|
|
|
|
|
אם אינך רואה מייל זה לחץ/י כאן
לגרסת הדפסה
שיתוף הגיליון בפייסבוק 
|
| עליון |
| 1 [דיון אזרחי] [ביטוח] |
|
| עא 9226/17 ערן פולק נ' ALLIANZ VERSICHERUNGS-AG (עליון; נ' הנדל, מ' מזוז, ע' ברון; 28/07/19) - 21 ע' |
| עו"ד: פגי שרון, שרון שפר, קארין בר אל, עמית מור, אלעד לוי, בעז בן צור, דקלה סירקיס |
אכן, ככלל ערכאת ערעור לא תטה להתערב בקביעות העובדתיות ובממצאי המהימנות של ערכאת הדיון. ברם, במקרה הנדון חל החריג שעניינו הקשר בין הממצאים העובדתיים שנקבעו לבין המסקנה מהם; נמצא שלא רק שלא הוכח שאירע שוד יהלומים כנטען, אלא שגרסת המערער בנדון נסתרה בראיות פוזיטיביות; משנקבע שהאירוע הביטוחי לא אירע, מתייתר הדיון בטענות המשפטיות בדבר תחולת העיקרון הגלום בסעיף 25 לחוק חוזה הביטוח וטענת המרמה בנוגע לחוזה ביטוח יהלומים.
 דיון אזרחי – ערעור – התערבות במימצאים עובדתיים
ביטוח – חבות – מקרה הביטוח
ביטוח – חוק חוזה הביטוח – מרמה בתביעת תגמולים
ביטוח – תגמולי ביטוח – מרמה בתביעת תגמולים
.
ערעור נגד פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי אשר דחה את תביעת המערערים לקבלת תגמולי ביטוח מן המשיבות בגין שוד בו לטענתם נגנבו מהם יהלומים. לטענת המערערים נפלה טעות משפטית בדחיית התביעה על בסיס טענת המרמה. המערערים סומכים ידיהם על הקביעות העובדתיות של ביהמ"ש המחוזי לפיהן אכן התרחש שוד, אך מבקשים לשנות את ההכרעה המשפטית בדבר המרמה ביחס להיקף הרכוש שנשדד, לפיה די במרמה חלקית זו כדי לדחות את התביעה. המשיבות מסתייגות מן המסקנות העובדתיות שנקבעו בפסק הדין וסבורות כי לא הוכח שאירע שוד אך מבקשות שלא להתערב במסקנה המשפטית לפיה דין התביעה להידחות גם על סמך מעשה המרמה ביחס לשיעור הגניבה.
.
ביהמ"ש העליון דחה את הערעור בקבעו:
השופט הנדל –
כלל מושרש הוא כי בימ"ש זה, ביושבו כערכאת ערעור, לא ייטה להתערב בקביעותיה העובדתיות ובממצאי המהימנות של ערכאת הדיון. תפקידה של ערכאת הערעור אינו לבחון מחדש האם הוכחה התביעה או לערוך דיון מחודש בראיות, בעוצמתן או מהימנותן. כלל אי ההתערבות נטוע בתפקידה ומלאכתה של הערכאה המבררת. לזו יתרון על ערכאת הערעור בקביעת ממצאים עובדתיים כי היא, ורק היא, ראתה ושמעה את העדים ישירות. התרשמות במיטבה היא תולדה של מגע ישיר ובלתי אמצעי.
לכלל זה נקבעו ארבעה חריגים שיפים הן להליך האזרחי והן להליך הפלילי. בענייננו הדגש יושם על החריג שעניינו הקשר בין הממצאים העובדתיים שקבע ביהמ"ש לבין המסקנה מהם. במקרים בהם מסקנות הערכאה המבררת אינן מעוגנות בחומר הראיות ואינן עומדות במבחני הגיון, נכון יהיה להתערב. נפסק שבכל הנוגע למלאכת הסקת המסקנות מן הממצאים העובדתיים, אין לערכאת הדיון אותו יתרון המוקנה לה ביחס לקביעת ממצאים עובדתיים וממצאי מהימנות. לאמור, לא מדובר בכניסה פנימית לסיפור המעשה אלא בבחינה חיצונית של הקשר בין העובדות שנקבעו למסקנה העובדתית המסכמת. אף לפי אמות מידה אלו יהיה נכון להתערב רק בחריג בו הפגם יורד לשורשו של עניין ובמצב בו על פני הדברים המסקנה העובדתית המסכמת אינה מתיישבת עם העובדות שנקבעו.
נראה כי בפנינו חל החריג האמור. קביעותיו העובדתיות של בימ"ש קמא מעמידות את גרסת המערער 1 ("פולק") ביחס להשתלשלות האירועים בספק רב: גרסתו בדבר הכניסה למשרד עם שני האפריקאים נדחתה במפורש ונקבע כי הכניסה למשרד התבצעה מרצונו החופשי ומבלי אלימות כלפיו; נטרול האזעקה לקח זמן דומה לפעמים קודמות כך שהשלושה לא עמדו במסדרון את משך הזמן לו פולק טען; פולק לא נקט באמצעי בטיחות כגון בירור פרטים אודות הקונה ונציגיו, כפי שנהג בעסקה קודמת; גם משרדי חברת KD, בהם הייתה אמורה לכאורה להתבצע העסקה, לא היו מאובטחים בזמן שלפולק הייתה אפשרות לבצע את העסקה בבניין אחר, שהיה מאובטח ומוכר לו; המשרדים הללו אף לא היו מאובזרים כראוי; ספק רב אם היה קונה קונקרטי על הפרק כשפולק יצא מישראל להונג קונג לשם ביצוע העסקה; ואף אחד מלבד פולק עצמו לא ראה בעיניו יהלומים במשרדי KD מפאת בחירתו לבצע פעולות לבדו למרות שאלו היו פשוטות ולמרות ששותפו היה איתו על מנת לסייע לו בעסקה.
לכך יש להוסיף קביעות עובדתיות נוספות של בימ"ש קמא, שמטילות צל כבד על מהימנותו של פולק. נמצא כי אחת משתי הכספות במשרדי KD נמצאה לאחר השוד הנטען כשהיא נעולה וריקה. נקבע שממצא זה מעלה תמיהה שכן אין בסיס לקביעה כי השודדים השקיעו זמן ומחשבה בדאגה לנעול את הכספת לאחר ששדדו את תכולתה. נוסף על כך, מן האמור בפסק הדין עולה כי לפולק לקח מעל שעה וחצי להגיע ללחצן המצוקה לאחר שהשודדים עזבו את המשרד. למרות העובדה שהיה חבול וקשור, בימ"ש קמא ציין גם עובדה זו כמעלה שאלות היות וכל שהיה על פולק לעשות הוא לזוז מספר מטרים בודדים. גם בהנחה והוגבלה תנועתו נקבע שנראה כי תהליך זה אינו צריך לקחת יותר ממספר דקות.
ברי כי המסקנה הטבעית מכל אלו צריכה הייתה להיות כי המערערים לא עמדו בנטל המוטל עליהם להוכיח את התקיימות האירוע הביטוחי, דהיינו לא הוכח שאירע שוד במסגרתו נגנבו יהלומים בבעלות המערערים. בקביעתו כי המערערים כן עמדו בנטל זה מסתמך ביהמ"ש המחוזי בעיקר על עדויותיהם של הוניגמן (שותפו) ו-וונדי (מזכירתו) שראו את פולק לאחר השוד הנטען ועדותם נתפסה כמהימנה. אולם מתעוררת השאלה האם בכלל שני עדים אלה תומכים בעדותו של פולק בדבר התרחשות השוד. השניים העידו כי המשרד היה מבולגן וכי פולק היה חבול, מבולבל ונסער. אין בעדויות אלו כדי לשפוך אור על אירוע השוד עצמו, ואין בהן בכדי להסביר אפילו במקצת את היעדר ההיגיון הבולט בגרסת פולק לכלל האירועים או ליישב את הסתירות בה. למעשה, מלבד עדותו שלו עצמו, שמהימנותה רעועה בלשון המעטה, אין ראיות חיצוניות משמעותיות התומכות בגרסתו ויכולות להסביר את פעולותיו.
ביהמ"ש המחוזי ציין שהקביעה כי השוד התקיים נעשתה "לא בלי התלבטות". כמובן, התלבטות של קובע הממצאים העובדתיים אינה גורעת ממסקנתו הסופית ולפעמים להפך. אולם בנסיבות דנן עולה כי בימ"ש קמא נקט זהירות רבה מדי. המכלול, על היש ועל האין שבו, מוביל למסקנה שהשוד לא אירע. ודוקו, מסקנה זו אינה התערבות בממצאים העובדתיים הפרטניים אלא בנויה עליהם. פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי ביחס לתשובתו לשאלה אם התרחש שוד, אינה מנומקת כנדרש ואינה משכנעת.
ביהמ"ש המחוזי לא פסע בדרך הרגילה עת הגיע למסקנתו הסופית. תחת לעסוק בפתח הדברים בבירור העובדות, פונה תחילה פסק הדין לניתוח הסוגיה המשפטית בדבר מרמה בתביעת ביטוח. אמנם לבסוף נקבע כי די בפעולות של פולק לאחר השוד בכדי לקבוע שהמערערים פעלו בכוונת מרמה ביחס לרשימת הפריטים הגנובים, אך חלק ניכר מפסק הדין מוקדש לניתוח פעולותיו טרם השוד והשלכותיהן. התבססות על התנהגויות שבוצעו עובר לשוד על מנת לקבוע שהתקיימה כוונת מרמה, מוקשית מבחינת הגיון הדברים. הקביעה כי פעולות עובר לשוד מצביעות על תכנון להגיש תביעת מרמה לקבלת תגמולים מחברות הביטוח עבור יהלומים שנשדדו רק למראית עין, אינה עומדת לצד קביעה פוזיטיבית כי שוד בלתי צפוי אכן אירע. יוצא אפוא שפסק הדין קמא נושא על גבו מעין סתירה.
ככלל, הנטל להוכיח את האירוע הביטוחי מוטל על התובע. ברי כי המערער לא עמד בנטל זה. אולם אין לומר רק שהמערער לא הוכיח את טענתו על דרך השלילה, אלא גם כי גרסתו נסתרה מכוח ראיות פוזיטיביות חזקות דיין. משנקבע שהאירוע הביטוחי לו נטען לא אירע, מתייתר הדיון בטענות המשפטיות בדבר תחולת העיקרון הגלום בסעיף 25 לחוק חוזה הביטוח וטענת המרמה בנוגע לחוזה ביטוח יהלומים. ללא אירוע שוד אין תביעה. עם זאת, נמצא להעיר מספר הערות, למעלה מן הצורך.
צו חוזה הביטוח (קביעת סוגי עסקאות עליהן לא יחול החוק) מחריג את תחולתו של חוק חוזה הביטוח וקובע כי הוראות החוק לא יהיו תקפות בנוגע לחוזים לביטוח יהלומים. יתרה מכך, הצו קובע במפורש שהוראות החוק, למעט סעיפים 62 ו-69, לא יחולו על חוזה לביטוח יהלומים. המחוקק סבר איפוא שעל אף ההחרגה של חוזי ביטוח יהלומים מתחולת החוק ישנם סעיפים מסוימים שראוי וימשיכו לחול גם על עסקאות מסוג זה. עם זאת, סעיף 25 אינו נכלל בסעיפים אלו שהצו מונה.
