|
|
|
|
|
אם אינך רואה מייל זה לחץ/י כאן
לגרסת הדפסה
שיתוף הגיליון בפייסבוק 
|
|
תוכן העניינים
| עליון |
|
|
| עבודה ארצי |
| 2 [עבודה] |
|
| עסק (ארצי) 36937-04-19 הסתדרות העובדים הלאומית נ' הסתדרות העובדים הכללית החדשה (עבודה; אילן איטח, לאה גליקסמן, אילן סופר, נ.צ.: י' רון, ע' שטרייט; 13/06/19) - 8 ע' |
ביה"ד פסק כי, הקביעה בדבר היותה של משיבה 1 הארגון היציג במשיבה 2, בהיותה יחידת מיקוח נפרדת, בטלה. חרף היותה של משיבה 2 ישות משפטית נפרדת מבחינה פורמאלית, מבחינה מהותית היא מהווה יחידה בתוך קבוצת חברות, שאת קיומה וחיותה היא שואבת מהקבוצה, וכפועל יוצא, בהיבט של היכולת לקיים יחסי עבודה קיבוציים ממשיים, אין לחברה קיום משל עצמה, והמסגרת המהותית בפרמטר הארגוני-ניהולי היא של הקבוצה.
 עבודה – סכסוך קיבוצי – יחידת מיקוח
עבודה – ארגונים מקצועיים – ארגון יציג של עובדים
עבודה – איגודים מקצועיים – ארגון יציג של עובדים |
|
| 3 [עבודה] |
|
| עע (ארצי) 20920-10-17 מדינת ישראל נ' פלוני (עבודה; ורדה וירט ליבנה, אילן סופר, מיכאל שפיצר, נ.צ.: י' רון, ע' שטרייט; 07/05/19) - 25 ע' |
ביה"ד ביטל פסק דין של ביה"ד האזורי בו נפסק כי המערערים, המשמשים כממוני ביטחון ארצי במשרדי ממשלה שונים, זכאים לתשלום תוספת כוננות עבור מלוא הכוננויות המבוצעות על-ידם מדי יום בכל חודש. ביה"ד עמד על המאפיינים המיוחדים של תפקידי המערערים, ועל העדרר הוראה בתקשי״ר שמכוחה זכאים העובדים לתשלום תוספת כוננות עבור כל שעות היממה, כל יום בחודש, וכל החודשים בשנה, תוך הדגשה כי תוספת הכוננות אותה מקבלים המערערים אינה צמודת יום, כמקובל, אלא עבור נכונותם להיות זמינים כל ימות החודש.
עבודה – שכר עבודה – זכויות ננלוות
עבודה – שכר עבודה – תוספת
עבודה – עובדי מדינה – זכויותיהם
עבודה – הסכם קיבוצי – זכות מכוח הסכם קיבוצי |
|
| עבודה אזורי |
|
|
|
|
|
|
|
|
| מנהלי |
|
|
|
|
| מחוזי |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| שלום |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| בתי-הדין הרבניים |
|
|
|
|
|
|
| בתי-דין צבאיים |
|
|
| כתבי טענות |
|
|
|
|
|
|
|
|
| עליון |
| 1 [דיון פלילי] [תעבורה] [ראיות] |
|
| רעפ 1771/19 ליאור עבודי נ' מדינת ישראל (עליון; ג' קרא; 11/07/19) - 7 ע' |
| עו"ד: דוד גולן, חיים שוויצר |
בימ"ש דחה בקשות רשות ערעור שעיקרן בטענה כי יש פסיקות סותרות בשאלה האם הנפסק בעניין בדראן מקים חשש לעיוות דין באופן המצדיק הארכת מועד להישפט או ביטול פסק דין שניתן בהיעדר, כשבסיס ההרשעה הוא צילום כלי רכב במצלמות א-3. נקבע כי הנפסק בעניין בדראן אינו מקים חשש לעיוות דין באופן המצדיק הארכת מועד להישפט. פסק הדין בענין בדראן לא פסל את מצלמות א-3, והוא אינו בגדר תקדים מחייב או הלכה מנחה. הנפסק בעניין בדראן אף אינו מצדיק הארכת מועד להישפט לפי סעיף 230 לחסד"פ או ביטול פסק דין שניתן בהיעדר.
דיון פלילי – הארכת מועד – בקשה להישפט
דיון פלילי – פסק-דין – ביטול פסק-דין שניתן בהיעדר
תעבורה – מכשירי מדידה – הסתמכות עליהם
ראיות – תצהיר – כדרך להוכחת עובדות
.
המבקש ברע"פ 1771/19 הגיש בקשת רשות ערעור על פסק דין של בימ"ש המחוזי בו נדחה ערעורו על דחיית בקשתו להארכת מועד להישפט בגין עבירת תעבורה על ידי בימ"ש השלום לתעבורה; המבקש ברע"פ 2375/19 הגיש בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בימ"ש המחוזי בו נדחה ערעורו על דחיית בקשתו לביטול פסק דין שניתן בהיעדרו בגין עבירת תעבורה על ידי בימ"ש השלום לתעבורה. רכבי המבקשים צולמו במצלמות מסוג א-3 ונטען כי במועד ביצוע העבירה טרם הוכחה אמינותן, כפי שעולה מעניין בדראן שנקבע בבימ"ש השלום לתעבורה (להלן: עניין בדראן), וכי יש פסיקות סותרות בשאלה האם מה שנפסק בעניין בדראן מקים חשש לעיוות דין באופן המצדיק הארכת המועד להישפט או ביטול פסק דין שניתן בהיעדר, כשבסיס ההרשעה הוא מערכת מצלמות א-3.
.
בית המשפט העליון (השופט ג' קרא) דחה את הבקשות ופסק כי:
הלכה היא כי רשות ערעור ב"גלגול שלישי" תינתן רק במקרים חריגים שבהם עולה שאלה בעלת חשיבות ציבורית או כללית החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים או במקרים שבהם מתעורר חשש לאי-צדק מהותי או לעיוות דין. בקשות רשות הערעור אינן עומדות באמות המידה האמורות, משום שהן אינן מעלות סוגיות כאמור, וכל הטענות המנויות בגדרן נוגעות לנסיבות הפרטניות של המבקשים. אף לא נמצא כי נגרם למבקשים עיוות דין או אי-צדק חמור המצדיק התערבות ב"גלגול שלישי".
לאחרונה נקבע בבימ"ש העליון כי הנפסק בעניין בדראן אינו מקים חשש לעיוות דין באופן המצדיק הארכת מועד להישפט. נפסק כי פסק הדין בענין בדראן לא פסל את מצלמות א-3, ומכל מקום פסק דין זה אינו בגדר תקדים מחייב ואף לא הלכה מנחה. דברים אלה נכונים גם ביחס לביטול פסק דין שניתן בהיעדר. לאמור, שהנפסק בעניין בדראן אינו מצדיק הארכת מועד להישפט לפי סעיף 230 לחסד"פ או ביטול פסק דין שניתן בהיעדר.
אשר לטענה כי אין חובה לצרף תצהיר לבקשה להארכת מועד להישפט מקום שהבקשה מבוססת על טענות משפטיות בלבד, הרי שבבקשת המבקש ברע"פ 1771/19 להארכת מועד להישפט טען הוא, בין היתר, כי לא קיבל את הודעת תשלום הקנס בדואר. מדובר בטענה עובדתית, ומשכך, בצדק נקבע כי לא עלה בידו לסתור את חזקת המסירה מקום שטענתו זו נטענה בעלמא וללא כל תימוכין. כבר נפסק כי כאשר דו"ח העבירה, ההזמנה לדיון, או כתב האישום נשלחים בדואר רשום לכתובת המבקש במשרד הפנים, לא תעמוד לו, ככלל, טענה לקיומה של סיבה מוצדקת לאי התייצבות. טענות לשיבושים בהגעת דברי הדואר יש לתמוך בחומר ממשי, ואין להעלותן בעלמא וללא תימוכין. |
| חזרה למעלה |
|
| עבודה ארצי |
| 2 [עבודה] |
|
| עסק (ארצי) 36937-04-19 הסתדרות העובדים הלאומית נ' הסתדרות העובדים הכללית החדשה (עבודה; אילן איטח, לאה גליקסמן, אילן סופר, נ.צ.: י' רון, ע' שטרייט; 13/06/19) - 8 ע' |
| עו"ד: קונפינו, בנימין טואף, מאיה צחור אבירם, סיון רדיאן, תומר יפה גרוסמן |
ביה"ד פסק כי, הקביעה בדבר היותה של משיבה 1 הארגון היציג במשיבה 2, בהיותה יחידת מיקוח נפרדת, בטלה. חרף היותה של משיבה 2 ישות משפטית נפרדת מבחינה פורמאלית, מבחינה מהותית היא מהווה יחידה בתוך קבוצת חברות, שאת קיומה וחיותה היא שואבת מהקבוצה, וכפועל יוצא, בהיבט של היכולת לקיים יחסי עבודה קיבוציים ממשיים, אין לחברה קיום משל עצמה, והמסגרת המהותית בפרמטר הארגוני-ניהולי היא של הקבוצה.
עבודה – סכסוך קיבוצי – יחידת מיקוח
עבודה – ארגונים מקצועיים – ארגון יציג של עובדים
עבודה – איגודים מקצועיים – ארגון יציג של עובדים
.
ערעור על פסק דין של ביה"ד האזורי במסגרתו התקבלה בקשת המשיבה 1 (להלן: הכללית) להכריז עליה כארגון עובדים יציג במשיבה 2 (להלן: החברה) בהיותה יחידת מיקוח נפרדת. החברה היא חלק מקבוצה בת שלוש חברות בה מועסקים כ-5,000 עובדים, שמתוכם כ-60 עובדים מועסקים בחברה. יצוין כי בין המערערת (להלן: לאומית) לבין שלוש חברות הקבוצה נחתם עוד בשנת 2012 הסכם קיבוצי מיוחד, שחודש בשנת 2015, ועומד בתוקפו עד היום.
.
בית הדין הארצי לעבודה (סגן הנשיאה א' איטח, השופטים ל' גליקסמן, א' סופר ונציגי הציבור י' רון, ע' שטרייט) קיבל את הערעור ופסק כי:
בחינת חומר הראיות מעלה כי החברה היא אמנם אישיות משפטית נפרדת, אך במהותה היא חלק בלתי נפרד מהקבוצה, כך שהפרדתה היא מלאכותית. דומה כי ניתן משקל יתר למסכי ההתאגדות ולא לבחינה מהותית של השאלה האם הקבוצה היא בבחינת יחידה כלכלית אחת. לבחינה זו יש חשיבות רבה במקרה זה, שבו אין עוסקים בהתארגנות ראשונית, אלא ב"פיצול" של מסגרת קיימת שלגביה נחתם הסכם קיבוצי בין הקבוצה לבין הלאומית. פיצול כזה צריך להיעשות בזהירות רק מקום בו מוכח כי היחידה אותה מבקשים לפצל אכן עומדת על רגליה היא.
במקרה זה, גם אם החברה היא מרכז רווח והפסד עצמאי (הגשת מאזנים עצמאיים), הרי שמחומר הראיות עולה כי מנכ"ל החברה, אינו עצמאי בקבלת החלטות ניהוליות. אין למנכ"ל החברה זכות חתימה על הסכמים מול לקוחות או על המחאות, אחת מחברות הקבוצה ערבה לה, מנהלת את תזרים המזומנים שלה ומלווה לה כספים לצורך קיומה. פעילות המטה של החברה (ייעוץ משפטי, הנהלת כוח אדם, חשבות שכר וכו') נמצאת בקבוצה. כל פעולות הרכש והציוד כפופות למחלקת הרכש של הקבוצה בכל ההיבטים ובהם תקציב, זהות ספקים, אופן התשלום ועוד; כל נושא שכר העובדים עובר אישור של מנכ"ל הקבוצה ומחלקת השכר של הקבוצה. דברים אלו מקבלים משנה תוקף כאשר תבנית הניהול של קונצרן באמצעות מספר חברות או מפעלים הינה חזון נפרץ.
ההפרדה המשפטית בין החברה לקבוצה אינה חזות הכל. מדובר בחברה, שחרף היותה ישות משפטית נפרדת מבחינה פורמאלית, מבחינה מהותית מהווה יחידה בתוך הקבוצה שאת קיומה וחיותה היא שואבת מהקבוצה. כפועל יוצא, בהיבט של היכולת לקיים יחסי עבודה קיבוציים ממשיים, אין לחברה קיום משל עצמה, והמסגרת המהותית בפרמטר הארגוני – ניהולי היא המסגרת של הקבוצה. לאור המסקנה האמורה, ובהתחשב כי הייתה הסכמה בין הצדדים ליחסי העבודה הקיבוציים כי הקבוצה כולה מהווה יחידת מיקוח, אין לקבל את עמדת הכללית שמביאה לפיצול יחידת המיקוח. שכן, לא הוכח קיומו של אינטרס מיוחד לעובדי החברה המצדיק את פיצול יחידת המיקוח; ודוק, אף הכללית מכירה בכך שמסגרת יחידת המיקוח יכולה לכלול מספר גופים שיש ביניהם קשר של תלות משפטית וכלכלית כפי שיש במקרה זה בין החברה והקבוצה. לסיכום, ההחלטה בדבר היותה של הכללית הארגון היציג בחברה, בטלה. כפועל יוצא, בקשת הכללית להכיר בה כארגון עובדים יציג בקרב עובדי החברה, נדחתה. |
| חזרה למעלה |
|
| 3 [עבודה] |
|
| עע (ארצי) 20920-10-17 מדינת ישראל נ' פלוני (עבודה; ורדה וירט ליבנה, אילן סופר, מיכאל שפיצר, נ.צ.: י' רון, ע' שטרייט; 07/05/19) - 25 ע' |
| עו"ד: תמר שריאל, אילן גורביץ, קרן אבידן |
ביה"ד ביטל פסק דין של ביה"ד האזורי בו נפסק כי המערערים, המשמשים כממוני ביטחון ארצי במשרדי ממשלה שונים, זכאים לתשלום תוספת כוננות עבור מלוא הכוננויות המבוצעות על-ידם מדי יום בכל חודש. ביה"ד עמד על המאפיינים המיוחדים של תפקידי המערערים, ועל העדרר הוראה בתקשי״ר שמכוחה זכאים העובדים לתשלום תוספת כוננות עבור כל שעות היממה, כל יום בחודש, וכל החודשים בשנה, תוך הדגשה כי תוספת הכוננות אותה מקבלים המערערים אינה צמודת יום, כמקובל, אלא עבור נכונותם להיות זמינים כל ימות החודש.
עבודה – שכר עבודה – זכויות ננלוות
עבודה – שכר עבודה – תוספת
עבודה – עובדי מדינה – זכויותיהם
עבודה – הסכם קיבוצי – זכות מכוח הסכם קיבוצי
.
ערעור על פסק דין של ביה"ד האזורי בו התקבלה תביעת המערערים, המשמשים כממוני ביטחון ארצי במשרדי הממשלה (להלן: העובדים), לתשלום תוספת כוננות עבוור מלוא הכוננויות המבוצעות על-ידם מדי יום בכל חודש. ביה"ד קמא קבע כי העובדים זכאים לתשלום דמי כוננות עבור מלוא הכוננויות שמבוצעות על ידם בפועל מדי יום בכל חודש ובשיעור 66% מערך שעת עבודה עבור שעת הכוננות התשיעית ואילך, בנוסף לתשלום בגין שעות הכוננות הראשוננות ששולמו עד השעה 24:00. לסכומים שנפסקו נוספו ריבית והצמדה כחוק ממועד הגשת התביעה ועד התשלום בפועל. כן נקבע כי על המדינה להפריש בגין סכומים אלו את ההפרשות הסוציאליים המתחייבות. ערעור המדינה בע"ע 20920-10-17 נוגע לעצם החיוב בתשלום הכוננות וערעור העובדים בעע"ע 850-10-17 נוגע להעדר חיוב בהפרשי הצמדה וריבית ולהבהרה בעניין השעות אליהן מתייחס תשלום תוספת הכוננות.
