www.nevo.co.il

פד"י-מייל 8

07/01/2014

 

 

 

תוכן העניינים עליון 1   [משפט מינהלי] עעמ 8111/12 אברהם חדד נ' משרד החינוך והתרבות (עליון; א' חיות, צ' זילברטל, מ' נאור; 06/01/14) - 10 ע' התערבות בהחלטות רשויות המנהל, וביתר שאת כשמדובר ברשויות חינוכיות, תעשה במשורה ורק במקרים בהם נמצא שהחלטת הרשות נגועה בחוסר סבירות קיצוני. אין המקרה דנא נמנה על אותם מקרים; למשיב, כרשות מנהלית, עומדת חזקת התקינות. קיים קושי של ממש בניסיון המערער לבסס את טענתו לאפליה בין החינוך הממלכתי-דתי לבין החינוך הממלכתי-כללי באמצעות הצגת השוואה כמותית של מספר השאלות בבחינות, רשימת הנושאים הנלמדים והזמן המוקצב לפתרון הבחינות. משפט מינהלי – שיקול-דעת – רשויות חינוך משפט מינהלי – שיקול-דעת – התערבות בית-המשפט משפט מינהלי – שיקול-דעת – עניין מקצועי משפט מינהלי – מעשה מינהלי – חזקת תקינותו משפט מינהלי – בית-המשפט לעניינים מינהליים – סדרי דין 2   [דיון פלילי] [תעבורה] רעפ 7982/13 עדיאל שגן נ' מדינת ישראל (עליון; א' שהם; 06/01/14) - 6 ע' נדחתה בקשת רשות ערעור שעניינה גזר הדין שהושת על המבקש בגין הרשעתו בעבירות נהיגה בזמן פסילה, נהיגה ללא רישיון נהיגה לסוג רכב, ושימוש ברכב ללא פוליסת ביטוח בת תוקף. נפסק כי עניינו של המבקש אינו עומד בתנאים להענקת רשות ערעור "בגלגול שלישי", כי לא מדובר בעונש החורג במידה קיצונית מרמת הענישה המקובלת או הראויה בעבירות דומות וכי עסקינן במקרה חמור בנסיבותיו. דיון פלילי – ערעור – רשות ערעור דיון פלילי – ערעור – בקשת רשות ערעור תעבורה – ענישה – עונשים 3   [עונשין] עפ 8484/12 פלוני נ' מדינת ישראל (עליון; ע' ארבל, י' דנציגר, א' שהם; 06/01/14) - 9 ע' אין מניעה להציג בפני ביהמ"ש בשלב הערעור נתונים בדבר חשדות וראיות לכאורה להמשך התנהגות פלילית מצד המערער. מדובר במידע בעל חשיבות ניכרת; האיזון בין הצורך למצות את הדין עם המערער לבין השאיפה לאפשר לו ככל הניתן למצות את ההזדמנות השיקומית, מובילים למסקנה כי אין מקום להמשיך ולדחות את ההכרעה בעניינו, אך יש להימנע מהשמתו מאחורי סורג ובריח. עונשין – מרשם פלילי ותקנת השבים – מסירת מידע עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: שיקום 4   [דיון פלילי] בשפ 8864/13 שלומי שוייסטה חורם נ' מדינת ישראל (עליון; צ' זילברטל; 06/01/14) - 10 ע' ככלל, קיימת חובה לקיים דיון בבקשות בענייני מעצרים, למעט במקרים חריגים שבחריגים, שהמקרה דנא אינו נמנה עליהם. במקרה הנדון, הדיון בעיון החוזר במעצרו של המבקש יוחזר לערכאה הדיונית לצורך דיון בחלופת המעצר החדשה שהוצעה. יש מקום להורות גם על הגשת תסקיר מעצר. דיון פלילי – מעצר – עיון חוזר דיון פלילי – מעצר – עד תום ההליכים דיון פלילי – מעצר עד תום ההליכים – תסקיר מעצר דיון פלילי – מעצר עד תום ההליכים – חלופת מעצר דיון פלילי – מעצר עד תום ההליכים – בקשת רשות לערור 5   [דיון פלילי] בשפ 8012/13 טל ווב נ' מדינת ישראל (עליון; ע' ארבל; 06/01/14) - 9 ע' מתקיימים התנאים הנדרשים לצורך מעצרו של העורר. החלטת בימ"ש קמא לשחרור העורר לחלופת מעצר, מקובלת על ביהמ"ש העליון. אך ביהמ"ש העליון סבור גם כי חולשת הראיות לצד עברו הנקי של העורר והצורך הדוחק שלו להתפרנס, מצדיקים את בחינת אפשרות יציאתו לעבודה. דיון פלילי – מעצר – יציאה לעבודה דיון פלילי – מעצר – מעצר בית דיון פלילי – מעצר – עד תום ההליכים דיון פלילי – מעצר עד תום ההליכים – חלופת מעצר 6   [עונשין] עפ 5544/13 פלוני נ' מדינת ישראל (עליון; א' רובינשטיין, י' דנציגר, ד' ברק ארז; 06/01/14) - 15 ע' בימ"ש לא מצא מקום להתערב בעונש שהושת על המערערים, שהורשעו בעבירות בנשק ובאי מניעת פשע, בקובעו כי בימ"ש קמא איזן כראוי בין השיקולים השונים והשית עונשים ההולמים את חומרת המעשים. עם זאת, נוכח נסיבותיו האישיות הקשות של הנאשם בע"פ 5827/13, קוצר עונש המאסר לריצוי בפועל שהושת עליו לפנים משורת הדין. עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: עבירות נשק עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: התערבות ערכאת ערעור עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: שיקולים עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: בגירים צעירים עונשין – עבירות – אי מניעת פשע 7   [בתי-משפט] ברמ 5216/12 הועדה המקומית לתכנון ולבניה פ"ת נ' כנס הבפטיסטים בישראל בע"מ (עליון; ד' ברק ארז; 05/01/14) - 13 ע' נדחתה בקשת רשות ערעור על פסק דין שדחה ערעור על החלטת ביניים של ועדת ערר מחוזית, מאחר שניתן לערער על החלטות ביניים של ועדות ערר במקרים חריגים בלבד, שהמקרה דנן אינו נמנה עליהם. בנוסף, הטעמים בבקשה אינם עומדים באמות המידה למתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי", ובכלל זה רשות ערעור על החלטת טריבונל מינהלי. בתי-משפט – רשות ערעור – על החלטת ביניים בתי-משפט – רשות ערעור – כשהערכאה הראשונה היא טריבונל מינהלי בתי-משפט – רשות ערעור – מתי תינתן 8   [דיון פלילי] בשפ 8822/13 מוחמד אבו נג'מה נ' מדינת ישראל (עליון; צ' זילברטל; 05/01/14) - 7 ע' אף כי תסקיר מעצר הוא כלי עזר חשוב, ההכרעה מסורה לבימ"ש. בנוסף, לצורך שיקולי חלופת מעצר על בימ"ש להיות מודע לתמונה בכללותה, והתסקיר עשוי לכלול נתונים שאחרת לא היו מגיעים לידיעת בימ"ש ושיש בכוחם להשפיע על שיקול דעתו. מאחר שלא ניתן מראש לדעת אילו נתונים יוצגו בתסקיר המעצר, ניתן (ולעיתים אף צריך) להורות על הגשתו גם במקרים בהם המעשה מעיד על מסוכנות ניכרת. דיון פלילי – מעצר עד תום ההליכים – תסקיר מעצר דיון פלילי – מעצר עד תום ההליכים – חלופת מעצר דיון פלילי – מעצר עד תום ההליכים – מסוכנות דיון פלילי – מעצר עד תום ההליכים – ערר 9   [בתי-משפט] [מכרזים] עעמ 8426/13 מודיעין אזרחי בע"מ נ' משרד הבטחון רשות המעברים היבשתיים (עליון; י' דנציגר; 05/01/14) - 8 ע' אף בגדרי בקשה למתן סעד זמני לתקופת הערעור הממוקד בענייני מכרזים, ובפרט בתקיפת הצעתה של מתחרה בנימוק של "הצעה גירעונית", נשקלים שיקולים של סיכויי הערעור ומאזן הנוחות. במקרה הנדון נמצא כי סיכויי הערעור אינם גבוהים וכי מאזן הנוחות אינו נוטה לטובת המבקשת. בתי-משפט – סעדים זמניים – בערעור מכרזים – הצעות – הצעה גרעונית 10   [דיון פלילי] בשפ 8730/13 מדינת ישראל נ' איאד הייב (עליון; א' שהם; 05/01/14) - 11 ע' ההלכה הנוגעת לשאלת קיומן של ראיות לכאורה בהליכי מעצר עד תום ההליכים, חלה גם מקום בו חומר הראיות כולו מבוסס על מארג של ראיות נסיבתיות. ניתן לקבוע כי קיימות ראיות לכאורה ככל שגלומה בחומר הראייתי הנסיבתי אפשרות סבירה להרשעה בתום ההליך העיקרי. דיון פלילי – מעצר עד תום ההליכים – ראיות לכאורה 11   [עונשין] עפ 6305/13 לב נוביקוב נ' מדינת ישראל (עליון; ע' ארבל, א' חיות, י' דנציגר; 02/01/14) - 5 ע' המערער הורשע ע"פ הודאתו בעבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, התפרצות ושינוי זהות של רכב. מתחם הענישה שקבע בימ"ש קמא (10-22 חודשי מאסר) הוא סביר ועל כן יש להותירו על כנו. ברם, במקרה הנדון קיימים שיקולים שיקומיים המצדיקים חריגה מהמתחם שנקבע. עונשין – ענישה – מתחם הענישה עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: שיקום עבודה אזורי 12   [עבודה] סע (י-ם) 13935-09-10 אברהים אסמאעיל דגרה נ' עוף ירושלים מהדרין (עבודה; רחל בר"ג הירשברג, נ.צ.: ש' רבלין, ל' ברבש; 20/12/13) - 18 ע' ביה"ד פסק כי השכר ששולם לתובע נפל משכר המינימום הקבוע בחוק שכר מינימום. ביה"ד קבע את היקף עבודתו של התובע, וכפועל יוצא מכך פסק לתובע הפרשי שכר, לרבות בעד עבודה בשעות נוספות. כן פסק ביה"ד לתובע תשלומים בגין זכויות נוספות, וחייב את הנתבעת לשלם לתובע סך של 15,000 ₪ הוצאות משפט, נוכח התנהלותה בהליך ונוכח אי הקפדתה על חקיקת המגן. עבודה – שכר מינימום – תביעה להפרשי שכר עבודה – שכר מינימום – חזקות עבודה – שכר עבודה – היקף משרה עבודה – שכר עבודה – שכר מינימום עבודה – שעות עבודה ומנוחה – שעות נוספות עבודה – בית-הדין לעבודה – הוצאות עבודה – פיטורין – בחינתם 13   [עבודה] [חברות] תעא (ת"א) 12896-08 אפרים גליס נ' קרוקר אינטרנשיונל בע"מ (עבודה; אורן שגב, נ.צ.: ה' גבע; 19/12/13) - 31 ע' מאחר שבין הצדדים סוכמה תקופת עבודה לתקופה קצובה בת שלש שנים, פיטורי התובע טרם תום התקופה מבלי שהוכח כי הנתבעת 1 הייתה רשאית לפטרו, מהווים הפרת הסכם העסקה לתקופה קצובה. בהעדר סעיף בהסכם בדבר פיצוי מוסכם, התובע זכאי להפרשי שכר ונלווים עד לתום התקופה הקצובה, בניכוי הסכומים שהשתכר. בנוסף, נוכח הפגמים בפיטורי התובע הוא זכאי לפיצוי, אשר נוכח כלל הנסיבות, הועמד על 3 משכורות. עבודה – חוזה עבודה – לתקופה קצובה עבודה – פיטורין – בחינתם עבודה – פיטורין – זכות לשימוע עבודה – פיטורין – חוסר תום לב עבודה – פיטורין – סעדים עבודה – פיטורין – פיצויים חברות – הרמת מסך – במישור דיני העבודה מנהלי 14   [פרשנות] [מקרקעין] עתמ (ת"א) 26909-10-11 הפטריארכיה הארמנית של ירושלים נ' רשות (מינהל) מקרקעי ישראל- מחוז תל אביב (מנהלי; רות רונן; 29/12/13) - 11 ע' יש לפרש את סעיף 26 לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור) 1943 כך שכל עוד לא הסתיים הליך ההפקעה, חלה על ההפקעה פקודת הקרקעות (הפקעה) 1926, אולם כאשר הליך ההפקעה הסתיים וטרם הוקנתה לבעל הקרקע זכות הסירוב הראשון (משום שייעוד הקרקע טרם שונה) – הרי הבעלים הקודם לא קנה זכות משפטית מכוח הפקודה מ-26 ולכן חלות עליו הוראות הפקודה מ-43. לפיכך, העותרת אינה זכאית לזכות סירוב ראשון מכוח הפקודה מ-26. פרשנות – דין – פקודת הקרקעות מקרקעין – הפקעה – שינוי ייעוד קרקע שהופקעה מקרקעין – הפקעה – זכות סירוב ראשונה 15   [משפט מינהלי] עתמ (י-ם) 19473-10-13 מוחמד נבולסי נ' שר הפנים (מנהלי; נאוה בן אור; 26/12/13) - 14 ע' ביהמ"ש לעניינים מנהליים קיבל עתירה כנגד החלטה שלא להחזיר לעותר את מעמדו כתושב קבע בישראל, לאחר שתושבותו פקעה משום שהתאזרח בבלגיה. אמנם על המשיב לא חל "נוהל שרנסקי", אולם לשר הפנים שיקול דעת להחזיר לידיו של מי שהתאזרח בחו"ל את התושבות שפקעה, כשנטל ההוכחה על האחרון, אך המשיב לא שקל את כל השיקולים הרלוונטיים ואין אף לומר כי זיקות העותר לישראל אינן חד משמעיות. משפט מינהלי – כניסה לישראל – רישיון לישיבת קבע משפט מינהלי – כניסה לישראל – שיקול דעת הרשות משפט מינהלי – שיקול-דעת – שר הפנים משפט מינהלי – תושבות קבע – שלילתה מחוזי 16   [77] [עונשין] תפ (ב"ש) 8082/09 מדינת ישראל נ' בנימין גיגי (מחוזי; טלי חיימוביץ; 30/12/13) - 23 ע' בית המשפט הרשיע את הנאשם בעבירות שעניינן, ארגון משחקים אסורים; עבירות מס; הלבנת הון. נפסק, בין השאר, כי קיומה של קרבה משפחתית בין בעל חשבון למי שעושה שימוש באותו חשבון, לא שוללת את האפשרות שנעשה באותו חשבון שימוש כדי להסתיר את מקורו של הרכושהאסור. אדרבה, אין זה נדיר כי לשם הלבנת הון נעשה שימוש באנשים קרובים או בני משפחה. עונשין – עבירות – עבירות מס עונשין – עבירות – הלבנת הון 17   [משפחה] [דיון אזרחי] עמש (חי') 42963-07-13 ע' נ' נ' ל' נ' (מחוזי; שושנה שטמר, ריבי למלשטריך לטר, דר' עדי זרנקין; 30/12/13) - 11 ע' ביהמ"ש קיבל באופן חלקי ערעור על החלטת ביהמ"ש לענייני משפחה וקבע כי למשיב אין זכויות בדירה שהוענקה למערערת במתנה ע"י אימה ונרשמה על שמה בלבד, ברם יש לו זכויות בדירה שנרכשה ע"י הצדדים במשותף ושימשה למגוריהם. כן נקבע כי ניתן להתחשב בקביעת המזונות בהכנסות האישה מרכושה. הערעור שכנגד הוגש ע"י המשיב באיחור ולכן נדחה. משפחה – יחסי ממון בין בני-זוג – דירת המגורים משפחה – יחסי ממון בין בני-זוג – כוונת שיתוף משפחה – מזונות – מזונות אישה דיון אזרחי – ערעור – ערעור שכנגד 18   [פשיטת רגל] פשר (י-ם) 6297-09 פלוני נ' משרד המשפטים/האפוטרופוס/הכונס הר (מחוזי; כרמי מוסק; 29/12/13) - 13 ע' כדי למנוע ביטול הענקה לפי סעיף 96 (ב) לפק' פשיטת הרגל, על המקבל להוכיח כי בעת ההענקה היה המעניק כשיר פירעון של כל חובותיו בלי להיזקק לנכס המוענק או לחילופין כי היה תם לב ונתן תמורה בת ערך עבור ההענקה, אך זאת לאחר שהנאמן הרים את הנטל הראשוני לכך. המשיבה הוכיחה שהחייב היה בעל יכולת פירעון של חובותיו בעת ההענקה והנאמן אף לא הוכיח כי ההענקה נעשתה בחוסר תום לב וללא תמורה בת ערך. פשיטת רגל – הענקות – חריגים פשיטת רגל – הענקות – נטל ההוכחה 19   [מקרקעין] [קניין] תא (חי') 991/08 חוג`יראת לוטפי נ' אבראהים מחמוד חמד חוג'יראת (מחוזי; י' דנציגר; 29/12/13) - 12 ע' במצבים מסוימים, אף אם לא התמלאו תנאי סעיף 9 לחוק המקרקעין, ייתכן ותגבר ידו של הקונה המאוחר בזמן. במקרה הנדון עדיפה זכותו של הקונה המאוחר, שפעל בתום לב סובייקטיבי ואובייקטיבי ואילו הקונים הראשונים בזמן פעלו בחוסר תום לב סובייקטיבי ואובייקטיבי. אין לחייב קונה לבדוק זכויות בקשר לנכס בלשכת מיסוי המקרקעין ודי בבדיקה ברישומי לשכת המקרקעין ולגבי מצב ההחזקה בשטח. מקרקעין – עיסקאות נוגדות – תום-לב מקרקעין – עיסקאות נוגדות – תוצאתן קניין – מקרקעין – עיסקאות נוגדות 20   [חוזים] תא (י-ם) 6344-04 חיים שושן, יבוא יצוא ומסחר בע"מ נ' א.ב.א ויקטורי חברה לניהול אחזקות בע"מ (מחוזי; משה דרורי; 25/12/13) - 75 ע' אין להרחיב את המקרים בהם נפסקים פיצויים בגין הפרת חוזה, הנובעת מחוסר תום לב, כאשר אותו חוסר תום לב לא הצמיח למפר טובה כלכלית מוחשית, שכן פיצויים אלו עומדים, בעיקרם, בסתירה לעקרונות החוזיים בדבר השבת המצב לקדמותו, ולעקרונות הנזקיים בדבר אי העשרתו של אף אחד מן הצדדים יותר מכדי הנזק שהוסב לו. חוזים – חוזה שכירות – תחולתו חוזים – הפרה – פיצויים חוזים – פיצויים – פיצויים מוסכמים חוזים – פיצויים – חישובם חוזים – פיצויים – פיצויי קיום חוזים – פיצויים – קיזוז 21   [77] [עונשין] תפ (ת"א) 40549-12-09 מדינת ישראל נ' יהודה טליס (מחוזי; עודד מודריק; 24/12/13) - 12 ע' בית המשפט גזר על הנאשמים שהורשעו בביצוע עבירות שעניינן הפעלת רשת של משחקים, הגרלות והימורים בלתי חוקיים בישראל, ביחד עם עבירות מס בהיקף גדול, עונש של מאסר בפועל. נפסק, כי אין ספק שהנאשמים סבלו מנזקים כספיים ונזקים נפשיים כתוצאה מהחקירה שהתנהלהה נגדם וכתוצאה מהגשת כתב האישום, לאורך תקופה ממושכת. אולם, הנאשמים אחראיים לעיקר ההשלכות הללו. ראש לכל אחריותם נובעת מעצם ביצוע מעשה העבירה. עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: עבירות הימורים מקוונים‏ 22   [התיישנות] [דיון אזרחי] תא (מרכז) 27174-06-13 פלוני (קטין) נ' פר' ישראל גולדשטיין (מחוזי; צבי ויצמן; 15/12/13) - 15 ע' ביהמ"ש דחה על סף תביעת קטין בגין "חיים בעוולה", משבוטלה עילה זו בהלכת המר. עם זאת, קבע ביהמ"ש כי תביעת ההורים בגין "הולדה בעוולה", אשר הוגשה כשנה וחודש לאחר מתן פס"ד המר, לא התיישנה ולא הוגשה בשיהוי בלתי סביר. התיישנות – נזיקין – הולדה בעוולה התיישנות – נזיקין – תחילת המירוץ התיישנות – שיהוי – שלילתו דיון אזרחי – מומחים רפואיים – חוות-דעת רפואית שלום 23   [נזיקין] תא (קריות) 25540-01-13 ג'רייס אנדראוס נ' הכשרת היישוב חברה לביטוח בע"מ (שלום; פנינה לוקיץ'; 31/12/13) - 5 ע' ככלל, מקום בו התובע, שהוא בעל היכולת לשלוט על אופן ניהול ההליך במובן זה, בוחר ללכת בדרך שמותווית בסעיף 6א לחוק הפלת"ד, בחירה זו ממשיכה לחייב אותו גם משבחר להפסיק את ההליך ולחדשו לאחר שינוי נסיבות. נזיקין – פיצויים לנפגעי תאונות דרכים – נכות 24   [ימאות] [ראיות] תא (אש') 206-07 אי.או.אן נדרלנד נ' קו צינור אילת אשקלון בע"מ (שלום; עידו כפכפי; 29/12/13) - 17 ע' ביהמ"ש קיבל תביעה במסגרתה נטען כי התובעת, חברת מתווכי ביטוח בינלאומית, זכאית להיפרע מהנתבעות בגין תשלום ששילמה לבתי זיקוק לנפט בע"מ, בעלת מטעני דלק, עקב חוסר שהתגלה לטענתה במטענים שבוטחו. ימאות – שטר מטען – ראיה לכאורה ראיות – מומחים – הסתמכות בית-המשפט עליהם 25   [חוזים] תא (ת"א) 51164-07 אריה יצחק שטיינר נ' צבי ויליגר (שלום; רונית פינצ'וק אלט; 29/12/13) - 19 ע' ככלל, הודעת ביטול היא הודעה חד צדדית, שזכותו של הצד הניפר להוציאה, והיא נכנסת לתוקף, ללא קשר לתגובת המפר. אלא שבמקרה דנן, הצדדים המשיכו להתנהל ולהתבטא באופן בו גילו דעתם כי העסקה המשיכה להיות בתוקף, או חזרה להיות בתוקף. מאחר והתובע חזר בו, למעשה, מכוונתו ורצונו לבטל את העסקה, ומאחר והנתבע מנוע מלהתכחש לכך שהעסקה נותרה בסופו של דבר בתוקף, ביהמ"ש קבע כי דין התביעה והתביעה שכנגד בעניין האופציות להידחות. חוזים – הטעיה – היעדרה חוזים – ביטול – אי-ביטול חוזים – ביטול – הודעת ביטול חוזים – ביטול – חזרה ממנו חוזים – ויתור – על זכות לביטול החוזה 26   [ראיות] [מקרקעין] [נזיקין] תא (עפ') 38802-08-10 מדינת ישראל - מינהל מקרקעי ישראל נ' עאטף סקר (שלום; שאדן נאשף אבו אחמד; 28/12/13) - 15 ע' ביהמ"ש קבע כי עלה בידי התובעת להוכיח כי היא הבעלים של המקרקעין וכי הנתבע פלש לחלק מהמקרקעין נשוא התובענה, בשטח של דונם אחד, תפס בהם חזקה ועושה בהם שימוש, שלא כדין. ראיות – נטל ההוכחה – בתביעת פינוי מקרקעין – הסגת גבול – פינוי נזיקין – עוולות – הסגת גבול 27   [ראיות] [נזיקין] תא (הרצ') 37838-02-13 הדראי עופר פנטהון נ' אילון חברה לביטוח בע"מ (שלום; סיגל רסלר זכאי; 26/12/13) - 6 ע' ביהמ"ש קיבל בקשה להתיר לנתבעים להביא ראיות לסתור את קביעתה של הועדה הרפואית לעררים של המוסד לביטוח לאומי ענף נפגעי עבודה, לפי הוראת סעיף 6ב לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. מאחר ולא עמד בפני הוועדה מידע, תיעוד ופירוט לבעיות הברכיים מהן סבל המבקש בעברו, מדובר בפגם היורד לשורשו של עניין נוכח העובדה כי הנכות שנקבעה הינה בגין מגבלה בברכיים. ראיות – ראיות סותרות – היתר להגשתן נזיקין – פיצויים לנפגעי תאונות דרכים – נכות 28   [קניין] [שותפויות] תא (ב"ש) 8034-06 גילה גורביץ נ' רבקה (רוזה) סולומון (שלום; עירית קויפמן; 19/12/13) - 18 ע' נדחתה תביעה שהוגשה על רקע פירוק שותפות בין המנוח לבין הנתבעת, במסגרתה עתרו התובעים, ילדיו ויורשיו של המנוח, לחייב את הנתבעת בגין מחצית משווי העסק. ביהמ"ש קבע כי על אף היות תביעתם מושתתת על טענה אחת בלבד – היא טענת המוניטין – לא הובאה על ידי התובעים כל ראיה להוכחת טענה זו. קניין – מוניטין – משמעו שותפויות – פירוק – מוניטין שותפויות – פירוק – תוצאותיו משפחה 29   [משפחה] אמצ (נצ') 26/13 פלוני נ' פלונית (משפחה; אסף זגורי; 26/12/13) - 16 ע' המסקנה החד משמעית הנלמדת מהפסיקה, המחקר והדין המשווה היא כי ישנה חשיבות מכרעת למינוי אפוטרופוס לדין לילדים בתיקי אימוץ ילדים. לפיכך נפסק כי ברירת המחדל בתיקי אימוץ שיידונו בפני בימ"ש זה, תהיה מינוי אפוטרופוס לדין לקטין (גם אם מדובר בתינוקות או ילדים שאינם יכולים להתבטא). ואילו החריג, יהיה אי מינוי כאמור, כאשר לביהמ"ש יישמר שיקול הדעת מעת לעת כיצד לפעול. משפחה – אימוץ – מינוי אפוטרופוס לדין לקטין משפחה – אימוץ – טובת הילד 30   [משפחה] תמש (ב"ש) 30341-04-10 פ.ש נ' א.א (משפחה; גאולה לוין; 23/12/13) - 12 ע' התובע אינו זכאי לחלק בדירה הרשומה ע"ש הנתבעת מכוח כוונת שיתוף כללית שבין "ידועים בציבור" או מכוח כוונת שיתוף ספציפית ביחס לדירה. ממכלול הראיות ביהמ"ש לא שוכנע כי הייתה כוונה מצד הנתבעת לשתף את התובע בזכויות בדירה שנרכשה הודות לזכויותיה ומעמדה כ"אם חד הורית". משפחה – ידועים בציבור – יחסי ממון משפחה – יחסי ממון בין בני-זוג – חזקת השיתוף 31   [משפחה] תמש (ראשל"צ) 19390-09 ט. ק. ס נ' פ. ט (משפחה; ד"ר ורדה בן שחר; 22/12/13) - 21 ע' תביעת האשה למזונותיה נדחתה בשל "מעשי ידיה" ; לגבי מזונות הקטינה, נעשתה הפחתה של 25% מסכום הצרכים ההכרחיים בשל המשמורת המשותפת; התביעה הרכושית נדחיתה כולה למעט לעניין איזון הזכויות הסוציאליות. בין היתר נדחתה דרישת התובעת לחלוקה בלתי מאוזנת של המשאבים בגין נכסי הקריירה של הנתבע, כמו גם עתירתה לחלוקה בלתי שוויונית של כספי תמורת דירת המגורים. משפחה – יחסי ממון בין בני-זוג – פירוק שיתוף בדירת בני-הזוג משפחה – יחסי ממון בין בני-זוג – רכוש משותף משפחה – יחסי ממון בין בני-זוג – הברחת נכסים משפחה – מזונות אישה – זכות למזונות משפחה – מזונות אישה – מעשי ידיה של האשה משפחה – מזונות ילדים – במשמורת משותפת רשם הפטנטים 32   [סימני מסחר] 233073/ פיוניר כלי עבודה מבית ש. כהן (2011) בע"מ נ' עשינו עסק בע"מ (רשם הפטנטים; ז'קלין ברכה; 05/12/13) - 17 ע' רשם סימני המסחר דחה את בקשת המבקשת לרישום סימן המסחר "PIONEER". נפסק, כי המבקשת בחרה בסימן המבוקש בחוסר תום לב וכי קיים דמיון מטעה בין הסימנים, ומשאין מחלוקת כי למתנגדת מוניטין בסימנה, ניתן לקבוע כי יהיה ברישום הסימן כדי לגרום לתחרות בלתי הוגנת. סימני מסחר – הליכי רישום – התנגדות סימני מסחר – כשרות לרישום – מבחנים 33   [סימני מסחר] 236314/ מצברי לירז שיווק 1988 בע"מ נ' מצברי לירז שיווק (2003) בע"מ (רשם הפטנטים; יערה שושני כספי; 04/11/13) - 12 ע' נדחתה התנגדות המתנגדת לרישום סימן המסחר "לירז". נפסק, כי המתנגדת לא עמדה בנטל הראייתי הרובץ לפתחה לביסוס עילות ההתנגדות הקבועות בסעיפים 11(5), 11(6), 11(13) ו- 12 לפקודת סימני המסחר. לא עלה בידי המתנגדת להראות כי מחזיקה היא בידיה כיום מוניטין עצמאי בשם "לירז" באופן אשר יש בו כדי להטעות את הציבור הרלוונטי, או ליצור תחרות בלתי הוגנת במסחר בינה ובין המבקשת. סימני מסחר – הליכי רישום – התנגדות סימני מסחר – כשרות לרישום – מבחנים רשם ההוצאה לפועל 34   [חוזים] (ת"א) 167280138‏/ י.מ נ' XXX חברה בע"מ (רשם ההוצאה לפועל; ערן אביטל; 30/12/13) - 12 ע' מקום שבו שבין שני צדדים מתקיימים חובות הדדים, המצב הכלכלי – משפטי האמיתי בין שניהם הוא המצב המקוזז ולכן יש ליתן תוקף רטרואקטיבי לקיזוז. ככלל הודעת קיזוז תפעל למפרע, דהיינו מהמועד בו נוצרה אפשרות קיזוז. חוזים – קיזוז – מהות הזכות כתבי טענות 35   תצ (ת"א) 45368-12-13 חיים אופיר - ב"כ עו"ד צבי כהנא, עו"ד גדעון קירש נ' פסגות קופות גמל בע״מ (כתבי טענות; 23/12/13) - 40 ע' בית המשפט הנכבד מתבקש לאשר את התובענה המצורפת כנספח 1 לבקשה זו כתובענה ייצוגית, לפי חוק תובענות ייצוגיות, תשס״ו־2006 (להלן: ״חוק תובענות ייצוגיות״} ובהתאם להוראות תקנות תובענות ייצוגיות, תש״ע־2010(להלן: ״תקנות תובענות ייצוגיות״). הבקשה מוגשת על פי הוראות תתקנה 2 לתקנות תובענות ייצוגיות. 36   תצ (מרכז) 31167-10-12 יניר מערכות בע״מ - ב"כ צבי כהנא נ' טי.אנ. טי, אקספרס וורלדווייד(ישראל) בע״מ (כתבי טענות; 14/07/13) - 35 ע' בית המשפט הנכבד מתבקש לעשות שימוש בסמכות המוקנית לו בסעיף 8 לחוק תובענות יצוגיות, התשס׳יו-2006 (להלן: ״החוק״) ולאשר את הגשת התובענה המצורפת לבקשה כנספח 1 כתובענה ייצוגית, אשר במסגרתה ייצגו המבקשים קבוצה של תובעים, כמוצע להלן, בתביעה נגד המשיבות, להשבת סכוממים אשר המשיבות גבו שלא, כדין מכל אחד מחברי הקבוצה, בגין אגרות מחשב ואגרות בטחון על רשימתי יבו 37   [60] [17] [59] [משפט מינהלי] [דיון אזרחי] [משפט חוקתי] תצ (ת"א) 16317-06-12 צוברי ליהי - ב"כ עו"ד אסף פינק, עו"ד עדי בוסתן נ' עירית תל אביב-יפו (כתבי טענות; ; 12/05/13) - 7 ע' משפט מינהלי – תובענה ייצוגית – אישור הסדר פשרה דיון אזרחי – תובענה ייצוגית – אישור הסדר פשרה משפט חוקתי – זכויות הפרט – זכויות אנשים עם מוגבלויות

