www.nevo.co.il

פד"י-מייל 2

01/01/2014

 

 

 

תוכן העניינים עליון 1   [עונשין] עפ 6483/13 פלוני נ' מדינת ישראל (עליון; א' חיות, צ' זילברטל, מ' נאור; 31/12/13) - 7 ע' המערער הורשע בשתי עבירות של תקיפה בנסיבות מחמירות. בנסיבות העניין, ועל אף גילו הצעיר של המערער וסיכויי שיקומו, לא ניתן שלא להותיר את ההרשעה על כנה ולא ניתן לוותר כליל על מאסר בעבודות שירות. יחד עם זאת, עונש המאסר בעבודות שירות יקוצר וירוצה רק בתום שנה"ל הנוכחית. עונשין – ענישה – הימנעות מהרשעה עונשין – עבירות – תקיפה בנסיבות מחמירות 2   [דיון פלילי] [עונשין] רעפ 7964/13 יוחנן רובינשטיין נ' מדינת ישראל (עליון; א' שהם; 31/12/13) - 12 ע' כאשר בקשה לחזרה מהודיה מוגשת לאחר הכרעת הדין אך לפני גזר הדין, יש להחיל מבחן מקל המאפשר למבקש לחזור בו מהודייתו ככל שביהמ"ש משתכנע כי הבקשה מבוססת על רצונו הכן להילחם על חפותו ולא על חישוב טקטי. גם החלת מבחן זה על עניינו של המבקש מעלה כי בדין נדחתה בקשתו לחזרה מההודיה; עונשו של המבקש אינו חורג ממדיניות הענישה הראויה בעבירות מס. דיון פלילי – הודאה – חזרה מהודאה דיון פלילי – ערעור – עונש דיון פלילי – ערעור – בקשת רשות ערעור עונשין – עבירות – מדיניות ענישה: עבירות מס 3   [דיון אזרחי] עא 7809/12 ד"ר באסם חזאן נ' קלאב הוטל אינטרנשיונלס (א.ק.ה) (עליון; ע' פוגלמן, צ' זילברטל, א' גרוניס; 31/12/13) - 15 ע' הנשיא גרוניס קבע כי לא ניתן לאסור על עורך דין להימנע מלהתחייב שלא לייצג את חברי הקבוצה בהליך ייצוגי אחר שיוגש בעתיד; הנשיא גרוניס ציין, מבלי לטעת מסמרות, כי הוא נוטה לדעה כי עקרונית בימ"ש רשאי לפסוק במקרה מתאים שכר טרחה לעורך דין שהציג התנגדות של חברי קבוצה להסדר פשרה; במקרה דנן, נוכח הסכמת בעלי הדין, ובהתחשב בכך שהסכמי הפשרה להם התנגדו באי כוח המערערים בע"א 7809/12 לא אושרו, פסק הנשיא לבאי כוח המערערים שכר טרחה בדרך של אומדנה בסך של 70,000 ש"ח. דיון אזרחי – תובענה ייצוגית – שכר טירחה של בא-כוח מייצג דיון אזרחי – תובענה ייצוגית – שכר טירחה לעורך-דין של תובע ייצוגי דיון אזרחי – תובענה ייצוגית – אישור הסדר הסתלקות 4   [דיון אזרחי] [בוררות] [חקלאות] רעא 7925/13 עדנה ארז כהן נ' אבן ספיר אגודה חקלאית מושב עובדים להתישבות (עליון; י' דנציגר; 31/12/13) - 8 ע' הבר"ע על פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי, במסגרתו דחה את בקשת המבקשים לבטל פסק משקם, דינה להידחות. זאת משלא מתעוררת שאלה החורגת מעיינים הפרטי של הצדדים ומשלא נמצא עיוות דין; צדק ביהמ"ש המחוזי כשקבע כי הטעות בפסק לה טוענים המבקשים אינה עולה כדי "טעות הגלויה על פני הפסק". דיון אזרחי – בקשת רשות ערעור – על פסק משקם בוררות – פסק משקם – ביטולו חקלאות – פסק משקם – התערבות בית המשפט חקלאות – הסדרים במגזר החקלאי המשפחתי – פסק משקם 5   [דיון אזרחי] ברמ 8076/13 יורם בולקינד נ' עיריית תל אביב (עליון; ד' ברק ארז; 31/12/13) - 6 ע' הדין מקנה לביהמ"ש שק"ד רחב בכל הנוגע להענקת פטור מעירבון. בימ"ש קמא פעל בהתאם לשיקול דעתו, יישם את התנאים שנקבעו לעניין זה בפסיקה וקבע כי המבקש לא עמד בתנאי הראשון של הוכחת חוסר יכולת כלכלית לתשלום העירבון. לא נמצא להתערב בהחלטתו זו, לא כל שכן בגדרי בר"ע על החלטת ביניים, שיש לתתה במשורה. דיון אזרחי – עירבון – פטור מהפקדתו 6   [משפחה] [נזיקין] [בתי-משפט] בעמ 7073/13 פלוני נ' פלונית (עליון; א' רובינשטיין; 31/12/13) - 12 ע' נדחתה בר"ע שעניינה בהתערבות ביהמ"ש המחוזי כערכאת ערעור בגובה הפיצויים שפסק ביהמ"ש לענייני משפחה מסך של 50,000 ש"ח לסך של 500,000 ש"ח בתביעה הנזיקית בגין אלימות פיסית ונפשית מצד המבקש ומסך של 18,000 ש"ח לסך של 100,000 ש"ח בתביעת לשון הרע. המקרה אינו עומד באמות המידה לדיון בגלגול שלישי. מכל מקום, ביהמ"ש סבור, כי אכן יש מקום להעלאת הרף, שכבר הועלה במקרים מסוימים, ולהגדיל את הפיצוי הנזיקי לבת זוג (או בן זוג) בגין אלימות עם שכל מקרה ייבחן לעניינו. הרכיבים שראוי להביאם בחשבון במקרים כאלה הם אורך תקופת ההתעללות, מאפייניה הספציפיים ועוצמתה. משפחה – תביעה נזיקית – בגין אלימות במשפחה משפחה – תביעה נזיקית – בגין לשון הרע נזיקין – פיצויים – שיעורם בתי-משפט – רשות ערעור – מתי תינתן 7   [בתי-משפט] רעא 7617/13 חברה קדישא גחש"א כפר סבא נ' עיריית כפר סבא (עליון; י' עמית; 31/12/13) - 7 ע' עניינו במחלוקת על הקצאת שטחי קבורה בבית העלמין "פרדס חיים" בכפר סבא. ביהמ"ש אינו מוצא להתערב בהחלטת ביניים של ביהמ"ש המחוזי מרכז לפיה, עד להחלטה אחרת, העירייה רשאית להקצות קרקעות למנוחה נכונה (לפי יחס של אחד לארבע), והשנייה – כי מתן העדיפות בקבורה לתושבי העיר כפר סבא תחול רק על חברה קדישא. בין היתר צוין כי מדובר בקביעות שניתנו לטובת מנוחה נכונה כנגד המשיבות 1 ו-2 ולכן העירייה היא הצד הנכון להגשת בקשת רשות הערעור, ולא חברת קדישא. בתי-משפט – רשות ערעור – על החלטת ביניים בתי-משפט – סעדים זמניים – בקשת רשות ערעור 8   [עונשין] [ראיות] [דיון פלילי] עפ 8080/11 פלוני נ' מדינת ישראל (עליון; י' דנציגר, א' שהם, מ' נאור; 31/12/13) - 31 ע' המערער הורשע באינוס בתו החורגת במשך שנים. על יסוד עדותה המהימנה של המתלוננת וראיות החיזוק שנמצאו לה, יש לדחות את הערעור על ההרשעה. גם הערעור על העונש דינו להידחות. אף שהעונש שהושת על המערער אינו קל, הוא אינו סוטה מהותית מרמת הענישה שנקבעה במקרים דומים. כפי שכבר נפסק, מן הראוי להשית על מבצעי עבירות מין במשפחה עונשי מאסר משמעותיים. עונשין – עבירות – עבירות מין במשפחה עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: עבירות מין ראיות – עדות – קורבן עבירת מין ראיות – עדות – עדות כבושה דיון פלילי – ערעור – אי-התערבות בממצאים עובדתיים 9   [משפט מינהלי] בגץ 8854/13 אלמגור ארגון נפגעי הטרור נ' ועדת השרים - ממשלת ישראל (עליון; א' רובינשטיין, צ' זילברטל, א' גרוניס; 30/12/13) - 8 ע' העתירה בעניין שחרור אסירים פלסטינים דינה להידחות, משלא נמצאה עילה להתערבות בג"ץ. העובדה שחמישה מבין המועמדים לשחרור הם תושבי ירושלים, כשלעצמה, אינה הופכת את החלטת השחרור לבלתי סבירה; החלטת הממשלה מספר 640 מחייבת דיון בממשלה בכל הנוגע לאסירים שהם אזרחי מדינה, לא בנוגע לאסירים שהם תושבי המדינה אך לא אזרחיה. משפט מינהלי – בגץ – היעדר עילה משפט מינהלי – בגץ – ביקורת על החלטות ממשלה עבודה אזורי 10   [עבודה] עלח (ת"א) 17884-12-11 קבוצת מגנוליה תכשיטי כסף בע"מ נ' מדינת ישראל הממונה על חוק עבודת נשים (עבודה; דגית ויסמן, נ.צ.: מ' הלוי, י' גליק; 23/12/13) - 11 ע' נוכח הסמכות הנתונה לממונה על חוק עבודת נשים, ונוכח שיקוליה והנמקתה של הממונה שלא להתיר את פיטורי המשיבה 2 במהלך תקופת טיפולי הפוריות, בנסיבות בהן תפקודה הבינאישי של משיבה 2 הוא שעמד בבסיס הפיטורים ותפקודה המקצועי היה סביר, לא נפל בהחלטתה פגם המצדיק התערבות ביה"ד. עבודה – עבודת נשים – פיטורי עובדת בטיפולי פוריות עבודה – עבודת נשים – פיטורים במהלך טיפולי פוריות עבודה – עבודת נשים – טיפולי פוריות והפריה חוץ-גופית עבודה – בית-הדין לעבודה – ביקורת שיפוטית 11   [עבודה] סע (י-ם) 54959-02-12 כריסטינה גרצנשטיין נ' ירושלביט-סוכנות לבטוח בע"מ (עבודה; שרה ברוינר ישרזדה; 17/12/13) - 10 ע' ביה"ד פסק כי בנסיבות העניין, ונוכח הצורך להרתיע מעסיקים מפני התנהגות פוגענית אל עובדת העוברת טיפולי פוריות בשל כך בלבד, מול העובדה כי הרקע לשיחה שקיים מנהל הנתבעת עם התובעת בו עלו טעמים הנוגעים להודעתה להיכנס לטיפולי פוריות, היה ויכוח מקצועי, התנצלות מנהל הנתבעת, והעדר אירועים דומים שיש בהם כדי להצביע על אפליה בתנאי העבודה, פיצוי ראוי בגין אירוע זה הינו בסך 1,500 ₪. עבודה – שוויון הזדמנויות בעבודה – איסור הפליה עבודה – שוויון בעבודה – איסור הפלייה עבודה – התפטרות – פיצויי פיטורין עבודה – פיצויי פיטורין – התפטרות כפיטורין עבודה – דמי מחלה – זכאות עבודה – חופשה שנתית – חישוב ימי החופשה 12   [ביטוח לאומי] [עבודה] בל (חי') 22780-10-11 מרדכי דהן נ' המוסד לביטוח לאומי (עבודה; יגאל גלם, נ.צ.:מ' בוחבוט, י' מגל; 16/12/13) - 12 ע' ביה"ד פסק כי התובע ממלא אחר כל תנאי הסף הקבועים בסעיף 84א' לחוק הביטוח הלאומי, הן לעניין ליקוי השמיעה והן לעניין הטנטון, ומשכך דין תביעת התובע להכרה בפגיעה בשמיעה ובטנטון כפגיעה בעבודה, להתקבל. ביטוח לאומי – ביטוח נפגעי עבודה – פגיעה בעבודה ביטוח לאומי – ביטוח נפגעי עבודה – דמי פגיעה ביטוח לאומי – תחולת החוק – ליקויי שמיעה עבודה – ביטוח לאומי – פגיעה בעבודה עבודה – בית-הדין לעבודה – מומחים רפואיים 13   [עבודה] סע (ת"א) 3437-01-12 יוסי לוי נ' ועדת הבחירות למועצת העובדים בחברת אל על (עבודה; הדס יהלום, נ.צ.: י' הרצברג, ח' רזניק; 15/12/13) - 37 ע' ביה"ד דחה תביעה שעניינה שאלת כשרות הבחירות שנערכו לתפקיד יו"ר מועצת עובדי אל על ביום 29.12.11, בהן זכה הנתבע 3. ביה"ד קבע כי יש דופי באשר למעורבות הנתבע 2 והעומד בראשו בהליך הבחירות, כאשר תפקידו הינו אך לפקח על ההליך, אך עם זאת, אין הדבר מצדיק, בנסיבות המקרה, את ביטול תוצאות הבחירות ועריכת בחירות חוזרות. עבודה – איגודים מקצועיים – ארגון עובדים מנהלי 14   [משפט מינהלי] [רשויות מקומיות] עתמ (נצ') 20863-07-13 עוף טוב (שאן) בע"מ נ' מועצה איזורית עמק המעיינות (מנהלי; זיאד הווארי; 24/12/13) - 15 ע' ביהמ"ש דחה עתירה שעניינה בחיוב העותרות באגרת ביוב בהתאם לכמות המים הנצרכת על ידן ולא בכמות המים המוזרמת על ידן למערכת הביוב. נפסק כי שיטת חיוב זו היא המקובלת. הרשות רשאית, אך לא חייבית, להפחית את אגרת הביוב ובמסגרת זו רשאית היא לשקול את השלכות ההפחתה על תקציבה וכן את טיב השפכים. משפט מינהלי – החלטות – מתחם הסבירות רשויות מקומיות – ביוב – היטל ביוב רשויות מקומיות – היטלים – היטל ביוב 15   [משפט מינהלי] עתמ (י-ם) 41761-07-13 אהרן יהודה שטמפר נ' ועדת ההשגה לזרים משרד הפנים מדינת ישראל (מנהלי; ד"ר יגאל מֶרזל; 19/12/13) - 11 ע' במסגרת הנוהל המאפשר לאזרח זר לרכוש מעמד של תושב קבע מכוח היותו ידוע בציבור של אזרח ישראלי, נטל ההוכחה הוא על העותרים, אך אמת-המידה לבחינת בקשה להיכנס תחת כנפי הנוהל צריכה לקחת בחשבון את השלב שבו מדובר. בניגוד לקביעת המשיב, עלה בידי העותרים לבסס באופן מספק את כנות הקשר ביניהם וכדי כניסה להליך המדורג. משפט מינהלי – כניסה לישראל – רישיון לישיבת קבע משפט מינהלי – בקשה לישיבת קבע – מכח יחסי זוגיות משפט מינהלי – שיקול-דעת – שר הפנים מחוזי 16   [עורכי-דין] [ראיות] הפ (ת"א) 41063-01-13 דוד עמיקם נ' ירון כהן (מחוזי; ד"ר מיכל אגמון גונן; 30/12/13) - 26 ע' ביהמ"ש קבע כי בנסיבות העניין, בו מתבקשת חשיפת מסמכים בנקאיים הכוללים פרטים אישיים של המבקשים וכן של גורמים שאינם צד להליך ושלא הסכימו לחשיפת הפרטים, חל חסיון עו"ד לקוח על פרטי המשקיעים שלא הסכימו לחשיפת הפרטים, אך לאור האיזון המתחייב ניתן למחוק את פרטיהם מהמסמכים המבוקשים ולהעבירם למבקשים. עורכי-דין – חיסיון – תחולתו ראיות – חיסיון – בין לקוח לעורך-דינו ראיות – חיסיון – בנקים 17   [מסים] עמ (מרכז) 1572-09-12 אינפו-סיסטמס בע"מ נ' מע"מ נתניה (מחוזי; ד"ר אחיקם סטולר; 24/12/13) - 10 ע' מס התשומות הקשור באחזקת הרכב המושכר מותר בניכוי אם התשומות משמשות לצרכי העסק. אם הרכב משמש גם לצרכי העסק וגם לצרכים פרטיים, יותר בניכוי רק המס ששולם בגין החלק של התשומות ששימש את העסק. מסים – מס ערך מוסף – ניכוי מס תשומות 18   [משפחה] עמש (ת"א) 1400-11-12 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה (מחוזי; ישעיהו שנלר, ד"ר קובי ורדי, חגי ברנר; 23/12/13) - 4 ע' גם כאשר נשללת אפשרות לבדיקה גנטית ניתן להידרש לשאלת אבהות במדרג ראיות אחר, ככל שמדובר במקרה מיוחד שטובת הקטין הספציפי מחייבת הבאת ראיות שכאלו, וזאת מול החשש לממזרות. היה על המערער והאם להציב תשתית עובדתית ראשונית לביסוס הנתונים העובדתיים שביהמ"ש אמור היה לבחון, בטרם מתן החלטה להבאת ראיות אלו או אחרות ולצרף את האב הנטען, אך התיק הוחזר לביהמ"ש לבחינת טובת הקטין. משפחה – אבהות – הוכחתה משפחה – בדיקת סיווג רקמות – לצורך הוכחת אבהות משפחה – טובת הילד – קביעתה 19   [חברות] פרק (מרכז) 36038-09-13 גליקומיינדס בע"מ נ' רשות ניירות ערך (מחוזי; בנימין ארנון; 23/12/13) - 8 ע' "מבחן יכולת הפרעון" הינו מבחן כלכלי רחב החורג מבחינה מצומצמת של מבחני מאזני ומחייב גם בחינת תזרים המזומנים של חברה המבקשת לאשר חלוקה שאינה מקיימת את "מבחן הרווח". אין באישור החלוקה המבוקשת כדי לפגוע בכושרה וביכולתה של המבקשת לפרוע ולקיים כל חובותיה והתחייבויותיה הצפויים בהגיע המועדים הנדרשים לפירעונם וקיומן, בכפוף לקיום תנאים. חברות – חלוקה מעבר לרווחי החברה – מבחן יכולת הפרעון חברות – הסדר – בין החברה לבין חבריה חברות – הסדר – בין החברה לבין נושיה 20   [עורכי-דין] תא (מרכז) 19701-11-10 עו"ד צבי מנדל נ' עמוס לוזון (מחוזי; פרופ' עופר גרוסקופף; 23/12/13) - 30 ע' עורך דין, ככל בעל מקצוע, נשכר על מנת לתת שירות מוגדר. לפיכך, כל עוד לא סוכם כי עורך הדין הוא זה שיטפל ברישום הדירות על שם רוכשי הדירות, לא עומדת לו זכות משפטית (להבדיל מתקווה בעלמא) להיות זה שיעניק שירות משפטי זה. עורכי-דין – שכר טרחה – עיסקה שלא יצאה לפועל 21   [חוזים] [דיון אזרחי] [ירושה] תא (ת"א) 2196/06 אהרון נחשון ז"ל נ' עמוס נחשון (מחוזי; ד"ר דרורה פלפל; 22/12/13) - 17 ע' ביהמ"ש קיבל תביעה להצהרה על בטלות הסכם מתנה לפיו הקנה המנוח לנתבע את זכויותיו בדירה. בנסיבות העניין, ספק אם הבעלות בדירה אכן הועברה לנתבע לפני מות המנוח שכן הזכות לנהוג בדירה מנהג בעלים הוקנתה לנתבע למעשה רק עם פטירת המונח, משכך המדובר במתנה לאחר מיתה, אשר בטלה. חוזים – עושק – יסודותיו חוזים – מתנה – התחייבות לתת מתנה חוזים – גמירת-דעת – בחוזה מתנה דיון אזרחי – שינוי חזית – משמעותו ירושה – עיסקאות – מתנה ירושה – עיסקאות – התחייבות להעביר נכס לאחר המוות 22   [חוזים] [משפט מינהלי] [ביטוח] תא (ת"א) 2333-06 ש.א.י. מועדונים בע"מ נ' עיריית תל-אביב יפו (מחוזי; ד"ר דרורה פלפל; 22/12/13) - 36 ע' מי שמעונין להתקשר עם העיריה במקום שמוחזק ע"י חברה עירונית וכשהעיריה נותנת לאותה חברה הנחיות כיצד אותו מקום יתוחזק, ינוהל יפוקח וייעוד, – כל פעולה של העיריה אמורה לקחת בחשבון את מי שאמור להתקשר בחוזה עם החברה המחזיקה. לכן עליה להיות מדויקת במתן מידע, עליה להבהיר את המדיניות של ניהול עסקים במקום; תוך כדי שהיא לוקחת בחשבון, שאנשים יסתמכו על המידע שהיא נתנה, יסמכו על כך שהיא תעמוד בהתחייבויות ובמצגים מפורשים או משתמעים, יפעלו בהסתמך על כך וגם ישקיעו כספים במקום. חוזים – אי-חוקיות – תרופות חוזים – אי-חוקיות – תוצאותיה משפט מינהלי – התנהגות הרשות – תום לב בהתקשרויות חוזיות ביטוח – חבות – סייגים 23   [נזיקין] [עבודה] תא (מרכז) 35017-03-10 שמעון אמור נ' אבן קיסר שדות ים בע"מ (מחוזי; אהרון מקובר; 22/12/13) - 73 ע' בית המשפט קיבל את תביעת התובע שעניינה במחלה בה לקה בעקבות עיבוד משטחי קוורץ. נפסק, כי בין אבן קיסר, כיצרנית, ובין התובע, כמעבד של הלוחות מתוצרתה של אבן קיסר, קיימים "יחסי שכנות" המקימים חובת זהירות מושגית, כפי שקיימים יחסים כאלה בין יצרן ובין צרכן כשההלכה היא ששומה על יצרן של מוצר המספק מוצריו לציבור לנהוג בזהירות סבירה ולא לשווק מוצר שיש בו כדי לסכן את בריאותו של המשתמש באותו מוצר. באשר לאחריות המדינה נפסק, כי המדינה כשלה בפיקוח על בית המלאכה של התובע. המדינה צריכה הייתה לצפות כי פיקוח רשלני על ידה עשוי לגרום לפגיעה בתובע. נזיקין – אחריות – יצרן מזון עבודה – בטיחות בעבודה – אחריות עבודה – בטיחות בעבודה – רשלנות נזיקין – רשלנות – חובת הזהירות 24   [חברות] [עבודה] פרק (ת"א) 21130-12-11 אלכסנדר בלינצ'בסקי נ' עו"ד דוד לייזר, המנהל המיוחד לבדיקת תביעות החוב של עובדי החברה (מחוזי; איתן אורנשטיין; 02/12/13) - 7 ע' פרשנות לפיה רכיבי שכר הנתבעים בתביעת חוב נגד חברה בפירוק אינם מוגבלים לקבוע בחוק, אינה מתיישבת עם תכלית חוק הביטוח הלאומי וההרמוניה הפרשנית. שכר עבודתו של המערער ישולם בהתאם לסעיף 183 לחוק, בעוד ששאר רכיבי השכר ייבחנו בהתאם להוראות הדין החלות עליו מכוח חוקי המגן בעבודה. עם זאת, המנהל המיוחד יכריע בעניין ההפרשות לקופת גמל ויעביר למערער את הסכומים שמצא לגביהם טעות. חברות – פירוק – זכויות עובדים חברות – פירוק – תביעת חוב עבודה – חוזה עבודה – תנאי עבודה 25   [מסים] עמ (חי') 8944-06-09 פלוני נ' פקיד שומה חיפה (מחוזי; ש' וסרקרוג; 03/09/12) - 35 ע' ככלל, אין נישום יכול להסתמך או לבסס קביעה משפטית על הצהרה של רשות מנהלית להעדר חוב מס קיים, ביודעו כי קיים חוב כזה, ועוד כאשר אין סמכות לאותה רשות מס לוותר על החוב. מסים – מס הכנסה – שומה בהסכם‏ מסים – מס הכנסה – ערעור על שומה מסים – מס הכנסה – התיישנות שלום 26   [שליחות] [ראיות] תא (ת"א) 38806-02-12 מוראד פיריאן נ' יוסף בן שטרית (שלום; נועה גרוסמן; 23/12/13) - 19 ע' לפי הסיטואציה העובדתית, התובע ידע, או היה עליו לדעת, את משמעותו של ייפוי הכוח. ייפוי הכוח הקנה לבנו לעשות בזכות הציבורית כראות עיניו ולרבות מישכונה. התובע לא הגביל את ייפוי הכוח במאומה. הפגם הצורני שנפל בייפוי הכוח, טעות במספר ת.ז. בטופס עצמו אך לא באימות, אינו פוגם במשמעותו של ייפוי הכוח ובתוקפו. ברי, כי האב חתם מרצון בנוכחות עורך דין על ייפוי הכוח דנן. שליחות – ייפוי-כוח – תוקפו שליחות – ייפוי-כוח – נפקותו שליחות – ייפוי-כוח – ייפוי-כוח בלתי חוזר שליחות – ייפוי-כוח בלתי חוזר –משמעו ראיות – עדות – עדות שמיעה 27   [ביטוח] תאמ (ת"א) 6885-08-10 אלדן תחבורה בע"מ נ' דוד אברג'ל (שלום; אילן דפדי; 23/12/13) - 12 ע' ביהמ"ש קבע כי התנהגותו של הנתבע שקולה להתנהגות מכוונת בגינה פטורה חברת הביטוח מחבותה על פי הפוליסה. לתוצאה דומה ניתן להגיע גם מחמת תקנת הציבור ואף מחמת חוסר תום הלב של הנתבע. ביטוח – חוק חוזה הביטוח – מקרה שנגרם במתכוון ביטוח – חוזה ביטוח – חריגים ביטוח – אחריות – חריגים ביטוח – חבות – סייגים 28   [חוזים] הפ (חי') 19001-07-10 שי כהן נ' שמואל היינברג (שלום; אריקה פריאל; 22/12/13) - 12 ע' ככלל, לא תשמע טענה מצד מי שחותם על מסמך, ולפיה חתם עליו מבלי להבין את תוכנו או כי חתימתו אינה משקפת את הסכמת הצדדים לו. טענה זו, המוכרת בשם 'לא נעשה דבר' או 'אפסות', יכולה להישמע בהתקיים שני תנאים מצטברים בלבד. האחד, החותם הוטעה לחשוב כי הוא חותם על מסמך שמשמעותו המשפטית שונה מזו של המסמך עליו חתם הלכה למעשה; השני, העדר רשלנות מצדו של החותם. על הטוען טענה זו, עליו הראיה. חוזים – חתימה – טענת האפסות חוזים – חתימה – נפקותה חוזים – אי-חוקיות – היעדרה כתבי טענות 29   ערר (נצ') 26883-12-13 מג'די אבו ראס - ב"כ עו"ד גיל דביר, עו"ד תומר שורץ נ' מדינת ישראל (כתבי טענות; 15/12/13) - 3 ע' בית המשפט הנכבד מתבקש בזאת להתערב בהחלטת בית משפט קמא (כב' השופטת רים נדאף) בה"ת 12262-10-13, מיום 11.12.13, אשר קבע כי ניתן להחזיר למבקש את רכבו מסוג טנדר איסוזו מ"ר 38-558-65 (להלן: "הרכב"), לאחר שיפקיד מזומן בסך 20,000 ₪ (לצד רישום ביטוח מקיף לטובת המדינה, רישום עיקול לטובת המדינה ואיסור דיספוזיציה ברכב).

