| עליון |
| 1 [בתי-משפט] |
 |
| עא 4675/17 פלוני נ' אס. ג'י.אס חברה לבניין (עליון; מ' נאור; 06/07/17) - 7 ע' |
| עו"ד: עאהד אגבארייה |
לא בנקל יתערב ביהמ"ש העליון בהחלטת שופט לפסול עצמו מלדון בהליך; אם אין חשש אובייקטיבי למשוא פנים, אין גם מקום לפסול שופט בשל מראית פני הצדק – אלא במקרים חריגים ובנסיבות מיוחדות, כאשר כל מקרה ייבחן ע"פ מכלול נסיבותיו.
 בתי-משפט – פסלות שופט – חשש ממשי למשוא פנים
בתי-משפט – פסלות שופט – מראית פני הצדק
בתי-משפט – פסלות שופט – עילות הפסלות
בתי-משפט – פסלות שופט – ערעור
.
המשיבות מיוצגות ע"י עורך דין ממשרד בו עבד השופט ספדי במשך שנים, אך בסניף אחר. הערעור הוא על ההחלטה לפיה נותרה על כנה החלטת השופט ספדי לפסול עצמו מלדון בעניינו של המערער.
.
ביהמ"ש העליון דחה את הערעור בקבעו:
פסילת שופט אינה מעשה של מה בכך. כדי להצליח בבקשת פסלות יש להוכיח חשש ממשי למשוא פנים. בין אם מדובר בפסלות עצמית ובין אם מדובר בסירוב לפסילה – המבחן הוא אובייקטיבי.
ודוק, בערעור פסלות מקובל ליתן משקל נכבד לעמדתו של שופט הסבור כי עליו לפסול עצמו. לא הרי צו המורה לשופט המבקש להמשיך לדון בתביעה, להימנע מכך, כהרי צו המורה לו להמשיך ולשבת בדין, חרף החלטתו שלא לעשות כן. אף עוצמת החשש למשוא פנים הנדרשת מקום בו השופט מגלה דעתו בצורה חד משמעית כי יתקשה לשבת בדין, נמוכה מעוצמת החשש למשוא פנים כשהשופט סבור שאין מקום לפסילתו. על כן, לא בנקל יתערב בימ"ש זה בהחלטת שופט לפסול עצמו מלדון בהליך.
לא אחת נפסק כי ככלל, אם אין חשש אובייקטיבי למשוא פנים, אין גם מקום לפסול שופט בשל מראית פני הצדק. עם זאת בבימ"ש זה נדונו מקרים חריגים במיוחד בהם הנסיבות עוררו אי נחת שהצדיקה, ולוּ בשם מראית פני הצדק, החלפת שופט בשופט אחר. אך לשם כך נחוצות נסיבות מיוחדות עד מאוד. נפסק, כי אין לטעת מסמרות בשאלה מתי יהיה ראוי לפסול שופט ע"י מתן ביטוי למראית פני הצדק אף ללא חשש ממשי אובייקטיבי למשוא פנים, וכי כל מקרה ייבחן ע"פ מכלול נסיבותיו.
לאחר עיון וביישום ההלכות הנהוגות, הוחלט שלא להתערב בהחלטת השופט לפסול עצמו. אכן, בדין קבע השופט כי לא קמה במקרה דנן עילת פסלות. יחד עם זאת, בנסיבות העניין, משלא הוברר עד תום האם סוגית ההתחשבנות עם סניף טבריה של משרד עורכי-הדין הושלמה והאם יש קשר כספי כלשהו בין סניפי משרד עורכי-הדין, לאור הספק בקיומה בנסיבות העניין של העילה שבסעיף 77א(א1)(2) לחוק בתי המשפט, לא נמצא מקום להתערב בהחלטת ביהמ"ש להעביר את התיק למותב אחר. |
| חזרה למעלה |
|
| עבודה אזורי |
| 2 [עבודה] |
|
| סעש (ת"א) 3153-12-14 קרן הרשקוביץ נ' אשכנזי זלצמן בע"מ (עבודה; נטע רות, נ.צ.: מ' מנוביץ'; 27/06/17) - 11 ע' |
| עו"ד: ישי פולק, יובל גבעון |
ביה"ד פסק כי, על נסיבות במקרה זה חל סעיף 9(ה)(3) לחוק עבודת נשים, שלפיו הנתבעת הייתה מחויבת לפנות לממונה על עבודת נשים כדי לקבל היתר לפיטורי התובעת במהלך טיפולי פוריות, בנסיבות שבהן התובעת לא נעדרה מהעבודה לפי המשמעות שיש ליחס למילה 'היעדרות', ושעה שהתובעת הודיעה על טיפולי הפוריות והמציאה אישורים בהתאם לחוק לאחר הודעת הפיטורים. עם זאת, נוכח מכלול נסיבות העניין, נפסק לתובעת פיצוי סמלי בלבד בסך של 3,000 ₪.
עבודה – עבודת נשים – פיטורים במהלך טיפולי פוריות
עבודה – עבודת נשים – פיטורי עובדת בטיפולי פוריות
.
התובעת הועסקה בנתבעת משך שנתיים עד לפיטוריה. עסקינן בתביעה לתשלום פיצוי ממוני (הפרשי שכר) בגין פיטורי התובעת בניגוד לחוק עבודת נשים (להלן: החוק), לתשלום פיצוי לא ממוני בגין פיטורים בניגוד לחוק ולתשלום הפרשי פיצויי פיטורים והשלמת ההפרשות הסוציאליות לקופות הגמל. בנוסף עתרה התובעת לתשלום פיצוי בגין הפרת החובה למתן הודעה לעובד ולתשלום פיצוי בשל טעויות בתלושי השכר.
.
בית הדין האזורי לעבודה (השופטת נ' רות ונציג הציבור מ' מנוביץ') דחה את התביעה ברובה ופסק כי:
עיקר הדיון נוגע לשאלה האם הנתבעת הפרה את החוק בכך שפיטרה את התובעת בלא קבלת היתר הממונה על חוק עבודת נשים (להלן: הממונה) בעת שהייתה בטיפולי פוריות. ביה"ד פסק כי במקרה זה יש להחיל את סעיף 9(ה)(3) לחוק (ולא את סעיף 9(ה)(1) לחוק), החל על עובדת שלא נעדרה מעבודתה או שלא ניצלה את הזכאות להיעדר לצורך טיפולי פוריות, כאשר הצדדים חלוקים בשאלה האם יש לראות את מספר השעות שבהן שהתה התובעת מחוץ לעבודה במהלכן עברה טיפול פוריות כ"היעדרות מן העבודה" כמשמעה בסעיף 9(ה) לחוק. לפי סעיף 9(ה)(3) לחוק, כדי לזכות בהגנות שבחוק לעניין הגבלת הפיטורים, לרבות הצורך בקבלת היתר לפיטורים מהממונה, די היה במתן הודעה לנתבעת על הטיפולים לא יאוחר מ-3 ימי עבודה ממועד מתן ההודעה המוקדמת לפיטורים וכן במסירת אישור רפואי על הטיפולי הפוריות בתוך 14 יום מאותו מועד. התובעת ביקשה לא לשתף את המעסיק בנושא טיפולי הפוריות ולכן לא הודיעה לו על היעדרותה למספר שעות לצורך טיפול הפוריות היחיד שעברה במהלך כל התקופה וזה נזקף על חשבון ימי חופשתה. משמע, אין מדובר בשהייה מחוץ לעבודה לרגל אותם טיפולים, שצפויה הייתה להשפיע על סדרי העבודה או להביא לניצול של זכויות מעבר לזכות הניצול של ימי החופשה העומדת לכל עובד. עסקינן במבחן של מידה. כך, ייתכן כי לו היה מדובר בשהייה מחוץ לעבודה של מספר ימים ובחריגה משמעותית ולא זניחה ממכסת ימי החופשה, המסקנה הייתה שונה, כפועל יוצא מהשאלה באיזו מידה הביאה אותה שהייה לשינוי בסדרי העבודה, או באיזו מידה היה בה לנבא שינוי צפוי כאמור.
הפרשנות התכליתית למונח היעדרות קשורה לשאלת האיזון הראוי ולהגנה שביקש ליתן המחוקק לזכויות המעסיק בנסיבות שבהן עובדת העוברת טיפולי פוריות צפויה להיעדר לעתים תכופות בשל טיפולי פוריות מעבר למכסת ימי החופשה, באופן שיאפשר למעסיק להיערך באופן הולם להיעדרות מסוג זה האמורה להשפיע על סדרי העבודה. מכאן גם החובה להודיע עליה מראש. במקרה זה, לא זו הייתה המשמעות של שהיית התובעת מחוץ לעבודה במועד שבו עברה טיפולי פוריות, משדובר בחיסור חד פעמי למשך שעות ספורות שאת סיבותיו ביקשה התובעת לשמור בדיסקרטיות, חיסור שנזקף על חשבון ימי החופשה והשתרע על פני מספר שעות בלבד ושלא היה בו לשבש את סדרי העבודה או ללמד על שיבוש עתידי צפוי בסדרים אלה. מכאן שבמקרה זה חל סעיף 9(ה)(3) לחוק, שלפיו הנתבעת הייתה מחויבת לפנות לממונה כדי לקבל היתר לפיטורים, בנסיבות שבהן התובעת לא נעדרה מהעבודה, לפי המשמעות אשר יש ליחס למילה היעדרות, ושעה שהתובעת הודיעה על טיפולי הפוריות והמציאה אישורים בהתאם לחוק, לאחר הודעת הפיטורים.
לפי החוק, לביה"ד נתונה סמכות לפסוק פיצויים שסכומים לא יפחת מ-150% מהשכר שהיה מגיע לעובדת במהלך התקופה המזכה, ככל שהוא מצא כי העובדת פוטרה בניגוד לסעיף 9 לחוק. עם זאת, ביה"ד רשאי מטעמים מיוחדים שיירשמו לפסוק פיצויים בסכום אחר, ובמקרה זה יש לפסוק פיצוי לתובעת פיצוי בסך 3,000 ₪, מאחר שהמחלוקת המשפטית בנוגע לחובת הנתבעת לפנות לממונה לצורך פיטורי התובעת הייתה כנה ועוררה שאלות משפטיות שטרם נדונו ומשאין לומר כי טענות הנתבעת בנוגע לפרשנות המונח "היעדרות" היו טענות סרק, ובסופו של יום נקבע כי מדובר בשאלה פרשנית שהתשובה לה נסמכת על עניינים של מידה ולכן היא עשויה להיות מוכרעת על חוט השערה. בנוסף, יש להתחשב בסכומים שהשתכרה התובעת "בתקופה המוגנת" לאחר פיטוריה בניגוד לחוק; התביעה לתשלום פיצוי לפי חוק השוויון נדחתה בהעדר עילה ונוכח כך שהתובעת פוטרה מחמת חוסר שביעות רצון מתפקודה; התביעה לתשלום פיצוי בגין אי מתן הודעה לתובעת על תנאי עבודתה, נדחתה נוכח קיומו של הסכם העסקה; אף לא הוכח כי התובעת זכאית לתשלום הפרשים בגין פיצויי פיטורים והפרשות סוציאליות. |
| חזרה למעלה |
|
| 3 [משפט מינהלי] [עבודה] [עשיית עושר ולא במשפט] |
|
| סעש (ת"א) 30763-07-13 אורלי דורון נ' רשות ניירות ערך (עבודה; עידית איצקוביץ, נ.צ.: א' גוטליב, ע' מעין; 27/06/17) - 25 ע' |
| עו"ד: מרים קליינברגר אתר, נטע ברומברג, יונתן פסי , אורן פסי, מגי פריטנשטיין |
ביה"ד דחה את תביעת התובעת, מנהלת מחלקת ניירות ערך בפרקליטות, לאכיפת הבטחה מנהלית וחוזית בדבר מעמדה כ"מוקבלת שופט מחוזי", בהעדר הוכחה כי ניתנה לתובעת הבטחה כאמור; סעדים חלופיים שנתבעו בגין שווי ההפרש בין שכר התובעת וזכויותיה בפועל לבין אלה שהייתה זכאית להם כעובדת הרשות לניירות ערך, ובגין אפליה ועשיית עושר שלא במשפט, נדחו בהעדר הוכחה.
