב
עבודה – תנאי עבודה – הודעה בדבר תנאי עבודה
עבודה – שעות עבודה ומנוחה – שעות נוספות
עבודה – שכר עבודה – תביעה להפרשי שכר
.
התובע העוסק כבוחן רכב במוסך שמפעילה הנתבעת. התביעה הינה לתשלום פיצויי פיטורים ופיצויי הלנתם, פיצוי בגין פיטורים שלא כדין ובהיעדר שימוע, גמול שעות נוספות, פיצוי לפי סעיף 26א לחוק הגנת השכר, פדיון חופשה, דמי הבראה, דמי חגים, תוספת וותק, אי הפרשה לפנסיה ולתגמולים ואי הפרשה לקרן השתלמות.
.
בית הדין האזורי לעבודה (השופט ד' גולדברג ונציג הציבור א' קלאי) דחה את התביעה ברובה ופסק כי:
אשר להודעה על תנאי העבודה, ביה"ד עמד על המסגרת הנורמטיבית בעניין זה ופסק כי הנתבעת לא הוכיחה כי מסרה לתובע הודעה על תנאי העבודה. עם זאת, טענת התובע בתצהירו אינה עומדת בדרישה המינימלית לצורך העברת נטל ההוכחה למעסיק לפי סעיף 5א לחוק הודעה לעובד, שכן היא אינה כוללת טענה בדבר "שיעור שכר העבודה", עניין שיש לכלול בהודעה לעובד. התובע טען בתצהירו לעניין "ממוצע" שכר העבודה, שאין דרישה לכלול אותו בהודעה לעובד. לפיכך, במחלוקת בעניין "שיעור שכר העבודה" של התובע, לא חל הכלל בעניין היפוך נטל ההוכחה למעסיק. לפיכך, ככל שיימצא בתום הערכת הראיות, בכללן תלושי השכר, כי כפות המאזניים מעויינות, ייקבע כי התובע לא עמד בנטל ההוכחה הרובץ עליו. התובע אישר כי קיבל תלושי שכר המפרטים את תנאי עבודתו וגובה שכרו, כי קרא והבין אותם. ביה"ד העדיף את גרסת הנתבעת לפיה תלושי המשכורת משקפים את השכר היומי ויתר הסכומים ששולמו לתובע. לתובע נפסק פיצוי בסך של 1,500 ₪ בגין אי מסירת הודעה לעובד.
אשר לגמול שעות נוספות, הנתבעת עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח את גרסתה בעניין אורך יום עבודתו הרגיל של התובע, ומשך זמני ההפסקות. ככלל, התובע לא עבד שעות נוספות ובמקרים בהם הוא עבד שעות נוספות, מדובר בזמנים מינוריים. מנגד, במרבית תקופת עבודתו התובע נהג להחסיר שעות, אך הנתבעת לא הפחיתה משכרו היומי למעט חצי שעה ביום, על אף שהתובע קיבל כשעה הפסקה ביום. לפיכך התביעה ברכיב זה נדחתה בהעדר הוכחה; התביעה לפדיון חופשה ולדמי הבראה נדחתה בהעדר הוכחה כי הנתבעת נותרה חייבת סכום נוסף; בגין היעדרות התובע בימי חג הוא קיבל תשלום "חגים", למעט ימי חג שנפלו בימי שבת וביום שישי שאינו יום עבודתו, והוא אינו זכאי לתשלום נוסף; התביעה לפיצוי בגין תלושי שכר "פיקטיביים" נדחתה. התובע אישר כי קיבל תלושי שכר, קרא והבין אותם. טענת התובע לפיה הוכיח כי עבד שעות נוספות שלא שולמו ולא נזכרו בתלושי השכר אינה מהווה עילה לחיוב הנתבעת בפיצוי ברכיב זה.