 

 

 

עליון

1   [עונשין] עפ 6483/13 פלוני נ' מדינת ישראל (עליון; א' חיות, צ' זילברטל, מ' נאור; 31/12/13) - 7 ע' עו"ד: הילה גורני, נועם בונדר המערער הורשע בשתי עבירות של תקיפה בנסיבות מחמירות. בנסיבות העניין, ועל אף גילו הצעיר של המערער וסיכויי שיקומו, לא ניתן שלא להותיר את ההרשעה על כנה ולא ניתן לוותר כליל על מאסר בעבודות שירות. יחד עם זאת, עונש המאסר בעבודות שירות יקוצר וירוצה רק בתום שנה"ל הנוכחית. עונשין – ענישה – הימנעות מהרשעה עונשין – עבירות – תקיפה בנסיבות מחמירות . המערער הורשע, ע"פ הודאתו, בשתי עבירות של תקיפה בנסיבות מחמירות. העבירות בוצעו כלפי מכרה שלו, עמה נהגו להיפגש הוא וחברו ולקיים עמה יחסי מין בזה אחר זה, ולאחר שבאחד המפגשים סירבה לקיים עמם יחסי מין. בעת ביצוע המעשים היה המערער בן פחות מ-15 שנים. ביהמ"ש המחוזי גזר עליו עונש של 6 חודשי עבודות שירות, מאסר על תנאי וכן פיצוי למתלוננת בסך 20,000 ₪. הערעור מתמקד בהחלטת בימ"ש קמא להרשיע את המערער ולחלופין מופנה נגד חומרת העונש. . ביהמ"ש העליון קיבל את הערעור בחלקו: אין ספק כי המעשה הוא קשה. הפגיעה במתלוננת היא הן פגיעה פיזית, והן – ואולי בעיקר – פגיעה נפשית – השפלה קשה. המתלוננת קיימה בהסכמה יחסי מין עם המערער ועם הנאשם 2, והם פגעו בכבודה ובאמון שנתנה בהם. בנסיבות אלה, ועל אף גילו הצעיר של המערער וסיכויי שיקומו, לא ניתן שלא להותיר את ההרשעה על כנה ולא ניתן לוותר כליל על מאסר בעבודות שירות. אי הרשעתו של המערער היא בגדר מתן משקל יתר לשיקולי השיקום של המערער והתעלמות מהפגיעה במתלוננת. עם זאת, הוחלט ללכת לקראת המערער, במובן זה שעונש המאסר בעבודות שירות יקוצר ל-3 חודשים, והמערער יחל בו רק בתום שנת הלימודים הנוכחית. חזרה למעלה

2   [דיון פלילי] [עונשין] רעפ 7964/13 יוחנן רובינשטיין נ' מדינת ישראל (עליון; א' שהם; 31/12/13) - 12 ע' עו"ד: סלבה פיקוס כאשר בקשה לחזרה מהודיה מוגשת לאחר הכרעת הדין אך לפני גזר הדין, יש להחיל מבחן מקל המאפשר למבקש לחזור בו מהודייתו ככל שביהמ"ש משתכנע כי הבקשה מבוססת על רצונו הכן להילחם על חפותו ולא על חישוב טקטי. גם החלת מבחן זה על עניינו של המבקש מעלה כי בדין נדחתה בקשתו לחזרה מההודיה; עונשו של המבקש אינו חורג ממדיניות הענישה הראויה בעבירות מס. דיון פלילי – הודאה – חזרה מהודאה דיון פלילי – ערעור – עונש דיון פלילי – ערעור – בקשת רשות ערעור עונשין – עבירות – מדיניות ענישה: עבירות מס . נגד המבקש ושני נאשמים נוספים (חברה פרטית ומנהל פעיל בה), הוגש כתב אישום במסגרתו נטען כי המבקש והנאשמים הנוספים עסקו במסחר בתשמישי קדושה. המבקש הורשע בשורה ארוכה של עבירות לפי פקודת מס הכנסה וחוק מס ערך מוסף, לאחר שהצהיר שהוא "מכיר את עובדות כתב האישום המתוקן" ומודה בהן. בהמשך דחה בימ"ש השלום את בקשת המבקש לחזרה מההודיה, ואז גזר עליו 24 חודשי מאסר בפועל; מאסרים על-תנאי וקנס כספי בשיעור של 120,000 ₪. המבקש ערער הן על ההחלטה שלא להתיר לו לחזור מהודייתו, והן על חומרת העונש. ביהמ"ש המחוזי קיבל הערעור רק ככל שהוא נודע לגובה הקנס, והעמיד את הקנס על סך של 80,000 ₪. מכאן הבר"ע. . ביהמ"ש העליון דחה את הבקשה בקובעו: לא עולה מהבקשה כל שאלה משפטית כבדת משקל או סוגיה עקרונית רחבת היקף, המצדיקה עריכת דיון בגלגול שלישי. עסקינן בבקשה הנסבה רובה ככולה סביב השגותי המבקש על אופן הפעלת שיקול דעתו של ביהמ"ש במסגרת סעיף 153 לחסד"פ – שעניינו חזרה מהודיה – לאור הנסיבות הפרטניות האופפות את עניינו של המבקש. אין בהשגות מעין אלו בכדי להצדיק את היענותו של בימ"ש זה לבר"ע. כמו כן לא נמצא שקיים חשש מפני עיוות דינו של המבקש או כי מתקיימים שיקולי צדק כלפיו. בפסיקת ביהמ"ש העליון נקבע, כי כאשר הבקשה לחזרה מהודיה מוגשת לאחר הכרעת הדין אך לפני שלב גזר הדין, יש להחיל מבחן מקל, המאפשר למבקש לחזור בו מהודייתו ככל שביהמ"ש משתכנע כי הבקשה מבוססת על רצונו הכן להילחם על חפותו ולא על חישוב טקטי, שנועד להשגת רווחים משניים. גם החלת מבחן זה על עניינו של המבקש, מביא לידי מסקנה כי בדין נדחתה בקשתו לחזרה מההודיה. ביסוד בקשת החזרה מההודיה לא עומד רצונו הכן של המבקש להילחם על חפותו, אלא מדובר בשיקול טקטי, הנוגע להיקף התשלום הנדרש ממנו בהליכים האזרחיים אל מול רשויות המס. המסקנה היא כי בדין נדחתה בקשת המבקש לחזור בו מהודייתו. ככל שהבקשה נוגעת לחומרת העונש, הרי שהלכה היא כי אין בטענות הנוגעות לעניין העונש בכדי להצדיק מתן רשות ערעור, אלא אם מדובר במקרים בהם העונש שהוטל חורג באופן קיצוני ממדיניות הענישה הראויה והנוהגת. לא נמצא כי עונשו של המבקש חורג ממדיניות הענישה הראויה, באופן המצדיק היענות לבקשה לרשות ערעור. חומרת עבירות המס נעוצה בפגיעתן הקשה בערך השוויון העומד ביסוד חובת תשלום המס. ההתחמקות הבלתי חוקית מתשלום מס אמת מגדילה את עול המס המוטל על אזרחי המדינה, ופוגעת בקופה הציבורית. אותה שעה המתחמק ממס נהנה משירותי המדינה, הממומנים מכיסי אזרחים שומרי חוק. חומרה זו היא שהביאה למדיניות ענישה מחמירה הנלווית לעבירות המס, ובמסגרתה יש לבכר את האינטרס הציבורי על פני שיקולים הנוגעים לנסיבות האישיות של המבקש ולקשייו הכלכליים. ככלל, הרשעה בעבירות מס תגרור אחריה הטלת עונש מאסר מאחורי סורג ובריח לצד הטלת קנס כספי. חזרה למעלה

3   [דיון אזרחי] עא 7809/12 ד"ר באסם חזאן נ' קלאב הוטל אינטרנשיונלס (א.ק.ה) (עליון; ע' פוגלמן, צ' זילברטל, א' גרוניס; 31/12/13) - 15 ע' עו"ד: ד"ר שחר ולר, עידן אשכנזי, עומר דקל, גיל אוריון, חגי דורון, דורון לוי, יאיר אברהם, פטר נשיץ, נטע היכל, זאב פרידמן, יעל כהן-שאואט, יעל מימון, יואב שחם, דרור זמיר הנשיא גרוניס קבע כי לא ניתן לאסור על עורך דין להימנע מלהתחייב שלא לייצג את חברי הקבוצה בהליך ייצוגי אחר שיוגש בעתיד; הנשיא גרוניס ציין, מבלי לטעת מסמרות, כי הוא נוטה לדעה כי עקרונית בימ"ש רשאי לפסוק במקרה מתאים שכר טרחה לעורך דין שהציג התנגדות של חברי קבוצה להסדר פשרה; במקרה דנן, נוכח הסכמת בעלי הדין, ובהתחשב בכך שהסכמי הפשרה להם התנגדו באי כוח המערערים בע"א 7809/12 לא אושרו, פסק הנשיא לבאי כוח המערערים שכר טרחה בדרך של אומדנה בסך של 70,000 ש"ח. דיון אזרחי – תובענה ייצוגית – שכר טירחה של בא-כוח מייצג דיון אזרחי – תובענה ייצוגית – שכר טירחה לעורך-דין של תובע ייצוגי דיון אזרחי – תובענה ייצוגית – אישור הסדר הסתלקות . בהליך ייצוגי המתנהל נגד קלאב הוטל בבימ"ש המחוזי מתבררות טענות הנוגעות, בין היתר, לאופן חישוב דמי אחזקה שבעלי זכויות הנופש בקלאב הוטל נדרשים לשלם לה מדי שנה (להלן: תביעת דמי האחזקה). הליך ייצוגי נוסף המתברר בבימ"ש המחוזי עניינו בטענות תובעים ייצוגיים (אחרים) לגבי קיומה של זכות לבטל את ההסכמים שנכרתו בין בעלי זכויות הנופש לבין קלאב הוטל (להלן: תביעת הביטול). בערעור בע"א 7809/12 הוגשו בשם המערערים התנגדויות להסכמי פשרה שגובש בין קלאב הוטל לתובעים הייצוגיים בתביעת דמי האחזקה. בעקות דחיית הבקשה לאישור הסכם הפשרה ביקשו באי-כוח המערערים לפסוק להם שכר טרחה על רקע תרומתם לדחיית הסדר הפשרה. הבקשה נדחתה מחמת העדר הסדר חוקי. על כך הוגש ערעור בע"א 7809/12; הערעור בע"א 395/13 נסוב על החלטה של בימ"ש המחוזי לסלק על הסף בקשה חדשה שהגישו המערערים בע"א 395/13 לאישור תובענה ייצוגית נגד קלאב הוטל ונתבעים נוספים. עסקינן בבקשה למחיקת הערעור בע"א 7809/12 ובבקשה להסתלקות מן הערעור בע"א 395/13. . בית המשפט העליון (מפי הנשיא גרוניס ובהסכמת השופטים פוגלמן וזילברטל) קיבל את הבקשות ופסק כי: הנשיא גרוניס קיבל את בקשת ההסתלקות מן הערעור בע"א 395/13. הנשיא פסק כי אין בהסתלקות כדי לפגוע בחברי הקבוצה, שעניינם ממשיך להתברר בתביעת הביטול ובתביעת דמי האחזקה, כי בקשת הסתלקות אינה מקימה מעשה בית דין כלפי חברי הקבוצה, וכי לא מתעורר צורך להרתיע מפני הגשת הליכי סרק. באי הכוח המייצגים לא יזכו להטבה כפועל ישיר מן ההסתלקות. המערערים זכו אומנם להטבה כפועל יוצא מן ההסתלקות, אך היא אינה חורגת מן הראוי. הנשיא גרוניס ציין בדונו בבקשה הנ"ל כי לא ניתן, מבחינת המשפט המצוי והרצוי, לאסור על עורך דין להימנע מלהתחייב שלא לייצג את חברי הקבוצה בהליך ייצוגי אחר שיוגש בעתיד, כפי שביקשו באי כוח המערערים; הנשיא גרוניס פסק כי לא ניתן ליתן מעמד של מעשה בית דין לקביעות של בימ"ש קמא בעניין משיבים 11-10, שכן הסתלקות מתובענה ייצוגית אינה מקימה מעשה בית דין כלפי חברי הקבוצה. זאת ועוד, כלל לא ברור אם ניתן היה לטעון למעשה בית דין בנוגע לקביעות כלפי משיבים 10-11, אפילו לא היה מוגש הערעור, משום שהחלטת בימ"ש קמא הינה החלטה בבקשה לאישור תובענה ייצוגית ולא בפסק הדין בתובענה הייצוגית עצמה. הנשיא הוסיף כי בעלי הדין לא נתנו כל הסבר אחר מניח את הדעת, לגבי רצונם ליתן תוקף של פסק דין להסכמות בעניין המשיבים 11-10 ומטעם זה אין צידוק להיעתר לבקשתם, בגדר בקשת הסתלקות; הנשיא הוסיף כי מאחר שההסתלקות אינה גוררת אחריה מעשה בית דין, הרי אין היא מהווה מעשה בית דין אף לגבי סוגיית הולמות הייצוג ולכן אין מקום לבחון לגופן את הקביעות בעניין עורכי הדין שהובאו בהחלטת בימ"ש קמא. אשר לבקשה למחיקת הערעור בע"א 7809/12, הנשיא גרוניס קבע כי מאחר שהבקשה לפסיקת שכר טרחה הוגשה בהסכמת כל בעלי הדין אין צורך לטעת מסמרות בסוגיה האם ניתן לפסוק שכר טרחה לעורך דין שייצג חברי קבוצה אשר הגישו התנגדות מנומקת להסכם פשרה, במיוחד כאשר זו נתקבלה, עם זאת הנשיא גרוניס ציין כי הוא נוטה לדעה כי עקרונית רשאי בימ"ש לפסוק במקרה מתאים שכר טרחה לעורך דין שהציג התנגדות של חברי קבוצה להסדר פשרה. הנשיא גרוניס קבע כי נוכח הסכמת בעלי הדין, ובהתחשב בכך שהסכמי הפשרה להם התנגדו באי כוח המערערים לא אושרו, יש לפסוק שכר טרחה לבאי כוח המערערים. מאחר שעת מדובר בהתנגדות להסדר פשרה, אין זה מעשי לגזור את שכר הטרחה מתוך התועלת לקבוצה שהביאה התנגדותם להסדר הפשרה ומאחר שאין לחשב את שכר הטרחה כנגזרת של שעות העבודה שהושקעו על ידי עורכי הדין, פסק הנשיא גרוניס את שכר הטרחה בדרך של אומדנה וקבע כי בנסיבות העניין, הוא יעמוד על סך של 70,000 ש"ח. נוכח כל האמור, הורה הנשיא על מחיקת הערעור בע"א 7809/12, בכפוף לתשלום שכר טרחה לבאי כוח המערערים. חזרה למעלה

4   [דיון אזרחי] [בוררות] [חקלאות] רעא 7925/13 עדנה ארז כהן נ' אבן ספיר אגודה חקלאית מושב עובדים להתישבות (עליון; י' דנציגר; 31/12/13) - 8 ע' עו"ד: הבר"ע על פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי, במסגרתו דחה את בקשת המבקשים לבטל פסק משקם, דינה להידחות. זאת משלא מתעוררת שאלה החורגת מעיינים הפרטי של הצדדים ומשלא נמצא עיוות דין; צדק ביהמ"ש המחוזי כשקבע כי הטעות בפסק לה טוענים המבקשים אינה עולה כדי "טעות הגלויה על פני הפסק". דיון אזרחי – בקשת רשות ערעור – על פסק משקם בוררות – פסק משקם – ביטולו חקלאות – פסק משקם – התערבות בית המשפט חקלאות – הסדרים במגזר החקלאי המשפחתי – פסק משקם . המבקשים, אם ובנה, הינם חברי מושב אבן ספיר. הבקשה היא בקשת רשות ערעור על פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי במסגרתו דחה ביהמ"ש את בקשת המבקשים לבטל את פסק המשקם שניתן לפי חוק הסדרים במגזר החקלאי המשפחתי בקשר לחלוקת כספים לחברים המושב. . ביהמ"ש העליון דחה את הבקשה בקובעו: כידוע, רשות ערעור על החלטות ופסקי דין של ביהמ"ש בענייני בוררות ניתנת רק במקרים המעוררים שאלה עקרונית, משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים לבקשה, או במקרים בהם נדרשת התערבות בימ"ש זה משיקולי צדק או לשם מניעת עיוות דין. אמות מידה אלה מוחלות גם על בר"ע על פסק משקם מכוח סעיף 29 לחוק. במקרה דנא לא מתעוררת שאלה החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים. כמו כן, לא נמצא כי התקיים במקרה דנא עיוות דין המצדיק התערבות בפסק דינו של ביהמ"ש המחוזי, שכן זה בחן את טענות המבקשים והכריע בהן לגופן תוך יישום פסיקת בימ"ש זה. צדק ביהמ"ש המחוזי כשקבע כי הטעות בפסק לה טוענים המבקשים אינה עולה כדי "טעות הגלויה על פני הפסק". ברע"א 6726/96 נקבע כי ביהמ"ש ייטה שלא לחטט בפסק המשקם כדי לגלות בו טעות ולא להיתפס לספק טעות, אלא לבדוק אם נפלה בפסק טעות ברורה ומהותית. הטעות לה טוענים המבקשים אינה עונה על הגדרה זו. יתרה מכך, בימ"ש קמא המשיך ובחן את הדברים לעומקם כאשר קבע לאחר דיון מעמיק שהטעות לה טוענים המבקשים לאו טעות היא. לכן, למעשה, הבקשה כלל אינה מתייחסת לדחיית טענתם לפיה קיימת טעות הגלויה על פני הפסק אלא משיגה על קביעת ביהמ"ש לפיה אין מדובר בטעות כלל. השגה כאמור אינה מצדיקה מתן רשות ערעור בגלגול שלישי. אשר לטענת המבקשים הנוגעת לאי ההזדמנות להביא ראיות. צדק ביהמ"ש המחוזי כשדחה טענה זו. היה זה באחריות המבקשים להביא לעדות את אותו חבר ועד ככל שחשבו שעדותו יכולה להואיל להם ולכן אין לקבל את טענתם בהקשר זה. יש להדגיש כי ממילא יש לפרש את עילת הביטול לפי סעיף 24(4) לחוק הבוררות בצמצום רב, וטענת המבקשים אינה יכולה לעבור מסננת זו. לבסוף, יודגש כי המבקשים כלל לא התייחסו לקביעת ביהמ"ש לפיה הם מושתקים מלהעלות את טענותיהם בשל מעשה בית דין המתקיים לאור הפסק ראשון שניתן בעניינים, ובשל כך בלבד ניתן היה לדחות את בקשתם. חזרה למעלה