 

 

עליון

1   [משפט מינהלי] עעמ 8111/12 אברהם חדד נ' משרד החינוך והתרבות (עליון; א' חיות, צ' זילברטל, מ' נאור; 06/01/14) - 10 ע' עו"ד: שוש שמואלי, ציון גבאי התערבות בהחלטות רשויות המנהל, וביתר שאת כשמדובר ברשויות חינוכיות, תעשה במשורה ורק במקרים בהם נמצא שהחלטת הרשות נגועה בחוסר סבירות קיצוני. אין המקרה דנא נמנה על אותם מקרים; למשיב, כרשות מנהלית, עומדת חזקת התקינות. קיים קושי של ממש בניסיון המערער לבסס את טענתו לאפליה בין החינוך הממלכתי-דתי לבין החינוך הממלכתי-כללי באמצעות הצגת השוואה כמותית של מספר השאלות בבחינות, רשימת הנושאים הנלמדים והזמן המוקצב לפתרון הבחינות. משפט מינהלי – שיקול-דעת – רשויות חינוך משפט מינהלי – שיקול-דעת – התערבות בית-המשפט משפט מינהלי – שיקול-דעת – עניין מקצועי משפט מינהלי – מעשה מינהלי – חזקת תקינותו משפט מינהלי – בית-המשפט לעניינים מינהליים – סדרי דין . ערעור על פסק דינו של בימ"ש לעניינים מנהליים, בגדרו נדחתה עתירת המערער בה טען לחוסר שוויון בין החינוך הממלכתי-דתי לבין החינוך הממלכתי-כללי במתכונת בחינות הבגרות ובתכנית הלימודים בנושא של תולדות עם ישראל. . ביהמ"ש העליון דחה את הערעור בקובעו: התערבות בהחלטות רשויות המנהל, וביתר שאת כשמדובר ברשויות חינוכיות, תעשה במשורה ורק במקרים בהם נמצא שהחלטת הרשות נגועה בחוסר סבירות קיצוני. אין המקרה דנא נמנה על אותם מקרים. יודגש, כי ההחלטות עליהן מלין המערער הן החלטות מקצועיות במהותן המחייבות מומחיות וניסיון, וביהמ"ש אינו שם את שיקול דעתו תחת שיקול דעתה של הרשות המוסמכת בקביעת תכניות לימודים, ובמיוחד במקום שההחלטה המנהלית מושתתת על חוות דעת של גורמים מקצועיים. למשיב, כרשות מנהלית, עומדת חזקת התקינות. על המערער מוטל הנטל להוכיח כי הרשות פעלה בחוסר תקינות. קיים קושי של ממש בניסיון המערער לבסס את טענתו לאפליה בין מערכות החינוך באמצעות הצגת השוואה כמותית בין מספר השאלות בבחינות, רשימת הנושאים הנלמדים והזמן המוקצב לפתרון הבחינות בכל אחת מן הבחינות. "מספר העמודים שנדרש התלמיד לקרוא" אינו מדד שיכול כשלעצמו ללמד על אפליה פסולה. כך גם באשר למספר השאלות בבחינה, שהרי יש משמעות גם לאורך התשובה הנדרשת ולאופן בדיקתה. הדברים מקבלים משנה תוקף נוכח תגובת המשיב לפיה השינויים שנערכו בבחינות לא גררו התנגדויות מצד גורמים האמונים על זרם חינוך הממלכתי-דתי. דין טענות המערער בדבר אי התייצבות המפקחות על תחום ההיסטוריה בחינוך הממלכתי-כללי והממלכתי-דתי לדיון, להידחות. ככלל, סדרי הדיון והראיות בפני בימ"ש לעניינים מנהליים דומים לאלה הנהוגים בבג"ץ, וברגיל יתמצו ההליכים בהגשת כתבי טענות וראיות המובאות בתצהירים על צרופותיהם. יחד עם זאת, ביהמ"ש רשאי, לבקשת בעל דין, להתיר חקירתו של מצהיר, ואף להרשות השמעת עד שאינו מצהיר אם ראה כי הדבר דרוש לשם הכרעה בעתירה. במקרה הנדון, ביהמ"ש – לאחר ששמע את טענות המערער בדבר אי התייצבותן של המפקחות – מצא כי ניתן להסתפק באמור בתגובה המקדמית מטעם המשיב, בתצהיר שהוגש כתמיכה לכך ובנוכחותו של נציג משרד החינוך. אין מקום להתערב בהוצאות שנפסקו לחובת המערער. הלכה היא שרק במקרים חריגים תתערב ערכאת הערעור בהכרעת הערכאה הדיונית בעניין פסיקת הוצאות משפט. אף אם כטענת המערער לעיתים תיתכן התחשבות בסוגיית ההוצאות כאשר בעל דין מגיש הליך המעלה סוגיה ציבורית חשובה, ספק אם יש מקום להתחשב במערער מסיבה זו, שהרי הוא הגיש עתירתו לאחר שנדחה הליך שנקט בסוגיה דומה. חזרה למעלה

2   [דיון פלילי] [תעבורה] רעפ 7982/13 עדיאל שגן נ' מדינת ישראל (עליון; א' שהם; 06/01/14) - 6 ע' עו"ד: נדחתה בקשת רשות ערעור שעניינה גזר הדין שהושת על המבקש בגין הרשעתו בעבירות נהיגה בזמן פסילה, נהיגה ללא רישיון נהיגה לסוג רכב, ושימוש ברכב ללא פוליסת ביטוח בת תוקף. נפסק כי עניינו של המבקש אינו עומד בתנאים להענקת רשות ערעור "בגלגול שלישי", כי לא מדובר בעונש החורג במידה קיצונית מרמת הענישה המקובלת או הראויה בעבירות דומות וכי עסקינן במקרה חמור בנסיבותיו. דיון פלילי – ערעור – רשות ערעור דיון פלילי – ערעור – בקשת רשות ערעור תעבורה – ענישה – עונשים . המבקש הורשע בבימ"ש לתעבורה בעבירות הבאות: נהיגה בזמן פסילה, נהיגה ללא רישיון נהיגה לסוג רכב, ושימוש ברכב ללא פוליסת ביטוח בת תוקף. בימ"ש לתעבורה השית על המבקש את העונשים הבאים: חילוט התחייבות כספית בסך 10,000 מתיק קודם; 15 חודשי מאסר לריצוי בפועל, תוך הפעלה בחופף של עונש מאסר מותנה בן 12 חודשים; 30 חודשי פסילה בפועל מלהחזיק או לקבל רישיון נהיגה, תוך הפעלה בחופף של עונש פסילה מותנית למשך 12 חודשים מתיק אחר. 6 חודשי פסילה על תנאי מלהחזיק או לקבל רישיון נהיגה ל-3 שנים; ו-12 חודשי מאסר על תנאי ל-3 שנים, לבל יעבור המבקש עבירה של נהיגה בזמן פסילה, או עבירת נהיגה כאשר רישיון הנהיגה אינו בתוקף למעלה משנה, או עבירה של נהיגה ללא רישיון נהיגה תקף לסוג הרכב. ערעור המבקש על גזר הדין נדחה בבימ"ש המחוזי ומכאן הבקשה למתן רשות ערעור. . בית המשפט העליון (השופט א' שהם) דחה את הבקשה ופסק כי: הלכה היא כי לא על נקלה תוענק רשות ערעור "בגלגול שלישי", היות שזו שמורה אך למקרים מיוחדים המעוררים שאלה משפטית נכבדה או סוגיה ציבורית כבדת משקל, החורגת מעניינם של הצדדים לבקשה, וכן במקרים בהם מתגלה אי-צדק או חשש כי למבקש נגרם עיוות דין. עניינו של המבקש אינו עומד בתנאים אלה. בקשתו עוסקת בעתירה להקלה בעונשו עקב נסיבות חייו, וככזו היא אינה מעלה כל שאלה משפטית או ציבורית רחבת היקף. אף לא מדובר במקרה חריג העולה כדי אי-צדק או עיוות דין למבקש. כמו כן, מדובר בבקשה המכוונת נגד חומרת העונש. ואולם, לא נמצא כי מדובר בעונש החורג במידה קיצונית מרמת הענישה המקובלת או הראויה בעבירות דומות. מן הטעמים האלה פסק בימ"ש כי דין הבקשה להידחות. למעלה מן הצורך צין בימ"ש כי, עסקינן במקרה חמור בנסיבותיו. העובדה כי זוהי הרשעתו השלישית של המבקש בעבירה שעניינה נהיגה בזמן פסילה, וכי הוא נהג בכלי רכב שהוא אינו מוכשר לתפעלו, מעידה על התנהלות חסרת רסן, ועל חוסר אכפתיות לשלומם ובטחונם של המשתמשים בדרך, לרבות בטחונו שלו עצמו. בנסיבות אלו, פסק בימ"ש כי דין הבקשה להידחות גם לעיצומם של דברים. חזרה למעלה

3   [עונשין] עפ 8484/12 פלוני נ' מדינת ישראל (עליון; ע' ארבל, י' דנציגר, א' שהם; 06/01/14) - 9 ע' עו"ד: ס' רוסו, ש' אלכביר אין מניעה להציג בפני ביהמ"ש בשלב הערעור נתונים בדבר חשדות וראיות לכאורה להמשך התנהגות פלילית מצד המערער. מדובר במידע בעל חשיבות ניכרת; האיזון בין הצורך למצות את הדין עם המערער לבין השאיפה לאפשר לו ככל הניתן למצות את ההזדמנות השיקומית, מובילים למסקנה כי אין מקום להמשיך ולדחות את ההכרעה בעניינו, אך יש להימנע מהשמתו מאחורי סורג ובריח. עונשין – מרשם פלילי ותקנת השבים – מסירת מידע עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: שיקום . המערער הורשע ע"פ הודאתו בעבירות של שוד בנסיבות מחמירות וקשירת קשר לביצוע פשע. ע"פ עובדות כתב האישום המתוקן, המערער ואחרים התנפלו על המתלונן ונטלו את ארנקו. ביהמ"ש לנוער דן את המערער לעונש של 8 חודשי מאסר בפועל (המורכב ממספר עונשי מאסר שירוצו חלקם בחופף וחלקם במצטבר), מאסר מותנה ומימוש התחייבות כספית שנקבעה בתיק קודם. הערעור הוא על גזר הדין. . ביהמ"ש העליון קיבל את הערעור בקובעו: אין מניעה להציג בפני ביהמ"ש בשלב הערעור נתונים בדבר חשדות וראיות לכאורה להמשך התנהגות פלילית מצד המערער. מדובר במידע בעל חשיבות ניכרת, בפרט כשבמוקד ניצבת שאלת מצב המערער כיום ומסוגלותו להשתקם ולהתנהל באופן נורמטיבי. על כן זהו מידע שגילויו "חיוני למהות הנושא". עם זאת, ברי כי מידע על אודות תיקי חקירה פתוחים נגדו יזכה למשקל שונה מזה שיינתן לכתבי אישום תלויים ועומדים נגד המערער. ברי גם כי מידע על אודות כתבי אישום שהוגשו אינו נושא משקל הזהה לזה של הרשעות בתום הליך משפטי. בהינתן האמור, בענייננו נלקח בחשבון ערכן החלקי של הראיות ביחס לעבירות ה"חדשות" המיוחסות למערער, ומנגד ניתן משקל לעבירות בהן הורשע. האיזון בין הצורך למצות את הדין עם המערער לבין השאיפה לאפשר לו ככל הניתן למצות את ההזדמנות השיקומית, בפרט בהסתכלות כלפי עתידו של צעיר זה, מובילים למסקנה כי אין מקום להמשיך ולדחות את ההכרעה בעניינו, אולם יש להימנע מהשמתו במאסר מאחורי סורג ובריח. ברור הוא הגיון גזר דינו של בימ"ש קמא בקביעת עונש של 8 חודשי מאסר, אשר מבטא את העובדה כי מדובר בעונש בגין מספר עבירות. עם זאת, נמצא לייחס משקל רב יותר לנזק שעלול להיגרם מהשמת המערער בבית סוהר. משכך נמצא להורות על מאסר של 6 חודשים שירוצה בעבודות שירות. ביהמ"ש מקווה כי המערער ישכיל לנצל את האמון שניתן בו. טוב יעשה אם ייקח הזדמנות זו שניתנה לו להשלמת תהליך השיקום ולנטישה סופית של הדרך העבריינית, שמא תהיה זו הזדמנותו האחרונה. חזרה למעלה

4   [דיון פלילי] בשפ 8864/13 שלומי שוייסטה חורם נ' מדינת ישראל (עליון; צ' זילברטל; 06/01/14) - 10 ע' עו"ד: אייל כהן, שוש חיון, בני נהרי ככלל, קיימת חובה לקיים דיון בבקשות בענייני מעצרים, למעט במקרים חריגים שבחריגים, שהמקרה דנא אינו נמנה עליהם. במקרה הנדון, הדיון בעיון החוזר במעצרו של המבקש יוחזר לערכאה הדיונית לצורך דיון בחלופת המעצר החדשה שהוצעה. יש מקום להורות גם על הגשת תסקיר מעצר. דיון פלילי – מעצר – עיון חוזר דיון פלילי – מעצר – עד תום ההליכים דיון פלילי – מעצר עד תום ההליכים – תסקיר מעצר דיון פלילי – מעצר עד תום ההליכים – חלופת מעצר דיון פלילי – מעצר עד תום ההליכים – בקשת רשות לערור . נגד המבקש הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של נהיגה בזמן פסילה, נהיגה ללא רישיון נהיגה בתוקף, שימוש ברכב ללא פוליסת ביטוח בת תוקף ונהיגה בקלות ראש. בימ"ש השלום לתעבורה הורה על מעצר המבקש עד תום ההליכים. ביהמ"ש המחוזי דחה ערר על החלטה זו וכן דחה ערר על החלטת בימ"ש השלום לתעבורה לדחות בקשה לעיון חוזר בהחלטת המעצר. מכאן בקשת רשות הערר. . ביהמ"ש העליון העניק למבקש רשות לערור, וקיבל את העררים: סוגית אי קיום הדיון בבקשת המבקש לעיון חוזר בהחלטת המעצר מעלה שאלה החורגת מעניינו הפרטי והפרטני של המבקש. סוגית החובה לקיים דיון בבקשות בענייני מעצר וסייגיה נדונה בהרחבה בבש"פ 2586/13. ראשית לכל, וזה העיקר, עקרון היסוד המחייב קיום דיון קבוע בהוראת סעיף 57 לחוק המעצרים, ובצדו לא מצא המחוקק לנכון למנות לו חריגים. ככלל נפסק שקיימת חובה לקיים דיון בבקשות בענייני מעצרים, למעט במקרים חריגים שבחריגים, שהמקרה דנא אינו נמנה עליהם. יש לזכור, כי על אף דברי ביהמ"ש באשר לקושי ליתן אמון במבקש, בפועל נדונה לגופה חלופת מעצר שהציע, מה שוודאי עשוי היה לשדר מסר לפיו האפשרות לשקול חלופת מעצר בעניינו לא נשללה לחלוטין. נוכח האמור, בימ"ש לתעבורה ולאחריו ביהמ"ש המחוזי בערר, לא היו יכולים להימנע לקיים דיון בבקשה לעיון חוזר, אשר הצביעה על מעין שינוי נסיבות שהצדיק את הגשת הדיון בה. לא למותר לחזור על הנאמר בבש"פ 2586/13, לפיו "קיצורי דרך" משפטיים מתבררים תדיר כגורם מאריך ומסרבל, מעבר לפגיעה בזכויות העצור, שהיא בוודאי העיקר. גם הפעם, הרצון להימנע מקיום דיון גרר אחריו התדיינות בשלוש ערכאות, ושוב נמצא כי "קיצור דרך" מתברר כגורם מאריך ומסרבל. הדיון בעיון החוזר במעצר המבקש יוחזר לערכאה הדיונית לצורך דיון בחלופת המעצר החדשה שהוצעה. יש להורות גם על הגשת תסקיר מעצר. ראוי שביהמ"ש יבסס החלטתו בעניין מעצר המבקש עד לתום ההליכים על מירב הנתונים הרלבנטיים. תסקיר מעצר הוא אחד הכלים החשובים לצורך זה. מעצר עד תום ההליכים בעבירות תעבורה שמור למקרים חמורים במיוחד. במקרה דנא אמנם אין להקל ראש במעשיו הלכאוריים של המבקש. אלו גם מקימים עילת מעצר. אך נראה כי אין מדובר במקרה בו ניתן לשלול לחלוטין את האפשרות לשחרור לחלופה ראויה, מה גם שנראה כי אפשרות זו לא נשללה בפועל. חזרה למעלה

5   [דיון פלילי] בשפ 8012/13 טל ווב נ' מדינת ישראל (עליון; ע' ארבל; 06/01/14) - 9 ע' עו"ד: ס' רוסו, ל' חיימוביץ' מתקיימים התנאים הנדרשים לצורך מעצרו של העורר. החלטת בימ"ש קמא לשחרור העורר לחלופת מעצר, מקובלת על ביהמ"ש העליון. אך ביהמ"ש העליון סבור גם כי חולשת הראיות לצד עברו הנקי של העורר והצורך הדוחק שלו להתפרנס, מצדיקים את בחינת אפשרות יציאתו לעבודה. דיון פלילי – מעצר – יציאה לעבודה דיון פלילי – מעצר – מעצר בית דיון פלילי – מעצר – עד תום ההליכים דיון פלילי – מעצר עד תום ההליכים – חלופת מעצר . נגד העורר ושניים נוספים הוגש כתב אישום בגין עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, שוד בנסיבות מחמירות וחבלה בכוונה מחמירה. הערר הוא על החלטת ביהמ"ש המחוזי לפיה שוחרר העורר בתנאים מגבילים ובהם מעצר בית מלא. . ביהמ"ש העליון קיבל את הערר בחלקו וצמצם את תנאי השחרור: בשלב הליכי מעצר בחינת הראיות היא לכאורית בלבד. בבחינת קיומה של תשתית ראייתית המצדיקה מעצרו של נאשם עד תום ההליכים, על ביהמ"ש לבחון האם בחומר החקירה מצוי פוטנציאל ראייתי אשר בסיום המשפט יהא בכוחו להוכיח את אשמת העורר. בענייננו, חומר הראיות מורכב מהודעות שנמסרו ע"י המעורבים בפרשה. בשלב זה של ההליך אין מקום לבחון את שאלת המהימנות של ההודעות, פרט למקרים נדירים בהם חוסר המהימנות זועק מן הראיה ונוטל ממנה לחלוטין את כוחה ככזאת. המקרה הנדון אינו נופל לחריג זה, ועל כן יש להותיר את בחינת המהימנות להליך העיקרי. במקרה הנדון, על-אף הקשיים הראייתיים שעולים מחומר הראיות ועל-אף חולשת התשתית הראייתית בתיק בשלב זה, נמצא כי בגרסאות המתלונן שקשרו את העורר למעורבות פעילה באירוע, לצד נוכחותו של העורר במקום האירוע, יש די לצורך קיומה של תשתית ראייתית לכאורית. אשר לקיומה של עילת מעצר. המעשים המיוחסים לעורר, ובפרט חומרת התקיפה, מלמדים על מסוכנותו. מעשים אלו אף מקימים חזקת מסוכנות סטטוטורית. עם זאת, אין להתעלם מהעובדה שמדובר בבחור צעיר בעל עבר נקי, שגדל וחונך במשפחה נורמטיבית, נתונים שגם יש להביא בחשבון בהערכת מסוכנותו. לפיכך, מתקיימים התנאים הנדרשים לצורך מעצרו של העורר. עוצמתה הנמוכה של התשתית הראייתית הלכאורית הובילה את ביהמ"ש המחוזי לשחרור העורר לחלופת מעצר, והחלטתו זו מקובלת על ביהמ"ש העליון. ודוק, ביהמ"ש העליון סבור כי חולשת הראיות מצדיקה לצמצם את הפגיעה בעורר ובחירותו, תוך שמירה על אינטרס ההגנה על הציבור. לכך יש להוסיף כי הפסיקה הכירה זה מכבר בצורך של נאשם הנתון במעצר בית להשתלב במסגרת תעסוקתית שתקנה לו פרנסה ותעסוקה בתקופה זו, וזאת ככל שהדבר לא פוגע באינטרס ציבורי, ובכפוף לתנאים מסוימים אשר יאיינו את מסוכנותו. אמנם, הקלה בתנאי שחרור לצורך עבודה ניתנת בשלב מתקדם יותר של ההליכים, לאחר שהנאשם היה נתון במעצר בית מלא למשך תקופה ממושכת. אולם, אין זה כלל בל יעבור. בעניינו של העורר, חולשת הראיות לצד עברו הנקי והצורך הדוחק שלו להתפרנס, מצדיקים את בחינת אפשרות יציאתו לעבודה. יש לבחון את האפשרות לצמצם את היקף השעות בהן יהיה העורר נתון במעצר בית מלא ולנסות ולמצוא מתווה שיאפשר לו לצאת לעבוד. ככל שיציע העורר מקום עבודה קונקרטי יש להקפיד על כך שהיציאות ממעצר הבית תתאפשרנה אך ורק לצורכי עבודה למשך 8 שעות בשעות היום, מדי יום (למעט בסופ"ש). יציאה לעבודה תותנה גם בקביעת מפקח, שיתלווה לעורר בכל יציאה לצרכי עבודה. חזרה למעלה

