| |
תוכן העניינים
| עליון |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| עבודה אזורי |
|
|
|
|
| 12 [ביטוח לאומי] [עבודה] |
 |
| בל (ת"א) 6601/04 משה אייזנברג ז"ל נ' המוסד לבטוח לאומי (עבודה; הדס יהלום; 16/12/13) - 9 ע' |
הזכות לגמלת כסף אינה עוברת בירושה ולפיכך, לכאורה עם פטירת התובעת 2, היא אשת התובע 1, גם אם תוכר זכאותה העקרונית לגמלת תלויים, לא תקום ליורשי המנוחה הזכות לגבות גמלה זו. אלא, שככל שדין התביעה להתקבל, יכולות להיות לכך השלכות על זכויות ילדי המנוחה. די שקיימת זכות תיאורטית לילדי המנוח, כדי להשלים את כתיבת פסק הדין; נוכח חוות דעת המומחה, קיים קשר סיבתי בין תנאי העבודה של התובע 1, לבין מחלתו, על יסוד תורת המיקרוטראומה, ולפיכך יש להכיר במחלתו, ממנה נפטר, כפגיעה בעבודה.
 ביטוח לאומי – גימלאות – זכאות
ביטוח לאומי – ביטוח נפגעי עבודה – פגיעה בעבודה
עבודה – ביטוח לאומי – פגיעה בעבודה
עבודה – תאונת עבודה – הוכחת קשר סיבתי |
|
|
|
|
|
|
|
| מחוזי |
|
|
| 17 [33] [חוזים] |
|
| עמש (ת"א) 6646-06-12 ר׳ ח' נ' י' ח' (מחוזי; יצחק ענבר, יהודית שבח, שאול שוחט; 17/12/13) - 13 ע' |
בית המשפט קיבל, באופן חלקי, את ערעור המערערת והורה על ביטול פסק דינו של בימ"ש קמא אשר דחה את תביעתה של המערערת לחיוב המשיבים בתשלום הפיצוי המוסכם. נפסק, כי אמנם הוראות סעיפים 12(א); 12(ו) ו- 12(ט) להסכם הגירושין מקנים, כלשונם, למערערת את הזכות להתגורר בבית שבמשק גם לאחר הגיע אחרון הקטינים לגיל 18, ועד למכירתו של המשק החקלאי. עם זה ברור ומוסכם על הכול כי זכות זו אינה עומדת לנצח נצחים וכפופה היא, מבחינת מימושה, לעקרון תום הלב.
חוזים – קיום חוזה – בתום-לב
חוזים – הפרה – תוצאותיה
חוזים – הפרה – תרופות |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| שלום |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| משפחה |
|
|
| תעבורה |
|
|
| ועדות ערר - תכנון ובנייה |
|
|
|
|
| כתבי טענות |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| עליון |
| 1 [עונשין] [ראיות] |
|
| עפ 6414/11 נאהד חמיד נ' מדינת ישראל (עליון; י' דנציגר, ע' פוגלמן, א' שהם; 23/12/13) - 17 ע' |
| עו"ד: עידית פרג'ון, לאה צמל |
נדחה ערעור על הרשעת המערער בעבירות בטחון ונסיון רצח. נפסק כי הודעות המערער נגבו כדין, כי הודאת המערער יכולה לבסס את היותו מבצע עיקרי או שותף, כי ניתן היה להרשיע את המערער בעבירה של ניסיון לרצח, כי נמצא "דבר מה נוסף" לצורך קבלת הודאת המערער כראייה יחידה וכי לא עומדת למערער הגנת הכורח; כן נדחה הערעור על העונש ונפסק כי מדובר בעבירות חמורות ביותר לגביהן יש צורך בענישה מרתיעה, ואין כל הצדקה להקלה בעונש.
עונשין – עבירות – ביטחון המדינה
עונשין – עבירות – ניסיון לרצח
עונשין – שותפים לעבירה – מבצע בצוותא
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: עבירות ביטחון
עונשין – הגנות – כורח
ראיות – הודאה – קבילותה
ראיות – הודאה – דבר מה נוסף
ראיות – דבר-מה נוסף – להודאה
.
המערער התגורר בצפון רצועת עזה, קרוב לגבול עם ישראל, במרחק כקילומטר ממעבר ארז, ובשל כך פנו אליו נציגי ארגוני טרור וביקשו ממנו לסייע בפעולות טרור באזור. המערער הצטרף לאותן פעולות, תוך שהוא דואג שפעולות הטרור לא יתבצעו בקרבת ביתו כדי שצה"ל לא יפגע ויהרוס את הבית. המערער הורשע בבימ"ש המחוזי בביצוע מספר רב של עבירות ביטחון וכן בעבירות של ניסיון לרצח, קשירת קשר לביצוע פשע ועבירות נשק. בימ"ש השית על המערער 20 שנות מאסר לריצוי בפועל בניכוי ימי מעצרו; וכן מאסר על תנאי למשך 24 חודשים. הערעור נסב על הכרעת הדין ועל גזר הדין.
.
בית המשפט העליון (מפי השופט דנציגר ובהסכמת השופטים פוגלמן ושהם) דחה את הערעור ופסק כי:
המערער חתם על הצהרה לפיה הוזהר כדין בטרם נחקר ומשכך אין לומר כי הודעותיו נגבו שלא כדין; הודאת המערער יכולה לבסס את היותו מבצע עיקרי או שותף לביצוע בסעיפי האישום בהם הורשע. המערער הודה שבשניים משלושה אירועים הוא היווה חלק פעיל בתכנון ירי טילים לעבר ישראל ובשיגורם. במקרה שלישי הוא הודה שהסכים לדווח לפעילי טרור על תנועת כוחות צה"ל ולשמור על מטען שהונח מול ביתו שנועד לפגוע בכוחות אלה; ניתן לראות במערער שותף לביצוע חלק מהמעשים בהם הורשע, ולא אך כמסייע, שכן באישומים בהם הורשע כשותף, הוא היה חלק מהמעגל הפנימי ההכרחי לביצוע ירי הרקטות, אף אם לא היה הדמות המרכזית בפעילות העבריינית.
ניתן היה להרשיע את המערער, על בסיס הודאתו, בעבירה של ניסיון לרצח. היסוד הנפשי הנדרש להרשעה בעבירת ניסיון לרצח מורכב ממודעות ליסוד העובדתי ומכוונה לקטול את הקורבן. ניתן להרשיע אדם בעבירת ניסיון לרצח ולהוכיח את כוונת הקטילה בהתבסס על "חזקת הכוונה" לפיה אדם מתכוון לתוצאות הטבעיות של מעשיו. בענייננו אין מחלוקת באשר למודעותו של המערער באשר לרכיב העובדתי - הביצוע בצוותא של ירי טילים לעבר ישראל. לכן, לא הייתה כל מניעה לבסס את הרשעת המערער בעבירות ניסיון לרצח על בסיס מודעות זו הגוררת את הכוונה לתוצאות הטבעיות של המעשים, שהרי אין חולק כי ירי טילים לעבר ריכוזי אוכלוסייה בישראל ולעבר כוחות צה"ל עלול לגרום לקטילת אזרחים וחיילים. לכן, גם אם המניע העיקרי של המערער לקחת חלק במעשים היה רצונו להרחיק את פעילות הטרור מבית משפחתו, אין הדבר מוריד ממודעותו למעשיו ומכוונתו לתוצאות הטבעיות שלהם.
המשיבה ביססה "דבר מה נוסף" הנדרש לצורך קבלת הודאת המערער כראייה יחידה. הדרישה לקיום "דבר מה נוסף" נועדה לחיזוק הודאת נאשם ולהפגת החשש מפני הודאת שקר. אותו "דבר מה נוסף" צריך לאמת את הודאת הנאשם, אך אין הוא צריך לסבך אותו. במקרה דנן, עדויות של עדים המאמתות את הודאת המערער באשר למספר פעילים אותם הזכיר, עולות כדי "דבר מה נוסף" המספיק לחיזוק הודאתו. בנוסף, מקום שנאשם מעיד בבימ"ש ומאשר בעדותו מקצת הדברים שבהודאתו, יכולה עדות זו לשמש 'דבר-מה נוסף', ולכן גם בעדות המערער לפני בימ"ש יש כדי לחזק את הודאתו; טענת ה"כורח" לפיה כל פעולות המערער נבעו מאיומים של פעילי טרור ומהחשש שמא יפגעו בו ובמשפחתו וכן מהחשש שמא צה"ל יהרוס את ביתו אם ירי הטילים יתבצע בסמוך אליו, אינה עומדת למערער; אשר לעונש, מדובר בעבירות חמורות ביותר לגביהן יש צורך בענישה מרתיעה. אף כי ייתכן שהמניע למעשים נעוץ היה בחשש מפני פגיעה במערער או במשפחתו על ידי פעילי הטרור שיזמו את ירי הטילים לעבר ישראל היה ולא ישתף פעולה עמם, אין בכך כדי להקהות את חומרת המעשים או כדי להקנות את הגנת הכורח, ואין בכך גם כדי להצדיק הקלה בעונש. |
| חזרה למעלה |
|
| 2 [דיון פלילי] [משפט מינהלי] |
|
| בגץ 9733/11 ח''כ ד"ר מיכאל בן ארי נ' היועץ המשפטי לממשלה (עליון; נ' הנדל, ע' פוגלמן, א' גרוניס; 23/12/13) - 13 ע' |
| עו"ד: איתמר בן גביר, חני אופק, חסן ג'בארין, מוחמד סולימאן אגבריה |
בג"ץ (מפי הנשיא גרוניס בהסכמת השופט פוגלמן) דחה עתירה כנגד החלטת היועמ"ש, לסגור את תיק החקירה כנגד חברת הכנסת חנין זועבי וראאד סאלח, ולהימנע מהגשת כתב אישום נגדם, בגין השתתפותם במשט ה"מאווי מרמרה". השופט נ' הנדל סבור, בדעת מיעוט, כי על מנת לבחון את סבירות החלטת היועמ"ש, ראוי שחומר הראיות יועבר לעיונו של ביהמ"ש במעמד צד אחד – כפי שביקשו העותרים.
דיון פלילי – העמדה לדין – שיקול-דעת היועץ המשפטי לממשלה
דיון פלילי – העמדה לדין – ביקורת שיפוטית
משפט מינהלי – בגץ – ביקורת על החלטות רשויות התביעה והחקירה
.
עתירה כנגד החלטת היועמ"ש, לסגור את תיק החקירה כנגד חברת הכנסת חנין זועבי וראאד סאלח, בגין השתתפותם במשט ה"מאווי מרמרה" בשלהי חודש מאי 2010. העותרים מבקשים שבג"ץ יורה ליועמ"ש להגיש נגד השניים כתב אישום וכן שינמק מדוע תיק החקירה נגד השניים כלל רק עבירות של ניסיון כניסה לשטח עזה שלא כדין ולא עבירות של טרור, אלימות והתפרעות. כדי לעמוד על הפגמים לכאורה בשק"ד היועמ"ש, ביקשו העותרים שיוצג לעיונו של ביהמ"ש חומר הראיות שביסוד החלטת היועמ"ש וכי יועבר לידי העותרים עותק מחוות הדעת המפורטות שעמדו ביסוד החלטת היועמ"ש.
.
בג"ץ (מפי הנשיא א' גרוניס, בהסכמת השופט ע' פוגלמן, כנגד דעתו החולקת של השופט נ' הנדל) דחה את העתירה מהטעמים הבאים:
בהתאם להלכה הפסוקה, ככלל, הגם שהחלטות היועץ המשפטי לממשלה אינן חסינות מביקורת, הרי שזו מצומצמת מאוד למקרים בהם לוקה ההחלטה בחוסר סבירות קיצוני או בעיוות מהותי. לעניין, התערבות בהחלטת היועמ"ש להימנע מהגשת כתב אישום, הפסיקה הבחינה לעניין זה בין הימנעות בשל היעדר "ענין ציבורי" בניהול המשפט, לבין הימנעות בשל דיות הראיות. ככל שהנימוק המרכזי בהחלטה להימנע מהגשת כתב אישום, מבוסס על היעדרן של ראיות מספקות, כפי שקרה במקרה דנא, היקף ההתערבות של ביהמ"ש הוא מצומצם ביותר ושמור למצבים חריגים בלבד, אם בכלל. במקרים מעין אלה "ינהג בית-המשפט מידת ריסון כפולה ומכופלת" ויתערב בהחלטה רק אם ימצא כי "ספקנותו של היועץ המשפטי בדבר משקל הראיות הינה בלתי סבירה בעליל". זאת כיוון שהערכת דיות הראיות לשם הגשת כתב אישום מצויה בגרעין הקשה של סמכות היועמ"ש. לפיכך, החלטה של רשויות התביעה הכללית לסגור תיק מחוסר ראיות מספיקות "נופלת ברגיל בגדרו של 'מתחם הכיבוד' המוענק לרשויות והיא מצרה – כמעט עד כדי אַין – את מתחם ההתערבות השיפוטית".לא נמצא כי המקרה הנוכחי מצדיק סטייה מהלכה פסוקה זו.
בחינת התגובה המשלימה מצביעה על כך שהיועמ"ש היה מודע לרגישות הציבורית שעוררה השתתפותם של חברת הכנסת חנין זועבי וראאד סאלח, ולכן, תהליך קבלת ההחלטה על סגירת תיקי החקירה היה מקיף. קדם להחלטה הליך מפורט שכלל השלמות חקירה והתייעצות בין גורמים בכירים בפרקליטות ובמשטרה. לגוף העניין, התגלו, קשיים ראייתיים הנוגעים להוכחת יסודות העבירה, שנבעו בין היתר, מכך שרוב נוסעי הספינה גורשו מבלי שנגבו מהם עדויות. קשיים ראייתיים אלה לווּ גם בקשיים משפטיים הנוגעים לתחולת דיני העונשין של מדינת ישראל על עבירות חוץ, בהתחשב בכך שהמשט התארגן מחוץ ישראל, יצא לדרכו מחוץ לישראל ועתיד היה להתממש מחוץ לישראל. קשיים משמעותיים אלו, השפיעו על הערכת הסיכוי להרשעה. בחינת מכלול נימוקים אלה אינה מצביעה על כך שההחלטה, על פניה, לוקה בחוסר סבירות מהותי או בעיוות ברמה המצדיקה התערבות בימ"ש זה.
שאלת דיות הראיות מצויה, כאמור, בלב ליבה של הסמכות המקצועית של רשויות התביעה, וכל עוד לא ניכר שאלה הפעילו סמכותם בחוסר סבירות קיצוני, אין מקום להתערבות ביהמ"ש.
לעמדת הנשיא, אין מקום להורות ליועמ"ש להציג בפני ביהמ"ש את חומר הראיות שהוביל להחלטת היועמ"ש. כפי שצוין בעבר, בבואו לבחון את החלטת היועץ המשפטי לממשלה, ביהמ"ש אינו הופך "יועץ משפטי על". לפיכך, במקרה הרגיל יימנע ביהמ"ש מבחינה של חומר הראיות הגולמי, ויתמקד בבחינת שיקול דעתו של היועץ המשפטי לממשלה. שכן, ביהמ"ש אינו שם עצמו בנעלי הרשות, אלא אך בוחן את החלטתה לאחר מעשה. לגישת הנשיא, בחינה ישירה של חומר הראיות הגולמי על ידי ביהמ"ש ראוי שתוגבל למקרים חריגים שבחריגים, בהם על פני הדברים נראה כי החלטת היועמ"ש לוקה בפגם משמעותי או בעיוות מהותי. בכל המקרים האחרים, די בבחינת תהליך קבלת ההחלטה ונימוקי היועץ המשפטי לממשלה.
בדומה, אין מקום להורות ליועמ"ש, להעביר לעותרים את חוות הדעת שעמדו ביסוד החלטתו. בהקשר זה התקבלה טענת ב"כ היועמ"ש, כי במקרה הנוכחי מהוות חוות הדעת תרשומת פנימית שמסירתה עלולה לפגוע בתפקוד התקין של רשויות אכיפת החוק וכן כי מסירת חוות הדעת עשויה לסייע למבצעי עבירה פוטנציאליים. מסקנה זו נתמכת גם בעובדה שנראה מתגובת היועמ"ש כי הייתה תמימות דעים בצמרת רשויות התביעה באשר להחלטה לסגור את תיק החקירה, וכי בפועל אימץ היועץ המשפטי לממשלה את עמדת הפרקליטות בנושא. על כן, לא נראה כי קיים אותו אינטרס ציבורי ממשי בחשיפת חוות הדעת אילו עמדות הבכירים היו מנוגדות.
השופט נ' הנדל סבור, בדעת מיעוט, כי על מנת לבחון את סבירות החלטת היועמ"ש, ראוי שהחומר יועבר לעיונו של ביהמ"ש במעמד צד אחד – כפי שביקשו העותרים. אמנם, כלל מושרש הוא שאין דרכו של ביהמ"ש לקבל לעיונו חומרי חקירה בעתירה מעין זו. אך גם לכלל זה יש חריגים. בהתחשב בטיב העבירה של ניסיון להיכנס לשטח ישראל שלא כדין ונסיבותיה, המקרה דנא הינו חריג. |
| חזרה למעלה |
|
| 3 [דיון פלילי] |
|
| בשפ 8445/13 מוחמד עזאם נ' מדינת ישראל (עליון; י' דנציגר; 23/12/13) - 10 ע' |
| עו"ד: עדי שגב, דוד יפתח, אילן חכם |
ראיות נסיבתיות שיש בהן כדי לקשור נאשם למעשים המיוחסים לו בכתב האישום, בצירוף שמירתו על זכות השתיקה, יש בהן כדי להקים את התנאי של קיומן של ראיות לכאורה לצורך מעצרו עד לתום ההליכים נגדו. כך גם במקרה הנדון; העבירות בהן הואשם העורר מקימות עילת מעצר של מסוכנות. מסוכנות העורר אינה ניתנת לאיון באמצעות שחרור לחלופת מעצר.
דיון פלילי – מעצר – עד תום ההליכים
דיון פלילי – מעצר עד תום ההליכים – ראיות לכאורה
דיון פלילי – מעצר עד תום ההליכים – עילת מעצר
.
העורר הואשם בקשירת קשר לפשע, שוד מזוין בחבורה, נשיאת נשק ותחמושת, הצתה, שינוי זהות של רכב או חלק של רכב, שיבוש מהלכי משפט ותקיפת שוטר. הערר הוא על החלטת ביהמ"ש המחוזי, במסגרתה הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.
.
ביהמ"ש העליון דחה את הערר בקובעו:
הגם שבשלב זה לא קיימות ראיות ישירות הקושרות את העורר לאירוע השוד, נמצא כי קיימות ראיות נסיבתיות לכאוריות הקושרות את העורר לשוד ולחבריו שביצעוהו לכאורה. כידוע, אין כל מניעה להרשיע אדם על בסיס ראיות נסיבתיות בלבד אם הן עומדות באמות המידה שנקבעו בפסיקה. בענייננו, לראיות האמורות מצטרפת שתיקת העורר במהלך ארבע חקירות משטרה, במסגרתן נמנע מלספק כל הסבר להימצאותו עם חבריו באירוע ההיתקלות בסמוך לביצוע השוד. זה מכבר נפסק כי קיומן של ראיות נסיבתיות שיש בהן כדי לקשור נאשם למעשים המיוחסים לו, בצירוף שמירתו על זכות השתיקה, יש בהן כדי להקים את התנאי של קיומן של ראיות לכאורה לצורך מעצרו עד לתום ההליכים נגדו.
העבירות בהן הואשם העורר הן עבירות חמורות הכוללות שימוש בנשק תוך הפעלת אלימות חמורה באופן המקים עילת מעצר של מסוכנות מכוח סעיף 21(א)(1)(ג)(2) לחוק המעצרים. עבירות אלה נמנות על עבירות הביטחון כהגדרתן בסעיף 35(ב)(1) לחוק, ורק במקרים חריגים ניתן יהיה לשלול מסוכנות זו. לכך מצטרפת עילת מעצר מכוח סעיף 21(א)(1)(א), שכן נוכח ניסיון העורר וחבריו להיפטר מהאקדח וניסיון ההימלטות שביצעו, קם חשש כי אם ישוחרר העורר ינסה לשבש הליכי משפט. משכך, ובשים לב לחומרת העבירות המיוחסות לעורר ולנסיבות ביצוען המקימות נגדו עילת מעצר סטטוטורית גם מכוח סעיף 21(א)(1)(ג)(4), ברי כי המקרה דנא אינו נופל לגדר מקרים חריגים אלו.
לא נפלה טעות בקביעת ביהמ"ש המחוזי כי מסוכנות העורר אינה ניתנת לאיון באמצעות שחרור לחלופת מעצר, במסגרתה נתן דעתו להמלצת שירות המבחן ולעובדה כי העורר ביצע לכאורה את המיוחס לו בכתב האישום עת שתלוי ועומד נגדו מאסר על תנאי, באופן המצביע על היעדר מורא מפני החוק. מקובלת על ביהמ"ש עמדת ביהמ"ש המחוזי, לפיה נוכח עברו הפלילי של העורר אין מקום להשוות בין עניינו לעניינו של הנאשם תאמר, כשחלקו של העורר בשוד אינו קטן מחלקו של תאמר. |
| חזרה למעלה |
|
| 4 [דיון פלילי] |
|
| בשפ 8481/13 מדינת ישראל נ' אבו לטיף לטיף (עליון; י' דנציגר; 23/12/13) - 8 ע' |
| עו"ד: משה שרמן, חיים שוויצר |
הבקשה להארכת מעצר המשיבים, דינה להתקבל. על מסוכנות המשיבים ניתן ללמוד מהמעשים המיוחסים להם, הכוללים רצח וניסיונות רצח. אכן, הימשכות ההליכים בתיק מקורה גם בהתנהלות המבקשת. ואולם, עובדה זו כשלעצמה אין בה כדי להטות את הכף לעבר שחרור המשיבים, במיוחד בשים לב לעבירות החמורות בהן הם מואשמים ולנוכח העובדה שנקבעו 13 מועדי הוכחות.
דיון פלילי – מעצר – הארכתו
.
המשיבים הואשמו בביצוע שלל עבירות על רקע סכסוך משפחות, ובהן רצח, ניסיון לרצח, קשירת קשר לביצוע פשע, פציעה בנסיבות מחמירות, חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, ירי באזור מגורים, היזק בזדון, הצתה, עבירות נשק, שיבוש מהלכי משפט ועוד. הבקשה דנא היא בקשה להארכת מעצרם של המשיבים ב-90 ימים או עד למתן פסק דין, לפי המוקדם מביניהם, לפי סעיף 62 המעצרים.
.
ביהמ"ש העליון נעתר לבקשה בקובעו:
סעיף 62 לחוק המעצרים מסמיך את בימ"ש זה להאריך את מעצרו של נאשם מעבר ל-9 חודשים לתקופה מוגבלת של 90 ימים. בבואו להאריך מעצר של נאשם כאמור על ביהמ"ש לערוך איזון בין הפגיעה בחירות הנאשם, הנהנה מחזקת החפות, לבין הצורך בשמירה על שלום הציבור וניהול תקין של הליכי המשפט. אמות המידה שנקבעו להארכת מעצרו של נאשם מעבר ל-9 חודשים לוקחות בחשבון, בין היתר, את הימשכות מעצרו, את מידת המסוכנות הנשקפת ממנו, את עברו הפלילי, את חומרת המעשים המיוחסים לו, את החשש מפני שיבוש הליכי המשפט ואת קצב התקדמות ההליך העיקרי.