5   [דיון אזרחי] ברמ 8076/13 יורם בולקינד נ' עיריית תל אביב (עליון; ד' ברק ארז; 31/12/13) - 6 ע' עו"ד: הדין מקנה לביהמ"ש שק"ד רחב בכל הנוגע להענקת פטור מעירבון. בימ"ש קמא פעל בהתאם לשיקול דעתו, יישם את התנאים שנקבעו לעניין זה בפסיקה וקבע כי המבקש לא עמד בתנאי הראשון של הוכחת חוסר יכולת כלכלית לתשלום העירבון. לא נמצא להתערב בהחלטתו זו, לא כל שכן בגדרי בר"ע על החלטת ביניים, שיש לתתה במשורה. דיון אזרחי – עירבון – פטור מהפקדתו . בר"ע על החלטת בימ"ש משפט לעניינים מנהליים, שדחתה בקשה לביטול עירבון שנקבע לחובת המבקש במסגרת ערעור מנהלי שהגיש נגד ועדת הערר לענייני ארנונה כללית ועיריית ת"א. . ביהמ"ש העליון דחה את הבקשה בקובעו: ע"פ תקנה 427 לתקסד"א, המערער חייב לערוב להוצאות המשיב. ברבות השנים הפך העירבון הניתן במסגרת ערעור לפרקטיקה הנחשבת מחייבת. תקנה 432(א) קובעת כי ההחלטה לפטור מעירבון היא החלטה שבשק"ד הרשם (או השופט) וזה יינתן רק אם מן הצדק לתתו. בפסיקת ביהמ"ש העליון נקבעו שני תנאים מנחים שעל מבקש הפטור להוכיח: א. שמצבו הכלכלי אינו מאפשר לו להפקיד עירבון, ב. שיש לו סיכוי להצליח בערעור. העירבון בהליך הערעורי נועד להגשים את התכלית של הגנה על הצד שכנגד, הזכאי להבטחת הוצאותיו בגין עירובו בהליך שיפוטי שכשל כבר בערכאה הראשונה. מלכתחילה הגיש המבקש עתירה מנהלית לבימ"ש קמא. בהמשך, ביקש לשנות את סיווגה ולראות בה ערעור מנהלי (בקשה שהתקבלה). משמעות הדבר היא כי הוא מערער על החלטה שניתנה לטובת המשיב. אכן, טענותיו לא נידונו לגופן בוועדת הערר, אולם גם החלטה הדוחה את הערר על הסף בשל חוסר סמכות – היא החלטה סופית הניתנת לטובת הצד שכנגד ויוצרת חזקה לכאורה לטובתו באשר לסיכויי ההליך. על כן, גם במצב דברים זה זכאי הצד שכנגד להבטחת הוצאותיו. על כך יש להוסיף כי תקנה 519(א) מקנה לביהמ"ש שק"ד רחב לחייב אף תובע ליתן ערובה לתשלום הוצאותיו של הנתבע בנסיבות מסוימות – גם בהליך שאינו ערעורי, היינו עוד טרם שניתן פסק דין לטובת מי מהצדדים. אם כן, הדין מקנה לביהמ"ש שק"ד רחב בכל הנוגע להענקת פטור מעירבון. בימ"ש קמא פעל בהתאם לשיקול דעתו, יישם את התנאים שנקבעו לעניין זה בפסיקה, וקבע בצדק כי המבקש לא עמד בתנאי הראשון של הוכחת חוסר יכולת כלכלית לתשלום העירבון. לא נמצא להתערב בהחלטתו זו, לא כל שכן בגדרי בר"ע על החלטת ביניים, שיש לתתה במשורה. על כך יש להוסיף כי החלטת בימ"ש קמא הינה החלטה בסוגיה דיונית המסורה לערכאה הדיונית, ואין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בה. חזרה למעלה

6   [משפחה] [נזיקין] [בתי-משפט] בעמ 7073/13 פלוני נ' פלונית (עליון; א' רובינשטיין; 31/12/13) - 12 ע' עו"ד: שירה דרורי סאלם, הילה גלבוע, אשר ברק נדחתה בר"ע שעניינה בהתערבות ביהמ"ש המחוזי כערכאת ערעור בגובה הפיצויים שפסק ביהמ"ש לענייני משפחה מסך של 50,000 ש"ח לסך של 500,000 ש"ח בתביעה הנזיקית בגין אלימות פיסית ונפשית מצד המבקש ומסך של 18,000 ש"ח לסך של 100,000 ש"ח בתביעת לשון הרע. המקרה אינו עומד באמות המידה לדיון בגלגול שלישי. מכל מקום, ביהמ"ש סבור, כי אכן יש מקום להעלאת הרף, שכבר הועלה במקרים מסוימים, ולהגדיל את הפיצוי הנזיקי לבת זוג (או בן זוג) בגין אלימות עם שכל מקרה ייבחן לעניינו. הרכיבים שראוי להביאם בחשבון במקרים כאלה הם אורך תקופת ההתעללות, מאפייניה הספציפיים ועוצמתה. משפחה – תביעה נזיקית – בגין אלימות במשפחה משפחה – תביעה נזיקית – בגין לשון הרע נזיקין – פיצויים – שיעורם בתי-משפט – רשות ערעור – מתי תינתן . בר"ע על פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי בירושלים, בגדרו התקבל ערעורה של המשיבה בעיקרו ונדחה ערעורו של המבקש על פסק דינו של ביהמ"ש לענייני משפחה, בגדרו התקבלה חלקית תביעה נזיקית ותביעת לשון הרע של המשיבה, אך נדחתה תביעתה הרכושית. ביהמ"ש המחוזי קיבל ממצאיה של הערכאה הדיונית, אך מצא להתערב בגובה סכום הפיצויים שנפסקו למשיבה – מסך של 50,000 ש"ח לסך של 500,000 ש"ח בתביעה הנזיקית שהתקבלה בגין האלימות הפיסית והנפשית מצד המבקש ומסך של 18,000 ש"ח לסך של 100,000 ש"ח בתביעת לשון הרע, בגין משלוח מסמכים (מכתב מפורט שהמבקש דרש מהמשיבה לכתוב, המגולל קשר אינטימי (שאינו קשר אישות) שניהלה עם גבר אחר בעודה נשואה למבקש (להלן: המכתב) שנשלח לביתו של אבי המשיבה (להלן: האב) וכתב ההגנה של המבקש במסגרת התביעה הנזיקית שנשלח למקום העבודה של האב, וזאת – כנטען – במטרה לפגוע בה ולבזותה בעיני הקהילה החרדית אליה היא משתייכת. . ביהמ"ש העליון (מפי השופט א' רובינשטיין) דחה את הבקשה מהטעמים הבאים: גם אם המדובר בפסיקה בסכום גבוה, וגם אם אולי ניתן היה להגדיל משמעותית את הסכום שנפסק בביהמ"ש לענייני משפחה ועדיין לעשות כן באופן מתון יותר, אך כזה שיבטא (ובצדק) מגמה של הגדלת פיצוי לבת זוג (או בן זוג) בגין אלימות, מן המפורסמות כי רשות בגלגול שלישי ניתנת אך במקרים המעוררים שאלה משפטית או ציבורית חשובה; חרף הניסיון להעטות על הבקשה אדרת ציבורית, אין לוז המקרה – שעניינו הגדלת גובה הפיצוי בנסיבות מתוחמות – בא בקהלם של מקרים אלה. כידוע, אין די בכך שערכאת הערעור הגיעה לתוצאה שונה, ואף הפוכה, מזו של הערכאה הדיונית כדי להקים עילה למתן רשות ערעור; קל וחומר מקום בו קיבלה ערכאת הערעור את כלל ממצאיה של הערכאה הדיונית, והשינוי מוגבל לשיעור הפיצוי בלבד ; הדברים נכונים, במובן הדיוני, ביתר שאת כשעסקינן בהתערבות בפסיקתו של ביהמ"ש המחוזי בשבתו כערכאת ערעור על פסק דינו של ביהמ"ש לענייני משפחה, וזאת נוכח סעיף 9 לחוק ביהמ"ש לענייני משפחה, המקנה לערכאת הערעור על ביהמ"ש לענייני משפחה סמכויות נרחבות. ביהמ"ש מוצא להוסיף לגבי המגמה השיפוטית עליה הצביע והתוה – ובצדק – ביהמ"ש המחוזי לעניין פיצויי נזק על התעמרות בבת זוג. תופעת האלימות במשפחה הוגדרה לא פעם, ובמיוחד בהקשר הפלילי, כנגע שיש למגרו. אך אין סיבה שבעולם שגם דיני הנזיקין לא ישתתפו במאמץ המיגור. בתי המשפט רשאים לעשות שימוש בפיצויים מוגברים גם ככלי במלחמה הכוללת לביעור תופעה חברתית נפסדת של אלימות; ברי – ויוטעם – כי כל מקרה לגופו, אך בן זוג מכה צריך שיידע כי ככל שיוכח הדבר, לא יינקה מפיצוי משמעותי. הרכיבים שראוי להביאם בחשבון במקרים כאלה הם אורך תקופת ההתעללות, מאפייניה הספציפיים ועוצמתה. אשר ללשון הרע, אין חולק, כי הסכום שפסק ביהמ"ש המחוזי למשיבה מצוי ברף העליון של הפיצוי הנזיקי המקובל; ביהמ"ש המחוזי הכיר בכך ונימק קביעתו זו:"אנו סבורים כי מעשיו של האיש ראויים לכל גינוי והוקעה. מעשים אלו פגעו אנושות באוטונומיה של האישה, רמסו את כבודה, הותירו בה חבלות גופניות, ובעיקר פצעו את נפשה ורגשותיה. לטעמנו, הפגיעה הנפשית באישה מתקרבת לכדי הרף העליון של הפיצויים הראויים להיפסק בראש הנזק של כאב וסבל בסוג כזה של מקרים" בנתון לכך, חרף גובהו, הסכום שנפסק אינו חורג באופן קיצוני ממקרים נוספים בפסיקה בהם הושתו על בני זוג מתעללים ואלימים פיצויים גבוהים בגין הכאב והסבל שגרמו. אמנם, ישנה גם פסיקה לא מעטה נמוכה משמעותית, במספרים של עשרות אלפים ופחות ממאה אלף, אך – כאמור – יש מקום להעלאת הרף, שכבר הועלה במקרים מסוימים, עם שכל מקרה ייבחן לעניינו. במסגרת הדיון, מביא ביהמ"ש מקורות מהמשפט העברי הן לעניין השתת פיצויים בגין כאב וסבל שנגרמו בשל אלימות והתעללות, והן לגבי איסור לשון הרע. חזרה למעלה

7   [בתי-משפט] רעא 7617/13 חברה קדישא גחש"א כפר סבא נ' עיריית כפר סבא (עליון; י' עמית; 31/12/13) - 7 ע' עו"ד: בתיה בראף (מליכזון) שגיא טנא, יצחק פינק, יהושע דיאמנט עניינו במחלוקת על הקצאת שטחי קבורה בבית העלמין "פרדס חיים" בכפר סבא. ביהמ"ש אינו מוצא להתערב בהחלטת ביניים של ביהמ"ש המחוזי מרכז לפיה, עד להחלטה אחרת, העירייה רשאית להקצות קרקעות למנוחה נכונה (לפי יחס של אחד לארבע), והשנייה – כי מתן העדיפות בקבורה לתושבי העיר כפר סבא תחול רק על חברה קדישא. בין היתר צוין כי מדובר בקביעות שניתנו לטובת מנוחה נכונה כנגד המשיבות 1 ו-2 ולכן העירייה היא הצד הנכון להגשת בקשת רשות הערעור, ולא חברת קדישא. בתי-משפט – רשות ערעור – על החלטת ביניים בתי-משפט – סעדים זמניים – בקשת רשות ערעור . עניינו במחלוקת על הקצאת שטחי קבורה בבית העלמין "פרדס חיים" בכפר סבא(להלן: בית העלמין). בבית העלמין מתבצעת קבורה החל משנת 2009 על ידי שני גופים: חברה קדישא – עמותה המעניקה שירותי קבורה אורתודוקסית; ומנוחה נכונה – עמותה העוסקת בקבורה לפי רצון הנפטר או בני משפחתו. בהחלטה נשוא הבקשה דנא, שניתנה במסגרת בקשה לביטול צו מניע שניתן במעמד צד אחד בתביעה שהגישה מנוחה נכונה נגד משיבות 1 ו-2 להורות להן להקצות לה שטח בגודל שווה לשטחים שיוקצו לחברה קדישא. (הליך אליו צורפה חברה קדישא כנתבעת) קבע ביהמ"ש המחוזי מרכז כי מנוחה נכונה לא הראתה מה מקור זכותה להקצאת קרקע שוויונית ולא הוכיחה את הצורך שלה בשטחי קבורה נוספים. עוד נפסק כי מתן העדיפות לקבורה של תושבי העיר תחול אך ורק על חברה קדישא וזאת עד לכל החלטה אחרת בעניין. לפיכך, צו המניעה הזמני, שניתן במעמד צד אחד, ולפיו על העירייה להקצות למנוחה נכונה קרקע באופן שוויוני לחברה קדישא בוטל, וחלף כך נקבע, כי עד להכרעה סופית בעניין, ההקצאה תימשך על פי המפתח שנקבע בהחלטת מועצת העיר מיום 5.9.2012, קרי ביחס של אחד לארבע לטובת חברת קדישא. מכאן בקשה זו, בה עותרת חברה קדישא לביטול שתי הקביעות של בימ"ש קמא בהחלטתו הנ"ל. האחת – כי העירייה רשאית להקצות קרקעות למנוחה נכונה (לפי יחס של אחד לארבע), והשנייה – כי מתן העדיפות בקבורה לתושבי העיר כפר סבא תחול רק על חברה קדישא. . ביהמ"ש העליון (מפי השופט י' עמית) דחה את הבקשה מהטעמים הבאים: חברת קדישא היא אחת משלוש הנתבעות בתביעה שהגישה מנוחה נכונה. לתביעה זו, הגישו המשיבות 1 ו-2 כתב תביעה שכנגד. בעוד חברה קדישא הגישה תביעה נפרדת כנגד מנוחה נכונה. ביהמ"ש איחד את הדיון בשתי התביעות והן מתנהלות כיום במאוחד. חברת קדישא לא עתרה בכל שלב שהוא למתן סעד זמני, כך שתמיהה היא, הכיצד היא מבקשת לערער על החלטות שניתנו לטובת מנוחה נכונה כנגד המשיבות 1 ו-2? באשר לקביעה הראשונה, לטענת חברה קדישא היה על ביהמ"ש להימנע מהחלטה פוזיטיבית המתירה למשיבות 1 ו-2 להקצות שטחים נוספים למנוחה נכונה, טרם התבררו טענותיה במסגרת התביעה שהגישה. אלא שהחלטה זו ניתנה לבקשתה של העירייה, אשר ביקשה מביהמ"ש להכריע באופן זמני בסוגיה. משלא עתרה חברה קדישא לסעד זמני לפיו ייאסר על העירייה להקצות קרקעות למנוחה נכונה, היא אינה רשאית להלין על הסעד שניתן לזכות מנוחה נכונה כנגד העירייה. למעלה מן הצורך צוין כי הקצאת השטח הנוכחי למנוחה נכונה, יחד עם יתר השטחים בהם היא מחזיקה, לא עולה על סך של 10% מסך שטח הקבורה בבית העלמין – הסך אותו יש להקצות למנוחה נכונה לשיטת חברה קדישא, בהתאם לטענה החלופית בעתירתה. מכל מקום, מאזן הנוחות מטה את הכף כנגד קבלת הבקשה כאשר בנקודה זו עומדת על הפרק הקצאת שטח של 3.8 דונם בלבד, מתוך שטח של כ-95 דונם המיועד לקבורה. מכאן, שקיימת יתרת שטח נרחבת נוספת באמצעותה ניתן יהיה "לקזז" בין שטחיהן של שתי העמותות, ככל שתצלח דרכה של חברה קדישא בהוכחת טיעוניה בעתיד. בדומה, גם לגבי הקביעה השנייה. ביהמ"ש סבור כי חברת קדישא, איננה יכולה לעתור לביטול החלטה המופנית כלפי העירייה והוועדה, אשר בחרו שלא לבקש רשות ערעור עליה. זאת ועוד. חברה קדישא לא השכילה לשכנע מדוע נדרש להכריע בסוגיה זו כבר בשלב זה ולא להותירה לסוף הדרך. ביהמ"ש המחוזי ציין בהחלטתו כי העדיפות לתושבי העיר "תחול אך ורק בקבורה על ידי חברה קדישא בלבד וזאת עד לכל החלטה אחרת בעניין". בימ"ש זה הבהיר פעמים רבות כי ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב כל עוד לא סיימה הערכאה הדיונית את מלאכתה, באשר ייתכן כי בסוף היום תתייתרנה ממילא הטענות כנגד החלטת הביניים. חברה קדישא לא הצביעה על נזק ממשי שעלול להיגרם לה במידה ושאלה זו תוכרע בהמשך בפרט לנוכח גודל השטח שעדיין לא הוקצה כאמור לעיל. כן יש לזכור כי עסקינן בבקשת רשות ערעור על החלטה בעניין סעד זמני והלכה פסוקה עמנו היא כי אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בשיקול דעתה של הערכאה הדיונית בכל הנוגע לסעדים זמניים. חזרה למעלה

8   [עונשין] [ראיות] [דיון פלילי] עפ 8080/11 פלוני נ' מדינת ישראל (עליון; י' דנציגר, א' שהם, מ' נאור; 31/12/13) - 31 ע' עו"ד: תמר פרוש, רויטל גוטליב המערער הורשע באינוס בתו החורגת במשך שנים. על יסוד עדותה המהימנה של המתלוננת וראיות החיזוק שנמצאו לה, יש לדחות את הערעור על ההרשעה. גם הערעור על העונש דינו להידחות. אף שהעונש שהושת על המערער אינו קל, הוא אינו סוטה מהותית מרמת הענישה שנקבעה במקרים דומים. כפי שכבר נפסק, מן הראוי להשית על מבצעי עבירות מין במשפחה עונשי מאסר משמעותיים. עונשין – עבירות – עבירות מין במשפחה עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: עבירות מין ראיות – עדות – קורבן עבירת מין ראיות – עדות – עדות כבושה דיון פלילי – ערעור – אי-התערבות בממצאים עובדתיים . המערער הורשע, ברוב דעות, באינוס קטינה בת משפחה שטרם מלאו לה 14 שנים (ריבוי מקרים) ומעשה סדום בקטינה בת משפחה שלא בהסכמתה החופשית. העבירות בוצעו כלפי שתי בנותיה של בת זוגו. פה אחד, הורשע המערער גם בעבירה של הפרת הוראה חוקית. נגזרו עליו 15 שנות מאסר בפועל, מאסרים על תנאי ופיצויים לאחת המתלוננות. הערעור הוא על ההרשעה ולחילופין על העונש. . ביהמ"ש העליון דחה את הערעור על שני חלקיו: הטענות המרכזיות בערעור מכוונות נגד קביעות עובדתיות וממצאי מהימנות שנעשו ע"י ביהמ"ש המחוזי, ככל שמדובר בעדותה של המתלוננת ה. לטענת המערער, עסקינן בעדות כבושה, הנגועה בסתירות רבות, כאשר המסקנה המתבקשת היא כי מדובר בעדות בלתי מהימנה. הלכה מושרשת היא, כי לא בנקל תתערב ערכאת הערעור בממצאי מהימנות ועובדה שנעשו ע"י הערכאה הדיונית. זאת, בשל היתרון האינהרנטי המוקנה לערכאה הדיונית להתרשם באורח בלתי אמצעי מן העדים, מהאופן שבו הם מסרו את עדותם, מהתנהגותם על דוכן העדים ומשפת גופם. כל אלה, מאפשרים לערכאה הדיונית לתור, באופן מיטבי, אחר "אותות האמת" המתגלות בעדויות. לכלל האמור נקבעו, ברבות השנים, חריגים שונים שבהתקיימם תיטה ערכאת הערעור להתערב בקביעות שבעובדה ובממצאי מהימנות של בימ"ש קמא (ראו פסק דינו של השופט דנציגר בע"פ 7590/11). בעניין ניימן צוין כי אין לצפות בד"כ כי גרסת קורבנות תקיפה מינית תהא שלמה, עקבית, קוהרנטית וחסרת אי דיוקים. כשמדובר בעבירות מין המבוצעות בתוך התא המשפחתי, ובפרט כאשר הקורבנות הם קטינים, ההכרות העמוקה בין הפוגע לקורבן וגילו הצעיר של קורבן העבירה, מקשים עוד יותר על הגשת תלונה מידית ועל מסירת עדות ברורה, מפורטת, קוהרנטית ומסודרת מבחינה כרונולוגית. כפי שנפסק, תופעת כבישתן של עדויות הינה חזון נפרץ כאשר מדובר בעבירות אלימות ומין במשפחה – קל וחומר עבירות שבוצעו כלפי קטינים, ואין בכבישה עצמה כדי לפגוע במהימנות עדותו של נפגע העבירה כאשר ישנו הסבר מניח את הדעת להשהיית התלונה ולגילויה דווקא במועד הרלוונטי. בימ"ש קמא קבע כי המתלוננת זכתה למלוא אמונו וגרסתה מהימנה ועדיפה על פני כל גרסה סותרת ובייחוד על פני גרסת המערער. נקבע כי המתלוננת לא ניסתה להשחיר את פני המערער או להעצים את המעשים המיניים שביצע בה, והיא אף לא ראתה עצמה כקורבן למעשי אינוס אכזריים אלא יותר כשותפת סוד. ואכן, עיון בפרוטוקול מלמד כי מדובר בתיאורים אותנטיים שנמסרו ע"י ילדה תמימה. אמנם שופט המיעוט התרשם לשלילה מהמתלוננת משום ש"דבריה נמסרו בחוסר רגש וללא ביטוי חיצוני לתחושות". אך מעובדה זו ניתן להסיק את ההפך, מאחר שלא היתה מחלוקת כי המתלוננת לא ראתה במעשים כמשקפים פסול מוסרי ובוודאי שלא עבירה פלילית. לפיכך אין ללמוד מהעדר הבעת תחושות חיצוניות וממסירת העדות באופן בלתי אמוציונאלי, על חוסר מהימנות המתלוננת. ועוד, בכי והתרגשות אינם מהווים תנאי בלעדיו אין למהימנות העדות, שכן אין דרך אחת ויחידה להבעת רגשות. כפי שציין בימ"ש קמא, ניתן למצוא בעדותה של המתלוננת ה. עושר רב של פרטים שאינם אמורים להיות בידיעתה של נערה צעירה שגדלה בסביבה דתית. אין בעובדה כי פרט לאירוע בית החולים, לא הצביעה המתלוננת ה. על אירועים ספציפיים, כדי לפגום בעדותה. זאת, מאחר שמדובר במעשי אינוס שבוצעו בה במשך שנים ובתדירות גבוהה, ואין לצפות ממנה כי תדע להבחין בין מקרה אחד למשנהו. אשר לאירוע האונס בביה"ח, ביהמ"ש התייחס לטענה לפיה אין כל הגיון בכך שהמערער יבצע מעשה אינוס בביה"ח, כאשר חדרה של המתלוננת פתוח ובכל רגע הוא עלול להיתפס בקלקלתו. דומה, כי התשובה לתמיהה זו ניתנה בע"פ 6643/05, שם צוין כי גם מעשים תמוהים אפשריים הם, ויש לבחון את הטענה שנעשו ע"פ חומר הראיות ולא ע"פ הנחות בדבר מידת התחכום או התכנון במעשיהם של נאשמים. ניתן למצוא בפסיקה מקרים רבים בהם בוצעו עבירות מין בנסיבות שבעיני האדם הסביר יראו כבלתי הגיוניות. ניסיון החיים המצטבר מלמד כי עברייני מין, שברובם לוקים בסטייה מינית, מוכנים ליטול סיכונים הנתפסים כבלתי סבירים, על-מנת לספק את תאוותם ואת יצריהם המיניים המעוותים. בימ"ש קמא לא התעלם מסתירות ואי דיוקים שנפלו בעדותה של המתלוננת, ולאחר זאת קבע כי אין מדובר בפגמים היורדים לשורשו של עניין וכי אין בהם כדי להפחית ממידת מהימנותה של המתלוננת. דומה, כי אין בסיס להתערבות בקביעה זו, ואף ביהמ"ש העליון סבור כי הסתירות הנטענות הינן מינוריות וניתן ליחסן לאי זכירה או לבלבול של המתלוננת, אשר עמדה בחקירה נגדית קשה ומתישה. בימ"ש קמא דחה את הטענה כי מדובר בתלונה כוזבת שנולדה על רקע סכסוך בין המערער לבת זוגו. גם בקביעה זו אין להתערב. זאת ועוד. לעדות המתלוננת נמצאו ראיות חיזוק משמעותיות, שבראשן הקרע שנתגלה בקרום הבתולין שלה. הרופא המשפטי קבע כי הקרע נגרם "מהחדרת גוף נוקשה כגון פין בזקפה ו/או אצבע/אצבעות". לא הובאה עדות מומחה סותרת, ולפיכך נותרה החוו"ד הנ"ל במלוא תוקפה ומשמעויותיה הראייתיות. ראיית חיזוק נוספת ניתן למצוא בשיחתה של המתלוננת עם סבתה. סיכומם של דברים, על יסוד עדותה המהימנה של המתלוננת וראיות החיזוק לה, נמצא לדחות את הערעור על הרשעתו של המערער. אשר לעונש. אף שהעונש אשר הושת על המערער אינו קל, הוא אינו סוטה מהותית מרמת הענישה שנקבעה במקרים דומים, ולכן דין הערעור על מידת העונש להידחות. המערער ניצל מינית את בתו החורגת במשך שנים לא מעטות, מאז היותה כבת 8 שנים ועד הגיעה לגיל 12.5, במטרה לספק את יצריו המיניים המעוותים ואת דחפיו החולניים והסוטים. הוא אינו מקבל אחריות על מעשיו האכזריים ואינו מגלה כל אמפתיה למתלוננת, שתוצאות מעשיו הנפשעים ילוו אותה עוד שנים לא מעטות. כפי שנפסק בע"פ 7015/09, מן הראוי להשית על מבצעי עבירות מין במשפחה עונשי מאסר משמעותיים, הן לשם הרתעתם האישית והן להרתעת הרבים, ובעיקר על מנת לשקף את מידת הפגיעה החמורה בקורבנות ובזכות היסוד של כבוד האדם, וכן במטרה להביע את הסלידה ושאט הנפש של החברה מביצוע עבירות אלו. הדבר נכון ביתר שאת, כאשר מדובר בקורבנות קטינים. חזרה למעלה