6   [עונשין] עפ 5544/13 פלוני נ' מדינת ישראל (עליון; א' רובינשטיין, י' דנציגר, ד' ברק ארז; 06/01/14) - 15 ע' עו"ד: אופיר טישלר, ליאוניד פרחובניק, מוחמד מסארווה, רהב אופנהיימר, גדעון קוסטא בימ"ש לא מצא מקום להתערב בעונש שהושת על המערערים, שהורשעו בעבירות בנשק ובאי מניעת פשע, בקובעו כי בימ"ש קמא איזן כראוי בין השיקולים השונים והשית עונשים ההולמים את חומרת המעשים. עם זאת, נוכח נסיבותיו האישיות הקשות של הנאשם בע"פ 5827/13, קוצר עונש המאסר לריצוי בפועל שהושת עליו לפנים משורת הדין. עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: עבירות נשק עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: התערבות ערכאת ערעור עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: שיקולים עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: בגירים צעירים עונשין – עבירות – אי מניעת פשע . המערער בע"פ 5544/13 (להלן: נאשם 3) ומערער בע"פ 5713/13 (להלן: נאשם 4) הורשעו בעבירות של אי מניעת פשע. המערער בע"פ 5827/13 (להלן: נאשם 1) הורשע בעבירות של ייצור נשק, נשיאת נשק, ניסיון להיזק בחומר נפיץ ובאי מניעת פשע. המערער בע"פ 6049/13 (להלן: נאשם 2) הורשע בסיוע לנשיאת נשק, בסיוע לניסיון להיזק בחומר נפיץ ובאי מניעת פשע. על נאשם 1 הושתו 54 חודשי מאסר בפועל בניכוי ימי מעצרו ו-18 חודשי מאסר על תנאי. על נאשם 2 הושתו 33 חודשי מאסר על תנאי. על נאשם 3 הושתו 12 חודשי מאסר בפועל בניכוי ימי מעצרו ו-18 חודשי מאסר על תנאי. על נאשם 4 הושתו 5 חודשי מאסר בפועל בניכוי ימי מעצרו; 18 חודשי מאסר על תנאי וצו פיקוח של שירות המבחן למשך 18 חודשים מיום שחרורו. הערעורים נסבים על גזרי הדין. . בית המשפט העליון (מפי השופט דנציגר ובהסכמת השופטים רובינשטיין וברק-ארז) דחה את הערעורים בע"פ 5544/13, בע"פ 5713/13 וב-ע"פ 6049/13, קיבל את הערעור בע"פ 5827/13 לפנים משורת הדין, ופסק כי: הלכה היא כי ערכאת הערעור אינה מתערבת בחומרת העונש שהשיתה הערכאה הדיונית, למעט במקרים חריגים שאינם ממן העניין. בימ"ש קמא איזן כראוי בין השיקולים השונים והשית עונשים ההולמים את חומרת המעשים; לעבירות בנשק המסכנות באופן ישיר את שלום הציבור וביטחונו חומרה רבה. בענייננו, מדובר בהכנה או בסיוע להכנת מספר רב של מטעני חבלה רבי עוצמה במספר הזדמנויות ובנשיאתם או בסיוע לנשיאתם כדי לנסות ולפגוע באמצעותם בחפים מפשע. רק מזל מנע ממעשי הנאשמים להיות הרי אסון. לכן, מתחם העונש שקבע בימ"ש קמא למצרף עבירות הנשק בנסיבות המקרה - בין שנה וחצי לבין 4 שנות מאסר בפועל - הנו הולם ומתאים. באשר לעבירת אי מניעת פשע, אכן, ייתכן כי בנסיבות מסוימות יהיה מקום להגדיר מתחם ענישה נמוך יותר מזה שהגדיר בימ"ש קמא, בהתאם לסוג הפשע שהנאשם לא מנע ובאמצעים הסבירים הנדרשים למניעתו. אלא שכאשר הפשע הנו ייצור מטעני חבלה, נשיאתם ושימוש בהם בניסיון להזיק לחפים מפשע, וכאשר אי מניעתו באה לביטוי בנוכחות הנאשמים בעת ייצור המטענים, בנוכחותם בעת ההחלטה להביאם לכדי שימוש ובמתן אכסניה לתכנון הכולל של המעשים, הרי שמתחם הענישה שקבע בימ"ש קמא לכל אחת מהעבירות - בין מאסר לריצוי בעבודות שירות לבין 18 חודשי מאסר בפועל - הנו הולם ומתאים לנסיבות העבירה. נוכח הקביעה כי מתחמי הענישה שקבע בימ"ש קמא מתאימים והולמים את נסיבות המקרה, העונשים שהשית במקרה זה אינם חורגים באופן קיצוני מהרף המתאים בתוך מתחמי הענישה ולכן אינם מצדיקים התערבות. נאשם 2 לקח חלק במעשים בכל שלביהם וצירוף מעשיו מצדיק את עונשו; נאשם 3 במספר רב של הזדמנויות יכול היה למנוע עבירות בנשק ולא עשה כן. גילו הצעיר וחלקו הקטן יותר במעשים נלקחו בחשבון בגזר הדין. על אף ששירות המבחן המליץ להסתפק בעבודות שירות בעניינו, הוא לא בא בהמלצה טיפולית בשל חוסר היענות. לכן, הגם שנאשם 3 חצה אך במעט את "סף הבגירות" במועד ביצוע העבירות, אין לומר כי גילו הצעיר חייב לבחור באפשרות שיקומית על פני מאסר בפועל. בימ"ש לא אמור להיות "כבול" להמלצת שירות המבחן אף כאשר מדובר ב"בגיר צעיר", במיוחד כאשר שירות המבחן לא בא בהמלצה טיפולית; נאשם 4 בעל עבר פלילי ובהתחשב בעבירות שביצע העונש שהושת עליו קל ביותר, וזאת רק מאחר שהפך לקורבן בשלב מסוים. עם זאת צו הפיקוח בוטל לבקשת שירות המבחן. לאור כל האמור, אין להתערב בעונשיהם. אשר לנאשם 1, אף כי אין שגיאה בעונש המאסר בפועל, לאור נסיבותיו האישיות הקשות במיוחד קוצר עונש המאסר לריצוי בפועל לפנים משורת הדין ל-46 חודשים בניכוי תקופת מעצרו. חזרה למעלה

7   [בתי-משפט] ברמ 5216/12 הועדה המקומית לתכנון ולבניה פ"ת נ' כנס הבפטיסטים בישראל בע"מ (עליון; ד' ברק ארז; 05/01/14) - 13 ע' עו"ד: טלי ענבר גולן, לינור חן, אורי קידר, רונית אלפר, מיכל אגסי נדחתה בקשת רשות ערעור על פסק דין שדחה ערעור על החלטת ביניים של ועדת ערר מחוזית, מאחר שניתן לערער על החלטות ביניים של ועדות ערר במקרים חריגים בלבד, שהמקרה דנן אינו נמנה עליהם. בנוסף, הטעמים בבקשה אינם עומדים באמות המידה למתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי", ובכלל זה רשות ערעור על החלטת טריבונל מינהלי. בתי-משפט – רשות ערעור – על החלטת ביניים בתי-משפט – רשות ערעור – כשהערכאה הראשונה היא טריבונל מינהלי בתי-משפט – רשות ערעור – מתי תינתן . בשנת 2002 פורסמה תוכנית תמ"מ/3/21, החלה על שטח גיאוגרפי גדול באזור המרכז, שמצוי בתחום שיפוטן של מספר ועדות מקומיות. התוכנית אושרה בשנת 2003. משיבה 1, בעלת מקרקעין סמוכים, ראתה עצמה נפגעת מן התוכנית, והגישה למבקשת תביעה לפיצוי מכוח סעיף 197 לחוק התכנון והבניה [נוסח משולב], התשכ"ה-1965 (להלן: החוק). התביעה נדחתה. משיבה 1 הגישה ערר לוועדת הערר המחוזית מרכז (להלן: ועדת הערר). ועדת הערר קבעה כי עררה של משיבה 1 יועבר לדיון בפני ועדת ערר בהרכב חדש במתכונת של דיון מאוחד יחד עם עררים נוספים. בהמשך הופרד הערר של המבקשת מיתר העררים ונקבע כי המחלוקת נסבה אודות שאלת הפוטנציאל התכנוני למקרקעין. בהמשך הגישה המבקשת בקשה לוועדת הערר להקפיא את הדיון בערר נשוא הערעור. הבקשה נדחתה. ערעור הוועדה המקומית לבימ"ש לעניינים מינהליים על ההחלטה נדחה ומכאן בקשת רשות הערעור. . בית המשפט העליון (השופטת ד' ברק-ארז) דחה את הבקשה ופסק כי: בימ"ש ציין תחילה כי המבקשת כלל לא הייתה יכולה להגיש ערעור על החלטות ועדת הערר במסגרתן נדחתה הבקשה להקפאת הליכים. בימ"ש נדרש לגישות השונות הנוגעות לערעור על החלטת ועדת ערר, אך לא הכריע ביניהן, בציינו כי גם לפי הגישה המרחיבה ניתן לערער על החלטות ביניים של ועדות ערר במקרים חריגים בלבד, כאשר המקרה דנן אינו נמנה על מקרים אלה. בימ"ש עמד על כך שההליך התכנוני נועד להיות מהיר ויעיל, ולפיכך צומצמה זכות הערעור על החלטות ועדת הערר; בימ"ש הוסיף כי תיקון 84 בו תוקן סעיף 198 לחוק וכעת נקבע בו מהן החלטות ועדת הערר שעליהן ניתן להגיש ערעור לבימ"ש לעניינים מנהליים ולפיו לא ניתן לערער על החלטות ביניים כדוגמת זו נשוא ההליך דנן, ואף שהתיקון אינו חל על ענייננו, מעיד על המדיניות הראויה בנוגע לקבלת בקשות ערעור גם בתקופה שקדמה לכך. בימ"ש ציין, למעלה מן הצורך, כי הטעמים שהעלתה המבקשת לעניין קבלת רשות הערעור אינם עומדים באמות המידה ביחס למתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי". רשות ערעור "בגלגול שלישי" לא תינתן כאשר אין מדובר בשאלות החורגות מעניינם הקונקרטי של הצדדים, או מקום שהועלו טענות בדבר יישום הדין בערכאות הקודמות, אפילו נפלה טעות ביישום הדין. זאת, בשונה ממקרים שבהם כאשר מתעורר צורך לקבוע כלל משפטי בעל חשיבות עקרונית או מתעוררת שאלה של פרשנות חיקוק. דברים אלה נכונים אף ביתר שאת במקרים שבהם פסק הדין שעליו הוגשה בקשת רשות הערעור ניתן בערעור על החלטת טריבונל מינהלי. בהקשר זה, נקבע, בין היתר, כי יש מקום להתחשב בטיב הטריבונל הראשון שדן בעניין. ככל שזה קרוב יותר במאפייניו לערכאה שיפוטית כן תקטן הנכונות ליתן רשות לערער. שיקול נוסף שיש להביא בחשבון הוא מידת המומחיות שבה ניחן הטריבונל בנוגע לשאלה העומדת לדיון – ככל שעומדים לרשותו ידע ומומחיות מיוחדת בשאלה, כך תקטן הנכונות להעניק רשות ערעור. בהתאם לאמות מידה אלה, אין הצדקה להענקת רשות ערעור, שכן טענות המבקשת נסבות על הכרעות קונקרטיות שנוגעות למחלוקת הספציפית בין הצדדים בנוגע לקיומו של ייחוד בערר דנן בהשוואה לעררים האחרים. כמו כן, השאלה העקרונית בדבר הזכות לפיצוי בגין פגיעה ב"פוטנציאל תכנוני" כבר הוכרעה ונקבע כי בתנאים מסוימים ניתן להביא בחשבון גם תוכניות צפויות, לצורך פסיקת פיצויים לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבנייה, ואיננה מצדיקה מתן רשות ערעור. חזרה למעלה

8   [דיון פלילי] בשפ 8822/13 מוחמד אבו נג'מה נ' מדינת ישראל (עליון; צ' זילברטל; 05/01/14) - 7 ע' עו"ד: נילי פינקלשטיין, מוחמד חליחל אף כי תסקיר מעצר הוא כלי עזר חשוב, ההכרעה מסורה לבימ"ש. בנוסף, לצורך שיקולי חלופת מעצר על בימ"ש להיות מודע לתמונה בכללותה, והתסקיר עשוי לכלול נתונים שאחרת לא היו מגיעים לידיעת בימ"ש ושיש בכוחם להשפיע על שיקול דעתו. מאחר שלא ניתן מראש לדעת אילו נתונים יוצגו בתסקיר המעצר, ניתן (ולעיתים אף צריך) להורות על הגשתו גם במקרים בהם המעשה מעיד על מסוכנות ניכרת. דיון פלילי – מעצר עד תום ההליכים – תסקיר מעצר דיון פלילי – מעצר עד תום ההליכים – חלופת מעצר דיון פלילי – מעצר עד תום ההליכים – מסוכנות דיון פלילי – מעצר עד תום ההליכים – ערר . נגד העורר, ונגד אחיו הצעיר ממנו, הוגש לבימ"ש המחוזי כתב אישום המייחס להם עבירה של חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. עסקינן בערר על החלטת בימ"ש המחוזי להורות על מעצר העורר עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו. . בית המשפט העליון (השופט צ' זילברטל) דחה את הערר ופסק כי: בימ"ש ציין כי מעשי העורר מתאפיינים בסממני חומרה מובהקים המעידים על סיכון ניכר הנשקף ממנו, ואין לדעת אם הסכנה ממוקדת במתלונן והעורר לא יבחר שוב לבצע מעשה אלים ומסוכן לחיי אדם אם יימצא עצמו שוב בסכסוך עם אחרים. בימ"ש עמד על מכלול נסיבות המקרה דנן, בקובעו כי המעשה החמור שביצע בנסיבות העניין מצביע על מסוכנות, שאין לומר שהיא בהכרח ממוקדת, שכן יש במעשה כדי להעיד על אפשרות של היעדר גבולות כאשר העורר חש שפגעו בכבודו. בימ"ש עמד על כך כי יש להגן על הציבור מפני מי שסבורים שמחלוקות מיישבים באמצעות סכין; בימ"ש לא מצא שהעורר מופלה לרעה לעומת אחיו. חלקו של האח שונה בתכלית, מה גם שמדובר באח צעיר שניתן להניח לטובתו שהרגיש מחויב לסייע לעורר. בימ"ש דחה את טענת העורר לפיה אם בימ"ש נוכח במסוכנותו לפי חומר הראיות ועל אף כן מצא להורות על הגשת תסקיר מעצר, היה עליו לקבל את המלצת שירות המבחן. בימ"ש ציין כי התסקיר הוא אכן כלי עזר חשוב, אך ההכרעה מסורה לבימ"ש. זאת ועוד, לצורך שיקולי החלופה על בימ"ש להיות מודע לתמונה בכללותה, והתסקיר עשוי לכלול נתונים שאחרת לא היו מגיעים לידיעת בימ"ש ושיש בכוחם להשפיע על שיקול דעתו. לא ניתן מראש לדעת אילו נתונים יוצגו בתסקיר המעצר, ולכן ניתן (ולעיתים אף צריך) להורות על הגשתו גם במקרים בהם המעשה מעיד על מסוכנות ניכרת. לסיכום, בימ"ש קבע כי בנסיבות אלה אין להתערב בהחלטת בימ"ש קמא, מה גם שיש משקל, בוודאי כאשר הכף אינה נוטה באופן ברור לצד המעצר או לצד השחרור, לעמדת בימ"ש קמא לפיה צריך טעם של ממש כדי לבטל את ההחלטה. בנוסף, לכאורה נראה כי משפטו של העורר יכול להסתיים בתוך זמן לא רב, ואם הערכה זו תתבדה, פתוחה דרכו לבקש עיון חוזר במעצרו. חזרה למעלה

9   [בתי-משפט] [מכרזים] עעמ 8426/13 מודיעין אזרחי בע"מ נ' משרד הבטחון רשות המעברים היבשתיים (עליון; י' דנציגר; 05/01/14) - 8 ע' עו"ד: שוש שמואלי, רות ברק, אמוץ ויס, ד"ר גלעד וקסלמן, רחלי פרי ריכמן אף בגדרי בקשה למתן סעד זמני לתקופת הערעור הממוקד בענייני מכרזים, ובפרט בתקיפת הצעתה של מתחרה בנימוק של "הצעה גירעונית", נשקלים שיקולים של סיכויי הערעור ומאזן הנוחות. במקרה הנדון נמצא כי סיכויי הערעור אינם גבוהים וכי מאזן הנוחות אינו נוטה לטובת המבקשת. בתי-משפט – סעדים זמניים – בערעור מכרזים – הצעות – הצעה גרעונית . במסגרת מכרז שערך משרד הביטחון להפעלת מסופי בידוק ביטחוני, זכתה המשיבה 2 ("שלג לבן") בהפעלת האשכול הדרומי. הצעתה הייתה הזולה ביותר גם באשכול הצפוני. בהתאם לתנאי המכרז, הוצע למבקשת להשוות את הצעתה לזו של שלג לבן וכך לזכות בהפעלת האשכול הצפוני. המבקשת טענה כי הצעתה של שלג לבן היא הצעה גרעונית ותכסיסנית. צוות מטעם ועדת המכרזים שוכנע כי הסבריה של שלג לבן סבירים. משכך עמדה ועדת המכרזים על כך שהמבקשת תשווה את הצעתה לזו של שלג לבן על מנת לזכות בניהול האשכול הצפוני. כנגד החלטה זו עתרה המבקשת לבימ"ש לעניינים מנהליים. העתירה נדחתה. בקשה זו היא למתן סעד זמני לתקופת הערעור שהוגש ע"י המבקשת. . ביהמ"ש העליון דחה את הבקשה בקובעו: כידוע, אף בגדרי בקשה למתן סעד זמני לתקופת הערעור הממוקד בענייני מכרזים, ובפרט בתקיפת הצעתה של מתחרה בנימוק של "הצעה גירעונית", נשקלים שיקולים של סיכויי הערעור ומאזן הנוחות. אשר לסיכויי הערעור. הערעור אינו משולל יסוד. היותה של הצעה נמוכה באופן משמעותי מאומדן של עורך המכרז הוא אינו עניין של מה בכך בהתחשב בהשפעת הצעה שכזו על זכויות העובדים המועסקים ע"י הקבלן המבצע. ודוק, נראה כי סיכויי הערעור אינם גבוהים. הערעור מבוסס בעיקרו על ממצאי עובדה של הערכאה הדיונית. בימ"ש קמא קבע כי לא מדובר בהצעה גרעונית. הוא אף מצא כי מנגנוני הפיקוח והבקרה שהותוו במכרז מספקים על מנת להבטיח את זכויות העובדים. זאת ועוד, לשלג לבן נערך שימוע ומשרד הביטחון שוכנע כי מדובר בהצעה סבירה. בהקשר זה יש לציין כי ועדת המכרזים רשאית מטעמים מוצדקים ומנומקים להכריז על הצעה הסוטה מהאומדן כהצעה זוכה. טענות המבקשת כנגד היקף הגילוי של שלג לבן וכנגד ההסברים שנתנה שלג לבן, דינן להתברר בערעור. ביהמ"ש הדן בבקשה למתן סעד זמני נשען על ממצאי עובדה של הערכאה הדיונית ואלו נוטים לחובת המבקשת. אשר למאזן הנוחות. במכרזים למתן שירותים הנטייה היא שלא ליתן סעד זמני בערעור, שכן תפיסת היסוד היא כי עם התבררות הטענות כנגד המכרז לפני הערכאה הראשונה ודחייתן, עולה משקל האינטרס הציבורי בחסכון לקופה הציבורית. הנחת היסוד במכרז למתן שירותים היא כי אם יתקבל בסופו של יום הערעור, ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו באמצעות הפקעת תוצאת המכרז. בהקשר זה טוענת המבקשת כי עובדיה לא יעברו לעבוד אצל מפעיל אחר וכי לאחר הסבתם לפרויקטים אחרים לא ניתן יהיה להשיבם לעבודה באשכול הצפוני. ודוק, אין זו גזירת גורל אלא החלטה של המבקשת, המושתתת בעיקרה על שיקולים עסקיים. המסקנה היא שאי מתן הסעד הזמני יגרום, אם בכלל, למבקשת לנזק כספי הניתן לפיצוי ככל שיתקבל ערעורה. הציוד המוצב במערך האבטחה ניתן לפירוק ולהרכבה מחדש ככל שהערעור יתקבל. אכן מדובר בעלות כספית נוספת אלא שזו ניתנת לפיצוי. אם כן, יש לדחות את הבקשה למתן סעד זמני לתקופת הערעור. הבקשה לסעד זמני מנתה לא פחות מ-26 עמודים. יש לחייב את המבקשת בתשלום סך של 5,000 ₪ לטובת אוצר המדינה. בעלי דין צריכים להפנים עלויות של הכבדה מיותרת על הערכאות וזאת בדמות חבות בהוצאות לטובת אוצר המדינה. חזרה למעלה

10   [דיון פלילי] בשפ 8730/13 מדינת ישראל נ' איאד הייב (עליון; א' שהם; 05/01/14) - 11 ע' עו"ד: גיל דביר, תומר שוורץ, עידית פרג'ון ההלכה הנוגעת לשאלת קיומן של ראיות לכאורה בהליכי מעצר עד תום ההליכים, חלה גם מקום בו חומר הראיות כולו מבוסס על מארג של ראיות נסיבתיות. ניתן לקבוע כי קיימות ראיות לכאורה ככל שגלומה בחומר הראייתי הנסיבתי אפשרות סבירה להרשעה בתום ההליך העיקרי. דיון פלילי – מעצר עד תום ההליכים – ראיות לכאורה . נגד המשיב הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות בנשק; קשירת קשר לפשע; גניבה; והסתייעות ברכב לשם ביצוע פשע. העבירות עניינן גניבת שני מקלעי מאג משטח הכינוס הסמוך לבסיס "מחנה יואב". הערר הוא על החלטת ביהמ"ש המחוזי, בגדרה הוחלט על שחרור המשיב ממעצר בתנאים מגבילים. השאלה העיקרית המתעוררת נוגעת לקיומה של תשתית ראייתית לכאורית. זאת בהינתן שמדובר בראיות נסיבתיות, ושעה שטענתו המרכזית של המשיב הינה כי עוצמת ראיות אלה אינה גבוהה. . ביהמ"ש העליון קיבל את הערר בקובעו: ההלכה הנוגעת לשאלת קיומן של ראיות לכאורה, חלה גם מקום בו חומר הראיות כולו מבוסס על מארג של ראיות נסיבתיות, וניתן לקבוע כי קיימות ראיות לכאורה ככל שגלומה בחומר הראייתי הנסיבתי אפשרות סבירה להרשעה בתום ההליך העיקרי. בבש"פ ניאמצ'יק הוסבר כי לעניין ראיות נסיבתיות בהליכי מעצר עד תום ההליכים תיתכנה שלוש אפשרויות: א. הראיות לכאורה הנסיבתיות מובילות לתמונה ברורה של תוצאה הגיונית אחת. אם כך, עמדה התביעה בנטל; ב. הראיות לכאורה הנסיבתיות אינן מובילות למסקנה מרשיעה אחת, גם אם יינתן להן מלוא המשקל, ואף בהערכה שכך יהא לאחר סיום ההליך העיקרי. היה וכן, לא עמדה התביעה בנטל המקדמי לגבי אותה עבירה; ג. הראיות לכאורה הנסיבתיות עשויות, לאחר שיעובדו בהליך המשפטי, להביא להרשעת הנאשם, ברמה של סיכוי סביר להרשעה. אם כך, עמדה התביעה בנטל הנדרש בהליך של מעצר עד תום ההליכים. עיון בראיות העוררת מלמד על קיומן של ראיות נסיבתיות, המובילות לתמונה ברורה של תוצאה הגיונית אחת. בין היתר, מדובר במחקרי תקשורת המעידים על שיחות אינטנסיביות בין המעורבים בפרשה; בקיומם של טלפונים "מבצעיים"; בראיות על קיומו של סיור מקדים בזירת האירוע; בעדות של אדם שמסר כי המשיב מסר לו כי הסתבך בגניבת נשקים; בשיחה עם בן דודו של המשיב (חייל בגולני, עמו קשר המשיב קשר) במסגרתה הועברו הנחיות בנושא פירוק מאג; והסתלקות המשיב מהבית כשהחלו המעצרים בפרשה. ראיה בעלת משקל נכבד, המגעת כדי ראשית הודיה, מצויה בדברי המשיב אל החוקרים במהלך הפסקת עישון. בין היתר, אמר המשיב כי הוא מבקש להשתחרר ל-48 שעות "ואז בסיום הזמן הזה אני בא בחזרה עם שני הכלים שנגנבו". אם כן, עלה בידי העוררת להציג מארג של ראיות לכאורה, שיש בו כדי לבסס את אשמת המשיב, מבלי שחלה פגיעה בעוצמת הראיות. לא הייתה מחלוקת לגבי קיומה של עילת מעצר בעניינו של המשיב, וכפי שנפסק, אין צורך להכביר במילים על חומרת עבירות נשק, על מסוכנותן ועל כך כי השחרור לחלופת מעצר בעבירות אלה הוא החריג, וכי יש צורך בטעמים מיוחדים לשם החלתו. במקרה הנדון אין למצוא נסיבות חריגות המצדיקות את שחרורו של המשיב לחלופת מעצר, וזאת גם בשים לב לעברו הפלילי שאינו מן הקלים. חזרה למעלה

11   [עונשין] עפ 6305/13 לב נוביקוב נ' מדינת ישראל (עליון; ע' ארבל, א' חיות, י' דנציגר; 02/01/14) - 5 ע' עו"ד: ח' שוויצר, א' כהן המערער הורשע ע"פ הודאתו בעבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, התפרצות ושינוי זהות של רכב. מתחם הענישה שקבע בימ"ש קמא (10-22 חודשי מאסר) הוא סביר ועל כן יש להותירו על כנו. ברם, במקרה הנדון קיימים שיקולים שיקומיים המצדיקים חריגה מהמתחם שנקבע. עונשין – ענישה – מתחם הענישה עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: שיקום . המערער הורשע ע"פ הודאתו בעבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, התפרצות ושינוי זהות של רכב. ע"פ עובדות כתב האישום המתוקן, המערער קשר יחד עם שניים אחרים קשר להתפרץ לסניף "טיב טעם" במטרה לגנוב מהכספת את כספי הפדיון. ביהמ"ש המחוזי גזר על המערער 10 חודשי מאסר בפועל, מאסר על תנאי וצו מבחן למשך שנה. הערעור הוא על גזר הדין. . ביהמ"ש העליון קבע כי יש להעמיד את עונש המאסר בפועל על 6 חודשי עבודות שירות: בימ"ש קמא קבע מתחם ענישה הנע בין 22-10 חודשי מאסר, לכל העבירות שנעברו במסגרת האירוע המתואר בכתב האישום. ניתוח נסיבות ביצוע העבירות המיוחסות למערער, חומרתן ומדיניות הענישה הנוהגת בקשר עם עבירות מעין אלה, מביאים למסקנה שמתחם הענישה שקבע בימ"ש קמא הוא סביר ועל כן יש להותירו על כנו. לצד זאת, ביהמ"ש העליון סבור כי במקרה הנדון קיימים שיקולים שיקומיים המצדיקים חריגה ממתחם העונש שנקבע בהתאם לסעיף 40ד(א) לחוק העונשין. עברו של המערער נקי ועד לאירוע דנא הוא ניהל אורח חיים נורמטיבי. תסקירי המבחן שהוגשו בעניינו מגלים פוטנציאל שיקומי ממשי וסיכון נמוך לביצוע עבירות נוספות בעתיד. שירות המבחן אף המליץ תחילה לשקול את אי הרשעת המערער, ולהטיל עליו צו שירות לתועלת הציבור לצד העמדתו בצו מבחן. מהתנהלות המערער בתקופת מעצרו ניתן ללמוד על שיתוף פעולה עם רשויות אכיפת החוק ועם שירות המבחן, דבר המעיד על רצונו להשתקם. זאת ועוד, נראה כי מאסרו של המערער עלול להסב נזק לעתידו המקצועי ולדימויו האישי, לקטוע את מאמצי השיקום שלו ולפגוע קשות בסיכויו להשתקם. חזרה למעלה