משפט מינהלי – הבטחה מינהלית – היעדרה
משפט מינהלי – הבטחה מינהלית – תנאים להיותה מחייבת
עבודה – בית-הדין לעבודה – ביקורת שיפוטית
עשיית עושר ולא במשפט – עילת תביעה – יסודות העילה
.
התובעת, מנהלת מחלקת ניירות ערך בפרקליטות, עותרת לאכיפת הבטחה מנהלית וחוזה וחתימת חוזה עבודה אישי עמה כ"מוקבלת שופט מחוזי". כסעד חלופי נתבע פיצוי בשווי ההפרש שבין שכרה וזכויותיה בפועל, לאלה שהייתה זכאית להם כעובדת הרשות לניירות ערך (להלן: הרשות). לחלופי
חילופין נתבע סעד בגין אפליה ועשיית עושר שלא במשפט בין השכר בפועל לעומת השכר שהייתה מקבלת לו היה נחתם ההסכם.
.
בית הדין האזורי לעבודה (השופטת ע' איצקוביץ ונציגי הציבור א' גוטליב, ע' מעין) דחה את התביעה ופסק כי:
ראשית נקבע כי, טענות התובעת בדבר העסקה משותפת על ידי הרשות והפרקליטות אינה נדרשת לצורך הכרעה בהליך, מאחר שהסעדים הנתבעים אינם נובעים מסוגיה זו. שנית, ביה"ד קבע כי נסיבות העניין, כפי שהוכחו, אינן מהוות "הבטחה מנהלית" בדבר תנאי העסקתה הנטענים. על מנת שהבטחה מנהלית תחייב את הרשות המנהלית, נדרש קיומם של ארבעה תנאים מצטברים: נותן ההבטחה היה בעל הסמכות לתיתה; לנותן ההבטחה הייתה כוונה להקנות לה תוקף משפטי מחייב; הוא בעל יכולת למלא אחר ההבטחה; אין צידוק חוקי לשנותה או לבטלה. בענייננו אף לא אחד מהתנאים מתקיים. לתובעת לא ניתנה "הבטחה" כלשהי, ולא הוכח שההבטחה ניתנה על ידי הגורם המוסמך לתיתה, שהוא הממונה על השכר באוצר; גם אילו הוכח שניתן אישור הממונה על השכר ובטרם חתימה שינה הוא את דעתו, מדובר בפעולה שהיא בגדר סמכותו הלגיטימית ואין זה מקרה חריג המצדיק להתערב בה. נוכח כל האמור, לא ניתנה לתובעת הבטחה שלטונית כטענתה, ואין מקום להתערב בשיקול הדעת שהפעיל הממונה על השכר בעניינה.
אף לא הוכח כי ניתנה לתובעת התחייבות חוזית. ראשית, הנתבעות הן רשויות מנהליות, כך שלא חלים עליהן דיני חוזים רגילים. בנוסף, אין בנמצא נוסח סופי מוסכם של ההתחייבות הנטענת. גם אם ניתן לקבל את הרושם שהעניין עומד לפני סיום, ההתכתבויות שהוחלפו אינן עונות על דרישת "המסוימות". לא הוכח כי "סוכמו כל התנאים" כטענת התובעת. ואולם, גם אילו התנאים סוכמו והרשות חזרה בה, ביה"ד לא יחליף את שיקול דעת הרשות בשיקול דעתו אם ימצא שמדובר בהחלטה סבירה שהתקבלה משיקולים ענייניים. למעשה לא הוכחה התחייבות של הרשות המנהלית ונראה כי מדובר במו"מ מרובה שלבים שלא הבשיל לכדי הבטחה או התחייבות בת אכיפה. אין לקבל טענה בדבר "הסתמכות", שכן אין להכיר בהסתמכות על הסדר הנוגד את הוראות חוק יסודות התקציב; בנוסף, לא הוכחה התנהלות חסרת תום לב מצד הנתבעים. היה רצון כן להגיע להסכמה, נעשו פגישות והוחלפו תכתובות בנושא, ואולם בסופו של יום הדבר לא הסתייע.
התביעה לפיצוי בשווי ההפרש בין שכר התובעת וזכויותיה בפועל לעומת השכר והזכויות להם הייתה זכאית כעובדת הרשות, נדחתה. התובעת לא הייתה מעוניינת לוותר על זכותה לפנסיה תקציבית ולעבור למסלול פנסיה צוברת בכל מקרה, ולפיכך לא הוכח כי הנתבעות פעלו בחוסר תום לב או הטעיה כלפי התובעת; הטענה בדבר הפליה ועשיית עושר שלא במשפט, נדחתה בהעדר הוכחה. לא הוכח כי התובעת הופלתה ביחס למקביליה ברשות או ביחס לעובדי הפרקליטות. בנוסף, לא הוכחה "התעשרות" של הרשות, וממילא אין השירות שנתנה התובעת לרשות, שירות שניתן שלא על פי זכות שבדין. |
| חזרה למעלה |
|
| 4 [עבודה] |
|
| סעש (ת"א) 7586-11-12 עדן שיפוני נ' אילת ודוד גולן 2004 - חברת עורכי-דין (עבודה; נטע רות, נ.צ.: ח' קפלניקוב, א' ליפשיץ; 27/06/17) - 12 ע' |
| עו"ד: עידו שיפוני, שמעון טננבלט |
הנתבעת הפרה את חוק עבודת נשים והפלתה את התובעת על רקע הריונה, ולפיכך תשלם לה פיצוי בסך 20,000 ₪ בגין העסקה בשעות חריגות בניגוד לחוק עבודת נשים, פיצוי בסך 60,000 ₪ בגין אפליה על רקע היריון, הפרשי שכר ושעות נוספות, פיצוי בגין אי החזרת התובעת לעבודה לאחר תקופת היריון ולידה, השלמת דמי לידה ותשלום בגין אי מתן הודעה מוקדמת.
עבודה – עבודת נשים – עובדת בהריון
עבודה – שוויון הזדמנויות בעבודה – הריון
עבודה – שעות עבודה ומנוחה – שעות נוספות
.
התובעת הינה עורכת דין במקצועה, אשר החלה את עבודתה בנתבעת כטרום מתמחה. לאחר כחצי שנה התובעת התקבלה לעבודה כמתמחה. סמוך לאחר תקופת ההתמחות הרתה התובעת והיא הודיעה על כך לממונים עליה סמוך למועד שבו נודע לה על כך. ממועד זה ואילך סבלה התובעת, לטענתה, מהתנכלות ומיחס מפלה ומנוגד לחוק עקב הריונה. לאחר הלידה, יצאה התובעת לתקופת לידה והורות שלאחריה לא שבה לעבודתה, חרף בקשתה מן הנתבעת לאפשר לה לשוב לעבודה כמתחייב בחוק עבודת נשים (להלן: החוק). מכאן התביעה.
.
בית הדין האזורי לעבודה (השופטת נ' רות ונציגי הציבור ח' קפלניקוב, א' ליפשיץ) קיבל את התביעה ברובה ופסק כי:
התובעת התקבלה לעבוד בנתבעת כמתמחה לאחר שהוכיחה את כישוריה בתקופת טרום ההתמחות; התובעת הודיעה על הריונה סמוך לאחר תחילת ההתמחות באופן שפגע בציפייה שהייתה מהתובעת להתאים עצמה לנורמות המקובלות במשרד של שעות עבודה ארוכות ותובעניות; הנתבעת ראתה עצמה מרומה מן העיתוי שבו הודיעה לה התובעת על הריונה - בראשית ההתמחות; עובדה זו גרמה ליחס עוין כלפי התובעת שהלך והתעצם עם הזמן. במיוחד שעה שהתובעת החלה לעמוד על זכויותיה כעובדת בהיריון הנוגעות להיקף העסקתה. התובעת זכאית לפיצוי בגין העסקה בשעות נוספות בניגוד לחוק במשך מספר חודשים ופסק לזכותה פיצוי לא ממוני לפי סעיף 13א(א) לחוק, המשקף את עוצמת ההפרה על רקע נסיבות העניין, בסך 20,000 ₪.
התובעת זכאית לפיצוי שאינו ממוני בשל אפליה על רקע היריון. עובדת ההיריון של התובעת נלקחה בחשבון והיוותה שיקול משמעותי בכל הנוגע ליחס הלעומתי לו זכתה ולהגבלת קידומה בעבודה. הוכח כי עובדת ההיריון נשקלה עת שנמנעה מן התובעת העלאת שכר מחמת היותה בהיריון, כאשר לצד זאת ניתן לתובעת יחס לעומתי מחמת המגבלות החלות על העסקת נשים בהיריון, שלא עלו בקנה אחד עם הציפיות שציפתה הנתבעת ממתמחה במשרד שהיקף העבודה בו הינו הרבה מעבר למקובל בחוק שעות עבודה ומנוחה. גם הפליה עקיפה שאינה נובעת ישירות מעצם ההיריון אלא מחמת רצון המעסיק שלא להיות מוכפף למגבלות החלות על אישה בהיריון לפי חוק מהווה הפליה. בנוסף, יש פסול בהצעות שהופנו לתובעת לדחות את תקופת ההתמחות ולשמש כמזכירה עד לתום ההיריון. הרושם העולה, הינו כי היחס הלעומתי כלפי התובעת נועד להביא את התובעת להתפטר, נוכח המגבלות החלות על פיטורים לפי החוק. בהתנהלות זו גם כן טמונה הפליה פסולה מאחר והיא מבטאת פגיעה בתנאי עבודה שהינה פועל יוצא של ההיריון. נוכח ריבוי הפנים של ההתנהגות המפלה, יש לפסוק לתובעת פיצוי לפי חוק שוויון הזדמנויות בעבודה בסך של 60,000 ₪.
התובעת זכאית לפיצוי ממוני בגין אי השבתה לעבודה לאחר תום חופשת הלידה ועד לתום התקופה המוגנת הקבועה בסעיף 9 לחוק, בעבור התקופה שבה הייתה זכאית לעבוד על פי חוק בשיעור שנקבע בסעיף 13א(ב) לחוק, בשיעור העולה מעט על 150% מהשכר הקובע לתקופה הרלבנטית בסך 18,000 ₪; בנוסף זכאית התובעת להשלמת דמי לידה ולתשלום פיצוי בגין אי מתן הודעה מוקדמת, ולתשלום הפרשי שכר עבור עבודה בשעות נוספות, שכן התובעת עבדה במתכונת עבודה קבועה שעות ארוכות, לרבות בתקופה שלאחר החודש החמישי להריונה; יתר התביעות נדחו. |
| חזרה למעלה |
|
| 5 [עבודה] |
|
| סעש (נצ') 40319-08-13 בדארנה קאסם נ' דוד גוטמכר (עבודה; ורד שפר, נ.צ.: י' שמעוני, ז' חיות; 27/06/17) - 32 ע' |
| עו"ד: דן מיבר, דני זמיר |
ביה"ד קבע כי עובד עונתי הינו מי שמבצע "עבודות חקלאיות", הדורשות מיומנות נרכשת בביצוען וכי התנאי של עבודה בת 6 חודשים כנדרש בצו ההרחבה בענף החקלאות, מתייחס לעבודה במהלך 6 חודשים רצופים בעונה; נוכח כך דן ביה"ד בשאלה האם יש לראות במי מהתובעים כ'עובד עונתי קבוע', וזאת רק מקום בו עבד לפחות 6 חודשים רצופים, ורק החל מהשלב בו השלים עבודה רצופה בת 6 חודשים, בציינו כי בנסיבות מסוימות ניתן יהיה להתעלם מדרישה זו ובכל זאת לראות בעובד כ'עובד קבוע'.
עבודה – עובדים – זכויותיהם
עבודה – זכויות – חישובם
עבודה – הסכם קיבוצי – זכות מכוח הסכם קיבוצי
עבודה – הסכם קיבוצי – צו הרחבה
.
התובעים עבדו בשירות הנתבעים בעבודות חקלאיות. התובעים תובעים תשלומים שונים, ברובם מכוח צו ההרחבה בענף החקלאות מיום 25.2.2001, שהרחיב תחולתו של ההסכם הקיבוצי הכללי מיום 27.12.1998 בין התאחדות האיכרים בישראל להסתדרות העובדים הכללית החדשה והאיגוד הארצי של הפועלים החקלאיים (להלן: צו ההרחבה). בין הצדדים נטושה מחלוקת בסיסית באשר לשאלה האם מי מהתובעים עונה להגדרת "עובד עונתי קבוע", או שמא רק על הגדרת "עובד זמני".