.
בית הדין הארצי לעבודה (מפי השופט א' סופר ובהסכמת הנשיאה ו' וירט ליבנה, השופט מ' שפיצר ונציגי הציבור י' רון, ע' שטרייט) קיבל את הערעור בע"ע 20920-10-117, דחה את הערעור בע"ע 850-10-17 ופסק כי:
שעות כוננות אינן נחשבות שעות עבודה נוספות או עודפות המזכות בגמול לפי חוק שעות עבודה ומנוחה, והן אינן חלק ממשפט העבודה המגן. מדובר בהסדר חוזי שיכול ללבוש צורה של הסכם קיבוצי, הסדר קיבוצי, הוראות נוהל או נוהג מוכר בממקום העבודה, כאשר במקרה זה חולשות הוראות התקשי״ר על המקור לזכותם של העובדים לקבל תוספת בעד כוננות, שהוא אינו חוק או תקנה ומעמדו הוא פועל יוצא של מקור הנורמה אותה יש להחיל.
ביה"ד עמד על הוראות התקשי"ר בעניין כוננות, בציינו כי עניינה בנכונות ובזמינות של העובבד, מעבר לשעות העבודה הרגילות, לצורך ביצוע מטלות ובהן מענה טלפוני או התייצבות פיזית במקום העבודה או במקום אחר. אין דרישה מהעובד להימצא בבית או כי ישהה ברדיוס מסוים מביתו או מקום עבודתו, או שיגיע תוך זמן נתון, אלא עליו להיות זמין לכל פנייה במסגרת הכוננות. בבהתאם לתקשי״ר הקצאת כוננויות מוגבלת בכמותה, בשיעורה, ובתחולתה. התקשי״ר קובע תקרה של 6 כוננויות לעובד, בשיעור של 5 שעות ושליש, ועד השעה 24:00. מסוג זה של כוננות, עולה כי קיימת התאמה או קשר בין מספר הכוננויות בחודש למספר ימים מסוים. במידה והעובד המקבל כוננוייות נדרש להגיע למקום העבודה או למקום אחר, לאחר השעה 24:00 יקבל תגמול של ״קריאת פתע״. מכאן, משהוראות התקשי״ר מסדירות את הזכות לקבלת תוספת כוננות, ומשזו זכות עודפת, לא ניתן לחרוג ממנה, אלא אם התקשי״ר מאפשר זאת. חריגה כזו מתאפשרת במקרה זה, שכן תשלום תוספת הכווננות לעובדים אינו צמוד יום, בשונה מהאופן שעובדים אחרים זכאים לה. העובדים מקבלים את התוספת ללא קשר לצורך להיות זמין ביום מסוים. תוספת הכוננות משולמת לעובדים הנמצאים בקצה של הספקטרום – אלו שלא נדרשים להיות בכוננות ביום מסוים ובהתאם התוספת אינה משולמת לפי יממים אלא רק בערכה. לעובדים אלו לא נטען שהוגדרה מחויבות עודפת ביחס לימי הכוננות. משכך, הבחינה קשורה למקרה זה בלבד ואין היא מעידה על מצבים אחרים הנמצאים על הטווח עליו חולשת תוספת הכוננות. אלא שדי באמור כדי לדחות את תביעת העובדים. משמדובר בזכות עודפת, שאין לעוובדים כל מקור הסכמי המבסס את הענקתה מעבר למה שהם כבר מקבלים בפועל, ומשבנסיבות המיוחדות של העבודה התוספת אינה צמודת יום, לא היה מקום לדון בשאלת מהות עבודתם ובדרישות התפקיד, שכן אין בכך כדי להקנות לעובדים זכויות ותמורה נוספת מעבר לנכלל בשכרם כעת.
יחד עם זאתת, ביה"ד ציין כי תקציב אינה מילה החוסמת את דרכו של עובד למיצוי זכויותיו ולכן התייחס למתכונת עבודתם של העובדים ובחן האם קיימת הלימה בין דרישות התפקיד, הביצוע בשטח ובין התמורה המשולמת להם. ביה"ד ציין כי תפקיד העובדים מרכז את ליבת העשייה הקשורה בביטחון משרדיהממשלה עליהם הם מופקדים. עשייה כזו אין לה שעות מוגדרות והיא נמשכת 24 שעות ביממה. יחד עם זאת, עיקר הפעילות מתמקדת בשעות העבודה הרגילות. לאחר שעות אלו העובדים רשאים לנהל את שגרת חייהם הפרטיים, אך הם מחויבים לענות לפניות בכל שעה. הזמינות מתורגמת בהיקף יומי ששל כשעה במצטבר, שהינו סביר ומקובל בהתחשב בתפקיד המיוחד בו נושאים העובדים. לצד זאת, העובדים זוכים לתמורה: שכר בסיס ותמורה לפי חוקי המגן – גמול בגין עבודה בשעות נוספות, ועבור עבודה העודפת על העבודה בשעות נוספות, העובדים מקבלים תמורה לפי התקשי״ר – תגמול בגיןקריאות פתע אחרי השעה 24:00 ותוספת כוננות.
ביה"ד ציין כי בשונה מעובדים אחרים המקבלים תוספת כוננות בצמידות ליום מסוים, העובדים מקבלים את תוספת הכוננות כתוספת שכר בשל נכונותם להיות זמינים בכל יום. גדר התמורה שנקבע בגין אי הנוחות שנגרם לעובדים הלך והתרחב, אךך אין הוא אמור לשקף הלימה בין מספר השעות של הזמינות לתמורה עבורן. יחד עם זאת, אין מדובר מקרה בו חוסר ההלימה פועל לרעת העובדים. בהינתן שלא מדובר בשעות עבודה, ובכך שמספר הקריאות בהן נדרשו להגיע כל העובדים למקום מחוץ לביתם אינו רב, ועל קריאת פתע לאחר השעה 24::00 משולם בנפרד, כמו גם על שעות נוספות, הרי שעיקר העשייה מתמצה בקריאות טלפוניות, שהזמן המצטבר הנדרש להן הוא עד כשעה ביום לאחר שעות העבודה. במצב כזה, התמורה המשולמת לעובדים בשווי 12 כוננויות בחודש שערכה כ-5,500 ש״ח עבור 112 שעות, סבירה והוגנת. לא ניתן לומר כי הפיצוי אינו משקף יחס נכון בין הצורך בזמינות העובדים בפועל לבין התגמול הניתן להם בגין כך. כמו כן, אין לנתק תגמול זה, מהתגמול הניתן בגין עבודה בשעות נוספות שיחד איתו יוצר מעטפת של תמורה סבירה והוגנת. לסיכום, מאפייני תפקידי העובדים דורשים כי יהיו זמינים לכל פנייה לאחר שעות העבודה ובמידת הצורך יגיעו למקום. בהתאם, התמורה בשכר המשולמת לעובדים הנקראת תוספת כוננות היא בשל נכונות העובדים להיות זמינים ואינה תלוית שעה, או יום וגדרה של התוספת קבוע בתקשי״ר, ותחום לשווי של 5 שעות ושליש. |
| חזרה למעלה |
|
| עבודה אזורי |
| 4 [עבודה] [ביטוח לאומי] |
|
| בל (ב"ש) 68910-01-18 פואד אבו סדרה נ' המוסד לביטוח לאומי (עבודה; צבי פרנקל; 02/07/19) - 7 ע' |
| עו"ד: סאלם אלמדעמה, שרון אושרי |
ביה"ד פסק כי, אירוע דריסה בו היה מעורב התובע ארע על רקע אישי ומשפחתי, והתובע לא הוכיח כי הפגיעה שארעה לו הייתה תוך כדי ועקב עבודתו, ולפיכך אין לראות בה כתאונת עבודה.
עבודה – ביטוח לאומי – תאונת עבודה
עבודה – ביטוח לאומי – פגיעה בעבודה
ביטוח לאומי – ביטוח נפגעי עבודה – תאונת עבודה
.
הדיון נסב אודות השאלה האם התאונה בה היה מעורב התובע, הייתה תאונת עבודה, כטענת התובע, או שמא מדובר בתאונה שארעה על רקע סכסוך משפחתי, כטענת הנתבע.
.
בית הדין האזורי לעבודה (סגן הנשיאה השופט צ' פרנקל) דחה את התביעה ופסק כי:
תאונת עבודה מוגדרת בסעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי (להלן: החוק) כ"תאונה שאירעה תוך כדי עבודתו ועקב עבודתו אצל מעבידו או מטעמו ובעובד עצמאי – תוך כדי עיסוקו במשלח ידו ועקב עיסוקו במשלח ידו". כמו כן קובע סעיף 80(1) לחוק כי יראו תאונה כתאונת עבודה אף אם "אירעה תוך כדי נסיעתו או הליכתו של המבוטח לעבודה ממעונו או ממקום שבו הוא לן אף אם אינו מעונו, מן העבודה למעונו או ממקום עבודה אחד למשנהו, ועקב נסיעתו או הליכתו זו". תאונה מחייבת בראש ובראשונה הוכחת קרות אירוע חיצוני מוגדר שבעטיו נגרמה חבלה. על מנת להיכנס בדלת אמות של "תאונה בעבודה" ראשית הראיה צריכה להיות כי אכן קרה אירוע בעבודה שניתן לקשרו לחבלה הנטענת. על התובע נטל הראיה כי תוך כדי עבודתו ארע לו "אירוע תאונתי" ועליו להביא ראשית ראיה שאכן קרה "אירוע תאונתי" בעבודה הקושרת את הפגימה לעבודה. כאשר הראיה יכולה להיות ישירה, המועלית על ידי המבוטח עצמו, וככל הנדרש בסיוע של עדים אחרים שנכחו בעת התאונה. כאשר אירוע מתרחש ללא נוכחות אחרים, ניתן להוכיח את קיום האירוע על פי סיוע של ראיות בלתי ישירות ובקשר לכך נודעת חשיבות רבה למסמכי האשפוז של המבוטח או מסמכים רפואיים אחרים ויש ליתן משקל לאמור ברישומים הרפואיים שנעשו מיד לאחר קרות האירוע.
על מנת שאירוע דריסה יוכר כפגיעה בעבודה על המבוטח להוכיח כי התאונה לא התרחשה כתוצאה מסיכונו האישי ובתור "מי שהוא". נקבע כי ככל שבית הדין ישתכנע, על סמך מאזן ההסתברויות, כי סביר יותר שהתקיפה אירעה על רקע אישי וללא זיקה לעבודה, לא תוכר התאונה כתאונת עבודה. העובדה שאירוע התקיפה ארע "תוך כדי עבודה", אין בה די, על מנת שפגיעה בדרך לעבודה וממנה תוגדר תאונת עבודה יש צורך שהאירוע יארע עקב "סיכוני הדרך", כך תאונה תוך כדי עבודה, על מנת שתחשב תאונה בעבודה, צריך שתתרחש "עקב העבודה", ובמקרה של תקיפה, כמו במקרה דנן, שהתקיפה תהא בזיקה ברורה לעבודה.
בנוגע לנסיבות התאונה, בגרסתו של התובע נרשמו סתירות רבות, אך אף אם גרסת התובע הייתה סדורה, גם אז המסקנה הייתה כי התובע לא הוכיח תביעתו, שכן התובע לא הוכיח כי התאונה ארעה תוך כדי ועקב עבודתו. לא הונחה כל אסמכתא לפיה התובע חיכה להסעה לעבודתו. הוכח בראיות ובהם כתב אישום וחקירות משטרה, כי הרקע לדריסת התובע ובני משפחה נוספים, הוא סכסוך בין בני משפחתו של התובע ובין בני משפחתו של הדורס. נוכח כך שאירוע הדריסה ארע על רקע אישי ומשפחתי וללא זיקה לעבודה, אין לראות בתאונה, כתאונת עבודה. |
| חזרה למעלה |
|
| 5 [עבודה] |
|
| דמ (ת"א) 57202-08-18 ELSAMANI ISHAG MOHAMED HASSAN נ' קפלן את לוי בע"מ (עבודה; סימה קרמר; 12/06/19) - 5 ע' |
| עו"ד: עופר בן אב"י, ויקטור ברק |
ביה"ד קיבל את בקשת התובע למתן צו לחברת פלאפון להודיע האם מספר טלפון, אשר לגירסת התובע שייך לאדם בשל "מוטי", נמנה עם לקוחותיה ולהמציא את פרטי הבעלות המלאים שלו. נפסק כי הפרטים המבוקשים רלבנטיים לבירור האמת והכרחיים למתן הצו שכן אין דרך אחרת להגיע אל הפרטים, וכי הצו מידתי בנסיבות המקרה.
עבודה – סדרי דין – גילוי מסמכים
עבודה – בית-הדין לעבודה – סדרי דין
.
בקשת התובע למתן צו לחברת פלאפון להודיע האם מספר טלפון אשר לגירסת התובע מיוחס לאדם בשל "מוטי" (להלן: המספר; צד ג') ואשר מופיע בבקשה, נמנה עם לקוחותיה ולהמציא את פרטי הבעלות המלאים של המנוי.
.
בית הדין האזורי לעבודה (הרשמת ס' קרמר) קיבל את הבקשה ופסק כי:
ביה"ד פסק כי מדובר בצו הכרחי ומידתי בנסיבות המיוחדות של המקרה. צוין כי בתיק כבר ניתן צו להפקת פלט שיחות אולם אין בו כשלעצמו כדי לתרום לדיון מבלי שניתן יהיה לברר מי בעל המספר והאם הוא קשור לנתבעת על-ידי העדתו. בירור זה מחייב קבלת פרטיו. מכאן, שהפרטים המבוקשים רלבנטיים לבירור האמת, ומתן הצו המבוקש הינו הכרחי, שכן אין דרך אחרת להגיע לפרטים המבוקשים; באשר לשאלת מידתיות הצו המבוקש, לא נמצא כי עיגרם כל נזק לנתבעת או לצד ג' על-ידי קבלת הבקשה, וודאי שלא כזה העולה על הנזק אשר ייגרם לתובע אם לא יצליח להוכיח את תביעתו; ככל שיתברר כי צד ג' אינו קשור לנתבעת, הדבר עשוי לחזק את גיסרתה כי התובע לא הועסק על-ידה בחודשים האמורים ובכך, אף תצא נשכרת מקבלת הבקשה.
אשר לאפשרות כי צד ג' ייפגע על-ידי חשיפת פרטיו בתובענה לא לו, ביה"ד ציין כי קיימים כלים פרוצדורליים וראייתיים באמצעותם ניתן להגביל את החשיפה, כך שתיעשה כלפי הצדדים בתיק בלבד ובכך למזער נזק תיאורטי זה. דברים אלה נכונים גם לעניין טענת הנתבעת בדבר הפגיעה האפשרית בפרטיות צד ג'. בהקשר זה, התייחס ביה"ד לטענת הנתבעת לנפקות העדר היכולת לקבל את עמדת צד ג' לצורך בחינת הבקשה בציינו כי כבר נפסק שבמצב בו קיים קשר בין בעל דין בתיק וצד ג', אין מניעה ליתן צו גילוי ועיון המופנה כלפי צד ג' שאינו צד להליך. הדבר נכון ביתר שאת במקרה של קנוניה בין בעל דין וצד ג'. בשלב זה, די בכך שהתובע צירף תצהיר בתמיכה לטענתו כי צד ג' פיקח עליו מטעם הנתבעת בעוד שלא הוגש תצהיר מטעם הנתבעת התומך בהכחשתה הגורפת של כל קשר עם צד ג', כדי להניח תשתית ראייתית לכאורית בדבר קשר כלשהו בין צד ג' לנתבעת.
