שלום לכולם,

 

מצ"ב פסק דינו של כבוד השופט קירש מבית המשפט המחוזי בת"א, שניתן אתמול בעניין ערעור חברת אוסקר גרוס נ' מע"מ ומס קניה ת"א.

מצ"ב פסק דינה של כבוד השופטת ירדנה סרוסי מבית המשפט המחוזי בת"א שניתן לפני חודשיים בעניין ערעור חברת טיביסי נ' מע"מ גוש דן.

 

שני התיקים עוסקים בתחולת סעיף 30(א)(5) לחוק מע"מ, ובשניהם נדחו הערעורים תוך חיוב המערערות בהוצאות.

בעניין אוסקר גרוס, ביהמ"ש נדחה ערעור על חיוב במס עסקאות בסך של 4.7 מיליון ₪ (קרן מס).

המערערת היא חברת בת של חברת אוסקר גרוס האמריקאית. חברת האם היא חברה בבורסה בניו יורק ומעניקה שירותי ברוקראז' בחו"ל.

המערערת מספקת בישראל שירותים לביצוע פעילות מסחר בני"ע עבור גופים מוסדיים ישראלים, כגון: בנקים, חברות ביטוח, קופות גמל, קרנות פנסיה, קרנות השתלמות.

המערערת דיווחה על עסקאותיה כחייבות במס בשיעור אפס לפי סעיף 30(א)(5) לחוק מע"מ. לטענתה, היא מספקת שירותים אך ורק לחברת האם הזרה. המערערת נמנעה מלמסור למשיב מסמכים שנדרשו, ובפרט הסכמים עליהם חתמה עם לקוחות ישראלים, והמשיב נאלץ לפנות ללקוחותיה של המערערת לצורך השגת הראיות.

לאחר איסוף הראיות המאומץ, המשיב קבע בהחלטתו, כי עסקאותיה של המערערת חייבות במס בשיעור מלא, שכן ניתן שירות, נוסף על חברת האם הזרה, גם ללקוחות ישראלים בישראל.

 

ביהמ"ש קבע, כי המערערת מעניקה שירותים ללקוחות ישראלים בישראל, ובין היתר, קבלת פקודות רכישה ומכירה של ני"ע באמצעות שיחות טלפון, דוא"ל וצ'אט לצוות סוחרים שהועסק ע"י המערערת בת"א. נקבע כי המערערת הפעילה חדר עסקאות וחדר עורפי שעסק בבדיקות, התאמות, דיווחים ותיקון שגיאות. עוד נקבע, כי נמסרו אישורים ללקוחות הישראלים על השלמת ביצוע העסקאות. נקבע כי כל בירור שנדרש על ידי הלקוחות הישראלים נעשה מול הצוות הישראלי בלבד. עוד נקבע, כי המערערת העבירה מחקרים שונים לידיעת הלקוחות הישראלים, וכי ערכה כנסים בישראל וארגנה שיחות ועידה עבור הלקוחות הישראלים.

 

נקבע כי המערערת היוותה חוליה בלתי זניחה בשרשרת מתן השירותים ללקוחות הישראלים, והיוותה חוליה נחוצה לצורך מתן השירותים. זאת, בפרט נוכח העובדה שחברת האם בחרה להציב בישראל נוכחות עסקית מטעמה במשך שנים רבות ולא הסתפקה בקליטת פקודות "מרחוק" ולא בחרה לטפל בלקוחות הישראלים באמצעות צוות שממוקם במדינה אחרת. הוכח, כי המערערת שימשה ככתובת זמינה ונוחה ללקוחות הישראלים, והיתרונות שלה כנציגה מקומית נבעו מהיכולת לנהל עסקית בשפה העברית, ממתן מענה להפרשי השעות בין ישראל לארה"ב, מהיכרות עם צרכי המגזר המוסדי בישראל ומהאפשרות לטפח קשרי עבודה הדוקים וקבועים עם הלקוחות הישראלים. נקבע, כי די היה בתפעול חדר העסקאות והחדר העורפי כדי לשלול את האפשרות של תחולת סעיף 30(א)(5) לחוק מע"מ.

 

נקבע כי לנוכח הסכמים והצעות למכרזים עליהם חתמה המערערת (שהושגו ע"י המשיב מלקוחות המערערת), קבוצת אוסקר גרוס ראתה עצמה כמקשה אחת, כאשר בישראל מצוי מנגנון המופקד על הקשר היום-יומי עם הלקוחות הישראלים. נדחתה טענת המערערת לפיה היא שימשה כ"קול סנטר" בלבד, תוך שנקבע כי לא מדובר במתן תמיכה מזדמנת במקרים ספורדיים או חריגים אלא בטיפול בזרימה מתמדת של פקודות קניה ומכירה של ני"ע ובדיקת ביצוען, כאשר המערערת היא חוליית הקשר הבלעדית של אוסקר גרוס כלפי הלקוחות הישראלים. ניתוח מעמיק יוחד לדוגמאות שהשיג המשיב להתכתבויות בצ'אט של בלומברג בין הלקוחות הישראלים לבין נציגי המערערת, המלמדים, בין היתר, על העלאת ידיעות כלכליות שוטפות רבות לתשומת לב הלקוחות הישראלים.

