| עליון |
| 1 [דיון פלילי] |
 |
| בשפ 8429/13 איימן אלסאנע נ' מדינת ישראל (עליון; י' דנציגר; 25/12/13) - 15 ע' |
| עו"ד: עדי שגב, רפי ליטן |
אף ששאלות מהימנות המתעוררות בשלב המעצר עד תום ההליכים ביחס לתשתית הראייתית המסבכת, צריך שייבחנו בהליך העיקרי, במקרה דנן לא מדובר בסימני שאלה גרידא אלא בתמיהות ממשיות הנוגעות לחומר החקירה. בנוסף, הערכת שירות המבחן לא התייחסה לכך שעברו הפלילי של העורר נוגע לעבירות שבוצעו לפני כעשור. לפיכך, הורה בימ"ש לערוך בחינה משלימה של שירות המבחן ושל בימ"ש המחוזי, וכי עד להחלטה אחרת של בימ"ש המחוזי, ימשיך העורר לשהות במעצר.
 דיון פלילי – מעצר – עד תום ההליכים
דיון פלילי – מעצר – חלופת מעצר
דיון פלילי – מעצר עד תום ההליכים – חלופת מעצר
דיון פלילי – מעצר עד תום ההליכים – ראיות לכאורה
.
במסגרת כתב אישום שהוגש נגד העורר (ושלושה נוספים) הואשם העורר בחטיפה לשם סחיטה, סחיטה בכוח וניסיון להדחה בחקירה. בימ"ש המחוזי הורה כי העורר ייעצר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו בהיעדר אפשרות לשחררו לחלופת מעצר, לאחר שנקבע כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת המיוחס לו בכתב האישום. מכאן הערר.
.
בית המשפט העליון (השופט י' דנציגר) קיבל את הערר בחלקו ופסק כי:
בימ"ש ציין כי אין חולק כי קיימת תשתית ראיות לכאורה הקושרת את העורר ומסבכת אותו בעובדות כתב האישום. יחד עם זאת, אל מול התשתית הראייתית הלכאורית המסבכת את העורר קיימות מספר תמיהות כבדות משקל, אשר מחייבות בחינת אפשרות שחרורו של העורר לחלופת מעצר באמצעות תסקיר משלים. בימ"ש ציין כי אף ששאלות מהימנות המתעוררות בשלב המעצר עד תום ההליכים בהתייחס לתשתית הראייתית המסבכת, צריך שייבחנו בהליך העיקרי, הרי שבנסיבות העניין לא מדובר בסימני שאלה גרידא אלא בתמיהות ממשיות הנוגעות לחומר החקירה, להן יש ליתן משקל; בימ"ש ציין כי הערכת שירות המבחן בדבר מסוכנותו של העורר הסתמכה על עברו הפלילי ועל חומרת האישום דנן, אלא שמדובר בעבירות שבוצעו עד שנת 2003. בתסקיר שירות המבחן אין התייחסות למשמעות העניין. יחד עם זאת, שירות המבחן ציין כי בשנים האחרונות מנסה העורר לנהל אורח חיים נורמטיבי.
לאור האמור, ובשים לב לתמיהות ממשיות בנוגע לראיות לכאורה, יש מקום לבחינה משלימה של שירות המבחן ושל בימ"ש המחוזי. עד להחלטה אחרת של בימ"ש המחוזי ימשיך העורר לשהות במעצר. |
| חזרה למעלה |
|
| 2 [נזיקין] |
|
| עא 7699/11 אברהם פלקסר נ' חנינא ברנדס (עליון; א' חיות, ע' פוגלמן, צ' זילברטל; 25/12/13) - 14 ע' |
| עו"ד: אלי זהר, רועי בלכר, יניב שטיין |
חשדותיו של המשיב במערער היו סבירים ותלונתו לפרקליטת המדינה הוגשה בתום לב, ולפיכך היא חוסה תחת כנפי ההגנה הקבועה בסעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע.
נזיקין – עוולות – לשון הרע
נזיקין – הגנות – תום-לב
.
ערעור על פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי בת"א, בגדרו נדחתה תביעת המערער כנגד המשיב ונקבע, בין היתר, כי המשיב לא הוציא את דיבתו של המערער. רקע: ביום 30.12.1999 כינס העיתונאי יואב יצחק מסיבת עיתונאים בה הציג תחקיר שערך, לפיו מר עזר ויצמן ז"ל, אשר כיהן בעת ההיא כנשיא המדינה, קיבל לידיו סכומי כסף גדולים מידידו אדוארד סרוסי. במסגרת התחקיר נטען כי כספים אלו הופקדו בחשבון הנאמנות, שנוהל על ידי המשיב – עו"ד חנינא ברנדס, ומשם "נותבו" לחשבונותיו של מר ויצמן ובני משפחתו. התחקיר התבסס על מסמכי חשבון הנאמנות שהגיעו לידי יואב יצחק. ביום 5.1.2000 שלח המשיב מכתב תלונה לפרקליטת המדינה דאז, בו נאמר כי הוא חושד שמסמכי חשבון הנאמנות נלקחו או הועתקו שלא כדין על ידי המערער – אשר שימש במשך כעשר שנים ועד ליום 1.6.1998 כחשב במשרד נשיץ-ברנדס. התלונה הועברה לחקירת המשטרה ובסופו של דבר הוחלט לסגור את התיק "מחוסר ראיות". לאחר הדברים האלו, הגיש המערער תביעה כנגד המשיב לתשלום פיצוי בסכום של 5,000, 000 ₪ לפי חוק איסור לשון הרע. תביעת המערער נדחתה על כל חלקיה. נקבע כי היה יסוד לחשדותיו של המשיב וכי יש להחיל על פרסומי המשיב את ההגנות הקבועות בחוק איסור לשון הרע.
.
ביהמ"ש העליון (מפי השופט צ' זילברטל בהסכמת השופטים א' חיות וע' פוגלמן) דחה את הערעור מהטעמים הבאים:
ביהמ"ש המחוזי בחן לעומקן את העדויות השונות ואת התשתית הראייתית שהונחה בפניו ועל בסיסן קבע את ממצאיו. קביעותיו אלו נומקו ועוגנו בראיות ובהוראות הדין ולא נמצא מקום להתערב בהם.
הפרסומים נעשו בעיקרם בדרך של הגשת תלונה לפרקליטת המדינה בשל החשד במערער. לפיכך, ניתן למקד את הדיון בשאלה האם פרסומים אלו חוסים תחת ההגנה הקבועה בסעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע – ההגנה בדבר הגשת תלונה לרשות המוסמכת. אומנם, יתכן שאותו הפרסום ייחסה תחת כנפיהן של כמה הגנות, אולם, בעניינו, די אם נמצא כי ההגנה בדבר הגשת תלונה לרשות המוסמכת חלה.
בהתאם לסעיף 15(8), על המפרסם להראות כי התלונה הוגשה לרשות מוסמכת ובתום לב. אין מחלוקת כי פרקליטת המדינה היא, בענייננו, בגדר רשות מוסמכת. וכבר נקבע כי: "הגשת תלונה למשטרה בה מובע בתום-לב חשד על פלוני אינה יכולה לשמש כשלעצמה עילה לתביעה בשל איסור לשון הרע" וכן כי: "תלונתו של אזרח למשטרה, לפיה פלוני חשוד בעיניו כמי שביצע עבירה, היא, לכאורה, מסוג המקרים, בהם קמה ועולה ההגנה של תום הלב לפי האמור בסעיף 18(5) לחוק הנ"ל". אכן, יהיו מצבים בהם על אף שהתלונה הוגשה לרשות המוסמכת תישלל ההגנה מפאת חוסר תום לב בהגשתה. כך למשל, "[ש]יתכנו מקרים בהם שוללת חזרה עיקשת וחסרת בסיס על תלונה שהוכחה כבר כמוטעית, את טענת תום-הלב".
נקבע בעבר, כי תכלית דרישת תום הלב במסגרת הגנה זו, היא איזון בין שמירה על שמו הטוב של אדם, לבין הצורך לאפשר לציבור להתלונן בפני המשטרה על עבירות שבוצעו, מבלי לחשוש כי הגשת התלונה תחשוף את המתלונן לתביעה בגין לשון הרע. לעצם פירוש המונח תום לב בהקשר זה נקבע כי יש לפרש מונח זה כמתייחס לאמונה של המפרסם באמיתות הפרסום. על-פי אמות המידה שנקבעו בעבר, יש לבחון האם חשדו של המשיב במערער היה סביר. בחינת שאלה זו אינה צריכה להיות מושפעת מהעובדה שבסופו של יום תיק החקירה כנגד המערער נסגר ותלונת המשיב לא הבשילה כדי הגשת כתב אישום כנגדו.
בחינת מכלול הנסיבות העובדתיות שנקבעו על ידי ביהמ"ש המחוזי מלמדת כי חשדו של המשיב במערער לא היה נטול הקשר או מופרך, אלא היה לו על מה לסמוך את חשדו בדבר מעורבותו האפשרית של המערער בדבר. הגם שכך היו פני הדברים, תלונתו של המשיב לפרקליטת המדינה נכתבה באופן זהיר ומסויג, והובהר בה על ידי המשיב כי המדובר הוא בחשדות בלבד וכי אין בידו הוכחות לחשדותיו אלו. נוכח כל אלו – חשדותיו של המשיב במערער היו סבירים ותלונתו הוגשה בתום לב, ולפיכך היא חוסה תחת כנפי ההגנה הקבועה בסעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע.
כך גם באשר לטענותיו של המערער בדבר תוכן החשדות השונים אותם פירט המשיב בהודעותיו במשטרה. חשדות אלו נמסרו במסגרת חקירת אותה התלונה; באשר לטענותיו של המערער על כך שהמשיב שיתף בחשדותיו את הנשיא ויצמן, את השותפים הבכירים במשרדו ואת עורך-דין שעמו נועץ נפסק כי למשיב הייתה זכות וחובה לעשות כן, להיוועץ בנוגעים בדבר על מנת שיוכלו לכלכל את צעדיהם בעקבות אותם החשדות; כן לא נמצא בטענות המערער בדבר האופן בו נוהל הדיון בביהמ"ש המחוזי בכדי לשנות מהתוצאה |
| חזרה למעלה |
|
| 3 [דיון פלילי] |
|
| בשפ 8010/13 מדינת ישראל נ' יעקב (ג'קי) שבירו (מור) (עליון; ע' ארבל; 25/12/13) - 11 ע' |
| עו"ד: א' בן שחר, ת' חזז, ס' בלום |
טענות שעניינן כרסום בתשתית הראיות הלכאורית מקומן להתברר אינו בדיון בבקשה להארכת המעצר לפי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), אלא בהליך של עיון חוזר בפני הערכאה הדיונית, למעט אם ניתן להצביע על שינוי דרמטי במערכת ראיות התביעה, ועל כרסום מהותי ומשמעותי בה.
דיון פלילי – מעצר – עיון חוזר
דיון פלילי – מעצר עד תום ההליכים – ראיות לכאורה
דיון פלילי – מעצר עד תום ההליכים – מסוכנות
דיון פלילי – הארכת מעצר – עד תום ההליכים
.
ביום 5.3.12 הוגש נגד המשיבים כתב אישום מתוקן המייחס להם, ולחברות שבאמצעותן פעלו עבירות מס רבות בסכום כולל של 147,114, 399 ₪ ועבירות סחיטה באיומים. עסקינן בבקשה לפי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: החוק) להארכת מעצר ראשונה של המשיבים בתשעים ימים מיום 5.12.13, או עד למתן פסק דין בעניינם, לפי המוקדם.
.
בית המשפט העליון (השופטת ע' ארבל) קיבל את הבקשה ופסק כי:
שני שיקולים מנחים בבקשה להארכת מעצר מעבר לתקופה הסטטוטורית הקבועה בחוק: רמת המסוכנות הנשקפת מהנאשם וקצב שמיעת המשפט. המסוכנות לה טוענת המבקשת מבוססת על התשתית הראייתית הלכאורית בגינה הוחלט על מעצר המשיבים עד תום ההליכים. המשיבים טוענים כי בהליך העיקרי הופרכה, ולמצער כורסמה, התשתית הלכאורית שעמדה בבסיס רוב מעשי האיומים המיוחסים להם, שבגינם נקבעה בין היתר מסוכנותם. אלא שטענות שעניינן כרסום בתשתית הראיות הלכאורית מקומן להתברר בהליך של עיון חוזר בפני הערכאה הדיונית, וזאת למעט אם ניתן להצביע על שינוי דרמטי במערכת ראיות התביעה, ועל כרסום מהותי ומשמעותי בה. צריך להיות בשינוי שחל, כדי להפוך את הקערה על פיה, עד כדי הטיית הכף לזכות הנאשם באופן שהסיכויים לזיכויו עולים על הסיכויים להרשעתו.
בענייננו, טענות המשיבים לכרסום ראייתי אינן עולות כדי שינוי ההופך את הקערה על פיה, ואינן מרוקנות את ראיות התביעה מתוכן. גם אם יימצא ממש בטענות אלו, הרי שעניינן בחלק מן העבירות, כאשר מסכת העבירות הכלכליות נותרה בעינה. בנסיבות ביצוע העבירות הכלכליות, מסוכנות המשיבים עודה גבוהה. אמנם, לרוב עבירות כלכליות אינן מקימות לכשעצמן עילת מסוכנות. אולם, הלכה היא כי עבירות רכוש שנסיבותיהן חמורות, בין היתר נוכח היקפן ואופן ביצוען, עלולות להקים עילת מסוכנות ולחייב מעצר עד תום ההליכים. עבירות של סחיטה באיומים מלמדות על מסוכנות גבוהה וכרוך בהן גם חשש להטלת מורא על עדים ושיבוש הליכי משפט.
באשר לקצב שמיעת המשפט, אף כי עד כה הקצב היה איטי וההליך עודנו בשלב התחלתי, לפתחם של המשיבים רובץ חלק ניכר מהאחריות לעיכוב. בנסיבות אלו, המשקל שיש ליתן לשיקול זה מוגבל, וממילא אין הוא יכול לבדו להצדיק דחיית בקשה להארכת המעצר נוכח מסוכנות המשיבים. לאור האמור, המסוכנות הרבה הנשקפת מהמשיבים נוכח חומרת העבירות המיוחסות להם, מידת התחכום הטמונה בהן, התנהגותם משוללת הרסן גם כשמדובר בגורמי שלטון, כמו גם התמשכות ההליך במידה רבה כתוצאה מהתנהלות המשיבים, מטים את הכף לטובת הארכת המעצר. אף מתקיימות עילות נוספות של חשש מפני שיבוש הליכי משפט וחשש מהימלטות המשיבים מאימת הדין. |
| חזרה למעלה |
|
| 4 [בתי-משפט] |
|
| עא 7390/13 עו"ד אמיר פלמר ורו"ח בועז גזית נ' ב. גאון קמעונאות וסחר בע"מ (עליון; ד' ברק ארז; 24/12/13) - 9 ע' |
| עו"ד: רונן מטרי, יוסי בן נפתלי, עמית פינס, הילה גולדפלד, טובה פריש |
לבקשה דנא, ישנם מאפיינים המבדילים אותה מבקשה "סטנדרטית" למתן סעד זמני בערעור. שכן הלכה למעשה, הקפאת הפיקדונות נדרשת לא רק לשם הבטחת התוצאות בערעור (העוסק בהליך הראוי לבירור המחלוקת), אלא גם לצורך הבטחת תוצאותיו של ההליך העתידי שיתברר לאחר מכן, באשר לשאלת חיובן של בעלות השליטה. עניין זה משליך על יישום התנאים למתן סעד זמני בערעור, באופן שיש להכילם בצורה מרוככת יותר, בדומה למבחנים החלים על בחינתה של בקשה למתן סעד זמני בערכאה הדיונית. ישום כאמור מוביל לקבלת הבקשה.
בתי-משפט – סעדים זמניים – בערעור
בתי-משפט – סעדים זמניים – שיקולים בהענקתם
.
בקשה למתן סעד זמני בערעור שהוגש על פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי מרכז-לוד. הבקשה נוגעת להליכי הפירוק של חברת אייס אוטו דיפו בע"מ (להלן: אייס דיפו) וחברה בת שלה – אייס רשתות שיווק מוצרי צריכה בע"מ (להלן: אייס רשתות) (אשר יכונו להלן ביחד: החברות) ובגדרה בקשו המפרקים, להאריך תוקפו של צו המניעה שניתן ע"י ביהמ"ש קמא, האוסר עשיית דיספוזיציה בפיקדונות בעלות השליטה בבנקים עד להחלטה בבקשת רשות הערעור שהגישו המפרקים על החלטת ביהמ"ש קמא, במסגרתה סולקה על הסף בקשת המפרקים למתן הוראות להורות לבעלות השליטה להעביר לקופת הפירוק סך של 200,000, 000 שקל, בהתאם לשיעורן של תביעות החוב שאושרו ושאין בקופת הפירוק כסף לפורען.
.
ביהמ"ש העליון (מפי השופטת ד' ברק-ארז) קיבל את הבקשה מהטעמים הבאים:
כמו בכל בקשה למתן סעד זמני בערעור המבחנים החולשים על הבקשה הם סיכויי הערעור ומאזן הנוחות. יחד עם זאת, לבקשה דנא, ישנם מאפיינים המבדילים אותה מבקשה "סטנדרטית" למתן סעד זמני בערעור: ההכרעה בערעור שהוגש לבימ"ש זה לא תסיים את המחלוקות שבין הצדדים, אלא רק תשליך על השאלה באיזה הליך הן יתבררו – בבקשה למתן הוראות או בתביעה נפרדת. היינו הערעור הוא למעשה "שלב ביניים" בבירורן של טענות המפרקים בערכאה הדיונית (כאמור, בין אם בבקשה למתן הוראות ובין אם בתביעה עצמאית). הלכה למעשה, הקפאת הפיקדונות נדרשת לצורך הבטחת תוצאותיו של ההליך העתידי שיתברר באשר לשאלת חיובן של בעלות השליטה, ולא רק לשם הבטחת התוצאות בערעור דנן. אופיו זה של ההליך משליך על יישום התנאים למתן סעד זמני בערעור. בחינת התנאי שעניינו סיכויי הערעור אינה יכולה להיעשות במנותק מהתייחסות לטענותיהם של המפרקים כנגד בעלות השליטה לגופן (המובחנות מן הטענות הנסבות על ההליך הנכון לבירורן). בחינת התנאי שעניינו מאזן הנוחות צריכה להתחשב בכך שביהמ"ש קמא טרם דן בטענות לגופן, וזאת בשונה מן המקרה הטיפוסי של דיון בסעד זמני בערעור, אשר הענקתו נבחנת בשלב שבו התביעה כבר נתבררה ונדחתה בערכאה הדיונית. בשל כך, יש להחיל בענייננו את המבחנים למתן סעד זמני בערעור בצורה מרוככת יותר, בדומה למבחנים החלים על בחינתה של בקשה למתן סעד זמני בערכאה הדיונית.
בנסיבות העניין, בבחינת השיקול שעניינו מאזן הנוחות יש להביא בחשבון כי סכום התביעה כנגד בעלות השליטה עומד על סך של 200 מיליון שקל. מדובר בסכום לא מבוטל שיש להבטיחו לטובת הנושים אם יתקבלו טענותיהם של המפרקים. מנגד, בעלות השליטה לא הצביעו על צורך ספציפי שבגינו הן זקוקות לכספי הפיקדונות. בנוגע לסיכויי הערעור צוין כי ממצאי דו"ח החקירה, כפי שתוארו בפסק דינו של ביהמ"ש קמא, מעלים כי טענותיהם של המפרקים כנגד בעלות השליטה הן לכאורה טענות הראויות להתברר.
מטעמים אלו ביהמ"ש מורה על מתן סעד זמני לפיו לא תיעשה כל דיספוזיציה בפיקדונות עד להכרעה בערעור או עד למתן החלטה אחרת של בימ"ש זה, בכפוף לכך שהמפרקים יפקידו התחייבות עצמית וכן ערבות בסך של 100,000 שקל להבטחת הנזקים שעלולים להיגרם לבעלות השליטה כתוצאה ממתן הצו. |
| חזרה למעלה |
|
| 5 [דיון פלילי] |
|
| בשפ 8529/13 מדינת ישראל נ' פלוני (עליון; י' דנציגר; 24/12/13) - 12 ע' |
| עו"ד: אריאל עטרי, סיון רוסו |
בימ"ש האריך את מעצר המשיב, נגדו הוגש כתב אישום בעבירות מין ואלימות, ב-90 ימים נוספים או עד למתן פסק דין בעניינו. זאת, נוכח ההתקדמות המשמעותית בהליך הצפויה בתקופת הארכת המעצר המבוקשת, נוכח חזקת המסוכנות הסטטוטורית העולה ממעשי המשיב, נוכח החשש לשיבוש הליכי משפט ונוכח עברו הפלילי של המשיב.
דיון פלילי – הארכת מעצר – עד תום ההליכים
דיון פלילי – מעצר עד תום ההליכים – חלופת מעצר
דיון פלילי – מעצר עד תום ההליכים – מסוכנות
.
לבימ"ש המחוזי הוגש ביום 28.3.13 כתב אישום המייחס לעורר עבירות אינוס, מעשה סדום (מספר עבירות); תקיפה בנסיבות מחמירות; תקיפת קטין בידי אחראי; ועבירה על חוק גיל הנישואין. עסקינן בבקשה להארכת מעצרו של המשיב מעבר לתשעה חודשים, לפי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפליל (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים), ב-90 ימים נוספים החל מיום 28.12.13 או עד למתן פסק דין בבימ"ש המחוזי, לפי המוקדם.
.