ביה"ד הוסיף כי בשים לב לכך שטענת הנתבעת מובאת כמעין טענת "זכות צד שלישי" (ius tertii), כאשר הנתבעת עושה עצמה אפוטרופוס על צד ג' וטוענת בשמו, יש לבחון אם בנסיבות העניין, טענה של פגיעה בפרטיות הייתה עומדת לנתבעת עצמה. ביה"ד ציין כי לצד האפשרות למזעור מידת חשיפת פרטי צד ג' באמצעיים דיוניים וראייתיים, יש מספר הגנות אפשריות בחוק הגנת הפרטיות, שעשויות לעמוד לתובע בנסיבות העניין, ולכן אף מסיבה זאת יש לדחות את טענת הנתבעת. אשר על כן, חברת פלאפון תמציא לתובע את פרטי בעל המנוי שמספרו צוין בבקשה. ככל שקיימת מניעה בעניין מסירת פרטי הבעלות כאמור אותה לא ניתן לרפא באמצעות כלים דיוניים וראייתיים, תגיש פלאפון הודעה על כך לביה"ד. |
| חזרה למעלה |
|
| 6 [עבודה] |
|
| סעש (ת"א) 8210-05-17 אבנר גולן נ' ענבר מרחב ג'י פרסום ושיווק בע"מ (עבודה; דורי ספיבק, שושנה סוזן סמק, שרה אבן; 11/06/19) - 8 ע' |
| עו"ד: שטאובר, מיכאל פרידמן |
התובע, שפוטר מספר ימים לאחר שחזר משירות מילואים, זכאי לפיצוי על פיטורים שלא כדין מחמת העדר שימוע; בנוסף, התובע, שהשלים למעלה משנתיים עבודה, זכאי ל-30 ימי הודעה מוקדמת לפי חוק חיילים משוחררים (החזרה לעבודה). בהקשר זה, לפי תיקון 12 לחוק, תקופת 30 הימים שלאחר תום כל שירות מילואים שנמשך יותר מיומיים אינה מובאת בתקופת ההודעה המוקדמת.
עבודה – פיטורין – שירות מילואים
עבודה – פיטורין – הודעה מוקדמת
עבודה – פיטורין – זכות לשימוע
עבודה – פיטורין – שלא כדין
.
התובע הועסק אצל הנתבעת במשך כשנתיים ו-7 חודשים, עד לפיטוריו, מספר ימים לאחר שחזר משירות מילואים. הדיון נסב אודות השאלה האם התובע פוטר מעבודתו בנתבעת מבלי שהתקיים שימוע בעניינו והאם הוא זכאי לפיצוי בסך 35,000 ₪ כפי שתבע ברכיב זה, ואודות השאלה האם היה על הנתבעת להאריך את תקופת ההודעה המוקדמת שניתנה לתובע, נוכח הוראות חוק חיילים משוחררים (החזרה לעבודה), התש"ט-1949 (להלן: החוק).
.
בית הדין האזורי לעבודה (השופט ד' ספיבק ונציגות הציבור ש' ס' סמק, ש' אבן) קיבל את התביעה ברובה ופסק כי:
אשר לפיטורים שלא כדין, ביה"ד פסק כי לא התקיים שימוע בעניינו של התובע. התובע לא זומן לשימוע קודם לפיטוריו. נמצא כי רק התקיימו שיחות ביקורת אודות עבודת התובע, חלקן טלפוניות. אין מקום לראות בשיחות אלה כמחליפות תהליך פיטורים מסודר שבו מוסבר לעובד שיש כוונה לפטרו, ותינתן לו הזדמנות להגיב לכל הטענות נגדו באופן מסודר, בטרם תתקבל החלטה סופית. אין בעצם העובדה שנאמר לתובע מספר חודשים קודם לכן "כדאי לך להתחיל לחפש מקום עבודה", כדי להוות תחליף לתהליך שימוע מסודר. נוכח האמור, התובע זכאי לפיצוי על פיטורים שלא כדין. עם זאת, יש להביא בחשבון לזכותה של הנתבעת את העובדה שהיא לא מיהרה לפטר את התובע, ונתנה לו מספר הזדמנויות להשתפר לאחר תקלות משמעותיות שהתגלו בעבודתו, ושאותן הביאה לידיעתו. משכך, הנתבעת תשלם לתובע כפיצוי בגין אופן הפיטורים בסך של 10,000 ₪.
אשר להודעה מוקדמת, ביה"ד עמד על הוראות סעיף 41(א)ב וסעיף 41א(ג) לחוק, בציינו כי אין חולק שהתובע, שהשלים למעלה משנתיים עבודה, זכאי היה ל-30 ימי הודעה מוקדמת. החוק תוקן בשנת 2001 בתיקון 12. לפי ההוראה בנוסח שקדם לתיקון 12, רק "הימים שבהם נמצא העובד בשירות מילואים", לא הובאו במניין ימי ההודעה המוקדמת. תיקון 12 קבע כי תקופת 30 הימים שלאחר תום כל שירות המילואים שנמשך יותר מיומיים אינה מובאת בתקופת ההודעה המוקדמת.
תכלית התיקון הייתה להרחיב את ההגנה של משרתי המילואים מפני אובדן מקום עבודה בשל שירות מילואים ו/או לאחר שירות מילואים. בין היתר, הוארכה תקופת ההודעה המוקדמת שלאחר כל שירות מילואים בן יותר מיומיים, במטרה לאפשר לחייל מילואים החוזר מהשירות פרק זמן משמעותי יותר לצורך חיפוש מקום עבודה חלופי, ואף אם לא ימצא כזה, להבטיח לו שגם אם פוטר או יפוטר, יוכל לעבוד במקום עבודתו הקודם במשך פרק זמן משמעותי יותר מזה לו הוא זכאי לפי חוק הודעה מוקדמת לפיטורים והתפטרות. |
| חזרה למעלה |
|
| 7 [עבודה] [ראיות] |
|
| קג (ת"א) 54404-03-18 מנורה מבטחים ביטוח בע"מ נ' איציק עבודי (עבודה; יפית מזרחי לוי; 10/06/19) - 8 ע' |
| עו"ד: |
בקשת המבקשת להגיש תצהירי חוקרים עד לאחר סיום פרשת התביעה, נדחתה. נפסק כי המבקשת לא פירטה כיצד הגשת התצהירים עשויה לפגוע בקו ההגנה שלה, כי בתיק מצויים מסמכים רבים התוחמים את גרסת התובע, וכי תצהיריו כבר הוגשו. בנסיבות אלו, אין כל טעם לסטות מן ההליך המקובל לפיו הנתבעת תגיש את מלוא חומר הראיות שבידה טרם שמיעת פרשת התביעה.
עבודה – בית-הדין לעבודה – סדרי דין
ראיות – הגשתן – שינוי סדר הגשתן
.
המשיב היה מבוטח במבקשת למקרים של אובדן כושר עבודה. תביעת המשיב למבקשת לפיצוי עבור אובדן כושר עבודה עקב תאונה בעבודה נדחתה. בין היתר צוין במכתב המבקשת למשיב כי לפי דו"ח חקירה חסוי, טענותיו ומצגיו עומדים בסתירה לעובדות כהווייתן וכי הנו כשיר לעבודה. עסקינן בבקשת המבקשת לפטור אותה מלהגיש תצהירים מטעם חוקרים שהפעילה כדי לברר את כנות טענות המשיב, עד לאחר שמיעת פרשת התביעה.
.
בית הדין האזורי לעבודה (השופטת י' מזרחי-לוי) דחה את הבקשה ופסק כי:
הסמכות להורות על הגשת תצהירים לאחר פרשת התביעה נגזרת מן הסמכות להורות על הגשת תצהירי עדות מלכתחילה המיוסדת בתקנה 168 לתקסד"א, החל בביה"ד לעבודה מכוח סעיף 2 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין). על אף הנוהג לפיו תצהירי הצדדים להליך מוגשים טרם דיון ההוכחות, במקרים מתאימים קבעה הפסיקה כי יש לשקול אם יש מקום לסטות מהדרך המקובלת. זאת במיוחד כאשר טענות בעלי הדין עומדות ותלויות על מידת מהימנות העדויות. כך למשל כאשר מבקש הצד הנתבע להשהות את הצגת ראיותיו עד לאחר שמיעת ראיות התובע "שמא מתוכם ילמדו לשקר". במקרה זה רשאית הערכאה הדיונית להשהות הצגת מסמך מסוים או עדות מסוימת.
כאשר מבקש תובע להסתיר את ראיותיו מפני חשש לעיוות דין שייווצר עם גילוין במועדים המקובלים, אין די בכך שיטען לאפשרות בדבר עריכה ותיאום עדויות. עליו להסביר על סמך מה חששו מבוסס ולפרט כיצד יתגלה לפני התובע הפתח דרכו הוא יוכל לארגן מחדש את גרסתו וגרסאות עדיו באופן שיצליח לחמוק מפני הראיות הסותרות. נוכח האמור, אחד השיקולים העיקריים בדיון בבקשה הוא בחינת מידותיה של פרשת התביעה. ככל שהתובע הציג בטיעוניו וראיותיו גרסה מפותחת יותר של תביעתו, כך תיטה הכף אל עבר דחיית הבקשה, דחייה שמטרתה לשמור על ניהולו של הליך יעיל ומהיר.
הבקשה שהגישה המבקשת במקרה זה אינה מפרטת כיצד הגשת תצהירי עדות החוקרים מטעמה בשלב זה של ההליך עשויה לפגוע בקו ההגנה שלה. לצד מיעוט הפירוט מצד המבקשת, רבים הם המסמכים שכבר נמצאים בתיק, המתווים ותוחמים את גרסת המשיב. המבקשת מחזיקה במסמכים שהכין המוסד לביטוח לאומי במסגרת תביעה לדמי פגיעה שהגיש המשיב ובמסמכים שהגיש והכין המשיב לצורך עריכת ביטוח נוסף. בנוסף, תצהירי המשיב כבר הוגשו, כך שהחשש מפני עריכת גרסאות על ידו או על ידי העדים מטעמו פוחת עוד יותר. בנסיבות אלו, אין כל טעם לסטות מן ההליך המקובל לפיו המבקשת תגיש את מלוא חומר הראיות שבידה טרם שמיעת פרשת התביעה. לפיכך, המבקשת תגיש את תצהירי החוקרים מטעמה. |
| חזרה למעלה |
|
| מנהלי |
| 8 [תכנון ובנייה] [בתי-משפט] |
|
| עמנ (מרכז) 59435-01-19 חיים שרייר נ' הועדה המקומית לתכנון ולבנייה "לב השרון" (מנהלי; צבי דותן; 01/07/19) - 10 ע' |
| עו"ד: חנן כהן, כרמית רבי |
טענת המערערים, כי בחישוב ההשבחה יש להביא בחשבון גם את "הערך השלילי" של התכנית הפוגעת (התכנית הקודמת) ולקזז אותו מן ההשבחה הנובעת מהתכנית המשביחה (התוכנית הנוכחית) – היא טענה שנדונה ונדחתה ע"י ביהמ"ש העליון בפרשת בית הכרם. בפרשת בית הכרם נקבע מפורשות, כי סעיף 4(5) לתוספת השלישית לחוק התו"ב חל רק במצב בו אושרו תכניות משביחות בזו אחר זו. הוא אינו חל במצב בו אושרו תכניות אחדות בזו אחר זו, ביניהן גם תכנית פוגעת.
תכנון ובנייה – היטל השבחה – חישובו
בתי-משפט – הלכה פסוקה – כוחה המחייב
.
ערעור על החלטת ועדת הערר לעניין שומת היטל השבחה שהוצאה למערערים. הטענה המרכזית בערעור היא שהתכנית הנוכחית (6(ב)) היא אמנם תכנית משביחה, אולם התכנית הקודמת (6) היא תכנית פוגעת בהשוואה לתכנית שקדמה לה (צש/2/123); ובהתאם היה צריך לקזז את הערך השלילי הנובע מאישור התוכנית הקודמת מן ההשבחה הנובעת מן התוכנית הנוכחית.
.
בימ"ש לעניינים מנהליים דחה את הערעור בקבעו:
טענת המערערים, כי בחישוב ההשבחה יש להביא בחשבון גם את "הערך השלילי" של התכנית הפוגעת (תכנית 6), ולקזז אותו מן ההשבחה הנובעת מהתכנית המשביחה (תכנית 6(ב)) – היא טענה שנדונה ונדחתה ע"י ביהמ"ש העליון בפרשת בית הכרם. לא ברור מה ראו המערערים להביא סוגיה זו לפתחו של בימ"ש זה, ולבקשו להכריע בניגוד להלכה המחייבת של ביהמ"ש העליון.
בפרשת בית הכרם נקבע מפורשות, כי סעיף 4(5) לתוספת השלישית לחוק התו"ב חל רק במצב בו אושרו תכניות משביחות בזו אחר זו. הוא אינו חל במצב בו אושרו תכניות אחדות בזו אחר זו, ביניהן גם תכנית פוגעת. במקרה כזה, החישוב לא יהיה לפי סעיף 4(5), ולא ייקח בחשבון תכניות שקדמו לתכנית הפוגעת; אלא, "המצב הקודם" יהיה המצב בעקבות התכנית הפוגעת. נקבע, שאין לפרש את סעיף 4(5) כהוראה המקנה לבעל זכויות במקרקעין זכות לפיצוי עקיף בגין פגיעה בזכויותיו בשל תכנית פוגעת.
כפי שנכתב שם, אין זה סביר כי הייתה כוונה ליצור דרך נוספת, עקיפה, לקבלת פיצויים, בלי שכוונה זו קיבלה ביטוי כלשהו בהליכי החקיקה. עוד נקבע, כי הפירוש לפיו סעיף 4(5) לתוספת סולל נתיב נוסף לקבלת פיצויים ע"י בעל הזכות במקרקעין מאפשר מצב שבעל הזכות במקרקעין יזכה לפיצוי עקיף גם בחלוף תקופת ההתיישנות. קשה להניח כי בחוקקו את סעיף 4(5) ביקש המחוקק, בדרך אגב, להביא לתוצאה כה מרחיקת לכת, המאפשרת תשלום פיצויים בדרך עקיפין שנים הרבה לאחר הפגיעה.
כב' השופט אור, בהמשך פסק הדין, אף דחה את הטענה כי הפגיעה הנובעת מן התכנית הפוגעת מקנה למערערים טענת קיזוז ביחס לחיוב בהיטל השבחה.
ובענייננו, נכון שהמערערים לא קיבלו פיצוי לפי סעיף 197 בגין התכנית הפוגעת, וכיום אינם יכולים לתבוע פיצוי כאמור, הואיל ותביעתם התיישנה, אולם סעיף 4(5) לתוספת השלישית איננו משמש דרך לעקוף את דיני הפגיעה במקרקעין ואת תקופת ההתיישנות הקבועה בהם.
טוענים המערערים כי הטענה שיש לקבוע ערכים שליליים בגין התכנית הפוגעת ולקזז ערכים אלה מן ההשבחה של התכנית המשביחה, תואמת את דעת המיעוט בפרשת בית הכרם, וכי זו הדעה שיש להחיל בנסיבות דנן. ודוק, ההלכה הפסוקה של ביהמ"ש העליון היא כמובן זו שנקבעה בדעת הרוב. דעת המיעוט כבודה במקומה מונח, אולם הלכה שנפסקה היא זו שמחייבת את כל בתי המשפט (זולת ביהמ"ש העליון).
המערערים מעלים מספר אבחנות עובדתיות בין פרשת בית הכרם לבין ענייננו, כגון שבבית הכרם פער השנים בין התכנית הפוגעת לבין התכנית המשביחה היה פער של שנים רבות, בעוד שבענייננו הפער הוא רק שנה וחצי, ולכן במקרה כזה כן ניתן לקזז. אין יסוד לטענה זו. הלכת בית הכרם היא הלכה כללית ורחבה, וחלה על כל מקרה שבו לא כל התכניות שנתאשרו בזו אחר זו היו תכניות משביחות, אלא אחת מהן היא תכנית פוגעת. ההלכה שם לא הגבילה עצמה רק לנסיבות בהן פער הזמנים בין התכנית הפוגעת ובין התכנית המשביחה שבאה אחריה הוא פער של שנים רבות. גם יתר האבחנות העובדתיות שמעלים המערערים אינן תומכות בטענתם כי הלכת בית הכרם לא חלה במקרה הנדון.