.
בית הדין האזורי לעבודה (הנשיאה ו' שפר ונציגי הציבור י' שמעוני, ז' חיות) קיבל את התביעות בחלקן ופסק כי:
ביה"ד עמד על הגדרת "עובד זמני" בצו ועל הגדרת "עובד עונתי קבוע" בצו, בציינו כי בכל הנוגע לפרשנות הוראות צו ההרחבה, יש לפעול ראשית לאור הוראות החוק התקנות והפסיקה, וליישם לאור ההקשר התעשייתי ומאפייניו המיוחדים של ענף החקלאות. ביה"ד עמד על כך שעבודה בחקלאות היא עבודה עונתית במהותה ועל כך שהגדרת עובד עונתי המקובלת בפסיקה היא כי עונתיות צריכה שתבוא ממהותה האובייקטיבית של העבודה – היותה מוגבלת 'לעונה' שבסופה היא נפסקת ולא שתבוא מדרך ארגון העבודה במהלך השנה. ביה"ד עמד על העיקרון לפיו קיימת זיקה בין העובד לבין "מקום העבודה". זיקה זו מקבלת מאפיינים ייחודיים בענף החקלאות, וכי ההסכם הקיבוצי וצו ההרחבה מבדילים בין סוגים שונים של עובדים "עונתיים", ולמעשה בין אופייה ומידתה של זיקתם למקום העבודה; עוד צוין כי גישת ביה"ד הארצי היא כי יש להעמיד את מבחן העונתיות כמבחן מהותי ולא טכני בלבד, ויש לבחון גם את מהותה אובייקטיבית של העבודה, הן מבחינת ארגונה אצל המעסיק המסוים והן ביחס לאופי עבודתו של העובד אצל המעסיק, ביישום הוראות צו ההרחבה (לאחר מתן פרשנות מתאימה להן) ביחס לכל אחד מהתובעים.
ביה"ד העדיף את פרשנות הנתבעים לפיה עובד עונתי הינו מי שמבצע "עבודות חקלאיות", הדורשות מיומנות נרכשת בביצוען. עבודות אלה מבוצעות, מטבען, בעונות המתאימות. התנאי של עבודה בת 6 חודשים כנדרש בצו, מתייחס לעבודה במהלך 6 חודשים רצופים בעונה, ולא 6 חודשים שהצטברו במהלך תקופה בלתי מוגדרת ושאינה מוגבלת. גישה זו מתיישבת גם עם כוונת הצדדים להסכם הקיבוצי להעניק עדיפות בעונות הבאות, למי שעבד תקופה רצופה במהלך עונה קודמת לפחות, על פני מי שעבד פרקי זמן קצרים, אקראיים ובלתי סדירים. פרשנות זו מתיישבת גם עם הגיונה של החקיקה והלך רוחה של ההלכה הפסוקה, לפיה לעובד זיקה למקום העבודה, וזיקתו מקבלת משנה תוקף מקום בו הוא עובד באותו מקום עבודה פרק זמן ארוך ורצוף יותר.
לאור האמור לעיל, קבע ביה"ד כי יש לבחון את זכויותיו של כל אחד מהתובעים, ככל שהן נתבעות מכוח צו ההרחבה, ולקבוע האם יש לראותו כעובד עונתי קבוע, וזאת רק מקום בו עולה שעבד לפחות 6 חודשים רצופים בשירות מעסיקו, ורק החל מהשלב בו השלים עבודה רצופה בת 6 חודשים. ביה"ד ציין כי ייתכן שבמקרים המתאימים בהם ניתן לזהות מתכונת עבודה שבה העובד עבד במהלך פרק זמן הקרוב ל-6 חודשים בעונה נתונה או במספר עונות, או שעבד במהלך תקופה בת 6 חודשים ויותר שההפסקה ברציפותם קצרה, והינה, למשל, בת חודש או מעט מעבר לכך, ונוצרה עקב נסיבות שבגינן ראוי להתעלם ממנה, דוגמת מחלה של העובד, שירות מילואים, או חוסר תום לב של המעביד שנמנע מלהעסיק את העובד ברציפות כדי להתחמק מתשלום זכויות, ראוי בכל זאת לראות בעובד כעובד קבוע. לאור האמור דן ביה"ד בשאלה האם יש לראות כל עובד כעובד קבוע או כעובד עונתי, וחישב את זכויותיו לפי הוראות הדין וצו ההרחבה, ולאור היקף עבודתו וויתקו, והוראות ההתיישנות המתאימות; ביה"ד דחה את התביעות להפרשות לקרן ההשתלמות והמלגות לפועלים חקלאיים, שכן אין מדובר בקרן השתלמות אישית שבה נעשה חסכון אישי לזכות העובד, אלא בקרן כללית שמטרתה לדאוג, בין היתר, להשתלמויות; כן נדחו התביעות לפיצוי בגין נזק לא ממוני בשל עגמת נפש, הגם שלתובעים לא שולמו הזכויות הנלוות להם היו זכאים, מאחר שלא הוכח שהתנהגות הנתבעים עלתה כדי חוסר תום לב וכוונה לפגיעה בזכויות העובדים. |
| חזרה למעלה |
|
| 6 [ביטוח לאומי] |
|
| בל (י-ם) 11216-03-16 דרור מזרחי נ' המוסד לביטוח לאומי (עבודה; רחל בר"ג הירשברג, נ.צ.: ש' פנסו, ח' בריל; 25/06/17) - 7 ע' |
| עו"ד: לאה דקל גרינבלט, הלנה מרק |
ביה"ד פסק כי, קיזוז מענק חד פעמי שקיבל התובע בגין פגיעתו בעבודה, מקצבת הנכות הזמנית שנקבעה לו בהחמרת מצב, נעשה כדין, לפי הוראות סעיף 114 לחוק הביטוח הלאומי.
ביטוח לאומי – קיצבאות – חישובן
ביטוח לאומי – קיצבאות – קיצבת נכות
ביטוח לאומי – ביטוח נפגעי עבודה – נכות
.
התובע נפגע בפגיעה שהוכרה על ידי הנתבע (להלן: המוסד) כפגיעה בעבודה. מלכתחילה נמצא התובע זכאי למענק חד פעמי בגין פגיעתו. לימים הוחמר מצבו ודרגת נכותו עלתה לכדי זכות לקצבה. ענייננו של הליך זה הוא בשיעור הקיזוז שערך הנתבע בין קצבת הנכות לה נמצא התובע זכאי לבין המענק שקיבל, ובכלל זה פירושו הנכון של סעיף 114 לחוק הביטוח הלאומי (להלן: החוק), שמכוחו נערך הקיזוז.
.
בית הדין האזורי לעבודה (השופטת רחל בר"ג-הירשברג ונציגי הציבור ש' פנסו, ח' בריל) דחה את התביעה ופסק כי:
המחלוקת נעוצה בפרשנות סיפת סעיף 114 לחוק, ובפרט בפרשנות המונח "קצבה". הנתבע טוען כי, המונח "קצבה" כולל בחובו גם קצבת נכות זמנית. התובע טוען כי לתוך המונח "קצבה" יש לקרוא את מטבע המילים "בגין דרגת נכות צמיתה עקב העליה בדרגת נכותו". לפי סעיף 104 לחוק, יחד עם סעיף 107 לחוק, מענק בגין דרגת נכות יציבה "הפחותה מ-20% אך אינה פחותה מ-9%" הוא הסכום המתקבל מהכפלת קצבה חודשית ב-43. קצבה חודשית מוגדרת בסעיף 107(ג) כ"סכום הקצבה שהיה מגיע לנכה לפי סעיף 104(ב), בעד החודש שקדם לחודש תשלום המענק, אלמלא הייתה דרגת הנכות האמורה, דרגה יציבה". המענק הוא למעשה מעין היוון של הגמלה שהייתה אמורה להשתלם למבוטח כקצבה חודשית בגובה של 43 קצבאות לפי אחוז הנכות שנקבעה לו. 'היוון' זה כולל בחובו תשלומים עתידיים. עם זאת, ככל שמוחמרת נכותו של המבוטח ונקבעת הנכות מחדש, קובע סעיף 114 לחוק את היחס בין המענק לקצבה החדשה, כאשר התכלית היא שלא תשתלם כפל גמלה בעד אותה תקופה. כך, ככל שהתקופה שממנה היה המבוטח זכאי לראשונה למענק עד היום שבו היה זכאי לקצבה עקב העליה בדרגת נכותו, ארוכה יותר, כך סכום הקיזוז יהיה נמוך יותר.
התובע נמצא זכאי לראשונה למענק חד פעמי ביום 1.2.04. לפי פרשנות הנתבע לסעיף 114 לחוק, המועד שבו הוא זכאי לקצבה עקב העלייה בדרגת נכותו הוא מועד תחילת הנכות המוחמרת. בין שני מועדים אלה חלפו כ-8 חודשים, ולכן מתוך 43 החודשים שלגביהם חושב המענק, יש להפחית את אלה ולכן נותרו כ-35 חודשים שלגביהם נדרש התובע להחזר המענק (שכן הוא 'עודף'). פרשנות הנתבע מתיישבת עם לשון הסעיף וההרמוניה החקיקתית. התובע מבקש לקרוא אל המונח "קצבה" שבסעיף 114 לחוק גם את היותה משתלמת בגין דרגת נכות יציבה. אלא שמקום בו רצה המחוקק לקבוע כי מדובר דווקא בנכות יציבה עשה כן במפורש. בענייננו לא זה הוא מצב הדברים.
עיקר ההבחנה בין נכות זמנית ליציבה היא מצבו הרפואי של הנפגע, אך בשתיהן משתלמת "קצבה". משכך אין לקבל את טענת התובע כי תקופת הנכות הזמנית אינה נחשבת לעלייה בדרגת נכות "המזכה בקצבה". לא רק שבתקופה זו נמצא המבוטח זכאי לקצבה, אלא שהיא מתחשבת באובדן ההכנסות ולכן יכולה להיות גבוהה משיעור הנכות הרפואית. זאת ועוד, במסגרת המענק מפוצה הנפגע בשווה ערך ל-43 קצבאות. סעיף 114 לחוק קובע מנגנון יחס בין המענק לקצבה שתכליתו מניעת כפל פיצוי. הפרשנות של התובע מנוגדת לתכלית זו ומרוקנת אותה מתוכן , והיא אף עשויה להימצא בלתי ישימה. לאור כל האמור, הקיזוזים שערך הנתבע בקצבת התובע לפי סעיף 114 לחוק, נעשו כדין. |
| חזרה למעלה |
|
| 7 [עבודה] [קופות גמל] |
|
| קג (ת"א) 61125-11-15 שלמה גריגו נ' הראל פנסיה וגמל בע"מ (עבודה; שמואל טננבוים, נ.צ.: ש' שורק, י' אביבי; 25/06/17) - 8 ע' |
| עו"ד: שחר בוטון, הלן שלנגר |
נדחתה תביעה לפסק דין הצהרתי לפיו כל כספי התובע בחשבונו בנתבעת שייכים לו, וכי על הנתבעת לשחררם לזכותו. נפסק כי, לפי הוראות תקנון קרן הפנסיה של הנתבעת, משהחל התובע לקבל בפועל פנסיית נכות חמש שנים לפני מועד הפרישה לפנסיית זקנה, הוא אינו זכאי להחזר הכספים מהקרן, וכי הן אינן מנוגדות לחוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (קופות גמל).
עבודה – תגמולים – קרן פנסיה
קופות גמל – קרן פנסיה – תקנון הקרן
.
התובע הינו עמית בקרן הפנסיה בנתבעת. התובע מקבל פנסיית נכות חודשית בשיעור 100%. התובע זכאי לפנסיית נכות עד למועד יציאתו לגימלאות. התובע עבר אירוע לבבי ומאז נבצר ממנו לחזור לעבודה. התביעה דנן הינה לפסק דין הצהרתי לפיו כל כספי התובע בחשבונו בנתבעת שייכים לו, ועל הנתבעת לשחרר את כל הכספים לרבות תגמולים ופיצויים לזכותו.
.
