|
תוכן העניינים
| ועדת הבחירות לכנסת |
|
|
| עליון |
|
|
|
|
|
|
| 5 [עונשין] |
 |
| עפ 2359/17 פלוני נ' מדינת ישראל (עליון; נ' סולברג, ע' ברון, א' שטיין; 18/08/19) - 9 ע' |
עבירות מין הנעברות בקטינים, בגדרי התא המשפחתי, הן מן העבירות החמורות שבספר החוקים. אך לאחרונה עמד השופט סולברג על הצורך להחמיר, להרתיע, לבטא את הסלידה מן המעשים; אכן, בעבירות כבענייננו, משרעת העונשים רחבה במיוחד; אולם, כידוע, כל מקרה נבחן לפי נסיבותיו. עונשו של המערער – הכולל 16 שנות מאסר בפועל – חמור, אך הולם את חומרת המעשים והיקפם (ריבוי עבירות אינוס, בנכדתו בהיותה בת 6-11); אין לומר כי הוא חורג מהנהוג במקרים דומים.
 עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: עבירות מין במשפחה
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: עבירות מין בקטינים
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: התערבות ערכאת ערעור |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| עבודה ארצי |
|
|
|
|
|
|
| עבודה אזורי |
|
|
|
|
| מנהלי |
|
|
| מחוזי |
|
|
|
|
|
|
|
|
| 22 [משפחה] [בתי-משפט] |
|
| עמש (חי') 4208-01-19 ד. ב נ' א. א. ב (מחוזי; סארי ג'יוסי, חננאל שרעבי, אספרנצה אלון; 21/07/19) - 9 ע' |
טענת המערער כי בימ"ש לענייני משפחה שגה בהערכת הכנסות הצדדים, דינה להידחות; לעומת זאת, נמצא לקבל את טענת המערער בנוגע להערכת צרכי כל קטין, ולהפחיתה מ-4,000 ₪ ל-3,400 ₪, באופן המתיישב יותר עם התא המשפחתי דנן על נסיבותיו הפרטניות; את טענת המערער לפיה יישום נכון של נוסחת החישוב מוביל לחיוב במזונות נמוך יותר, יש לדחות. ויוזכר, הנוסחה היא כלי עזר בלבד המציב את "גבולות הגזרה" אך אין לדבוק בו מבלי להפעיל שק"ד שיפוטי.
משפחה – מזונות ילדים – קביעתם
משפחה – מזונות ילדים – שיעורם
בתי-משפט – ערעור – אי התערבות בממצאים עובדתיים |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| שלום |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| כתבי טענות |
|
|
|
|
|
|
| ועדת הבחירות לכנסת |
| 1 [משפט חוקתי] [בתי-משפט] |
|
| תבכ 6/22 מפלגת לזוז נ' י. מור בפרסום (ועדת הבחירות לכנסת; ניל הנדל; 18/08/19) - 5 ע' |
| עו"ד: גיא בוסי, אילון עישר, סיון גבריאלי, לירון הופפלד, אלעד סטופל, דנה שטיר |
בקשת העותרת לפי פקודת בזיון בית המשפט בטענה כי משיבה1 מפרה הוראות צו מניעה שניתן בהליך בכך שהיא אינה מפרסמת את תעמולת הבחירות של העותרת על גבי מתקן הפרסום מושא ההליך, נדחתה. נפסק כי סירובה של משיבה 1 לפרסם את התעמולה מטעם העותרת אינו בגדר הפלליה אלא נובע מהשכרת המתקן לגורמים אחרים במהלך העסקים הרגיל ומבלי שהוכח חוסר תום לב, ואינו מקים עילת בזיון.
משפט חוקתי – בחירות – דרכי פעולה
משפט חוקתי – בחירות – תעמולת בחירות
בתי-משפט – ביזיון בית-המשפט – מהות ההליך
.
בקשה מטעם העותרת לפי פקודת בזזיון בית המשפט. לטענת העותרת, משיבה1 מפרה את הוראות צו המניעה שניתן בהליך בכך שהיא אינה מפרסמת את תעמולת הבחירות של העותרת על גבי מתקן הפרסום מושא ההליך. מנגד טוענת משיבה 1 כי מתקן הפרסום הושכר ביחס לכל התקופה הרלוונטית, עד למועד הבחירות ואף לאחריו, לגורממים מסחריים שונים. החוזים נחתמו, לפי הנטען, לפני הפנייה הראשונה של העותרת, שהולידה את ההליך הנוכחי. העותרת טוענת כי למרות שמתקן הפרסום כבר הושכר בעת הגשת העתירה, הצו שניתן מחייב את משיבה 1 לחרוג מהחוזים שחתמה ולפרסם תעמולה מטעם העותרת.
.
מ"מ יושב ראש ועדדת הבחירות המרכזית (השופט נ' הנדל) דחה את הבקשה ופסק כי:
בצו שניתן בהכרעה הקודמת נקבע כי: ״ניתן בזאת צו המונע... לסרב לפרסם את נוסח השלטים המפורטים בסעיף 1 לעיל. יובהר כי הפרסום יהיה בכפוף לתנאי הפרסום הרגילים... כפי שהם מוצעים ליתר הרשימות המתמודדות בבחיררות״. מן האמור עולה כי לא ניתן צו עשה לפרסום בלתי מותנה של שלטי העותרת, אלא ניתן צו למניעת הפלייתה, וזאת על דרך של סירוב פרסום התעמולה מטעמה לנוכח נוסח השלטים ותוכנם. הובהר כי הפרסום יהיה בכפוף לתנאים הרגילים כפי שהם מוצעים ליתר המפלגות. אין מחלוקת כי מתקןן הפרסום כבר הושכר לגורמים שונים, עוד לפני האירועים שהובילו לפתיחת ההליך. עוד עולה כי כל מפלגה שהייתה מבקשת לפרסם תעמולת בחירות על גבי המתקן בסד הזמנים הנוכחי הייתה מסורבת, מן הטעם שהמתקן כבר הושכר לאחרים. לא עלתה טענה כי המתקן הושכר רק לאחר שנפתח ההליך, ממתוך ידיעה על התנגשות אפשרית בין הצו שיינתן ליכולת לאכפו. ודוק, משיבה 1 שבה ומציעה לעותרת לפרסם את תעמולתה על גבי מתקני פרסום אחרים.
בנסיבות אלה, הסירוב לפרסם את התעמולה מטעם העותרת אינו עוד בגדר הפליה, אלא נובע מהתנאים המסחריים המקובלים במסגרת עיסוקה של ממשיבה 1, דהיינו השכרת המתקן לגורמים אחרים במהלך העסקים הרגיל ומבלי שהוכח חוסר תום לב. כך ביחס לעותרת וכך ביחס לכל מפלגה שהיא. לא למותר לציין כי עסקינן בהליך שעניינו תעמולת בחירות בהתאם לחוק הבחירות (דרכי תעמולה), התשי״ט-1959, כאשר סמכות יושב ראש ועדת הבחיררות המרכזית היא לתת ״צו המונע ביצוע מעשה עבירה לפי חוק זה״. כלומר, צו המפסיק מעשה עבירה או מונע אותו במבט הצופה פני עתיד. לא רק שלא מדובר, למשל, במשפט אזרחי הצופה פני עבר, כגון השבת המצב לקדמותו, אלא עסקינן בהליך לפי פקודת בזיון בית המשפט ביחס להליך בחירותת. בהליך בזיון בית משפט המיקוד הוא במניעת הפרת עתידית של החלטת בית המשפט. מטרת הליך כזה היא, בין היתר, לבדוק האם במסגרת אמות המידה של החוק יש הצדקה משפטית לאי-קיום הצו. על סמך העובדות שהוצגו, משיבה 1 הציגה הסבר שלא ניתן להתעלם ממנו במסגרת ההליך של בזיון ביית המשפט, ובראי אלה, סירוב להשכיר מתקן שכבר הושכר לאחרים אינו בגדר הפליה, ואינו מקים עילת בזיון. |
| חזרה למעלה |
|
| עליון |
| 2 [הסגרה] [בתי סוהר] [עונשין] |
|
| עפ 3242/19 היועץ המשפטי לממשלה נ' אליקים אלציק (עליון; י' עמית, ד' מינץ, י' אלרון; 18/08/19) - 14 ע' |
| עו"ד: ירון ברזילי, דניאל דרוביצקי, אבי קרוננברג |
בימ"ש קיבל ערעור על החלטת בימ"ש המחוזי בתיק הסגרה במסגרתה הוכרז המשיב בר הסגרה, כאשר הימים בהם ריצה מאסר בפועל בגין ביצוע עבירה אחרת, הוכרו לו כאילו היה עצור בתקופת הליכי ההסגרה. נפסק כי המשיב הוא בר הסגרה, וכי תקופת שהותו בבית הסוהר במהלך הליכי ההסגרה לא תסווג כמעצר, אלא כמאסר לכל דבר ועניין.
הסגרה – מעצר – במסגרת הליכי הסגרה
הסגרה – מעצר – חלופת מעצר
בתי סוהר – אסירים – ניכוי עונש או מאסר
עונשין – ענישה – דרכי ענישה: עונשים חופפים
עונשין – ענישה – דרכי ענישה: עונשים מצטברים
.
המשיב מרצה עונש מאסר בפועל בגין הרשעתו בעבירות סמים שביצע בישראל. במהלך תקופת ריצוי מאסרו הוגשה בקשת הסגרה בעניינו בשל הרשעתו בעבירות אחרות בהולנד, ולצידה בקשה למעצרו עד תום ההליכים. בימ"ש העליון קיבל ערר של המשיב על החלטת בימ"ש המחוזי לעצרו עד תום ההליכים, וקבע כי המשיב לא יהיה במעמד של עצור אלא יהיה נתון בחלופת מעצר במתכונת של המשך ריצוי מאסרו, בכפוף לתנאים. בהמשך, בדיון שהתקיים לפני בימ"ש המחוזי הוכרז המשיב בר הסגרה להולנד, ונקבע כי יש לראות במשיב כמי שהיה עצור בפועל לצורך הליכי ההסגרה, זאת גם בעודו מרצה עונש מאסר בפועל. מכאן הערעור.
.
בית המשפט העליון (מפי השופט מינץ ובהסכמת השופטים עמית ואלרון) קיבל את הערעור ופסק כי:
נוכח הוראת סעיף 45(ב) לחוק העונשין נקודת המוצא היא כי יש לחפוף לנידון לשתי תקופות מאסר שונות את שתי התקופות, אלא אם הורה בית המשפט אחרת. אלא שמדובר בהוראה שנועדה אך למלא את החסר מקום שבימ"ש לא קבע במפורש אם העונשים ירוצו באופן חופף או במצטבר. הוראה זו אינה קובעת עקרון מנחה של חפיפת עונשים ולא הכרעה ערכית לפיה בנסיבות כאלה ראוי לקבוע עונשים באופן חופף. אדרבה, רק לאחרונה נפסק כי ככל ובימ"ש סבור כי שיקולי הגמול וההרתעה גוברים על שיקולים אחרים, תגבר הנטייה לצבור את עונשי המאסר במלואם או בחלקם. כך נכון ביתר שאת כאשר עונש מאסר אחד הוטל על נאשם בישראל ועונש מאסר שני הוטל מחוץ לגבולות ישראל, בגין ביצוע עבירות שונות, שאז ההלכה היא שעל נאשם לרצות את מלוא שתי תקופות המאסר שהוטלו עליו. לכן, כל אימת שנאשם טרם ריצה את מלוא תקופת עונש המאסר שהושת עליו בישראל, אין מקום להתחשב או להורות על ניכוי חלק מתקופת המאסר שעל הנאשם לרצות במדינה הזרה. לפיכך, במקרה זה בו המשיב המשיך לרצות את עונש המאסר שהושת עליו במרוצת הליך ההסגרה בגין ביצוע העבירות בהן הורשע בישראל, סיווג ריצוי העונש כשהות במעצר היה מוטעה, ועלול להקים מצג לפיו יש לנכות את תקופת המאסר (בדמות "מעצר") מתקופת המאסר שעליו לרצות בהולנד.
גם דרך סעיף 11 לחוק העונשין לפיו אם "נשא אדם עונש בחוץ לארץ על עבירה, או היה נתון שם במעצר בגללה, ינוכה העונש או תקופת המעצר מן העונש שעליו לשאת בישראל בשל אותה עבירה", ניתן להגיע לאותה תוצאה. סעיף זה פורש בפסיקה כחל גם במקרה שבו שהה אסיר שנמלט מישראל במעצר מחוץ לישראל לצורכי הסגרתו לישראל לשם המשך ריצוי עונשו, באופן שיש לנכות את תקופת המעצר מחוץ לישראל מיתרת תקופת המאסר בישראל. על פניו, דברים אלו יפים גם כאשר המעצר היה בישראל ואילו על הנאשם לרצות את מאסרו מחוץ לישראל. היינו תקופת המעצר שהנאשם שהה בישראל תנוכה מיתרת תקופת המאסר שעל הנאשם לרצות מחוץ לישראל. אלא שסעיף 11 הנ"ל מורה כי תחולתו מותנית בכך שהן המעצר והן המאסר יהיו בשל אותה עבירה. במקרה זה המשיב ריצה עונש בישראל בשל ביצוע עבירות שונות מאלו שביצע בהולנד.
דרך שלישית המובילה לאותה מסקנה מקורה בדיני המעצרים ועקרונות הענישה. בדין הישראלי אין הוראת חוק המחייבת את בימ"ש לנכות את ימי מעצרו של נאשם שהורשע בעבירה מתקופת המאסר שהוטלה עליו בסוף ההליך בגזר הדין. ברירת המחדל בסוגיית ניכוי ימי המעצר מופיעה בסעיף 43 לחוק העונשין לפיו "מי שנידון למאסר תיחשב תקופת מאסרו מיום גזר הדין, אם לא הורה בית המשפט הוראה אחרת". חרף האמור, נקבע כי ככלל, ראוי שהתקופה בה שוהה נאשם במעצר עד להרשעתו וגזירת דינו ינוכו מעונש המאסר הסופי. רק במקרים חריגים תהיה הצדקה שלא לנכות את תקופת המעצר מעונש המאסר. הטעם לאמור נעוץ ברצון להימנע מכפל ענישה, מקום שבו נשללה מנאשם חירות עוד לפני שהורשע בדינו. ברם, במקום שבו נשללה חירותו של נאשם ללא קשר למעצר, כדוגמת מקרה בו הוא מרצה זה מכבר עונש מאסר, רציונל זה מאבד מערכו. הלכה היא כי כאשר נאשם מרצה ימי מעצר בחופף לעונש מאסר אחר, ימי מעצר אלה לא ינוכו מן העונש שיוטל עליו. זאת, גם אם החפיפה פגעה באפשרותו לבקש הטבות שונות להן היה זכאי כ"אסיר". אכן, בסמכות בימ"ש להתחשב בכך, אם ראה לנכון להקל בעונשו של הנאשם, אך מדובר בהתחשבות חריגה מהכלל ולא בכלל עצמו. לאור כל האמור, המשיב הוא בר הסגרה ותקופת שהותו בין כתלי בית הסוהר במהלך הליכי ההסגרה לא תסווג כמעצר אלא כמאסר.
השופט אלרון ציין כי המסגרת הדיונית המתאימה היא של דיני המעצרים, להבדיל מדיני ההסגרה, וכי יש להשיב בשלילה על השאלה האם ניתן לראות בדיעבד חלק מהתקופה בה ריצה המשיב מאסר, כתקופת מעצר לצרכי הסגרה, מאחר שלפי הנטען, תנאי המאסר היו למעשה, זהים כמעט לגמרי לתנאי מעצר. צוין כי בתקופה שבמחלוקת שהה המשיב בחלופת מעצר, ולא במעצר ואף אם תנאי המאסר היו דומים לאלו של מעצר, אין דינה של חלופת מעצר כדין מעצר. לפיכך, יש לראות את התקופה שבמחלוקת כתקופת מאסר, ולא כתקופת מעצר. |
| חזרה למעלה |
|
| 3 [תכנון ובנייה] [משפט מינהלי] |
|
| עעמ 5504/18 חיים אהרון נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה רעננה (עליון; נ' סולברג, ד' ברק ארז, י' אלרון; 18/08/19) - 15 ע' |
| עו"ד: רונן הורוביץ, עירית גל, נטע אורן, יגאל יוסף, איל ד. מאמו |
היה על ביהמ"ש קמא להצביע על פגם משמעותי באופן הפעלת שיקול דעתה של ועדת הערר כדי להצדיק את התערבותו בקביעתה המקצועית, ולקבוע, בניגוד לעמדתה, כי בקשת ההיתר מהווה "בקשה חדשה" עליה יש להחיל את המשטר התכנוני-משפטי העדכני. לא עלה בידי ביהמ"ש קמא להצביע על פגם כאמור. אף לגוף הדברים, לא נפל פגם בהחלטת ועדת הערר לאשר את הבקשה למתן היתר בניה מכוח תמ"א 38.
תכנון ובנייה – ועדות התכנון והבנייה – התערבות בית-המשפט
תכנון ובנייה – תכניות – תמא 38
תכנון ובנייה – היתר בנייה – בקשה להיתר בנייה
תכנון ובנייה – ועדות התכנון והבנייה – ועדת ערר
משפט מינהלי – שיקול-דעת – התערבות בית-המשפט
.
