ליבנו מלא אהבה אבל אי אפשר להעביר אותה דרך חוטי הטלפון. לפעמים הכל אפל ולפעמים האור שוטף את החדרים כמו אותם גלים ענקיים שבאים אל היבשה אחרי רעידות אדמה

יואל הופמן

 

מַכְשִׁירֵי הַטֶּלֶפוֹן הַיְשָׁנִים שְׁמוּרִים בַּזִּכְרוֹנוֹת. הַקּוֹל שֶׁעָלָה מִן הָאֲפַרְכֶּסֶת הִפְחִיד אוֹתָנוּ מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הֵבַנּוּ אֵיפֹה הַפָּנִים. עַכְשָׁיו אַתָּה יָכוֹל לִרְאוֹת בַּטֶּלֶפוֹן גַּם פָּנִים שֶׁרְחוֹקִים מְאוֹד. אֲבָל הַצַּעַר גָּדוֹל שִׁבְעָתַיִם דַּוְקָא מִפְּנֵי שֶׁאַתָּה רוֹאֶה אוֹתָם.

יואל הופמן

 

כך או אחרת שירים נכתבים וגם אנחנו נכתב עכשו שיר אהבה לכל הנשים שקוראות את הספר הזה: ספר שאת נוגעת בו מתחיל לקרא את עצמו

יואל הופמן

 

אני יודעת איך אפשר לעבור את המרחק הזה. בקידוש הלבנה. אתה ואני נביט אל הגוף הלבן העגול וקוי העינים שלנו יפגשו בקודקוד הירחי, על המראה הזאת שמשקפת את השמש.

יואל הופמן

 

הלב אינו יכול לשאת את המילים האלה [שדות רחוקים]. חדרי מדרגות גורמים לנו בכי. ומטבחים קטנים. לפעמים אתה רואה מזלג ואתה מבקש את נפשך למות.

יואל הופמן

 

אין גבול ליופיים של הדברים העצובים. כמו כדי חרס ישנים או יצול של עגלה במגרש גרוטאות. כל שנה עצי השזיף פורחים מחדש ואנשים ששמם שטיאסני או דהאן פותחים דלתות וסוגרים אותן.

יואל הופמן

 

גַּם תְּנוּעוֹת יָדֶיהָ כְּשֶׁהִיא מַסְבִּירָה דְּבָרִים דּוֹמוֹת לַסִּימָנִים הָרִאשׁוֹנִים שֶׁל הַבְּרִיאָה. קַו חוֹצֶה אֶת הָאֲוִיר בָּאֲלַכְסוֹן וְהַמִּלָּה.

יואל הופמן

 

 

על מה דברנו? הפליאה היא שדיברנו.  הנה הנה אמרנו כדי שיזרקו אלינו כדור והכדור, כמו כוכבי הלכת שרואים  בפלנטריום, קרב ורחק.

יואל הופמן

   

היינו כל כך בודדים מתחת לכיפת הרקיע עד שרצינו לחבק את עצמנו אבל לא נמצאו לנו ידיים פנויות. יכולנו להיגאל כשקנינו מיץ אשכוליות אבל לא נגאלנו. יכולנו להגאל כשישבנו ליד אדם אחר באוטובוס אבל לא נגאלנו.

יואל הופמן

 

 

 

 

 

 

 

 

איתי פרוסט

חישבו על איכות הסביבה בטרם תדפיסו מייל זה  P