מצד אחד, ניתן לסבור שהחרגת סעיף 25 מחוזה לביטוח יהלומים אינה סוגרת את הדלת מפני אימוץ כלל דומה לתוכן סעיף זה, מכוח עקרונות כלליים כגון תום לב. מצד שני, ניתן לתאר דוגמה מצב בו אדם טוען לאירוע ביטוח יהלומים על בסיס גניבה אך מוכיח רק מחצית הגניבה, בעוד לגבי החצי השני נקבע כי מדובר במרמה. למה יגרע חלקו לקבל את הסכום היתרה, אם אכן הוכיח שהוא זכאי לו על סמך האירוע הביטוחי שאירע? אמנם, המחוקק רשאי לקבוע הסדר כפי שקבע בסעיף 25 לחוק חוזה הביטוח לפיו מרמה, גם אם חלקית, מונעת זכאות באופן גורף. אך שאלה היא מה הנפקות כשהוא בחר שלא לנהוג כך, אף לגבי ביטוח יהלומים. ניתן להרחיב בסוגיה עם טענות מכאן או מכאן, אך משנקבע כי לא התרחש אירוע ביטוחי אין צורך לדון בשאלה המשפטית הנוגעת למרמה בדרישת שיעור תגמולי הביטוח על רקע אירוע ביטוחי שהתרחש. שאלה זו אינה מתעוררת כאן משלא התקיים אירוע שוד.
השופט מזוז –
מסכים ומבקש להוסיף שתי הערות קצרות משלימות.
ראשית, אשר לפעולות המחשידות בהן נקט המערער קודם לאירוע השוד הנטען, ניתן להוסיף את העובדה כי "השוד" אירע סמוך מאוד לאחר הרחבת הפוליסה, לבקשת המערער, לכיסוי של 10 מיליון דולר, כאשר ב"שוד" נשדדו כנטען יהלומים וכסף מזומן בשווי כולל של כ- 9.85 מיליון דולר.
שנית, אכן, סעיף 25 לחוק חוזה ביטוח אינו חל על ביטוח יהלומים, אך לקביעה לעניין המרמה בנוגע לחלק מהיהלומים שנתבעו יש השלכה ישירה גם על מהימנות תביעת המערער בנוגע ליתרת היהלומים. יודגש גם כי קביעת בימ"ש קמא שלא ניתן לשלול שאירע שוד, אינה כוללת קביעה פוזיטיבית של ביהמ"ש כי יתרת היהלומים שנתבעו אכן נשדדו. ראוי גם לציין כי במקרה דנן כללה פוליסת הביטוח הוראה מפורשת, הדומה להוראת סעיף 25 לחוק חוזה ביטוח.
השופטת ברון –
שותפה לחוות דעתו של השופט הנדל מכל אותם טעמים שהיטיב לפרט. |
| חזרה למעלה |
|
| 2 [משפט מינהלי] [בתי-משפט] |
|
| ברמ 7502/18 סלימאן חוסיין נ' משרד הפנים רשות האוכלוסין וההגירה (עליון; ע' פוגלמן; 28/07/19) - 6 ע' |
| עו"ד: רן רוזנברג, עדי לוסטיגמן, אמיר חסן |
השאלה אם המבקש בא בגדרי המדיניות המרחיבה של שר הפנים בענייני השבת תושבות (עליה הוצהר בעניין אלחאק), היא בעלת אופי יישומי ואינה מצדיקה בנסיבות דנן מתן רשות לערער.
משפט מינהלי – תושבות קבע – השבת רישיון שפקע
משפט מינהלי – כניסה לישראל – פקיעת רישיון קבע
משפט מינהלי – כניסה לישראל – רישיון לישיבת קבע
בתי-משפט – רשות ערעור – מתי תינתן
.
המבקש נולד בירושלים בשנת 1945, וקיבל רישיון לישיבת קבע בישראל בשנת 1972. בשנת 1975 עזב את ישראל, עבר להתגורר בארה"ב וקיבל בה מעמד של אזרח. משנת 1995 החל להגיע לביקורים בישראל לתקופות משתנות. בשנת 2015 הגיש בקשה לישיבת קבע. המשיב דחה את הבקשה. ערר שהגיש המבקש על ההחלטה נדחה ע"י ביה"ד לעררים. ערעור המבקש על פסק הדין נדחה ע"י בימ"ש לעניינים מנהליים. מכאן הבר"ע. המבקש טוען כי תושבתו נשללה באופן בלתי תקין וכי על המשיב להשיב לו את רישיונו.
.
ביהמ"ש העליון דחה את הבקשה בקבעו:
אמת המידה ליתן רשות לערער ב"גלגול שלישי" על החלטה של ביהמ"ש לעניינים מנהליים שדן בערעור על החלטה של ביה"ד היא מצמצמת, בשים לב לאופיו של ביה"ד ולמידת מקצועיותו ומומחיותו. לא נמצא כי יש הצדקה להיעתר לבקשות בהתאם לאמת המידה האמורה.
הטענה בדבר אי מניית שנות הישיבה בישראל של תושבי מזרח ירושלים עובר לשנת 1967 לצורך בחינת החריג השני למדיניות המרחיבה של שר הפנים בענייני השבת תושבות (עליה הוצהר בעניין אלחאק), היא שאלה עקרונית הראויה לעיון. אולם, אף אם נניח כי החריג השני אינו חוסם את דרכו של המבקש, אין בכך כדי לשנות מן התוצאה במקרה זה.
כפי שנקבע, ההחלטה בשאלה אם אדם שמר על זיקותיו לישראל תוכרע בכל מקרה ע"פ נסיבותיו. תוצאה זו נובעת מיישומה, בנסיבותיו הייחודיות של המקרה שבנדון, של מדיניות שר הפנים בדבר מתן רישיונות לישיבת קבע לתושבי מזרח ירושלים שתושבותם פקעה. מובן כי אין להסיק מכך כי זו תהא המסקנה בכל עניין ועניין והדבר תלוי בעובדות כל מקרה. לא נקבעה אמת מידה אחידה וקשיחה.
ע"פ הקביעות העובדתיות של הערכאות קמא, המבקש לא שמר על זיקותיו לישראל: הוא שהה בארה"ב כ-40 שנים וביקר בישראל לראשונה רק כ-20 שנים לאחר שעזב; מאז שנת 1995 הגיע לביקור פעמים ספורות, בהפרשים של מספר שנים ולתקופות של חודשים בודדים לכל היותר בכל פעם. שהותו המצטברת בישראל לאורך כל אותה תקופה היא כ-3 שנים וחצי בלבד. בנתון לכך, השאלה אם המבקש בא בגדרי המדיניות המרחיבה האמורה, היא בעלת אופי יישומי ואינה מצדיקה בנסיבות דנן מתן רשות לערער. לא היה במניית השנים עובר לשנת 1967 כדי לשנות מסקנה זו, שכן המבקש לא שמר על זיקותיו לישראל. טענות המבקש המכוונות לשמירת הזיקות לישראל נוגעות להכרעות עובדתיות, או למצער ליישום הדין בנסיבות המקרה. טענות ממין זה אינן מצדיקות מתן רשות לערער בגלגול שלישי. |
| חזרה למעלה |
|
| 3 [ראיות] [דיון אזרחי] |
|
| רעא 3670/19 פלוני נ' קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים (עליון; י' עמית; 28/07/19) - 11 ע' |
| עו"ד: דורון וימר |
על מנת להכריע אילו דו"חות חקירה הוכנו לקראת משפט ואילו הוכנו במהלך שגרת עיסוקו של מבטח, יש לבחון את נסיבותיו הקונקרטיות של המקרה. ניתן לקחת בחשבון, בין היתר, את נסיבות הכנת הדו"חות, כולל השאלה אם הדו"חות הוכנו לפני שנודע על עילת תביעה אפשרית; את המצוין בדו"חות עצמם או במסמכים נלווים; ולעתים אף את הפרש הזמנים שבין המאורע הביטוחי לבין מועד הכנת הדו"ח ומועד הגשת התביעה; העובדה שבע"ד עושה שימוש בדו"ח חקירה על מנת לגבש את עמדתו כפי שזו מוצגת בכתב הטענות, אין פירושה כי ויתר על החיסיון.
ראיות – חיסיון – מסמך שהוכן לקראת משפט
דיון אזרחי – גילוי מסמכים – עיכוב מועד הגילוי
.
המבקש נפצע בעת שקרסו עליו דפנות של בור שבתוכו עבד. הוא סבר כי הקריסה נגרמה עקב פעולות טרקטור שעבד בסמוך, ולכן פנה למשיבה 1 (קרנית) בדרישה לפיצויים לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים. לאחר שדחתה קרנית את תביעתו הגיש המבקש תביעה בבימ"ש השלום, וצירף אליה את נהג הטרקטור (המשיב 2) ומבטחת הטרקטור (המשיבה 3; מגדל) כנתבעים, לאחר שקרנית הגישה נגדם הודעות צד ג'. הבר"ע היא על החלטת ביהמ"ש המחוזי בגדרה התקבלה בר"ע שהגישה קרנית על החלטת בימ"ש השלום לפיה דו"חות החקירה של קרנית ומגדל, על תוצריהם, יימסרו לעיון ב"כ התובע.
.
ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה בקבעו:
ההלכות הנוגעות לנטיית בימ"ש זה שלא להתערב בסוגיות של חיסיון, בפרט כשמדובר בבקשה בגלגול שלישי, ידועות הן. הבקשה דנא אכן מעלה שאלה עקרונית, שטרם הוכרעה – האם חיסיון מסמכים שהוכנו לקראת משפט הוא מוחלט או יחסי, אולם לא נמצא צורך להכריע בה כעת אלא להותירה בצ"ע. זאת משום שגם אם מדובר בחיסיון יחסי, לא נמצאה בענייננו הצדקה מיוחדת להסרתו.
בימ"ש קמא דייק בציינו כי הלכת סוויסה, שעניינה בגילוי מאוחר, אינה רלוונטית לענייננו. יש לחזור להבהיר את הדברים. ראשית, חיסיון מסמכים שהוכנו לקראת משפט כשמו כן הוא. אין בע"ד יכול לאחוז בחבל בשני קצותיו: גם לטעון לחיסיון המסמך וגם לחשוף את המסמך במהלך המשפט בהתאם לנוחותו. שנית, הלכת סוויסה לא עוסקת בחיסיון מסמכים שהוכנו לקראת משפט אלא בדחיית המועד לגילוי המסמך. שלישית, בעת הגשת תצהיר גילוי מסמכים על בעל הדין לבור לו את המסלול בו ילך: לטעון לחיסיון המסמך או לטעון "לסוויסה" לגבי המסמך. רביעית, על בעל הדין לקחת בחשבון כי ככל שיטען בתצהיר גילוי מסמכים לחיסיון מסמכים שהוכנו לקראת משפט, הוא עלול ללקות בשתיים אלה: א. ביהמ"ש עלול שלא לקבל את טענת החיסיון ככל שימצא כי המסמכים לא עומדים במבחן המטרה הדומיננטית; ב. בעל הדין יהיה מנוע מלעשות שימוש במסמכים אלה. שהרי, בעל דין המכתיר מסמך מסוים בתצהיר גילוי המסמכים מטעמו כחסוי לא יוכל לעשות בו שימוש במהלך המשפט.
קרנית בחרה לטעון לחיסיון. חיסיון של מסמכים שהוכנו לקראת משפט יחול אם המטרה הדומיננטית של המסמך הייתה במסגרת ההכנות לקראת המשפט, כשהמסמך הוכן לקראת התדיינות משפטית צפויה בהסתברות ממשית, וככל שבעת גיבוש המסמך התקיימו צפי לניהול משפט וזיקה דומיננטית בין המסמך הנערך לבין המשפט הצפוי. על מנת להכריע אילו דו"חות חקירה הוכנו לקראת משפט ואילו הוכנו במהלך שגרת עיסוקו של מבטח, יש לבחון את נסיבותיו הקונקרטיות של המקרה. לצורך כך ניתן לקחת בחשבון, בין היתר, את נסיבות הכנת הדו"חות, כולל השאלה אם הדו"חות הוכנו לפני שנודע על עילת תביעה אפשרית; את המצוין בדו"חות עצמם או במסמכים נלווים; ולעתים אף את הפרש הזמנים שבין המאורע הביטוחי לבין מועד הכנת הדו"ח ומועד הגשת התביעה.