במקרה דנא, ניתן ללמוד על מסוכנותם של המשיבים מהמעשים המיוחסים להם בכתב האישום, הכוללים רצח בכוונה תחילה שתוכנן בקפידה ומספר ניסיונות רצח של אנשים נוספים שאך בנס לא הסתיימו במקרי מוות נוספים. עבירות אלה, המקימות מסוכנות מהרף הגבוה ביותר, מטות את הכף בדרך כלל לעבר מעצר עד לתום ההליכים. אכן, הימשכות ההליכים בתיק העיקרי מקורה גם בהתנהלות המבקשת. ואולם, עובדה זו כשלעצמה אין בה כדי להטות את הכף לעבר שחרורם המשיבים ממעצר בעת הזו, וזאת במיוחד בשים לב לעבירות החמורות בהן הם מואשמים ולנוכח העובדה שנקבעו 13 מועדי הוכחות לחודשים הקרובים – 11 מתוכם במסגרת תקופת הארכת המעצר המבוקשת. |
| חזרה למעלה |
|
| 5 [דיון פלילי] |
|
| בשפ 8431/13 יונס אבו סרחאן נ' מדינת ישראל (עליון; י' דנציגר; 23/12/13) - 10 ע' |
| עו"ד: חיים שווייצר, יוסי זילברברג |
בבוא ביהמ"ש לשקול שחרור לחלופת מעצר, עליו לבחון אם מדובר בחלופת מעצר הולמת והדוקה דיה שיש בה כדי להשיג את מטרות המעצר. בדיקה זו מעצם טבעה היא תמיד בדיקה קונקרטית. במקרה הנדון, ביהמ"ש העליון סבור כי חלופת המעצר המוצעת במתכונתה הנוכחית היא לא הדוקה והולמת דיה.
דיון פלילי – מעצר עד תום ההליכים – חלופת מעצר
דיון פלילי – מעצר עד תום ההליכים – תסקיר מעצר
.
העורר הואשם בחטיפה לשם סחיטה ובמעשה פזיזות ורשלנות, על רקע סכסוך משפחות. הערר הוא על החלטת ביהמ"ש המחוזי, במסגרתו הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.
.
ביהמ"ש העליון דחה את הערר בקובעו:
נקודת המוצא לדיון בשאלת שחרורו של העורר דנן לחלופת מעצר הינה התרשמותו השלילית של שירות המבחן מהמאפיינים האלימים באישיותו של העורר והערכתו שהסיכון להישנות התנהגות פוגענית מצד העורר הינו ברמה "בינונית-גבוהה". כמו כן, ראוי לציין את התרשמותו של שירות המבחן כי העורר ובני משפחתו מטשטשים את הסכסוך בין המשפחות. יש להעניק לקביעות אלה משקל ניכר. זאת ועוד, לא למותר להדגיש כי המעשים המיוחסים לעורר – חטיפת קטין באור יום עקב סכסוך בין משפחות – מקימים כשלעצמם מסוכנות ברורה, ואין להקל בהם ראש.
מובן כי בכך אין כדי לשלול אוטומטית את האפשרות לשחרר את העורר לחלופת מעצר, ככל שקיימת חלופה הולמת בנסיבות העניין. אולם בבוא ביהמ"ש לשקול שחרור העורר לחלופת מעצר עליו לבחון אם מדובר בחלופת מעצר הולמת והדוקה דיה שיש בה כדי להשיג את מטרות המעצר. בדיקה זו מעצם טבעה היא תמיד בדיקה קונקרטית. לעיתים תימצא חלופת מעצר הולמת והדוקה גם במקרים בהם המעשים המיוחסים לנאשם חמורים ביותר ומקימים מסוכנות ברורה, ולעיתים תישלל חלופת מעצר וייקבע כי היא אינה משיגה את מטרת המעצר גם במקרים בהם המעשים המיוחסים לנאשם אמנם חמורים באופיים אך אינם נמצאים ברף הגבוה של המסוכנות. בסופו של דבר, כל מקרה נבחן לגופו.
בבואם להכריע בשאלת קיומה של חלופת מעצר הולמת והדוקה נעזרים בתי המשפט בתסקיר שירות המבחן. יחד עם זאת, ביהמ"ש אינו מחויב להיצמד לתסקיר בבחינת "כזה ראה וקדש", והתסקיר אינו כובל את שיקול דעתו. ראוי להזכיר כי נקבע שיש להבחין בין מקרים בהם תסקיר שירות המבחן הינו שלילי ונחרץ, שאז יש מקום להנמקה כבדת משקל להחלטת ביהמ"ש לסטות מהתסקיר, לבין מקרים בהם התסקיר "אפור", בהם יש לביהמ"ש שק"ד רחב. בסופו של דבר, כל מקרה ייבחן לגופו, ולצד מתן משקל ראוי לתסקיר, על ביהמ"ש לפעול בתבונה ולא להתעלם מניסיון החיים והשכל הישר.
במקרה דנא אין להתערב בהחלטת ביהמ"ש המחוזי. אך בשונה מביהמ"ש המחוזי, הנימוק שהביא את ביהמ"ש העליון למסקנה זו הינו כי לא שוכנע שחלופת המעצר המוצעת במתכונתה הנוכחית היא הדוקה והולמת דיה (ודוק, הדרישה לחלופה הולמת אין משמעה דרישה לחלופה הרמטית). |
| חזרה למעלה |
|
| 6 [דיון פלילי] [עונשין] |
|
| רעפ 7504/13 הרצל אלי נ' מדינת ישראל (עליון; ח' מלצר; 22/12/13) - 6 ע' |
| עו"ד: |
הבר"ע על פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי, בגדרו התקבל באופן חלקי ערעור המבקש על גזר דינו של בימ"ש השלום, דינה להידחות, משאינה באה בגדר המקרים המצדיקים דיון בגלגול שלישי; נמצא כי העונש הולם את חומרת העבירות בהן הורשע המבקש; נימוק הגיל והמצב הבריאותי של המבקש לא מצדיק הקלה בעונשו של המבקש, עד כדי מתן פטור מלא מכליאתו מאחורי סורג ובריח.
דיון פלילי – ערעור – בקשת רשות ערעור
דיון פלילי – ערעור – עונש
עונשין – עבירות – תקיפת עובד ציבור
.
בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי, בגדרו התקבל באופן חלקי ערעור המבקש על גזר דינו של בימ"ש השלום, כך שעונש המאסר בפועל שהושת על המבקש בגין הרשעתו בעבירות של תקיפת עובד ציבור ותקיפה סתם – הופחת מתקופה של 4 חודשים ל-3 חודשים ויום, בעוד שיתר חלקי גזר הדין (מאסר על תנאי ופיצוי בסך 3,000 ₪ לכל אחד משני קורבנות העבירות), נותרו על כנם.
.
ביהמ"ש העליון דחה את הבקשה בקובעו:
הבקשה אינה באה בגדר המקרים המצדיקים דיון ב"גלגול שלישי" בפני בימ"ש זה.
זאת ועוד. הבקשה מכוונת כנגד עונש המאסר בפועל שנגזר על המבקש בביהמ"ש המחוזי (לאחר קיצור התקופה שנגזרה עליו בבימ"ש השלום), ובנסיבות אלה חלה פה ההלכה המחמירה, לפיה תינתן רשות ערעור "בגלגול שלישי" רק במקרים נדירים במיוחד, שבהם ניכרת סטייה משמעותית ממדיניות הענישה. במקרה הנדון נמצא כי העונש שהושת על המבקש הולם את חומרתן של העבירות שבהן הורשע. בפרט אמורים הדברים נוכח העובדה שהרשעות קודמות של המבקש בעבירות דומות – לא היה בהן כדי להרתיעו מביצוען של העבירות שבהן הורשע בגדרי ההליך מושא הבקשה.
הנימוק היחיד עליו נסמכת הבקשה הוא גילו של המבקש ומצבו הבריאותי. טענות המבקש בהקשרים אלה עמדו בפני בימ"ש השלום שגזר את עונשו ואף בפני ביהמ"ש המחוזי. שתי הערכאות לא מצאו בטיעוני המבקש טעם שיצדיק הקלה בעונשו של המבקש, עד כדי מתן פטור מלא מכליאתו מאחורי סורג ובריח, וגם בקביעה זו לא נמצא פגם. שב"ס ערוך ומוכן לטפל באסירים שבריאותם לקויה, וחזקה עליו כי יתחשב במצבו הבריאותי הנטען של המבקש ויסייע לו בקבלת הטיפול הרפואי לו ייזקק. |
| חזרה למעלה |
|
| 7 [דיון פלילי] |
|
| בשפ 8484/13 מדינת ישראל נ' פארג' סלבו (עליון; י' דנציגר; 22/12/13) - 7 ע' |
| עו"ד: ארז בן צבי, חיים שוייצר |
הבקשה להארכת מעצר דינה להתקבל. זאת נוכח מסוכנותו הרבה של המשיב, בשל העובדה שכבר ברח בעבר ממשמורת ובשל התקדמות ההליכים בתיק; אשר לטענות המשיב הנוגעות להארכת מעצרו הארעית שניתנה שלא בנוכחותו – המשך מעצרו של נאשם, על אף שלא הובא לפני שופט, הינו אפשרי, ולכל הפחות אינו פוגע באפשרות להורות על המשך מעצרו לאחר שנערך דיון בנוכחותו.
דיון פלילי – מעצר – הארכתו
.
המשיב הואשם בשלוש עבירות של שוד בנסיבות מחמירות. הבקשה דנא היא בקשה להארכת מעצרו של המשיב ב-90 ימים, או עד למתן פסק דין, לפי המוקדם מביניהם, לפי סעיף 62 לחוק המעצרים.
.
ביהמ"ש העליון קיבל את הבקשה בקובעו:
מסוכנותו הרבה של המשיב נלמדת מהמעשים המיוחסים לו – שלושה מקרי שוד נפרדים במסגרתם הפעיל לכאורה אלימות רבה כלפי חפים מפשע כאשר לחלקם גרם לפגיעות ניכרות. משדחה ביהמ"ש המחוזי את טענת המשיב להגנה בשל מצבו הנפשי, נראה כי אין עוד מחלוקת ראייתית בין הצדדים וכי המחלוקת המשפטית ביניהם, הנוגעת לעבירות אותן ניתן לגזור מהמעשים המיוחסים לו, תתברר במסגרת ההליך העיקרי ואין בה כדי להשפיע על בחינת מסוכנותו בהליך המעצר. כמו כן, אין לבחון בשלב זה חלופת מעצר בעניינו של המשיב, וזאת בשל המסוכנות הרבה הנלמדת מהמעשים המיוחסים לו וכן בשל העובדה שכבר ברח בעבר ממשמורת והדבר מקשה עד מאוד על מתן אמון בו. התקדמות ההליכים בתיק משביעה רצון ומטה את הכף גם היא לעבר המשך המעצר.
אשר לטענות המשיב הנוגעות להארכת מעצרו הארעית שניתנה שלא בנוכחותו. בימ"ש זה מקפיד הקפדה יתרה על זכויות נאשמים, וביניהן זכות הטיעון המהותית אותה יש לאפשר לכל נאשם בטרם יושם במעצר. יחד עם זאת, יש לזכור כי זכות הטיעון אינה מוחלטת. בשים לב לכך, קבע בימ"ש זה במספר מקרים כי המשך מעצרו של נאשם, על אף שלא הובא לפני שופט, הינו אפשרי, ולכל הפחות אינו פוגע באפשרות להורות על המשך מעצרו לאחר שנערך דיון בנוכחותו. במקרה דנא, נקבע שקיימות ראיות לכאורה בעניינו של המשיב ואף קיימת עילת מעצר, וכבר נקבע כי יש לעצרו עד לתום ההליכים נגדו. בשלב הנוכחי, מדובר בשאלת הארכת מעצרו של המשיב ב-90 ימים נוספים, כאשר הוא כבר נתון במעצר. בשים לב לכל האמור לעיל, ובשים לב לעובדה שמעצרו של המשיב הוארך באופן ארעי למשך שמונה וחצי שעות בלבד, נמצא כי אין בכך כדי להשפיע על שאלת המשך מעצרו. |
| חזרה למעלה |
|
| 8 [עונשין] |
|
| עפ 2655/13 פלוני נ' מדינת ישראל (עליון; א' חיות, א' שהם, מ' נאור; 19/12/13) - 9 ע' |
| עו"ד: יעל שרף, ארנון איתן |
המערער הורשע ע"פ הודאתו בעבירה של מעשה מגונה במתלוננת אשר טרם מלאו לה ארבעה עשרה שנים, ונגזרו עליו 45 חודשי מאסר בפועל. העונש שהוטל המערער, גם אם אינו קל, אינו חורג מרמת הענישה המקובלת והראויה; אופיו של תיקון מס' 113 לחוק העונשין יכול להנחות את ביהמ"ש בבואו לגזור את דינו של נאשם, ואין כל מניעה לגזור את הדין בהשראתו גם טרם מועד תחולתו החוקי.
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: עבירות מין
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: שיקום
עונשין – ענישה – תיקון 113
.
המערער הורשע ע"פ הודאתו בעבירה של מעשה מגונה במתלוננת אשר טרם מלאו לה ארבעה עשרה שנים. ביהמ"ש המחוזי גזר על המערער 45 חודשי מאסר בפועל, מאסר על תנאי ותשלום פיצוי למתלוננת בסך של 15,000 ₪. הערעור הוא על חומרת העונשים.
.
ביהמ"ש העליון דחה את הערעור בקובעו:
כידוע, אין ערכאת הערעור נוהגת להתערב בעונשים שגזרה הערכאה הדיונית אלא אם כן נפלה בגזר הדין טעות מהותית או שהעונש חורג מרמת הענישה הראויה והמקובלת בנסיבות דומות. לא עלה בידי המערער להראות כי זהו מצב הדברים. אשר לטענת המערער לפיה לא היה מקום לגזור את עונשו בהתאם לתנאים שנקבעו בחוק העונשין במסגרת תיקון מס' 113. אכן, המערער הורשע כחודש וחצי טרם כניסת התיקון האמור לתוקף, ועל כן אמות המידה שהותוו בו אינן חלות על עניינו במישרין. יחד עם זאת, כבר נפסק לא אחת כי אופיו של תיקון מס' 113 יכול להנחות את ביהמ"ש בבואו לגזור את דינו של נאשם ואין כל מניעה לגזור את הדין בהשראתו גם טרם מועד תחולתו החוקי. כך או אחרת, המערער לא הראה כי העונש שנגזר עליו חורג מרמת הענישה הראויה והמקובלת בעבירות דומות.
המעשים שביצע המערער מעוררים סלידה ושאט נפש. הוא בחר לו כקורבן ילדה רכה בשנים, ותוך ניצול תמימותה ונכונותה לעזור לו, הוביל אותה בעורמה אל חורשת עצים שם ביצע בה מעשים מגונים ביד גסה ובלב גס והותיר בה צלקות נפשיות לכל ימי חייה. מעשיו אלה מחייבים ענישה הולמת על מנת להגן על ערכי החברה ולהבטיח את שלמותם הנפשית והגופנית של קטינים, ועל מנת לגמול למערער על מעשיו הנלוזים ועל הפגיעה במתלוננת. בחינת מכלול הנסיבות והשיקולים הצריכים לעניין, לרבות נסיבותיו האישיות של המערער, מעלה כי לא נפלה כל טעות בגזר הדין. אכן, העונש שהוטל על המערער אינו קל, אך הוא אינו חורג מרמת הענישה המקובלת והראויה למעשים בהם הודה והורשע.
התקופה בה מרצה עבריין את עונשו ושוהה בין כותלי הכלא טומנת בחובה הזדמנות לשלבו בהליך טיפולי ובכך לזרוע ולו זרעים ראשונים לשיקומו לטובתו ולטובת החברה כולה. ככל שמדובר בעברייני מין בכלל ובעלי נטייה פדופילית בפרט, לא ניתן להפריז בחשיבות מהלך טיפולי כזה. במקרה הנדון, חרף המלצת בימ"ש קמא, טרם שולב המערער במסגרת טיפולית. יחד עם זאת, העונש שנגזר עליו אינו מצדיק התערבות. ראוי כי עניין שילוב המערער ישוב וייבדק ללא דיחוי ע"י הגורמים הנוגעים בדבר. |
| חזרה למעלה |
|
| 9 [עונשין] |
|
| עפ 3182/13 חיים פרץ נ' מדינת ישראל (עליון; ע' ארבל, א' חיות, א' שהם; 19/12/13) - 8 ע' |
| עו"ד: חיים שוויצר, משה מרוז, איתי כהן |
המערער הורשע בביצוע מעשים מגונים בקטינה ונגזרו עליו 26 חודשי מאסר בפועל, מאסר מותנה ופיצוי למתלוננת בסך 10,000 ₪. מעשיו של המערער חמורים וראויים לענישה מחמירה אשר תהלום את הערכים שעליהם מבקשת החברה להגן, ובראשם ההגנה על שלמות גופם ונפשם של קטינים. בניגוד לטענת המערער, העונש שהוטל עליו אינו חמור יתר על המידה.
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: עבירות מין
עונשין – ענישה – מתחם הענישה
.
המערער הורשע, לאחר שמיעת הוכחות, בביצוע מעשים מגונים בקטינה אשר טרם מלאו לה שש עשרה שנים שלא בהסכמתה החופשית (המעשים בוצעו בבתה של בת זוגו של חברו) וכן בעבירה של הדחה בחקירה. ביהמ"ש המחוזי גזר על המערער 26 חודשי מאסר בפועל; עונשי מאסר מותנה; ותשלום פיצוי למתלוננת בסך של 10,000 ₪. הערעור הוא על חומרת העונשים.
.
ביהמ"ש העליון דחה את הערעור בקובעו:
מעשיו של המערער חמורים וראויים לענישה מחמירה אשר תהלום את הערכים שעליהם מבקשת החברה להגן, ובראשם ההגנה על שלמות גופם ונפשם של קטינים. בניגוד לטענת המערער, העונש שהוטל עליו אינו חמור יתר על המידה. אכן, מעשיו לא התאפיינו בהפעלת כוח או באלימות פיזית, אך גם כך מעשיו חמורים דיים. העובדה כי המערער היה נתון בעת ביצוע המעשים להשפעת משקאות אלכוהוליים (במידה כזו או אחרת), אף היא אין בה כדי להפחית ולו במעט מחומרתם של המעשים.
לא נמצא כי נפלה שגיאה במתחם הענישה שקבע בימ"ש קמא. מתחם הענישה נגזר מתוך שיקולים שונים, בהם הערכים החברתיים שנפגעו מביצוע העבירה, מידת הפגיעה בהם, מדיניות הענישה הנוהגת ונסיבות הקשורות בביצוע העבירה, והוא מהווה קביעה נורמטיבית באשר לטווח הענישה הראוי בגין העבירה בנסיבותיה. המערער לא הוכיח כי עונשו סוטה מטווח זה באופן שיצדיק התערבות.
בקובעו את העונש נתן בימ"ש קמא את דעתו לנסיבותיו האישיות הקשות של המערער וזקף לזכותו את החרטה שהביע (אף שעשה כן בשלב מאוחר). כן ציין כשיקול לקולה את העובדה שהמערער נעדר עבר פלילי בתחום עבירות המין. מנגד נתן ביהמ"ש, בצדק, את דעתו לכך שהמערער אינו מגלה אמפתיה כלפי המתלוננת, ולכך יש להוסיף את העובדה שהמערער טרם שילם למתלוננת את הפיצוי שנפסק.
בימ"ש קמא הוסיף והדגיש כי העונש המירבי על עבירות המין שביצע המערער עומד על לא פחות מ-10 שנות מאסר וכי בהתאם להוראת סעיף 355 לחוק העונשין לא יפחת עונשו מרבע העונש המירבי (דהיינו 30 חודשי מאסר בפועל) אלא בהתקיים טעמים מיוחדים. אף שציין כי במקרה דנן אין הצדקה לסטייה לקולה מהעונש המזערי הקבוע בחוק, העמיד לבסוף בימ"ש קמא את העונש על 26 חודשי מאסר בפועל, ובנסיבות אלה ברי כי אין כל מקום להורות על הקלה נוספת בעונשו. |
| חזרה למעלה |
|
| עבודה אזורי |
| 10 [73] [עבודה] |
|
| סק (ת"א) 13125-12-13 הסתדרות העובדים הכללית החדשה נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ (עבודה; דורי ספיבק, נ.צ.: ל' חלה, ג' עמל; 18/12/13) - 27 ע' |
| עו"ד: אורנה לין, מיה פרי אלתרמן, מאיה צחור, ענת גוטמן, נחום פיינברג, אוהד גלעדי, יעקב מלישקביץ, אילנה בר |
בית הדין לעבודה הורה למגדל, במסגרת צו זמני, לחדול, בין היתר, מכל פניה לעובדים בכל הנוגע לעניין ההתארגנות והשלכותיה ולמימוש הזכות להתארגנות. נקבע, כי על המעסיק להיות צד פסיבי למהלך התארגנות עובדיו במקום עבודתם. ככלל, אין למעביד את זכות התגובהלהליך מימוש העובדים את זכותם להתארגן.
עבודה – איגודים מקצועיים – ארגון יציג של עובדים
עבודה – איגודים מקצועיים – ארגון מעבידים
.
בית הדין לעבודה נדרש לבקשה למתן סעדים זמניים להפסקת פגיעה בזכות ההתארגנות, ובקשה נגדית מטעם מגדל למתן סעדים זמניים שוניםכנגד ההסתדרות. לרבות סעד של "קיום בדיקה על ידי גורם בלתי תלוי ובחסות בית הדין הנכבד לצורך בחינת קיומה של ייצוגיות מרצון ומודעת, ללא לחץ וכפייה".
.
בית הדין לעבודה מפי השופט ד. ספיבק ונציגי הציבור ל. חלה ו- ג. עמל פסק כלהלן:
אין לקבל טענה מקדמית שהעלתה מגדל, לפיה הכללים המחייבים על פי דין בהתארגנות ראשונית של עובדים אינם חלים במקרה זה, שכן ההסתדרות כבר שלחה הודעת ייצוג, ועל כן הסתיים שלב ההתארגנות הראשונית.
העובדה שבמקרה זה נחל המאמץ הארגוני של ההסתדרות הצלחה גדולה ומהירה יחסית, ולמעלה ממחצית עובדי מגדל כבר הצטרפו, אינה משנה כהוא זה את הצורך להגן על אותם מצטרפים חדשים מפני מסע לחתים מצד מגדל לשנות את החלטתם, וזאת בטרם הכירה מגדל בייצוגיות.
על המעסיק להיות צד פסיבי למהלך התארגנות עובדיו במקום עבודתם. ככלל, אין למעביד את זכות התגובה להליך מימוש העובדים את זכותם להתארגן. איסור זכות התגובה של המעסיק, כולל איסור הבעת דעה והעברת מידע לעובדים שיש לו השלכה על רצונם החופשי להתארגן, מפאת רצונם להתארגן. בנסיבות יש לקבוע, כי אסור למגדל על פי דין לעקוב אחר העובדים המצטרפים או המבטלים חברות.
מגדל החליטה שכדאי לה כלכלית להפר את חובת הניטראליות, וכדאי לה לפגוע באוטונומיה של עובדיה להתאגד כהבנתם. עתה אחרי שהמסר עבר, ואולי גם הופנם והשפיע, וטפסי ביטול כבר החלו להתקבל בהסתדרות, ולאחר שרוב רובם של העובדים במגדל יודעים שהחברה מצפה מהם להצטרף להסתדרות, מוכנה מגדל לקבל על עצמהלקיים סופסוף את ההלכות המחייבות בנושא. מדובר בחוסר תום לב כפול ומכופל מצידה של מגדל.