בית המשפט העליון (השופט י' דנציגר) קיבל את הבקשה ופסק כי:
הכלל הוא שנאשם המצוי במעצר ישוחרר בחלוף 9 חודשים מיום הגשת כתב האישום נגדו אם טרם הסתיים ההליך המשפטי בעניינו. עם זאת, סעיף 62 לחוק המעצרים קובע חריג לכלל ומסמיך את בימ"ש העליון להאריך את מעצרו של נאשם מעבר לתשעה חודשים לפרק זמן של 90 ימים בכל פעם. בבואו להאריך מעצר של נאשם לפי סעיף 62 לחוק המעצרים, על בימ"ש העליון לערוך איזון בין הפגיעה בחירות הנאשם, שנהנה מחזקת החפות, לבין הצורך בשמירה על שלום הציבור וניהול תקין של הליכי המשפט. אמות המידה שנקבעו להארכת מעצרו של נאשם מעבר לתשעה חודשים מביאות בחשבון, בין היתר, את הימשכות מעצרו, את מידת המסוכנות הנשקפת ממנו, את עברו הפלילי, את חומרת המעשים המיוחסים לו, את החשש מפני שיבוש הליכי המשפט ואת קצב התקדמות ההליך העיקרי.
אף כי במקרה דנן ההליך הפלילי "נתקע" במשך זמן רב בשלבים המקדמיים והתקדמות ההליכים בתיק העיקרי רחוקה מלהיות מיטבית, האחריות לכך אינה מוטלת לפתחה של המבקשת בלבד. זאת ועוד, נראה כי צפויה התקדמות משמעותית בהליך הפלילי במסגרת תקופת הארכת המעצר המבוקשת. בנוסף, מסוכנות המשיב עולה מהמעשים החמורים המיוחסים לו בכתב האישום אשר מקימים חזקת מסוכנות סטטוטורית שלא הופרכה על ידי המשיב. תסקירי שירות המבחן מחזקים את המסקנה בדבר מסוכנותו. כן קיים חשש לשיבוש הליכי משפט ככל שישוחרר המשיב לחלופת מעצר בטרם תישמע עדות המתלוננת. אף אם היה לכאורה מקום לשקול בנסיבות העניין את אפשרות שחרורו של המשיב לחלופת מעצר, הרי שלנוכח תסקירי שירות המבחן השליליים בעניינו של המשיב, שנמנעו מלהמליץ על שחרורו לחלופת מעצר, אין הצדקה בשלב זה ליתן החלטה העומדת בסתירה לאמור בהם. בנוסף, יש להביא בחשבון את עברו הפלילי של המשיב אשר יש לו השלכה ישירה על מידת האמון שניתן לתת בו לצורך שקילת שחרורו לחלופת מעצר. |
| חזרה למעלה |
|
| 6 [ראיות] |
|
| בשפ 6166/13 יזיד ג'בארה נ' מדינת ישראל (עליון; ח' מלצר; 24/12/13) - 9 ע' |
| עו"ד: אביגדור פלדמן, רחל זוארץ לוי, אילנה ירושלמי |
בימ"ש עמד על שני השלבים למתן החלטה בעתירה לגילוי ראיה, יישם אותם על נסיבות המקרה דנן ודחה את עתירה העותר לגילוי ראיה חסויה לפי סעיף 44(א) לפקודת הראיות, למעט שחרור פראפרזה מסוימת, שיתכן ויש בה כדי לסייע לו בניהול הגנתו.
ראיות – חיסיון – עתירה לגילוי ראיה חסויה
ראיות – חיסיון – ביטחון המדינה
.
כנגד העותר, עורך-דין במקצועו, הוגש כתב אישום שעניינו הברחות של טלפונים סלולאריים לתוך בתי-כלא ישראליים לידי אסירים המשתייכים לארגוני טרור. מכתב האישום עולה כי זהות האסירים היא המקנה למעשי ההברחה את האופי המיוחס להם כמעשים התומכים בפעילות טרור ואת החומרה הבאה לביטוי בסעיפי האישום המיוחסים לעותר. שר הביטחון הוציא תעודת חיסיון לפי סעיף 44(א) לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 בהקשר לתיק. מכאן העתירה לגילוי ראיות חסויות.
.
בית המשפט העליון (השופט ח' מלצר) דחה את העתירה ברובה ופסק כי:
ההחלטה בעתירה לגילוי ראיה נעשית באופן דו-שלבי. בשלב ראשון, יש לבחון האם החומר החסוי נכלל בגדר העניינים שהוגדרו כחסויים על פי האמור בתעודת החיסיון. בשלב הראשון אף נבדקת האפשרות ליתן לעותר פירוט כלשהו באשר לחומר החסוי, בכפוף לכך שפירוט שכזה איננו חותר תחת החיסיון עצמו. אם מתברר כי אכן החומר החסוי נכלל בנושאים שהוגדרו כך בתעודת החיסיון, יש לעבור לשלב השני. בשלב השני, נבחנת חשיבותן הלכאורית של הראיות החסויות להגנת העותר. הכלל הבסיסי, שנקבע בפסיקה הוא כי ראיה חסויה שיש בה חיוניות להגנת העותר תיחשף, גם במחיר של פגיעה בביטחון המדינה. ככל שתחליט המשיבה כי היא מעדיפה להחסות את הראיה, פתוחה בפניה האפשרות לחזור בה מכתב האישום, ולהביא בכך לזיכוי העותר. המבחן לחיוניות הראיה החסויה הוא אם טמון בה "פוטנציאל מזכה", קרי האם יש בכוחה או בהצטרפותה לראיות אחרות, להקים ספק באשמת העותר.
בענייננו כל החומר, שאותו הגדירה המשיבה כחסוי, נכלל בגדרי העניינים שהוגדרו כך בתעודת החיסיון. כמו כן נראה כי פירוט בנוגע למהות החומר החסוי, או להיקפו עלול לחתור תחת החיסיון עצמו. יתר על כן נראה כי פירוט שכזה איננו יכול לסייע, בנסיבות, לעותר בהגנתו. לפיכך, יש לעבור לשלב השני, ולבחון את חיוניותן הפוטנציאלית של הראיות להגנת העותר. במקרה דנן אין ברוב החומר החסוי דבר היכול לסייע להגנת העותר. חשיפת החומר החסוי עלולה לגרום לפגיעה קשה בביטחון המדינה. יחד עם האמור, בשים לב להנחיות שהותוו ב-ב"ש 64/87, יש לשחרר לידי העותר פראפרזה מסוימת, שיתכן ויש בה כדי לסייע לו בניהול הגנתו. |
| חזרה למעלה |
|
| 7 [רשויות מקומיות] [בתי-משפט] |
|
| ברמ 7813/13 מנהל הארנונה - עיריית ירושלים נ' תיכון תל אביב (עליון; ד' ברק ארז; 24/12/13) - 6 ע' |
| עו"ד: שירה שויד |
לא נמצא מקום להתערב בקביעה לפיה יש לסווג את הנכס, שבו פועל הסניף הירושלמי של "תיכון תל אביב", כ"בית ספר ציבורי" ולא כ"משרדים, שירותים ומסחר".
רשויות מקומיות – ארנונה – סיווג נכסים
בתי-משפט – רשות ערעור – כשהערכאה הראשונה היא טריבונל מינהלי
בתי-משפט – רשות ערעור – מתי תינתן
.
בר"ע על פסק דינו של ביהמ"ש לעניינים מנהליים בירושלים בגדרו נדחה ערעור שהוגש על החלטתה של ועדת הערר לענייני ארנונה בירושלים אשר קבעה כי יש לסווג את הנכס, שבו פועל הסניף הירושלמי של "תיכון תל אביב", בית ספר ללימודי תיכון, הכנה לבגרות ופסיכומטרי ולימודים אקדמאיים (להלן: תיכון תל אביב או המשיב) כ"בית ספר ציבורי" ולא כ"משרדים, שירותים ומסחר" וזאת חרף העובדה שתיכון תל אביב מופעל על-ידי חברה פרטית שאינה מלכ"ר וחרף הטענה בדבר קיומם של פעילויות נוספות על לימודי התיכון, כגון קורסי הכנה לבחינה הפסיכומטרית (התעריף לסיווג העסקי גבוה פי 3 מן התעריף לסיווג של בית ספר ציבורי).
.
ביהמ"ש העליון (מפי השופטת ד' ברק-ארז) דחה את הבקשה מהטעמים הבאים:
נקודת המוצא להכרעה בבקשה היא אמת המידה המצמצמת שאומצה בפסיקתו של בימ"ש זה בכל הנוגע להענקת רשות ערעור על פסק דין של ביהמ"ש לעניינים מנהליים שניתן בערעור על החלטתה של ועדת ערר לענייני ארנונה. כידוע, בעת בחינתה של בקשת רשות ערעור שמקורה בהליך שהחל לפני טריבונל מנהלי, יתחשב בימ"ש זה, בין השאר, בטיבו של הטריבונל, במידת מומחיותו בנושא שבו עסקה ההחלטה ובמספר ה"גלגולים" שעבר ההליך. ככל שהטריבונל האמור דומה יותר לערכאה שיפוטית ונהנה ממומחיות בתחום עיסוקו וככל שההליך עבר גלגולים רבים יותר תקטן הנכונות ליתן רשות ערעור. על כך יש להוסיף כי בימ"ש זה קבע לא אחת כי ברגיל לא תינתן רשות ערעור במחלוקת בדבר סיווגו של נכס לצרכי ארנונה בשל כך שמחלוקות מסוג זה קשורות במאפייניו הספציפיים של הנכס העומד לדיון, באופן השימוש הקונקרטי שנעשה בו ובסיווגים השונים הקבועים בצו הארנונה הרלוונטי.
הבקשה דנא נסבה על הליך שראשיתו בוועדת ערר לענייני ארנונה, שהינה טריבונל מעין-שיפוטי בעל מומחיות רבה בשאלה שבמחלוקת. זאת ועוד, הבקשה היא "גלגולו" השלישי של ההליך. החלטתה של ועדת הערר במקרה דנן עוסקת בשאלת סיווגו של נכס לצרכי חיוב בארנונה והיא מתמקדת כל כולה בנתונים של המקרה הקונקרטי: מאפייניו של תיכון תל אביב והשאלה האם תיכון תל אביב מקיים את ההגדרה "בית ספר ציבורי" על פי צו הארנונה של עיריית ירושלים. כל אלה מצדיקים את דחיית הבקשה למתן רשות ערעור. בשולי הדברים, ניתן להוסיף, כי לכאורה התוצאה של סיווג המשיב כ"בית ספר ציבורי" נראית סבירה, בהתחשב בנתונים שפורטו לגביו, ובכלל זה הפיקוח עליו ומקורות המימון לפעילותו. |
| חזרה למעלה |
|
| 8 [דיון פלילי] |
|
| בשפ 8543/13 מדינת ישראל נ' כיאל יאסר (עליון; י' דנציגר; 24/12/13) - 10 ע' |
| עו"ד: ש' בר עוז, ת' אולמן, ג' דביר, ש' סרוג'י, י' גימפל, ס' רוסו |
בימ"ש (השופט דנציגר) חזר על פסיקתו מן העת האחרונה לפיה, כאשר המעשים המיוחסים לנאשמים הם בדרגת חומרה כה גבוהה, הרי שגם הימשכות הליכים הנגרמת בעקבות מחדלים מסוימים מטעם התביעה אינה יכולה, כשלעצמה, להוביל למסקנה כי יש לשחררם לחלופת מעצר.
דיון פלילי – מעצר – הארכתו
דיון פלילי – הארכת מעצר – עד תום ההליכים
דיון פלילי – מעצר עד תום ההליכים – חלופת מעצר
דיון פלילי – מעצר עד תום ההליכים – מסוכנות
.
נגד המשיבים הוגש כתב אישום בעבירה של קשירת קשר לביצוע פשע; בעבירה של רצח בכוונה תחילה; בעבירות בנשק; בעבירה של הצתה; ובעבירה של שיבוש מהלכי משפט. עסקינן בבקשה להארכת מעצרם של המשיבים ב-90 ימים החל מיום 25.12.13, או עד למתן פסק דין בעניינם, לפי המוקדם, בהתאם לסעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים).
.
בית המשפט העליון (השופט י' דנציגר) קיבל את הבקשה ופסק כי:
סעיף 62 לחוק המעצרים מסמיך את בימ"ש העליון להאריך את מעצרו של נאשם מעבר לתשעה חודשים לתקופה מוגבלת של 90 ימים בכל פעם. בבואו להאריך מעצר של נאשם כאמור, על בימ"ש העליון לערוך איזון בין הפגיעה בחירות הנאשם, שנהנה מחזקת החפות, לבין הצורך בשמירה על שלום הציבור וניהול תקין של הליכי המשפט. אמות המידה שנקבעו להארכת מעצרו של נאשם מעבר לתשעה חודשים לוקחות בחשבון, בין היתר, את הימשכות מעצרו, את מידת המסוכנות הנשקפת ממנו, את עברו הפלילי, את חומרת המעשים המיוחסים לו, את החשש מפני שיבוש הליכי המשפט ואת קצב התקדמות ההליך העיקרי.
במקרה דנן קצב התקדמות ההליך העיקרי לא היה משביע רצון גם במהלך הארכת מעצר בת 45 הימים שאושרה על ידי בימ"ש העליון. גם אם את הימשכות ההליכים ניתן לזקוף לחובת המבקשת, שייתכן שהייתה יכולה לפעול באופן נמרץ יותר להעברת חוות הדעת הנדרשות לעיון המשיבים, בעת הזו אין בעובדה זו בלבד כדי להטות את הכף לעבר שחרור המשיבים או אף לעריכת תסקיר מעצר בעניינם. לאחרונה נפסק כי כאשר המעשים המיוחסים לנאשמים הם בדרגת חומרה כה גבוהה, הרי שגם הימשכות הליכים הנגרמת בעקבות מחדלים מסוימים מטעם התביעה אינה יכולה, כשלעצמה, להוביל למסקנה כי יש לשחררם לחלופת מעצר. בנוסף, על אף החשש מפני הימשכות נוספת של ההליכים, יתקיימו 13 דיונים במסגרת תקופת הארכת המעצר המבוקשת. המבקשת אף הצהירה כי חוות הדעת יימסרו לעיון המשיבים בזמן הקרוב. נוכח כל האמור לעיל, בעת הנוכחית הכף עודנה נוטה לעבר המשך מעצר המשיבים, וזאת בעיקר בשל המסוכנות הרבה ביותר הנשקפת מהם בשים לב לעבירות המיוחסות להם ובשל החשש הממשי משיבוש הליכי משפט. יחד עם זאת, יהיה מקום לבחון את קצב התקדמות ההליך העיקרי בקפידה בטרם הוראה על הארכת מעצר נוספת. |
| חזרה למעלה |
|
| 9 [דיון פלילי] [תעבורה] [עונשין] |
|
| רעפ 8559/13 מאיר וקנין נ' מדינת ישראל (עליון; ח' מלצר; 24/12/13) - 6 ע' |
| עו"ד: מאיה סטול רייטן |
שאלת היחס בין תיקון 113 לחוק העונשין לבין סעיף 39א לפקודת התעבורה איננה מחייבת התערבות במסגרת ערעור בגלגול שלישי, במיוחד כשבביהמ"ש העליון כבר הובעה דעה בדבר היעדר סתירה בין השניים; הבקשה מכוונת כנגד חלק מגזר-הדין. בנסיבות אלה חלה ההלכה לפיה תינתן רשות ערעור בגלגול שלישי רק בהינתן סטייה משמעותית ממדיניות הענישה. סטייה כזו לא מתקיימת בענייננו.
דיון פלילי – ערעור – בקשת רשות ערעור
דיון פלילי – ערעור – עונש
תעבורה – ענישה – פסילת רישיון
עונשין – ענישה – תיקון 113
.
המבקש הורשע בעבירות של נהיגה בשכרות, נהיגה בקלות ראש והחזקת סם מסוכן לצריכה עצמית. בימ"ש השלום השית עליו 4 חודשי מאסר על תנאי, קנס בגובה 1,000 ש"ח ושנתיים פסילת רישיון נהיגה. ערעור שהגיש המבקש על גזר הדין, נדחה ע"י ביהמ"ש המחוזי. מכאן בקשת רשות הערעור.
.
ביהמ"ש העליון דחה את הבקשה בקובעו:
המבקש אמנם ביקש לעטות את טענותיו באדרת של סוגיות החורגות כביכול מעניינם של הצדדים הישירים, אך ניסיון זה איננו צליח. שאלת היחס בין תיקון 113 לבין סעיף 39א לפקודת התעבורה – איננה מחייבת התערבות במסגרת של ערעור ב"גלגול שלישי", במיוחד כאשר בבית משפט זה כבר הובעה דעה בדבר היעדר סתירה בין תיקון 113 לחוק העונשין לבין סעיף 39א לפקודת התעבורה.
הבקשה מכוונת כנגד עונש פסילת הרישיון. בנסיבות אלה חלה ההלכה המחמירה, לפיה תינתן רשות ערעור בגלגול שלישי רק במקרים נדירים, בהם ניכרת סטייה משמעותית ממדיניות הענישה. סטייה כזו לא מתקיימת בענייננו, מה גם שנקודת המוצא בסעיף 39א לפקודת התעבורה לגבי עונש פסילת הרישיון בגין אחת מהעבירות בגינן הורשע המבקש – היא עונש מינימאלי של שנתיים פסילת רישיון.
אשר לטענת המבקש בדבר קיומה של "בעיה אנושית-מצפונית" המצדיקה מתן רשות ערעור והתערבות בפסק הדין. המקרה הנדון איננו נכנס בגדר המקרים הנדירים שבהם יתערב בימ"ש זה בקביעות של בתי המשפט קמא במסגרת ערעור ב"גלגול שלישי". ביהמ"ש המחוזי הצר על הפגיעה בפרנסת המבקש, אך ציין כי אין בכך כדי לאיין את השיקולים האחרים התומכים בעונש הפסילה לתקופה של שנתיים, וכי האחריות לתוצאה הנ"ל מוטלת על המבקש. אין אלא לאמץ את עמדת ביהמ"ש המחוזי בעניין זה. |
| חזרה למעלה |
|
| 10 [עונשין] |
|
| עפ 8855/12 עזאת אלזידאה נ' מדינת ישראל (עליון; ע' ארבל, א' חיות, א' שהם; 24/12/13) - 8 ע' |
| עו"ד: חיים שוייצר, דוד ונטורה |
בימ"ש דחה ערעור על עונש המאסר בפועל שהושת על המערער בגין הרשעתו בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה. בימ"ש פסק כי בעבירות מסוג זה יש ליתן את משקל הבכורה לעקרון הגמול וההלימה, בצד הצורך להרתיע את העבריין עצמו ועבריינים בכוח מפני ביצוע עבירות דומות, וכי העונש אינו סוטה באורח מהותי מרמת הענישה שנקבעה במקרים דומים.
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: עבירות אלימות
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: שיקולים לחומרה
עונשין – ענישה – שיקולי ענישה
עונשין – ענישה – עקרון ההלימה
עונשין – עבירות – חבלה בכוונה מחמירה
.
המערער הורשע בבימ"ש המחוזי, על-פי הודאתו, בעבירות של חבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 329(א(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין) ושל שהייה בלתי חוקית. בעקבות הרשעתו, נגזרו על המערער 11 שנות מאסר לריצוי בפועל, החל מיום מעצרו, 3 שנות מאסר על-תנאי שלא יעבור במשך 3 שנים עבירה של אלימות פיזית כלפי גוף אדם, ופיצוי המתלונן בסכום של 25,000 ₪. הערעור נסב על גזר הדין.
.
בית המשפט העליון (מפי השופט שהם ובהסכמת השופטות ארבל וחיות) דחה את הערעור, בכפוף לתיקון התנאי, ופסק כי:
הלכה היא כי ערכאת הערעור לא תתערב בעונש שהוטל על-ידי הערכאה הדיונית, אלא אם מדובר בסטייה קיצונית ממדיניות הענישה במקרים דומים, או כאשר מדובר בטעות מהותית שנפלה בגזר הדין. במקרה דנן, אף שהעונש אשר הושת על המערער אינו קל, הוא אינו סוטה באורח מהותי מרמת הענישה שנקבעה במקרים דומים.
המעשה בו הורשע המערער מאופיין באכזריות וברשעות רבה, ומדובר באלימות חסרת כל פשר וסיבה נראית לעין. בעבירות מסוג זה יש ליתן את משקל הבכורה לעקרון הגמול וההלימה, בצד הצורך להרתיע את העבריין עצמו ועבריינים בכוח, מפני ביצוע עבירות דומות. אכן, בעבירות אלימות שונות, ובכלל זה גם בעבירות של חבלה בכוונה מחמירה, ניתן למצוא קשת רחבה של עונשים, בהתאם לנסיבות המעשה ולאופיו של העושה. ואולם, בשורה של פסקי דין אישר בימ"ש העליון עונשי מאסר ממושכים על מערערים שהורשעו בביצוע עבירה לפי סעיף 329 לחוק העונשין, בנסיבות דומות למקרה דנן. גם אם ניתן להצביע על מקרים בהם הוטלו עונשים קלים יותר, אין לומר כי בימ"ש קמא החמיר עם המערער מעבר למידה הראויה ותוך סטייה משמעותית מרמת הענישה המקובלת. לפיכך, יש לדחות את הערעור לעניין עונש המאסר בפועל שהושת על המערער;
בהסכמת המשיבה, יתוקן התנאי שקבע בימ"ש קמא, כך שהפעלת עונש המאסר המותנה תעשה, ככל שהמערער יבצע עבירת אלימות מסוג פשע. |
| חזרה למעלה |
|
| 11 [חברות] |
|
| רעא 5296/13 יוסי אנטורג נ' יעקב שטבינסקי (עליון; י' עמית; 24/12/13) - 32 ע' |
| עו"ד: יעקב סבו, רון דרור אופיר מנצ'ל, צבי אגמון, טל מישר, יותם קוולר, יערה יפרח |
לא נמצא מקום להתערב בהחלטה המאשרת הגשת תביעה נגזרת כנגד המבקשים. ביהמ"ש מותיר בצריך עיון, את הסוגיה אם ניתן בכלל ליתן פטור בדיעבד לנושא משרה בגין פעולות עבר. מכל מקום, מתן פטור בדיעבד, צריך לעמוד הן בדרישה הפרוצדוראלית של אישור מיוחד, הן בתנאי של חובת הגילוי והן בתנאי כי על ההחלטה להלום את טובת החברה. לכן, אף אם יונח לטובת המבקשים כי ניתן להעניק פטור בדיעבד וכי התקבל האישור הדרוש במישור הפרוצדוראלי, הרי שהמבקשים לא חצו לכאורה את שתי המשוכות הנוספות.