אין חולק כי התובע פוטר מעבודתו, ולפיכך הוא זכאי לפיצויי פיטורים, אך התובע לא הוכיח כי היה זכאי לפיצויי פיטורים לפי שיעור שכר גבוה יותר או היקף עבודה גבוה יותר. לפיכך התביעה לפיצויי פיטורים ולפיצויי הלנתם נדחתה; אשר לפיצוי בגין פיטורים בהיעדר שימוע, התובע ידע כי הרקע לזימונו לשימוע הנו עסקת קניית הרכב מלקוח הנתבעת, סירובו לביטול העסקה ותוצאתה (הפסד רווחי תיקון הרכב על ידי הלקוח). בנסיבות אלה, בהן התובע ידע מהם הנימוקים העומדים ביסוד כוונת פיטוריו, אין משמעות לדרישה ה"טכנית" של צורת הכתב, אף אם לא קיבל מכתב זימון לשימוע. מכל מקום, נמצא כי מכתב הזימון לשימוע נמסר לתובע ידנית והשימוע התקיים למחרת.
טענת התובע כי פיטוריו נעשו באופן "לא חוקי" נדחתה. הנתבעת לא נדרשת להוכיח "נהלים" האוסרים על העובד לבצע עסקאות פרטיות עם לקוחות פוטנציאליים של המוסך ללא אישורה, על מנת "להכשיר" את החלטת הפיטורים. מדובר בדרישה סבירה שנגזרת מחובת תום הלב והאמון של העובד כלפי מעסיקו ומהווה תנאי מכללא בחוזה העבודה. התובע פעל בחוסר תום לב עת ניצל את תפקידו וגישתו למידע פנימי ועסקי שאינו "נחלת הכלל" הנוגע ללקוחות המוסך, לצורך קידום רווחיו האישיים, על חשבון רווחי מעסיקתו. התנהלות זו מהווה הפרת חובת תום הלב והאמון של העובד כלפי מעסיקתו, ומקבלת משנה תוקף עת נעשתה בהסתר, במהלך יום העבודה הרגיל ובשטח העבודה. החלטת פיטורים הנה פררוגטיבה של המעסיק ובנסיבות העניין הנתבעת הייתה רשאית לפטר את התובע; לתובע ניתנה זכות טיעון. התובע לא הציג כל הסבר המניח את הדעת להתנהלותו. מכתב הפיטורים נמסר לתובע, מספר ימים לאחר השימוע ולא במעמד השימוע. לפיכך התובע אינו זכאי לפיצוי בגין פיטורים שלא כדין ובהיעדר שימוע.
התובע אינו זכאי לפיצוי בגין הפרשות בחסר לפנסיה, שכן תחשיבו מבוסס על הנחה שגויה בדבר שיעור שכרו; התובע זכאי ל-900 ₪ בגין אי הפרשה לקרן השתלמות; התביעה לתוספת וותק של 1% מהשכר מכוח צו ההרחבה בענף המוסכים, נדחתה שכן תחשיב התובע מבוסס על שכר חודשי שגוי, מה גם שטענת הנתבעת בדבר העלאת שכר התובע בשיעור גבוה מ-1% מהשכר היומי, מדי שנה, נתמכת בתלושי השכר. |
| חזרה למעלה |
|
| 23 [ביטוח לאומי] [עבודה] |
|
| ב"ל (חיפה) 14259-05-21 בת חן טובה ענבי נ' המוסד לביטוח לאומי (עבודה; טל גולן, נ.צ.: ח' מויסי, ב' נחשול; 28/12/22) - 15 ע' |
| עו"ד: באסם דקואר, צחי רטר |
ביה"ד קיבל את תביעת התובעת, שעבדה כמרפאה בעיסוק בגני ילדים ובבתי ספר, על יסוד חוות דעתו של המומחה מטעם בית הדין ממנה אין כל הצדקה לסטות, לגמלת שמירת היריון לתקופה הנדונה.
ביטוח לאומי – גימלאות – שמירת הריון
עבודה – בית-הדין לעבודה – מומחים רפואיים
.
