|
|
|
|
|
אם אינך רואה מייל זה לחץ/י כאן
לגרסת הדפסה
שיתוף הגיליון בפייסבוק 
|
| עליון |
| 1 [משפחה] |
|
| בעמ 6046/18 היועץ המשפטי לממשלה נ' פלונית (עליון; נ' הנדל, ע' ברון, ד' מינץ; 02/09/19) - 16 ע' |
| עו"ד: חגית לב, אביעד אמרוסי |
הלכת פלונית מורה כי בהיעדר ביטוי מפורש מצד המנוח, ובהינתן שהייתה לו בת זוג קבועה עובר למותו, ככלל, היא ורק היא תהא רשאית לעשות שימוש בזרעו; במקרה דנא, אין די באינדיקציות שציין ביהמ"ש המחוזי בכדי להוביל למסקנה כי רצונו המשוער של המנוח היה שייעשה שימוש בזרעו לאחר מותו להפריית מי שאינה בת זוגו; לפיכך לא ניתן לשעות לבקשתם ולכמיהתם של הורי המנוח כי כך ייעשה, גם אם בת הזוג אינה מתנגדת למהלך. והתוצאה היא שיש לקבל את הערעור.
 משפחה – הורות – הפריה לאחר פטירה
.
בקשת רשות ערעור על פס"ד של בימ"ש מחוזי, אשר קיבל את ערעורם של המשיבים על פסק דינו של ביהמ"ש לענייני משפחה וקבע כי משיבים 1 ו-2 (להלן: ההורים)רשאים לעשות שימוש בזרעו של בנם המנוח לשם הפרייתה של משיבה 3 – אישה שלא הייתה בת זוגו של המנוח. רקע: המנוח נרצח בגיל 27, 5 חודשים לאחר שאחיו, בן ה-19, התאבד. במועד פטירתו הייתה למנוח בת זוג לה עמד להינשא. מיד לאחר מות המנוח נשאבו ממנו מנות זרע עפ"י בקשת ההורים ובחלוף 12 שנים הגישו ההורים את תביעתם לביהמ"ש לענייני משפחה. תביעתם נדחתה, בהתבסס על פסה"ד בבע"מ 7141/15 (להלן:הלכת פלונית), שניתן במהלך ההליך, בגדרו נקבע כי ככלל, מקום שבו נפטר אדם שהייתה לו בת זוג קבועה, והוא לא הותיר ביטוי מפורש לרצונו או להסכמתו לעניין נטילת זרע מגופו ושימוש בו לאחר מותו, תהא בת הזוג, והיא בלבד, רשאית לעשות שימוש בזרעו לצורך הפרייתה היא. במסגרת ערעור שהוגש לביהמ"ש המחוזי הפנה ביהמ"ש לחוות דעתה של הנשיאה א' חיות בהלכת פלונית, אשר התייחסה לכך שייתכנו מצבים חריגים ונדירים שבהם ראוי יהיה לאפשר להורים להוכיח כי רצונו המשוער של הנפטר הינו לעשות שימוש בזרעו שלא עם בת זוגו. וקבע כי במקרה דנן מתקיימות אותן נסיבות חריגות, המוכיחות את רצונו המשוער של המנוח כי רצה להביא ילדים לעולם אף שלא מבת זוגו. מכאן בר"ע זו, אשר נדונה כערעור, על מנת להוסיף ולשרטט את תיחומם של הכללים בסוגיית השימוש בזרע מן המת בקווים ברורים, כדי לסייע במלאכת היישום.
.
ביהמ"ש העליון (מפי השופט נ' הנדל, בהסכמת השופטים ד' מינץ וע' ברון) קיבל את הערעור מהטעמים הבאים:
הלכת פלונית מורה כי בהיעדר ביטוי מפורש מצד המנוח, ובהינתן שהייתה לו בת זוג קבועה עובר למותו, ככלל, היא ורק היא תהא רשאית לעשות שימוש בזרעו. כפי שצוין, למנוח הייתה בת זוג קבועה בחייו והוא לא הותיר אחריו צוואה ביולוגית או הוראה מפורשת בעניין השימוש בזרעו לאחר מותו. אין מחלוקת שבת זוגו של המנוח לא מתנגדת לשימוש בזרעו, אך לא היא זו שהגישה בקשה לשימוש כאמור. במקרה כזה, הכלל על-פי הלכת פלונית והנחיית היועץ המשפטי לממשלה, הוא שלא ניתן לעשות שימוש בזרע המנוח לשם הפריית מי שלא הייתה בת זוגו במועד פטירתו. כך עולה גם ממקורות אחרים אשר אימצו את העקרונות המונחים בבסיס הנחיית היועץ המשפטי לממשלה.
ביהמ"ש המחוזי קבע כי מתקיים החריג שהוזכר בחוות דעתה של הנשיאה בהלכת פלונית, בגדרו יתאפשר לעשות שימוש בזרעו של המנוח, שלא לצורך הפרייתה של מי שהייתה בת זוגו בעת פטירתו. זאת נוכח קיומן של נסיבות חריגות המעידות על רצון משוער של הנפטר לעשות שימוש בזרעו לאחר מותו כדי להפרות את האם המיועדת, שלא הייתה בת זוגו של הנפטר. לגישתו, האינדיקציה המרכזית לכך היא שלאחר שאחיו הצעיר, אשר היה רווק במותו, נפטר, שאל המנוח את הוריו מדוע לא פעלו לשאיבת זרע מגופו. לאינדיקציה זו מתווספת העובדה שהמדינה ויתרה על חקירת תצהירי המשיבים, בגדרם הובהר כי המנוח היה מעוניין בהבאת ילדים לעולם, וכי הוא היה רוצה שיעשו שימוש בזרעו לאחר מותו.
לעמדת ביהמ"ש המקסימום שניתן ללמוד מאינדיקציות אלו הן על רצון משוער של המנוח בהמשכיות לאחר מותו, אולם אין בהן די להוכחת רצון משוער של המנוח שיעשו שימוש בזרעו לאחר מותו לשם הפריית אישה שלא הייתה בת זוגו הקבועה בעת פטירתו.
שימוש בזרעו של אדם שנפטר לשם הבאת ילדים לעולם מתאפשר מבחינה משפטית בראש ובראשונה בשל עקרון כיבוד רצון הנפטר, הנובע מהאוטונומיה של הפרט וזכות האדם על גופו. כאשר הנפטר אינו מותיר אחריו הוראה מפורשת בעניין, יש להתחקות אחר רצונו המשוער. אך רצון משוער איננו מושג שיש ליצוק לו תוכן נורמטיבי-ערכי התלוי בשאלה מה ראוי שיהיה רצונו של הנפטר. התחקות אחר הרצון המשוער גם אינה תלויה ברצונם של גורמים חיצוניים, אלא בנפטר עצמו.
אכן, לעיתים ניתן להיעזר בגורמים חיצוניים – דוגמת הוריו של הנפטר – כדי לגלות, מבחינה ראייתית, מה היה אותו רצון משוער. אך הם אינם יכולים לעצב בעצמם את אותו הרצון, הגם אם הדבר נעשה מתוך ניסיון להתמודד עם אובדן גדול, ומתוך אהבה וכמיהה להשיב את מה שאיננו עוד.
עסקינן בסוגיה מורכבת מאין כמוה, ודווקא מתוך ערכם הרב של החיים שייווצרו, כמו גם ערך האוטונומיה של הנפטר – יש להתחקות אחר רצונו המשוער על בסיס אינדיקציות ברורות וראיות משמעותיות. אין די בהשערות גרידא. על הראיות שמוכיחות את הרצון המשוער להיות מוצקות ואיתנות, בכפוף להגיון החיים וקיומן של חזקות ראייתיות שנועדו להתגבר על קשיי הוכחה.
לפיכך בענייננו, בהיעדר אינדיקציות ברורות לרצונו המשוער של המנוח, לא ניתן להעניק להורים את הסעד אותו הם מבקשים.
לסיום מציין השופט הנדל, כי לא קיימת הסכמה בין שופטי ההרכב בעניין פלונית ביחס לקיומו וטיבו של חריג המאפשר להורי הנפטר לסתור את ההנחה שבבסיס הנחיית היועץ המשפטי לממשלה, ולהוכיח כי רצונו המשוער, להבדיל מזה המפורש, היה להביא ילדים עם מי שאינה בת זוגו. ברם, אין צורך להכריע בסוגיה זו, הואיל ועל-פי כל אחת מעמדות שופטי הרוב, עולה כי התוצאה במקרה דנן הייתה זהה ומובילה לדחיית בקשתם של ההורים לעשות שימוש בזרע של בנם המנוח.
התשתית העובדתית שהוצגה בענייננו, אינה תומכת בתזה שלפיה המנוח החזיק ברצון משוער להמשכיות לאחר מותו שלא עם בת זוגו, להבדיל מרצון כלשהו להמשכיות. בהיעדר אינדיקציות משמעותיות וברורות דיין שיש בהן כדי לסתור את ההנחה הרגילה שהרצון המשוער הוא בהמשכיות עם בת הזוג ועמה בלבד – דין הערעור להתקבל, כך בין אם נכיר בקיומו של חריג כאמור ובין אם לאו.
הכלל המנחה הוא: המיקוד הוא במנוח. רצונו המפורש קובע. את רצונו המשוער יש להוכיח. קיימת חזקה הניתנת לסתירה לפיה במקרה שבו הייתה למנוח בת זוג קבועה בעת פטירתו, ההנחה היא – וזו לא נסתרה – כי קיים "רצון משוער" של המנוח להביא ילדים לעולם גם לאחר מותו עם בת זוגו. זה אינו המצב כאן. על כן אין מקום להורות על השימוש בזרע המנוח, כך לפי פסק הדין פלונית, הנחיית היועץ המשפטי לממשלה והתכליות העומדות בבסיס מקורות אלו. |
| חזרה למעלה |
|
| 2 [בתי-משפט] [בריאות] |
|
| דנגץ 4325/19 נועה שגב נ' ראש מינהל הרפואה במשרד הבריאות (עליון; א' חיות; 02/09/19) - 7 ע' |
| עו"ד: לירן זילברמן |
תנאי לקיומו של דיון נוסף הוא שבפסק הדין מושא הבקשה נפסקה הלכה. על ההלכה לגלות את עצמה על פני פסק הדין ולהיות ברורה ומפורשת; בפסק הדין מושא הבקשה דנן, במסגרתו נדחו עתירות שעסקו בסוגיות הנוגעות לאפשרות לקיים לידות בית בהשתתפותו של צוות רפואי, לא נקבעה כל הלכה, ודאי לא הלכה ברורה ומפורשת.
בתי-משפט – דיון נוסף – תנאים לקיומו
בריאות – רפואה – לידת בית
.
בקשה להורות על קיום דיון נוסף בפסק הדין של בימ"ש זה בבג"ץ 7882/18, אשר דחה ארבע עתירות שעסקו בסוגיות הנוגעות לאפשרות לקיים לידות בית בהשתתפותו של צוות רפואי.
.
נשיאת ביהמ"ש העליון דחתה את הבקשה בקבעה:
בבקשה נטען כי בפסק הדין נקבעו שתי הלכות חדשות הסותרות הלכות קודמות של בימ"ש זה. ראשית, נטען כי בפסק הדין נקבעה הלכה המנוגדת להלכה של בימ"ש זה בבג"ץ סלוין, לפיה אין למשרד הבריאות הסמכות להורות לרופא לחדול מפעילות בתחום הרפואה באופן המגביל את עיסוקו, ללא חקיקה מפורשת המסמיכה אותו לעשות כן, תוך שנקבע שם באופן מפורש כי חוזרי מנכ"ל משרד הבריאות אינם מהווים הסמכה כאמור. שנית, נטען כי הקביעה בפסק הדין לפיה המבקשת מנועה מלשכור את שירותיו של רופא פרטי, הסבור כי ניתן לאפשר לה ללדת בלידת בית, סותרת את ההלכה שנקבעה בבג"ץ קריתי, לפיה זכאי כל מטופל לשכור שירותי רופא פרטי במוסד פרטי ללא כל הגבלה.
תנאי לקיומו של דיון נוסף הוא שבפסק הדין מושא הבקשה נפסקה הלכה. על ההלכה לגלות את עצמה על פני פסק הדין ולהיות ברורה ומפורשת. עיון בפסק הדין מושא הבקשה דנן מעלה כי לא נקבעה בו כל הלכה, ודאי לא הלכה ברורה ומפורשת. ביהמ"ש בחן את עניינה של המבקשת ומצא, על סמך התשתית העובדתית שהוצגה בפניו, כי היא לא ביססה, אף לא ברמה המינימלית, את טענתה לפיה הוראות חוזר מינהל הרפואה מס' 17/2012 בעניין לידות בית הן המונעות מרופא או מיילדת ליילדה בביתה. בהינתן קביעה זו, ספק רב אם יתר קביעותיו של ביהמ"ש נדרשו להכרעה בהליך ומדובר למעשה באמרת אגב אשר אינה מקיימת את תנאי הסף לקיומו של דיון נוסף. זאת ועוד – מקריאת פסק הדין עולה בבירור כי משרד הבריאות עצמו אינו פוסל על הסף את האפשרות לפיה יתאפשר בעניינה של התוויית נגד מסוימת או בעניינה של יולדת מסוימת, לחרוג מהוראות החוזר, וזאת בהתבסס על תשתית עובדתית ומקצועית רלוונטית אשר תוצג בפניו ואשר תצדיק זאת. לבסוף, לא נמצא כי יש בטענות המבקשת בכל הנוגע לנייר העמדה מטעם המועצה הלאומית לביואתיקה – אשר לא עמד כלל לדיון בפני ביהמ"ש בהליך מושא הבקשה דנן – כדי להצדיק קיומו של דיון נוסף. |
| חזרה למעלה |
|
| 3 [רשויות מקומיות] [משפט מינהלי] |
|
| עעמ 2748/15 מי אביבים 2010 בע"מ נ' עדי ליבוביץ (עליון; ע' פוגלמן, י' עמית, ג' קרא; 01/09/19) - 34 ע' |
| עו"ד: יואב רזין, פנינה ברודר מנור, אורי אגר, דן שריזלי, ירון שריזלי, עדי ליבוביץ, גלית פלס גרטל, גיא מונין, יואב שחם |
בימ"ש פסק כי, לפי לשון הוראות תקנות המסים (גביה) (קביעת הוצאות מרביות), התשע"א-2011, ניתן לכלול את שכרו של העובד, ששולם בזיקה ישירה להפעלת אמצעי האכיפה כאמור בסעיף 12ט לפקודת המסים (גביה), בגדר ההוצאות הישירות שהיו כרוכות בהפעלתו.
רשויות מקומיות – גבייה – הוצאות גביה
רשויות מקומיות – גבייה – גבייה מנהלית
רשויות מקומיות – גבייה – שלא כדין
משפט מינהלי – תובענה ייצוגית – תביעת השבה נגד רשות
.
שלושה ערעורים על פסק דין של בימ"ש לעניינים מינהליים, בו נתקבלו שלוש תביעות ייצוגיות, שתיים מתוכן נגד עיריית תל אביב ושלישית נגד חברת מי אביבים 2010 בע"מ, בגין גביית 'הוצאות גבייה' שלא כדין. בימ"ש קמא פסק כי לפי לשונן של תקנות המסים (גבייה) (קביעת הוצאות מרביות), התשע"א-2011 (להלן: התקנות), ניתן לגבות מכוחן רק "הוצאות ישירות" שהיו כרוכות בהפעלת אמצעי האכיפה, כאשר בגדרן לא ניתן לכלול את הוצאות שכר הפקידים (פקידי עירייה או פקידים חברה חיצונית) בגין העבודה שנדרשה לשם הפעלתו.
.