חברות – תביעה נגזרת – אישורה
חברות – אחריות – נושאי משרה
חברות – אחריות – פטור מאחריות
חברות – תביעה נגזרת – הליך השגה
.
בר"ע על החלטת ביהמ"ש המחוזי מרכז, בגדרה אושרה בקשתם של המשיבים – בעלי מניות בחברת פסיפיקה אחזקות בע"מ (להלן: החברה), להגיש נגד המבקשים תביעה נגזרת בשם החברה. בבקשה נטען כי החברה התקשרה עם חברה רומנית (להלן: אומגה) בשתי עסקאות לרכישת שתי חלקות מקרקעין ברומניה. בסופו של יום, החברה שילמה לאומגה סכום של 5.25 מליון יורו לצורך רכישת הקרקע וסכום זה ירד לטמיון. נטען כי העסקאות בוצעו ברשלנות על ידי המבקשים אשר כיהנו כאורגנים של החברה במועד ביצוע העסקאות.
.
ביהמ"ש העליון (מפי השופט י' עמית) דחה את הבקשה מהטעמים הבאים:
דרך ההשגה המתאימה על החלטתו של בימ"ש קמא – דיון חוזר בביהמ"ש המחוזי או בקשת רשות ערעור? ככלל, הדרך להשיג על החלטה אחרת של בימ"ש מחוזי בעניין אזרחי היא הגשת בקשת רשות ערעור לביהמ"ש העליון (סעיף 41(ב) לחוק בתי המשפט. בשנת 2010 נחקק תיקון 59 לחוק בתי המשפט, בגדרו נקבעו הסדרים שונים הנוגעים להקמת המחלקה המכונה "ביהמ"ש לעניינים כלכליים". על פי סעיף 41(ה)(1), לא תינתן רשות ערעור על החלטת בימ"ש מחוזי לאשר תביעה נגזרת. הדרך הנכונה להשיג על החלטה מסוג זה קבועה בסעיף 41(ה)(2), והיא הגשת בקשה מצד בעל הדין לקיים דיון חוזר בפני הרכב של שלושה שופטים. הוראת המעבר קובעת כי התיקון יחול על הליכים שהוגשו לבימ"ש מיום 15.12.2010 ואילך. ברע"א 6270/11 משעור נ' רוזנברג נקבע כי "את המונח הליך יש לפרש כמתייחס לפתיחה של הליך עיקרי, ובענייננו להגשת הבקשה לאישור תביעה נגזרת. משהבקשה לאישור התביעה הנגזרת הוגשה לביהמ"ש המחוזי ביום 24.7.2008, בדין נהגו המבקשים בהגישם את בקשת רשות הערעור.
לגוף הבקשה: התביעה הנגזרת מעניקה לבעל מניות "זכות עמידה" לתבוע בשם החברה – עקב הפרת חובה כלפיה, אם על ידי נושאי משרה או בעל שליטה בחברה ואם על ידי גורם מחוץ לחברה – בשל הימנעותם של האורגנים המוסמכים להגיש תביעה בשם החברה. זאת, למרות האישיות המשפטית הנפרדת של החברה ולמרות העיקרון של אי התערבות בעלי המניות בניהול החברה.
סעיף 198(א) לחוק החברות קובע שני תנאים לצורך אישור בקשה לתביעה נגזרת – כי אישור הבקשה הוא לטובת החברה וכי הבקשה לא הוגשה בחוסר תום לב. במסגרת השיקולים של טובת החברה בניהול תובענה נגזרת, ובדומה לתובענה ייצוגית, על ביהמ"ש לבחון, בין היתר, קיומה של עילת תביעה לכאורית וסיכוי הצלחת התביעה; שני התנאים, ובמיוחד התנאי שעניינו בטובת החברה, מותירים שיקול דעת רחב לביהמ"ש, והדעה המקובלת היא כי גם שיקולי צדק, שהוכרו בפסיקה כשיקול רלבנטי, נכנסים לסל השיקולים של ביהמ"ש, לצד שיקולי הרתעה ושיפור הממשל התאגידי.
במקרה דנן, הגיעו הצדדים להסכמה דיונית שייתרה את הצורך בבחינת התנאי של תום לב, והדיון התמקד בשאלה אם התביעה וניהולה הן לטובת החברה. זאת, לאור טענת המבקשים כי אין טעם בניהול התביעה נוכח הפטור שניתן למבקשים על פי החלטת הדירקטוריון שאושרה באסיפה הכללית ביום 16.12.2008 וכן נוכח העובדה שהדירקטוריון החדש אינו נגוע בניגוד עניינים.
תוקפם של כתבי הפטור: טענה זו, נוגעת "לכדאיות ניהול התביעה במובן הצר" – אם ייקבע כי הפטור עומד בתוקפו, אין לכאורה תקומה לתביעה כנגד המבקשים, וממילא אין טעם בהגשת התביעה ובניהולה (בחינת הדברים נעשתה על פי נוסחו של חוק החברות בתקופה הרלבנטית, ולפני תיקון מס' 16).
האסיפה הכללית בה אושר תיקון התקנון לצורך מתן הפטור לנושאי המשרה התקיימה ביום 16.12.2007, לאחר שהנזק – בדמות העברת הכספים מקופת החברה לחברת אומגה שהושלמה ביום 7.12.2007 – כבר נעשה. לכן, אין לקבל את טענת המבקשים שכביכול באותו מועד לא נוצרה עילת תביעה, וצדק בימ"ש קמא בקובעו כי האישור ניתן בדיעבד. לכך יש להוסיף, כי ספק רב אם באותה עת כבר לא התגלה הנזק. ולבסוף, בהתחשב בכך שתכלית הפטור היא לתמרץ התנהגות ראויה, ספק אם לצורך הקביעה אם מדובר בפטור מראש או בדיעבד יש מקום להמתין להיווצרות או התגבשות הנזק. מבלי לקבוע מסמרות, דומה כי יש טעם בטענה כי המועד הקובע לצורך זה, לפחות במקרים מסוימים, הוא מועד המעשה או המחדל ולא מועד היווצרות הנזק.
משנקבע לעיל שהפטור שניתן במקרה דנן, הוא פטור בדיעבד, ולא פטור מראש, מתעוררת השאלה המקדמית, אם בכלל ניתן להעניק פטור בדיעבד נוכח הוראת סעיף 259(א) לחוק הקובעת כי "חברה רשאית לפטור, מראש, נושא משרה בה מאחריותו...". ביהמ"ש מותיר שאלה זו בצריך עיון.
לשון החוק, ההשראה לחוק והתכלית של החוק, "מושכים" לפרשנות לפיה ההסדר בחוק החברות מהווה הסדר שלילי ולא ניתן לקבל החלטה בדבר הענקת פטור בדיעבד. פרשנות זו סותמת את הגולל על הפטור שניתן למבקשים. מול טעמים אלה, ניתן לטעון כי אילו ביקש המחוקק להגביל את כוחה של החברה עד כדי שלילה מוחלטת של האפשרות ליתן פטור בדיעבד, היה אומר את הדברים במפורש.
בימ"ש קמא תמך בעמדה לפיה אין מדובר בהסדר שלילי אלא בלאקונה, ולשיטה זו, רשאית החברה ליתן פטור גם בגין הפרת חובה שבעבר, כל עוד ההחלטה עומדת בשלושה תנאים מצטברים: על ההחלטה להתקבל בהליכים הנדרשים בדיני החברות; על בסיס גילוי מלא בתום לב מצד הדירקטורים ונושאי המשרה ביחס להפרות מושא הפטור מצד החברה; ועל ההחלטה להיות לטובת החברה.
לגישת השופט י' עמית, מבלי לטעת מסמרות, וגם אם נקבל את גישת בימ"ש קמא, במצב הדברים הרגיל, על מנת שהחלטה לפטור בדיעבד תעמוד בדרישה של טובת החברה, ראוי, ככל שניתן, כי ההחלטה תתייחס לפעולה או מחדל ספציפיים או להפרה ספציפית של חובת הזהירות כלפי החברה, להבדיל מנוסח גורף למתן פטור לפעולות שנעשו בעבר. בדרך זו, גם ייקל על החברה להצביע על נימוקים שהצדיקו את קבלת ההחלטה.
מכל מקום, מקובלת על השופט עמית גישתו של בימ"ש קמא, כי מתן פטור בדיעבד, צריך לעמוד הן בדרישה הפרוצדוראלית של אישור מיוחד, והן בתנאי של חובת הגילוי ובתנאי של טובת החברה. לכן, אף אם יונח לטובת המבקשים כי ניתן להעניק פטור בדיעבד וכי התקבל האישור הדרוש במישור הפרוצדוראלי, הרי שהמבקשים לא חצו לכאורה את שתי המשוכות הנוספות – חובת הגילוי ועל ההחלטה להלום את טובת החברה.
ביהמ"ש מותיר בצריך עיון גם את השאלה האם בנסיבות בהן נושא משרה מפר את חובת הגילוי עובר להחלטת החברה להעניק לו ולנושאי משרה אחרים פטור מאחריות כלפיה, אזי יש לבטל את הפטור כלפיו בלבד. זאת, בהיקש לחוק החוזים ולחוק החוזים (תרופות) המכירים בביטול חלקי של חוזה. ראשית, הדיון נערך תחת שאלה אחרת שהותרה בצריך עיון, אם ניתן בכלל ליתן פטור בדיעבד בגין פעולות עבר. שנית, גם אם ייקבע כי מי מהמבקשים לא הפר את חובת הגילוי וגם אם ייקבע כי יש לכך נפקות לגבי תוקפה של ההחלטה כלפיו, הרי שממילא לא נתמלא התנאי הנוסף, ולפיו על ההחלטה להלום את טובת החברה, ואשר אי מילויה מביא לבטלות ההחלטה.
לבסוף, נדחתה טענת המבקשים כי פעלו תוך הסתמכות על כך שעומד להם פטור מאחריות נזיקית כבר מחודש אוגוסט 2006, אז החליטה החברה לתקן את תקנונה באופן שיסמיך אותה ליתן למבקשים פטור ושיפוי. בהקשר זה נפסק כי כל עוד לא ניתן אישור האסיפה הכללית לתיקון התקנון, אין לראות אותו כמתוקן, וכל עוד לא ניתן האישור לא ניתן להסתמך על כך שיינתן. לכך יש להוסיף כי תיקון התקנון הוא תנאי הכרחי אך לא מספיק לצורך מתן הפטור, באשר יש צורך גם בקבלת החלטה בדבר הענקת הפטור ובאישור ההחלטה בפרוצדורה שנזכרה לעיל.
אישור תביעה נגזרת במצב של דירקטוריון לא קונפליקטורי: בהקשר זה נדחתה טענת המבקשים לפיה, משהתמנה דירקטוריון חדש לחברה, שכבר אינו מצוי בניגוד עניינים, ומשהחליט הדירקטוריון החדש שלא להגיש תביעה נגד המבקשים, אין להתערב בענייניה הפנימיים של החברה ובשיקול הדעת העסקי שלה ולכפות עליה את הגשת התביעה.
משפנה התובע לחברה בדרישה להגשת תביעה, וזו דחתה את דרישתו או לא השיבה לדרישתו תוך פרק הזמן הנקוב בחוק, עוברת ההחלטה על הגשת התביעה לבחינת ביהמ"ש, במסגרת הבקשה לאישור התביעה הנגזרת. במצב הדברים הרגיל, בחינת הבקשה נעשית על פי המצב בעת הגשתה, ולא על פי התפתחויות מאוחרות, ובוודאי התחלפות הדירקטוריון לא תמנע האפשרות לאשר תביעה נגזרת. עם זאת, וכפי שנאמר על ידי בימ"ש קמא, אין לשלול את האפשרות כי ייתכנו מקרים חריגים בהם יהא על ביהמ"ש לקחת בחשבון התפתחויות מאוחרות להגשת הבקשה, מקום בו יש בהתפתחויות אלה להשפיע על שני התנאים הנדרשים לצורך הגשת תביעה נגזרת: ניהול התביעה הוא לטובת החברה והתובע אינו פועל בחוסר תום לב. כך במקרה בו בשל שינויים בזהות חברי הדירקטוריון, החברה מבקשת לנהל את התובענה בעצמה, אכן יש מקום להתחשב בשיקול זה בהכרעה האם לאשר את התביעה, כפי שציין בימ"ש קמא.
מכל מקום, דומה כי אין כל תשתית עובדתית לטענות שהכבירו המבקשים בנושא הדירקטוריון החדש. שכן, אין לראות בהודעת החברה, בהרכב החדש של הדירקטוריון, אמירה פוזיטיבית לפיה כביכול החברה מבקשת ליטול את רסן התביעה לידיה או שהחברה מבקשת להסתייג מהגשת התובענה. משכך, אין בהגשת התביעה משום התערבות בשיקול הדעת העסקי של החברה, וממילא אין המבקשים רשאים לטעון בשם החברה כי הגשת התביעה כמוה כהתערבות בענייני החברה.
כן לא נמצא מקום להתערב בסכום ההוצאות בסך 200,000 ₪ שנפסק לחובת המבקשים על ידי בימ"ש קמא. כידוע, אין דרכה של ערכאת ערעור להתערב בנושא ההוצאות, וההתערבות תיעשה במשורה ובמקרים חריגים בלבד. בהתחשב בהיקף המחלוקת בין הצדדים ובסכום התביעה העומד על עשרות מיליוני שקלים, סכום ההוצאות שנפסק אינו מופרז, ובוודאי אין בו כדי להצדיק התערבות. |
| חזרה למעלה |
|
| 12 [חברות] |
|
| רעא 8404/13 עו"ד שאול ברגרזון נ' כונס הנכסים הרשמי (עליון; י' עמית; 23/12/13) - 9 ע' |
| עו"ד: אמיר דולב, שאול ברגרזון, עמית לדרמן, יצחק רייס, נס, איתי הס, יצחק אבירם, שחר בן מאיר, אייל רוזובסקי, מיטל בן בסט, דקל וייזר |
בימ"ש העליון אישר את הסדר הנושים השני לחברת בורגר ראנץ', בצורתו המשופרת, ולפיו הנושים הרגילים יקבלו כ-70% מחובם מיידית, והיתרה תשולם לחברת פז. סכום עודף, ככל שיגיע לקופת הפירוק, יתחלק בין הנושים הרגילים לחברת פז בחלקים שווים.
חברות – הסדר נושים – אישורו
חברות – פירוק – הסדר נושים
.
עסקינן בבקשת רשות ערעור שעניינה אישור הסדר הנושים לחברת בורגר ראנץ'. בקשת רשות הערעור נסבה על החלטת בימ"ש קמא לדחות את בקשת בעלי התפקיד לאשר הסדר נושים שני לחברה, לאחר שהסדר נושים ראשון נדחה אף הוא.
.
בית המשפט העליון (השופט י' עמית), נתן רשות ערעור, קיבל את הערעור ופסק כי:
בימ"ש עמד על כך כי בדיון בפניו שופר הסדר הנושים בפעם השלישית, כך שלמעשה הנושים הרגילים יקבלו כ-70% מחובם מיידית, והיתרה תשולם לחברת פז (להלן: פז). סכום עודף, ככל שיגיע לקופת הפירוק, יתחלק בין הנושים הרגילים לפז בחלקים שווים.
בימ"ש ביטל את הקביעות העובדתיות בהחלטת בימ"ש קמא עליה נסבה הבקשה דנן, ככל שהן מתיימרות לקבוע מסמרות לגבי פז או לגבי תפקודם של בעלי התפקיד כעושי דבריה של פז או כמי שהפרו את חובותיהם כלפי בימ"ש והנושים. בימ"ש קבע כי הבירור העובדתי לא מוצה ולא ניתנה לפז זכות טיעון במישור העובדתי והמשפטי. כך גם לגבי בעלי התפקיד. בימ"ש ציין כי מקום בו מוגשת בקשה לאישור הסדר נושים, בית משפט של פירוק נוהג לקיים דיון בבקשה. לא כך נעשה במקרה דנן. בימ"ש ציין כי קשה להלום כי בימ"ש ידחה את הסדר הנושים מיוזמתו ללא בקשה של מי מהנושים, ובעיקר מבלי לשמוע את בעלי התפקיד, במיוחד מקום בו נמתחת על-ידו ביקורת לגבי תפקודם של בעלי התפקיד. בימ"ש ציין עוד כי נוכח הבדיקות שערכו המפרקים הזמניים שמונו לבקשת מספר נושים, יש להניח כי הסדר הנושים אליו הגיעו הפיס את דעתם מבחינת סיכוי וסיכון. עוד ציין כי אף המשיב נתן הסכמתו להסדר הנושים הראשון, קל וחומר לגבי הסדר הנושים השני, לגביו לא נתבקשה תגובתו טרם ניתנה החלטת בימ"ש קמא.
בימ"ש פסק כי ראוי לאשר את הסדר הנושים. לפי הסדר הנושים השני, הנושים הרגילים היו אמורים לקבל 64% מהנשייה ומנגד, אילו הוכרעה הוכחת החוב ותביעתה של פז הייתה נדחית, אזי פז הייתה מגישה ערעור על כך, כאשר הסוגיה המשפטית שעניינה נושא השליטה החובלת אינה פשוטה.
לסיכום, כאמור, הסדר הנושים השני שופר עוד, כך שהנושים הרגילים יקבלו כ-70% מהנשייה הרגילה ומן הראוי לאשרו בצורתו המשופרת. |
| חזרה למעלה |
|
| 13 [עונשין] |
|
| עפ 4796/12 רפאל דודוב נ' מדינת ישראל (עליון; ע' ארבל, ח' מלצר, א' שהם; 23/12/13) - 11 ע' |
| עו"ד: ע' פלד, י' גולן |
בימ"ש פסק כי דינם של המערערים נגדר כמקשה אחת בניגוד לעקרון הענישה האינדיבידואלית שעוגן בתיקון 113 לחוק העונשין, ובא לביטוי בעיקרון ההלימה. בימ"ש עמד על היקף מעשיהם של כל אחד מהמערערים ועל נסיבותיהם האישיות, והפחית מעונש המאסר בפועל שהושת על מערערים 3ו-4 בבימ"ש קמא.
עונשין – ענישה – עקרון ההלימה
עונשין – ענישה – מתחם הענישה
עונשין – ענישה – תיקון 113
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: שיקולים
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: שוד
עונשין – שותפים לעבירה – מבצע בצוותא
.
ערעור על גזר דינו של בימ"ש המחוזי, שדן את מערערים 1, 2 ו-4 (להלן: רפאל, זוהר ויעקב, בהתאמה) לעונש של 9 שנות מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי, ואת המערער 3 (להלן: סרגיי) לעונש של 7.5 שנות מאסר בפועל (כולל הפעלה מצטברת של חצי שנת מאסר מותנה) ושנה וחצי מאסר על תנאי. המערערים הורשעו בהסדר טיעון על יסוד הודאתם בכתב אישום מתוקן בשני מעשי שוד בנסיבות מחמירות ובשני מעשי סחיטה באיומים. מעשי השוד בוצעו בעקבות קשר שקשרו המערערים לשדוד מכוני ליווי בכוח ובאיומים. בשוד הראשון השתתפו סרגיי ויעקב ואילו בשוד השני השתתפו רפאל, זוהר וסרגיי.
.
בית המשפט העליון (מפי השופטת ארבל ובהסכמת השופטים מלצר ושהם) קיבל את הערעור בחלקו ופסק כי:
דינם של המערערים נגדר כמקשה אחת מבלי הבחנה ביניהם לעניין חלקם במעשים ומידת תרומתם לביצוע העבירות, בניגוד לעקרון הענישה האינדיבידואלית לפיו בבוא בימ"ש לגזור את הדין עליו לבחון כל מקרה לגופו, תוך התחשבות בנסיבות הייחודיות של מעשה העבירה ושל הנאשם. עיקרון זה עוגן בתיקון 113 לחוק העונשין, ובא לביטוי בעיקרון ההלימה הקובע כי עונש ייחשב להולם רק אם הוא מתחשב בסוג העבירה בנסיבות המסוימות שבהן היא בוצעה, ותוך התייחסות למידת אשמו של הנאשם המסוים. את נסיבות ביצוע העבירה וחלקו היחסי של הנאשם בביצועה יש להביא בחשבון בשלב קביעת מתחם העונש ההולם.
כאשר מדובר בעבירה שנעברה על-ידי מספר מבצעים בצוותא, אין לאבחן ולבודד את חלקו של כל אחד בעבירה ולהענישו רק על בסיסו. בסיטואציות של שותפים לדבר עבירה, יהיה נאשם אחראי גם למעשיו של רעהו במנותק מהשאלה מה הייתה תרומתו-שלו לביצוע העבירה. אף על פי כן, יהיו מקרים שבהם ראוי יהיה לאבחן את הנאשם הדומיננטי יותר למול זה הפסיבי יותר, והכל בכפוף לנסיבות העניין. במקרה זה, מדובר במערערים שלקחו חלק באישומים שונים, שהתרחשו בזמנים שונים ומתארים מעשי עבירה נפרדים, כך שלא ניתן לייחס למערער אחד אשַם בגין מעשיו של מערער אחר, שבוצעו בגדר אישום שונה ונפרד, אשר לא היה לו כל חלק בו.