ערעור על פס"ד של בימ"ש לעניינים מנהליים, במסגרתו התקבלה עתירת המשיבה 1 (להלן: הוועדה המקומית) לבטל את החלטת המשיבה 2 (להלן: ועדת הערר) להורות לוועדה המקומית ליתן למערערים היתר בניה מכוח תמ"א 38 – להריסת ביתו של המערער 1 (בית צמוד-קרקע) והקמת בנין חדש תחתיו. עיקרה של המחלוקת בשאלת המשטר המשפטי והתכנוני החל על הבקשה למתן היתר, שעה שזו אושרה על ידי ועדת הערר בעבר, הושבה אליה ע"י ביהמ"ש לעניינים מנהליים לצורך תיקון מסוים ועוד טרם הוגשה בקשה מתוקנת, חלו מספר שינויים במדיניות התכנון. ביהמ"ש קמא, בניגוד לעמדת ועדת הערר, סבר כי בקשת ההיתר "המתוקנת", מהווה "בקשה חדשה" עליה יש להחיל את המשטר התכנוני-משפטי העדכני.
.
ביהמ"ש העליון (מפי השופט י' אלרון בהסכמת השופטים נ' סולברג וד' ברק-ארז) קיבל את הערעור מהטעמים הבאים:
כידוע, ביהמ"ש אינו יושב כ"מוסד תכנון על" ואינו מחליף את שיקול דעת רשויות התכנון בשיקול דעתו שלו, למעט במקרים חריגים שבהם הוכחה אחת מן העילות המצדיקות התערבות, בהן חריגה מסמכות, חוסר תום-לב או חריגה קיצונית ממתחם הסבירות.
להבדיל, בעת בחינת ערר על החלטת הוועדה המקומית על ידי ועדת הערר, רשאית האחרונה לבוא בנעליה של הוועדה המקומית ולהחליף את שיקול דעתה בשיקול-דעתה התכנוני שלה. כן רשאית היא לבחון את נסיבות העניין מחדש, ואין מקום להתערב בהחלטתה אם היא ראויה ומצויה במתחם הסבירות וזאת אף אם החלטתה של הוועדה המקומית סבירה גם היא.
משכך, השאלה המרכזית בערעור היא אם נפל פגם בהחלטת ועדת הערר אשר הצדיק את התערבותו של ביהמ"ש קמא מהטעמים שפורטו לעיל.
כאמור, עיקרה של המחלוקת בשאלת המשטר המשפטי והתכנוני החל על הבקשה למתן היתר. מחד, לטענת המערערים, מדובר בבקשה העומדת בהוראות המעבר המנויות בתיקון 3/א לתמ"א 38 – התקבלה החלטה "למתן היתר" עובר ליום תחילתו של התיקון – אשר לפיהן יש להחיל את הוראות תמ"א 38 כנוסחן ערב השינוי ולאשר את הבקשה להיתר; ומאידך גיסא, לטענת הוועדה המקומית, מדובר בבקשה חדשה שהוגשה לרשויות התכנון לאחר יום תחילתו של התיקון, אשר עליה יחול המשטר התכנוני-משפטי העדכני לרבות הוראות תיקון 3/א לתמ"א 38 – וזאת בהתאם לקביעת ביהמ"ש קמא.
בהקשר זה, ישנה חשיבות מכרעת לאופן סיווג הבקשה: האם מדובר בבקשה "מתוקנת" שאושרה זה מכבר או בבקשה "חדשה" שהוגשה לאחר תחילת התיקון. ביהמ"ש קובע כי הפרשנות הראשונה היא הנכונה.
הבקשה המקורית למתן היתר אושרה הלכה למעשה עוד בהחלטת ועדת הערר בערר הראשון מ-2015. אין לראות את החלטת ביהמ"ש לעניינים מינהליים להשיב את הבקשה לוועדת הערר לצורך בחינת חישוב השטחים משום דחייה של הבקשה למתן היתר. בהתאם לכך, בהחלטתה המשלימה של ועדת הערר מיום 13.11.2016 צוין כי יש צורך בעדכון היקף שטחי הבניה שלגביהם היא חלה וכי על המערערים להגיש בקשה מתוקנת למתן היתר, להבדיל מבקשה חדשה.
השאלה אם חל שינוי בבקשה, לא מצטמצמת לכדי בחינה טכנית בלבד. בחינת היקף השינוי בבקשה כאמור והכרעה אם מדובר בבקשה "חדשה" שיש לאשר או "מתוקנת" שאושרה בעבר, מצריכה עיון מדוקדק בפרטי הבקשה והבנה מקצועית באשר להשלכות השינויים שנערכו בה.
אופן חישוב השטחים לצורך קביעה אם מדובר בבקשה חדשה, מצוי בליבת שיקול הדעת המקצועי של ועדות התכנון, ובפרט ועדת הערר. על כן, היה על ביהמ"ש קמא להצביע על פגם משמעותי באופן הפעלת שיקול דעתה של ועדת הערר כדי להצדיק את התערבותו בקביעתה המקצועית, ולקבוע, בניגוד לעמדתה, כי בקשת ההיתר מהווה "בקשה חדשה" עליה יש להחיל את המשטר התכנוני-משפטי העדכני. לא עלה בידי ביהמ"ש קמא להצביע על פגם כאמור.
קביעת ביהמ"ש קמא שלפיה החלטת ועדת הערר לוקה בחוסר סבירות קיצוני נבעה בעיקרה מאופן חישוב הפערים בין היקף הבינוי המבוקש בבקשה המקורית לבין הבקשה המתוקנת. משהצדדים מסכימים כעת כי קביעות אלה של ביהמ"ש קמא שגויות, וכי הפער בין הבקשות עומד על כ-10% אחוזים בלבד – לא הייתה הצדקה להתערב בהחלטת ועדת הערר שלפיה השינוי בבקשה המתוקנת אינו מהותי ועל כן אינו עולה כדי "בקשה חדשה".
משכך, אין כל פגם בהחלטת ועדת הערר להותיר את החלטתה בערר הראשון על כנה, ולהחיל על הבקשה את מדיניות התכנון אשר הייתה בתוקף ערב הגשת הבקשה המקורית בהתאם לאמור בהוראת המעבר בתיקון 3/א.
זאת ועוד, אף לגוף הדברים, לא נפל פגם בהחלטת ועדת הערר לאשר את הבקשה למתן היתר. כעולה מהחלטת ועדת הערר בערר הראשון ובהחלטתה הנוספת, הוועדה דנה בכל השיקולים הרלוונטיים, לרבות התאמתה של הבקשה למגמות התכנוניות בעיר בכלל ולאפשרויות הבניה על פי תכנית המתאר ברחוב שבו מצויים המקרקעין בפרט; ולא נמצא כי התמריצים הכלכליים המתקבלים מכוח תמ"א 38 חורגים מגדר הסביר ביחס לאישור בקשות אחרות בעיר.
דברים אלו אמורים גם באשר לתחולת התכנית המפורטת 1010/א על הבקשה, לנוכח האמור בסעיף 97(א)(1) לחוק התכנון והבניה, שלפיו רשאית הוועדה המקומית להחריג בקשה להיתר בפרק הזמן שבין הפקדת התוכנית לבין היום בו ניתן לה תוקף.
בנסיבות העניין, לא זו בלבד שהוועדה המקומית נתנה את הסכמתה העקרונית להחרגת הבקשה מהתכנית המפורטת בכפוף לתנאים מסוימים, אלא שוועדת הערר קבעה אף היא כי מן הראוי להחריג את הבקשה מהוראות תכנית זו, בשל שלושה טעמים עיקריים: ראשית, כי מדובר בבקשה ותיקה אשר נדונה מזה מספר שנים בפני מוסדות התכנון, ואף אושרה על ידי ועדת הערר בעבר; שנית, כי פער השטחים בין האמור בהצעתה של הוועדה המקומית לתיקון הבקשה לבין הבקשה נשוא הערעור "אינו פער משמעותי" ואף לפי המשטר התכנוני-משפטי העדכני עדין ניתן היה לאשר מבנה גבוה יותר מהמבנה שהתבקש; ושלישית, החרגת הבקשה נשוא הערעור מהוראות התכנית המופקדת לא צפויה לגרור כל השלכות רוחב, שכן מדובר בבקשה היחידה במרחב התכנון התלויה ועומדת בפני מוסדות התכנון. קביעות מקצועיות אלו של ועדת הערר מצויות במסגרת סמכותה, ואין כל טעם ממשי להתערב בהן.
ביהמ"ש אינו מוצא להכריע במחלוקת האם היה על ועדת הערר להתחשב באינטרס ההסתמכות של המערערים, שכן לנימוק זה היה משקל זניח בלבד בהחלטת ועדת הערר.
לפיכך הערעור מתקבל במובן זה שיבוטל פסק דינו של ביהמ"ש לעניינים מינהליים, והחלטת ועדת הערר תעמוד בעינה כך שיהא על הוועדה המקומית ליתן למערערים את היתר בניה המבוקש על ידם. |
| חזרה למעלה |
|
| 4 [מסים] [משפט מינהלי] |
|
| עא 256/17 הרשקוביץ שי נ' מדינת ישראל - רשות המיסים, אגף המכס והמע"מ (עליון; נ' סולברג, ד' מינץ, א' חיות; 18/08/19) - 11 ע' |
| עו"ד: אהוד קרונפלד, מאיה אלדורוטי, יאיר זילברברג |
נדחה ערעור על פסק דין בו נדחתה תביעת המערערים לסעד הצהרתי לפיו הם אינם חייבים בתשלום מיסי יבוא של כלי רכב שייבאו ביבוא אישי לפי "הודעות בדבר חיוב" שהוציאה משיבה 1. נפסק כי המערערים לא הרימו את הנטל המוטל עליהם להוכחת "ערך העסקה" האמיתי בכל אחת מהעסקאות, בעוד שהודעות החיוב בדבר ערך זה נתמכו בראיות מנהליות סבירות, ואף לא נמצא מקום להתערב בקנס שהושת.
מסים – מכס – ערך העסקה
משפט מינהלי – ראיות מינהליות – נטל ההוכחה
משפט מינהלי – ראיות – תשתית ראייתית
.
המערערים ייבאו כלי רכב ביבוא אישי, באמצעות חברת ייעוץ. בהמשך קיבל כל אחד מהמערערים "הודעה בדבר חיוב" במסגרתה הובהר כי המסים על יבוא כלי הרכב חושבו מחדש על ידי משיבה 1 (להלן: המשיבה), לאחר שממצאי חקירה העלו כי מחירי העסקה שהוצהרו היו פיקטיביים, וכל אחד מהמערערים נדרש לשלם תוספת מסי יבוא, הפרשי הצמדה וריבית וקנס פיגורים ממועד שחרור הרכב מפיקוח המכס. תביעת המערערים לבימ"ש המחוזי לסעד הצהרתי על פיו הם אינם חייבים בתשלום מיסי היבוא בהתאם ל"הודעות בדבר חיוב" שהוציאה המשיבה נדחתה ומכאן הערעור.
.
בית המשפט העליון (מפי השופט מינץ ובהסכמת הנשיאה חיות והשופט סולברג) דחה את הערעור ופסק כי:
מתקנה 2 לתקנות המכס (חישוב ערכם של טובין שיובאו לשימוש עצמי), התשס"ז-2006 ומסעיף 132 לפקודת המכס עולה כי דרך המלך להערכת "ערכם של טובין", ובכלל זה כלי רכב שיובאו לשימוש עצמי, לצורכי מיסוי הינה בהסתמך על המחיר ששולם בפועל עבור אותם טובין. רק בהיעדר אפשרות לקבוע מה המחיר ששולם בפועל, יקבע ערכם על ידי גורמי המשיבה. עוד עולה כי הנטל להוכיח שהמחיר המוצהר הוא אכן המחיר ששולם בפועל מוטל על מייבא הטובין. זאת גם בהתאם לעיקרון הקבוע בדיני מיסים, ובכלל זה מיסי יבוא, לפיו ככלל, נטל השכנוע רובץ על הנישום, ובענייננו המייבא.
ודוק, ענייננו מתמקד בתקנה 2(א) לתקנות הנ"ל, הקובעת כי נטל הראיה רובץ לפתחו של המייבא וכי עליו להוכיח מה היה "ערך העסקה", היינו המחיר ששולם בפועל על הטובין. ממצאי החקירה הביאו את המשיבה למסקנה כי "ערך העסקה" שהוצהר בכל אחת מהעסקאות היה שגוי ולהוצאת הודעות חיוב מעודכנות; ככל החלטה מנהלית, הודעות חיוב צריכות להתבסס על ראיות מנהליות משכנעות סבירות. מדובר בראיות שכל אדם סביר היה רואה בהן ערך הוכחתי, גם אם אינן בהכרח ראיות קבילות לצורך משפט פלילי או אזרחי. בענייננו, לא נמצא ממש בטענת המערערים כי המשיבה ביקשה להסתמך על ראיות הנטולות כל ערך ראייתי לביסוס הודעות החיוב. המשיבה הצביעה על מכלול ראייתי סביר בדבר המחיר האמיתי ששולם בפועל בכל אחת מהעסקאות. בעוד שהמשיבה תמכה החלטתה בראיות מנהליות מוצקות, המערערים לא הרימו את הנטל המוטל עליהם להוכחת טענותיהם בקשר למחירי העסקאות. נוכח האמור, טענות המערערים שאין במכלול הראיות כדי לגבש תשתית ראייתית סבירה נדחו.
טענת המערערים כי היה על המשיבה לדבוק במחירים שהוצהרו בעת היבוא, שלא נמצא בהם כל פגם באותה עת, ואף מטעם זה לא היה כל מקום להוצאת הודעות חיוב המעודכנות, נדחתה. גורמי המשיבה רשאים לקבוע כי בהתחשב בנתונים שהגיעו לידם המעוגנים בראיות מנהליות סבירות, המחיר ששולם בפועל שונה מזה שעליו הצהירו המערערים במועד היבוא. אמנם, במועד היבוא נמצא על ידי המשיבה כי המחירים שהוצהרו היו סבירים. עם זאת, אין בכך כדי למנוע את האפשרות שבידי "המנהל", לפי תקנה 2(א) לתקנות הנ"ל, סמכות להוציא מאוחר יותר הודעות חיוב מעודכנות לאחר שהתברר כי על אף שמדובר היה במחירים סבירים, לא היה מדובר במחירים אמיתיים, היינו במחירים ששולמו בפועל בכל אחת מהעסקאות; טענת המערערים לאפליה ביחס למייבאים אחרים לא הוכחה; אשר להטלת "קנס פיגורים" על המערערים, קנס אזרחי או מנהלי מהווה אמצעי אזרחי או מנהלי לאכיפת החוק ולא סנקציה. החלטה על הטלת קנס מנהלי מסורה לשיקול דעתו של "המנהל", שעליו לתת את הדעת לשיקולים השונים התומכים בהטלת הקנס. שיקול דעת זה נתון לביקורת שיפוטית בהתקיים עילה המצדיקה התערבות. במקרה זה לא נפלה טעות בידי "המנהל" המצדיקה התערבות. |
| חזרה למעלה |
|
| 5 [עונשין] |
|
| עפ 2359/17 פלוני נ' מדינת ישראל (עליון; נ' סולברג, ע' ברון, א' שטיין; 18/08/19) - 9 ע' |
| עו"ד: עילית מידן, אלון אייזנברג, ברכה וייס |
עבירות מין הנעברות בקטינים, בגדרי התא המשפחתי, הן מן העבירות החמורות שבספר החוקים. אך לאחרונה עמד השופט סולברג על הצורך להחמיר, להרתיע, לבטא את הסלידה מן המעשים; אכן, בעבירות כבענייננו, משרעת העונשים רחבה במיוחד; אולם, כידוע, כל מקרה נבחן לפי נסיבותיו. עונשו של המערער – הכולל 16 שנות מאסר בפועל – חמור, אך הולם את חומרת המעשים והיקפם (ריבוי עבירות אינוס, בנכדתו בהיותה בת 6-11); אין לומר כי הוא חורג מהנהוג במקרים דומים.
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: עבירות מין במשפחה
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: עבירות מין בקטינים
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: התערבות ערכאת ערעור
.
ערעור על פס"ד מחוזי בגדרו הורשע המערער בביצוע עבירות מין בנכדתו הקטינה (ריבוי עבירות אינוס, בהיותה בת 6-11), ונגזר עליו לרצות עונש של 16 שנות מאסר בפועל ומאסר על-תנאי. כמו כן, חויב המערער בתשלום פיצוי כספי למתלוננת בסך של 150,000 ₪. המערער חזר בו מערעורו על הכרעת הדין ועל כן פסק הדין עוסק בערעור על גזר הדין בלבד.
.
ביהמ"ש העליון (מפי השופט נעם סולברג בהסכמת השופטים ע' ברון וא' שטיין) דחה את הערעור מהטעמים הבאים:
המקרה איננו נמנה על אותם מצבים חריגים המצדיקים התערבות בעונש שהושת; אין טעות בגזר הדין, גם לא חריגה מהענישה הנהוגה – אלא מעשים קשים וחמורים, שנענו בגמול הולם.