עבודה אזורי

12   [עבודה] סע (י-ם) 13935-09-10 אברהים אסמאעיל דגרה נ' עוף ירושלים מהדרין (עבודה; רחל בר"ג הירשברג, נ.צ.: ש' רבלין, ל' ברבש; 20/12/13) - 18 ע' עו"ד: דלאשה רכאד, רון אלמגור ביה"ד פסק כי השכר ששולם לתובע נפל משכר המינימום הקבוע בחוק שכר מינימום. ביה"ד קבע את היקף עבודתו של התובע, וכפועל יוצא מכך פסק לתובע הפרשי שכר, לרבות בעד עבודה בשעות נוספות. כן פסק ביה"ד לתובע תשלומים בגין זכויות נוספות, וחייב את הנתבעת לשלם לתובע סך של 15,000 ₪ הוצאות משפט, נוכח התנהלותה בהליך ונוכח אי הקפדתה על חקיקת המגן. עבודה – שכר מינימום – תביעה להפרשי שכר עבודה – שכר מינימום – חזקות עבודה – שכר עבודה – היקף משרה עבודה – שכר עבודה – שכר מינימום עבודה – שעות עבודה ומנוחה – שעות נוספות עבודה – בית-הדין לעבודה – הוצאות עבודה – פיטורין – בחינתם . עסקינן בתביעת התובע התובע, שהועסק אצל הנתבעת כפועל על בסיס שעתי, לתשלום זכויות סוציאליות הנובעות מתקופת עבודתו אצל הנתבעת וסיומה: הפרשי שכר מינימום, גמול בעד עבודה בשעות נוספות, הפרש פיצויי פיטורים, תמורת הודעה מוקדמת, פדיון דמי הבראה, פדיון דמי חופשה, פדיון דמי חגים, פיצוי בגין אי הפרשה מלאה לקרן פנסיה ודמי נסיעות. . בית הדין האזורי לעבודה (השופטת רחל בר"ג-הירשברג ונציגי הציבור ש' רבלין, ל' ברבש) קיבל את התביעה בחלקה ופסק כי: ביה"ד קבע תחילה כי התובע הועסק בנתבעת מחודש 3/04 ועד לחודש 9/09 (כולל), כן קבע ביה"ד כי מתכונת העבודה הרגילה במפעלה של הנתבעת הייתה בת 5 ימי עבודה בשבוע. אשר לתביעה להפרשי שכר מינימום, ביה"ד ציין כי התובע כלל לא קיבל תלושי שכר עד תחילת שנת 2008 ובמצב זה נטל הראייה להוכיח את תשלום מלוא שכר המינימום מוטל על הנתבעת, אלא שהנתבעת לא הרימה אותו. לפיכך, קבע ביה"ד כי חלה החזקה לפי סעיף 7ב' לחוק שכר מינימום, תשמ"ז-1987 לפיה הנתבעת לא שילמה שכר מינימום. לפי פסיקת ביה"ד הארצי, מקום בו מדובר בתביעה להשלמת שכר מינימום וכאשר לא מוצגים פנקסים בהתאם לחוק הגנת השכר וחוק שעות עבודה ומנוחה, כבענייננו, קמה חזקה כי העובד עבד בהיקף של משרה מלאה לצורך זכותו לשכר מינימום לפי החוק. עם זאת, בנסיבות העניין ובהעדר ראיה לסתור, לא ניתן להתעלם מריכוז הנתונים החודשיים שהוגש ומשקף את ימי נוכחותו של התובע בלבד. לנוכח כל האמור לעיל, ובשים לב לתקופת ההתיישנות, פסק ביה"ד כי התובע זכאי להפרשי שכר מינימום בסך של 43,385 ש"ח. אשר לתביעה לתשלום גמול שעות נוספות, על רוב תקופת עבודתו של התובע לא חל תיקון 24 לחוק הגנת השכר, שנכנס לתוקף בחודש 2/09. בהתאם לתיקון 24 תהא חובת ההוכחה על המעביד כי העובד לא עמד לרשות העבודה במשך שעות העבודה השנויות במחלוקת, אם המעביד לא הציג רישומי נוכחות מתוך פנקס שעות עבודה, ככל שהוא חייב לנהלו, וזאת עד 60 שעות נוספות לחודש. ביחס לתקופה שקדמה לתיקון 24, הרי שלפי סעיף 25 לחוק שעות עבודה ומנוחה, כנוסחו אז, מעביד חייב לנהל פנקס בדבר שעות עבודה, שעות מנוחה שבועית, שעות נוספות, גמול שעות נוספות וגמול עבודה במנוחה השבועית. בנוסף, הפרת חובת המעסיק להעלות על הכתב את תנאי העבודה מעבירה למעסיק את נטל הראייה להוכיח את היקף משרתו של העובד. בענייננו, הנתבעת לא הציגה פנקס שעות עבודה או פנקס שכר, הסתפקה בריכוז נתונים חודשיים לא מדויק ולא הציגה הנתבעת הודעה לעובד בדבר תנאי עבודתו. לפיכך, הנתבעת לא הרימה את הנטל להוכחת היקף עבודת התובע. מאידך, דו"חות הנוכחות שהוצגו מלמדים כי התובע עבד בשעות נוספות רבות מדי יום. די בדו"חות שהוצגו כדי לספק "דבר מה ראייתי" ויש להיסמך על האמור בהם כמשקפים את מצב הדברים בפועל. בנסיבות אלה פסק ביה"ד לתובע גמול שעות נוספות, בחלוקה לפי התקופה שקדמה לתיקון 24 ולתקופה שלאחר תיקון 24. ביה"ד קבע כי התובע פוטר ללא הודעה מוקדמת ולפיכך הוא זכאי להפרשי פיצויי פיטורים ותמורת הודעה מוקדמת; כן זכאי התובע לתשלום פדיון חופשה בגין 3 שנות העסקתו האחרונות בניכוי סכומים שהופרשו לטובתו, לפדיון דמי הבראה בגין שתי שנות עבודתו האחרונות, לפדיון דמי חגים ולהפרשי בגין הפרשה חסרה לקרן פנסיה. ביה"ד חייב את הנתבעת לשלם לתובע הוצאות משפט בסך של 15,000 ₪ נוכח התנהלותה בהליך ונוכח אי הקפדתה על חקיקת המגן. חזרה למעלה

13   [עבודה] [חברות] תעא (ת"א) 12896-08 אפרים גליס נ' קרוקר אינטרנשיונל בע"מ (עבודה; אורן שגב, נ.צ.: ה' גבע; 19/12/13) - 31 ע' עו"ד: חיה ברק דנציגר, לוי דוד מאחר שבין הצדדים סוכמה תקופת עבודה לתקופה קצובה בת שלש שנים, פיטורי התובע טרם תום התקופה מבלי שהוכח כי הנתבעת 1 הייתה רשאית לפטרו, מהווים הפרת הסכם העסקה לתקופה קצובה. בהעדר סעיף בהסכם בדבר פיצוי מוסכם, התובע זכאי להפרשי שכר ונלווים עד לתום התקופה הקצובה, בניכוי הסכומים שהשתכר. בנוסף, נוכח הפגמים בפיטורי התובע הוא זכאי לפיצוי, אשר נוכח כלל הנסיבות, הועמד על 3 משכורות. עבודה – חוזה עבודה – לתקופה קצובה עבודה – פיטורין – בחינתם עבודה – פיטורין – זכות לשימוע עבודה – פיטורין – חוסר תום לב עבודה – פיטורין – סעדים עבודה – פיטורין – פיצויים חברות – הרמת מסך – במישור דיני העבודה . התובע הועסק בנתבעת 1 (להלן: החברה) כמנהל משאבי אנוש מיום 16.1.06 ועד לפיטוריו ביום 30.6.08. נתבע 2 (להלן: הנתבע) הינו מנהל ובעלים במשותף של החברה. ביום 21.8.07 נחתם בין התובע לנתבעת הסכם, שהיווה תוספת להסכם העסקת התובע מחודש 12/05, שכלל התחייבות להעסקת התובע לתקופה קצובה של 5 שנים, ונקבע בו, כי במידה ויופר, ישולמו לתובע שכר ותנאים נלווים בגין תקופה זו, תשלום מענק שנתי בגין כל שנת עבודה בסך 8,000 $ וכן תוספת שכר חודשית בסך 1,800 ₪ נטו (להלן: הסכם העדכון הראשון). לטענת הנתבעים, יום למחרת החתימה הודיע הנתבע לתובע על ביטול ההסכם. עוד טענו הנתבעים כי מסמך נוסף נחתם ביום 7.10.07, לפיו הסכם העדכון הראשון יוחלף להסכם חדש לתקופה קצובה בת 3 שנים (להלן: הסכם העדכון השני). התובע הכחיש כי הסכם העדכון הראשון בוטל וטען כי חתימתו על הסכם העדכון השני זויפה. עיקר הדיון נסב אודות השאלה האם נחתם בין הצדדים חוזה לתקופה קצובה. . בית הדין האזורי לעבודה (השופט א' שגב ונציג הציבור ה' גבע) דחה את התביעה נגד הנתבע 2, קיבל את התביעה ברובה נגד הנתבעת 1, דחה את התביעה שכנגד ופסק כי: ביה"ד קבע תחילה כי אין נסיבות חריגות המצדיקות את הרמת מסך ההתאגדות מעל הנתבע וחיובו באופן אישי בחובות הנתבעת. לא היה במעשי הנתבע ובחתימתו על הסכם העדכון הראשון משום נטילת אחריות אישית כלפי התובע. ממילא לא הוכח כי הנתבע פעל בחברה תוך עירוב נכסים, באופן שמצדיק את הרמת המסך בינו לבינה. ביה"ד עמד אודות מהותו ומשמעותו של הסכם עבודה לתקופה קצובה הכולל מועד לסיומו וכן על הסכמי העדכון, וקבע כי בין הצדדים חל הסכם לתקופה קצובה בת 3 שנים, וזאת בהתאם לתנאים שנקבעו בהסכם העדכון הראשון. אשר לנסיבות סיום העסקה, ביה"ד קבע כי הנתבעת לא הרימה את נטל ההוכחה כי היה במעשי התובע כדי להצדיק את פיטוריו וכי התובע פוטר שלא כדין בניגוד להסכם העבודה עימו. הנתבעת, שהחליטה יום אחד כי ברצונה לסיים את התקשרותה עם התובע, פעלה להביא לסיום עבודתו בדרכים שאינן עולות בקנה אחד עם חובת תום הלב החלה עליה מתוקף היותה מעסיקתו של התובע. מאחר שבין הצדדים סוכמה תקופת עבודה לתקופה קצובה בת שלש שנים, פיטורי התובע, במועד שפוטר, מבלי שהוכח כי הנתבעת הייתה רשאית לפטרו, מהווים הפרה של הסכם העסקה לתקופה קצובה. במקרה של הפרת הסכם לתקופה קצובה, שאין בו סעיף מפורש בדבר פיצוי קבוע ומוסכם, הלכה היא כי הפיצוי הינו שכר ונלווים, בניכוי הסכום (לרבות הנלווים) שהשתכר העובד באותה תקופה, או שיכול היה להשתכר, בשקידה סבירה. מכאן שהתובע זכאי לפיצוי בגין ההפסד שנגרם לו בגין הפרת ההסכם, דהיינו הפרשי שכר ונלווים עד לתום התקופה הקצובה, בניכוי הסכומים שהשתכר. הפיצוי לו התובע זכאי לו בגין יתרת התקופה הקצובה, כולל בחובו את תקופת ההודעה המוקדמת. כן זכאי התובע להפרשי פיצויי פיטורים, פדיון חופשה, הפרשי פדיון חופשה, הפרשות לביטוח מנהלים, הפרשות לקרן השתלמות ופדיון ימי מחלה. ביה"ד קבע כי החברה שמה לה למטרה לסיים את העסקתו של התובע "בכל מחיר" וזאת תוך פגיעה בזכויותיו הבסיסיות, לרבות זכותו לקיום הליך שימוע טרם מתן החלטה בעניינו, תוך הפעלת לחץ פסול ואיומים שיתפטר מעבודתו וזאת בניגוד לחובת תום הלב. החברה אף החליטה לפטרו עוד טרם השימוע. לאור כל האמור, נפל פגם בפיטורי התובע המזכה אותו בפיצוי, אשר נוכח כלל נסיבות המקרה יעמוד על 3 משכורות. חזרה למעלה

מנהלי

14   [פרשנות] [מקרקעין] עתמ (ת"א) 26909-10-11 הפטריארכיה הארמנית של ירושלים נ' רשות (מינהל) מקרקעי ישראל- מחוז תל אביב (מנהלי; רות רונן; 29/12/13) - 11 ע' עו"ד: לבון- ברמן, רביד יש לפרש את סעיף 26 לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור) 1943 כך שכל עוד לא הסתיים הליך ההפקעה, חלה על ההפקעה פקודת הקרקעות (הפקעה) 1926, אולם כאשר הליך ההפקעה הסתיים וטרם הוקנתה לבעל הקרקע זכות הסירוב הראשון (משום שייעוד הקרקע טרם שונה) – הרי הבעלים הקודם לא קנה זכות משפטית מכוח הפקודה מ-26 ולכן חלות עליו הוראות הפקודה מ-43. לפיכך, העותרת אינה זכאית לזכות סירוב ראשון מכוח הפקודה מ-26. פרשנות – דין – פקודת הקרקעות מקרקעין – הפקעה – שינוי ייעוד קרקע שהופקעה מקרקעין – הפקעה – זכות סירוב ראשונה . המשיבה פרסמה מכרז למכירת קרקע. לגישת העותרת הנכס הופקע ממנה לייעוד של נמל, מכוח פקודת הקרקעות (הפקעה) 1926 היא היתה זכאית לזכות סירוב ראשון ביחס לנכס בטרם פרסום המכרז ובטרם יימכר הנכס לצד שלישי כלשהו, ומשזכות זו לא הוענקה לה – דין המכרז להתבטל. . בית המשפט לעניינים מנהליים דחה את העתירה ופסק: פקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור) 1943 ביטלה את פקודת הקרקעות (הפקעה) 1926, אלא אם נמסרה הודעה לשאת ולתת בגין כל קרקע לפי סעיף 5 [לפקודה], שאז יוסיפו לחול הוראות הפקודה מ-26 עם ההפקעה. ככלל, מן הראוי להימנע מהחלתם בהווה של דברי חקיקה שבוטלו, בכפוף לקיומן של הוראות מעבר, אשר סביר לפרשן כחלות בד"כ על מקרים שהחלו לפני שהחוק החדש נכנס לתוקף, וטרם הסתיימו לאחר כניסתו לתוקף. ההלכה שנקבעה בפס"ד Lilley, שהוא פסה"ד החדש ביותר בשאלה שבמחלוקת, קבעה כי הזכות של הבעלים הקודמים בקרקע קמה במועד שינוי הייעוד, ולא במועד ההפקעה. מכאן, שבמועד ההפקעה לא רוכש הבעלים הקודמים זכות משפטית כלשהי (אלא לכל היותר ציפייה). יש לפרש את סעיף 26 לפקודה מ-43 כך שכל עוד לא הסתיים הליך ההפקעה, תוסיף לחול על ההפקעה הפקודה מ-26. אולם, במקרים בהם הליך ההפקעה הסתיים וטרם הוקנתה לבעל הקרקע באותו שלב זכות הסירוב הראשון (משום שייעוד הקרקע טרם שונה) – הרי הבעלים הקודם לא קנה זכות משפטית מכוח הפקודה מ-26 ולכן חלות עליו הוראות הפקודה מ-43. לפיכך, העותרת אינה זכאית לזכות סירוב ראשון מכוח הפקודה מ-26. למעלה מן הצורך, הזכות נושא סעיף 20 לפקודה מ-26 חלה רק על בני אדם שהם בשר ודם, ולא על גופים משפטיים כמו העותרת וגם מטעם זה דין העתירה להידחות. חזרה למעלה

15   [משפט מינהלי] עתמ (י-ם) 19473-10-13 מוחמד נבולסי נ' שר הפנים (מנהלי; נאוה בן אור; 26/12/13) - 14 ע' עו"ד: עדי לוסטיגמן, נדב ביננבאום ביהמ"ש לעניינים מנהליים קיבל עתירה כנגד החלטה שלא להחזיר לעותר את מעמדו כתושב קבע בישראל, לאחר שתושבותו פקעה משום שהתאזרח בבלגיה. אמנם על המשיב לא חל "נוהל שרנסקי", אולם לשר הפנים שיקול דעת להחזיר לידיו של מי שהתאזרח בחו"ל את התושבות שפקעה, כשנטל ההוכחה על האחרון, אך המשיב לא שקל את כל השיקולים הרלוונטיים ואין אף לומר כי זיקות העותר לישראל אינן חד משמעיות. משפט מינהלי – כניסה לישראל – רישיון לישיבת קבע משפט מינהלי – כניסה לישראל – שיקול דעת הרשות משפט מינהלי – שיקול-דעת – שר הפנים משפט מינהלי – תושבות קבע – שלילתה . עניינה של העתירה בהחלטת יו"ר ועדת ההשגה לזרים, בה דחה את השגת העותר, שהיה תושב מזרח ירושלים, על החלטת המשיב שלא להחזיר לו את מעמדו כתושב קבע בישראל, לאחר שתושבותו פקעה משום שהתאזרח בבלגיה. . בית המשפט לעניינים מנהליים קיבל את העתירה ופסק: מעמדם של תושבי מזרח ירושלים שאינם אזרחי ישראל הוא כמי שקיבלו מעמד לישיבת קבע מכוח חוק הכניסה לישראל ובהתקיים נסיבות המצביעות על ניתוק הזיקה בין בעל הרישיון לישיבת קבע לבין ישראל, פוקע הרישיון מאליו. בתקנה 11(ג) לתקנות הכניסה לישראל מפורטת שלוש חלופות המקימות "חזקת השתקעות" מחוץ לישראל, הניתנות לסתירה. כאשר הרישיון לישיבת קבע פקע עקב מגורים מחוץ לישראל במשך למעלה משבע שנים, חל "נוהל שרנסקי" והנטל להצדיק הימנעות מחידוש הרישיון לאדם העונה על תנאי הנוהל רובץ על משרד הפנים. כאשר פקע הרישיון עקב קבלת רישיון לישיבת קבע או התאזרחות במדינה זרה, ולא חל הנוהל, כמו במקרה דנן, מוסמך שר הפנים להחזיר למי שהתאזרח בחו"ל את התושבות שפקעה, אלא שעל המבקש הנטל להראות מדוע יש להשיב לו את הרישיון. במקרים שאינם נופלים בגדרו של הנוהל, לא מן הנמנע כי יש להקל עם מי שהיה לתושב קבע בישראל מכוח לידתו, איבד את מעמדו בשל השתקעות במדינה זרה ושב אליה תוך שהוא מבקש כי רישיונו לישיבת קבע יושב לו. שאלת החזרת המעמד אינה נחתכת על יסוד השיקול היחיד של רכישת האזרחות הזרה, ועל שר הפנים לשקול שיקולים נוספים, בכללם העובדה שבסיס הרישיון לישיבת קבע היה עובדת לידתו של המבקש במזרח ירושלים, האם שמר על זיקה לישראל במהלך שנות היעדרותו, מה ההסבר לרכישת האזרחות הזרה, כמה שנים נעדר מן הארץ, ועוד כהנה וכהנה. שיקולים אלה לא נשקלו ע"י המשיב. אין לומר כי זיקותיו של העותר לישראל אינן חד משמעיות, אלא להיפך, מלבד בתו עימה אינו חי ממילא, קשה לראות מה זיקתו לבלגיה, גם אם מבקש הוא להמשיך ולהחזיק באזרחותו הבלגית, וההסבר לכך סביר. בנסיבות העניין הורה ביהמ"ש למשיב ליתן בידי העותר רישיון לישיבת קבע, כפוף להיעדר מניעה פלילית או ביטחונית. חזרה למעלה

מחוזי

16   [77] [עונשין] תפ (ב"ש) 8082/09 מדינת ישראל נ' בנימין גיגי (מחוזי; טלי חיימוביץ; 30/12/13) - 23 ע' עו"ד: ברסאנו בית המשפט הרשיע את הנאשם בעבירות שעניינן, ארגון משחקים אסורים; עבירות מס; הלבנת הון. נפסק, בין השאר, כי קיומה של קרבה משפחתית בין בעל חשבון למי שעושה שימוש באותו חשבון, לא שוללת את האפשרות שנעשה באותו חשבון שימוש כדי להסתיר את מקורו של הרכושהאסור. אדרבה, אין זה נדיר כי לשם הלבנת הון נעשה שימוש באנשים קרובים או בני משפחה. עונשין – עבירות – עבירות מס עונשין – עבירות – הלבנת הון . כנגד הנאשם הוגש כתב אישום שמייחס לו שורה של עבירות שנוגעות למועדון הימורים בשם "ביליארדו סנטר" שניהל הנאשם באילת. בכתב האישום יוחסו לנאשם העבירות: ארגון משחקים אסורים; עבירות מס; הלבנת הון; הדחה בחקירה; שיבוש מהלכי משפט והפרעה לשוטר בתפקידו. הנאשם כפר במיוחס לו בכתב האישום. . בית המשפט פסק כלהלן: מהראיות עולה, כי הנאשם החזיק במועדון מכונות ששימשו למשחים אסורים. מדובר במכונות שיועדו למשחקים, בהם ניתן לזכות בסכום כסף, לפי תוצאות המשחק והתוצאות תלויות בגורל. המכונות הללו שימשו את לקוחות המועדון, אשר שילמו כסף, רכשו נקודות משחק, ושיחקו במשחקים שבמכונה. התשתית הראייתית להוכחת התנהלות ההימורים בעסקו של הנאשם, לאורך תקופה של שנים רבות, כה מוצקה ויסודית, בין היתר על הודאותיו הרבות בכך, בהזדמנויות שונות, עד שאין כבר למכונות עצמן, גם אם ניזוקו באשמת המאשימה, ערך ראייתי, בלעדיו אין. בנסיבות הוכח, כי לאורך כל השנים הנקובות בכתב האישום, ואף לפני כן, החזיק הנאשם במועדון מכונותמזל, וניהל הימורים במועדון. הוכח, כי הנאשם לא ניהל ספרים, לא דיווח על הכנסותיו לרשויות המס, ולא ניכה מס במקור לעובדיו, כאמור באישום השני. הוכח כי הנאשם הרוויח בהימורים עשרות אלפי שקלים בשנה. לא ניתן לקבוע מעבר לכך סכום מדויק. סעיף 3(א) לחוק איסור הלבנת הון בנוסח של "להסתיר את מקורו" ומכאן ניתן ללמוד כי הוא מיועד להגביל את תחום פריסתו למצבים שבהם כוונת העושה אינה מתייחסת לעצם הסתרת הכספים או הרכוש, אלא רק למצבים שבהם קיימת כוונה להסתיר את הכספים או הרכוש כך שיתאפשר שימוש עתידי בהם. הסעיף מסתפק בהסתרה שהולכת מעבר להסתרת העבירה המקורית – אך אינו דורש כוונה המתייחסת לתהליך הלבנת ההון כולו – אלא רק לשלב הראשון שלו. נדרש כי מטרת הפעולה תהא הסתרה לשם מניעת גילוי עבירת המקור או שמירה על היתכנות ביצוע עבירת המקור לבין הסתרה לשם ניצול פירות עבירת המקור. בנסיבות העניין, אם אנו מקבלים את גרסת הנאשם, הנתמכת על ידי עד התביעה, כי רכש באמצעות הכספים מוצרים מחנות, לא מתקיים למעשה יסוד הכוונה להסתיר, שכן אין מדובר בעסקה שתכליתה הסתרת מקורו של הון שהושג בפעילות עבריינית, אלא ברכישה פשוטה באמצעות כספי העבירה. לא ניתן גם להרשיע את הנאשם בעבירה לפי סעיף 4 לחוק איסור הלבנת הון, נוכח סכום העסקאות הנופל מ- 500,000 ₪. קיומה של קרבה משפחתית בין בעל חשבון למי שעושה שימוש באותו חשבון, לא שוללת את האפשרות שנעשה באותו חשבון שימוש כדי להסתיר את מקורו של הרכוש האסור. אדרבה, אין זה נדיר כי לשם הלבנת הון נעשה שימוש באנשים קרובים או בני משפחה. חזרה למעלה

17   [משפחה] [דיון אזרחי] עמש (חי') 42963-07-13 ע' נ' נ' ל' נ' (מחוזי; שושנה שטמר, ריבי למלשטריך לטר, דר' עדי זרנקין; 30/12/13) - 11 ע' עו"ד: צדיקה עמוס, טל איטקין ביהמ"ש קיבל באופן חלקי ערעור על החלטת ביהמ"ש לענייני משפחה וקבע כי למשיב אין זכויות בדירה שהוענקה למערערת במתנה ע"י אימה ונרשמה על שמה בלבד, ברם יש לו זכויות בדירה שנרכשה ע"י הצדדים במשותף ושימשה למגוריהם. כן נקבע כי ניתן להתחשב בקביעת המזונות בהכנסות האישה מרכושה. הערעור שכנגד הוגש ע"י המשיב באיחור ולכן נדחה. משפחה – יחסי ממון בין בני-זוג – דירת המגורים משפחה – יחסי ממון בין בני-זוג – כוונת שיתוף משפחה – מזונות – מזונות אישה דיון אזרחי – ערעור – ערעור שכנגד . ערעור על פסק הדין של ביהמ"ש לענייני משפחה, במסגרתו נדחתה תביעת המזונות של המערערת, ונקבעו זכויות הצדדים ב-3 דירות: האחת נרכשה ע"י הצדדים והושכרה, השניה ניתנה במתנה למערערת ע"י אמה המנוחה בחייה ובה התגוררו הצדדים והשלישית נרכשה ונרשמה ע"י המערערת בלבד. הערעור מתייחס לנושא פסיקת המזונות ולקביעות בדבר זכויות המשיב בדירה א' ו- ב', הערעור שכנגד מתייחס לקביעה בעניין דירה ג'. . בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור בחלקו, דחה את הערעור שכנגד ופסק: הפסיקה החילה את הוראת ס' 2א לחוק לתיקון דיני משפחה (מזונות) גם על מי שדיני המזונות החלים עליו נקבעים ע"פ דינו האישי, מכאן שבימ"ש קמא רשאי היה להתחשב בהכנסות האשה מרכושה בקביעתו בעניין המזונות. דירת המגורים של בני הזוג, ששניהם רשומים בה כבעלים במשותף, מהווה נכס הכפוף לאיזון משאבים, מלכתחילה נרשמה על שם שני ושימשה כדירת מגוריהם ולכן אין להתערב בקביעה בדבר זכות המשיב בדירה א'. יש מקום להתערב בקביעה לעניין דירה ב', המוחרגת מהנכסים הכפופים לאיזון משאבים. דירה זו היא קניינה של המנוחה, ניתנה כמתנה למערערת ונרשמה על שמה בלבד ללא מחאה מהמשיב. העובדה שהמנוחה אפשרה לבני הזוג להתגורר בדירתה, ללא תשלום דמי שכירות, אינה מלמדת על כך שהקניין בדירה או בחלק ממנה, עבר למשיב. למעלה מהצורך, לא התקיימה כוונה לשיתוף בדירה ב' לגבי התקופה שבני הזוג חיו בדירה כשהיא רשומה על שם המערערת. במקרה בו נכס נתקבל במתנה במהלך תקופת הנישואין ונותן המתנה בחר להעניקה רק לאחד מבני הזוג ובן הזוג השני הסכים, גם אם בשתיקה, שהדירה תירשם רק על שם בן הזוג מקבל המתנה, נדרשת מידה גדולה של הוכחה על מנת להראות שהדירה היא נכס המשותף לשני בני הזוג. פרמטר נוסף שיש להביא בחשבון הוא האם לבן הזוג הטוען לזכות הקניינית, יש דירת מגורים או נכס חיצוני אחר שרשום על שמו. עוד יש ליתן משמעות לאורך התקופה שבה התגוררו הצדדים בצוותא כשהדירה רשומה על שם אחד מבני הזוג. הפסיקה החילה את הוראת ס' 2א לחוק לתיקון דיני משפחה (מזונות) גם על מי שדיני המזונות החלים עליו נקבעים ע"פ דינו האישי, מכאן שבימ"ש קמא רשאי היה להתחשב בהכנסות האשה מרכושה בקביעתו בעניין המזונות. דין הערעור שכנגד להידחות על הסף מחמת איחור בהגשתו. טענת המשיב כי מניין הימים ייספר ממועד שאיננו קבוע בתקנות, מהווה הרחבה לא לגיטימית שלהתקנות סד"א ופריצת גבולות הפרוצדורה. אין להקיש גזירה שווה מהחלטה בנושא פטור מהפקדת ערבון לבין החלטה בהליך עצמו. [השופטים ש' שטמר וע' זרנקין]: יש להשאיר בצריך עיון את הסוגיה אם אין זיקה בין הערעור הנגדי לערעור ואם במסגרת איזון משאבים, לא ייחשב ערעור נגדי כבעל זיקה לערעור עצמו, כאשר הוא דן באחד הפריטים או הסכומים שבסל האיזון בעוד שהערעור דן בפריטים אחרים. הזיקה העניינית בין נושאי הערעור שכנגד לנושאי הערעור העיקרי אינה חייבת להיות הדוקה ביותר והדרישה כי הערעור שכנגד יעסוק "באותו עניין" בו עוסק הערוער העיקרי מתפרשת על דרך ההרחבה. חזרה למעלה

