נשאלת השאלה אפוא, מכח איזו הוראת חוק ביקשו השוטרים מהנאשם להזדהות?
לדידו של ב"כ המאשימה התשובה נעוצה בהוראת
סעיף 2 לחוק החזקת תעודת זהות והצגתה, התשמ"ג-1982 (להלן: "חוק החזקת תעודת זהות")
הקובע:
"תושב שמלאו לו 16 שנים חייב לשאת עמו תמיד תעודת זהות ולהציגה בפני קצין משטרה בכיר, ראש רשות מקומית, שוטר או חייל במילוי תפקידם, כשידרשו זאת ממנו".
בטרם דיון בנפקותו של
סעיף 2 הנ"ל, רואה להביא את לשון
סעיף 69 לחוק המעצרים:
"הוקנתה בחיקוק הסמכות לחפש במקום, בכליו או על גופו של אדם, או
הסמכות לדרוש מאדם הצגת מסמכים, רשאי בעל הסמכות לעכב אדם או כלי רכב כדי לאפשר את החיפוש או העיון במסמכים,
וכן רשאי הוא לדרוש מהאדם למסור את שמו ומענו". (ההדגשות אינן במקור).
קרי, הרשות לעכב אדם כדי לעיין במסמכים או כדי לדרוש ממנו למסור את שמו ומענו נתונה אך למי שהסמכות הוקנתה לו בחיקוק, במפורש ולא
במשתמע.
בת"פ 14037-03-09
מ"י נ' יצחק נסים (4.10.11)(להלן: "פס"ד נסים") דנתי בשאלת נפקותו של
סעיף 2 לחוק החזקת תעודת זהות והבעתי דעתי כי הוא אמנם מטיל על האזרח את החובה לשאת תעודת זהות ולהציגה בפני קצין משטרה בכיר, ראש רשות מקומית, שוטר או חייל במילוי תפקידם, כשידרשו
זאת ממנו, אולם הוא אינו מתייחס לסמכות של הרשות וודאי שאינו מעניק לשוטר את הסמכות לפנות לכל אדם כרצונו, בהעדר כל עילה, על מנת לברר זהותו ולא ניתן לפרשו ככזה מכמה טעמים:
ראשית, כלל יסוד במשפט המנהלי ובשיטתנו המשפטית הינו כי
הרשות המנהלית רשאית לפעול רק בתוך ד' אמות הסמכות שהוקנתה לה בחוק, והיא אינה מורשית לבצע פעולה שהיא לא הוסמכה במפורש לעשותה (בג"צ 7455/05
הפורום המשפטי למען א"י נ' ממשלת ישראל (14.8.05)).
תחולתו של עיקרון חוקיות המִנהל חל במשנה תוקף ובמשנה חשיבות כאשר מדובר בפגיעה בזכות יסוד מוכרת ומשכך נקבע כי כאשר הפעולה המנהלית
עלולה להביא לפגיעה בזכויות הפרט, אין הרשות יוצאת ידי חובתה בהצבעה על הוראת חוק כללית שיכולה להתפרש כמקור הסמכה לפעולתה ועל ההסמכה לפעולה להיות ברורה, מפורטת ומפורשת בחקיקה ראשית (בג"ץ
5100/94 הועד הציבורי נגד עינויים בישראל נ' ממשלת ישראל (6.9.99);
בג"ץ 355/79
קטלן נ' שירות בתי הסוהר (10.4.80); בג"ץ 6824/07
ד"ר עאדל מנאע נ' רשות המסים (20.12.10); ועע"מ 3782/12
מפקד מחוז תל אביב-יפו במשטרת ישראל נ' איגוד האינטרנט הישראלי (24.3.13)).
להבדיל מהרשות המנהלית, שכל מעשה שלה מחויב הסמכה בחוק (שאם לא כן, אזי אינו חוקי), הרי שהאדם הפרטי הנו בעל זכויות טבעיות והוא רשאי
לעשות ככל שעולה על דעתו אלא אם הוגבל לעשות כן בחוק (ראה ספרו של י. זמיר,
הסמכות המנהלית כרך א', מהדורה שניה, בעמ' 74).