בית הדין האזורי לעבודה (סגן הנשיא ש' טננבוים ונציגי הציבור ש' שורק, י' אביבי) דחה את התביעה ופסק כי:
סעיף 38 לתקנון הנתבעת, הרלוונטי לענייננו, קובע כי, בכפוף לתנאי ההסדר התחיקתי, מבוטח שטרם קיבל פנסיה מהקרן, למעט פנסיית נכות, יהיה רשאי להמיר, את הזכות העתידית לקבלת פנסיה, בזכות לקבלת יתרתו הצבורה בקרן ... (להלן: החזרת כספים). עוד נקבע בסעיף זה כי, היה מבוטח זכאי לפנסיית נכות במהלך השנה שקדמה לפרישתו לפנסיית זיקנה או בשנה שקדמה לגיל תום הביטוח שלו, לא יהא זכאי להחזר כספים מהקרן למעט אם סכום פנסיית הזקנה לו זכאי המבוטח יהיה נמוך מסכום הפנסיה המזערי. אין מחלוקת, כי סכום פנסיית הזקנה לה זכאי התובע גבוה מסכום הפנסיה המזערי. משהחל התובע לקבל בפועל פנסיית נכות 5 שנים לפני מועד הפרישה לפנסיית זקנה, הרי שלפי סעיף זה לתקנון, אין הוא זכאי להחזר הכספים מהקרן.
לטענת התובע, מכח סעיף 23(ב)(1) לחוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (קופות גמל) (להלן: החוק) רשאי הוא בשל מצבו הבריאותי והכלכלי למשוך את הכספים. לפי סעיף 16 לחוק, הוראות התקנון כפופות לחוק ולכן, ההוראה בסעיף 38 לתקנון, נוגדת את הוראת החוק ואין לפעול על פיה. אלא שסעיף 23(ב) לחוק, מסמיך את שר האוצר באישור ועדת הכספים של הכנסת, לקבוע את המועדים והתנאים למשיכת כספים מקופת גמל בתנאים המפורטים באותו סעיף. סעיף זה אינו קובע כי קיימת זכות מוחלטת למשיכת כספים מקופת גמל גם בהתקיים תנאי מהתנאים המפורטים בסעיף זה. בהעדר הגדרה מפורטת ומדויקת בתקנות באשר למועדים ולתנאים בהם רשאי עמית למשוך את הכספים, אין לראות בסעיף זה סעיף המנוגד להוראת התקנון, והוראת התקנון בעינה עומדת.
באשר לטענה כי אין סעיף בתקנון המסביר מפורשות שלא ניתן למשוך כספים במצבו של התובע, הרי שכאמור בסעיף 38 לתקנון, מובהר כי אם מבוטח זכאי לפנסיית נכות במהלך השנה שקדמה לפרישתו לפנסיית זקנה, או בשנה שקדמה לגיל תום הביטוח שלו, הוא לא יהיה זכאי להחזר כספים מהקרן; הטענה לפיה, לא הוסבר לתובע בעת תחילת קבלת קצבת הנכות שהוא לא יהיה זכאי לקבל את הכספים, נדחתה. הלכה היא שתקנון הקרן הינו מסמך גלוי ופתוח לכל עמיתי הקרן ולכן, יש לראות את התקנון כידועות לכל המבוטחים; למעלה מן הצורך, מן הנתונים עולה לכאורה שהתובע לא נפגע בכך שלא משך את הכספים ערב קבלת פנסיית הנכות. |
| חזרה למעלה |
|
| 8 [חברות] [עבודה] |
|
| סעש (ת"א) 51557-09-14 ירון הוד נ' ישפה יהלומים בע"מ (עבודה; מיכל לויט, נ.צ.: ב' הראל, ב' שני; 21/06/17) - 20 ע' |
| עו"ד: שחר דור, ירון אילן |
ביה"ד הורה על הרמת מסך ההתאגדות מעל לנתבעות 1 ו-3 וחייב את הנתבע 2 בעליהן, ביחד ולחוד עמן, לשלם לתובע פיצוי בגין אי מסירת הודעה לעובד, גמול עבודה בשעות נוספות, פדיון חופשה, דמי נסיעות, וכן דמי חגים, מענק מיוחד ופיצוי בגין אי הפרשה לקרן השתלמות מכוח ההסכם הקיבוצי וצו ההרחבה בענף היהלומים.
חברות – הרמת מסך – במישור דיני העבודה
עבודה – תנאי עבודה – הודעה בדבר תנאי עבודה
עבודה – הסכם קיבוצי – תחולתו
עבודה – הסכם קיבוצי – זכות מכוח הסכם קיבוצי
עבודה – התפטרות – פיצויי פיטורין
עבודה – שעות עבודה ומנוחה – שעות נוספות
.
התובע עותר לתשלום פיצויי פיטורים, הפרשי שכר בגין עבודה בשעות נוספות, פדיון חופשה, דמי נסיעות, פיצוי בגין אי מתן הודעה לעובד, פיצוי בגין פיטורים שלא כדין בהיעדר שימוע וזכויות מכוח צו ההרחבה בענף היהלומים. נתבעות 1 ו-3 הן חברות העוסקות בסחר ביהלומים ונתבע 2 (להלן: הנתבע) הינו הבעלים שלהן. התובע הועסק אצל נתבעות 1 ו-3 במשך כשבע שנים. לטענת התובע, יש להרים את מסך ההתאגדות בין הנתבע לנתבעות 1 ו-3.
.
בית הדין האזורי לעבודה (השופטת הבכירה מ' לויט ונציגי הציבור ב' הראל, ב' שני) קיבל את התביעה בחלקה ופסק כי:
הנתבע הוא שעמד מאחורי פעילותן של הנתבעות, סיכם עם התובע את תנאי העסקתו, העסיק אותו הן בנתבעות והן בטיפול בנכסיו האישיים, כששכרו שולם תוך ערבוב בין נכסי החברות לבין נכסיו האישיים של הנתבע. שכרו של התובע שולם בחלקו באמצעות תלושי שכר וחלקו במזומן, מבלי לדווח על כך לרשויות, כשבכך יש משום דיווח כוזב לרשויות המס. בנסיבות המתוארות, יש להרים את מסך ההתאגדות מעל לנתבעות 1 ו-3 ולחייב את הנתבע, ביחד ולחוד עמן, בכל החבויות לפי פסק הדין.
התובע הוא שיזם את סיום העסקה לאחר שבקשתו לקבלת העלאה לא נענתה. מכתב הפיטורים נמסר לו רק לאחר שהודיע על התפטרותו, לבקשתו, לצרכי קבלת דמי אבטלה. נוכח האמור, התובע אינו זכאי לפיצויי פיטורים. מכל מקום, הנתבעים העבירו לתובע סכומים המכסים גם את רכיב הפיצויים; משהתובע התפטר, לא היה מקום לדרוש מהנתבעים לערוך לו שימוע קודם לסיום העסקתו, ומשכך התביעה לתשלום פיצוי בגין היעדר שימוע נדחתה.
התובע זכאי לגמול עבודה בשעות נוספות, כאשר אין לקזז מתביעתו את שעות החוסר בהן הוא לא נכח בעבודה, נוכח הכללת שעות הטיפול בנכסי הנתבע במסגרת שעות העבודה של התובע, לא ניתן לקבוע אם בשעות בהן שהה התובע מחוץ לבורסה, הוא טיפל בנכסי הנתבע או נעדר ממניעים אחרים; התובע זכאי לתשלום דמי נסיעות. התובע התגורר במרחק כ-3 ק"מ ממקום העבודה. משכך, לפי צו ההרחבה בדבר השתתפות המעביד בהוצאות נסיעה לעבודה וממנה, התובע זכאי היה לתשלום הוצאות נסיעה בגין הנסיעה ממקום מגוריו לעבודה ובחזרה, כשבחירתו להגיע לעבודה ברגל, אינה גורעת מזכאותו להחזר הוצאות לפי הצו. הזכות לתשלום דמי נסיעות אינה בגדר זכות נלווית שלא ניתנת לפדיון עם סיום יחסי העבודה והעובדה שהתובע לא דרש תשלום דמי נסיעות במהלך עבודתו אינה מלמדת על כך שוויתר על זכאות זו.
משההסכם הקיבוצי וצו ההרחבה בענף היהלומים קובעים את תחולתם על "כל עובד... המועסק בתעשיית היהלומים" ומשלא הוכח כי יש להחריג מתחולתם קבוצת עובדים כלשהי, יש לקבוע כי הם חלים על יחסי העבודה בין הצדדים. העובדה שהתובע לא דרש במשך תקופת עבודתו זכויות מכוח צו ההרחבה או ההסכם הקיבוצי אין בה כדי ללמד על ויתורו עליהן. נוכח האמור התובע זכאי לזכויות מכוח צו ההרחבה: דמי חגים ומענק מיוחד, פיצוי בגין אי הפרשה לקרן השתלמות, כאשר יש לקחת בחשבון רק את השכר בגין עבודת התובע בתעשיית היהלומים; משלא הוכח כי ניתנה לתובע הודעה בדבר תנאי עבודתו עם תחילת עבודתו או בכלל הוא זכאי לפיצוי בסך 2,000 ש"ח; כן זכאי התובע לתשלום דמי חופשה; יתר התביעות נדחו. |
| חזרה למעלה |
|
| מחוזי |
| 9 [עונשין] |
|
| תפ (י-ם) 22413-06-13 מדינת ישראל נ' מראד פקיה (מחוזי; משה דרורי; 04/07/17) - 28 ע' |
| עו"ד: דפנה אברמוביץ, קובי סודרי |
החומר שהיה בפני המאשימה סמוך לכתיבת כתב האישום נגד הנאשם, אינו מצדיק הגשת כתב אישום ותובע סביר לא היה מגיש כתב אישום על בסיסו. משכך, חויבה המדינה בתשלום הוצאות ופיצויים לנאשם, לאחר שזוכה.
עונשין – פיצויים והוצאות – חיוב המדינה
עונשין – פיצויים והוצאות – פיצויים לנאשם שזוכה
.
בקשת הנאשם לחייב את המדינה בתשלום הוצאות ופיצויים בשל האשמתו בשוד, שממנה זוכה.
.
בית המשפט המחוזי נעתר לבקשה ופסק:
ניתן לפסוק לנאשם פיצוי לפי סעיף 80 לחוק העונשין, אם לא היה יסוד להאשמה או שנסיבות אחרות המצדיקות זאת. כדי לקבל החלטה בדבר הגשת כתב אישום, שיניב הרשעה, יש לבדוק האם בחומר הראיות יש חומר מספיק כדי להרשיע את הנאשם. החומר בכתב שהיה בפני המאשימה סמוך לכתיבת כתב האישום אינו מצדיק הגשת כתב אישום ותובע סביר לא היה מגיש כתב אישום על בסיסו. לא היה די בטביעת כף יד שנמצא על שיש בחדר המדרגות מחוץ לדירה, שקריו של הנאשם ודברי המדובב. בכל מקרה, הנסיבות מצדיקות פיצוי לנאשם. הנאשם לא הודה בקיום ראיות לכאורה נגדו וממילא, מעצר עד תום ההליכים אינו מהווה מחסום לבקשה לפיצוי על בסיס העדר יסוד לאשמה. על כן יש לפסוק לנאשם פיצוי. |
| חזרה למעלה |
|
| 10 [חברות] |
|
| תא (מרכז) 8746-10-09 רו"ח חן ברדיצ'ב בתפקידו כנאמן על הסדר הנושים של פויכטונגר תעשיות בע"מ נ' עזריאל פויכטונגר (מחוזי; פרופ' עופר גרוסקופף; 02/07/17) - 74 ע' |
| עו"ד: נדב ויסמן, לירן בר שלום, בעז בן צור, אברהם אברהמוף, שי תמר, אלי סומך, אילן מוריאנו, משה עבאדי, עודד צדרבוים |
אחריות על בעל שליטה בחברה, בגין "מכירה חובלת", תוטל רק בהתקיים שלושה תנאים מצטברים במועד המכירה: רמת אשם גבוהה המתבטאת בידיעה או בפזיזות ביחס לעובדות, רמת וודאות גבוהה להתרחשות נזק משמעותי לחברה והסתברות גבוהה לפגם חמור בהתנהלותו הצפויה של הרוכש.
חברות – בעלי מניות – חבותם
חברות – בעלי מניות – אחריות אישית
.