9   [משפט מינהלי] בגץ 8854/13 אלמגור ארגון נפגעי הטרור נ' ועדת השרים - ממשלת ישראל (עליון; א' רובינשטיין, צ' זילברטל, א' גרוניס; 30/12/13) - 8 ע' עו"ד: נחי בן אור, נפתלי ורצברגר העתירה בעניין שחרור אסירים פלסטינים דינה להידחות, משלא נמצאה עילה להתערבות בג"ץ. העובדה שחמישה מבין המועמדים לשחרור הם תושבי ירושלים, כשלעצמה, אינה הופכת את החלטת השחרור לבלתי סבירה; החלטת הממשלה מספר 640 מחייבת דיון בממשלה בכל הנוגע לאסירים שהם אזרחי מדינה, לא בנוגע לאסירים שהם תושבי המדינה אך לא אזרחיה. משפט מינהלי – בגץ – היעדר עילה משפט מינהלי – בגץ – ביקורת על החלטות ממשלה . עתירה בעניין שחרור אסירים פלסטינים במסגרת "הפעימה השלישית" הנערכת ע"פ החלטת הממשלה מספר 640. העתירה מתמקדת בעובדה שעל 26 האסירים האמורים להשתחרר נמנים 5 תושבי ירושלים. . ביהמ"ש העליון בשבתו כבג"ץ דחה את העתירה (ברוב דעות השופט זילברטל והנשיא גרוניס וכנגד דעתו החולקת של השופט רובינשטיין בסוגיית האסירים תושבי ירושלים): דעת הרוב – הטענה המיוחדת לעתירה זו, שטרם נדונה בעתירות הקודמות שהוגשו בעניין המהלך הנוכחי של שחרור האסירים, מתייחסת להיות חמישה מבין המועמדים לשחרור, תושבי ירושלים. לא עלה בידי העותרים לשכנע כי נתון זה כשלעצמו הופך את החלטת השחרור לבלתי סבירה, נוכח פסיקתו העקבית של בימ"ש זה בפרשות דומות. יצוין כי בעבר נדחתה עתירה בגדרה נתקפה החלטה למתן חנינה לאסירים פלסטינים תושבי ירושלים וביהמ"ש ציין כי לא מצא כיצד פוגעת ההחלטה בריבונות המדינה. מעבר לכך, החלטת הממשלה ברורה: רשימת האסירים שאמורים להשתחרר לא תוכל לכלול אסירים שהם אזרחי המדינה ללא הבאת הנושא לדיון בממשלה. לא נאמר בהחלטה כי קיימת מגבלה דומה בעניין שחרור אסירים שהם תושבי המדינה אך לא אזרחיה. גם בדיון שנערך בבג"ץ 5413/13, הבהירו המשיבים כי החלטת הממשלה לא תחול על "שחרור אזרחים ישראלים", כלומר גם הבהרה זו התייחסה להבחנה שבין מי שהוא אזרח המדינה לבין מי שאינו אזרח המדינה ולא להבחנות אחרות. ויודגש, אין מדובר בהבחנה פורמאלית גרידא, שכן קיים הבדל בין אזרח המדינה לבין תושב שאינו אזרח מבחינת ההשלכות לסוגיהן שעשויות להיות לשחרור אסירים במסגרת תהליך של מו"מ מדיני. העותרים העלו חשש מפני הסיכון הטמון בשחרור תושבי המדינה. בעניין זה, די בכך שהנושא נשקל פרטנית ביחס לכל אסיר המיועד לשחרור ע"י הגורמים המקצועיים ונמצא כי אין מניעה לשחררם. הסוגיה שבמוקד העתירה היא סוגיה טעונה ומורכבת העומדת בלב מחלוקת ציבורית. עם זאת, בפני ביהמ"ש מונחת רק השאלה המשפטית – האם קמה עילה להתערבותו. לשאלה זו יש להשיב בשלילה. דעת המיעוט – היה מקום להוציא צו על תנאי באשר לשחרור החמישה שהם תושבי מזרח ירושלים, וזאת בשאלה האם נתנו הממשלה וצוות השרים דעתם כדבעי לנושא זה ולהשלכותיו מעבר לעצם קבלת המידע שהללו מצויים ברשימה. כידוע, גישה ותיקה של בימ"ש זה היא להימנע מהתערבות בהחלטות מדיניות, וזאת בלי קשר באשר לשאלות באשר לתבונתן. ואולם, בגדרי המשפט המנהלי על ביהמ"ש לבחון את דרך קבלת ההחלטה. בשונה מן המצב לגבי השחרור בכלל, לא זכינו לשמוע כי הנושא דנא נדון. חזרה למעלה

עבודה אזורי

10   [עבודה] עלח (ת"א) 17884-12-11 קבוצת מגנוליה תכשיטי כסף בע"מ נ' מדינת ישראל הממונה על חוק עבודת נשים (עבודה; דגית ויסמן, נ.צ.: מ' הלוי, י' גליק; 23/12/13) - 11 ע' עו"ד: אפרת זהר, תמר שריאל , מורוז ושבשאי נוכח הסמכות הנתונה לממונה על חוק עבודת נשים, ונוכח שיקוליה והנמקתה של הממונה שלא להתיר את פיטורי המשיבה 2 במהלך תקופת טיפולי הפוריות, בנסיבות בהן תפקודה הבינאישי של משיבה 2 הוא שעמד בבסיס הפיטורים ותפקודה המקצועי היה סביר, לא נפל בהחלטתה פגם המצדיק התערבות ביה"ד. עבודה – עבודת נשים – פיטורי עובדת בטיפולי פוריות עבודה – עבודת נשים – פיטורים במהלך טיפולי פוריות עבודה – עבודת נשים – טיפולי פוריות והפריה חוץ-גופית עבודה – בית-הדין לעבודה – ביקורת שיפוטית . המערערת העסיקה את משיבה 2 (להלן: העובדת) כמנהלת חשבונות מיום 3.10.10 ועד לפיטוריה ביום 27.4.11. באותו יום, זמן קצר לאחר קבלת הודעת הפיטורים, העובדת הודיעה שהיא עוברת טיפולי פוריות. המערערת הגישה בקשה להיתר לפיטורי העובדת מאת הממונה על חוק עבודת נשים, תשי"ד-1954 (להלן: הממונה; החוק). הממונה דחתה ביום 16.8.12 (בשנית), את בקשת המערערת ליתן היתר לפיטורי העובדת, ומכאן הערעור. . בית הדין האזורי לעבודה (השופטת ד' ויסמן ונציגי הציבור מ' הלוי, י' גליק) דחה את הערעור ופסק כי: המחוקק קבע הגנה מפני פיטורים לעובדת הרה או לעובדים המצויים בטיפולי פוריות בין אם נעדרו מעבודתם לצורך טיפולים אלו ובין אם לאו. בענייננו, העובדת לא נעדרה מהעבודה לצורך הטיפולים ובמקרים הספורים בהם נאלצה להיעדר, מסרה נימוק אחר להיעדרותה. בנסיבות אלה, חל סעיף 9(ה)(3) לחוק. סעיף זה נועד להרחיב את ההגנה מפני פיטורים לעובדים העוברים טיפולי פוריות, גם אם הם אינם נעדרים ממקום העבודה. בצד האיסור על פיטורי עובדת העוברת טיפולי פוריות, ניתנה לממונה סמכות להתיר את הפיטורים. הממונה אינה רשאית להתיר את הפיטורים אם שוכנעה כי יש קשר בין הפיטורים ובין ההיריון או טיפולי הפוריות והיא רשאית להתיר או לאסור את הפיטורים, בהתחשב במכלול יחסי העבודה במקום. בכל מקרה, ביקורתו של ביה"ד במסגרת ערעור על החלטת הממונה היא ביקורת שיפוטית המוגבלת להתערבות בהחלטה מכח עילות המשפט המנהלי. בענייננו הממונה קבעה כי המערערת לא ידעה שהעובדת עוברת טיפולי פוריות. עם זאת נקבע כי תפקוד העובדת לא היה קיצוני וחריג באופן שיצדיק את פיטוריה במהלך תקופת טיפולי הפוריות, מה גם שמבחינה מקצועית, להבדיל מתחום היחסים הבינאישיים, לא נפל פגם בהתנהלותה. הממונה הדגישה כי היא ערה לליקויים בתפקוד הבינאישי של העובדת, אולם היא לא שוכנעה כי עוצמתם הצדיקה פיטורים באותו שלב, בשים לב לעובדה שהיא עברה טיפולי פוריות. בבוא הממונה לדון בבקשת ההיתר חלק משיקוליה הם העובדה שהעובדת מצויה בטיפולי פוריות כך שההתייחסות ליחסי העבודה ולכלל הנסיבות אינו דומה ל"מקרה רגיל". כך, הממונה רשאית לשקול שיקולים נוספים כגון שיקולים חברתיים, כלכליים או אישיים הנוגעים לעובדת. במקרה דנן, לאור הסמכות הנתונה לממונה ונוכח שיקוליה והנמקתה, לא נפל בהחלטתה פגם המצדיק התערבות ביה"ד. גם אם ניתן היה להגיע לתוצאה שונה, אין פירוש הדבר כי מדובר בהחלטה בלתי סבירה. בנסיבות בהן תפקודה הבינאישי של העובדת הוא שעמד בבסיס פיטוריה, כשאף לגרסת המערערת תפקודה המקצועי היה סביר, ובשים לב לכך שההגבלה הקבועה בחוק בכל הנוגע לפיטורי עובדת בטיפולי פוריות, תחומה בזמן ל-150 יום בלבד, לא נמצא כי החלטת הממונה מהווה החלטה בלתי סבירה או כי היא פוגעת בעקרונות הצדק הטבעי. חזרה למעלה

11   [עבודה] סע (י-ם) 54959-02-12 כריסטינה גרצנשטיין נ' ירושלביט-סוכנות לבטוח בע"מ (עבודה; שרה ברוינר ישרזדה; 17/12/13) - 10 ע' עו"ד: שרשבסקי, שרביט ביה"ד פסק כי בנסיבות העניין, ונוכח הצורך להרתיע מעסיקים מפני התנהגות פוגענית אל עובדת העוברת טיפולי פוריות בשל כך בלבד, מול העובדה כי הרקע לשיחה שקיים מנהל הנתבעת עם התובעת בו עלו טעמים הנוגעים להודעתה להיכנס לטיפולי פוריות, היה ויכוח מקצועי, התנצלות מנהל הנתבעת, והעדר אירועים דומים שיש בהם כדי להצביע על אפליה בתנאי העבודה, פיצוי ראוי בגין אירוע זה הינו בסך 1,500 ₪. עבודה – שוויון הזדמנויות בעבודה – איסור הפליה עבודה – שוויון בעבודה – איסור הפלייה עבודה – התפטרות – פיצויי פיטורין עבודה – פיצויי פיטורין – התפטרות כפיטורין עבודה – דמי מחלה – זכאות עבודה – חופשה שנתית – חישוב ימי החופשה . התובעת עבדה אצל הנתבעת כמזכירה מיום 20.8.09 ועד יום 15.2.11 אז נכנסה התפטרותה לתוקף (להלן: מכתב ההתפטרות). ביום 23.6.10 מסרה התובעת למנהל הנתבעת הודעה על התחלת טיפולי פוריות. למחרת היום, מנהל הנתבעת סבר כי פעולה שביצעה התובעת בקשר עם עבודתה אינה ראויה, וצרח על התובעת תוך שימוש במילות גנאי (להלן: השיחה). ביום 24.6.10 כתבה התובעת למנהל הנתבעת מכתב בו הבהירה כי לא יוכל לפטרה בשל טיפולי הפוריות וכי אין בכוונתה להתפטר. בתביעה טוענת התובעת כי לאחר שהודיעה על טיפולי הפוריות היא הופלתה לרעה בניגוד לחוק שוויון הזדמנויות בעבודה, התשמ"ח-1988 (להלן: חוק השוויון) והיא עותרת לפיצוי בגין כך. כמו כן נטען כי לאור התנהגות הנתבעת כלפיה מאז ועקב הודעתה על טיפולי הפוריות לא ניתן היה לדרוש ממנה להמשיך בעבודתה אצל הנתבעת ומשכך היא זכאית לפיצויי פיטורין עקב התפטרותה. כן נסבה התביעה על הפרשי דמי מחלה והפרשי חופשה שנתית. . בית הדין האזורי לעבודה (השופטת ש' ברוינר ישרזדה ונציגת הציבור ש' זימן) דחה את התביעה ברובה ופסק כי: אשר לפיצויי פיטורין, התובעת לא התפטרה במהלך טיפולי הפוריות ואף לא מיד בסיומם אלא המתינה כחודש וחצי עד להתפטרות. לפיכך, אין קשר סיבתי בין התנהלות הנתבעת בתקופת הטיפולים לבין הפיטורין. התובעת לא טענה כל טענה באשר להתנהלות הנתבעת כלפיה או באשר לפגיעה בזכויותיה עקב התנהלות כזו במשך כל התקופה עד להתפטרות. הדבר מלמד על כך שלא נפלו פגמים משמעותיים, אם בכלל, בהתנהלות הנתבעת, שהפכו את מקום העבודה לכזה שבו לא ניתן לצפות כי תמשיך בעבודתה. מעבר לכך, כדי שעובד יהא זכאי לפיצויים מכח סעיף 11 לחוק פיצויי פיטורין, עליו להתריע בפני המעסיק על תנאי עבודה שלדידו אינם מאפשרים המשך עבודתו וליתן למעסיק אפשרות לשפרם. העובדה כי התובעת לא עשתה כן, שומטת את הקרקע תחת תביעתה, אף אם היה פגם בהתנהלות הנתבעת. בנוסף, במכתב ההתפטרות אין דרישה לפיצויי פיטורין ואף לא כל טענה באשר להתנהלות שכביכול נאלצה התובעת לסבול אצל הנתבעת ואשר הביאה אותה להתפטר. מיד בסמוך לסיום עבודתה אצל הנתבעת אף החלה התובעת לעבוד במקום עבודה חלופי במשכורת גבוהה יותר. לא הייתה כלפי התובעת מעבר לשיחה, כהגדרתה לעיל, התנהלות שיש בה כדי להצדיק התפטרות בדין מפוטר. לפיכך, התביעה לפיצויי פיטורין נדחתה. אשר לפיצוי מכח חוק השוויון, תנאי העבודה של התובעת לא שונו עקב הודעתה על טיפולי פוריות. אשר לשיחה, השאלה היא האם ניתן לראות בה משום אפליה בתנאי העבודה. בהקשר זה, כחלק מתנאי העבודה בגדר חוק השוויון יש לראות היחס שלו זוכה העובד מצד מעבידו. במקרה זה, העובדה שחלק מן הטעמים בגינם התייחס מנהל הנתבעת בשיחה היה ההודעה שקיבל יום קודם לכן בדבר כוונתה להיכנס לטיפולי פוריות, הרי שהדברים שנאמרו בשיחה הם בגדר הפליה אסורה לפי חוק השוויון. ואולם, מנהל הנתבעת התנצל על אותו אירוע. אף לא אירעו אירועים אחרים שבהם זכתה התובעת ליחס מפלה כתוצאה מטיפולי הפוריות. בנוסף, הודעה מהיום להיום או מסוף יום אחד ביחס ליום העבודה הראשון שלמחרתו, אינה הודעה מספקת וסבירה מראש, לפחות מבחינת המעביד. בנסיבות העניין, ונוכח הצורך להרתיע מעסיקים מפני התנהגות פוגענית אל עובדת העוברת טיפולי פוריות בשל כך בלבד, מול העובדה כי אירוע השיחה היה על רקע ויכוח מקצועי, התנצלות מנהל הנתבעת, והעדר אירועים דומים שיש בהם כדי להצביע על אפלייתה בתנאי עבודתה, פיצוי ראוי בגין אירוע חד פעמי זה הינו בסך 1,500 ₪. אשר להפרשי דמי מחלה, התובעת אינה זכאית לתשלום דמי מחלה גם כאשר בשל טיפולי הפוריות נעדרה יום אחד בלבד, בהעדר בסיס חוקי ובהעדר מקום להרחבת הדין הנוגע מעבר לנדרש; אשר להפרשי חופשה שנתית, בתקופת העבודה ניצלה התובעת 15 ימי חופשה מלאים בשכר, מלבד הימים שנוכו כימי חופשה בשל צירוף איחורים. באשר ליתר ימי החופשה, משלא הייתה זכאית הנתבעת לימים אלו כימי חופשה, הרי שקיזוזם נעשה כדין. חזרה למעלה

12   [ביטוח לאומי] [עבודה] בל (חי') 22780-10-11 מרדכי דהן נ' המוסד לביטוח לאומי (עבודה; יגאל גלם, נ.צ.:מ' בוחבוט, י' מגל; 16/12/13) - 12 ע' עו"ד: ביה"ד פסק כי התובע ממלא אחר כל תנאי הסף הקבועים בסעיף 84א' לחוק הביטוח הלאומי, הן לעניין ליקוי השמיעה והן לעניין הטנטון, ומשכך דין תביעת התובע להכרה בפגיעה בשמיעה ובטנטון כפגיעה בעבודה, להתקבל. ביטוח לאומי – ביטוח נפגעי עבודה – פגיעה בעבודה ביטוח לאומי – ביטוח נפגעי עבודה – דמי פגיעה ביטוח לאומי – תחולת החוק – ליקויי שמיעה עבודה – ביטוח לאומי – פגיעה בעבודה עבודה – בית-הדין לעבודה – מומחים רפואיים . עסקינן בתביעת התובע להכיר בליקוי שמיעה ובטנטון מהם הוא סובל כפגיעה בעבודה, כמשמעותה בסעיף 84א לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (להלן: החוק). התובע, יליד שנת 1966, עבד במפעל כבירן 1971 בע"מ משנת 1989 ועד היום. במשך כל שנות עבודתו נחשף התובע לרעש מזיק של לפחות 85 דציבל במשך לפחות 8 שעות ביום, כאשר הרעש בכל המחלקות בהן עבד התובע נע בין 70 דציבל ל-103 דציבל. התובע בעבודתו במחלקות בהן קיים רעש מזיק עובד עם אוזניות. בתיק מונה מומחה יועץ רפואי מטעם בית הדין (להלן: המומחה). . בית הדין האזורי לעבודה (השופט י' גלם ונציגי הציבור מ' בוחבוט, י' מגל) קיבל את התביעה ופסק כי: ביה"ד הוא המכריע בשאלת הקשר הסיבתי משפטי בין מחלת התובע לתנאי עבודתו ולצורך כך הוא נעזר במומחה-יועץ רפואי. הלכה היא כי בהליך בו מתמנה מומחה יועץ רפואי, ביה"ד מייחס משקל רב לחוות דעתו, מן הטעם שהאובייקטיביות שלו גדולה יותר ומובטחת במידה מרבית מעצם העובדה, שאין הוא מעיד לפי בקשת צד ואין הוא מקבל שכרו מידי בעלי הדין. תכלית סעיף 84א לחוק לצמצם את המקרים בהם ליקויי השמיעה מוכרים כפגיעת עבודה באמצעות קביעת תנאים מצטברים שיעידו על קשר סיבתי חזק בין הליקוי בשמיעה לתנאי העבודה. רק בהתקיימות כל יסודות הסעיף, תוכר הפגיעה בשמיעה כפגיעת עבודה. בענייננו המומחה מטעם ביה"ד קבע כי התובע סובל מפגיעת רעש בשתי אוזניו בתדר 4000 הרץ בצורת האות V. כמו כן, קיים ליקוי בתדרי הדיבור יותר מ-25 דציבל בכל אוזן. נוכח חוות דעת זו, ובהעדר טעמים המצדיקים שלא לאמצה, ולאור הרעש המזיק אליו היה חשוף התובע בעבודה, פסק ביה"ד כי הוא שוכנע שקיים קשר סיבתי בין הליקוי בשמיעת התובע לבין תנאי עבודתו. ביה"ד ציין כי די בכך שימצא במבוטח ליקוי שמיעה של 20 דציבל ומעלה, שמקורו, לפחות באופן חלקי, הינו מחשיפה לרעש מזיק כדי שיתקיימו תנאי הסעיף ואין צורך שליקוי השמיעה ייגרם כולו מחשיפה לרעש מזיק. לאור האמור, פסק ביה"ד כי יש להכיר בפגיעת התובע בשמיעה כפגיעה בעבודה לפי סעיף 84א(א) לחוק. באשר לטנטון עוסק סעיף 84א(ב) לחוק. התובע עומד בכל תנאי הסעיף: המומחה הגיע למסקנה כי יש ליקוי בתדרי הדיבור יותר מ-25 דציבל בכל אוזן; הטנטון תועד לראשונה ברשומה רפואית בזמן שהתובע עדיין עבד במקום העבודה עם חשיפה לרעש מזיק; קיימות יותר משתי פניות של התובע אודות תלונות על טנטון כבר מספר שנים עובר להגשת תביעת התובע לנתבע. ניכר גם, כי תלונות התובע בגין טנטון נמשכות לאורך זמן לא מבוטל ואינן סמוכות להגשת תביעתו לנתבע ולא תלויות בה. התובע פנה לרופא מומחה בתחום אף אוזן גרון בתלונות על טנטון ולא הסתפק בפניה לרופא משפחה בלבד. ממהותן ואופיין של התלונות ניתן ללמוד על האותנטיות שלהן ומשכך ניכר, כי התובע עומד בתנאים הקבועים בחקיקה ובפסיקה להכרה בטנטון כפגיעה בעבודה. לסיכום, התובע ממלא אחר כל תנאי הסף הקבועים בסעיף 84 א' לחוק הן לעניין ליקוי השמיעה והן לעניין הטנטון ולכן, דין תביעת התובע להכרה בפגיעה בשמיעה ובטנטון כפגיעה בעבודה להתקבל. חזרה למעלה