אשר לטענות המערערים הנוגעות להלכת פמיני. לטענת המערערים, הלכת פמיני היא מאוחרת להלכת בית הכרם, ובה נקבע לראשונה באופן מחייב כי חישוב ההשבחה, ברצף של תכניות, צריך להיעשות ב"שיטת המדרגות". אי לכך, לטענתם היה על השמאי לערוך את השומה לפי שיטת המדרגות, תוך קביעת ערכים שליליים בגין התכנית הפוגעת. זאת ללא כל קשר להלכת בית הכרם, הואיל וכך מצווה השמאי לעשות לפי הלכת פמיני. טענה זו דינה להידחות מכל וכל.
בענין פמיני אכן נפסקה הלכה כי ברצף של תכניות יש לחשב ההשבחה לפי "שיטת המדרגות". אולם בענין פמיני, ביהמ"ש העליון עסק בשאלת יישומו של סעיף 4(5) לתוספת השלישית לחוק. השאלה העומדת לדיון הוצגה שם כך: "מהי... שיטת החישוב הראויה של ההשבחה, אליה מכוון סעיף 4(5) לתוספת, במקרקעין בהם אושרו מספר תכניות משביחות בזו אחר זו?" ונכתב כי: "שיטת החישוב הראויה לענין סעיף 4(5) לתוספת (אישור של מספר תכניות משביחות בזו אחר זו) הינה שיטת 'המדרגות'". במקרה הנדון אין מדובר במספר תכניות משביחות בזו אחר זו, אלא בתכניות משביחות שביניהן נכללת תכנית פוגעת. על כך נפסקה הלכת קרית בית הכרם, שקבעה כי סעיף 4(5) אינו חל בסיטואציה זו. ברור שאם סעיף 4(5) אינו חל, הרי גם הלכת פמיני, העוסקת בדרך יישומו, איננה חלה. |
| חזרה למעלה |
|
| 9 [בתי סוהר] |
|
| עתא (חי') 31677-05-19 ביאן עזאם נ' שרות בתי הסוהר (מנהלי; רון שפירא; 17/06/19) - 6 ע' |
| עו"ד: יאמן זידאן |
בית המשפט דחה עתירתה של אסירה ביטחונית להקמת ספריה בכלא.
בתי סוהר – אסירים – אסירים ביטחוניים
בתי סוהר – עתירת אסיר – דחייתה
.
העותרת – אסירה ביטחונית, הגישה עתירה שבמסגרת ביקשה מבית המשפט להורות לשב"ס להקים ספרייה באחד החדרים הפנויים באגף בו היא שוהה. האסירה טוענת כי פנתה לכלא בעניין זה בהתאם לפקודות אך בקשותיה לא נענו. נטען בעתירה, כי המשיבים מפרים זכויות האסירות הבסיסיות הניתנות מכוח החוק וכי מדובר באפליה על רקע לאומני ועל רקע מגדרי.
.
בית המשפט דחה את העתירה וקבע כלהלן:
על העותרת לבוא לבית המשפט בידיים נקיות ולגלות בעתירתה את העובדות המלאות והנכונות. למקרא העתירה ניתן להבין כי אין בכלא או באגף האסירות הביטחוניות ספריה כלל, אלא שבדיון התברר כי קיימת ספרייה אלא שלטענת העותרת הספרייה קטנה מידי. הצגת הטיעון בעתירה מהווה, פשוטו כמשמעו, אי הצגת התמונה המלאה וחוסר ניקיון כפיים שדי בו כדי שהעתירה תידחה על הסף, ולו מטעם זה.
בכלא דמון, בו מרצה העותרת את מאסרה, המצוי במבנה מיושן, האפשרות להקצות מקום לספריה הוא פחות מזה שניתן במתקני הכליאה החדשים. על כך יש להצר. עם זאת, ועל פי העובדות שהוצגו, אין מדובר במצב שהוא בלתי סביר בצורה קיצונית הפוגע בזכויות האסירות. ובוודאי שאין מקום בהתאם לעובדות, כפי שהתבררו, כדי להצדיק התערבות של בית המשפט בליבת שיקול הדעת של הסגל הפיקודי בכלא דמון.
מפקד הכלא הוא בעל הסמכות והוא האחראי לקבל את ההחלטות בהתאם לפקודה, משיקולים ביטחוניים ואילוצי מתקן הכליאה ועל בסיס שיקולים ואילוצים אלה הוא מקבל את ההחלטה היכן תהיה הספרייה ואת המקום שיוקצה לה. |
| חזרה למעלה |
|
| מחוזי |
| 10 [עונשין] |
|
| תפ (י-ם) 50968-06-14 מדינת ישראל נ' אהוד אברג'ל (מחוזי; משה דרורי; 10/07/19) - 53 ע' |
| עו"ד: אור גבאי מוריה ביינה, דוד הלוי, מיכאל עירוני, אורלי בראונשטיין, מוטי איוס |
בית המשפט קיבל את בקשת הנאשמים שיצאו זכאים בדינם והורה למדינה לשלם להם פיצויים לפי סעיף 80 לחוק העונשין. בתוך כך, נדחו שלל טענותיה של המדינה ביחס לשיהוי בהגשת הבקשה, העילה לפסיקת הפיצויים, ושיעור הפיצויים.
עונשין – פיצויים והוצאות – חיוב המדינה
.
בית המשפט נדדרש לשלוש בקשות לפסיקת פיצויים לפי סעיף 80 לחוק העונשין, אשר הוגשו על ידי שלושה מתוך ארבעת הנאשמים שיצאו זכאים בדינם. במרכז החלטת בית המשפט עומדות שאלות בעניין: בקשת המדינה למחוק על הסף את הבקשות בשל איחור בהגשתן? העילה לפסיקת פיצויים לפי סעיף 80 רישא? העילה לפסיקת פיצויים לפי סעיף 80 סיפא?
.
בית המשפט קיבל את הבקשה וקבע כלהלן:
אין לקבל את בקשת המדינה למחוק הבקשה בשל איחור בהגשתה. לפי תקנה 4 לתקנות סדר הדין (פיצויים בשל מעצר או מאסר), שכותרת השוליים שלה היא "הגשת הבקשה", ניתן להגיש את הבקשה בעל פה מיד בתום הדיון במעצר, והחלופה האחרת היא שניתן להגיש את הבקשה מיד לאחר החלטת הזיכוי. במקרה זה, המדינה לא הצביעה על אף תקדים שבו נמחקה או נדחתה על הסף בקשה לפי סעיף 80, כאשר מדובר בחודשים ספורים שבמהלכם היו פגרה וחגים.
אין לקבל את גישתה הבסיסית של המדינה ולראות בפיצוי לפי סעיף 80 חריג נדיר.
הכוח שנתן המחוקק לפקיד, גם אם הוא עורך דין, לחתום על כתב אישום, ובכך להכניס את הנאשם למערבולת של מתח וצורך בהשקעה כספית להגנתו המשפטית, מחייב את אותו בעל תפקיד לחשוב שבע פעמים ושבע, וידו צריכה לרעוד לפני שהוא חותם על כתב האישום. כך הוא – בכל מקרה.
תובע סביר שהיה מתבונן בראיות ללא אותם רעשי רקע של המארב המשטרתי והרצון של המשטרה להעמיד לדין את הנאשם 2, היה מגיע למסקנה ברורה וחד משמעית כי אין מקום להגשת כתב אישום בתיק זה. בנסיבותיו של עניין זה, הנאשמים זכאים לפיצוי לפי סעיף 80(א) רישא לחוק העונשין, שכן התקיימו כל התנאים לכך שתובע סביר לא היה צריך להגיש כתב אישום.
מה שמחייב לצורך קביעת הפיצויים בגין מעצר או מאסר הוא נוסח תקנות העוסקות בשכר הממוצע במשק ביום החלטת בית משפט בעניין הפיצוי, כאמור בתקנה 8, ועל כן, מה שקובע הוא השכר הממוצע במשק היום, ועל בסיס זאת, חישוב הפיצוי יהיה 405.56 ₪ ליום.
אין לקבל את עמדת המדינה לפיה הפיצוי יהיה רק למעצר מאחורי סורג ובריח, ולא לחלופות אחרות. |
| חזרה למעלה |
|
| 11 [עונשין] |
|
| תפ (ת"א) 37190-09-16 מדינת ישראל נ' איה שרה לביא (מחוזי; צבי גורפינקל; 04/07/19) - 8 ע' |
| עו"ד: שירי פרל, שי נודל |
בית המשפט גזר על הנאשמת – עורכת דין, שהודתה במיוחס לה במסגרת הסדר טיעון, עונש של שלוש שנות מאסר בגין מעילה בכספי לקוחותיה, באמצעות משיכת כספים מחשבונות נאמנות שעליהם הייתה אחראית. נפסק, כי יש פגיעה במקצוע עריכת הדין, יש צורך בהרתעה.
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: עבירות כלכליות
.
בית המשפט נדרש לגזור את דינה של הנאשמת – עורכת דין, שהודתה והורשעה בהסדר טיעון בגניבת כספי לקוחותיה.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
בהסדר הטיעון נקבע כי הנאשמת גנבה בשישה מקרים סכומים שנעים בין מאות אלפי שקלים עד יותר ממיליון שקלים. את הכסף משכה עורכת הדין ללא ידיעת לקוחותיה מחשבונות נאמנות שעליהם הייתה אחראית.
אין צורך להכביר במילים על חומרת העבירה שביצעה. מדובר בעורכת דין שמונתה לשמור בנאמנות כספים של לקוחותיה והיא מועלת בהם. יש פגיעה במקצוע עריכת הדין ויש צורך בהרתעת הנאשמת והרתעת הרבים.
יש לקחת בחשבון שהנאשמת שיתפה פעולה עם רשויות החוק, שהיא נטולת עבר פלילי וכן בכך שהודתה במעשיה וגילתה רצון כן ואמתי להחזיר את הכסף שנגבה וחלקו הוחזר. השיקול של החזרת הכספים מהווה שיקול רב להקלה בעונש. |
| חזרה למעלה |
|
| 12 [דיון אזרחי] [משפט חוקתי] |
|
| תא (י-ם) 61506-06-19 ליאם הפקות בע"מ נ' רשת מדיה בע"מ (ערוץ 13) (מחוזי; חגית מאק קלמנוביץ; 01/07/19) - 12 ע' |
| עו"ד: תמר תורג'מן, דורון קול, יעקב קמר, מירב זמיר |
הבקשה למתן צו מניעה זמני האוסר שידור של תכנית העוסקת בזמר אייל גולן ובטענות בנוגע ליחסים בינו לבין מספר צעירות, דינה להידחות; אם אין לעצור מראש פרסומים בתביעות לשון הרע, על אחת כמה וכמה שאין לעצור פרסומים עתידיים כשמדובר בתביעה חוזית; יתר על כן, משהמבקש אינו מתנגד לעצם שידור העדויות, אלא רק לשילוב ביניהן לבין דבריו שלו, הרי שילוב הדברים אינו מהווה ערך בפני עצמו, ובמצב זה לא נותר עוד אינטרס הראוי להגנה באמצעות צו המניעה.
דיון אזרחי – סעדים זמניים – תנאים להענקתם
משפט חוקתי – זכויות הפרט – חופש הביטוי
.
בקשה למתן צו מניעה זמני האוסר שידור של תכנית ואת הקדימונים הנוגעים לתכנית זו. המדובר בתכנית תיעודית שיצרו אורלי וילנאי וגיא מרוז, העוסקת בזמר אייל גולן ובטענות בנוגע ליחסים בינו לבין מספר צעירות, ובמסגרתה עתיד להיות משודר גם ראיון עם גולן. בקשה למתן סעד במעמד צד אחד נדחתה. התקיים דיון במעמד הצדדים, ולאחריו ניתנת החלטה זו.
.
ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה בקבעו:
בפרשת אבנרי נקבע העיקרון לפיו באיזון בין הערך האישי והציבורי לשם טוב לבין הערך האישי והציבורי לחופש הביטוי יש ליתן משקל מיוחד לערך בדבר חופש הביטוי. בעיקר יש ליתן משקל מיוחד זה כל הנוגע לחופש הביטוי לענייני הציבור ולגופים ולאנשים הנושאים משרות ציבוריות, או שהם בתפקידים שלציבור עניין בהם. נפסק, כי בהימנעות ממתן ציווי לשעה במשפטי לשון הרע בטרם הוכרעה שאלת האחריות ניתן הביטוי לאיזון הראוי בין חופש הביטוי לבין הזכות לשם הטוב בשיטתנו המשפטית. איזון זה מעניק את מלוא הסעדים לנפגע, מקום שנקבעה אחריותו של המפרסם. במצב זה יד הערך בדבר השם הטוב על העליונה. איזון זה מעניק את מלוא התוקף לחופש הביטוי, כל עוד לא נקבעה אחריות המפרסם. במצב זה יד הערך בדבר חופש הביטוי על העליונה.
פסקי דין והחלטות ברוח זו חזרו גם בהמשך ועד ימים אלה. בעניין טמסוט נקבע כי ככלל אין להיעתר לבקשות למניעת פרסום בשלב מקדמי אלא במקרים חריגים בהם משתכנע ביהמ"ש כי הגנת המפרסם היא הגנת סרק או שאין עניין לציבור. עוד נפסק כי על המבקש צו למניעת פרסום מוטל נטל ממשי להוכחת סיכויי תביעתו ועליו להוכיח לא רק שהוא בעל סיכוים טובים לזכות בתביעת לשון הרע שיגיש נגד המפרסם, אלא גם שהמפרסם לא יוכל להעלות בתשובה כל טענת הגנה של ממש.
תנאי הכרחי למתן סעד זמני הוא קיומו של סיכוי טוב לזכות בתביעה. מאחר שמדובר בדיון ראשוני במסגרת הסעד הזמני, אין מקום ואף לא ניתן להגיע לממצאים חד משמעיים. אולם במקרה זה הוגשו תצהירים מפורטים והתקיימו חקירות ארוכות וממצות ביחס למקובל בהליך ביניים, כך שניתן היה להתרשם בנוגע לסיכויי התביעה הפוטנציאלית. זאת, כמובן, מבלי לקבוע מסמרות.
טענתם העיקרית של המבקשים היא שהמשיבה הפרה הסכם שנכרת עמם בנוגע לתנאים לקיומו של הריאיון. נראה כי הסיכויים להוכחת טענה זו אינם גבוהים, ואף זאת בלשון זהירה.
אם אכן מדובר היה בתנאים שהיו כה מהותיים למבקשים, עד שהיוו תנאי לקיום הראיונות, ניתן היה לצפות שיעוגנו בכתב. גם אם, כנטען, לא מקובל לערוך חוזים בנושאים אלה, ניתן היה לתת ביטוי כלשהו להסכמות, במסמך קצר, בהודעות טקסט או בהקלטת שיחה. המבקשים אינם תמימים: המבקש הוא זמר מצליח הפועל כבר שנים רבות בשוק, ומר פרץ (מנהל ובעל מניות של המבקשת) הוא איש המקצוע האחראי להתקשרויותיו עם גורמים שונים. הם מבינים את הצורך לתעד ולהבהיר הסכמות שניתנו להם בנושאים שלטענתם כה מהותיים ועקרוניים, ועל אחת כמה וכמה נוכח החשדנות שהייתה בהם כלפי וילנאי. כך שההימנעות מהצגת כל תיעוד, ולו בראשי פרקים, מעוררת ספק בנוגע לקיומן של הסכמות כאלה. גם התכתובת בין פרץ לוילנאי מביאה למסקנה לכאורה שלא ניתנו הבטחות.
