שלום לכולם,
ראו את פסק דינו של בית המשפט העליון מהיום.
תיק זה מספר את נסיבות הריגתו של קב"ט הישוב שערי תקווה ליאור פרחי ז"ל, בנסיונו למנוע כניסת שב"חים לשטחי ישראל.
בית המשפט המחוזי גזר 8 שנות מאסר, תוך הסתמכות על עובדות וראיות שלא בא זכרן בכתב האישום המתוקן אשר הוסכם בין הצדדים.
בית המשפט העליון חוזר על ההלכה החשובה בעניין חטיב וקובע כדלקמן:
בע"פ 3667/13
ח'טיב נ' מדינת ישראל (14.10.2014), הבהיר
השופט י' דנציגר, כי:
"הודאת הנאשם בעובדות כתב האישום מבטאת את הסכמתו לעובדות ולנסיבות האמורות בו. יש בה משום הצהרה כי אין בעובדות ובנסיבות המתוארות בכתב האישום יותר מאשר
עשה וכן, בהתאם, כי לא נשמטה מכתב האישום עובדה או נסיבה שיכולה היתה להיות לו לעזר או להקל עמו. לכן, משהודה הנאשם בעובדות כתב האישום – לרוב לאחר שיח ושיג עם גורמי התביעה ובמסגרת הסדר טיעון – משקף כתב האישום את הסכמת הצדדים לאמור בו. לפיכך, נהיר כי כל חזרה מהסכמה
זו, שינוי שלה או הוספה לה בבחינת הנסיבות הקשורות בביצוע העבירה, תדרש לעמוד בתנאים מחמירים יותר – כפי שקובע סעיף 40י(ב)(2), שלא כסעיף 40י(ב)(1)" (שם, בפסקה 26).
"כך, בית המשפט רשאי להתיר למי מהצדדים (ולא רק לנאשם) להביא ראיות על נסיבות הקשורות בביצוע העבירה, שלא
נזכרו בכתב האישום, אם שוכנע כי לא היתה אפשרות להביא ראיות אלה בשלב בירור האשמה, או כדי למנוע עיוות דין. יוטעם, כי את הראיות החדשות יש להביא בשלב הטיעונים לעונש. כאשר מדובר בכתב אישום שהתקבל במסגרת הסדר טיעון, דרך המלך להוספת עובדות או נסיבות חדשות היא הכללתן,
בהסכמה, בכתב האישום המתוקן (ראו, בהקשר זה, ע"פ 7349/14 מדינת ישראל נ' פלונית
(14.5.2015), בפסקה 17 לפסק דינה של השופטת ע' ברון). ככל שלא נעשה כן בכתב
האישום, ניתן לפנות לבית המשפט ולבקש להביא ראיות כאמור, ובקשה זו תתקבל בנסיבות החריגות המפורטות בסעיף 40י'(ב)(2) (השוו, לע"פ 6802/14
פלוני נ' מדינת ישראל (6.1.2015) בפסקה 8 לפסק דינו של השופט
צ' זילברטל).
22. ובחזרה לענייננו. במקרה דנן, לא ביקש המשיב לכלול את העובדות או את הנסיבות החדשות בכתב האישום המתוקן, שהושג לאחר שיג ושיח בין הצדדים, שבמסגרתו הם עמדו על כל פרט ופרט המופיע
בכתב האישום. נראה, כי לא היתה כל מניעה לעשות כן בשלב המשא ומתן בין הצדדים, לוּ סבר הסנגור כי ניתן להגיע להסכמה בעניין זה. סביר להניח, אפוא, כי הסנגור נמנע מדרישה לכלול עובדות או נסיבות חדשות אלה בכתב האישום, מתוך הערכה כי המאשימה לא תסכים לכך, ואו אז לא ניתן
יהיה להגיע לכתב אישום מוסכם.
זאת ועוד. המשיב לא ביקש מבית המשפט את רשותו להביא ראיות בנוגע לעובדות או הנסיבות החדשות "בשלב
גזירת העונש", והטעמים לכך שמורים עמו. אין צריך לומר, כי לוּ הוגשה בקשה מעין זו וניתנה רשותו של בית המשפט לכך, היתה רשאית המאשימה לחקור את עדי המשיב ואף להביא ראיות לסתור,
מטעמה. מכל מקום, בית משפט קמא לא היה רשאי "לשאוב" את העובדות או הנסיבות
החדשות מתוך התשתית הראייתית שהוצגה בפניו, בשלב שבו כפר המשיב באשמה שיוחסה לו, ובוודאי שלא היה רשאי לעשות כן, בהעדר הסכמה מצד המאשימה. עיון בפרוטוקול הדיון, בשלב הטיעונים לעונש, מלמד כי התובע התנגד, פעם אחר פעם, לניסיונו של הסנגור להיזקק לעובדות או לנסיבות
שלא בא זכרן בכתב האישום, ולפיכך בית משפט קמא לא דק פורתא בציינו, כי מדובר בעובדות שאינן שנויות במחלוקת ושאינן עומדות בסתירה לנטען בכתב האישום המתוקן. יתירה מזו, בית משפט קמא ציין במפורש בגזר הדין, כי "בשלב
בירור הראיות שאליו הגענו עד אשר גובש הסדר הטיעון, טרם מוצתה הבחינה הראייתית של האפשרויות אשר עמדו בפני [המשיב]
עובר לפגיעה במנוח, כדי למנוע את הפגיעה במנוח" (פסקה 53 לגזר הדין). אם
אלו הם פני הדברים, כיצד יכול היה בית משפט קמא להסתמך על עובדות או נסיבות חדשות שלא לובנו עד תומן, בשלב שבו התנהלו ההוכחות, עובר להסדר הטיעון?
העולה מן המכלול הוא, כי בית משפט קמא לא היה רשאי להוסיף לכתב האישום עובדות או נסיבות חדשות שלא נזכרו בו, ולצורך
הדיון בערעור המדינה שלפנינו, מן הראוי להיזקק לעובדות המפורטות בכתב האישום המתוקן, ולהן בלבד."
לעניין התנהגותו של המנוח קבע בית המשפט העליון:
"אשר להתנהגותו של המנוח עצמו, אינני סבור, כפי שניתן להסיק מדבריו של בית משפט קמא, כי מדובר במעין "אשם תורם", בשל כך שהמנוח נטל על עצמו סיכון בלתי סביר.
נזכיר, כי בשלב הראשון נעמד המנוח במרכז הכביש כדי לנסות ולעצור את המשיב שנמלט מפני החיילים. רק כאשר הרכב החל לנסוע במהירות לעברו, שלף המנוח את אקדחו ודרך אותו, בניסיון למנוע את הפגיעה בו, דבר שלא צלח, למרבה הצער. סבורני, כי המנוח גילה אומץ לב רב בניסיונו למנוע
את ביצוע העבירה על-ידי המשיב ואף אם הסתכן במידה מסוימת, אין לבוא אליו בטרוניה על כי ניסה למנוע את הברחת השב"חים על-ידי המשיב. בנוסף לאמור לעיל, יש לזקוף לחובתו של המשיב גם את המלטותו, בנסיעה פרועה, מזירת האירוע מבלי לנסות ולהושיט עזרה למנוח, ואין לשכוח גם
את פעילותו הנמרצת של המשיב, כדי לשבש את מהלכי המשפט והחקירה."
סופו של יום, החמיר בית המשפט העליון את העונש, מבלי למצות את הדין ל – 11 שנות מאסר.
תודה לאופיר טישלר אשר הופיע בבית המשפט העליון ועשה מלאכה מצוינת.
אלון טנקג'י – פמ"מ