תביעת הנאמן על הסדר הנושים שנעשה בחברה התובעת, להיפרע מאנשי קבוצת השקעה שרכשה את התובעת, ומבעל השליטה שמכר לקבוצה את מניותיו, בגין הנזקים שנגרמו לחברה עקב קריסתה.
.
בית המשפט המחוזי קיבל את התביעה בחלקה ופסק:
ככלל, בעל השליטה רשאי למכור את מניותיו לכל קונה, אלא אם הוא יודע שהקונה מבקש לנצל את נכסי החברה ולהביא לקריסתה. הדין הישראלי מכיר בקיומה של חובת הגינות המוטלת על בעל שליטה כלפי החברה. כלל זה מקבל משמעות מיוחדת בעת מכירת השליטה ועשוי להתבטא בשני משטרי אחריות שונים: פיקוח על ידי השוק – חיוב בעל השליטה המוכר לשתף גם את בעלי מניות המיעוט במכירה באופן שוויוני; פיקוח על ידי ביהמ"ש – איסור על "מכירה חובלת". את המצבים בהם ראוי להטיל אחריות על בעל שליטה בגין "מכירה חובלת" ראוי לצמצם רק למצבים חריגים, בהתקיים שלושה תנאים מצטברים במועד המכירה: רמת אשם גבוהה של בעל השליטה המוכר, המתבטאת בידיעה (או עצימת עיניים) או בפזיזות ביחס לעובדות המקימות את עילת התביעה; רמת וודאות גבוהה להתרחשות נזק משמעותי לחברה; והסתברות גבוהה לפגם חמור בהתנהלותו הצפויה של הרוכש. החובות המוטלות על מוכר השליטה כוללות בתוכן חיוב לערוך בירור מסוים על זהותו של הקונה ומניעיו, אלא שטיבן והיקפן של הבדיקות שעליו לבצע הוא מוגבל, ועליו להיבחן בהתאם למכלול נסיבות העסקה. בנסיבות דנן, לא התקיימו היסודות הדרושים להוכחת "מכירה חובלת" ואין להטיל אחריות על בעל השליטה שמכר את החברה התובעת לקבוצת ההשקעה. אין גם מקום למצוא אותו אחראי להפרת חובות אמון, בגין התנהלותו לאחר העברת השליטה בחברה, בהיותו המנכ"ל ולאחר עזיבתו את החברה. חובת האמון מחייבת את מנכ"ל החברה לבחון באופן עצמאי ומקצועי את ההצעות שמניחים בעלי השליטה לפתחה של החברה, לתמוך בהן כשהוא מוצא שהן לטובת החברה ולהתנגד להן כאשר הוא סבור שאין הן לטובתה. אולם, נושא משרה המסרב להישאר בתפקידו נוכח מדיניות בעל שליטה שאינה מקובלת עליו, אינו מפר את חובת האמון שלו לחברה. את האחריות להתמוטטות החברה יש להטיל על אנשי קבוצת השקעה, בהתאם לקביעות בהליך הפלילי, אשר לא נסתרו. |
| חזרה למעלה |
|
| 11 [ראיות] [דיון אזרחי] |
|
| תא (מרכז) 35381-07-13 נ. א. מ נ' קופת חולים מאוחדת (מחוזי; צבי ויצמן; 29/06/17) - 17 ע' |
| עו"ד: עמוס גבעון, ש. אהרונסון, דפנה זינגר רוזן |
בנסיבות דנן, חל חיסיון על מסמך ששלחה ב"כ הנתבעת ללשכה המשפטית ומבטחתה, ממנו עולה, לכאורה, כי הנתבעת ניסתה להסתיר פרטים שיש בהם ללמד על התרשלותה. עם זאת, יש מקום לזמן עדים לצורך חקירתם בעניינים העולים מהמסמך, על מנת לברר את כל העובדות עד תומן.
ראיות – חיסיון – בין לקוח לעורך-דינו
ראיות – חיסיון – מסמך שהוכן לקראת משפט
דיון אזרחי – ניהול המשפט – זימון עד
.
במסגרת תביעה בגין הולדה בעוולה, עתרו התובעים לקבל כראיה מסמך שנשלח ע"י ב"כ הדסה ללשכה המשפטית ומבטחתה, והגיע לעיתונאי, ממנו עולה, לכאורה, כי הדסה ניסתה להסתיר פרטים שיש בהם ללמד על התרשלותה. כן מבוקש לזמן עדים נדרשים לצורך חקירתם בעניינים העולים מהמסמך.
.
בית המשפט המחוזי קיבל את הבקשה בחלקה ופסק:
מקובל לראות את חיסיון עורך-דין לקוח כחיסיון מוחלט שביהמ"ש אינו מוסמך להורות על הסרתו. אין החיסיון חל מקום שבו ההתקשרות נסובה על ייעוץ לביצוע עבירה או מקום שהעבריין מוסר לעורך-דין על כוונתו לבצע עבירה עתידית. במסמך הנדון לא מתקיימים החריגים המצדיקים את הסרת החסיון. לא מדובר בהליך פלילי אלא בהליך אזרחי שחשיפת המסמך נועדה לצורך גילוי פרטים ועובדות הנוגעים לו. זאת ועוד, עסקינן במסמך הניתן לפרשנויות רבות ולא ניתן לומר בבירור כי האמור בו מכוון להדחת עד או להסתרת ראיות. אין גם מקום להסרת החסיון בשל העברת המסמך לצד ג'. יש לאמץ את הגישה המאפשרת להסיר חסיון עורך דין לקוח רק באם המסמך החסוי הגיע לצד ג' בידיעתו ובהסכמתו של הלקוח. בנדון, לכאורה, המסמכים לא הגיעו לצד ג' מתוך הסכמתה וידיעתה של הדסה והדסה לא מסרה אותם באופן "אקטיבי". בכל מקרה, חל בנדון "חסיון מסמכים משפטיים" אשר חל גם אם אלו נמצאים בידי צד ג' ואין. ואולם, אף שאין מקום להתיר הגשת המסמך כראיה, משעלה חשש שמא לא התבררו כל העובדות נשוא התביעה עד תומן, בשל פרטים או עובדות שלא היו ידועים למי מבעלי הדין בעת קיום הליך שמיעת הראיות, יש הצדקה לזימון עדים מסוימים גם לאחר שנחקרו עדי הצדדים והוגשו סיכומיהם, על מנת שיתברר הפן העובדתי הנוגע לתובענה באופן מלא. |
| חזרה למעלה |
|
| 12 [תעבורה] |
|
| עפת (חי') 50253-04-17 עדו לייכטר נ' מדינת ישראל (מחוזי; יחיאל ליפשיץ; 26/06/17) - 6 ע' |
| עו"ד: |
התקבל ערעור על הכרעת דין במסגרתה המערער הורשע בעבירה של אי ציות לתמרור "עצור". נקבע כי המערער הרים את הנטל להראות ש"התמרור הוצב, סומן או נקבע שלא כדין".
תעבורה – עבירות – אי-ציות לתמרור
.
ערעור על הכרעת דינו של בית המשפט קמא, לפיה הורשע המערער בעבירה של אי ציות לתמרור "עצור".
.
בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור, ופסק כלהלן:
בחינת הנתונים מעלה כי נפלו פגמים של ממש באופן בו הותקנו התמרורים, עד כי מודעותו של המערער בזמן אמת לעצם קיומו של השילוט (הבלתי תקין) אינה מעלה ואינה מורידה.
אכן, סעיף 5 להנחיות קובע כי "סטייה קלה ממידותיו, צבעו, צורתו, אופן הצבתו או סימונו של תמרור, שאין בה כדי לשנות מתכנו, לא תגרע מתקפו", אך במקרה דנן אין מדובר ב"סטייה קלה". המערער הרים את הנטל להראות ש"התמרור הוצב, סומן או נקבע שלא כדין". יש לקבל את הערעור ולזכות את המערער. |
| חזרה למעלה |
|
| 13 [פשיטת רגל] |
|
| פשר (ת"א) 1246-07 עו"ד אילן מוריאנו הנאמן לנכסי החייב יחיאל ביידנקופף נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (מחוזי; נפתלי שילה; 16/06/17) - 10 ע' |
| עו"ד: שמואל קזס, תומר אשרי |
המשיבה אינה חייבת להשיב לקופת הכינוס כספי פוליסות הביטוח של החייב, אשר קיזזה עקב חוב כלפיה. המשיבה מימשה כדין את כספי החייב בהתאם לזכות הקיזוז שעמדה לה. ברם, מאחר שהמימוש לא תואם עם הנאמן, רשאי הנאמן לדרוש שיפוי קופת הכינוס, ככל שנגרם לה נזק.
פשיטת רגל – נושים מובטחים – נושה מובטח
פשיטת רגל – הליכי פשיטת רגל – עיכבון
פשיטת רגל – קיזוז – תוקפו
.
בקשת הנאמן על נכסי החייב, להורות למשיבה להשיב לקופת הכינוס כספי פוליסות הביטוח של החייב, אשר קוזזו על ידה עקב חוב של החייב כלפיה בגין הלוואה שנטל.
.
בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה ופסק:
השעבוד שהעניק החייב לכלל אינו שיעבוד של הכספים שהפקיד אצלה אלא שעבוד של הזכויות האובליגטוריות לקבלת הכספים ואין לחייב זכות קניינית בנכסי החברה. לפיכך, לא עסקינן ב"נכס נד" ולא ניתן לומר כי מדובר במשכון שהופקד. משהמשכון לא נרשם, הוא לא תקף כלפי הנאמן ויתר הנושים וכלל אינה נושה מובטחת. ואולם, אף שכלל אינה נושה מובטחת היא זכאית לקזז את יתרת חובו של החייב כלפיה מכוח זכות הקיזוז העומדת לה לפי סעיף 74 לפקודה. לכלל לא עמדה זכות עיכבון. אף אם ניתן לעכב זכות ערטילאית, זכות העיכבון אינה כוללת את הזכות למימוש הנכס המעוכב. אין מקום להורות לכלל להשיב את הכספים לקופת הכינוס, ברם, מאחר שהמימוש נעשה ללא תיאם עם הנאמן, ככל שיתברר כי נגרם נזק לקופת הכינוס, רשאי הנאמן לדרוש כי כלל תשפה את קופת הכינוס. |
| חזרה למעלה |
|
| שלום |
| 14 [תכנון ובנייה] |
|
| תפ (כ"ס) 18398-07-12 עמוס לוזון נ' מדינת ישראל (שלום; מיכאל קרשן; 02/07/17) - 4 ע' |
| עו"ד: |
נדחתה בקשת המבקשים לעיון מחדש בהחלטה בה נדחתה בקשתם להאריך את המועד לביצוע הצו להפסקת השימוש במקרקעין במתחם הפוואר סנטר בפתח תקווה. נקבע, כי לא חל שינוי נסיבות מאז ההחלטה הקודמת, ולמעשה די בכך על מנת לדחות את הבקשה לעיון חוזר.
תכנון ובנייה – צו הפסקה – צו הפסקה שיפוטי
.
המבקשים הגישו בקשה לעיון מחדש בהחלטה בה נדחתה בקשתם להאריך את המועד לביצוע הצו להפסקת השימוש במקרקעין במתחם הפוואר סנטר בפתח תקווה. הבקשה לעיון חוזר מבוססת על דיון שהתקיים במועצה הארצית לתכנון ולבניה בבקשות המבקשים ועיריית פתח תקווה לבטל את ההכרזה החקלאית על המקרקעין.
.
בית המשפט דחה את הבקשה וקבע כלהלן:
בניגוד לסברת המבקשים, דיון נוסף במועצה הארצית בו נשמעו עמדות חיוביות כלפיהם מצד יו"ר המועצה הארצית, אך לא נתקבלה כל החלטה, אינו משנה את תמונת הדברים. גם כעת, יותר משלוש שנים לאחר שניתן גזר הדין בעניינם של המבקשים, לא השתנה המצב התכנוני במקרקעין.
אותו מסמך תכנוני עליו תולים המבקשים את כל יהבם מאפשר אמנם פיתוח מסוים במקרקעין אך לא באופן ובהיקף הקיימים היום במסגרת המתחם.