שנית, פרשנות רחבה וגורפת של חוק החזקת תעודת זהות תרוקן
מתוכן את ההוראות הנוגעות לעיכוב בחוק המעצרים, אשר באו, כאמור, להסדיר ולהגביל את סמכות המשטרה לעכב אדם ברחוב כדי לברר את זהותו ומענו, כמו גם את יתר סעיפי החוק המקנים לשוטר סמכות לברר זהות אדם בתנאים מסוימים. חזקה על המחוקק כי לא השחית מילותיו לריק ולא קבע תנאים
לבדיקת זהות אדם אם ממילא סבר כי סעיף 2 לחוק החזקת תעודת זהות מקנה לשוטר סמכות לעשות כן ללא תנאי.
בהקשר זה יש לזכור, כי חוק המעצרים חוקק שנים רבות לאחר חוק החזקת תעודת זהות.
אני דוחה את טענת ב"כ המאשימה לפיה יש להבחין בין הדרישה להציג תעודת זהות לבין בירור זהותו של אדם, כמשמעו בחוק המעצרים. לשונם של
סעיפים 67 ו-69 לחוק המעצרים כוללת בגדר בירור הזהות הצגת מסמכים ולדידי, תעודת זהות
הינה מסמך כאמור.
לשם השוואה והמחשה, אתן הדוגמא אותה נתתי בפס"ד ניסים. טול לנגד עיניך את הוראת
תקנה 23 (א) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961 שעניינה ציות לשוטר ואשר קובעת:
"עובר דרך חייב לציית – להוראות שנותן שוטר במדים, שוטר שהזדהה בתעודת מינוי, או אדם הנמנה עם הג"א כשהוא בתפקיד רשמי בפועל מטעם
משטרת ישראל ובמדים..."
היעלה על הדעת שחובת הציות המוטלת על האזרח מקימה לשוטר סמכות להורות לאזרח לבצע כל שיעלה על דעתו, אך משום שעל האזרח הוטלה החובה
לציית?! ברי כי התשובה לכך שלילית.
זה המקום לציין כי בפס"ד נסים הבאתי דוגמאות להוראות חיקוק המקנות סמכות מפורשת לעכב אדם כדי לדרוש ממנו להזדהות וביניהן
סעיף 13ה (א) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952,
סעיפים 3(א) ו-4 לחוק סמכויות לשם שמירה על בטחון הציבור, התשס"ה-2005 ועוד.
כן התייחסתי לע"פ 617/80
למברטו נ' מ"י (8.1.81), בו קבע בית המשפט העליון בשנת 1981 כי החוק להארכת תוקף של תקנות שעת חירום (החזקת תעודת זהות והצגתה), תשל"א - 1971 (אשר נוסחו זהה עקרונית לנוסח חוק החזקת תעודת זהות) מקנה לכל שוטר סמכות במילוי תפקידו לדרוש הצגתה של תעודת זהות מכל
אדם, אף בלי שנתעורר בלבו לפני כן חשד שבוצעה עבירה, ברם ציינתי כי מאז ענין למברטו, משנחקקו חוקי היסוד, שקבעו כי זכויות האדם לפרטיות, לכבוד ולחופש תנועה הנן זכויות יסוד ופגיעה בהן תוכל להיעשות אך ורק על פי חוק, או מכח הסמכה מפורשת בו, לתכלית ראויה ובמידה שאינה
עולה על הנדרש, יש ליתן פרשנות שונה לסעיף 2 בחוק החזקת תעודת זהות.
על רקע השינוי בהלך הרוחות אף הוקמה ועדת משנה בראשותו של השופט ד. לוין שתפקידה היה לבחון את מכלול סמכויות האכיפה שבידי המשטרה,
לרבות סמכות העיכוב. בהצעת החוק שהכין השופט ד. ביין (כתוארו אז), תוך התייחסות לתנאי פסקת ההגבלה שנקבעה בחוקי היסוד, נקבע כי העיכוב יבוצע רק למטרות המפורטות בחוק וביניהן בירור זהותו של אדם (ראה הצעת
חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - עיכוב, מעצר ושחרור) התשנ"ה- 1995, ה"ח 2366, ח בהדר א' התשנ"ה). הצעת החוק היא שהולידה בסופו של יום את חוק המעצרים.