תביעת התובעת, שעבדה בתקופה הרלוונטית כמרפאה בעיסוק (עובדת משרד החינוך) בגני ילדים ובבתי ספר, כנגד החלטת הנתבע לדחות את תביעתה לגמלת שמירת היריון.
.
בית הדין האזורי לעבודה (השופט ט' גולן ונציגי הציבור ח' מויסי, ב' נחשול) קיבל את התביעה ופסק כי:
לפי ההלכה הפסוקה, חוות דעתו של המומחה מטעם ביה"ד היא בבחינת "אורים ותומים" לביה"ד, המאיר את עיניו בשטח הרפואי. ככל שעל פניה אין בחוות דעת המומחה פגמים גלויים לעין, ואין היא בלתי סבירה על פניה, אין בסיס לפסילתה. עוד נקבע, כי ביה"ד נוהג לייחס משקל רב לחוות הדעת של מומחה מטעם ביה"ד, וזאת מן הטעם שהאובייקטיביות של מומחה זה גדולה יותר ומובטחת במידה מרבית מעצם העובדה, שאין הוא מעיד לבקשת צד ואין הוא מקבל שכרו מידי בעלי הדין. כמו כן, הלכה היא כי ביה"ד יסמוך את ידו על חוות דעת המומחה ומסקנותיו ולא יסטה מהן, אלא אם קיימת הצדקה עובדתית או משפטית יוצאת דופן לעשות כן.
במקרה זה אין בטענות הנתבע כל טעם חדש ו/או אחר שמצדיק סטייה מחוות הדעת של המומחה מטעם ביה"ד, אשר חזר והתייחס לעניינה של התובעת ולמסמכים הרפואיים השונים. מעבר לכך, לא נמצאה כל סיבה מדוע יש לסטות ממסקנות המומחה. זאת ועוד, לא נמצא כי המומחה התעלם מפרט עובדתי-רפואי כלשהו שהיה בידו, ושיש בו כדי להשפיע על חוות הדעת שלו. המומחה התייחס הן בחוות הדעת והן בתשובותיו לשאלת ההבהרה, לכלל הממצאים הרפואיים בעניינה של התובעת, שהיו מונחים לפניו. מדובר בחוות דעת החלטית, ברורה ולא משתמעת לשתי פנים, ומשכך יש מקום לקבל ולאמץ אותה במלואה.
הנתבע התעלם מכלל הנתונים העובדתיים שצוינו בהחלטות הרופאים שטיפלו בתובעת – פעולות כגון ישיבה על כיסאות נמוכים או על הרצפה; פעילות משותפת ותמיכה בילדים בעת פעילות פיזית, וכן ביצוע הדגמות; סחיבת ציוד כבד; מעברים רבים. כל הנתונים האלה, שמופיעים בתשתית העובדתית המוסכמת, ושאליהם התייחס המומחה בחוות דעתו, נעלמו מסיכומי הנתבע.