במצב דברים זה לא חל שינוי נסיבות מאז ההחלטה הקודמת, ולמעשה די בכך על מנת לדחות את הבקשה לעיון חוזר. |
| חזרה למעלה |
|
| 15 [מקרקעין] |
|
| הפ (רח') 23891-05-17 אמנון עטיה נ' רשות מקרקעי ישראל מחוז מרכז (שלום; רנה הירש; 29/06/17) - 13 ע' |
| עו"ד: נאווה צבן, גיא יפרח, רום אלקלעי, ליאור רוב, מרדכי מלול |
נדחתה בקשת המבקשים למתן צו מניעה זמני לעיכוב כניסתו לתוקף של צו פינוי אשר ניתן כנגדם מכח החוק לקידום בנייה במתחמים מועדפים לדיור, זאת משנמצא, כי המקרקעין נושא הבקשה מקיימים את התנאים הקבועים בסעיף 29א לחוק ומהווים "קרקע להשבה" כהגדרתם.
מקרקעין – מקרקעי ישראל – החוק לקידום בנייה במתחמים מועדפים לדיור
מקרקעין – מקרקעי ישראל – פינוי
מקרקעין – רישיון – תוקפו
.
המבקשים הגישו בקשה למתן צו מניעה זמני לעיכוב כניסתו לתוקף של צו פינוי, עד לדיון בתביעה העיקרית, שעניינה בקשה למתן סעד הצהרתי הקובע את המשך זכותם של המבקשים להחזיק במקרקעין, וביטול צו הפינוי שהוציאה המשיבה מכוח החוק לקידום בנייה במתחמים מועדפים לדיור.
.
בית המשפט דחה את הבקשה וקבע כלהלן:
בנסיבות העניין עולה, כי על המקרקעין מושא בקשה זו חל החוק לקידום הבנייה במתחמים מועדפים לדיור, נוכח העובדה כי הכשרת המקרקעין מהווה חלק מתכנית רחבת היקף לדיור כפי שהוגדרה בחוק, אשר מקימה חובת השבה של הקרקע.
המבקשים לא הוכיחו קיומה של זכות להחזיק בקרקע להשבה, שכן לא הובאה ראייה עצמאית המקימה זכות בעלות במקרקעין או זכות לחזקה בהם. מתן הסכמה שבשתיקה להמשך עיבוד מטע הזיתים, אינו מקנה למבקשים זכות להחזיק בקרקע להשבה.
המבקשים לא עמדו בתנאים הנדרשים למתן סעד זמני. משלא עלה בידי המבקשים להוכיח, כי קיימת להם עילת תביעה לכאורית, מאזן הנוחות נוטה לחובתם, ולא הוכח כי יש להם "זכות להחזיק במקרקעין" המיועדים להשבה. |
| חזרה למעלה |
|
| 16 [תעבורה] [רשויות מקומיות] |
|
| חנ (ראשל"צ) 9297-09-16 מאור גרינברג נ' מדינת ישראל (שלום; שמעון שטיין; 26/06/17) - 6 ע' |
| עו"ד: |
ביהמ"ש הורה על ביטול כתב אישום בגין עבירת חניה. נקבע כי השילוט במקום הוצב באופן לקוי ומטעה.
תעבורה – עבירות – חניית רכב
תעבורה – חניה – תמרור האוסר חניה
רשויות מקומיות – חוקי עזר – עבירות חנייה
.
בקשה להורות על ביטול כתב אישום בגין עבירת חניה.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
המבקש הפנה לתקנות המפקח הארצי על התחבורה, משנת 2014, שעניינן: "תקנות והנחיות להצבת תמרורים". עיון בקובץ ההנחיות אליו הפנה המבקש מלמד כי בתת הפרק שעניינו "הצדקים לסימון" קיימים שני סעיפים שרלוונטיים לענייננו: סעיף א' – "סימון מקום אסור לחניה –בתוך קטע ארוך יותר אשר החניה בו מותרת"; סעיף ד' – "ככלל, אין לסמן סימון זה במקומות שבהם החניה ו/או העצירה האסורים ממילא, באמצעות תמרורים 432, 433 או 818 או במקומות שפורטו בתקנה 72(א)".
יש ממש בטענת המבקש כי השילוט במקום מוצב באופן לקוי ומטעה, הנוגד את ההנחיות. עוד יש לקבל את טענת המבקש שלפיה, כעולה מסעיף א' מטרת הסימון באיקס לבן היא סימון מקום אסור לחניה בת קטע ארוך יותר בו החניה מותרת.
עיון בתמונות אותן הציגה המשיבה לתיק בית המשפט מגביר את אי הבהירות ומאפשר לבית המשפט להבין מדוע טעה המבקש לחשוב כי ניתן להחנות על המדרכה.
לא נמצא כי ניתן לרפא את הפגם באמצעי מתון יותר מאשר ביטול כתב האישום. יש להיעתר לבקשה ולהורות על ביטול כתב האישום בעניינו של המבקש. |
| חזרה למעלה |
|
| 17 [דיון אזרחי] |
|
| תא (ת"א) 9193-09-15 טל יעקב מרסיאנו נ' ויתניה בע"מ (שלום; רונית פינצ'וק אלט; 26/06/17) - 13 ע' |
| עו"ד: אברהם שוורץ, מוטי ישר, אורן שבח |
נדחתה בקשת המבקשים לעיון חוזר ולביטול עיקול על דירתם. נקבע, כי לא חל שינוי נסיבות הנוגע לעילת התביעה או למאזן הנוחות או ליסוד ההכבדה.
דיון אזרחי – סעדים זמניים – עיון מחדש
.
הנתבעים הגישו בקשה לעיון חוזר ולביטול עיקול על דירת המבקשים. בית המשפט נדרש לשאלת קיומם של יסודות סעיף 368(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, שעניינו עיון מחדש בצו זמני.
.
בית המשפט דחה את הבקשה וקבע כלהלן:
כדי לבחון אם קיימת עילה לעיון מחדש בעיקול שהוטל לפני למעלה משנה וחצי, על המבקשים להראות כי חלו נסיבות חדשות שנתגלו מאז מתן הצו. בחינת שינוי נסיבות, מצריך בחינה האם חל שינוי נסיבות הנוגע לעילת התביעה או למאזן הנוחות או ליסוד ההכבדה.
המבקשים נקטו בשיהוי רב בהגשת בקשתם זו, ויש להורות על דחיית הבקשה כבר מטעם זה.
אין בטענות הנתבעים ביחס למערכת היחסים בין הנתבעים לבא כוחם דאז כדי לבסס שינוי נסיבות המצדיק עיון מחדש בהחלטה על הטלת העיקול. |
| חזרה למעלה |
|
| 18 [ראיות] [דיון אזרחי] |
|
| תא (ת"א) 3252-11-15 ג'ג'או בימרו נ' המחלקה לחקירת שוטרים (שלום; אידית קליימן בלק; 26/06/17) - 11 ע' |
| עו"ד: אביתר קנולר, אורנה פורגש |
במסגרת החלטה בבקשת התובע לזימון מספר רב של עדים, בית המשפט קבע כללים מנחים בעניין השיקולים הדרושים לצורך ההכרעה בשאלה אילו מבין עשרות עדים המבוקשים על ידי בעל דין לזמן למשפט, אכן דרושים ונחוצים לבירור התובענה.
ראיות – עדים – זימונם
דיון אזרחי – עדים – זימונם
.
התובע הגיש בקשה לזימון 13 עדים שאינם נמצאים בשליטתו, לישיבת הוכחות לכשתקבע, וזאת מלבד שני העדים מטעם התביעה ושבעה עדים מטעם הנתבעים, אשר תצהיריהם כבר הוגשו לתיק בית המשפט.
.
בית המשפט קבע כלהלן:
לא ניתן להיעתר לבקשה הגורפת של התובע, אשר משמעה הקצאה בלתי פרופורציונלית בעליל של זמן שיפוטי לצורך בירור סכסוך, אשר שוויו הריאלי לא עולה על כמה עשרות אלפי שקלים.
במסגרת זו, ובניגוד לאינטרס הצר של תובע פרטני בכל תיק ותיק, עומדים לנגד בית המשפט שיקולים נוספים, בכללם שיקולים מערכתיים רחבי היקף עם פוטנציאל של השלכת רוחב, החורגים מנסיבותיו של תיק זה, מה שמחייב את בית המשפט לנקוט במשנה זהירות בבואו להקצות מספר רב של ימי דיונים לתיק בודד תוך החלת עיקרון המידתיות.
בנסיבותיו של מקרה זה, כאשר על כף המאזניים מוטל בירור הטענה העקרונית הנוגעת לאופן ניהול חקירת מח"ש, אל מול הזמן השיפוטי הדרוש לשמיעת מספר העדים כמבוקש בבקשה, בשים לב לשווי המחלוקת, כאשר הנתבעים מביעים בכל הזדמנות נכונות להביא לסיומו של התיק בדרכי פשרה – ידו של המשאב השיפוטי על העליונה. |
| חזרה למעלה |
|
| 19 [נזיקין] |
|
| תא (עכו) 29748-02-15 מוחמד דיראוי נ' תאגיד המים והביוב האזורי - אלעין בע"מ (שלום; דנה עופר; 26/06/17) - 14 ע' |
| עו"ד: אמיר סויד, סאמי ברקאת |
בית המשפט קיבל את טענות התובע במסגרת תביעתו כנגד תאגיד המים והביוב בשל איחור בחיבורו של נכס בבעלותו לתשתית המים והביוב. יחד עם זאת, נדחתה עיקר התביעה היות והתובע לא הוכיח את שיעור הפיצוי לו הוא זכאי.
נזיקין – אחריות – תאגידי מים וביוב
נזיקין – פיצויים – הוכחת שיעור הנזק
.
התובע הגיש כנגד הנתבע תביעה כספית, אשר במסגרתה עותר התובע לחיוב הנתבע בפיצויים, בשל הנזק שנגרם לו, לטענתו, בשל איחור בחיבורו של נכס בבעלותו לתשתית המים והביוב. עילת התביעה של התובע היא עילה נזיקית באופייה. על פי טענת התובע, מחדלו של התאגיד, בכך שלא חיבר את הבניין לתשתיות המים והביוב כאשר נדרש לעשות כן, אף על פי שההיטלים והאגרות בעד הבנייה שולמו במלואם, גרמה לו נזק.
.
בית המשפט דחה את התביעה בעיקרה ופסק כלהלן:
טענות התובע כנגד התנהלות התאגיד, אשר דחה את בקשתו לחיבור בניין שהקים לתשתיות המים והביוב, הן טענות מוצדקות. התאגיד דחה את דרישת התובע בכך שדרש, תחילה, התחייבות המועצה המקומית להעביר לתאגיד כספים שגבתה היא עבור האגרות וההיטלים בעבר, וזאת למרות שאינו רשאי להתנות את החיבור בהתחייבות כזו. אכן, התובע מצא עצמו בתווך, במאבק בין שתי רשויות, ונאלץ להגיש תביעתו לבית המשפט.
יש לדחות את טענת התאגיד שלפיה התשלום שבוצע למועצה המקומית בוצע בחסר; הוכח, כי התנהלות התאגיד גרמה לעיכוב משמעותי בחיבור המבנה לתשתיות.
אף שהתובע תבע סכום בלתי מבוטל בגין אבדן דמי השכירות לשלוש יחידות הדיור שבבניין במהלך כל תקופת העיכוב, הוא לא הוכיח, למעשה, את שיעור הפיצוי לו הוא זכאי. על כן, יש לדחות את עיקר התביעה. התובע זכאי לפיצוי בגין עגמת הנפש בלבד. |
| חזרה למעלה |
|
| 20 [הגנת הדייר] |
|
| תא (י-ם) 26052-09-11 הקדש פינחס אהרון נמינסקי נ' רשיד אבו מיאלה (שלום; מרים קסלסי; 25/06/17) - 12 ע' |
| עו"ד: ב. ליפשיץ, מוחמד דחלה |
בית המשפט קיבל תביעה לפינוי וסילוק ידם של הנתבעים מחנות המצויה בעיר העתיקה ירושלים. נפסק, כי הנתבעים לא הוכיחו זכות לדיירות מוגנת, הם לא הוכיחו כי המשיכו לנהל בעסק את אותו העסק שניהל אביהם, גם אם היו נחשבים לדיירים מוגנים, הם נטשו אותו.
הגנת הדייר – דייר מוגן – דייר שנפטר
הגנת הדייר – דייר מוגן – דייר נגזר
.