 

נקבע כי אין בעובדה שהמערערת לא קיבלה כל שכר מהלקוחות הישראלים כדי לחייב את המסקנה שהמערערת לא נתנה שירותים גם ללקוחות אלו, שכן המשלם עבור השירות אינו תמיד מקבל השירות הבלעדי, וכן יש לשער שגובה העמלות שנגבו מהלקוחות נקבע, בין השאר, לאור העלויות הכרוכות בהחזקת המנגנון בישראל, בקרבת הלקוחות. ביהמ"ש דחה את טענת המערערת, כי הטלת מע"מ בשיעור מלא פוגעת ביכולתה להתחרות בחברות זרות דומות שאינן חייבות באותו מיסוי. נקבע, כי סעיף 30(א)(5) נועד לעודד ייצוא שירותים ולהקל על עוסקים ישראלים המתחרים עם גורמים זרים. אולם כאן עסקינן בעסקאות שמהותן הפוכה, דהיינו שירות שניתן ע"י אוסקר גרוס לגופים מוסדיים ישראלים. ביהמ"ש דחה את טענת המערערת, כי היא יכולה היתה למקום את פעילותה בכל מקום בעולם, וקבע כי אוסקר גרוס קיבלה החלטה מסחרית כבר בשנות השישים של המאה הקודמת להחזיק משרד קבוע בישראל ולא הוכח כי ניתן היה להעניק את אותה רמה והיקף של שירותים ללא נוכחות בישראל.

 

באשר להסכם שומה עם המשיב לשנות המס 2004 - 2006, לפיו רק 22.5% מעסקאות המערערת חייבות במס בשיעור מלא, שהמערערת טענה שהוא סותר את קביעות המשיב ותואם את דיווחיה לאורך השנים, נקבע כי בהסכם צוין במפורש שהוא חל עד לתום שנת המס 2006 ולאחריה כל היה צד חופשי לטעון את טענותיו. עוד נקבע, כי המשיב לא היה חייב להצביע על שינוי נסיבות כדי להצדיק בחינה מחדש של הסכם הפשרה לאחר פקיעת תוקפו, וכי העובדה שהמערערת בחרה להמשיך ולפעול בהתאם להוראות ההסכם חרף פקיעת תוקפו, אינה מקימה נגד המשיב טענת השתק, מניעות או הסתמכות. כן נדחתה טענת המערערת בנוגע להסכם שומה עם פשמ"ג לשנות המס 2007 - 2009, תוך שנקבע כי אין מניעה למנהל מע"מ לטעון לעניין יישום סעיף 30(א)(5) ולקיום שירותים בישראל.

 

ביהמ"ש קבע, כי אין מקום לבטל את החלטת המשיב בהשגה בשל טענות המערערת לפגמים שנפלו בשלב ההשגה. יחד עם זאת, הוער כי התנהלות המשיב בשלב ההשגה לא היתה מושלמת ונוצר לקראת תום תקופת ההשגה לחץ מיותר שהקשה על הקשר בין נציג המשיב למייצגי המערערת, והקשה על הבאת הליך ההשגה לסיום מסודר ונאות. צוין כי המקרה הנדון ממחיש את השיבושים והקלקולים שעלולים להיגרם כאשר ההכרעה בהשגה מתקבלת "בדקה התשעים" בסמוך לפקיעת המועד למתן החלטה בהשגה. יחד עם זאת, נקבע כי כשלי המשיב לא מצדיקים את ביטול השומה.

 

בעניין טיביסי, נדחה ערעור על חיוב בסך של 640,000 ₪, תוך חיוב המערערת בהוצאות בסך 25,000 ₪.

ביהמ"ש קיבל את עמדת המשיב לפיה השירותים שסיפקה המערערת - של איתור וגיוס לקוחות ישראלים עבור בנק בגאורגיה וכן אספקת מידע וסיוע לאותם לקוחות ישראלים בישראל - חייבים במס בשיעור מלא, לאור סעיף 30(א)(5) לחוק מע"מ, מאחר וניתנו גם לתושבי ישראל בישראל- הלקוחות הפוטנציאליים של הבנק הגיאורגי.

בדומה לפסק דין אמריקה קאמפ של כבוד השופט קירש, נקבע כי יש לבחון האם הפעולות שנעשו על ידי העוסק עבור תושבי ישראל בישראל מהוות "שירות", אם לאו, עד כמה מהותי השירות שניתן, והאם יש בו כדי להצדיק את שלילת ההטבה. יש לבחון האם השירות שניתן הוא זניח וטפל באופן שאינו שולל את ההטבה.

ביהמ"ש קבע, כי אם ייקבע במקרה הספציפי שעסקת הבסיס היא מתן שירותים מתושב חוץ לתושבי ישראל בישראל, אזי יש לקבוע שגם העוסק, הפועל בשליחות תושב החוץ, נותן שירותים לתושבי ישראל בישראל. עוד נקבע, כי העוסק הוא ידו הארוכה של תושב החוץ.

במקרה הנדון, המערערת איננה מספקת שירותים טפלים/זניחים/שוליים שיש בהם כדי להעניק לה את ההטבה. צוין כי אם פעולותיה היו מסתכמות בעריכת כנסים ומפגשי התעניינות ללקוחות פוטנציאלים, כנראה שלא היה בכך כדי לשלול את הטבה, אך היא קיימה מספר פגישות עם הלקוחות, סייעה בהחתמה על טפסי פתיחת חשבון בנק, נתנה מענה לשאלות, הנגישה את המידע ללקוחות וכו'. נקבע כי אי מתן תקבול ישיר מהלקוחות הישראלים אינו מוכיח שלא ניתן להם שירות.

באשר לטענה בדבר תחולת סעיף 30(א)(7), ביהמ"ש חלק על הקביעה בפס"ד אופקים, וקבע כי אין לומר שבכל מקרה בו חל הסייג שבסעיף 30(א)(5) לחוק מע"מ, יש להסיק כי לא חלה ההטבה לפי סעיף 30(א)(7). אולם, נקבע כי במקרה הנדון לא מתקיים סעיף 30(א)(7) לחוק, שכן לא הוכח שניתנו שירותים בחו"ל, וממילא לפי הסכם השירותים העמלה ניתנה עבור מתן שירותים בישראל.