גם אם סוגיית 'פוטנציאל האלימות' לא צוינה בתשתית העובדתית שפורטה בפני המומחה, וגם אם התובעת לא העלתה טענה בעניין זה בתצהירה, אין בכך כל ממש. שהרי, נושא זה עלה ב'זמן-אמת', עוד במסגרת בדיקתה על ידי רופא תעסוקתי. ודוק, אין פסול בכך שהמומחה התייחס מניסיון החיים שלו, ומטיפול שהוא ערך בעבר ביולדות אחרות ושספגו פגיעה פיזית, במסגרת חוות הדעת. למעשה, כך גם סבור הנתבע עצמו. ביחס לכך, במסגרת ערעור שהוגש על פסק דין בתביעה להענקת קצבת שמירת היריון ונדחתה, טען הנתבע כי: "בעובדות המוסכמות שנקבעו בבית הדין האזורי הוגדרה המערערת כמורה, על כל המשתמע מכך. מובן מאליו כי כאשר המומחה מתייחס למושג מורה הוא רשאי להשתמש בניסיון החיים שלו באשר לאופי עבודתם של מורים ולבחון האם עבודה כמורה, בהתאם למציאות המוכרת לו, מסכנת אותה במצבה". ביה"ד הארצי קיבל את עמדת הנתבע, ופסק כי אין פסול בעובדה שהמומחה התייחס לתנאי עבודה של מורים, בהתבסס על ניסיון חיים משעה שאין כל סתירה בין האמור בעובדות לבין הנתונים עליהם התבסס, ומשעה שהמערערת כלל אינה חולקת על כך שהנתונים האמורים נכונים". כך הנכון במקרה זה ומשעה שמדובר בתלונות שהתובעת העלתה עוד בפני הרופא התעסוקתי. תמוה מדוע בהליך אחד טוען הנתבע טענה אחת, ובהליך שני (כאן), הוא מעלה טענה הפוכה. מכל מקום, מדובר בסוגיה מינורית יחסית, מתוך מכלול חוות דעת המומחה, ולא ברור מדוע הנתבע שם עליה דגש כה מהותי.
עוד טען הנתבע, כי הרופא התעסוקתי נמנע מלתת לתובעת המלצה כלשהי לשמירת היריון, אלא שבטענה זו אין כל ממש, והיא עומדת בסתירה ישירה למצוין במסמכים לפיהם "בשל מצבה כיום אינה כשירה לעבודתה כמרפאה בעיסוק בילדים עם קשיים ומגבלויות וזאת עד תום ההיריון." לסיכום, יש לקבל במלואה את חוות דעתו של המומחה מטעם בית הדין, ולאשר כי התובעת זכאית לגמלת שמירת היריון לתקופה הנדונה. |
| חזרה למעלה |
|
| 24 [עבודה] [ביטוח לאומי] |
|
| ב"ל (תל אביב-יפו) 46031-02-21 מאיר מסיקה נ' המוסד לביטוח לאומי (עבודה; אסנת רובוביץ ברכש, נ.צ.: ה' הרמור; 27/12/22) - 11 ע' |
| עו"ד: אבי רביב, אליאור עמר |
ביה"ד פסק כי הדרך בה נסע התובע ביום התאונה והסטיה להביא את אחותו להלוויה אינה "הדרך המקובלת", ולא היתה קשורה לעבודתו וכי מדובר ב"סטיה של ממש" מ"הדרך המקובלת". במועד התאונה התובע טרם הספיק "לתקן" את הסטיה מהדרך המקובלת בדרך של חזרה לתוואי הדרך המקובלת. לפיכך התאונה אינה חוסה תחת ההרחבה של סעיף 80(1) לחוק הביטוח הלאומי ואין להכיר בה כפגיעה בעבודה ולשלם בגינה דמי פגיעה.
עבודה – תאונת עבודה – קביעה בדבר תאונת עבודה
עבודה – ביטוח נפגעי עבודה – פגיעה בעבודה
ביטוח לאומי – ביטוח נפגעי עבודה – תאונת עבודה
.
התובע עבד בחברה לביטוח. עסקינן בתביעת התובע להכיר בתאונה שארעה לו כפגיעה בעבודה כמשמעותה בחוק הביטוח הלאומי, נוכח החלטת הנתבע לדחות את תביעתו לתשלום דמי פגיעה בגין התאונה, שכן התאונה ארעה בשעה שהתובע נסע לאסוף את אחותו מהלוויה במהלך יום העבודה.
.