עבירות מין הנעברות בקטינים, בגדרי התא המשפחתי, הן מן העבירות החמורות שבספר החוקים. כל מהותן היא ניצול – של מרות ושליטה, אמון שניתן בבן משפחה, חולשה פיזית, ולעתים גם אי-הבנת טיבם של המעשים. אולם, למרבה הצער, סופו של הניצול איננו מסמן את סופה של הפגיעה. פגיעותיהן הרעות של עבירות אלו מהדהדות למשך שנים ארוכות. הן מותירות בעקבותיהן נתיב של הרס, ובו מצוי הנפגע, רווי בצלקות, קשיים ומכאובים; נושא בעל כורחו בתוצאות ניצולו. על רקע האמור, הובע בפסיקה חזור ושוב הצורך להחמיר עם מבצעי העבירות, לגמול לפוגע כעוצמת פגיעתו, לנקוט ביד קשה למען יראו וירַאו. כאשר אך לאחרונה עמד השופט סולברג על הצורך להחמיר, להרתיע, לבטא את הסלידה מן המעשים (ע"פ 8603/18).
אכן, בעבירות כבענייננו, משרעת העונשים רחבה במיוחד; אולם, כידוע, כל מקרה נבחן לפי נסיבותיו. עונשו של המערער חמור, אך הולם את חומרת המעשים והיקפם; אין לומר כי הוא חורג מהנהוג במקרים דומים. |
| חזרה למעלה |
|
| 6 [בתי-משפט] |
|
| רעא 1296/19 משה חן ואח' נ' סמארט קפיטל תוכנות בע"מ (עליון; י' וילנר; 18/08/19) - 8 ע' |
| עו"ד: לב זיגמן, מלי אומיד ברגר, שרגא צייגר |
תביעת המבקשים כוללת סעד הצהרתי לביטול הסכמי פשרה, סעד לאכיפת הסכם מסחר וסעד כספי לתשלום 3.2 מיליון ₪, בגינו שולמה אגרה בשיעור של 2.5%. אך למעשה, הסעד הכספי המבוקש מתייחס לסכום של כ-11.3 מיליון: קבלת הסעד לביטול הסכמי הפשרה תחייב את המבקשים בהשבת סך של כ-8.1 מיליון ₪ לידי המשיבים. טענת הקיזוז שהעלו המבקשים בהקשר לזה אינה יכולה לעמוד להם טרם יקבע ביהמ"ש כי על המשיבים לשלם למבקשים מכוח הסכם המסחר סך של כ-11.3 מיליון ₪ בגין מלוא היתרה שבחשבונותיהם.
בתי-משפט – אגרות – שיעורן
בתי-משפט – אגרות – סיווג הסעד המבוקש
.
בר"ע על החלטת ביהמ"ש המחוזי בגדרה התקבלה באופן חלקי בקשת המשיבים 3-1 להורות למבקשים להשלים את תשלום אגרת ביהמ"ש אשר שולמה על-ידם על תביעה שהגישו נגד המשיבים.
.
ביהמ"ש העליון דחה את הבקשה בקבעו:
כל הנוקט בהליך משפטי מחויב בתשלום אגרת בימ"ש. ואולם, לא הרי האגרה החלה על תובענה למתן סעד כספי, כאגרה החלה על תובענה למתן סעד הצהרתי. על תובענה המוגשת לביהמ"ש המחוזי לתשלום סכום כסף קצוב שאינו עולה על כ-24 מיליון ₪, תשולם אגרה בסך של 2.5% מהסכום הנתבע; על תובענה בגדרה מבוקש צו הצהרתי, צו לא תעשה, צו עשה או צו אכיפה, למעט תובענה לסעד כספי כתוצאה מצו כאמור, יחויב תובע בתשלום אגרה בסך של 1,157 ₪ בלבד.
בענייננו, תביעתם של המבקשים כוללת סעד הצהרתי לביטול הסכמי פשרה, סעד לאכיפת הסכם מסחר וכן סעד כספי לתשלום כ-3.2 מיליון ₪, בגינו שולמה אגרה בשיעור של 2.5%. ואולם, הלכה למעשה נראה כי הסעד הכספי המבוקש מתייחס לסכום של כ-11.3 מיליון ₪, ולא לסכום של כ-3.2 מיליון ₪, וכי מלוא הסעד הכספי האמור אך מוסווה ע"י טענת הקיזוז שהעלו המבקשים בהקשר זה.
המבקשים עתרו בכתב תביעתם להצהרה כי הסכמי הפשרה בטלים או בוטלו כדין. חוק החוזים קובע כי משבוטל החוזה, חייב כל צד להשיב לצד השני מה שקיבל ע"פ החוזה. מכאן, שקבלת הסעד לביטול הסכמי הפשרה תחייב את המבקשים בהשבת סך של כ-8.1 מיליון ₪, שהועבר לידיהם ע"י המשיבים במסגרת הסכמים אלה. לצד זאת, הוסיפו המבקשים וביקשו כי יינתן צו לאכיפת הסכם המסחר, באופן שיקבע כי המבקשים היו זכאים למלוא היתרה בחשבונותיהם, ועל כן ביקשו בתביעתם גם סעד כספי.
ברם, ונדמה כי על מנת להימנע מתשלום אגרה על מלוא הסכום, תחמו המבקשים את תביעתם הכספית לסך של כ-3.2 מיליון ₪ בלבד (חלף מלוא הסכום לו הם זכאים לכאורה אם תתקבל תביעתם לאכיפה – 11.3 מיליון ₪). זאת מתוך הנחה כי ככל שסעד האכיפה והסעד הכספי יתקבלו, והמשיבים יחויבו בתשלום סך של כ-11.3 מיליון ₪, יהיו המבקשים רשאים לקזז מסכום זה את הסכום של 8.1 מיליון ₪ המוחזק בידיהם. אזי, לסברת המבקשים, יהיה על המשיבים לשלם להם סך של כ-3.2 מיליון ₪ בלבד.
טענת הקיזוז האמורה מקדימה את זמנה ורותמת את העגלה לפני הסוסים, שכן היא אינה יכולה לעמוד למבקשים טרם יקבע ביהמ"ש כי על המשיבים לשלם למבקשים מכוח הסכם המסחר סך של כ-11.3 מיליון ₪ בגין מלוא היתרה שבחשבונותיהם. זאת, נוכח טיבה וטבעה של זכות הקיזוז, המחייבת קיומם של חיובים הדדיים (של המבקשים ושל המשיבים) שיקוזזו אלה מאלה. מכאן, שכל עוד אין הכרעה של ביהמ"ש בתביעה הכספית (הגלויה והמוסווית) שהגישו המבקשים, לא קיים למשיבים כל חיוב כלפי המבקשים, וממילא לא עומדת למבקשים זכות קיזוז המחייבת קיומם של חיובים הדדיים.
נוכח כל האמור לעיל, עסקינן למעשה בתובענה לסעד כספי בשווי מלוא היתרה שהצטברה בחשבונות המבקשים, היינו, בסך של כ-11.3 מיליון ₪ – המחייבת תשלום אגרה בשיעור של 2.5% כדין. |
| חזרה למעלה |
|
| 7 [בתי סוהר] [משפט מינהלי] |
|
| בגץ 8297/15 אבנר הררי נ' שירות בתי הסוהר (עליון; נ' הנדל, ד' ברק ארז, ד' מינץ; 18/08/19) - 36 ע' |
| עו"ד: ערין ספדי עטילה, טל חסין, עודד פלר |
בג"ץ דחה ברוב דעות עתירה שעניינה בדרישת העותרים כי תשוב ותותר דרך קבע כניסת מבקרים למתקני כליאה בימי שבת. עם זאת הובהר כי המנגנון שנקבע בפקודת הנציבות, מאפשר ביקורים גם בימי שבת במקרים חריגים מתאימים.
בתי סוהר - אסירים - ביקורים
משפט מינהלי - שיקול-דעת - שירות בתי הסוהר
בתי סוהר - נציב שירות בתי הסוהר - ביקורת שיפוטית על החלטותיו
בתי סוהר - נציב שירות בתי הסוהר - סמכותו
.
עתירה שעניינה בדרישת העותרים כי תשוב ותותר דרך קבע כניסת מבקרים למתקני כליאה בימי שבת (בעקבות שינוי המדיניות בעניין זה באוגוסט 2014 ותיקון פקודת נציבות שב"ס 04.42.00 "סדרי ביקור אצל אסירים" (להלן: פקודת הביקורים) ב-2015). לשיטת העותרים, החלטת המשיב להפסיק את הביקורים בשבת, פוגעת בזכותם של האסירים לחיי משפחה ובזכותם לכבוד. שכן, רבות ממשפחות האסירים נמנות על השכבות החלשות ביותר באוכלוסייה, אשר עובדות גם בימי שישי. כ"כ, רוב מוסדות החינוך פועלים גם בימי שישי ולכן ביטול הביקורים בימי שבת תוביל לצמצום הביקורים. המשיב נימק את החלטתו בשלושה נימוקים: האחד – מבחינת אסירים רבים אין כל משמעות מעשית לקביעת יום הביקור בשבת בין מאחר שהם שומרי מצוות ובין בשל היעדרה של תחבורה ציבורית ביום זה; השני –מצבת כח האדם המצומצמת הפועלת בשבת, עובדה שיש לה משמעויות מהיבט האבטחה, הביטחון והשמירה על הסדר; השלישי – הרצון לאפשר לסוהרים לבלות את יום השבת עם משפחותיהם. יצויין כי בעקבות הגשת העתירה ערך המשיב פיילוט במספר בתי כלא לבחינת השפעותיה של מדיניות הביקורים החדשה, ובעקבות הערות המותב בחן המשיב גם את צרכיהם של האסירים באמצעות עריכת סקרים. החל משלב מסויים שינו העותרים את מיקוד העתירה ותחת תקיפת תיקון פקודת הביקורים, החלו לכוון חיציהם כלפי תכנית הפיילוט, אופן ביצוע הסקרים על ידי המשיב ועוד. ממצאי הסקר העלו כי טרם התיקון שיעור הביקורים ביום שבת עמד על 9.4% ממשפחות האסירים בלבד וכי לא נרשמה ירידה במספר המבקרים מאז שונו סדרי הביקורים. גם ביחס לעותרים עצמם ציין המשיב כי הם ממשיכים לקבל ביקורים בתדירות גבוהה. כן נטען כי בדיקה של מחלקת הביקורת של שירות בתי הסוהר (לאחר מעשה) העלתה כי לא נרשמה ירידה במספר המבקרים מאז שונו סדרי הביקורים.
.
בג"ץ דחה את העתירה ברוב דעות ( השופט ד' מינץ בהסכמת השופט נ' הנדל בניגוד לדעתה החולקת של השופטת ד' ברק ארז), מהטעמים הבאים:
על פי תפיסת המשפט הישראלי, תכלית מאסרו של אדם מתמצית בשלילת חירותו האישית, תוך הגבלת חופש תנועתו. בהתאם לכך, כאשר אדם נאסר שמורה לו כל זכות אדם הנתונה לו מלפני מאסרו. ואולם כידוע, זכויות האדם אינן מוחלטות אלא יחסיות וניתנות להגבלה.
בעת קביעת היקף ההגנה הניתנת לזכויות האדם של האסיר יש להביא בחשבון גם שיקולים הכרוכים במאסר ובחובות המוטלות על שירות בתי הסוהר הכרוכות בניהולו התקין של בית הסוהר: הגשמת מטרות המאסר; שמירת הסדר, הבטחון והמשמעת בתחומיו; השמירה על זכויותיהם ושלומם של אסירים אחרים; צורכי חינוכם ושיקומם של האסירים; שמירת שלומם והגנת זכויותיהם של אנשי סגל וסוהרים המופקדים על ניהול בתי הסוהר; שמירה על שלום האסירים הכלואים בהם. היקף ההגנה על זכויות האדם נגזר מן האיזון המתחייב בין הזכות הנדונה לבין אינטרסים אחרים, של הפרט או של הציבור, שבנסיבות העניין יש להתחשב בהם. שלילתן של זכויות, הגבלתן או פגיעה בהן מותרות רק על יסוד נימוקים ענייניים שיש להם עיגון בדין. עוד יש לזכור, כי בית הסוהר הוא מתקן סגור במהותו, והקשר של אסיר לגורמים מן החוץ הוא מוגבל ומבוקר מעצם טיבו של המאסר.
התפיסה הרווחת בפסיקת בימ"ש זה היא כי הזכות של אסיר לביקורים הם טובת הנאה ולא זכות קנויה של אסירים הנגזרת מזכות לקשר עם העולם החיצון. כ"כ, נוכח הפסיקה כי שלילת ביקורי משפחות אינה עולה כדי פגיעה בזכות לחיי משפחה (כל עוד עומדים לרשות האסיר אמצעי תקשורת אחרים (עניין נמנם)), הרי שמקל וחומר, התיקון לפקודת הביקורים מושא העתירה – שאינו שולל מהאסירים את האפשרות לקבל ביקורים או מפחית את תדירותם – אינו פוגע בזכותם לחיי משפחה או בזכותם לקשר עם העולם החיצון.
יחד עם זאת, הטלת מגבלות על אסירים, גם כאשר המגבלות אינן עולות כדי פגיעה בזכות, אינה יכולה להיות שרירותית. ככל החלטה מינהלית, גם החלטה כזו כפופה לכללי המשפט המנהלי וצריכה לעמוד באמות מידה של סבירות ומידתיות. ואולם, הלכה מושרשת היא כי למשיב מתחם סבירות ומתחם מידתיות רחבים באופן יחסי, וכי בהפעלת ביקורת שיפוטית על פעולותיו נדרשים איזון ורגישות יותר מאשר במקרים אחרים.
בחינת הסבירות מתבצעת בשני שלבים, כאשר לאחר בירור אם נשקלו במסגרת ההחלטה שיקולים רלוונטיים וממין העניין, יש לבחון האם הרשות המינהלית ערכה איזון ראוי בין האינטרסים הנוגדים הנוגעים לעניין. ככלל, השיקולים הרלוונטיים נגזרים מלשון החוק אשר יצר את הסמכות ובתכלית המונחת ביסוד הסמכות. בחינה כאמור מובילה למסקנה כי האיזון שערך המשיב הוא איזון ראוי ואין כל עילה להתערב בו.
השופט מינץ מוסיף כי פקודת הביקורים אינה קובעת איסור מוחלט על ביקורים בשבת, וגם לכך משקל בהכרעה. פקודת הביקורים מכילה מנגנון המאפשר גמישות, שכן מפקד בית הסוהר, באישור מפקד המחוז, רשאי לאשר "ביקור פרטני בנסיבות מיוחדות ובמועדים נוספים". השופט מינץ סבור כי לשונו של הסעיף רחבה דיה על מנת לכלול אפשרות לביקורים בכל ימות השבוע, וחזקה על מנהלי בתי הסוהר ומפקדי המחוז שיתירו ביקורים גם בימי שבת במקרים המתאימים.
די באמור עד כה להוביל לדחיית העתירה.
בכל הנוגע ל"פיילוט", צוין כי בעתירה זו לא נשמעה כל טענה לגבי פגמים בהליך המנהלי, וטענות העותרים התמצו בתקיפת סבירות ומידתיות תיקון פקודת הביקורים. די בכך על מנת שלא להדרש לסוגיית הפיילוט. עם זאת, השופט מינץ מוצא להעיר באופן כללי, כי לשיטתו, ספק אם עריכת הסקרים בקרב אוכלוסיית האסירים הייתה הכרחית או רלוונטית לצורך הכרעה בעתירה או לצורך גיבוש תשתית עובדתית, וככלל יש להישמר מפני הטלת נטל איסוף נתונים כבד מדי על הרשות המינהלית. הדברים נעשו בהליך זה אך כדי להסיר כל ספק ולהפיס את הדעת. מכל מקום, הנתונים אשר הוצגו בסופו של יום, תומכים בעמדת המשיב כי תיקון פקודת הביקורים אינו מקים כל עילת התערבות.
בכל הנוגע למחלוקת בשאלה האם המשיב צריך לבחון את צרכי אוכלוסיית האסירים או שמא את רצונם, סבור השופט מינץ, כעמדת המשיב, כי לא מוטלת על השב"ס כל חובה לפעול בהתאם לרצונם של האסירים אלא בהתאם לצרכיהם, כאשר הדבר מתנגש עם הניהול השוטף של בתי הסוהר.
השופט נ' הנדל מצטרף לעמדת השופט מינץ, תוך הסתייגות מהעמדה כי התכנית לא הייתה הכרחית או רלוונטית במקרה דנן.
השופטת ד' ברק ארז (דעת מיעוט), סבורה כי ההחלטה לתקן את פקודת הביקורים, במתכונת שבה התקבלה, מעוררת קשיים במידה שהצדיקה למצער הוצאת צו על-תנאי המורה למשיב להתייצב וליתן טעם מדוע לא יאפשר ביקורים בבתי הסוהר בשבת, ולו במתכונת מצומצמת או חלקית.
לגישת השופטת ברק-ארז, לא היה מקום לשנות מדיניות שנהגה משך עשרות שנים באופן חד, ללא עבודת מטה של ממש. אכן, עריכת סקרים אינה הדרך היחידה לביסוס תשתית עובדתית רלוונטית לקבלת החלטה מינהלית. עם זאת, בענייננו לא הובא כל ניסיון אחר לבסס את ההחלטה להפסיק את ביקורי המשפחות בשבת. לא צורף כל מחקר התומך בהחלטה, ולא הייתה כל התייחסות לשינוי נסיבות המלמד על הצורך בעדכון המדיניות בעת הזו.