על אלה יש להוסיף את הסתירות וחוסר הבהירות באשר לתוכן הבטחות הנטענות: מחד נטען כי הוסכם על ראיון בלעדי, על שידור הריאיון בלבד כדי לתת לגולן במה בלעדית, ומאידך הצהיר פרץ כי גם הוא ואחרים מסביבת גולן התראיינו וכן אישר בחקירתו הנגדית כי ידע שצפויים מרואיינים נוספים. כל זאת טרם שהוזכרו חוסר הסבירות וסימני השאלה באשר לעצם ההבטחה שניתנה ע"י עיתונאית המובילה תכנית תחקירים לכך שהתכנית תשמש כתשדיר פרסומת לדמות שנויה במחלוקת מבחינה ציבורית.
אם כן, נראה שהמבקשים לא הראו סיכוי טוב לזכות בתביעתם. אשר לשיקולי מאזן הנוחות. כאמור, בפסיקה הוכר מעמדם של חופש הביטוי וחופש העיתונות כערכים הגוברים בד"כ על ערכים וזכויות אחרות, ביניהם אף החשש לפגיעה בשמו הטוב של אדם, המתבטא בהגשת תביעת לשון הרע. ב"כ המבקשים טען שהחלטות אלה אינן חלות בענייננו, כיוון שעניינה המרכזי של התביעה העיקרית שהוא מתכוון להגיש אינו לשון הרע כי אם טענות חוזיות. אך טענה זו אינה יכולה להועיל למבקשים. שכן אם נפסק שאין לעצור מראש פרסומים בתביעות לשון הרע, בהן קיים חשש ממשי לפגיעה בשמו הטוב של אדם, פגיעה שמטיבה היא בלתי הפיכה והפיצוי הכספי בגינה אינו מונע את עצם הנזק, על אחת כמה וכמה שאין לעצור פרסומים עתידיים כשמדובר בתביעה חוזית, עליה ניתן בד"כ לפצות בכסף.
בחינת מהות הפגיעה החוזית הנגרמת לגולן ע"פ טענתו מביאה למסקנה דומה. כפי שהבהיר ב"כ המבקשים, המבקשים אינם עותרים למניעת שידור הריאיון עם גולן, ואף אינם מבקשים למנוע את הראיונות עם מרואיינים אחרים, כולל הצעירות שמסרו הודעות במשטרה. צו המניעה המבוקש מתייחס אך ורק לאינטגרציה שבין השניים. אילו היה גולן מבקש למנוע את שידור דברי העדויות שיש בהן כדי לפגוע בשמו הטוב, היה מקום לדון בבקשה להגן על שמו מפני עדויות אלו. אולם כשהמבקש אינו מתנגד לעצם השמעת ושידור העדויות, אלא רק לשילוב ביניהן לבין דבריו שלו, הרי שילוב הדברים אינו מהווה ערך בפני עצמו, ובמצב זה לא נותר עוד אינטרס הראוי להגנה באמצעות צו המניעה.
בדיון העיד פרץ כי מאז שידור הקדימונים לתכנית בוטלו והושעו מספר התקשרויות עם גולן, בסך כולל של כמיליון וארבע מאות ₪. מעבר לכך שהטענה הועלתה באופן כללי וללא כל פירוט, מדובר בנזק כספי הניתן לפיצוי, ועל כן אין לו משקל של ממש בין שיקולי מאזן הנוחות. טענות המבקשים בנוגע לעשיית עושר ולא במשפט ולזכויות יוצרים שיש לגולן בתכנית עומדות בסתירה לכתבי ההסכמה שנחתמו, ומכל מקום עילות אלו ניתנות לפיצוי כספי ולכן אינן מצדיקות מתן צו מניעה.
באשר לטענה בדבר הנזק שעתיד להיגרם למבקש ולילדיו כתוצאה משידור הכתבה, הרי שנזק כזה הוא תוצאה בלתי נמנעת של כל פרסום אודות מעשים שנויים במחלוקת, ואין בו כשלעצמו כדי למנוע את הפרסום. אל מול הנזק הפרטני הנגרם למספר מצומצם של אנשים במעגלים הקרובים למבקשים, עומד הנזק העתיד להיגרם לכלל הציבור כתוצאה מהגבלת חופש הביטוי וחופש העיתונות, כאשר במקרה זה מדובר בפרסום על אדם שאמנם אינו בעל תפקיד ציבורי, אך הוא דמות ציבורית וידועה, בעל מעריצים רבים, ביניהם נשים צעירות, וקיים אינטרס ציבורי ממשי בפרסום הכתבה אודותיו. זאת ועוד, עיכוב הפרסום עד לסיום בירור התיק העיקרי הוא לתקופה לא קצרה, ועיכוב כזה גלול לפגוע גם בנשים הנפגעות לכאורה שהתראיינו לכתבה ועשויות להיות מושפעות מהותית משידורה או ממניעת השידור.
הפנייה לביהמ"ש נעשתה בשיהוי. כעולה מדברי פרץ, הם המתינו לתשובתו של עורך מטעם המשיבה בנוגע לקיום ראיון חלופי, וכן הובהר שההחלטה לפנות לביהמ"ש היא החלטה מורכבת והמבקשים העדיפו להימנע מכך. ניתן להבין ולקבל את רצון המבקשים להימנע מנקיטת הליכים משפטיים, על כל המשמעויות שיש להחלטה כזו ולפרסום הנלווה לה. אך שיקולים אלו אינם שוללים את טענת השיהוי.
בקשה נוספת שהעלה ב"כ המבקשים היא לעכב את ביצוע ההחלטה למשך 48 שעות לפחות, על מנת לאפשר הגשת בר"ע לביהמ"ש העליון. אין ספק באשר למעמד של זכות הערעור והצורך לעכב החלטות על מנת שלא לעקר זכות זו מתכנה. אך יש לבחון כל מקרה בהתאם לנסיבותיו, ובמקרה זה עיכוב ביצוע ההחלטה למשך 48 שעות יביא לתוצאה בלתי סבירה, בה הבקשה נדחתה באופן עקרוני אך התקבלה באופן מעשי בשל עיכוב הביצוע. זאת ועוד, לוח הזמנים הצפוף נגרם בשל התנהלות המבקשים. בנוסף, המבקשים יוכלו לפעול ככל שימצאו לנכון במסגרת הזמן שנותר עד שידור התכנית. |
| חזרה למעלה |
|
| 13 [דיון פלילי] [משפט מינהלי] [משפט חוקתי] |
|
| עמ (ת"א) 36860-01-17 אליאס שירי נ' פקיד שומה גוש דן (מחוזי; ירדנה סרוסי; 20/06/19) - 15 ע' |
| עו"ד: קוסובר, יולוס, גזית, יעל הרשמן |
בימ"ש דחה את בקשת המבקשים – חברה העוסקת במסחר ליהלומים בבורסה ליהלומים ומוחזקת על ידי המבקש – להורות על מחיקה על הסף של שומות המס שהוציא להם המשיב על יסוד טענתו כי הוצאות שדרשו מבוססות על חשבוניות פיקטיביות, בטענה לאכיפה בררנית בפתיחת הליכי השומה. זאת, בהעדר הוכחה שהמשיב הפר את חובתו לנהוג בשוויון כלפי נישומים שעניינם זהה ונקט אפליה או שרירות.
דיון פלילי – טענות מקדמיות – אכיפה בררנית
משפט מינהלי – התנהגות הרשות – אכיפה בררנית
משפט מינהלי – התנהגות הרשות – אפליה
משפט מינהלי – התנהגות הרשות – שרירותיות
משפט חוקתי – זכויות הפרט – שוויון
.
בקשה מקדמית במסגרתה ביקשו כי בימ"ש יורה על מחיקה על הסף של צווי השומה שהוצאו להם וכפועל יוצא על קבלת הערעורים על הסף. המערערים טוענים כי השומות הוצאו להם על בסיס אכיפה בררנית, העומדת בניגוד למדיניות המוצהרת של המשיב, ולכן דינן בטלות. הבקשה נוגעת לפרשה שזכתה לכינוי "פרשת הבנק המחתרתי" בבורסה ליהלומים (להלן: הפרשה; הבנק). במסגרת הפרשה, הגיע לרשות המיסים קלסר (להלן: הקלסר האדום) של אחד ממנהלי הבנק, בו נכלל רישומם של עסקאות שנחשדו בידי רשות המיסים כעסקאות פיקטיביות שאינן מייצגות עסקאות יהלומים אמיתיות. המבקשת היא חברה פרטית העוסקת במסחר ליהלומים בבורסה ליהלומים ברמת גן ומוחזקת במלואה על ידי המבקש. כנגד המערערים הוצאו שומות מס שבבסיסן טענת המשיב כי הוצאות שנדרשו על ידי המערערת מבוססות על חשבוניות פיקטיביות. עוד נקבע כי חלק גדול מעובדי הבנק נרשמו כעובדים פיקטיביים אצל המערערת וקיבלו ממנה תלושי שכר פיקטיביים אותם דרשה כהוצאות שכר. הדיון התמקד בשאלה האם המשיב הפר את חובתו לנהוג בשוויון כלפי נישומים שעניינם זהה או שווה, כלומר, האם המשיב הפעיל את סמכותו לנקוט הליכי שומה כלפי המערערים באפליה או בשרירות.
.
בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה ופסק כי:
עקרון השוויון בפני החוק הוא מאבני היסוד של תפיסתנו החברתית והמשפטית, ובפרט בדיני המס. על רשות המס, ככל רשות מנהלית אחרת, מוטלת החובה להפעיל את סמכותה לשום את הכנסתו של אדם באופן שוויוני, הוגן ולא שרירותי. הנטל להוכיח כי מדובר בהפליה אסורה בין שווים, או כי הליכי המס ננקטו תוך אכיפה בררנית, מוטל על הטוען את הטענה, בין היתר לאור חזקת התקינות העומדת לרשות המנהלית. לאחר שהנישום הציג תשתית עובדתית ראשונית לטענת האפליה, וככל שיש יסוד בראיות לטענה של אכיפה בררנית, מתערערת החזקה בדבר חוקיות ההחלטה המנהלית. כתוצאה מכך, עובר הנטל אל הרשות המנהלית להראות כי האכיפה, אף שהיא נראית בררנית, בפועל היא מתבססת על שיקולים ענייניים שיש להם משקל מספיק כדי לבסס עליהם את החלטתה. בהקשר זה ניתן לחייב את רשות המס לחשוף את עקרונות החיוב הנוגעים לנישומים אחרים כל עוד הגילוי נדרש לצורך הוכחת טענת אפליה או אכיפה בררנית וכל עוד אין בכך משום פגיעה בהוראות הסודיות או באינטרסים של צדדים שלישיים. כאשר הרשות אינה מרימה את הנטל להוכיח כי האכיפה מתבססת על שיקולים עניינים בלבד, עשוי בימ"ש לפסול את ההחלטה בגין שיקול זר או בגין פגם אחר שנתגלה בה, או לתת סעד אחר כנגד הפגיעה בשוויון. השאלה מהו הסעד הנכון בנסיבות העניין תלויה בעוצמת הפגם שנפל בהתנהלות הרשות המנהלית, בעוצמת הפגיעה בפרט ובתחושת הצדק וההוגנות וכן בהתאם לשיקולי האינטרס הציבורי באכיפה עצמה.
המערערים טוענים כי בהתאם למדיניות שנקבעה בחרו רשויות אכיפת החוק לנהל הליכים פליליים ו/או מנהליים אך ורק ביחס לנישומים ששמם מופיע בקלסר האדום בעסקאות בהיקף מצטבר של מעל 1 מיליון דולר. "קבוצת השוויון" שהגדירו המערערים, שביחס אליה הם בחנו את האחידות או את האפליה שביישום מדיניות האכיפה של המשיב בערעורים הנדונים, לוקה בשתי טעויות: האחת, שיקול רף מיליון הדולר שהופיע בקלסר האדום לא היה שיקול בלעדי או מצטבר בפתיחת חקירה פלילית בפרשה. היו שיקולים נוספים, כגון כנגד מי שהיה מעורב באפן משמעותי בפעילות הבנק במתכונת, במשך הזמן ובהיקפי הפעילות שבוצעו בו. בנוסף, המערערים לא הוכיחו, ולו בראשית ראיה, מה הייתה המדיניות של רשות המיסים בנקיטת הליכי שומות מס כנגד מעורבים בפרשה.
קבוצת השוויון שביחס אליה יש לבחון את יישום מדיניות האכיפה הפלילית אינה כל מי ששמותיהם מופיעים בקלסר האדום, אלא מי שנטלו חלק מרכזי בפעילות הבנק. קבוצה זו כוללת את הגורמים שהיו מעורבים בפרשה, אף אם רישומם בקלסר היה מתחת לרף המיליון, ושהחקירה הפלילית נפתחה נגדם לא משום שהופיעו בקלסר האדום אלא בשל מעורבותם המרכזית בפעילות העבריינית בבנק. מכאן שהשיקולים לצורך פתיחה בחקירה פלילית לא היוו הקלסר האדום והרישומים בו חזות הכל, ולא היוו קריטריון יחיד שאין בלתו. המערערים לא סיפקו, ולו ראשית ראיה, לכך שהיו נישומים נוספים שהשתייכו לקבוצת שוויון זו ושלא ננקטו נגדם הליכי שומה וביקורת על ידי המשיב; ככל שדברים אלה נכונים לגבי החקירה הפלילית, הרי שהם נכונים שבעתיים בנוגע לשיקולים בנקיטת הליכי שומה. לא רק שהמערערים לא הביאו, ולו ראשית ראיה לכך שרשות המיסים נקטה במדיניות מוצהרת של הוצאת שומות מס בפרשה רק על בסיס היקף הרישום בקלסר, אלא שמטענות המשיב עולה כי היקף הרישום בקלסר לא היה שיקול לפתיחה או להימנעות מפתיחה בהליכי שומה. נמצא כי המדיניות המוצהרת של הרשות החוקרת הייתה לנהל הליכים פליליים גם כלפי מי שלא הופיעו בקלסר האדום ובלבד שהייתה להם מעורבות מרכזית בפעילות הבנק; בנוסף, לאור התנהלותם בהליך הפלילי, המערערים מנועים מלטעון בהליכים דנן כי הרשות החוקרת ניהלה הליכים פליליים אך ורק כלפי לקוחות הבנק שחצו את רף מיליון הדולר לפי הקלסר האדום. |
| חזרה למעלה |
|
| 14 [משפחה] |
|
| רמש (מרכז) 56447-03-19 י.פ נ' ק.ג (מחוזי; ורדה פלאוט; 16/06/19) - 6 ע' |
| עו"ד: |
נדחתה הטענה כי לסבים זכות ראשונית ועצמאית לקשר עם נכדיהם.
משפחה – הסדרי ראיה – סבים
.
המבקשים – סבתם של הקטינים ובן זוגה, הגישו בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט לענייני משפחה שעניינה בזכותם של הסבים לקשר עם נכדיהם.
.
בית המשפט דחה את העררעור ופסק כלהלן:
הזכות של סבים לקשר עם נכדיהם מותני באישור בית משפט שיכריע על פי טובת הקטין. ולפיכך מדובר בזכות משנית, הכפופה לזכותם וחובתם של ההורים לקבוע את סדר יומו של הקטין.
אין לקבל את הטענה כי לסבים זכות ראשונית ועצמאית לקשר עם נכדיהם, ללא זיקה לעמדדת ההורים, או זכות שווה לזכות ההורים לקשר שכזה והכל כאשר לא הוכח כי הקשר כאמור נוגד את טובת הקטינים. היינו, אין לקבל את טענת המבקשים לפיה המשיבים לא הוכיחו שטובת הקטינים הינה שלא לפגוש את הסבים.