התובעים הגישו כנגד הנתבעים תביעה לפינוי וסילוק ידם של הנתבעים מחנות המצויה בעיר העתיקה ירושלים. מדובר בחנות שהוחזקה על ידי אביהם של הנתבעים בהיותו דייר מוגן, משנות ה-40 ועד למותו בשנות ה-80.
.
בית המשפט קיבל את התביעה ופסק כלהלן:
כדי שהיורשים ייחשבו לדיירים מוגנים, היה עליהם להוכיח כי המשיכו ומוסיפים להמשיך בעת הגשת התביעה, לנהל את אותו העסק שאביהם ניהל ערב פטירתו. ההנחה בעקבות אי מציאת חוזה השכירות, כי היה מותר לאביהם מכוח החוזה לנהל עסק מכל סוג שהוא ואף לשנותו מפעם לפעם ללא קבלת אישור הבעלים, אינה רלוונטית לבחינת זכויותיהם של היורשים, משום שזכותם נגזרת מהוראות החוק ולא מהוראות החוזה שנחתם עם אביהם.
בעדות הנתבע ובסיכומי הנתבעים לא הובא כל נימוק מדוע יש להעניק לנתבעים סעד מן הצדק. מדובר בנכס הרוס שלא שופץ מזה עשרות שנים, לנתבעים אין כל צורך בו, איש מהם אינו תלוי בפרנסתו במחסן זה, ועל כן הגיעה העת שיחזור לבעליו.
הנתבעים לא הוכיחו זכות לדיירות מוגנת, הם לא הוכיחו כי המשיכו לנהל בעסק את אותו העסק שניהל אביהם, גם אם היו נחשבים לדיירים מוגנים, הם נטשו אותו, ולכן קמה לתובעים עילת פינוי, ולא נמצאה כל סיבה מוצדקת ליתן סעד מן הצדק. |
| חזרה למעלה |
|
| 21 [נזיקין] [התיישנות] [מקרקעין] |
|
| תא (ת"א) 54397-06-13 כלב אליסף נ' יונה גבריאלי (שלום; יאיר דלוגין; 25/06/17) - 21 ע' |
| עו"ד: סופי פינצ'בסקי, עודד גבע, פרלה קורס, ברק קינן |
נדחתה תביעת התובע לצו מניעה, האוסר על הנתבעים לעשות שימוש בחלק השביל השייך לחלקת התובע, והתקבלה ככל שהיא נוגעת לצו כנגד הנתבעות 1 ו-2, שיורה על הריסת מחסן. במרכז פסק הדין עומדת שאלת ההתיישנות בתביעת מקרקעין; שאלת תחולתו של סעיף 14 לחוק המקרקעין; שאלת קיומה של זיקת הנאה.
נזיקין – עוולות – מטרד ליחיד
התיישנות – מקרקעין – מוסדרים
מקרקעין – זכויות במקרקעין – הגבלת זכויות
.
התובע הגיש תביעה למתן צווי עשה ומניעה במסגרת סכסוך שכנים. עיקר טענות הנתבעים נוגעים לשאלת ההתיישנות; עניין תחולתו של סעיף 14 לחוק המקרקעין; קיומה של זיקת הנאה שרכשו הנתבעים 3- 4.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
מדובר במקרקעים מוסדרים. לפיכך, לא עומדת לנתבעים טענת התיישנות. גם לעניין העתירה להריסת אותו חלק של המחסן שאין מחלוקת כי מצוי בחלקת הנתבעים, חל סעיף 159(ב), שמחסן מקרקעין
מוסדרים מפני טענת התיישנות, שכן עתירה זו, הנה, אפוא, בבחינת "תביעה לקיום זכות במקרקעין מוסדרים", כהגדרתה בסעיף.
בנסיבותיו של מקרה זה, ניתן להחיל הוראת סעיף 14 לחוק המקרקעין ולקבוע, כי עצם הבעלות של התובע בחלק מרוחבו של השביל לכל אורכו, אין בה כדי להצדיק גרימת נזק או אי נוחות לנתבעים, על ידי קביעת איסור, בלתי סביר ובלתי דרוש ממילא, על עשיית שימוש במחצית השביל המצוי בחלקת התובע, שביל שהנו מלכתחילה צר ביותר.
הוכחו כל התנאים לקיומה של זיקת הנאה שרכשו הנתבעים 3- 4 כאמור בסעיף 94 (א) לחוק המקרקעין. אשר על כן, התביעה לצו מניעה, האוסר על הנתבעים לעשות כל שימוש בחלק השביל השייך לחלקת התובע או המחייב אותם לעשות שימוש אך ורק בחלק השביל המצוי בתחום חלקתם, נדחית.
באשר להריסת המחסן, מדובר, במחסן שנבנה ללא היתר ושלא ניתן לו היתר עד היום. הוכח, כי השימוש שנעשה במחסן על ידי בר היין גורם לכל הפחות לאי נוחות לתובע. אי נוחות, כנדרש בפסיקה, מהווה רף נמוך ביותר של הפרעה. |
| חזרה למעלה |
|
| 22 [נזיקין] |
|
| תא (חי') 23270-06-14 א' נ' שופרסל בע"מ (שלום; יואב פרידמן; 25/06/17) - 16 ע' |
| עו"ד: |
תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לתובעת בעקבות נפילתה במרכול. נקבע כי התובעת נפלה עת נתקלה בארגז, וכי מדובר במכשול המקים אחריות של הנתבעת. לא הוכחה כל תרומת אחריות או אשם נזיקי של חברת הניקיון לקרות התאונה.
נזיקין – אחריות – מחזיק במקרקעין
נזיקין – אחריות – בעל מקרקעין
נזיקין – אחריות – הטלתה
נזיקין – אשם – אשם תורם
.
התובעת הגישה את תביעתה זו הגישה בגין נזקי גוף מהם סבלה בתאונת נפילה בסניף שופרסל. הנתבעת 1 היא בעלת המרכול, והנתבעת 2 מבטחתה בביטוח אחריות. הנתבעות שלחו הודעת צד שלישי לחברת הניקיון, שסיפקה שירותי הניקיון לסניף במועדים הרלוונטיים.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
על חובת הזהירות המושגית של מרכול או סופר כלפי הבאים בשעריו – לא ניתן לחלוק. מדובר בחובת זהירות של מחזיק במקרקעין כלפי מוזמניו. על הסופרים והמרכולים השונים, לדאוג לכך שארגזי אחסון וקרטונים יהיו מונחים בעמדות ייעודיות שנועדו לכך, רצוי עמדות מתוחמות, באופן שאינו מקים מכשול ללקוחות הסופר ולא בתפזורת בין המעברים.
הצילומים שצורפו ממחישים ארגזים, קרטונים, ואף דרגש מתכת המונח באמצע המעברים. התמונה המצטיירת אינה מחמיאה, ואינה מלמדת על התנהלות מסודרת של הסניף המותירה מעברים פנויים ממכשולים, כפי שצריך להיות. גם אם המעברים רחבים ואין חסימת מעבר, ברור שתמונת המצב אינה צריכה להיות כזו הנחזית בתמונות.
התובעת נפלה עת נתקלה בארגז, ובשל איבוד שוויי המשקל וצירוף רטיבות על הרצפה – נפלה ונפגעה. מדובר במכשול המקים אחריות של הנתבעת 1.
יחד עם זאת, יש לקבוע כי לתובעת אשם תורם בשיעור של 10%. אומנם התאונה ארעה כאשר התובעת עקפה מצד שמאל את פינת השולחן ואז נתקלה רגלה בארגז. כלומר, לא הייתה לה שהות "להיערך" למפגע, להבדיל מאותה פרשה. מאידך, חלה חובת השגחה מוגברת של אדם בסביבתו, כאשר הוא מהלך בסופר.
באשר לאחריות חברת הניקיון – תיאור המפגע הינו ארגז הצמוד לשולחן בסמיכות לנוזל שמקורו לא ברור, אך ככל הנראה מדובר במים שנשפכו. היות והגורם המצטבר השני לתאונה – אותו ארגז – אינו באחריותה של חברת הניקיון ועובדיה, הרי שהמסקנה היא שבמקרה זה לא הוכיחו המודיעות כל תרומת אחריות או אשם נזיקי של חברת הניקיון לקרות התאונה. |
| חזרה למעלה |
|
| 23 [מקרקעין] |
|
| תא (קריות) 11806-08-09 מדינת ישראל רשות מקרקעי ישראל מחוז צפון נ' ראפע נג'יב קדאח (שלום; נווה ערן; 25/06/17) - 11 ע' |
| עו"ד: |
כאשר מדובר במקרקעי ציבור בית המשפט לא יתן ידו לפלישה, אף אם הרשויות השתהו משך שנים רבות במעשיהן להגנה עליהם. צריכות להתקיים נסיבות חריגות ונדירות עד מאוד כדי שיוכר רישיון מכללא במקרקעי הציבור.
מקרקעין – מקרקעי ישראל – פינוי
מקרקעין – מקרקעי ישראל – סילוק פולשים
מקרקעין – רישיון – ביטולו
.
התובעים הגיש כנגד הנתבעים תביעה לפינוי, סילוק יד, הריסה, ולדמי שימוש, ותביעה שכנגד מטעם הנתבעת 3 לפיצויים. הסוגיה העומדת לפתחו של בית המשפט הינה טענת רישיון מכללא, לה טוענת הנתבעת 3 בחלקה נשוא התביעה.
.
בית המשפט קיבל את התביעה העיקרית, דחה את התביעה שכנגד ופסק כלהלן:
רישיון מכללא מאפשר החזקה ושימוש בשטח מסויים כתוצאה משתיקת הבעלים, וזאת בניגוד לרישיון חוזי, בו בעלי הקרקע נותנים את הסכמתם המפורשת לשימוש או החזקה בשטח. רישיון במקרקעין עשוי להיות הדיר או בלתי-הדיר.
העובדה כי מדובר במקרקעי ציבור מחזקת את עמדת התובעת, על אף השתהותה משך שנים רבות במחאתה כלפי הנתבעים, כי פלישתם אל החלקה אינה מקובלת עליה כלל ועיקר. כאשר מדובר במקרקעי ציבור בית המשפט לא יתן ידו לפלישה, אף אם הרשויות השתהו משך שנים רבות במעשיהן להגנה עליהם. צריכות להתקיים נסיבות חריגות ונדירות עד מאוד כדי שיוכר רישיון מכללא במקרקעי הציבור.
משהגישה התובעת תביעת פינוי וסילוק יד כנגד הנתבעת 3, גילתה את דעתה מפורשות כי אין עוד היא מוכנה להחזקה ושימוש בה על ידי הנתבעת 3 ועל כן היא רשאית להביא לסיומה בכל עת. |
| חזרה למעלה |
|
| 24 [חוזים] |
|
| תא (ת"א) 32197-06-15 זהר פחימה נ' אליעזר סלומון (שלום; עדי הדר; 25/06/17) - 25 ע' |
| עו"ד: |
התובעים 2 ו-3 קשרו באמצעות התובע 1 והנתבע לרכוש דירות שמיועדות לנכים במחירים מוזלים מרשות מקרקעי ישראל. נקבע כי ההתקשרויות בטלות, וכי מכוח סעיף 31 לחוק החוזים יש מקום להשבה חלקית משיקולי צדק.
חוזים – חוזה פסול – בטלותו
חוזים – אי-חוקיות – קיומה
חוזים – אי-חוקיות – נפקותה
חוזים – אי-חוקיות – תרופות
.
תביעה על סך של 294,487 ₪ במסגרתה עתרו התובעים לחיוב הנתבע בסכום הנ"ל, בגין עסקאות נדל"ן בהן עניין הנתבע את התובעים ברכישת דירות מרשות מקרקעי ישראל במחירים זולים במיוחד.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
מהראיות שהובאו עולה כי התובעים 2 ו-3 קשרו באמצעות התובע 1 והנתבע לרכוש דירות במחירים מוזלים שמיועדות לנכים מרשות מקרקעי ישראל.
התובעים היו ערים לאי החוקיות ולפסול המוסרי בניסיונם להרוויח מהטבה שמיועדת לנכים. הטענה היחידה בעניין זה הייתה שהנתבע אמר להם שהעסקאות חוקיות. אין די בטענה זו כדי לשנות המסקנה כי ידעו היטב שהעסקאות נגועות באי חוקיות ומוסריות וכי תאוות בצע, היא שהניעה אותם לשים ידם על הטבות שמיועדות לנכים.