בעוד שברור שעל פי דין חל איסור חמור על מתן הטבות רק לעובדים או רק לעובדים שאינם מתארגנים, לא כך באשר להטבות לכלל העובדים. אין כל היגיון בקביעתו של כלל משפטי שיגביל, אפילו באופן המינימאלי ביותר, את החופש המוחלט של מעביד לשפר את תנאי כלל ציבור עובדיו ולחלק לו הטבות, בכל רגע ורגע במהלך העבודה, גם במהלך התארגנות ראשונית.
אי זה רצוי לקבוע כלל משפטי לפיו במהלך ההתארגנות הראשונית כל פעולה של המעסיק המקדמת במובהק את רווחת העובדים, לרבות מתן הטבות לעובדים בצורה חד צדדית ללא תיאום כלשהו עם ארגון העובדים, הינה אסורה.
בנסיבותיו של עניין זה, יש מקום ליתן במקרה זה צו זמני המורה להסתדרות על כל שלוחיה כי כניסת מי מטעמה תיעשה לאחר אישור ותיאום מראש, בזמן במועד ובמקום שייקבעו בלבד וללא הפרעה למהלך העבודה התקין ולצנעת הפרט.
המועד הקבוע לצורך קביעת יציגות הוא המועד שבו ארגון העובדים מודיע למעסיק ששליש מעובדיו הם חברי הארגון, ובתנאי שבמועד ההודעה הנ"ל אכן לפחות שליש מעובדי המפעל נמנים עם חבריו.
בנסיבות, אין מנוס מהמסקנה שמגדל, ובאופן ספיציפימר שלמה אליהו שפעל בשמה במהלך החודש וחצי שחלפו מאז מסרה ההסתדרות למגדל על כך שהצטרפו לשורותיה למעלה ממחצית עובדיה, נתפסו לטעות משפטית מובהקת. זאת מאחר שאין כל חשיבות לשאלה האם בעקבות מהלכיה של מגדל בחודש וחצי האחרונים שינה מספר זה או אחר של עובדים את דעתו, הודעת היציגות כבר נמסרה.
השאלה המשפטית היחידה שצריכה לבחון מגדל כעת הינה האם במועד שבו נמסרה, הצטרפו לשורות ההסתדרות למעלה משלישי מעובדיה, אם לאו. ככל שכך, הרי שההסתדרות הינה הארגון היציג. הלחצים, השכנועים ההטבות והודעות שהושמעו והוחלפו על ידי כל הצדדים במהלך החודש וחצי האחרונים הינם אם כך, חסרי כל משמעות משפטית. אין בהם לשנות לצד זה, ואין בהם כדי לשנות לצד שני. מגדל אינה רשאית לצאת מנקודת הנחה שטופסי ההצטרפות שהוצגו בפניה, אינם כשרים.
ברגיל, כאשר מוצג בפני הנהלת המפעל טופס הצטרפות לארגון עובדים, דרך המלך להיות כיבוד האמור במסמך. כמובן שמעסיק רשי לערער על אמינות המסמכים, אם יש לו יסוד סביר להניח, כי המסמכים זוייפו או הוצאו במרמה או בכפייה.
אין זה סביר לדרוש מכל אדם שחתם על בקשת הצטרפות לחתום על תצהיר המאשר את חתימתו, שכן בעצם העלאת דרישה שכזו יש משום פגיעה בחופש ההתארגנות. דומה אם כן, שבית הדין הארצי כבר הביע עמדה ברורה לפיה אין בסיס בדין להעלאת דרישות דוגמת אלה שהעלתה מגדל בפני ההסתדרות, לאשרור טפסי ההצטרפות בדרך כזו או אחרת.
ככל שמגדל מבקשת לכפור בייצוגיות ההסתדרות תוך שהיא מתבססת על פגמים בטפסים, עליה להציג בפני ההסתדרות באופן מסודר את טענותיה בקשר לכך, ובמקרה הצורך ניתן כמובן גם לפנות לבית דין זה כדי שיכריע במחלוקת ככל שתיוותר. בכל מקרה, מגדל אינה רשאית להעלות טענות כלליות בדבר "פגמים", מבלי לפרט באופן ספציפי כל פגם ופגם, ועל בסיס זה שלא להכיר בייצוגיות. |
| חזרה למעלה |
|
| 11 [עבודה] |
|
| סעש (ת"א) 22452-05-13 פלונית נ' חברת אלמונית בע"מ (עבודה; דפנה חסון זכריה; 17/12/13) - 19 ע' |
| עו"ד: תמיר סלומון, גד אלון |
ביה"ד דחה בקשה לביטול צו עיקול זמני (תוך צמצום סכום העיקול), שניתן במעמד צד אחד על זכויות המבקשת. נפסק כי יש ראיות מהימנות לכאורה המצביעות על כך שאי מתן הצו יכביד על ביצוע פסק הדין, ככל שזה יינתן כנגד המבקשת, וכי קיימות ראיות לכאורה לקיומה של עילת תביעה, כך שיש סיכוי ממשי לתביעת המשיבה כנגד המבקשת.
עבודה – בית-הדין לעבודה – סעדים זמניים
עבודה – סעדים זמניים – שיקולים בהענקתם
.
המבקשת עבדה כפקידה ומנהלת חשבונות אצל המשיבה למעלה מעשור. לטענת המשיבה, הפקידה המבקשת בחשבונותיה הפרטיים המחאות של המשיבה העולות כדי סך של 365,634₪. המשיבה הגישה תביעה נגד המבקשת וכן בקשה להטלת צו עיקול אותו תמכה במכתב החתום על ידי המבקשת (להלן: המכתב), בו נכתב כי המבקשת מודה במעשה הגניבה ומתנצלת על כך שהפרה את האמון שנתנה בה המבקשת, וכי עשתה זאת עקב קשיים כלכליים שעמדו בפניה כאם חד הורית. בנסיבות אלה, הוטל עיקול על מלוא סכום התביעה אצל חלק מהמחזיקים. עסקינן בבקשת המבקשת לביטול צו העיקול הזמני שהוטל במעמד צד אחד על זכויותיה.
.
בית הדין האזורי לעבודה (הרשמת ד' חסון זכריה) דחה את הבקשה, תוך צמצום סכום העיקול, ופסק כי:
תקנות 360 עד 387 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, שעניינן סעדים זמניים, חלות בביה"ד מכוח תקנה 129 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991. על מנת שביה"ד ייעתר לבקשה להטלת עיקול זמני, במעמד צד אחד, קובעות התקנות דרישה כפולה של "ראיות מהימנות לכאורה", הן באשר לקיומה של עילה והן באשר לקיומו חשש סביר שאי מתן הצו יכביד על ביצוע פסק הדין. ככל שטיב הראיות לנוכחותה הלכאורית של עילת התביעה גבוה יותר, ניתן יהיה להסתפק בראיות פחותות להוכחת החשש הסביר שאי מתן הצו יכביד על ביצוע פסק הדין, ולהיפך. התקנות אף קובעות שיקולים נוספים שיש לשקלם מעצם מהותו של צו העיקול כסעד זמני בהליך: מאזן הנזקים, שיקולי צדק, תום-לב ומידתיות. נטל השכנוע בבקשה להטלת עיקול, רובץ על מבקש צו העיקול ובימ"ש דן בבקשה כאילו הוזמנו הצדדים מלכתחילה לדיון בבקשה בצו המקורי שניתן במעמד צד אחד.
אשר ליסוד ההכבדה, תוחלת ההכבדה שיש להוכיח בגדרי העיקול הזמני היא הנמוכה ביותר לעומת תוחלת ההכבדה של הסעדים הזמניים האחרים. במקרה זה יש ראיות מהימנות לכאורה המצביעות על כך שאי מתן הצו יכביד על ביצוע פסק הדין, ככל שזה יינתן כנגד המבקשת. מהראיות עולה חשש סביר לכך שלא יהיה בידי המבקשת לקיים את פסק הדין, ככל שזה יינתן כנגדה, שכן אין בבעלותה נכסים, למעט רכבה, היא מפרנסת יחידה לילדיה, והיא חבה לבנק סך של כ-70,000 ₪. מהראיות עולה כי בידי המבקשת סכום כסף המהווה חלק קטן בלבד מסכום התביעה, אם בכלל, כך שנוצר חשש להכבדה, שכן אין למבקשת אמצעים כדי לממן את סכום פסק הדין, ככל שהמשיבה תזכה בתביעתה. די בכל אלה לקבוע כי הוכח ברמה הלכאורית כי אי מתן צו עיקול יכביד על ביצוע פסק הדין, אף מבלי להידרש לנסיבות חתימת המבקשת על המכתב.
אשר לראיות לכאורה לקיומה של עילת תביעה, אין חולק כי המבקשת חתמה על המכתב בו נכתב כי היא מודה במעשה הגניבה. במחלוקת באשר לנסיבות החתימה על המכתב ולאופן עריכתו, העדיף ביה"ד את גרסת המשיבה לפיה המכתב נחתם מרצונה החופשי של המבקשת וכי היא הייתה מודעת היטב לתוכנו בטרם חתמה עליו. ביה"ד עמד על הראיות השונות בהרחבה, ופסק כי נוכח הראיות יש סיכוי ממשי לתביעת המשיבה כנגד המבקשת. לפיכך ביה"ד דחה את הבקשה לביטול עיקול, אך הורה על צמצום העיקול מאחר שאין חולק כי המבקשת העבירה למשיבה את פיצויי הפיטורים ששוחררו לידיה. |
| חזרה למעלה |
|
| 12 [ביטוח לאומי] [עבודה] |
|
| בל (ת"א) 6601/04 משה אייזנברג ז"ל נ' המוסד לבטוח לאומי (עבודה; הדס יהלום; 16/12/13) - 9 ע' |
| עו"ד: אבו ורדה, דגון |
הזכות לגמלת כסף אינה עוברת בירושה ולפיכך, לכאורה עם פטירת התובעת 2, היא אשת התובע 1, גם אם תוכר זכאותה העקרונית לגמלת תלויים, לא תקום ליורשי המנוחה הזכות לגבות גמלה זו. אלא, שככל שדין התביעה להתקבל, יכולות להיות לכך השלכות על זכויות ילדי המנוחה. די שקיימת זכות תיאורטית לילדי המנוח, כדי להשלים את כתיבת פסק הדין; נוכח חוות דעת המומחה, קיים קשר סיבתי בין תנאי העבודה של התובע 1, לבין מחלתו, על יסוד תורת המיקרוטראומה, ולפיכך יש להכיר במחלתו, ממנה נפטר, כפגיעה בעבודה.
ביטוח לאומי – גימלאות – זכאות
ביטוח לאומי – ביטוח נפגעי עבודה – פגיעה בעבודה
עבודה – ביטוח לאומי – פגיעה בעבודה
עבודה – תאונת עבודה – הוכחת קשר סיבתי
.
משה אייזנברג ז"ל (להלן: המנוח), הגיש תביעה להכיר במחלת סרטן העור שבה לקה, כפגיעה בעבודה כמשמעה בחוק. במהלך השנים בהן מתנהל ההליך, נפטר המנוח. אשתו המשיכה בניהול ההליך. לשם כך תוקנה התביעה, לתביעת תלויים. לאחר הגשת הסיכומים ובטרם ניתן פסק הדין, הובהר כי אשת התובע נפטרה אף היא בחודש 2/13. הנתבע ביקשה לדחות את התביעה עקב פטירת התובע ואשתו, בהתאם לסעיף 303(ג) לחוק הביטוח הלאומי הקובע כי "זכות לגמלת כסף לפי חוק זה אינה עוברת בירושה".
.
בית הדין האזורי לעבודה (סגנית הנשיאה ה' יהלום) קיבל את התביעה ופסק כי:
סעיף 303(ג) לחוק הביטוח הלאומי קובע כי הזכות לגמלת כסף אינה עוברת בירושה. לפיכך, לכאורה עם פטירת התובעת, גם אם תוכר זכאותה העקרונית לגמלת תלויים – לא תקום ליורשי המנוחה הזכות לגבות גמלה זו. עם זאת, ככל שהטענות המועלות בכתב התביעה מוצדקות וככל שדין התביעה להתקבל, הרי שלקביעה זו יכולות להיות השלכות על זכויות ילדי המנוחה. בשלב זה אין ראיות כדי לקבוע האם לילדי המנוח והתובעת יש זכויות כלשהן הנובעות מהכרה במחלת המנוח כפגיעה בעבודה. לאור סעיפים 208 ו-309 לחוק הביטוח הלאומי, די בכך שקיימת זכות תיאורטית לילדי המנוח, כדי להשלים את כתיבת פסק הדין. לאור האמור, אין מקום לדחיית התביעה אך בשל פטירת אלמנת התובע, ויש לדון בשאלה העקרונית בדבר הכרת התובע כנפגע עבודה.
אשר לפגיעה בעבודה, על יסוד קביעת המומחה הרפואי שמונה בתיק נדחתה תביעת התובע בפסק דין. במסגרת ערעור על פסק הדין הוסכם להחזיר את התיק לביה"ד, להשלמת הבירור העובדתי. בהליך דנן נקבע כי חוות הדעת המקורית של המומחה, שבהסתמך עליה ניתן פסק הדין הראשון, ניתנה בהסתמך על עובדות חלקיות. ביה"ד קבע כי כאשר המומחה התוודע לעובדות אלה, הוא קבע בחוות דעתו לפיה קיים קשר סיבתי בין תנאי העבודה של המנוח, לבין מחלתו, על יסוד תורת המיקרוטראומה. לפיכך, ביה"ד קיבל את התביעה וקבע כי יש להכיר במחלת המנוח, ממנה נפטר, כפגיעה בעבודה. |
| חזרה למעלה |
|
| 13 [עבודה] [ביטוח לאומי] |
|
| בל (ב"ש) 11058-08-10 שאול ברין נ' המוסד לביטוח לאומי סניף באר שבע (עבודה; יוסף יוספי, נ.צ.: י' דדון, ר' בצרתי; 16/12/13) - 8 ע' |
| עו"ד: ילנה צ'וקלר, דן שפריר |
ביה"ד פסק כי התובעת הייתה עובדת לכל דבר בחברה בה היה שותף אביה, וכי אין מדובר בעבודה התנדבותית או בעזרה משפחתית, אלא מדובר ביחסי עובד-מעביד. לפיכך, התובעת זכאית לתשלום דמי לידה.
עבודה – יחסי עובד-מעביד – בן משפחה
עבודה – ביטוח לאומי – דמי לידה
עבודה – ביטוח לאומי – זכאות
ביטוח לאומי – דמי לידה – זכאות
.
עסקינן בתובענה, במסגרתה הגישה המערערת ערעור על החלטת הנתבע לדחות את תביעתה לתשלום דמי לידה, בנימוק כי לא עלה בידיה להוכיח קיומם של יחסי עובד-מעביד בינה לבין החברה המצויה בבעלותו החלקית של אביה.
.
בית הדין האזורי לעבודה (השופט י' יוספי ונציגי הציבור י' דדון, ר' בצרתי) קיבל את התביעה ופסק כי:
הלכה היא כי שעה שמדובר בהעסקת בן משפחה, יש לבחון בקפידת יתר אם אכן היחסים שנוצרו בין הצדדים הינם יחסי עובד מעביד, או שהעבודה שנעשתה, הינה בגדר עזרה משפחתית. עם זאת, בפעילות משותפת של בני משפחה בעסק משפחתי, לרווחת העסק ולקידומו, אין כדי לשלול קיומם של יחסי עובד מעביד.
במקרה דנן מן הראיות עולה, כי מדובר בתובעת אשר עבדה בחברה בה שותף אביה, איתו גם הגיעה מדי בוקר לעבודה במפעל, וחזרה איתו הביתה בשעות מאוחרות, הן בתקופה שלפני הלידה והן בתקופה שלאחריה. התובעת שימשה יד ימינו של אביה, אשר שימש כמנכ"ל, וביצעה מגוון רחב של עבודות, ובכלל זה גם עבודה על מכונות הייצור. לתובעת הונפקו תלושי שכר, והיא אף קיבלה שכר בתעריף המשקף את היקף עבודתה ותרומתה למפעל, כיד ימינו של אביה המנכ"ל. התובעת ידעה לפרט שמות של עובדים שונים שעבדו במפעל. התובעת הייתה מעבירה כרטיס בתחילת עבודתה. התובעת אמנם לא הוחלפה בחופשת הלידה בעובד אחר, אך הדבר הוסבר היטב בכך שעבודתה חולקה בין אבי התובעת לבין בנו שאף הוא עבד במפעל, בשים לב כי התובעת עבדה במגוון תפקידים. התובעת קיבלה תמורה כספית הולמת ומשקפת בגין עבודתה, החברה העבירה תשלומים לנתבע כדין בעבור התובעת, ואף שולמו מיסים בגינה. לאור כל האמור נפסק כי אין מדובר בעבודה התנדבותית או בעזרה משפחתית. התובעת השתלבה בעבודה בחברה יחד עם אחיה ואביה, ועשתה כל שהוטל עליה למען החברה. התובעת הייתה עובדת לכל דבר בחברה, בה היה שותף אביה, וכי מדובר ביחסי עובד-מעביד. לפיכך, התובעת זכאית לתשלום דמי לידה. |
| חזרה למעלה |
|
| 14 [ביטוח לאומי] [עבודה] |
|
| בל (חי') 25704-10-10 מוחמד מוטלק נ' המוסד לביטוח לאומי (עבודה; אילת שומרוני ברנשטיין, נ.צ.: א' קוקויב, י' סולומון; 15/12/13) - 12 ע' |
| עו"ד: סעיד נזאל, צחי רטר |
ביה"ד נדרש לתובענה המתייחסת להכנסות התובע בגין נכסי מקרקעין שיש לקחת בחשבון כאשר מחשבים את גובה גמלת הבטחת ההכנסה לה הוא זכאי: באשר לבניין חדש, מאחר שהתובע לא הוכיח כי העביר את הזכויות בו לבניו והם אינם גרים בו יש לקחת בחשבון כחלק מהכנסתו הרעיונית של התובע את שווי זכויות הבנייה של המקרקעין; אשר לבניין ישן, אין להתעלם משווי עלות הבנייה שניתן לייחס לתובע, עבור מבנה שהיה קיים טרם השיפוץ שערך בנו, כך שיש לקחת בחישוב הכנסתו הרעיונית את שווי עלות הבנייה היחסי ולהוסיף את שווי זכויות הבנייה.
ביטוח לאומי – גימלאות – הבטחת הכנסה
ביטוח לאומי – קיצבאות – הבטחת הכנסה
עבודה – ביטוח לאומי – הבטחת הכנסה
עבודה – גימלאות – חישובן
.
תובענה המתייחסת להכנסות של התובע שיש לקחת בחשבון כאשר מחשבים את גובה גמלת הבטחת ההכנסה לה הוא זכאי. במסגרת חישובי הנתבע לעניין ההכנסות שמקבל התובע נלקחה בחשבון הכנסה חודשית בסך של כ-2,640 ₪, בגין נכסי מקרקעין שבבעלות התובע ששוויים 396,000 ₪ לפי שומות מקרקעין מטעם הנתבע. מדובר על זכויות בקרקע חקלאית בגוש 18969 חלקה 47 ועל זכויות בגוש 18975 חלקה 18. על חלקה 18 קיים בניין שטרם הושלם (להלן: הבניין החדש) ובניין בן שתי קומות
(להלן: הבניין הישן). המחלוקת בין הצדדים נותרה רק באשר להכנסתו הרעיונית של התובע משווי זכויות הבנייה בבניין החדש, ושווי עלות הבנייה של הדירה בבניין הישן.
.
בית הדין האזורי לעבודה (השופטת א' שמעוני-ברנשטיין ונציגי הציבור א' קוקויב, י' סולומון) דחה את התביעה ברובה ופסק כי:
סעיף 5 לחוק הבטחת הכנסה, תשמ"א-1980 (להלן: החוק) קובע כי זכאי לגמלה שיש לו הכנסה יקבל גמלה אשר תהיה בסכום השווה להפרש שבין הגמלה לה הוא זכאי ובין הכנסתו. סעיף 9 לחוק קובע כי הכנסה כוללת אף הכנסה מנכס, ובין היתר נכס מקרקעין, גם במקרים בהם לא מופקת מהנכס הכנסה בפועל. במסגרת בחינת ההכנסה מנכס מקרקעין לפי החוק, קיימת הבחנה בין "שווי עלות הבנייה" ל"שווי זכויות הבנייה", וכבר נקבע, כי כאשר מוכח כי בנו של מבוטח הוא זה שהשקיע מכספו והוא זה שנשא בכל עלות בנייתו של המבנה שבו מדובר, אין להביא בחשבון את מרכיב "שווי עלות הבנייה" של המבנה אותו בנה הבן כשבאים לשום את המקרקעין.
בענייננו, בהתייחס לנכסים בבניין החדש, הנתבע קיבל את גרסת התובע כי את הבניין החדש בנו בניו, ללא סיוע התובע, ולכן אין להביא בחשבון במסגרת שומת ההכנסה הרעיונית מבניין זה את שווי עלות הבניה. המחלוקת לגבי הבניין החדש נוגעת לזכויות הבניה. לגבי הבניין החדש, התובע לא הוכיח כי העביר את הזכויות בו לבניו. בניו של התובע טרם סיימו את בניית הבניין החדש, אינם גרים בו ואינם משלמים תשלומים בגינו. לפיכך, בשים לב לחוק ולתכליתו, בדין לקח הנתבע בחשבון, כחלק מהכנסתו הרעיונית של התובע בעת חישוב זכאותו לגמלה את שווי זכויות הבנייה של המקרקעין בבניין החדש. אשר לבניין הישן, אין מחלוקת שיש להתחשב בזכויות הבנייה של התובע בעת חישוב הכנסתו הרעיונית, המחלוקת היא באשר לשווי עלות הבנייה. לגבי הבניין הישן, אין להתעלם משווי עלות הבנייה שניתן לייחס לתובע, עבור מבנה שהיה קיים טרם השיפוץ שערך בנו חוסיין, כך שיש לקחת בחישוב הכנסתו הרעיונית של התובע את שווי עלות הבנייה היחסי. מאחר שהשמאי מטעם הנתבע העריך כי 80% מערך הדירה זה בגין השיפוץ, יש לקחת בחשבון רק 20% מ"שווי עלות הבנייה" בעת חישוב הכנסתו הרעיונית של התובע, ולהוסיף את שווי זכויות הבנייה, שהתובע אינו חולק עליו. לאור כל האמור, ביה"ד פסק כי בסך הכל יש לייחס לתובע מנכסי מקרקעין הכנסה בשווי 336,800 ₪. |
| חזרה למעלה |
|
| 15 [עבודה] |
|
| סק (ב"ש) 51335-11-13 הסתדרות העובדים הכללית החדשה נ' עיריית קרית גת (עבודה; יעל אנגלברג, נ.צ.: א' גרוס, מ' אהרוני; 11/12/13) - 11 ע' |
| עו"ד: אלעד מורג, מנחם לפידור |
החלטת משיבה 1 בדבר הצמדת עובד עירייה אחד לעובד עירייה אחר על מנת שידווח על כל מהלכיו חורגת מהתנהלות סבירה, מהווה התנהלות פוגענית ועולה כדי פגיעה בפרטיות ודינה להתבטל; מאחר שהבסיס להחלטת פיטורי העובדים היא סירובם להסכים לפיקוח, הרי שלכאורה החלטת הפיטורים מבוססת על שיקולים זרים, לוקה בחוסר סבירות ודינה להתבטל.
עבודה – פיטורין – סעדים זמניים
עבודה – פיטורין – עובד רשות מקומית
עבודה – בית-הדין לעבודה – סעדים זמניים
עבודה – יחסי עבודה – הזכות הניהולית
.