בענייננו, קרנית פנתה לחברת החקירות הפרטית כשנתיים וחמישה חודשים לאחר קרות התאונה, וכשישה חודשים בלבד לפני שהוגשה התביעה. יודגש כי המבקש הוא שפנה לקרנית בדרישה לפיצויים, כך שהחקירה לא נפתחה ביוזמתה של קרנית. במצב דברים זה ניתן להניח כי היה ידוע לקרנית שככל שתדחה את דרישת המבקש לפיצויים, תוגש תביעה שבמסגרתה תצטרך להסתמך על הדו"ח שהזמינה. דהיינו, כבר בעת הזמנת הדו"ח הייתה הסתברות ממשית להגשת תביעה.
המבקש טען כי בירור דרישות לפיצויים הוא חלק מעיסוקה של קרנית, ולכן יש להניח כי דו"ח החקירה הוכן כחלק משגרת עיסוקה. נראה כי ההיפך הוא הנכון, וקיימת מעין חזקה, ניתנת לסתירה, כי כאשר חברת ביטוח מעסיקה חוקרים מטעמה לברר נסיבות תאונה, הדבר נעשה כצפי להליך משפטי על מנת לבחון את מהימנות גרסת המבוטח. זאת להבדיל משמאי שנשלח ע"י חברת הביטוח, שאז ההנחה היא כי הדבר נעשה על מנת להעריך את הנזק לצורך תשלום תגמולי הביטוח. במקרה דנן מדובר בדוח חקירה "קלאסי" למקרים מעין אלה, ולאחר עיון בו לא נמצא כי נפל פגם בהחלטת ביהמ"ש המחוזי.
המבקש טען כי בימ"ש קמא שגה כשהכריע בעניין החיסיון מבלי לעיין בדו"ח. אכן, ברגיל ראוי כי ביהמ"ש יעיין במסמך במעמד צד אחד. ברם, דומה כי דו"ח החקירה שצורף לבקשה דנן עמד בפני בימ"ש קמא. משכך, אין לומר כי החומר הרלוונטי לא עמד בפניו כשהכריע בנוגע לחיסיון. לכל היותר ניתן לומר כי ביהמ"ש לא עיין בתוצרי החקירה, דהיינו בהקלטות ובתמלילים שביקש המבקש לקבל לרשותו. אך בהינתן שקרנית לא ביקשה להגיש את תוצרי הדו"ח כראיה, הקביעה כי חל חיסיון על הדו"ח חלה מיניה וביה גם על חומר הגלם ששימש להכנתו. אך גם אם נתייחס לדו"ח ולתוצריו בתור שני "מסמכים" נפרדים לעניין החיסיון, ברי כי התוצרים שהכינה קרנית לאחר הגשת התביעה ולאחר שביקש המבקש לעיין בדו"ח, נכללים במובהק בגדרי החיסיון של מסמכים שהוכנו לקראת משפט.
לאור האמור, אין להתערב בהכרעת בימ"ש קמא לפיה הדו"ח ותוצריו חסויים; כי לא היה מקום להורות מלכתחילה על גילוי הדו"ח; וכי אין מקום להורות כעת על גילוי תוצריו. אשר לשאלה האם הגשת הודעה לצד ג' מצדיקה את גילוי הדו"ח. כאמור, צד אינו יכול לטעון לחיסיון אך להגיש את הראיה החסויה או להסתמך עליה בכתבי טענותיו או בחוות דעת מטעמו, שאז יראו בכך ויתור על החיסיון. ודוק, העובדה שבע"ד עושה שימוש בדו"ח חקירה על מנת לגבש את עמדתו כפי שזו מוצגת בכתב הטענות, אין פירושה כי בעל הדין ויתר על החיסיון. במקרה דנן, כנראה, בעקבות דו"ח החקירה וחומרי הגלם ששימשו להכנת הדו"ח מצאה קרנית לשלוח הודעת צד ג'. לא רק שאין בשימוש זה בדו"ח כדי להצדיק את גילויו, להיפך. בכך עשתה קרנית שימוש קלאסי בדו"ח שהוכן לקראת משפט. |
| חזרה למעלה |
|
| עבודה אזורי |
| 4 [ביטוח לאומי] |
|
| בל (ת"א) 33612-06-17 לאה חסון נ' המוסד לביטוח לאומי (עבודה; רוית צדיק, נ.צ.: י' אביבי; 27/06/19) - 8 ע' |
| עו"ד: שרון אשל איילון, לירון דגון |
ביה"ד פסק כי, אין להורות על ביטול חוב ביטוח בריאות של התובעת לנתבע, שיסודו באי תשלום דמי ביטוח בריאות. עם זאת, נוכח התנהלות הנתבע, שהתעלם מפניות התובעת לקבלת הסבר בדבר מקור החוב וכן שיעור הניכוי מקצבתה, ומשלא זומנה התובעת לטעון כנגד כוונת הנתבע לקיזוז סכומים מקצבתה, חויב הנתבע בתשלום הוצאות התובעת.
ביטוח לאומי – קיצבאות – קיזוז
ביטוח לאומי – המוסד לביטוח לאומי – חובותיו
.
הדיון נסב אודות השאלה האם בדין התקבלה החלטת הנתבע על פיה לתובעת קיים חוב ביטוח בריאות, שיעורו וגובה הניכוי מקצבאות התובעת (זקנה ושאירים). לטענת התובעת הנתבע יצר חוב דמי ביטוח בריאות לאחר עדכון תאריך לידתה ומצא כי בשל טעותו לא נוכו דמי ביטוח בריאות לפי חוק ביטוח בריאות ממלכתי (להלן: חוק בריאות), עבור התקופה הרלוונטית לתביעה. לגרסת התובעת מדובר בטעות שהיא לא הייתה מודעת לה או אחראית לה, והמידע אודות נסיבות יצירת החוב הובהר לה רק בהליך זה.
.
בית הדין האזורי לעבודה (סגנית הנשיאה ר' צדיק ונציג הציבור י' אביבי) דחה את התביעה ופסק כי:
אין חולק כי נוצר חוב לתובעת שיסודו באי תשלום ביטוח בריאות ומשעה שהתובעת איננה טוענת כי פטורה היא מתשלום ביטוח בריאות, נקודת המוצא היא כי חלה עליה חובת תשלום דמי ביטוח בריאות, והדיון נסב אודות טענות התובעת בגין כשלי הנתבע, בגינם יש לבטל את החוב לטענתה.
הטענה העיקרית שהעלתה התובעת עניינה בהתנהלות הנתבע שלא נענה לפניותיה ולא הבהיר כיצד נוצר החוב ומדוע נקבע שיעור הניכוי אשר נקבע. אכן, נמצא כי פניות התובעת לנתבע לקבלת הסבר מדוע נוצר החוב ומדוע נוכה הוא בשיעור אשר נוכה, לא נענו. הנתבע התבצר בהחלטתו ללא מתן מענה או הסבר לשאלות התובעת, בניגוד למנהל ציבורי תקין וההלכות הכלליות של המשפט המנהלי החלות על הנתבע. היה על הנתבע לפעול לפי כללי המשפט המנהלי והצדק הטבעי מתוקפם חב הוא חובה מוגברת של אמון, שקיפות, תום לב והגינות בעת קבלת החלטות הנוגעות למבוטחים, ודאי החלטה מסוג זה ובנסיבותיו המקרה הנדון בו מדובר בקיזוז מקצבת זקנה ממבוטחת ילידת 1935, המתקיימת מקצבאות האוצר. בנסיבות, היה על הנתבע לשלוח לתובעת הודעת חוב מפורטת בה יובהר מקור החוב, כיצד נוצר והסיבה בגינה נוכה השיעור אשר נוכה. עם זאת, חרף מחדלי הנתבע והתעלמותו מפניות התובעת, אין מדובר בחוב אשר יסודו אינו ברור, שכן הוא יונק קיומו מהוראות חוק בריאות, עליהן לא ניתן להתנות. לפיכך, אין מקום לביטול החוב, אולם יש לחייב את הנתבע בהוצאות התובעת שנגרמו בשל מחדליו ואופן הטיפול בעניינה, שאף הובילו להגשת תביעה זו, שרק במסגרתה ובאופן חלקי הובהרה עמדת הנתבע. בנוסף, היה על הנתבע לזמן את התובעת ולהסביר לה את מקור החוב, לשמוע עמדתה ולבחון טענותיה בנושא.
אשר לטענת התובעת לעניין הפעלת סעיף 315 לחוק הביטוח הלאומי, בעת הפעלת הסמכות לנכות תשלומים שנוכו בטעות או שלא כדין על הנתבע להפעיל שיקול דעת הכפוף לביקורת שיפוטית. בענייננו אין מדובר בניכוי סכומים אשר שולמו בטעות או שלא כדין, אלא בניכוי סכומים שבדין היה על התובעת לשלם אולם עקב שגגה לא נגבו הם. לכן לא נמצא כי הנתבע פעל שלא כדין עת קבע כי קיים חוב ביטוח בריאות. הפגם שדבק בפעולות הנתבע עניינו בדרך התנהלותו מעת שהוחלט כי נוצר חוב, מבלי להבהיר לתובעת מדוע חבה היא בסכומים כלשהם, כיצד יגבו ובאיזה שיעור כל זאת, טרם יישום ההחלטה בדבר קיזוז כספים מקצבתה. לאור האמור, אין להורות על ביטול החוב אשר יסודו באי תשלום ביטוח בריאות. עם זאת, נוכח התנהלות הנתבע, הוא יחוב בהוצאות התובעת. |
| חזרה למעלה |
|
| 5 [עבודה] [קופות גמל] |
|
| קג (ת"א) 1195-07-17 דוד בן חיים נ' יוזמה קרן פנסיה לעצמאים בע"מ (עבודה; דורון יפת, נ.צ.: מ' נגר, א' שפירא; 26/06/19) - 10 ע' |
| עו"ד: אבנר בן חיון |
ביה"ד פסק כי, קרן הפנסיה הנתבעת זכאית לדרוש מהתובע-המבוטח, לצורך טיפול בבקשתו לקבלת קצבת זקנה, את צילום ספח תעודת זהות והמחאה מקורית, בהתאם להוראות תקנונה, וכי התובע לא שיתף פעולה עם הנתבעת בהמצאת שני מסמכים הנמצאים ברשותו, ומיאן להעבירם לידיה, ובדין נדחתה תביעתו.
עבודה – תגמולים – קרן פנסיה
קופות גמל – קרן פנסיה – המועד להתגבשות זכויות הפנסיה
קופות גמל – קרן פנסיה – תקנון הקרן
.
התובע, יליד 1.1.1950, פנה לנתבעת (להלן: קרן) בבקשה לקבלת זקנה בהגיעו לגיל 65. לצורך בדיקת בקשתו לקבלת קצבת זקנה מהקרן, נדרש התובע להמציא לקרן המחאה מקורית וצילום ספח תעודת זהות. מאחר שהתובע לא המציא לקרן את המסמכים המבוקשים, נסגר הטיפול בבקשתו. מכאן התביעה. עיקר הדיון נסב אודות השאלה האם קרן פנסיה זכאית לדרוש ממבוטח, לצורך טיפול בבקשתו לקבלת קצבת זקנה, את צילום ספח תעודת זהות והמחאה מקורית.