ספק רב אם המידע שנאסף בדיעבד, במסגרת הפיילוט היה מספק לצורך ביסוס תשתית עובדתית ראויה לשינוי ההחלטה בדבר מועדי הביקור בכלא, וזאת אף מבלי ליתן משקל לכך שהפיילוט לא נעשה באופן יזום כי אם ב"דחיפה" מטעם ביהמ"ש. הקושי העיקרי קשור בנתונים החשובים הרבים שנעדרו ממנו. בין השאר, הפיילוט לא כלל, חרף הערת המותב בהקשר זה, שאלה שתבחן האם במצב הדברים הנוכחי קיימת מגבלה על בני משפחתו של האסיר לבקרו ביום חול. בנוסף, הפיילוט לא כלל פילוח בדבר דתם של האסירים – נושא שיש לו רלוונטיות לא מבוטלת לענייננו.
בין כלל גורף הקובע "בלי ביקורים בכלל בשבת" לבין כלל שמורה על ההיפך – קיום ביקורים בכל שבת ובכל בתי הכלא – ישנו מנעד רחב של אפשרויות וחלופות. ניתן היה לחשוב על התרת ביקורים בשבת בתדירות נמוכה יותר מביקורים בימי חול, או לקבוע התאמות אחרות, כפי שאף מעלה העיון ההשוואתי. |
| חזרה למעלה |
|
| 8 [דיון פלילי] |
|
| בשפ 5181/19 אביתר חדד נ' מדינת ישראל (עליון; ע' פוגלמן; 15/08/19) - 8 ע' |
| עו"ד: טל (אדיר) כהן, יוני חדד, ד"ר גיל עשת |
נדחה ערר על החלטה לעצור את העורר, המואשם בפרשת רשת טלגראס, כמי שעמד בראש ענף ביקורות, עד תום ההליכים. נפסק כי מכלול הנסיבות של ביצוע העבירות המיוחסות לעורר, המקימות כשלעצמן חזקת מסוכנות, ועיסוקו בליבת פעילות התיווך לסחר בסמים, מביאים למסקנה כי לא קמה עילה להתערב בהחלטה האמורה, וזאת גם לאחר בחינת טענות העורר לגבי אפליה בינו לבין נאשמים אחרים.
דיון פלילי – מעצר עד תום ההליכים – מסוכנות
דיון פלילי – מעצר עד תום ההליכים – חלופת מעצר
דיון פלילי – מעצר עד תום ההליכים – ערר
דיון פלילי – מעצר עד תום ההליכים – שיקולי בית-המשפט
.
ערר על החלטת בימ"ש המחוזי שהורה על מעצר העורר, אחד מ-20 נאשמים שהוגש נגדם כתב אישום בפרשת טלגראס, עד תום ההליכים נגדו. העורר עמד בראש ענף ביקורות, שהיה אחראי לקבל ביקורות ממי שרכש סמים מסוכנים באמצעות הרשת ולוודא את מהימנותן. כתב האישום מייחס לעורר עבירות של תיווך לסחר בסמים מסוכנים (ריבוי עבירות); עסקה אחרת בסמים מסוכנים (ריבוי עבירות); הדחת קטין לסמים מסוכנים (ריבוי עבירות); שיבוש מהלכי משפט; והלבנת הון – הכל במסגרת ארגון פשיעה. כן מיוחסות לו עבירה של החזקת סמים מסוכנים שלא לצריכה עצמית; ועבירה של שימוש בערמה, מרמה ותחבולה בכוונה להתחמק ממס במסגרת ארגון פשיעה.
.
בית המשפט העליון (השופט ע' פוגלמן) דחה את הערר ופסק כי:
בהחלטה נושא הערר נדונו ההיבטים הפרטניים שאפיינו את תפקידו של העורר בטלגראס, ועל המשמעות שיש לתת להם בבחינת מעמדו וחשיבותו לפעילותו השוטפת של הארגון. לענף ביקורות הייתה תרומה משמעותית למימדים שאליהם צמחה טלגראס כפלטפורמה לסחר נרחב בסמים, בין היתר נוכח ה"תועלת" למשתמשים בה בהבטחת איכות הסם הנרכש ובסינון סוחרים שהועלו לגביהם ביקורות שנמצאו מוצדקות. לפעולות אלו נגיעה ישירה לתיווך לסחר בסמים. ענף הביקורות הוא אחד האדנים שבאמצעותו יכלה הרשת לספק את ה"שירות" שלה, הן לסוחרי הסמים הן לרוכשיהם. בנוסף, מתוקף תפקידו, העורר ניהל והנחה צוות עובדים ובכך היבט נוסף לחומרה.
אמנם, תסקיר המעצר מצביע גם על שיקולים התומכים בשחרור העורר ממעצר או במעצרו בפיקוח אלקטרוני, ובהם בין היתר גילו הצעיר והעדר הרשעות קודמות בפלילים לחובתו, היותו אב לארבעה ילדים צעירים, והשפעתו המרתיעה של המעצר עד כה על העורר, לצד השלכותיו על משפחתו. לנסיבות אלו, כמו גם לממצאי שירות המבחן בדבר התאמת המפקחים שהוצעו למשימת הפיקוח בענייננו, יש לתת משקל לא מבוטל, במיוחד לנוכח סעיף 21(ב)(1) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים) שלפיה לא יורה בימ"ש על מעצרו של נאשם אלא אם נמצא כי לא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך שפגיעתה בחירותו פחותה. ברם, בענייננו, מכלול הנסיבות הפרטניות של ביצוע העבירות המיוחסות לעורר, המקימות כשלעצמן חזקת מסוכנות, ועיסוקו בליבת פעילות התיווך לסחר בסמים, מביאים למסקנה כי לא קמה עילה להתערב בהחלטה שלא להורות בשלב זה על שחרור העורר ממעצר במתכונות החלופיות שהוצעו. ודוק, דברים אלה אמורים גם לאחר בחינת טענות העורר לגבי אפליה בינו לבין נאשמים אחרים. |
| חזרה למעלה |
|
| 9 [משפט מינהלי] [בריאות] |
|
| בגץ 3549/19 איזוטופיה מולקיולר אימג'ינג נ' מנכ"ל משרד הבריאות (עליון; נ' הנדל, נ' סולברג, א' שטיין; 15/08/19) - 8 ע' |
| עו"ד: ליאורה וייס בנסקי, מיכל דניאלי, אורית גונן, אלכסנדרה כהן, רנאטו יאראק, זוהר יהלום |
דין העתירה להידחות על הסף, מחמת חוסר ניקיון כפיים. ראשית, במשך שנה וחמישה חודשים נהנתה העותרת ממדיניות משרד הבריאות והפעילה את בית המרקחת שבבעלותה ללא אישור תנאי הכנה נאותים. משהושג האישור, לאחר שהעותרת ביקשה להקדים את הביקורת בבית המרקחת שבבעלותה, מבקשת היא להלין על מתחרותיה. שנית, התמונה העובדתית שהעמידה העותרת בעתירתה היא חלקית ביותר ומגמתית.
משפט מינהלי – בגץ – חוסר ניקיון כפיים
בריאות – בתי מרקחת – הפעלתם
.
עניינה של עתירה זו הוא בבקשת העותרת (איזוטופיה) למתן צו על תנאי, שיורה למשיב 1 לבוא וליתן טעם מדוע לא תופסק פעילותם של בתי המרקחת הגרעיניים המופעלים ע"י המשיבות 3-2 (איסורד וש.ר.י), משאינם עומדים בהוראות נוהל 135 של משרד הבריאות ומשלא ניתן להם אישור תנאי הכנה נאותים.
.
ביהמ"ש העליון בשבתו כבג"ץ דחה את העתירה על הסף בקבעו:
הלכה פסוקה מושרשת וידועה היא כי עותר לא יעלה לבימ"ש זה ולא יבוא בשעריו לבקש סעד מן הצדק, כשהוא ועתירתו לוקים בחוסר-ניקיון-כפיים. תגובות המשיבים מלמדות כי התנהלות איזוטופיה אינה נקייה – בלשון המעטה. חוסר ניקיון הכפיים מתבטא הן בהתנהלות של איזוטופיה שהובילה להגשת העתירה, הן בכך שבכל הנוגע להצגת התמונה העובדתית העתירה מגלה טפח ומכסה טפחיים.
אשר להשתלשלות האירועים עובר להגשת העתירה, עולה הרושם כי איזוטופיה 'הרימה לעצמה להנחתה' – ביקשה להקדים את הביקורת בבית המרקחת שבבעלותה, קיבלה את אישור תנאי ההכנה הנאותים וזמן קצר לאחר מכן פנתה למשרד הבריאות בטענה כי "הדעת אינה סובלת" מצב דברים בו בתי מרקחת גרעיניים פועלים כרגיל, שעה שאינם עומדים בדרישות הרלבנטיות. בעתירתה ניסתה איזוטופיה לשוות לפנייתה אופי אצילי, משל הייתה שלוחה של משרד הבריאות, גורם מפקח הפועל בשם האינטרס הציבורי. אלא שעד מועד קבלת האישור הנכסף נהנתה איזוטופיה בעצמה מאותה מדיניות של משרד הבריאות. במשך שנה וחמישה חודשים היא הפעילה את בית המרקחת שבבעלותה, ללא אישור תנאי הכנה נאותים מטעם משרד הבריאות, ומבלי שהסירה את מלוא הליקויים שנתגלו. עתה, משהושג האישור, מבקשת איזוטופיה להלין על מתחרותיה. 'מום שבך אל תאמר לחברך'.
אשר לתמונה העובדתית שהציגה איזוטופיה בעתירתה, הצביעו המשיבים על מספר רב של פרטי מידע שלא צוינו בעתירה, וראוי היה להזכירם: קיומו של בית מרקחת גרעיני רביעי; עתירה נוספת שהגישה איזוטופיה; העובדה שגם בביקורת שבעקבותיה ניתן לה אישור תנאי ההכנה הנאותים, נמצאו ליקויים שתיקונם נדרש, ובהמשך לכך, כי לא מילאה אחר הנחיות משרד הבריאות באשר לאותם ליקויים; העובדה כי הביקורת בבית המרקחת של איזוטופיה הוקדמה ביוזמתה; הסתרת העסקה שבמסגרתה רכשה איזוטופיה חלק מפעילותה של איסורד. הנה כי כן, התמונה העובדתית שהעמידה איזוטופיה היא חלקית ביותר, לוותה בהסתרת עובדות מבימ"ש זה, הצגה מגמתית של עובדות, והסתרת הליכים קודמים. מדובר בחוסר ניקיון כפיים בעוצמה גבוהה, המקיים קשר הדוק לסעד המבוקש בעתירה. |
| חזרה למעלה |
|
| 10 [דיון אזרחי] [בתי-משפט] |
|
| עא 5493/17 קבוצת קדם חיזוק וחידוש מבנים בע"מ נ' עד עד חברה לנאמנות בע"מ (עליון; נ' סולברג, י' אלרון, א' שטיין; 15/08/19) - 8 ע' |
| עו"ד: אריה דנציגר, אליהו מלך, יעקב פרטוש, מושיק הלוי, יובל פלדה, אילן מוריאנו |
פסק דינו של בימ"ש קמא בו ניתן תוקף של פסק דין להסכם הפשרה אליו הגיעו הצדדים הוא "החלטה אחרת", שעליה ניתן לערער רק ברשות. בכגון דא, מה שקובע, כמובן, הוא לא הכותרת של "החלטה" או "פסק דין" בה בחר ביהמ"ש להשתמש, אלא מהות ההחלטה.
דיון אזרחי – פסק-דין – החלטה אחרת
בתי-משפט – ערעור – רשות ערעור
.
ערעורים על החלטת בימ"ש מחוזי, במסגרתה נתן ביהמ"ש, הוראות לבעל תפקיד בהמשך להחלטתו הקודמת (שהוכתרה כ"פסק דין") אשר נתנה תוקף של פסק דין להסכמות אליהן הגיעו בעלי הדין בדרך של פשרה (להלן: הסכם הפשרה). הסכם הפשרה ביטל את ההתקשרות הקודמת בין בעלי הדין, לפיו אמורה הייתה המערערת, חברה שעוסקת בבניה, להוציא אל הפועל פרויקט שעניינו הוספת דירות בבית משותף ומכירתן של הדירות החדשות לרוכשים. בהסכם הפשרה, ביצוע הפרויקט הופקד בידי גורם אחר והוסכם על מינוי מנהל מקצועי, אשר ידאג, בין היתר, לעניינים כספיים שונים, לרבות התחשבנות עם המערערת. כמו כן קבע ההסכם כי המנהל המקצועי יהא רשאי לעשות פעולות מסוימות "רק לאחר אישור ביהמ"ש" (סעיף ד' להסכם) וכן "לפנות לביהמ"ש למתן הוראות ככול שיידרש" (סעיף ז' להסכם). בהחלטה מושא הערעורים, בימ"ש קמא נתן הוראות למנהל המקצועי בהמשך להסכם זה ובמסגרת מימושו בהתאם לתנאיו.
בערעור הראשון, מבקשת המערערת מבימ"ש זה להכריז על בטלות ההחלטה קמא מאחר שזו ניתנה, לדבריה, אחרי שביהמ"ש נתן את פסק דינו שהכריע בסכסוך שבין הצדדים וקם מכיסאו. הערעור השני, תוקף את ההחלטה קמא לגופה: לטענת המערערת, הסכם הפשרה, שכאמור קיבל תוקף של פסק דין, לא הסמיך את ביהמ"ש למנות בעל תפקיד ולתת לו הוראות בדבר מימוש ההסכם.
.
ביהמ"ש העליון (מפי השופט א' שטיין, בהסכמת השופטים נ' סולברג וי' אלרון) דחה את הערעורים מהטעמים הבאים:
פסק דינו של בימ"ש קמא בו ניתן תוקף של פסק דין להסכם הפשרה אליו הגיעו הצדדים הוא "החלטה אחרת", שעליה ניתן לערער רק ברשות. בכגון דא, מה שקובע, כמובן, הוא לא הכותרת של "החלטה" או "פסק דין" בה בחר ביהמ"ש להשתמש, אלא מהות ההחלטה. "החלטה" שסוגרת את התיק ואינה משאירה לשופט שדן בתיק שום מלאכה נוספת בגדרו, היא "פסק דין". לעומת זאת, "פסק דין" שאינו מכריע הכרעה סופית בסכסוך או בחלק מופרד מהסכסוך הוא בגדר "החלטה אחרת", מאחר שהתיק שבגדרו הוא ניתן נשאר פתוח והשופט שמופקד על אותו תיק נדרש לעשות עבודה שיפוטית נוספת כדי להביא לסגירתו. טענת המערערת כי בימ"ש קמא סיים, כביכול, את מלאכתו וקם מכיסאו לאחר שנתן תוקף של פסק דין לאותו הסכם פשרה, איננה נכונה. מלאכה זו תבוא לסיומה רק בהשלמת הפרויקט ובגמר ההתחשבנות – עניינים שיחייבו את המנהל המקצועי לפנות לבימ"ש קמא לקבלת הוראות נוספות. יחד עם טענה זו, נדחית טענת המערערת המלינה על כך שבימ"ש קמא המשיך לדון בתיק שכביכול נסגר. ערעור המערערת שבגדרו טענה כאמור הועלתה נדחה אף הוא, שכן הוא הוגש ללא קבלת רשות וממילא אין בו ממש.
טענת המערערת כי בימ"ש קמא לא היה רשאי למנות את המנהל המקצועי ולתת לו הוראות בדבר מימוש ההסכם, אף היא תלויה על בלימה. טענה זו מנוגדת לאמור בסעיף ז' להסכם הפשרה, ודינה להידחות מטעם זה בלבד. יתרה מזו, ההחלטה קמא בדבר מתן הוראות למנהל המקצועי שמוּנה, כשמה כן היא: "החלטה אחרת" שאינה ניתנת לערעור בזכות, ואיננה בגדר "פסק דין". אשר על כן, גם טענתה השנייה של המערערת נדחית, ועמה נדחה הערעור שבגדרו היא הועלתה.
לסיום מותח ביהמ"ש ביקורת על המערערת, אשר מנצלת לרעה את זכות הגישה לערכאות על ידי פתיחת הליכי סרק ואי-תשלום הוצאות אשר נפסקות לחובתה בגדרם של הליכים אלו. בהקשר זה הוזכר כי ביהמ"ש מוסמך, בנסיבות מסוימות, לחייב בעל דין במתן ערובה להבטחת הוצאות יריבו אם נוכח לדעת שאותו בעל דין מתחמק באופן סידרתי מלשלם הוצאות אשר נפסקו לחובתו בהליך קודם.