בית המשפט העליון (מפי השופט עמית ובהסכמת השופטים פוגלמן וקרא) קיבל בחלקם את הערעורים ב-עע"ם 2748/15 וב-עע"ם 2927/15, דחה את הערעור ב-עע"ם 3191/15 ופסק כי:
בסעיף 12ט לפקודת המסים (גביה) מעוגנת ההוראה הכללית המאפשרת להטיל על חייבים את הוצאות הגביה. בימ"ש פסק כי תקנות המסים (גבייה) (קביעת הוצאות מרביות) מתירות לרשות לגבות מן החייב את "ההוצאות הישירות שהיו כרוכות בהפעלת אמצעי האכיפה", כאשר בגדרן של הוצאות אלה ניתן לכלול את שכרו של העובד ששולם לו בזיקה ישירה לביצוע הפעולה הכרוכה בהפעלת אמצעי האכיפה. בימ"ש הסיק מסקנה זו מלשונן של התקנות, מהרקע להתקנתן, מכוונתו של מתקין התקנות ומתכליתן של התקנות.
בימ"ש ציין כי המסגרת הדיונית דנן אינה מתאימה להידרש לשיעור הסכום הממוצע המותר בגבייה, ולא ראה מקום לקבוע מסמרות בסוגיה זו. יחד עם זאת, צוין כי כאשר יש קושי לקבוע באופן קונקרטי את שיעור ההוצאות הישירות, אין מניעה לקבוע עלות ממוצעת. בימ"ש קרא למחוקק המשנה לפעול לתיקון התקנות והבהרתן בנושא זה.
בימ"ש עמד על מתן סעד לטובת הציבור בתביעת השבה בציינו כי סעיף 20(ג)(1) לחוק תובענות ייצוגיות (להלן: החוק) מסמיך את בימ"ש לפסוק, במקרים המתאימים, סעד לטובת הציבור. ודוק, סמכות זו לא נשללת מקום בו מדובר בתביעת השבה נגד רשות המוגשת לפי פרט 11 לתוספת השניה לחוק. בימ"ש הסיק מסקנה זו מהרקע לחקיקת הסעיף, מהגיונו ומתכליתו. עם זאת, הסמכות לפסוק סעד לטובת הציבור אינה מוחלטת. מדובר בסמכות שבשיקול דעת, שהפעלתה מותנית בכך שמתן פיצוי לחברי הקבוצה "אינו מעשי בנסיבות העניין", כלשון סעיף 20(ג)(1) לחוק; בימ"ש הוסיף כי סעיף 20(ג)(2), שנוסף לחוק, קובע כי אם הורה בימ"ש על מתן סעד כספי לטובת הציבור, עליו להורות על העברת הכספים המיועדים לכך לקרן ייעודית שהוקמה לפי סעיף 27א לחוק. לפיכך, ככל ששלוש התביעות הייצוגיות תתקבלנה, וככל שבימ"ש ימצא כי יש מקום לפסוק סעד לטובת הציבור, הדרך לעשות כן היא באמצעות העברת הכספים לקרן הייעודית, תוך ייעוד הכספים לתחום הקרוב לנושאי התובענות הייצוגיות, ככל שהדבר אפשרי.
לאור כל האמור, בימ"ש החזיר את הדיון בשלוש התובענות הייצוגיות לבימ"ש לעניינים מינהליים לשם השלמת הבירור העובדתי, לקבוע את עלות שכר העובדים המותרת בגבייה, לבחון אם אמנם בוצעה גבייה שלא כדין על ידי העירייה ומי אביבים, ואם כן, באיזה שיעור. |
| חזרה למעלה |
|
| עבודה ארצי |
| 4 [ביטוח לאומי] |
|
| עבל (ארצי) 21723-12-17 המוסד לביטוח לאומי נ' בני אטדגי (עבודה; לאה גליקסמן,, חני אופק גנדלר, מיכאל שפיצר, נ.צ.: ר' קידר, ד' בן חיים; 27/08/19) - 13 ע' |
| עו"ד: אפרת לבנוני, עמוס כהן, טל אלבוים |
ביה"ד קיבל ערעור על פסק דין שהורה כי עניינו של המשיב יוחזר לוועדה מדרג ראשון שתתקן את הטעון תיקון ותתייחס לחוות דעת מומחה פה ולסת שקבעה לו נכות בשיעור 20%, ופסק כי הסמכות לדון בעניינו של המשיב נתונה לוועדה הרפואית לעררים.
ביטוח לאומי – ועדות רפואיות – ועדה לעררים
ביטוח לאומי – ועדות רפואיות – סמכותן
.
ביה"ד האזורי קבל את תביעת המשיב, סוור בנמל, להשבת עניינו לטיפול ועדה רפואית מדרג ראשון ולהורות לה לתקן את הטעות שנפלה ולקבוע כי חלה החמרה במצבו ושנכותו הצמיתה היא 20%. מכאן הערעור. המערער טוען כי היה על המשיב להגיש ערר לוועדה הרפואית לעררים.
.
בית הדין הארצי לעבודה (מפי השופט מ' שפיצר ובהסכמת השופטות ל' גליקסמן, ח' אופק גנדלר ונציגי הציבור ר' קידר, ד' בן חיים) קיבל את הערעור ופסק כי:
הסמכות לדון בעניינו של המשיב נתונה לוועדה הרפואית לעררים. לפי הדין, ועדה רפואית לעררים רשאית לאשר החלטת הועדה, לבטלה או לשנותה, בין שנתבקשה לעשות זאת ובין שלא נתבקשה, בין שהמערער הוא הנפגע ובין שהוא המוסד לביטוח לאומי; בעניין שטרן פסק בימ"ש העליון כי ועדה רפואית לעררים רשאית לקבוע דרגת נכות יציבה גם במקרה שהוועדה מדרג ראשון קבעה נכות זמנית בלבד. בעניין סרחאן, שב ביה"ד הארצי על תפיסה זו וקבע כי לוועדה לעררים יש את כלל הסמכויות שיש לוועדה מדרג ראשון, ולמעשה מעת שמוגש ערר, הוועדה הרפואית לעררים באה במקומה של הוועדה מדרג ראשון. היא בודקת את המבוטח בדיוק כמוה, מעיינת במסמכים, וקובעת על פי זאת את דרגת נכותו. לשתיהן על-פי דין אותן סמכויות בדיקה. מאחר שכך, הרי שמעת שמוגש ערר לוועדה לעררים כלל הטענות עולות ומתבררות בפניה, וגם אם נפל פגם משפטי בהחלטת הוועדה מדרג ראשון, הרי שהוא נרפא בכך שנדון בפני הוועדה לעררים. לאור האמור נפסק כי אין הצדקה להחזרת עניינו של מבוטח לוועדה מדרג ראשון.
כאמור, בסמכות הוועדה הרפואית לעררים לתקן כל טעות שנפלה בהחלטת הוועדה הרפואית מדרג ראשון. ודוק, יש קושי בסיווג הטעות של אי התייחסות הוועדה לחוות הדעת בנושא הפה והשיניים כטעות טכנית גרידא. בכל הנוגע לתיקון טעויות בהחלטות של ועדות רפואיות, למד המערער גזירה שווה מסעיף 81 לחוק בתי המשפט המגדיר מהי טעות הניתנת לתיקון על ידי הערכאה שקיבלה את ההחלטה ואת הדרך לעשות זאת. המערער פרסם חוזר שכותרתו "ועדות רפואיות - טעות קולמוס", שבו הגדיר מה ייחשב לטעות קולמוס לפי הנוהל כגון: טעות בחישוב; טעות כתיב; טעות בביצוע עיגול; טעות טכנית מובהקת שנובעת מרישום לא נכון של תאריך; סעיף ליקוי שלצידו נקבעו אחוזי נכות לא נכונים. מאידך, תחת הכותרת "הטעויות הבאות לא ייחשבו כטעויות קולמוס" מובאים המקרים הבאים: חוות דעת שנשכחה ולא נדונה; אי התאמה מהותית בין המלל להחלטה; נושא שהוועדה לא שקלה או לא הביאה בחשבון. לפיכך, המערער פעל לפי נהליו בעניינו של המשיב. נוהל זה משקף מדיניות נכונה ועולה בקנה אחד עם הקביעות בעניין שטרן ובעניין סרחאן.
אין להגדיר נסיבות שבהן ועדה רפואית מדרג ראשון לא דנה בחוות דעת שהייתה לפניה או התעלמה מנושא שהיה עליה לדון בה כ"טעות קולמוס". טענה שהוועדה לא דנה ולא הכריעה בנושא שהיה לפניה, או התעלמה מחוות דעת שהייתה לפניה, היא טענה "ערעורית" מובהקת על פגם שנפל באופן הפעלת שיקול דעתה בקבלת ההחלטה. ודוק, אין באמור כדי לגרוע מסמכות הוועדה מדרג ראשון לתקן טעויות קולמוס, טעויות חישוביות וכיו"ב. נוכח כל האמור הערעור התקבל. בנסיבות העניין, המשיב יוכל להגיש ערר מחודש לוועדה הרפואית לעררים. |
| חזרה למעלה |
|
| 5 [קופות גמל] [עבודה] |
|
| עע (ארצי) 18472-10-16 אירית פרנבך נ' מבטחים מוסד לביטוח סוציאלי של העובדים בע"מ (עבודה; אילן איטח, לאה גליקסמן,, רועי פוליאק, נ.צ.: א' ירון, ד' בן חיים; 26/08/19) - 26 ע' |
| עו"ד: אלישע שור, תומר אלטוס, סזי כהן, יעל בר לב |
ביה"ד דן בשאלה מהי משמעות המילים המתייחסות בתקנה 48(א)(3) לתקנון האחיד לזכאות 'מבוטח צעיר' (מבוטח שקיבל קצבת נכות טרם הגיעו לתקופת 60 החודשים שלפני חודש הזכאות הראשון), למשוך את הסכומים שהצטברו בחשבונו בקרן הפנסיה בנסיבות בהן "המבוטח לא קיבל מהקרן קצבת נכות במשך תקופה של 12 חודשים או יותר", ופסק כי מבוטח צעיר רשאי להודיע על ויתורו על קבלת קצבת נכות, ואם עשה כן בטרם שולמו לו 12 קצבאות, יהיה הוא זכאי למשוך מהקרן את ערך הפדיון של הכספים הצבורים בחשבונו.
קופות גמל – קרן פנסיה – פירוש תקנון הקרן
עבודה – תגמולים – קרן פנסיה
.
יעקב פרנבך ז"ל (להלן: המנוח) היה מבוטח בקרן הפנסיה מבטחים (להלן: הקרן; מבטחים). המנוח לקה במחלה קשה, ובחודש 4/11 החלה הקרן לשלם למנוח קצבת נכות עד לפטירתו בהיותו בן 61. בסך הכל שולמו למנוח 11 תשלומי קצבת נכות. בעקבות פטירת המנוח הוגשו ארבע תביעות נגד מבטחים שהדיון בהן אוחד: תביעת הבת יעל בה נטען כי מאחר שהמנוח לא קיבל מהקרן קצבת נכות במשך 12 חודשים לפחות ואין לו שאירים כמשמעם בתקנון האחיד, התקיימו כל התנאים שזיכו את המנוח במשיכת כספים מהקרן, וכי בהתאם לצוואת המנוח, יעל ואחיה, כיורשים המנוח, ויעל זכאית לשליש מערך הפדיון; תביעת בת זוגו של המנוח (להלן: רויטל) עד לפרידתם מספר חודשים לפני מותו לקצבת שאירים מהקרן; תביעת גרושת המנוח ואם ילדיו (להלן: תביעת אירית), למימוש צו עיקול שהוטל, לטענתה, על זכויות המנוח במבטחים ומקנה לה "זכות ראשונים" כלפי הקרן; תביעת שני ילדי המנוח (אחיה של יעל) לקבלת חלקו היחסי של כל אחד מילדי המנוח מתוך ערך הפדיון של כספי המנוח הצבורים בקרן. ביה"ד האזורי דחה את כל התביעות. ומכאן הערעורים.
.
בית הדין הארצי לעבודה (מפי השופט ר' פוליאק ובהסכמת סגן הנשיאה א' איטח, השופטת ל' גליקסמן ונציגי הציבור א' ירון, ד' בן חיים) קיבל בחלקו את הערעור ב-ע"ע 18551-10-16, דחה את הערעור ב-ע"ע 18472-10-16 ופסק כי:
הערעור בע"ע 18551-10-16, סב על הקביעה לפיה המנוח היה מנוע מלמשוך את ערך הפדיון של הכספים הצבורים על שמו בקרן עקב ההכרה בזכאותו לקבלת 12 תשלומים של קצבת נכות ומשכך לא זכאים יורשי המנוח, עמם נמנית המערערת, לקבלת הכספים הצבורים בקרן על שם המנוח. תקנה 48 לתקנון האחיד מסדירה את הזכות למשיכת הכספים הצבורים בקרן. אין חולק כי למנוח שולמה קצבת נכות במשך פחות מ-12 חודשים וכי הקצבה לא שולמה לו בתקופת 60 החודשים לפני חודש הזכאות הראשון שלו לקצבת זקנה (גיל 67 למבוטח; גיל שבין 62 ל-64 למבוטחת שטרם הגיעה לגיל הזכאות) אלא שולמה למנוח בתקופה שקדמה לכך (כמבוטח שקיבל קצבת נכות טרם הגיעו לתקופת 60 החודשים שלפני חודש הזכאות הראשון (להלן: מבוטח צעיר). ביה"ד דן בשאלה מהי משמעות המילים המתייחסות בתקנה 48(א)(3) לתקנון האחיד לזכאות מבוטח צעיר למשוך את הסכומים שהצטברו בחשבונו בקרן בנסיבות בהן "המבוטח לא קיבל מהקרן קצבת נכות במשך תקופה של 12 חודשים או יותר" ופסק כי מבוטח צעיר רשאי להודיע על ויתורו על קבלת קצבת נכות, ואם עשה כן בטרם שולמו לו 12 קצבאות, יהיה המבוטח הצעיר זכאי למשוך מהקרן את ערך הפדיון של הכספים הצבורים בחשבונו. לפיכך, כל עוד המנוח "לא קיבל" בפועל 12 קצבאות נכות הוא היה זכאי להודיע למבטחים כי הוא אינו חפץ בהמשך קבלת הקצבאות, אלא מבקש לקבל לידיו את ערכי הפדיון של הכספים הצבורים לזכותו בקרן. עם זאת, בהיעדר ממצאים עובדתיים בסוגיה האם הוטעה המנוח על ידי מבטחים וכפועל יוצא מכך נמנע מלפעול לפי התקנון האחיד להפסקת קבלת הקצבה ולמשיכת כספים לאחר פרידתו מרויטל, התיק הוחזר לביה"ד האזורי לקביעת הממצאים העובדתיים ולמתן פסק דין חדש כנובע מהם.
אשר לערעור בע"ע 18472-10-16, בתביעתה דרשה אירית לחייב את מבטחים לשלם לה מחצית מהזכויות הפנסיוניות שנצברו בחשבונו של המנוח במועד הפירוד. בבסיס התביעה עומד פסק דין בבימ"ש לענייני משפחה, שעניינו חלוקת הנכסים בין המנוח לאירית. תביעת אירית הוגשה נגד מבטחים בלבד כשלוש שנים לאחר פטירת המנוח. ביה"ד הארצי ציין כי ככל שמוקנות לאירית זכויות, אזי הן מוקנות לה כלפי המנוח ועזבונו (ילדיה של אירית) ולא כלפי מבטחים. ממילא, הערכאה לאכיפתן של הזכויות היא בימ"ש לענייני משפחה שהוציא את צו העיקול, והורה על חלוקת החיסכון הפנסיוני. על מנת שצו עיקול יחייב צד שלישי עליו להיות מופנה לצד השלישי ולחייבו לבצע פעולה בהתקיים תנאים מסוימים. במקרה זה לא נטען כי צו העיקול הופנה למבטחים או לצד שלישי כלשהו. משכך, לא נדונה השאלה האם על פי הדין ניתן היה, טרם כניסת חוק החיסכון הפנסיוני לתוקף, להטיל עיקול על כספי מבוטח פעיל בקרן פנסיה או לממשו בעת תשלום קצבת נכות.