על המבקשים להוכיח כי הקשר של הקטינים עמם הינו לטובת הקטינים, ואין על המשיבים חובה להוכיח ההפך מכך. |
| חזרה למעלה |
|
| 15 [דיון פלילי] |
|
| עמי (מרכז) 3197-06-19 מיכאל טוביה גנור נ' מדינת ישראל (מחוזי; עידו דרויאן גמליאל; 16/06/19) - 6 ע' |
| עו"ד: בעז בן צור, מאיר ארנפלד, כרמל בן צור, טל תבור, צחי חבקין |
לצדו של חשוד שמשוחרר בתנאים מגבילים עומדת הזכות למידתיות והלימה בין החשש לבין האמצעים להפגתו, אך ודאי שלא עומדת לו זכות קנויה לצאת לעבודה דווקא. יציאה לעבודה תותר ככל שהדבר לא פוגע באינטרסים ציבוריים ובתכליות המעצר; גם הזכות החוקתית לצאת מהארץ נשקלת באיזון פרטני בינה לבין מטרות תנאי השחרור. המבחן הינו "אפשרות סבירה" שהתרת היציאה לחו"ל תביא לסיכול ההליך הפלילי.
דיון פלילי – שחרור בערובה – איסור יציאה מן הארץ
דיון פלילי – שחרור בערובה – יציאה לעבודה
דיון פלילי – שחרור בערובה – תנאי שחרור
דיון פלילי – מעצר – חשוד
.
ערר על החלטת בימ"ש השלום בה נדחתה בקשת העורר לעיון חוזר בתנאי שחרורו – התרת יציאתו מהארץ לזמנים קצובים בתיאום עם היחידה החוקרת, לצרכים עסקיים. העורר הוא אחד החשודים אשר נחקר בפרשה מסועפת ומורכבת שתחילתה לפני כשנתיים וכונתה "תיק 3000".
.
ביהמ"ש המחוזי דחה את הערר בקבעו:
לא נמצא כל בסיס לטענה כי נסיבות כלשהן התחדשו מאז קביעת תנאי שחרורו של העורר. מידת הרצינות והדחיפות שמבקש העורר לבסס במסמכים שהגיש נתקלת במציאות אפורה-יותר בה האיומים וההתראות אינם מתממשים, שלא לדבר על מחדל מפעולה נמרצת של העורר ושל שותפו ועובדיו.
ביהמ"ש אינו מזלזל בערך הרב של מגע אישי בין ראש תאגיד לגורם בכיר בבנק או בגוף מממן אחר, אך איננו עוסקים במצב בינארי של "הכל או לא כלום": היעדר האפשרות למפגש פיזי בחו"ל ניתן לריפוי משמעותי באמצעים טכנולוגיים, ואולי גם בהזמנת אישיות מכריעה לאירוח בישראל.
החששות לשיבוש מהלכי החקירה ולהימלטות עומדים במלוא תוקפם. לאחר ביטול ההסכם עם העורר חשוף הוא עתה לסיכון של עונש חמור שמגביר מוטיבציה להמלטות מהדין. ועוד – דווקא העובדה שמרכז עסקיו, לרבות נכסי נדל"ן, אינו בישראל, מוסיפה לכובד החשש להימלט, עד-כדי איון אפשרות לתנאים כספיים שיקטינו איום זה: איזו ערובה תשכנע חשוד לחזור ולעמוד מול סיכון של מאסר ממושך, אם יוכל הוא לקיים עצמו (וברמת חיים לה הורגל) בחו"ל ואם בידו 'חסינות' של דרכון זר?
עוצמת החשד, רמת הסיכון לשיבוש ולהימלטות והאינטרס הציבורי המיוחד בניהול החקירה ובמיצוי הדין בעניינו של מי שיואשם ומי שיורשע, מכריעים את כף המאזניים נגד אינטרס העורר. לצד חשוד שמשוחרר בתנאים מגבילים עומדת הזכות למידתיות והלימה בין החשש לבין האמצעים להפגתו, אך ודאי שלא עומדת לו זכות קנויה לצאת לעבודה דווקא. יציאה לעבודה תותר ככל שהדבר לא פוגע באינטרסים ציבוריים ובתכליות המעצר. גם הזכות החוקתית לצאת מהארץ (ומתחום פיקוחן של רשויות), שהיא נקודת המוצא לדיון, נשקלת באיזון פרטני בינה לבין מטרות תנאי השחרור – כל מקרה נבחן לגופו, במערכת איזונים זהירה בין הערכים המתנגשים. המבחן הוא "אפשרות סבירה" שהתרת היציאה לחו"ל תביא לסיכול ההליך הפלילי. נמצא, שהאיזון הראוי מצדיק את איסור יציאת העורר מהארץ, ואינו מאפשר יציאותיו בקביעת ערובות. הכל לעת הזו, ולמשך 180 הימים שנקצבו בהחלטת השחרור.
במהלך הדיון טענו ב"כ העורר לקיומה של אפליה בין העורר לבין נחקרים אחרים בפרשה, שתפקידם בהיררכיה העבריינית הנטענת גבוה משלו, והם יוצאים את הארץ ושבים אליה ללא כל מגבלה. ברם, לא הובאה ולו ראשית ראיה לקיומו של מצב עובדתי לפי הנטען, ובנוסף – נסיבותיו הייחודיות והמורכבות של כל חשוד ונחקר, לצד צרכי חקירה משתנים, ימנעו אפשרות להשוואה משמעותית. |
| חזרה למעלה |
|
| 16 [נזיקין] |
|
| עא (ת"א) 6597-03-19 יעקב סייג נ' הנהלת בתי משפט מדינת ישראל (מחוזי; אביגיל כהן; 13/06/19) - 6 ע' |
| עו"ד: חגית שלנג |
נקבע כי מדובר במקרה מובהק בו יש לסלק את התביעה נגד המשיבה בשל חסינות שיפוטית.
נזיקין – הגנות – חסינות שיפוטית
.
ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום, לפיו סולקה תביעת המערער על הסף בשל חסינות שיפוטית.
.
בית המשפט קבע כלהלן:
בית המשפט העליון פסק כי יש לפרש את סעיף 8 לפקודת הנזיקין באופן השולל את האפשרות להגיש תביעה נגד המדינה בגין עוולה של נושא משרה שיפוטית ממלכתית. נקבע כי החסינות השיפוטית לפי סעיף 8 לפקודת הנזיקין היא חסינות מהותית וכפועל יוצא מכך לא ניתן לתבוע את המדינה באחריות שילוחית בגין עוולה שיפוטית. הודגש; אין מקום לעניין זה לאבחנות בין מקרים של "רשלנות", רשלנות רבתי" או "רשלנות בוטה מאוד".
פסקי הדין שניתנו בבית משפט לענייני משפחה ובערעור בגינם הוגשה התובענה דנן נגד המדינה, מהווים ללא ספק החלטות שהתקבלו במסגרת מילוי תפקידם השיפוטי של השופטים.
אין לקבל את טענת המערער לפיה בית משפט קמא שגה באופן בו פירש את טענותיו בכתב התביעה ודינה להידחות. במקרה דנן, מדובר במקרה מובהק בו יש לסלק את התביעה נגד המשיבה בשל חסינות שיפוטית. |
| חזרה למעלה |
|
| 17 [דיון פלילי] [עונשין] |
|
| תפ (י-ם) 69603-11-18 מדינת ישראל נ' רפיק סלאימה (מחוזי; תמר בר אשר; 12/06/19) - 7 ע' |
| עו"ד: מלכה גרוס, אריאל הרמן |
לא התקיימו נסיבות המצדיקות להיעתר לבקשת חילוט רכבו של הנאשם, ולפיכך נדחתה בקשת המאשימה להורות על חילוט הרכב.
דיון פלילי – חילוט – היקפו
עונשין – ענישה – דרכי ענישה: חילוט
.
בקשת המאשימה לחילוט רכבו של הנאשם על פי סעיף 39 בפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], התשכ"ט-1969.
.
בית המשפט דחה את הבקשה, ופסק כלהלן:
אין די בכך שהחפץ שחילוטו מבוקש שימש לעבור את העבירה, אלא נדרשת זיקה ממשית בין החפץ לבין העבירה וכן יש לשקול את חומרת העבירה.
ההצדקה לחילוט רכב קמה במצב שבו הרכב שימש רכיב מהותי כדי לעבור את העבירה, בעוד שבלעדיו לא ניתן היה לעבור את העבירה. אך זה אינו המצב בענייננו, שהרי אין חולק כי הנאשם יכול היה לגשת, בעודו לבוש "בחרמונית" אל בית המתלוננים הסמוך ולעבור את העבירה. בחירת הנאשם לנסוע סחור סחור ברחובות הסמוכים, הבאת החומר הדליק ברכב והסעת האחרים, קשורות אמנם בנסיבות שהובילו לעבירת ההצתה, אך הן אינן נסיבות שבלעדיהן לא ניתן היה לעבור את העבירה.
המבחנים שנקבעו בפסיקה למתן צו חילוט, מוליכים למסקנה כי אין הצדקה להיעתר לבקשת החילוט במקרה הנדון. |
| חזרה למעלה |
|
| שלום |
| 18 [נזיקין] |
|
| תא (י-ם) 38764-10-15 שרת התרבות והספורט ח"כ מירי רגב נ' ערוץ 10 החדש בע"מ (שלום; עבאס עאסי; 04/07/19) - 35 ע' |
| עו"ד: אורלנסקי,איזנברג, מוזסון ואח', פישר בכר חן וול אוריון ושות' |
נדחתה תביעת לשון הרע. נפסק, כי מתקיימים התנאים לתחולת הגנת העיתונאות האחראית.
נזיקין – עוולות – לשון הרע
נזיקין – הגנות – הגנת העיתונות האחראית
.
תביעה לפיצויים על סך מיליון ₪, על פי חוק איסור לשון הרע ופקודת הנזיקין.
.
בית המשפט דחה את התביעה, ופסק כלהלן:
בעניין דיין נקבע בערעור ובדיון הנוסף כי יש להכיר בהגנת העיתונאות האחראית מכוח סעיף 15(2) לחוק איסור לשון הרע. ההגנה מתבססת על כך שפרסום של מידע בעל אופי עיתונאי, טמונה בו תועלת ממשית עבור הציבור; פרסומים מסוג זה מצויים בליבת חופש הביטוי; פרסום עיתונאי מביא בחשבון את כובד משקלו של חופש העיתונות; אין די בהבאת המידע לידיעת הרשויות, אלא ראוי כי המידע יובא גם לידיעת הציבור, על מנת שיוכל לגבש עמדה לגביו ולכלכל את צעדיו בהתאם.
בענייננו, מתקיימים התנאים לתחולת הגנת העיתונאות האחראית. מדובר בפרסום לציבור הרחב באמצעי תקשורת מסורתי, טלוויזיה, שנעשה על ידי עיתונאים במקצועם. זהו המקרה הטיפוסי בו תתקיים חובה עיתונאית לפרסם פרסום ובלבד שקיים בו עניין ציבורי משמעותי.
לענין היסוד הנפשי והמניע לפרסום: ספי עובדיה מסר בתצהירו ובמהלך עדותו כי הוא האמין ומאמין בנכונות הפרסום, וכי הפרסומים נעשו בתום לב מוחלט וללא כוונה או אינטרס כלשהו לפגוע בתובעת. בנסיבות המקרה, דברים אלה לא נסתרו, ואין סיבה לא לקבל אותם, וזאת במיוחד נוכח הקביעות בנוגע לעניין הציבורי המשמעותי שבפרסומים.
אשר להתנהלות הנתבעים ואיכות התחקיר העיתונאי: דרישה זו מתקיימת, בעיקר בהתבסס על הקלטת שמהווה אבן הפינה כפי שהגדירו אותה העדים מטעם הנתבעים; הדברים המופיעים בקלטת כוללים מסה קריטית של מידע אשר כשלעצמה מצדיקה הצגה בפני הציבור. |
| חזרה למעלה |
|
| 19 [חוזים] |
|
| תא (מ"א) 63/18 חנוך קלימיאן נ' דוד כהן (שלום; אמיר דהאן; 02/07/19) - 5 ע' |
| עו"ד: |
תביעה כספית בגין נזקי רכוש של שוכר בדירה שהושכרה.
חוזים – שכירות – הרס המושכר
.
תביעה כספית בגין נזקי רכוש של שוכר בדירה שהושכרה. הנתבע טוען למעשה בית דין הטענה למרבית הנזקים נדחתה בהליך קודם בין השניים בו תבע השוכר את המכשיר בגין ביטול חוזה השכירות ואילו המשכיר טען לקיזוז עבור הנזקים בדירה – טענות שנדחו ברובן.
.
בית המשפט קיבל את התביעה בחלקה, בקבעו:
ראשי הפרת החוזה והנזק בעניין: פירוק קרמיקה במטבח, גרימת נזק לגינה ולבריכה, נזק למשקופים והרס הדירה גרם לכך שאי אפשר היה להשכיר אותה בשנית נדחו בשל מעשה בית דין.
בית המשפט העדיף את עדותו של המשכיר שנמצאה מהימנה עליו. לפיכך קיבל את התביעה בנוגע לראשי הנזק שלא הוכרעו בהליך הקודם בנוסף לפיצוי בעבור עוגמת נפש וטרדה בשל תלונות השווא. |
| חזרה למעלה |
|
| 20 [עונשין] |
|
| תפ (ראשל"צ) 17446-12-18 מדינת ישראל נ' רומן פרמן (שלום; עמית מיכלס; 01/07/19) - 5 ע' |
| עו"ד: רונן גינגולד, ליאת שפיר, נעמי כהן |
מאסר מותנה לנאשם שהורשע על פי הודאתו בגניבת טלפון סלולארי עת עבד כמאבטח באולם אירועים.
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: שיקולים
עונשין – ענישה – דרכי ענישה: מאסר-על-תנאי
עונשין – ענישה – מתחם הענישה
.
נגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של גניבה. הנאשם הורשע על-פי הודאתו בגניבת טלפון סלולרי מאחת האורחות, במהלך עבודתו כמאבטח באולם אירועים.
.
בית המשפט גזר את דינו, בקבעו:
בבואו את מתחם העונש ההולם, התייחס בית המשפט מחד לעובדה שיש לגזור על הנאשם עונש שיהלום את חומרת מעשיו בפרט כאשר ביצע את העבירה שעה ששימש כמאבטח באולם והיה אמון להקנות תחושת ביטחון לנוכחים במקום. מאידך, ציין את העובדה שהטלפון הוחזר למתלוננת מבלי שנגרם לו נזק ומבלי שמידע שהיה אגור בו אבד. כמו כן, לנסיבותיו האישיות. לפיכך נקבע שמתחם העונש ההולם בנסיבות המקרה נע בין מאסר על תנאי וקנס לבין מאסר בפועל למשך מספר חודשים. גזר דינו נקבע ברף הנמוך של מתחם הענישה. |
| חזרה למעלה |
|
| 21 [נזיקין] [בריאות] |
|
| תא (ת"א) 43949-08-14 הילה ישראלי נ' בית חולים וולפסון (שלום; מנחם (מריו) קליין; 24/06/19) - 17 ע' |
| עו"ד: |
נקבע כי נתבעים 1-2 התרשלו באי מתן הוראות להמשך מעקב ובאי מתן הסבר למצב הקיים בשל הסיכון מקרע שלא מאובחן בשיטת האבחון המדויקת יותר. הנתבעים 1-2 חוייבו לשלם לתובעת פיצוי בסך 180,000 ₪.
נזיקין – עוולות – רשלנות רפואית
נזיקין – רשלנות – רשלנות רפואית
בריאות – זכויות החולה – מסירת מידע רפואי
.