13   [עבודה] סע (ת"א) 3437-01-12 יוסי לוי נ' ועדת הבחירות למועצת העובדים בחברת אל על (עבודה; הדס יהלום, נ.צ.: י' הרצברג, ח' רזניק; 15/12/13) - 37 ע' עו"ד: טל חטר-ישי, פעיל, גיפס, תקן, זילברשטיין, פרידמן, ברק כלב, לונגמן, הורוויץ ביה"ד דחה תביעה שעניינה שאלת כשרות הבחירות שנערכו לתפקיד יו"ר מועצת עובדי אל על ביום 29.12.11, בהן זכה הנתבע 3. ביה"ד קבע כי יש דופי באשר למעורבות הנתבע 2 והעומד בראשו בהליך הבחירות, כאשר תפקידו הינו אך לפקח על ההליך, אך עם זאת, אין הדבר מצדיק, בנסיבות המקרה, את ביטול תוצאות הבחירות ועריכת בחירות חוזרות. עבודה – איגודים מקצועיים – ארגון עובדים . תובענה שעניינה שאלת כשרות הבחירות שנערכו לתפקיד יו"ר מועצת עובדי אל על ביום 29.12.11. בבחירות זכה הנתבע 3. התובע, שהתמודד בבחירות, טוען, בין היתר, את הטענות הבאות: הליך הבחירות זוהם על ידי נתבע 2 (להלן: האיגוד) שהתערב בהליך באופן לא ראוי בניגוד לתפקידו כגוף מפקח ותוך העדפת הנתבע 3 והתנגדות לבחירת התובע; האיגוד פעל תוך השפעה בלתי הוגנת על חברי הגוף הבוחר; בחירת הנתבע 3 התאפשרה בעקבות שוחד בחירות של יו"ר האיגוד לנציגי ועדים שונים; הצבעה באמצעות ייפוי כח הייתה פסולה, מנוגדת לחוקת ההסתדרות ותקנון ועדי עובדים וכי נוסח ייפוי הכח היה פסול והייתה תרמית בשימוש ביפויי הכח. בית הדין האזורי לעבודה (סגנית הנשיאה ה' יהלום ונציגי הציבור י' הרצברג, ח' רזניק) דחה את התביעה ופסק כי: ביה"ד ציין כי ההליך מעורר שאלה כבדת משקל ביחס לתפקיד ההסתדרות הכללית והאיגוד בהליך בחירות פנימי בתוך מקום עבודה ולמידת מעורבותם בהליך הבחירות. מהראיות עולה כי במהלך תקופת הבחירות שרר מתח מתמיד בין נציגי האיגוד לבין חברי ועדת הבחירות, כי נציגי האיגוד לא פעלו כמשקיפים אלא היו מעורבים בעבודת ועדת הבחירות וכך גם יו"ר האיגוד. גם אם סבר יו"ר האיגוד כי פעולות ועדת הבחירות אינן תקינות, הרי שועדת הבחירות היא זו שאחראית על ניהול הבחירות ולכן היה עליו לצמצם את התערבותו בפעילות הועדה לפעולות פיקוח, באמצעות המפקחים שמינה, בפרט נוכח הסכסוך האישי שהיה קיים בינו לבין התובע, שהתמודד בבחירות. ביה"ד בחן את הטענות שהעלה התובע ביחס להתערבות פסולה של האיגוד בהליך הבחירות. ביה"ד לא מצא ממש בטענת התובע להבטחות או "שוחד בחירות" מטעם יו"ר האיגוד לגורמים שונים מתוך הגוף הבוחר. ביה"ד אף לא מצא ממש בטענה בדבר מתן אפשרות הצבעה באמצעות ייפוי כוח לעוד הנעדר מהארץ במועד הבחירות מפאת עבודתו. עם זאת ביה"ד מצא דופי מסוים באופן ניסוח ייפוי הכח, אך יחד עם זאת קבע כי לא הוכח כי השימוש ביפויי כח במהלך ההצבעה השפיע באופן ממשי על תוצאות הבחירות; ביה"ד מצא דופי באשר למעורבות האיגוד בהליך הבחירות. ביה"ד לא מצא פסול בהבעת דעה של יו"" האיגוד התומכת במועמד אשר אדרי, אך קבע כי במקרה זה יו"ר האיגוד חרג מהבעת דעה גרידא. ביה"ד מצא כי האיגוד והעומד בראשו היו מעורבים בהליך הבחירות באופן פעיל ובכלל זאת מעורבות מסיבית בפעולות ועדת הבחירות. ביה"ד עמד על כך כי תפקידו של האיגוד, כמפקח על הבחירות, מחייב אותו לאפשר לעובדים במקום העבודה לנהל את ההליך בעצמם ולבחור באופן אותנטי את הנציג המועדף עליהם. במקרה זה, האיגוד חרג מגבולות המותר והאסור והפעיל את כובד משקלו לטובת המועמד המועדף עליו וכנגד התובע, באופן החורג מהמסגרת הקבועה בתקנון להיות האיגוד "מפקח" על ההליך. ביה"ד ציין כי הוא אינו נדרש לקבוע את גבולות המעורבות המותרת של ארגון עובדים בהליך בחירות לנציגות העובדים בהליך דנן לאור המסקנה כי גם וככל שנפלו פגמים בהליך הבחירות לתפקיד יו"ר מועצת עובדי אל על, מבחינת מעורבות האיגוד בהליך, אין הם מצדיקים את ביטול תוצאות הבחירות ועריכת בחירות חוזרות. ביה"ד לא מצא כי הפעילות של האיגוד והעומד בראשו, במסגרת הליך הבחירות, גרמו לפגיעה ברצון ובאוטונומיה של עובדי אל על לבחור את הנציג שיעמוד בראשם. ביה"ד ציין כי גם אם היה נקבע שנפלו פגמים בהליך הבחירות המצדיקים את ביטולו, הפתרון הוא בעריכת בחירות חוזרות ולא בפסילת חלק מן הקולות תוך הכרזה על התובע כמנצח. עריכת בחירות חוזרות בשלב זה עלולה לפגוע בפעילותה השוטפת של מועצת העובדים הנבחרת. מאזן הנוחות מטה את הכף לאי ביטול תוצאות הבחירות, בשים לב לנזקים שייגרמו לצדדים שונים כתוצאה מביטול ההליך מחד, ולסבירות הנמוכה לשינוי התוצאה בעקבות בחירות חוזרות מאידך. חזרה למעלה

מנהלי

14   [משפט מינהלי] [רשויות מקומיות] עתמ (נצ') 20863-07-13 עוף טוב (שאן) בע"מ נ' מועצה איזורית עמק המעיינות (מנהלי; זיאד הווארי; 24/12/13) - 15 ע' עו"ד: דפנה חצור , יצחק מירון ביהמ"ש דחה עתירה שעניינה בחיוב העותרות באגרת ביוב בהתאם לכמות המים הנצרכת על ידן ולא בכמות המים המוזרמת על ידן למערכת הביוב. נפסק כי שיטת חיוב זו היא המקובלת. הרשות רשאית, אך לא חייבית, להפחית את אגרת הביוב ובמסגרת זו רשאית היא לשקול את השלכות ההפחתה על תקציבה וכן את טיב השפכים. משפט מינהלי – החלטות – מתחם הסבירות רשויות מקומיות – ביוב – היטל ביוב רשויות מקומיות – היטלים – היטל ביוב . עתירה שעניינה בטענת העותרות כי חיובן באגרת ביוב הינה בהתאם לכמות המים הנצרכת על ידן, אף שרק כ-75% מכמות המים הנצרכים, מוזרמת על ידן למערכת הביוב. לפיכך הן מבקשות להורות למשיבה להתאים את חיובי אגרות הביוב שלהן לכמות השפכים המוזרמת לביוב ולהשיב את תשלומי היתר עקב כך. בית המשפט לעניינים מנהליים דחה את העתירה ופסק: עקרון במשפט המנהלי הוא עקרון אי התערבותו של ביהמ"ש בשיקול הדעת המנהלי, כל זמן שזה נופל לגדר מתחם הסבירות. על מנת לזכות בסעד המבוקש של ביטול ההחלטה המנהלית יש להוכיח כי שיקול-הדעת לוקה בפגם של שיקולים זרים או בפגם אחר מהפגמים שיש בהם כדי לפסול שיקול-דעת מינהלי. במקרה זה אין בטענות המקדמיות כדי למנוע את גישתן של העותרות לקבלת סעד משפטי ולהורות על דחיית העתירה כבר בשלב המקדמי. המבחנים של שאלת הגרעון וטיב השפכים שלובים זה בזה וקיימים ביניהם יחסי גומלין ובבחינתם של שניים אלו יחד, החלטת המשיבה אינה חורגת ממתחם הסבירות ולא נפל בה כל פגם המצדיק התערבות. שיטת החישוב וחיוב אגרת הביוב עפ"י צריכת המים הינה השיטה המקובלת והמוכרת לחיוב לעניין זה. סע' 11 לכללי הרשויות המקומיות (ביוב) (תעריפים בעד שירותי ביוב שנותנת רשות מקומית בלא תאגיד) (הוראות שעה), אינו מחייב את המועצה בהחלתו, אלא קובע כי הרשות רשאית להפחית את אגרת הביוב. ניתן להתחשב בהשלכות ההפחתה על הכנסותיה של הרשות המקומית ויכולתה לממן את הוצאות אחזקת הביוב. שיקול נוסף שניתן לבחון הוא שבשנים האחרונות הזרימו העותרות שפכים חריגים למערכת הביוב, בניגוד לדרישות הדין. מעבר לנדרש, העותרות לא תעמודנה בדרישות הראויות לשם הפחתה באגרה החלה עליהן. חזרה למעלה

15   [משפט מינהלי] עתמ (י-ם) 41761-07-13 אהרן יהודה שטמפר נ' ועדת ההשגה לזרים משרד הפנים מדינת ישראל (מנהלי; ד"ר יגאל מֶרזל; 19/12/13) - 11 ע' עו"ד: משה וילינגר, איליא עבליני במסגרת הנוהל המאפשר לאזרח זר לרכוש מעמד של תושב קבע מכוח היותו ידוע בציבור של אזרח ישראלי, נטל ההוכחה הוא על העותרים, אך אמת-המידה לבחינת בקשה להיכנס תחת כנפי הנוהל צריכה לקחת בחשבון את השלב שבו מדובר. בניגוד לקביעת המשיב, עלה בידי העותרים לבסס באופן מספק את כנות הקשר ביניהם וכדי כניסה להליך המדורג. משפט מינהלי – כניסה לישראל – רישיון לישיבת קבע משפט מינהלי – בקשה לישיבת קבע – מכח יחסי זוגיות משפט מינהלי – שיקול-דעת – שר הפנים . עתירה כנגד החלטת המשיב לסרב לבקשת העותרים, שהם לפי הנטען ידועים בציבור, להתחיל בהליך המדורג בעניינם לפי "נוהל הטיפול במתן מעמד לבני זוג של ישראלים, לרבות בני אותו מין". . בית המשפט לעניינים מנהליים קיבל את העתירה ופסק: שיקול הדעת בהענקת רשיונות ישיבה מסור בידי שר הפנים, ובעניין זה שיקול-הדעת רחב ומבוסס בכל מקרה ע"פ התשתית העובדתית הבאה לפניו. הנוהל מעגן את נכונותה של המדינה לאפשר לאזרח זר לרכוש מעמד של תושב קבע בישראל מכוח היותו ידוע בציבור של אזרח ישראלי. נטל ההוכחה בנדון הוא על העותרים, במיוחד כאשר מדובר בטענה למעמד מכח היותם "ידועים בציבור" והוא מוגבר מקום שבו הבקשה להסדרת מעמד הוגשה בעת שהעותרת שהתה בישראל בלא מעמד מוסדר. אמת-המידה לבחינת בקשה להיכנס תחת כנפי הנוהל צריכה לקחת בחשבון את השלב שבו מדובר. גם אם ראוי לבחון ב"שבע עיניים" בקשה למעמד, מדובר בכניסה לתהליך מדורג שבמסגרתו נבחנת שאלת כנות הקשר לאורך תקופה משמעותית. ממילא המשקל שניתן לתת לנתונים מסוימים בשלב הכניסה לנוהל אינו בהכרח המשקל שיש לתת לנתון זה בעת סיום ההליך המדורג. בנסיבות המקרה קיימת עילת התערבות בהחלטת המשיב שכן עלה בידי העותרים לבסס באופן מספק את כנות הקשר ביניהם וכדי כניסה להליך המדורג. חזרה למעלה

מחוזי

16   [עורכי-דין] [ראיות] הפ (ת"א) 41063-01-13 דוד עמיקם נ' ירון כהן (מחוזי; ד"ר מיכל אגמון גונן; 30/12/13) - 26 ע' עו"ד: רוי בר קהן, קלרה פונרוב, מיכה צמיר, אורנה גב, טלי וורמברנד ביהמ"ש קבע כי בנסיבות העניין, בו מתבקשת חשיפת מסמכים בנקאיים הכוללים פרטים אישיים של המבקשים וכן של גורמים שאינם צד להליך ושלא הסכימו לחשיפת הפרטים, חל חסיון עו"ד לקוח על פרטי המשקיעים שלא הסכימו לחשיפת הפרטים, אך לאור האיזון המתחייב ניתן למחוק את פרטיהם מהמסמכים המבוקשים ולהעבירם למבקשים. עורכי-דין – חיסיון – תחולתו ראיות – חיסיון – בין לקוח לעורך-דינו ראיות – חיסיון – בנקים . המבקשים הם חלק מהמשקיעים בחברה גלובאל פאראגון בע"מ, אשר טוענים כי רק מחצית מהכספים שהעבירו לחשבונות הנאמנות שימשה למטרת ההשקעה בפועל ויתרת הכספים נעלמה. המבקשים עותרים להורות לחברה ולמנהליה, שהינם עורכי דין, וכן לבנק שבו התנהלו חשבונות הנאמנות, להעביר להם את כל הפרטים הנוגעים לחשבונות, בניסיון להתחקות אחר יתרת הכספים. . בית המשפט המחוזי קיבל את התביעה בחלקה ופסק: הדיון בטענת חיסיון נחלק לשלושה שלבים מרכזיים: תחילה על מבקש הגילוי להוכיח כי המסמך המבוקש הינו רלבנטי לזירת המחלוקת. השלב השני מתמקד בשאלת קיומו של חיסיון או ערך מרכזי נוגד אחר ואם כן, יש לבחון האם הוא יחסי או מוחלט. אם החיסיון מוחלט תם המסע, אם החיסיון הוא יחסי, וככל שנמצא כי קיים ערך נוגד בנסיבות העניין, יידרש ביהמ"ש בשלב השלישי להכריע בשאלה האם יש להעדיף את הסתרת המסמך על פני גילויו. חיסיון או חובת סודיות של עו"ד מחייבים קיומם של יחסי עו"ד לקוח בעת קבלת המידע, יש לבחון האם הלקוח פנה לעוה"ד בבקשה לייצגו; האם עוה"ד קיבל מהלקוח ייפוי כוח; האם שולם שכר טרחה עבור הייצוג, והאם התקיימה פגישה בין הלקוח לעוה"ד, בה פירט הלקוח מהן דרישותיו או בקשותיו מעוה"ד. כן יש לבחון האם מדובר בשירות מקצועי שדרכם של עורכי דין לתת והאם הפעולות הנעשות עבור הלקוח הן בהקשר משפטי. החיסיון חל על מסמכים שהוחלפו בין עו"ד ללקוחו, או מי מטעמו, ולהם קשר ענייני לשירות המקצועי שניתן ע"י עוה"ד. רק הלקוח רשאי לוותר על החסיון, כשהוא מבין את משמעות הויתור, אך הויתור יכול להיעשות גם במשתמע. החיסיון חל גם על מסמכים שנתפסו אצל הלקוח ויש מקום לפרשנות תכליתית של החיסיון. במקרה דנא, פרטיהם האישיים של המשקיעים שלא הסכימו לחשיפת הפרטים, חוסים תחת חיסיון עו"ד-לקוח. לאחר עריכת האיזון המתחייב בנסיבות העניין ובהתחשב בסיטואציה החריגה מאוד וברלבנטיות של המידע המבוקש, ניתן למסור למבקשים דפי חשבון בנק מהם ימחקו פרטיהם האישיים של המשקיעים שלא נתנו את הסכמתם לקבלת המידע. על הבנק מוטלת חובת סודיות באשר לענייניו של לקוחו, אך מדובר בחסיון יחסי. נאמן הפותח חשבון נאמנות ומפקיד בו את כספי הנהנים הוא הלקוח של הבנק, אולם כאשר הבנק יודע שמדובר בחשבון נאמנות, משפיע הדבר על תוכן היחסים בין הבנק ללקוח ואף מטיל חובות על הבנק כלפי הנהנים בנסיבות מסוימות שאינן מענייננו. ביהמ"ש העליון השאיר בצריך עיון את השאלה האם בנקים חבים חובת נאמנות כלפי הנהנה בחשבון נאמנות וגם במקרה זה אין צורך לדון בכך. לעניין טענת החיסיון או הפגיעה באינטרס המוגן לא צריכה להיות הבחנה אם המידע נדרש מהצד להליך או מהצד השלישי, הבנק. ביהמ"ש רשאי להורות על הסרת החיסיון אם שוכנע שהחומר רלבנטי לבירור המשפט ואין דרך אחרת להגיע לחקר האמת. דרישה לגילוי מידע מוגן של אדם שאין לו ענין במשפט תחייב מידת שכנוע רבה בדבר נחיצותו וחיוניותו. החיסיון מהווה שיקול כנגד חשיפת המידע, והעובדה שהצד לסכסוך מעלה טענה זו יכולה להוות שיקול במסגרת שיקולים אלו. חזרה למעלה

17   [מסים] עמ (מרכז) 1572-09-12 אינפו-סיסטמס בע"מ נ' מע"מ נתניה (מחוזי; ד"ר אחיקם סטולר; 24/12/13) - 10 ע' עו"ד: טננבלט, יעל הרשמן מס התשומות הקשור באחזקת הרכב המושכר מותר בניכוי אם התשומות משמשות לצרכי העסק. אם הרכב משמש גם לצרכי העסק וגם לצרכים פרטיים, יותר בניכוי רק המס ששולם בגין החלק של התשומות ששימש את העסק. מסים – מס ערך מוסף – ניכוי מס תשומות . עיסוקה של המערערת על פי הצהרתה הוא ספירת מלאים במחסני לקוחותיה. המערערת שכרה במהלך התקופה הרלוונטית לשומה, רכבים פרטיים וניכתה מס תשומות (בשיעור מלא) בגין שכירת הרכבים. המחלוקת בין הצדדים היא האם על פי הדין זכאית המערערת לנכות מס תשומות כאמור אם לאו. . בית המשפט פסק כלהלן: כל עוסק בשרשרת העסקאות שבין היצרן ונותן השירות המקוריים לצרכן הסופי, יחויב במס רק על הערך המוסף שהוא יצר. בהתאם ללשונה של תקנה 14 (א) לתקנות מס ערך מוסף: המס שהוטל על שכירת רכב פרטי לעוסק לא יהיה ניתן לניכוי. בהתאם להוראות תקנה 14 (ב), הוראות תקנה 14 (א) אינן חלות על עוסקים שעיסוקם הוא סחר בכלי רכב [תקנה 14 (ב) (2) (א)]. או שהרכב הוא חלק בלתי נפרד מהעיסוק: מורים לנהיגה, עסק להשכרת כלי רכב, עסק להסעת נוסעים, ועסק לסיורי שטח. המערערת היא חברה שעוסקת במתן שירותים של ספירת מלאי וככזו אין הלימה בין עיסוקה לבין אחד העיסוקים המפורטים בתקנה 14 (ב) לתקנות. לפיכך, בהתאם להוראת תקנה 14 (א) המערערת אינה רשאית לנכות את המס המוטל בגין דמי שכירות של רכב פרטי. מקום שמחוקק המשנה, בהתאם לסמכות שהוקנתה לו בחוק, קבע שלא יותר ניכוי של תשומות הנובעות משכירות רכב, לא ניתן יהיה לנכות תשומות אלה, גם לא מכוח תקנה 18. אין פירושו של דבר שלעולם לא ניתן יהיה להפעיל את הסיפא לתקנה 18; ניתן גם ניתן יהיה להפעילו – אולם זאת במצבים של תשומות מעורבות, לרבות שימוש שהינו בעיקרו פרטי, כאשר חלק, קטן ככל שיהיה, משמש לצרכי העסק; אולם לא ניתן לנכות מכוח תקנה 18 תשומות מקום שבו המחוקק קבע במפורש שסוג זה של תשומות אינו מותר כלל בניכוי. תקנה 14 (א) קובעת שאיסור ניכוי מס התשומות חל רק לגבי מס תשומות ששולם בגין שכירת הרכב, אך לא לגבי מס התשומות הקשור באחזקה שוטפת של הרכב על ידי העוסק. מס התשומות הקשור באחזקת הרכב המושכר מותר בניכוי אם התשומות משמשות לצרכי העסק. אם הרכב משמש גם לצרכי העסק וגם לצרכים פרטיים, יותר בניכוי רק המס ששולם בגין החלק של התשומות ששימש את העסק. בנסיבות דנן, הוראות תקנה 14 גוברות על הוראות תקנה 18. עניינה של תקנה 14 הוא איסור ניכוי מס תשומות מהשכרה של רכב פרטי גם באותם המקרים שהשימוש ברכב המושכר נעשה כולו לצרכי העסק. עניינה של תקנה 18 הוא חלוקת המס כשמדובר בהוצאות מעורבות. כאשר מדובר במס תשומות בגין השכרת רכב איננו נכנסים לגדרה של תקנה 18 מאמר שניכוי המס נאסר בתקנה 14. חזרה למעלה

18   [משפחה] עמש (ת"א) 1400-11-12 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה (מחוזי; ישעיהו שנלר, ד"ר קובי ורדי, חגי ברנר; 23/12/13) - 4 ע' עו"ד: אבי גפן, ורדה רדליך גם כאשר נשללת אפשרות לבדיקה גנטית ניתן להידרש לשאלת אבהות במדרג ראיות אחר, ככל שמדובר במקרה מיוחד שטובת הקטין הספציפי מחייבת הבאת ראיות שכאלו, וזאת מול החשש לממזרות. היה על המערער והאם להציב תשתית עובדתית ראשונית לביסוס הנתונים העובדתיים שביהמ"ש אמור היה לבחון, בטרם מתן החלטה להבאת ראיות אלו או אחרות ולצרף את האב הנטען, אך התיק הוחזר לביהמ"ש לבחינת טובת הקטין. משפחה – אבהות – הוכחתה משפחה – בדיקת סיווג רקמות – לצורך הוכחת אבהות משפחה – טובת הילד – קביעתה . המערער עתר יחד עם האם לבטל את רישומו כאבי הקטין אך ביהמ"ש דחה את הבקשה. לטענת המערער, טעה ביהמ"ש שלא נעתר לבקשה, לרבות לעריכת בדיקה גנטית, לאור ההסכמה ומשידועה זהות האב הנטען. . בית המשפט המחוזי פסק: תיקון חוק מידע גנטי לא הותיר שיקול דעת לביהמ"ש לאחר שהתקבלה חוות דעתו של נשיא ביה"ד הרבני הגדול, לאור עמדתו במקרה דנא, די בקביעתו כדי לשלול את האפשרות לעריכת הבדיקה. עם זאת, ניתן להידרש לשאלת אבהות במדרג ראיות אחר, כאשר תנאי להבאת ראיות אחרות הוא שמדובר במקרה מיוחד אשר טובת הקטין הספציפי מחייבת הבאת ראיות שכאלו, וזאת מול אותו חשש לממזרות. עצם שינוי רישום יש בו משום פגיעה בקטין הדורשת בחינה ובדיקה. היה על המערער והאם להציב תשתית עובדתית ראשונית בפני בימ"ש קמא כדי לבסס את אותם נתונים עובדתיים שביהמ"ש אמור היה לבחון, בטרם מתן החלטה להבאת ראיות אלו או אחרות. כמו כן לא ניתן היה להיעתר לבקשה כאשר האב הנטען לא צורף להליך. אין באמור להסיק כאילו די בהסכמת המערער והאם, בין לחוד ובין יחד עם האב הנטען, כדי להכריע את הכף, הואיל והמבחן הוא אך ורק טובת הקטין. ניתן היה להורות על דחיית הערעור, אך משעסקינן בטובתו של הקטין הנצרכת לבדיקה, בוטל פסה"ד של בימ"ש קמא בשל הצורך לבדוק מהי טובת הקטין, ולא מחמת טעות בפסה"ד. חזרה למעלה