הטענה בדבר זכויות אירית לפי חוק החיסכון הפנסיוני, נדחתה. תכלית החוק ליצור כלי מעשי אשר יקל על חלוקת החסכונות הפנסיוניים בין בני זוג שנפרדו, בהתאם לנקבע בכל מקרה בפסק דין לחלוקת חיסכון פנסיוני בין הצדדים וכפועל יוצא מכך עשויה להיווצר, בהתקיים התנאים שבחוק, יריבות ישירה בין בן זוג לשעבר לבין קרן פנסיה. ואולם, ענייננו שונה. חוק החיסכון הפנסיוני נכנס לתוקף כמעט שלוש שנים לאחר פטירת המנוח, ולכן אין תחולה להוראותיו ואירית אינה זכאית לזכויות מכוחו. יתר על כן, תביעת אירית אינה לקבלת קצבת שאירים מכח הוראות פסק דין שצריך היה לאשרו לפי חוק החיסכון הפנסיוני אלא לקבלת סכום קצוב המשקף, לטענתה, את שווי הכספים שנצברו לזכותה בקרן עד ליום הפירוד, שהמועד לתשלומו נדחה ליום הבשלת הזכויות הפנסיוניות של המנוח. משכך, ספק רב אם פסק הדין בבימ"ש למשפחה הוא פסק דין שמלכתחילה חלו בגינו תנאי הכשירות לרישום לפי סעיף 3(א)(1) לחוק החיסכון הפנסיוני. |
| חזרה למעלה |
|
| מחוזי |
| 6 [פיקוח על מצרכים ושירותים] |
|
| תצ (ת"א) 45122-02-15 נחמיה רחמני נ' עידוד בע"מ (מחוזי; רחמים כהן; 28/08/19) - 11 ע' |
| עו"ד: שלומי אבני, ערן פלסר, דביר גליזר, יואב הירש, גלית פליישר |
הסוכנות היהודית אינה כפופה לצו הפיקוח על מחירי מצרכים ושירותים (קביעת מחיר מרבי לשירותי נותן שירות בהעדר רישום זכויות בפנקסי המקרקעין), ובתקנות המקרקעין, כאשר היא גובה דמי טיפול מצדדים לעסקת זכויות בקרקע חקלאית.
פיקוח על מצרכים ושירותים – צווי פיקוח – תחולתם
.
בקשה לאישור תובענה ייצוגית בטענה, שהמשיבות גובות "דמי טיפול" מהפונים אליהן בקשר לזכויות במקרקעין בסכומים העולים על הסכומים המרביים, שנקבעו בצו פיקוח על מחירי מצרכים ושירותים (קביעת מחיר מרבי לשירותי נותן שירות בהעדר רישום זכויות בפנקסי המקרקעין), ובתקנות המקרקעין.
.
בית המשפט דחה את התביעה ופסק כלהלן:
סעיף 4 לחוק תובענות קובע, שאדם רשאי להגיש בקשה לאישור תובענה ייצוגית אם יש לו עילת תביעה אישית.
סעיף 2 לצו ההחלה קובע את תחולתו של חוק הפיקוח. הסוכנות אינה מנהלת מרשם זכויות של זכויות במקרקעין במשק חקלאי. מרשם הזכויות מנוהל ברשות מקרקעי ישראל. לאור לשון צו ההחלטה לא ניתן לומר, שהסוכנות היא בגדר "נותן שירות" כהגדרתו בצו ההחלה. כיוון שכך, צווי הפיקוח אינם חלים לגביה. מאחר שהסוכנות אינה מנהלת את מרשם הזכויות במשקים החקלאיים גם תכלית הצווים אינה מתקיימת לגביה.
הסוכנות היהודית היא גוף או גורם "מיישב" ואינה מנהלת מרשם זכויות מקרקעין. המרשם מתנהל ברשות מקרקעי ישראל. תכלית צווי הפיקוח היא ליצור תמריץ להחשת הליכי רישום זכויות מקרקעין בפנקסי המקרקעין על ידי חברות משכנות. הסוכנות היהודית אינה בגדר חברה משכנת ואינה נכנסת לגדר "נותן שירות" כהגדרתו בסעיף 1 לצו ההחלה. |
| חזרה למעלה |
|
| 7 [בוררות] |
|
| הפב (י-ם) 44315-06-17 משה בנדיקט נ' מאיר מדר (מחוזי; אביגדור דורות; 27/08/19) - 11 ע' |
| עו"ד: אסידון, פרידמן |
נדחתה בקשה לביטול פסקי בוררות מכוח עילות שונות. בתוך כך, נדחתה טענת המבקש לפיה, חיובו בחבות אישית כלפי המשיב מהווה חריגה מסמכות הבורר וכי הדבר נוגד את כללי הצדק הטבעי.
בוררות – פסק בורר – עילות ביטול
בוררות – פסק בורר – חריגה מסמכות
.
המבקש הגיש בקשה לביטול פסקי הבוררות שניתנו נגדו. הטעמים בגינם מתבקש בית המשפט לבטל את שני פסקי הבוררות הינם: בהתאם לסעיף 24(1) לחוק הבוררות – מאחר שאלו ניתנו ללא הסכם בוררות תקף בין הצדדים; בהתאם לסעיף 24(3) לחוק – ככל שיהיה הסכם בוררות תקף, הרי שהמחלוקת הינה בין המשיב והחבה וכי חיובו של המבקש בחבות אישית כלפי המשיב מהווה חריגה מסמכות הבורר והדבר נוגד את כללי הצדק הטבעי; בהתאם לסעיף 24(5) לחוק – הבוררים כלל לא הכריעו בשאלה שנמסרה להכרעתם ושהוגדרה, לדברי המבקש, בתוקפו של הסכם המכר בין המשיב ובין חברת MBEN; בהתאם לסעיף 24(9) לחוק – פסק הדין המטיל חבות אישית על אורגן החברה, בהתאם לחוק החברות הישראלי והזר, נוגד את תקנת הציבור.
.
בית המשפט דחה את הבקשה וקבעה כלהלן:
על פי סעיף 27 לחוק, המועד להגשת בקשת ביטול פסק בוררות הוא 45 ימים מיום מתן הפסק אם ניתן בפני המבקש, אולם, רשאי בית המשפט להאריך מועד זה מטעמים מיוחדים שירשמו. במקרה זה, המבקש לא ביקש הארכת מועד להגשת בקשה כאמור.
אין באיחור בהגשת הבקשה לביטול, כדי למנוע דיון לגופו של עניין בעילת הביטול לפי סעיף 24(1) לחוק – דהיינו אין הסכם בוררות בר תוקף שהמבקש הוא צד לו באופן אישי, אולם האיחור בהגשת הבקשה, חוסם את הדיון ביתר עילות הביטול. יחד עם זאת, משלא נמצא כל תימוכין הן בשטר הבוררות החתום על ידי המבקש והן בפסק הבורר כי המבקש מופיע אך ורק "כנציג החברה", אין מקום לקבל טענה כי מתקיימת עילת הביטול האמורה.
הבוררים לא חרגו מסמכותם וניתנה למבקש ההזדמנות הנאותה לטעון את טענותיו או להביא את ראיותיו בהליך הבוררות; לא ניתן לומר כי הבוררים לא הכריעו בשאלה שהובאה לפתחם; לא ניתן לומר כי בנסיבות העניין, הפסק נוגד את תקנת הציבור. כמנהלה של חברה וכאיש עסקים, ככל שסבור היה המבקש שהופעתו בפני בית הדין הינה בכובעו כאורגן של החברה בלבד, אשר היא הצד המתדיין בבוררות, היה עליו לעמוד על כך שהדברים יירשמו במפורש וכי אין מקום לחיובו האישי. |
| חזרה למעלה |
|
| 8 [דיון אזרחי] [חוזים] |
|
| הפ (ת"א) 53437-12-17 יורשי המנוחה לינדה אקסטין ז"ל נ' מרדכי זינגבויים (מחוזי; עינת רביד; 27/08/19) - 46 ע' |
| עו"ד: מאיר שריקי, איתי הדר, עמוס בנצור |
בית המשפט קיבל המרצת פתיחה שהגישו המבקשים והורה על ביטול הסכם מכר בית מגורים בחלוף חמש שנים מיום חתימת ההסכם. יחד עם זאת, בית המשפט הורה למבקשים להשיב למשיבים את הסכומים ששולמו על חשבון התמורה.
דיון אזרחי – המרצת-פתיחה – הגשת ראיות נוספות
דיון אזרחי – המרצת-פתיחה – התאמת העניין להליך
חוזים – ביטול – הוכחתו
חוזים – ביטול – חיובים שלובים
חוזים – ביטול חוזה – הודעת ביטול
.
המבקשים הגישו את התביעה הנדונה לקבוע כי הסכם מכר שנחתם בין המנוחה – התובעת 1, לבין המשיבים 1-2 בנוגע לבית מגורים בוטל כדין, וכתוצאה מכך מבוטלת רשות השימוש שניתנה למשיבים בנכס, וכי יש להורות על ביטול הערת האזהרה שנרשמה על הנכס לטובת המשיבים.
.
בית המשפט קיבל את המרצת הפתיחה בחלקה ופסק כלהלן:
יש לדחות את טענת המשיבים, כי התביעה אינה מתאימה להתברר בהמרצת פתיחה.
באשר לפגם ברישום ואי היכולת לרשום את הסכם השיתוף, המשיבים לא פעלו על פי הצהרתם בהסכם כי בדקו את מצבו של הנכס טרם רכישתו; המבקשים לא ידעו על אי ההתאמה, היו אף המשיבים מחויבים, כקונה סביר ועל פי הכתוב בהסכם, לעשות בדיקות, אך הללו לא נעשו, אף כי הוצהר על כך בהסכם; הוכח, כי לא היה באי הרישום כדי למנוע מהמשיבים ליטול משכנתא.
הקביעה באם מדובר בחיובים שלובים, אם לאו הינה שאלה של פרשנות ההסכם, אשר ההכרעה בה מתבצעת על פי הכללים המקובלים לפרשנות חוזה, היינו על בסיס לשון החוזה ותכליתו, כשהלשון קובעת את גבולות התכלית. את אומד דעת הצדדים באשר לחוזה יש לבחון מתוך נקודת מוצא, כי המדובר בחוזה הבא להגשים את תכליתה הכלכלית של העסקה; בהתאם לפסיקה אין מניעה שבית המשפט ימצא כי חיובים חוזיים הם שלובים גם בהעדרו של תנאי מפורש בעניין זה.
במקרה הנדון ומעיון בהסכם המכר, לא עולה כי תשלומי התמורה הותנו בקבלת המשכנתא, וכל שצוין הוא כי המשיבים מתכוונים להסתייע במשכנתא לצורך תשלום יתרת התמורה, כאשר המשכנתא תהיה התשלום האחרון. מכאן שהצדדים לא קבעו את המשכנתא והתשלום כחיובים מקבילים.
הוכח, כי התנהלות המשיבים בכל הנוגע לתשלום יתרת התמורה, מהווה הפרת ההסכם עם המבקשים.
באשר לאי רישום הערת אזהרה על קיומו של הסכם שיתוף, אומנם ועל פי הסכם המכר התחייבה המוכרת לרשום הערת אזהרה בגין הסכם השיתוף, כאשר לטענת המשיבים המדובר בהתחייבות אשר אי קיומה מהווה הפרה יסודית של ההסכם. בפועל, לאורך תקופה ארוכה, המשיבים לא העלו כל טענה בדבר אי רישומה של הערת אזהרה בגין הסכם השיתוף, ולא טענו כי אי רישומה מהווה הפרה יסודית של ההסכם או כי אי רישומה מונע מהם המשך ביצוע התשלומים על פי ההסכם.
יש לקבל את טענת המבקשים כי לא ניתן היה לרשום הערת אזהרה בגין הסכם השיתוף, וכי אין באי הרישום כדי להוות הפרת יסודית של ההסכם כנטען על ידי המשיבים.
יש לקבל את טענת המבקשים, כי אי תשלום תמורת המכר מאפשר ביטול ההסכם ואף באיחור. באשר למועד ביטולו של ההסכם, וזאת כחמש שנים לאחר חתימתו, לא נמצא כי יש במועד בו ניתנה הודעת הביטול, כדי לגרוע מזכותם של המבקשים לבטל את ההסכם. שעה שמהעדויות והראיות שהונחו עלה כי המבקשים נתנו למשיבים את האפשרות לקיים את ההסכם ופעלו ככל הניתן בכדי להגיע לעמק השווה, וללא צורך בפניה להליכים משפטיים, אך לאחר שכלו כל הקיצין ולאחר שהמשיבים פעם אחר פעם נתלו בתירוצים שונים על מנת להתחמק מתשלום התמורה, בוטל ההסכם.
בהסכם נקבע, כי הפרת סעיף תשלום התמורה מהווה הפרה יסודית של ההסכם, לפיכך והיות והמשיבים לא שילמו את יתרת התמורה אף לאחר שהמבקשים חתמו על מסמכי המשכנתא, יש לקבוע כי הפרו את ההסכם הפרה יסודית, אשר הצדיקה את ביטולו על ידי המבקשים. |
| חזרה למעלה |
|
| 9 [מסים] [ראיות] |
|
| עמ (י-ם) 59770-09-14 עלי בוואיה נ' מנהל מע׳׳מ ירושלים (מחוזי; אביגדור דורות; 26/08/19) - 22 ע' |
| עו"ד: מ׳ סייד־אחמד, ח׳ דומברוביץ׳ |
דחיית ערעור על החלטת מנהל מע"מ להטיל כפל קנס על עוסק במתן שירותי הובלה, בגין הוצאת חשבוניות מס שלא כדין ובגין ניהול חשבונות בסטייה מהותית מהוראות החוק.
מסים – מס ערך מוסף – חשבוניות
מסים – מס ערך מוסף – הליך כפל מס
ראיות – פסק-דין פליליבהתדיינות אזרחית – פסק-דין מרשיע
ראיות – פסק-דין פלילי בהתדיינות אזרחית – קבילותו
ראיות – פסק-דין פלילי בהתדיינות אזרחית – ראיה במשפט אזרחי
.
ערעור על החלטת המשיב (מנהל מע"מ ירושלים) לחייב את המערער בכפל-מס בגין הוצאת חשבוניות פיקטיביות ולהטיל עליוקנס בגין ניהול פנקסי חשבונות בסטייה מהותית מהוראות החוק.
.
בית-המשפטדחה את הערעורופסק כלהלן:
סעיף 42א(א) לפקודת הראיות, קובע כי פסק דין חלוט במשפט פלילי המרשיע את הנאשם יהיה קביל במשפט אזרחי כראיה לכאורה לאמור בו אם המורשע הוא בעל דין במשפט האזרחי. אם הוגש פסק דין מרשיע פלילי מרשיע בהליך אזרחי, לא היה המורשע רשאי להביא ראיות לסתור, או ראיה שכבר נשמעה או הוגשה במשפט הפלילי, אלא ברשות בית המשפט מטעמים מיוחדים וכדי למנוע עיוות דין.
סעיף 50(א) לחוק קובע את הסמכות להטיל כפל מס. סעיף 50(א) לחוק קובע כי הסנקציה בו תוטל על אדם שאינו רשאי לפי סעיף 47 להוציא חשבונית מס. הטלת כפל המס מחייבת לבחון האם מוציא החשבוניות היה רשאי להוציאה לפי סעיף 47 לחוק. עמדת הפסיקה היא כי חשבונית מס שהוצאה "כדין" היא כזו שהוצאה על ידי עוסק המורשה לכך, הממלאת אחרי דרישות טכניות הקבועות בחוק ואשר ממלאת אחרי דרישה מהותית לפיה החשבונית משקפת עסקה ממשית בין הצדדים הנכונים האמתיים לעסקה.