.
בית הדין האזורי לעבודה (השופט ד' יפת ונציגי הציבור מ' נגר, א' שפירא) דחה את התביעה ופסק כי:
הוראות תקנון הקרן, החל במועד הגעת התובע לגיל פרישה, קובעות כי הקרן רשאית לדרוש מהמבוטח, טרם תשלום הקצבה, להמציא לה תעודות המזהות את האדם או כל מסמך אחר. ספח תעודת הזהות, המכיל פרטים אישיים עונה להגדרה תעודות המזהות את האדם, וליתר דיוק את הסטטוס המשפחתי שלו. כך גם המחאה מקורית, שכן הדבר נועד למנוע מקרי זיוף. תכלית הסעיף נהירה. בעת פטירת פנסיונר, קרן הפנסיה תשלם קצבת שאירים בשיעור של 100% מהקצבה ששולמה לפנסיוני המנוח. לפיכך, ספח תעודת הזהות הכולל רישום מצב משפחתי רלוונטי לצורך בדיקת הסטטוס של המבוטח. שכן סכום פנסיית הזקנה של מועמד לפרישה פנסיה זקנה מחושבת לפי מעמדו האישי של העמית.
חלף שיתוף פעולה עם הקרן, שאינו דורש מאמצים מיוחדים, שכן מדובר בהמצאת שני מסמכים הנמצאים ברשותו, התובע, מטעמים שלא הובררו עד תום, עשה כל שלאל ידו על מנת שלא לקבל את הקצבה במועדה. למעלה משנה וחצי, התובע ישן על זכויותיו. התובע מיאן להעביר את המסמכים המבוקשים על ידי הקרן, ובנסיבות אלה, התובע אינו זכאי לפיצויי הלנה או לפסיקת ריבית והצמדה על תשלומי הקצבה ששולמו לו. התובע העדיף לקיים הליכים ארוכים בטענות לא ברורות, במקום להסדיר את העניין בפעולה פשוטה.
הקרן אינה מחויבת לשלם לו קצבת זקנה אוטומטית בהגיעו לגיל 65, שכן לפי התקנון, עמית יהיה זכאי לגמלת זקנה אם הגיע לגיל הזכאות לגמלת זקנה והתקבלה בקרן הודעתו בכתב על רצונו לקבל גמלת זקנה, וזאת לפחות 3 חודשים לפני מועד התחלת תשלום גמלת הזקנה. ודוק, ספק אם דרישה להגשת בקשה 3 חודשים לפני מועד התחלת תשלום גמלת זקנה היא דרישה סבירה, ומומלץ לקרן לבחון את הוראת תקנונה בעניין זה; התקנון קובע כי "הקרן תשלם לפנסיונר הזכאי לגמלת זקנה, את הגמלה מדי חודש בחודשו החל ב-10 לחודש שלאחר החודש שבו חל התאריך הקובע". כך פעלה הקרן בעניינו של התובע. כלומר זכאות לגמלה לחוד ומועד תשלומה לחוד. |
| חזרה למעלה |
|
| מנהלי |
| 6 [תכנון ובנייה] |
|
| עתמ (מרכז) 58775-06-18 הילת השרון השקעות בע"מ נ' המועצה הארצית לתכנון ולבניה (מנהלי; מנחם פינקלשטיין; 24/07/19) - 31 ע' |
| עו"ד: אלקס הרטמן, אמיר כספרי, נורית טביב, מיכל אגסי |
נדחתה עתירה נגד הההכרזה על מתחם הפאואר סנטר במתחם הירקונים כשטח חקלאי, בו אסור להשתמש למטרות מסחר. בתוך כך, נכשל ניסיונם של העותרים להכשיר את הבנייה שנעשתה ללא היתר.
תכנון ובנייה – ועדות התכנון והבנייה – התערבות בית-המשפט
תכנון ובנייה – ועדות התכנון והבנייה – המועצה הארצית
תכנון ובנייה – ועדות התכנון והבנייה – סמכויותיהן
תכנון ובנייה – תכניות – תכנית מיתאר
.
העותרות הגישו עתירה שבמסגרתה דרשו לבטל החלטה של המועצה הארצית לתכנון ובנייה כך שההכרזה על השטח שעליו בנוי מתחם הפאואר סנטר כחקלאי תבוטל. המרכז המסחרי נבנה ללא היתר, בעליו הורשעו, נקנסו ב-15 מיליון שקל ונקבע שהוא ייהרס אם לא יינתן לו היתר בנייה בדיעבד.
.
בית המשפט דחה את העתירה ופסק כלהלן:
מדובר בהחלטה סבירה ומבוססת מבחינה משפטית. היא התבססה על הגדרת המתחם כ"שטח פתוח" בתוכנית המתאר המקומית, וקבעה בצדק שהמסמך התכנוני (המיישם בצורה פרטנית את הוראות התוכנית) אינו יכול לגבור עליה, גם אם הוא מאפשר שימוש במתחם לפנאי ומסחר. המלצתה העדכנית של הועדה לשמירה על קרקע חקלאית ושטחים פתוחים מבוססת על קריטריונים ברורים והגיוניים, על עמדה סבירה ביחס למעמדו של המסמך התכנוני, ועל החשיבות הרבה המיוחסת לשמירת השטחים הפתוחים לרווחת הכלל. המלצה זו וכן אימוצה על-ידי המועצה הארצית נעשו בסמכות ובסבירות.
ניתן לשקול כאמור שיקולים נוספים פרט לצורך בשמירה על קרקע חקלאית ושטחים פתוחים, כך שבעצם שקילת השיקול הנוסף אין פסול. אכן, השיקול בדבר אי עידוד עבריינות הבנייה לא היה זניח או שולי, אך יחד עם זאת – החלטת המועצה הארצית עומדת איתנה גם בלעדיו. ההמלצות וההחלטה מבוססות משפטית וסבירות. |
| חזרה למעלה |
|
| 7 [ארנונה] |
|
| עמנ (מרכז) 36152-02-17 פוליגון נדל"ן בע"מ נ' מנהל הארנונה של עיריית פתח תקווה (מנהלי; אחיקם סטולר; 16/07/19) - 17 ע' |
| עו"ד: דב פישלר, דביר ליבוביץ, מורין ונונו |
בית המשפט קיבל ערעור שעניינו בסיווג נכסיה של המערערת לצורך גביית ארנונה. נפסק, כי הפרשנות הנכונה והראויה של הדיבור "שימוש אחרון", כאמור בסעיף 330(2) לפקודת העיריות, משמעותו השימוש האחרון שנעשה בנכס ובלבד שהוא עולה בקנה אחד עם הוראות הדין במועד הטלת החיוב.
ארנונה – סיווג נכס – לצורך חיובו בארנונה
.
המערערת הגישה ערעור מנהלי כנגד מנהל הארנונה בעיריית פתח תקווה שקבע כי יש לסווג את נכסי המערערת בסיווג תעשייתי לצורך גביית הארנונה. המערערת טוענת כי יש לבטל את קביעה זו, ולהורות על המשיב לסווג את נכסיה בסיווג חקלאי, ובהתאם, לחייבם בשיעור הארנונה המזערי לצורכי חקלאות. המחלוקת העיקרית עניינה בשאלה: מהו היישום הנכון של סעיף 330(2) לפקודת העיריות וכיצד יש לסווג את הנכס נשוא הערעור.
.
בית המשפט קיבל את הערעור ופסק כלהלן:
שגתה ועדת הערר כשפירשה את סעיף 330(2) פירוש מילולי-דווקני ובהתייחסה למילים האחרונות בלבד: "על פי השימוש האחרון שנעשה בבניין".
שגה המשיב הן בקביעתו כי תעריף "השימוש האחרון" מקשה יותר על בעל הנכס והן בטענתו כי המחוקק ביקש להכביד יותר על בעל נכס שנהרס או ניזוק יותר מאשר על בעל נכס ריק.
הפרשנות הנכונה והראויה של הדיבור "שימוש אחרון" משמעותו השימוש האחרון שנעשה בנכס ובלבד שהוא עולה בקנה אחד עם הוראות הדין במועד הטלת החיוב. בבוא המשיב להטיל ארנונה בהתאם לסעיף 330 (2) לפקודה, עליו לבחון את השימוש האחרון שנעשה בנכס, אך אם נמצא כי השימוש שנעשה אינו אפשרי על פי ההוראות התכנוניות שבתוקף, הרי שיש לחייב את בעל הנכס בתשלום ארנונה המזערי בהתאם לאופציות השימוש האפשריות על פי ההוראות התכנוניות התקפות במועד חיוב הארנונה. במקרה זה, כאשר וועדת הערר סיווגה את הנכסים בסיווג לתעשייה היא התעלמה מכך שהשימוש היחיד שניתן לעשות בנכסים הוא לצורכי חקלאות.
כאשר לא ניתן על פי הדין לעשות שימוש בנכסים לתעשייה כי אז אין לחייב את הנכסים הללו לפי סיווג תעשיה אלא לפי הסיווג המתאפשר על פני התב"ע, כלומר, בענייננו, על פי סיווג לחקלאות. |
| חזרה למעלה |
|
| 8 [תכנון ובנייה] |
|
| עמנ (מרכז) 47963-01-18 שרה יפת נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה ראשון לציון (מנהלי; צבי דותן; 01/07/19) - 15 ע' |
| עו"ד: תומר גור, יעקב ברכה |
האם יש להתערב בהחלטת ועדת ערר בשאלת אופן חישוב היטל ההשבחה?
תכנון ובנייה – היטל השבחה – חישובו
תכנון ובנייה – היטל השבחה – שומת היטל השבחה
תכנון ובנייה – היטל השבחה – קביעתו
.
המערערים הגישו ערעור במסגרתו תקפו את החלטתה של ועדת הערר, אשר דחתה את ערעורם על שומה מכרעת.
.
בית המשפט דחה את הערעור ופסק כלהלן:
לא קמה כל בעיה באשר לסמכותו של השמאי, שכן וועדת הערר בהחלטתה הראשונה הורתה לו מפורשות לשום את היטל ההשבחה לכל התכניות הרלוונטיות, ולצורך כך ברור שבסמכותו ואף מחובתו היה לדון ולהכריע בעניין היקף הזכויות ב"מצב החדש", בכל תכנית ותכנית, וכך עשה.
אין פגם בנסיבות מקרה זה בכך, שהשמאי לא קיים ישיבה במעמד הצדדים, לאחר שהעניין הוחזר אליו על ידי ועדת הערר, הואיל ועמדות הצדדים הובהרו ונתלבנו על ידי שני הצדדים היטב, עוד בדיונים שנתקיימו בפני השמאי טרם מתן השומה הראשונה.
אין פגם בנסיבות מקרה זה בכך, שהשמאי המכריע לא הציף בפני הצדדים את כוונתו לשנות את קביעתו המקורית, ולא נתן להם הזדמנות להתייחס לכך, שכן כאמור לא הייתה כל "קביעה" של השמאי בנקודה זו, בשומה הראשונה.
הטענה כי שמאי אשר קבע, לגבי המצב החדש, שומה העולה על זו שנקבעה אף על ידי שמאי הוועדה, חרג מסמכותו, נדחתה ע"י בית המשפט העליון. השמאי המכריע אינו קשור בדרך כלשהי לשומות השמאים מטעם הצדדים.