הערעורים נדחו תוך חיוב המערערת בהוצאות בסך כולל של 40,000 ₪. |
| חזרה למעלה |
|
| 11 [הסגרה] [דיון פלילי] |
|
| בשפ 5330/19 דוד ברוך סופר נ' היועץ המשפטי לממשלה (עליון; א' שטיין; 15/08/19) - 7 ע' |
| עו"ד: ינאי גרוני, נועה מילשטיין, לאה בירק, יאיר לשם |
נדחה ערר על החלטה שדחתה את בקשת העורר לעיון חוזר בהחלטה על מעצרו עד תום הליכי ההסגרה נגדו. נפסק כי, די בראיות הנסיבתיות עליהן הצביע בימ"ש קמא כדי לקיים את הדרישה הבסיסית של "ראיות לכאורה", כאשר לא חל בהן כרסום העשוי להביאן למצב של העדר אחיזה לאישום, וכי קיים קושי רב מאוד לתת בעורר אמון.
הסגרה – הליכי הסגרה – מעצר
הסגרה – מעצר – במסגרת הליכי הסגרה
הסגרה – מעצר – שיקולי בית-המשפט
הסגרה – מעצר – רף הראיות
דיון פלילי – מעצר עד תום ההליכים – חלופת מעצר
.
ערר על החלטת בימ"ש המחוזי, אשר דחתה את בקשת העורר לעיון חוזר בהחלטה על מעצרו עד תום הליכי ההסגרה נגדו. זאת, נוכח בקשת הסגרה שהגישה ממשלת אוסטריה לממשלת ישראל, לשם העמדת העורר לדין באוסטריה בגין ביצוע עבירות הונאה בנסיבות מחמירות ועבירות הלבנת הון במסגרת חברותו בארגון פשיעה.
.
בית המשפט העליון (השופט א' שטיין) דחה את הערר ופסק כי:
באשר לראיות לכאורה, כבר נפסק כי נקודת המוצא היא שהדיון בבקשת ההסגרה אינו הדיון במשפט לגופו, ואל לו למשפט ההסגרה להפוך למשפט הדן באשמתו או בחפותו של הנאשם. מטרת הדיון אינה להכריע באשמתו או בחפותו של הנאשם, אלא אך לקבוע אם יש בחומר הראיות אחיזה לאישום. מטרת הדיון אינה להעריך את חומר הראיות, אם מהימן הוא אם לאו, אלא לנקוט עמדה לגבי השאלה אם החומר המצוי בידי התביעה הכללית מצדיק בירור אישומו של הנאשם בבימ"ש. השאלה בהליך ההסגרה אינה אם חומר הראיות מצביע על כך כי הנאשם אשם בעבירה המיוחסת לו, אלא אם חומר הראיות מצביע על כך כי יש מקום לנהל משפט אשר בו תוכרע אשמתו או חפותו של הנאשם. לשם הגשמת מבחן זה לא די בחשדות, אך אין גם צורך בראיות אשר, אם תוכחנה כאמינות, יש בהן כדי להביא להרשעת הנאשם. מה שנדרש הוא, כי לפי דיני הראיות המקובלים בישראל (ובכפוף להוראות חוק ההסגרה) יש בידי התביעה הכללית ראיות קבילות שיש בהן כדי להצדיק העמדה לדין ובירור אשמתו או חפותו של הנאשם.
לאור מבחן זה, די בראיות הנסיבתיות עליהן הצביע בימ"ש קמא בהחלטתו כדי לקיים את הדרישה הבסיסית של "ראיות לכאורה". נכון לעת הזאת, בראיות אלה לא חל שום כרסום אשר עשוי להביאן למצב של העדר אחיזה לאישום.
העת למציאת חלופת מעצר עבור העורר טרם הגיעה. בהחלטת המעצר אמר בימ"ש קמא על העורר כי נוכח העובדה כי הוא הודה בחקירתו בזיוף מסמכים, בבדיית זהות של אנשים שאינם קיימים במציאות, ובשימוש נרחב בחותמות מזויפות של עורכי דין, נוטריונים ואפוסטיל, קיים קושי רב מאוד לתת בו אמון. לאור דברים אלה, לא ניתן בעת הזאת לשחרר את העורר לחלופת מעצר. |
| חזרה למעלה |
|
| עבודה ארצי |
| 12 [עבודה] [בתי-משפט] [נזיקין] |
|
| עע (ארצי) 14186-06-18 פלונית נ' דוד חיוט (עבודה; ורדה וירט ליבנה, לאה גליקסמן, סיגל דוידוב-מוטולה, נ.צ.: י' רחמים, ע' שטרייט; 13/08/19) - 29 ע' |
| עו"ד: יצחק בורובסקי, אורנה ברנד, אלתית לוין |
בית הדין הארצי לעבודה דחה את ערעור המערערת על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה שבו נדחתה תביעתה לפיצוי מכוח חוק למניעת הטרדה מינית. על אף שהוכח, כי המערערת בדתה את סיפור ההטרדות המיניות נשוא תביעתה, אסר בית הדין הארצי לפרסם את שמה זאת מתוךרצון שלא להרתיע מתלוננות פוטנציאליות.
עבודה – בית-הדין לעבודה – סמכותו
בתי-משפט – סמכות – בית-הדין לעבודה
נזיקין – עוולות – לפי חוק למניעת הטרדה מינית
בתי-משפט – פומביות הדיון – איסור פרסומים
בתי-משפט – פומביות הדיון – הגבלתה
.
המערערת הגישה ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה שבו נדחתה תביעתה לפיצוי מכוח חוק למניעת הטרדה מינית, ונקבע כי המשיב 1, שהיה ממונה עליה בעבודתה אצל המשיבה 2 שהייתה המעסיקה הרשמית בזמן התביעה, לא הטרידה מינית. בית הדין האזורי לעבודה קבע כי המערערת בדתה את סיפור ההטרדות המיניות רק לשם "הצלת עורה" מפני ההליך המשמעתי וחשש לפיטורין בעקבותיו. המערערת טוענת, בין השאר, כי בית הדין האזורי לא היה מוסמך לדון בתביעתה, משום שהוא מוסמך לדון רק בטענות להטרדה מינית ולא בטענות לאונס.
.
בית הדין הארצי לעבודה מפי השופטים ו. ליבנה, ל. גליקסמן, ס. דוידוב מוטולה ונציגי הציבור י. רחמים ו- ע. שטרייט דחה את הערעור ופסק כלהלן:
יש לדחות את הטענה, כי בית הדין האזורי לא היה מוסמך לדון בתביעה. בבית הדין האזורי טענה המערערת שיש לו סמכות – כאשר המשיבים טענו את ההפך – ולכן היא אינה יכולה להעלותבערעור טענה הפוכה. המערערת החלה את הליכי התביעה בבית הדין לעבודה מתוך אמונה ביכולתה להצליח בתביעה. אולם, משנוכחה שהדברים לא עולים בקנה אחד עם התוצאה הרצויה לה, בחרה להעלות את טענת חוסר הסמכות לראשונה בסיכומי התשובה מטעמה ולאחר מכלול שלם של התדיינות ושמיעת ראיות לאורך מספר שנים, בתקווה שטענותיה ישמעו אחרת בפורום אחר. התנהגות כאמור, איננה מתקבלת על הדעת. הציפייה היא כי בעל דין לא יהתל בבית המשפט וישנה טעמו מעת לעת על-מנת לשרת את האינטרס שלו עצמו.
חלק מהנמקותיו של בית הדין קמא אינן מקובלות על מותב זה, אך בשורה התחתונה – לא מדובר במקרה חריג בו תתערב ערכאת הערעור בממצאים עובדתיים.
אין לפרסם את שמה של המערערת על אף שנמצא, כי העלילה על הממונה עליה כאילו אנס אותה והטריד אותה מינית. זאת על מנת לא להרתיע מתלוננות פוטנציאליות. |
| חזרה למעלה |
|
| 13 [עבודה] [דיון פלילי] [משפט מינהלי] |
|
| עפ (ארצי) 1723-01-17 סמדר דרורי גולן נ' מדינת ישראל (עבודה; סיגל דוידוב, מיכאל שפיצר, אילן איטח; 07/08/19) - 34 ע' |
| עו"ד: שרון פיליפסון, אליעזר חזן, דפנה שגל |
ביה"ד דחה, בדעת רוב, ערעור שנסב על הרשעת המערערים בהעסקת עובדת זרה שלא כדין וללא ביטוח רפואי. נפסק כי אף שבמקרים מתאימים ניתן ליישם את דוקטרינת ההגנה מן הצדק בנסיבות של מצג שהופר בדבר אי העמדה לדין, התשתית הראייתית אינה מאפשרת להגיע לקביעה עובדתית בדבר הבטחה מפורשת שנאמרה למערערת על ידי מי מהמפקחים שערכו את הביקורת בביתה לפיה לא יוגש נגדה כתב אישום ככל שתודה בהעסקת העובדת, ולהחלת דוקטרינת ההגנה מן הצדק המצדיקה את ביטול כתב האישום.
עבודה – עובדים זרים – היתר העסקה
עבודה – עובדים זרים – העבדה שלא כדין
דיון פלילי – הגנות – הגנה מן הצדק
משפט מינהלי – הבטחה מינהלית – היעדרה
.
ביה"ד האזורי הרשיע את המערערים בהעסקת עובדת זרה שלא כדין וללא ביטוח רפואי במשך שבועיים, עבירות לפי חוק עובדי זרים. השאלה המרכזית בערעור היא האם ניתנה הבטחה מנהלית מפי המפקח שערך את הביקורת בביתם של המערערים (להלן: המפקח) אשר על פיה לא יוגש כתב אישום אלא יוטל קנס מנהלי בלבד, ומה תוקפה והשלכותיה של הבטחה זו.
.
בית הדין הארצי לעבודה (מפי השופטת ס' דוידוב-מוטולה ובהסכמת סגן הנשיאה א' איטח, בניגוד לדעתו החולקת של השופט מ' שפיצר) דחה את הערעור ופסק כי:
השופט שפיצר סבר, בדעת מיעוט, כי הובטח למערערת במהלך הביקורת שלא יוגש נגדה כתב אישום ככל שתודה בעבירה, ולכן יש להורות על ביטול כתב האישום כנגד המערערים מטעמים של הגנה מן הצדק. השופטת דוידוב-מוטולה הסכימה עם השופט שפיצר כי במקרים מתאימים ניתן ליישם את דוקטרינת ההגנה מן הצדק בנסיבות של מצג שהופר בדבר אי העמדה לדין, אלא שנסיבות מקרה זה אינן מצדיקות זאת. דעת הרוב סברה כי התשתית הראייתית אינה מאפשרת להגיע לקביעה עובדתית בדבר הבטחה מפורשת שנאמרה למערערת על ידי מי מהמפקחים, ולפיה לא יוגש נגדה כתב אישום ככל שתודה בהעסקת העובדת. דעת הרוב סברה כי גם אם המפקח הבהיר למערערת במהלך הביקורת, במסגרת שיח פתוח, שבדרך כלל מסתפקים בקנס מנהלי בנסיבות ביצוע העבירה על ידה או כי "סביר להניח" שיוטל עליה קנס מנהלי ותו לא, לא מדובר בהבטחה, מצג או התחייבות מצדו, אלא בשיחה בלתי מחייבת ומעין "הצהרת כוונות" כללית, תוך שברור היה שאין הוא הגורם שמקבל את ההחלטה. המערערת אף לא הסתמכה על דברים אלה אלא ביקשה להיוועץ בעורך דין, כאשר לאורך כל הדרך, עד לעדותה בביה"ד, לא טענה להבטחה שניתנה לה בדבר הטלת קנס מנהלי בלבד ככל שתודה. גם בחקירת המערערת בביה"ד לא נמצאה גרסה ברורה לשאלה מי הבטיח, מה ומתי, וכיצד הסתמכה על הבטחה זו. בנסיבות אלה, לא מתקיימת תשתית עובדתית מתאימה להחלת דוקטרינת ההגנה מן הצדק, ולקביעה כי העמדת המערערים לדין סותרת באופן מהותי את עקרונות הצדק וההגינות, המצדיק ביטול של כתב האישום וזאת באופן חריג.
אשר להיבטים המשפטיים הכרוכים בטענת ה"הבטחה", בעניין קוברינסקי נפסק כי טענה ל"הבטחה" בדבר אי-העמדת אדם לדין פלילי הינה מורכבת, שכן מדובר במצג או התחייבות בנוגע להפעלת הסמכות השלטונית לנקוט בהליכים פליליים, ובהתאם יש לבחנה לא רק במשקפי המשפט הפלילי אלא גם בהתאם למשפט המנהלי ולדיני החוזים. במקרה זה, למפקח לא הייתה סמכות להבטיח או להתחייב שלא יוגש כתב אישום, ומכל מקום לא הוכחה גמירות דעת מצד גורמים מוסמכים במדינה להגיע מול המערערים להסדר בעל תוקף מחייב ואף לא ניתן לראות בדבריו כהבטחה מנהלית. גם אם המפקח יכול היה תיאורטית (ככל שהיה מפר נהלים) לקבוע עובדות בשטח על ידי הטלת קנס מנהלי באופן שלא יאפשר עוד שיקול דעת לתובע המוסמך, לא ניתן להסיק מכך על קיומה של סמכות בדין להתחייב שלא להגיש כתב אישום. אמנם, דברי המפקח לא אמורים היו להיאמר, אך בנסיבות המקרה אין בכך כדי להשליך על אחריות המערערים לביצוע העבירה, ויש להתחשב בכך רק בשלב גזירת העונש.
סגן הנשיאה איטח הצטרף לעמדת השופטת דוידוב-מוטולה, והוסיף כי לא עלה בידי המערערים להוכיח הסתמכות על הבטחה מנהלית של מפקח. לדעתו, די בעובדה כי הטענה בדבר ההבטחה המנהלית באה לעולם רק בשלב ההוכחות כדי להחלישה עד מאד. ככל שניתנה הבטחה מינהלית שפעולת הרשויות היתה מנוגדת לה באופן הסותר מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית, הדעת נותנת כי היה ניתן לכך ביטוי מוקדם יותר וברור יותר בטענות המקדמיות. לא כל שכן, כאשר גרסת המערערת בדבר עצם ההבטחה ובדבר עצם ההסתמכות עליה, לא נפרשה בצורה מסודרת בעדותה הראשית. אמנם אין מניעה מלהעלות טענה של הגנה מן הצדק גם בשלביו המאוחרים של המשפט, אך הימנעות המערערים מלטעון לכך מבעוד מועד הובילה לכך שחזית המחלוקת לא היתה ברורה, ודאי בכל הנוגע להסתמכות על אותה הבטחה מנהלית. |
| חזרה למעלה |
|
| 14 [ביטוח לאומי] [עבודה] |
|
| עבל (ארצי) 22238-03-17 עליה אשוואל נ' המוסד לביטוח לאומי (עבודה; לאה גליקסמן, סיגל דוידוב-מוטולה, חני אופק גנדלר, נ.צ.: ש' כפיר, א' גדעון; 22/07/19) - 13 ע' |
| עו"ד: ילנה צ'וקלר, ינון תמרי |
ביה"ד פסק כי, הוכחה מערכת יחסים של "ידועים בציבור" כמו גם מגורים משותפים בין המערערת לבין המנוח, וזאת גם אם מערכת היחסים לא הייתה של זוגיות אידיאלית או של שיתוף מלא בכל היבטי החיים, וגם אם בני הזוג לא נהגו לבלות יחד בחו"ל או באירועים או להצטלם יחד. לפיכך, הכיר ביה"ד במערערת כ"אלמנתו" של המנוח לצורך זכאותה לקצבת שאירים מהמשיב.
ביטוח לאומי – קיצבאות – קיצבת שאירים
ביטוח לאומי – קיצבאות – זכאות
עבודה – ביטוח לאומי – קצבת שאירים
.
ערעור על פסק דין של ביה"ד האזורי, בו נדחתה תביעת המערערת לקבלת קצבת שאירים בגין המנוח מר יחיאל בוני ז"ל (להלן: המנוח), לאחר שנקבע כי לא הוכח מעמדה כ"ידועה בציבור".
.
בית הדין הארצי לעבודה (מפי השופטת ס' דוידוב-מוטולה ובהסכמת השופטות ל' גליקסמן, ח' אופק גנדלר ונציגי הציבור ש' כפיר, א' גדעון) קיבל את הערעור ופסק כי:
מהוראות חוק הביטוח הלאומי עולה כי על הטוענת להיותה ידועה בציבור של מבוטח שנפטר להוכיח קיומם של שני תנאים מצטברים – "יחסים של "ידועים בציבור" בעת פטירת בן הזוג ומגורים משותפים בשעת הפטירה", כאשר דרישת המגורים לא מתפרשת כפשוטה אלא במובנה המושגי. אשר להוכחת מערכת יחסים של "ידועים בציבור" נקבע כי זו מושתתת על שלושה יסודות, שביניהם מתקיימת זיקת גומלין, והם: קיום חיי משפחה כבני זוג, מגורים משותפים וניהול משק בית משותף. אשר לתנאי הראשון הובהר, כי תנאי זה בוחן אם מתקיימת מחויבות רגשית-ערכית וקשירת גורל, ועם זאת, ניתן להכיר בקיומו של ספקטרום רחב למערכות היחסים האנושיות ובמסגרת זו גם בקיומן של מערכות יחסים זוגיות בעלות מאפיינים שונים מהמקובל, כל עוד ביה"ד משתכנע שמתקיים גם התנאי הראשון. אשר לשני התנאים הנוספים הודגש כי עובדת קיום מגורים יחדיו מקימה חזקה הניתנת לסתירה של קיום משק בית משותף, ואולם העדרה אינו שולל אפשרות לקיום משק בית משותף במסגרת חיי משפחה, כשכל מקרה בהתאם לנסיבותיו. יחד עם זאת, בחזקה הראייתית הנובעת ממגורים משותפים נובעת הקלה ראייתית מסוימת לבני זוג המתגוררים יחדיו. לאמור יש להוסיף כי בעת יישום המבחנים יש לקחת בחשבון את תכלית קצבת השאירים שהמשיב משלם, שהיא הענקת 'רשת ביטחון' מינימלית תוך מתן מענה מסוים, על חשבון הקופה הציבורית, לחסר כלכלי הנובע מאובדן הזוגיות והשיתוף.