על רקע האמור ולאחר שהפניתי לבג"ץ 8070/98
האגודה לזכויות האזרח נ' משרד הפנים (10.5.04), שהגדיר את הזכות לפרטיות כבעלת שני פנים (האחד - זכותו של האדם לנהל את אורח החיים בד' אמות ביתו, בלא הפרעה מבחוץ, והשני - החשש מפני כוחה העודף של המדינה, שתרכז בידיה מידע רב לגבי אזרחים ותושבים ותעשה שימוש
לרעה באותו מידע), הבעתי דעתי כי עיכוב אדם לבירור זהותו, ללא כל עילה שבדין, פוגע בזכויותיו החוקתיות לחירות ולפרטיות שכן כפי שאף נפסק כבר בעבר - בעצם הצגת תעודת זהות בפני שוטר יש כדי להגביל את חופש התנועה ולחשוף מידע אישי על אדם (ראה לעניין זה את
בג"ץ 6824/07
ד"ר עאדל מנאע נ' רשות המסים (20.12.10)).
הדברים מקבלים משנה תוקף לאור קביעת בית המשפט העליון ברע"א
4672/14 יהודה גליק נ' מדינת ישראל (6.1.15) באשר למעמדה הרם של זכות הפרט לחרות אישית:
"אין צורך להרחיב בדבר מעמדה הרם של זכות הפרט לחרות אישית. מדובר בזכות חוקתית, ראשונה במעלה, המעוגנת מפורשות בסעיף 5 לחוק יסוד:
כבוד האדם וחירותו, וכפי שקובע סעיף 1 לאותו החוק: "זכויות היסוד של האדם בישראל מושתתות על ההכרה בערך האדם, בקדושת חייו וביותו בן חורין"".
אני ערה לעובדה כי מאז ניתן פס"ד נסים, נשמעו דעות שונות הן בבתי משפט השלום והן בבתי המשפט המחוזיים, אולם אני סבורה כי אין באותן
דעות כדי להוביל למסקנה שונה או לשנות את עמדתי, שכן אין הנסיבות באותם תיקים דומות לענייננו דכאן, ואפרט...
... לאור שפורט לעיל, נותרת אני איתנה בדעתי כי סמכות המשטרה לדרוש מאזרח להזדהות יכולה להיות מוקנית או מוענקת אך בחיקוק מפורש
וסעיף 2 לחוק החזקת תעודת זהות אינו מעניק סמכות כזו (השווה לעניין זה את הכרעת דינו של כבוד השופט שגיא בת"פ
(ת"א-יפו) 20039-09-13 מדינת ישראל נ' נידם (3.3.14), שם אמנם לא נדון
סעיף 2 לחוק החזקת תעודת זהות, ברם דובר בנסיבות דומות, בהן הנאשם רכב על אופניו בשעת לילה מאוחרת, עוכב על ידי שוטר על מנת להזדהות ובית המשפט דן בשאלה האם התקיים יסוד סביר לחשד
שהצדיק עיכובו של הנאשם).
איתי פרוסט, עו"ד |
ממונה על עניינים פליליים (ראש צוות כלכלי) בפרקליטות מחוז תל-אביב פלילי
| 03-6970222 :Tel| פנימי
Fax: 03-6919108| 192
חישבו על איכות הסביבה בטרם תדפיסו מייל זה
P
הודעת דואר אלקטרוני זו והקבצים המצורפים לה נועדו באופן בלעדי לידיעתו של הנמען והם עשויים להכיל מידע סודי המוגן מכוח חוק. קריאת תוכן הודעה זו
וצרופותיה, הפצתם, שליחתם, הדפסתם ו/או כל שימוש אחר בהם וכן הסתמכות על תוכנם, על ידי אדם ו/או גוף שאינם הנמען של הודעה זו הינם אסורים בהחלט. אם קבלתם הודעה זו בטעות, אנא צרו קשר עם השולח בטלפון האמור לעיל והשמידו את ההודעה וצרופותיה ממחשבכם מבלי לעשות בהם
כל שימוש. תודה