בית המשפט הפלילי קבע, כי המערער התקשר עם מקורות ופרגיות ירושלים, כאשר לפי תנאי ההתקשרות הוא היה אחראי על העמסת העופות, הובלתם ופריקתם. יש לדחות את טענת המערער, לפיה גורם אחר כלשהו היה אחראי על פעולות הטעינה והפריקה של העופות בעסקאות מול מקורית ופרגיות ירושלים ולקבוע שהוא היה העוסק שסיפק את אותם שירותים לחברות אלה.
אין מניעה להטיל על נישום כפל מס במקביל להפעלת מנגנון הענישה הפלילי. |
| חזרה למעלה |
|
| 10 [בנקאות] [פרשנות] |
|
| תא (ת"א) 22726-07-17 רות אגם נ' BNP PRIBS SA' (מחוזי; רות רונן; 08/08/19) - 61 ע' |
| עו"ד: רוזנשטיין-ניר, בר-נתן, ברוך ווקסמן, אשכנזי, עפר ושטיינר |
לחוק הסדרת העיסוק בייעוץ בהשקעות, בשיווק השקעות ובניהול תיקי השקעות יש תחולה רק כאשר לפחות חלק מהשירות של הייעוץ וניהול תיקים ניתן בישראל. באותם מקרים בהם הישרות עצמו ניתן מחוץ לישראל, תהיה תחולה רק כאשר נותן השירות פונה אל הלקוח בישראל במטרהלגייסו, היינו כאשר היוזמה ליצירת הקשר עם הלקוח בישראל הייתה יוזמתו של נותן השירות.
בנקאות – יחסי בנק-לקוח – ייעוץ השקעות
פרשנות – דין – תחולה
התובעות הגישו נגד הבנק ונגד נתבע נוסף תביעה במסגרתה נטען, בין היתר, כי הבנק הפר את הוראות חוק הסדרת העיסוק בייעוץ בהשקעות, בשיווק השקעות ובניהול תיקי השקעות. המחלוקת בין הצדדים עניינה בשאלת תחולתו של חוק הייעוץ על יחסיו של הבנק עם התובעת. שאלת תחולתו של חוק הייעוץ מתעוררת במקרה זה מאחר שמדובר במסכת עובדתית המערבת מספר מדינות: הבנק שהעניק את שירותי הייעוץ וניהול התיקים הוא בנק צרפתי; יעקב – אחיה של התובעת שאף הוא מעורב בעניין, הוא תושב צרפת; נכסי החברה מצויים בצרפת; שירותי ניהול התיקים עצמם ניתנו בסינגפור; ועילות התובעת עצמה היא אזרחית ותושבת ישראל.
.
בית המשפט דחה את התביעה ופסק כלהלן:
החזקה לפיה החוק חל עליחסים משפטיים בישראל חלה גם לגבי הוראות חוק הייעוץ ולכן חזקה היא כי תחולתו של החוק היא טריטוריאלית. מכאן שחוק הייעוץ נועד להסדיר את תחום העיסוק בייעוץ, שיווק ובניהול של תיקי השקעות בישראל תוך הגנה על ציבור המשקיעים הישראלי. לכן, ובהתאם לאמור, החוק חל ככלל על שירותים שהוגדרו כשירותי ייעוץ השקעות, שיווק או ניהול תיקים, שניתנו בישראל. מנגד, נראה שאין גם ספק כי הוראות החוק אינן חלות כאשר כל רכיבי העסקה נעשו מחוץ לגבולות מדינת ישראל. במקרה כזה לא ניתן לקבוע כי לחוק, שהוא בעל תחולה טריטוריאלית, יש תחולה.
הגםשחוק הייעוץ חל על פנייה של נותן שירות זר ללקוח בישראל, הוא אינו חל במקרה ההפוך. בניגוד למקרה בו נותן השירות פונה אל הלקוח הפוטנציאלי ומציע לו לקבל ממנו שירותים, שונה המצב לגבי לקוח ישראלי הפונה ביוזמתו לנותן שירות זר בקשר עם שירות מחוץ לישראל. פנייה כזו איננה פנייה שהחוק חל עליה.
נטל ההוכחה בכל הקשור לשאלה אם הבנק יזם את הקשר עם התובעת ופנה אליה בהצעה למתן שירותים, חל על התובעות – כמי שהגישו את התביעה ומבקשות לתבוע את הבנק מכוח הוראותיו של חוק הייעוץ.
הוכח כי הבנק לא היה זה שיזם את הקשר עם התובעת ופעל לגייסה כלקוחה. לכן, לא ניתן לראות בבנק כמי שפנה אל התובעת בהצעות למתן שירותים או כמי שפעל לגייס אותה לביצוע השקעות מחוץ לישראל באופן המצדיק את המסקנה לפיה הוראת חוק הייעוץ חלות על הקשר ביניהם. |
| חזרה למעלה |
|
| 11 [חוזים] |
|
| הפ (מרכז) 77415-01-19 הדסה חייט נ' אברהם גיאן (מחוזי; מיכאל תמיר; 07/08/19) - 7 ע' |
| עו"ד: נתן חג'ג' |
משלא התקיים התנאי המתלה בהסכם בין הצדדים – תנאי שעניינו קבלת היתר בנייה כדין לדירת נכה – ההסכם על נספחיו ותוספתו המאוחרת לא נכנסו לתוקף והם בטלים.
חוזים – תנאי מתלה – אי-קיומו
.
המרצת פתיחה בה התבקש ביהמ"ש להורות שהסכם שנחתם בין הצדדים ביום 9.4.10 על נספחיו ותוספתו לא נכנס לתוקף, משלא התקיים התנאי המתלה שנקבע בהסכם.
.
ביהמ"ש קיבל את התביעה בקבעו:
בהסכם בין הצדדים התחייב המשיב לבנות עבור המבקשת דירת נכה לפי היתר כדין בבניין מגורים בנתניה, ובכפוף לכך התחייבה המבקשת לרכוש את הדירה. הובהר כי אם וככל שלא יינתן היתר – יובא ההסכם לידי סיום והוא יהיה בטל ומבוטל. בנספח להסכם נקבע כי הצדדים מסכימים כי באם לא יינתן היתר בנייה לדירת הנכה בתום 12 חודשים מיום חתימת ההסכם, יהא ההסכם בטל ומבוטל ולא יהיה לו תוקף משפטי מחייב. בתוספת מאוחרת להסכם הסכימה המבקשת לתת למשיב ארכה של 6 חודשים לקבלת היתר בנייה, וכן במידת הצורך ארכה של 6 חודשים נוספים בכפוף לתשלום פיצוי מוסכם.
המבקשת הגישה תביעה קודמת נגד המשיב לבימ"ש השלום בה ביקשה להצהיר כי ההסכם בטל כיוון שלא התקיים התנאי המתלה, לחייב את המשיב להשיב לה את הכספים שהפקידה בגין העסקה ולחייב את המשיב לשלם לה פיצויים מוסכמים, פיצויים בגין עוגמת נפש והחזר הוצאות משפטיות. בפסק הדין שניתן בתביעה זו ניתנו למבקשת כל הסעדים המבוקשים למעט הסעד ההצהרתי, שהתביעה לגביו נדחתה בשל היעדר סמכות עניינית של בימ"ש השלום לתת סעד זה. המשיב לא ערער על פסק הדין.
בימ"ש השלום התייחס למכתב של המבקשת לפיו היא חוזרת בה מהודעת הביטול הראשונה ומבקשת להגיש ערר על החלטת הוועדה המקומית לדחות את הבקשה למתן היתר בנייה. ביהמ"ש קיבל בעניין זה את גרסת המבקשת שלפיה המשיב ניצל את מצוקתה כדי לגרום לה לחתום על המכתב. עוד נקבע כי כי אין לפרש את המכתב האמור כהסכמה לתת למשיב ארכה בלתי מוגבלת לקיום התחייבויותיו.
המשיב ניסה להראות באמצעות חקירה נגדית של המבקשת בדיון שהתקיים בביהמ"ש המחוזי כי המבקשת גרמה לעיכובים בדיון בערר ובניסיון לקבל היתר באמצעות תמ"א 38, אך מפסק הדין עולה בבירור כי המשיב הוא שהתנהל בסחבת. אשר לטענתו לפיה ההודעה שהגישה המבקשת לוועדת הערר לפיה היא מבטלת את הערר שהוגש בשמה גרמה לו נזקים – המשיב לא פירט מהם הנזקים שנגרמו לו.
מעבר לכך, בפסק הדין נקבע במפורש כי המשיב עצמו הודה שההסכם בוטל, משלא התקבל היתר בנייה. לפיכך, גם אם הצהרה על בטלות ההסכם תגרום נזקים למשיב – אין לו להלין בעניין זה אלא על עצמו, משלא פעל לקיום התנאי המתלה במשך למעלה מ- 7 שנים. בנסיבות אלה ולאור הקביעות בפסק הדין, ברי כי המבקשת לא הייתה מחויבת להמשיך ולנהל את הליך הערר, וודאי שלא היה עליה לעשות זאת כדי לאפשר למשיב לבנות דירת נכה ולמכור אותה לאחר, כפי שביקש המשיב לעשות.
אין לקבל גם את טענת המשיב כי ההסכם בוטל רק ע"י המבקשת, בעוד שהמשיב לא הפר את ההסכם, וזאת לאור הקביעות המפורשות בפסק הדין לפיהן המשיב הוא שהפר את התחייבויותיו ולא קיים את התנאי המתלה. |
| חזרה למעלה |
|
| 12 [חברות] [חוזים] [מקרקעין] |
|
| פרק (מרכז) 41637-01-19 הרדור עיצוב עילי וטכנולוגיות בע"מ נ' יצחקי מחסנים בע"מ (מחוזי; עירית וינברג נוטוביץ; 30/07/19) - 17 ע' |
| עו"ד: מוטי גל, גיא העליון, בן ציון אדורם |
בית המשפט הורה למשיבה להשכיר את המושכר למבקשת, באותם תנאים כפי שהוסכמו בין החברה (שניתן כנגדה צו פירוק) לבין המשיבה במסגרת הסכם השכירות.
חברות – פירוק – חוזים שטרם בוצעו
חוזים – קיום חוזה – בתום-לב
חוזים – שכירות – העברה
מקרקעין – שכירות – העברה
בקשה שהוגשה על ידי הרדור החדשה 2019 בע"מ (להלן: "המבקשת") כנגד יצחקי מחסנים בע"מ (להלן: "המשיבה") ליתן צו עשה המורה למשיבה להשכיר את המושכר למבקשת, באותם תנאים כפי שהוסכמו בין החברה ובין המשיבה.
.
בית המשפט קבע כלהלן:
המבקשת עתרה בבקשה זו למתן צו עשה המורה למשיבה להשכיר את החנות למבקשת, באותם תנאים כפי שהוסכמו בין החברה ובין המשיבה. הלכה למעשה, עתרה המבקשת להיכנס ב"נעלי החברה" להסכם השכירות שבין החברה לבין המבקשת.
סעיף 22 לחוק השכירות והשאילה מקנה לבית המשפט סמכות לאשר את העברת השכירות על אף האמור בהסכם השכירות, באם יוכח כי המשכיר סירב לעסקה מטעמים בלתי סבירים.
בהתאם לפסיקה, סבירות שיקולי המשכיר נבחנת על פי מבחן אובייקטיבי, כשנקבע כי סבירותו של הסירוב נבחנת בכל מקרה לנסיבותיו. המכנה המשותף להכרה בסירוב של המשכיר העולה מהמקרים שנדונו בפסיקה הוא קיומו של טעם הוגן, מוצק וממשי.
במקרה הנדון, יש לקבוע כי טעמים בלתי סבירים עומדים בבסיס סירוב המשיבה לאפשר את העברת השכירות למבקשת, ויש לאשרה על פי הוראות סעיף 22 לחוק השכירות והשאילה.
לאור הקביעה שהטעמים בגינם סירבה המבקשת להעביר את השכירות למבקשת, אינם סבירים, ניתן לקבוע כי בעשותה כן הפרה המשיבה את חובת תום הלב, ועל כן ניתן לכוף עליה את העברת השכירות, אף מטעם זה. |
| חזרה למעלה |
|
| 13 [תכנון ובנייה] |
|
| הפ (מרכז) 14751-10-16 פרי אור בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה חבל מודיעין (מחוזי; חנה קיציס; 28/07/19) - 13 ע' |
| עו"ד: יורם תובל, אריאל שיין, דב פישלר |
יש לראות במבקשת כחוכרת לדורות של המקרקעין. נקבע כי שיעור הפיצוי המגיע למבקשת בגין הפקעת שטח הדרך הינו סך של 2,641, 632 ₪.
תכנון ובנייה – הפקעה – פיצויים
תכנון ובנייה – פיצויים – הפקעת מקרקעין
.
תובענה בהמרצת פתיחה בה עתרה המבקשת לקבוע את שיעור פיצויי ההפקעה המגיע לה בגין הפקעת זכויותיה במקרקעין.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
הצדדים חלוקים בשאלת "מהות הזכויות המופקעות", קרי האם יש לראות במבקשת כחוכרת של המקרקעין על אף שהסכם החכירה הסתיים או שיש לראות בה כמי שמחזיקה בזכות מוגבלת לעיבוד המקרקעין לזמן קצר.
התנהגותה המצרפית של רמ"י מביאה למסקנה כי למבקשת קמה הזכות לחתום עם רמ"י על חוזה חכירה לדורות ביחס למקרקעין שהופקעו; רמ"י לא דחתה את הבקשה לחידוש הסכם החכירה, שלחה שוברים הנושאים את הכותרת דמי חכירה, לא התנגדה להמשך החזקה והעיבוד ואף הייתה נכונה להחכיר את יתרת השטח. משכך, ברי כי אין לראות בזכותה של המבקשת כזכות של שוכר של קרקע חקלאית לזמן קצר לצורך עיבודה כטענת החברה, אלא יש לראות במבקשת כמי שניטלה ממנה זכות חכירה לדורות.
בהסכמת הצדדים מונה השמאי סויצקי כמומחה מטעם בית המשפט לבחון את שאלת גובה הפיצוי, ולהכריע בטענות הצדדים. המומחה קבע כי יש לשום את שווי הקרקע לדרך כשווי קרקע חקלאית וזאת בהתאם לקווים המנחים מטעם השמאי הממשלתי. יש לאמץ את מסקנת השמאי סויצקי כי שווי מ"ר לקרקע חקלאית עומד על 48 ₪ למ"ר למועד הקובע. מכאן, הפיצוי המגיע למבקשת בגין הפקעת שטח הדרך הינו סך של 2,641, 632 ₪. כמו כן, על המשיבה לשלם למבקשת בגין אובדן הכנסות סך של 963,474 ₪. |
| חזרה למעלה |
|
| 14 [דיון אזרחי] |
|
| תא (מרכז) 64718-12-17 פלונית נ' ליאור שור (מחוזי; שכיב סרחאן; 25/07/19) - 10 ע' |
| עו"ד: |
התמליל הוגש לתיק המוצגים כדין וללא התנגדות בזמן אמת מטעם מי מהתובעים. המדובר בהליך אזרחי, ומשהוגשה וסומנה כדין ראיה לתיק המוצגים – אין עילה בדין להוצאתה; במשפט אזרחי על בע"ד להגיש את ראיותיו ב"חבילה אחת" במועד שנקבע לכך בדין, ורק במקרים מיוחדים וחריגים יתיר ביהמ"ש הגשת ראיה באיחור. המקרה דנן לא נמנה על המקרים בהם ירשה ביהמ"ש הגשת ראיה באיחור.
דיון אזרחי – תיק מוצגים – הוצאה
דיון אזרחי – ראיות נוספות – אימתי
.