במקרה זה, חומר הראיות מלמד כי המערערת והמנוח התגוררו יחד תחת קורת גג אחת כתשע שנים. לפי הפסיקה, מגורים משותפים מקימים חזקה של משק בית משותף, והמשיב לא סתר את החזקה. מהראיות עלה כי המנוח הוא שמימן את דמי השכירות של הדירות בהן התגוררו בני הזוג; את עלויות האחזקה של הדירות המשותפות; ואת כלכלתן של המערערת ונכדתה, כאשר המערערת תרמה למאמץ המשותף מעת לעת ולפי יכולותיה. אין מחלוקת כי בין המערערת למנוח לא היה שיתוף כלכלי מלא, כך שתרומתה הכלכלית של המערערת הייתה שולית יחסית ואת משכורותיה שמרה לעצמה, אך לא נסתרה חזקת משק הבית המשותף הנלמדת מהמגורים המשותפים, גם אם השיתוף הכלכלי לא היה מלא והדדי בכל היבטיו; אשר להיבט המחויבות הרגשית וקשירת הגורל, גם לגביו קיימות ראיות אובייקטיביות, כגון מגורי נכדתה של המערערת יחד עם המערערת והמנוח אף היה מעורב בטיפול בה; טענת המשיב כי מערכת היחסים הייתה "עסקית" כך שהמערערת סעדה את המנוח בתמורה למימון מגוריה וכלכלתה, נסתרה ונמצא כי זו הייתה מערכת יחסים רומנטית.
גם אם מערכת היחסים לא הייתה של זוגיות אידיאלית או של שיתוף מלא בכל היבטי החיים, וגם אם בני הזוג לא נהגו לבלות יחד בחו"ל או באירועים או להצטלם יחד, הכף נוטה יותר לקביעה לפיה הוכחה מערכת יחסים של "ידועים בציבור", כמו גם מגורים משותפים. נוכח כל האמור, המערערת מוכרת כ"אלמנתו" של המנוח לצורך זכאותה לקצבת שאירים מהמוסד. |
| חזרה למעלה |
|
| עבודה אזורי |
| 15 [רשויות מקומיות] [עבודה] |
|
| פה (ת"א) 1431-04-16 צפורה פרץ ליברמן נ' עיריית קריית אונו (עבודה; אלעד שביון, נ.צ.: א' סרוסי גרטי, ח' שפר; 26/06/19) - 10 ע' |
| עו"ד: איתן שמורק, כרמל חורב אלטמן , מנחם לפידור |
ביה"ד פסק כי התובעות, עובדות סוציאליות שעבדו בשירות הנתבעת 1 – רשות מקומית, זכאיות לתשלום תוספת משמרת שנייה בהתאם לחוקת העבודה לעובדים ברשויות המקומיות בישראל, וזאת במקביל לתשלום תוספת שעות נוספות גלובליות.
רשויות מקומיות – עובדים – שכר
עבודה – שכר עבודה – תוספת
עבודה – עובדים – זכויותיהם
עבודה – שכר עבודה – תביעה להפרשי שכר
.
התובעות, עובדות סוציאליות, הגישו תביעה כנגד הנתבעת 1 (להלן: העירייה) בה עתרו לחייב את העירייה בתשלום תוספת משמרת שנייה (להלן: תוספת משמרות) במקביל לתשלום תוספת שעות נוספות גלובליות (להלן: תוספת שנ"ג). לגרסת התובעות, כחלק מתפקידן הן עובדות גם במשמרת השנייה, ולכן הן זכאיות לתוספת משמרות כאמור בחוקת העבודה לעובדים ברשויות המקומיות בישראל (להלן: חוקת העבודה). לטענתן, בתחילת שנת 2014 או בסמוך לכך העירייה הפסיקה את תשלום תוספת המשמרות על סמך עמדת הנתבע 2 לפיה לא ניתן לשלם תוספת משמרות במקביל לתוספת שנ"ג. התובעות ציינו, כי הן עובדות בפועל גם בשעות נוספות ותוספת השנ"ג מעולם לא שולמה בזיקה כלשהי לעבודה במשמרת שנייה ושולמה גם כאשר התובעות לא עבדו במשמרת שנייה, כגון בחופשה או בחגים.
.
בית הדין האזורי לעבודה (השופט א' שביון ונציגי הציבור א' סרוסי גרטי, ח' שפר) קיבל את התביעה ופסק כי:
הדיון נסב אודות שאלת זכאות התובעות לתוספת משמרות בהתאם לחוקת העבודה במקביל לתשלום תוספת שנ"ג. מסעיף 27.93 לחוקת העבודה שכותרתו "שיעור התשלום במשמרות" עולה כי ההסדר לא יחול על עובדים המקבלים הטבה אחרת בעד שעות עבודתם בתחום המשמרת השנייה, קרי: ככל שיוכח, כי תוספת השנ"ג שולמה לתובעת עבור עבודתן בתחום המשמרת השנייה, הן לא תהיינה זכאיות לתשלום תוספת משמרות במקביל לתשלום תוספת השנ"ג.
נוכח האמור בחן ביה"ד עבור מה שולמה לתובעות תוספת השנ"ג, וקבע כי זו שולמה לתובעות עבור עבודתן בפועל בשעות נוספות, עבודה שבוצעה ברובה בביתן, מעבר לשעות עבודתן הרגילות, במהלך כל שעות היממה ואף בסופי שבוע. הנתבעות לא הוכיחו כי תוספת השנ"ג ששולמה לתובעות הייתה כולה או חלקה בגדר הטבה אחרת לעניין תוספת משמרת שנייה כאמור בחוקת העבודה. מעדויות הצדדים עולה כי תשלום השנ"ג בוצע לאור מהות תפקיד התובעות, שחייב עבודה גם מהבית ו/או ממקומות נוספים שאינם מקום העבודה הרגיל, לרבות בשעות שמעבר לשעות העבודה הרגילות ובסופי שבוע. תשלום כאמור לא בוצע בעד עבודה במשמרת השנייה, אף כי ייתכן שחלק מהשעות הנוספות היו בשעות בהן חלה משמרת שנייה. בנסיבות אלו, כאשר העירייה לא הוכיחה, כי תוספת השנ"ג שולמה עבור העבודה במשמרת השנייה (ואף הוכח, כי תוספת השנ"ג לא שולמה עבור עצם העבודה במשמרת השנייה), הרי שתשלום תוספת השנ"ג לא יכול להיחשב "הטבה אחרת בעד שעות עבודתם בתחום המשמרת השניה". זאת ועוד, פרט לחריגים בודדים נעשתה עבודת התובעות במשמרת השנייה על פני יום עבודה רגיל ובתחום השעות הרגילות.
לנוכח האמור לעיל, העירייה תשלם לתובעות פיצוי בגין אי תשלום תוספת משמרות. העירייה תבצע עבור התובעות הפרשות בהתאם לחוקת העבודה בגין תוספת המשמרות החל מהמועד בו הופסק תשלום תוספת המשמרות; העירייה תשלם לתובעות תוספת משמרות לפי חוקת העבודה ממועד הגשת כתב התביעה המתוקן ואילך בהתאם לחוקת העבודה; התביעה כנגד נתבע 2 נדחתה עקב היעדר קיומם של יחסי עובד ומעסיק ביניהם, והיעדר סמכות עניינית. |
| חזרה למעלה |
|
| 16 [עבודה] [ביטוח] |
|
| קג (ת"א) 9835/09 אילנה ברימה נ' מבטחים מוסד לביטוח סוציאלי של העובדים בע"מ (עבודה; דגית ויסמן, נ.צ.: ר' קפר; 23/06/19) - 16 ע' |
| עו"ד: אריאל שמר, שלומי אלעד, אלישע שור, רוית קוטק |
ביה"ד דחה את תביעת התובעת לביטול האבחנה בין גיל הפרישה לנשים (60 במועד הגשת התביעה ו-62 כיום) ובין גיל הפרישה לגברים (65 או 67, בהתאמה) שבתקנון קרן הפנסיה של הנתבעת (להלן: מבטחים), לצורך חישוב קצבת נכות מלאה המשולמת לתובעת משלהי שנת 2002. נפסק כי עיקר המחלוקת הינה בשאלה עקרונית הנוגעת לגיל פרישה שונה לנשים ולגברים שמשמעותה למעשה שביה"ד יורה על שינוי מהותי בתקנון קרן הפנסיה, שאינו מתפקידיו, וכי תביעת התובעת התיישנה.
עבודה – פרישה מעבודה – גיל פרישה
ביטוח – קרנות פנסיה – תקנון הקרן
ביטוח – פנסיה – קרן פנסיה
עבודה – בית-הדין לעבודה – התיישנות
.
הדיון נסב אודות האם יש לבטל את האבחנה בין גיל הפרישה לנשים (60 במועד הגשת התביעה ו-62 כיום) ובין גיל הפרישה לגברים (65 או 67, בהתאמה) שבתקנון קרן הפנסיה של הנתבעת (להלן: מבטחים), לצורך חישוב קצבת נכות מלאה המשולמת לתובעת משלהי שנת 2002. זאת, על רקע תביעת התובעת בה נתבעו הסעדים הבאים: לקבוע כי תקנה 43(ב) לתקנות מבטחים, שלפיה פרשה התובעת, מפלה ובטלה; לקבוע כי הפירוש הנכון והראוי של תקנה 43(ב) לתקנות מבטחים, כך שתעמוד בעקרון השוויון הינו, כי התובעת זכאית לחישוב ולתשלום פנסיית הזקנה כאילו המשיכה לצבור זכויות עד גיל 65; לקבוע כי על הנתבעת לשלם לתובעת גמלה בשיעור של 70% ממועד יציאתה לפנסיית נכות (חודש 10/02), ועד לאחרית ימיה; לחייב את הנתבעת לשלם לתובעת את ההפרשים המתחייבים בגין העבר.
.
בית הדין האזורי לעבודה (השופטת ד' ויסמן ונציגת הציבור ר' קפר) דחה את התביעה ופסק כי:
אין חולק בדבר מעמדו של עקרון השוויון במשפט בישראל, שהוכר כזכות יסוד רבת חשיבות. ביה"ד ציין כי במאה ה-21 ראוי שהאבחנה בין נשים לגברים בשוק העבודה, לרבות בהקשר של הסדרי פרישה ופנסיה, תעלם מן העולם, אך העיר כי מדובר בסוגייה מורכבת, המערבת היבטים כלכליים וחברתיים; ביה"ד ציין כי תקנה 43 לתקנון מבטחים אינה מפלה כשלעצמה בין גברים ונשים ולא נזכרת בה אבחנה מגדרית, אלא שבחישוב פנסיית הנכות נלקחת בחשבון תקופת חברותו של המבוטח בקרן, עד הגיעו לגיל פרישה - 65 שנה ומעלה בגבר ו-60 שנה ומעלה באישה. לשיטת התובעת, הוראת תקנה 43 לתקנון מפלה נשים לעומת גברים, מאחר שחישוב פנסיית הנכות נעשה על בסיס ההנחה כי יפרשו מעבודתן בגיל 60 בעוד שפנסיית הנכות של גברים מחושבת על בסיס ההנחה לפיה מועד פרישתם הוא בגיל 65. אלא שתקנה 43 כשלעצמה אינה מהווה הוראה מפלה. לכן גם אם תתקבל התביעה, במובן שיינתן הסעד של ביטול תקנה 43(ב) לתקנון, לא יהא בכך סעד המהווה מענה לטענות התובעת בנושא ההפליה.
ביה"ד ציין כי בפועל אין מדובר בפרשנות, מחיקה או תיקון של נוסחת חישוב קצבת הנכות (תקנה 43), אלא בשינוי של הגדרת יסוד שבתקנון קרן פנסיה, השוואת גיל הפרישה לנשים ולגברים, שלו יש נפקות מעבר לתחום המצומצם של חישוב קצבת הנכות. התביעה אינה עוסקת בשאלה מהי הנוסחה הנכונה לחישוב קצבת נכות לעמיתי קרן הפנסיה, אלא בשאלת יסוד עקרונית יותר, והיא גיל פרישה שונה לנשים ולגברים. משזו המחלוקת, הרי שמשמעות התביעה היא שלמעשה ביה"ד יורה על שינוי מהותי בתקנון קרן הפנסיה, שהיקפו חורג מביטוח נכות, שהוא רק אחד הביטוחים מפניהם מבטחת הקרן. היינו, כתיבת הסדר פנסיוני כולל וחדש על ידי ביה"ד. אין זה תפקידו של ביה"ד.
ביה"ד ציין כי התובעת היתה ערה לגיל הפרישה השונה לנשים ולגברים שנים רבות לפני שהחלה לקבל את קצבת הנכות המלאה, כך שתביעתה התיישנה. אך לגופם של דברים ציין כי האבחנה בין נשים לגברים בנוגע לגיל פרישה מעוגנת גם בחקיקה, כאשר המחוקק בחר מנגנון של העלאה הדרגתית של גיל הפרישה ולא ביטול מיידי של ההסדרים הקיימים. מקום בו המחוקק מצא להבחין בין נשים לגברים בהקשר של גיל הפרישה, אין מקום להכריז על בטלות הוראה דומה בתקנון קרן הפנסיה; זאת ועוד, מדובר בסוגיה שנויה במחלוקת במישור הציבורי שטרם התגבשה בה עמדה אחת מקובלת בציבור ולא יהיה זה נכון להורות על השוואת גיל הפרישה רק בתקנוני קרן פנסיה ותיקה, ללא התאמה במישורים אחרים של מערכת יחסי העבודה והפנסיה בישראל.
ביה"ד ציין כי מקום בו עצם גיל הפרישה השונה בין גברים לנשים, מקים זכויות שונות לגברים ולנשים, ובהתייחס לגיל הפרישה המוקדם, אף הטבה לנשים (לעומת גבר שיבקש לפרוש לפני גיל 65/ 67), שינוי גיל הפרישה אך ורק בהקשר של חישוב קצבת הנכות לא יתקן את חוסר השוויון, אלא ייצור עיוות נוסף בזכויות שהן תלויות בגיל פרישה; ביה"ד הוסיף כי גם מבחינה מעשית לא ניתן לקבוע גיל פרישה שונה, כך שלצורך קבלת קצבת זקנה יקבע גיל פרישה אחד ואילו לצורך חישוב קצבת נכות, יקבע גיל פרישה אחר. בהקשר זה ציין ביה"ד כי גיל הפרישה אינו תאריך רנדומלי או מועד שנקבע כחזקה משפטית, אלא מדובר בתאריך מסויים שבו העמית הופך מעובד לגמלאי, שקמה לו זכאות לקבלת קצבה מהקרן. ודוק, גיל הפרישה לנשים ולגברים אינו גיל אחיד וקבוע. הן נשים והן גברים רשאים לקבוע את מועד פרישתם מהעבודה, בהתאם להוראות התקנון, ובמקרים אלה קיימות הוראות ספציפיות הקובעות את אופן חישוב הקצבה לעמית. |
| חזרה למעלה |
|
| מנהלי |
| 17 [משפט חוקתי] |
|
| עתמ (נצ') 17029-08-19 שדולת הנשים בישראל - ISRAEL WOMEN'S NETWORK נ' עירית עפולה (מנהלי; יונתן אברהם; 11/08/19) - 5 ע' |
| עו"ד: ח. קלעי, מ. זלקינד, מ. ולטר, א. קידר |
בית המשפט לעניינים מנהליים קיבל עתירה שהוגשה, בין היתר, על ידי שדולת הנשים בישראל נגד הפרדה בין גברים לנשים באירוע שמארגנת עיריית עפולה. בתוך כך, בית המשפט הורה לעירייה לסכל ניסיונות להפרדה.
משפט חוקתי – זכויות הפרט – הזכות לאוטונומיה
.
העותרות הגישו עתירה שעניינה באירוע / מופע אותו מבקשות המשיבות לקיים בפארק העירוני של העיר עפולה. על פי מודעה שפרסמה, נודע כי עומדת להתקיים הופעה של זמר חרדי בפארק הנ"ל, וכי המופע יתקיים בהפרדה מגדרית. העותרות מבקשות שלא לאפשר את קיום האירוע במתכונת זו.
.
בית המשפט קיבל את העתירה ופסק כלהלן:
יש לאסור על ביצוע הפרדה מגדרית על רקע של מין, גזע או כל מגדר אחר במהלך האירוע. כל אחד מבאי האירוע יהיה רשאי לפי שיקול דעתו לשהות בכל מקום באירוע. יש לאסור על מי מהסדרנים או המאבטחים, או כל גורם מארגן אחר באירוע, לבצע פעולה כלשהי של הפרדה על רקע מגדרי.