עסקינן בבקשת צד בסכסוך קיבוצי למתן סעד זמני המורה למשיבים לחדול מהצמדת פקחים לעובדים אחרים במשיבה לשם דיווח על כל מהלכי העובדים; להימנע מלחייב עובדים לקיים מעקבים אחר עובדים אחרים; ולהימנע מלפטר עובדים או למנוע מהם באופן חד צדדי ללא הסכמת המבקשת, את המשך התייצבותם לעבודה. המבקשת היא ארגון העובדים היציג של עובדי המשיבה 1. על יחסי הצדדים חלות בין היתר הוראות חוקת העבודה לעובדי הרשויות המקומיות (להלן: חוקת העבודה).
.
בית הדין האזורי לעבודה (השופטת י' אנגלברג שהם ונציגי הציבור א' גרוס, מ' אהרוני) קיבל את הבקשה ופסק כי:
אשר להחלטה בדבר הצמדת פקחים לעובדים במשיבה (להלן: החלטת הפיקוח), אין חולק כי מעסיק רשאי להפעיל מנגנוני בקרה על עבודת עובדיו. השאלה היא האם הדרך שבה בחרו המשיבים לנקוט בעריכת הביקורת עולה בקנה אחד עם הפררוגטיבה הנתונה למשיבה כמעסיק ציבורי. במקרה דנן הוכח כי החלטת הפיקוח אינה יכולה לעמוד. ראשית, הצמדת פקח עירוני לעובד עירייה אחר על מנת שידווח על כל פעולותיו, שיחותיו והתנהלותו השוטפת של אותו עובד, אינה נכללת במסגרת הגדרת תפקידו של עובד מחלקת הפיקוח. שנית, העירייה רשאית לערוך תהליך של ביקורת ופיקוח, אלא שהדרך שבחרה לנקוט בה – הצמדת עובד עירייה אחד לעובד עירייה אחר על מנת שידווח על כל מהלכיו – אינה עולה בקנה אחד עם תהליך ביקורת מקובל. ככלל, אין עובד יכול לעשות כרצונו. אלא שהפיקוח והביקורת אמורים להיעשות על ידי מנהלי המחלקות או הממונים על אותו עובד ספציפי. יצירת אווירה של בילוש ומעקב של עובדי המשיבה אחר עובדים אחרים, מזכירה התנהלות של משטרים שלא ראוי להימנות עליהם. כל זאת, מעבר לעובדה שהתנהלות שכזו יוצרת אווירה עכורה של "הפרד ומשול", דבר שעשוי להיות בו בנסיבות מסוימות משום פגיעה פסולה כשלעצמה בהתארגנות העובדים. לאור האמור, החלטת הפיקוח אינה סבירה, ודינה להתבטל לאלתר.
אשר לגופה של החלטת הפיטורים, משנקבע כי החלטת הפיקוח אינה יכולה לעמוד בהיותה מהווה פגיעה הן בעובדי הפיקוח באשר היא חורגת מהגדרת תפקידם, הן בעובדי העירייה האחרים באשר הדרך שננקטה במסגרת החלטה זו מהווה התנהלות פוגענית ועולה כדי פגיעה בפרטיות, ולאור הצהרת המשיבים כי הבסיס להחלטת הפיטורים הוא סירוב העובדים להסכים להתנהלות הפוגענית של העירייה, הרי שלכאורה החלטת הפיטורים מבוססת על שיקולים זרים, לוקה בחוסר סבירות ואין היא יכולה לעמוד. משכך, דין החלטת הפיטורים להתבטל.
ביה"ד הוסיף כי יש בהתנהלות החד צדדית כדי לפגוע במרקם היחסים הקיבוציים שבין הצדדים, המחייב הידברות, ומשכך אף מאזן הנוחות נוטה לטובת המבקשת. כמו כן, החלטת המשיבים לפטר את העובדים תוך ויתור על עבודתם בתקופת ההודעה המוקדמת אינה עולה בקנה אחד עם החובה המוטלת על מעסיק ציבורי לקבל את החלטותיו בתום לב וללא שיקולים זרים. |
| חזרה למעלה |
|
| מחוזי |
| 16 [6] [33] [בוררות] [חוזים] |
|
| עמש (ת"א) 42672-01-12 ע' א' נ' ו' ח' (מחוזי; יצחק ענבר, יהודית שבח, שאול שוחט; 17/12/13) - 16 ע' |
| עו"ד: זיו עזורה, אליהו שיפר, איתן בן דוד |
צד לבוררות שהפסק מהווה מעשה בית דין לגביו, אינו רק מי שהיה צד להסכם הבוררות אלא גם מי שעומד ביחסי קירבה משפטית עם בעלי הדין, אם כחליף אם בדרך אחרת, כל אימת שמתקיימת זהות אינטרסים בין השניים ו/או כל אימת שיש בינו לבין הצד לבוררות קשר הדוק.
בוררות – צדדים לבוררות – צד שאינו חתום על הסכם הבוררות
בוררות – צדדים לבוררות – חליף
חוזים – קיום חוזה – בתום-לב
.
בית המשפט המחוזי נדרש לערעורים על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה. במרכז הערעור עומדת טענת המערער לפיה מאחר והוא לא היה חלק מהליך הבוררות, שסביבו נסוב פסק דינו של בית המשפט קמא, אזי אין בו כדי לחייב אותו.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
הערעור בעמ"ש 42715-01-12 – יש לדחות את הערעור.
בנסיבותיו של עניין זה היה על המערער, אילו סבר שהקביעה בפסק הבוררות לא מחייבת אותו, להודיע על התנגדותו.
צד לבוררות שהפסק מהווה מעשה בית דין לגביו, אינו רק מי שהיה צד להסכם הבוררות אלא גם מי שעומד ביחסי קירבה משפטית עם בעלי הדין, אם כחליף אם בדרך אחרת, כל אימת שמתקיימת זהות אינטרסים בין השניים ו/או כל אימת שיש בינו לבין הצד לבוררות קשר הדוק.
הערעור בעמ"ש 42672-01-12– יש לקבל את הערעור.
לא ניתן היה לבסס את זכותו המהותית של המשיב לדמי שימוש ראויים בהסכם השותפות.
אמנם רשאי היה בית המשפט קמא לקבוע, כי הסכם השותפות כלל אפשרות השכרה של הבית אלא שהיה צריך לבסס זאת על ממצאי עובדה שהונחו לפניו, ככל שהונחו, ולא לסמוך על גרסתהמשיב, בכתב תביעתו, שלא הוכחה וממילא לא זכתה לאישור בפסק השותפות.
באשר להסתמכות בית המשפט קמא על דיני עשיית עושר ולא במשפט, ראוי היה שבית המשפט קמא יבחן שמא יש מקום לפטור את הזוכה מחובת ההשבה, כולה או מקצתה, בהתאם לסעיף 2 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, הקובעכי בית המשפט רשאי לעשות כן "אם ראה שהזכייה לא הייתה כרוכה בחסרון המזכה או שראה נסיבות אחרות העושות את ההשבה בלתי צודקת".
בית המשפט לענייני משפחה ובית המשפט המחוזי, בשבתו כערכאת ערעור על החלטות ופסקי דין של בית משפט לענייני משפחה, משמשים כערכאת ערעור אחת.כל מקום שבית משפט של הערעור יכול להכריע בשאלה אותה העלה, ושבית משפט לענייני משפחה לא נדרש אליה, ראוי שיעשה זאת בעצמו ולא ישיב את התיק לשמיעה ו/או להכרעה משלימה לבית המשפט לענייני משפחה.
חיובה של המערערת בהשבת סכום של מאות אלפי ₪ למשיב בגין דמי שימוש ראויים ומנגד מתן תוקף של פסק דין המונע ממנה גבייתם של מאות אלפי ₪ מהמשיב בגין חובו אליה – שהרי היא ובנה חד הם – שהועברו על ידה למשיב למימון הבנייה ממנה הוא נהנה ושבאמצעותם יכולה הייתה להתקזז הינה, בנסיבות העניין, בלתי צודקת.
דרישת הפרשי ההצמדה והריבית, לוקה בנסיבות העניין בחוסר תום לב, המצדיק כשלעצמו את שלילת זכותו של המשיב לקבלת דמי השימושים הראויים. תוצאותיה של הפרת חובת תום הלבה הינן מגוונות ואין מניעה להתאימן למקרה דנן.
היעדר הוראה באשר לתוצאות, הנובעות מאי קיום החובה האמורה בסע' 39 לחוק החוזים, מקורו בעובדה, שתוצאות אלה אינן אחידות, אלא הן משתנות על פי ההקשר בו מתעוררת השאלה. לעתים תוצאת אי קיום החובה היא בתשלום פיצויים או במתן אכיפה. לעתים התוצאה היא בשלילת פיצויים או אכיפה מהצד המפר.
לעתים תוצאות ההפרה היא במתן כוח לבעל החוזה האחר לפעול פעולות מסוימותבתחום החוזה, שאחרת היו נחשבות להפרה, או שלילת כוח, הנתון לבעל החוזה המפר על פי הוראות החוזה. לעתים התוצאה אינה אלא זו, שהפעולה, שבוצעה תוך הפרת החובה, אינה משתכללת ואינה תופסת. מגוון הסעדים וקשת התוצאות הנובעים מהפרת החובה לקיים חיוב ולממש זכות בתום לב רחבה אף יותר מהסעדים הספציפיים המנויים בחוק החוזים והוראת הסעיף "מעניקה" סעדים חדשים הדרושים להגשמה.
על פי הסיפא של תקנה 415 לתקנות סדר הדין האזרחי, בית המשפט של ערעור, בבואו להחליט בערעור, אינו מוגבל אך לנימוקי ההתנגדות שפורשו בכתב הערעור. לא למותר להוסיף, כי בענייני משפחה עסקינן. הגמישות המוקנית בידי בימ"ש של ערעור בשבתו כערכאת ערעור על החלטות ופסקי דין של בתי משפט לענייני משפחה מצדיקה בנסיבות העניין את מתן הרשות. |
| חזרה למעלה |
|
| 17 [33] [חוזים] |
|
| עמש (ת"א) 6646-06-12 ר׳ ח' נ' י' ח' (מחוזי; יצחק ענבר, יהודית שבח, שאול שוחט; 17/12/13) - 13 ע' |
| עו"ד: יצחק שמלה, רענן בשן, בת חן פארי-סבג, רפי הובר |
בית המשפט קיבל, באופן חלקי, את ערעור המערערת והורה על ביטול פסק דינו של בימ"ש קמא אשר דחה את תביעתה של המערערת לחיוב המשיבים בתשלום הפיצוי המוסכם. נפסק, כי אמנם הוראות סעיפים 12(א); 12(ו) ו- 12(ט) להסכם הגירושין מקנים, כלשונם, למערערת את הזכות להתגורר בבית שבמשק גם לאחר הגיע אחרון הקטינים לגיל 18, ועד למכירתו של המשק החקלאי. עם זה ברור ומוסכם על הכול כי זכות זו אינה עומדת לנצח נצחים וכפופה היא, מבחינת מימושה, לעקרון תום הלב.
חוזים – קיום חוזה – בתום-לב
חוזים – הפרה – תוצאותיה
חוזים – הפרה – תרופות
.
המערערת הגישה ערעור על קביעותיו של בית המשפט קמא. המערערת טענה, כי הסכם הגירושין, הסכם המכר וההחלטות השונות שניתנו במהלך ניסיונות המשיבים לעמוד בהתחייבויותיהם לתשלום התמורה על פי הסכם המכר, מחייבים את חיובם של המשיבים בתשלום הפיצוי המוסכם.המשיבים הפרו את הסכם המכר הפרה יסודית ולא רק שלא חויבו בתשלום זה אלא זכו (המשיב 1) בדמי שימוש ראויים בגין שימוש שנכפה עליה, למעשה, לעשותו, נוכח כישלונם של המשיבים לשלם לה את התמורה לה התחייבו על פי הסכם המכר לקבל.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
התוצאה אליה הגיעבית קמא, לפיה לקתה המערערת פעמיים – דחיית תביעתה לחיוב המשיבים בתשלום הפיצוי המוסכם ומנגד חיובה שלה בתשלום דמי שימוש ראויים למשיב 1 – אינה יכולה לעמוד.
משהוקנתה למערערת, בהסכם המכר, הזכות לתבוע את נזקיה, במקרה של הפרתו, לרבות הפיצוי המוסכם, ומשנשמרה לה הזכות זו בהחלטותיו של בית המשפט קמא בדבר "שמירת הזכויות", זכאית הייתה לתבוע את הפיצוי המוסכם.
אמנם הוראות סעיפים 12(א); 12(ו) ו- 12(ט) להסכם הגירושין מקנים, כלשונם, למערערת את הזכות להתגורר בבית שבמשק גם לאחר הגיע אחרון הקטינים לגיל 18, ועד למכירתו של המשקהחקלאי. עם זה ברור ומוסכם על הכול כי זכות זו אינה עומדת לנצח נצחים וכפופה היא, מבחינת מימושה, לעקרון תום הלב. תוצאותיה של הפרת חובת תום הלב הינן מגוונות ואין מניעה להתאימן למקרה הנדון.
היעדר הוראה לתוצאות, הנובעות מאי קיום החובה האמורה בסעיף 39 לחוק החוזים, מקורו בעובדה, שתוצאת אלה אינן אחידות, אלא הן משתנות על פי ההקשר בו מתעוררת השאלה. לעתים תוצאות אי קיום החובה היא בתשלום פיצויים או במתן אכיפה. לעתים התוצאה היא בשלילת פיצויים או אכיפה מהצד המפר. לעתים תוצאת ההפרה היא במתן כוח לבעל החוזה האחר לפעול פעולות מסוימות בתחום החוזה, שאחרת היו נחשבות להפרה, או שלילת כוח, הנתון לבעל החוזה המפר על פי הוראות החוזה.
לעתים התוצאה אינה אלא זו, שהפעולה, שבוצעה תוך הפרת החובה, אינה משכללת ואינה תופסת. מגוון הסעדים וקשת התוצאות הנובעים מהפרת החובה לקיים ולממש זכות בתוםלב רחבה אף יותר מהסעדים הספציפיים המנויים בחוק החוזים (מתרופות בשל הפרת חוזה) והוראת הסעיף "מעניקה" סעדים חדשים הדרושים להגשמה.
החל מיום הגשת תביעת פירוק השיתוף, שהביאה בעקבותיה מינוי כונס נכסים למכירת המשק, אין לזקוף את התמשכות הליכי המכירה לחובת המשיב 1– הבעלים של מחצית הזכויות במשק – והפקיע בכך את זכותה של המערערת לקבל לידיה את מלוא דמי השכירות – על פי הסכם הגירושין.
בנסיבותיו של עניין זה, מנועה הייתה המערערת מלשוב ולהתגורר בבית שבמשק ואם בחרה לעשות כן, אין סיבה שלא תשלם למשיב 1 מחצית דמי השימוש הראויים. |
| חזרה למעלה |
|
| 18 [חברות] |
|
| תא (מרכז) 13484-03-09 גד חיטרון נ' עדי טלר (מחוזי; אברהם יעקב; 17/12/13) - 18 ע' |
| עו"ד: |
מכוח חובת האמונים החלה על נושא משרה כלפי החברה, אסור לו לנצל הזדמנות עסקית של החברה, ללא כל קשר לשאלה האם היתה לחברה היכולת לבצע את העסקה בעצמה. בנסיבות מסוימות יכולה לקום חובת אמון גם כלפי בעל המניות בחברה. במקרה זה הנתבע חב חובת נאמנות כלפי החברה וכן כלפי בעלי מניותיה והוא הפר אותה כשניצל הזדמנות עסקית של החברה.
חברות – מנהלים – חובותיהם
חברות – מנהלים – ניגוד עניינים
חברות – דירקטורים – חובותיהם
.
תביעה כספית במסגרתה נטען כי הנתבע מעל באמון שניתן בו תוך הפרת התחייבויותיו כלפי החברה בה שימש כמנכ"ל והיה מבעלי מניותיה וכלפי התובעים, בעלי המניות. המחלוקת העיקרית נוגעת לשאלת הפרת האמון ע"י הנתבע וחבירתו לכלל-בריאות, באמצעות חברה שהקים, תחת עסקה שלא יצאה לפועל בין כלל לבין החברה.
.
בית המשפט המחוזי קיבל את התביעה ופסק:
חובת האמונים החלה על נושא משרה בחברה ובכלל זה דירקטור, משמעותה כי עליו לפעול כאשר לנגד עיניו אינטרס החברה ולא אינטרס אישי, בתום-לב, בהגינות ולהגשמת תפקידו. הביטוי המסורתי של חובת האמונים מצוי באיסור על ניצול הזדמנות עסקית של החברה ע"י נושא משרה בה, ללא כל קשר לשאלה האם היתה לחברה היכולת לבצע את העסקה בעצמה. בד"כ חובת האמון של נושא משרה תהא כלפי החברה בלבד, אך בנסיבות מסוימות יכולה לקום חובת אמון גם כלפי בעל מניות ספציפי, בהתקיים מערכת יחסים מיוחדת המקימה אותה. הפיצוי בגין הפרת חובת אמונים של נושא משרה נקבע בד"כ ע"פ מידת ההתעשרות של המפר, ללא משמעות למידת הסיכוי של החברה בהצלחת העסק. דרך אחרת לקביעת הפיצוי הינה ע"פ מידת הנזק שנגרם לחברה, כשהשאלה היא מה היה קורה אלמלא הופרה חובת הנאמנות.
הנתבע עונה להגדרת נושא משרה החב חובת אמונים כלפי החברה והוא חב בה גם כלפי התובעים 1 ו-3 מכוח יחסי שליחות, אך לא כלפי החברות שבשליטתם, התובעות 2 ו-4. הנתבע הפר את חובת האמונים כלפי החברה והתובעים 1 ו-3, משפעל בניגוד עניינים ובעודו מכהן כנושא משרה בחברה הקים חברה אחרת שבאמצעותה התקשר בהסכם עם כלל-בריאות וניצל הזדמנות עסקית של החברה. בהעדר התעשרות הנתבע מהעסקה, נקבע הפיצוי ע"פ מידת נזקם של התובעים, על דרך האומדן, בסך של 1,500, 000 ₪. |
| חזרה למעלה |
|
| 19 [מקרקעין] |
|
| תא (נצ') 549-09 זהרה כחילי-סעאידה נ' נגלה אשמוז חדיש (מחוזי; ת. כתילי; 17/12/13) - 19 ע' |
| עו"ד: |
ביהמ"ש דן בעסקאות נוגדות במקרקעין וקבע כי הרוכשת המאוחרת בזמן לא הוכיחה כי רכשה את הזכות בתום לב ובתמורה ומשכך גוברת זכותה של יורשת הרוכש הראשון בזמן, הגם שהעסקה עמו לא נרשמה ומדובר בהתחייבות להקנות בעלות.
מקרקעין – עיסקאות נוגדות – תוצאתן
מקרקעין – עיסקאות נוגדות – תום-לב
מקרקעין – הערת אזהרה – אי רישומה
.
ביום 19.2.07 רכשה התובעת מהתובע חלקים מזכויותיו במקרקעין, ובהמשך נרשמה לטובתה הערת אזהרה. לאחר מספר חודשים נרשמה הערת אזהרה נוספת לטובת הנתבעת מכוח צו שניתן בהמשך לפס"ד משנת 93 בעניין חלוקת נכסיו של אבי הנתבעת. התובעים טוענים כי פס"ד זה הושג במרמה והטעיה ואילו הנתבעת טוענת כי אמו של התובע, שהייתה בעלת המקרקעין, חתמה על ייפוי כוח בלתי חוזר למכירת המקרקעין לאבי הנתבעת, אך העסקה לא נרשמה, וכי התובעים היו מודעים בעת חתימת ההסכם לפסה"ד וייפוי הכוח.
.
בית המשפט המחוזי דחה את התביעה ופסק:
התחייבות להקנות בעלות במקרקעין היא עסקה במקרקעין, אשר גם בהעדר רישום חלה לגביה ההוראה בדבר עסקאות נוגדות שבסעיף 9 לחוק המקרקעין. בתחרות זכויות לפי סעיף 9 לחוק המקרקעין, ייתכנו מצבים בהם תועדף זכותו של הקונה המאוחר בזמן, אף אם לא התמלאו התנאים של רישום העסקה ופעולה בתום-לב ובתמורה. הרוכש הראשון בזמן חייב אף הוא לפעול בתום-לב וזאת הן במישור יחסיו עם המוכר הן כלפי הרוכש השני בזמן ועליו לעשות את כל הדרוש על מנת שלא תתאפשר מכירה נוספת של אותו הנכס לאדם אחר.
סעיף 16(א) לחוק מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה), לפיו תוקפה של מכירת זכות במקרקעין מותנה בתשלום מס כדין ובהגשת הצהרות כנדרש לרשות המסים, אין בה להחליף את הוראת סעיף 9 לחוק המקרקעין ולהוות דין חדש בסוגיית העסקאות הנוגדות, תוך ויתור על דרישות תום-הלב והתמורה.
התובעים לא הרימו את נטל ההוכחה ביחס לטענותיהם בדבר אי התרחשות עסקת המכר הראשונה, שלא הסתיימה ברישום, בין אמו של התובע לבין אבי הנתבעת ולא הוכח כי פסה"ד שמכוחו נרשמה הערת האזהרה לטובת הנתבעת הושג במרמה ותוך הטעיית ביהמ"ש. אף שהעסקה בין אם התובע ואבי הנתבעת לא הסתיימה ברישום, מדובר אלא ב"זכות קניין שביושר", שהוכרה בפסיקה כזכות "מעין קניינית" הקמה לרוכש להירשם כבעלים של הנכס. לא ניתן לקבוע כי הנתבעת הפרה את חובת תום-הלב כלפי התובע, בכך שנמנעה מרישום הערת אזהרה, שכן הוכח כי התובע ידע על זכותה של הנתבעת טרם חתימתו על הסכם המכר עם התובעת. באשר למישור היחסים שבין הנתבעת, היורשת של הקונה הראשון, לתובעת, הקונה המאוחרת, אין די לבחון את תום-לבה של הנתבעת אלא יש להידרש גם לתום-הלב של התובעת. נטל ההוכחה רובץ על כתפי התובעים, ובפרט על התובעת וזו לא הוכיחה כי היא ונציגיה פעלו בתום לב בעת חתימתם על העסקה ושהעבירו תמורה ראויה בעדה או ששינו את מצבם לרעה טרם נודע להם על הערת האזהרה לטובת הנתבעת. התובעת, באמצעות עוה"ד אבו-רייא ומכוח השליחות ביניהם, לפחות עצמה עיניה מול קיומן של טענות כי הזכויות נמכרו לאבי הנתבעת. |
| חזרה למעלה |
|
| 20 [מקרקעין] |
|
| הפ (חי') 84-04 נאסיף נסור נ' פקיד הסדר המקרקעין למחוז חיפה והגליל המערבי (מחוזי; כמאל סעב; 16/12/13) - 16 ע' |
| עו"ד: שאדי חנא, מ. מויס |
ביהמ"ש קבע כי בנסיבות העניין לא התקיימו התנאים הדרושים לקיום זיקת הנאה מכוח שנים במקרקעין הסמוכים, נוכח הסכמת הבעלים הקודם לשימוש. נראה גם כי זיקת הנאה מכוח שנים אמורה להיות לטובת אדם ולא לטובת מקרקעין. בנוסף, לא קמה זיקת הנאה אישית בהעדר רישום ומסמך בכתב, כנדרש בעסקה במקרקעין.
מקרקעין – זכויות במקרקעין – זיקת הנאה
מקרקעין – עיסקה במקרקעין – דרישת הכתב
מקרקעין – עיסקה במקרקעין – רישום עיסקאות
.