היקפם השונה של המעשים המיוחסים ליעקב ולרפאל הצדיק הבחנה מסוימת בעונשם. אין נסיבות אחרות המצדיקות החמרה עם יעקב והשוואת עונשו לזה של רפאל ומשכך, יש להפחית בעונשו של יעקב כך שיעמוד על 7.5 שנות מאסר. אין להתערב בעונש של רפאל, שהוא הסמן העליון בסולם החומרה מבין המערערים, שאינו סוטה לחומרה באורח קיצוני ממדיניות הענישה הנוהגת. גם באשר לזוהר, הניצב ברף העליון בקרבת רפאל, אין מקום להתערב. הפערים בין מעשיהם של רפאל ושל זוהר אינם מצדיקים המתקת עונשו של זוהר ולשניהם נסיבות אישיות דומות. העונש שנגזר על זוהר אינו חורג לחומרה מן המקובל. לעומת זאת, יש להפחית מעט מעונשו של סרגיי, אף כי היה היחיד שלקח חלק בשני מעשי השוד ובשני מעשי הסחיטה באיומים, נוכח חלקו היחסי בעבירות, אורח החיים הנורמטיבי שניהל ועברו הפלילי הזניח בהשוואה לאחרים. לפיכך, ובשים לב לכך שעונשי המאסר שנגזרו מחמירים באופן יחסי, עונשו של סרגיי יעמוד על 6 שנות מאסר בפועל, שאליהן תתווסף במצטבר חצי שנת מאסר מתיק קודם. |
| חזרה למעלה |
|
| 14 [עונשין] |
|
| עפ 6917/13 דניאל טייברג נ' מדינת ישראל (עליון; ע' ארבל, א' שהם, מ' נאור; 23/12/13) - 8 ע' |
| עו"ד: ג' שפירא, מ' כץ, י' דדון, א' כץ |
שמירה על שוויון בין נאשמים אינה חזות הכל, אלא רק שיקול אחד מבין מכלול השיקולים במלאכת גזירת העונש. עם זאת, בענייננו, מדרג הענישה שנוצר בין המערער לבין שותפיו לאירוע (חטיפה ושוד נהג מונית), אינו משקף בצורה הולמת את חלקם היחסי בעבירות, כמו-גם את יתר שיקולי הענישה שיש להביא בחשבון, באופן שהפגיעה בעיקרון אחידות הענישה במקרה דנא היא בעוצמה המצדיקה התערבות ערכאת הערעור. ביהמ"ש השווה את עונש המאסר בפועל של המערער לעונש של השותף הדומיננטי הנוסף והעמידו על 4 שנים (במקום 5).
עונשין – ענישה – אחדות הענישה
עונשין – ענישה – התערבות ערכאת הערעור
.
ערעור על גזר דינו של ביהמ"ש המחוזי בחיפה, שהשית על המערער עונש של 5 שנות מאסר בפועל, שנתיים מאסר על תנאי, קנס בשיעור של 6,000 ש"ח ופיצוי למתלונן בסך של 15,000 ש"ח. עניינה שח הפרשה חטיפה ושוד של נהג מונית שבוצע ע"י המערער ושני שותפים נוספים (להלן: סרגיי וניקיטה). המערער מבקש להקל בעונש המאסר שהוטל עליו. הטענה המרכזית הינה לפגיעה בעיקרון אחידות הענישה, לאור העונש שנגזר על סרגיי (שנת מאסר בפועל) וניקיטה (4 שנות מאסר בפועל).
.
ביהמ"ש העליון (מפי השופטת ע' ארבל) קיבל את הערעור מהטעמים הבאים:
עיקרון אחידות הענישה אכן הופר בעניינו של המערער בעוצמה המצדיקה התערבות ערכאת הערעור. כידוע, ייעודו של עיקרון זה הוא למנוע אי-צדק בענישתם של נאשמים שהעובדות והנסיבות אשר מתקיימות לגביהם זהות או דומות. מעיקרון זה נגזרת גם החובה לקיים זיקה הולמת בין עונשיהם של שותפים לאותו מעשה עבירה, כך שמדרג הענישה ביניהם ישקף את חלקם היחסי בעבירות (בכפוף כמובן לנסיבותיהם האישיות, ככל שהן שונות). אין בכך לומר שבכל מקרה בו הופר עיקרון אחידות הענישה, יתערב ביהמ"ש שלערעור בעונש שגזרה הערכאה הדיונית. שמירה על השוויון בין נאשמים אינה חזות הכל, כי אם רק שיקול אחד מבין מכלול השיקולים הנלקחים בחשבון במלאכת הענישה. עם זאת, במקרה הנוכחי ביהמ"ש שוכנע כי מדרג הענישה שנוצר בין המערער לבין שותפיו לאירוע אינו משקף בצורה הולמת את חלקם היחסי בעבירות, כמו-גם את יתר שיקולי הענישה שיש להביא בחשבון. לפיכך, נמצא שהפגיעה בעיקרון אחידות הענישה במקרה דנא היא בעוצמה המצדיקה התערבות ערכאת הערעור.
בפרט, אמורים הדברים ביחס לעונש שהוטל על ניקיטה. חלקו של ניקיטה באירוע, גם אם אינו זהה לחלקו של המערער, הרי שאינו נופל ממנו במידה רבה. אמנם, להבדיל מניקיטה המערער הורשע גם בעבירה של הדחה בחקירה, אך אין בעבירה נוספת זו בכדי להצדיק את פער הענישה ביניהם, בהתחשב בכך שעונשו של ניקיטה נגזר גם בגין ניסיון שוד אלים שביצע בעת מנוסתו לאחר השוד הראשון, במהלכו פצע קורבן נוסף בגז פלפל. מבלי להקל ראש בחומרת ההדחה המיוחסת למערער, התנהלותו העבריינית של ניקיטה חמורה ממנה במידה בלתי מבוטלת.
אשר לנסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה, אין ספק שהמערער אינו זכאי להקלה שלה זכאי ניקיטה בעבור הודאתו, ברם לא נמצא כי יתר השיקולים הצריכים לעניין, לרבות נסיבותיהם האישיות של השניים, מצדיקים לגזור עליו עונש חמור מזה של ניקיטה. גם אם עונשו של ניקיטה מקל בנסיבות המקרה, בדיקה חוזרת ונשנית ועשית האיזון בין השיקולים השונים מובילים למסקנה כי לא ניתן להותיר את הפער ביניהם על כנו.
במקביל, לא נמצא כי קיימת עילה להקל בעונשו של המערער מעבר להשוואת עונשו לזה של ניקיטה. ארבע שנות מאסר הן עונש ראוי אשר נמצא בגדרי מתחם העונש ההולם בנסיבות המקרה. הערעור אפוא מתקבל, כך שעונש המאסר בפועל שנגזר על המערער יעמוד על ארבע שנות מאסר. יתר רכיבי גזר הדין יעמדו בעינם. |
| חזרה למעלה |
|
| 15 [עונשין] |
|
| עפ 291/13 טאלב אבראהים נ' מדינת ישראל (עליון; ע' ארבל, א' רובינשטיין, ד' ברק ארז; 22/12/13) - 7 ע' |
| עו"ד: ס' בלום, ע' אבו עאמר |
המקרה הנדון נכנס לגדר תיקון 113 לחוק העונשין, אולם בימ"ש קמא גזר את עונשו של המערער מבלי לתת דעתו למבחן התלת שלבי הקבוע בחוק. חרף זאת, נמצא כי העונש שהוטל על המערער מצוי במתחם העונש ההולם בנסיבות העניין, ואף ברף התחתון של המתחם, ומשכך אין עילה להתערבות בגזר הדין.
עונשין – ענישה – תיקון 113
עונשין – עבירות – סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה
עונשין – עבירות – שהייה בלתי חוקית
.
המערער הורשע בעבירות של שהייה בישראל שלא כדין, נהיגה ללא רישיון, הסעת שוהים בלתי חוקיים, סיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה ונהיגה ברשלנות תוך גרימת נזק לאדם ולרכוש. ביהמ"ש המחוזי גזר על המערער עונש של 38 חודשי מאסר בפועל, מאסר על תנאי ו-3 שנות פסילת רישיון. כמו כן הוא חויב בפיצוי משפחת הנפגעים בסך של 20,000 ₪ ורכבו חולט. מכאן הערעור.
.
ביהמ"ש העליון דחה את הערעור בקובעו:
המקרה נכנס לגדר תיקון 113 לחוק העונשין. אולם ביהמ"ש המחוזי גזר את עונשו של המערער מבלי לתת דעתו למבחן התלת שלבי הקבוע בחוק, אלא על סמך איזון בין כלל הנסיבות והשיקולים העולים מהאירוע, בקשר לביצוע העבירה ולמערער עצמו. חרף זאת, נמצא כי העונש שהוטל מצוי במתחם העונש ההולם בנסיבות העניין, ואף ברף התחתון של המתחם, ומשכך אין עילה להתערבות בגזר הדין.
במסגרת קביעת מתחם העונש ההולם יש להתחשב בערך החברתי שנפגע ובנסיבות ביצוע העבירה. העבירה של סיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה טומנת בחובה פוטנציאל סיכון משמעותי לציבור משתמשי הדרך. מביצועה ניכר זלזול בחוק ובמשרתי הציבור האמונים על אכיפתו. פגיעה זו היא העומדת בבסיס מגמת הפסיקה להחמרת הענישה בגינה. בפסיקה נקבע רף של 4 שנות מאסר בפועל בגין עבירה זו. רף זה יכול לשמש כנקודת המוצא לעונש, שעל בסיסה יעוצב המתחם ההולם.
המרדף התרחש בכביש מרכזי ובשעות ערב מוקדמות, ולאחריו התרחש גם מרדף רגלי, כאשר המערער עושה כל שביכולתו כדי להימלט מידי השוטרים. כתוצאה מביצוע העבירה נגרם נזק למשתמשים בדרך. לצד זאת, גם המשיבה הכירה במאמץ שעשה המערער בכדי למנוע את הנזק שנגרם לנפגעים, תוך ביצוע בלימת חירום של רכבו. לכל אלו מצטרפת העובדה כי העבירה בוצעה על רקע שהייה בלתי חוקית של המערער ואף הסעת שוהים בלתי חוקיים, שנתפסת גם כעבירה חמורה. יחד עם זאת, לא הוכח כי הסעת השוהים הבלתי חוקיים נעשתה עבור בצע כסף ובכך יש כדי להפחית מחומרתה. מעבר לכך, הרקע לשהייה הבלתי חוקית של המערער נעוץ בכך שאשתו וארבעת ילדיו מתגוררים בישראל.
בהינתן שיקולים אלו, דומה כי מתחם העונש ההולם בגין כלל העבירות המיוחסות למערער במקרה זה, נע בין 3 ל-5 שנות מאסר. אשר לנסיבות שאינן קשורות לביצוע העבירה. ראשית, המערער הודה בסופו של דבר במעשים שיוחסו לו והביע חרטה עליהם. שיקול נוסף הוא הפיצוי שמשלם המערער לנפגעים. כמו כן יש לתת משקל למצבו המשפחתי המורכב. לצד האמור, יש לזכור כי למערער עבר פלילי המורכב מהרשעות בעבירה של שהייה בלתי חוקית בישראל. יחד עם זאת, עבירות אלו קשורות בקשר הדוק לנסיבותיו המשפחתיות הייחודיות, ובכך יש לרכך במידה את עברו הפלילי. |
| חזרה למעלה |
|
| עבודה אזורי |
| 16 [ביטוח לאומי] [עבודה] |
|
| בל (ת"א) 1104-10 גלית סובל נ' בטוח לאומי (עבודה; עידית איצקוביץ, נ.צ.: צ' ארליך; 15/12/13) - 13 ע' |
| עו"ד: אלדר ארגוב, דלית מילוא |
מאחר שהתובעת ובעלה לא שמרו על זיקה לישראל בעת ששהו בצ'כיה (משך כחמש שנים), החלטת הנתבע לפיה התובעת אינה זכאית לקצבת ילדים עבור ילדיה ששהו בחו"ל תקופה שעולה בהרבה על 6 חודשים, סבירה; אין באמנה בעניין ביטחון סוציאלי שנחתמה בין ישראל לצ'כיה כדי להקנות לתובעת זכאות לקצבת ילדים מהנתבע בגין התקופה שבה הילדים שהו בחו"ל, לאחר 6 חודשים הראשונים; החלטת הנתבע כי התובעת הייתה "תושבת ישראל" בכל התקופה בה שהתה בחו"ל, בעקבותיה הגישה התובעת את בקשתה לקצבת ילדים, היא בלתי סבירה וביה"ד הורה על ביטולה.
ביטוח לאומי – קיצבאות – קיצבת ילדים
ביטוח לאומי – קיצבאות – זכאות
עבודה – ביטוח לאומי – תושבות
עבודה – ביטוח לאומי – זכאות
.
בשנת 2002 עזבו התובעת ובעלה (להלן: בני הזוג) את הארץ, ביחד עם ילדיהם, ועברו להתגורר בצ'כיה. טרם יציאתם את הארץ, הודיעו בני הזוג לנתבע על כוונתם זו והסדירו את תשלומי הביטוח הלאומי. כחמש שנים לאחר יציאתם את הארץ, החליט הנתבע לשלול את תושבות בני הזוג החל מיום 11.8.07. עם חזרתם ארצה בשנת 2008, התברר לבני הזוג כי בין ישראל וצ'כיה יש אמנה בעניין ביטחון סוציאלי (להלן: האמנה) ובהתאם לה, אדם אשר שילם תשלומי ביטוח לאומי בצ'כיה ובישראל זכאי להחזר. לפיכך, הגישו בני הזוג בקשה להחזר הכספים ששילמו עבור הביטוח הלאומי במשך תקופת שהייתם בצ'כיה, וקיבלו את ההחזר. ביום 5.5.09 החליט הנתבע, מיוזמתו, להחזיר לבני הזוג את התושבות רטרואקטיבית עבור כל התקופה בה שהו בחו"ל וכך נוצר לבני הזוג חוב בגין דמי ביטוח. בני הזוג ערערו על החלטה זו. הערעור נדחה. בקשת בני הזוג מהנתבע לקבלת קצבת הילדים בהתאם לאמנה נדחתה מהנימוק שבשנת 2008 שהו ילדיהם בחו"ל מעל חצי שנה ולכן אין להם זכאות. התובעת טוענת כי היא זכאית לקבל קצבת ילדים בישראל, ולחילופין, טוענת התובעת כי הינה זכאית לקצבה גם על פי הוראות האמנה.
.
בית הדין האזורי לעבודה (השופטת ע' איצקוביץ ונציגת הציבור צ' ארליך) דחה את התביעה לקצבת ילדים, ביטל את החלטת הנתבע באשר לתושבות התובעת ובעלה, ופסק כי:
אשר לזכאות לקצבת ילדים, התובעת קיבלה קצבת ילדים בגין 6 חודשים הראשונים לאחר יציאת בני הזוג מהארץ. לפי סעיף 65 לחוק הביטוח הלאומי, בתום 6 חודשים רשאי המוסד לראות ילד "כאילו הוא בישראל". לפי סעיף 65(ב) לחוק, הימצאותו של ילד בחו"ל במשך תקופה שאינה עולה על 6 חודשים, אינה פוגעת בזכאות הורהו לקצבת ילדים. ככל שהילד נמצא בחו"ל תקופה העולה על 6 חודשים, העניק החוק למוסד שיקול דעת, לראות את הילד "כאילו הוא בישראל", ובכך להמשיך בתשלום קצבת ילדים להורהו. הנתבע הפנה לנהלים פנימיים לפיהם קיימות מספר נסיבות שבהן יראו את הילד ששהה בחו"ל כאילו היה בארץ. נהלים אלה מנחים הפעלת שיקול דעת, אך אין בהם רשימה סגורה של מקרים שבאה במקום הפעלת שיקול הדעת הנדרש לפי חוק הביטוח הלאומי; ביה"ד לא מחליף את שיקול דעתו של הנתבע בהפעלת שיקול הדעת, אלא בוחן האם הפעלת שיקול הדעת סבירה ומידתית. ביה"ד פסק כי בנסיבות המקרה דנן בני הזוג לא שמרו על זיקתם לישראל. מטרת חוק הביטוח הלאומי היא לשמור על הביטחון הסוציאלי של מי שזיקתו למדינה ברורה ומתקיימת, מתוך הגישה היסודית לפיה דרך המלך היא ליתן גמלאות רק למי שנמצא בישראל. לכן, החלטת הנתבע לפיה התובעת אינה זכאית לקצבת ילדים עבור ילדיה ששהו בחו"ל תקופה שעולה בהרבה על 6 חודשים, הינה סבירה.
אשר לזכאות לקצבת ילדים מכוח האמנה, פרק ה' לאמנה דן בקצבאות ילדים וקובע כי אלה ישולמו על ידי הצד המתקשר שבשטחו מקום מושבם של הילדים. בהמשך נקבע כי "כאשר זכאות לקצבאות ילדים קיימת לפי התחיקה של שני הצדדים המתקשרים הן ישולמו רק ע"י הצד המתקשר שבשטחו הילדים נמצאים בפועל". האמנה לא מקנה זכאות לקצבה אלא קובעת שאם הזכאות קיימת, על פי הדין החל, הקצבה תשולם במדינה שבה נמצאים הילדים בפועל (כאן צ'כיה, אבל בכפוף לתנאים שנקבעו בחקיקה החלה באותה מדינה). פרשנות התובעת, לפיה על הנתבע לשלם את הקצבה ולבקש החזר מהמוסד הצ'כי נדחתה. התנאים לקבלת קצבה בצ'כיה לא הוכחו ולא ידוע אם התובעת קיימה את תנאי הזכאות לפי הדין החל שם. לאור זאת, אין באמנה כדי להקנות לתובעת זכאות לקצבת ילדים מהנתבע בגין התקופה שבה הילדים שהו בחו"ל, לאחר 6 חודשים הראשונים.
נוכח המחלוקת בין הצדדים בחן ביה"ד את סבירות החלטת הנתבע שקבעה כי התובעת הייתה "תושבת ישראל" בכל התקופה בה שהתה בחו"ל, בעקבותיה הגישה התובעת את בקשתה לקצבת ילדים לאחר שנדרשה לשלם דמי ביטוח לנתבע בגין כל תקופת שהייתה בחו"ל עם משפחתה (כ-5 שנים), ביה"ד נדרש לפסיקה בשאלת אם פלוני הוא תושב ישראל ופסק כי ההחלטה לפיה נקבע כי בני הזוג לא הפסיק להיות תושבי ישראל בכל התקופה שבה שהו בחו"ל, התקבלה באופן יזום על ידי הנתבע ומבלי שנשמעה עמדת בני הזוג קודם לכן, כנדרש לפי כללי המשפט המנהלי. כמו כן, על הנתבע היה לבחון את העובדות כפי שהיו בעת קבלת ההחלטה, קרי, לאחר שבני הזוג חזרו לארץ. לפיכך, פסק ביה"ד כי החלטת הנתבע שקבעה כי בני הזוג היו תושבי ישראל בכל התקופה שבה שהו בחו"ל היא בלתי סבירה והורה על ביטולה. |
| חזרה למעלה |
|
| מנהלי |
| 17 [93] [רשויות מקומיות] |
|
| עמנ (נצ') 2232-12-13 ראמז ג׳ראיסי נ' מנהל הבחירות בעיר נצרת (מנהלי; נחמה מוניץ; 23/12/13) - 23 ע' |
| עו"ד: |
בית המשפט לעניינים מנהליים קיבל את ערעור המערער והורה על ספירת קולות שנפסלו על ידי ועדת הבחירות בעיר נצרת. נפסק, כי במקרה זה, הוכיח המערער כי ארע ליקוי של ממש בהליך הבחירות, שכן נפסלו 42 מעטפות של המוגבלים בניידות, ללא כל טעם מוצדק לכך. בנוסףנפסלו 5 מעטפות אשר נשאו חתימת חבר ועדת קלפי אחד, ללא ככל טעם מוצדק לפסילתן. לפיכך, הוכיח המערער כי ארע ליקוי היורד לשורשו של עניין בהליך בחירות.
רשויות מקומיות – בחירות – תוצאותיהן
.
המערער הגיש ערעור מנהלי לפי סעיף 72 לחוק המקומיות (בחירות), על תוצאותהבחירות לראשות העיר נצרת. השאלות אליהן נדרש בית המשפט הן כדלקמן: האם ועדת הבחירות רשאית הייתה לקיים דיון בהרכב מצומצם ועדת משנה, כפי שעשתה? האם פסילת 5 המעטפות על גביהן נמצאה חתימה של חבר ועדת קלפי אחד, נעשתה כדין? האם ההחלטה לפסול 39 פתקים מן הטעם שהיומקופלים, נתקבלה כדין? האם החלטת ועדת המשנה לפסול את 42 המעטפות של המוגבלים בניידות נתקבלה כדין?
.
בית המשפט פסק כלהלן:
ועדת הבחירות הייתה מוסכמת להתכנס בהרכב מצומצם, כפי שעשתה בפועל, ולקבל החלטות בהרכבה זה. על חברי ועדת הבחירות להיות נוכחים בעת בדיקת המעטפות הכפולות וספירת הקולות. עם זאת, הסעיף אינו נוקט בלשון "כל" חברי ועדת הבחירות. לו סבר המחוקק כי על כל חברי ועדת הבחירות להיות נוכחים בעת ספירת הקולות, היה קובע זאת במפורש.
ועדת הבחירות רשאית לפעול בהרכב מצומצם, גם, באמצעות ועדת משנה, כפי שעשתה בפועל. יודגש כי כינוס ועדת המשנה נעשה בהסכמה, מבלי שהובעה התנגדות של מי מהצדדים לכך. גם מטעם זה אין מקום, במסגרת ערעור זה, לטעון טענות כנגד הרכב ועדת הבחירות בעת ספירת הקולות, שעה שאלה לא נטענו בשעת אמת.
באיזון הראוי שבין שמירה על טוהר הבחירות לבין הגשמת רצון הבוחר, אין מקום לפסילתן של מעטפות הנושאות חתימה אחת, בפרט בהעדר כל ראיה כי החסר בחתימות נגרם בכוונת תחילה. מכאן שיש להניח כי חסר זה נעשה בתום לב, ואין בו כדי להוות עילה לפסילת המעטפות בנסיבות אלה. לא היה מקום לפסול את חמשת מעטפות אלה, בכך שנשאו חתימה של חבר ועדת קלפי אחד בלבד.