הכלל בהערכת שווים של מקרקעין הוא, שיש להעריך את המקרקעין לפי התכונות והשימושים התכנוניים שייתנו את השווי הגבוה ביותר. ההשבחה מחושבת בהתבסס על נוסחת שווי השוק, לאמור המחיר שהיה מתקבל כתוצאה מעסקה המתבצעת בשוק החופשי בין מוכר מרצון לקונה מרצון ובהתחשב בשימוש הטוב והיעיל ביותר בנכס
מבחן השימוש הטוב והיעיל ביותר קובע, כי יש לבחון את מכלול השימושים האפשריים, ולבחור את השימוש שייתן את ההנאה הכלכלית הגבוהה ביותר, שממילא ייתן גם את שווי השוק הגבוה ביותר למקרקעין. כך נהג השמאי המכריע במקרה זה, כאשר החליט, לאור סעיף 4.2 להוראות התכנית, כי השימוש הטוב והיעיל ביותר יהיה לחלק את החלקה, ששטחה 1,360 מ"ר, לשתי חלקות, ובכל חלקה להקים 2 יח"ד, ובסה"כ – 4 יח"ד. זוהי הכרעה שמאית באשר לשימוש המיטבי לצורך ניצול הזכויות שהתכנית מעניקה, ואין כל עילה להתערב בה.
מה שקובע, לעניין היטל השבחה, הוא אך ורק האם חלה עליית שווי של המקרקעין, עקב אישור תכנית. התוצאה של עליית השווי נצמדת למקרקעין, ואינה כרוכה בשאלה אם מי שמחזיק במקרקעין כבעלים או חוכר הינו בעל יכולת לממש את עליית השווי העולה מן התכנית. |
| חזרה למעלה |
|
| מחוזי |
| 9 [הגנת הצרכן] |
|
| תצ (ת"א) 30301-06-15 אספי יוסף נ' בזק בינלאומי בע"מ (מחוזי; רחמים כהן; 25/07/19) - 35 ע' |
| עו"ד: תומר אפלדורף, סלעית קולר, אייל בליזובסקי |
בית המשפט המחוזי קיבל בקשה לאישור תביעה ייצוגית נגד חברת בזק בינלאומי אשר עסקה בסוגיית משלוח חשבונית חודשית. בית המשפט התייחס למצב בו לקוח מתעלם מנתונים המפורטים בחשבונית החודשית או שלא פונה לחברה ולא טורח לברר מדוע הוא אינו מקבל חשבונית חודשית.
הגנת הצרכן – הטעיה – אי גילוי
הגנת הצרכן – הטעיה – אי גילוי מידע
הגנת הצרכן – תובענה ייצוגית – התנאים לאישורה
.
המבקש הגיש כנגד בזק בינלאומי בקשה לאישור תביעה ייצוגית בטענה כי החברה אינה מוסרת ללקוחותיה הודעה בכתב על העלאת מחיר העסקה, בתום התקופה הקצובה בה הוא תקף - אלא רק בהודעה למייל אותו היא בעצמה נתנה למבקש השירות. טענת המבקש הייתה שהוא ולקוחות החברה אינם מודעים לתיבת הדואר האלקטרוני הזאת, ושליחת חשבונית חודשית או הודעות אחרות לאותה תיבה אינה מאפשרת לבזק בינלאומי לשנות את התעריפים, משום שאין בשליחת חשבונית חודשית או הודעה אחרת לתיבת דואר אלקטרוני זו הסכמה מטעם הלקוח לתעריפים החדשים.
.
בית המשפט קבע כלהלן:
שעה שבפערי המידע בין החברה לבין לקוחותיה ידה על העליונה והיא זו המחזיקה במידע אשר יכול לתמוך בטענותיה, התשתית הראייתית שהניחה החברה אינה מספיקה לצורך הוכחת טענותיה בדבר קיום מדיניות סדורה, בעת שיחת ההצטרפות לצורך קבלת הסכמת הלקוחות לאופן משלוח תכתובות בזק. בהעדר נתונים כאמור לא ניתן להסיק שהחברה אכן מקבלת את הסכמת לקוחותיה למשלוח תכתובות בזק לתיבה האישית.
הקבוצה המיוצגת הינה כל לקוח של בזק בינלאומי אשר החברה התקשרה עמו בהסכם לתקופה קצובה, ואשר בחלוף התקופה הקצובה גבתה ממנו מחיר גבוה יותר עבור השירותים המסופקים לו על פי ההסכם וזאת מבלי שקיבל על כך הודעה מראש ובכתב ומבלי שנתן לחברה הסכמה לקבלת הודעות ועדכונים באמצעות דואר אלקטרוני וזאת בשבע השנים שקדמו להגשת הבקשה לאישור.
אי קריאת חשבונית חודשית עשויה להוביל למצב שהלקוח לא יקבל החזר כספי גם אם החברה טעתה וחייבה אותו ביתר. משעה שהמבקש לא קרא את מכתב ההצטרפות, לא עיין בחשבוניות שנשלחו אליו ולא דאג לקבל לידיו חשבוניות, אין לו להלין אלא על עצמו.
מצופה מצרכן, שיגלה אחריות בנוגע לחיובים בחשבונו ויבדוק את חיוביו מידי פרק זמן סביר. צרכן שאינו מקבל חשבוניות משך תקופה ארוכה, מעלה כאפשרות, שהוא זונח טענות אשר עלולות לצמוח לו, שהרי אין הוא מחזיק באסמכתאות הנדרשות לצורך הוכחת טענותיו. נראה, שקיים זמן סביר שבמהלכו צרכן אמור לבדוק חשבוניות, ומבלי לקבוע מסמרות מה ייחשב כזמן סביר, הרי שאי-תשומת לב לחשבוניות משך מספר שנים, כבעניינו של המבקש, חורגת מזמן זה, שהרי המבקש הבין שתקופת העסקה הקצובה היא בת שנה אחת.
המבקש לא הוכיח לגביו עילת תביעה אישית ולכן אין הוא יכול לעמוד בראש חברי הקבוצה. |
| חזרה למעלה |
|
| 10 [חברות] |
|
| תנג (ת"א) 47621-07-16 אמוץ חורב נ' בי קומיוניקיישנס בע"מ (מחוזי; רות רונן; 18/07/19) - 47 ע' |
| עו"ד: מושקוביץ ופולינגר, לשם פרמדר וגולדשטיין, אוריון ושטינמץ, גיסין ופרייליך |
בית המשפט אישר תביעה נגזרת נגד חברת בי־קום בגין חלוקה אסורה של דיבידנד. בתוך כך, פטר בית המשפט את נושאי המשרה והדירקטורים מהשבת הכסף, אך אישר את התביעה נגד אינטרנט זהב, בעלת השליטה בחברה.
חברות – דירקטורים – שיקול דעתם
חברות – דירקטורים – חובותיהם
חברות – חלוקה מעבר לרווחי החברה – מבחן יכולת הפרעון
.
המבקש הגיש בשמה של חברת בי-קומיוניקיישנס בקשה לאישור תביעה נגזרת. הבקשה הוגשה נגד בעלת השליטה בחברה והדירקטורים שלה. טענתו של המבקש היא כי הדירקטורים אישרו חלוקת דיווידנד שלא עמדה במבחן הרווח וכי המדובר לכן בחלוקה אסורה. לאור זאת עתר המבקש כי הדירקטורים יפצו את החברה בגין הנזק שנגרם לה לשיטתו כתוצאה מאותה חלוקה, וכי בעלת השליטה תשיב את החלק שקיבלה מתוך החלוקה האסורה.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
החוק קובע מבחן כפול לחלוקת דיבידנד: מבחן הרווח שמבטיח שהחלוקה תתבצע רק מרווחי החברה, ומבחן יכולת הפירעון שדורש שהחלוקה לא תפגע ביכולתה לפרוע את חובותיה. המבחן העיקרי הוא מבחן יכולת הפירעון. לכן, חברה רשאית לחלק דיבידנד גם אם היא לא עומדת במבחן הרווח, אלא שחלוקה כזו מותנית באישור בית המשפט. במקרה הנוכחי, החברה לא פנתה לבית המשפט.
רק סכומים שמקורם ברווח הנקי של החברה, בדו"ח הרווח והפסד, מותרים לחלוקה. אף שנוצר לבי־קום ערך כלכלי אמתי, מכירת מניות בזק דומה במקרה זה להנפקת מניות של בי־קום, שלגביה אין מחלוקת כי מדובר בפעולה מימונית בלבד ואינם מהווים רווח הניתן לחלוקה.
אין לקבל את טענת ההגנה של הדירקטורים להחלת כלל "שיקול הדעת העסקי". מטרת הכלל היא להגן על הדירקטורים מפני סיכונים עסקיים שנטלו, בתנאי שפעלו בתום לב, בהיעדר ניגוד עניינים ובאופן מיודע. אבל, הכלל אינו יכול להגן על דירקטורים שהפרו הוראה חוקית. חלוקה אסורה לא הופכת למותרת משום שהדירקטורים הפעילו שיקול דעת עסקי, בדיוק כמו שהכלל אינו יכול להכשיר כל הפרת דין.
יש לפטור מאחריות את נושאי המשרה בחברה, זאת בגלל שלא הוכח שהחלוקה האסורה גרמה נזק לחברה, ולא הוכח שהם הפיקו ממנה טובת הנאה. לעומת זאת, בעלת השליטה אינטרנט זהב הפיקה טובת הנאה מהחלוקה ולכן עליה להשיב את הדיבידנד. |
| חזרה למעלה |
|
| 11 [נזיקין] |
|
| עא (חי') 13173-02-19 הכשרה חברה לביטוח בע"מ נ' רחאני רימאח (מחוזי; בטינה טאובר, תמר נאות פרי, נאסר ג'השאן; 02/07/19) - 10 ע' |
| עו"ד: |
בית משפט המחוזי דחה ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בגדרו חוייבו המערערות והמשיבה מס' 2 בחיובים נפרדים, לשלם למשיבה פיצוי בגין נזקי גוף כתוצאה מתאונה שאירעה במהלך שיעור אצל המערערת מס' 2 כתוצאה מהתפרקות דלת זכוכית ממקומה ונפילתה.
נזיקין – נטל השכנוע – העברתו
נזיקין – נטל הראיה – הדבר מדבר בעדו
נזיקין – אחריות – בעל מקרקעין
.
ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה, בגדרו קיבל בית משפט קמא תביעת המשיבה מס' 1, וחייב את המערערות ואת המשיבה מס' 2 בחיובים נפרדים, לשלם למשיבה פיצוי בגין נזקיה ומכאוביה כתוצאה מתאונה. התאונה אירעה במהלך שיעור אצל המערערת מס' 2 כאשר פתחה המשיבה את דלת הזכוכית של הארון על מנת להוציא ממנו דברי קוסמטיקה, התפרקה דלת הזכוכית ממקומה ונפלה על ידה, וכתוצאה מכך נחבלה המשיבה.
.
בית המשפט דחה את הערעור ופסק כלהלן:
לצורך החלת הכלל "הדבר מדבר בעדו" ישנו צורך בהתקיימות שלושה תנאים. כאשר בית המשפט מגיע למסקנה כי שלושת התנאים מתקיימים, מועבר נטל השכנוע לכתפיו של הנתבע, אשר נדרש לשכנע כי "לא הייתה לגבי המקרה שהביא לנזק התרשלות שיחוב עליה" וככל שכפות המאזניים מעויינות לאחר שקמה תחולה לכלל – יזכה התובע בתביעתו.