המבקש טוען כי הוא זכאי לדרך מעבר- זיקת הנאה מכוח שנים בחלקה הסמוכה, לפי סעיף 94 לחוק המקרקעין. בימ"ש זה דחה את התובענה נגד בעלי החלקה הסמוכה ופקיד ההסדר, אך ביהמ"ש העליון קיבל את ערעור המבקש ביחס לבעלי החלקה הסמוכה בלבד והדיון בסוגיה זו הוחזר לבהמ"ש. לאחר הגשת התובענה המקורית המבקש העביר את זכויותיו בחלקה לבתו, במתנה.
.
בית המשפט המחוזי דחה את התובענה ופסק:
התנאים המצטברים לקיומה של זיקת הנאה מכוח שנים הינם: הזכות נושא השימוש היא "זכות הראויה להוות זיקת הנאה", כאשר נקבע כי זכות מעבר היא זכות ראויה; אופיו ותכונותיו של השימוש מאפשרים לו להיכנס לגדר סעיף 94 לחוק המקרקעין; תקופת השימוש היא בת שלושים שנים רצופות. לעניין התקיימות התנאי השני, תכונותיו היסודיות של שימוש שמאפשר רכישתה של זיקת הנאה מכוח שנים הן אלו: השימוש נוגד לזכות הבעלים של המקרקעין הכפופים; השימוש גלוי וחשוף לעין כול; השימוש נמצא בידיעתו הקונסטרוקטיבית של בעל המקרקעין הכפופים; מקורו אינו בזכות חוזית או בזכות אחרת שהוענקה ע"י בעל המקרקעין הכפופים למשתמש. כאשר השימוש במקרקעין הכפופים משרת את המשתמש באופן אישי, בלא קשר לזכויותיו במקרקעין, הזיקה נרכשת לטובתו, אך אם אין כל חשיבות לזהות בעלי המקרקעין והשימוש נועד לטובתם של המקרקעין הזכאים, אזי נרכשת הזיקה לטובת מקרקעין אלו. הנסיבות הכרוכות בשימוש, אופיו של השימוש, זיקתו למקרקעין הזכאים ולזכות הבעלות בהם, הם הקובעים אם הבשיל השימוש לזיקת הנאה לטובת אדם או לטובת מקרקעין. נראה כי זיקת הנאה מכוח שנים אמורה להיות לטובת אדם ולא לטובת מקרקעין, שהרי האדם העושה שימוש בדרך הוא שיוצר את הזכות ולא המקרקעין ולכן המדובר בזכות אישית שאינה עוברת עם העברת הזכויות במקרקעין.
במקרה זה לא התקיימו ביחס למבקש התנאים הקבועים בסעיף 94 לחוק המקרקעין. די בכך שהמבקש טען כי השימוש בדרך שבמחלוקת היה בהסכמתו המפורשת והגלויה של הבעלים הקודם, כדי לשלול את זכותו של המבקש לזיקת הנאה מכח שנים. בנוסף, לא קמה זיקת הנאה אישית מאחר שמדובר בעסקה במקרקעין הטעונה רישום ומסמך בכתב, דרישות שלא התמלאו בענייננו. כמו כן, בתו של המבקש, אליה הועברה החלקה, לא צורפה להליך. ככל שהייתה קיימת זיקת הנאה, שיקול לביטולה היה כי המשך קיומה מקשה על מהלך החיים התקין בחלקה הסמוכה ומאידך, ביטולה לא היה מסב למבקש נזק, בהתקיים דרכים חלופיות להגיע לחלקתו. |
| חזרה למעלה |
|
| 21 [חוזים] |
|
| תא (ת"א) 13732-06-10 החברה לניהול התחנה המרכזית החדשה בתל-אביב 1988 בע"מ נ' אגד אגודה שיתופית לתחבורה בישראל בע"מ (מחוזי; שאול שוחט; 16/12/13) - 27 ע' |
| עו"ד: ישראל שלו, רם כספי |
גם כאשר תוקפו של החוזה אינו "לעולם ועד", וכאשר יש בידי מי מהצדדים לחוזה שאינו תחום בזמן להביאו לכלל סיום באופן חד צדדי, עליו לעשות כן בתום לב ובדרך מקובלת, והשאלה אם נהג כך, נגזרת בהכרח מנתוניו ונסיבותיו הקונקרטיות של כל מקרה ומקרה.
חוזים – פקיעה – סיום חוזה
.
התובעים הגישו הנתבעת תביעה כספית. בית המשפט נדרש לשאלת מועד פקיעתו של הסכם שנערך לתקופה בלתי קצובה.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
ההלכה הפסוקה לא שללה לחלוטין את האפשרות כי לחוזה לא ייקבע מועד סיום, וכי צד להסכם ישלול מעצמו את הזכות לבטל אותו. השאלה מה דינו של חוזה שנערך לתקופה בלתי קצובה היא שאלה של פרשנות בכפוף לקיומה של חזקה (פרזומפציה) ראייתית, הניתנת לסתירה בראיות אחרות, לפיה חוזה אינו נערך לצמיתות. ההלכה אינה קובעת כלל מהותי, אלא רק חזקה, שכוחה יפה כראיה.
קיימת חזקה פרשנית לפיה חוזה אינו אמור לחייב את הצדדים לצמיתות וכל צד לחוזה, שתקופתו לא קצובה, רשאי להביא את ההסכם לסיומו בכל עת, בכפוף לחובת תום הלב ולחובה ליתן הודעה מוקדמת זמן סביר מראש.
טענות התובעות חותרות למעשה תחת החזקות הללו, והשאלה היא האם עלה בידיהן להביא ראיות ועדויות שיש בהן כדי לתמוך בפרשנות הסכם 97 לה הן מכוונות. פרשנות ההסכם תיבחן לפי אומד דעתם של הצדדים לו ורק כאשר בלתי אפשרי לאתר את התכלית הסובייקטיבית של ההסכם, יפורש ההסכם בהתאם לתכליתו האובייקטיבית. התובעות הוכיחו שאומד דעת הצדדים להסכם, כוון לפרשנות לה הן טענו.
התובעות לא הצליחו להביא ראיות ועדויות שדי בהן כדי לשכנע כי אומד הצדדים להסכם, בהחלטתם שלא לקבוע מועד לסיומו, הייתה לקחת על עצמם התחייבות שיכולה גם להימשך לעד, וסופה תלוי בכלל בצדדי ג' כלשהם. למעשה, לא הובאה אף עדות של מי מהצדדים שהיה שותף לעריכת הסכם 97.
באי קביעת מועד לסיומו של הסכם 97 לא היה אומד דעת הצדדים ליצור הסכם מחייב שיעמוד בתוקפו עד אשר תתקבל הנחיה אחרת מאת הרשויות ולשלול מאת הנתבעת כצד להסכם את הזכות להביא לסיומו. תוצאה זו מתבקשת נוכח כישלונן של התובעות בהבאת ראיות ועדויות לסתירת החזקות הפרשניות ולתמיכה בפרשנות ההסכם לה הן מכוונות.
גם כאשר תוקפו של החוזה אינו "לעולם ועד", וכאשר יש בידי מי מהצדדים לחוזה שאינו תחום בזמן להביאו לכלל סיום באופן חד צדדי, עליו לעשות כן בתום לב ובדרך מקובלת, והשאלה אם נהג כך, נגזרת בהכרח מנתוניו ונסיבותיו הקונקרטיות של כל מקרה ומקרה. הסכם 97 הוא הסכם שניתן היה לסיימו בכול עת, יש לבחון בכול זאת את הטעמים שהובילו לסיום ההסכם, כדי לקבוע האם הביטול נעשה בתום לב אם לאו.
הודעת ביטול לא תחשב כהודעה שנמסרה בחוסר תום לב, אם היה נימוק לגיטימי שהצדיק את ההחלטה לסיים את הקשר החוזי בין הצדדים. לצורך קביעה כי מדובר בהודעה לגיטימית, אין הכרח לקבוע דווקא כי ההסכם הופר על ידי התובעות.
גם שינוי נסיבות, שינוי במצב הכלכלי, שינוי במדיניות, או חוסר שביעות רצון של אחד הצדדים להסכם מאופן התפקוד של הצד השני, עשויים, בנסיבות מתאימות, להצדיק הפסקת הקשר והודעה על ביטול ההסכם – והביטול ייחשב כביטול בתום לב ובדרך מקובלת.
התובעות לא פירטו מהו פרק הזמן הסביר לגישתן שהיו צריכות לקבל מהנתבעת, ולא הביאו בתביעתן או בסיכומיהן ולו שמץ של ראייה ממנה אמור בית המשפט ללמוד מהו פרק הזמן האמור או עתירה לפיצוי בגינו. לא ברור איזו אנלוגיה ( מבחינת משך פרק הזמן הסביר) אמור בית המשפט ללמוד מהן לענייננו.
גם אם הודעת הביטול לא קצבה זמן סביר לביטול, אין לראות בהודעה הביטול כאילו לא באה לעולם ותרופת הנפגע במקרה שכזה היא פיצוי ששיעורו נקבע לפי משכו של אותו זמן סביר.
חוזה שלא נקצב לו מועד מסויים, אינו ניתן, כעיקרון, לאכיפה. כל אחד מן הצדדים רשאי להביאו לידי סיום בהודעה לצד האחר, ובלבד שאותה הודעה ניתנה זמן סביר מראש. ואם אין ניתנת הודעה זמן סביר מראש - זכאי הנפגע לפיצוי ששיעורו נקבע לפי מישכו של אותו זמן סביר.
מקום שלא ניתנה הודעה סבירה, אפשר לראות בכך הפרה של החוזה. במקרה כזה עשוי בית המשפט לקבוע חובה לשלם פיצויים או לקבוע שהחוזה לא יסתיים אלא בחלוף זמן סביר מאז ניתנה ההודעה.
משהתובעות לא הניחו כל תשתית ראייתית לקביעת זמן סביר אחר לכניסת הודעת הביטול לתוקף מאשר הזמן שנקצב בהודעת הביטול, ומשעה שאין כל עתירה בתובענה בעניין זה - אין מקום להתערבות בפרק הזמן שנקבע בהודעת הביטול ששלחה הנתבעת 23.12.1999 ובטח ובטח שאין מקום לקבוע כי בהודעה נקצב פרק זמן קצר מדי ומשמעות הדבר שהסכם 97 בוטל שלא כדין.
הנתבעת ביטלה כדין את הסכם 1997 בהודעת הביטול ששלחה ביום 23.12.1999. |
| חזרה למעלה |
|
| 22 [דיון אזרחי] |
|
| תא (ת"א) 28898-06-13 ז'אד סלח נ' בריל תעשיות נעליים בע"מ (מחוזי; אסתר נחליאלי חיאט; 12/12/13) - 7 ע' |
| עו"ד: |
המבחן להיות אדם "מורשה" לקבלת כתבי בי דין בישראל, הינו קיום קשר אינטנסיבי בין המורשה לנתבע, במידה כזו שיש להניח שהמורשה יעביר לידיעת הנתבע את דבר ההליכים נגדו ולשם כך לא די בהשתייכות לאותו קונצרן. במקרה זה לא הוכח קשר אינטנסיבי בין החברה אליה הומצא כתב התביעה לבין הנתבעת, לפיכך לא בוצעה המצאה כדין.
דיון אזרחי – המצאת כתבי-בי-דין – המצאה למורשה
.
בקשת המבקשים, התובעים, להורות כי המצאת כתב התביעה למשיבה 2 שבוצעה באמצעות המשיבה 1 שאינה בעלת דין בתובענה- היא המצאה כדין בהתאם לתקנה 482 לתקנות סדר הדין האזרחי.
.
בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה ופסק:
כבר נפסק כי אין לפרש את הדיבור "מורשה" בתקנה 482(א) במשמעות הטכנית של שלוח אלא המבחן הינו קיומה של דרגה כזו של אינטנסיביות של הקשר שבין המורשה לנתבע, שיש להניח כי המורשה יעביר לידיעת הנתבע את דבר ההליכים שהוגשו נגדו. על מנת להחליט האם המצאת המסמכים הינה אפקטיבית במובן האמור, אין להסתפק בשאלה האם בפועל הגיע דבר ההליכים לידיעת הנתבע, אלא יש לבחון את הענין מנקודת מבט נורמטיבית. השתייכות חברה לקבוצה/ קונצרן המאגד בתוכו חברות שונות – אין משמעה קשר אינטנסיבי בין כל החברות או כי המצאה אל חברה אחת מהווה המצאה לחברה אחרת. הנטל להוכיח קיומם של קשרים אינטנסיביים בין המשיבות 1-2 בדרגה המבססת את מעמד המשיבה 1 כ"מורשה" מונח על המבקשים, ומשלא הרימו הנטל, לא ניתן להמציא את כתב התביעה למשיבה 2, חברה זרה, באמצעות המשיבה 1. |
| חזרה למעלה |
|
| שלום |
| 23 [התיישנות] |
|
| תא (חי') 19428-12-12 אבתסאם בוטרוס נ' יהודה היס (שלום; מעין צור; 17/12/13) - 13 ע' |
| עו"ד: |
ביהמ"ש קיבל בקשה לדחיית התביעה על הסף מחמת התיישנות. נדחתה טענת התובעים לתחולת סעיף 8 לחוק ההתיישנות, הואיל ולא הוכח שלתובעים 1-2 לא הייתה ידיעה בפועל, ואף לא ידיעה בכוח, של העובדות המהוות את עילת התביעה לאחר ראשית שנת 2003. נדחתה גם טענת התובעים בדבר תחולתו של סעיף 9 לחוק ההתיישנות.
התיישנות – נזיקין – תחילת המירוץ
התיישנות – תקופת ההתיישנות – תחילתה
התיישנות – תקופת ההתיישנות – חריגים המאריכים את התקופה
התיישנות – תקופת ההתיישנות – הארכתה
.
בקשה לדחיית התביעה על הסף מחמת התיישנות.
.
בית המשפט קיבל את הבקשה, בקובעו כדלקמן:
סעיף 8 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות"), שכותרתו "התיישנות שלא מדעת", קובע: "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה". חריג זה של גילוי מאוחר חל על כל רכיביה של עילת התביעה למעט רכיב הנזק, שלגביו חל ההסדר הקבוע בסעיף 89(2) לפקודת הנזיקין. נטל ההוכחה כי התקיים גילוי מאוחר חל על הטוען לו.
התובעים טענו כי המועד הקובע לתחילת מירוץ ההתיישנות הינו סוף שנת 2011, עת החלו להתפרסם התחקירים בנוגע להתנהלות המכון לרפואה משפטית, שאושרו על ידי משרד הבריאות. רק עקב הפרסומים למדו התובעים כי התנהלות המכון בקשר למנוח הייתה חלק ממחדלים שיטתיים של המכון בכל הנוגע לנטילת איברים מגופות ושמירתם במכון, ואז התגבש בידיהם לראשונה כוח התביעה. התובעים מוסיפים כי לפני כן לא ידעו שמעשי הנתבעים מקימים להם עילת תביעה.
דין הטענה להידחות. העובדות המהוות במקרה זה את עילת התביעה הן כי בוצעה נתיחה של גופת המנוח שלא כדין, וכי ניטלו מהגופה דגימות שלא כדין וללא ידיעת בני המשפחה, ונשמרו במכון. עובדות אלה נודעו לתובעים, גם לפי גרסתם, כמה שנים לפני שנת 2011. המידע שנוסף לתובעים, לפי טענתם, בשנת 2011 לגבי היקף התופעה, לגבי השיטתיות, לגבי חומרת המעשים ולגבי פסיקת פיצויים על ידי בתי המשפט בתביעות שהוגשו במקרים דומים, אינן חלק מהעובדות המהוות את עילת התביעה. לכל היותר מדובר בראיות העשויות לסייע לתובעים בהוכחת תביעתם. מדובר, איפוא, לכל היותר בגילוי מאוחר של ראיות.
אף אילו היה עולה בידי תובעים 1-2 להראות כי העובדות נתגלו להם בשלב מאוחר, לא היה די בכך, הואיל ועליהם להוכיח גם כי בזהירות סבירה לא היו יכולים למנוע את סיבת אי הגילוי, וזאת לא עשו. בהלכה הפסוקה נקבע כי סעיף 8 לחוק ההתיישנות כולל מבחן אובייקטיבי, שעל פיו נבחנת יכולתו של התובע לגלות את העובדות. אין די, אפוא, שהתובע יראה כי העובדות לא היו ידועות לו בפועל, עליו להוסיף ולהוכיח אי קיומה של ידיעה בכוח.
במקרה זה לא עמדו תובעים 1-2 בנטל המוטל עליהם, ולא הוכיחו כי אי ידיעתם את העובדות עומדת במבחן הסבירות. בכתב התביעה צוין שהאם הייתה מודעת לקיומה של פגישה בינואר 2003 בבית המשפחה עם נציגי צה"ל, הואיל וראתה את נציגי צה"ל כשהגיעו לבית. אף שלא השתתפה בפגישה, מאחר שלפי הנטען בתצהיר ויסאם התעלפה למראה לובשי המדים ופונתה לקבלת טיפול רפואי, יכולה הייתה האם לברר את הסיבה להגעת נציגי צה"ל לביתה כשהוטב מצבה. נראה כי כך היה נוהג אדם סביר בעקבות הגעה מפתיעה של נציגי צה"ל לביתו.
סעיף 9 לחוק ההתיישנות, שכותרתו "הודאה בקיום זכות" מאפס את מירוץ ההתיישנות במקרה שבו הודה הנתבע בזכותו של התובע, וזאת בין אם ההודאה ניתנה במהלך תקופת ההתיישנות ובין אם ניתנה לאחר שזו כבר הסתיימה. התובעים טוענים כי המועד הקובע לתחילת מירוץ ההתיישנות הוא 18.1.06, הוא המועד בו הודה לראשונה פרופ' היס, במסגרת קובלנה שהוגשה נגדו לבית הדין למשמעת של עובדי המדינה, בעבירת משמעת של רשלנות בקיום המוטל עליו כעובד מדינה.
דין הטענה להידחות. התובעים לא הצביעו על הודאה של פרופ' היס בעובדות הנדרשות על מנת לבסס את זכותם לפיצוי, ואף לא בזכותם לפיצוי. התובעים טוענים עוד, כי בהודעות משרד הבריאות שפורסמו בשנת 2011, "ניתנו הודאות של משרד הבריאות במחדליהם השיטתיים והמתמשכים של מי מהמבקשים". לא נמצאה באף אחת מהודעות משרד הבריאות הודאה העונה על תנאיו של סעיף 9 לחוק ההתיישנות. לפיכך, יש לדחות גם את טענות התובעים בדבר תחולתו של סעיף 9 לחוק ההתיישנות. |
| חזרה למעלה |
|
| 24 [ארנונה] [רשויות מקומיות] [בתי-משפט] |
|
| תא (ראשל"צ) 35733-05-10 עיריית לוד נ' עומר אלוחואח (שלום; ארז יקואל; 15/12/13) - 11 ע' |
| עו"ד: |
התובעת עמדה בנטל המוטל עליה במשפט האזרחי והוכיחה כי הנכס היה בשימוש הנתבע לשם מגורי משפחתו בעיקר התקופה הרלוונטית. התנהלותו הפסולה של הנתבע שומטת את בסיס טענותיו ובנסיבותיו הייחודיות של העניין, לא חלה בעניינו החזקה כנגד החלה למפרע של תשלומי החובה נשוא התובענה.
ארנונה – הטלתה – תיקון רטרואקטיבי
רשויות מקומיות – ארנונה – תיקון רטרואקטיבי
בתי-משפט – שימוש לרעה בהליכי בית-משפט – השתק
.
השאלה שניצבה במוקד המחלוקת בין הצדדים היא האם יש לחייב את הנתבע בתשלומי חובה בגין החזקתו בנכס בעיר לוד.
.
בית המשפט קיבל את התביעה ברובה, בקובעו כדלקמן:
במסגרת כתב האישום שהוגש כנגד הנתבע בהליך האחר, הוא הורשע יחד עם אחרים, על פי הודייתם, בעבירה של ביצוע עבודות ושימוש במקרקעין ללא היתר. בגזר הדין צויין, בין היתר, כי הנתבע בנה מבנה מגורים בשטח של כ-288 מ"ר – הוא הנכס כמסתבר באין בלתו ובו מתגוררים הוא ושמונה מבני משפחתו.
בניית הנכס הושלמה לצרכי מגורי הנתבע ומשפחתו למצער ביום 14.4.2003 – מועד הגשת כתב האישום בהליך האחר. הנתבע נמנע מלדווח על כך לתובעת, תוך העדפת הותרת מצב דברים עמום אשר למצבו של הנכס ולנוחותו כי רבה. בהינתן פסק הדין בהליך האחר, אין לאפשר לנתבע, לצאת נשכר מבחירתו המודעת לגלות טפח ולהסתיר טפחיים מעובדת מגוריו בנכס.
הלכה היא כי אין להתיר חיובי ארנונה רטרואקטיביים, אלא במקרים חריגים. יש לערוך איזון בין עניינו של הנתבע כפרט בסופיות החלטת הרשות, על מידת הסתמכותו עליה, לבין האינטרס הציבורי שבקיום הוראות הדין וגביית מס אמת.
השומה שהוציאה התובעת לנתבע ביום 31.12.2007 אשר לשנים 2003-2006, לא הייתה במהותה בבחינת תיקון טעות טכנית שנפלה בהודעות חיוב, אלא חיוב ראשון וחדש של ארנונה כללית בגין הנכס, שעד לאותה עת, לא חויב כלל בתשלום. אשר לחיוב לשנת 2007 משהושת במהלך שנת הכספים, אין הוא נופל לגדר חיוב רטרואקטיבי.
אשר לעיקר החיוב הקשור בשנים 2003-2006, יש להעדיף הגשמת ערכים של צדק ואת האינטרס הציבורי של כלל תושבי העיר לוד ולקבוע כי מפני אלו, נסוג אינטרס ההסתמכות של הנתבע. לאור נסיבות העניין הייחודיות, הצורך בתשלום עיקר החוב נשוא התובענה שנגרע מהקופה הציבורית של התובעת, גובר על הקושי שבהגדרת חלקו כחיוב רטרואקטיבי.
מבוקשו של הנתבע לאחוז בחבל העובדות בשני קצותיו נדחה בזאת. טיעוניו בעדותו ובמסגרת התצהיר בבקשת רשות להתגונן עומדים בסתירה עובדתית חזיתית לטיעוניו בהליך האחר ובנסיבות אלו. הילוכו החופשי של הנתבע בעובדות ההליכים המשפטיים השונים בהם הוא מעורב, פוגע בטוהר ההליך המשפטי, באמון הציבור במערכת המשפט ויש במעשיו משום ניצול לרעה של ההליכים המתנהליים בבית המשפט. לאור אלו, יש להחיל בעניינו של הנתבע השתק שיפוטי נכחו יש לקבוע כי הנתבע מושתק מלטעון מלפניי שלא התגורר בנכס.
התובעת עמדה בנטל המוטל עליה במשפט האזרחי והוכיחה כי הנכס היה בשימוש הנתבע לשם מגורי משפחתו בעיקר התקופה הרלוונטית. התנהלותו הפסולה של הנתבע שומטת את בסיס טענותיו ובנסיבותיו הייחודיות של העניין, א חלה בעניינו החזקה כנגד החלה למפרע של תשלומי החובה נשוא התובענה. |
| חזרה למעלה |
|
| 25 [ראיות] |
|
| תא (ת"א) 32750-08 טל זפרני נ' המאגר בע"מ - חברה לבטוח (שלום; אליהו קידר; 15/12/13) - 7 ע' |
| עו"ד: |
תוצאות פוליגרף לא יהיו קבילות כראיה – גם לא במשפט אזרחי – אלא בהסכמת הצדדים. אולם גם משניתנה הסכמה שכזו לא יהיה בה להפוך ממצאי הפוליגרף לראיה מכרעת, אלא אם הצדדים הסכימו במפורש כי תוצאות הבדיקה הן שיכריעו בשאלה שבמחלוקת. במקרה דנן, לא נמצאה הסכמה מפורשת של התובע כי ממצאי הבדיקה יהוו ראיה מכרעת במחלוקות בין הצדדים לעניין אמיתות נסיבות התאונה.