על מאבטחי וסדרני המשיבות למנוע כל ניסיון שנועד לבצע הפרדה מגדרית, לסכל כל ניסיון להציב שלטים המורים על הפרדה או מחסומים או אמצעי כריזה, ולערב את משטרת ישראל הנוכחת במקום בכל מקרה שגורם כלשהוא ינסה לבצע הפרדה כאמור. |
| חזרה למעלה |
|
| מחוזי |
| 18 [חברות] [עבודה] |
|
| פרק (י-ם) 11446-08-14 יוסף רבך נ' עו"ד סיגל יעקובי, כונסת הנכסים הרשמית בתפקידה כמפרקת רשות השידור (מחוזי; אביגדור דורות; 08/08/19) - 9 ע' |
| עו"ד: אריק שלו, נטע גושן ברמי |
התקבל ערעור על קביעת מפרקת רשות השידור, לפיה לא התקיימו בין המערער לרשות השידור יחסי עובד–מעביד בין השנים 2010 ל-2016, ונקבע שבתקופה זו המערער היה עובד של רשות השידור.
חברות – פירוק – סמכות בית-המשפט
עבודה – יחסי עובד-מעביד – מבחנים לקביעתם
עבודה – יחסי עובד-מעביד – קיומם
.
ערעור על הכרעת חוב של מפרקת רשות השידור בתביעת חוב שהוגשה על ידי המערער, שעילתה זכויות המגיעות לו בשל ניתוק יחסי עובד–מעביד בינו ובין רשות השידור.
.
בית המשפט קבע כלהלן:
אין חולק כי בדונו בתביעות חוב ממלא מפרק תפקיד שיפוטי וכי תפקידו של בית המשפט, בדונו בערעור על הכרעת מפרק בתביעת חוב, מצטמצם לפיקוח ובקרה על אופן ביצוע תפקידו, ולבחינת תקינות הפעולות המתבצעות על ידו. נפסק כי סמכות הפיקוח השיפוטי על פעולות בעל התפקיד מתאפיינת בריסון ובהתערבות מצומצמת. עם זאת, ברי כי כאשר נפלה בהכרעת המפרק טעות מהותית, רשאי בית המשפט להתערב בה ולתקנה. במקרה זה, נפלה טעות מהותית בהכרעת המפרקת, המצדיקה את התערבות בית המשפט בה ואת תיקונה.
יש לקבל את הערעור על קביעת המפרקת, לפיה לא התקיימו בין המערער לרשות השידור יחסי עובד–מעביד מ- 11/2010 עד 12/2016, ולקבוע שבתקופה זו המערער היה עובד של רשות השידור.
בהתאם למבחן המעורב, בשנים 2010-2016 המערער היה עובד של רשות השידור. אומנם קיימים במבחן המעורב מבחני משנה, שמצביעים על תוצאה הפוכה (רשות השידור לא נהנתה מבלעדיות בתקופת העסקתו של המערער), אך מכלול השיקולים ומבחני המשנה של המבחן המעורב מצביעים בבירור על קיומם של יחסי עובד–מעביד בין הצדדים. |
| חזרה למעלה |
|
| 19 [מסים] |
|
| עמ (מרכז) 18831-04-17 מנו - בייס בע׳׳מ נ' מע׳׳מ - פתח תקווה (מחוזי; אחיקם סטולר; 01/08/19) - 47 ע' |
| עו"ד: קרן מרציאנו, יונתן בן דוד, נגה דגן |
הטלת מס על תקבולים שקיבלה מתאגיד זר, חברה העוסקת בשירותי השמה ותיווך עבודה בין מעסיקים לבין מבקשי עבודה תושבי ישראל, ודחיית טענתה כי חל עליה מע"מ בשיעור אפס.
מסים – מס ערך מוסף – שיעור המס
מסים – מס ערך מוסף – פטור ממס
מסים – מס ערך מוסף – חבות במס
.
המערערת הגישה ערעור על החלטת המשיב להטיל מס על תקבולים שקיבלה מתאגיד זר, אשר לטענת המערערת חל עליהם מס ערך מוסף בשיעור אפס, בהתאם להוראת סעיף 30(א)(2) וסעיף 30(א)(5) לחוק מס ערך מוסף. הערעור דנן עוסק בשומת עסקאות שהוצאה למערערת בגין תקבוליםשהתקבלו מהחברה הזרה ודווחו למע"מ בשיעור אפס. לשיטת המשיב עסקאות אלה חייבות במס ערך מוסף, והמערערת אינה זכאית להטבת המס שבסעיף 30(א)(2) ובסעיף 30(א)(5) לחוק מע"מ.
.
בית המשפט דחה את הערעור ופסק כלהלן:
מעורבותה של המערערת הייתה הרבה מעבר למסירת מידע. המערערת הייתה מעורבת באופן פעיל בקליטתם של המאבטחים בחברה הזרה וכן אפשרה לנציגי החברה הזרה לפעול מתוך משרדיה. לפיכך, החלק העיקרי בעסקה בין המערערת לחברה הזרה היה מעטפת שירותים כוללנית של שירותי השמה ותיווך עבודה וכן ליווי המאבטחים בקליטתם לעבודה ולא אספקת מידע. לכן, מדובר בעסקת שירותים ולא בעסקת מכר, ולא מתקיימים התנאים לזכאות לשיעור מס אפס מתוקף סעיף 30(א)(2) לחוק מע"מ.
אין לקבל את טענת המערערת, כי תמורת הזכות היא תמורה בגין שירות לחברה הזרה ולה בלבד ולא ממתן שירות למועמדים לעבודה בחברה הזרה, ולכן חל עליה מסבשיעור אפס מכוח הוראות סעיף 30(א)(5) לחוק מע"מ. סעיף 30(א)(5) לחוק מע"מ קובע מס בשיעור אפס בעסקאות למתן שירות ל-"תושב חוץ". אלא, שיש לבחון האם מדובר בשירות מעורב. כלומר, האם ניתן השירות גם לתושב ישראל בנוסף לחברה הזרה?והאם היקף השירותים והפעילות האינטנסיבית של המערערת יוצרים לה הנאה ממשית?
במקרה זה, מדובר בשירות מעורב וכי מהעסקה שנחתמה בין המערערת ובין החברה הזרה נהנו כל אותם דורשי העבודה הישראליים אשר מצאו עבודה בחברה הזרה או אצל מעסיקים אחרים, איתם הייתה המערערת בקשרי עבודה; המערערת, כחברת השמה, נתנהשירותים לשני גורמים: מחד גיסא לדורשי עבודה המעוניינים למצוא עבודה, בעיקר משוחררי צבא וסטודנטים – קהל היעד אליו פנתה בפרסומיה, ומאידך גיסא למעסיקים המחפשים עובדים. לפיכך, היות ומדובר בשירות מעורב, הניתן גם לתושבי ישראל, היא אינה זכאית לשיעור מס אפס מתוקףסעיף 30(א)(5) לחוק מע"מ. |
| חזרה למעלה |
|
| 20 [בוררות] |
|
| הפב (י-ם) 8522-11-17 ישראל ברלין נ' אליהו גרינמן (מחוזי; אביגדור דורות; 25/07/19) - 12 ע' |
| עו"ד: בנימין שור, ידידיה לוונטהל |
בהסכם הבוררות הוענקה לבוררים הסמכות להוסיף, לגרוע ולשנות מפסק הבוררות. לא ניתן להיעתר לבקשה לאשר את פסק הבוררות הראשון, לאחר שהצדדים המשיכו להתדיין בפני הבוררים במחלוקת שהוכרעה בגדרו; הפסק השני הוא איננו פסק בערעור על הפסק הראשון; קמה עילה לביטול פסק הבוררות השני בהתאם לעילה שבסעיף 24(4) לחוק הבוררות.
בוררות – פסק בורר – פסק-ביניים
בוררות – פסק בורר – פסק סופי
בוררות – פסק בורר – ערעור בפני בורר
בוררות – פסק בורר – עילות ביטול
.
בקשה לביטול פסק בוררות ("הפסק השני") שניתן בבי"ד לממונות שירת דוד, מחמת העילה הקבועה בסעיף 24(4) לחוק הבוררות. לטענת המבקש, לא ניתנה לו ההזדמנות להתייחס לעצם ההחלטה לבצע בדיקת פוליגרף למשיב; להיות ההחלטה מתייחסת לצד אחד בלבד; לניסוח השאלות; לאישיות הבודק; ולממצאים. אף לא ניתנה לו הזדמנות לבחון את הממצאים ע"י מומחה מטעמו. נטען כי עיוות הדין נוצר בעצם העובדה שהפסק השני התקבל על יסוד ראיה נסתרת, בניגוד לכללי הצדק הטבעי. בשולי בקשתו עתר המבקש לאישור הפסק הראשון.
.
ביהמ"ש המחוזי קבע:
פסק הבוררות הראשון, שכונה "פסק דין ביניים", חייב את המשיב בתשלום 725,000 ₪ למבקש, על בסיס הודאת המשיב כפי שנמסרה בתצהיר. חרף האמור, הודיע ביה"ד לביהמ"ש שהתבקש לאשר את הפסק, כי הליכי הבוררות לא הסתיימו, כי מתקיימים דיונים נוספים וכי הצדדים הגישו ראיות נוספות לביה"ד, ובכלל אלו אף המבקש עצמו הגיש ראיה חדשה. אם כן, מהו מעמדו של הפסק הראשון?
פסק ביניים הוא הכרעה בנושא אחד מתוך הנושאים שהונחו להכרעה בבוררות. המונח "פסק ביניים" ע"פ חוק הבוררות מקביל למונח "פסק דין חלקי", להבדיל מ"החלטה אחרת". פסק ביניים ייחשב ככזה רק כאשר ברור כי הדיון במחלוקת נושא ההחלטה הושלם, התיק נסגר בכל האמור למחלוקת זו ובידי בעלי הדין החלטה ברורה ומפורשת המכריעה במחלוקת מוגדרת, שלמה ובעלת קיום עצמאי משלה. ההבחנה בין פסק ביניים לבין "החלטה אחרת" בבוררות היא מהותית, שכן ביהמ"ש מוסמך לאשר רק פסק ביניים או סופי, ולא החלטת ביניים. המבחן הראוי לזיהוי "סופיות" הינו מבחן הסעד.
יש בפסק הראשון סממנים ברורים של פסק בוררות סופי ולא של פסק ביניים. הפסק הכריע במחלוקת שבין הצדדים וחייב את המשיב בתשלום למבקש, מבלי שהותיר להמשך הבוררות הכרעה בסוגיות אחרות שבמחלוקת. אך לפי הסכם הבוררות עליו חתמו הצדדים, הוענקה לבוררים הסמכות להוסיף, לגרוע ולשנות מפסק הבוררות. מבחינה זו, הכתרת הפסק הראשון כ"פסק ביניים" מגלמת את הסמכות שהוענקה לבוררים בהסכם הבוררות. התנהגות הצדדים מלמדת כי אף הם קיבלו כי אין מדובר בפסק דין המהווה סוף פסוק, שאם לא כן לא היו ממשיכים להציג ראיות לביה"ד ואף לא מתייצבים לדיונים שנקבעו. האמור נכון ביתר שאת ביחס למבקש שזכה במסגרת הפסק הראשון. שעה שהמבקש לא פעל כנגד החלטות ביה"ד להמשיך את הדיונים, שוב לא יוכל לטעון כי הפסק הראשון הוא פסק סופי.
האמור לעיל מחייב את המסקנה כי לא ניתן להיעתר לבקשה לאשר את הפסק הראשון. אשר לפסק השני. במסגרת הפסק השני נקבע כי "הערעור בביה"ד התקבל, וע"כ ביה"ד קובע לדחות את תביעת הר"ר ישראל ברלין הי"ו, ולפטור את הר"ר אליהו גריינמן הי"ו מכל תשלום שהוא". על בסיס השימוש בביטוי "ערעור" טוען המשיב כי הפסק השני הוא למעשה ערעור על קודמו, ולכן עילות הביטול מוגבלות לאלו המנויות בסעיפים 24(9) ו-24(10) לחוק. טענה זו יש לדחות מכל וכל.
ההצעה לעגן בחוק הבוררות הליך ערעור נועדה לאפשר תיקון טעויות בפסק בורר. קריאה של דברי ההסבר לה"ח מובילה למסקנה אחת והיא שהרעיון היה להפחית את הרתיעה של עורכי הדין ובעלי הדין מהליך הבוררות ולאפשר בחינה של פסק הבוררות שניתן ע"י בורר. אין כל ספק, כי המחוקק התכוון שפסק הבוררות יכול וייבחן בפני בורר אחר. ערעור, ע"פ מובנו המקובל, הוא לעולם בפני מותב אחר. בימ"ש בכל ערכאה שהיא לא יושב כערכאת ערעור על פסק דין שנתן הוא עצמו.
בענייננו כלל הסכם הבוררות סמכות בידי הבוררים "להוסיף ו/או לגרוע ו/או לשנות את כל הקשור להוראות החלטות ופסקי דין מכל סוג שהוא". גם התנהגות הצדדים מצביעה על הסכמה להמשך ניהול ההליך, על אף ההכרעה במחלוקת בגדר הפסק הראשון. סממן נוסף המצביע על כך שאין מדובר בהליך של ערעור הוא העובדה שהבוררים קיבלו, לאחר מתן הפסק הראשון, ראיות ושלחו את המשיב לבדיקת פוליגרף. ע"פ התוספת השנייה לחוק, הבורר בערעור אינו רשאי לשמוע עדים וההכרעה בערעור תהיה על סמך החומר שהיה בפני הבורר הראשון ועל סמך כתבי הטענות והסיכומים שהוגשו בערעור.
נוכח האמור, המסקנה היא כי המבקש אינו מוגבל בעילות הביטול ביחס לפסק השני. עילת הביטול הקבועה בסעיף 24(4) עניינה בכך שלא ניתנה לבעל דין הזדמנות נאותה לטעון טענותיו או להביא ראיותיו. עילת ביטול זו מבטאת למעשה את אחד מכללי הצדק הטבעי, שהוא שמיעת הצד השני, המוכר גם כ"זכות הטיעון". הפסיקה הורתה לנו כי גם אם הופטר הבורר מכללי הראיות ודיני הפרוצדורה הרגילים – אין זאת אומרת שהוא משוחרר ממה שקרוי "כללי הצדק הטבעי".
סעיף י"ב לתוספת הראשונה קובע כי ככל שהכרעת הסכסוך כרוכה בעניין הטעון מומחיות רשאי הבורר, לאחר שנתן לבעלי הדין הזדמנות לטעון טענותיהם, להורות על מסירת העניין לחוו"ד מומחה שימונה. עותק מהחוו"ד יימסר לצדדים והם רשאים להתנגד ולבקש לחקור את המומחה. סעיף 2, אליו מתייחסת התוספת הראשונה, קובע כי רואים הסכם בוררות כמכיל את ההוראות שבתוספת הראשונה, כשאין כוונה אחרת משתמעת מן ההסכם. פניה אל הסכם הבוררות דנן מלמדת כי בעניין מומחים נקבע כי ביה"ד רשאי להזמין מומחים לשם קבלת חוו"ד, לפי שיקול דעתו, אך לא נאמר דבר לגבי ויתור על זכות הטיעון. ממילא מתקיים סעיף י"ב שבתוספת ורואים את הסכם הבוררות כמכיל אותו.
ביה"ד החליט לשלוח את המשיב, ואותו בלבד, לבדיקת פוליגרף; החלטה זו לא תואמה עם המבקש, ולא הובאה לידיעתו עובר לביצוע הבדיקה; פסק הבוררות ניתן לאחר שהומצאו ממצאי הבדיקה לביה"ד וטרם נודע למבקש עליה. בנסיבות אלו, לא יכולה להיות מחלוקת כי זכות הטיעון של המבקש נפגעה. בהעדר אמירה מפורשת בהסכם הבוררות, במסגרתה ויתרו הצדדים על זכות הטיעון, הרי שחל סעיף י"ב לתוספת הראשונה. משלא ניתנה למבקש ההזדמנות להגיב לאפשרות משלוח המשיב לבדיקה שכזו ולתוצאותיה, הרי שקמה העילה לביטול הפסק בהתאם לעילה שבסעיף 24(4). לא נטען ואין אף מקום לקבל, כי למרות קיומה של עילת ביטול, לא נגרם למבקש עיוות דין.
בנסיבות העניין נכון לנהוג בהתאם לסעיף 26(ב) סיפא לחוק ולהחזיר את העניין לבוררים הבקיאים במחלוקת ובראיות שהוגשו. הבוררים יקיימו דיון במעמד הצדדים, במטרה לאפשר למבקש לטעון את טענותיו ביחס להחלטה לשלוח את המשיב לבדיקת פוליגרף; ביחס לאופן עריכת בדיקת הפוליגרף; וביחס לתוצאותיה ולמשקל שיש ליתן לבדיקה זו, לנוכח יתר הראיות שהוגשו במהלך הבוררות. לאור הסכמת הצדדים, נקבע בזאת כי פסק הבוררות יהיה מנומק, להבדיל מפסקי הבוררות הראשון והשני. |
| חזרה למעלה |
|
| 21 [משפט מינהלי] |
|
| עשא (ת"א) 30307-03-19 משרד העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים נ' אדריכלית ג'וזפינה מרעי (מחוזי; גרשון גונטובניק; 22/07/19) - 5 ע' |
| עו"ד: עדי מנע בן-דוד, אריאל אררט, שקיב [שכיב] עלי |
התוצאה המשמעתית אליה הגיעה ועדת האתיקה של המהנדסים והאדריכלים אינה יכולה לעמוד, וזאת משום שאין היא מנומקת די צורכה.
