שמונים מלאו למי שלטעם מפעלינו, לצד חנוך לוין, הוא הכותב הגדול ביותר שקם לנו - אלכימאי מחשבה המתיכה בחם הישראלי תרבות מערב ופילוסופית מזרח,
משוטט כתיבה המאכלס בספריו מציאות כואבת באנושיות מכמירה, איש חוכמה הדורש בפסקה בודדת עולם ומלואו - השבוע נחוג בפניני גאונותו של יואל הופמן
האם המילים איש אינו עונה פרושן שישנו איש אבל הוא אינו עונה? לפעמים גם לבו של הסופר נשבר. אבל הוא אינו יכול למחוק מה שהרחיק מדי כשם אי אפשר להחזיר את הבריאה אל התהו והבהו והרוח
שמרחפת על פני המים.
יואל הופמן
אחרי המפץ הגדול שאי אפשר בכלל לשער אותו, והתקררות הכוכבים, והמסע החרישי אל תוך האפלה האינסופית, אדם נתקף בושה אם הוא כותב ספר. גם הימים שאחרי
הבריאה. העופות. היונקים. אדם. אשה. כל זה - כן. אבל ספר?
יואל הופמן
הַקִּירוֹת
סוֹגְרִים
עָלַי אֲבָל
הָרֹאשׁ.
כְּמוֹ
בְּסֵפֶר
הַבְּרִיאָה.
מוֹצִיא
מִתּוֹךְ
הָאַיִן
נְהָרוֹת
שְׁחֹרִים.
יואל הופמן
תְּחִלָּה הָיְתָה
הַבְּרִיאָה
מִתּוֹך
שֶׁנִּרְאָה
קַו
דַּק [מֵעֵין
קֶמֶט] בְּתוֹךְ
הָאַיִן
וְאַחַר
כָּךְ
בָּאתִי אֲנִי
אֶל
הַמָּקוֹם
שֶׁכְּבָר
נִמְלָא
מִטְרִיּוֹת.
יואל הופמן
נִרְשֶׁמֶת
הַמִּלָּה
בְּחַיַּי
וְנִרְשֶׁמֶת
הַמִּלָּה אֶתְמוֹל
וְהַמִּלִּים
הַתִּיק
שֶׁלִּי
שֶׁאֵ
ין
יָפוֹת מֵהֶן
מִפְּנֵי
שֶׁיֵּשׁ
לְכָל
אַחַת
מֵהֶ
ן
תִּיק וּבְתוֹכוֹ
מַרְאָה
קְטַנָּה
וְלִפְעָמִים
הֵן רוֹאוֹת
אֶת
פְּנֵיהֶן
בַּמַּרְאָה
כְּמוֹ
שֶׁ
אֲגַם שָׁקֵט
מְקַבֵּל
אֶת
הַצּוּרוֹת
שֶׁנִּשְׁקָפוֹת בּוֹ.
יואל הופמן
תקראו, בבקשה. הדילוג על פני שבר הלשון הוא מלאכה אינטימית שאדם צריך לבצע עבור עצמו, בלי מתווכים. כל מתווך כזה רק מפרק
את הקסם, כל מתווך משול למי שמניף אצבע לא זהירה ואומר, הנה שפן, הנה כובע, הכל ברור
יואל הופמן
לכל סוס קשור חוט ובסופו המלה סוס. לכל חוט קשור חוט ובסופו המלה חוט.
יואל הופמן
כל כך מובן למה ג'ויס כתב, אולי עשרים שנה, ספר שאין בו מילים של ממש. הלא אפשר למות מן הגבולות הברורים שבין מילה למילה: סיר. גורד שחקים. פצירה.
אנדרלמוסיה. שיניים תותבות. כינמת. שלג. זקנה. חליל. קובלט. סוציאליזם.
יואל הופמן
אני אומר תודה לנשמות היקרות שחברו לחיי ומשלח אותן מן הספרות אל המחוזות העמוקים של הלב, שאסור לה לאמנות, להיכנס אליהם.
אלו יכולתי [במין ברית עמוקה יותר מזו שבין סופר וקורא] לפּול על צווארם של אנשים ולומר להם: בואו ונשב ונחלוט תה ואתם תספרו לי את חייכם ואני אספר לכם את חיי, הייתי משליך את כתב את היד לסל הניירות ועושה זאת. בעולם כזה החוק היה אוסר על הבדיה.
יואל הופמן
אנחנו רואים יונה וחושבים על המלים צלם אנוש. הרוח היא חידה וגם הרוח שנושבת בין הבתים בסוף דצמבר. עוד מעט אנחנו מתים
ובכל זאת אנחנו ממלאים את חלונות הראוה [מאחורי זכוכיות גדולות] באינספור חפצים. מה שקוראים מכונית עומד וזז עומד וזז ואסור לצעוק. כן אין לנו אמהות או שהן זקנו מאוד והן יוצאות כמו דחלילים מן הפתחים האחוריים של מוניות. בבית הקולנוע אנחנו רואים סיפורים אחרים ואנחנו
שוכחים שאנחנו יוצאי רומניה. פה ושם אנחנו מתים וטומנים את גופותינו באדמה ואנחנו חוזרים מבתי הקברות ומרתיחים מים בקומקומים שלנו. מי ששותה תה שותה תה ומי ששתוה קפה שותה קפה ברחובות שאנחנו נותנים להם שמוות כמו אבן גבירול. כוחות גדולים יותר מכוחה של הספרות מניעים
אותנו. למשל כוחה של האָלֶף שהיא אנחנו כל אחד לבדו והַהֵא שהיא חמש האצבעות והַבֵּית כשאנחנו שְנַיִם בעולם הזה וחמש האצבעות [הַהֵא האחרונה] נוגעות בנו.
יואל הופמן
כשדוקטור דוב בהרות קיבל לידו את כתב היד של הספר הזה קרא מה שקרא ואמר, יעצתי לו למחבר שישלח את חיבורו אל לייב גוטהרץ
מחברו של הספר הידוע "תעצומות אופל" ואם החיבור יראה לידידי לייב [שבינתיים שינה את שמו ללביא לב-טוב] יצרף אותו לארגון הסופרים ויראה שחיבורו יראה אור ולייב גוטהרץ קרא גם הוא מה שקרא וחמתו בערה בו וחשב לעצמו "ליקוי המאורות" או "פני הדור כפני הכלב". ועוד חשב: "מה
זה עלה על דעתו של ברל שהוא מפנה לכתובתי חיבורים שכאלה?" ואת ספר החיים של יוסף זילברמן תפר יוסף זילברמן בעצמו והסופר מצא אותו שלם, כמו החליפות של יוסף, ורק פה ושם נותרו חוטים. וכמו המחט אשר בידו של יוסף כך גם האיבר של גורנישט נכנס ויצא. ואפשר לקרוא אותו בטעמי
המקרא. ומה פשרם של כל האירועים האלה? תנועות הרבה טובות מתנועה אחת, בין שתנועה זו באה מלמעלה למטה ובין שהיא באה מלמטה ללמעלה. תנועות הרבה שמאלה וימינה טובות מתנועות הרבה למעלה ולמטה. אבל אם אין אדם יכול לנוע בתנועות הרבה שמאלה וימינה, מוטב שינוע בתנועות הרבה
למעלה ולמטה ובלבד שלא ינוע בתנועה אחת.
יואל הופמן
איתי פרוסט
חישבו על איכות הסביבה בטרם תדפיסו מייל זה
P