עסקינן בתביעה לפיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו לתובעת 1, כנטען, כתוצאה מתאונת דרכים. החלטה זו עניינה בבקשת התובע 2 להוציא מתיק המוצגים תמליל של שיחת קריאה למוקד מד"א, ולהוציא מתיק ביהמ"ש את הודעת הנתבעת 2 לפיה היא מוותרת על זימון האדם שהודיע למד"א על קרות התאונה. לחילופין, עותר התובע 2 להתיר לו להגיש ראיות נוספות, לאחר סיום שמיעת ראיות הצדדים.
.
ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה בקבעו:
ראשית, התמליל הוגש, יחד עם שאר מסמכי מד"א, לתיק המוצגים כדין וללא התנגדות כדין ובזמן אמת מטעם מי מהתובעים. המוצג היה בחזקת וברשות התובעת 1 דווקא. זאת ועוד, התמליל כולל אמרה של המודיע לגבי התאונה ונסיבותיה. המדובר בעדות מכלי ראשון. אין המדובר בעדות מפי-השמועה, כטענת התובע 2. לעניין זה נקלע ב"כ התובע 2 לכלל טעות משפטית. המדובר בהליך אזרחי, ומשהוגשה וסומנה כדין ראיה לתיק המוצגים, אין עילה בדין להוצאתה. ניסיון התובעים "להסתיר" את התמליל וחשיפתו יחד עם זהות המודיע ע"י התובעת 1, במהלך חקירתה, אומרת דרשני. ההודעה הוגשה כדין בהתאם להחלטה. טענת התובע 2 לעניין זה מחוסרת יסוד בדין ומהווה גיבוב דברים בחוסר טעם וריקים מתוכן.
שנית, הוא הדין באשר לטענה כי מדובר בהרחבת חזית. גם בעניין זה לא דק פורתא ב"כ התובע 2. הוכח כי הנתבעת 2 הכחישה במפורש, החל מכתב דחיית התביעה, בהמשך בכתב ההגנה ובישיבות קדם משפט ולבסוף במסגרת ראיותיה שהוגשו כדין לתיק המוצגים, את טענת התובעים לפיה התובעת 1 נפגעה בתאונת דרכים והיא זכאית לפיצוי לפי הוראות החוק. אין המדובר בהרחבת או בשינוי חזית פסולים.
שלישית, הבקשה לוקה גם בפגם פרוצדורלי. לבקשה לא צורף תצהיר כדין, וגם לא ניתן הסבר כלשהו מדוע דווקא "התצהירים" של המודיע, כביכול, ושל הנתבע 1 צורפו לה שלא כדין. בהקשר זה יצוין כי "תצהיר" המודיע אינו תצהיר כדין.
רביעית, בקשת התובע 2 להגשת ראיות נוספות, במיוחד תצלומים, "תצהיר" המודיע ותצהיר משלים של הנתבע 1 – מחוסרת כל יסוד בדין: א. אופן וסדר הגשת ראיות הצדדים נקבע בהחלטה. הוחלט, כי הצדדים יגישו תצהירי עדות ראשית מטעמם ומטעם כל עדיהם. התובע 2 לא הגיש תצהירים כלשהם מטעמו, וגם לא הגיש בקשה כדין לפטור אותו מהגשת תצהירים כאמור. מכאן, שהוא מנוע מלהביא עדים כלשהם מטעמו או להוכיח את העובדה שטוען לה. הוא אינו רשאי להגיש מטעמו ובאופן סתמי את "התצהירים" האמורים בניגוד לדין ואף ללא הסכמת הנתבעת; ב. הניסיון להגיש את התצלומים נדחה בהחלטה קודמת, ואין מה להוסיף עליה דבר; ג. במשפט אזרחי על בע"ד להגיש את ראיותיו ב"חבילה אחת" במועד שנקבע לכך בדין, ורק במקרים מיוחדים וחריגים יתיר ביהמ"ש הגשת ראיה באיחור. המקרה דנן לא נמנה על המקרים בהם ירשה ביהמ"ש הגשת ראיה באיחור. פרשת שמיעת הראיות הסתיימה. לא הוכח כי הייתה הרחבת/שינוי חזית פסולים. התובעים ידעו בפועל על קיום הראיות מוקדם יותר.
אין בפני ביהמ"ש ראיה קבילה ובעלת משקל לפיה תוכן התמליל הינו בדיה אינו אמת. משקל המוצג יבחן במסגרת פסק הדין. בפני ביהמ"ש אין הסבר סביר ומהימן מדוע " הראיות הנוספות" לא הוגשו ע"י מי מהתובעים לפני סיום פרשת התביעה. ויודגש: לא נמצאה עילה בדין המצדיקה סטייה מסדרי הדין. |
| חזרה למעלה |
|
| 15 [פשיטת רגל] |
|
| פשר (ת"א) 47303-07-17 אורן כהן נ' כונס נכסים רשמי תל אביב (מחוזי; רחל ערקובי; 17/07/19) - 10 ע' |
| עו"ד: |
ביהמ"ש רשאי לבטל את הליך הפש"ר אם סבר כי צד ניצל את ההליך לרעה; כתנאי להכרזה כפושט רגל, על החייב להגיש את הבקשה בתום לב. תום הלב הנדרש משתרע על פני התקופה בה נוצרו חובות החייב ועל פני התקופה בה מתנהל הליך פשיטת הרגל; במקרה הנדון נמצא להורות על ביטול ההליך נוכח מהות החובות והטענות הקשות לחוסר תום לב ביצירתם, שהובילו להגשת כתב אישום חמור נגד החייב, ונוכח התנהלותו חסרת תום הלב של החייב בהליך, המגלה טפח ומכסה טפחיים.
פשיטת רגל – הליכי פשיטת רגל – חובת תום הלב
פשיטת רגל – הליכי פשיטת רגל – ביטולם
פשיטת רגל – הליכי פשיטת רגל – תכליתם
.
ניתן צו כינוס לנכסי החייב במסגרתו מונה עו"ד מסיקה כמנהל המיוחד על נכסי החייב. החלטה זו עניינה בבקשת המנהל המיוחד למתן הוראות בדבר גורל הליך הפש"ר בעניין החייב, ומנגד בקשת החייב לקביעת תכנית פירעון.
.
ביהמ"ש המחוזי קבע כי יש להורות על ביטול הליך הפש"ר:
הליכי פשיטת רגל מיועדים להגשמת שתי תכליות מרכזיות: האחת, לסייע לנושים שדרכם בהוצל"פ לא צלחה, לרכז את נכסי החייב כדי להביא למכירתם ולחלוקתם בין הנושים בדרך שוויונית ויעילה; והשנייה, לשרת את האינטרסים של חייב תם לב וחדל הפירעון, ולאפשר לו, בנסיבות מתאימות, לחזור לפעילות כלכלית נורמטיבית, תוך שמיטת חובותיו, במלואם או בחלקם, בתנאים או ללא תנאי.
סמכות ביהמ"ש לבטל הליך פשיטת רגל מעוגנת בסעיף 55 לפקודת פשיטת רגל. ביהמ"ש רשאי לבטל את ההליך אם סבר כי צד ניצל את ההליך לרעה. כאמור בסעיף 18ה(א)(2) לפקודה, כתנאי להכרזה כפושט רגל על החייב להגיש את הבקשה בתום לב. בהתאם לדין ולפסיקה תום הלב הנדרש משתרע על פני שתי תקופות – התקופה בה נוצרו חובות החייב והתקופה בה מתנהל הליך פשיטת הרגל. תום ליבו של החייב ייבחן באמות מידה אובייקטיביות בהתאם לתכלית הכפולה של מוסד פשיטת הרגל.
חובת תום הלב בתקופת היווצרות החובות כוללת היבטים של צדק והגינות כלפי נושי החייב בעצם יצירת החובות ובהתנהלות החייב בשל הידרדרותו הכלכלית. בענייננו, החייב לא הגיש את מלוא המידע והמסמכים הנוגעים להליכים הפליליים המתנהלים נגדו. כתב האישום שהוגש נגדו עודנו בגדר אישום ובינתיים עומדת לו חזקת החפות, עם זאת המדובר בטענות קשות של מרמה, ועיקר הנושים נוגעים לנושא. מרבית חובותיו נוצרו בגין המעשים המיוחסים לו בכתב האישום וככל שיורשע לא מן הנמנע כי החלק הארי של החובות ייחשב כחובות שנוצרו במרמה, ומשכך כלל לא יפטרו בהליך.
אך יש מקום להורות על ביטול ההליך לא רק מסיבות ענייניות לנוכח מהות החובות, והטענות הקשות לחוסר תום לב ביצירתם שהובילו להגשת כתב אישום חמור, אלא גם לנוכח התנהלותו חסרת תום הלב של החייב בהליך, המגלה טפח ומכסה טפחיים. החייב אינו משתף פעולה עם בעל התפקיד ומונע מחשיפת כלל המידע הנדרש להערכת היקף רכושו וכושר השתכרותו הפוטנציאלי לצורך פירעון חובותיו. כמו כן, החייב לא עמד בנטל להוכיח כי התנהלותו בהליך אינה לוקה בחוסר תום לב בהינתן הפרסומים שהוצגו בדו"ח המנהל המיוחד ומשלא הצליח לסתור את הספקות שעלו מאותם פרסומים.
מחדלי החייב, כשברקע הנסיבות לכאורה ליצירת החובות וכן הצגת מצגים לעניין התא המשפחתי שלו, מקשים על בחינת תביעות החוב וודאי שעל התנהלותו הכלכלית של החייב, ולפיכך מובילים למסקנה שבשלב זה החייב לא יכול ליהנות מהליכי הפש"ר והגנותיו. |
| חזרה למעלה |
|
| 16 [תכנון ובנייה] [משפט מינהלי] |
|
| עפא (ב"ש) 24766-01-17 ועדה מקומית לתכנון ובנייה ערד נ' אהרון ויטמן (מחוזי; אלון אינפלד; 29/05/17) - 12 ע' |
| עו"ד: חיים שימן, צבי רוזנטל |
אין להסכים עם עמדת בימ"ש השלום לפיה השימוש בצו הריסה מנהלי נועד למצבים מיוחדים וחריגים בלבד, כגון בנייה גדולה ומסוכנת. כמו כן, אין להסכים עם עמדתו לפיה חובה על הרשות לנקוט תחילה בצעד "מידתי" יותר של צו הפסקה מנהלי. יחד עם זאת, הפגם החמור בהתנהלות הוועדה, במסירת עובדות מטעות לביהמ"ש בתצהיר, יש בו כדי לערער את ההנחה בדבר חזקת תקינות המעשה המנהלי במקרה זה ולהצדיק את ביטול הצו, כפי שהורה בימ"ש השלום.
תכנון ובנייה – צו הריסה מינהלי – ביטולו
תכנון ובנייה – צו הריסה מינהלי – הוצאתו
משפט מינהלי – מעשה מינהלי – חזקת תקינותו
.
ערעור הוועדה המקומית לתכנון ולבניה בערד על החלטת בימ"ש השלום בה הורה על ביטול צו הריסה מנהלי שהוצא למשיבים בגין בניה בלתי חוקית שעניינה שינויים שנערכו בדירת המשיבים (בנית מרפסת על פרופילים, ללא היתר וללא אישור קונסטרוקטור, ולפתיחת דלת בקיר חיצוני).
.
ביהמ"ש המחוזי דחה את הערעור בקבעו:
בימ"ש השלום הניח כי השימוש בצו הריסה מנהלי, בהיותו הליך תקיף ואף "דרקוני", נועד למצבים מיוחדים וחריגים כגון, בנייה מסוכנת באופן בולט או הפרה של צווי הפסקה מנהליים. אין להסכים עם עמדה זו, שאינה עולה מהחוק ואינה עולה מהפסיקה.
פסיקת ביהמ"ש העליון הדגישה פעמים רבות כי המטרה העיקרית של צווי ההריסה המנהליים היא לעצור בניה בלתי חוקית באיבה, ולסלק את מעשה העבירה מן העולם מיד עם תחילת עשייתו. הודגש כי הכלי המשפטי "הרגיל", הגשת כתב אישום, הוא ארוך ומסורבל, ואינו יכול לסייע ביעילות לסלק בניה בלתי חוקית. הודגשה החשיבות הרבה של שימוש יעיל, חד ונוקשה בצווי הריסה מנהליים, ובלבד שמתקיימים התנאים הקבועים לכך בחוק. נאמר כי צו הריסה מנהלי הוא אחד האמצעים החשובים לאכיפה יעילה של דיני התו"ב, וכי שיקול הדעת של ביהמ"ש להתערב בהחלטת רשות להשתמש בצו כזה מוגבלת.
לא מוכרת פסיקה המגבילה את צווי ההריסה לבניה גדולה ומסוכנת בלבד. כל בניה בלתי חוקית יכולה להיות נתונה לצו הריסה מנהלי וכגודל הבניה כך גודל הנזק לבונה בהסרתה. לפיכך, גם מבחינת העבריין, נכון יותר לעשות שימוש בצו כזה קרוב לתחילת הבנייה, בטרם בוצעה הפרה חמורה מאוד. אין כל סיבה לצפות מהרשות להימנע מאכיפה בעבירות בניה "קלות", אם אינן בבחינת "זוטי דברים" של ממש. יש לזכור כי חלק משיקולי התכנון והבניה הם שיקולים אסטטיים לגיטימיים, אף לגבי דברים "קטנים".
במקרה זה מדובר בבניה של מרפסת בגובה 4 מטר המשנה באופן חיצוני את צורת הבניין ונראית למרחוק. המדובר בבניה אשר באופן תיאורטי יכולה להשפיע על המבנה ההנדסי של הבניין ואולי להיות מסוכנת בעצמה. יתכן גם שהיא מצלה על חלון של שכן אחר, או מכערת את הסביבה בעיני השכנים. כל עוד לא נקבע כי מדובר במבנה הניתן להכשר במסגרת "חוק הפרגולות", הרי שבניה זו מהווה הפרה של החוק. אם מתקיימים התנאים, ראוי בהחלט לרשות להנפיק צו הריסה למבנה כזה, ויפה שעה אחת קודם.
אין להסכים עם בימ"ש השלום כי חובה על הרשות לנקוט תחילה בצעד "מידתי" יותר של צו הפסקה מנהלי ורק אם הצו מופר לנקוט בצו הריסה. אף חוק התו"ב, גם כנוסחו בתקופה הרלוונטית, לא גרס כך. הסמכות וודאי קיימת להוציא צו הריסה באופן מידי. יתירה מזו, סעיף 231 לחוק, כנוסחו בתקופה הרלוונטית, קבע את טיב ההריסה שמתבצעת עקב הפרת צו הפסקה. נקבע כי ניתן במקרה כזה לצוות להרוס מה שנבנה אחרי מתן צו ההפסקה המנהלי ובניגוד לו אך לכאורה לא את הבניה כולה. אם כן, לשון החוק אינה תומכת בעמדתו של בימ"ש השלום, לפיה מדובר בהליכים הדרגתיים שבהם יש לנקוט בד"כ.
המחוקק, בסעיף 238א לחוק (כנוסחו בעת מתן הצו), הגדיר שתי עילות בלבד לביטול צו הריסה מנהלי, העומדות בפני ביהמ"ש: א. הבניה היא כדין; ב. הצו אינו דרוש לשם מניעת עובדה מוגמרת. למרות זאת, נפסק כי קיימת אפשרות שלישית, והיא ביטול צו ההריסה מחמת פגמים חמורים בצו, הנובעים מעקרונות המשפט המנהלי. לא נמצא כי שיקול המידתיות שפירט בימ"ש השלום במקרה זה הופר. כל שכן שלא נכון היה לקבוע כי הופר במידה המצדיקה ביטול צו הריסה, השמור למקרים קיצוניים. יחד עם זאת, אין מנוס מדחיית הערעור, נוכח הקביעה האחרת של בימ"ש בדבר תקלה חמורה שהתגלתה בהתנהלות המערערת, תקלה שיש בה כדי לערער את ההנחה בדבר חזקת תקינות המעשה המנהלי במקרה זה.