תביעת נזיקין בעילת רשלנות רפואית.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
מעדויות המומחים השונים, עולה כי בהעדר ממצאים המכוונים לקרע בגיד לא נהוג לקבע את הרגל ולהמליץ להימנע מדריכה, אלא להמליץ על דריכה כדי למנוע סיבוך של קיצור הגיד, מה גם שהקרע יכול להירפא עצמונית. הפרקטיקה השמרנית היא המקובלת (החל מלא לעשות כלום ולתת לגיד להירפא לבד עד קיבוע גבס) ולגבי הניתוח מנסים להימנע ממנו עקב הסיכון מסיבוכים פוטנציאלים.
הטיפול השמרני הוא אכן הפרקטיקה הרפואית המקובלת והמועדפת – גם במצבים של אבחון קרע חלקי. ההחלטה נתונה לשקול דעתו של המטפל המאזן בין הסיכונים והיתרונות בכל שיטת טיפול, משכך, אין לקבוע שהצוות התרשל בבחירת אחת השיטות המקובלות בפרקטיקה הרפואית.
לא נמצא גם כל קשר סיבתי בין הטיפול במיון לנזקי התובעת, שכן הסיבוכים מהניתוח הם שגרמו להיווצרות "צלקת ניתוחית" רגישה והידבקויות לגיד. יחד עם זאת, ייתכן והסיבוכים אשר אירעו בפועל (כתוצאה מהניתוח עצמו) יכלו להימנע בכלל, לו היה מאובחן קרע בזמן מוקדם יותר (באמצעות בדיקת US מדויקת) והיה ניתן טיפול והדרכה בהתאם.
אי לכך, הייתה התרשלות מצידם נתבעים 1-2 בשל אי מתן הוראות להמשך מעקב, אי מתן הסבר למצב הקיים בשל הסיכון מקרע שלא מאובחן בשיטת האבחון המדויקת יותר (US), ובזיקה לכך – אי מתן הוראות טיפול "תחת אזהרה" למצב של "חשש מקרע" – אלא מתן טיפול העלול להיות "טיפול סותר".
יש לפסוק לתובעת פיצוי גלובלי בסך 180,000 ₪, כשלסכום זה יתווספו הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בשיעור 23.4%. התביעה כנגד נתבע 3 נדחית. |
| חזרה למעלה |
|
| 22 [נזיקין] |
|
| תא (ראשל"צ) 56176-09-14 טל לוי דיאמנשטיין נ' פרץ בוני הנגב (1993) בע"מ (שלום; כרמית בן אליעזר; 13/06/19) - 9 ע' |
| עו"ד: סער הכהן לסרי, דניאל שרז |
עסקינן בתביעה לפיצוי כספי בגין ליקויי בנייה. בית המשפט העמיד את שיעור הפיצוי בגין הנזק הלא ממוני על סך של 16,000 ₪.
נזיקין – חיוב בנזיקין – בגין ליקויי בנייה
.
תביעה לפיצוי כספי בגין ליקויי בנייה.
.
בית המשפט קבע כלהלן:
משתוקנו הליקויים במסגרת ההסכמות הדיוניות אליהם הגיעו הצדדים, נותרה להכרעה שאלת הפיצוי בגין הנזק הלא ממוני שנגרם לתובעים.
התובעים זכאים לפיצוי, אשר ישקף את הנזק הלא ממוני שנגרם להם בעיקר בשנים הראשונות, בהן היו ליקויי הרטיבות בדירה משמעותיים יותר, גרעו מהנאתם הסבירה מהדירה, ופגעו בשגרת חייהם; ובכל הנוגע לפרק הזמן שלאחר מכן, הפיצוי שייפסק הוא בעיקר בהתחשב בטרדה ועוגמת הנפש שהיו כרוכות בצורך להידרש לתיקונים מעת לעת.
יש להעמיד את שיעור הפיצוי שייפסק לתובעים בגין הנזק הלא ממוני על סך של 16,000 ₪. נוסף על פיצוי זה, יש לפסוק לתובעים את הפיצוי בגין נזקים שאינם בני תיקון אליהם התייחס המומחה בחוות דעתו – בסך 3,000 ₪. |
| חזרה למעלה |
|
| 23 [דיון פלילי] |
|
| תפ (נצ') 66368-02-19 מדינת ישראל נ' אמיר פרדה (שלום; דלית שרון גרין; 12/06/19) - 5 ע' |
| עו"ד: מ. לוי |
נדחתה בקשה לביטול פסק דין.
דיון פלילי – טענות מקדמיות – זוטי דברים
דיון פלילי – טענות מקדמיות – העובדות המתוארות בכתב-האישום אינן מהוות עבירה
דיון פלילי – כתב-אישום – ביטולו
.
בקשה לביטול כתב אישום. לנאשם יוחסה עבירה של אספקת משקה אלכוהול לקטין. הנאשם טוען כי המשקה סופק לקטין על ידי בן דודו ולכן ניתן לראות בסיטואציה זו כשתייה בחוג המשפחה. כמו כן, טען כי בהתחשב בגילו המבוגר יחסית של הקטין ובהפרש הגילאים הקטן בינו לבין הנאשם, הרי שמדובר בזוטי דברים.
.
בית המשפט דחה את הבקשה בקובעו:
בראי מטרות החיקוק, ברי שעובדת היותם של הנאשם והקטין בני דודים מדרגה שניה, אין בה כדי להכניס את מעשי הנאשם לגדר הסייג המחריג ״שתייה בחוג המשפחה״. אדרבא, באספקלריה זו, מעשי הנאשם הם, כטענת התביעה, בדיוק מסוג המעשים אותם התכוון המחוקק למנוע, שמהותו היא שתיית אלכוהול על ידי צעירים, ביניהם הקטין, במקום ציבורי באישון לילה. על כן, דחה בית המשפט את טענת ההגנה לפיה עובדות כתב האישום אינן מהוות עבירה.
לעניין הטענה בדבר זוטי דברים – בחינת מעשי הנאשם, מגלה כי אין מדובר במעשה קל ערך כלל וכלל. כך מבחינת טיב המעשה ונסיבותיו; בגיר צעיר, כבן 19 שנה, סיפק אלכוהול לקטין במקום ציבורי בשעת לילה מאוחרת, גם אם תוצאות מרחיקות לכת נבלמו מבעוד מועד. לאור האמור גם טענת ההגנה בדבר זוטי דברים נדחתה. |
| חזרה למעלה |
|
| 24 [דיון אזרחי] [בתי-משפט] |
|
| תא (י-ם) 16341-11-18 משה מלכה נ' גרשון הומינער (שלום; אורית אביגיל יהלומי; 11/06/19) - 7 ע' |
| עו"ד: |
ביהמ"ש קיבל בקשה לביטול פסק דין שניתן במעמד צד אחד. נקבע כי סיכויי ההגנה מצדיקים את קבלת הבקשה. כמו כן, התנהלותם של הנתבעים אינה עולה כדי זלזול מופגן בבית המשפט.
דיון אזרחי – ביטול פסק-דין – שניתן במעמד צד אחד
דיון אזרחי – ביטול פסק-דין – שניתן בהיעדר הגנה
בתי-משפט – ביטול פסק-דין – שניתן במעמד צד אחד
.
בקשה לביטול פסק דין שניתן במעמד צד אחד, בהיעדר הגנה, כנגד הנתבעים.
.
בית המשפט קיבל את הבקשה, בקובעו:
בדיון בבקשה לביטול פסק-דין על בית המשפט לבחון האם מדובר בביטול מחובת הצדק או שמא מדובר בביטול על פי שיקול דעתו.
באשר לביטול ההחלטה משיקול דעת בית-משפט: במסגרת שיקול הדעת של בית המשפט בבואו להחליט עם במקרה שבפניו ראוי לבטל את פסק הדין שניתן במעמד צד אחד, שומה עליו לבחון מה היתה סיבת מחדלו של בעל הדין להתייצב לדיון ומהם סיכויי ההצלחה של הגנתו.
בית משפט סבר כי התנהלותם של הנתבעים אינה עולה כדי זלזול מופגן בבית המשפט, ולאור קביעת הפסיקה כי מבחן סיכויי קבלת טענות ההגנה של הנתבעים הוא העיקר.
לעניין סיכויי ההגנה, הנתבעים טוענים כי אין יריבות בינם לבין התובע, כי מדובר בתביעה נזיקית אשר סכומה מוכחש ושנוי במחלוקת וכי לא צורפו לתביעה כל תחשיבים או פירוט של הסכומים הנתבעים.
משעה שיש בפי הנתבעים טענות הגנה הראויות להתברר, החליט בית המשפט לקבל את הבקשה. |
| חזרה למעלה |
|
| בתי-הדין הרבניים |
| 25 [משפחה] [פרשנות] |
|
| (י-ם) 1217307/ פלונית נ' פלוני (בתי-הדין הרבניים; יצחק אושנסקי; 07/06/19) - 4 ע' |
| עו"ד: משה יעקב קרו, ג'רמי שטרן |
ביה"ד הרבני האזורי קובע כי אין תוקף להארכת תקופת עיכוב הליכים בהליך לישוב סכסוך, אם לא נשלחה על כך הודעה לצדדים עצמם.
משפחה – חוק להסדר התדיינויות במשפחה (הוראת שעה) – בארכת תקופת עיכוב ההליכים
פרשנות – דין – חוק להסדר התדיינויות במשפחה (הוראת שעה)
.
בקשת התובע למחיקת תביעת הגירושין בשל כשל פרוצדורלי – הגשת התביעה לפני המועד שהייתה יכולה להיות מוגשת בהתאם לחוק להסדר התדיינויות במשפחה (הוראת שעה), תשע"ה-2014 (להלן: "חוק להסדר התדיינויות"). רקע: האישה הגישה לביה"ד את תביעתה 68 יום לאחר הגשת בקשתה ליישוב סכסוך, דהיינו לאחר תום 60 ימי תקופת עיכוב ההליכים הקבועים בסעיף 3(ה) לחוק להסדר התדיינויות (45 ימים מהו"ת + 15 ימי צינון), ובתוך במסגרת 15 ימי הקדימה של מגיש הבקשה, לפי סעיף 4 לחוק. בהמשך לכך הגיש האיש לביה"ד בקשה למחיקת התביעה על הסף, בנימוק ש-53 יום לאחר הגשת הבקשה ליישוב סכסוך, הוציאה יחידת הסיוע בביה"ד הודעה לצדדים על הארכת תקופת עיכוב ההליכים ב-15 ימים נוספים לשם ניהול פגישות המהו"ת מעבר ל-45 הימים הקבועים בחוק, וזאת בהתאם להוראת סעיף 3(ב)(3) לחוק להסדר התדיינויות, דבר המביא לכך שתקופת עיכוב ההליכים מתארכת למשך 75 יום מיום הגשת הבקשה ליישוב סכסוך ומכאן, שתביעת האישה הוגשה בתוך תקופת עיכוב ההליכים, ועל כן תביעתה בטילה ויש למחקה. האישה טענה כי הודעת יחידת הסיוע על הארכת תקופת עיכוב ההליכים מעולם לא נשלחה אליה אלא נשלחה על ידיהם רק אל תיק ביה"ד ועל כן אין להודעת ההארכה כל תוקף חוקי.
.
ביה"ד הרבני האזורי דחה את הבקשה מהטעמים הבאים:
לפי הוראת סעיף 3(ב)(3) לחוק להסדר התדיינויות, יחידת הסיוע "רשאית להאריך את התקופה, פעם אחת, ב-15 ימים בהודעה לערכאה השיפוטית ולצדדים". ביה"ד קובע כי אין תוקף להארכת תקופת עיכוב הליכים בהליך לישוב סכסוך, אם לא נשלחה על כך הודעה לצדדים עצמם.
שכן, עיקר תכליתה של הארכת התקופה ב- 15 יום על ידי יחידת הסיוע, נועדה בראש ובראשונה עבור הצדדים, כדי לאפשר להם קיום פגישות מהו"ת. על כן, תנאי זה של הודעה לצדדים אל הארכת התקופה – הוא תנאי הכרחי אשר מלבדו אין תוקף ומשמעות להארכת התקופה. מאידך גיסא, הודעת יחידות הסיוע לערכאה המשפטית, נראה כי היא תנאי פרוצדורלי בלבד אשר אי-קיומו אינו מאיין את תוקפה של ההארכה.
לכך יש להוסיף, כי עצם הגבלת דרכם של הצדדים אל ערכאות המשפט הנעשית בתקופת עיכוב ההליכים, מעצם פגיעתה היסודית בזכות הגישה לערכאות, יש לפרשה בצמצום.
במקרה דנא, יחידת הסיוע עדכנה רק את ביה"ד ולא הודיעה לצדדים. מבדיקת תיעוד כניסת הצדדים ל'אתר הצדדים' במערכת מחשוב תיקי בתי הדין הרבניים, עולה כי בשונה מבא כוח האיש, שאכן ביצע כניסות רבות ותכופות אל תיקי הצדדים, הרי שבא כוח האישה לא ביצע כניסות אלו בתקופה המדוברת, ויוצא אם כן, כי אכן באמת ובתמים האישה ובא כוחה לא ידעו על קיומו של מכתב הודעה זו של הארכת תקופת המהו"ת ב-15 יום על ידי יחידות הסיוע.
לפיכך נקבע כי במקרה זה לא התקיימו התנאים להארכה של תקופת עיקוב ההליכים ב-15 יום, ואין להארכה תוקף משפטי. משכך, האישה הגישה את תביעתה לאחר תום תקופת העיכוב, במסגרת 15 ימי הקדימה הקנויים לה. ומשכך, בקשת המבקש לסגירת התיק, נדחית. |
| חזרה למעלה |
|
| 26 [משפחה] [משפט עברי] |
|
| (ת"א) 1164937/ פלונית נ' פלוני (בתי-הדין הרבניים; יצחק מרוה, רפאל זאב גלב, שמעון לביא; 28/04/19) - 42 ע' |
| עו"ד: הרב בנימין כהן |
חיוב בגט בטענת מאיס עליי על רקע ניכור וניתוק ריגשי של הבעל כלפי האישה ולנהוג כלפיו ב'הרחקות דר"ת'.
משפחה – גירושין – חיוב בגירושין
משפחה – גירושין – שלום בית
משפט עברי – גירושין – מאיסות
.
משפט עברי – גירושין – הרחקות דר"ת (שימי לב לגרשיים שמופיעים בטבלה באתר, לדעתי זו הסיבה שמתקבל בחיפוש 0 תוצאות) האישה פתחה תיקי תביעת גירושין כתובה משמורת ילדים ומזונות. פסק דין זה מתייחס רק לתביעת הגירושין. עם נשואיהם, לפני כ-4 שנים, החלו להתגלות קשיים בחייהם המשותפים ולפני כשנה האישה עזבה את הבית, שני הילדים כרגע במשמורתה. האישה טענה על הבעל טענות קשות על כך שהתעלם מצרכיה והתעלל בה נפשית והתייחס אליה כל העת באופן מנוכר, ואיננה מוכנה לעוד ניסיון. הבעל מסרב להתגרש ומבקש שלוב בית. לדבריו האישה מוסתת כל העת והוא מבקש את עזרת ביה"ד. עתה תובעת האישה פסק דין לחיוב בגט והטלת סנקציות על הבעל.
.
ביה"ד הרבני האזורי פסק:
יש לחייב את הבעל בגט ולנהוג כלפיו ב'הרחקות דר"ת' וזאת לאחר דיון בסוגיות הבאות:
א. מבחן ה'כנות' לטענת שלום בית מהו.
ב. טענת 'מאיס עלי' באמתלא ברורה – השפלות, אטימות וניכור רגשי; 'רגלים לדבר' לעומת 'אמתלא ברורה'; טענת 'מאיס עלי' כשתובעת כתובתה ועוד...
ג. מורדת 'מאיס עלי' – שיטות הראשונים בזה.
ד. 'עיגון' כעילה לחיוב בגט – כשאשמת הגירושין מוטלת לפתח המעגן.
ה. הרחקות דרבינו תם – מקור הדין, הטעם, והנפק"מ בזה.