ראיות – פוליגרף – קביעת מימצאים לפיו
ראיות – פוליגרף – הסכם לעריכתו
.
תביעה לפיצויים על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות הדרכים, התשל"ה-1975. הנתבעת סירבה לפצות התובע בטענה כי גרסתו של התובע אינה אמת, נסיבות התאונה לטענתה לא התרחשו על פי גרסת התובע והתובע נמצא דובר שקר על פי ממצאי בדיקת פוליגרף. הכרעה זו עוסקת אך בשאלת אחריותה של הנתבעת לפיצוי התובע, אם בכלל.
.
בית המשפט פסק כי:
הנתבעת טענה כי לממצאי בדיקת הפוליגרף משקל מכריע משום שעל פי ההסכם עליו חתום התובע: "בדיקת הפוליגרף לא תמנע מהתובע בדיקה נוספת מטעמו מבלי שתוצאותיה יחייבו את הפו"ל ו/או לפנות לערכאות משפטיות בהן יטען כנגד מהימנות הבדיקה, נסיבות עריכתה, אופן עריכתה ממצאיה ומסקנותיה". הנתבעת טוענת כי התובע מעולם לא ערער על תוצאות הבדיקה, לא ביקש להציג תוצאות בדיקה אחרת מעצמו ולא טען נגד מהימנות הבדיקה עצמה.
אין לקבל את טענת הנתבעת. טענותיה של הנתבעת אכן מורות כי ממצאי בדיקת הפוליגרף, על פי נסיבות המקרה הנן קבילות ויכולות לשמש כראיה. על כך הסכים התובע מפורשות עת חתם על ההסכם. אולם הנתבעת מנסה לגזור מהסכמה זו, הסכמה נוספת – הסכמה כי ממצאי הבדיקה יהיו ראיה מכרעת ועיקרית. לא רק שאין הוראה כזו בהסכם, אלא גם ככל העולה מההסכם היה ידוע לצדדים כי יכול להיות ומי מהם לא יסכימו לממצאי הבדיקה, מסיבותיהם ויוכלו לגשת לערכאה המבררת ולהתדיין בה.
ההלכה קבעה כי קיימת הסכמה, גם בקרב המצדדים בשימוש בפוליגרף, כי לבדיקה שיעור לא מבוטל של תוצאות שגויות. לאור זאת, תוצאות הפוליגרף לא יהיו קבילות כראיה – גם לא במשפט אזרחי – אלא בהסכמת הצדדים. אולם גם משניתנה הסכמה שכזו לא יהיה בה להפוך ממצאי הפוליגרף לראיה מכרעת, אלא אם הצדדים הסכימו במפורש כי תוצאות הבדיקה הן שיכריעו בשאלה שבמחלוקת. לא נמצאה הסכמה מפורשת של התובע ו/או ב"כ כי ממצאי הבדיקה יהוו ראיה מכרעת במחלוקות בין הצדדים לעניין אמיתות נסיבות התאונה.
ביהמ"ש סבור התובע הוכיח את נסיבות התאונה הן במסמכים והן בעדויות. קביעה זו אינה ממאנת טענה עתידית להעדר קשר סיבתי בין הנזק הנטען לתאונה, אולם בשלב הנוכחי בו אנו נמצאים ונדרש להוכיח את עצם נסיבות התאונה ועצם התרחשותה, עלה בידי התובע להוכיח כי התאונה התרחשה עת ביקש לפנות שמאלה והחליק על הכביש עם האופנוע.
משכך, יש מקום להתקדם בהליך, על פי הקביעה כי ביום התאונה החליק התובע על הכביש בעת פנייתו שמאלה, נפל על פלג גופו השמאלי. |
| חזרה למעלה |
|
| 26 [משפט מינהלי] |
|
| תפ (כ"ס) 9591-09-10 מדינת ישראל נ' ירון עשת (שלום; נאוה בכור; 15/12/13) - 13 ע' |
| עו"ד: קובי לן, דורון ניר צבי |
ביהמ"ש הרשיע נאשם בעבירות של כניסה לשטח מוגבל ללא היתר לפי סעיף 27(א)(1) לחוק יישום תוכנית ההתנתקות. נפסק, כי על ביהמ"ש לנקוט משנה זהירות טרם יפלוש לתחומיו של המחוקק בקביעת נורמטיביות של חוק – או העדרה של זו.
משפט מינהלי – חוק יישום תוכנית ההתנתקות – חוקיותו
כנגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של כניסה לשטח מוגבל ללא היתר לפי סעיף 27(א)(1) לחוק יישום תכנית ההתנתקות, התשס"ה-2005 (להלן: "החוק").
.
בית המשפט הרשיע את הנאשם, בקובעו כדלקמן:
התביעה עמדה בנטל הוכחת המיוחס לנאשם בכתב האישום, מעבר לכל ספק סביר. הנאשם בעצמו בהודעותיו לא כפר בהימצאותו בחומש, וטען כי לא ביצע עבירה. גם בעדותו בבית המשפט, חזר על טענתו כנ"ל בציינו כי מותר לו לשהות במקום. הוא ידע שהישוב פונה ושאסור להיות בו. הנאשם אף אישר כי קיים סיכון בטחוני בהגעת יהודים לחומש ולכן הצטייד בנשק אישי.
משכך, ברי כי הנאשם ידע שהימצאותו בחומש אסורה, הכיר וידע את גבולות היישוב, וטענתו בדבר העדר שילוט – כבושות ובלתי מהימנות. טענותיו בדבר ההיתר להיות במקום נגזרות ממשאלת לב פוליטית והתרסה נגד קביעת החוק.
מקור האיסור לשהייה בחומש הוא סעיף 27(א)(1) לחוק יישום תכנית ההתנתקות, התשס"ה-2005. לעניין תקפותו של החוק – ניתנה החלטה ביום 18.7.11 המהווה חלק בלתי נפרד מהכרעת דין זו כי תכלית תכנית ההתנתקות הייתה לשמר את השטח הרלבנטי לחוק כשהוא מפונה, וליישומה עומד הפרק העונשי המגשים תכלית זו.
ב"כ הנאשם הפנה לנטען בת"פ 2187/09 (שלום כ"ס) כי מטרות החוק קרסו, לא צודק לאוכפו, וכי אין עוד תכלית ראויה בקיומו נוכח האכזבה בבסיסו מבחינה מדינית, צבאית ומבחינת יחסי ישראל והערבים.
כפי שנקבע שם עדי ההגנה הנ"ל שטחו בפני טענות כבדות משקל הנגזרות ממומחיותם וניסיונם רב השנים. עם זאת, אין בכך די כדי לקבוע ממצאים כלשהם באשר למיצוי תכלית החוק אם לאו. בהקשר זה, על ביהמ"ש לנקוט משנה זהירות טרם יפלוש לתחומיו של המחוקק בקביעת נורמטיביות של חוק – או העדרה של זו.
גם טענות הנאשם בנוגע להגנה מן הצדק, נוכח אפליה בין יהודים וערבים ישראלים המגיעים לחומש – לא הוכחה כדבעי, ואין לקבוע כל ממצא בנוגע לטענה זו. בצד זאת, טענות כנ"ל יכולות לשמש מסד לקביעת עונשו של הנאשם. |
| חזרה למעלה |
|
| 27 |
|
| תוב (ב"ש) 55880-08-10 עליא אבו סבית נ' ועדה מקומית לתכנון ובניה שמעונים (שלום; יעקב דנינו; 12/12/13) - 12 ע' |
| עו"ד: גלעד אבני, שגב פלץ |
ביהמ"ש דחה בקשה להארכת מועד ביצוע צו הריסה. זאת בשים לב לכך שלא היה מקום להגיש הבקשה בשל העדר חתימה על ערבות צד ג', וכן בהתחשב בדרך הילוכה של המבקשת באופן הגשת הבקשה, ובפרט, בהעדר אופק תכנוני נגלה לעין.
תכנון ובנייה – הריסה – ביצועה
תכנון ובנייה – הריסה – עיכוב ביצוע
.
בקשה להארכת מועד ביצוע צו הריסה שניתן במסגרת גזר הדין, בו נצטוותה המבקשת, בין היתר, להרוס את המבנה נשוא כתב האישום, וזאת עד ליום 10.9.13, תוך שעיכוב ביצוע הצו הותנה – בהסכמת הצדדים – בחתימה על ערבות צד ג' בסך 50,000 ₪ לפקודת המאשימה, וזאת לשם הבטחת ההריסה.
.
בית המשפט פסק כי:
יש ממש בטענת המשיבה, לפיה, משלא נחתמה ערבות צד ג', שהיוותה תנאי מוסכם בין הצדדים לעיכוב ביצוע צו ההריסה, לא קרם עיכוב הביצוע, ומשלא עוכב הצו, לא ניתן להגיש בקשה להאריך את אשר לא החל.
ניתן היה לסיים ההחלטה בזו המסקנה, אך מאחר שגם המשיבה לא הסתפקה במילות אחדות, ביהמ"ש עמד על הנמקות נוספות, מכוחן מסקנה זו שואבת חיזוק. ברי כי להמשך הדברים יש מקום, רק אם ניתן היה להניח לטובת המבקשת כי פעלה כמצוות גזר הדין, וצירפה חתימה על ערבות צד ג', שכן, בהעדר הנחה מעין זו – אין רבותא למועד הגשת הבקשה או להיתכנות התכנונית ביחס למבנה. משכך, תבוא המשך היריעה למעלה מן הצריך.
בהתאם לתקנה 2(א) לתקנות התכנון והבניה (סדרי דין בבקשה לפי סעיף 207 לחוק), התשס"ט-2008 (להלן: "התקנות") יש להגיש את הבקשה לא יאוחר מעשרים ואחד יום טרם כניסת צו ההריסה לתוקף. במקרה דנא, צודקת המשיבה כי אומנם המבקשת לא פעלה כמתחייב, שעה שהגישה בקשתה באיחור. המבקשת לא טרחה לספק הסבר כלשהו למחדלה, משל היו הוראות התקנות המלצה בעלמא. המבקשת אף אינה חשה חוסר נוחות, לפנות לאותו בית משפט אשר העניק לה ארכה מוגבלת בטיבה לביצוע צו ההריסה, תוך שהיא בוחרת להתעלם מהקבוע בהחלטה, וכיום היא מבקשת כי בית המשפט יטה אליה חסדו, ויורה על מתן ארכה נוספת לביצוע צו ההריסה.
אפשר כי אילו בעיתוי הגשת הבקשה לבדו היה מתמצה הפגם, ולו ביהמ"ש התרשם כי לגופו של עניין, היתר הבנייה מצוי כפסע מידה של המבקשת, לא היה בא לדון הבקשה לשבט, שכן, דומה כי ניתן היה לרפא המחדל בדרך של פסיקת הוצאות הולמות. ואולם, לא כך הם פני הדברים.
המדיניות שהותוותה על ידי בית המשפט העליון, היא שצווים להריסת מבנים יש לבצע במועד, וכי על בתי המשפט להאריך מועד ביצועם רק כאשר היתר הבניה מצוי בהישג יד. המבקשת מודה שלא קיים פתרון תכנוני זמין, ובודאי שאין בנמצא היתר המצוי בהישג יד ממשי. יתר על כן, מדברי המבקשת עולה כי היא חפצה להיוותר במבנה, לא מחמת שיש היתכנות קונקרטית לקבלת היתר למבנה נשוא כתב האישום, אלא על מנת שהמבנה ישמש "כאיתור זמני" עד למציאת "מקום של קבע" או "פתרון מגורים חליפי". ואולם, לא נמצאה בגזר הדין, ובודאי שלא בתקנות, אפשרות להגיש בקשה לעיכוב ביצוע צו, לצורך המתנה להכשרת מבנה חלופי, זולת זה הנקוב בגזר הדין.
נוכח כל האמור, בשים לב לכך שלא היה מקום להגיש הבקשה בשל העדר חתימה על ערבות צד ג', וכן בהתחשב בדרך הילוכה של המבקשת באופן הגשת הבקשה, ובפרט, בהעדר אופק תכנוני נגלה לעין – יש לדחות את הבקשה. |
| חזרה למעלה |
|
| 28 [עונשין] |
|
| תפ (עכו) 3263-07 מ.י. ו. מחוזית לתכנון ובניה - צפון נ' שפיק חמזה (שלום; זהבה (קאודרס) בנר; 11/12/13) - 7 ע' |
| עו"ד: |
ביהמ"ש דחה בקשת נאשם שהורשע בעבירות בנייה, להמיר את המאסר במקום קנס שהוטל עליו, למאסר לריצוי בעבודות שירות. בעבירה שיש בצידה פן כלכלי בולט יש חשיבות דווקא לענישה כלכלית שתהפוך את ההתנהלות העבריינית הנמשכת של הנאשם לבלתי משתלמת, מה גם שהנאשם כבר זכה להתחשבות במצבו האישי והכלכלי בעת שהופחת שיעור הקנס.
עונשין – דרכי ענישה – מאסר חלף קנס
.
בקשת הנאשם להמרת תשלום הקנס שהושת עליו במאסר שירוצה בדרך של עבודות שירות, לפי סעיף 51 ב' לחוק העונשין. זאת, לאחר שהנאשם הורשע בעבירת בניה תוך הפרת צו שיפוטי קודם ולאחר שביהמ"ש המחוזי, בערעור, הפחית את שיעור הקנס ופרס אותו ל-50 תשלומים.
.
בית משפט השלום דחה את הבקשה ופסק:
המאסר במקום קנס נועד ליצור תמריץ לנאשם לשלם את הקנס שהוטל עליו ולייעל בכך את הליך האכיפה של התשלום. הוא אף בעל אופי עונשי במובן זה שהוא משליך במישרין על גובה הקנס שהנאשם חויב לשלמו ומהווה תחליף ישיר לקנס זה. כפי שנקבע בפסיקה, בבוא ביהמ"ש להמיר את המאסר במקום קנס למאסר לריצוי בעבודות שירות, עליו להתחשב בנסיבותיו המיוחדות של כל מקרה, במהות העבירה ונסיבותיה, באישיות העבריין ונסיבותיו ובצורכי החברה והשעה. אופי העונש, סוגו ואופן תשלום הקנס הינו חלק בלתי נפרד ממארג הענישה. פעולותיו של הנאשם חמורות ביותר העולות לידי
בזיון מוחלט של הליכי משפט וגרימת נזקים קשים לגורמי התכנון והבנייה ולפגיעה אנושה בטבע. מדובר בעבירה שיש בצידה פן כלכלי בולט ומכאן שיש חשיבות דווקא לענישה כלכלית שמטרתה להפוך את ההתנהלות העבריינית הנמשכת של הנאשם לבלתי משתלמת. כמו כן, הנאשם כבר זכה להתחשבות במצבו האישי והכלכלי. הנאשם לא הצביע בבקשתו על שינוי מהותי או הרעה במצבו הכלכלי. בהמרת הקנס למאסר שירוצה בעבודות שירות, יהא משום הפיכת עונש הקנס ל"אות מתה". עצם העובדה כי מאסר בפועל עומד מול עיניו של הנאשם-יהא בה משום "ערך מדרבן" לתשלום הקנס. המקור הכספי אשר בו עשה שימוש הנאשם לצורך מימון הבנייה הבלתי חוקית, יוכל לשמש גם למימון הקנס שהושת עליו במסגרת פסק הדין. |
| חזרה למעלה |
|
| 29 [ראיות] [נזיקין] |
|
| תא (צפת) 31569-12-11 ח'אלד עמאשה נ' הכשרת היישוב חברה לביטוח בע"מ (שלום; רבקה איזנברג; 11/12/13) - 10 ע' |
| עו"ד: |
ביהמ"ש קבע כי התאונה ארעה בנסיבות הנטענות בכתב התביעה, ומהווה לפיכך תאונת דרכים כהגדרתה על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. במקרה דנן, נוכח מצבו הרפואי של התובע לאחר הפציעה כעולה מהעדויות שהושמעו וכעולה מהרישום במסמכים הרפואיים, לא סביר כי לתובע היתה שהות להמציא גרסה וביהמ"ש שוכנע כי עדותו ביחס לנסיבות פגיעתו היתה מהימנה ונתמכה גם בנמסר מפיו בבדיקתו בחדר המיון.
ראיות – עדות – עדות יחידה
ראיות – עדות – בחינתה
נזיקין – פיצויים לנפגעי תאונות דרכים – ניצול הכוח המיכני של הרכב
.
תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף, בהתאם לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה- 1975 (להלן: "החוק").
.
בית המשפט פסק כי:
לאחר שעיין בכל החומר שבפניו והתרשם באופן בלתי אמצעי מהעדים שהעידו, ביהמ"ש שוכנע כי יש לקבל את גרסת התובע. אמנם, נטל ההוכחה מוטל על התובע בבחינת "המוציא מחברו עליו הראיה". אולם, כדי להרים נטל זה די במאזן הסתברויות של 51% להעדפת גרסתו של התובע.
במקרה דנן, עדות התובע בתצהירו מהימנה וקוהרנטית להודעתו במשטרה, לחקירתו על ידי החוקר ולחקירתו בבית המשפט. אמנם המדובר בעדות יחידה ביחס לעצם התרחשות התאונה, שכן אין חולק שגם לטענת התובע, אביו וסוהיל הגיעו למקום התאונה רק לאחר התרחשותה. יחד עם זאת, עדות זו נתמכה במסמך הרפואי אשר נרשם סמוך למועד התאונה ונתמכה בעדות האב וסוהיל ביחס למצב אותו ראו עת הגיעו למקום התאונה מייד בסמוך להתרחשותה.
לא נמצא כי יש בטענות הנתבעת כדי להצביע על סתירות מהותיות בעדויות המערערות את גרסת התובע. ביחס לעצם התרחשות התאונה ונסיבותיה, העדויות היו סדורות ותואמות. עיון בתמלילים שהוגשו מעלה כי ביחס לסתירות עליהן הצביעה הנתבעת, הרי בחלקן אינן סתירות מהותיות, חלקן אינן סתירות אלא נובעות מפרשנות של הנתבעת, וחלקן ניכר בהן כי נבעו מחוסר הבנה, או ידע של הנחקרים.
ביחס לאופן התרחשות התאונה היו העדויות זהות: התובע הצהיר כי התקרב למרסס שהיה מחובר לטרקטור, הושיט ידו למקום בו מחובר הדרי השפט המסתובב על מנת לראות מודד מים, ואז נפגע בחגורה של הדרי שפט באצבעות 2 ו-3 של יד ימין. גם סוהיל אשר הגיע למקום מיד לאחר התאונה, מסר בהודעתו למשטרה ובחקירתו את אותה גרסה, על פיה ידו של התובע נתפסה בחגורה המסתובבת. גם האב מסר גרסה זו בחקירתו על ידי החוקר ובחקירתו בבית המשפט.
ההלכה היא כי בדרך כלל תהיה לגרסה הנמסרת מפי התובע סמוך לנסיבות האירוע משקל רב. במיוחד יינתן משקל ראייתי נכבד לרשום בתעודה הרפואית הראשונה, כאשר הגרסה שם נמסרה בזמן אמת, בטרם הספיק הנפגע להתייעץ או לרקום גרסה.
במקרה דנן, נוכח מצבו הרפואי של התובע לאחר הפציעה כעולה מהעדויות שהושמעו וכעולה מהרישום במסמכים הרפואיים, לא סביר כי לתובע היתה שהות להמציא גרסה וביהמ"ש שוכנע כי עדותו ביחס לנסיבות פגיעתו היתה מהימנה ונתמכה גם בנמסר מפיו בבדיקתו בחדר המיון.
בסיכומיה לא חזרה הנתבעת על הטענה כאילו אין המדובר בתאונת דרכים כהגדרתה בחוק. למעלה מן הצורך יצויין, כי בהתאם לעדויות, התאונה ארעה בעת שהטרקטור היה מונע ובעת שיד התובע נתפסה בחגורה המסתובבת, כתוצאה מכח מכני זה. גם אם אין המדובר במאורע הנכנס תחת הגדרת שימוש ברכב "מנועי למטרות תחבורה", הרי הוא נכנס בהגדרה המרבה על פיה ייחשב כתאונת דרכים גם: "מאורע שנגרם עקב ניצול הכח המכני של הרכב ובלבד שבעת השימוש כאמור לא שינה רכב את ייעודו המקורי".
לאור כל האמור, יש לקבוע כי התאונה ארעה בנסיבות הנטענות בכתב התביעה, ומהווה לפיכך תאונת דרכים כהגדרתה על פי חוק. |
| חזרה למעלה |
|
| 30 [נזיקין] [דיון פלילי] |
|
| תאמ (י-ם) 1992-03-13 פלוני נ' מדינת ישראל (שלום; אברהם רובין; 11/12/13) - 9 ע' |
| עו"ד: |
ביהמ"ש קיבל את התביעה בכל הנוגע למחדלה של המשטרה להודיע להורי התובע על דבר מעצרו. עסקינן במי שהיה קטין בזמן האירוע, וככזה יש למשפט ענין רב להקפיד שזכויותיו ישמרו. המשטרה אמנם פעלה בתום לב, ואין לשכוח את האילוצים שבמסגרתם היא פועלת בדרך כלל, ובזמן משמרת הלילה בפרט, ברם אין בכך כדי לפטור אותה מחבות בנזיקין. חובת ההודעה להורי הקטין הינה חובה פשוטה וקלה ליישום, ורק חוסר תשומת לב גרם לכך שבמקרה הנדון היא לא קוימה כהלכתה.
נזיקין – אחריות – משטרה
דיון פלילי – עיכוב – חוקיות העיכוב
דיון פלילי – מעצר – חוקיותו
דיון פלילי – מעצר – קטין
.
תביעה לפיצויים בסכום של 75,000 ₪ בגין עיכובו ומעצרו שלא כדין, כך לפי הטענה, של התובע, שהיה קטין במועד הרלוונטי לתביעה, ובגין הפרת זכויותיו בעת מעצרו.
.
בית המשפט קיבל את התביעה בחלקה, בפוסקו כי:
באשר לחוקיות העיכוב – אין מחלוקת על כך שההחלטה הראשונית בדבר עיכובו של התובע נעשתה כדין, אולם סעיף 73 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: "חוק המעצרים"), קובע כי עיכוב לא ימשך למעלה משלוש שעות, אלא אם קצין האריך את משך העיכוב בשלוש שעות נוספות. במקרה דנן, עוכב התובע בשעה 19:10 והוא נעצר בשעה 23:25, קרי – כשעה ורבע לאחר שפג תוקפו של העיכוב. יוצא, אם כן, כי המשטרה נהגה שלא כהלכה בכך שלא האריכה את העיכוב.
ואולם, אין במחדלה זה של המשטרה כדי לזכות את התובע בפיצוי, מן הטעם שלא נגרם לו כל נזק כתוצאה ממחדלה של המשטרה. גם אם המשטרה הייתה נוהגת כהלכה, היא הייתה מאריכה את עיכובו של התובע או מחליטה על מעצרו, שכן שחרורו של התובע באותו זמן לא עמד כלל על הפרק לנוכח העובדה שהוא ויתר חבריו טרם נחקרו. אשר על כן, בכל הנוגע לחוקיות העיכוב התביעה נדחית.