חזקת התקינות של מעשה הרשות עומדת על כנה כל עוד אין אינדיקציה המערערת את החזקה. בד"כ, כאשר מוצא צו הריסה מנהלי, מפרטת הרשות בתגובתה את נסיבות הוצאת הצו ואת השיקולים שעמדו ביסוד הוצאתו. על בסיס התיאור המופיע בתגובה נבחנת שאלת החוקיות. בד"כ, ביהמ"ש מקבל כנתון את הפרטים העובדתיים המופיעים בתגובת הרשות, משום חזקת המהימנות של הרשות. ככל שיש מחלוקת בשאלה עובדתית, היא ממוקדת וניתנת לבירור, מתוך הנחה שיתר התנאים התקיימו. אמון זה שביהמ"ש נותן ברשות, מחייב נקיטה של זהירות רבה עד מאוד באיסוף הנתונים העובדתיים והצגתם בביהמ"ש.
במקרה דנן הוגשה הודעה לביהמ"ש ולהודעה צורפו שני תצהירים המאמתים את האמור בה – של מ"מ מהנדסת העיריה ושל המפקח. ההנחה היא שמסמך משפטי שהוכן ע"י עורכי דין המייצגים רשות מנהלית, ושעובדותיו אומתו ע"י שני נציגי ציבור שונים, משני מקצועות שונים, יהיה מדויק. למרבה הצער, בהודעה שהוגשה, בפרק המכונה "חוקיות הצו", נמסרו עובדות שאינן נכונות ועניינן בטענה שהוצא צו הפסקה מנהלי וכי המשיב התעלם מן הצו והתחמק מקבלתו. נטען כי עקב ההתעלמות מצו ההפסקה, הוצא צו ההריסה המנהלי. ברם, במסגרת החקירה הנגדית של המפקח הוברר כי מסכת עובדתית שלמה זו לא הייתה ולא נבראה. לא היה צו הריסה מנהלי, לא היה לו תוכן, לא סורב, לא הודבק ולא הופר. כשנשאל המפקח כיצד זה חתם על התצהיר המאשר את העובדות, השיב שכלל לא קרא את העובדות אותן אישר. המצהיר האחר, מ"מ המהנדסת, כלל לא הגיע לביהמ"ש כדי לעמוד על תצהירו.
המערערת טוענת כי מדובר ב"טעות" או "שגיאה". יתכן שכך ואף סביר שכך. אולם לא ניתן לדעת בביטחון מספיק אם מדובר אכן בשגיאה בתום לב שנעשתה ברשלנות קיצונית ומביכה, או שמא בהטעיה מודעת. סביר להניח שאנשי מקצוע לא היו מסכנים את רישיונם לעסוק בהנדסה, עריכת דין או פיקוח, ע"י שקר במפגיע, אשר עתיד להתגלות מיד בביהמ"ש. אולם לא ניתן כל הסבר לטעות. לא הובא לעדות המצהיר האחר, לא נתבקש להגיש הודעה מתקנת, לא הוגש תצהיר של עו"ד המסביר כיצד נפלה הטעות, ולא כלום. ודוק, אין מדובר בטעות סופר, בתאריך שגוי או בפסקה שלמה שנתגלגלה בשגגה ממסמך אחר במחשב, אלא בסיפור דברים אודות המשיב עצמו. לא ניתן לפטור מעשיה שלמה, המסופרת לפרטיה בהודעה מאומתת בתצהיר, באמירת "אוּפְּס", או "לא קראתי". תקלה חמורה כזו יש להסביר בפירוט לביהמ"ש, ואף להוכיח את ההסבר. לפיכך, למרות שסביר להניח שמדובר בשגיאה, לא ניתן לקבוע כי מדובר בשגיאה. כך או כך, חזקת התקינות המנהלית בוודאי נתערערה, לפחות לצורך ההליך דנן.
לא ניתן לקבל את טענת המערערת לפיה נוכח הנסיבות העובדתיות המלמדות על ביצוע עבירת בניה, צריך היה להשאיר את צו ההריסה על כנו. זאת משום שתוקפו של צו הריסה תלוי בנסיבות עשייתו. הדבר תלוי בהפעלת שק"ד ענייני, בהיוועצות כדין, בחתימה של האנשים המוסכמים ובהתקיים כל יתר התנאים. כשמתברר שלביהמ"ש נמסרו עובדות מהותיות מטעות, אף אם לא בזדון, לא ניתן לדעת אם הצו הוצא כדין. כיון שעלה בחקירה כי הבסיס העובדתי העומד ביסוד הצו אינו בהיר, ולא ניתן לסמוך על העובדות שהובאו בהודעה, לא ניתן לקבוע כי הצו נעשה כדין. ממילא, בשל שיקול זה לא היה מנוס מביטול הצו.
ודוק, אין בהחלטה זו משום קביעה כי הבנייה חוקית, או כי ראוי לה להישאר על כנה. לכאורה אכן בוצעו עבירות בניה. הרשות רשאית, ואולי אף חייבת, לנקוט בהליכים מתאימים על מנת להטיל סנקציות ולהביא להסרת המבנה, למרות כישלון ההליך הנוכחי. זאת, אם מתקיימים התנאים המאפשרים זאת. |
| חזרה למעלה |
|
| שלום |
| 17 [נזיקין] |
|
| תא (י-ם) 28680-04-16 פלוני נ' פז גילי 267 פז חברת נפט בע"מ (שלום; נאיל מהנא; 07/08/19) - 14 ע' |
| עו"ד: ארז לבנון, עופר בן צבי, שירן זילגמן |
התובע נפל בשטח תחנת הדלק כתוצאה ממפגע במדרכה אשר הנתבעת לא דאגה לסילוקו. הדבר מגבש את עוולת הרשלנות, אך עם זאת, יש להשית על התובע אשם תורם בשיעור של 20%.
נזיקין – אחריות – מחזיק במקרקעין
נזיקין – אחריות – בעל מקרקעין
נזיקין – אשם – אשם תורם
.
עסקינן בתביעת נזיקין, שהגיש התובע 1 כנגד הנתבעות, לפיצוי בגין נזקי גוף, אשר נגרמו לו לטענתו, עקב אירוע נפילה שאירע במתחם תחנת הדלק שבבעלות הנתבעת 1.
.
בית המשפט קבע כלהלן:
מדרכה אינה שטח סטרילי, וייתכנו מעידות או החלקות טבעיות גם ללא קיומו של מכשול כלשהו. אולם, במקרה דנן, מדובר במכשול בולט וברור בדמות הפרשי גובה במרצפות המדרכה, אשר יוצרים את הסכנה.
מהצילומים ניתן לראות כי מדובר במפגע על המדרכה של מספר מרצפות שביניהן קיימים הפרשי גובה ניכרים. מדובר במדרכה הסמוכה לחנות "yellow" והמובילה למשרדי תחנת הדלק. כלומר, מקום בו צפויים לילך הולכי רגל רבים. עוד עולה מהתצלומים שמדובר בהחלט במרצפות הבולטות ו/או השקועות באורח משמעותי מעל פני המדרכה, כך שמהווה מפגע בלתי סביר.
התובע הוכיח שהוא נפל בשטח תחנת הדלק כתוצאה ממפגע במדרכה אשר הנתבעת לא דאגה לסילוקו, והדבר מגבש את עוולת הרשלנות.
יחד עם זאת, יש להשית על התובע אשם תורם בשיעור של 20%. אומנם מדובר במפגע שהיה על המדרכה במקום שאינו סמוך למשאבות הדלק וכי פחות צפוי קיומו של מפגע. אולם, תחנת דלק אינו שטח סטרילי, ברור לכל כי בשטח תחנת דלק עלול להיות מפגע כלשהו בשטח המדרכה וכל הפוסע בה צריך לשים ליבו לדרך בה הוא הולך. |
| חזרה למעלה |
|
| 18 [תעופה] [נזיקין] |
|
| תק (פ"ת) 16672-04-19 אפרים קליינלרר נ' וויזאייר בע"מ (שלום; מיכל בר; 18/07/19) - 6 ע' |
| עו"ד: |
תביעה כספית לפיצוי בשל סירובה של הנתבעת לעלות את התובע לטיסתה מוורשה לתל אביב.
תעופה – שירותי תעופה – פיצויים
נזיקין – אחריות – מוביל אווירי
נזיקין – אחריות – חברות תעופה
.
תביעה כספית לפיצוי בשל סירובה של הנתבעת לעלות את התובע לטיסתה מוורשה לתל אביב.
.
בית המשפט קיבל את התביעה, בקבעו:
בית המשפט קבע כי התובע התייצב בשער העלייה למטוס במועד. משנדרש לשלם בעבור השקית שנשא עשה כן, וזאת כשניתן היה עוד לעלות לטיסה, אולם הנתבעת מנעה מהתובע להשלים התשלום, וסגרה שער העלייה למטוס. לפיכך המסקנה המתבקשת היא כי הנתבעת סירבה להטיס התובע שלא כדין, מסיבותיה, ובכך הפרה את הוראות סעיף 5 לחוק. משכך, עליה לשאת בתוצאות הנזקים שנגרמו לתובע בעטיו של סירוב זה. |
| חזרה למעלה |
|
| 19 [חוזים] [דיון אזרחי] |
|
| תא (ת"א) 42268-06-19 זר תחנות דלק בע"מ נ' ש.י. מיטב השקעות יזום ובנין בע"מ (שלום; רמי חיימוביץ; 18/07/19) - 6 ע' |
| עו"ד: שיקצי, מזור |
התקבלה בקשה לסעד זמני שימנע חילוטה של ערבות בנקאית עד להכרעה בתביעה. בית המשפט קבע כי בנסיבות אלו הן מאזן הנוחות והן סיכויי התביעה מצדיקים את קבלת הבקשה.
חוזים – ערבות – ערבות בנקאית
דיון אזרחי – סעדים זמניים – תנאים להענקתם
.
בקשה לסעד זמני שימנע חילוטה של ערבות בנקאית עד להכרעה בתביעה. ברקע הבקשה, פסד דין כנגד המשיבות הקובע כי הטעו את המבקשת ולפיכך, החוזה שנחתם בין הצדדים, שבעקבותיו נמסרה הערבות הבנקאית, בטל. עם ביטול החוזה טענו המשיבות לנזקים רבים לתחנת הדלק ולפיכך, ביקשו לחלט את הערבות.
.
בית המשפט קיבל את הבקשה, מן הטעמים הבאים:
הערבות האוטונומית נועדה לשחרר את הנהנה על-פיה גם מן התלות ברצונו של החייב לפרוע את חובתו. לכן נפסק כי יש להגן על מוסד הערבות הבנקאית האוטונומית ועיכוב מימושה צריך להיות בגדר חריג לכלל. עם-זאת הובהר כי במקרים מתאימים – גם אם חריגים – שבהם התנהגות הנושה במסגרת העסקה בין הצדדים הייתה חמורה במהותה, יורה בית-המשפט על עיכוב המימוש.
לעמדת בית המשפט, המבקשת מציגה טיעון כבד משקל כנגד מימוש הערבות שכן עומדת לזכותה פסיקתו של בית-המשפט המחוזי לפיה המשיבות הטעו אותה באופן שהצדיק ביטול עסקת היסוד. לא-זו-בלבד שההטעיה האמורה עשויה להצדיק קביעה כי מתקיים חריג המרמה אלא שמדובר בהתנהלות חמורה במיוחד של המשיבות במסגרת המו"מ ורק בעקבותיה הופקדה הערבות הבנקאית. דומה כי די בכך כדי להצדיק את עיכוב מימוש הערבות עד לבירור המחלוקות.
גם מאזן הנוחות נוטה לטובת עיכוב המימוש והשארת המצב על כנו. |
| חזרה למעלה |
|
| 20 [רשויות מקומיות] [תעבורה] [דיון פלילי] |
|
| חנ (ת"א) 21529-02-19 מדינת ישראל נ' בועז כהן (שלום; דן סעדון; 18/07/19) - 6 ע' |
| עו"ד: |
התקבלה טענה לאכיפה בררנית שהעלה הנאשם. לא ניתן הסבר מניח את הדעת לשאלה, מדוע שונותם של שני סוגי כלי הרכב (דו גלגלי וארבע גלגלי), צריכה להכתיב תוצאה אכיפתית שונה של עבירת חנייה על מדרכה.
רשויות מקומיות – חוקי עזר – עבירות חנייה
תעבורה – עבירות – חניית רכב
דיון פלילי – טענות מקדמיות – אכיפה בררנית
.
נרשם לנאשם דו"ח שעניינו חנייה על מדרכה בניגוד לסעיף 6(ד)(2א) לחוק העזר לתל אביב יפו (העמדת רכב וחנייתו), תשמ"ד – 1983. הנאשם העלה טענת אכיפה בררנית, לפיה הקטנועים שחנו בחזית הבניין, סמוך לרכבו, לא נאכפו למרות שעברו עבירה זהה לזו שהוא עבר.
.
בית המשפט קבע כלהלן:
סעיף 6 (ד)(2א) לחוק העזר קובע איסור גורף על העמדת או החניית "רכב" "על מדרכה למעט במקום שהוסדר להעמדת רכב וחנייתו לפי חוק עזר זה". אין חולק כי רכב הנאשם והקטנועים שחנו סמוך אליו הם "רכב" כהגדרתו בפקודת התעבורה (אליה מפנה סעיף 1 לחוק העזר האמור), היינו "רכב הנע בכוח מכני". כיוון שהאיסור הקבוע בחוק העזר חל על כל סוגי כלי הרכב ללא קשר למספר גלגליהם, נובע מכך כי רכבו של הנאשם והקטנועים שחנו על מדרכה זכו ליחס אכיפתי שונה. ויודגש: אין מדובר בהבחנה שערך הפקח במקום בהתאם לנסיבות המקרה, אלא לכאורה מדובר במדיניות אכיפה כללית.
המאשימה טענה כי לא מדובר באכיפה בררנית, שכן רכב דו גלגלי וארבע גלגלי אינם "שווים" לצורך אכיפה וכי לרכב דו גלגלי ישנן "אכיפות שונות". הסבר זה אינו משכנע. איש לא יחלוק על כך שרכב דו גלגלי ורכב ארבע גלגלי שונים. עם זאת, על מנת להצדיק יחס אכיפתי שונה על התביעה להסביר על בסיס איזה שוני רלוונטי בין שני סוגי כלי הרכב נקבעה מדיניות אכיפה שונה וכיצד שוני זה מכתיב יחס אכיפתי שונה. הסבר כזה לא ניתן.
משעה שלא הוצג במשפט הסבר מניח את הדעת לשאלה מדוע שונותם של כלי רכב אלה זה מזה צריכה להכתיב תוצאה אכיפתית שונה של עבירת חנייה על מדרכה, אין מנוס מלקבל את טענת האכיפה הבררנית שהעלה הנאשם ובהתאם להורות על ביטולו של כתב האישום. |
| חזרה למעלה |
|
| 21 [דיון אזרחי] [שותפויות] |
|
| תק (פ"ת) 23013-08-17 הדסה בן עטיה נ' אקוה נובה (שלום; אורן כרמלי; 17/07/19) - 5 ע' |
| עו"ד: |
האם יש לחייב שותף בחבות נזיקית של השותפות שהתממש לאחר שעזב את השותפות. בית המשפט קבע כי במועד קרות הנזק הנתבע לא היה שותף, בשותפות ולפיכך, אין לחייבו.
דיון אזרחי – ביטול פסק-דין – שניתן בהיעדר הגנה
שותפויות – שותפים – חבותם
שותפויות – חיוב השותפים והשותפות – חיוב שותף בחוב השותפות
.