ו. הרחקות דרבינו תם לצד צו עיכוב יציאה מן הארץ.
ביה"ד הגיע למסקנה כי הבעל כשל במבחן 'כנות בקשת שלום בית'. הרושם המצטבר, לרבות משתי חוו"ד של יועצי נישואין שטיפלו בצדדים, כי אף הבעל פניו לגירושין, אך במועד שלו. הוא החליט להתנקם באישה ולמרר את חייה. כמו כן אין שום סיכוי שבעולם שהאישה תסכים לחזור לחיות עמו כלל, הקרע עמוק למדי ואינו ניתן לאיחוי.
ביה"ד מראה כי טענות האישה על בעלה לעניין ההשפלות אטימות וניכור רגשי תואמות את ההגדרה של טענת 'מאיס עלי' באמתלא ברורה ואין שום חשש של 'עיניה נתנה באחר', ומנהג בתי הדין לחייב בגט בכגון דא וזאת אף שתובעת כתובתה, ואף אם לא אמרה בפירוש 'מאיס עלי'.
אין צריך להוכיח את הטענות בעדים, כל עוד מתרשם ביה"ד מאמיתות הדברים ומיכולתם לגרום למאיסות יתר כלפי בן הזוג – הוי 'אמתלא מבוררת' ויש לחייבו בגט.
לאור האמור שאין כל סיכוי לאחות את הקרע, יש כאן עילה נוספת לחיוב בגט על פי דבריו הידועים של הגר"ח פלאג'י למנוע הימנו לעגן את האישה ללא תוחלת ובפרט לאור האשמה המוטלת על כתפיו. אמנם, ביה"ד מראה כי קצת קשה לחייב בגט רק מחמת דינו של הגר"ח פלאג'י בלבד, אולם בנידוננו כאמור יש לחייב בגט מחמת טענת 'מאיס עלי' באמתלא ברורה. כאמור, ביה"ד התרשם כי אשמת הגירושין מוטלת אך ורק על הנתבע לנוכח התנהגותו הבלתי סבירה ואנושית כלפי האישה שעה שהבעל היה אטום ובלתי מתחשב באישה בכלל וברגשותיה בפרט. משכך, ולנוכח אי הסיכוי להביאם לשלום בית -מה גם שרצונו עתה לשלום בית לא נראה כנה כאמור לעיל - לפיכך סבור ביה"ד כי יש לחייבו במתן גט לאלתר.
היכן שביה"ד נוכח לראות שעומדת בפניו אישה הטוענת 'מאיס עלי' באמתלא ברורה ואין חשש ל'שמא עיניה נתנה באחר' והבעל עומד במרדו ומסרב לגרשה, כפי שנמצא בענייננו, יש לביה"ד לחייבו בגט ולהפעיל כנגדו 'הרחקות דר"ת'.
לפיכך נפסק כי הנתבע חייב לגרש את אשתו בהקדם, ויש להטיל עליו 'הרחקות דרבנו תם' וההגבלות הקבועות בחוק ובכלל זה שעל כל איש ואישה מישראל וכל הנלווים אליהם להימנע מהדברים הבאים: 1. שלא לדבר עמו כלל; 2. שלא לשאת ולתת עמו הן במסחר, הן בכל משא ומתן של ממון; 3. שלא לארחו ולהאכילו ולהשקותו;4. שלא לבקרו בחוליו; 5. שלא להושיבו בבית הכנסת;6. שלא להעלותו לתורה; 7. שלא לאפשר לו לומר קדיש; 8. שלא לתת לו לעבור לפני התיבה; 9. שלא לשאול בשלומו; 10. שלא לחלוק לו כבוד כלל, ולהתרחק מעליו ככל האפשר; בנוסף, ביה"ד מגביל בצו הגבלה זה את זכויות הבעל מהדברים הבאים: 1. לצאת מהארץ.; 2. לקבל או להחזיק או לחדש רישיון נהיגה; 3. לעסוק במקצוע שהעיסוק בו מוסדר על פי דין, או להפעיל עסק הטעון רישוי או היתר על פי דין; 4. לפתוח או להחזיק חשבון בנק, או למשוך שיקים מחשבון בנק בדרך של קביעה כי הוא לקוח מוגבל מיוחד. סעיף זה מוגבל לחמש שנים.
לעת עתה, פסק דין זה אינו לביצוע. במידה ולא תתקבל הסכמת הבעל לגירושין בתוך עשרה ימים, ביה"ד יתן החלטה נוספת להפעלת המסקנות דלעיל. |
| חזרה למעלה |
|
| 27 [משפחה] [משפט עברי] |
|
| (י-ם) 1201519/ פלוני נ' פלונית (בתי-הדין הרבניים; אליעזר איגרא, א' אהרן כץ, שלמה שפירא; 07/04/19) - 29 ע' |
| עו"ד: עזריאל ליפל, דבורה בריסק |
עיכוב סידור גט בשל תביעות רכוש – מתי יש לו מקום ומתי כמוהו כסחיטה? בנסיבות נקבע כי שני הצדדים מעוניים להתגרש וכי הבעל חייב לתת גט פיטורין לאישה מייד ואין לעכבו מפני רצונו של הבעל לסיים ההליכים האחרים שביניהם.
משפחה – גירושין – חיוב בגירושין
משפט עברי – גירושין – יחסי ממון
.
ערעור הבעל על החלטת ביה"ד האזורי לחייבו במתן גט מייד וערעור שכנגד – של האישה – על החלטות נוספות של ביה"ד המשהות חיוב זה עד לדיון בתביעה הרכושית שהגיש הבעל. תביעת הרכוש של הבעל מתבססת על זיכרון הדברים ועל ההסכם שנערך לפני כ-20 שנה, בעת שידוכי ('אירוסי') הצדדים. בהסכם זה התחייב אבי האישה להשלים סכום כסף כדי לקנות דירה לצדדים בבית שמש. אין חולק שאין על שם הצדדים דירה והם התגוררו בדירה שכורה שאבי האישה שילם את דמי השכירות בגינה. לטענת הבעל, דירה מסוימת בבית שמש הרשומה על שם [אלמוני], המתגורר בחו"ל, היא הדירה האמורה להינתן לצדדים. האישה הכחישה את הטענה וטענה שאין לצדדים דירה. בהמשך לכך, ועל אף שניתנה החלטה המחייבת את הבעל במתן גט מייד, ביה"ד קבע שאין לקבוע מועד לסידור גט קודם להעמדת ערבויות מצד האישה בגובה מחצית מהדירה הנ"ל. ביה"ד נתן לאישה לבחור בין שתי אפשרויות: המצאת ערבויות כאמור, ואז הגט יסודר מיידית והתביעה הרכושית תידון לאחר סידור הגט. או, פסק הדין שחייב את הבעל בגט, יישאר בתוקפו. ביה"ד ידון בתביעה הרכושית קודם לסידור הגט, ולאחר שתוכרע התביעה הרכושית יסודר הגט. באת כוח האישה הודיעה לביה"ד האזורי כי אין באפשרות האישה להשיג את הערבויות הנ"ל, לכן היא בוחרת באפשרות השנייה שהציע ביה"ד. בהמשך לכך ניתנה החלטה המשהה את החיוב בגט עד לדיון בתביעה הרכושית שהגיש הבעל.
.
ביה"ד הרבני הגדול קיבל את ערעור האישה מהטעמים הבאים:
הבעל חייב לתת גט פיטורין לאישה מייד: אין ספק ששני הצדדים מעוניינים להתגרש, האישה הגישה תביעת גירושין והיא חוזרת על תביעתה ומלינה על עיגונה. אין ספק שטענות האישה, בהם כי הבעל הפעיל כנגדה אלימות כלכלית, נפשית ומינית במשך שנות הנישואין – אם יוכחו – עולות כדי 'מאיס עלי באמתלא מבוררת'. טענות האישה לא נידונו בביה"ד האזורי מפני שגם הבעל הגיש את תביעתו לגירושין והעלה לפני ביה"ד את טענותיו שלפיהן האישה זינתה, וביה"ד השתכנע שאכן הוא רוצה להתגרש. גם בהליך דכאן הוצהר כנ"ל.
לפיכך משאין ספק ששני הצדדים רוצים בגירושין מחמת העילה שהעלה [ולא בשל רצונו של האחר], ואין אפשרות שהצדדים ישובו לחיות יחדיו, נוהג בהם דינו של רבנו ירוחם (ובהקשר זה ביה"ד מבאר את דברי רבנו ירוחם) ולפיכך אין מקום לעכב את סידור הגט מפני רצונו של הבעל לסיים ההליכים האחרים שביניהם.
עם זאת הובהר כי דינו של רבנו ירוחם אינו סיבה לחייב בגירושין מיידיים בכל מקרה ועניין זה נתון לשיקול דעתו של ביה"ד בכל מקרה ומקרה, אם לחייב להתגרש מייד או על כל פנים לייעץ להתגרש מייד או לדחות את הגירושין עד סיום כל העניינים שבין בני הזוג.
כן נדחתה טענת הבעל לקיים דיון לגבי איסור האישה לאיש שהבעל טוען שזינתה עימו. כעולה מסעיף 2(א) להנחיות (הנחיות נשיא ביה"ד הגדול [דאז] הגר"י יוסף) לעניין הליך לקביעת הגבלה על בני זוג גרושים להינשא בעתיד, התשע"ה-2015, ביה"ד לא יברר נושא זה אלא בהתקיים שני תנאים: האחד, שביה"ד ישתכנע שיש סיבה להטיל ספק בהיתרם של הצדדים להינשא זה לזו או לצד שלישי (הנטען) השני, אף אם יתקיים האמור, הבירור יתקיים רק לאחר סידור הגט וגם זאת דווקא אם תרצה האישה להינשא לצד השלישי.
לעניין התביעה הממונית: למעשה התביעה בפועל אינה נגד האישה, שכן אין חולק שהדירה לא רשומה על שמה. מכאן שהתביעה יכולה להיות מוגשת או נגד האב שהתחייב או נגד מר [אלמוני] הרשום כבעלים או נגד שניהם, ובהתאם לחוק, לביה"ד אין סמכות חוקית לדון בתביעות כנגד צדדים שלישיים.
ביה"ד מוסיף, כי אף לו הייתה לביה"ד סמכות רחבה לדון במשפט התורה כלפי צדדים שלישיים, ואף לו הייתה מקבלת טענת האיש שהובטחה לבני הזוג הדירה הספציפית שבנדון, לא היה מקום בנסיבות לקבל את התביעה הרכושית שנכרכה בתביעת הגירושין של הבעל. שכן בהעדר קניין אין לצדדים בעלות על הדירה; מכיוון שלא נעשה קניין, שהרי אין חוזה להעברת בעלות ואין רישום בטאבו, ומשכך אין בעלות לצדדים על דירה זו ומכאן שאין רכוש משותף לצדדים שהבעל יכול לתבוע את חלוקתו.
משכך אף לו הייתה לביה"ד סמכות חוקית והלכתית לדון בתביעה מול האב אין זה משליך לנידוננו ואין זה יכול לפטור את הבעל מלסדר גט פיטורין מייד. טענות הבעל נגד אבי האישה לא יכולות להיות סיבה לדחיית חיובו במתן גט לאישה.
לפיכך נקבע מועד לסדור הגט. ביה"ד ישקול לפטור הבעל מתשלום ההוצאות, אם יתייצב למועד סידור הגט וימסור הגט ללא התניה; אם יסרב הבעל לסדר הגט במועד שנקבע, ישקול ביה"ד להטיל עליו צווי הגבלה – אם יתבקש וכפי הפרוצדורה המקובלת. |
| חזרה למעלה |
|
| בתי-דין צבאיים |
| 28 [עונשין] |
|
| (שומרון) 2819/17 התביעה הצבאית נ' צאדק נאצר צאדק אבו מאזן (בתי-דין צבאיים; דליה קאופמן, רינת לוי ־מוסקוביץ׳, שי פרבר; 16/05/19) - 18 ע' |
| עו"ד: מורן כהן-צמח, כמיל פרג׳, באסל פרג׳ |
בית המשפט הצבאי גזר על הנאשם בגין אחריותו לפיגוע ירי ודקירה של עוברי אורח בשוק העירוני של פתח תקווה, עונש של מאסר בן 26 שנות מאסר, לצד ענישה נלווית שכוללת קנס ופיצויים לנפגעי העבירה.
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: ניסיון לרצח
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: עבירות על רקע אידיאולוגי
עונשין – ענישה – דרכי ענישה: פיצויים
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: עבירות ביטחון
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: שיקולים
.
הנאשם הורשע על פי הודאתו בארבעה פרטי אישום. סעיף האישום המרכזי עליו הוא נותןאת הדין הוא עבירה של ניסיון לגרימת מוות בכוונה על פי סעיף 209(א) , 198 ו- 199ג לצו בדבר הוראות בטחון. זאת בגין אחריותו לפיגוע ירי ודקירה של עוברי אורח בשוק העירוני של פתח תקווה.
.
בית המשפט הצבאי פסק כלהלן:
הנוהג בבתי המשפט הצבאיים הוא גזירת עונשו של הנאשם בהתאם להוראות חוק העונשין, בעניין "הבניית שיקול הדעת בענישה", הגם שלא הוחל מפורשות באזור, וזאת בשינויים המחויבים ממאפייניו הייחודיים של האזור. אין חובה לילך בהתאם לתיקון 113 הנ"ל. ברם, בהתאם לנסיבות העניין, יש לגזור את דינו בהתאם לקווים המנחים הכללייםשל תיקון 113. לפיכך, יש לקבוע את מתחם העונש ההולם למעשה העבירה בהתאם לעיקרון ההלימה, תוך התחשבות בערכים החברתיים שנפגעו, במידת הפגיעה בהם, בנסיבות הקשורות בביצוע העבירה ובמדיניות הענישה הנהוגה.
מדיניות הענישה הנהוגה באירועים דומים מלמדת, כי על מנת להוקיע עבירות אלו ולהרתיע מפניהן, נוהגים בתי המשפט להשית על המנסים לגרום למוות בכוונה עונשי מאסר ממושכים. ככלל, במקרים החמורים במיוחד, הוטלו עונשי מאסר עולם, כעתירתה של התביעה בעניינינו.
בהתאם לפסיקה הנהוגה, עונשי המאסר לריצוי בפועל אשר מושתים בבתי המשפט הצבאיים על המנסים לגרום למוות בכוונה הם במרבית המקרים עונשים כבדים וממושכים, תוך מתן משקל לנסיבות המקרה, לנפגעי העבירה, לאופי התקיפה לתוצאותיה, ולנסיבות נוספות. במקרים מסוימים, יש מקום להשית על הנאשמים עונש של מאסר עולם.
בתי המשפט באזור החילו מגמה נרחבת של פסיקת פיצויים לנפגעי העבירה, ונקבע כי יש לפעול בהתאם לרוחו של חוק זכויות נפגעי עבירה. קביעת ערכו של הפיצוי תעשה, ככלל, לפי ערך הנזק, כולו או חלקו. בית המשפט מוסמך להעריך את גובה הנזק בדרך של אומדן, מבלי שיוכח שיעורו המדויק.
בנסיבותיו של מקרה זה, מתחם הענישה הראוי נע בין 22 שנות מאסר למאסר עולם. |
| חזרה למעלה |
|
| כתבי טענות |
|
|
|
|
|
|
|
מייל זה נשלח לכתובת [email protected]במידה ואינך מעוניינ/ת להמשיך ולקבל פרסומים מאתר נבו יש ללחוץ כאן ולעקוב אחר הוראות ההסרה. ניתן לפנות בכתב למייל [email protected] או בדואר לכתובת: נבו הוצאה לאור בע"מ, ת"ד 43 צפרירים 9983000 או באמצעות הטלפון למספר 02-9950700. לתשומת לבך: אין להשיב לכתובת המייל [email protected].
www.nevo.co.il
|
|
|