19   [חברות] פרק (מרכז) 36038-09-13 גליקומיינדס בע"מ נ' רשות ניירות ערך (מחוזי; בנימין ארנון; 23/12/13) - 8 ע' עו"ד: בני ברץ, קרן וישינסקי, מירב גול  "מבחן יכולת הפרעון" הינו מבחן כלכלי רחב החורג מבחינה מצומצמת של מבחני מאזני ומחייב גם בחינת תזרים המזומנים של חברה המבקשת לאשר חלוקה שאינה מקיימת את "מבחן הרווח". אין באישור החלוקה המבוקשת כדי לפגוע בכושרה וביכולתה של המבקשת לפרוע ולקיים כל חובותיה והתחייבויותיה הצפויים בהגיע המועדים הנדרשים לפירעונם וקיומן, בכפוף לקיום תנאים. חברות – חלוקה מעבר לרווחי החברה – מבחן יכולת הפרעון חברות – הסדר – בין החברה לבין חבריה חברות – הסדר – בין החברה לבין נושיה . החברה הגישה בקשה לאישור הסדר חוב בינה לבין בעלי מניותיה ולבין נושיה, וכן לאישור חלוקה שלא עומדת במבחן הרווח הקבוע בסעיף 303 בחוק החברות. המדובר בחלוקת דיבידנד של יתרת המזומנים שתימצא בקופת החברה לאחר פירעון חובותיה וקיום כל התחייבויותיה במסגרת ההסדר המוצע, טרם מיזוגה עם חברה אחרת. . בית המשפט המחוזי נעתר לבקשה ופסק: כבר נפסק כי "מבחן יכולת הפרעון" הינו מבחן כלכלי רחב החורג מבחינה מצומצמת של מבחני מאזני גרידא, והוא כולל אף "מבחן נזילות" המחייב גם בחינת תזרים המזומנים של חברה המבקשת לאשר חלוקה שאינה מקיימת את "מבחן הרווח". ראוי שביהמ"ש יתחשב במדדים כלכליים ועיסקיים ובאינטרס של נושי החברה. "מבחן יכולת הפרעון" אינו דורש וודאות מוחלטת כי החלוקה המבוקשת לא תגרום לסיכון התחייבות כל שהיא של החברה. ההסדר המוצע אושר כדין ע"י בעלי המניות הנוכחיים של המבקשת, נושיה וכל מוסדותיה ויש בו כדי להטיב עם בעלי המניות הנוכחיים ועם נושיה של המבקשת. ההסדר נותן מענה לכל נושא המימון והתזרים הכספי הנדרשים לביצועו ואי אישורו יגרום להרעה משמעותית במצב המבקשת ובעלי מניותה הנוכחיים. לעת הזו אין באישור החלוקה המבוקשת כדי לפגוע בכושרה וביכולתה של המבקשת לפרוע ולקיים כל חובותיה והתחייבויותיה הקיימים והצפויים בהגיע המועדים הנדרשים לפירעונם וקיומן, בכפוף למילוי כל התנאים והדרישות של הרשות לניירות ערך ושל ביהמ"ש. חזרה למעלה

20   [עורכי-דין] תא (מרכז) 19701-11-10 עו"ד צבי מנדל נ' עמוס לוזון (מחוזי; פרופ' עופר גרוסקופף; 23/12/13) - 30 ע' עו"ד: אברהם מיכלביץ, שמואל גלינקא, צחי הראל, אליצור פלד, אבישי חלפון, אריק רובין, מאיה יעקובי, גד טיכו, יורם חגבי-חגי, דוד חגי עורך דין, ככל בעל מקצוע, נשכר על מנת לתת שירות מוגדר. לפיכך, כל עוד לא סוכם כי עורך הדין הוא זה שיטפל ברישום הדירות על שם רוכשי הדירות, לא עומדת לו זכות משפטית (להבדיל מתקווה בעלמא) להיות זה שיעניק שירות משפטי זה. עורכי-דין – שכר טרחה – עיסקה שלא יצאה לפועל . התובע, עורך דין, הגיש תביעה לקבלת שכר טרחה המגיע לו, לטענתו, בגין טיפולו במספר מגרשים שונים בעבור מי מהנתבעים. תביעתו המרכזית היא לקבלת דמי הטיפול שהיה גובה מרוכשי הדירות לו היה משמש כעורך הדין המטפל ברישום הדירות שהוקמו, או שניתן להקים, על כל אחד מהמגרשים. התובע מצביע על כך שהוא ביצע פעולות שונות ביחס למגרשים בעבור כל אחד מהנתבעים, ולא דרש שכר בגין טיפול משפטי זה. לשיטתו די בטיפול המשפטי שהעניק חינם אין כסף, ובציפייה שפיתח על בסיס מתן שירות זה, על מנת להקנות לו זכות משפטית לטפל במגרשים עד לשלב רישום הדירות על שם הרוכשים. . בית המשפט פסק כלהלן: התוצאה של שימוש בזכות לסיים את חוזה ההתקשרות עם עורך דין בחוסר תום לב עלולה להיות חיוב הלקוח בתשלום פיצויי קיום, דהיינו העמדת עורך הדין במצב הכלכלי בו היה לו התאפשר לו להשלים את מתן השירות. אין בחומר הראיות שהונח לפני בית המשפט כדי לשכנע ששירותיו נשכרו על ידי מי מקבוצות הנתבעים על מנת לתת את השירותיים המשפטיים הקשורים לבניה על המקרקעין ומכירת הדירות, ובכלל זה רישום הדירות על שם רוכשי הדירות. עו"ד מנדל לא עמד בנטל המוטל עליו להוכיח כי נכון למועד חתימת הסכם השיתוף השני ב- 1994, היה הסכם בינו לבין מי מהנתבעים המתייחס למתן שירותים משפטיים הנוגעים לבניה על המקרקעין ולמכירת הדירות. לא הוצג מצע ראייתי המספק תמיכה לטענה כי קבוצת לוזון או קבוצת קרפ התקשרו בהסכם מחייב עם עו"ד מנדל בנוגע למתן שירותים משפטיים ביחס לביצוע הבניה ומכירת הדירות במגרש נווה-עוז. העובדה שעורך דין מפתח תקווה לכך שיוזמן ממנו שירות משפטי, ואף אם תקווה זו נסמכת על קשרים חברתיים ועל הנהוג והמקובל, אין פירושה כי קמה לעורך הדין זכות משפטית לתת את אותו שירות משפטי. עו"ד מנדל כשל בניסיון להוכיח כי בינו לבין מי מהנתבעים היה הסכם למתן שירותים בקשר לביצוע הבניה ומכירת הדירות במגרש נווה-עוז. ממילא, בהעדר הסכם למתן שירותים משפטיים אין לדבר על הפסקת השירות בחוסר תום לב, ולא ניתן להחיל את הלכת קורפו. מטעמים אלו, דינה של הדרישה לקבלת פיצויי קיום להידחות, וזאת הן ביחס לקבוצת לוזון הן ביחס לקבוצת קרפ. בנסיבות העניין עולה, כי הזכות לתבוע מקבוצת קרפ דמי יזום לפי סעיף 2(ד) להסכם השיתוף השני עומדת הן למר לוזון והן לעו"ד מנדל כנושים במשותף. במקרה זה, יש להעמיד את דמי היזום על 4%. יש לקבל את תביעת עו"ד מנדל ביחס למגרש נווה-עוז רק ביחס לזכותו לקבל את חלקו בדמי היזום מקבוצת קרפ (הנתבעים 6 – 9), בהתאם לסעיף 2(ד) להסכם השיתוף השני. חזרה למעלה

21   [חוזים] [דיון אזרחי] [ירושה] תא (ת"א) 2196/06 אהרון נחשון ז"ל נ' עמוס נחשון (מחוזי; ד"ר דרורה פלפל; 22/12/13) - 17 ע' עו"ד: מ' שהרבני בר-און, ל' לי, נתן נחשון ביהמ"ש קיבל תביעה להצהרה על בטלות הסכם מתנה לפיו הקנה המנוח לנתבע את זכויותיו בדירה. בנסיבות העניין, ספק אם הבעלות בדירה אכן הועברה לנתבע לפני מות המנוח שכן הזכות לנהוג בדירה מנהג בעלים הוקנתה לנתבע למעשה רק עם פטירת המונח, משכך המדובר במתנה לאחר מיתה, אשר בטלה. חוזים – עושק – יסודותיו חוזים – מתנה – התחייבות לתת מתנה חוזים – גמירת-דעת – בחוזה מתנה דיון אזרחי – שינוי חזית – משמעותו ירושה – עיסקאות – מתנה ירושה – עיסקאות – התחייבות להעביר נכס לאחר המוות . דיון מאוחד בשתי תביעות הנוגעות להסכם בו התחייב המנוח להעביר במתנה לנתבע את זכויותיו בדירה. התובעים עותרים להצהיר כי ההסכם בטל מסיבות שונות ואילו הנתבע עותר להצהיר כי הוא תקף. . בית המשפט המחוזי קיבל את תביעת התובעים, דחה את תביעת הנתבע ופסק: עילת הביטול מסוג עושק מושתתת על שלושה יסודות: מצבו של המתקשר (מצוקה, חולשה שכלית או גופנית או חוסר ניסיון); התנהגות הצד השני (ניצול מצבו של המתקשר); תנאי החוזה שנוצר כתוצאה מהניצול גרועים במידה בלתי סבירה מהמקובל. לא כל מצוקה או חולשה מצדיקות את המסקנה כי נתקיימו יסודותיה של העילה. גם לשיכור יש רגעים ושעות של פכחון, והוא עשוי ל"ייצר" גמירות דעת ולהביעה בהיגיון. התובעים לא עמדו בנטל המוטל עליהם להוכיח שבמועד החתימה על הסכם המתנה היה המנוח שרוי במצוקה חמורה וכבדת משקל ששללה ממנו כל אפשרות להפעיל שיקול דעת עצמאי ושהנתבע ניצל זאת כדי לגרום למנוח לחתום על הסכם המתנה. מקום שבו "דבר המתנה" הוא זכות במקרקעין, מדובר בהתחייבות לעשות עסקת מתנה עד לרישום הזכות במרשם המקרקעין, ואילו כאשר "דבר המתנה" הוא זכות אובליגטורית ביחס למקרקעין, מקבל המתנה הופך להיות בעל הזכות האובליגטורית, בהתקיים תנאי סעיף 6 לחוק המתנה ואין נותן המתנה יכול לחזור בו מהמתנה שהושלמה. כוונת המנוח היתה להקנות לנתבע את זכותו האובליגטורית להירשם כבעלים בנכס ולא את הזכות במקרקעין, לכן המנוח לא יכול היה לחזור בו מהמתנה בנימוק שעסקינן בהתחייבות שלא הושלמה ברישום. על הסכם המתנה חלה מערכת דינים כפולה: הדינים המיוחדים הקבועים בחוק המתנה והדין הכללי של חוזים בנושאים שלא הוסדרו בחוק המתנה. גם בחוזה מתנה אבן היסוד העיקרית לשם השתכללותו היא גמירות הדעת, שהמבחן לקיומה הוא ככלל אובייקטיבי הנמדד ע"פ מכלול הנסיבות החיצוניות והתנהגות הצדדים. בחוזה מתנה יש להכיר בציפיות מקבל המתנה כלגיטימיות רק כאשר הנסיבות והתנהגות הצדדים מצביעות בצורה חד משמעית על כוונת המעניק להתקשר בחוזה. במקרה דנן, קיים קושי לקבוע מה היתה כוונתו הסובייקטיבית של המנוח אך יש אינדיקציה לגמירות דעתו. לפי סעיף 5 (ג) לחוק המתנה כאשר עסקינן בהתחייבות לתת מתנה בעתיד ניתן לחזור ממנה עקב התנהגות מחפירה, אלא שבענייננו כוונת המנוח לא היתה להתחייב למתן המתנה בעתיד, אלא להעביר לנתבע מיידית. בנוסף, אין תימוכין לטענה בדבר התנהגות מחפירה. הכלל של מניעת הרחבת חזית מופנה בעיקר נגד טענות עובדתיות חדשות. באשר לטענות משפטיות חדשות נקבע, כי ככל שהן מצויות בגדרה של מסגרת עילת התביעה הנובעת מהנתונים העובדתיים והמשפטיים הפרושים בפני בעל הדין, לא בהכרח מדובר בהרחבת חזית אסורה. בענייננו, טענת התובעים למתנה לאחר מיתה היא טענה משפטית הנובעת מהנתונים העובדתיים שנפרשו בכתב התביעה וניתן לדון בה. למעשה, רק עם פטירת המנוח, הוקנתה לנתבע הזכות לנהוג בבית מנהג בעלים. חוסר עבירות קנייני הינו פגם בבעלות וככל שמצטרפות הגבלות על הבעלים, ספק אם הבעלות אכן הועברה. לכן התקבלה טענת התובעים לבטלות הסכם המתנה מחמת היותה מתנה לאחר מיתה. חזרה למעלה

22   [חוזים] [משפט מינהלי] [ביטוח] תא (ת"א) 2333-06 ש.א.י. מועדונים בע"מ נ' עיריית תל-אביב יפו (מחוזי; ד"ר דרורה פלפל; 22/12/13) - 36 ע' עו"ד: א' בומבך, נ' וולך, ג' שחק, ע' מוקדי, מ' חן, ב' שפירא, ח' מאיר מי שמעונין להתקשר עם העיריה במקום שמוחזק ע"י חברה עירונית וכשהעיריה נותנת לאותה חברה הנחיות כיצד אותו מקום יתוחזק, ינוהל יפוקח וייעוד, – כל פעולה של העיריה אמורה לקחת בחשבון את מי שאמור להתקשר בחוזה עם החברה המחזיקה. לכן עליה להיות מדויקת במתן מידע, עליה להבהיר את המדיניות של ניהול עסקים במקום; תוך כדי שהיא לוקחת בחשבון, שאנשים יסתמכו על המידע שהיא נתנה, יסמכו על כך שהיא תעמוד בהתחייבויות ובמצגים מפורשים או משתמעים, יפעלו בהסתמך על כך וגם ישקיעו כספים במקום. חוזים – אי-חוקיות – תרופות חוזים – אי-חוקיות – תוצאותיה משפט מינהלי – התנהגות הרשות – תום לב בהתקשרויות חוזיות ביטוח – חבות – סייגים . התובעים הגישו כנגד הנתבעת תביעת נזיקין. לטענת התובעים, הנתבעת סרבה להנפיק לתובעת מס 1 רשיון עסק ו/או היתרים להפעלת עסק שהיה בבעלותה בנמל תל אביב בשם "ZOOM", שהינו מועדון, אולם וגן אירועים; וזאת למרות מדיניותה להפוך את שטח הנמל לאזור בילוי ובידור, ולמרות הבטחות שניתנו במשך השנים שהתובעים יוכלו לקבל רשיון ו/או היתרים ולהפעיל את העסק. התנהלות זו נבעה, כפי שנטען, מתוך שיקולים זרים וחוסר תום מצד הנתבעת ופקידיה/שלוחיה. . בית המשפט פסק כלהלן: העיריה מנועה מלטעון להיעדר יריבות. לאורך כל ההליכים, בהם היא נתבעה, לרבות בתביעת הפיצויים שנמחקה, – לא העלתה העיריה טענה של היעדר יריבות. בנוסף, התביעה הינה תביעת נזיקין בגין אי מתן רשיון עסק והתנהלות של העיריה עובר לחתימה על חוזה ההרשאה ולאחריו. את רשיון עסק מעניקה העיריה, באמצעות מחלקותיה השונות; חובת הזהירות שלה קיימת בין אם היתה צד למו"מ מכח סעיף 12 לחוק החוזים, ואם לא היתה צד למו"מ אזי מכח סעיף 35 לפקודת הנזיקין, וכן היא חבה בגין הפרת חובה חקוקה. מהמסמכים עלה כי אכן היו התכתבויות מרובות עם העיריה בנושא זה; לכן לא ברור מדוע עלה הטיעון בדבר היעדר יריבות. המחוקק יוצא מנקודת הנחה שצדדים חותמים ביניהם חוזים חוקיים, וכי לחוזים לא חוקיים לא יתן נפקות. אבל הוא מאזן גישה זו, כשהצד הנפגע לנגד עיניו, במובן זה שהוא מוכן לתת לו סעד בנסיבות מוצדקות. במילים אחרות – החוזה הבלתי חוקי אינו עוד דגל אדום שאין לעבור אותו; המטרה להגיע לדין צדק, עשויה לעקוף אותו לענין זה. המדיניות המשפטית הנאותה אמורה להיות דומה בשני תחומים אלה: חוזים ונזיקין כשהמדובר בעקרונות הנורמטיביים המוסריים של השיטה; שהרי לא ייתכן שניתן יהיה לתבוע בגין מעשה פסול (לעיתים) בדיני חוזים, ואי אפשר יהיה לתבוע – מאותו הטעם – בדיני נזיקין. בתי המשפט טרם עשו הבחנה חדה מעין זו, אבל בפועל קבעו תנאים מכבידים ליישום "מנטרה" אנגלית זו כיום, ולמעשה איינו אותה לגמרי. אין מחלוקת שהתובעת בנתה בניה לא חוקית וגם תקופה מסויימת ניהלה את עיסקה ללא רשיון. אבל – האשם אינו נופל לפתחה, אלא לפתחה של העיריה שהעלימה עין מחריגות בניה ושלא נתנה היתרים ורשיונות, אבל עודדה פעילות מסחרית בנמל. בוודאי שהתובעת נופלת לחריג, לפיו יש לבחון את מעשי העיריה, את "תרומתה" להתנהלות שלא כדין של התובעת, האם העיריה עצמה התנהלה בצורה מפרת חוק, ולאור זאת לבדוק האם האינטרס הציבורי מעדיף "להעניש" את הצד הנפגע או להתחשבן עם הצד הפוגע. האזרח נתן לרשות כח וסמכות, כדי שהיא תהיה רגולטור בנושאים עירוניים, תסדיר עסקים לפי החוק, תכבד את החוק ולא תנהג באמות מידה מפלות לענין הצבת תנאים ברשיון. לא כך היה המקרה כאן ולכן יש להתיחס לנזקי התובעת 1, ולפיצויה. הפרת צווי בית משפט – אינה ראש נזק שיכול לעמוד בעצמו, באין מקור חוקי לתביעת נזיקין לפיו. הפרת חובה חקוקה במובן של רשלנות היעדר תום לב והטעיה המפעילים את סעיף 35 לפקודת הנזיקין, ובאופן עקיף את סעיפים 12 ו-15 לחוק החוזים (חלק כללי). אין מחלוקת, כי למרות שההתקשרות לגבי הרשאה לכניסה לנמל היתה עם חברת מפעלי ים בע"מ אזי העיריה היא זו שתכננה את השימושים בשטח, קבעה את מדיניות ועיצוב הנמל מבחינה עסקית, העניקה רשיונות, והציגה מצג שמי שיתקשר בהסכם הרשאה לצורך הקמת עסק, יינתן לו רשיון מתאים, כמובן לאחר מילוי תנאים. המדיניות היתה, שהעיריה מתעלמת מבניה לא חוקית (בחלקה), והוצגו מצבים לפיהם ניתן להתחיל להפעיל עסק גם ללא רשיון, כשזה יינתן במהלך הזמן. במובן זה התנהלות העיריה היתה "שויונית" כלפי כל בעלי העסקים הפוטנציאליים בנמל. חוסר השוויוניות נגרם – מסיבות הידועות לעיריה – לאחר מכן. כשהתובעים פעלו להוצאת הרשיון. פתאום לא היתה בהירות מה קורה עם השמעת מוסיקה בחוץ. פעם נאמר שכן אפשרי ופעם לא. פתאום המדיניות שונתה לגבי מוסיקה בחוץ. העיריה לא ידעה כיצד להתמודד עם הנושא של מקום בילויים ודיסקוטק בשטח פתוח. לא ניתנו רשיונות ועסקים פעלו ללא רשיון, פעלו לפי היתרים, פעלו לפי רשיון מוגבל בזמן כשגם הזמן שונה ולא תואם עם התובעות. כששונתה המדיניות באופן פתאומי, הוצבו תנאים לא סבירים לתובעים לצורך קבלת רשיון. כדי לבסס רשלנות כלפי צד נפגע יש צורך שלפוגע תהיה חובת זהירות מושגית וקונקרטית. אין מחלוקת, לענייננו, כי מי שמעונין להתקשר עם העיריה במקום שמוחזק ע"י חברה עירונית וכשהעיריה נותנת לאותה חברה הנחיות כיצד אותו מקום יתוחזק, ינוהל יפוקח וייעוד, – כל פעולה של העיריה אמורה לקחת בחשבון את מי שאמור להתקשר בחוזה עם החברה המחזיקה. לכן עליה להיות מדויקת במתן מידע, עליה להבהיר את המדיניות של ניהול עסקים במקום; תוך כדי שהיא לוקחת בחשבון, שאנשים יסתמכו על המידע שהיא נתנה, יסמכו על כך שהיא תעמוד בהתחייבויות ובמצגים מפורשים או משתמעים, יפעלו בהסתמך על כך וגם ישקיעו כספים במקום. אומנם העירייה לא היתה צד פעיל במו"מ שבין התובעים לבין חברת מפעלי ים, אבל היא היתה הצד שהשפיע על ההתקשרות והצד שהעניק סיבה לרצות לקבל הרשאה לכניסה לנמל. בנסיבותיו של עניין זה, התנהלות העירייה, מהווה הפרה של חובת הזהירות כלפי התובעת מס. 1; חוסר תום לב במגעיה עמה, והטעיה לגבי אפשרויות הרישוי של המקום ודרישותיו. נושא הפיצוי מכח העוולה המינהלית כבר "מכוסה" בהוראות אלה שבדר"כ הן גם הבסיס לו, ולכן דיון בו יהיה למעשה כפילות בענייננו. התנהלות העירייה, מהווה הפרה של חובת הזהירות כלפי התובעת מס. 1; חוסר תום לב במגעיה עמה, והטעיה לגבי אפשרויות הרישוי של המקום ודרישותיו. כלל בסיסי בביטוח הוא מתן הגנה למבוטח מפני תביעות שלא ידועות לו ושאינן צפויות. אין כל הגיון כלכלי ועסקי לתת כיסוי ביטוחי למה שצפוי או ידוע. תנאי הכרחי לפעילות הביטוח הוא קיומה של הסתברות אפשרית, אך לא ודאית, להתממשות הסיכון המבוטח במצב שקיימת בו ודאות מוחלטת להתממשות הסיכון, ברי כי לא יימצא מבטח שיהיה מוכן לשאת בו. ההיגיון הפונקציונאלי של המכשיר הביטוחי מושתת על ההנחה כי מקרה הביטוח הוא בגדר אפשרות בלבד ולא בגדר התרחשות ודאית. חברות ביטוח, במסגרת אחריות מעבידים, אינן אמורות לבטח פעולה שלא בתום לב, שהינה פעולה מודעת ושתוצאתה היא התעמרות באזרח המעונין להקים עסק. חזרה למעלה