18   [פשיטת רגל] פשר (י-ם) 6297-09 פלוני נ' משרד המשפטים/האפוטרופוס/הכונס הר (מחוזי; כרמי מוסק; 29/12/13) - 13 ע' עו"ד: כדי למנוע ביטול הענקה לפי סעיף 96 (ב) לפק' פשיטת הרגל, על המקבל להוכיח כי בעת ההענקה היה המעניק כשיר פירעון של כל חובותיו בלי להיזקק לנכס המוענק או לחילופין כי היה תם לב ונתן תמורה בת ערך עבור ההענקה, אך זאת לאחר שהנאמן הרים את הנטל הראשוני לכך. המשיבה הוכיחה שהחייב היה בעל יכולת פירעון של חובותיו בעת ההענקה והנאמן אף לא הוכיח כי ההענקה נעשתה בחוסר תום לב וללא תמורה בת ערך. פשיטת רגל – הענקות – חריגים פשיטת רגל – הענקות – נטל ההוכחה . בקשת הנאמן לפי סעיף 96 (ב) לפקודת פשיטת הרגל, להורות על ביטול "הענקה" שביצע החייב לטובת המשיבה בזכויותיו בדירת מגורים, מכוח הסכם גירושין שנחתם ביניהם ואושר ע"י ביהמ"ש. . בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה ופסק: על מנת לשכנע כי מדובר בהענקה בטלה לפי סעיף 96 לפקודה על הנאמן להוכיח שלושה יסודות: "נכסים", "של החייב" ו"הענקה". הענקה הינה כל העברה (למעט אלו המפורטות בסעיף 96 (ג) לפקודה), ויכולה להתבטא בצורות שונות. כדי למנוע את ביטול ההענקה על מקבל ההענקה להוכיח כי בעת ההענקה היה המעניק כשיר פירעון של כל חובותיו בלי להיזקק לנכס הכלול בהענקה או כי המקבל היה תם לב ונתן תמורה בת ערך עבור ההענקה. על הנאמן הנטל להוכיח כי ההענקה נעשתה בחוסר תום לב וללא תמורה בת ערך, אך הנטל איננו כבד ואם יעלה בידיו לעמוד בנטל הראשוני לשלילת התקיימות החריג, תידרש המשיבה לשכנע כי החריג מתקיים. למונח "קונה" בהקשר של סעיף 96 לפקודה ניתן פירוש מרחיב היות והוא חל על כל מי שקיבל בפועל הענקה מהמעניק, ולאו דווקא מי שקנה נכס בשוק. לצורך הוכחת יסוד תום הלב יש להראות כי מקבל ההענקה לא ידע בעת ההענקה כי החייב נמצא בקשיים כלכליים ולא יכול היה להסיק כי נושים עלולים להיפגע עקב הוצאת הנכס נשוא ההענקה ממסת נכסי החייב. הקרבה המשפחתית והעסקית של מקבל ההענקה למעניק יוצרת חזקה, הניתנת לסתירה, בדבר ידיעתו על הקשיים הכלכליים של המעניק. לצורך קיומו של יסוד התמורה, אין דרישה כי התמורה תשקף במדויק את שווי הנכס המוענק. המשיבה הוכיחה כי החייב היה בעל יכולת פירעון של כלל חובותיו בעת הענקת הזכויות בדירה. למעלה מן הצורך, הנאמן לא עמד בנטל המוטל עליו להוכיח כי המשיבה הייתה חסרת תום לב בעת חתימת הסכם הגירושין וכי לא ניתנה "תמורה בת ערך" כנגד ההענקה. חזרה למעלה

19   [מקרקעין] [קניין] תא (חי') 991/08 חוג`יראת לוטפי נ' אבראהים מחמוד חמד חוג'יראת (מחוזי; י' דנציגר; 29/12/13) - 12 ע' עו"ד: יוסף סואעד, ח'אלד חוסני זועבי במצבים מסוימים, אף אם לא התמלאו תנאי סעיף 9 לחוק המקרקעין, ייתכן ותגבר ידו של הקונה המאוחר בזמן. במקרה הנדון עדיפה זכותו של הקונה המאוחר, שפעל בתום לב סובייקטיבי ואובייקטיבי ואילו הקונים הראשונים בזמן פעלו בחוסר תום לב סובייקטיבי ואובייקטיבי. אין לחייב קונה לבדוק זכויות בקשר לנכס בלשכת מיסוי המקרקעין ודי בבדיקה ברישומי לשכת המקרקעין ולגבי מצב ההחזקה בשטח. מקרקעין – עיסקאות נוגדות – תום-לב מקרקעין – עיסקאות נוגדות – תוצאתן קניין – מקרקעין – עיסקאות נוגדות . תביעה ותביעה שכנגד שעניינן עסקאות נוגדות במקרקעין. הנתבעים 2-5 מכרו מקרקעין לתובעים ששילמו תמורה, לא רשמו הערת אזהרה אך דיווחו עליה לרשויות המס, לאחר מכן מכרו הנתבעים זכויותיהם לנתבע 1. עובר להתקשרות בדק הנתבע את רישומי לשכת המקרקעין, אך לא בדק המידע ברשויות המס, בעקבות הבדיקה נחתמה העיסקה, שולמה תמורה ונרשמה הערת אזהרה לטובתו. . בית המשפט המחוזי דחה את התביעה, קיבל את התביעה שכנגד ופסק: אין לפרש את סעיף 9 לחוק המקרקעין כהסדר ממצה ובמצבים מסוימים ייתכן ותגבר ידו של הקונה השני, אף אם לא התמלאו תנאי הסעיף: רישום, תום-לב ותמורה. כאשר הקונה המאוחר היה תם לב (מבחינה סובייקטיבית ואובייקטיבית) והקונה הראשון בזמן מפר את חובת תום הלב האובייקטיבי וגורם ליצירת "תאונה משפטית" בשל אי רישום הערת אזהרה, הוא מאבד עדיפותו. במקרה דנן התובעים רכשו את החלקה בתמורה שגובהה מפוקפק ולא ידוע, הם מודים למעשה כי יפוי הכוח מכוחו נחתמה העיסקה היה פגום ובמודע וללא הסבר לא נרשמה הערת אזהרה, התנהגות שיש לראותה כחוסר תום לב סובייקטיבי ואובייקטיבי. לעומתם, הנתבע היה תם לב לאורך כל הדרך, הן מבחינה סובייקטיבית, הוא לא ידע על קיומה של העיסקה הראשונה והן מבחינה אובייקטיבית, הנתבע בדק את פנקס רישום המקרקעין ומצב ההחזקה במקרקעין ולא היה רמז לקיומם של התובעים או לעיסקת מכר קודמת. אין לחייב קונה לבדוק זכויות בקשר לנכס בלשכת מיסוי המקרקעין ודי בבדיקה ברישומי לשכת המקרקעין ולגבי מצב ההחזקה בשטח, כפי שעשה הנתבע. משכך זכאי הנתבע לעדיפות על התובעים. חזרה למעלה

20   [חוזים] תא (י-ם) 6344-04 חיים שושן, יבוא יצוא ומסחר בע"מ נ' א.ב.א ויקטורי חברה לניהול אחזקות בע"מ (מחוזי; משה דרורי; 25/12/13) - 75 ע' עו"ד: יורם ספרן, הוד איזנברג, בוריס שמקר, אשר אפריאט, אהוד ילינק אין להרחיב את המקרים בהם נפסקים פיצויים בגין הפרת חוזה, הנובעת מחוסר תום לב, כאשר אותו חוסר תום לב לא הצמיח למפר טובה כלכלית מוחשית, שכן פיצויים אלו עומדים, בעיקרם, בסתירה לעקרונות החוזיים בדבר השבת המצב לקדמותו, ולעקרונות הנזקיים בדבר אי העשרתו של אף אחד מן הצדדים יותר מכדי הנזק שהוסב לו. חוזים – חוזה שכירות – תחולתו חוזים – הפרה – פיצויים חוזים – פיצויים – פיצויים מוסכמים חוזים – פיצויים – חישובם חוזים – פיצויים – פיצויי קיום חוזים – פיצויים – קיזוז . בית המשפט נדרש לשאלה: כיצד יש לנהוג ולשלם למי וכמה, בסיטואציה שבה הבעלים של נכס מסחרי השכירו אותו לשוכר ראשי, ואותו השוכר השכירו בשכירות משנה, ובשלב מסוים הבעלים הודיע על ביטול חוזה השכירות עם השוכר, והתקשר ישירות עם שוכר המשנה. בדיעבד, לאחר הליך משפטי, נקבע כי הביטול היה שלא כדין, ועתה, השוכר תובע את המגיע לו, כאשר שוכר המשנה שילם את דמי השכירות ישירות לבעלים. . בית המשפט פסק כלהלן: רק כאשר מטרת הפיצויים המוסכמים הינה פיצוי בגין אותו ראש נזק, אשר מפוצה באמצעות הפיצוי הכספי, הרי שלא תישמענה טענותיה של התובעת, משום הכלל האוסר כפל פיצוי, בגין נזק אחד. אך, אם הפיצוי המוסכם איננו ניתן בגין ראשי הנזק המפוצים כבר באמצעות הפיצוי הכספי המכומת, כי אז יש לקבל את טענותיה של התובעת ולזכות אותה בפיצוי מוסכם, בתוספת פיצוי בגין ראשי הנזק, אשר להם היא טוענת, במקביל. במקרה דנן, מלשונו של סעיף הפיצויים המוסכמים, כפי שהוא נקוב בחוזה שבין הצדדים, עולה, כי מטרתו היא לפצות על הפרות החוזה היסודיות הקבועות בחוזה, ואין לו מטרה לפצות על רכיב נזק ממוני מסוים, כזה או אחר, שהרי גם אילו לא היה נגרם לתובעת כל נזק מההפרות המיוחסות לנתבעת, היא עדיין זכאית לפיצוי מוסכם, בשל אותה הפרה יסודית. מכאן, שהפרה יסודית של החוזה, ללא קשר לתוצאותיה של אותה הפרה, ולנזקים שייתכן ונגרמו בעקבותיה, מחייבת את המפר, על פי החוזה שבין הצדדים, בתשלום פיצויים בסכום נקוב. בנסיבותיו של עניין זה, משהתקבלה המסקנה המשפטית, כי הפיצויים המוסכמים אינם סותרים, מבחינה מהותית, את הדרישה לפיצויים בגין הנזקים הקונקרטיים, יש צורך לבחון, כעת, אחד לאחד, את הנזקים להם טוענת התובעת, עקב הפרת חוזה שכירות- המשנה שבין הצדדים. המחלוקת היא בשאלה, האם הפרת החוזה של ויקטורי הייתה בכך שהחזירה את המושכר שלא כראוי, אך ההחזרה משמעותה סיום החוזה; או, בכך שהמשיכה להחזיק בו, על אף שלא שילמה את דמי השכירות בגינו. התשובה לשאלה האמורה, מהווה את נקודת המוצא להשבת המצב לקדמותו. אם אנו מניחים כי עצם החזרת המושכר הייתה כדין, אלא שההפרה המיוחסת לנתבעת היא ההפרה של "החזרה חלקית בלבד של המושכר", באופן שמנע מן התובעת את השימוש בנכס והשכרתו, הרי שהשבת המצב לקדמותו, טרם ההפרה, פירושה חיוב הנתבעים בדמי שכירות ראויים, אותם הייתה התובעת מרוויחה, אילו היה ביכולתה להשכיר את הנכס לאדם אחר. לעומת זאת, אם ההפרה המיוחסת לנתבעת היא הפסקת דמי התשלום והחזקת המושכר ללא תשלום, הרי שהשבת המצב לקדמותו טרם ההפרה, משמעותה השבת החוזה לקיומו ולתוקפו. השבת המצב לקדמותו, מבחינה זו, פירושה הדמיית מצב בו דמי השכירות היו משולמים לשושן כסדרם, לאורך כל תקופת החוזה, בהתאם לסכומים שהוסכמו על ידי הצדדים. יש לבחון מה היא משמעות החזרת חלק מן הנכס, ולא כולו, ביחס לביטול החוזה; אם נודעת משמעות כלשהי לפינוי החלקי של הנכס, הרי שייתכן שההפרה המיוחסת לנתבעות היא הפרה של האופן של הפינוי עליו התחייבה, אך, משמעותו המעשית של הפינוי היא ביטול החוזה. או אז, לא תהיה הנתבעת חייבת בתשלום דמי השימוש עבור חודשי ההמשך, עד סיומו של חוזה שכירות המשנה. לעומת זאת, אם אין משמעות משפטית לפינוי חלקי של הנכס, ולא הייתה כל חובה על התובעת לקבל את אותו פינוי חלקי, הרי שמשמעות הדברים היא כי הנתבעים המשיכו להחזיק בנכס, מתוקף החוזה, אך לא שילמו בגינו דמי שכירות. תשלום דמי השכירות הללו היא חובה שתושת על הנתבעים, בדיעבד. מהוראות ההסכם עולה, כי כוונת הצדדים הייתה אכן להתייחס אל המושכר כמכלול, ולא לחלקו לחלקים, בהתאם לצרכיו של אחד מהם. כוונתם של הצדדים לא הייתה ל"פרק" את המושכר לחלקיו, ולאפשר בו שכירות חלקית. זאת, על אף שהדבר איננו מעוגן בלשונו המפורשת של החוזה. בנסיבות, היות והמבנה בחלקו הגדול לא פונה, ופינוי הנכס לא עמד בתנאים שנקבעו לו בחוזה, הרי שלא ניתן לראות בפינוי חלקי זה, פינוי בהתאם להוראותיו של החוזה. החזרת המושכר (כולו או חלקו), איננה חלק מזכויותיה של ויקטורי, על פי החוזה. די בכך כדי לקבוע כי שושן לא הייתה חייבת לקבל את ביטול החוזה, באופן זה, ורשאית הייתה להמשיך ולהתנהג כאילו החוזה בתוקף, לפחות לעניין הציפייה לקבל את מלוא שכר הדירה, כמוסכם בין השוכרת (התובעת) לבין שוכרת המשנה (הנתבעת). לאחר שלא תוקנה ההפרה במועד, ולאחר שבוטל החוזה על ידי הצד הזכאי לבטלו, הרי שהמועד לחיוב בפיצוי על ידי המפר, נקבע רטרואקטיבית, לפי המועד בו בוצעה הפרת החוזה בפועל. גם טענת הנתבעת כי מדובר בסכום מופרז, איננה מקובלת. סכום הפיצויים הקבועים והמוסכמים מראש, בגין הפרה של תשלום, נועד להוות פיצוי הוגן, מצד אחד, אך גם להוות תמריץ למשלם, מצד שני. פיצויי הקיום, להם זכאי הנפגע, פירושם העמדת הנפגע, מבחינה כספית, במקום בו היה אילו לא הופר החוזה, אך זאת, בניכוי הסכום בו יכול היה הנפגע להיטיב את נזקו, בין אם אכן עשה זאת, ובין אם לאו. הנה כי כן, סכום הפיצויים להם זכאית שושן, כפופים לנטל הקטנת הנזק, שהיה מוטל עליה, בפועל, בעת בה התרחש אותו הנזק. היות והוכח שהתובעת לא עשתה כדי להיטיב את נזקה, הרי שכל שנותר לבחון הוא את טענתה השניה של שושן בדבר היכולת להשכיר את חלק המושכר, באופן בו הוחזר לה, ובכך להיטיב את נזקה. נטל ההוכחה, בעניין זה, מוטל על מפר החוזה, דהיינו: על הנתבעים. אין כל סיבה להותיר בידיה של התובעת סכומים מעבר לסכומים אותם הייתה משלשלת לכיסה, אילו היו החוזים, כולם, מקוימים כראוי. מהסכומים שייפסקו לטובת התובעת, יקוזזו הסכומים שצריכה הייתה לשלם התובעת לכהן, כדמי השכירות היסודיים. כהן עצמו קיבל סכומים אלה מויקטורי, ומכל מקום היה זכאי לקבל את מלוא הסכומים מויקטורי. ברם, מבחינה משפטית, לאור הנימוקים המפורטים בפרק זה, יש לקזז מהסכומים המגיעים לתובעת מן הנתבעת, את מלוא הסכום שהתובעת הייתה צריכה לשלם לכהן. יש לדחות את תביעת התובעת לפיצויים בגין חוסר תום לב. אין להרחיב את המקרים בהם נפסקים פיצויים בגין הפרת חוזה, הנובעת מחוסר תום לב, כאשר אותו חוסר תום לב לא הצמיח למפר טובה כלכלית מוחשית, שכן פיצויים אלו עומדים, בעיקרם, בסתירה לעקרונות החוזיים בדבר השבת המצב לקדמותו, ולעקרונות הנזקיים בדבר אי העשרתו של אף אחד מן הצדדים יותר מכדי הנזק שהוסב לו. אין להתעלם מחוסר תום הלב של התובעת בדרישתה לקבל את מלוא שכר הדירה מויקטורי, במקום את ההפרש שבין שכ"ד היסודי לשכ"ד על פי החוזה ביניהם. השימוש התדיר במילים "חוסר תום לב", מוזיל ביטוי זה. כאשר מדובר במקרה בולט וצועק, ראוי לעשות שימוש בביטוי זה. ברם, לא כל פעולה או מחדל שצד אחד נוקט, והצד השני איננו מתלהב ממנה, מביאה אותנו לשדותיו של תום הלב. חזרה למעלה

21   [77] [עונשין] תפ (ת"א) 40549-12-09 מדינת ישראל נ' יהודה טליס (מחוזי; עודד מודריק; 24/12/13) - 12 ע' עו"ד: ליאת מנור, יפעת גדנקן, קובי גולדמן, אורי גולדמן בית המשפט גזר על הנאשמים שהורשעו בביצוע עבירות שעניינן הפעלת רשת של משחקים, הגרלות והימורים בלתי חוקיים בישראל, ביחד עם עבירות מס בהיקף גדול, עונש של מאסר בפועל. נפסק, כי אין ספק שהנאשמים סבלו מנזקים כספיים ונזקים נפשיים כתוצאה מהחקירה שהתנהלהה נגדם וכתוצאה מהגשת כתב האישום, לאורך תקופה ממושכת. אולם, הנאשמים אחראיים לעיקר ההשלכות הללו. ראש לכל אחריותם נובעת מעצם ביצוע מעשה העבירה. עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: עבירות הימורים מקוונים‏ . בית המשפט נדרש לגזור את דינם של הנאשמים שהורשעו בביצועעבירות שעניינן הפעלת רשת של משחקים, הגרלות והימורים בלתי חוקיים בישראל, ביחד עם עבירות מס בהיקף גדול. הנאשמים הודו, במסגרת הסדר טיעון בעובדות כתב האישום והורשעו, לפי הודאתם, בעבירות של איסור ארגון ועריכת הגרלות והימורים ואיסור החזקה או הנהלה. . בית המשפטפסק כלהלן: הטענה החותרת מתחת לפני הערך החברתי המוגן בעבירות הימורים, נעדרת ממש. אין מקום להשוות בין הימורים אסורים, לבין משחקי מזל, הגרלות והימורים שהדין מתיר אותם. אין לומר, כי ניהול רשת הימורים אסורה, אינו חותר תחת יסודותיו של ערך חברתי מוגן. אין לקבל אאת הטענה שלפיה, ההסדר להסרת המחדל שנעשה עם רשויות המס משקף את השווי האמתי של ההכנסות והעלמות המס שביצעו הנאשמים. אין ספק שהנאשמים סבלו מנזקים כספיים ונזקים נפשיים כתוצאה מהחקירה שהתנהלה נגדם וכתוצאה מהגשת כתב האישום, לאורך תקופה ממושכת. אולם, הנאשמים אחראייים לעיקר ההשלכות הללו. ראש לכל אחריותם נובעת מעצם ביצוע מעשה העבירה. גזר הדין מבחינת ההשלכות הכלכליות שלו, צריך להיות כזה שיהיה בבחינת עונש. אין לך עונש, אם אין בו הכבדה מסוימת על הנאשם. עם זה, גזר הדין צריך להיות כזה שהנאשם באורח סביר יוכל לעמוד בו. ככלל שניתן לקבוע הסדרים סבירים – שתואמים את האינטרס הציבורי הכללי המגולם בענישה – של פיצול תשלומי הקנס ודחייה מסוימת של תחילת ביצוע עונש מאסר, במגמה לאפשר לנאשם לעמוד במחויבותו לפי גזר הדין, מן הראוי לקבוע כך. חזרה למעלה

22   [התיישנות] [דיון אזרחי] תא (מרכז) 27174-06-13 פלוני (קטין) נ' פר' ישראל גולדשטיין (מחוזי; צבי ויצמן; 15/12/13) - 15 ע' עו"ד: טלי טרייבנד, ש. אהרונסון, אהרון שפרבר, סהר סטוביצקי ביהמ"ש דחה על סף תביעת קטין בגין "חיים בעוולה", משבוטלה עילה זו בהלכת המר. עם זאת, קבע ביהמ"ש כי תביעת ההורים בגין "הולדה בעוולה", אשר הוגשה כשנה וחודש לאחר מתן פס"ד המר, לא התיישנה ולא הוגשה בשיהוי בלתי סביר. התיישנות – נזיקין – הולדה בעוולה התיישנות – נזיקין – תחילת המירוץ התיישנות – שיהוי – שלילתו דיון אזרחי – מומחים רפואיים – חוות-דעת רפואית . התובעים הגישו תביעה בגין בשל אי איבחון לידתי של פגם מולד ממנו סובל הקטין. הנתבע עותר לדחיית תביעת הקטין על הסף בהעדר עילה נוכח בטלות עילת ה"חיים בעוולה", את תביעת הורים מפאת התיישנות, וכמו כן בשל העדר צירוף חוות דעת רפואית לתביעה. . בית המשפט המחוזי קיבל את הבקשה בחלקה ופסק: בהילכת המר בוטלה הלכת זייצוב ונקבע כי לא ניתן עוד להכיר בעילה נזיקית של "חיים בעוולה" בתביעתו של אדם שנולד עם מוגבלות מולדת ואשר התנהגות זהירה של הנתבע הייתה מונעת את עצם הולדתו, ככל שתביעתו לא הייתה תלויה ועומדת לפני ביהמ"ש קודם שניתן פס"ד המר. מאידך הותיר ביהמ"ש בעינה את תביעת הוריו בעילת "ההולדה בעוולה". ביהמ"ש העליון טרם אמר את דברו באשר לתובענות מעורבות של הקטין וההורים, שהוגשו אחר הילכת המר וכאשר תביעת ההורים התיישנה לכאורה. תוצאה של דחיית תביעת ההורים על הסף מחמת התיישנות נראית קשה ובלתי מוצדקת כשעסקינן בתביעה המוגשת אחר הילכת המר. בתי המשפט מצאו דרכים להאריך את תקופת ההתיישנות בעניינם של הורים שנמנעו מהגשת תביעתם קודם להילכת המר: ספירת תקופת ההתיישנות רק ממועד מתן פס"ד המר או קציבת "תקופת התארגנות" המאפשרת להורים שלא הגישו תביעתם קודם לפס"ד המר להגישה תוך שנה או שנתיים מיום מתן פס"ד המר. הדרך הראויה היא לאפשר להורים להגיש תביעתם תוך 3 שנים ממועד מתן הילכת המר ולאפשר לנתבעים להעלות טענת שיהוי שתיבחן ע"י ביהמ"ש בהתאם לנסיבות. אין מקום בנדון להותיר את תביעת הקטין על כנה שכן תביעתו לא הייתה מונחת לפני ביהמ"ש קודם לפס"ד המר. גם את הטענה לפיה יש להותיר את הקטין כבעל דין נחוץ אין לקבל, משלא עומדת לו עילת תביעה אין הוא יכול להוות צד לה. תביעת התובעים הוגשה כשנה וחודש לאחר מתן פס"ד המר, משכך נדחתה טענת ההתיישנות וכן נדחתה הטענה בדבר שיהוי בלתי סביר בהגשת התביעה. התובעים אומנם לא צירפו חוות דעת רפואית לתביעתם, אך הגישו עמה בקשה למתן אורכה להגשת חוות דעת, נימקו את אי צירוף חוות הדעת וממילא כבר הוגשה חוות דעת, ובכך נרפא הפגם. אין לקבל את טענת הנתבע לפיה צירוף חוות הדעת בשלב זה מהווה תיקון כתב התביעה לאחר חלוף תקופת ההתיישנות. חזרה למעלה

שלום

23   [נזיקין] תא (קריות) 25540-01-13 ג'רייס אנדראוס נ' הכשרת היישוב חברה לביטוח בע"מ (שלום; פנינה לוקיץ'; 31/12/13) - 5 ע' עו"ד: ככלל, מקום בו התובע, שהוא בעל היכולת לשלוט על אופן ניהול ההליך במובן זה, בוחר ללכת בדרך שמותווית בסעיף 6א לחוק הפלת"ד, בחירה זו ממשיכה לחייב אותו גם משבחר להפסיק את ההליך ולחדשו לאחר שינוי נסיבות. נזיקין – פיצויים לנפגעי תאונות דרכים – נכות . התובע נפגע בשתי תאונות דרכים שהן גם תאונות עבודה. במסגרת הליך קודם מונה פרופ' שטהל כמומחה מטעם ביהמ"ש, אשר קבע כי התאונות לא הותירו נכות מבחינת עמוד שדרה צווארי ולא תרמו לנכות צמיתה נוספת בעמוד שדרה מותני. בעקבות קבלת חוו"ד זו ולאור קיומה של המלצה לתובע לעבור ניתוח בגב, ביקש התובע להפסיק את ההליך. בפני בימ"ש זה הוגשה תביעתו השניה של התובע, בד בבד הוגשה בקשה להפנות את התובע לבדיקה נוספת בפני פרופ' שטהל. קודם לדיון שנקבע בבקשה, הגיש התובע הודעה כי בינתיים קבעה וועדה רפואית במל"ל כי לתובע נותרה נכות בשיעור 20%, כאשר שליש יוחס לכל אחת מהתאונות. האם יש לנהל את ההליך כעת לפי סעיף 6א או לפי סעיף 6ב לחוק הפלת"ד? . בימ"ש השלום קבע: דרך המלך להתקדם בהליך זה, הינה הדרך בה בחר התובע מלכתחילה, קרי, הפניית התובע לבדיקה נוספת בפני פרופ' שטהל. ככלל, מקום בו התובע, שהוא בעל היכולת לשלוט על אופן ניהול ההליך במובן זה, בוחר ללכת בדרך שמותווית בסעיף 6א לחוק הפלת"ד, בחירה זו ממשיכה לחייב אותו גם משבחר להפסיק את ההליך ולחדשו לאחר שינוי נסיבות. על עיקרון זה למעשה אין מחלוקת בין הצדדים. אלא שלטעמו של ב"כ התובע, משקביעת המל"ל בסוגית ההחמרה הינה הקביעה הראשונה שהתקבלה – דהיינו, לפני קביעת מומחה ביהמ"ש בסוגיית ההחמרה, הרי שיש להפוך את היוצרות ולקבוע כי מנקודת זמן זו ואילך, קביעת המל"ל היא הקודמת בזמן וניתנה "לפני שמיעת הראיות" כאמור בסעיף 6ב, ולפיכך, קיימת קביעה ע"פ דין המחייבת בהליך זה. אין לקבל טיעון זה של התובע. התובע מנסה לערוך אבחנה מלאכותית בין שלב מינוי המומחה בהליך הקודם לבין הסוגיה הנבחנת ע"י ביהמ"ש כעת, תוך יצירת נתק הנובע מהפסקת ההליך וחידושו, וזאת בניגוד להסכמות על בסיסן הופסק ההליך הקודם. "דרך המלך" בהליך זה הינה ע"פ סעיף 6א שכן חוות דעתו של פרופ' שטהל ניתנה קודם לקביעת המל"ל בענינו של התובע, ולפיכך הינה בגדר "תחילת שמיעת הראיות" כפי שנקבע בהלכת טטרו, ומשהותוותה הדרך בהליך הקודם, היא מחייבת את הצדדים גם ביחס לסוגיית ההחמרה. לפיכך, יש לבחון רק את השאלה האם יש מקום להפנות את התובע לבדיקה נוספת אצל פרופ' שטהל. לאור הניתוח בגב שעבר התובע, ולאור קיומה של קביעה של המל"ל בדבר קיומה של נכות גבוהה יותר מזו שקבע פרופ' שטהל בחוות דעתו, נמצא כי יש מקום להפנות את התובע לבדיקה נוספת בפני פרופ' שטהל. חזרה למעלה