בית הדין האזורי לעבודה (השופטת א' רובוביץ-ברכש ונציגת הציבור ה' הרמור) דחה את התביעה ופסק כי:
סעיף 79 לחוק מגדיר את המונח "תאונת עבודה" כ"תאונה שארעה תוך כדי עבודתו ועקב עבודתו אצל מעבידו או מטעמו, ובעובד עצמאי - תוך כדי עיסוקו במשלוח ידו ועקב עיסוקו במשלוח יד". סעיף 80 לחוק מרחיב הגדרה זו. ההרחבה הנוגעת לענייננו מעוגנת בסעיף 80(1) לחוק לאמור: "חזקת תאונה בעבודה 80. רואים תאונה כתאונת עבודה אף אם- (1) אירעה תוך כדי נסיעתו או הליכתו של המבוטח לעבודה ממעונו או ממקום שבו הוא לן אף אם אינו מעונו, מן העבודה למעונו או ממקום עבודה אחד למשנהו, ועקב נסיעתו או הליכתו זו;...". סייג להרחבה שבסעיף 80 קבוע בסעיף 81 לחוק שכותרתו "הפסקה וסטיה". לפי הפסיקה, "הדרך המקובלת" במובן סעיף 81 לחוק אינה תמיד אחת ויחידה, וכי אפשר שיתקיימו מספר חלופות 'מקובלות' שההבדל ביניהן אינו משמעותי. השימוש באחת מהחלופות הוא פועל יוצא של בחירה אקראית או של אילוצים אובייקטיביים. כל עוד הדרך הנבחרת משרתת את הנסיעה ממעונו של העובד אל מקום העבודה והיא, בנסיבות העניין, נוחה ויעילה מבחינת המרחק או הזמן, תהא זו 'הדרך המקובלת'.
בנוגע לשאלה מתי סטיה תהיה "סטיה של ממש", נפסק כי יש ולעיתים הדרך אל מקום העבודה כרוכה בסטיה מן הדרך המקובלת, על שלל חלופותיה. מתי תהא סטיה זו 'מקובלת' ומתי תחשב כ'סטיה של ממש' במובן סעיף 81 לחוק, אין על כך תשובה חד משמעית. הדבר תלוי בנסיבות כל מקרה. הסטיה תבחן בפרמטרים של מידתיות, של סבירות ובעיקר של מטרת הסטיה. עוד נפסק כי כדי לקבוע אם היתה "הפסקה של ממש" יש לתת את הדעת למהות ההפסקה ולאורך ההפסקה, ובכל מקרה יש להעריך את משקלו של כל אחד משני הגורמים.
במקרה זה המקום בו ארעה התאונה אינו יכול להיות "הדרך המקובלת". התאונה אירעה במקום בו התובע לא היה במסלול הנסיעה הרגיל והמקובל חזרה לעבודה. התאונה אירעה במקום שבו נסע התובע רק כדי לאסוף את אחותו תוך סטיה מהדרך הרגילה. הנסיעה לאסוף את אחות התובע לא היתה לצורך מטרה הכרוכה במילו תפקידו של התובע אצל המעסיק, ומשכך מדובר בסטייה של ממש. הנסיעה של התובע לקחת את אחותו מבית העלמין היא למעשה נסיעה בעלת מטרה נפרדת. אמנם יש פסיקה לפיה "סטיה" מהדרך להבדיל מהפסקה ניתנת ל"ריפוי" עם החזרה לתוואי הרגיל, אך במקרה זה התאונה התרחשה שלא במסלול נסיעת התובע למשרד. התאונה ארעה במיקום בו לו התובע לא היה לוקח את אחותו, הרי שכלל לא היה מגיע אליו. הנסיעה למקום ההלוויה לא היתה דרך הנסיעה הנדרשת לביצוע העבודה ומטרת נסיעה זו לא היתה קשורה לעבודת התובע. בנוסף, מדובר בסטיה של כ-3-4.5 קילומטר שאינה מינורית.