פגם זה הינו פגם טכני פנימי, הנוגע לפועלם של חברי ועדת הקלפי ואופן יישום ההנחיות שניתנו להם. בפגם זה אין כדי לפגום בקולו של הבוחר, אשר טרח והגיע לקלפי על מנת להצביע. לפיכך, יש ליתן מלוא הביטוי לקולו של הבוחר אשר עשה מאמץ והגיע לקלפי כדילהצביע למועמד הראוי לטעמו. לכן יש להורות לוועדת הקלפי לפתוח ולספור את הקולות שבתוך המעטפות הנ"ל.
סעיף 63 לחוק הבחירות מגדיר מה ייחשב כקול פסול. עיון מעמיק בסעיף זה על כל סעיפיו הקטנים, מלמד אותנו כי לא נמנתה בו עילת פסילה בשל העדר חתימת מזכיר קלפי על הפרוטוקול. הגשמת רצון הבוחרים והקפדה על הליך דמוקרטי תקין, מחייבות שלא לפסול קולות של בוחרים מן הטעם הטכני כי פרוטוקול ועדת הקלפי נעדר חתימת מזכיר.
בנסיבותיו של עניין זה, לא היה מקום להורות על פסילתן של 42 המעטפות הכפולות של המוגבלים בניידות מן הטעם שפרוטוקולועדת הקלפי לא נחתם בידי מזכיר הקלפי. ליקוי טכני זה, מהווה עבירה על חוקי הבחירות, אולם אינו בגדר ליקוי היורד לשורשו של עניין. אין בליקוי טכני זה כדי לגרום לפסילתם של קולות. אין בליקוי זה כדי לפגום בכשרותם של קולות המצביעים.
אי רישום המלווים בפרוטוקול, כפי שצריך היה להיעשות, מהווה פגם בהליך הבקרה, ולא פגם היורד לשורשו של עניין, אש מצדיק פסילת המעטפות. מעמדו של הפרוטוקול לצורך הוכחת ליקויים בהליך הבחירות, הוא בבחינת "מעמד על". לפיכך, היעדר רישום בפרוטוקול ועדת הקלפי על אודות אי סדרים בהליך ההצבעה, מלמד כילא היו כאלה בפועל. משלא נרשם בפרוטוקולי ועדת הקלפי כל הערה באשר לאופן הליך ההצבעה של המוגבלים בניידות, המסקנה היא כי לא ארע כל אירוע חריג בקלפיות אלה. לפיכך, ועדת המשנה לא הייתה מוסמכת לפסול את 42 המעטפות של המוגבלים בניידות.
אין מקום לטענת השיהוי שהעלה המשיב 3 ודינה להידחות. הערעור הוגש בתוך המועד הקבוע לכך בחוק. העובדה כי הוגש ביום האחרון שבו ניתן להגישו, אינה מלמדת כי חל שיהוי בהגשת הערעור.
במקרה זה, הוכיח המערער כי ארע ליקוי של ממש בהליך הבחירות, שכן נפסלו 42 מעטפות של המוגבלים בניידות, ללא כל טעם מוצדק לכך. בנוסף נפסלו 5 מעטפות אשר נשאו חתימת חבר ועדת קלפי אחד, ללא ככל טעם מוצדק לפסילתן. לפיכך, הוכיח המערער כי ארע ליקוי היורד לשורשו של עניין בהליך בחירות. |
| חזרה למעלה |
|
| 18 [תכנון ובנייה] |
|
| עמנ (מרכז) 44727-08-13 הוניגמן ובניו בע"מ נ' הועדה המקומית לתכנון ובנייה ראשון לציון (מנהלי; פרופ' עופר גרוסקופף; 17/12/13) - 18 ע' |
| עו"ד: ישראל צינגלאוב, גיתית ברגר, רונן לשם, רועי בר, הלל גלקופ |
ראוי לשקול כיום מחדש את הלכת קנית – שלפיה הוראות התוספת השלישית לחוק התכנון והבניה מטילות את החיוב בהיטל השבחה על בעל המקרקעין או החוכר לדורות, ולא על בר רשות – ולקבוע כי גם יזם בתקופת הסכם פיתוח הוא בגדר "חוכר לדורות" לעניין התוספת השלישית לחוק התכנון והבניה.
תכנון ובנייה – היטל השבחה – הסכם מיוחד לגבי מקרקעי ישראל
תכנון ובנייה – היטל השבחה – גבייתו
.
המערער הגיש ערעור מנהלי על החלטת ועדת הערר לתכנון ולבניה – פיצויים והיטלי השבחה מחוז מרכז, לפיה חייבת המערערת בתשלום היטל השבחה בגין אישור תכנית רצ/ מק/ 39/ 1/ 1, עקב מימוש זכויות בדרך של מכר חלקה 338 בגוש 3946.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
השאלה אם פלוני הוא "חוכר לדורות" או "בר רשות" במועד בו התרחש מעשה ההשבחה היא שאלה עובדתית-משפטית מורכבת, אשר בה יש להכריע בהתאם לנסיבות כל מקרה ומקרה, ודוק, שאלה זו אינה מוכרעת לפי הרישום במרשם המקרקעין.
ועדת הערר בחנה את נסיבותיו הייחודיות של המקרה, והגיעה למסקנה כי מעמדה של המערערת בעת אישור התכנית המשביחה היה כשל חוכרת לדורות. בנסיבות לא הוצגו טעמים המצדיקים מסקנה כי בקביעתה זו חרגה מתחום שיקול הדעת המקצועי הלגיטימי בו אין זו דרכו של בית משפט לעניינים מנהליים להתערב במסגרת הליכי ערעור מנהלי.
במקרה זה, פרשנות סבירה של ההסכמים היא שמכוח חוזה הרכישה קיבלה המערערת זכויות טובות יותר ביחס למקרקעין מאשר מעמד בר הרשות שניתן לה מכוח הסכם הפיתוח. גם כשמדובר בהסכם על תנאי מתלה הרי שאין לומר כי הוא חסר נפקות כל עוד לא התקיים התנאי המתלה. חוזה הרכישה, אף אם מניחים כי הוא חוזה על תנאי מתלה, חיזק את זכויות המערערת במקרקעין עוד בטרם הושלם ביצועו של הסכם הפיתוח, באופן שהביאם לגדר מעמד חוכר לדורות לעניין החלטה של הלכת קנית.
החלטתה של ועדת הערר היא החלטה מקצועית, המיישמת את הלכת קנית על נסיבותיו המיוחדות של המקרה שלפני באופן שאינו חורג ממתחם שיקול הדעת המנהלי המסור לוועדת הערר. כבר מטעם זה ראוי לדחות את הערעור המנהלי שהגישה המערערת, ולהותיר את החלטת ועדת הערר על כנה.
לא ניתן לקבוע, א-פריורי, כי בכל מקרה בו הרוכש אינו צפוי להידרש לשלם את ערך ההשבחה לבעל המקרקעין, ניתן יהיה לראות את זכויותיו במקרקעין כעולות על אלו המסורות ליזם בתקופת הסכם פיתוח עם רשות מקרקעי ישראל.
לכל היותר יש לומר כי העובדה שלבעלת הקרקע (העירייה בענייננו) אין זכות לתבוע תוספת תשלום בגין השבחה היא שיקול בעל משקל במסגרת הקביעה האם מעמדו של הרוכש (קרי, המערערת) בעת הרלוואנטית היה כשל "בר רשות" או כשל "חוכר לדורות". ברור וגלוי כי בענייננו שיקול זה פועל לחיזוק החלטתה של ועדת הערר. אף אם תאמר שמעמד המערערת היה כבר רשות בלבד, עדיין חייבת היא בתשלום היטל ההשבחה במקרה זה.
הלכת קנית מבוססת על שני אדנים: האחד גלוי על פני הפסק, והוא דוקטרינרי במהותו; השני, סמוי מהעין בפסק דין קנית, והוא מהותי באופיו. ואולם, עם כל הכבוד, שני הנימוקים אינם משכנעים עוד בעיני. הנימוק הדוקטרינרי להלכה הוא שהוראות התוספת השלישית לחוק התכנון והבניה מטילות את החיוב בהיטל השבחה על בעל המקרקעין או החוכר לדורות, ולא על בר רשות.
ככל שהדבר נוגע לפירוש סעיף 2(א) לתוספת השלישית ולמונחים "בעלם" של מקרקעין או חוכר לדורות, הנזכרים בו, נראה כי לכתחילה אין לפרשם במשמעות שיש לאותם מונחים על-פי דיני הקניין, וזאת בשל הרצון והמטרה ללכוד ברשת היטל ההשבחה את הנהנה מן ההשבחה בעת התרחשותה מנקודת מבט כלכלית ולאו דווקא קניינית צרופה.
אכן, החתירה לתפיסת התוכן הכלכלי של הדברים שימשה יסוד להתפשטות דיני מס נוספים אל מעבר לדיני הקניין. גם כיום אין חפיפה בין המונח "חוכר לדורות" בחוק המקרקעין לפרשנות שניתנת למונח זה לצורך הטלת היטל השבחה. מעמד "בר רשות" במשפט הישראלי איננו מוסדר בחוק, והגדרתו מעוררת קשיים לא מבוטלים.
הן בבית המשפט העליון והן בספרות המשפטית קיימים תימוכין ל"גישת הסיווג", הגורסת כי חלף השימוש במונחים "רישיון במקרקעין" ו- "בר רשות" יש לסווג את הזכות לאחת הקטגוריות המוכרות בחוק המקרקעין. השימוש במונחים של "רשות" או "רישיון" רווח מאוד בקשר לזכויות של מתיישבים חקלאיים.
מונחים אלה נקלטו בזמנם מן המשפט המקובל האנגלי כמונחים מובחנים מן המונח שכירות במקרקעין, בעיקר כדי לעקוף את חוקי הגנת הדייר וכדי לעקוף הגבלות על עבירות של זכויות שוכרים המונחים אינם כלולים ברשימת הזכויות המנויה בחוק המקרקעין או בחקיקה אחרת. הנימוק המרכזי מאחורי הלכת קנית אינו הנימוק הדוקטרינרי כי אם הנימוק המהותי.
נימוק זה נשען על כך שכאשר ההשבחה מבוצעת בתקופת הסכם הפיתוח מיוחסת ההשבחה לבעל הקרקע, ולא ליזם. לכך חשיבות יתרה ביחס למקרקעי ישראל, לאור ההסדר המיוחד הקבוע בסעיף 21 לתוספת השלישית לחוק התכנון והבניה.
מכוחו של הסדר זה כאשר מדובר במקרקעי ישראל, הרי שאם נראה במקרקעין בתקופת הסכם הפיתוח כמקרקעי ישראל שלא הוחכרו בחכירה לדירות, הרי שלא ישולם בגינם היטל השבחה, אלא הם יחויבו ב"חלף היטל השבחה" בלבד, אשר שיעורו כיום הוא 12% מתקבולי רשות מקרקעי ישראל.
במקרה בו עסקינן במקרקעי ישראל השאלה אם נראה במקרקעין בתקופת הסכם הפיתוח כמקרקעין מוחכרים או לא איננה נוגעת בעיקרה לסכום שישולם על ידי היזם, אלא לשאלה למי ישלמו. ראוי לשקול כיום מחדש את הלכת קנית, ולקבוע כי גם יזם בתקופת הסכם פיתוח הוא בגדר "חוכר לדורות" לעניין התוספת השלישית לחוק התכנון והבניה.
הלכת קנית היא הלכה מחייבת של בית המשפט העליון, ובהתאם לעקרון התקדים המחייב כל עוד לא ראה בית המשפט העליון לשנותה מצוות כל ערכאות השיפוט לפעול על פיה. |
| חזרה למעלה |
|
| 19 [משפט מינהלי] |
|
| עתמ (י-ם) 13057-11-13 חוצה צפון בע"מ נ' מדינת ישראל - החשבת הכללית (מנהלי; נ' בן אור; 16/12/13) - 39 ע' |
| עו"ד: גיורא ארדינסט, תומר ויסמן, נעמה ארליך, נמרוד אברמוב, בן נתן, כוכבית נצח דולב, יעקב פונקלשטיין, יהושוע חורש, ערן בצלאל, אוריאל פרינץ, הגר פינס וטל רגב, אילת סימון-וקסלרואפרת לוריא, וינשטוק-זקלר ושות', אורן סלעי |
ביסודו של דבר, אין ועדת המכרזים נדרשת לבחון את שיקולי הרווח וההפסד של המציע ואת כדאיותה הכלכלית של הצעתו. עליה לבחון את רצינותו של המציע ואת יכולתו לעמוד בהתחייבויותיו על רקע דרישות המכרז, אם כי מחיר נמוך ובלתי סביר יכול בהחלט לשמש אינדיקציה לחוסר הרצינות של המציע ושל הצעתו.
משפט מינהלי – מכרזים – ניגוד עניינים
משפט מינהלי – מכרזים – פגמים
משפט מינהלי – מכרזים – פגמים בהליכי המכרז
משפט מינהלי – מכרזים – פסלות מכרז
משפט מינהלי – מכרזים – תנאי המכרז
.
העותרת התחרתה במכרז להקמה, מימון, תפעול ותחזוקה של שני קטעי המשך לכביש חוצה ישראל. המשיבה 3 זכתה במכרז. לעותרת טענות כנגד פגמים שנפלו בהצעה הזוכה, וכנגד פגמים שנפלו בהליך המכרזי. לטענתה, המדובר בפגמים רבים וחמורים, החותרים תחת עקרון השוויון, הגינות ההליך המכרזי וטוהר המידות הנדרש בו, וכי המסקנה המתחייבת היא ביטול החלטותיה של ועדת המכרזים, הן זו שזיכתה את חברת שפיר במכרז והן זו שדחתה את טענותיה של העותרת בעקבות החלטה זו; קביעה כי העותרת היא הזוכה במכרז; ולחלופין ביטול המכרז.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
על מנת לקבל את טענותיה של העותרת יש להסיק באופן בלתי נמנע, כי תחילה הוקמה חברת קש על מנת להסתיר את הכוונה להעסיק את בלמס כמתכנן במסגרת הכנת הצעתה של הזוכה, לאחר מכן, מש"נתפסה בקלקלתה" הגישו חמישה אנשים שונים תצהירים כוזבים בפני ועדת המכרזים ונטענו על ידי הזוכה טענות כוזבות, ולבסוף ועדת המכרזים עצמה החליטה כאשר החליטה משיקולים בלתי ענייניים. אין בידי העותרת ולו שמץ של תחילת ראיה להוכחת המתבקש מטענותיה. ועדת מכרזים סבירה לא רשאית הייתה להגיע למסקנה אחרת מלבד זו אליה הגיעה כאן.
אמת המידה הקיצונית שמציעה העותרת לשם שמירה על טוהר ההליך המכרזי אינה אפשרית, ודאי לא בתחום מקצועי מורכב שמספר המומחים בו אינו רב. אמת המידה המוצעת אף אינה עולה בקנה אחד עם ההלכה הפסוקה, ולפיה החשש מפני ניגוד עניינים צריך להיות חשש ממשי ולא ערטילאי.
ועדת המכרזים דנה בפרוט רב בכל טענותיה של העותרת, ודחתה אותן אחת לאחת. אין לקבל את טענת העותרת, לפיה היה על ועדת המכרזים לקיים חקירות נגדיות של המצהירים. ועדת מכרזים אינה ועדת חקירה, והבירור העובדתי שעליה לעשות מבוסס על ראיות מנהליות. ודאי כך, כשהעותרת לא הניחה בפניה תשתית מינימאלית לביסוס טענותיה.
לא רק שאין עילה להתערב במסקנתה בסוגיה זו, אלא שהחלטה הפוכה – לו התקבלה – הייתה בלתי סבירה באופן קיצוני. החשש לניגוד עניינים הינו חשש אובייקטיבי, הנמדד על פי הפוטנציאל המובנה בו, ולא על פי התנהגות המעורבים בפועל.
תנאים מנדטוריים ניתנים לשינוי באישורה המוקדם של ועדת המכרזים. טיב השינויים המוצעים והחלטת ועדת המכרזים ביחס אליהם לא יפורסמו במהלך ההליך המכרזי. דרישות תכנוניות מסוימות כלל אינן ניתנות לשינוי. דרישות תכנוניות אחרות ניתנות לשינוי, אולם דבר השינוי, אם יאושר, עשוי להתפרסם עוד במהלך ההליך המכרזי. מכל אלה יוצא, כי תנאי במכרז שלא נקבע לגביו כי הוא תנאי מנדטורי ו/או דרישה תכנונית, שינויו אינו טעון אישור מוקדם של ועדת המכרזים, ואינו מענייננו.
ככל שהעותרת סבורה כי על דרך העיקרון אין לאפשר שינוי בתנאים מנדטוריים (כמשמעותם במכרז הנדון) מבלי שדבר השינוי יובא לידיעת יתר המתמודדים, היה עליה לטעון כנגד תנאי המכרז מבעוד מועד, ולא להמתין לתוצאתו.
בצדק טוענת הזוכה, שמכרז שתנאיו היו מחייבים (או לפחות מאפשרים) חשיפת הרכיבים החלופיים שאושרו בפני כלל המציעים, עומד בניגוד לתכלית מנגנון האישור ובניגוד לכל היגיון כלכלי. משמעות קבלת טענתה של העותרת היא כי מתמודד ישקיע משאבים שעלותם רבה, ויתר המתמודדים יזכו בפירות
השקעתו בלא שישקיעו מצידם אגורה. תפישה זו חותרת תחת התחרות שרצו עורכי המכרז להשיג על המחיר.
ועדת המכרזים הייתה מוסמכת לקיים הליך של הבהרות, הן מכוחה של תקנה 20(ה) לתקנות חובת המכרזים, כמו גם תקנה 8א(א)(5) לתקנות אלה, והן מכוחה של הוראה מפורשת שנקבעה לצורך כך במכרז. המדובר במכרז מורכב, ורוחב המסגרת של הליך ההבהרות נגזר ממורכבות זו. אכן, שיקול דעתה של ועדת המכרזים נתון לביקורת שיפוטית, אולם אין בית המשפט מחליף את שיקול דעתה בשיקול דעתו, ואינו יושב כ"ועדת מכרזים עליונה".
החלטתה של ועדת המכרזים לפיה תוכל הזוכה לעמוד בלוח הזמנים הנדרש על פי המכרז, תוך הבנה שהסתמכותה על אישורן של עבודות מוקדמות היא בבחינת סיכון שתוכל ליטול על עצמה מבלי להעבירו למדינה היא החלטה מקצועית וסבירה, שלא נמצאה לי כל עילה להתערב בה. כך גם ראויה החלטתה של הוועדה במסגרתה נדחו השגותיה של העותרת בסוגיה זו, וכאמור, נראה כי כל החלטה אחרת – לו התקבלה – הייתה בלתי סבירה.
טענתה של העותרת כאילו העלויות התפעוליות ה"נכונות" מצויות בהצעתה, לנוכח ניסיונה בהפעלת כביש 6 היא עניין המצוי בליבת שיקול הדעת המקצועי של ועדת המכרזים, שאין דרכו של בית המשפט לעניינים מנהליים להתערב בו. העותרת לא הראתה מדוע יש לגזור מן הקטע המופעל על ידה היום על הקטעים נשוא המכרז.
ביסודו של דבר, אין ועדת המכרזים נדרשת לבחון את שיקולי הרווח וההפסד של המציע ואת כדאיותה הכלכלית של הצעתו. עליה לבחון את רצינותו של המציע ואת יכולתו לעמוד בהתחייבויותיו על רקע דרישות המכרז, אם כי מחיר נמוך ובלתי סביר יכול בהחלט לשמש אינדיקציה לחוסר הרצינות של המציע ושל הצעתו. |
| חזרה למעלה |
|
| מחוזי |
| 20 [הגבלים עסקיים] [עונשין] [פרשנות] [ראיות] |
|
| תפ (י-ם) 118-10 מדינת ישראל נ' אפרים רוזנהויז (מחוזי; משה יועֵד הכהן; 23/12/13) - 65 ע' |
| עו"ד: תומר דגני חנית, אגמון אדרת, שמחוני אגמון אדרת |
ביהמ"ש הרשיע את שופרסל, מנכ"לה ומנהל השיווק שלה בארבע עבירות של ניסיון לעשיית הסדר כובל ובשתי עבירות של אי קיום תנאי שנקבע באישור מיזוג, לאור הניסיון לגרום לספקים לפעול לשם הפסקת מבצעי המתחרה. עם זאת, הנאשמים זוכו מעבירת אי קיום תנאי שנקבע באישור מיזוג, באישום השני, משלא ניתן לשלול כי הטעם להורדת מוצרי הספק מהמדפים לא היה אספקתו למתחרה אלא תחושת "בגידה באמון".
הגבלים עסקיים – הסדר כובל – הוכחתו
עונשין – עבירות – הגבלים עסקיים
עונשין – ניסיון – יסודותיו
פרשנות – דין – דין פלילי
ראיות – עדות – משקלה
ראיות – חזקות – אי-הזמנת עד
.
שופרסל, המנכ"ל וסמנכ"ל הסחר והשיווק שלה הואשמו בעבירות לפי חוק ההגבלים העסקיים ובהפרת תנאי עסקת מיזוג. באישום הראשון הואשמו בניסיון להניא ספקים מלספק מוצריהם למגה ומשסירבו, הוציאו הנאשמים מוצרים מסוימים שלהם מהגיוון והפסיקו לרוכשם. באישום השני הואשמו בכך שהוציאו מהגיוון מוצרים של ספק שממוצריו נמכרו כמותג פרטי, אשר החל לספק מוצריו למתחרה ואלה נמכרו כמותג פרטי שלה.
.
בית המשפט המחוזי הרשיע את הנאשמים בחלק מהמיוחס להם ופסק:
לעניין ביצוע עבירת ניסיון, אין נפקא מינה אם עשיית העבירה לא הייתה אפשרית מחמת מצב דברים שהמנסה לא היה מודע לו או טעה לגביו. בעבירת ניסיון, היסוד הנפשי הנדרש כולל שני יסודות משנה מצטברים: האחד, היסוד הנפשי הנדרש לעבירה אותה ניסה הנאשם לבצע, והשני, היסוד הנפשי הנדרש לעבירת הניסיון עצמה.