24   [ימאות] [ראיות] תא (אש') 206-07 אי.או.אן נדרלנד נ' קו צינור אילת אשקלון בע"מ (שלום; עידו כפכפי; 29/12/13) - 17 ע' עו"ד: ג'ון הריס, יואב הריס, מאיר הלר, אפרת פקר, אלעד לנג, חגית חרס ביהמ"ש קיבל תביעה במסגרתה נטען כי התובעת, חברת מתווכי ביטוח בינלאומית, זכאית להיפרע מהנתבעות בגין תשלום ששילמה לבתי זיקוק לנפט בע"מ, בעלת מטעני דלק, עקב חוסר שהתגלה לטענתה במטענים שבוטחו. ימאות – שטר מטען – ראיה לכאורה ראיות – מומחים – הסתמכות בית-המשפט עליהם הדיון נסב אודות השאלה האם התובעת, חברת מתווכי ביטוח בינלאומית, זכאית להיפרע מהנתבעות בגין תשלום ששילמה לבתי זיקוק לנפט בע"מ (להלן - בז"ן), בעלת מטעני דלק, עקב חוסר שהתגלה לטענתה במטענים שבוטחו. . בית המשפט קיבל את התביעה, בקובעו כלהלן: באופן חישוב החוסר במטעני הדלק וביסוס אחריות הנתבעות נסמכת התובעת על חוות דעתו של טום ואן הופל (להלן: "ואן הופל") אשר הצהיר על ניסיון ארוך שנים כמפקח/כימאי עבור חברות פיקוח בינלאומיות העוסקות בפריקה וטעינה של מטעני דלק. עוד ציין כי שימש כעד מומחה בתביעות בנוגע לכמויות ואיכות מטעני דלק. חוות דעתו מהווה למעשה ניתוח של מסמכים הנוגעים לרכישת מטעני הדלק, לרבות שטרי המטען ודו"חות המפקחים שבדקו את הטענת ופריקת מטעני הדלק נשוא התביעה. מנגד נסמכות הנתבעות על חוות דעתו של צביקה אפל (להלן: "אפל") מנכ"ל סגיב ושות' בקרה ופיקוח סחורות בע"מ (להלן: "סגי"ב") המשמשת כנציגת חברת פיקוח בינלאומית גדולה בישראל. סגיב היא זו שפיקחה בפועל על פריקת הספאקיה. מחקירתו של ואן הופל לא נמצא כי הוטל ספק מהותי בנתוניו. מדובר בעד מומחה הבקיא בניתוח והבנת דו"חות המפקחים ואשר הציג את הממצאים כהווייתם ללא ניסיון להתעלם מנתונים או לעוותם לטובת מסקנותיו. המומחה מצא את כמות מטעני הדלק החסרים ובפועל בז"ן פוצתה בגין כמות קטנה יותר מכמות החסר בפועל. לפיכך, אין רבותא בטענת הנתבעות להבדלים בין כמות החוסרים בכתב התביעה לבין כמותם בחוות דעתו של ואן הופל. אל מול חוות דעתו של ואן הופל הציבו הנתבעות את חוות דעתו של אפל. מומחה התובעת הראה את כמות הדלק שנפרקה מהאוניות אל מול הדלק שהוזרם לבז"ן ואילו אפל העלה השערות באשר למקור המים אשר נוקזו ממיכלי החוף בכל אחת מהפריקות. חוות הדעת יוצאת מההנחה, שלא בוססה, כי כמות החוסר בדלק מקורה רק מעודף מים שנוקזו. הנחה זו אינה מבוססת וכאמור בחוות דעתו של ואן הופל, החסר בכמות מטען הדלק גדול מכמות המים שנוקזו. לפיכך, עולה כי הנחת היסוד של הנתבעות עליה ביסס המומחה מטעמן את חוות דעתו הינה רעועה ולא הונח יסוד לכך כי החסר במטען שווה או קטן מכמות המים שנוקזו. אפל אינו מנסה כלל להתמודד עם התחשיבים של ואן הופל וכופר בממצאיו בטענה הסתמית כי מדידות על גבי האוניות מהוות "אינדיקציה כללית" לכמות. לא הונח יסוד לטענה זו. מדובר במיכליות ענק אשר ממילא אינן רגישות לתנודות רגילות של מסע ימי. החישובים נערכים על בסיס נתונים מיוחדים לכל אוניה ואוניה ואף הנתבעות טוענות כי המפקחים לאחר מדידתם על גבי האוניה, יכולים להסתייג מהכמות שנטענה. לפיכך, לא הוטל ספק ממשי בהסתמכות התובעת על נתוני המפקחים ביחס למטען על גבי האוניות. כמו כן, לא נמצא כי אין כל משקל ראייתי לכמויות המפורטות בשטר המטען. אכן עיקר תוקפו המחייב של שטר המטען נוגע ליחסים בין הצדדים לו ואילו הנתבעות הינן צד ג' אשר לא יכול להיות קשור בממצאיו. יחד עם זאת, שטר המטען מהווה כלי מרכזי בסחר הבינלאומי ומהווה ראיה לכאורה לכמות המצויינת בו. לאחר שעמדה התובעת בהוכחה לכאורה כי כמות המטען הוטענה ונפרקה, עובר הנטל לנתבעות להראות כי החסר מקורו בדרך ולא אצלן. התובעת עמדה בנטל להוכיח כי החוסר במטעני הדלק התרחש בשלב שלאחר פריקתם מהאוניות ועד להזרמת היתרה לבז"ן. העובדה כי מדובר באירועים חריגים יחסית למכלול פעולת הנתבעות אינה מעלה או מורידה. העובדה כי התובעת, לאחר ארוע החוסר האחרון, חקרה לאחור ומצאה ארועים נוספים אינה מפחיתה בנסיבות העניין מעוצמת הראיות שהציגה. הוא הדין ביחס להעדר מחאה בזמן אמת מטעם המפקחים. ממילא החוסר התגלה רק לאחר הניקוז שבוצע בחלק מהפריקות זמן רב לאחר שהפליגה האוניה ותפקיד המפקח לדווח על כמות ולא לקבוע את מקור החוסר. הנתבעות מצידן לא סתרו הטענה כי החוסר נולד לאחר שקיבלו שליטה על מטעני הדלק ולא נתנו הסבר מניח את הדעת לאופן הפריקה ולנתיב הדלק לאחר שהגיע לשליטתן. אשר על כן חבות הנתבעות בשיפוי התובעת בגין מלוא התשלום ששילמה לבז"ן עקב החוסרים שהתגלו במטעני הדלק. חזרה למעלה

25   [חוזים] תא (ת"א) 51164-07 אריה יצחק שטיינר נ' צבי ויליגר (שלום; רונית פינצ'וק אלט; 29/12/13) - 19 ע' עו"ד: חגי הלוי, זאב ליאונד ככלל, הודעת ביטול היא הודעה חד צדדית, שזכותו של הצד הניפר להוציאה, והיא נכנסת לתוקף, ללא קשר לתגובת המפר. אלא שבמקרה דנן, הצדדים המשיכו להתנהל ולהתבטא באופן בו גילו דעתם כי העסקה המשיכה להיות בתוקף, או חזרה להיות בתוקף. מאחר והתובע חזר בו, למעשה, מכוונתו ורצונו לבטל את העסקה, ומאחר והנתבע מנוע מלהתכחש לכך שהעסקה נותרה בסופו של דבר בתוקף, ביהמ"ש קבע כי דין התביעה והתביעה שכנגד בעניין האופציות להידחות. חוזים – הטעיה – היעדרה חוזים – ביטול – אי-ביטול חוזים – ביטול – הודעת ביטול חוזים – ביטול – חזרה ממנו חוזים – ויתור – על זכות לביטול החוזה תביעה ותביעה שכנגד בגין הסכם שנכרת בית הצדדים למכירת אופציות של חברת ווילי פוד השקעות בע"מ. עיקר המחלוקת שבין הצדדים היא בשאלה האם הציג הנתבע בפני התובע מצגי שווא ביחס למחיר האופציה בבורסה שעל יסודם רכש התובע את האופציות ובשאלה האם בוטל ההסכם, אם לאו. . בית המשפט דחה את התביעה ואת התביעה שכנגד, בקובעו כדלקמן: אין ממש בטענת התובע לפיה אין כל הגיון מסחרי ברכישת האופציות מחוץ לבורסה שעה שיכול היה לרכוש אותן בבורסה, או כי אין היגיון ברכישת אופציות במחיר העולה על מחיר הבורסה. אין חולק כי הסחירות של האופציות במועד כריתת ההסכם הייתה נמוכה ואף נמוכה מאוד. מכאן, שהתובע לא יכול היה לרכוש את כמות האופציות שרצה, או אולי בכלל, בבורסה. מכאן גם נגזר כי אין ממש בטענה כי עצם העובדה שרכש את האופציות במחיר העולה על המחיר בבורסה, מוכיחה כי הוטעה על ידי הנתבע. רכישת אופציות מחוץ לבורסה נעשית במחירים שאינם מחיריהן בבורסה, ובכך כשלעצמו, אין כדי להוכיח הטעיה. הנתבע טוען כי לא יכול להיות ספק כי התובע ידע מה מחיר האופציות בבורסה בעת כריתת ההסכם. טענה זו לא הוכחה בראיות פוזיטיביות, והיא אף לא דרושה בסופו של דבר לצורך הכרעה בפלוגתאות הצדדים, אך ביהמ"ש סבור כי יש בה ממש. ספק אם יכול התובע להסתמך על הטעיה מצד הנתבע לגבי נתון שיש לו פרסום פומבי שאמור להיות ידוע לכל, כמו מחיר מניות ואופציות בבורסה. הדבר דומה למצב בו צד להסכם יטען כי רעהו הטעה אותו ביחס לשער היציג של הדולר ביום ביצוע עסקה, נתון שאינו בידיעתו הבלעדית של הצד שכנגד, ואשר ניתן לבירור, ללא כל קושי, על ידי הצד האחר. לכן, הגם שמחומר הראיות עולה כי הנתבע לא אמר אמת ביחס למחיר הבורסה של האופציות וביחס למחיר העסקה ביחס למחיר הבורסה שלהן, ספק אם אכן הוטעה התובע. בנוסף, ספק אם התובע אינו מנוע מלהעלות טענה לגבי הטעיה ביחס לנתון פומבי ידוע ומקובל שניתן היה לבדיקה על ידו ואשר לא היה בידיעתו הבלעדית של הנתבע. התובע טוען כי העסקה לא בוטלה על ידו, מאחר והודעת הביטול שלו הייתה מותנית בכך שבנוסף להשבת כספו, יפצה אותו הנתבע ב- 20,000$, ולכך לא הסכים הנתבע. בהמשך לכך, טוען התובע, כי יש לבצע את העסקה על-פי המצגים השקריים של הנתבע, דהיינו על פי מחיר הנמוך ב- 9% ממחיר האופציות שהיה בבורסה באותה עת. ככלל, הודעת ביטול היא הודעה חד צדדית, שזכותו של הצד הניפר להוציאה, והיא נכנסת לתוקף, ללא קשר לתגובת המפר, אלא מאי, שהצדדים בעניינינו, המשיכו להתנהל ולהתבטא באופן בו גילו דעתם כי העסקה המשיכה להיות בתוקף, או חזרה להיות בתוקף. כך עשו באופן המפורש ביותר, גם התובע וגם הנתבע. התובע, גילה דעתו, ב"זמן אמת" כי העסקה לא בוטלה על ידו באופן חד צדדי, הן בכך ששינה את התנאים הנדרשים על ידו במסגרת הביטול, והן בכך ששב וביקש מהנתבע להסכים לביטול למרות שלכאורה כבר ביטל את העסקה. התובע לא התנהג כמי שהעסקה מבחינתו בוטלה, עד שבסופו של דבר, מכר התובע את האופציות, אשר אילו בוטלה העסקה - לא היו שלו, מבלי שהודיע לנתבע כי הוא עומד למכור אותן לצורך הקטנת הנזק שנגרם לו. העולה מהאמור הוא כי התובע המשיך להתייחס למניות כאילו הן בבעלותו, וכאילו לא ניתנה הודעה ביטול העסקה, הגם שניתנו על ידו הודעות חוזרות ונשנות בדבר ביטול העסקה. החלטה זו של התובע להמשיך ולקיים את העסקה, הייתה כאשר לא יכול להיות חולק שכל המידע היה בידיו. החלטה זו נעשתה לאחר שהוא ביטל את העסקה, וחזרתו מהודעה זו כמוה כעסקה חדשה, כאשר תנאי העסקה ידועים לו, כעת, במלואם. החלטתו הסופית בעניין זה נעשתה כאשר התברר לו כי הוא יכול למכור את האופציות ברווח גדול, וכך הוא מכר אותן, לא במסגרת הודעה על הקטנת נזק, אלא כבעלים של האופציות, לכל דבר ועניין. גם הנתבע גילה דעתו שהעסקה לא בוטלה, שהרי הנתבע יכול היה להתנהג כאילו בוטלה העסקה, גם אם שלא כדין על ידי התובע. כאשר התובע דרש ביטול של העסקה, ללא דרישה לפיצוי בנוסף להשבה, סירב לכך הנתבע, באופן נחרץ וברור. מאוחר יותר, כאשר התובע ביקש ביטול העסקה, השבה ובנוסף, פיצוי, סירב הנתבע, והעלה הצעה נגדית, בה הותנה הביטול בוויתור על תביעות נוספות. הנתבע גם לא הודיע לתובע בשום שלב שהוא, שהעסקה בוטלה, גם אם שלא כדין, והמשיך להתנהג כאילו העסקה בתוקף. לפיכך, מנוע הנתבע מלטעון כעת, כי האופציות שנמכרו לאחר עסקת גאידמק, היו שלו, וכי על התובע להעביר לו את הרווח שהשיג בגין מכירתן. מאחר והתובע חזר בו, למעשה, מכוונתו ורצונו לבטל את העסקה, וזאת משום שנפלה לידו ההזדמנות להרוויח מהאופציות רווח ניכר, ומאחר והנתבע, כאמור, מנוע מלהתכחש לכך שהעסקה נותרה בסופו של דבר בתוקף, דין התביעה והתביעה שכנגד בעניין האופציות – להידחות. אשר לתביעה שכנגד בגין לשון הרע, הרי שזו נזנחה למעשה על ידי הנתבע – התובע שכנגד, וטוב שכך, שכן לא הוכחה. חזרה למעלה

26   [ראיות] [מקרקעין] [נזיקין] תא (עפ') 38802-08-10 מדינת ישראל - מינהל מקרקעי ישראל נ' עאטף סקר (שלום; שאדן נאשף אבו אחמד; 28/12/13) - 15 ע' עו"ד: ביהמ"ש קבע כי עלה בידי התובעת להוכיח כי היא הבעלים של המקרקעין וכי הנתבע פלש לחלק מהמקרקעין נשוא התובענה, בשטח של דונם אחד, תפס בהם חזקה ועושה בהם שימוש, שלא כדין. ראיות – נטל ההוכחה – בתביעת פינוי מקרקעין – הסגת גבול – פינוי נזיקין – עוולות – הסגת גבול תביעה לסילוק יד ולתשלום דמי שימוש ראויים בגין פלישה נטענת של הנתבע למקרקעין השייכים לתובעת, תפיסת חזקה ועשיית שימוש בהם שלא כדין. . בית המשפט קיבל את התביעה בחלקה, בקובעו כדלקמן: עילת התביעה מעוגנת בסעיף 29 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] – הסגת גבול במקרקעין. המסד המשפטי לתביעת סילוק יד, הינו סעיף 16 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 (להלן: "חוק המקרקעין") אשר קובע: "בעל מקרקעין ומי שזכאי להחזיק בהם זכאי לדרוש מסירת המקרקעין ממי שמחזיק בהם שלא כדין". כלל הוא, כי הנטל הראשוני מוטל על התובע סילוק יד ממקרקעין הנדרש להוכיח שהוא הבעלים החוקי של המקרקעין או בעל הזכות להחזיק בהם. בכפוף לעמידה בנטל זה, עובר הנטל לכתפי הנתבע להוכיח שהוא מחזיק במקרקעין כדין. אין מחלוקת בין הצדדים, כי התובעת הינה בעלת המקרקעין. התובעת ביססה את זכויותיה במקרקעין באמצעות נסח רישום שצורף לכתב התביעה ולתצהירו של סגל. מכאן ואילך, הנטל להוכיח חזקה כדין מוטל על הנתבע. הנתבע כלל לא טען כנגד המרשם, לא הכחיש בעלות המינהל במקרקעין ואף לא טען כי התובעת נתנה לו אישור או הרשאה להחזיק ולהשתמש במקרקעין. הנתבע לא הביא כל ראיה בדבר הסכמה חוזית בינו לבין התובעת, או כל התחייבות מפורשת או משתמעת, או כל הסדר מפורש או מכללא. הנתבע לא טען, וממילא לא הוכיח, כי התקשר עם התובעת בהסכם כלשהוא כגון חוזה חכירה, שכירות, בר רשות או חוזה עונתי המצמיח לנתבע זכות חזקה ושימוש במקרקעין. הגנתו של הנתבע התמקדה בטענה, כי אינו מחזיק כלל ועיקר במקרקעין ואינו עושה בהם שימוש. לטענתו, הגידור, המכלאה, המבנים, המתקנים והמחוברים המצויים במקרקעין הוקמו ע"י אחר בהרשאתה של התובעת והם משמשים את כל מגדלי הבקר הרועים בשטח. הנתבע לא הביא כל עדים מלבד עדותו, שהינה עדות בעל דין יחידה, על כל המשתמע מכך. בתצהירו ובעדותו, העלה הנתבע טענות כלליות שאין בהן מענה של ממש לטענות התובעת. כך, שעדותו של הנתבע לבדה אינה יכולה לשמש בסיס להגנה כלשהי. לביסוס ראיותיה באשר לזיהוי המקרקעין, צירפה התובעת מסמך שלטענתה מהווה "תשריט על גבי אורטופוטו" (ת/3), חתום ע"י מנהל תחום ומדידות במינהל, מר מאג'ד פראג', המתאר את מיקומו, גבולותיו וגודלו של שטח הפלישה. במסמך הנ"ל מסומנים בקו אדום גבולות שטח ההסגה הנטען, שלטענת התובעת משתרע על פני 35 דונם. הצדדים חלוקים ביניהם באשר למהות המסמך ת/3, וכן למשקל הראייתי שיש ליתן לנספח זה. מחד, טענה התובעת, כי מדובר בתשריט על גבי אורטופוטו, ולעומתה טען הנתבע כי עסקינן בתצלום אוויר ועל גביו מסומנים גבולות שטח הפלישה באופן שרירותי ובידי אדם שזהותו אינה ידועה מכיוון שלא הובא לעדות. ביהמ"ש נתן דעתו להשגות הנתבע בהקשר זה, כפי שהועלו בסיכומיו, ומצא לקבלן, תוך מתן המשקל הראוי לראיות שהביאה התובעת בנושא זיהוי המקרקעין. התובעת לא צירפה חוות דעת או מפת מדידה ערוכה ע"י מודד מוסמך המתארת את גודל שטח ההסגה וגבולותיו. כל שצורף הינו תצלום אוויר ועליו סומן בקו אדום שטח הפלישה הנטען, ככל הנראה, ע"י מר מאג'ד פראג', מנהל תחום מיפוי ומדידות. מר פראג' לא הובא למתן עדות בבית המשפט, באופן שנשללה מן הנתבע הזכות לחקור אותו בחקירה נגדית אודות סימון גודל וגבולות שטח הפלישה הנטען. בהעדר עדות מטעם עורך המסמך ת/3 לא ברור כיצד נקבעו ונתחמו גבולות שטח ההסגה הנטען. לפיכך, לא עלה בידי התובעת להוכיח כי שטח הפלישה הינו בן 35 דונם. ברם, התובעת הצליחה להוכיח שהשטח הבנוי על המקרקעין, הכולל מכלאה, מבנים ומתקנים למיניהם משתרע על פני כ-31 מ"ר. נוכח כל האמור, ביהמ"ש הגיע לכלל מסקנה כי עלה בידי התובעת להוכיח כי היא הבעלים של המקרקעין וכי הנתבע פלש לחלק מהמקרקעין נשוא התובענה, בשטח של דונם אחד, תפס בהם חזקה ועושה בהם שימוש, שלא כדין. חזרה למעלה

27   [ראיות] [נזיקין] תא (הרצ') 37838-02-13 הדראי עופר פנטהון נ' אילון חברה לביטוח בע"מ (שלום; סיגל רסלר זכאי; 26/12/13) - 6 ע' עו"ד: מ. ברנד, ט. ריינהולד ביהמ"ש קיבל בקשה להתיר לנתבעים להביא ראיות לסתור את קביעתה של הועדה הרפואית לעררים של המוסד לביטוח לאומי ענף נפגעי עבודה, לפי הוראת סעיף 6ב לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. מאחר ולא עמד בפני הוועדה מידע, תיעוד ופירוט לבעיות הברכיים מהן סבל המבקש בעברו, מדובר בפגם היורד לשורשו של עניין נוכח העובדה כי הנכות שנקבעה הינה בגין מגבלה בברכיים. ראיות – ראיות סותרות – היתר להגשתן נזיקין – פיצויים לנפגעי תאונות דרכים – נכות בקשה להתיר לנתבעים (להלן: "המבקשים") להביא ראיות לסתור את קביעתה של הועדה הרפואית לעררים של המוסד לביטוח לאומי ענף נפגעי עבודה, לפי הוראת סעיף 6ב לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים , תשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפיצויים") ולמנות מומחה רפואי מטעם בית המשפט בתחום האורתופדיה (להלן: "הבקשה"). . בית המשפט קיבל את הבקשה, בקובעו כדלקמן: סעיף 6ב סיפא לחוק הפיצויים קובע כדלקמן: "בית המשפט יהיה רשאי להתיר לבעל דין בתביעה לפי חוק זה, להביא ראיות לסתור את הקביעה האמורה, אם שוכנע שמן הצדק להתיר זאת מטעמים מיוחדים שיירשמו". ההיתר להבאת ראיות לסתור את קביעת דרגת הנכות על פי דין מיועד למקרים חריגים ומיוחדים. בית המשפט הצביע על שני סוגי טעמים העשויים להצדיק מתן היתר כזה: טעמים משפטיים, כגון שההליך בו נקבעה הנכות היה נגוע בפגם מהותי, דוגמת תרמית או בטלות מעיקרא. טעמים עובדתיים, כגון מקרה בו חל שינוי משמעותי במצבו של הנפגע מאז נקבעה נכותו על ידי המוסד לביטוח לאומי. אין מחלוקת כי בפני הוועדה לא היה מונח תיקו הרפואי של המשיב מקופת חולים, התיק הרפואי מהצבא ובכלל זה החומר הרפואי שצורף על ידי המבקשים. כמו כן, אין מחלוקת, כי המשיב בעת הגשת התביעה לדרגת נכות בגין הפגיעה בברכיים הצהיר והשיב בשלילה לשאלה אם 'סבל בעבר ממגבלות או כאבים דומים'. על אף שמדובר בתלונות וכאבים שהאחרון שבהם תועד כ-4 שנים לפני מועד התאונה. מדובר בכאבים אשר מהם סבל המשיב במשך שנים וראייה לכך היא רצף הטיפולים. המדובר במידע רלבנטי ומהותי שהייתה חובה להציגו לפני חברי הוועדות, בעת קביעת דרגת הנכות על מנת שיהיה ניתן להתייחס לנכות ככל שקיימת עובר לתאונה. מאחר ולא עמד בפני הוועדה מידע, תיעוד ופירוט לבעיות הברכיים מהן סבל המבקש בעברו, מדובר בפגם היורד לשורשו של עניין נוכח העובדה כי הנכות שנקבעה הינה בגין מגבלה בברכיים. השאלה במקרה דנן, האם מצבו הרפואי של המשיב עובר לתאונה הייתה 'בוודאי' משנה את קביעת הנכות, הינה שאלה שבמומחיות, ולכן אין מנוס מלמנות מומחה בתחום האורתופדי אשר יחווה את דעתו בשאלת נכותו של המשיב כתוצאה מהתאונה והאם יש לשייך חלק מהנכות למצבו הרפואי עובר לתאונה. חזרה למעלה

