שלום לכולם,

בשעתו בתיק בעניין מושב תרום, בו התבקש סעד של ביטול הקפאת פרויקט ההרחבה, בית המשפט (כב' השופטת כנפי-שטייניץ) עורר מיוזמתו את נושא הסמכות העניינית, וביקש את עמדת המדינה בעניין. לאור ההחלטה התייעצתי טלפונית (לאחר משלוח מייל) עם אסנת מנדל ואביטל סומפולינסקי ממחלקת בג"צים (שטיפלה בעניין קשור, למיטב זכרוני). אביטל היתה בדיעה שמכיוון שהמשמעות של הסרת ההקפאה היא חתימה על חוזים עם מומלצי האגודה, הרי שאנו מצויים במישור החוזי-אזרחי ולא הבג"צי. אסנת קיבלה את עמדתה, והוחלט שלא נטען להעדר סמכות עניינית בדיון בפני השופט פרקש (אליו הועבר התיק). הודעתי זאת לשופט פרקש, והוא לא התעכב על עניין הסמכות.  

לדעתי האישית (אז והיום), לא ניתן להשקיף על הסיטואציה כאילו אנו מצויים בשלב טרום חוזי, כמו לדוג' מו"מ לקראת חתימה על חוזה. מדובר בתקיפה ישירה (להבדיל מתקיפה עקיפה) של החלטה מינהלית של המינהל בכובעו כרשות ציבורית האמונה על ניהול מקרקעי המדינה, לא לאפשר הליכי הרחבה במושב לאור חשדות להתנהלות בלתי תקינה של האגודה השיתופית והחברה המנהלת את פרויקט ההרחבה.  למעשה, אין יריבות (במשמעותה האזרחית) בין המינהל לבין המומלצים, שכן כלל אין יחסים בין המינהל למומלצים כל עוד לא נחתמו חוזים עימם. לרוב, עד קבלת המלצת האגודה, זהות המומלצים כלל אינה ידועה למינהל. למומלצים יש יחסים חוזיים עם האגודה והחברה המנהלת את ההרחבה בלבד. האגודה רק ממליצה למינהל להתקשר בחוזים עם המומלצים במידה שאלה יעמדו בכל התנאים והנהלים של המינהל; עם זאת נהלי המינהל קובעים במפורש שכאשר עולים חשדות לכספים אסורים יש להקפיא את הליכי ההרחבה.

יצוין, שבתיק תרום מתוך 36 תובעים, רק עם 4 (שתי משפחות) נחתמו חוזים, וגם הם לא טענו טענות מכח ההסכם, אלא טענות מינהליות כלליות. לאור זאת טענו להעדר יריבות. ביהמ"ש דחה את הטענה משני טעמים: ראשית, משום שהיריבות בין הצדדים אינה חוזית אלא מינהלית בעיקרה: "אין עסקינן בהכרח ביריבות "חוזית" בין הצדדים, אלא ביריבות הנובעת מהיותו של המינהל רשות מינהלית, שמפעילה סמכויות שלטוניות הנתונות לה כלפי האזרחים-המבקשים" (פסקה 55 לפסה"ד המצ"ב). שנית, משום שחלק (4?) מהתובעים כבר שילמו למינהל שוברי תשלום והיתר הם מומלצים. לא ניתן נימוק בפסה"ד לקביעה לפיה עובדת היותם מומלצים מקימה יריבות.

חשוב לציין, שלהחלטה לא לטעון להעדר סמכות עניינית נודעה משמעות קריטית מבחינת ניהול ההליך ותוצאותיו. בית משפט אזרחי לא תמיד קשוב לטענות מינהליות או מבין את משמעותן עד תום. בסופו של יום ביהמ"ש קיבל את התביעה, הורה על הסרת ההקפאה, ונאלצנו לחתום על חוזים בהתקשרויות חשודות על פניהן. יצוין, כי הוחלט להגיש ערעור על פסה"ד, ואף הוגשה בקשה לעיכוב ביצוע פסה"ד, אלא שהמועד להגשת הערעור נפל בתקופת שביתת הפרקליטים. משעבר המועד ולא הוגש הערעור, מחק בית המשפט את הבקשה לעיכוב ביצוע (הכל עדיין במהלך השביתה), וכך כבר לא היה טעם בהגשת בקשה להארכת מועד בדיעבד להגשת הערעור משהסתיימה השביתה (כפי שנעשה במקרים אחרים).

בנוגע לתהייה של בית המשפט בתיק של עדי בעניין חלץ, מדוע המדינה מדברת לכאורה בשני קולות, חשוב להזכיר כמה עניינים: ראשית, בניגוד לכלל בדבר סמכות מקומית, העדר טענה בדבר חוסר סמכות עניינית לא מקנה סמכות לביהמ"ש. להיפך, על ביהמ"ש לעורר את הנושא מיוזמתו. בנוסף, ביהמ"ש לא יחייב רשות מינהלית שטעתה לחזור על טעויותיה. מכאן, שגם אם טעינו בכך שלא העלינו את הטענה בתיק של תרום, אין בכך כדי להשתיק אותנו מלטעון לחוסר סמכות עניינית בתיק של חלץ. בנוסף, העובדה שביקשנו לערער על פסה"ד בעניין תרום והודענו על כך גם לביהמ"ש, מוכיחה שלא השלמנו עם פסה"ד וסברנו שהוא שגוי. אחת השגיאות בפסה"ד נוגעת לדחיית הטענה בדבר העדר יריבות אזרחית.

בברכה,

אחוה