תביעה כספית בשל נזקים שנגרמו לתובעת כתוצאה ממערכת מים שנרכשה מהנתבעת. הנתבע 1 טען כי אותה עת לא היה שותף בשותפות, אלא העבירה לנתבעת 2, ולכן אינו חייב בנזקי התובעת. כמו כן, ביקש הנתבע 1, לבטל את פסק הדין שניתן נגדו בהיעדר הגנה.
.
בית המשפט קיבל את הבקשה לביטול פסק הדין ודחה את התביעה, מן הטעמים הבאים:
אין מחלוקת שהנתבע היה שותף בעסק במועד בו רכשה התובעת את מערכת המים.
בהתאם לסעיף 20 לפקודת השותפויות, אחריותו של הנתבע כשותף לנזק שגרמה השותפות או פיצוי בגין מוצר מטעמה היא לתקופה בה היה שותף. בהתאם לסעיף 27 לפקודה, אחריותו של השותף לחובות של השותפות יכולה להמשיך לחול גם אחרי שפרש, אך זאת רק לנזקים שנגרמו בתקופת שותפותו.
בית המשפט מצא כי הנתבע עמד בנטל להוכיח כי נכון למאי 2017 פרש מהשותפות. לפיכך, במועד קרות הנזק לתובעת, הנתבע לא היה שותף בשותפות ולפיכך, לא ניתן לחייבו בנזקיה של התובעת. |
| חזרה למעלה |
|
| 22 [מקרקעין] |
|
| תא (חי') 29815-06-19 נופי המצודה בע"מ נ' רשות מקרקעי ישראל - מחוז חיפה (שלום; סיגלית מצא; 17/07/19) - 13 ע' |
| עו"ד: |
נדחתה בקשה לעיכוב ביצוע צו לסילוק יד ממקרקעין.
מקרקעין – הסגת גבול – במקרקעי ציבור
.
בקשה לעיכוב ביצוע צו לסילוק יד ממקרקעין. המבקשת טענה, בין היתר, כי הבניה במקרקעין הפלושים בוצעה על מנת לשמור על ביטחונם של המשתמשים במרכז המסחרי.
.
בית המשפט דחה את הבקשה, מן הטעמים הבאים:
אין חולק כי המשיבה עמדה בנטל ההוכחה בכל הנוגע לקיו ם של ארבעת התנאים שנקבעו בסעיף 4(א) לחוק מקרקעי ציבור:
התנאי הראשון – המקרקעין הם מקרקעי ציבור.
התנאי השני – בית המשפט קבע כי המבקשת לא הביאה ראשית ראיה לטענה כי המקרקעין הפלושים נכללים בשטח ההקצאה. מנגד, עמדה המשיבה בנטל ההוכחה כי המבקשת תפשה שלא כדין את המקרקעין.
התנאי השלישי – המבקשת אף לא חלקה על כך שביצעה את הבניה בתוך תקופה של שישה חודשים עובר למתן הצו.
התנאי הרביעי – לא הוגשה כל ראיה שיש בה לסתור כי הצו ניתן בתקופה של 36 חודשים ממועד הפלישה.
בית המשפט דחה את טענת המבקשת לפיה הבניה במקרקעין הפלושים בוצעה על מנת לשמור על ביטחונם של המשתמשים במרכז המסחרי. בית המשפט קבע כי לא הובאה כל ראיה לטענתה זו של המבקשת, כמו כן, אין בכך כדי להצדיק פלישה למקרקעי ציבור ובניה ללא היתר ושלא כדין.
בית המשפט דחה את טענת המבקשת לפיה יש לעכב את ביצוע צו הפינוי עד להשלמת הדיון בבקשה שהגישה להקצאת המקרקעין. בהתאם לפסיקה אין בהליכים תכנוניים או אחרים בכדי להצדיק עיכוב של צו פינוי.
גם הטענה בדבר אי המצאת הצו נדחתה.
למעלה מן הדרוש ציין בית המשפט כי צודקת המשיבה בטענתה כי הבקשה הוגשה לאחר המועד הקבוע בסעיף 5ב(א) לחוק מקרקעי ציבור ולפיכך דינה להידחות על הסף. |
| חזרה למעלה |
|
| משפחה |
| 23 [משפחה] |
|
| תלהמ (ת"א) 49688-02-19 ל. פ נ' נ. ב. פ (משפחה; ארז שני; 22/08/19) - 6 ע' |
| עו"ד: יפעת שרון הדס, צבי זף, שילת יפרח |
המונח "ניכור הורי" אינו צמוד עוד להגדרות שקבע גרדנר בשעתו, אלא הוא בעצם תיאור לכל העדר קשר ללא סיבה מוצדקת בהתאם להבנת ביהמ"ש; גם במקרים בהם הניכור נוצר ביוזמת הקטין, האצבע המאשימה עלולה להיות מופנית כלפי ההורה שאף שלא התניע את הליך הניכור, לא עשה מעשה של ממש שיש בו ברכה, לצורך הכחדתו. הוא הדין בענייננו, שעה שהאב סירב לשתף פעולה עם המלצת המטפלת, עד שרגשותיו כלפי האם יפויסו; נקבע כי אם לא יבוצעו מפגשים משביעי רצון תוך 10 ימים, על שירותי הרווחה להציג תכנית, אשר תשקול הוצאת הקטינה מביתה, או להמליץ על תכנית אחרת אשר לא תותיר בידי הקטינה והאב שיקול דעת לפעול באי חוקיות.
משפחה – הסדרי ראיה – ניכור הורי
משפחה – הסדרי ראיה – כפיית טיפול
.
עסקינן בנערה המסרבת לראות את אמה וטענתה של האם כי למעשה נקלענו לכלל ניכור הורי. בהמשך להפניית הנערה לטיפול במסגרת החלטה קודמת, עדכנה המומחית כי הקטינה מסרבת מכל וכל לקשר עם אמה והיא שותקת במהלך הטיפול. המומחית המליצה להורים לנסות ולפתור את הבעיה על דרך יצירת "מפגשי אקראי" מתוכננים מראש, בו יציגו ההורים לנערה חזות סבירה ואחידה וזאת נוכח סברתה שאם יתבצע תהליך כפוי כלפי הילדה, רק תגבר התנגדותה של הילדה ותחושתה שיש בידיה כוח רב להתנגד תתעצם. אלא שאז נתקלה המומחית בבעיה ולפיה האב אינו משתף פעולה. בדיון הבהיר בא כוחו לביהמ"ש, כי אל לו לביהמ"ש לאלץ את האב לנהוג מאור פנים כלפי האם, שעה שרגשותיו של האב כלפי האם הם רגשות של פגיעה ועלבון.
.
ביהמ"ש לענייני משפחה פסק:
כפי שכתב השופט ארז שני בעבר, בין הזכויות שיש לקטין לא קיימת לו הזכות "להתגרש" ממי מהוריו.
זכות השתיקה קיימת לאדם, גם לקטין בהליך פלילי. אלא שבהליך אזרחי כמו כאן נתפסת השתיקה גם כהתרסה כלפי סמכות, גם כפונקציה של תחושת הקטינה שהיא מחזיקה בידיה כוח רב.
האופציה של הזנחת הניכור עד אשר יתרצה קטין, באין סיכון ממשי לשלומו ובאין הצדק לניכור והזדהות של קטין עם פגיעותו של ההורה האחר ורגשותיו שנפגעו אינם צידוק ראוי, הן לא בין האופציות המונחות לפתחו של ביהמ"ש.
השופט שני כתב בשעתו, בהשוותו להליך על-פי "אמנת האג", כי ניכור הורי הוא תופעה בלתי חוקית שגם בחינת טובת קטין במובנה קצר הטווח, נסוגה מפני אי החוקיות ובאין צידוק ראוי לא ימתין ביהמ"ש ויפעל במהירות ליצירת קשר כלשהו גם אם לא תדיר מאוד, גם אם לא בהיקף רחב מאוד – אך קשר בין ההורים צריך להיות.
המונח "ניכור הורי" כפי שנעשה בו שימוש במדינת ישראל אינו צמוד עוד להגדרות אשר קבע גרדנר בשעתו. המונח "ניכור הורי" הוא בעצם תיאור לכל העדר קשר ללא סיבה מוצדקת בעיני האדם הסביר בהתאם להבנתו של ביהמ"ש.
כשאנו מדברים על נתק בקשר שיש בו משום הניכור, לא בהכרח צריכה להיות אצבע מאשימה מונפת כלפי אחד ההורים. שכן לפעמים, חוסר הצדק להעדר הקשר, קרי הניכור, נוצר ביוזמת הקטין. אלא שהאצבע המאשימה עלולה להיות מופנית גם כלפי הורה שלא התניע את הליך הניכור אך אין הוא עושה מעשה של ממש שיש בו ברכה, לצורך הכחדתו.
העובדה שבן זוג אחד נפגע מגירושין או מהתנהגות האחר אינה מתירה לאותו הורה, החייב על-פי חוק לנהוג כפי הורה מסור ולא להטיל רגשותיו על מי מילדי הצדדים על-מנת שזה יזדהה עמו ויעניש את ההורה האחר, על דרך התנכרות והתכחשות לו.
במקרה שכאן ברור שהקטינה מזדהה עם אביה וזה האחרון גם אם אינו הורה מנכר, בוודאי שאינו פועל ועושה את הנדרש כפי חובתו ההורית לפעול על-פי המלצות המומחית. כאשר אומר הוא "חכו כולכם עד אשר רגשותיי ינוחמו", בעצם מעניק הוא "רוח גבית" לניכור ויש בכך העדפת רגשותיו על טובתה של הקטינה.
במצב זה חובתו של ביהמ"ש היא לפעול כאן ועכשיו וזאת אף אם המומחית כותבת שנקיטת מעשה רק תחמיר את התנהגות הנערה. מדובר בתופעה אשר ביהמ"ש אינו יכול ליתן לה יד, גם אם משמעות הדבר כפיית מניעת אי החוקיות על קטינה.
לפיכך, ביהמ"ש קובע כי אם לא יבוצעו מפגשים משביעי רצון תוך 10 ימים מהיום תוך שהמומחית מדווחת כי האב משתף פעולה לשביעות רצונה- על שירותי הרווחה להציג בפני ביהמ"ש תוך 30 ימים תכנית, אשר תשקול הוצאת הקטינה מביתה (ממשמורתו של האב) או להמליץ על תכנית אחרת אשר לא תותיר בידי הקטינה והאב שיקול דעת לפעול באי חוקיות.
בשלב זה מינה ביהמ"ש גם אפוטרופא לדין לקטינה, בשכר טרחתה יישאו הצדדים – שני שליש האב ושליש האם. על האפוטרופא להסביר לקטינה משמעות אי שיתוף הפעולה והיא רשאית להיעזר לשם כך באיש טיפול. |
| חזרה למעלה |
|
| 24 [משפחה] |
|
| תלהמ (י-ם) 2523-03-19 ע.ל.מ נ' מ.מ (משפחה; נמרוד פלקס; 07/07/19) - 8 ע' |
| עו"ד: כרמי רונן, אושרי פרי |
דחיית תביעת אם לאפשר לה להעתיק את מקום מגוריה ביחד עם אחת מבנות הצדדים לעיר YYY; מרחק גיאוגרפי מכביד על קיומו של קשר בדרך הרגיל וביתר שאת מקום בו המרחק הגיאוגרפי מתווסף על מערכת יחסים משפחתית רעועה, קשיים בקשר שבין הילדים הגדולים לבין כל אחד מהוריהם, והעדר תקשורת ושיתוף פעולה בין ההורים.
משפחה – משמורת קטינים – שינוי מקום מגורים
משפחה – משמורת קטינים – טובת הילד
.
תביעת אם לאפשר לה להעתיק מקום מגוריה יחד עם בתם הקטינה של הצדדים, י., בת השמונה, מהעיר XXX, בה מתגוררים כיום שני הצדדים, לעיר YYY, שם מתגוררת משפחתה המורחבת, והמרוחקת מהעיר XXX בזמן נסיעה של כשעה וחצי. כן מתבקש ביהמ"ש ליתן צו לרישום י. ללימודים בבית ספר בYYY ללא צורך בהסכמת האב. יצוין כי לצדדים שני ילדים נוספים, ר. בת 17.5, אשר ממעטת להפגש עם האב ונ' בן 15, אשר ממעט להפגש עם האם. י. שוהה אצל האב פעמיים בשבוע ללא לינה, וכן בכל סופשבוע שני, לרבות לינה. המומחית המליצה שלא לאפשר המעבר האמור, ולכל היותר לאפשר לאם לעבור להתגורר במקום הסמוך יותר למגורי האב וזאת לטובת שמירה על התא המשפחתי המצוי במצב רעוע ממילא.
.
ביהמ"ש לענייני משפחה דחה את הבקשה מהטעמים הבאים.
ההכרעה בסוגיית מקום מגוריו של קטין, עת לא הגיעו ההורים להסכמה ביניהם אינה פשוטה. נקודת המוצא היא, כי בבסיס ההכרעה עומדת טובת הילד, תוך שבפני ביהמ"ש ניצבת מלאכה לא פשוטה, של איזון בין שלוש זכויות: הראשונה, זכות הילד לקיים קשר יציב, רצוף, משמעותי ותקין עם שני הוריו; השנייה, זכות ההורה המשמורן לעצב את תמונת חייו; השלישית, זכות ההורה הלא משמורן לקיים קשר משמעותי עם ילדו. לעמדת ביהמ"ש, בגדרי שיקולים אלו יש אף להביא בחשבון את השלכות מעבר המגורים על הקשר שבין האחים – קשר המהווה נדבך נוסף בבחינת טובת הילד.
שתי גישות בפסיקה לעניין ההכרעה במקום מגוריו של קטין – האחת, גישת המעשה העשוי, לפיה בהינתן זכות ההורים לשנות מקום מגוריהם יש לבחון את מצב הדברים כאילו כבר העתיק ההורה מקום מגוריו; האחרת, היא גישה הבוחנת את טובת הקטין טרם המעבר, וביתר שאת ייאמר, על ההורה המבקש לשנות מקום מגוריו להוכיח כי המעבר האמור עולה בקנה אחד עם טובת הילד, וכי התועלת מן המעבר גדולה מן הנזק. במחלוקת שבין שתי הגישות האמורות, ביהמ"ש מצרף קולו לגישה השנייה.
במסגרת שיקוליו על ביהמ"ש להביא בחשבון, בין היתר, את השיקולים כדלקמן: טיב הטיפול של כל אחד מההורים בקטינים בטרם המעבר; האם המעבר יאפשר להורה שאינו עובר למלא את תפקידו ונוכחותו המשמעותיים בעולמם של הילדים, לגדלם ולממש את אחריותו ההורית; יש לבדוק את אופי הקשר שייוצר עם ההורה האחר עקב המעבר, הנטל שיוטל על ההורים או מי מהם, קשרי החברה ומשפחה במקום הישן והחדש; יש להתחשב בשאיפת ההורה העובר להתקרב למשפחת המוצא או להתקדם מבחינה מקצועית; יש להעמיד במבחן הביקורת את סדרי עדיפויותיו של ההורה המבקש לעבור עם הקטינים, כאשר השאלה המרכזית היא היכן מוקמו צרכי הקטינים במסגרת סדר העדיפות אל מול צרכי ההורה המבקש לעבור.
חוות דעתם של מומחים מהווה מכשיר חשוב בו מסתייע ביהמ"ש בבואו להכריע בשאלות הנוגעות לטובתו של הקטין, וככלל, אף יאמץ ביהמ"ש את המלצת המומחה שאותו מינה, אלא אם כן קיימים טעמים נכבדים ובעלי משקל ממשי, המצדיקים סטייה מאותה המלצה.
ביישום לענייננו, אין מנוס מלדחות את התביעה. ביהמ"ש חושש, שעל אף היותה אם מטיבה החפצה בטובת ילדיה, מבכרת האם את צרכיה ורצונותיה על טובת ילדיה. מעבר האם להתגורר עם הבת בעיר YYY צפוי לפגוע משמעותית בקשרי האם עם הבן נ. ובקשרי הבת י' עם אביה.