המשיבה לא יודעת מהי הסיבה להתפרקות דלת הזכוכית בארונית ואין היא יודעת מהן נסיבות קרות הנזק. ידיעת התובעת כי הזכוכית התפרקה, אין בה כדי ללמד כי היא יודעת על הנסיבות אשר הביאו לקרות הנזק. אף התנאים השני והשלישי מתקיימים בנסיבות העניין. השליטה המלאה בארונית היתה בידי המערערת מס' 2; באשר לתנאי השלישי, אף הוא חל. תלמיד בבית ספר העושה פעולה פשוטה של פתיחת ארונית אינו אמור להיפצע, ומשכך, נראה, כי שאירוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר "עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה" מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה כלשון סעיף 41.
נטל השכנוע בדבר היעדר רשלנות מצד המערערת מס' 2 רובץ הוא עליה. המערערת מס' 2 לא הרימה את הנטל להוכיח כי לא התרשלה. כמחזיקת מקרקעין, היה עליה לדאוג כי אביזרים במקרקעין יהיו בטוחים ואין די בטענה כי רכשה את המוצר מבעל מקצוע.
אף בהתעלם מהוראות סעיף 41 לפקודת הנזיקין התרשלה המערערת מס' 2 כאשר לא בחנה אם הריהוט המצוי בבית הספר ואשר משמש התלמידות באופן תדיר הוא ריהוט בטיחותי וכי יכלה לעשות זאת באם היתה מתייעצת עם מומחה בטיחות בטרם תזמין את הריהוט שישמש את בית הספר ותלמידיו. קיים קשר סיבתי בין התרשלות זו לבין הנזק ומשכך עוולה היא עוולת הרשלנות. |
| חזרה למעלה |
|
| 12 [עונשין] |
|
| עפת (מרכז) 71239-12-18 אירית ליבה נ' מדינת ישראל (מחוזי; שמואל בורנשטין, עוז ניר נאוי, אבי גורמן; 02/07/19) - 6 ע' |
| עו"ד: |
לאור קבלת תיקון 133 לחוק העונשין, המעמיד כיום לרשות השופט 'ארגז כלים' גדול יותר; ותוך מתן דעת לערך קדושת החיים מחד, ולמחדלי החקירה המעלים ספק בדבר מידת אשמת המערערת מאידך; כמו גם בהתחשב בשיקולים נוספים לקולא, נמצא להורות כי המערערת תרצה 9 חודשי עבודות שירות חלף שבעת חודשי המאסר בפועל שנגזרו עליה, בגין הרשעתה בגרימת מוות ברשלנות באירוע של תאונת דרכים.
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: גרימת מוות ברשלנות
עונשין – ענישה – תיקון 113
עונשין – ענישה – דרכי ענישה: עבודות שירות
עונשין – ענישה – שיקולים
.
ערעור על גזר דין של ביהמ"ש לתעבורה במסגרתו הורשעה המערערת בגרימת מוות ברשלנות ונגזרו עליה 7 חודשי מאסר בפועל מאחורי סורג ובריח; פסילת רישיון; מאסר על תנאי; פסילה על תנאי ופיצוי למשפחת המנוח. לטענת המערערת, מוצדק להעדיף בעניינה מאסר בעבודות שירות.
.
ביהמ"ש המחוזי קיבל את הערעור בקבעו:
הענישה בעבירות של גרימת מוות ברשלנות באירוע של תאונת דרכים, היא עניין שאינו פשוט כלל ועיקר, שכן עסקינן דרך כלל בנאשמים נורמטיביים, שמעדו והתרשלו בהיסח דעת של רגע, כאשר אירוע שכזה הוא טרגדיה, בראש ובראשונה מבחינת הנפגע ובני משפחתו, אך גם מבחינתו של הפוגע. עם זאת, על הענישה לשקף את היחס לקדושת חיי אדם, כמו גם את הצורך להילחם בתאונות הדרכים.
בגזירת עונש המערערת שקל בימ"ש קמא שיקולים רלוונטיים לחומרה ולקולא. אשר למחדלי החקירה, נקבע כי אין מדובר במחדלים היורדים לשורש ההליך ומנעו ניהול הליך הוגן. לצד זאת הודגש כי חובת גורמי האכיפה להסיק את המסקנות הנדרשות שמחדל של אי בדיקת מצלמת הקסדה לא יחזור על עצמו, פגם שנבע מטעות בתום לב אך מצביע על אי סדר בפעולות החקירה, ויש להתחשב בו.
אכן מדובר במחדלי חקירה שיש להתחשב בהן. מחדלים אלו אמנם לא הותירו ספק באשר לאשמת המערערת, אך כן הותירו ספקות בנוגע למידת אשמתה, כפועל יוצא מהשאלה מה היה מיקומו המדויק של המנוח עובר לתאונה, שאלה שניתן היה לקבל עליה תשובה ברורה באמצעות המצלמה שהייתה על קסדתו; כמו גם כפועל יוצא משאלת אשמתו התורמת של המנוח בהתייחס לאופן חבישת הקסדה. שאלות אלו לא קיבלו ביטוי מספק במסגרת גזר הדין ויש בהם כדי להפחית את מידת אשמת המערערת.
כמו כן, מאז נגזר דין המערערת התקבל תיקון 133 לחוק העונשין, וניתן כיום לרצות עונש מאסר של עד 9 חודשים בעבודות שירות. אכן, אין דין מאסר המבוצע בעבודות שירות כדין מאסר מאחורי סורג ובריח, וברי כי גם מי שנדון למאסר לתקופה שניתן לרצותה בעבודות שירות, אין פירוש הדבר בהכרח כי ראוי להטיל עליו עונש זה. הקביעה לפיה המאסר ירוצה מאחורי סורג ובריח או בעבודות שירות היא קביעה נורמטיבית. עם זאת תוצאת התיקון היא כי 'ארגז הכלים' העומד כיום לרשות השופט גדול יותר.
בהתחשב במכלול השיקולים, ונוכח חוו"ד הממונה על עבודות שירות, נמצא להורות כי המערערת תרצה עונש של 9 חודשי בעבודות שירות, חלף שבעת חודשי המאסר לריצוי מאחורי סורג ובריח. |
| חזרה למעלה |
|
| 13 [מכרזים] |
|
| הפ (י-ם) 63486-05-19 אלקטרה תשתיות בע"מ נ' מוריה חברה לפיתוח ירושלים בע"מ (מחוזי; חנה מרים לומפ; 27/06/19) - 12 ע' |
| עו"ד: רות ברק, אסף הדסי, יאיר עשהאל, יובל אגמון,, נועם בניה, יהושע חורש, מיטל מלכיאל |
נקבע כי אין לפסול את זכייתה של משיבה 2 במכרז. הניסיון מבניית פרויקט מנהרות הכרמל אינו שייך לאישיות משפטית השונה ממשיבה 2, והיא הייתה רשאית להסתמך עליו בהתמודדות במכרז, בכפוף לבחינתה ולהנחת דעתה של ועדת המכרזים, כפי שנעשה.
מכרזים – עתירה לביטול זכייה – דחייתה
מכרזים – תנאי סף – פרשנותם
.
תובענה שהוגשה בהמרצת פתיחה, בה התבקש להורות על ביטול החלטת ועדת המכרזים של משיבה 1, בדבר זכיית משיבה 2 במכרז פומבי.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
לשונו של תנאי 5.5 תומכת באפשרות שהניסיון יתקיים במציע או בקבלן משנה מטעמו, אך היא שותקת לגבי האם ניסיון שנצבר במסגרת מיזם משותף יכול להיחשב כניסיונו של המשתתף.
חרף שלל האינדיקציות עליהן הצביעה המבקשת, לא ניתן להסיק באופן חד משמעי, כי השותפות בין המשיבה 2 ואשטרום בפרויקט מנהרות הכרמל היא אישיות משפטית נפרדת, ובוודאי שלא נרשמה בדרך התאגדות כלשהי. בהיעדר שיקולים כבדי משקל המצדיקים זאת או נסיבות מיוחדות, נראה כי משנה הזהירות מחייב אותנו שלא להכיר בישות תאגידית חדשה, אשר לא נרשמה ולא הייתה מוכרת קודם לכן.
משכך, לא התקיימה ישות משפטית אחרת אשר ביצעה את פרויקט מנהרות הכרמל, והניסיון כולו שייך לשותפות המשיבה 2 ואשטרום, כל אחת לפי חלקה.
דרך נוספת לראות את הסוגיה היא באמצעות המרכיב המהותי. לפי דרך זו, נשאלת השאלה כיצד היה על המשתתף (או קבלני המשנה מטעמו) לרכוש את ניסיונו – האם רק על ידי ביצוע העבודה לבדו, או שמא גם על ידי ביצוע העבודות במשותף עם גופים נוספים.
ההבנה לפיה הסעיף אינו דורש מהמשתתף (או מקבלן המשנה מטעמו) לבצע את כל הפרויקט לבדו היא לכל הפחות פרשנות סבירה, ובלבד שהמשתתף ביצע בעצמו את החלקים הדרושים לדרישת הניסיון. פירוש זה מתיישב גם עם הפרקטיקה הנוהגת, כפי שהצביעה על כך משיבה 2, ובכך גם אינו פוגע בשוויון בין המשתתפים במכרז. |
| חזרה למעלה |
|
| 14 [נזיקין] [ראיות] |
|
| תא (ב"ש) 39201-01-15 עז' המנוח פלוני נ' עיריית רהט (מחוזי; גאולה לוין; 16/06/19) - 12 ע' |
| עו"ד: א. רחמני, א. כרמלי, ראיד אלעוברה, ניסן גיצה |
הקטין המנוח נמחץ למוות ממשקוף שהועמד על המדרכה מחוץ לחצר בית העסק ונפל עליו. בעל בית העסק (צד ג'2) הורשע בגרימת מוות ברשלנות. הרשעתו מבססת את אחריותו למות המנוח גם במישור האזרחי. אחריות זו מבססת גם את אחריות החברה (צד ג'1); אחריות העירייה קמה נוכח העובדה שלא השתמשה בכל האמצעים החוקיים העומדים לרשותה נגד בית העסק; ע"פ מבחן האשמה המוסרית, הצדדים השלישיים נושאים בעיקר האחריות לתאונה הטראגית.
נזיקין – אחריות – קביעתה
נזיקין – אחריות – עירייה
נזיקין – עוולות – רשלנות
נזיקין – מעוולים יחדיו – מעוולים במשותף
ראיות – פסק-דין פלילי בהתדיינות אזרחית – נפקותו
.
הקטין פלוני הלך במדרכה הסמוכה לבית עסק לממכר חומרי בניין. בית העסק שייך לצד ג'1 שבבעלות צד ג'2. על המדרכה הסמוכה לבית העסק עמד ציוד השייך לבית העסק ובכלל זה כמה חלונות לממ"ד. בעת המעבר בקרבת החנות נפל על הקטין משקוף של חלון ממ"ד, והוא נמחץ למוות. הורי הקטין המנוח הגישו תביעה נגד עיריית רהט, נגד החברה שסיפקה סחורה לבית העסק (נתבעת 3); ונגד נהג החברה שהוביל את חלונות הממ"ד לבית העסק (נתבע 2). עיריית רהט הגישה הודעה לצד שלישי כנגד צד ג'1 וצד ג'2. נתבעים 2,3 הגישו הודעת צד ג' נגד צד ג'1 וצד ג'2, ונגד הורי הקטין המנוח. התובעים והנתבעים הגיעו להסכם פשרה לפיו ישולם לתובעים, לאחר ניכוי אשם תורם, סך כולל של 1,300, 000 ₪, מתוכו תשלם העירייה 1,050, 000 ₪ והנתבעים 2,3 ישלמו 250,000 ₪. ההסדר נקבע גם כהסדר לסילוק סופי ומוחלט של כל התביעות ההדדיות בין הנתבעים לבין עצמם, כך שבכל הליך שיתנהל, העירייה תהיה זכאית לקבל שיפוי מצד ג' בשיעור 80.77%, והנתבעים 2,3 בשיעור 19.23%. הוסכם כי ההודעות לצד ג' כנגד ההורים יידחו. הסדר הפשרה קיבל תוקף של פסק דין. ההסדר לא כלל הסכמות עם צדדי ג' 1,2, וההליכים בינם לבין הנתבעים – שולחי ההודעות לצדדים השלישיים – נמשכו.