23   [נזיקין] [עבודה] תא (מרכז) 35017-03-10 שמעון אמור נ' אבן קיסר שדות ים בע"מ (מחוזי; אהרון מקובר; 22/12/13) - 73 ע' עו"ד: שרית צוברי, סולמי לביא ושות', נחום פלדמן, יהודה אשכנזי, יניב גלבוע, רחל אלאלוף, מיכאל סטרנס, אילן עוזיאל בית המשפט קיבל את תביעת התובע שעניינה במחלה בה לקה בעקבות עיבוד משטחי קוורץ. נפסק, כי בין אבן קיסר, כיצרנית, ובין התובע, כמעבד של הלוחות מתוצרתה של אבן קיסר, קיימים "יחסי שכנות" המקימים חובת זהירות מושגית, כפי שקיימים יחסים כאלה בין יצרן ובין צרכן כשההלכה היא ששומה על יצרן של מוצר המספק מוצריו לציבור לנהוג בזהירות סבירה ולא לשווק מוצר שיש בו כדי לסכן את בריאותו של המשתמש באותו מוצר. באשר לאחריות המדינה נפסק, כי המדינה כשלה בפיקוח על בית המלאכה של התובע. המדינה צריכה הייתה לצפות כי פיקוח רשלני על ידה עשוי לגרום לפגיעה בתובע. נזיקין – אחריות – יצרן מזון עבודה – בטיחות בעבודה – אחריות עבודה – בטיחות בעבודה – רשלנות נזיקין – רשלנות – חובת הזהירות . התובע – עוסק עצמאי, שעסק בעיבוד משטחי קוורץ, הגיש תובענה לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לו בשל מחלת הסיליקוזיס בה לקה, לטענתו, בעקבות עיבוד משטחי קוורץ שיוצרו על ידי הנתבעת 1, יצרנית המשטחים, באמצעות הנתבעת 2, משווקת של הנתבעת 1. . בית המשפט פסק כלהלן: תקנות הבטיחות בעבודה (בדיקות רפואיות של עובדים באבק) הגבילו את רמת החשיפה המרבית המותרת של אבק מזיק באוויר במקומות עבודה בהם מתבצעת עבודה בחומר. מהראיות שהוצגו עולה כי אבן קיסר, יצרנית הלוחות, ידעה כי בתהליך עיבוד הלוחות משתחרר לאוויר אבק המכיל צורן דו-חמצני גבישי, אשר חשיפה לו ללא אמצעי מיגון מזיקה לבריאות ועלולה לגרום למחלות קשות, ובכללן מחלת הסיליקוזיס, שהינה מחלה חשוכת מרפא. אבן קיסר ידעה גם מהם אמצעי הבטיחות הנדרשים לשם הגנה על מעבדי הלוחות בעת תהליך העיבוד מפני הסכנות הכרוכות באבק המשתחרר בתהליך העיבוד. לאבן קיסר, יצרנית הלוחות, חובת זהירות מושגית וקונקרטית כלפי התובע. חובת הזהירות המושגית עוסקת בשאלה אם סוג המזיק חייב בחובת זהירות כלפי סוג הניזוק בגין סוג הפעולה שהביאה להתממשות סוג הנזק. לאבן קיסר חובת זהירות מושגית כלפי כלל מעבדי השיש העובדים עם הלוחות מתוצרתה, ובכלל זה התובע. בין אבן קיסר, כיצרנית, ובין התובע, כמעבד של הלוחות מתוצרתה של אבן קיסר, קיימים "יחסי שכנות" המקימים חובת זהירות מושגית, כפי שקיימים יחסים כאלה בין יצרן ובין צרכן כשההלכה היא ששומה על יצרן של מוצר המספק מוצריו לציבור לנהוג בזהירות סבירה ולא לשווק מוצר שיש בו כדי לסכן את בריאותו של המשתמש באותו מוצר. גם חובת זהירות קונקרטית קיימת. אבן קיסר ידעה והכירה את מעבדי השיש המעבדים את הלוחות שלה, עמדה עמם בקשר מקצועי והיא זו שהדריכה אותם בדבר אופן העבודה עם הלוחות, ונראה שגם צפתה, ובוודאי יכלה לצפות, את הנזקים האפשריים בעקבות עיבוד הלוחות שמתוצרתה על ידי המעבדים את הלוחות, כך שמתקיימת בענייננו הן הצפיות במישור הטכני הן במישור הנורמטיבי. אבן קיסר, שידעה על הסיכון הבריאותי הכרוך בעיבוד הלוחות בשל האבק המשתחרר בתהליך עיבודם, הייתה צריכה לנקוט פעולות כדי להזהיר את מעבדי הלוחות בדבר סכנות אלו, ליידע אותם מהם אמצעי הבטיחות הנדרשים במסגרת תהליך העיבוד לשם שמירה על בריאותם, ולנקוט פעולות על מנת לוודא כי מעבדי הלוחות אכן פועלים בהתאם להוראות אלו. חובתה זו של אבן קיסר נגזרת מהיותה יצרנית הלוחות, ומקבלת משנה תוקף לאור הסכנה הבריאותית הגדולה הטמונה בעיבוד הלוחות, שכפי שציינה אבן קיסר עצמה, עלולה להתבטא במחלות קשות וקטלניות ואף במוות. מהעדויות שנשמעו והמסמכים שהוצגו עולה, כי למרות שאבן קיסר ידעה על הסיכון הכרוך בעיבוד הלוחות, לרבות הסיכון לחלות במחלות קשות ביותר, לא דאגה אבן קיסר במהלך השנים ליידע את התובע באופן נכון וראוי בדבר הסיכון הבריאותי החמור הכרוך בעיבוד הלוחות, ועל אמצעי הבטיחות בהם הוא נדרש לנקוט על מנת למנוע את הסיכון הכרוך בחשיפה לאבק המשתחרר בתהליך העיבוד. כל תפקידה של שיש דן התמצה בהעברת ההזמנות והלוחות בין אבן קיסר והמעבדים. אין מקום להטיל אחריות כלשהי לאופן עיבוד הלוחות על שיש דן. שיש דן לא הייתה יצרנית הלוחות, לא היה לה כל קשר לפן המקצועי הקשור אליהם, וכל תפקידה היה לשמש מעין מתווך במסגרת העסקית של ביצוע הזמנת הלוחות מאבן קיסר ואספקתם למעבדים. זאת, לעומת אבן קיסר, היצרנית, שהיא זו שידעה כאמור על הסכנות שבעיבוד הלוחות שהיא מייצרת, קיימה קשר מקצועי עם המעבדים לרבות ביקורי עבודה אצל התובע, ועליה הייתה החובה ליידע את התובע בדבר הסכנות המשמעותיות הכרוכות בעיבוד הלוחות, אמצעי הבטיחות הנדרשים ולוודא השמירה עליהם. גם אם החליטה שיש דן מיוזמתה, לאחר שלמדה על הסיכונים הכרוכים בעיבוד הלוחות, להדביק את מדבקת האזהרה על תעודות המשלוח החל מחודש מרץ 2010, אין בכך כדי להטיל על שיש דן אחריות כלפי התובע, לאור חלקה השולי במסגרת משולש מערכת היחסים שבינה, אבן קיסר, והתובע. דין התביעה נגד שיש דן, וכן הודעת צד ג' שהגישה אבן קיסר נגד שיש דן, להידחות. באשר לאחריות נתבעת 3 – המדינה, הרי המדינה כשלה בפיקוח על בית המלאכה של התובע. לא נערכו ביקורים בתדירות מספקת, לא נבדקו כראוי רמות החשיפה לאבק מזיק והשמירה על כל הוראות הבטיחות ותקנות הבטיחות, לא נאכפו ביצוע הוראות התקנות במלואן, ולא ננקטו כל צעדים משמעותיים כנגד העסק, זאת למרות ממצאים חריגים ובעייתיים של נוכחות אבק מזיק שעלו בשתי בדיקות סביבתיות שונות. המדינה צריכה הייתה לצפות כי פיקוח רשלני על ידה עשוי לגרום לפגיעה בתובע. רשות שלטונית, המחויבת על-פי חוק לפקח על העוסקים בעבודה העשויה לסכן חיי אדם ובריאותו, חייבת לצפות כי פיקוח רשלני על-ידיה עשוי לגרום לפגיעה בחיי אדם. חובת המדינה כמפקחת על הבטיחות בעבודה מטילה עליה חבויות אופרטיביות. בצידה של החובה לפקח על הבטיחות קמה החובה לוודא כי כל הוראות הבטיחות ממולאות במלואן ככתבן וכלשונן. בידי המדינה נתונים כלים שונים בהם היא יכולה לנקוט על מנת לוודא קיום כל הוראות הבטיחות ולאכוף ביצוע תקנות הבטיחות. במצב בו רואה המדינה כי מקום עבודה כלשהו לא ממלא אחר כל ההוראות הקבועות בתקנות הבטיחות נתונות לה מגוון אפשרויות פעולה משמעותיות נגד אותו מקום עבודה. במצב כזה אין די בעריכת ביקורים או משלוח מכתבים שבהם נכתב כי יש למלא אחר הוראות הבטיחות. בפרט משעה שהתגלו ליקויים המחייבים התייחסות ווידוא כי אכן מקום העסק ממלא אחר כל הוראות הבטיחות ורמת האבק המזיק בו אינה עולה על המותר. הדברים נכונים הן לגבי מילוי כל הוראות תקנות הבטיחות, הן לגבי העיבוד ברטוב, שהרי לשיטת המדינה עצמה העבודה בדרך זו מפחיתה את הסיכון הכרוך בעיבוד משטחי השיש. גם אם התובע אמר למפקחת באחד הביקורים הראשונים כי רוב הזמן עובדים בעסקו בשיטה הרטובה, היה על המפקחים שביקרו במקום לוודא כי אכן זו צורת העבודה הנוהגת בו ולנקוט בפעולות ממשיות כדי לגרום לכך שזו השיטה בה יעבדו העובדים החשופים לאבק המזיק. אי נקיטת פעולות מתאימות, שנדרשו לאור הממצאים שהתגלו בבדיקות הסביבתיות בעסקו של התובע, כמוה כעצימת עיניים מצד המדינה, ועולה כדי רשלנות. הן אבן קיסר, הן המדינה, נמצאו אחראיות ברשלנות לנזקיו של התובע. מאחר ומדובר בענייננו בנזק אחד, מחלת התובע על תוצאותיה, אחראיות שתיהן במשותף לנזקי התובע. ביחסים בינן לבין עצמן נקבעת השתתפותה של כל אחת מהן על פי מידת אחריותה ותרומתה. על פי סעיף 84(ב) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], חלוקת האחריות בין המעוולים לבין עצמם נעשית "על פי הצדק והיושר בהתחשב עם מידת אחריותו" של כל אחד מהם. בפסיקה נקבע, כי חלוקה זו תיעשה לפי מידת האשם המוסרי שיש לייחס לכל אחד מהמעוולים, או על פי מבחן האשמה ההדדית הכולל את רכיב הסיבתיות ואת רכיב האשמה המוסרית. בנסיבות עניין, אין לומר כי חלקה של המדינה מזערי, כפי שטוענת המדינה. למדינה חובת פיקוח כלפי עובדים מכוח חוק הפיקוח, ובענייננו מדובר בפלח עובדים ספציפי - העובדים עם אבק מזיק - שהסכנה הגדולה לבריאותם הינה מיוחדת והייתה ידועה היטב למדינה. המחוקק אף בחר להתקין תקנות בטיחות מיוחדות לשם השמירה על בריאותם. אבן קיסר היא יצרנית הלוחות. היא המודעת הראשית לסיכונים הכרוכים בעיבודם של הלוחות שהיא מייצרת, ומפיקה רווח כלכלי מהשימוש במשטחיה. משכך, חלקה באחריות גדול משל המדינה. יחד עם זאת, חובת הפיקוח של המדינה על מעבדי השיש נקבעה בחיקוק מיוחד לעניין זה ובשים לב לסיכונים המיוחדים הכרוכים בתעשיית עיבוד השיש שהיו ידועים למדינה ולקיומן של תקנות הבטיחות, הרי שאחריותה של המדינה אינה נופלת בהרבה מאחריות אבן קיסר. לפיכך, חלוקת האחריות בין השתיים תהיה קרובה יותר לשווה, עם נטייה לחובת אבן קיסר. בחלוקת האחריות בין אבן קיסר והמדינה יש להעמיד, אפוא, את חלקה של אבן קיסר על 55%, ואת חלקה של המדינה על 45%. סעיף 64 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] קובע כי יראו אדם "כמי שגרם לנזק באשמו, אם היה האשם הסיבה או אחת הסיבות לנזק", אלא אם "אשמו של אדם אחר הוא שהיה הסיבה המכרעת לנזק". יש לדחות את טענות אבן קיסר כי מחלתו של התובע פרצה עקב חשיפתו לסיליקה בשנים שקדמו לעיבוד הלוחות מתוצרתה. קיים קשר סיבתי בין רשלנות הנתבעות ונזקו של התובע. אם היה התובע מקפיד על עריכת בדיקות תקופתיות כקבוע בתקנות הבטיחות, סביר להניח שניתן היה לגלות את מחלתו בשלב מוקדם יותר. רשלנות תורמת גבוהה של התובע, שידע על הסיכונים בעבודתו וידע על הבדיקות ועל אמצעי הבטיחות והזהירות שצריך לנקוט בהם, ולא עשה כל הנדרש, למחלתו ולנזק שנגרם לו. בנסיבות העניין, יש לייחס לתובע רשלנות תורמת למצבו, בשיעור של 40%. מאחר וסכום הפיצויים נבלע בקצבאות המל"ל, זכאי התובע ל- 25% מסכום הפיצויים על פי סעיף 330(ג) לחוק הביטוח הלאומי. יש לדחות את טענת הנתבעות כי התובע אינו זכאי ל- 25% מסכום הפיצוי שנפסק משום שלא הודיע למל"ל על הגשת תביעתו זו ולא הוכיח כי שלח הודעה בדואר רשום למל"ל תוך זמן סביר שיאפשר דיון מאוחד בתביעות המוסד והתובע בהתאם לסעיף 330(ד) לחוק הבט"ל. חזרה למעלה

24   [חברות] [עבודה] פרק (ת"א) 21130-12-11 אלכסנדר בלינצ'בסקי נ' עו"ד דוד לייזר, המנהל המיוחד לבדיקת תביעות החוב של עובדי החברה (מחוזי; איתן אורנשטיין; 02/12/13) - 7 ע' עו"ד: ד. צ'שלר, שרית דמרי דבוש פרשנות לפיה רכיבי שכר הנתבעים בתביעת חוב נגד חברה בפירוק אינם מוגבלים לקבוע בחוק, אינה מתיישבת עם תכלית חוק הביטוח הלאומי וההרמוניה הפרשנית. שכר עבודתו של המערער ישולם בהתאם לסעיף 183 לחוק, בעוד ששאר רכיבי השכר ייבחנו בהתאם להוראות הדין החלות עליו מכוח חוקי המגן בעבודה. עם זאת, המנהל המיוחד יכריע בעניין ההפרשות לקופת גמל ויעביר למערער את הסכומים שמצא לגביהם טעות. חברות – פירוק – זכויות עובדים חברות – פירוק – תביעת חוב עבודה – חוזה עבודה – תנאי עבודה . ערעור על הכרעת המנהל המיוחד לבדיקת תביעות החוב של עובדי חברת "אימפלאו טכנולוגיות בע"מ", במסגרתה הכיר באופן חלקי במספר רכיבי שכר של המערער, שהועסק בחברה כשלושה חודשים, אף שקיבל את רכיב שכר העבודה במלואו. . בית המשפט המחוזי דחה את הערעור ברובו ופסק: במצב דברים רגיל כפוף חוזה העסקה וולנטרי להוראות החוק ואין הוא יכול להוציאן. עם זאת, במקרים מסוימים בהם חלות מספר חלופות על העובד יש לפרש את ההוראה המיטיבה עם העובד. כל עוד עסקינן בצדדים סולבנטיים, אין מניעה כי הסכמות חוזיות המיטיבות עם המערער יזקפו לטובתו, אלא שבעת פירוק חברה, כשקופת הנשייה ריקה, מחייבים חוקי המגן בעבודה, בהיותם דינים קוגנטיים המשקללים את המצב הנוכחי בראייה ציבורית רחבה. פרשנות לפיה הרכיבים הנתבעים בתביעת החוב אינם מוגבלים לקבוע בחוק, אינה עולה בקנה אחד עם תכלית החוק וההרמוניה הפרשנית לפיה יש לקרוא את הוראות החוק יחד עם שאר החוקי המגן בדיני העבודה. הפרשנות ההרמונית והראויה הינה כי שכר עבודתו של המערער ישולם בהתאם לסעיף 183 לחוק הביטוח הלאומי, בעוד ששאר רכיבי השכר ייבחנו בהתאם להוראות הדין החלות על המערער מכוח חוקי המגן בעבודה והוראותיהם היפות לכל מקרה ומקרה, כאמור בסעיף 189(ב) לחוק. עם זאת, המנהל המיוחד יכריע בעניין ההפרשות לקופת גמל. בכל הנוגע לסכומים שהמנהל המיוחד חישב ומצא טעות לגביהם, אלה יועברו למערער לאלתר. חזרה למעלה

25   [מסים] עמ (חי') 8944-06-09 פלוני נ' פקיד שומה חיפה (מחוזי; ש' וסרקרוג; 03/09/12) - 35 ע' עו"ד: עוזי שוחט, רונית ליפשיץ ככלל, אין נישום יכול להסתמך או לבסס קביעה משפטית על הצהרה של רשות מנהלית להעדר חוב מס קיים, ביודעו כי קיים חוב כזה, ועוד כאשר אין סמכות לאותה רשות מס לוותר על החוב. מסים – מס הכנסה – שומה בהסכם‏ מסים – מס הכנסה – ערעור על שומה מסים – מס הכנסה – התיישנות . המחלוקת בין הצדדים מתמקדת בטיבה של הודעת שומה לשנת המס 1995, בסכום של 32,478, 961 ₪ (סכום לתשלום) שהוציא המשיב בהודעה נושאת תאריך 23/4/09, אל הגב', אימו של המערער ו/או יורשי המנוח, שהם המערער ואחיו. האח סילק את חלקו בחוב המס, בהסדר פשרה, עוד קודם להליך המשפטי. . בית המשפט פסק כלהלן: החובה לשלם את המס הדחוי חלה הן על המנוח והן על המערער כיורשו, על-פי שיעור חלקו בעיזבון, ועליו היה להשלים ולבצע חובו מיד עם קבלת 'הודעת השומה'; ואף היה עליו לעשות כן מיוזמתו, וללא הודעת דרישה, עוד בשנת 2003. למרות אופן התנהלות המשיב במקרה זה – התנהלות המחייבת עריכת בדק בית לעניין אופן דיווח ושידור של חובות מס נדחים ובקרה נדרשת – אין להשלים עם התנהלות המערער, אשר הוכח, כי ידע על חוב המס הדחוי, היה ער ליתרונות בהסכם שנחתם בין המנוח למשיב, והמתין לחלוף תקופת ההתיישנות, כדי לנסות ולהתעשר שלא כדין על חשבון הקופה הציבורית. הגם שעל רשות ציבורית חלים חובת תום הלב וההגינות מוגברים, אין בכך כדי לפטור את הנישום במקרה כזה, מן החובה לעמוד בתנאי ההסכם, בכלל, וביודעו על תנאיו וקיום החוב והיקפו, בפרט. על-פי סעיף 150(ב) לפקודת מס הכנסה (נוסח חדש), כאשר נישום אינו מגיש דו"ח לשנת מס מסוימת והוצאה לו שומה לפי סעיף 145(ב) שהיא שומה הקובעת את הכנסתו של אדם לגבי אותה שנה, לפי מיטב השפיטה, יראו את הדו"ח שהגיש הנישום לגבי אותה שנה, לאחר הוצאת השומה, כהשגה. סעיף 149 לפקודה מחייב הוצאת "הודעת שומה לנישום" לאחר הוצאת שומה בצו, לפי סעיף 152(ב) לפקודה. זאת בשונה מ'הודעה' על המס שעל הנישום לשלם. במקרה של הסכם שומה, נדרשת המצאה של הודעה על המס שעל הנישום לשלם. ה'הודעה' אינה יוצרת את החבות במס, משזו כבר נקבעה בהסכם, כשהמצאת ה'הודעה' היא דרישה לתשלום מכוחו של ההסכם ועל-פיו. ההודעה על המס היא בגדר דרישה לביצוע חוב שכבר הוסכם על קיומו, וזאת מעצם מהותו של "הסכם" על פי דיני החוזים הכלליים, שדיני המס הם נדבך נוסף עליהם. לעניין מועד המצאת הודעה על המס בעקבות הסכם שומה לגבי חוב מס דחוי, אין לשלול הטענה שהודעה כזו יכול שתישלח עובר למועד בו יש לבצע תשלום המס, ולאו דווקא לאחר הסכם השומה, במיוחד כאשר בעקבות הסכם אין עוד לנישום זכויות לפי סעיף 150 (זכות להשגה) ולפי סעיף 153 (זכות ערעור). אין הוראה בפקודה המגדירה מהו 'טופס' ההודעה המתאים. לא הייתה מניעה בענייננו, כי המשיב יחזור בהודעתו על פרטי חוב המס הדחוי, אך לא היה מקום להשאיר אזכור של זכויות השגה וערעור, כאשר ההליך השומתי כבר הסתיים ולמערער לא עמדה עוד כול זכות כאמור. הוצאת הודעת שומה, גם לא נדרשת לפי סעיף 152(א) המדבר על המצאת 'הודעה', באשר 'הסכם השומה' הוא השומה שבענייננו כבר שודרה עובר למועד חתימת ההסכם. ואולם אין בפגמים אלה כדי לשנות את מהות ההליך כהליך גבייה שהיה המשיב רשאי לנקוט בו. אין בעובדה שההודעה נשלחה על גבי טופס בהתאמה לסעיף 149 לפקודה כדי לשנות את מהות ההליך – אם מדובר בהוצאת שומה בצו או שהכוונה היא לדרישת חוב מס לתשלום. אין בהודעה כפי שנשלחה כדי לשנות את מהות ההליך, והוא שלב הגבייה של חוב המס הדחוי והחלוט. הסכם שומה, בדומה לכול הסכם אחר הופך לחוזה מחייב, על בסיס כוונה ליצור מסמך משפטי מחייב, בדרך של הצעה וקיבול שהם למעשה הצהרות הרצון של הצדדים לחוזה, ובלבד שישנה גמרות דעת ומסוימות. המסקנה המתבקשת, בנסיבות העניין, היא כי הסכם השומה הוא חוזה מחייב, המקים חבות לתשלום מס ובכלל זה, חבות לתשלום מס דחוי. באשר לשאלה שעניינה תקפותו של ההסכם, עקב אי המצאת בטחונות. ככלל, 'חוזה על תנאי' מתייחס לתנאי שהוא בלתי וודאי וחיצוני לחוזה. כלומר, צריך שיהיה אירוע בלתי ודאי שהתרחשותו בעתיד, ומדובר באירוע חיצוני לחוזה, במובן זה שאינו מותנה ברצונו הסובייקטיבי של צד לחוזה, אם לקיים התנאי אם לאו. שני התנאים הם מצטברים. התנאים אינם מתקיימים במקרה זה. תנאי שקיומו תלוי בהתנהגות אחד מהצדדים לחוזה (ובמקרה זה, המנוח) – אם להציג בטוחות אם לאו, אינו תנאי שמתלה את החוזה כולו. בנסיבות העניין יש לקבוע, כי הסכם שומת המנוח ז"ל, הוא חוזה תקף ומחייב. ההסכם בנוגע להליך השומתי נחתם בשלב ב' של ההליך השומתי, לאחר שלב ההשגה. לכן לא עמדו עוד הליכי השגה או ערעור בקשר לשומה זו, לא למנוח ולא למי שבא בנעליו. עם חתימה על הסכם שומת המנוח, כחוזה תקף ומחייב, תם ההליך השומתי וחוב המס, לרבות חוב המס הדחוי היה לחוב חלוט, שרשאי היה המשיב ואף חייב היה כרשות ציבורית, לנקוט לגביו בהליכי גבייה, משזה לא שולם. ההליך השומתי בנוגע לחוב המס הדחוי תם ונשלם עוד בחיי המנוח. כשם שלא עמדה למנוח עוד זכות השגה ו/או ערעור כך גם לא עמדה זכות כאמור, למערער. דרישת חוב המס הדחוי מן המערער אינה קשורה לשומות בצו שהוצאו לו, וגם אילו ננקט הליך של פתיחת שומות לפי סעיף 147 לפקודה, לא ניתן היה מכוחו לכלול את חוב המס הדחוי, מאחר שלא מדובר בשומת המערער, וגם לא ניתן היה להגדיל השומה, באותו חוב מס דחוי וחלוט. מכאן שהחלטת המשיב שלא לנקוט לפי סעיף 147 לפקודה, בנוגע למקרה דנן, הייתה כדין. החוב כאמור הוא חוב מס חלוט מכוח הסכם שומת המנוח. בנוגע לחוב זה, היה על המשיב להמשיך בהליכי גבייה, כפי שעשה בפועל. התוצאה מן האמור, שלא עמדה גם זכות להשגה ו/או זכויות נלוות בקשר להליך כזה, ובדין נדחתה כל בקשה שהגיש המערער בנושא זה. בנסיבות העניין, היה מקום להבחין בין חוב המס החלוט הדחוי, שלגביו חלה חובת תשלום על המערער כיורש, לבין ההליך השומתי בתיק שותפות המערער, הגם שרשאי היה המשיב לעמוד על ניהול הליך בנוגע לשנות המס בצווים לגופם ולא להגיע להסדר פשרה, בין היתר מחמת אופן התנהלות המערער כבעל חוב, במעמדו כיורש. ואולם משנחתם הסכם השומה בתיק שותפות המערער, אשר כלל גם שותפים אחרים, לרבות שנות מס שלא בצווים, לא היה מקום – מבחינת האיזון הראוי – להורות על פתיחת שומת השותפות מערער, לפי סעיף 147 לפקודה. בנסיבות, יש לדחות את טענת ההתיישנות, בנוגע לכול חוב המס הדחוי שעל המערער לשאת בו. בנסיבות העניין יש לקבוע, כי המשיב הוכיח שהמערער ידע על חוב המס הדחוי וידע שחוב המס הדחוי לא סולק. ככלל, אין נישום יכול להסתמך או לבסס קביעה משפטית על הצהרה של רשות מינהלית להעדר חוב מס קיים, ביודעו כי קיים חוב כזה, ועוד כאשר אין סמכות לאותה רשות מס לוותר על החוב, מה עוד שסגירת תיק המנוח ב-2003 להעדר חוב, לא היה בה כדי לאיין את חובם של היורשים, מכוח הסכם שומת המנוח. הוכח כי המערער איננו תם לב בקשר לחוב המס הדחוי וטענתו בדבר הסתמכות על ההודעות הנ"ל או על העדרן, אין לקבלה. חזרה למעלה