ארבעה סוגי הסדרים המנויים בחוק ההגבלים העסקיים, שכבילה לגביהם פוגעת בתחרות, הן חזקות חלוטות ומשחלה אחת מהן ואי צורך להוכיח כי מתקיים בכך פוטנציאל הפגיעה האמור. עם זאת, יש לבחון גם האם בחינה תכליתית של המקרה, בראי הפגיעה בתחרות, מצדיקה את החלת החוק. בגדר החזקה הקבועה בהוראת סעיף 2(ב)(1) לחוק יש לכלול כל הסדר, כל דרך מתואמת המופעלת ע"י בני-אדם המנהלים עסקים ושמגמתה השלטת הסדר כובל שיש בו כדי להשפיע, באופן ישיר או עקיף, על מחיר המוצר. לשם התגבשות הסדר, די ברמה מינימאלית של הבנה משותפת, הסכמה או שיתוף פעולה. בהתקיימות אחת מהחלופות שבסעיף 2(ב) המקימות חזקה חלוטה להתקיימות ההגדרה בסעיף קטן (א), אין צורך לדון בהתקיימות תנאי "העלילות" שבסעיף 2(א). לשם ביצוע עבירה מושלמת של היות צד להסדר כובל, אין צורך בפגיעה בפועל בתחרות כי אם בקיומו של פוטנציאל פגיעה שכזו. עבירת ההסדר הכובל דורשת קיומה של מחשבה פלילית לשם השתכללותה ואין צורך בהוכחת קיומה של כוונה ליישום ההסדר בפועל כתנאי לשכלול היסוד הנפשי של העבירה.
התפתלות עד המנסה להסתיר חלק מהאמת בעניינים שאינם בלוז עדותו, אין בה כדי להשליך על מהימנותו בכל הנוגע לעיקרי עדותו הרלוונטיים. ככלל, זיהום עדויות הוא עניין למשקל ולא לקבילות, אך כאשר קיים חשש ל"זיהום עדויות", יש לנקוט זהירות יתר בהערכתן. פעמים רבות משקלן של ראיות אינו נמדד ע"פ משקלה של כל ראיה בפני עצמה, אלא ע"פ משקלן הכולל כמארג. ההלכה היא כי אם נמנע בעל דין מהבאת עד שהוא בהישג ידו, ללא הסבר סביר, ניתן להסיק שלו היה העד מתייצב למתן עדות, הייתה העדות פועלת כנגדו.
מכלול העדויות הרבות יוצרות יחד תמונה ברורה בדבר אשמת המערערים באישום הראשון. רוזנהויז שוחח עם הספקים בכוונה לגרום להם לפעול מול מגה, על מנת שזו לא תמכור את מותגי הספקים ב"מחירי רצפה", אם במסגרת מבצע שהתרחש באותה עת ואם במסגרת מבצעים עתידיים. הנאשמים כולם נושאים באחריות לביצוע ארבע עבירות של ניסיון לעשיית הסדר כובל באישום הראשון ובשתי עבירות של אי קיום תנאי שנקבע באישור מיזוג. שופרסל אחראית לא רק בשל אחריותה הפלילית ה"שילוחית" למעשי מנהליה כי אם באחריות "אישית" וישירה, מכוח תורת האורגנים המזהה את האורגן עם התאגיד. גידור אחראי הן כמבצע בצוותא, משנטל חלק מהותי בביצוע העבירה, והן מכוח סעיף 48 לחוק. ביחס לאישום השני, לעומת זאת, לא ניתן לשלול כי הורדת מוצרי הספק מהמדפים לא נבעה רק מאספקת אותם מוצרים למגה, אלא בשל העובדה שהמוצרים שסיפק למותג הפרטי של מגה היו מוצרים ששופרסל הייתה מעורבת בפיתוחם, דבר שהיווה מבחינת גידור "בגידה באמון". כשמדובר במשפט פלילי ודאי כשמדובר בפרשנות סעיפי אישור מיזוג, יש לתת ללשון התנאים פרשנות תכליתית, לכן אין לכלול באיסור לסרב לרכישת מוצרים מספק, באופן גורף, כל סירוב לרכישת מוצרים, גם כאשר מדובר בטיעון עסקי מוצדק. משכך, אין מקום להרשיע את הנאשמים בהפרת תנאי המיזוג. |
| חזרה למעלה |
|
| 21 [קניין] [חוזים] |
|
| תא (ת"א) 36909-05-13 דוד וינברגר נ' קשת ארץ חברה לבניין ופיתוח בע"מ (מחוזי; ד"ר מיכל אגמון גונן; 21/12/13) - 13 ע' |
| עו"ד: מרדכי רז, שחר הררי |
תנאי לקיום זכות עיכבון בידי הנושה הוא שהלה מחזיק בנכס שנמסר לו מאת החייב והחזקה תיתכן גם במקרקעין, ככל שיש בה מאפיינים של שליטה. כאשר הנושה הוא מפר החוזה, כמו במקרה זה, אין סיבה להעניק לו זכות עיכבון. ממילא לא התקיימו התנאים הנדרשים לגיבוש זכות העיכבון והנתבעים אף ויתרו עליה בהסכם.
קניין – עיכבון – זכות עיכבון
קניין – עיכבון – מהותו
חוזים – תרופות – עיכבון
.
התובע, בעל מגרש, התקשר עם הנתבעים לבניית בניין על המגרש. לאחר שהחלו עבודות הבנייה, נתגלע בין הצדדים סכסוך והתובע הודיע לנתבעים על ביטול ההסכם. התובע מבקש להתיר הכנסת קבלן אחר שישלים את עבודות הבנייה והשאלה הינה האם עומדת לנתבעים זכות עיכבון המאפשרת להם לעכב את המגרש והמונעת מהתובע את האפשרות להכניס קבלן אחר להשלמת עבודות הבנייה.
.
בית המשפט המחוזי קיבל את הבקשה ופסק:
העיכבון הוא סעד עצמי שנועד לאפשר לנושה לממש את זכותו כלפי החייב בכוחות עצמו. יש להיכנס תחילה בשערי אחד החוקים הספציפיים המקנים זכות עיכבון ייחודית, ורק כאשר זו תקום, יקבעו דיני העיכבון בחוק המיטלטלין את הכללים להפעלתה, מהותה והיקפה. תנאי לקיום זכות עיכבון בידי הנושה הוא שהלה מחזיק בנכס שנמסר לו מאת החייב. ההחזקה יכולה להיות גם במקרקעין כל עוד יש בה מאפיינים של שליטה. ככלל, אין מניעה להתנות על זכות העיכבון הקיימת מכוח הדין אך הוויתור על הזכות צריך שייעשה באופן מפורש. ההכרעה בשאלת הוויתור אינה מבוססת רק על פרשנות סעיפי החוק הרלוונטיים ועל הניתוח העובדתי של נסיבות המקרה והיא מושפעת גם משיקולים של מדיניות, בכללם "טבעיות" הזכות; הקלה על הפעילות הכלכלית; השבחת הנכס; פומביות הבטוחה; יושר, הגינות ותום לב. כאשר הנושה הוא מפר החוזה, אין סיבה להעניק לו זכות עיכבון ולהבטיח דווקא את האינטרס שלו לקבלת הסכומים המגיעים לו מהחייב בעקבות ביטול החוזה, ולהעדיפו על אינטרס החיוב של כל נושה אחר. בנסיבות העניין, כאשר הנתבעים הפרו את ההסכם עם התובע, לא קמה לנתבעים זכות עיכבון. מכל מקום, גם התנאים הנדרשים לגיבוש זכות עיכבון לא מתקיימים, משהנתבעים אינם עובדים באתר ואין להם כל ציוד או עובדים באתר ולכן אין לראות בהם כמי שמחזיקים במגרש, מה גם שהם ויתרו בהסכם על זכותם לעכב את המגרש וגם שיקולי המדיניות תומכים במסקנה זו. |
| חזרה למעלה |
|
| 22 [77] [עונשין] |
|
| תפ (ת"א) 47038-10-12 מדינת ישראל נ' דן דנקנר (מחוזי; צבי גורפינקל; 19/12/13) - 20 ע' |
| עו"ד: תל צור, בנקל, ראב״ד, שפירא וליטבק, פרג'ון, ברטפלד ואבן חן |
בית המשפט השית על הנאשם קנס על סך של מיליון ₪ בגין ביצוע עבירות של הפרת אמונים ותחבולה. נפסק, כי שורת הדין מחייבת במקרה זה לגבור על מידת הרחמים. אמון הציבור הוא אחד הגורמים החשובים ביותר להגנה על המערכת הבנקאית, במקרה הזה נפגע אמון הציבור במערכת הבנקאית ויש צורך לשקמו על ידי הבהרה כי נושא תפקיד בכיר בבנק שאינו ממלא כראוי את תפקידו ייענש.
עונשין – עבירות – הפרת אמונים בתאגיד
.
הנאשם הודה בעובדות כתב האישום המתוקן ואשר לפיו, בזמן שהיה מנהל בתאגיד הוא הסתיר מדירקטוריון בנק הפועלים ומכל גורם מוסמך אחר בבנק את עובדת היותו מצוי בניגוד עניינים, הסתיר את העובדות שיצרו את ניגוד העניינים לרבות קשריה העסקיים של חברת אלרן עם קבוצתRP , ואת ההלוואה שלקח מהבנק ההולנדי שבשליטת צ'ינגלולי. כמו כן, הודה ש- בהיותו חבר דירקטוריון עשה ביודעין פעולה בעסקי התאגידהבנקאי שפגעה בניהול התקין של עסקיו של הבנק וכן הודה שקיבל מהבנק ההולנדי בתחבולה סכום של 5 מיליון יורו כהלוואה.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
הנאשם לא הורשע במעשים שהביאו לפגיעה כלכלית בבנק או בעבירות שעניינן קבלות טובת הנאשם או סטייה מהשורה, אולם אין להקל ראש כלל וכלל בחומרת מעשיו.
פעולותיו של הנאשם היו נגועות בניגוד חריף של עניינים וגם אם הבנק לא נפגע כלכלית מפעילותיו, כספי ההלוואה שנטל הוחזרו והפיצוי שהחליט לשלם לקבוצת RP היה במסגרת הסכמות שהוענקו לו על ידי דירקטוריון הבנק והיה לטובתו של הבנק, עדיין יש להדגיש כי פעולותיו של הנאשם כפי שהצטיירו בתיק זה, נגועות בעירוב תחומים בין תפקידו הציבורי לבין עסקיו הפרטיים ובניגוד עניינים חריף שיכול היה לפגוע בבנק.
בנק אינו יכול לפעול ללא אמון הציבור המשקיע אצלו את כספו. אם חלילה יאבד הבנק את אמון הציבור והמפקידים ימשכואת כספם, הרי הבנק עלול להתמוטט, ולכן אמון הציבור והניהול הבנקאי התקין חשובים ביותר.
קיום פגישות בארבע עיניים עם גורמים המנהלים מו"מ עם הבנק תוך שהנאשם מעורב בעסקים פרטיים מול אותם גורמים, כאשר הנאשם מסתיר עובדה זו מדירקטוריון הבנק, פוגע קשות באמון הציבורוממוטט את איכות הממשל התאגידי בבנק. יש בכך כדי להוביל להתדרדרות שעלולה להביא חלילה עד כדי התמוטטות של בנק גדול.
חובתו של הנאשם הייתה לדווח לדירקטוריון הבנק על קשריו העסקיים עם רפי ברבר. כמו כן היה מחובתו לדווח על הלוואות שקיבל בעודו מנהל מו"מ מול צ'ינגלולו. בקשת ההלוואה של 5 מיליון יורו לא נעשתה בצורה מסודרת אלא בפגישה מקרית שנועדה לצרכים אחרים לגמרי.
תפקידו של בית המשפט בתיק זה איננו רק תפקיד טכני של גזירת עונש בצד עבירה, אלא גם תפקיד של העברת מסרים והתווית ערכים ונורמות. לעתים חייב בית המשפט לסטות מכתבהאישום הצר המונח לנגד עיניו ולראות את ההיבט הרחב יותר ואת ההשלכות של כתב אישום זה על הציבור.
במקרה זה הפרת האמונים של הנאשם זועקת למקרא העבירות שבהן הודה והורשע וראוי גם ראוי היה להאשימו בעבירות אלה.
במקרה זה, חובה להוקיע את מעשיו של הנאשם ולהעביר מסר חדמשמעי כי מעשים כגון אלה לא יוכלו לעבור לסדר היום ללא תגובה עונשית הולמת, שתגן על המשטר הבנקאי והתאגידי התקין ותביא להחזרת אמון הציבור בתאגידים הבנקאיים.
שורת הדין מחייבת במקרה זה לגבור על מידת הרחמים. אמון הציבור הוא אחד הגורמים החשובים ביותר להגנה על המערכת הבנקאית, במקרה הזה נפגע אמון הציבור במערכת הבנקאית ויש צורך לשקמו על ידי הבהרה כי נושא תפקיד בכיר בבנק שאינו ממלא כראוי את תפקידו ייענש, על מנת שהבנק יתפקד בצורה נאותה ובשקיפות ראויה, והפעולות שהוא מבצע לא ייעשו בחדרי חדרים תוך הסתרת עובדות רלבנטיותמהנהלת הבנק ומהדירקטוריון שלו, על אחת כמה וכמה כאשר מעלים העובדות ומי שנותן הצהרות כוזבות הינו יו"ר הדירקטוריון של הבנק.
העיקרון המנחה בענישה הוא קיומו של יחס הולם בין חומרת מעשה העבירה בנסיבותיו ומידת אשמו של הנאשם, ובין מידת העונש המוטל. על בית המשפט לקבוע מתחם עונש הולם למעשה העבירה שביצע הנאשם בהתאם לעיקרון המנחה, ולשם כך יתחשב בערך החברתי שנפגע מביצוע העבירה, במידת הפגיעה בו, במדיניות הענישה הנהוגה ובנסיבות הקשורות בביצוע העבירה כאמור בסעיף 40 ט' לחוק העונשין.
בקביעת מתחם העונש ההולם יתחשב בית המשפטבתכנון שקדם לביצוע העבירה, בחלקו של הנאשם בביצוע העבירה, בנזק שהיה צפוי להיגרם מביצוע העבירה, וכנגד זאת יתחשב בית המשפט בפגיעה בעונש של הנאשם לרבות בשל גילו, הפגיעה במשפחתו של הנאשם, הנזקים שנגרמו לנאשם מביצוע העבירה ומהרשעתו, נטילת האחריות של הנאשם על מעשיו, התנהגותו החיובית של הנאשם ותרומתו לחברה.
ניתן לקבוע כי מתחם הענישה בגין העבירה של הפרת אמונים הינו בין 6 ל-18 חודשי מאסר בפועל ובגין העבירה של תחבולה בין 3 ל-6 חודשי מאסר בפועל.
במקרה זה, מעשיו של הנאשם מלמדים על הפרה חמורה של האמון שניתן בנאשם וכלאלה מחייבים להענישו באופן שיעביר מסר בהיר וחד משמעי כי מעשים כגון אלה לא יוכלו לעבור לסדר היום ללא ענישה מכאיבה בצדם, ענישה שתעביר מסר ותבהיר כיצד יש לנהוג, ומה דינו של מי שנוהג בניגוד לכללים המצופים מדירקטור בכלל ומראש דירקטור של בנק בפרט, על אחת כמה וכמה של אחד מהבנקים הגדולים בישראל. |
| חזרה למעלה |
|
| 23 [בוררות] |
|
| הפב (י-ם) 51948-09-12 גדעון עטייה נ' עמרם דהאן (מחוזי; בן ציון גרינברגר; 17/12/13) - 15 ע' |
| עו"ד: צבי שטרסברג, אברהם ביטון |
חוק הבוררות שותק לעניין המועדים להגשת בקשה לאישור הפסק, אולם כבר נפסק כי זכות זו אינה עומדת לנצח. בענייננו בקשת האישור נגועה בשיהוי רב, בחלוף 8 שנים מיום נתינת הפסק, ולאור הנסיבות הצדדים ויתרו בפועל על פסק הבוררות, לכן המשיב מנוע כעת מלעתור כיום בבקשה לאשרו.
בוררות – פסק בורר – אישורו
בוררות – פסק בורר – ביטולו
.
בקשת המבקשים לביטול פסק הבוררות שניתן ע"י בית הדין הרבני האזורי ובקשת המשיב לאישורו. הבוררות נסבה על סכסוך בין המבקשים, דיירי בית משותף לבין ועד הבית, שמהמשיב הוא נציגו. לאחר מתן פסק הבוררות הראשון, נשוא הבקשות, המשיכו ההתדיינויות בין הצדדים וניתנו פסקי בוררות נוספים.
.
בית המשפט המחוזי ביטל את פסק הבוררות ופסק:
אמנם יש צדק בטענה שמי שפונה בבקשה לביהמ"ש חייב לגלות בבקשתו אל כל העובדות הרלוונטיות, ובוודאי שפס"ד בערעור על פסק הבוררות המוגש לאישור חייב למצוא את מקומו בבקשה. עם זאת, והגם שראוי היה שהמשיב יצרף את פסק הבוררות שבערעור לבקשתו, בהימנעותו מעשות כן אין כדי לאיין את בקשתו, מאחר שפסק הבוררות המקורי, ולא של ערכאת הערעור, הוא הרלוונטי.
בשונה מבקשה לביטול פסק בוררות שהגשתה כפופה למועדים הקבועים בחוק, חוק הבוררות שותק לעניין המועדים להגשת בקשה לאישור הפסק. עם זאת, כבר נקבע בפסיקה כי זכות זו אינה עומדת לצד המבקש לממשה לנצח. בענייננו, נראה כי בקשת האישור הוגשה תוך שיהוי קיצוני, בהתחשב בכך כי חלף זמן ארוך ובלתי סביר של 8 שנים מיום נתינת הפסק ועד הגשת הבקשה. כמו כן, מקום בו הסכימו הצדדים להתדיין בפני הערכאה השנייה, ביה"ד שעל יד המועצה הדתית, בעניין אותו חיוב שכבר נקבע באופן עקרוני בפסק הבוררות הראשון, ומשלא סייגו את סמכות הדיינים בעניין המחלוקות החדשות בלבד והסכימו במפורש כי הערכאה השנייה תדון בכל הסכסוכים שבין הצדדים, משתמע מכך כי שני הצדדים ויתרו על תחולתו של פסק הבוררות הראשון. משכך, מנוע המשיב מלעתור כיום בבקשה לאשר את הפסק ומכך אף מתבקשת המסקנה שטענת המשיב כי חלף המועד להגשת בקשת ביטול הפסק אינה יכולה לעמוד, משום שהמבקשים הניחו כי פסק הבוררות הראשון נזנח. בנסיבות הענין, ביטול הפסק יהיה מוצדק מכוח סעיף 24(10) לחוק, משום שהתנהגות ועד הבית והמשיב עולה כדי התנהגות חסרת תום לב דיוני. למעלה מן הצורך, יתר הטענות שהעלו המבקשים בבקשת הביטול נדחו. |
| חזרה למעלה |
|
| 24 [33] [חוזים] |
|
| פרק (מרכז) 45080-07-13 אחים מולר בניה ויזמות בע״מ נ' כונס הנכסים הרשמי (מחוזי; בנימין ארנון; 09/12/13) - 9 ע' |
| עו"ד: אסף נוי, אמיר ברטוב ויוסי מנדלבאום, מיכאל שפטלר, אילון בריל |
בית המשפט של הפירוק דחה את בקשת המבקשת לאפשר לה לאסוף סחורה אשר לטענתה שייכים לה, והנמצאים בשטחי פרויקטים בהם פעלה החברה שבפירוק. נפסק, כי המבקשת לא טענה כי נוצרה הסכמה בינה לבין החברה לפיה הסחורה נושא הבקשה נותרה בבעלותה למרות מסירתה הפיסיתלידי החברה, ובוודאי שהיא לא עמדה בנטל ההוכחה הכבד המוטל עליה לשם הוכחת שימור בעלותה בסחורה זו בהתחשב בכך שהחברה נמצאת בהליך של פירוק.
חוזים – תנאים – הוראת שימור בעלות
.
המבקשת הגישה בקשה, במסגרתה נתבקש בית המשפט לתן לה האפשרות לאסוף כלי עבודה וסחורה אשר לטענתה שייכים לה, והנמצאים בשטחי פרויקטים בתל אביב ובכפ"ס בהם פעלה חברת האחים מולר בניה ויזמות בע"מ כקבלן ראשי.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
יש לדחות את הבקשה. הבקשה הוגשה ללא תצהיר התומך בעובדות המפורטות בה בניגוד לאמור בסע' 241 לתקנות סדר הדין האזרחי. הבקשה לוקה בפירוט עובדתי חסר.
כמו כן, הבקשה לוקה אף בפירוט משפטי חסר, ואין היא מפרטת מה הבסיס המשפטי לטענתה של המבקשת לפיה הציוד, השיש והקרמיקה, אשר לטענתה מצויים בידי המשיבים שייכים למבקשת.
אם אכן כוונתה של המבקשת הייתה להדגיש כי הבעלות בסחורה נותרה בידיה על אף שסיפקה אותה לחברה המדובר למעשה בטענה בדבר קיומה של "תניית שימור בעלות", דא עקא, על הטוען לתקפותה של תניית שימור בעלות מוטל להוכיח טענתו זו. המדובר בנטל כבד במיוחד במרה בו נקלעה החברה החייבת להליכי חדלות פירעון.
בפסיקה נקבע כי אין בהוכחת קיומה של תניית שימור בעלות, אלא יש להוכיח כי הצדדים התכוונו לצקת בתניה זו תוכן ממשי ולשמר באופן ממשי את הבעלות בממכר בידי המוכר.
לגופם של דברים, המבקשת לא טענה כי נוצרה הסכמה בינה לבין החברה לפיה הסחורה נושא הבקשה נותרה בבעלותה למרות מסירתה הפיסית לידי החברה, ובוודאישהיא לא עמדה בנטל ההוכחה הכבד המוטל עליה לשם הוכחת שימור בעלותה בסחורה זו בהתחשב בכך שהחברה נמצאת בהליך של פירוק.