.
ביהמ"ש המחוזי קבע:
אופן התרחשות התאונה הטראגית אינו שנוי במחלוקת. אין גם מחלוקת לגבי זיקת הצדדים השלישיים לבית העסק. הצדדים השלישיים לא התכחשו להרשעה הפלילית של צד ג'2 ולתחולת סעיף 42א לפקודת הראיות. ע"פ סעיף זה, הממצאים והמסקנות של פסק דין חלוט במשפט פלילי המרשיע נאשם יהיו קבילים במשפט אזרחי כראיה לכאורה לאמור בהם, אם המורשע או חליפו או מי שאחריותו נובעת מאחריות המורשע, הוא בע"ד במשפט אזרחי. הצדדים השלישיים לא ביקשו להביא ראיות לסתור.
צד ג' 2 הורשע בגרימת מוות ברשלנות. הרשעת צד ג'2 מבססת את אחריותו למות המנוח גם במישור האזרחי, על יסוד עוולת הרשלנות שבפקודת הנזיקין. הותרת המשקופים הכבדים, שהיו תחת אחריותו ובשליטתו, על מדרכה ציבורית, מבלי לאבטח אותם מפני נפילה, היא התנהגות רשלנית, בלתי סבירה. כל המעשים והמחדלים שפורטו בכתב האישום בו הודה צד ג'2 מבססים גם את האחריות האזרחית. ההרשעה הפלילית מבססת גם את אחריותה של צד ג'1, שאחריותה נובעת מאחריותו של צד ג'2, בעליה ומנהלה של צד ג'1. התנהגותו הרשלנית של האורגן של החברה מקימה את אחריות החברה. יצוין בהקשר זה כי צד ג'1, היא שהזמינה את המשקופים ובכללם המשקוף שהביא למות המנוח.
מתוך החומר שבפני ביהמ"ש, אין בידו לקבוע כי הוכחה אחריות של נתבעים 2-3. ע"פ גרסת נתבע 2, שלא נסתרה, הוא פרק את הסחורה לתוך חצר בית העסק ולא העמידה על המדרכה. בגרסה זו אין כדי לבסס רשלנות ועל כן אין מקום לקבוע כי מוטלת אחריות על הנתבעים 2-3. יוער כי ככל שהיה מוכח שהנהג העמיד את הסחורה על המדרכה, היה מקום להטיל אחריות עליו ועל נתבעת 3, גם אם פעל בהוראת בעל העסק. האחריות ליצירת מפגע המסכן את שלום הציבור בשטח הציבורי המיועד למעבר הולכי רגל, מוטלת על מי שבאופן ישיר יצר את המפגע והוא אינו יכול להשתחרר מהאחריות כלפי הנפגע ממעשיו הישירים, רק בשל כך שפעל בהוראת אדם אחר או הסתמך על הבטחת אדם אחר להסיר את המפגע בעתיד.
אשר לאחריות העירייה. הצדדים השלישיים 1 ו-2 השתמשו באופן עקבי במדרכה הציבורית לאחסנת ציוד לבנייה. לא מדובר באירוע חד פעמי שהתרחש ביום התאונה, אלא בהתנהגות נמשכת של יצירת מטרדים לציבור במרחב הציבורי ובשטח המיועד למעבר הולכי רגל. התופעה הייתה מוכרת היטב לעיריית רהט, והיא נקטה בפעולות מסוימות כדי להתמודד עם התופעה. אולם, נראה לא נעשה די כדי להביא להסרת המפגעים ולהבטיח רמת בטיחות נאותה עבור המשתמשים במדרכות הציבוריות.
דומה כי העירייה לא השתמשה בכל האמצעים החוקיים העומדים לרשותה נגד בית העסק, והסתפקה במשלוח כמה התראות לפני נקיטת הליכים, התראות שלא הביאו למיגור התופעה. העירייה לא הגישה כתבי אישום נגד בית העסק ובעליו, לא פעלה לסגירת בית העסק ואף הטענה כי הוטלו קנסות, לא נתמכה בראיות. לא מצופה מהעירייה להציב פקח בכל שעות היממה על כל בית עסק, אך מצופה ממנה להשתמש בסמכויות העומדות לרשותה בדין כדי לאכוף על בעלי עסקים לפעול כדין, להסיר מכשולים ולסלק הסגות גבול מרחובות העיר. גם בהינתן מגבלות כוח האדם, הקיימות בכל רשות מקומית, העירייה לא עשתה די בנסיבות העניין, נוכח התלונות הנמשכות והסכנות המוחשיות שיצר בית העסק.
בנסיבות הפרטניות של המקרה דנן, הסמכויות הסטטוטוריות של העירייה מקימות חובת זהירות מושגית וקונקרטית שלה כלפי המנוח. נוכח ריבוי התלונות על העמדת ציוד של בית העסק על המדרכה, תוך יצירת מפגעים, היה על העירייה לצפות את הסיכון. העירייה לא הצביעה על שיקולי מדיניות שלא להטיל עליה אחריות, חרף הצפיות של הסיכון, וחרף מחדליה בהפעלת סמכות.
חלוקת האחריות בין צדדי ג' 1 ו-2 לבין העירייה, במישור היחסים בינם לבין עצמם, נעשית בהתאם להוראות סעיף 84(ב) לפקודת הנזיקין – ע"פ הצדק והיושר ומידת אשמתם המוסרית של המעורבים. ע"פ מבחן האשמה המוסרית, הצדדים השלישיים נושאים בעיקר האחריות. הם נושאים באחריות כמעוולים ראשיים, אחריות במעגל האחריות הראשון. זאת בהתחשב בכך שהמשקופים היו בשליטת בית העסק וההחלטה להעמידם במדרכה נעשתה על ידם. לכן, יש לחייב את בית העסק באחריות ישירה בשיעור של 80%. את העירייה יש לחייב בשיעור של 20%. אחריות העירייה ניצבת ב"מעגל השני", נוכח טיב הרשלנות המיוחסת לה. אחריות העירייה בנסיבות המקרה דנן היא של מעוול משני בלבד שכשל בשימוש בכלים העומדים לרשותו שנועדו לוודא שהמעוול הראשי מבצע את המוטל עליו ואינו מסכן את הציבור. האשם המוסרי של העירייה קטן במידה ניכרת מהאשם המוסרי של הצדדים השלישיים. |
| חזרה למעלה |
|
| שלום |
| 15 [עורכי-דין] [נזיקין] |
|
| תא (חי') 31458-06-16 איתן איזנקוט נ' עורך-דין אהרן מרגלית (שלום; אורי גולדקורן; 30/06/19) - 10 ע' |
| עו"ד: לורה מטר |
נדחתה תביעה לפיצוי כספי שנגרם כתוצאה מייצוג משפטי רשלני. הוכח כי עורך הדין התרשל אך לא הוכח קשר סיבתי בין ההתרשלות לנזק.
עורכי-דין – שכר טרחה – אחריות מקצועית בנזיקין
נזיקין – עוולות – רשלנות
.
תביעה לפיצוי כספי שנגרם כתוצאה מייצוג משפטי רשלני. לטענת התובע, הנתבע לא הגיש כתבי הגנה בשתי תביעות שעסקו בתאונת דרכים בה היה מעורב, וכתוצאה מזה נתנו כנגדו פסקי דין בהיעדר הגנה. סכום התביעה הינו סך הכל הסכומים שנפסקו כנגדו בתביעות הללו.
.
בית המשפט דחה את התביעה, בקבעו:
בית המשפט קבע כי התנהלות הנתבע בשתי התביעות, אי הגשת כתבי הגנה, מהווה הפרה ברורה של חובת הנאמנות שהוא חב כלפי התובע ואי-עמידה בסטנדרט ההתנהגות הנדרש מעורך-דין. ככל שסבר עורך-דין מרגלית כי איזנקוט לא עמד בהתחייבותו ולא שילם לו שכר טרחתו, היה עליו לפעול כמצוות התקנות ולהגיש לבית המשפט בקשות לשחרור מייצוג. משלא עשה זאת, ואף ניתק קשר עם איזנקוט, יש לראותו כמי שהפר את חובת הזהירות כלפיו.
שתי התביעות שהוגשו נגד איזנקוט, ושבהן הוא יוצג על-ידי עורך-דין מרגלית, נסבו על אחריותו לגרימת תאונת הדרכים, ועל הנזקים שנגרמו כתוצאה מהתאונה. מטעם איזנקוט לא הובאו בתביעה הנוכחית ראיות שיש בהן כדי להוכיח שהיה בכוחן של טענות ההגנה שלו להביא להדיפתן של תביעות אלו. משלא עלה בידי איזנקוט להוכיח כי מתקיים קשר סיבתי עובדתי בין התרשלותו של עורך-דין מרגלית לבין הנזק הנטען, יש לקבוע כי לא הוכחה עוולת הרשלנות, על כל יסודותיה. |
| חזרה למעלה |
|
| 16 [דיון פלילי] |
|
| הת (ב"ש) 5443-06-19 מנסור גרגאוי נ' ימ"ר נגב - באר שבע (שלום; חיים פס; 26/06/19) - 9 ע' |
| עו"ד: הילה תירוש, אלעד רן |
בית המשפט הורה על החזרת כספים אשר נתפסו במהלך חיפוש בביתם של המבקשים 1 ו-2.
דיון פלילי – תפיסת חפץ – החזרתו
.
בקשה להחזרת תפוסים. המדובר הוא בכספי המבקשים אשר נתפסו במהלך חיפוש בביתם של המבקשים 1 ו-2.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
למשיבה לא היה כל חשד ראשוני ביחס לעבירות הלבנת הון ומס הכנסה אשר מבוצעות על ידי מי מהמבקשים. תפיסת הכספים נעשתה "במקרה", כאשר נערך חיפוש בביתם של המבקשים 1 ו-2, כאשר בנם היה נשוא צו החיפוש בהקשר של עבירה אחרת לחלוטין.
צו החיפוש שנחתם על ידי בית המשפט הוצא ביחס לחקירת עבירת רצח ואמל"ח, ונכתב בו באופן מפורש כי אין לעשות שימוש בצו אלא למטרה זו.
מושכלות יסוד של שיטתנו הדמוקרטית, המבוססת על איזון בין כוחן של הרשויות והאינטרס הציבורי אל מול זכויות היסוד של האזרח, אינן מאפשרות תפיסת חפצים ללא שיהא ביסוס קודם לחשד כי באותם חפצים מתמלא אחד מתנאיו של סעיף 32(א) לפסד"פ, שאם לא כך – תוכל המשטרה, באופן תיאורטי, להיכנס לבתיהם של אזרחים, לחפש בכספות, לתפוס כספים ולהתחיל חקירה בחשד לביצוע עבירות כלכליות תוך שהיא משאירה ברשותה כספים אשר לא היה קיים כל חשד קודם בעניינם. מצב זה, אין הדעת סובלת. |
| חזרה למעלה |
|
| 17 [ביטוח] [חוזים] |
|
| תאמ (פ"ת) 27577-03-18 איי.די.איי. חברה לביטוח בע"מ נ' גואי גאלה קסה (שלום; אמיר לוקשינסקי גל; 26/06/19) - 9 ע' |
| עו"ד: ניר נעים, יעקב פינקוביץ |
הנתבעת נתנה הסכמתה לעריכת הפוליסה הראשונה בלבד, ולא נתנה הסכמה לעריכת הפוליסות הנוספות. מכאן, הפוליסות השנייה והשלישית לא נכרתו, ואין בסיס לדרישת התובעת לתשלום בגינן.