28   [קניין] [שותפויות] תא (ב"ש) 8034-06 גילה גורביץ נ' רבקה (רוזה) סולומון (שלום; עירית קויפמן; 19/12/13) - 18 ע' עו"ד: יעקב בויאר, אמיר קמינצקי נדחתה תביעה שהוגשה על רקע פירוק שותפות בין המנוח לבין הנתבעת, במסגרתה עתרו התובעים, ילדיו ויורשיו של המנוח, לחייב את הנתבעת בגין מחצית משווי העסק. ביהמ"ש קבע כי על אף היות תביעתם מושתתת על טענה אחת בלבד – היא טענת המוניטין – לא הובאה על ידי התובעים כל ראיה להוכחת טענה זו. קניין – מוניטין – משמעו שותפויות – פירוק – מוניטין שותפויות – פירוק – תוצאותיו תביעה ותביעה שכנגד על רקע פירוק שותפות בין המנוח מר לאון וייס ז"ל (להלן: "המנוח") לבין הגב' רבקה סולומון (להלן: "הנתבעת"). התובעים, ילדיו ויורשיו של המנוח, עותרים לפירוק שיתוף במקרקעין ובמטלטלין וכן עותרים לחייב את הנתבעת בתשלום סך של 750,000 ש"ח בגין מחצית משווי העסק. . בית המשפט פסק כי: תביעת התובעים מושתתת על טענת קיום מוניטין של העסק שמקורו במנוח. בשל הקושי שבהגדרת המונח "מוניטין" לא המחוקק אלא הפסיקה היא שיצקה בו תוכן. הפסיקה הבחינה בין שני סוגי מוניטין וקבעה כללים לגבי העברתם: המוניטין של השותפות והמוניטין של השותף. בתביעת התובעים לא נעשתה הבחנה בין סוגי המוניטין ולא הובהר מהו המוניטין לו טוענים התובעים ולפיכך יש לדון בטענה לזכאותם בהתייחס לשני סוגי המוניטין. יש לבחון האם המוניטין שייך לשותפות, אז יכולים התובעים לעתור למחצית מערכו או, לחילופין, המוניטין הינו אישי ושייך לשותפים. על אף היות תביעתם מושתתת על טענה אחת בלבד – היא טענת המוניטין – לא הובאה על ידי התובעים כל ראיה להוכחת טענה זו. נהפוך הוא, מהראיות שהוצגו על-ידי התובעים ניתן ללמוד כי לא מנוח ולא המשרד המתנהל תחת שמו היו הסיבה לכך שהלקוחות בחרו לשכור, פעם אחר פעם, את שירותי המשרד. העולה מן הראיות הוא כי לקוחות המשרד בבאר-שבע שכרו את שירותי המשרד בזכות הנתבעת והמשיכו לשכור את שירותיו לאורך עשרות שנים בזכות השירות שקיבלו מן הנתבעת. עם סיום פעילות המשרד במתכונתו הקודמת ביקשו כל הלקוחות לעבור – ואף עברו פועל – למשרד שפתחה הנתבעת. המסקנה המתבקשת היא כי הנתבעת היא שהיוותה את מוקד המשיכה ללקוחות – אישיותה, שמה, השירות האיכותי שסיפקה – היא ולא המנוח ואף לא המשרד המנוהל תחת שמו. העובדה כי עם פטירת המנוח עברו כל הלקוחות לטיפול רואי חשבון עליהם המליצה הנתבעת ולא נותרו בטיפול רואה החשבון של משרד המנוח, מחזקת אף היא את המסקנה האמורה. לא זו אף זו, לא ניתן להתעלם מן העובדות שאינן במחלוקת בין הצדדים מהן ניתן ללמוד כי השותפות המקורית, המשולשת, שנרקמה בין מר פרל, המנוח והנתבעת, התבססה על לקוחותיו של משרד פרל בו הייתה מועסקת הנתבעת. מטבע הדברים, נכון לנקודת זמן ההיא, לקוחות המשרד לא הכירו את המנוח אלא את הנתבעת והמשיכו לשכור את שירותי השותפות החדשה. בנוסף, לא ניתן להתעלם מהעובדה כי הנתבעת ולא המנוח היא שעבדה באופן קבוע במשרד בבאר-שבע וכי המנוח פקד את משרד ימים ספורים בשבוע ואם היו לנתבעת מעמד ומוניטין בתחילת דרכה של השותפות, הרי שמעמדה והמוניטין שלה רק התחזקו לאורך השנים. שתי מסקנות עולות מהאמור לעיל: למנוח לא היה מוניטין אישי במשרד בבאר-שבע ולמשרד שהתנהל תחת שמו לא היה כשלעצמו מוניטין מעבר למוניטין האישי של הנתבעת. מסקנות אלו שהינן, כאמור, תוצאה של בחינה מדוקדקת של הראיות שהובאו לפני בית המשפט, משמיטות את הקרקע ומאיינות את תביעת התובעים מכל תוכן. באשר לתביעה שכנגד – אין מחלוקת כי הוסכם בין הצדדים על חלוקת רווחים בשיעור של 50% - 50% במהלך שנות השותפות. לטענת הנתבעת, בשנים האחרונות ירד המנוח משמעותית בהיקף עבודתו בשותפות עד כדי היעדר תפקוד מוחלט. על כן, לטענתה, יש לפצותה בגין הסכומים ששולמו למנוח ביתר, באופן יחסי, מתחילת שנת 2004, אז החלה הירידה בשעות עבודתו וברמת תפקודו כשותף. יחסי שותפות בין השותפים מוגדרים כ"קשרים שבין בני אדם המנהלים יחד עסק לשם הפקת רווחים" כאשר השותפים נהנים, בין היתר, מקבלת חלק ברווחי עסק או חלק בתשלום התלוי ברווחי עסק, כאמור בסעיפים 1 ו- 2 לפקודת השותפויות (נוסח חדש), תשל"ה – 1975 (להלן: "הפקודה"). שותפות אינה מבוססת, ככלל, על שכר המשתלם למי מן השותפים כפי שעולה מסעיף 34(6) לפקודה, היינו, חלקו של שותף ברווחים אינו מותנה בשעות המוקדשות על-ידו לניהול ענייני השותפות או בעבודתו בשותפות. הנתבעת לא הוכיחה כי בניגוד לנקודת המוצא של החוק והפסיקה, חלקו של המנוח ברווחים היווה פונקציה של שעות עבודתו בשותפות. נהפוך הוא, לאורך כל שנות קיומה של השותפות, במהלכן ניתן להניח כי היו שינוים כאלו ואחרים בשעות עבודתם של שני השותפים, לרבות חופשות, מחלות וכד', התחלקו ביניהם הרווחים בצורה שווה. לפיכך, דין טענת הנתבעת לפיה גריעה משעות עבודתו של המנוח בשותפות מביאה בהכרח לגריעה מחלקו ברווחים, להידחות. חזרה למעלה

משפחה

29   [משפחה] אמצ (נצ') 26/13 פלוני נ' פלונית (משפחה; אסף זגורי; 26/12/13) - 16 ע' עו"ד: המסקנה החד משמעית הנלמדת מהפסיקה, המחקר והדין המשווה היא כי ישנה חשיבות מכרעת למינוי אפוטרופוס לדין לילדים בתיקי אימוץ ילדים. לפיכך נפסק כי ברירת המחדל בתיקי אימוץ שיידונו בפני בימ"ש זה, תהיה מינוי אפוטרופוס לדין לקטין (גם אם מדובר בתינוקות או ילדים שאינם יכולים להתבטא). ואילו החריג, יהיה אי מינוי כאמור, כאשר לביהמ"ש יישמר שיקול הדעת מעת לעת כיצד לפעול. משפחה – אימוץ – מינוי אפוטרופוס לדין לקטין משפחה – אימוץ – טובת הילד . בקשת ב"כ היועמ"ש לביטול החלטת בימ"ש זה למנות אפוטרופוס לדין לקטין במסגרת הליכי הכרזה על הקטין כבר אימוץ כלפי אביו הביולוגי. מדובר בקטין כבן 11.5 חודשים שהועבר מיד לאחר לידתו למשפחת אומנה האם מאושפזת באשפוז פסיכיאטרי והיא סרבה למסור פרטים על זהות האב. במסגרת ההכרעה נדונה הסוגיה העקרונית: האם יש למנות כברירת מחדל בתיקי אימוץ אפוטרופוסים לדין לקטינים, או שמא יש לעשות הדבר רק כאשר מדובר בקטינים היכולים להביע עמדתם במפורש או בנסיבות ייחודיות אחרות? . ביהמ"ש לענייני משפחה דחה את הבקשה ופסק: לביהמ"ש לענייני משפחה סמכות נרחבת האם לשקול ולמנות אפוטרופוס לדין בכל הליך הנוגע לקטינים. כך בתיקי משמורת ואפוטרופסות, וקל וחומר בתיקי אימוץ ילדים. לעמדת בימ"ש זה בתיקי אימוץ ילדים, יש לקבוע כמעט כברירת מחדל, שימונה אפוטרופוס לדין לילדים קטינים, בכל גיל והיוצא מהכלל יהיה אי מינוי אפוטרופוס לדין כאשר לביהמ"ש יישמר שיקול הדעת מעת לעת כיצד לפעול. ביהמ"ש מציין כי הוועדה לבחינת עקרונות יסוד בתחום הילד והמשפט ויישומם בחקיקה נדרשה לסוגיה זו, כאשר לענייננו חשובים במיוחד ממצאי דו"ח ועדת המשנה בנושא ייצוג נפרד לילדים בהליכים אזרחיים. בין היתר, בעמוד 89 לדו"ח נדונה חשיבות ייצוג הילד בהליכי אימוץ ביהמ"ש מביא את הדברים במלואם. בפרט הודגש כי בלא מינוי כאמור, נותר למעשה הילד ללא ייצוג משפטי. תפקידו של מייצג הקטין לדאוג לטובתו. בהיות המייצג גורם חיצוני יתרום הוא להבאת מלוא המידע בפני ביהמ"ש ולחשיפת ביהמ"ש לזוויות ראייה נוספות; כ"כ, תפקידו של המייצג בין היתר הוא להביא לזירוז ההליכים הן בפעולת ביהמ"ש והן בפעולת רשויות הרווחה. בימ"ש זה מוסיף, כי תפקידו של מייצג הקטין, אינו רק לדאוג לטובתו בהליך בפני הערכאה הדיונית (ביהמ"ש לענייני משפחה). הוא גם צריך לשמש גורם בקרה על ההליך השיפוטי ותוצאותיו ובמקרים המתאימים אף לשקול לערער על החלטות ביהמ"ש. דברים אלה מקבלים משנה תוקף במיוחד בהליכים כבענייננו, כאשר ב"כ היועמ"ש עותר להכריז על קטין כבר אימוץ כלפי אב שהאם לא מסרה פרטי זהותו. במקרה שכזה, אין למעשה "צד נוסף" בהליך היכול לבקר את ההחלטה. טובת הילד, אינה רק ביטוי טובתו בביהמ"ש. טובת הילד הינה ניהול הליך האימוץ תוך שמירה על כללי צדק טבעי, תוך קידוש וכיבוד הזכות של הילד לערער על החלטת ביהמ"ש. בכך שימנה ביהמ"ש לענייני משפחה אפוטרופוס לדין לילדים, גם עוללות קטנים ורכים שלא יכולים לדבר ולהתבטא מפאת גילם, יבטיח ולו במעט שההליך שיתנהל באולמו יכבד באמת את זכויותיהם וטובתם. כאשר יבקשו ילדים שנמסרו לאימוץ "לפתוח תיק האימוץ" או לברר פרטים אודות ניהול ההליך השיפוטי בעניינם בהגיעם לבגרות, יוכלו להיווכח שביהמ"ש לענייני משפחה ניהל ההליך באופן שמאפשר בקרה שיפוטית, לא במעמד צד אחד. ביהמ"ש רואה חשיבות רבה במיוחד לכך שההליכים בענייני אימוץ ילדים יתנהלו באופן שיהא באולם הדיונים "קול נוסף" המייצג או מבטיח שמירה וביטוי לטובתם. בנוסף, יש לשים לב כי ההליך הינו דינאמי ביותר. הליך בבקשה להכרזה על קטין כבר אימוץ כלפי אב שזהותו אינה ידועה, יכול על נקלה להפוך להליך מורכב יותר, כאשר במסגרת דיון בביהמ"ש חוזרת בה האם מסירובה לגלות זהות האב ואו-אז יש לצרפו להליך. בנוסף, יש ולאפוטרופוס לדין הצעות בעניין "איתור האב שפרטיו אינם ידועים" וראוי לשקול אותם. צירוף אפוטרופוס לדין מטעם הלשכה לסיוע משפטי אף מאפשר הקצאת משאבים נוספים לצורך בירור הליכי האימוץ. בשעה שהאפוטרופוס לדין ממונה דרך קבע מהלשכה לסיוע משפטי, הוא חף מטענות של נקיטת עמדה לצד זה או אחר והוא חוסה באובייקטיביות ומקצועיות שמסייעת לביהמ"ש. הובהר כי עו"ס לחוק האימוץ או מטעם השירות למען הילד או ב"כ היועמ"ש – אינם יכולים לשמש אפוטרופוס לדין: הקושי המרכזי של גורמים אלו, הינו להפריד בין כפילות התפקידים בין ייצוג הקטין לבין היותם גורמי מקצוע המעורבים ויוזמים הליך שיפוטי שתוצאותיו עלולות להיות בלתי הפיכות מבחינת הקטין. גורמים אלו לא הוסמכו לייצג את הילד ואף אם הם פועלים לטובתו, ביהמ"ש מבקש לנהל ההליכים שבפניו באופן זהיר במיוחד בענייני נפשות שכאלה, תוך שמירה והקפדה על מתן ייצוג לילד, ייצוג שהוא נפרד ומובחן מיוזם ההליך בעניינו. עוד הובהר, כי מינוי אפוטרופוס לדין אינו תלוי גיל: המבחן לצירוף אדם כצד הוא מבחן ענייני הנוגע למידת השפעת תוצאות ההליך על זכויותיו. אומנם כאשר מדובר במתבגר קיימת נטייה גדולה להכיר בזכותו להיות צד ולייצוגו, אולם ההכרה באדם כצד לדיון הוא ביטוי להכרה באינטרסים הנפרדים שלו ובהשפעת ההליך עליו ועל כן עליה לחול על ילדים בכל גיל. שאלה אחרת היא כיצד על האפוטרופוס לדין לנהוג כאשר מדובר בתינוקות או ילדים רכים במיוחד שלא יכולים להביא עמדתם, או שאין מקום להעניק משקל רב לדבריהם בשל הגיל. על כך אמרה כב' השופטת רוטלוי, כי בשל גילו הצעיר וחוסר יכולתו של תינוק להביע את רצונו, תפקיד האפוטרופוס לדין הוא להגשים את קידום טובתו. היינו את מכלול הזכויות, הצרכים והאינטרסים שלו וכך להעניק לו קול בהליך. המסקנה החד משמעית הנלמדת מהפסיקה, המחקר והדין המשווה היא כי ישנה חשיבות מכרעת למינוי אפוטרופוס לדין לילדים בתיקי אימוץ ילדים. לאור זאת, ביהמ"ש דוחה בקשת ב"כ היועמ"ש וגישתו וקובע, כי בתיקי אימוץ שיידונו לפניו, ברירת המחדל תהיה מינוי אפוטרופוס לדין לקטין ואילו החריג, יהיה אי מינוי כאמור, כאשר לביהמ"ש יישמר שיקול הדעת מעת לעת כיצד לפעול. חזרה למעלה

30   [משפחה] תמש (ב"ש) 30341-04-10 פ.ש נ' א.א (משפחה; גאולה לוין; 23/12/13) - 12 ע' עו"ד: אפרת צרפתי, דן מלכיאלי התובע אינו זכאי לחלק בדירה הרשומה ע"ש הנתבעת מכוח כוונת שיתוף כללית שבין "ידועים בציבור" או מכוח כוונת שיתוף ספציפית ביחס לדירה. ממכלול הראיות ביהמ"ש לא שוכנע כי הייתה כוונה מצד הנתבעת לשתף את התובע בזכויות בדירה שנרכשה הודות לזכויותיה ומעמדה כ"אם חד הורית". משפחה – ידועים בציבור – יחסי ממון משפחה – יחסי ממון בין בני-זוג – חזקת השיתוף . תביעה לפירוק שיתוף בדירת מגורי הצדדים הרשומה ע"ש הנתבעת בלבד. הצדדים קיימו קשר זוגי ללא נישואין במשך כשש שנים. במהלך תקופה זו הצדדים התגוררו יחד תחת קורת גג אחת. תחילה בדירת עמידר בה התגוררה התובעת ולאחר מכן, נרכשה הדירה מושא המחלוקת והצדדים וילדיהם (שאינם משותפים) עברו להתגורר בה. התובע מבקש לבסס את זכויות בדירה על שני אדנים. האחד, חוק יחסי ממון בין בני זוג ובפרט סעיף 11 לחוק. השני, כוונת שיתוף בדירה הנלמדת מחייהם המשותפים של הצדדים ואופן התנהלותם. . ביהמ"ש לענייני משפחה דחה את התביעה מהטעמים הבאים: ראשית, כל הסעדים שהתבססו על חוק יחסי ממון בין בני זוג אינם יכולים לעמוד לתובע. כפי שנקבע לא פעם, חוק יחסי ממון בין בני זוג כלל אינו חל על זוגות בלתי-נשואים. גם הסעד שהתבסס ישירות על חוק המקרקעין, בדבר פירוק שיתוף, אינו יכול להינתן לתובע, שכלל אינו רשום כבעלים של הדירה. התובע דילג בכתב תביעתו על השלב המתחייב של בקשה להכרה בזכויותיו בדירה, וביקש להגיע היישר אל הסעד של פירוק שיתוף. רק בסיכומים ביקש לראשונה התובע להצהיר כי הינו בעלים של מחצית הזכויות בדירה. אך מן הראוי היה שסעד זה יתבקש כבר בכתב התביעה, ולו מטעם זה לא ניתן לקבל את תביעתו. גם לגופו של עניין, ביהמ"ש לא שוכנע כי לתובע זכויות כלשהן בדירה מכוח כוונת שיתוף. בנסיבות, על התובע היה להוכיח את התנאים להתקיימותה של כוונת שיתוף, ברף הגבוה הנדרש מ"ידועים בציבור". לצורך זה היה עליו להצביע על נסיבות עובדתיות קונקרטיות מעבר לזוגיות ולמגורים המשותפים, מהן ניתן ללמוד על כוונת שיתוף בדירה. התובע לא עשה כן. לגישת ביהמ"ש, החלת כוונת השיתוף על נכסים חיצוניים מחייבת רגישות גבוהה לכוונתם של הצדדים הספציפיים ולאורח חייהם. "יש לכבד את רצונו של הבעלים הקנייני שלא לשתף את בן זוגו בנכסיו הפרטיים". הראיות בדבר כוונת שיתוף צריכות להיות ממשיות ובעלות משקל. לא די במשאלת לב ובציפייה של בן הזוג הלא-רשום. במקרה דנא, התובע לא פרש תשתית עובדתית על כוונת שיתוף בנכס, חרף אופן רישום הזכויות בו ולא נתן הסבר משכנע לכך. אמנם, אין מחלוקת על כך שהתובע התלווה אל הנתבעת ברכישת הדירה ואין גם מחלוקת כי נתן סך של 20,000 לחברה הקבלנית עבור הדירה (מתוך סך של 460,000 ₪) אך אין בכל אלה כדי ליצור זכויות במקרקעין ואין בכך כדי ללמד על כוונת שיתוף בדירה, בנסיבות המקרה דנן. תרומתו של התובע אינה אלא ראיה ליחסים טובים ששררו בין בני זוג, כאשר התובע תומך בנתבעת ובהחלטותיה ועוזר לה במציאת בית, שככל שהם ימשיכו להיות בני זוג, ישרת את שניהם. יתרה מכך, העובדה כי התובע נטל חלק פעיל באיתור הדירה ולבסוף לא התקשר בהסכם הרכישה מדברת בעד עצמה ועשויה להצביע דווקא על כוונת הפרדה. יש לזכור גם כי הצדדים בחרו שלא להינשא ולא מסדו את הקשר ביניהם וכי הצדדים שמרו על הפרדה כלכלית ורכושית מלאה, לכל אורך תקופת הזוגיות. הצדדים חילקו ביניהם בחלקים שווים את הוצאות החזקת הדירה ואת הוצאות הכלכלה, בעוד שכל אחד מהם מימן ממשאביו שלו את ההוצאות הכרוכות בילדיו שלו. בנסיבות אלו, אין להסיק מאורח חייהם של הצדדים כי היה להם הסכם משתמע לשיתוף ביניהם. באשר לעובדה שתובע נשא באופן שווה בתשלומי המשכנתא במהלך החיים המשותפים, אמנם, עצם העובדה שחלק מסוים מהתשלום עבור הבית מומן בכספי משכנתא ששולמה בתקופת החיים המשותפים, עשויה להראות על שותפות במאמץ הכלכלי. אך בנסיבות העניין לא די בכך כדי להוכיח כוונת שיתוף ספציפית בנכס. זאת בשל ההתנהלות הכלכלית של הצדדים כאמור לעיל וכן בשל ההסבר שסיפקה הנתבעת, לפיו השתתפותו של התובע בהחזרי המשכנתא הייתה כתחליף להוצאה עבור שכירות. התובע אישר את הדברים בכך שעם עזיבתו את הדירה חדל, מאפריל 2010, לשאת במחצית מהחזרי המשכנתא. כן לא ניתן לייחס לצדדים כוונת שיתוף ספציפי מכוח החיים המשותפים לאחר רכישת הדירה. שכן, השאלה האם רכוש פרטי הפך רכוש משותף לאורך חיי הזוגיות היא גם פונקציה של משך הזוגיות ומשך השימוש המשותף בנכס. כשמדובר בתקופת מגורים קצרה, נדרשת מידה רבה מאוד של הוכחה לכוונת שיתוף בדירה. ממכלול הנסיבות בענייננו, ובכלל זה תקופת החיים הקצרה בדירה –כחמש שנים, ביהמ"ש לא שוכנע כי הצדדים ראו בדירה את מרכז חייהם המשותפים וכי היה ברור ומוסכם ביניהם כי הדירה הינה משותפת ושייכת לשניהם בחלקים שווים. ממכלול הראיות ביהמ"ש לא שוכנע כי הייתה כוונה מצד הנתבעת לשתף את התובע בזכויות בדירה שנרכשה הודות לזכויותיה ומעמדה כ"אם חד הורית". המסקנה המתבקשת היא כי התובע אינו זכאי לחלק בדירה מכוח כוונת שיתוף כללית שבין "ידועים בציבור" או מכוח כוונת שיתוף ספציפית ביחס לדירה. חזרה למעלה