מרחק גיאוגרפי מכביד על קיומו של קשר בדרך הרגיל וביתר שאת מקום בו המרחק הגיאוגרפי מתווסף על מערכת יחסים משפחתית רעועה, קשיים בקשר שבין הילדים הגדולים לבין כל אחד מהוריהם, והעדר תקשורת ושיתוף פעולה בין ההורים.
אף בהנחה כי מעבר המגורים יקל על זוגיותה החדשה של האם, יהיה בכך כדי לפגוע אנושות בקשרי כל אחד מההורים עם ילדיהם, וכן בקשרים של הילדים אחד עם משנהו. העדפה זו גובה כבר כיום מחיר כבד מהילדים. הוספת המעמסה של מרחק גיאוגרפי משמעותי אך תכביד על מערכת משפחתית סבוכה זו.
ביהמ"ש נוטה לקבל את גרסת האם לפיה, בהסכם הגירושין ניתנה לה האפשרות להעתיק את מקום מגוריה על פי שיקול דעתה. דא עקא, שהסכם הגירושין לא צפה את מערכת היחסים המשפחתית הסבוכה, ובפרט זו שבין הילדים לבין הוריהם. משנמצא, כי טובת הילדים תומכת בבירור במגורי ההורים בסמיכות זה לזו, יש להעדיפה על שיקולי הסתמכות האם על הסכמות עבר.
אשר על כן נדחית בזה התביעה להעברת מקום מגוריה של י., וממילא אף העברת מקום לימודיה לעיר YYY. י. תוסיף ותלמד בבית הספר בו למדה בשנה שעברה.
ככל שחרף האמור תחליט האם להעתיק את מגוריה לעיר אחרת, שאינה בקרבת העיר XXX, הרי שיש לראות בפסק דין זה משום הוראה להעברת משמורתה של י. לאב, ואזי בעקבות פניית הצדדים יקבעו סדרי שהותה במחיצת האם. |
| חזרה למעלה |
|
| רשם הפטנטים |
| 25 [סימני מסחר] |
|
| (י-ם) 274763/ Mario Pinto נ' טובה רוזן (רשם הפטנטים; ז'קלין ברכה; 10/07/19) - 15 ע' |
| עו"ד: אבי מונטקיו, ספיר בן צוק |
נדונו בקשות מתחרות לרישום סימני מסחר. נקבע כי על מנת לרשום את הסימן על שם כל אחד מן המבקשים בנפרד, עליהם להוסיף לסימן רכיבים מבדלים אשר יקנו לסימנים אופי מבחין.
סימני מסחר – הליכי רישום – בקשות נוגדות
סימני מסחר – הליכי רישום – דיון בבקשות מתחרות
.
בקשות מתחרות לרישום סימן המסחר "JAHARA" מחד, וסימן המסחר "ג'הארה" מאידך.
.
מחלקת סימני המסחר קבעה כלהלן:
בסמכות הרשם להורות על רישום מקביל של סימנים דומים וזאת בהתאם לסעיף 30 לפקודת סימני המסחר.
בשל העובדה שהצדדים אינם משתפים פעולה זה עם זו, ועל מנת למנוע הטעיה של הציבור כתוצאה מרישום מקביל של הסימנים, מתחייבת הבחנה בין השירותים הניתנים על ידי כל אחד מהם.
על מנת לרשום את הסימן על שם כל אחד מן המבקשים בנפרד, עליהם להוסיף לסימן רכיבים מבדלים אשר גם יקנו לסימנים אופי מבחין. לפיכך, הצדדים יגישו בקשות לתיקון הסימנים למחלקת סימני המסחר. |
| חזרה למעלה |
|
| בתי-הדין הרבניים |
| 26 [משפחה] |
|
| (י-ם) 992261/ פלונית נ' פלוני (בתי-הדין הרבניים; יצחק אלמליח, מיכאל עמוס, מימון נהרי; 29/08/19) - 17 ע' |
| עו"ד: ענת לביא־אזולאי, שאול דחבש |
ביה"ד הרבני הגדול קובע כי בגידת סתר ממושכת מובילה ל'שיתופיות מוחלשת' שיש בה להשפיע על מועד הקרע ועל אופן חלוקת הרכוש תוך שימוש בסעיף 8 לחוק יחסי ממון. בנסיבות המקרה ביה"ד קבע כי ממועד הנישואין ב-1976, ועד מועד התבססות הקשר עם הגבר הזר ב-1/5/2002, איזון הנכסים יהיה באופן שווה. מ- 2/5/2002, ועד מועד הגשת תביעת הגירושין ב-2013, איזון הנכסים יהיה ביחס של 80% לאיש ו־20% לאישה.
משפחה – יחסי ממון בין בני-זוג – בגידה
משפחה – יחסי ממון בין בני-זוג – איזון משאבים
משפחה – יחסי ממון בין בני-זוג – מועד הקרע
משפחה – יחסי ממון בין בני-זוג – סעיף 8 לחוק יחסי ממון
משפחה – יחסי ממון בין בני-זוג – יחסי שיתוף בנכסים
.
הצדדים נשאו זל"ז כדמו"י ב-1976. ב-2013 הגיש האיש תביעת גירושין נגד האישה וכרך אליה את נושא הרכוש. אין חולק שהאישה ניהלה מערכת יחסים מחוץ לנישואין במשך כעשר שנים שהחלו בחודש ינואר 2002. האיש לא ידע על קשר זה עד סמוך להגשת תביעת הגירושין, כשלדבריו התביעה הוגשה בעקבות גילוי זה. קודם לסידור הגט הוסכם כי ביה"ד הרבני יכריע במחלוקת הרכושית, והצדדים קיבלו בקניין הלכתי כי ביה"ד יפסוק בהתאם להוראות החוק האזרחי. הבעל דרש לקבוע את יום הפירוד לתאריך 1.1.2002, אז התחילה מערכת היחסים של האישה עם הגבר הזר, מנגד, האישה ביקשה לקבוע את מועד הקרע למועד הגשת תביעת הגירושין. ביה"ד האזורי סבר כי אם אחד השותפים עשה מעשה שמחמת כן השותף השני ראה בכך הפרת אמונים ומחמת כן הוא דורש פירוק השותפות – עצם הדבר שהשותף לא ידע בכך תקופה מסוימת אינו יכול לגרום שבעל כורחו השותפות תימשך. עם זאת ביה"ד האזורי סבר שצריך בענייננו לדחות את יום הפירוד ל־1.5.2002, כי יש לשער שבתאריך זה הקשר בין האישה לגבר הזר היה כבר קשר אמיץ, קשר שנמשך כמה חודשים. לטענת המערערת טעה ביה"ד האזורי כשלא פסק כי מועד הקרע הוא מועד הגשת תביעת הגירושין.
.
ביה"ד הרבני הגדול קיבל את הערעור חלקית מהטעמים הבאים:
על פי פסיקת בית המשפט העליון, בע"א 264/77 בעניין דרור, "נטישת הבית או בגידה עשויות ליצור קרע בין בני הזוג ובדרך זו לשים קץ לשיתוף, אך אין נענשים עליהן למפרע על ידי נטילת הזכויות ברכוש המשותף". בפסיקה מאוחרת יותר נקבע כי בגידת אחד מבני הזוג בתקופת הנישואין אינה בבחינת "נסיבות מיוחדות" לפי סעיף 8 לחוק יחסי ממון, המצדיקות סטייה מכלל איזון הנכסים השווה הקבוע בחוק. השאלה כיצד יש להתייחס להתנהלות של שיתוף בין בני הזוג, כאשר האחד מהם אינו יודע על בגידתו המתמשכת של השני, עלתה כבר בעניין דרור, והושארה בזמנו ב"צריך עיון".
בבע"מ 8206/14 קבע בית המשפט העליון כי בגידה ממושכת של האיש, בידיעת האישה, מובילה ל'שיתופיות מוחלשת' בשל הפגיעה בקיום משק בית משותף, ועל כן לא מצא להתערב בהחלטת בית המשפט למשפחה שקבע כי נכסי בני הזוג יאוזנו בשיעור של 70% לאיש ו־30% לאישה.
לעמדת ביה"ד, אם כך קבע ביהמ"ש העליון בנוגע לבגידה ממושכת ביודעין, הרי שעל אחת כמה וכמה – בגידת סתר ממושכת מובילה ל'שיתופיות מוחלשת'.
ביה"ד מדגיש כי הבסיס לקביעה זו הוא עובדתי ולא ערכי. הוא אינו נובע מתוך קביעת יחס הלכתי או מוסרי לעצם הבגידה. השאלה אינה מי אשֵם בפירוק הנישואין אלא עובדתית – מה היה מצב השיתופיות בין בני הזוג במהלך הנישואין. מצב שבו אחד מבני הזוג מנהל מערכות יחסים מקבילות לאורך זמן רב, ובמיוחד בלא ידיעת בן הזוג האחר, יש בו כדי ללמד על חולשתה של השיתופיות ביניהם.
יש גם ליתן את הדעת שבגידה מוסתרת מבן הזוג משמעה למעשה כפיית שיתוף על בן הזוג, אשר אין לפניו כל המידע הרלוונטי המאפשר לקבל החלטה מושכלת בעניין המשך הנישואין.
לפיכך, לעמדת ביה"ד, כאשר הערכאה המשפטית קובעת, על פי מאזן הסתברויות, שבגידת הסתר הייתה מביאה לסיום הקשר ולתום השיתוף בנכסים, דין השותפות הזוגית המלאה בנכסים להיפסק במועד מוקדם מהמועד שהתגלתה הבגידה, קודם שהקרע התגלע במלוא עוזו.
כלומר, החלוקה השווה של מחצה על מחצה ברכוש שהצטבר לבני הזוג במהלך הנישואין תחול עד מועד יצירת השיתופיות המוחלשת. ממועד זה ואילך יחולק הרכוש באופן שאינו שוויוני, בהתאם לנסיבות המיוחדות של כל מקרה ומקרה ומכח סעיף 8 לחוק.
במקרה דנא, האישה־המערערת ניהלה מערכת יחסים מחוץ לנישואים במשך כעשר שנים, החל מחודש ינואר 2002. כאמור, לעמדת ביה"ד, אורח חיים של ניהול קשרי סתר אינטימיים מחוץ לנישואין לאורך שנים רבות מלמד על 'שיתופיות מוחלשת' בין בני הזוג. מסקנה זו נגזרת מהתמשכותה של מערכת היחסים שמחוץ לנישואין. ביה"ד שוכנע כי האיש, מבחינתו, לא היה ממשיך בנישואיו עם האישה, לוּ ידע כבר אז על מערכת היחסים הממושכת שאשתו מנהלת מחוץ לנישואין; הסתרת הקשר שניהלה האישה מבעלה משמעה למעשה כפיית שיתוף עליו שלא מדעת.
ביהמ"ש מדגיש כי קיים שוני מן המקרה שנדון בבג"ץ 4602/13 ו־9780/17 (להלן: בג"ץ פלונית-שיתוף-ספציפי) בגדרו נדחתה ברוב דעות עתירה שהוגשה על פס"ד של מותב זה וכעת תלויה ועומדת נגדו עתירה לדיון נוסף, שיידון לפני הרכב מורחב של תשעה שופטי בית המשפט העליון. באותו מקרה סבר מותב זה כי יש במכלול הנסיבות כדי ללמד כי לא התגבש שיתוף ספציפי בדירת המגורים, בעוד הבגידה הייתה רק נסיבה אחת מתוך המכלול. השופט עמית, בדעת המיעוט, סבר כי לא ניתן לטעון שהאיש לא התכוון לשיתוף בנכס כאשר הבגידה התרחשה רק בסוף תקופת הנישואין ולאחר שהשיתוף כבר התגבש, ועל כן לא ניתן לשלול מהאישה את מה שכבר זכתה בו. (התייחסות נוספת לבג"ץ זה בגוף פסה"ד).
במקרה דנא – גם אליבא דשיטת השופט עמית – אין כל פגיעה ברכוש שנצבר קודם לבגידה, והפסקת השיתוף המלא תוך מעבר לשיתופיות מוחלשת תתחיל רק ממועד תחילת הבגידה הממושכת, אשר יצרה מצב חדש שבו השיתופיות מאותו שלב ואילך הייתה תוך הסתרה, הטעיה ושבירת האמון שעליו מתבססת מערכת הנישואין של בני הזוג. וזאת כאשר ביה"ד שוכנע כי אילו היה האיש מגלה זאת כבר אז, הוא היה מפסיק מייד ובאופן מוכרז את השיתוף ואת עירוב הנכסים שלו עם אלו של האישה והיה מבקש כבר אז את פירוק התא המשפחתי על כל משמעויותיו.
בכל הנוגע לטענת האישה כי התחשבות בבגידה בחלוקת הרכוש תהווה עידוד ותמריץ לכל בעל שיחפוץ לקבוע מועד קרע מוקדם או חלוקה לא שוויונית, שיוכל להשיג את מבוקשו על ידי הודעתו כי זה שנים רבות הוא בוגד באשתו, וכך יפגע בשיתוף הנכסים של האישה עמו. ביה"ד מבהיר כי בגידה שהוסתרה מבן הזוג השני, תקדים את הפסקת השיתוף ואיזון הנכסים כבר למועד הבגידה, אינה יכולה להיות חרב בידי הבוגד, כי אם מגן בידי בן הזוג השני. הנבגד הוא הזכאי לטעון ולשכנע את הערכאה השיפוטית שאילו היה הדבר נודע לו בזמן אמת, היה מפסיק כבר מאותה עת באופן מודע ויזום את השותפות ומבקש לפרק את החבילה. בשל שיקולי צדק, וכדי שלא 'יצא חוטא נשכר', יש להשתיק את הבוגד בסתר מלטעון בדיעבד ל'שיתופיות מוחלשת'.
לפיכך, ביה"ד מוצא לעשות בענייננו שימוש בסעיף 8 לחוק ולקבוע משיקולי צדק והוגנות כי מיום הנישואין (ב-1976), ועד ליום 1/05/2002 – היום שקבע ביה"ד האזורי כמועד שבו התבסס הקשר של האישה עם הגבר הזר – איזון הנכסים יהיה באופן שווה.
לאחר מועד זה, קרי מ-2/5/2002 תחל תקופת שיתופיות מוחלשת וזאת עד מועד הגשת התביעה הרכושית (30/09/2013). ההפרש של עודף הנכסים שהצטברו לאיש על פני הנכסים המועטים יותר שהצטברו לאישה בתקופה זו, יחולק ביניהם, בדעת רוב, ביחס של 80% לאיש ו־20% לאישה.
לדעת המיעוט, יש ליתן משקל נוסף לעובדה שהחל מעת בגידת הסתר הממושכת, ובמשך שנים רבות עד להגשת תביעת הגירושין, נהנתה המערערת שלא כדין ממזונות יתרים על מעשה ידיה שסיפק האיש ומרווחה כלכלית משמעותית שלא הייתה זכאית לה. לפיכך, לפי דעת דיין זה, במקום האמור על יחס של 80% לאיש ו־20% לאישה, יבוא יחס של 90% לאיש ו־10% לאישה. והלכה כדעת הרוב. |
| חזרה למעלה |
|
| כתבי טענות |
|
|
|
|
|
|
|
מייל זה נשלח לכתובת [email protected]במידה ואינך מעוניינ/ת להמשיך ולקבל פרסומים מאתר נבו יש ללחוץ כאן ולעקוב אחר הוראות ההסרה. ניתן לפנות בכתב למייל [email protected] או בדואר לכתובת: נבו הוצאה לאור בע"מ, ת"ד 43 צפרירים 9983000 או באמצעות הטלפון למספר 02-9950700. לתשומת לבך: אין להשיב לכתובת המייל [email protected].
www.nevo.co.il
|
|
|