ביטוח – חוזה ביטוח – כריתתו
חוזים – ביטוח – כריתת חוזה
.
תביעה לתשלום דמי ביטוח בגין שלוש פוליסות חיים ותאונות אישיות, שהוקמו אצל התובעת בעקבות שיחת מכירה טלפונית.
.
בית המשפט קבע כלהלן:
השאלה שבמחלוקת הינה האם ניתנה הסכמת הנתבעת להתקשרות עם התובעת בפוליסות נושא התביעה, ובפרט: האם דברי הנתבעת בשיחות הטלפונית שבעקבותיהן הוקמו הפוליסות אצל התובעת, מבטאים מבחינה אובייקטיבית כלפי המאזין הסביר לשיחה, גמירת דעת של הנתבעת להתקשר עם התובעת בהסכם הביטוח.
לשם כריתת כל הסכם, והסכם ביטוח בכללו, נדרשת קיומה של גמירת דעת להתקשר בהסכם, בשילוב עם מסוימות. גמירת הדעת מוגדרת כרצון מגובש, רציני והחלטי להתקשר בחוזה. קיומה נבחן על פי מבחן חיצוני אובייקטיבי, כלומר האם אדם סביר בנעליו של הצד הטוען לכריתת ההסכם, היה מסיק ממצגי הצד שכנגד על גמירת דעתו להתקשר בהסכם.
הנתבעת נתנה הסכמתה לעריכת הפוליסה הראשונה בלבד, ולא נתנה הסכמה לעריכת הפוליסות הנוספות. מכאן, הפוליסות השנייה והשלישית לא נכרתו, ואין בסיס לדרישת התובעת לתשלום בגינן. |
| חזרה למעלה |
|
| 18 [דיון אזרחי] |
|
| תאמ (חד') 29415-03-18 שושנה אלגרבלי שקד נ' חפצי חגאג (שלום; טלי מירום; 20/06/19) - 5 ע' |
| עו"ד: |
בקשה לביטול מינוי מומחה שהוחלט עליו בהסכמה דיונית בין הצדדים שקיבלה תוקף של החלטה.
דיון אזרחי – הסדר דיוני – ביטולו
.
בקשה לביטול מינוי מומחה. ברקע הבקשה תביעה לביצוע ארבעה שקים שניתנו בעבור תשלום שכירות. המחלוקת העיקרית בין הצדדים היא האם הערבות הבנקאית שנפרעה הייתה בעבור תשלום שכירות אם לאו. הצדדים הסכימו לפתור את המחלוקת באמצעות בדיקת פוליגרף. כעת חזרה בה המבקשת בטענה שהצליחה ליצור קשר עם עד שיכול לשפוך אור על הפרשה.
.
בית המשפט דחה את הבקשה, בקבעו:
על מנת לאפשר לבעל דין לחזור בו מהסכמה דיונית כאמור, עליו לעמוד בתנאיו הנוקשים של סעיף 18(א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970, דהיינו, כי מתקיימות נסיבות אותן לא ידע או ראה מראש, ולא היה עליו לדעת או לראות מראש. בפסיקת בתי המשפט צומצמה תחולתו של סעיף זה למקרים קיצוניים.
המבקשת לא הצביעה בבקשתה על כי מתקיימות נסיבות אותן לא היה בידה לדעת או לראות מראש, ובכל מקרה, לא נטען דבר בעניין זה בבקשה: הבקשה, כפי שהוגשה, אינה מפרטת דבר לעניין זהותו של העד שאותר, מתי אותר, מדוע רק בשלב זה, מה הקשר שלו לבעלי הדין ולעובדות כתב התביעה וכיצד יש בעדותו כדי לשפוך אור על הבקשה באופן שייתר את הבדיקה עליה הסכימו הצדדים. זאת ועוד, לבקשה לא צורף תצהיר לאימות העובדות הנטענות בה, כדרישת תקנה 241(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, ולמעשה נותרה הבקשה בקשה כללית וסתמית. בנסיבות אלו, לא ניתן לבחון האם מתקיימים במקרה דנא התנאים המיוחדים והחריגים המצדיקים את ביטול ההחלטה. |
| חזרה למעלה |
|
| 19 [דיון אזרחי] |
|
| תאק (אש') 12797-02-19 מרינה אשקלון 1992 נ' פרירון חברה להשקעות, פיתוח ובנין בע"מ (שלום; אורית חדד; 20/06/19) - 6 ע' |
| עו"ד: א.כהן, א.פלדשר, א.ערב |
בקשה למחיקת כותר תביעה שהוגשה בסדר דין מקוצר לסילוק יד. בית המשפט קבע כי יש והראיה שבכתב הנדרשת מתגבשת ממכלול מסמכים המשמשים כתצרף.
דיון אזרחי – סדר דין מקוצר – כשרות תביעה להתברר בסדר דין מקוצר
.
בקשה למחיקת כותר תביעה שהוגשה בסדר דין מקוצר לסילוק יד. לטענת המבקשת. התביעה אינה נתמכת הראיה בכתב המלמדת על קיומן של זכויות תקפות למשיבה במגרש מושא התביעה. בית המשפט דן בטיבה של הראיה שבכתב הנדרשת.
.
בית המשפט דחה את הבקשה, מן הטעמים הבאים:
בשונה מתביעות לסכום קצוב הבאות מכח התחייבות או חוזה שהוגשו בסדר דין מקוצר ומחייבות ראיה בכתב על עצם ההתחייבות או החוזה, הרי שתביעה לסילוק יד מצריכה ראיה בכתב שתעיד על זכות התובע במקרקעין.
המשיבה אינה טוענת בתביעתה כי היא הרשומה כבעלת זכויות החכירה במגרש 6 ובמצב דברים זה אין מקום לתור אחר אישור זכויות המעגן זכויות חכירה ואין להלין כלפי המשיבה על כי אינה אוחזת בידה "ראיה שבכתב" מסוג זה.
יש והראיה שבכתב הנדרשת מתגבשת ממכלול מסמכים המשמשים כתצרף והוא המצב הנתון בענייננו. לאור האמור הבקשה למחיקת כותרת נדחית. |
| חזרה למעלה |
|
| 20 [נזיקין] |
|
| תא (עפ') 10530-06-17 רפאל בן שטרית נ' ניסים זמיר (שלום; מאג'דה ג'ובראן מורקוס; 19/06/19) - 11 ע' |
| עו"ד: ש. סעדיה, מיטל ויצמן |
תביעה בעילה לפי חוק איסור לשון הרע, בגין 8 פרסומים בפייסבוק נגד התובע שהינו ראש עירייה. בית המשפט קבע כי הפרסומים הללו הינם הבעת דיעה מותרת.
נזיקין – עוולות – לשון הרע
נזיקין – הגנות – הבעת דעה
.
תביעה בעילה לפי חוק איסור לשון הרע, בגין 8 פרסומים בפייסבוק נגד התובע שהינו ראש עירייה. הנתבע אינו חולק על הפרסומים אולם לטענתו אין בהם משום הוצאת לשון הרע ובכל מקרה, עומדות לו הגנות האמת בפרסום והבעת דעה הקבועות בחוק איסור לשון הרע.
.
בית המשפט דחה את התביעה, מן הטעמים הבאים:
בית המשפט קבע כי מקריאת הפרסומים עולה כי הפרשנות שמבקש התובע לייחס לדבריו של הנתבע אינה עולה מהם בעיניו של הקורא הסביר. קורא סביר מבין כי מדובר בהבעת דעת של הכותב וביקרות כלפי איש ציבור. מדובר בביקורת לגיטימית ובהבעת דעה החוסה תחת ההגנה אשר בסעיף 15(4) לחוק. בפוסט הרביעי אף צויין מפורשות כי מדובר ב"דעה".
כמו כן, העובדה כי הנתבע לא קיבל כל פנייה להסרת הפוסטים הללו עובר לתביעה, עשויה ללמד על תום לב מצידו.
לעניין הטוקבקים המוזכרים בידי התובע – עמדת הפסיקה הינה כי לא ניתן לייחס לנתבע אחריות בגין פרסומים שאינם בשליטתו. |
| חזרה למעלה |
|
| 21 [ביטוח] |
|
| תאמ (אש') 28843-10-15 קרדן רכב בע"מ נ' דוד אקיקוש (שלום; עידו כפכפי; 19/06/19) - 11 ע' |
| עו"ד: א. ורשה, מוטי זילבר, יצחק לוזון, יוסף אוריין, איל כהן, אמיתי סביון |
בית המשפט קבע כי למרות שלא שולמה הפרמיה עד לתאונה, לא נמסרו למבוטח התראות על אי התשלום ולכן הפוליסה לא בוטלה כדין והיה כיסוי ביטוחי במועד התאונה.
ביטוח – פוליסה – תוקפה
.
תביעה בגין נזקים לרכבים כתוצאה מתאונה בה התדרדרה משאית ופגיעה במכוניות חונות. המחלוקת נוגעת לשאלת אחריות בעל המשאית והנהג, והאם היה כיסוי ביטוחי למשאית או שמא בוטלה הפוליסה כדין מחמת אי תשלום בטרם מקרה הביטוח. בנוסף, יש מחלוקת בנוגע להיקף הנזק באחד הרכבים.
.
בית המשפט קיבל את התביעה, בקבעו:
הנהג עצמו הודה באחריות לתאונה ולכן אחראי יחד עם בעל המשאית, מעבידו, שאחראי באחריות שילוחית. הרכבים חנו ברחבת עפר בקיבוץ המשמשת כחניה, גם אם לא חניה מוסדרת, ולכן מלוא האשם לקרות התאונה רובץ לפתחו של נהג המשאית ומעבידו ואין להטיל אשם תורם על בעלי הרכבים שהחנו רכבם ברחבה.
לעניין ביטול הפוליסה – נקבע כי לא עלה בידי מנורה להוכיח שהמבוטח ידע על חוב בפוליסה או כי נדרש לשלמו בטרם בוטלה הפוליסה. למעשה עולה כי המכתב היחיד שנשלח למבוטח הוא המכתב אשר הודיע כי הפוליסה כבר בוטלה וגם מכתב זה נערך ונשלח לאחר מקרה הביטוח.
ההשלכות של ביטול פוליסה הן בעלות פוטנציאל סיכון כלכלי רב למבוטח, כפי שיעיד המקרה הנדון, ולכן יש לוודא כי המבוטח קיבל את ההתראות לפי החוק בטרם בוטלה הפוליסה.
בית המשפט קבע כי מהנסיבות שפורטו לעיל עולה על פניו כי מנורה לא פעלה בהתאם להוראות הדין בדבר ביטול הפוליסה ועל כן הפוליסה בוטלה שלא כדין, ופעול יוצא היא שהייתה בתוקף במועד התאונה. |
| חזרה למעלה |
|
|
מייל זה נשלח לכתובת [email protected]במידה ואינך מעוניינ/ת להמשיך ולקבל פרסומים מאתר נבו יש ללחוץ כאן ולעקוב אחר הוראות ההסרה. ניתן לפנות בכתב למייל [email protected] או בדואר לכתובת: נבו הוצאה לאור בע"מ, ת"ד 43 צפרירים 9983000 או באמצעות הטלפון למספר 02-9950700. לתשומת לבך: אין להשיב לכתובת המייל [email protected].
www.nevo.co.il
|
|
|