31   [משפחה] תמש (ראשל"צ) 19390-09 ט. ק. ס נ' פ. ט (משפחה; ד"ר ורדה בן שחר; 22/12/13) - 21 ע' עו"ד: ליהיא כהן דובינסקי, גאולה רובין תביעת האשה למזונותיה נדחתה בשל "מעשי ידיה" ; לגבי מזונות הקטינה, נעשתה הפחתה של 25% מסכום הצרכים ההכרחיים בשל המשמורת המשותפת; התביעה הרכושית נדחיתה כולה למעט לעניין איזון הזכויות הסוציאליות. בין היתר נדחתה דרישת התובעת לחלוקה בלתי מאוזנת של המשאבים בגין נכסי הקריירה של הנתבע, כמו גם עתירתה לחלוקה בלתי שוויונית של כספי תמורת דירת המגורים. משפחה – יחסי ממון בין בני-זוג – פירוק שיתוף בדירת בני-הזוג משפחה – יחסי ממון בין בני-זוג – רכוש משותף משפחה – יחסי ממון בין בני-זוג – הברחת נכסים משפחה – מזונות אישה – זכות למזונות משפחה – מזונות אישה – מעשי ידיה של האשה משפחה – מזונות ילדים – במשמורת משותפת . פסק דין סופי לעניין מזונות אישה וקטינה ילידת 2006 ופסק דין חלקי בעניין הרכוש. הצדדים נישאו זל"ז כדמו"י ב-2002 והתגרשו זמ"ז ביום 31.10.10. מועד הקרע נקבע ליום 31.10.09 (מועד הפסקת המגורים המשותפים והפסקת השימוש בחשבון הבנק המשותף). . ביהמ"ש לענייני משפחה פסק: התביעה הרכושית: כספי תמורת מכירת דירת המגורים: לטענת התובעת, על אף שהדירה היתה רשומה ע"ש שני הצדדים בחלקים שווים, אין להורות על חלוקה שיוויונית של כספי התמורה מהטעמים הבאים: א. מרבית המימון נעשה מכיסה (מתנות מהוריה); ב. המתנה הייתה מותנית בתנאי נלווה של חיי נישואין תקינים; ג. רישום הזכויות נעשה מתוך ציפייה ותקווה לקיום חיי נישואין ארוכים וטובים אך לאור משך הנישואין וההתעללות שחוותה, יש להכיר בהעברת הזכויות שלה לנתבע, כ"טעות" כמובנה בסעיף 14 לחוק החוזים; ד. התובעת עותרת להחלת סעיף 8 לחוק יחסי ממון כך שביהמ"ש יורה על חלוקת תמורת הדירה ביחס של 62% לתובעת ו- 38% לנתבע לאור צבירת נכסי קריירה רבים ע"י הנתבע. דין הטענות להדחות. כידוע, כאשר בני זוג רושמים נכס בבעלות משותפת, הדבר מהווה ביטוי לרצונם לחלק את הזכויות ביניהם באופן שווה ללא קשר למידת השקעתם ברכישתה גם אם המקור לרכישה הוא חיצוני ואפילו מכספי ירושה או מתנות שקיבל אחד מהם. לא ניתן לאחר שנים לגלגל את הדברים אחורנית, לבטל את הרישום והשיתוף ולנסות להסתמך על המקורות הכספיים שהביא כל צד. אשר לטענת התובעת כי המתנה הייתה מותנית בתנאי נלווה- טענה זו אוזכרה לראשונה בסיכומים ומטעם זה בלבד, דינה להידחות. דין הטענה להדחות אף לגופה. הכלל הוא שהתניית מתן מתנה בתנאי מחייבת התניה מפורשת, הגלויים גם למקבל המתנה. עוד נקבע, כי אין באירוע של משבר בחיי הנישואין כדי לגלגל אחורה כל שנעשה וניתן וכדי להפוך את המתנות שהוחלפו במשך חיי הנישואין לבטלות. בכדי שיכיר ביהמ"ש בקיום תנאי אשר לא נרשם אלא הותנה בעל פה, אין די בכך שהתובע יטען לקיום תנאי, אלא עליו להוכיח טענה זו (האמירה ותוכנה) באמצעות הבאת ראיות כמקובל במשפט האזרחי. במקרה דנא, התובעת לא הוכיחה כי אומד דעת הצדדים בעת מתן המתנה ע"י הוריה היה שהכספים יוחזרו אם יתערערו היחסים. בנסיבות אלו, הרי שהמתנה הושלמה והינה בלתי הדירה. מה גם, שאף אם הייתה קיימת עילה להשבת הכספים שניתנו בגין תנאי שלא התקיים הרי שהצדדים המתאימים להגשת התביעה הם הורי התובעת. אשר לטענת התובעת בעניין טעות- אף טענה זו הועלתה לראשונה בסיכומים ומסיבה זו דינה להידחות. מכל מקום "טעות", כמובנה בסעיף 14 לחוק החוזים, פירושה מחשבה או אמונה של צד לחוזה אשר אינה תואמת את המציאות העובדתית. הטעות מתייחסת למצב הקיים בהווה או בעבר, היינו: למצב העניינים הקיים בעת עריכת החוזה. אמונה לגבי העתיד אינה בגדר טעות חוזית אלא בגדר תוחלת שנכזבה או תקווה שנתבדתה. הערכה מוטעית של אירועים שיתרחשו או נסיבות שיתקיימו לאחר עריכת החוזה אינה בגדר טעות חוזית, ואינה חוסה במסגרת סעיף 14 שלעיל. כן נדחתה עתירת התובעת להחלת סעיף 8 לחוק יחסי ממון. היות והדירה רשומה ע"ש שני הצדדים במרשם המקרקעין חלות לגביה הוראות חוק המקרקעין ולא הוראות חוק יחסי ממון. עם זאת, בפסיקה הוכרה האפשרות להחיל את סעיף 8 לחוק יחסי ממון גם בנסיבות בהם חוק יחסי ממון אינו חל על רכושם של בני הזוג, כגון במקרה בו על יחסי בני הזוג חלה חזקת השיתוף. ואף בימ"ש זה, אינו רואה כל מניעה להקיש מההסדר שבחוק יחסי ממון בנסיבות המתאימות כפי שהדבר נעשה ביחס לרכוש אחר השייך לצדדים. אך במקרה הספציפי, יש לדחות טענות התובעת בעניין מוניטין התובע. הטענה כי לנתבע מוניטין אישי טעונה הוכחה, אולם התובעת לא הוכיחה קיומו של מוניטין אישי של הנתבע המקנה לו שכר גבוה. עצם העובדה שהנתבע למד והשיג תארים אקדמיים, אין בה כשלעצמה להביא להכרה במוניטין שלו. הצורך להיזקק לחלוקה של נכסי הקריירה מתעורר בעיקר במקרים מובהקים שבהם נוצר פער ממשי וברור בין הכנסות בני הזוג, פער שנובע מכך שאחד מבני הזוג נטל על עצמו ויתור משמעותי מבחינת ההתפתחות המקצועית והתמקד במרחב הביתי, ובכך אפשר לבן הזוג האחר להשיא את כושר השתכרותו. כיום, לאחר שתוקן חוק יחסי ממון (תיקון מס' 4- התשס"ט-2008), במסגרתו תוקנו בין היתר סעיפים 5 ו- 8 לחוק זה הדעה הרווחת בפסיקת ביהמ"ש לענייני משפחה הינה כי נכסי הקריירה (מוניטין, פוטנציאל ההשתכרות) הוחרגו מסעיף 5 לחוק יחסי וההתחשבות בהם תיעשה מתוקפו של סעיף 8 בלבד. דהיינו: כושר השתכרות ומוניטין הינם נכסים המשפיעים על אופן ביצוע האיזון ומהווים שיקול נוסף ביחס לאיזון המשאבים העשוי להצדיק סטייה מחלוקת יתר הנכסי בני האיזון מחצה על מחצה, אולם נכסי הקריירה כשלעצמם לא יאוזנו מחצה ומחצה במסגרת איזון המשאבים. חוק יחסי ממון אינו מגדיר מהן "נסיבות מיוחדות" המצדיקות סטייה מהכלל הקבוע בסעיף 5 לחוק, אולם הכלל בפסיקה הוא שסטייה מכלל זה תעשה רק בנסיבות חריגות, ויש לעשות בסעיף זה שימוש זהיר ומושכל במקרים בהם חוסר האיזון בולט באופן מיוחד. הנסיבות המיוחדות המתוארות בפסיקה הם משלושה סוגים עקרוניים: א. נסיבות הקשורות ביכולות הכלכליות של כל אחד מהצדדים לאחר גירושיהם (יכולת הכנסה, נכסי קריירה וכיו"ב), המגיעות לכדי חוסר איזון בולט באופן מיוחד מבחינה כלכלית; ב. נסיבות מיוחדות הקשורות בצבירות הנכסים על שם מי מבני הזוג- מקרה בו לאחד מהצדדים נכסים "חיצוניים" רבים (מירושה או ממתנות), מקרה בו אחד הצדדים בחר להכניס את זכויותיו החיצוניות לתוך הקופה המשותפת בעוד השני מסרב לעשות כן וכיו"ב; ג. נסיבות הקשורות בהתנהגות מי מהצדדים- מקרים בהם התנהגות הצדדים מביאה לכך שתחושת הצדק מתקוממת כנגד יישום פשטני של הוראות חוק יחסי ממון (כגון הפסדי הימורים של אחד מבני הזוג, הברחת רכוש, התנהגות אלימה וכו'). מהעדויות בענייננו, לא עולה מצב של חוסר איזון בולט בין הצדדים דהיינו שהנתבע איש קריירה בעוד התובעת הקדישה עצמה לבית בלבד. גם פערי השכר ביניהם אינם משמעותיים. ולפיכך יש לדחות הדרישה של התובעת לחלוקה בלתי מאוזנת של המשאבים בגין נכסי הקריירה של הנתבע, כמו גם עתירתה לחלוקה בלתי שוויונית של כספי תמורת דירת המגורים. חשבון הבנק: לטענת התובעת, בעקבות מצג שווא שהציג הנתבע לפיו חשבון הבנק מצוי במינוס של 50,000 ₪, הצדדים הסכימו כי כל אחד מהם ילווה מהוריו סך של 25,000 ₪. הורי התובעת העבירו לצדדים סך של 25,000 ₪ ולימים התברר לה כי הורי הנתבע נתנו סך של 5,000 ₪ בלבד וכי הנתבע משך את הכספים שנתנו הוריה ועשה בהם שימוש למימון הגנתו בהליך הנדון וכי יש לחייב את הנתבע להשיב לה את הכספים. דין הטענה להדחות. בהתאם להוראת סעיף 4 לחוק יחסי ממון בזמן הנישואין כל אחד מבני הזוג אדון לעצמו ויכול לעשות בנכס הרשום על שמו ככל העולה על רוחו עצם הנישואין איננו פוגע באפשרות זו. אולם סעיף 7 לחוק יחסי ממון מסייג כלל זה בקובעו כי "נכס שבן זוג הוציא או התחייב להוציא מרשותו בכוונה לסכל זכותו של בן זוגו לפי סעיף 5, ונכס שנתן או התחייב לתת במתנה – למעט מתנות ותרומות הניתנות לפי הנהוג בנסיבות הענין – רשאי ביהמ"ש או בית הדין לראותו, לצורך איזון המשאבים, כאילו הוא עדיין של אותו בן-זוג. פעולה מסוג כזה היא למעשה הברחה ובמקרה של הברחה רשאי ביהמ"ש לכלול את הנכס שהוברח בכלל הנכסים המשותפים, ולראותו כאילו הוא עדיין בבעלות אותו בן זוג. על הטוען להברחה- הנטל להוכיח טענותיו. השאלה האם יש לראות במשיכת הכספים ע"י הנתבע משום הברחת כספים תיבחן על רקע הנסיבות, לרבות גובה הסכומים שנמשכו ומועד משיכתם. התובעת צירפה דף מחשבון הבנק של הצדדים ממנו עולה כי ביום 22.3.09 הופקד צ'ק בסך 25,000 ₪ לחשבון המשותף. ברם, לא ניתן ללמוד מכך כי אכן הורי התובעת הם שהעבירו סכום כספי זה, מכאן שהתובעת לא הוכיחה טענתה. אפילו הייתה מצרפת ראייה מתאימה ומוכיחה טענתה הרי שהוריה הם התובעים הנכונים לסעד המבוקש על ידה. יתר על כן, משמשכה התובעת סכום דומה מחשבון הצדדים למטרה זהה הרי שדינו של סעד זה של השבה להידחות. לאור כל האמור לעיל, התביעה הרכושית נדחית כולה למעט לעניין איזון הזכויות הסוציאליות. מזונות אישה: התובעת מבקשת לחייב הנתבע במזונותיה מחודש אוקטובר 2009 (מועד הקרע) ועד למועד הגירושים; הדין האישי החל על הצדדים הוא הדין העברי. בין היתר, הדין העברי מאפשר לאישה העובדת מחוץ לבית לשמור על "מעשה ידיה" אך אלו יקוזזו ממזונותיה. במקרה כזה האישה לא תהיה זכאית למזונות כולם או מקצתם. במקרה דנא, התובעת לא הוכיחה רמת חיים גבוהה מעבר לרמת הכנסותיה. לאור המפורט בפסק הדין בתביעה הרכושית להשכלתה, כישוריה ויכולותיה של התובעת עולה כי היה ביכולתה לספק את צרכיה מהכנסתה. לאור זאת, ביהמ"ש דוחה את תביעתה למזונות אישה. מזונות הקטינה: הצדדים בשלב זה מקיימים משמורת משותפת ביחס לקטינה, אשר בעת הגשת התביעה הייתה בת 3 שנים. בתי המשפט קבעו כי הסדר של משמורת משותפת יביא להפחתה בשיעור החיוב ובהיקפו אך לא במהותו, דהיינו: חיוב האב ייעשה בהתאם לקטגוריות המקובלות במשפט העברי, כך שעל האב תמשיך לחול החבות לשאת במלוא צרכיהם ההכרחיים של ילדיו הקטינים עד לגיל 15 ומה שמעבר לכך ההורים יחויבו מדין צדקה בהתאם ליכולותיהם הכלכליות. לפיכך לא תישמע במקרה שכזה טענת האב כי יש לפוטרו לחלוטין מחובתו לשאת במזונות ילדיו, על אף השוויון בחלוקת הזמנים בין ההורים; באשר לשיעור ההפחתה, נפסק ע"י ביהמ"ש המחוזי בחיפה, שמאחר והאב נושא באופן ישיר בחלק ממזונות הקטינים בזמנים שהם נמצאים במשמורתו, הרי שמוצדק להפחית מסכומי החיוב סכום בשיעור של כ- 25% מדמי המזונות שהיו נפסקים אילו המשמורת הייתה נתונה באופן בלעדי בידי האם. בנוסף, נקבע כי ההפחתה איננה אוטומטית, אלא תלוית בנסיבות כשגובה דמי המזונות הראויים יקבע לאחר בחינת התשתית העובדתית של כל מקרה ומקרה ותוך איזון ושקלול מכלול השיקולים הרלוונטיים; בהתייחס לדמי המדור נקבע באותו פסק דין כי גם במקרה של משמורת משותפת הוצאות המדור, לרבות דמי מדור (שכ"ד)- לא יופחתו היות והוצאות אלו, אינן תלויות במספר הימים בהם מתגוררים הקטינים בדירת האם. בהקשר זה, גישת בימ"ש זה, היא שגם עניין זה יש לבחון לפי נסיבותיה של כל משפחה שכן ברי שהוצאות המדור אינן משתנות כשהקטינים נמצאים אצל האב אך "ההוצאות המשתנות" של אחזקת המדור פוחתות לגבי האם אך עולות אצל האב (לא כך לגבי "הוצאות קבועות של אחזקת המדור). לאחר בחינת הכנסות הצדדים וצרכי הקטינה, ביהמ"ש מוצאת להעמיד את המזונות הבסיסיים ההכרחיים שעל הנתבע לשאת בהם לאחר הפחתה של 25% מסכום הצרכים ההכרחיים ולהעמידם על סך של 1,125 ₪ לחודש. כמו כן ישלם האב עבור מדורה של הקטינה סך של 1,100 ₪ לחודש ובנוסף עבור הוצאות אחזקת המדור סך של 400 ₪ לחודש. באשר ליתר ההוצאות, לרבות עבור: חוגים, חופשות, צרכי חינוך מיוחדים (כגון שיעורים פרטיים) וכן הוצאות בריאות חריגות יישאו בהן שני ההורים באופן שווה. חזרה למעלה

רשם הפטנטים

32   [סימני מסחר] 233073/ פיוניר כלי עבודה מבית ש. כהן (2011) בע"מ נ' עשינו עסק בע"מ (רשם הפטנטים; ז'קלין ברכה; 05/12/13) - 17 ע' עו"ד: ארז הרכבי, ערן כהן-ציון רשם סימני המסחר דחה את בקשת המבקשת לרישום סימן המסחר "PIONEER". נפסק, כי המבקשת בחרה בסימן המבוקש בחוסר תום לב וכי קיים דמיון מטעה בין הסימנים, ומשאין מחלוקת כי למתנגדת מוניטין בסימנה, ניתן לקבוע כי יהיה ברישום הסימן כדי לגרום לתחרות בלתי הוגנת. סימני מסחר – הליכי רישום – התנגדות סימני מסחר – כשרות לרישום – מבחנים . רשם הפטנטים נדרש לבקשתה של חברת עשינו עסק בע"מ לרישום סימן המסחר "PIONEER". חברת פיוניר כלי עבודה הגישה התנגדות לרישום סימן המסחר. והיא טוענת, בין השאר, כי המבקשת בחרה בסימן מתוך כוונה לנצל שלא כדין את המוניטין שבנתה לעצמה המתנגדת ובחוסר תום לב. עוד טוענת המתנגדת כי יש ברישום הסימן כדי להטעות את הציבור ולעודד תחרות בלתי הוגנת. . רשם סימני המסחר קבע כלהלן: לצורך בחינת קיומו של דמיון מטעה בין סימנים, פיתחה הפסיקה את "המבחן המשולש", הכולל את מבחני המשנה הבאים: מבחן המראה והצליל, מבחן סוג הסחורות וחוג הלקוחות ומבחן יתר נסיבות העניין. למבחנים אלה נוסף מבחן השכל הישר הניצב בפני עצמו. הערכת הדמיון במראה הסימנים נעשית על פי הסימנים בשלמותם, אך תוך שימת לב מיוחדת למרכיביהם הדומיננטיים. במקרה זה, קל להתרשם כי הרכיב הדומיננטי בשני הסימנים הינו המלה "PIONEER" וזאת למרות השוני בעיצובים. זאת במיוחד לאור העובדה שהשוני אינו כה בולט בשים לב לכך שהרושם הראשוני שנוצר הינו דומה מאוד בשל הדגש שניתן בשני הסימנים למלה PIONEER"" על גבי מסגרת מלבנית בצבע כחול. צרכן סביר יטעה לחשוב שמדובר בסימני מסחר המציינים מקור טובין אחד. קיים דמיון ויזואלי בין הסימנים. כאשר עסקינן במוצרים שאינם מוצרי מדף, מקבל מבחן הצליל משנה חשיבות, שהרי הלקוח הוגה את הסימן באוזני הזבן ולא רק קורא אותו על גבי האריזה. המילים "POWER TOOLS" אינן גורם מבחין דיו בין הסימנים. הלקוח הממוצע יקצר את הסימן בהגייתו ויתמקד ברכיב הדומיננטי בו. יתרה מכך, לקוח סביר יכול להניח כי מוצרים הנושאים את הסימנים הינם של אותו יצרן או משווק, כאשר הסימן "PIONEER" הינו סימן הבית והמלים POWER TOOLS"" הינם סימן מוצר. אין הבדל משמעותי בהגיית הסימנים. על מנת להכריע בשאלה האם טובין הינם מאותו הגדר מקובל להפעיל מספר מבחנים: א. מהו טבע הסחורות והרכבן? ב. מה הוא אופן השימוש בסחורות? ג. מה הם צינורות המסחר הרגילים, דרכם משווקים את הסחורות? אם לפי אחד משלושת המבחנים קיים דמיון או קרבה, יש הצדקה להוצאות המסקנה, שסוגי הסחורות דומים. ברם, נראה, כי המבחן השלישי אינו בעל משקל כמו המבחן הראשון והשני. הן המתנגדת והן המבקשת משווקות כלים חשמליים לבית ולגינה. ההבחנה שעורכת המבקשת בין סוגי הסחורות אינה נפוצה בשוק, דהיינו, ישנן חברות הפעילות בשוק אשר עוסקות בכלים חשמליים לבית ולגינה במובן הרחב. הצרכן רגיל לראות חברות מתרחבות לתחומים נושקים. זאת ועוד, החפיפה המסוימת בין הסחורות והעובדה שהתחומים הינם נושקים עשויות להוביל למסקנה כי הסחורות הינן מאותו הגדר. הן הלקוחות של המתנגדת והן הלקוחות של המבקשת הינם משתמשים פרטיים, הרוכשים את המוצרים לשימוש ביתי, להבדיל משימוש בידי אנשי מקצוע. במסגרת מבחן יתר נסיבות העניין יובאו בחשבון שיקולים מסחריים נוספים הרלוונטיים להליך. הסימן הרשום, המהווה בסיס להתנגדות לפי סעיף 11(9) לפקודה, הינו סימן מעוצב והמלה PIONEER הינה הרכיב הדומיננטי בו וכך גם בסימן המבוקש לרישום. זאת ועוד, היא אינה כה נפוצה בתחום הרלוונטי עד כי הופכת היא ל"שקופה". הסימן המבוקש אינו כשיר לרישום לפי הוראות סעיף 11(9) לפקודה. תום הלב הינו אחד מן הרכיבים ההכרחיים בעילת התחרות הבלתי הוגנת הקבועה בסעיף 11(6) לפקודה. גם עובדה זו מצביעה על כך שלא די בחוסר תום הלב לבדו כדי לשלול את כשירות הרישום של סימן מסחר. החובה חלה לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב בכל ענפי המשפט ואף על גופים ורשויות ציבוריות. חוסר תום לב מטעם המבקש הינו שיקול כבד משקל, אשר עשוי להתווסף לשיקולים הנלקחים בחשבון במסגרת עריכת מבחני הדמיון בין הסימנים. סימן מסחר בעל מוניטין אשר הסימן המבוקש מנסה להידמות לו. מושג "תום הלב" בהקשר של סעיף 39(א1) לפקודה נותח בהרחבה בהחלטת. עיקר השימוש ייעשה כאשר המבקש הגיש את בקשתו לרישום סימן בשעה שידע על סימן אחר בעל מוניטין וניסה ליהנות ממוניטין זה, דהיינו בנסיבות בהן ניתן להסיק כי רישום הסימן יגרום לתחרות בלתי הוגנת. חוסר תום הלב בהגשת הבקשה לרישום ובבחירת הסימן מטה את הכף לקבוע במקרה זה כי יש לקבל את ההתנגדות גם בעילה כי יהיה ברישום הסימן כדי לגרום לתחרות בלתי הוגנת. חזרה למעלה

33   [סימני מסחר] 236314/ מצברי לירז שיווק 1988 בע"מ נ' מצברי לירז שיווק (2003) בע"מ (רשם הפטנטים; יערה שושני כספי; 04/11/13) - 12 ע' עו"ד: שביט, בר-און, גלאון צין נוב יגור, רויטל כרם נדחתה התנגדות המתנגדת לרישום סימן המסחר "לירז". נפסק, כי המתנגדת לא עמדה בנטל הראייתי הרובץ לפתחה לביסוס עילות ההתנגדות הקבועות בסעיפים 11(5), 11(6), 11(13) ו- 12 לפקודת סימני המסחר. לא עלה בידי המתנגדת להראות כי מחזיקה היא בידיה כיום מוניטין עצמאי בשם "לירז" באופן אשר יש בו כדי להטעות את הציבור הרלוונטי, או ליצור תחרות בלתי הוגנת במסחר בינה ובין המבקשת. סימני מסחר – הליכי רישום – התנגדות סימני מסחר – כשרות לרישום – מבחנים . הפוסקת בקניין רוחני נדרשה להתנגדות המתנגדת לרישום סימן מסחר מס' 236314 "לירז מצברים, שמנים, תוספים, אביזרים, מאז 1982" (מעוצב). המתנגדת טוענת, כי היא עושה שימוש נרחב הנמשך למעלה מ-20 שנים בשם "לירז". השם נבחר על ידי מייסד המתנגדת, מר עלי בייגל, מאחר שהינו שמה של בתו. המתנגדת ממשיכה, כי הסימן המבוקש פסול לרישום מכוח סעיפים 11(5), 11(6) ו- 12 לפקודת סימני מסחר [נוסח חדש]. ציבור הלקוחות הורגל לקשר את השם "לירז" אשר משמש את המתנגדת, עם מוצריה. . הפוסקת בקניין רוחני פסקה כלהלן: על מנת להוכיח קיומן של עילות התנגדות לפי סעיפים 11(6), 11(13) ו- 12 לפקודה ואת סכנת ההטעיה הטמונה ברישומו של הסימן המבוקש, יש להוכיח קיומו של מוניטין בסימן. יש להראות כי הסימן השנוי במחלוקת, מזוהה בקרב ציבור הצרכנים הרלוונטי עם המתנגד ולא עם המבקש. כמו כן, בהתייחס להוראת סעיף 11(13) לפקודה על המתנגד להוכיח בנוסף לאמור לעיל, כי סימן המסחר שאינו רשום, הפך ברבות הימים למוכר היטב עמו או עם מוצריו. יש להידרש לבחינת הראיות שהביאה המתנגדת כביסוס לעילות ההתנגדות לרישום הסימן המבוקש, ולהכריע האם רכשה המתנגדת מוניטין בשם "לירז" ביחס למצברים ומוצרים לרכב, קודם לעת בה הוקמה המבקשת, ואם כן, האם מוניטין זה בשם "לירז" השתמר על ידה אף לאחר שהוקמה המבקשת. נטל השכנוע בהליך התנגדות מוטל על מבקש הרישום מעצם חובתו להוכיח ולבסס את כשירותו של הסימן המבוקש על ידו לרישום. עם זאת, נטל הבאת הראיה הראשוני מוטל על כתפי המתנגד. יעמוד המתנגד בחובתו זו, ינדוד נטל הראיה לכתפי המבקש להפריך את שנטען על ידי המתנגד באמצעות ראיות סותרות. מהראיות עולה, כי המתנגדת אכן עסקה בממכר מצברי רכב, שמנים ותוספים עד לשנת 2003, תחת שם העסק "לירז" אם כי היקף פעילותה המסחרית בשנים אלו אינו ברור. לכל היותר, נוצר קישור כלשהו בתודעת קהל הצרכנים הרלוונטי בין השם "לירז" לבין מר עלי בייגל עצמו, בעלי המתנגדת, אשר לא בשמו הוגשה ההתנגדות שבפני. העובדה כי השם "לירז" קושר באופן כלשהו עם מר בייגל, אשר ניהל את המתנגדת והיה חלון הראווה שלה, הביאה ככל הנראה לעירוב בין זכויותיו בשם "לירז" לבין זכויות המתנגדת בשם זה, בקשר עם ממכר מוצרי רכב ובעיקר מצברי רכב. נוכח הרף הגבוה הקבוע בדין ובהעדר ראיה מספקת, יש לדחות את טענות המתנגדת ביחס לחוסר תום לבה של המבקשת בעת רישום הסימן. כמו כן בהעדר פירוט והוכחה, נדחות טענותיה אף ביחס לאי כשירות הסימן המבוקש לאור הוראת סעיף 11(5) לפקודה. לא עמדה המתנגדת בנטל הראייתי הרובץ לפתחה לביסוס עילות ההתנגדות הקבועות בסעיפים 11(5), 11(6), 11(13) ו- 12 לפקודה. לא עלה בידי המתנגדת להראות כי מחזיקה היא בידיה כיום מוניטין עצמאי בשם "לירז" באופן אשר יש בו כדי להטעות את הציבור הרלוונטי, או ליצור תחרות בלתי הוגנת במסחר בינה ובין המבקשת. דין ההתנגדות להידחות. הסימן המבוקש כשיר לרישום. חזרה למעלה

רשם ההוצאה לפועל

34   [חוזים] (ת"א) 167280138‏/ י.מ נ' XXX חברה בע"מ (רשם ההוצאה לפועל; ערן אביטל; 30/12/13) - 12 ע' עו"ד: יעקב נתנאל, עופר שובל, עזרא טל מקום שבו שבין שני צדדים מתקיימים חובות הדדים, המצב הכלכלי – משפטי האמיתי בין שניהם הוא המצב המקוזז ולכן יש ליתן תוקף רטרואקטיבי לקיזוז. ככלל הודעת קיזוז תפעל למפרע, דהיינו מהמועד בו נוצרה אפשרות קיזוז. חוזים – קיזוז – מהות הזכות . החייבים הגישו בקשה במסגרתה נתבקש רשם ההוצל"פ להורות על סגירת תיק ההוצל"פ שנפתח נגדם ולחיוב הזוכה בהוצאות. בבקשת החייבים נטען, כי לזוכה זכות לערוך קיזוז מול תוצאות תיק ראשון לציון, אולם מאחר ונקבע בפסק הדין בתיק ראשון לציון, כי התנגדויות הזוכה נדחו, אזי יש לקזז את החוב מתיק תל אביב בהתאם לסכומים תיקי ההוצאה לפועל במועד שהוגשה בהם בקשה לסגירתם ללא כל קשר למועד בו נמסרו השיקים לביצוע. שאלת תוקפו של מועד הקיזוז היא העומדת בלב המחלוקת שבין הצדדים. . רשם ההוצל"פ פסק כלהלן: משסיים בית המשפט השלום בתל אביב את מלאכתו ואף קבע כאמור, כי הסכומים הקבועים בגוף פסק הדין ניתנים לקיזוז, הרי שתמה מלאכתו ולזוכה סלולה הייתה הדרך לבצע תחשיבים אלו ובאין הסכמה עם החייבים להגיש את פסק הדין לביצוע. אין בהתנהגות הזוכה בהגשת פסק הדין לביצוע חוסר תום לב. מערכת ההוצאה לפועל הינה זרועה ביצועית של הרשות השופטת וככזו, רשאית היא להוציא אל הפועל את פסק הדין, גם אם מדובר בפסק דין המגובה בתחשיב חוב שנעשה ע"י אחד הצדדים. ברור, כי ככל שלחייב טענה ביחס לעצם חובתו למלא אחר פסק הדין אזי, רשאי הוא להגיש בקשה בטענת פרעתי בהתאם לסעיף 19 לחוק ההוצל"פ. לשכת ההוצאה לפועל בהיותה רשות מנהלית בעיקרה רשאית לערוך תחשיבים מן הסוג העולה על הפרק במסגרת תיק זה ולמעשה, כאן המקום לברר תחשיבים אלו, במיוחד כאשר בית המשפט הנכבד קם מכסאו ומלאכת פסק הדין הושלמה. לכן, טענת הסף שהעלו החייבים בדבר צורך בפסיקתה כתנאי לפתיחת תיק הוצל"פ נדחית. בדין הישראלי אין תשובה ברורה לשאלה האם הקיזוז פועל מן המועד בו ניתנה הודעת הקיזוז ואילך, או לחלופין מן המועד בו התאפשר לראשונה לערוך את הקיזוז. מקום שבו שבין שני צדדים מתקיימים חובות הדדים, המצב הכלכלי – משפטי האמיתי בין שניהם הוא המצב המקוזז ולכן יש ליתן תוקף רטרואקטיבי לקיזוז. ככלל הודעת קיזוז תפעל למפרע, דהיינו מהמועד בו נוצרה אפשרות קיזוז. יישום הכלל על מקרה דנן, מוביל למסקנה, כי הצדדים הסכימו שהקיזוז ביניהם יערך שיק מול שיק בשונה מקיזוז פסק דין מול יתרת החוב בתיקי ההוצל"פ. חזרה למעלה

כתבי טענות

35   תצ (ת"א) 45368-12-13 חיים אופיר - ב"כ עו"ד צבי כהנא, עו"ד גדעון קירש נ' פסגות קופות גמל בע״מ (כתבי טענות; 23/12/13) - 40 ע' עו"ד: צבי כהנא, גדעון קירש בית המשפט הנכבד מתבקש לאשר את התובענה המצורפת כנספח 1 לבקשה זו כתובענה ייצוגית, לפי חוק תובענות ייצוגיות, תשס״ו־2006 (להלן: ״חוק תובענות ייצוגיות״} ובהתאם להוראות תקנות תובענות ייצוגיות, תש״ע־2010(להלן: ״תקנות תובענות ייצוגיות״). הבקשה מוגשת על פי הוראות תתקנה 2 לתקנות תובענות ייצוגיות. חזרה למעלה

36   תצ (מרכז) 31167-10-12 יניר מערכות בע״מ - ב"כ צבי כהנא נ' טי.אנ. טי, אקספרס וורלדווייד(ישראל) בע״מ (כתבי טענות; 14/07/13) - 35 ע' עו"ד: צבי כהנא בית המשפט הנכבד מתבקש לעשות שימוש בסמכות המוקנית לו בסעיף 8 לחוק תובענות יצוגיות, התשס׳יו-2006 (להלן: ״החוק״) ולאשר את הגשת התובענה המצורפת לבקשה כנספח 1 כתובענה ייצוגית, אשר במסגרתה ייצגו המבקשים קבוצה של תובעים, כמוצע להלן, בתביעה נגד המשיבות, להשבת סכוממים אשר המשיבות גבו שלא, כדין מכל אחד מחברי הקבוצה, בגין אגרות מחשב ואגרות בטחון על רשימתי יבוא חזרה למעלה

37   [60] [17] [59] [משפט מינהלי] [דיון אזרחי] [משפט חוקתי] תצ (ת"א) 16317-06-12 צוברי ליהי - ב"כ עו"ד אסף פינק, עו"ד עדי בוסתן נ' עירית תל אביב-יפו (כתבי טענות; 12/05/13) - 7 ע' עו"ד: אסף פינק, עדי בוסתן משפט מינהלי – תובענה ייצוגית – אישור הסדר פשרה דיון אזרחי – תובענה ייצוגית – אישור הסדר פשרה משפט חוקתי – זכויות הפרט – זכויות אנשים עם מוגבלויות . בקשה לאישור הסדר פשרה, במסגרת בקשה לאישור תובענה כייצוגית שעניינה בהנגשת תחנות האוטובוס וסכככות ההמתנה לאוטובוס. ע"פ המוסכם, תערוך העירייה ביקורת בכל התחנות, תתקן את הליקויים וכפיצוי לכלל הקבוצה, תפעל להשלמת הנגשת מרכז השירות העירוני שלה. הגמול המוצע הוא 41,000 ₪ ושכ"ט המוצע הוא 230,000 ₪. חזרה למעלה