באשר לחוקיות המעצר – על פי סעיף 27 לחוק המעצרים, לאחר שחשוד, אשר עוכב או נעצר ללא צו, מובא לתחנת המשטרה על הקצין הממונה ולהחליט האם מוצדק להורות על מעצרו של החשוד ל-24 שעות על יסוד אחת מעילות המעצר המנויות בסעיף 13 לחוק. ביהמ"ש קבע כי נכון לאותו רגע, החשד הסביר נגד התובע לא הופרך כליל, ובהחלט היה מקום לחקור אותו ואת חבריו כדי לברר עד תום מה היה חלקו באירוע. אשר על כן, התקיים בנוגע לתובע חשד סביר כנדרש בחוק, לגבי שתי העבירות.
אשר לעילת המעצר; תקיפת שוטר, לא כל שכן בחבורה, מלמדת על מסוכנות המקימה עילת מעצר. זאת ועוד, גם לו הייתה מתקבלת הטענה שהתקיים חשד סביר רק לגבי העבירה של כניסה לשטח סגור, הרי שהתקיימה בעניינו של התובע עילת מעצר, כיוון שהיה חשש שאם הוא ישוחרר הוא ישוב וייכנס לשטח הצבאי הסגור. חשש זה התבסס על העובדה, שאינה מוכחשת, לפיה יום לפני המעצר הצטווה התובע לעזוב את השטח, והוא אמנם עזב אותו, אך הוא השאיר מאחוריו את חפציו במטרה לשוב לשטח לאחר שהשוטרים ילכו. אשר על כן, יש לקבוע כי התובע נעצר כדין.
באשר להודעה להורי התובע בדבר מעצרו – סעיף 19(ג1) לחוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול), תשל"א-1971, קובע כי: "הגיע קטין חשוד לתחנת המשטרה, או הובא אליה כשאינו עצור, לפי הוראות סעיף 67(ב) לחוק המעצרים, או נעצר קטין חשוד, יודיע על כך הקצין הממונה, בלא דיחוי ולאחר שיידע את הקטין כי בכוונתו לעשות כן, להורהו, ואם לא ניתן לאתר את הורה הקטין במאמץ סביר, לקרוב אחר, אלא אם כן אין אפשרות לאתר מי מהם במאמץ סביר בנסיבות העניין".
נראה כי לאחר תום חקירתו של התובע נשכח נושא מתן ההודעה להוריו. בהעדר ראיה אחרת, יש לקבל את עדות אבי התובע לפיה נודע לו על מעצר בנו, מפי אחד מחבריו של התובע, רק ביום 27.3.11 בשעת הצהריים. לפיכך, התובע שהה במעצר מיותר במשך מספר שעות מרגע שבו החליט הקצין אייל דשא על שחרורו בערבות ועד שנודע לאבי התובע לראשונה על מעצרו בשעות הצהריים.
במקרה דנן, מחדלה של המשטרה מגיע כדי רשלנות המצמיחה אחריות בנזיקין. עסקינן במי שהיה קטין בזמן האירוע, וככזה יש למשפט ענין רב להקפיד שזכויותיו ישמרו. המשטרה אמנם פעלה בתום לב, ואין לשכוח את האילוצים שבמסגרתם היא פועלת בדרך כלל, ובזמן משמרת הלילה בפרט, ברם אין בכך כדי לפטור אותה מחבות בנזיקין. חובת ההודעה להורי הקטין הינה חובה פשוטה וקלה ליישום, ורק חוסר תשומת לב גרם לכך שבמקרה הנדון היא לא קוימה כהלכתה. אשר על כן, יש לקבל את התביעה בכל הנוגע למחדלה של המשטרה להודיע להורי התובע על דבר מעצרו.
כתוצאה מרשלנות המשטרה התובע הוחזק במעצר מיותר במשך כחמש שעות. בבחינת שיעור הפיצוי שיש לפסוק בגין כך לתובע יש להביא בחשבון את העובדה שהוא היה קטין, ושהיה זה מעצרו הראשון. עם זאת יש להביא בחשבון כי לא מדובר במקרה בו המעצר כולו היה מנוגד לדין, אלא במקרה שבו המעצר הראשוני בוצע כדין, אך הוא התארך מעבר לצורך. ביהמ"ש פסק לתובע פיצוי בסך של 2,000 ₪. |
| חזרה למעלה |
|
| 31 [חינוך] |
|
| תא (עכו) 8016-10-08 קתאקית בע"מ נ' משרד החינוך והתרבות- מדינת ישראל (שלום; שושנה פיינסוד כהן; 10/12/13) - 16 ע' |
| עו"ד: פהד שיח' מוחמד |
לכאורה התובעת אינה זכאית לתקצוב בהעדר רישום כדין. כל מסקנה אחרת, משמעה מתן גושפנקא לעקיפת תקנות הרישום ומתן פתח לתביעת תקציבים בדיעבד על בסיס קביעת עובדות בשטח וללא הסדרת רישום. אלא שבמקרה דנן, התובעת הוכיחה כי משרד החינוך החליט על תקצוב מוסדותיה לשנת תשס"ז אך לא פעל להעברת התקציב בשלמות. לפיכך, דין התביעה להתקבל.
חינוך – מוסד חינוך – תיקצוב
חינוך – מוסד חינוך – מוסד מוכר שאינו רשמי
חינוך – מוסד חינוך – רישיון
.
התובעת, חברה המפעילה גני ילדים פרטיים בכפר ג'דיידה-מכר, עותרת בתביעה כספית לחיוב הנתבעת בתקצוב מוסדותיה לשנת הלימודים תשס"ז (2006-2007). התובעת העמידה תביעתה על סך 158,732 ₪, המהווים לטענתה הפרש התקציב שלא שולם לה.
.
בית המשפט קיבל את התביעה, בקובעו כדלקמן:
תקנות לימוד חובה וחינוך ממלכתי (רישום), תשי"ט-1958 (להלן: "תקנות הרישום") מסדירות את אופן ביצוע רישום התלמידים למוסדות החינוך בתחומי הרשות המקומית. חובת הרישום מוטלת על הורי התלמידים, ועליהם לפעול להסדרתה גם אם מבקשים כי ילדיהם יתחנכו במוסד חינוך מוכר שאינו רשמי. חובת הסדרת רישום על-פי תקנות הרישום, מטרתה להבטיח את התכלית של הענקת חינוך חינם, והיא מהווה בסיס לפעלו של משרד החינוך ולקבלת כספי התמיכה.
שאלת מעמדה של התובעת כמוסד חינוך מוכר שאינו רשמי אינה שנויה במחלוקת בתביעה זו. העובדות מלמדות, כי בפועל החלה התובעת בהפעלת גניה בראשית שנת תשס"ז (2006-2007) בטרם נענתה בקשתה לקבלת רישיון. בדיעבד, הרישיון שהונפק לה הוחל רטרואקטיבית כבר מתחילת שנת הלימודים.
בפסיקות שונות, הורו בתי המשפט לעניינים מנהליים, על התאמת וביצוע רישום לגנים של מוסדות חינוך מוכרים בלתי רשמיים, ע"פ רישיון בר תוקף, גם אם במועד הרישום טרם הונפק להם רישיון כדין מחמת מחדל שאינו בשליטתם. מאידך, מצויה גם עמדה אחרת בפסיקה ביחס לתיקון הרישום רטרואקטיבית ובהתאם למצב בפועל. מכל מקום ולכל הדעות, לא ניתן להורות על תקצוב בהעדר רישום כלל. כעולה מהוראות התקנות, הנטל להסדיר את הרישום במועצה מוטל על הורי התלמידים. בענייננו לא הוכח כי הדבר נעשה.
בהעדר כל הלכה אחרת, המסקנה הינה כי בהעדר רישום לא צומחת זכות התקצוב, גם אם בפועל אוחזת התובעת ברישיון בר-תוקף. בית משפט זה אינו יכול לשמש ככלי שרת בידי מוסדות חינוך שאינם רשמיים לעקיפת תקנות הרישום. אלא אם כן משרד החינוך עצמו מוותר על דרישותיו על פי אותן תקנות. הדברים אמורים בפרט ביחס לתביעה כספית שהוגשה למעלה משנה מתום שנת הלימודים תשס"ז. מסקנה זו מתחייבת כעניין שבמדיניות ועל מנת להבטיח תקינות פעילותו של משרד החינוך והבטחת שוויון במובן הרחב.
במצב דברים זה היה לכאורה לקבוע כי התובעת אינה זכאית לתקצוב בהעדר רישום כדין. כל מסקנה אחרת, משמעה מתן גושפנקא לעקיפת תקנות הרישום ומתן פתח לתביעת תקציבים בדיעבד על בסיס קביעת עובדות בשטח וללא הסדרת רישום. לזאת בית המשפט אינו יכול לתת יד.
הכל שריר ונכון ובנסיבות אחרות לא היה מקים לתובעת את זכות התקצוב בהעדר רישום, במסגרת תביעה כספית, ובלא שהוגשה בקשת התמיכה במועד. אלא שבמקרה זה, בשלהי שנת הלימודים תשס"ז, נענתה הנתבעת לתקצוב חלקי של גני התובעת לשנת הלימודים שבמחלוקת בסך 80,000 ₪. כעולה ממכתבו של רונן דוד, סגן בכיר לחשב משרד החינוך, תוקצבה התובעת בכספים על סך 80,000 ₪, לאחר בדיקת רשימת התלמידים ומש"נמצא כי 35 ילדים שברשימת החברה לא נרשמו בגנים אחרים", לאחר בדיקת מסמכי החברה לגופם, ומשצוין כי "נוהל התקצוב הועבר לחשבות המשרד לאחר התאריך האחרון להגשה ב-30.6.06" ולמעשה תוך שמחלה הנתבעת על הפגם באי הגשת בקשת התקצוב במועד.
עוד לא נסתרה טענת התובעת, כי נוהל התקציב לשנת תשס"ז הנו 682.09 ₪ לחודש בעבור כל ילד. המדובר בראיות שהנטל על הבאתן מוטל היה על משרד החינוך, אשר לו המידע המהימן בנקודה זו. משרד החינוך לא פעל להצגתן ולא נסתרו הסכומים הנטענים על ידי התובעת. בסופו של יום, הוכיחה התובעת כי משרד החינוך החליט על תקצוב מוסדותיה לשנת תשס"ז אך לא פעל להעברת התקציב
בשלמות. הטענה, כי התקציב המגיע בעבור 35 תלמידים שהתחנכו במוסדותיה לשנת תשס"ז עומד בכללותו על סך 238,732 ₪, מהם שולמו לה 80,000 ₪ בלבד, לא נסתרה כלל. הנתבעת כלל לא קבלה על הסכומים הנטענים לגופם ולא הציגה ולו בדל ראיה לסתור.
לאור כל האמור, דין התביעה להתקבל. יתרת התקציב לה זכאית התובעת על פי תקנות הרישום, בסך 158,732 ₪ תשולם לתובעת, כשהיא נושאת הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 9.8.2007 (מועד קבלת ההחלטה על תקצוב גני התובעת) ועד מועד מתן פסק הדין. |
| חזרה למעלה |
|
| 32 [רשויות מקומיות] [פרשנות] [עשיית עושר ולא במשפט] |
|
| תא (אשד') 36843-06-12 עיריית אשדוד נ' אסתיקאר חברה בע"מ (שלום; עמית כהן; 10/12/13) - 6 ע' |
| עו"ד: ינון פריד, שמואל מישוק |
הצדדים הסכימו כי התובעת לא הייתה רשאית להשכיר את החניות לנתבעת. אולם, יש לקבל את עמדת התובעת כי למרות זאת, היא רשאית לחייב את הנתבעת בתשלום עבור השימוש שעשתה במקומות החניה, בדיעבד. על הנתבעת לשלם לתובעת דמי שימוש ראויים, בין השאר, בשל התעשרותה מהשימוש שעשתה במקומות החניה שלא כדין.
רשויות מקומיות – חוקי עזר – פרשנותם
פרשנות – מונחים – רחוב
עשיית עושר ולא במשפט – דמי שימוש – זכאות
.
התובעת תובעת מהנתבעת תשלום דמי שימוש ראויים על כך שהחנתה רכבים שהיו מיועדים למכירה, בשטח בבעלותה של התובעת, אשר אותו היא ייעדה לחניית הציבור הרחב, ללא תשלום. בהתאם להסכמת בעלי הדין, ניתן פסק דין, על דרך הפשרה, לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט (נוסח משולב) התשמ"ד – 1984.
.
בית המשפט פסק כי:
יש לקבל את עמדת התובעת שהנתבעת לא הייתה רשאית להחנות רכבים המיועדים למכירה במקומות החניה, באופן קבוע. זאת, בעיקר, בהסתמך על סעיך 6(ו) לחוק עזר לאשדוד (העמדת רכב וחנייתו), התשנ"א-1991 (להלן: "חוק העזר"), הקובע – "לא יחנה ולא יעמיד אדם ברחוב רכב המוצע למכירה או רכב שרישיונו פקע".
על פי הגדרת המונח "רחוב" בחוק העזר (סעיף 1 לחוק העזר) ותכליתו של סעיף 6(ו) לחוק העזר, אשר נועדה לאפשר לציבור לעשות שימוש בשטחי חניה ולמנוע שימוש קבוע בהם, יש לפרש את המושג "רחוב" שבסעיף 6(ו) ככולל את מקומות החניה. לפיכך, הוראות סעיף 6(ו) לחוק העזר חלות על מקומות החניה, ואוסרות את השימוש שעשתה הנתבעת במקומות החניה.
הצדדים מסכימים כי התובעת לא הייתה רשאית להשכיר את החניות לנתבעת. אולם, יש לקבל את עמדת התובעת כי למרות זאת, היא רשאית לחייב את הנתבעת בתשלום עבור השימוש שעשתה במקומות החניה, בדיעבד. על הנתבעת לשלם לתובעת דמי שימוש ראויים, בין השאר, בשל התעשרותה מהשימוש שעשתה במקומות החניה שלא כדין.
יש לדחות את טענת הנתבעת שהתובעת זכאית לדמי שימוש ראויים רק אם הנתבעת עשתה עושר ולא במשפט "על חשבון" התובעת, בשעה שזו יכלה להפיק הכנסה ממקומות החניה, ומאחר ומדובר בחניה ללא תשלום, אין התובעת זכאית לדמי שימוש ראויים. חוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979 (להלן: "חוק עשיית עושר") דחה את הרעיון שתנאי לחיוב הזוכה הוא הפסד של המזכה, תוך שהוא מתיר לבית המשפט לפטור את הזוכה, אם הזכייה לא הייתה כרוכה בחסרון המזכה.
בנוסף, הנתבעת חייבת בתשלום דמי שימוש ראויים, עקב התחייבותה לשלם דמי שימוש ראויים עבור התקופה שעשתה שימוש במקומו החניה. בהסתמך על ההתרשמות מעדויות העדים והמסמכים אשר הוגשו, ביהמ"ש השתכנע שיוסי כהן ייצג את הנתבעת בפגישה אשר התקיימה ביום 25.5.10 והתחייב, בשמה, לפנות את מקומות החניה ולשלם דמי שימוש ראויים עבור השימוש שעשתה בהם הנתבעת.
לכן, על הנתבעת לשלם דמי שימוש ראויים עבור התקופה הראשונה. בתקופה השנייה ידעה הנתבעת שהתובעת מתנגדת לשימוש שהיא עושה במקומות החניה, והפרה את התחייבותה להפסיק את השימוש שהיא עושה במקומות החניה, לכן חייבת הנתבעת בתשלום דמי שימוש ראויים גם עבור התקופה השנייה. |
| חזרה למעלה |
|
| 33 [עונשין] |
|
| תפ (י-ם) 15743-11-10 מדינת ישראל נ' ניר דורון בן שושן (שלום; חנה מרים לומפ; 10/12/13) - 6 ע' |
| עו"ד: מרי קולמבוס, אלי פוקוסברומר |
ביהמ"ש קבע כי מקרה זה עונה על ההלכה שנקבעה בע"פ 2083/96 כתב נגד מדינת ישראל, שכן אם ההרשעה תישאר על כנה הדבר יפגע בנאשם פגיעה לא מידתית וסוג העבירה ונסיבות המקרה מאפשרים לוותר על ההרשעה מבלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים. לפיכך, ביהמ"ש ביטל את הרשעת הנאשם בעבירות המיוחסות לו.
עונשין – ענישה – הימנעות מהרשעה
עונשין – ענישה – צו שירות לתועלת הציבור שניתן ללא הרשעה
הנאשם הורשע בעבירות של הפרעה למחשב וחדירה למחשב לפי סעיפים 2(2) ו-4 לחוק המחשבים התשנ"ה-1995.
.
בית המשפט פסק כי:
ביהמ"ש שקל מחד את חומרת מעשיו של הנאשם ואת פוטנציאל הנזק העצום שמעשים מסוג זה עלולים לגרום. כמו כן שקל את הצורך בהרתעה, שכן קשה מאד לחשוף פעילות מסוג זה, במיוחד כשמדובר באנשים בעלי ידע במחשבים היכולים לבצע עבירות אלה מכל מקום ובכל שעה. מאידך, שקל את לקיחת האחריות של הנאשם לביצוע העבירות, את החרטה שהביע, את נסיבות חייו הלא פשוטות של הנאשם, את רצונו של הנאשם לעבור טיפול כדי שמעשים מסוג זה לא יישנו ואת העובדה שמדובר באדם נורמטיבי בעל משפחה וכן בהתחשב בנסיבות שהובילו לביצוע העבירה.
כמו כן, ביהמ"ש שקל כי הרשעתו תוביל לפגיעה במקור פרנסתו וכן שקלתי את העובדה שמדובר בעבירות מסוג עוון שאינן במדרג חומרה גבוה ולא גרמו לנזק בפועל פרט להכבדה והמאשימה אף לא עתרה להשית פיצוי בשל הנזק שנגרם. כמו כן, ביהמ"ש התחשב בחלוף הזמן של ארבע וחצי שנים ממועד ביצוע העבירות בהן הנאשם לא עבר עבירות נוספות והמשיך לעבוד במקצוע המחשבים.
בנסיבות אלה, מקרה זה עונה על הלכה שנקבעה בע"פ 2083/96 כתב נגד מדינת ישראל, שכן אם ההרשעה תישאר על כנה הדבר יפגע בנאשם פגיעה לא מידתית וסוג העבירה ונסיבות המקרה מאפשרים לוותר על ההרשעה מבלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים. יחד עם זאת, בשל הצורך בהרתעה ובשל נסיבות ביצוע העבירה אין להפחית מכמות השל"צ עליה המליץ שירות המבחן.
לפיכך, ביהמ"ש ביטל את הרשעת הנאשם בעבירות המיוחסות לו והטיל עליו לבצע שירות לתועלת הציבור בהיקף של 340 שעות. כמו כן, ביהמ"ש הטיל צו מבחן למשך שנה. |
| חזרה למעלה |
|
| משפחה |
| 34 [משפחה] [נזיקין] |
|
| תמש (י-ם) 54977-10-10 ע. ח נ' מ. ח (משפחה; דניאל טפרברג; 12/12/09) - 12 ע' |
| עו"ד: סורחי סאמר, גורג שוקרי |
התקבלה תביעה נזיקית שהגישה התובעת כנגד הנתבע, בגין הפרת חובה חקוקה של סעיף 176 לחוק העונשין שעניינו ריבוי נישואין. באשר לפיצוי, נפסק כי גם אם לא הובאו מצד התובעת ראיות על נזק ממשי שנגרם לה, רשאי ביהמ"ש לפסוק פיצוי מוערך על נזק כללי, אשר בוודאי נגרם לתובעת כתוצאה מריבוי הנישואין. ביהמ"ש מעריך נזק כללי זה בעניינו על סך 70,000 ₪. ומחייב את הנתבע לפצות את התובעת בסכום זה.
משפחה – תביעה נזיקית – בגין הפרת חובה חקוקה שעניינה בעבירת ביגמיה
נזיקין – עוולות – הפרת חובה חקוקה
.
תביעה נזיקית ע"ס 300,000 ₪ שהגישה התובעת כנגד הנתבע, בגין הפרת חובה חקוקה של סעיף 176 לחוק העונשין שעניינו ריבוי נישואין. הצדדים מוסלמים שנשאו בהתאם לחוזה נישואין מיום 15.12.05. התובעת טענה, כי הנתבע גירש אותה חד צדדית בחודש 10/09 וכי ביום 12.12.09 בעת שהתובעת הייתה בארה"ב נישא הנתבע, ללא ידיעתה או הסכמתה לאשה נוספת, בהתאם לחוזה נישואין שנערך בבית הדין השרעי הירדני בירושלים. התובעת הגישה ביום 14.4.10 תביעה להוכחת גירושין בבית הדין השרעי. בדיון ביום 14.3.11 חזרה בה התובעת מהטענה שהנתבע גירש אותה בעל כורחה וטענה כי הצדדים עדיין נשואים. ביום 11.5.11 נדחתה בביה"ד תביעת התובעת להוכחת גירושין לאחר שהתקבלה גרסת הנתבע כי הוא לא גירש את התובעת ולא פעל פעולה כל שהיא שמהווה הטלת גירושין וכי התובעת היא עדיין אשתו. הצדדים עדיין רשומים במרשם כנשואים.
.
ביהמ"ש לענייני משפחה קיבל את התביעה ופסק לטובת פיצוי בסך 70,000 ₪ מהטעמים הבאים:
ראשית נדחתה טענת הנתבע להעדר סמכות בימ"ש זה לדון בתביעה בהעדר הרשעה בעבירה לפי סעיף 176 לחוק העונשין הקובע עבירה של ריבוי נישואין. מדובר בענייננו בתביעה נזיקית אשר עילתה סכסוך במשפחה אשר ככזו, מצויה בסמכות בימ"ש זה. התביעה הנזיקית אינה יונקת חיותה מההליך הפלילי (המתברר בענייננו במקביל להליך זה).
האם הנתבע נשוי לתובעת? עמדת הנתבע בבית הדין השרעי היא בבחינת הודאת בעל דין כי הצדדים נשואים. כל עוד לא הוכח אחרת – ובמקרה דנן לא נטען ולא הוכח אחרת – הנתבע הוא בחזקת נשוי לתובעת. משהוכח כי הנתבע לא גרש את התובעת הרי שהתוצאה מן המקובץ היא שהנתבע נשוי לתובעת.
כ"כ, הוכח במאזן הסתברויות כי הנתבע נישא לאשה אחרת בעודו נשוי לתובעת. בשים לב לאמור בחוזה הנישואין מיום 12.12.09 עם האשה הנוספת – כי הנתבע כבר נשוי – ובשים לב לאמור בפרוטוקול הדיון בבית הדין השרעי מיום 11.5.11, נדחתה טענת הנתבע כי לא ידע בעת שנישא בשנית כי הוא עדיין נשוי לתובעת.
לאור העובדה כי הנתבע מודה שלא גירש את התובעת, ובשים לב לעובדה שאין חולק כי הנתבע נישא לאשה נוספת בעודו נשוי לתובעת יש בכך כדי להטיל על הנתבע חבות בנזיקין מכח סעיף 63 לפקודת הנזיקין בשל הפרתו של סעיף 176 לחוק העונשין שעניינו בעבירת הביגמיה; שכן, הגישה הנוהגת היא, כי אין מניעה להכניס את סעיף 176 לחוק העונשין לגדר סעיף 63 לפקודת הנזיקין.ובענייננו, אקט הנישואין השני, בעוד הנתבע נשוי מקים עילה לפיצוי ואין לקבל כטענת הגנה, כי התובעת היא זו שברחה מן הנישואין, מה גם שטענה זו לא הוכחה.