יש לקבוע כי ההתקשרויות בטלות, ולבדוק האם יש מקום להשבה מלאה או חלקית משיקולי צדק מכוח סעיף 31 לחוק החוזים.
הניסיון לקבל כספים מהקופה הציבורית שמיועדים לנכים מעורר שאט נפש. לצד השיקולים המחייבים להחמיר עם התובעים 2 ו-3, על בית המשפט להביא בחשבון שעליו ליישם רצונו של המחוקק במידתיות. יש להורות על השבה חלקית בשיעור של שלושה רבעים מסכומי הקרן שתביא בחשבון איזון בין השיקולים השונים. |
| חזרה למעלה |
|
| 25 [נזיקין] |
|
| תא (ב"ש) 56914-01-14 משה אברהם נ' סתיו אסולין (שלום; עידו רוזין; 19/06/17) - 9 ע' |
| עו"ד: ינון הדאיה, אוהד פריאל |
תביעה בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע בעקבות תקיפתו על ידי הנתבע. הוסכם שהנתבע נושא באחריות לתקיפה, כך שנדונה שאלת גובה הנזק.
נזיקין – פיצויים בגין נזקי גוף – נכות תפקודית
נזיקין – פיצויים בגין נזקי גוף – שיעורם
נזיקין – פיצויים – נזק לא ממוני
.
תביעת התובע בקשר לנזקי גוף שנגרמו לו, בעקבות תקיפתו על ידי הנתבע. הצדדים הסכימו שהנתבע נושא באחריות לפצות את התובע בגין הנזקים שנגרמו לו, כך שהמחלוקת היא אך ורק בשאלת גובה הנזק.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
המחלוקת העיקרית בין הצדדים נוגעת לשאלת הנכות התפקודית, כאשר התובע מבקש להעמיד את נכותו התפקודית בשיעור של 40% לפחות, ואילו הנתבע טוען שלא נגרמה לתובע נכות תפקודית כלשהי.
הנכות התפקודית נקבעת על ידי בית המשפט על יסוד מכלול הראיות והנסיבות שלפניו. הנכות הרפואית אמנם משמשת נקודת מוצא, אולם יש להוסיף ולבחון את השפעתה על הנפגע הספציפי. יש לתת משקל, בין היתר, להיקפה, אופייה ומיקומה של הפגיעה, ולהתייחס להשפעתה של הנכות על מקצועו של הנפגע תוך התחשבות בגילו, השכלתו וכישוריו.
באשר לנכות בתחום הנוירולוגיה ופגיעות ראש, כבר נפסק, כי על פי רוב שהיא משקפת גם את מידת הפגיעה ביכולת התפקוד הכללית.
בהתחשב בגילו של התובע כיום, במסקנות של המומחה מטעם בית המשפט, בהתחשב בכך שהתובע איבד את היציבות בשוק העבודה והכנסותיו מעבודה לאחר התאונה פחתו באופן ניכר, יש להעמיד את שיעור נכותו התפקודית של התובע, עקב התאונה הנדונה, בשיעור של 25% במעוגל.
על הנתבע לשלם לתובע פיצוי בסך כולל של 1,006, 225 ₪ בגין כאב וסבל, הפסד השתכרות לעבר ולעתיד, הפסד פנסיה, עזרת הזולת, הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה. מהסכום שנפסק יש לקזז סך של 15,000 ₪ בגין הפיצוי ששולם במסגרת ההליך הפלילי. |
| חזרה למעלה |
|
| משפחה |
| 26 [ירושה] |
|
| תע (ת"א) 60690-01-14 ס. ב. ד נ' האפוטרופוס הכללי במחוז תל-אביב, משרדי ממשלה (משפחה; ארז שני; 02/07/17) - 53 ע' |
| עו"ד: |
הכרעה לעניין תוקפה של צוואה.
ירושה – צוואה – תוקפה
ירושה – צוואה – נטל השכנוע
ירושה – צוואה – פגמים
ירושה – צוואה – טענת זיוף
ירושה – צוואה – השפעה בלתי הוגנת
ירושה – צוואה – נהנה שנטל חלק בעריכתה
.
בקשת המבקשת לקיום צוואה בעדים ומנגד התנגדות המשיבים לקיום הצוואה. במסגרת הצוואה ציוותה המנוחה את רכושה מכל סוג לביתה המבקשת, 25% מהדירה אשר בבעלותה לביתה המתנגדת 2 ו-75% למבקשת. כן נקבע בצוואה כי לבן י – חסוי, תהיה זכות להתגורר בדירתה לכל ימי חייו ורק לאחר פטירתו, תוכלנה המבקשת והמתנגדת 2 לעשות כרצונן בדירה. נקבע בצוואה כי בנה – המתנגד 1 אינו יורש על-פי צוואה זו שכן קיבל הוא בית מאביו. כ-3 שנים אחר עריכת הצוואה, בגיל 79, המנוחה נפטרה, לאחר שחוותה אלימות קשה מצד בנה י', שנפטר הוא בסמיכות למותה של המנוחה. המתנגדים טוענים לקיומם של פגמים צורנים, שיש בהם להעביר את נטל השכנוע. הן לזיוף התאריך שנכתב על-גבי הצוואה והן לפגמים ברצון המנוחה מחמת השפעה בלתי הוגנת מצד המבקשת, מעורבותה בעריכת הצוואה ועוד.
.
ביהמ"ש לענייני משפחה דחה את ההתנגדות והורה על קיום הצוואה מהטעמים הבאים:
ראשית נדחו טענות המתנגדים לקיומם של פגמים צורניים אשר יש בהם הצדקה להעברת נטל השכנוע להוכחת אמיתות הצוואה אל כתפי המבקשת. בין היתר, בכל הנוגע לטענה נפלו פגמים צורניים בהצהרת העדים, הואיל ואלו במעמד החתימה על הצוואה, לא אישרו כי המנוחה הצהירה בפניהם כי "זו צוואתה" כנדרש בסעיף 20 לחוק הירושה, הובהר כי נוכחותם של העדים בעת חתימתו של המצווה על צוואתו הינה מרכיב קונסטיטוטיבי לקיומה של הצוואה. לעומת זאת, וכפי שכבר נפסק, אם העדים שנכחו בעת חתימת המצווה, הוסיפו את חתימתם על פני הצוואה שלא במעמד חתימת הצוואה, אלא במועד מאוחר יותר, זהו פגם בהליך שניתן להתעלם ממנו ולקיים את הצוואה מכוח הוראות סעיף 25 (א) לחוק. בכל הנוגע לטענה כי סעיף 7 בצוואה עומד בניגוד לסעיף לעקרון העל בדבר "החופש לצוות" שעה שנכתב בו כי "הנני שומרת לעצמי את הזכות לבטלה ולא לשנותה בכל עת שאחפוץ ואם לא אעשה כן, תעמוד צוואה זו בתוקפה עד יום מותי." ביהמ"ש מקבל את הסברו של עורך הצוואה כי מדובר בטעות קולמוס (במקום " ולא לשנותה, היה אמור להיות כתוב ו/או לשנותה) וכי הוסבר למנוחה כי ביכולה תבטל ו/או לשנות את הצוואה.
בכל הנוגע לקיומו של פגם צורני בכך שהצוואה מודפסת והתאריך נכתב בכתב יד, הובהר כי רישום תאריך יכול ויעשה על-ידי עורך הצוואה, על-ידי עד או בדפוס, ואין בכך להוות פגם צורני משמעותי כשלעצמו.
בכל הנוגע לטענת כי התאריך בצוואה זויף ע"י המבקשת צוין כי סעיף 5(א)(2) לחוק הירושה מונה מספר נסיבות, אשר בהתקיימותן תישלל זכות היורש לרשת את המוריש, בהתאם להוראות הצוואה: מי שהורשע בגין אחת החלופות הבאות: א. העלים את צוואתו האחרונה של המוריש; ב. השמיד את צוואתו האחרונה של המוריש; ג. זייף את צוואתו של המוריש. או, מי שתבע על פי צוואה מזויפת. משמעות הוראה זו הינה לשלול ממי שפעל במרמה, בנסיבות שפורטו בה, את זכותו לרשת את המנוח. בענייננו, קביעתה של המומחית הייתה חד משמעית כי החתימות על גבי צוואת המנוחה הן של המנוחה, ולא נמצאה כל סיבה לפקפק בכך. מאידך, טענת המתנגדים כי התאריך על-גבי צוואת המנוחה נכתב על-ידי המבקשת, לא נשללה על-ידה. אולם, יש לזכור כי הוראת סעיף 20 לחוק הירושה, מחייבת כי המצווה הוא שיחתום על צוואתו, אך לשון החוק אינה מורה כי התאריך ייכתב על-ידו. מכאן שטענת הזיוף נשללה. המנוחה היא שחתמה על צוואתה, ואין נפקא מינה באשר לזהות כתב היד של התאריך שנכתב על-גבי הצוואה.
כן נדחתה טענת המתנגדים לקיומה של השפעה בלתי הוגנת וזאת לאור השיקולים המנחים שנקבעו בפסיקה לבחינת סוגיה זו ונוכח מסקנת ביהמ"ש, כי אף לא אחד ממבחני העזר שנמנו בפרשת מרום, מתקיים במקרה שבכאן. בהקשר זה נפסק בין היתר, כי נתק בין החפץ לרשת לבין מנוח אינו צריך לפעול כשלעצמו לטובת חוסר הקשר, ההפך. היעדר קשר מעניק הגיון להורשה לצאצא אחר.
כן נדחתה טענת המתנגדים כי הצוואה נעשתה בתחבולה ותרמית מצד המבקשת.
גם בחינת מעורבות המבקשת בעריכת צוואת המנוחה, הן במסגרת מבחן המשנה לבחינת קיומה של השפעה בלתי הוגנת והן כעילה העומדת בפני עצמה, בהתאם לפרשנות שהתפתחה בפסיקה בהקשר זה, הובילה למסקנה כי אין לפסול את הצוואה בגין כך. ביהמ"ש לא השתכנע, כי מעבר להסעה לעורך הצוואה, היה למבקשת חלק בעריכת הצוואה (במעמד עריכת הצוואה לא נכחה המבקשת). בהתאם לפסיקה, הסעה אפילו אגב שהות בחדר אחר במשרד עורך הדין, וידיעה על מטרת הנסיעה, אינם טעם לפסלות צוואה.
גם בחינת שאלת סבירותה של הצוואה, תומך במסקנה כי הצוואה מבטאת את רצון המנוחה. ביהמ"ש שוכנע מהעדויות, כי המבקשת הייתה מעורבת בחייה של המנוחה, הן בענייניה הרפואיים, הן באלו הכספיים והן באלו הקשורים לי בבחינת "בת המסורה לאימה" בעוד המתנגדים היו בנתק עם המנוחה. כן שוכנע ביהמ"ש כי המנוחה דאגה לעתידו של י' וכי שיקול דעתה העצמאי של המנוחה מתיישב עם הוראות צוואתה. ביהמ"ש מוסיף בהקשר זה, בין היתר כי לכאורה, טבעי הוא כי אדם יצווה את נכסיו לשאר בשרו במתכונת ירושה על-פי דין. יחד עם זאת, עצם האפשרות לצוות, מניחה אפשרות לחריגה מהורשה על-פי דין, כאשר הרצון לשנות עשוי להיות מוסבר מנסיבות חיי המצווה והיחסים עם ילדיו במיוחד, ואפילו סתם בשל מניעים שבלב. מכל מקום, אין זה מתפקידו של ביהמ"ש לבחון צדקתן של העדפות אלה. אם נעשה כן, נחטא לעקרון היסוד שבמשפט הצוואות, עיקרון ראשון ו"נעלה בין נעלים" – מצווה לקיים את דברי המת. תפקידו של ביהמ"ש לבחון האם הצוואה משקפת ומבטאת את רצונו האמיתי של המצווה, והאם רצונו היה חופשי ומלא, כשהוא נקי מלחצים ומהשפעות של זה או אחר. הא ותו לא. במקרה דנא ניתן למצוא סבירות גבוהה ויסודית ברצונה של המנוחה לצוות את רכושה כפי שציוותה.
יתר טענות המתנגדים נדחו אף הם. |
| חזרה למעלה |
|
| כתבי טענות |
|
|
|
|
|