שלום

26   [שליחות] [ראיות] תא (ת"א) 38806-02-12 מוראד פיריאן נ' יוסף בן שטרית (שלום; נועה גרוסמן; 23/12/13) - 19 ע' עו"ד: רינון, שחר, דן לפי הסיטואציה העובדתית, התובע ידע, או היה עליו לדעת, את משמעותו של ייפוי הכוח. ייפוי הכוח הקנה לבנו לעשות בזכות הציבורית כראות עיניו ולרבות מישכונה. התובע לא הגביל את ייפוי הכוח במאומה. הפגם הצורני שנפל בייפוי הכוח, טעות במספר ת.ז. בטופס עצמו אך לא באימות, אינו פוגם במשמעותו של ייפוי הכוח ובתוקפו. ברי, כי האב חתם מרצון בנוכחות עורך דין על ייפוי הכוח דנן. שליחות – ייפוי-כוח – תוקפו שליחות – ייפוי-כוח – נפקותו שליחות – ייפוי-כוח – ייפוי-כוח בלתי חוזר שליחות – ייפוי-כוח בלתי חוזר –משמעו ראיות – עדות – עדות שמיעה התובע, מר פיריאן מוראד, הינו אביו של מר פרי גלעד (להלן: "הבן"). הבן הינו בעלים של רישיון הפעלת מונית הרשומה על שמו במשרד התחבורה ובמשרד הרישוי (להלן: "הזכות הציבורית") לטענת התובע, הנתבע מר יוסף בן שטרית ובנו, חתמו ביום 9.3.09 על הסכם הלוואה אשר לפיו התחייב הנתבע להלוות לבן סך של 120,000 ₪ במזומן. בתמורה, התחייב הבן להמציא לנתבע בטחונות לרבות רישום משכון לטובת הנתבע על הזכות הציבורית. לצורך רישום המשכון, ניתן יפוי כוח נוטריוני חתום ע"י התובע. התובע מבקש להורות על בטלות הסכם ההלוואה. כפועל יוצא, מבקש התובע להורות על בטלות המשכון שניתן במסגרת אותו הסכם הלוואה. . בית המשפט דחה את התביעה, בפוסקו כי: באשר לתקפות יפוי הכוח הנוטריוני – ייפוי הכוח הנוטריוני נעשה ע"י האב, לטובת הבן. כעולה ממנו, הבן רשאי לעשות בייפוי הכוח שימוש לצורך תפעול הזכות הציבורית מכל מין וסוג שהוא. הבן פעל לרישום משכון על הזכות הציבורית דנן, לצורך בטוחה להלוואה כספית, שעל פי הנטען נתנה לו ע"י הנתבע מר יוסף שיטרית. האב טוען, כי ייפוי הכוח פגום עקב חוסר התאמה בין מספר ת.ז. שלו כפי שהוא רשום בטופס ייפוי הכוח לבין מספר ת.ז. האמיתי, נפלה שגיאה בספרה אחת. עם זאת, באימות הנוטריוני מספר ת.ז. הנקוב הוא המספר הנכון. הסיטואציה העובדתית כפי שתוארה ע"י העדים בהליך מעידה, כי התובע ידע, או היה עליו לדעת, את משמעותו של ייפוי הכוח. ייפוי הכוח מקנה לבן לעשות בזכות הציבורית כראות עיניו ולרבות מישכונה. התובע לא הגביל את ייפוי הכוח במאומה. גרסתו בחקירה לפיה כביכול ייפוי הכוח נועד לעניין טכני גרידא אינה מוצאת ביטוי בייפוי הכוח. מאחר והאב העיד כי חתימה על ייפוי הכוח נעשתה מול הנוטריון פנים אל פנים, הרי לא נפל דופי במעמד החתימה. לא ניתן לכפור בכך שהאב חתם על ייפוי הכוח במעמד עורך הדין ולפיכך, אופן הניסוח של ייפוי הכוח אינו מוכחש על ידו. גם עצם החתימה אינה מוכחשת על ידו. לפיכך, הפגם הצורני שנפל בייפוי הכוח, טעות במספר ת.ז. בטופס עצמו אך לא באימות, אינו פוגם במשמעותו של ייפוי הכוח ובתוקפו. ברי, כי האב חתם מרצון בנוכחות עורך דין על ייפוי הכוח דנן. מכאן, יש לבחון את השאלה, האם יש לבטל את ייפוי הכוח עקב חריגה מהרשאה. טענת התובע הינה כי ייפוי הכוח הנוטריוני נמסר לבנו אך לא על מנת שימשכן את הזכות הציבורית, אלא כדי שיפעל בשמו של התובע לצורך ביצוע פעולות מינהלות כגון: עריכת טסט למונית. מכאן, טוען התובע, כי יש לבטל את המישכון שנרשם על הרכב עקב חריגה מהרשאה. מנגד גורס הנתבע, כי מדובר בייפוי כוח בלתי מוגבל על פניו וכי נתקבלה הסכמתו הפוזיטיבית של התובע לרישום המישכון בטרם בוצע. הדין וההלכה הפסוקה סוברים, כי בסיטואציה של תחרות בין זכויות נוגדות, בין הבעלים לבין צד ג', כאשר הפעולה הנידונה נעשתה על ידי שלוח של הבעלים שחרג מהרשאתו, בעל הדעה הוא הבעלים המקורי. הוא רשאי לאמץ בדיעבד את פעולת השלוח החורגת מהרשאה – ורשאי הוא שלא לאמצה. מכאן, יש לבחון את השאלה, האומנם הפעולה על פי ייפוי הכוח נעשתה על פי חריגה מהרשאה. ביהמ"ש לא קיבל את גרסתו של התובע, הטוען כי התכוון להגביל את ייפוי הכוח ולא היה בדעתו להתיר סיכון הזכות בדרך של מישכונה להבטחת הלוואה שניתנה לטובת הבן. הנסיבות העובדתיות אינן מתיישבות עם גירסה זו. על כן, לא מדובר בחריגה מהרשאה ומשכך, יש לדחות את גרסתו של התובע גם במישור זה. טענה עובדתית נוספת לפי התובע, כי כספי ההלוואה לא הועמדו לבנו. משכך סבור הוא כי יש לראות את השיעבוד שהוטל על המונית כבטל מחמת כישלון תמורה. יש לבחון עובדתית את השאלה, האם ההלוואה שהמשכון ניתן לצורך הבטחתה, אכן הועמדה לבן בפועל. אם נמצא כי ההלוואה לא הועמדה, נשמט הבסיס לביצוע המשכון. למעט הרישום על הסכם ההלוואה, אין כל תיעוד על העמדת ההלוואה בפועל ומסירת הסכום של 120,000 ₪ מידי הנתבע לידי הבן. בחוסר כל ראיה ממשית למסירת הסכום ולאור הטענה כי מדובר בכסף שניתן לבנו של התובע במזומן, יכול כל אחד מהמעורבים להעלות גרסה לפי ראות עיניו. למעשה, מדובר כאן בגרסה מול גרסה, כאשר מצד אחד עומדת עדותו של הבן ומצד שני עומדת עדותו של הנתבע. גרסתו של הבן שהוא בעל עניין מובהק, נטולת כל תימוכין. מנגד, גרסתו של הנתבע, למרות שגם הוא בעל עניין מובהק, נתמכת הן בהסכם ההלוואה החתום, הן ביצירת המשכון והן בהעדר כל חיוב כתוב לדרישת ביטול של הבן את המשכון שנעשה להבטחת ההלוואה. לפיכך, ביהמ"ש העדיף את גרסתו של הנתבע ושלל את גרסת התובע ובנו, כביכול כספי ההלוואה לא נמסרו לבן בפועל. כפועל יוצא ממסקנה זו, אין צורך לדון במשמעות המשפטית של שיעבוד שנרשם לטובת הלוואה שלא ניתנה. הואיל ונקבע כי ההלוואה ניתנה בפועל, ונדחתה גרסת התובע ובנו שההלוואה לא ניתנה, הרי השיעבוד שנרשם להבטחת אותה הלוואה, שריר וקיים. חזרה למעלה

27   [ביטוח] תאמ (ת"א) 6885-08-10 אלדן תחבורה בע"מ נ' דוד אברג'ל (שלום; אילן דפדי; 23/12/13) - 12 ע' עו"ד: משה עובדיה, דוד אברג'ל, בני כחלון ביהמ"ש קבע כי התנהגותו של הנתבע שקולה להתנהגות מכוונת בגינה פטורה חברת הביטוח מחבותה על פי הפוליסה. לתוצאה דומה ניתן להגיע גם מחמת תקנת הציבור ואף מחמת חוסר תום הלב של הנתבע. ביטוח – חוק חוזה הביטוח – מקרה שנגרם במתכוון ביטוח – חוזה ביטוח – חריגים ביטוח – אחריות – חריגים ביטוח – חבות – סייגים תביעה בגין נזקים שנגרמו לרכב התובעת עת שימש כרכב משטרתי במהלך מעצרו של הנתבע אשר היה חשוד בביצוע עבירת רכוש. על בית המשפט לקבוע האם הנתבע אחראי לנזקים שנגרמו לרכב התובעת. ככל שהתשובה לשאלה חיובית, על בית המשפט לקבוע האם לאור נסיבות התרחשות התאונה יש לאירוע כיסוי ביטוחי. . בית המשפט קיבל ברובה את התביעה נגד הנתבע ודחה את התביעה נגד הנתבעת, בקובעו כדלקמן: התאונה ארעה תוך כדי ניסיון בריחה של הנתבע אשר לא נשמע להוראות השוטרים לעצור כמתחייב ומכאן אחריותו.לאור הודאתו של הנתבע בעובדות כתב האישום במסגרת ההליך הפלילי, הרי שאין מקום לטענתו לפיה לא ידע כי מדובר ברכב משטרתי ובו שוטרים. הודאתו זו מתיישבת עם עדויותיהם של שני השוטרים מהן ברור כי הנתבע ידע כי הם שוטרים. אשר לעמידתו של רכב התובעת נשמעו גרסאות שונות. בעדותו הראשונה אמר השוטר דבוש כי רכב התובעת היה בעמידה. בעדותו השנייה הוא אמר כי לא נראה לו שרכבו היה בעמידה וכי רק לאחר הפגיעה ברכבו הוא עצר. מעדותה של השוטרת עלה שרכב התובעת הגיע למקום בנסיעה מהירה. על אף האמור, אין מקום שהנתבע יתחמק מאחריותו לאירוע רק בשל כך שרכב התובעת היה בתנועה. השוטרים מלאו את תפקידם ולכן אין מקום להחמיר עימם. חובתו של הנתבע הייתה להישמע להוראות השוטרים. אם כך היה נוהג התאונה הייתה נמנעת. עם זאת, בשל הבדלי הגרסאות בקשר עם תנועת רכב התובעת ומהירות נסיעתו במקום התאונה אשר ייתכן ולא התאימה לתנאים במקום, יש מקום לקבוע כי השוטרים יכלו למלא את תפקידם ביתר זהירות. בנסיבות אלה, יש לנכות 15% מסכום הפיצוי המגיע לתובעת בגין רשלנות תורמת כך שהתובעת זכאית ל-85% מנזקיה. באשר לכיסוי הביטוח, הנתבעת טענה כי יש לראות את התנהלות הנתבע אשר היה מעורב במרדף משטרתי ולא ציית להוראות השוטרים כגרימת נזק במתכוון. סעיף 26 לחוק חוזה הביטוח קובע: "נגרם מקרה הביטוח בידי המבוטח או בידי המוטב במתכוון, פטור המבטח מחבותו". הוראות סעיף זה זהות לאמור בסעיף 1(6) של הפוליסה אליו הפנתה הנתבעת בכתב הגנתה. הן בכתב האישום והן בעדויות השוטרים עולה תמונה לפיה עסקינן במרדף מתמשך של השוטרים אחר הנתבע ברחובות באר שבע. בכתב האישום המתוקן לא הוזכר אירוע ההתנגשות בין כלי הרכב אלא אך ורק המרדף עד להגעת כלי הרכב המעורבים למקום האירוע ושלב המעצר עצמו. התמונה העובדתית הושלמה בעדויות השוטרים. אדם שמתנהל בדרך שכזו מושתק מלטעון "לא התכוונתי". אין ספק שהתנהלות כזו עונה על הדרישה הקבועה בפסיקה בדבר ידיעה בדרגה גבוהה של הסתברות כי תאונה עלולה להתרחש. מדובר בנסיבות שבהן יש לקבוע כי הידיעה שקולה כנגד כוונה, ולפיכך דין טענת הנתבעת להתקבל. גם מחמת תקנת הציבור ואף מחמת חוסר תום הלב של הנתבע אין מקום להעניק לנתבע כיסוי ביטוחי. מעובדות כתב האישום המתוקן בהן הודה הנתבע ומעדויות השוטרים עולה בבירור התנהגות פלילית מתמשכת של הנתבע. האחרון לא ציית במודע להוראות השוטרים, ברח מהמקום בנהיגה פרועה תוך כדי סיכון השוטרים ועוברי דרך אחרים. מדובר בפעילות עבריינית גרידא אותה יש להוקיע מכל וכל. חיוב הנתבעת בתשלום הנזקים אותם גרם הנתבע הוא בבחינת הענקת פרס לנתבע אשר לא יצטרך לשאת בתוצאות מעשיו הפליליים. על אף שהפוליסה אינה מתייחסת במפורש לנסיבות כאלה, הרי לבית המשפט יש את שיקול הדעת למנוע חיוב של הנתבעת בתשלום, שכן בהטלת חיוב כזה יש פגם מוסרי והיא נוגדת את תקנת הציבור. חזרה למעלה

28   [חוזים] הפ (חי') 19001-07-10 שי כהן נ' שמואל היינברג (שלום; אריקה פריאל; 22/12/13) - 12 ע' עו"ד: ככלל, לא תשמע טענה מצד מי שחותם על מסמך, ולפיה חתם עליו מבלי להבין את תוכנו או כי חתימתו אינה משקפת את הסכמת הצדדים לו. טענה זו, המוכרת בשם 'לא נעשה דבר' או 'אפסות', יכולה להישמע בהתקיים שני תנאים מצטברים בלבד. האחד, החותם הוטעה לחשוב כי הוא חותם על מסמך שמשמעותו המשפטית שונה מזו של המסמך עליו חתם הלכה למעשה; השני, העדר רשלנות מצדו של החותם. על הטוען טענה זו, עליו הראיה. חוזים – חתימה – טענת האפסות חוזים – חתימה – נפקותה חוזים – אי-חוקיות – היעדרה המחלוקת בין בעלי הדין - עורך דין ושני חוקרים פרטיים - סובבת סביב חלוקת כספים שהתקבלו בהליכי גבייה לאחר שהנושה קיבל את מבוקשו. כל צד טוען כי רעהו זכאי לסכום נמוך ממה שהוא טוען. במרכזה של המחלוקת עומדת סוגיית תוקפו של החוזה. . בית המשפט פסק כי: ביום 12.1.06 חתמו על החוזה עו"ד כהן ובארי בלבד. היינברג הוסיף את חתימתו זמן רב לאחר מכן, לאחר שנתקבלו הכספים והחלה חלוקתם. בארי והיינברג העלו טענה, ולפיה כאשר חתמו על החוזה לא הסביר עו"ד כהן אל-נכון מה משמעות הכתוב בו ובין היתר לא הסביר כי הוא מסדיר לא רק את השותפות ביניהם אלא גם את שכר טרחתו בגין פעילותו כעורך דין. טענתם של היינברג ובארי כי לא הבינו את תוכנו של החוזה אינה יכולה להתקבל. ככלל, לא תשמע טענה מצד מי שחותם על מסמך, ולפיה חתם עליו מבלי להבין את תוכנו או כי חתימתו אינה משקפת את הסכמת הצדדים לו. טענה זו, המוכרת בשם Non est factum ובעברית 'לא נעשה דבר' או 'אפסות', יכולה להישמע בהתקיים שני תנאים מצטברים בלבד. האחד, החותם הוטעה לחשוב כי הוא חותם על מסמך שמשמעותו המשפטית שונה מזו של המסמך עליו חתם הלכה למעשה; השני, העדר רשלנות מצדו של החותם. על הטוען טענה זו, עליו הראיה. היינברג ובארי לא עמדו בנטל המוטל עליהם ולא הניחו תשתית עובדתית לביסוס טענתם. לא זו אף זו, בחוזה מצוין מפורשות כי תכליתו להסדיר שני עניינים - את שכר הטרחה של עו"ד כהן בגין הטיפול המשפטי ואת חלוקת הכספים שייגבו והעולים על מחצית קרן החוב. אם היינברג ובארי לא טרחו לקרוא את המסמך לפני שחתמו עליו אין להם להלין אלא על עצמם בלבד. גם הטענה כי בחוזה בלתי חוקי עסקינן דינה להידחות. בתלונה שהגישו ללשכת עורכי הדין וכך גם בהליך הנוכחי טענו בארי והיינברג כי עו"ד כהן פעל בניגוד אינטרסים. לטענתם ניגוד האינטרסים התבטא בכך שפעל בתפקיד עורך דין מצד אחד, ומצד שני, היה שותף לכספים שייגבו. לפיכך אינו זכאי גם לשכר טרחה (שכר א' ושכר ב' בתיק ההוצאה לפועל) וגם לאחוז מהכספים שהתקבלו ועליו להשיב את הסך של 149,044 ₪ שגבה כשותף כביכול. חרף העובדה שהחוזה כולל את הסיכום בין עו"ד כהן לבין החברה וגם את ההסכמה בין השותפים, ישנה הפרדה ברורה בין החלק שעניינו שכר טרחה והחלק שעניינו חלוקת הכספים. בעבור עבודתו בתור עורך-דין סוכם כי עו"ד כהן יהא זכאי לשכר טרחה שייפסק לטובת החברה בלשכת ההוצאה לפועל או בבית המשפט. בתור שותף סוכם כי יהא זכאי לתשלום בשיעור 8% מקרן החוב כולל מס ערך מוסף. בארי מצדו אמור היה לקבל 28.5% מקרן החוב והיינברג 13.5% ממנה. נוסף על כך סיכמו כי מכל סכום העולה על קרן החוב יקבלו עו"ד כהן והיינברג 42.5% ובארי 15% ממנה. אופן החלוקה תואמת מן הסתם לתרומתו של כל אחד מהשותפים לקידום המיזם ומידת הסיכון שכל אחד מהם נטל כדי לקדמו. ראוי לזכור שמבחינתה של החברה נחשב החוב לאבוד ולכן הסתפקה במחצית הקרן בלבד מצד אחד, ומצד שני, ההסדר הכספי עם החברה היה תמריץ לשותפים לקדם את הגבייה. כבר נאמר לעיל כי עו"ד כהן, בארי והיינברג נטלו סיכון שכל עבודתם תרד לטמיון אם בסופו של דבר מאמציהם לא יישאו פרי. היעדר ניגוד אינטרסים נלמד אף מהעובדה שבשום שלב לא נתגלעה מחלוקת עם הלקוח - חברת טחנת הקמח – שהרי מנהלה הודיע מראש כי הוא מסתפק במחצית הקרן וכי סכומים נוספים, אם יתקבלו, יחלקו בארי ויתר השותפים לפי ראות עיניהם. העובדה שלעו"ד כהן, לבארי ולהיינברג היה עניין לגבות סכום גבוה ככל שניתן וכך 'להגדיל את העוגה' לתועלתם אינה משנה את המסקנה שכן הכול נעשה בידיעת החברה ובהסכמתה המפורשת. יש לקבוע אפוא כי עסקינן בחוזה תקף, אשר אינו נכנס בגדר הוראת סעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 וממילא אינו חוזה פסול. חזרה למעלה

כתבי טענות

29   ערר (נצ') 26883-12-13 מג'די אבו ראס - ב"כ עו"ד גיל דביר, עו"ד תומר שורץ נ' מדינת ישראל (כתבי טענות; ; 15/12/13) - 3 ע' עו"ד: גיל דביר, תומר שורץ בית המשפט הנכבד מתבקש בזאת להתערב בהחלטת בית משפט קמא (כב' השופטת רים נדאף) בה"ת 12262-10-13, מיום 11.12.13, אשר קבע כי ניתן להחזיר למבקש את רכבו מסוג טנדר איסוזו מ"ר 38-558-65 (להלן: "הרכב"), לאחר שיפקיד מזומן בסך 20,000 ₪ (לצד רישום ביטוח מקיף לטובת המדינה, רישום עיקול לטובת המדינה ואיסור דיספוזיציה ברכב). חזרה למעלה