שאלת הנזק והיקף הפיצוי: אמנם הנזק הממוני שנטען על ידי התובעת לא הוכח, אך לעמדת ביהמ"ש, יש ליישם את עקרונות הנזק שנקבעו בפסיקה בגין גירושין של אשה בעל כורחה, גם למקרה של ריבוי נישואין. לפיהם, במקרים רבים אין צורך בראיה על הנזק הכללי והיקפו, שכן קיומו של הנזק והיקפו עולים מעצם הפרת החובה על ידי המזיק. במקרה דנא, לא ניתן לכמת את הנזק הנפשי, הבושה וההשפלה שחוותה התובעת אשר הנתבע עימו חייתה מחליט לשאת אשה שנייה על פניה; אין ספק, כי בשל מעשיו של הנתבע כמתואר לעיל נגרם לתובעת כאב, צער, בושה, וחסרון רגשי – הטבועים מעצם שינוי מעמדה מאשה יחידה הנשואה לנתבע, נזק שהוא בר פיצוי. לפיכך, גם אם לא הובאו מצד התובעת ראיות על נזק ממשי שנגרם לה, רשאי ביהמ"ש לפסוק פיצוי מוערך על נזק כללי, אשר בוודאי נגרם לתובעת כתוצאה מריבוי הנישואין. ביהמ"ש מעריך את הנזק הכללי שנגרם לתובעת עקב ריבוי הנישואין, בסך 70,000 ש"ח ליום מתן פסק-דין זה, ומחייב את הנתבע לשלם לתובעת סכום זה. בנוסף, התקבלה דרישת התובעת בתביעתה, כי הנתבע ישלם לתובעת את הוצאות נסיעתה מארה"ב לישראל וחזרה עם אביה עד לסכום של כ- 3,000 דולר ארה"ב, וזאת כנגד קבלות. |
| חזרה למעלה |
|
| תעבורה |
| 35 [תעבורה] |
|
| תתע (י-ם) 7710-01-13 מדינת ישראל נ' אביגיל גלזר (תעבורה; נאיל מהנא; 11/12/13) - 8 ע' |
| עו"ד: חגית גנץ, חנה דוד |
בית המשפט זיכה את הנאשמת מעבירת השכרות המיוחסת לה. נפסק, כי המאשימה לא עמדה בנטל ההוכחה המוטל עליה בכך שלא הגישה גם את תעודת בלון ומתשובתו של המפעיל לא ניתן לקבוע בוודאות שריכוז האלכוהול שנרשם ע"ג בדיקת הכיול היומית תואם את ערכו של ריכוז האלכוהול בבלון המכשיר. משכך, לא ניתן להסתמך על פלטי הכיול שהוגשו בתיק זה כהוכחת לתקינותו של המכשיר.
תעבורה – מכשירי מדידה – בדיקת נשיפה
.
כנגד הנאשמת הוגש כתב אישום שמייחס לה עבירת נהיגה בשכרות, בניגוד לסעיף 62(3) לפקודת התעבורה [נוסח חדש]; ותקנה 169ב לתקנות התעבורה. על פי המתואר בכתב האישום, נהגה הנאשמת ברחוב הנביאים בירושלים, וזאת בהיותה שיכורה, לאחר שבבדיקת אלכוהול שנערכה לה באמצעות מכשיר ינשוף נמצא כי ריכוז אלכוהול בליטר אחד של אויר נשוף הנו 570 מיקרוגרם, כמות העולה על הכמות הקבועה בחוק.
.
בית המשפט זיכה את הנאשם ופסק כלהלן:
הנאשמת כפרה כאמור בתקינותו של המכשיר. בנסיבות אלה, על המאשימה רובץ הנטל הראשוני להוכחת תקינות המכשיר בעת הפעלתו.
לאמור, על המאשימה מוטל הנטל להוכיח את תקינותו של המכשיר, ואם תצליח לעמוד בכך, אזי הנטל עובר לנאשמת להוכיח העדר התקינות או אי ביצוע הבדיקות הדרושות כמתחייב.
המכשיר הינו אמין וניתן לסמוך על תוצאותיו. כשל מקומי, טעות בתפעול או בתחזוקה, הן מן הדברים הבלתי נמנעים. אך הם טעונים הוכחה פרטנית ממוקדת באופן מותאם לנסיבות כל עניין ועניין.
אכן לתובע המופיע בתיק יש פררוגטיבה להחליט איזה חומר מכלל החומר המצוי בתיק עליו להגיש לבית המשפט, כמו גם אילו עדים שמסרו עדות בדעתו להעיד ועל מי יכול הוא לוותר, ולא כל חומר או עדות המצויים בתיק יש להגישם או להעידם.
אין להימנע בכל מקרה מהגשת המסמכים ו/או מזימון הטכנאי ובהחלט יתכן, כי במקרים מתאימים בהם קיימת טענה קונקרטית לאי תקינות או לליקוי כלשהו בבדיקה, במכשיר או במסמך, לא ניתן להימנע מכך. במקרה דנן, אכן לא היה ניתן להימנע מהגשת תע"צ התקינות וזאת לאור כפירתה המפורשת והמפורטת של הנאשמת לעניין תקינותו של המכשיר.
מכשיר מכויל הינו תנאי בסיסי לתוצאה תקינה ובהיעדר הוכחת תקינות ולו לכאורית, לא ניתן לומר כי עצם הפקת פלט בסיום הבדיקה מעידה על תקינות המכשיר. במקרה דנן, היה על המאשימה להתכבד ולהגיש לסניגור תעודת עובד ציבור המלמדת על תקינות המכשיר.
המאשימה לא עמדה בנטל המוטל עליה, כדי להוכיח תקינות המכשיר. בנסיבות העניין, נותר ספק אם מה שרואים בפלט בדיקת הנשיפה לגבי ריכוז האלכוהול משקף נאמנה את ריכוז האלכוהול בגופה של הנאשמת, נוכח אי הוכחת תקינותו של המכשיר. לא צורפה תעודת הבלון ולא הוכח כי ערך הבלון שהוזן בעת כיול המכשיר הוא הערך הנכון.
המאשימה לא עמדה בנטל ההוכחה המוטל עליה בכך שלא הגישה גם את תעודת בלון ומתשובתו של המפעיל לא ניתן לקבוע בוודאות שריכוז האלכוהול שנרשם ע"ג בדיקת הכיול היומית תואם את ערכו של ריכוז האלכוהול בבלון המכשיר. משכך, לא ניתן להסתמך על פלטי הכיול שהוגשו בתיק זה כהוכחת לתקינותו של המכשיר.
נוכח העדר הוכחה לעניין תקינותו של המכשיר אינני רואה צורך לדון בשאלת מיומנותו של המפעיל ואמינות ההפעלה. בית המשפט אינו חייב להסתמך על בדיקה מדעית בלבד וכי ניתן להרשיע נאשם בעבירה של נהיגה בשכרות, על פי ממצאי התנהגות. ניתן להוכיח נהיגה בשכרות אף ללא הסתמכות על בדיקה מדעית.
ניתן להוכיח שכרות בדרך שאינה מדעית על פי מאפייני שכרות, אולם ברי, אפוא, כי ככל הרשעה בפלילים, על הרשעה כזו להישען על ראיות המוכיחות את השכרות מעל לכל ספק סביר.
לא ניתן לקבוע כי הנאשמת הייתה תחת השפעת האלכוהול. |
| חזרה למעלה |
|
| ועדות ערר - תכנון ובנייה |
| 36 [תכנון ובנייה] |
|
| ערר (ת"א) 95446/07 אשר אלי ורחל נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה תל-אביב (ועדות ערר - תכנון ובנייה; כרמית פנטון; 19/12/13) - 21 ע' |
| עו"ד: חיים סמו, אלונה שיינפלד, עמי פזטל, רז כהן |
ועדת הערר הורתה על דחיית עררם של העוררים שעניינו תביעת פיצויים לפי סע' 197 לחוק התכנון והבנייה. נפסק, כי בהעדר ביסוס, פירוט וניתוח של ראשי הנזק הנטענים על ידם, העוררים גם לא הרימו את נטל ההוכחה המוטל עליהם להוכחת הפגיעה הנטענת על ידם.
תכנון ובנייה – פיצויים – פגיעה במקרקעין על-ידי תכנית
תכנון ובנייה – פיצויים – שמאי מכריע
.
העוררים בעלי זכויות במקרקעין ברחוב סימטת בית הבד בתל-אביב. העוררים טוענים כי אושרה תכנית תמ"מ/1/5, פגעה במקרקעיהם, עקב ייעוד שטח של 80 מ"ר מתוך החלקה לדרך, בהתאם לכך אף נרשמה הערה על הפקעה. העוררים טוענים לפגיעה בגין הקטנת החלקה, ובגין הגבלת השימושים במקרקעין. תביעת פיצויים שהגישו העוררים לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה, נדחתה על ידי המשיבה. מכאן הערר דנן.
.
ועדת הערר דחתה את הערר ופסקה כלהלן:
נוסח החלטת משיבה מס' 1 היה לקוני, סתמי וכללי, ללא כל פירוט והנמקה, ולו מינימלית.
אכן, כטענת העוררים, החלטה זו הינה לקונית, בלתי מנומקת ולכאורה אף עולה ממנה כי אכן לא הופעל שיקול דעת עצמאי על ידי המשיבה, בבואה לבחון את טענות התובעים. ראוי שהמשיבה תיקח זאת לתשומת ליבה על מנת שהחלטותיה בתביעות המוגשות אליה לפי סעיף 197 לחוק תהינה מפורטות ומנומקות.
גם כאשר היא מסתמכת או מאמצת חוות דעת משפטית או שמאית שנעשו מטעמה, עליה לפרט את עיקרי הדברים בהחלטותיה. ניתן היה להגיש תביעות על פי סעיף 197 לחוק בגין אישור תמ"א 23א'. כאשר נקבע בפסיקה, כי יש לפרט את כלל רכיבי המצב התכנוני הקודם, הכוונה לפירוט שיכלול ניתוח של כל התכניות החלות על המקרקעין – כדי לבחון את השפעתם על המקרקעין ועל ערכם במצב התכנוני הקודם. גם אם סובר השמאי כי תכנית זו או אחרת, הגם שחלה היא על המקרקעין, אין היא רלבנטית או אין בה כדי להשפיע על שווי המקרקעין, הרי שאין בכך כדי לפטרו מהחובה לפרט את כל התכניות החלות על המקרקעין על מדרגן ההיררכי, ולפרט מהן השפעותיהן על המקרקעין.
אם לדעתו תכנית פלונית, הגם שהיא חלה על המקרקעין, איננה רלבנטית, עליו לפרט ולנמק מדוע. במקרים מסוימים התעלמות מכלל רכיבי המצב התכנוני הקודם, יכולה להביא עד כדי ביטול השומה ודחיית התביעה.
נטל השכנוע שיסודותיו של סעיף 197 (א) התקיימו, מוטל על מי שתובע פיצויים על פי סעיף זה. הווה אומר על התובע להרים את נטל השכנוע שהמקרקעין אכן נפגעו ע"י תכנית, לרבות, כמובן הוכחת שעור הפגיעה. מדובר בנטל הוכחה שעל התובע להרים.
לפיכך, לא די בעצם צירוף חוות דעת שמאית כשלעצמה, כדי להרים את נטל ההוכחה המוטל על התובע. חוות דעת שמאית המצורפת לתביעה ולאחר מכן לערר, והמהווה את הראיה העיקרית, אם לא היחידה, בתביעות לפי סעיף 197 לחוק, צריכה לפרט, לבסס ולנמק את הפגיעה הנטענת. זאת, בין היתר, על ידי השוואת כלל רכיבי המצב התכנוני שקדם לתכנית נשוא התביעה, לכלל רכיבי המצב התכנוני שלאחר אישורה, תוך בחינת הקשר הסיבתי בין התכנית לבין הפגיעה הנטענת.
חוות הדעת השמאית צריכה לבסס את ירידת הערך הנטענת ואת שיעורה, בין על ידי פירוט עסקאות השוואה לפני ואחרי אישור התכנית, ניתוחן ועריכת התאמות למקרקעין נשוא התביעה ובין על ידי פירוט נתונים אחרים, במקרה בו אין עסקאות השוואה או יש קושי במציאת עסקאות השוואה. בהעדר דוגמאות, יש לבסס את חוות הדעת על נתונים אחרים ועל ניתוחם והתאמתם למקרקעין נשוא התביעה, והכל במסגרת תחום מומחיותו של שמאי המקרקעין.
אין מקום לתבוע בגין "פגיעות תקופתיות" בזמן ביצוע עבודות על פי סעיף 197 לחוק, אשר אינן מהוות פגיעה בתכונות אובייקטיביות של המקרקעין. קירבה כשלעצמה איננה "ראש נזק" עצמאי אלא יש להוכיח כי התקרבות המסילה (או התקרבות תוואי דרך או כביש) גרמה לאחד מראשי הנזק הנטענים. טענות לפגיעה בגין רעשים ורעידות – נטל ההוכחה מוטל על העוררים להוכחת ראשי נזק אלו.
כאמור לעיל, לא נעשה ניתוח ופירוט של המצב התכנוני הקודם ושל הוראות התכנית במצב התכנוני החדש, גם בעניין ראשי נזק נטענים אלו. לא פורט כיצד היה באלו כדי להשפיע על שווי המקרקעין במצב התכנוני הקודם, שאז גם גבלו הם בדרך ראשית וסואנת כל שעות היום והלילה, וכן לעניין סימון התוואי על מקרקעיהם בתכניות קודמות. כך גם לא נעשה ניתוח לגבי המצב התכנוני החדש לעניין הוראות התכנית לפיהן מדובר ברכבת המונעת בחשמל, ולגבי טענות משיבה מס' 2 בדבר מיתון זיהום האוויר והרעש, לעומת תחבורה ציבורית מוטורית.
מקרה שלפנינו מדובר בנכס מסחרי, דבר שלא ניתן לו כל ביטוי בניתוח השמאי לעניין ראשי הנזק הנטענים. למשל, הן לגבי רעש – שהינו שונה באופן מהותי במגורים לעומת נכס מסחרי והן לעניין נגישות בכלל ותחבורה ציבורית בפרט. גם בכך יש כדי לדחות ראשי נזק נטענים אלו.
העוררים לא עשו השלמות כלשהם בעניינים אלו למרות ההזדמנויות הרבות שהיו להם במהלך הדיונים הרבים שהתקיימו במקרה זה. |
| חזרה למעלה |
|
| 37 [תכנון ובנייה] |
|
| ערר (ת"א) 95447/07 תל אביב ביץ' פלאזה נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה תל-אביב (ועדות ערר - תכנון ובנייה; כרמית פנטון; 19/12/13) - 29 ע' |
| עו"ד: עפר טויסטר, שילה הרשקוביץ, עמי פזטל, משה רז כהן |
ניתן לתבוע בגין ירידת ערך, על פי סעיף 197 בגין אישור תכנית, וגם לתבוע פיצויי הפקעה, ובלבד שלא יהיה כפל פיצוי. לכן גם אין נפקא מינה לשאלה האם הועלתה אם לאו הטענה בדבר פגיעה ביתרת החלקה, במסגרת ההתנגדויות לתכנית.
תכנון ובנייה – פיצויים – פגיעה במקרקעין על-ידי תכנית
תכנון ובנייה – פיצויים – שמאי מכריע
.
העוררת היא בעלת זכויות במקרקעין בתל אביב שעליהם מבנים. לטענתה, תכנית תמ"מ 1/5 פגעה במקרקעיה ומשכך, הגישה תביעה לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה. משנדחתה תביעתה על ידי המשיבה, הוגש הערר דנן.
.
ועדת הערר פסקה כלהלן:
אכן, כטענת העוררת, החלטה זו הינה לקונית, בלתי מנומקת ולכאורה אף עולה ממנה כי אכן לא הופעל שיקול דעת עצמאי על ידי המשיבה, בבואה לבחון את טענות התובעים. ראוי שהמשיבה תיקח זאת לתשומת ליבה על מנת שהחלטותיה בתביעות המוגשות אליה לפי סעיף 197 לחוק תהינה מפורטות ומנומקות.
לבחינת השאלה האם נגרמה פגיעה למקרקעין בגין אישור תכנית, יש לבחון את כלל רכיבי המצב התכנוני הקודם, לעומת כלל רכיבי המצב התכנוני החדש. במקרה דנן המבקש קנה זכויות בחנותו כ-4 שנים לאחר תום המועד המשוער לביצוע התוכנית ואילו ההודעה על ההפקעה בוצעה כ-15 שנים לאחר תום המועד המקורי. יש לדחות את הטענה כי יש לראות בתכנית 1200 מצב תכנוני קודם לקביעת שווי מקרקעין, לעניין אישורה של תכנית תמ"מ 1/5.
יש לדחות גם הטענות בדבר אי יכולת הגשת תביעה לפי סעיף 197 לחוק בגין אישור תמ"א 23/א', ולדחות לגופה גם הטענה בדבר רצף תכנוני אחד בין תמ"א 23/א' לבין תמ"מ 1/5 או כי ניתן לראות בהן "תכנית אחת". גם לא ניתן היה לטעון כך, נוכח הפסיקה שקבעה כי ניתן להגיש תביעות על פי סעיף 197 לחוק בגין כל אחת מהתכניות בנפרד.
השאלה הנשאלת היא, האם במקרה זה תמ"מ 1/5 לא חידשה דבר ולא הוסיפה דבר על תכניות קודמות, והאם הפגיעה במקרקעין, ככל שישנה, כתוצאה מהוספת תחבורה רכבתית קלה, נגרמה, רובה ככולה, עם אישורה של תמ"א 23א'.
מאחר ואת מקרקעי העוררת ניתן היה לזהות בתמ"א 23א', הרי שניתן היה להגיש תביעות בטענה לפגיעה בגין הרכבת הקלה עם אישורה של תמ"א 23א', ואשר המועד להגשת תביעות בגין אישורה, כבר חלף.
בין אם הוגשו תביעות על פי תמ"א 23א' ובין אם לאו, אין בכך כדי לחסום את העוררת מלהגיש תביעות בגין אישורה של תמ"מ 1/5. התכנית כן חידשה וכן שינתה את המצב התכנוני. אולם, תביעות בגין ירידת ערך מקרקעין בגין אישורה של תכנית תמ"מ 1/5 יכולות להיות מוגשות אך ורק לגבי ה"דלתא" – היינו תביעות בטענה לירידת ערך מקרקעין, בהשוואה לערכם לאחר אישורה של תמ"א 23א'.
כמו כן, כל תביעה כזו, צריכה לקחת בחשבון את כלל רכיבי המצב התכנוני הקודם, כולל תכניות שקדמו לתמ"א 23א'. היינו, לא רק לעניין הרכבת הקלה, אלא לעניין היות תוואי הדרך עורק תחבורה ראשי גם ללא הרכבת – לכלי רכב ציבוריים ופרטיים.
ניתן לתבוע בגין ירידת ערך, על פי סעיף 197 בגין אישור תכנית, וגם לתבוע פיצויי הפקעה, ובלבד שלא יהיה כפל פיצוי. לכן גם אין נפקא מינה לשאלה האם הועלתה אם לאו הטענה בדבר פגיעה ביתרת החלקה, במסגרת ההתנגדויות לתכנית.
כאמור, גם אם לא הוגשה תביעה על ידי העוררת בגין אישור תמ"א 23א' אין בכך כדי לחסום אותם מלהגיש תביעה בגין אישורה של תמ"מ 1/5, כאשר התכנית כן חידשה וכן שינתה את המצב התכנוני לגבי המקרקעין. אולם, תביעה בגין ירידת ערך מקרקעין בגין אישורה של תמ"מ 1/5 יכולה להיות מוגשת אך
ורק לגבי ה"דלתא" – תביעה בטענה לירידת ערך מקרקעין בהשוואה לערכם לאחר אישורה של תמ"א 23א'. יש לדחות את טענת משיבה מס' 2 כי מדובר בפגיעה בגין הפקעה לבד ולא בגין אישור תכנית. גם טענה זו תיבחן באופן מקצועי על ידי שמאי מכריע, כאשר הבחינה תעשה רק לגבי תוספת הפגיעה לאחר אישורה של תמ"א 23א'. קירבה כשלעצמה איננה "ראש נזק" עצמאי אלא יש להוכיח כי התקרבות המסילה (או התקרבות תוואי דרך או כביש) גרמה לאחד מראשי הנזק הנטענים.
"התקרבות כביש" או "הסטת תנועה", גם אם אין מחלוקת בעניינם, אינם מהווים כשלעצמם, ראש נזק המהווה פגיעה בתכונות האובייקטיביות של המקרקעין הגובלים. אלא, יש להוכיח כי התקרבות הכביש או הסטת התנועה, גרמו למשל להגדלת רעש, זיהום אוויר וכיו"ב. לצורך כך, לא די בהוכחת התקרבות הכביש או הסטת התנועה, אלא יש להוכיח את הפגיעה בתכונות המקרקעין, כתוצאה מהתקרבות הכביש או הסטת התנועה.
פגיעה בגין רעש איננה אך ורק פגיעה בגין "דציבלים" שאוזן אדם איננה יכולה לשאת. עלייה במפלס רעש יכולה להוות פגיעה בתכונות מקרקעין לעניין סעיף 197 לחוק, גם אם היא עומדת בתקן הרעש. לכן יש לבחון האם היה גידול ברעש ואת שיעורו לעומת המצב התכנוני הקודם והאם יש בתוספת כדי לפגוע בתכונות המקרקעין.
אשר לטענות לנזקים שונים במהלך ביצוע העבודות, הוצאות הריסה וכדומה, כל אלו אינם ראשי נזק בני פיצוי לפי סעיף 197 ואינם מהווים פגיעה בתכונות מקרקעין. נטל ההוכחה מוטל על התובע, ונטל זה כולל גם את הוכחת שיעור הפגיעה.
אין צורך בחוות דעת מומחה לכל אחד מרכיבי הנזק הנטענים. הכול תלוי בנסיבות. אולם, בכל מקרה, לא די בציון כללי של ראש נזק זה או אחר, מבלי לפרט ולהביא עובדות ונתונים שיש בהם כדי לבסס את הפגיעה הנטענת. כמו כן, יש צורך לבחון ולפרט את מכלול הוראות התכניות הנטענות כ"פוגעות", ובכלל זה ההוראות המתייחסות לראשי הנזק הנטענים.
בהעדר ביסוס, פירוט וניתוח של ראשי הנזק הנטענים על ידם בגין פגיעות עקיפות נטענות אלו, הרי שהעוררת לא הרימה את נטל ההוכחה, לא להוכחת הפגיעות ולא להוכחת שעורם. יש לדחות את הטענות לפגיעות עקיפות במקרקעין בגין אישור התכנית. |
| חזרה למעלה |
|
| כתבי טענות |
|
|
| 39 [משפחה] |
|
| בעמ 4486/13 פלונית ופלוני המיועדים לאימוץ הקטין - ב"כ עו"ד טלי ברמן טל, עו"ד רונן דליהו נ' היועץ המשפטי לממשלה (כתבי טענות; גרוניס; 01/09/13) - 39 ע' |
| עו"ד: טלי ברמן טל, רונן דליהו |
משפחה – אימוץ – במסגרת המשפחה המורחבת
משפחה – אימוץ – טובת הילד
משפחה – אימוץ – אימוץ פתוח
.
בית משפט נכבד זה בפסק דינו, קבע כי הקטין מושא ההליך, אשר גדל בחזקת הוריו הפסיכולוגים והמיועדים לאמצו מזה שנה ושבעה חודשים, יקרע מידיהם ויועבר לידי דודתו ובעלה אותם אינו מכיר. בכל הכבוד הראוי, המבקשים סבורים כי פסק הדין אשר ניתן בדעת רוב של שני שופטים מול אחד, והפך פסיקת ארבעה שופטים לפניו, סותר הלכות קודמות אשר נקבעו על ידי ביהמ"ש העליון, כפי שיפורט בהרחבה להלן. משכך, מבוקש להורות על קיום דיון נוסף והרהור שני בפרשה בדבר גורלו של הקטין. |
| קישורים נוספים:
|
| חזרה למעלה |
|
|
|
|
|
|