הדרך בה נסע התובע ביום התאונה והסטיה להביא את אחותו להלוויה אינה "הדרך המקובלת", ולא היתה קשורה לעבודת התובע ומדובר ב"סטיה של ממש" מ"הדרך המקובלת". סטיית התובע מ"הדרך המקובלת" והורדת אחות התובע לבית קברות המרוחק מספר קילומטרים ממקום המפגש הבא של התובע, ניתקה את התאונה שבה היתה מעורבת מההקשר של העבודה, ולכן לא מוצדק לראותה כתאונה שהיא תוצאה של העבודה. נסיעת התובע להבאת אחותו לבית קברות לא היתה "למטרה הכרוכה במילוי חובותיו של המבוטח כלפי מעבידו", ומשבמועד התאונה התובע טרם הספיק "לתקן" את הסטיה מהדרך המקובלת בדרך של חזרה לתוואי של הדרך המקובלת, הרי שאין היא חוסה תחת ההרחבה של סעיף 80(1) לחוק. |
| חזרה למעלה |
|
| רשם ההוצאה לפועל |
| 25 [הוצאה לפועל] |
|
| (קריות) 13-01595-14-5 הזוכה נ' (רשם ההוצאה לפועל; פזית גלעדי; 14/01/23) - 6 ע' |
| עו"ד: |
מת ההוצאה לפועל נעתרה לבקשת הזוכה והורתה על חיוב צד ג' מכוח סעיף 48 לחוק ההוצאה לפועל. נקבע, כי צו העיקול גובר על זכות הקיזוז הנטענת של צד ג'.
הוצאה לפועל – עיקול – חיוב של צד שלישי.
.
הזוכה הגיש בקשה להורות לצד ג', להעביר לתיק כספים שהיה עליו לעקל ממשכורתו של החייב. עקב הבקשה זומן המעסיק לחקירה לפי סעיף 46 לחוק ההוצאה לפועל, כאשר בסוף הדיון ביקש הזוכה להורות על חיוב צד ג' מכוח סעיף 48 לחוק.
.
רשמת ההוצאה לפועל קבעה כלהלן:
בעל דין אשר נדרש להמציא צו או כתב טענות לידי פלוני, לא נדרש לוודא פתיחת דבר הדואר וקריאת תוכנו, ואם כך היו הם פני הדברים הרי שלא ניתן היה לקיים הליכים משפטיים. משעה שאין מחלוקת כי צו העיקול הומצא לידי צד ג' כדין, הרי שהאחריות מוטלת על כתפי צד ג' למסור תשובתו לצו העיקול ולקיימו.
טענת צד ג' בדבר הענקת הלוואה וקיזוז הכספים אינה מגובה בראיות מספקות המעידות על הענקת הלוואה, על קיומה של זכות קיזוז או על ביצוע הקיזוז בפועל. הטענה בדבר הענקת הלוואה וקיזוזה לא מגובה בתצהיר/ים, בהעברות כספים או במסמכים כתובים, אלא בתלושי שכר שהונפקו כולם לאחר הגשת בקשת הזוכה לזימון צד ג' לחקירה, וזאת כאשר צד ג' עצמו העיד כי הקיזוז לא מבוצע בפועל.
כך או כך, גם אם הוענקה ההלוואה כנטען ובוצע הקיזוז, אין בכך לפטור את צד ג' מביטול פעולת הקיזוז, ולמצער כלל הקיזוזים שבוצעו לאחר המצאת צו העיקול לידי צד ג'. זאת, מאחר וצד ג' לא הצביע על הוראה המעניקה לזכות הקיזוז הנטענת עדיפות ביחס לצו העיקול. |
| חזרה למעלה |
|
| כתבי טענות |
|
|
|
|
|
מייל זה נשלח לכתובת [email protected]במידה ואינך מעוניינ/ת להמשיך ולקבל פרסומים מאתר נבו יש ללחוץ כאן ולעקוב אחר הוראות ההסרה. ניתן לפנות בכתב למייל [email protected] או בדואר לכתובת: נבו הוצאה לאור בע"מ, ת"ד 43 צפרירים 9983000 או באמצעות הטלפון למספר 02-9950700. לתשומת לבך: אין להשיב לכתובת המייל [email protected].
www.nevo.co.il
|
|
|