בנסיבות עולה, כי הבעלות בסחורה עברה לחברה ואינה שייכת עוד למבקשת ברי כי אין בסיס לטענת המבקשת לפיה יש להשיב את הסחורה לחזקתה.
באשר לכלי העבודה וציוד העבודה של המבקשת – למבקשת זכות להשיבם לחזקתה בתיאום מראש עם המשיבים והמפרקת הזמנית. |
| חזרה למעלה |
|
| 25 [משפחה] [בתי-משפט] |
|
| עמש (חי') 55238-05-13 מדינת ישראל משרד הפנים נ' י' ס' (מחוזי; שושנה שטמר, יעל וילנר, סארי ג'יוסי; 05/12/13) - 14 ע' |
| עו"ד: חיים |
אף שדרך המלך לקביעת אבהות היא עריכת בדיקה גנטית, ביהמ"ש מוסמך לפסוק בתביעת אבהות גם ללא ביצועה ועל סמך ראיות אחרות, בהתאם לנסיבותיו של כל מקרה. עם זאת, בנסיבות העניין הנדון הראיות שהוצגו בפני ביהמ"ש קמא לא היו מספיקות לקביעת אבהות ונדרשת בדיקת אבהות.
משפחה – אבהות – הוכחתה
משפחה – בדיקת סיווג רקמות – לצורך הוכחת אבהות
בתי-משפט – ערעור – התערבות בית-משפט שלערעור
.
הערעור נסב על מהות וטיב אותן "ראיות אובייקטיביות" לגבי קיום תא משפחתי טרם להוריית קטין, בהתאם להוראת סעיף ג ג4 ל"נוהל מתן מעמד בישראל לקטינים שנולדו בישראל בדרך של הכרה באבהות". ביהמ"ש קבע כי המשיב הינו אביו של הקטין, בהעדר בדיקת אבהות ועל סמך הראיות שהונחו לפניו לקיום קשר זוגי בין המשיבים, טרם הוריית הקטין.
.
בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור ופסק:
ביהמ"ש העליון קבע כי הנוהל לצורך קביעת פרטי האב ופרטי הילד במרשם האוכלוסין אינו מציג איזון ראוי לסוגיה המוסדרת על פיו, שכן החששות להצהרות אבהות כוזבות בסיטואציות המוסדרות בנוהל הרישום הינם פחותים. לעומת זאת, הנוהל בעניין קביעת מעמדו האזרחי של הילד בישראל מציג איזון סביר, שכן לגביו גובר החשש מהצהרת אבהות כוזבת, לאור הרווח המשני בדמות רכישת אזרחות או תושבות בישראל, שניתן להפיקו מהצהרה כזו. דרך המלך לקביעת אבהות היא עריכת בדיקה גנטית. עם זאת, ביהמ"ש מוסמך לפסוק בתביעת אבהות גם ללא ביצועה ועל סמך ראיות אחרות שיוצגו לפניו. לצורך קביעת מעמד הקטין, אורך התקופה הדרושה לקיום תא משפחתי טרם הוריית קטין תלוי בנסיבותיו של כל מקרה ויתר הראיות שבפני ביהמ"ש, לכן אין מקום לגבש קריטריונים נוקשים ביחס למהות הראיות שיוצגו.
ככלל, לא בנקל תתערב ערכאת הערעור בממצאים עובדתיים וממצאי מהימנות שנקבעו ע"י ערכאה קמא, אולם אין לערכאת הערעור יתרון בהסקת מסקנות מאותן עובדות. בנסיבות המקרה דנן המשיבים לא הציגו ראיות אובייקטיביות איכותיות ומשכנעות כנדרש להוכחת האבהות הנטענת ועל ביהמ"ש היה לדרוש ביצוע בדיקה גנטית, שבנסיבות דנן בכוחה להוכיח את האבהות באופן ברור. גם אם הדבר כרוך בהכבדה כלכלית, עדיין אין בנסיבותיהם כדי לפטור אותם מביצוע הבדיקה. |
| חזרה למעלה |
|
| שלום |
| 26 [חוזים] [ראיות] [שטרות] |
|
| תאמ (י-ם) 42617-06-12 שלמה כהן נ' חיים גרוס (שלום; ניר נחשון; 16/12/13) - 13 ע' |
| עו"ד: |
התחקות אחר אומד דעתם המשותף של הצדדים במקרה דנן, העולה מלשונו הברורה של הסכם השכירות, מיחסי הקירבה בין השוכר לבין הערב, ממגוריו של הערב בשכנות לשוכר, מהעובדה כי הערב חתם על הסכם שכירות הכולל הוראה דומה עם אותו משכיר, מובילה למסקנה ההכרחית, לפיה ערבותו של הנתבע לשטר החוב לא פקעה עד לסיום יחסי השכירות בין התובע לבין אביו של הנתבע, ולכן ניתן לחייב את הנתבע בתשלומים שחב אביו בגין אי תשלום דמי השכירות ובגין נזקים שגרם למושכר טרם פינויו.
חוזים – ערבות – כתב ערבות
חוזים – חתימה – הוכחתה
חוזים – חתימה – נפקותה
ראיות – נטל ההוכחה – טענת זיוף
שטרות – פרשנות – כללי פרשנות
התובע, בעליה של דירה ברחוב מנחם 4 בירושלים (להלן: "הדירה"), הגיש תביעה כספית כנגד שוכר הדירה (הנתבע 1) ובנו (הנתבע 2), אשר שימש כערב להבטחת התחייבויותיו של אביו בהסכם השכירות.
.
בית המשפט פסק כי:
מטענות הצדדים עולה, כי המחלוקת הנעוצה ביניהם נסובה הן סביב המישור העובדתי והן סביב המישור המשפטי כאחד. מבחינה עובדתית יש להכריע בשאלה, האם החתימה המופיעה על גבי כתב הערבות שבעמוד האחרון להסכם השכירות והנחזית להיות חתימתו של הנתבע - היא חתימה אותנטית או שמא מזוייפת.
הכרעה עובדתית הינה מטבעה קביעה הקשורה בנטלי ההוכחה. ככלל, במצב בו נתבע מתכחש לחתימתו על גבי מסמך, אזי על התובע מוטל הנטל להוכיח אמיתותה של חתימת הנתבע. לא זו אף זו, מאחר וטענה של זיוף הינה טענה בעלת גוון פלילי, נקבע בפסיקה, כי יש להוכיחה בראיות משמעותיות ומוצקות יותר מאלו הנדרשות בדרך כלל במשפט אזרחי, ויש אף הסבורים כי רמת ההוכחה עצמה של טענות כגון דא - הינה רמת הוכחה מוגברת, המהווה מעין "דרגת ביניים" בין רמת ההוכחה במשפט אזרחי לבין רמת ההוכחה במשפט פלילי.
בנטל זה לא עמד התובע בענייננו, אף לא לכאורה. התובע לא המציא חוות דעת של מומחה לכתבי יד, המאשרת כי החתימה המתנוססת על גבי ההסכם היא אכן חתימה אותנטית של הנתבע, ולא הציג כל דבר ראייתי חיצוני לכתב הערבות, שיהא בו כדי להוציאו ידי חובת השכנוע בענין זה.
משכשל התובע בהוכחת אמיתות חתימתו של הנתבע על כתב הערבות אשר צורף להסכם – הרי שהיקף ערבותו של הנתבע תיבחן על סמך לשונו של שטר-החוב בלבד, באשר הנתבע אינו מכחיש, כאמור, כי חתם על מסמך זה.
השאלה היא, אם כן, האם מכוח חתימתו של הנתבע על שטר החוב יש לייחס לנתבע התחייבות מתמשכת לערוב לכל חיוביו של אביו לפי הסכם השכירות, לרבות לחיובים שנוצרו בתקופות בהן הוארך ההסכם, או שמא המדובר בהתחייבות מוגבלת ומוגדרת לערוב אך ורק לחיובים שנוצרו בתקופה הקלנדארית הנקובה בהסכם המקורי.
עניין לנו בפרשנות של שטר חוב, אותו יש לפרש, ככל הסכם, לפי אומד דעת הצדדים. בשטר החוב עליו חתם הנתבע נכתב בו, מפורשות, כי הוא נערך בקשר ל"חוזה שכירות". מכאן, כי בעת שחתם על שטר החוב, הנתבע ידע היטב כי ערבותו לשטר, היא ערבות למכלול ההתחייבויות החוזיות שנכללו בהסכם, ובהן מטבע הדברים, גם להתחייבותו של השוכר בסעיף 11.ב. בדבר העמדת ערבות מתמשכת לא מוגבלת בזמן שתהא תקפה גם במהלך התקופות בהן הוארכה השכירות.
הנתבע העיד כי כלל לא טרח לקרוא את הסכם השכירות אליו מתייחס שטר החוב. לדבריו, בעת שחתם על שטר החוב היה "עולה חדש, לא ידע קרוא וכתוב ולא הבין בחוזים". טענה זו, אף אם נכונה היא מבחינה עובדתית, אין בה כדי לסייע לנתבע, שכן הלכה מושרשת היא, כי אדם שחתם על מסמך - לא יישמע בטענה שהוא לא קרא את המסמך ולא ידע על מה חתם, או שחשב כי המסמך שעליו הוא חותם הוא בעל מהות בסיסית שונה לחלוטין ממהותו כפי שהיא לאמיתו של דבר.
אשר לטענת הנתבע, לפיה הכרה בתוקפה הבלתי מוגבל בזמן של ערבותו מובילה לתוצאה בלתי אפשרית, לפיה הוא לעולם לא יהא פטור מהתחייבותו – טענה זו אין בה ממש: ערבותו של הנתבע לשטר החוב היתה בתוקף כל עוד התקיימו יחסי שכירות בין המשכיר לבין אביו, השוכר, והיא באה לקיצה עם פינויו של האחרון מהמושכר. ברי, על כן, כי אין המדובר בערבות נצחית שתוקפה עד קץ הימים, אלא בערבות שיש תנאי לפקיעתה.
התחקות אחר אומד דעתם המשותף של הצדדים במקרה דנן, העולה מלשונו הברורה של הסכם השכירות, מיחסי הקירבה בין השוכר לבין הערב, ממגוריו של הערב בשכנות לשוכר, מהעובדה כי הערב חתם על הסכם שכירות הכולל הוראה דומה עם אותו משכיר, מובילה למסקנה ההכרחית, לפיה, ערבותו של הנתבע לשטר החוב לא פקעה עד לסיום יחסי השכירות בין התובע לבין אביו של הנתבע בפברואר 2012, ולכן ניתן לחייב את הנתבע בתשלומים שחב אביו כלפי התובע בגין אי תשלום דמי השכירות בשנת 2011
ובגין נזקים שגרם למושכר טרם פינויו. ואולם, מאחר ושטר החוב הוגבל לסכום של 20,000 ₪ , הרי שחבותו של הנתבע כלפי התובע מוגבלת לסכום זה. |
| חזרה למעלה |
|
| 27 [נזיקין] |
|
| תאמ (אש') 1784-08-12 חיים כחלון נ' אברהם דמקה (שלום; אורית ליפשיץ; 15/12/13) - 10 ע' |
| עו"ד: |
ביהמ"ש קבע כי לנהג הרכב האזרחי ישנה אחריות מלאה לקרות התאונה בשיעור של 100%, שכן הוא שסטה לנתיב אחר בו נסע הרכב הצבאי, בפתאומיות, ומסיבה שאיננה ברורה. לפיכך, יש לדחות את התביעה העיקרית, ולקבל את התביעה שכנגד.
נזיקין – אחריות – תאונת דרכים
התביעה והתביעה שכנגד, הינן תביעות לתשלום פיצוי כספי, בגין נזקי רכוש שנגרמו לרכבים, רכב אזרחי ורכב צבאי, בעקבות תאונת דרכים שארעה ביום 22.6.10, אשר במהלכה חלה התנגשות בין הרכב הצבאי הנהוג ע"י מר דמקה לבין הרכב האזרחי הנהוג ע"י חיים כחלון.
.
בית המשפט דחה את התביעה וקיבל את התביעה שכנגד, בפוסקו כי:
נזקי הרכבים מהתאונה, עדויות הצדדים, עדויות הצדדים כפי שנלקחו ותועדו במשטרה ובמשטרה הצבאית לאחר קרות האירוע, וכן התמונות שהוצגו, כל אלו מובילים למסקנה חד משמעית, כי התאונה התרחשה באחריותו ואשמתו הבלעדית של התובע חיים כחלון, שבמהלך נסיעתו איבד, מסיבה כלשהי, שליטה ברכבו, ופגע ברכב הצבאי.
טענות התובע בדבר הפגיעות שספג רכבו ובדבר מצג רכבו בסוף התאונה, אינן סבירות ואינן עולות בקנה אחד עם ההיגיון הסביר. כמו כן, גרסתו של התובע לא היתה מהימנה דיה, לא רציפה וקוהרנטית בעיני ומבולבלת לפרקים. במהלך עדותו בפני התובע התבלבל לא פעם בין ימין לשמאל, ולא הפגין בטחון וגרסה עקבית בדבר המקומות בהם ספגה מכוניתו חבטות, ובדבר הכיוון אליו נדחקה בעת קרות התאונה. למותר לציין כי מדובר בעדות יחידה של בעל דין, אשר למעשה לא נתמכה בשום ראיה נוספת.
לצד זאת, עדי הנתבעת, היא התובעת שכנגד, שני הנוסעים ברכב- הנהג ומפקד הנסיעה, שבו וחזרו על גרסתם באופן עקבי וקוהרנטי, הן במשטרה, הן במשטרה הצבאית, והן בעדותם. הגרסאות היו קוהרנטיות וחופפות זו את זו בדבר פרטי התאונה, ואף תואמות את מצב הרכב הצבאי בפועל, וכפי שהוצג בתמונות.
לאור האמור, ביהמ"ש קבע כי לנהג הרכב האזרחי ישנה אחריות מלאה לקרות התאונה בשיעור של 100%, שכן הוא שסטה לנתיב אחר בו נסע הרכב הצבאי, בפתאומיות, ומסיבה שאיננה ברורה. לפיכך, יש לדחות את התביעה העיקרית, ולקבל את התביעה שכנגד. |
| חזרה למעלה |
|
| 28 [משפט מינהלי] |
|
| תא (חי') 56055-05-11 מדינת ישראל נ' חברת כפר הנוער הדתי בעמ (שלום; עמית רוזינס; 15/12/13) - 19 ע' |
| עו"ד: |
ביהמ"ש קבע כי ההחלטה להורות לנתבעת לפנות את המקרקעין איננה עומדת במגבלות הפעלת שיקול הדעת המינהלי כפי שנקבעו על ידי ההלכות הכלליות של המשפט המינהלי. אשר על כן, התובעות מנועות לפנות את הנתבעת מן המקרקעין.
משפט מינהלי – החלטות - בחינתן
משפט מינהלי – פגמים בשיקול-הדעת – התעלמות משיקולים רלוונטיים
משפט מינהלי – פגמים בשיקול-הדעת – אי-סבירות
משפט מינהלי – שיקול-דעת – מינהל מקרקעי ישראל
התובעות עותרות לפינוי וסילוק ידה של הנתבעת ממקרקעין שבבעלותן.
.
בית המשפט דחה את התביעה, בקובעו כדלקמן:
חוזה המשבצת איננו חל על המקרקעין ולא קנויה לנתבעת רשות שימוש בלתי הדירה. לפיכך, נשאלת השאלה, מהן הנורמות החלות על המקרקעין. אין מחלוקת בין הצדדים, כי לאחר תום תקופות השכירות החוזיות המשיכה הנתבעת להחזיק במקרקעין ולעבד אותם במשך כשמונה שנים, התובעות לא נקטו כל פעולה כדי להפסיק את השכירות ואף המשיכו לגבות דמי שכירות בגינם. לא זו בלבד, בחוזה המשבצת משנת 2009 סומנו על התשריט המקרקעין ככאלה המוחזקים על ידי הנתבעת, ולא יכול להיות ספק כי התובעות ידעו והסכימו להחזקה זאת. בנסיבות אלה יש לומר, כי השכירות המשיכה לפי סעיף 19(א) לחוק השכירות.
לטענת הנתבעת עצם השימוש במתן הודעה לפי חוק השכירות והשאילה, צריך להיות תואם את כללי המשפט המינהלי. טענה זו הולמת את ההלכה. יש לבחון האם פעלו התובעות על פי חובת הנאמנות כלפי הציבור והפעילו שיקול דעתן כנדרש. זאת הן לעניין הדרישה לפינוי המקרקעין לפי סעיף 19(א) לחוק השכירות והן בהתייחס לסוגיה, השלובה בנושא זה ומשליכה על שיקול הדעת הכולל, האם המקרקעין אכן דרושים להן לצורך ביצוע מדיניות או מטרה אחרת.
בבואן לבסס את החלטה מבחינת שיקולי משפט מינהלי הסתמכו התובעות על החלטת הממשלה מס' 1308 מיום 31/1/2010, סעיף 2: "מנהל מינהל מקרקעי ישראל יפעל לאיתור קרקעות חקלאיות שאינן מיועדות לפיתוח באזור מפער הקישון ובאזורים חקלאים הסמוכים לו, על מנת להגדיל את מלאי הקרקעות המוצעות למסירה כפיצוי לבעלי הקרקעות המופקעות ברצועת כביש 6, בהתאם לסעיף 1(ב)(1) לעיל". הנתבעת לא חלקה על כשרותה של החלטת הממשלה אלא טענה כנגד היישום שלה על ידי מינהל מקרקעי ישראל.
ביהמ"ש קבע כי התובעות לקו בחוסר התייחסות לשיקולים רלוונטיים וחשובים. הן התעלמו לחלוטין מהפגיעה החמורה שתיגרם לנתבעת ולאינטרסים פרטיים וציבוריים כתוצאה מפינוי המקרקעין. הן לא לקחו בחשבון שיקוליהן את האפשרות הסבירה מאוד שחלק גדול מהמקרקעין הנידונים לא יהיו דרושים כלל לצורך יישום החלטת הממשלה, ובהתאם לכך, האם יש צורך בפינוי המקרקעין כולם או חלקם ובאיזה שלב. הן לא ראו את הצורך לאזן בין הפגיעה החמורה מחד גיסא לאפשרות שתיגרם לחינם מאידך גיסא, וממילא לא שקלו את הצורך והאפשרויות למזער את הפגיעה.
משנמצא כי קיים סיכוי סביר ביותר שחלקם הגדול של המקרקעין לא יהיה דרוש לתובעות לצורך פיצוי בעלי קרקע על פי החלטת הממשלה, פינוי הנתבעת מהמקרקעין כולם, בשלב בו טרם נחתמו עסקאות עם זכאים לפיצוי והן אינן דרושות לתובעות בפועל, איננו נדרש לצורך ביצוע החלטת הממשלה אשר הורתה על "איתור" קרקעות וחורג ממתחם הסבירות.
בנסיבות העניין, לא יהיה זה סביר לגרום פגיעה חמורה באינטרסים החשובים שמייצגת הנתבעת ללא תועלת ממשית כנגדה, כאשר קיים סיכוי סביר שהמטרה אשר בשמה נגרמה הפגיעה לא תמומש. הדברים נכונים הן בהתייחס לשיקול הדעת הנדרש לצורך מתן הודעה על פי סעיף 19(א) לחוק השכירות והשאילה והן בהתייחס להוראות חוזי השכירות אשר מאפשרות לתובעות להפסיק את השכירות אם המקרקעין דרושים להן.
נוכח כל האמור, ביהמ"ש הגיע למסקנה כי ההחלטה להורות לנתבעת לפנות את המקרקעין איננה עומדת במגבלות הפעלת שיקול הדעת המינהלי כפי שנקבעו על ידי ההלכות הכלליות של המשפט המינהלי. אשר על כן, התובעות מנועות לפנות את הנתבעת מן המקרקעין. |
| חזרה למעלה |
|
| 29 [נזיקין] [עבודה] [ביטוח] |
|
| תא (עכו) 29398-02-12 פלוני נ' י.ר.ס. פלסט בע"מ (שלום; אברהים בולוס; 15/12/13) - 13 ע' |
| עו"ד: ס. נזאל, ג. אגבאריה |
המעבידה במקרה דנן לא נקטה באמצעי הגנה כלשהם אף לא הפשוטים ביותר. מעבידה זו לא פיקחה באופן צמוד על תובע שהיה בן 16 שנים והמועסק במפעל הגדוש במכונות. המעבידה לא טרחה ולו לקיים את חובתה הבסיסית בהדרכת התובע מפני הסיכונים הצפויים לו, באשר לשיטת העבודה הבטוחה וגם לא בעניין החובה לנקוט באמצעי זהירות, זאת על אף העובדה שאין לתובע אף ניסיון בסוג זה של העבודה.
נזיקין – אחריות – מעביד
נזיקין – אחריות – מעסיק
נזיקין – אחריות – אשם תורם
עבודה – בטיחות בעבודה – אחריות
עבודה – בטיחות בעבודה – רשלנות
ביטוח – ראיות – נטל ההוכחה
.
עניינה של תביעה זו בדרישת התובע לחיוב הנתבעים לפצותו בגין נזקי הגוף שנגרמו לו בעקבות מעורבותו בתאונת עבודה שהתרחשה ביום 8.9.09 (להלן: "התאונה").
.
בית המשפט קיבל את התביעה, בקובעו כי:
הפסיקה הטילה על המעביד חובה גורפת לנקוט באמצעים סבירים כדי להגן על העובד מפני סיכונים המצויים במקום או בתהליך העבודה. המעביד הינו האחראי על אופן עבודתו של העובד ועל סיכונים הקשורים לסביבת ותנאי העבודה הנתונים לפיקוחו ולשליטתו. על המעביד מוטלות חובות המתבטאות בצורך להזהיר עובד לגבי סיכונים קיימים, להדריכו ולפקח עליו, להסיר סיכונים ממקום העבודה ולספק ציוד נאות ומיגון.
המעבידה במקרה בו עסקינן לא נקטה באמצעי הגנה כלשהם אף לא הפשוטים ביותר. מעבידה זו לא פקחה באופן צמוד על תובע שהיה בן 16 שנים והמועסק במפעל הגדוש במכונות. המעבידה לא טרחה ולו לקיים את חובתה הבסיסית בהדרכת התובע מפני הסיכונים הצפויים לו, באשר לשיטת העבודה הבטוחה וגם לא בעניין החובה לנקוט באמצעי זהירות, זאת על אף העובדה שאין לתובע אף ניסיון בסוג זה של העבודה. לא זו אף זו, המעבידה הסתפקה במתן הוראה לתובע לעבוד על מכונה מסוכנת והתעלמה מחובתה להסיר את הסיכונים מדרכו, לדאוג כי התובע יודרך כיאות, כי הפנים הדרכה זו, לפקח על עבודתו כדי לוודא מילויו אחר אותן הוראות וגם להקצות לו עוזר.
מעבידה זו לא נקטה ולו באמצעי ההגנה הפשוטים והמתחייבים בנסיבות. כך למשל, המעבידה לא סיפקה לתובע כפפות להגנה על-ידיו, דבר שבכוחו למנוע או לפחות לצמצם את הנזק שנגרם. על אף העובדה, כדברי התובע והעד, ידו של התובע עברה את פתח המכונה לכיוון הסכינים, מכונה זו לא הופסקה באופן אוטומטי דבר שהיה מפחית במידה רבה מעוצמת חבלתו של התובע. ביהמ"ש סבור כי היה נכון להתקין מפסק אוטומטי להפסקה מיידית של המכונה כל אימת וחלק מגופו של העובד עובר את פתח המכונה ונכנס למיכל שבתוכו הותקנו הלהבים או מגן מתאים אחר.
ועוד, חשיבות רבה נודעת בהיקשר זה לגילו של התובע. קטין, כפי שנקבע, לא מחזיק באותם מנגנוני בקרה, הגנה ושיקול דעת כפי הבגיר דבר שמוסיף נופך לרשלנותה של המעבידה. זאת ביחוד, לנוכח הסקרנות והשובבות שמאפיינים קטינים בגילו של התובע.
גילו של התובע גם משליך על מידת האשם שנכון לייחס לו. בחינת התנהגותו ומידת אשמו של התובע נעשית בהשוואה לקטין סביר בגילו ולאו דווקא לאדם הסביר. בענייננו, לא נמצא כי התובע תרם באופן כלשהוא להגברת הסיכון ולהתרחשות התאונה. התובע פעל כפי כל עובד בגילו, שלא זכה להדרכה, לפיקוח ולאף אמצעי להפחתת הסכנה לה נחשף בעקבות עבודתו. תובע זה קיבל הוראה לעבוד על מכונה מסוכנת ותו לאו, ובכך הוא הופקר ע"י המעבידה שנכון לייחס לה את מלוא האחריות לאירוע התאונה.
באשר לכיסוי הביטוח, המבטחת אוחזת בשתי טענות. בראשונה היא טענה לקיומו של חריג המופיע בעמ' 25 לתנאי הפוליסה הכלליים ( להלן: "הפוליסה"). בענייננו, חריג זה צויין בעמ' 25 לפוליסה בין שלל חריגים אחרים. בפרק הרלוונטי ברשימה, שהינו ביטוח חבות מעבדים, לא נמצא זכר לחריג זה וגם לא באה הפניה לחריגים בכלל ולזה בו עסקינן בפרט. ועוד, מעיון בפוליסה גם עולה, כי המבטחת לא ראתה להבליט חריג זה לא באמצעות שימוש באותיות שונות, בהדגשה גם לא בצבע אחר. מכאן, ומנימוק זה המבטחת אינה זכאית להתנער מהכיסוי הביטוחי על יסוד סייג זה.
המבטחת לא הסתפקה בכך וטענה גם כי משום שהמעבידה לא הודיעה לה אודות אירוע התאונה, הרי בכך היא פטורה ממתן כיסוי ביטוחי. גם כאן דין טענה זו דחייה. משום שטענה זו מקדמת את עניינה של המבטחת ומהטעם שהעובדות והראיות אינן בידיעת ושליטת התובע, הרי נטלי הראיה והשכנוע בהוכחת התשתית העובדתית העומדת ביסוד טענה זו הינם, בניגוד לדעתה של המבטחת, מנת חלקה. לבד מהטענה הרי המבטחת לא הניחה תשתית ולא הוכיחה כי המעבידה לא דיווחה בסמוך לאחר התאונה וגם לא הוכח כי המבטחת לא זכתה לשיתוף פעולה מצד המעבידה. |
| חזרה למעלה |
|
| 30 [דיון אזרחי] [בתי-משפט] |
|
| תאמ (ת"א) 38308-08-11 הכשרה חברה לביטוח בע"מ נ' סאלם אלקשר (שלום; יסכה רוטנברג; 10/12/13) - 7 ע' |
| עו"ד: |
שעה שהנתבעים מבקשים לנהל הליך נוסף לגבי אותה פלוגתא, הם אינם יכולים לטעון לקיומו של השתק פלוגתא לטובתם, ויש לראות בהם כמי שוויתרו על טענת ההשתק. הנתבעים גם אינם יכולים להישמע בטענה כי התובעת מנועה ומושתקת מלכפור בתוצאות ההתדיינות הקודמת, שעה שהם עצמם מבקשים לקיים דיון בטענותיהם. התוצאה היא שיש לדחות את טענת הנתבעים, ולקבוע שאין פלוגתא פסוקה המחייבת את הצדדים להליך זה.
דיון אזרחי – מעשה-בית-דין – השתק פלוגתא
דיון אזרחי – מעשה-בית-דין – היעדרו
בתי-משפט – מעשה-בית-דין – השתק פלוגתא
בתי-משפט – מעשה-בית-דין – היעדרו
.
תביעה ותביעה שכנגד שהוגשו בגין נזקים שנגרמו לשתי משאיות המעורבות בתאונה נשוא התביעה. בגין אותה תאונה התנהל הליך קודם בבית משפט השלום, בו תבעה מבוטחת התובעת מהנתבעים פיצוי בגין הנזקים הנוספים שנגרמו לה ואשר בגינם לא פוצתה על ידי המבטחת (להלן: "ההליך הקודם"). הנתבעים טוענים כי פסק הדין הדוחה את תביעת המבוטחת יצר פלוגתא פסוקה, כי התובעת מושתקת מלטעון בהליך זה שנהג הנתבעים התרשל כלפיה, וכי אין לאפשר לה לנהל תביעתה בה היא מבקשת לשוב ולעורר את אותה פלוגתא עצמה.
.
בית המשפט פסק כי:
בהתאם לפסיקה הנוהגת, השתק פלוגתא מתקיים כאשר פסק הדין בהליך הראשון ניתן על ידי בית משפט מוסמך, ונתקיימו ארבעה תנאים מצטברים, והם: קיימת זהות בפלוגתא המתעוררת בשני ההליכים; הפלוגתא נדונה במסגרת ההליך הראשון, והוכרעה בו במפורש או מכללא; ההכרעה בה היתה חיונית לצורך פסק הדין; הצדדים לשני ההליכים בהם מתעוררת הפלוגתא, הם אותם צדדים או חליפיהם.
המחלוקת בענייננו היא לעניין התקיימותו של התנאי השני, היינו בשאלה אם הפלוגתא שבמחלוקת נדונה והוכרעה לגופה במסגרת ההליך הראשון. ביתר דיוק, המחלוקת היא אם קביעת בית המשפט בהליך הראשון, לפיה יש לדחות את התביעה בהיעדר הוכחה, מהווה קביעה פוזיטיבית, או שהכרעה זו, שאין בה כל ממצא, אין בכוחה להשתיק את התובעת מלנסות להוכיח גרסתה פעם נוספת, במסגרת הליך זה.
במספר פסקי דין נקבע כי פסק דין הדוחה תביעה בהיעדר הוכחה, אינו יוצר השתק מחמת פלוגתא פסוקה. באותם פסקי דין הודגש שתנאי לקיומו של השתק פלוגתא, הוא קביעת ממצא חיובי, מפורש או משתמע, ובממצא של העדר הוכחה, אין די.
ואולם בשנים האחרונות הדרישה לקיומו של ממצא חיובי עברה שינוי ו"ריכוך". המסקנה העולה מסקירת הפסיקה היא, ששעה שפלוגתא עלתה לדיון, נדונה והוכרעה, אף מקום בו ההכרעה בה אינה מבוססת על קביעת ממצא פוזיטיבי אלא על העדר הוכחה, מושתקים בעלי הדין שהיו צד להתדיינות הראשונה, מלכפור בתוצאותיה. כך מתחייב בין מכוח דוקטרינת המניעות, ובין מכוח כללי השתק ומעשה בית דין. לאור האמור, בנסיבות רגילות, היה נקבע כי התובעת מושתקת ומנועה מלכפור בתוצאות פסק הדין בהליך הקודם.
אלא שבענייננו, קיימות נסיבות נוספות, המצדיקות מסקנה שונה. בהליך זה יש להכריע לא רק בתביעה העיקרית אלא גם בתביעה שכנגד. שתי התביעות עוסקות באותה פלוגתא עצמה: והיא נסיבות התאונה והאחריות לה. גם הנתבעים, התובעים שכנגד, שזכו בהליך הקודם, אינם טוענים כי פסק הדין בהליך הקודם יוצר פלוגתא פסוקה לטובתם בתביעה הנגדית שהגישו. לא יתכן כי ביחס לתביעה העיקרית, תהא קיימת בין הצדדים פלוגתא פסוקה, וביחס לתביעה שכנגד, לא תהא קיימת פלוגתא שכזו. לאור האמור, שעה שהפלוגתא הפסוקה אינה משתיקה את התביעה הנגדית, אין היא יכולה להשתיק את התביעה העיקרית.
למעשה, בנסיבות שנוצרו, לא מתקיימים הרציונאליים העומדים ביסוד דוקטרינת מעשה בית דין. אם בכל מקרה עתידה הסוגיה שבמחלוקת לעלות פעם נוספת על שולחן הדיונים, לא יתממש העיקרון של סופיות הדיון, לא יתקיים האינטרס הציבורי שלא להעסיק את בתי המשפט בסוגיות שכבר נדונו והוכרעו, ולא יוגשם האינטרס של הצדדים, שלא לשוב ולהיות מוטרדים פעם אחר פעם באותו עניין עצמו. גם החשש לפסיקות סותרות אינו רב שעה שההליך הקודם הסתיים בדחיית תביעה בהיעדר הוכחה, ולא תוך קביעת ממצא פוזיטיבי.
שעה שהנתבעים מבקשים לנהל הליך נוסף לגבי אותה פלוגתא, הם אינם יכולים לטעון לקיומו של השתק פלוגתא לטובתם, ויש לראות בהם כמי שוויתרו על טענת ההשתק. הנתבעים גם אינם יכולים להישמע בטענה כי התובעת מנועה ומושתקת מלכפור בתוצאות ההתדיינות הקודמת, שעה שהם עצמם מבקשים לקיים דיון בטענותיהם. התוצאה היא שיש לדחות את טענת הנתבעים, ולקבוע שאין פלוגתא פסוקה המחייבת את הצדדים להליך זה. |
| חזרה למעלה |
|
| 31 [מקרקעין] |
|
| תא (חי') 4017-08-11 מדינת ישראל נ' שמואל שגב (שלום; נסרין עדוי; 17/11/13) - 18 ע' |
| עו"ד: ציון רווה, עופר שרם, שגב נירה |
לפי הסכם המשבצת האגודה היא במעמד בר רשות של המינהל וחברי האגודה – הנתבעים, הינם ברי רשות של האגודה. גם כשניתנת הרשאה על ידי בעל מקרקעין לשימוש בקרקע – הרשאה הנלמדת גם מכוח הסכמה מכללא, לבעל המקרקעין עומדת ככלל הזכות להפסיק רשות זו בכל עת. בענייננו, משפנה המינהל לנתבעים בדרישה לפינוי המקרקעין, בשנת 2011, הרי שגילה רצונו להפסיק את הרישיון וממועד דרישת הפנוי הנתבעים הינם בבחינת מסיגי גבול. לפיכך, על הנתבעים לפנות את שטחי המחלוקת.
מקרקעין – מקרקעי ישראל – הסכם משבצת
מקרקעין – זכויות במקרקעין – בר-רשות
מקרקעין – רישיון – ביטולו
.
תביעה לפינוי הנתבעים מן המקרקעין אשר בבעלות התובעת, תוך השבת המקרקעין לקדמותם ובכלל זה, עקירת המחוברים והנטועים בקרקע.
.
בית המשפט קיבל את התביעה, בקובעו כדלקמן:
בין האגודה והמינהל נחתמו הסכמי שכירות מתחדשים ביחס למשבצת החקלאית של המושב, כאשר בהסכם המשבצת האחרון משנת 2004, נקבע כי תחולתו עד ליום 31.8.2009. לית מאן דפליג, כי בין המינהל והאגודה לא נחתם הסכם חדש מאז הסכם המשבצת משנת 2004 וכי האגודה, באמצעות חבריה, המשיכה להחזיק בשטחי המשבצת גם לאחר שפג תוקפו של הסכם המשבצת והמשיכה לשלם דמי חכירה שנתיים בגין השטחים המוחזקים על ידה.
בנדון דידן, הסכם המשבצת הינו הסכם שכירות לתקופה קצובה (בניגוד להסכם משבצת מסוג חכירה לדורות) וככזה אינו טעון מסמך בכתב. על כן, הסכם המשבצת יכול להמשיך לחול, לאחר שפג תוקפו, מקום בו ניתן ללמוד על כך מהתנהגות הצדדים או מכוח הסכמה מכללא.
בענייננו, האגודה המשיכה להחזיק בשטחי המשבצת מכוח הסכם המשבצת ולעבדם גם לאחר שפג תוקף הסכם המשבצת. כמו כן, האגודה המשיכה, ועודנה ממשיכה לשלם למינהל דמי חכירה שנתיים בגין שטח הנחלות והשטח העודף – בשני תעריפים שונים לפי קביעת המינהל. בנסיבות, התנהגות הצדדים מלמדת על הסכמתם להמשיך ולנהוג על פי הסכם המשבצת משנת 2004, גם לאחר שהסתיימה תקופת השכירות הקבועה בהסכם.
באשר למעמד הנתבעים והאגודה - בין האגודה והמינהל נחתמו הסכמי משבצת מתחדשים אחת ל- 3 או 5 שנים, כאשר לפי הסכם המשבצת המינהל משכיר לאגודה את מקרקעי המשבצת לצורכי שימוש חקלאי, הקמת יחידות מגורים ומבני ציבור. על פי הסכם המשבצת האגודה רשאית להעביר זכויותיה על פי ההסכם לחברי האגודה בכפוף להסכמת המינהל.
לפי הסכם המשבצת האגודה היא במעמד בר רשות של המינהל וחברי האגודה – הנתבעים, הינם ברי רשות של האגודה. לאגודה אין זכות קניינית ועל כן אינה יכולה להעניק לחבריה יותר ממה שיש לה. באשר לשטחי המחלוקת – המצויים מחוץ לגבולות המשבצת – הרי שאין האגודה יכולה להעניק לנתבעים זכויות בשטחים אלה, זאת שכן לא הוכח כי שטחים אלה הינם בחזקת האגודה מכוח הסכם המשבצת.
הנתבעים לא הוכיחו כי המינהל ידע בפועל על החזקתם במקרקעין ועיבודם במשך שנים רבות כנטען על ידם וטענת המינהל כי נודע לו על הפלישות מבדיקה של פקחיו בשנת 2011 לא נסתרה על ידי הנתבעים. יחד עם זאת, הנתבעים העידו כי השתמשו במקרקעין, הסמוכים לגבולות משבצת המושב, ועיבדו אותם במשך עשרות שנים, תוך נטיעת מטעים וגידולים אשר שימשו אותם לפרנסתם.
מעדויות ההגנה ומהתרשמות מהנתבעים, דומה שלא ניתן לראותם בגדר "פולשים" במובן הקלאסי של המילה ובמשך כל התקופה שקדמה למועדי משלוח הודעות הפינוי; הנתבעים ראו עצמם כמי שמעבדים קרקע נטושה לצרכים חקלאיים בהסכמת המושב, הגם שלא הוצג מטעמם מסמך כלשהו המאשר עיבוד השטחים הנ"ל.
במשך הזמן הרב שחלף, כאשר מעת לעת נערכו הסכמי משבצת עם האגודה ונערכו מפות ותשריטי שטח, היה על התובעת לדעת על הימצאותם של הנתבעים במקרקעין ועל השימוש הנעשה בהם ולפיכך הנתבעים הינם במעמד של בר רשות חינם במקרקעין. ויודגש, גם כשניתנת הרשאה על ידי בעל מקרקעין לשימוש בקרקע – הרשאה הנלמדת גם מכוח הסכמה מכללא/ הסכמה שבשתיקה, לבעל המקרקעין עומדת ככלל הזכות להפסיק רשות זו בכל עת.
משפנה המינהל לנתבעים בדרישה לפינוי המקרקעין, בשנת 2011, הרי שגילה רצונו להפסיק את הרישיון וממועד דרישת הפנוי הנתבעים הינם בבחינת מסיגי גבול. נוכח האמור, על הנתבעים לפנות את שטחי המחלוקת. יחד עם זאת, שמורה לנתבעים הזכות להגיש תביעה כספית בגין השקעותיהם במקרקעין עד למועד דרישת הפינוי. |
| חזרה למעלה |
|
| המפקח על המקרקעין |
| 32 [50] |
|
| (פ"ת) 182/12 גנזי יעקב נ' שיפר אינגריד אירית (המפקח על המקרקעין; טלי להב; 19/11/13) - 7 ע' |
| עו"ד: שטיין שמשון, רחמים זוהר, שלמה גולדשטיין |
המפקח על רישום מקרקעין אישר לתובעים לבצע עבודות חיזוק הבית המשותף על פי תמ"א 38. נפסק, כי יזם המבקש לבצע עבודות חיזוק, יפנה ויקבל היתר בניה, וכל עוד הוא שומר על השוויון בין בעלי הדירות, פועל בתום לב ובמסגרת הנוסחאות המופיעות בחוק, אל לו לחשוששמא השקעתו בקבלת היתר הבניה תרד לטמיון, שכן לא בנקל יקבל המיעוט המתנגד סעד של מניעה.
מקרקעין – בתים משותפים – עבודות חיזוק
.
התובעים בעלי זכויות בדירות בבית המשותף הגישו תובענה במסגרתה נתבקש המפקח על רישום המקרקעין להורות על אישור הסכם לחיזוק הבית על פיי תמ"א 38.
.
המפקח על רישום המקרקעין פסק כלהלן:
כאשר יינתן היתר בנייה לביצוע עבודה ברכוש משותף, על פי תכנית החיזוק, והמיעוט עדיין יעמוד בסירובו ליתן הסכמתו, יתייצב נא הרוב בפני המפקח על רישום מקרקעין, והמפקח יבחן האם הופר השוויון והאם הרוב נוהג בתום לב, וההאם "הפיחותים" בזכויות הקניין של המיעוט בטלים בשישים לעומת ההנאה הצומחת לו מעבודות החיזוק הנעשות בבית.
עם זאת, לאחר קבלת היתר בניה, ומשעה ש"חוק החיזוק" יחול על בעלי הדירות בבית המשותף, ביישום "חוק החיזוק" יהיה צורך להפעיל הגנות שונות מאלה הנהוגות על פי התתפיסה הכללית בדיני הקניין, ובמקום הגנה קניינית, המאפשרת למיעוט למנוע את ביצוע העבודות, יהיה צורך להפעיל את הגנת החברות.
על כן, יזם המבקש לבצע עבודות חיזוק, יפנה ויקבל היתר בניה, וכל עוד הוא שומר על השוויון בין בעלי הדירות, פועל בתום לב ובמסגרת הנוסחאות המוופיעות בחוק, אל לו לחשוש שמא השקעתו בקבלת היתר הבניה תרד לטמיון, שכן לא בנקל יקבל המיעוט המתנגד סעד של מניעה.
בנסיבותיו של עניין זה, לא הובאה כל תשתית ראייתית בתמיכה לנטען ולא הוכח, כי קיימת מניעה של ממש לחיזוקו של הבית המשותף מפני רעידות אדמה, על פי התוכננית שנבחנה ואושרה כדבעי על ידי רשויות התכנון ואשר ניתנה לה הסכמת כל יתר בעלי הזכויות בבית. |
| חזרה למעלה |
|
| כתבי טענות |
| 33 [חוזים] |
|
| עא (ת"א) 1214-07-12 דוד גבאי - ב"כ עו"ד יהודה גולדברג נ' כרמי צמח (I.L.R.; ; 01/07/12) - 19 ע' |
| עו"ד: יהודה גולדברג |
חוזים – תנאי מתלה – משמעו
חוזים – תניית שיפוי – החלתה
חוזים – פרשנות – כללי פרשנות
חוזים – תקנת הציבור – משמעותה
.
הדיון נסב על מסמכים בהם הצהיר המשיב כי כל מה שנתן למשיבה בהיותם בני זוג, נתן מרצונו וללא תנאי, והתחייב לשפותה על נזקיה במקרה שיגיש נגדה תביעות בעתיד, זאת כנגד התחייבות המשיבה לחזור להיות בת זוגו. לימים נפרדו הצדדים ולאחר התדיינויות רבות, חויבה המשיבה להשיב את שקיבלה. המשיבה הגישה תביעה לשיפוי בגין הוצאותיה והפסדיה עקב פסקי הדין שניתנו, המערער הגיש תביעה שכנגד לפיצוי על הנזקים שנגרמו לו כתוצאה ממעשיה. ביהמ"ש קמא קיבל את תביעת המשיבה, דחה את תביעת המערער ומכאן הערעור. |
| קישורים נוספים:
|
| חזרה למעלה |
|
|
|
|
|
|
|
|