משפט מינהלי – רישוי – מהנדסים
משפט מינהלי – רישוי – התליית רישיון
.
ערעור על גזר דין שניתן על ידי ועדת האתיקה של המהנדסים והאדריכלים בעניינה של המשיבה.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
המערער הציג אמצעי משמעת שהוטלו במקרים אחרים, ועל פני הדברים קיימת סטייה לקולה בין אמצעי המשמעת שהטילה הוועדה על המשיבה לבין אמצעי משמעת שהוטלו במקרים אחרים. כיצד ניתן להצדיק זאת? כאן הוועדה הנכבדה לא פירטה ולא התייחסה למדיניות הנוהגת אצלה.
מלאכה זו מוטלת על הוועדה ולא על בית המשפט. בית המשפט יכבד את הכרעותיה, ולא ימהר להתערב בהן, אך עדיין חובה עליה להכריע תחילה, ובאופן מנומק. כך צריך להיות, שאחרת יהפוך בית המשפט לגורם הקובע את הרף המשמעתי, שעה שהמחוקק הטיל תפקיד זה על הוועדה. לכן, ההזדמנות הראשונה, בה יהיה מקום לקיים דיון ביחס בין אמצעי המשמעת שהוטל על המשיבה לבין המדיניות המשמעתית הנוהגת, אינה צריכה להיות בבית משפט זה. מן הראוי להחזיר הדיון לוועדה הנכבדה כדי שתבחן את עניינה של המשיבה בשים לב לאמצעי משמעת, שהוטלו על ידה בעבר במקרים הרלוונטיים לענייננו.
התוצאה היא כי הערעור מתקבל, במובן זה שגזר הדין מבוטל, ועניינה של המשיבה מוחזר לוועדת האתיקה של המהנדסים והאדריכלים, כדי שיוטלו עליה אמצעי המשמעת בהתאם לשיקול דעתה של הוועדה, ותוך הנמקה למדיניות הנוהגת ולנסיבות המיוחדות של מקרה זה, ככל שימצאו כאלה. |
| חזרה למעלה |
|
| 22 [משפחה] [בתי-משפט] |
|
| עמש (חי') 4208-01-19 ד. ב נ' א. א. ב (מחוזי; סארי ג'יוסי, חננאל שרעבי, אספרנצה אלון; 21/07/19) - 9 ע' |
| עו"ד: א' גבע |
טענת המערער כי בימ"ש לענייני משפחה שגה בהערכת הכנסות הצדדים, דינה להידחות; לעומת זאת, נמצא לקבל את טענת המערער בנוגע להערכת צרכי כל קטין, ולהפחיתה מ-4,000 ₪ ל-3,400 ₪, באופן המתיישב יותר עם התא המשפחתי דנן על נסיבותיו הפרטניות; את טענת המערער לפיה יישום נכון של נוסחת החישוב מוביל לחיוב במזונות נמוך יותר, יש לדחות. ויוזכר, הנוסחה היא כלי עזר בלבד המציב את "גבולות הגזרה" אך אין לדבוק בו מבלי להפעיל שק"ד שיפוטי.
משפחה – מזונות ילדים – קביעתם
משפחה – מזונות ילדים – שיעורם
בתי-משפט – ערעור – אי התערבות בממצאים עובדתיים
.
הצדדים נישאו כדמו"י בשנת 2005 ונפרדו בשנת 2016. נולדו להם שלושה קטינים משותפים. הערעור הוא על פסק דינו של בימ"ש לענייני משפחה במסגרתו נקבע כי על המערער לשלם מזונות לשני הקטינים שבמשמורת המשיבה סך של 2,565 ₪ לחודש, וזאת לאחר שקיזז את חלקה של המשיבה (645 ₪) במזונות הקטינה שבמשמורת המערער. המערער טוען כי שגה בימ"ש קמא: א. בהערכת הכנסות הצדדים; ב. משהעריך את צרכי כל קטין בסך של 4,000 ₪; ג. בחישוב נשיאת הצדדים בצרכי הקטינים.
.
ביהמ"ש המחוזי קבע:
טענת המערער כי בימ"ש קמא שגה בהערכת הכנסות הצדדים, דינה להידחות. קביעת בימ"ש קמא בנוגע להכנסות הצדדים היא קביעה עובדתית הנסמכת על חומר הראיות שהונח בפניו, על התרשמותו הבלתי אמצעית ועל ניתוח העדויות והראיות. ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בממצאים עובדתיים ובמהימנות שקבעה הערכאה הדיונית, אלא במקרים יוצאי דופן, שהמקרה דנן אינו נמנה עליהם.
לטענת המערער כי בימ"ש קמא העריך את הכנסות המשיבה בחסר, אין אחיזה בראיות. טענת המערער כי יש להוסיף להכנסות המשיבה את המענק השנתי באופן קבוע ומידי שנה, לא נתמכה בראיות. טענת המערער שיש לגזור את הכנסת המשיבה מהיקף משרה מלא, היא טענה שאין לה בסיס. לא הובאה כל ראיה כי למשיבה, בהיותה סייעת בגן ילדים, אפשרות להגדיל את היקף משרתה.
גם את טענת המערער כי בימ"ש קמא העריך ביתר את הכנסתו, אין לקבל. מדי חודש מופקדים לחשבון המערער למצער סך של 4,000 ₪ לחודש משכר הדירה של יחידות הדיור שהמערער משכיר. טענת המערער כי הכנסותיו משכר היחידות עומדות על סך של 2,700 ₪ נטו בלבד, מאחר והמערער נושא בתשלומי המיסים והמים, אינה מתיישבת עם חוזי השכירות שנחתמו בין המערער לבין השוכרים.
בימ"ש קמא ציין את גרסתו המשתנה של המערער באשר לכספים במזומן שהיו ברשותו, וקבע כי "בכל הנוגע להכנסותיו הוא מגלה טפח ומסתיר טפחיים". כידוע, לערכאה הדיונית יתרון על פני ערכאת הערעור שכן היא מתרשמת באופן ישיר ובלתי אמצעי מהתנהגות העדים, נסיבות העניין ואותות האמת המתגלים במשך המשפט. קריאת פרוטוקול דיון ההוכחות מחזקת את קביעותיו של בימ"ש קמא.
לעומת זאת, את טענת המערער כי לא היה מקום שבימ"ש קמא יעריך את צרכי כל קטין על סך של 4,000 ₪ לחודש, נמצא לקבל. בימ"ש קמא העריך על דרך האומדנא את צרכי כל קטין - 2,500 ₪ לחודש הוצאות תלויות שהות (מזון, כלכלה, בילויים ופנאי) ו- 1,500 ₪ הוצאות שאינן תלויות שהות, כולל מדור. צודק המערער כי המשיבה לא הוכיחה שצרכי כל קטין עומדים על סך של 4,000 ₪ לחודש וכי צרכים אלו אינם מתיישבים עם רמת החיים שניהלה המשפחה עובר לפירוד ועם היקף הכנסותיהם.
יש להעמיד את צרכי כל קטין על סך של 3,400 ₪ לחודש. הוצאות תלויות שהות יעמדו על סך של 2,200 ₪ לחודש והוצאות שאינן תלויות שהות יעמדו על סך של 1,200 ₪ לחודש. סכומים אלו מתיישבים טוב יותר עם התא המשפחתי דנן על נסיבותיו הפרטניות. בהתאם, יש לקבוע כי במקום הסכום של 2,565 ₪ לחודש, יחויב המערער לשלם בקיזוז חלקה של המשיבה במזונות הבת שבמשמורת המערער (522 ₪) סך של 2,200 ₪ לחודש – 1,100 ₪ לכל קטין שבמשמורת המשיבה.
טענת המערער לפיה יישום נכון של נוסחת החישוב מוביל לחיוב במזונות נמוך יותר, דינה להידחות. כפי שנפסק, הנוסחה מציעה כלי עזר בלבד, וגם לאחר הצבת הנתונים בה על ביהמ"ש להפעיל שיקול דעת פרטני בשים לב למכלול נסיבות העניין. אין מדובר בקביעת נוסחות אריתמטיות נוקשות הקושרות בין הכנסות ההורים והיקף המשמורת הפיזית המסורה לכל אחד מהם לבין שיעור המזונות. פסיקת המזונות לעולם לא תסמוך אך על "המספרים היבשים". על ביהמ"ש להוסיף ולהתבונן היטב על התא המשפחתי שלפניו ועל נסיבותיו הפרטניות, ולהבטיח את חלוקת הנטל ההולמת ביותר תנאים אלה. הקביעה תהיה נטועה תמיד במכלול נסיבות העניין, כששיקול העל המנחה אותה היא טובת הילד ורווחתו בבתי שני ההורים. ביהמ"ש מוסמך לסטות מהחלוקה האריתמטית כדי להגיע לשוויון מהותי.
המקרה דנן ממחיש שהנוסחה היא כלי עזר בלבד המציב את "גבולות הגזרה" אך אין לדבוק בו מבלי להפעיל שק"ד שיפוטי. בענייננו נזכיר את פערי ההכנסות בין הצדדים, את המשמורת המפוצלת ואת זמני השהות בין הילדים לבין ההורה הלא משמורן. יש להניח כי זמן שהות וטיפול בילד אחד, קטן יותר מזמן טיפול והשגחה של שני ילדים, קטנים יותר. משכך, לא מן הנמנע כי ראוי להעניק להם תוספת מסוימת באשר ליחס בזמני השהות. |
| חזרה למעלה |
|
| 23 [הסגרה] |
|
| מת (י-ם) 34828-06-19 היועץ המשפטי לממשלה נ' דיויד מרטין מורו (מחוזי; י' נועם; 16/07/19) - 10 ע' |
| עו"ד: ניק קאופמן, אריה תוסיה כהן |
בית המשפט המחוזי הורה כי המשיב ייעצר עד למתן החלטה בעתירה להכרזתו בר הסגרה לארה"ב.
הסגרה – מעצר – במסגרת הליכי הסגרה
הסגרה – מעצר – שיקולי בית-המשפט
.
בקשה, לפי סעיף 5 לחוק ההסגרה, התשי"ד-1954 להורות על מעצרו של המשיב עד למתן החלטה בעתירה להכרזתו בר הסגרה לארצות הברית.
.
בית המשפט קיבל את הבקשה, ופסק כלהלן:
על מעצר המתבקש במסגרת הליכי הסגרה, חלים הן הוראות חוק הסגרה והן דיני המעצר הכלליים, שנקבעו בחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו-1996. בחוק ההסגרה נקבעו הוראות ספציפיות לעניין מעצר מבוקשים בהליכי הסגרה, ובכללן הוראת סעיף 5 לחוק, הקובעת כי משעה שהוגשה עתירה להכרזה על מבוקש בר הסגרה, רשאי בית המשפט להורות על מעצרו עד למתן החלטה באותה עתירה. בסעיף 1(ג) לחוק המעצרים נקבע, כי הוראות החוק האמור יחולו על מעצר לפי כל חוק, אלא אם כן נקבעו בחוק הוראות אחרות.
בהיעדר מחלוקת על קיומה של עילת מעצר, יש להידרש לשאלה, האם קיימת חלופת מעצר שתשיג את תכלית המעצר.
בעניינו של המשיב קיים חשש מובהק ביותר להימלטות מאימת הדין, זאת כעולה מבקשת ההסגרה על נספחיה, וכן מהראיות הנוספות שהוצגו על ידי ב"כ המבקש, מתיק החקירה שנפתח בישראל בעניין ההתחזות הכוזבת והניסיון לקבל במרמה תעודת עולה בפרטים בדויים.
העובדה שהמשיב נמלט מארה"ב באמצעות תיעוד מזויף, מצביעה על כך שיש לו את היכולת והאמצעים להצטייד בדרכון מזויף, ולהימלט מארץ לארץ. החשש להימלטות מאימת הדין מקבל משנה תוקף, לנוכח העובדה שהמשיב כבר הורשע בדין במשפטו בארה"ב, על פי הודאתו במסגרת הסדר טיעון, והוא צפוי לרצות עונש מאסר ממושך; ולפיכך, כאשר לא עומדת לו עוד חזקת החפות, המוטיבציה להימלטות מהדין היא גבוהה עוד יותר. החשש הקונקרטי מוגבר שבעתיים, שכן המשיב כבר הוכיח את נחישותו להימלט מאימת הדין, עת נמלט כאמור מארה"ב לישראל לאחר הכרעת הדין ובטרם נגזר דינו. |
| חזרה למעלה |
|
| 24 [מכרזים] [חוזים] |
|
| תא (ת"א) 56337-05-16 אהוד מאיר - שאיבות בע"מ נ' מדינת ישראל - משרד הביטחון (מחוזי; יהושע גייפמן; 11/07/19) - 12 ע' |
| עו"ד: ציון סהראי, עמי עבר הדני |
כשמדובר במכרזים רגישים של משרד הביטחון, אמינות הקבלן הזוכה היא אבן יסוד לזכייתו. במקרה הנדון, מידע מהותי על החשדות החמורים בחקירה הפלילית הממושכת נגד התובעת ומנהלה ועל החלטת הפרקליטות להגיש כתב אישום נגדם, לא היה בידיעת ועדת המכרזים עת אישרה את זכיית התובעת במכרז. אלמלא הטעות משרד הביטחון לא היה מתקשר בחוזה, והתובעת ידעה זאת. לפיכך, משרד הביטחון ביטל את החוזה כדין בעילה של טעות, והתובעת אינה זכאית לפיצויים מוסכמים בגין הביטול.
מכרזים – הליכי המכרז – שיקולים בבחירת הזוכה
מכרזים – משתתפים במכרז – חובותיהם
חוזים – ביטול – טעות
חוזים – ביטול – הטעיה
חוזים – כריתת חוזה – פגמים
.
משרד הביטחון הודיע לתובעת ("חב' מאיר") על זכייתה בשני מכרזי משרד הביטחון לאחזקה מקיפה לשאיבת שפכים במחנות צה"ל בפיקוד דרום וביצוע עבודות מיוחדות. חב' מאיר חתמה על הזמנת העבודה שנשלחה אליה. אולם בהמשך הושעתה חב' מאיר מרשימת הספקים של משרד הביטחון משהובא לידיעתו כי כנגד חב' מאיר נפתחה חקירה פלילית וכי בכוונת הפרקליטות להגיש כתבי אישום בתיק. לאחר קיום שימוע החליטה הועדה של משרד הביטחון להותיר על כנה את החלטת ההשעיה. בהמשך לכך הודיע היועמ"ש של משרד הביטחון על ביטול ההזמנה שהוצאה לחב' מאיר לאחר הזכייה במכרז. חב' מאיר הגישה תביעה כספית בסך של כ-4 מיליון ₪ כנגד משרד הביטחון, והפנתה לסעיף 32 להסכם הקובע תשלום פיצויים מוסכמים כשניתנה הוראה ע"י משרד הביטחון על הפסקת העבודה.
.
ביהמ"ש המחוזי דחה את התביעה בקבעו:
כפי שנפסק, משנימק נפגע את הודעת הביטול אין הוא רשאי להסתמך על עילת ביטול שלא הופיעה בהודעתו המנומקת, אלא אם כן נתן כדין הודעת ביטול חדשה. ע"פ האמור במכתב היועץ המשפטי של משרד הביטחון שנשלח לחב' מאיר, עילת הביטול הייתה טעות, ומכוח סעיף 14(א) לחוק החוזים (חלק כללי) בוטל ההסכם. טענת הטעות הועלתה במפורש בכתב ההגנה ובסיכומי הנתבע.
יצוין שחב' מאיר הודתה כי הושעתה בעבר מלהגיש הצעות במכרזים של משרד הביטחון; כי במשך כשנתיים לפני הזכייה שלה במכרז התנהלה נגדה חקירה משטרתית; במועד בו הודיע משרד הביטחון על ביטול החוזה הייתה תלויה ועומדת חקירה פלילית נגד חב' מאיר והאחרונה לא הביאה זאת לידיעת משרד הביטחון; לאחר החקירה הפלילית הוגש כתב אישום כנגד חב' מאיר ומנהלה.
המכרז שפירסם משרד הביטחון מחייב אמינות של הזוכה במכרז. המדובר בכניסת הקבלן למחנות צה"ל ומוצביו בפיקוד דרום, חלקם מסווגים. העבודות נועדו גם למנוע התפרצות של מחלות ומניעת פגיעה בבריאות החיילים המוצבים בבסיסים. בתקנה 10(ג)(ג) לתקנות חובת המכרזים (התקשרויות מערכת הביטחון) נקבע שאחת מאמות המידה העיקריות להכללת ספק ברשימת הספקים היא "אמינות". המלומדת שלו מציינת כי חוזיה של מערכת הביטחון נבדלים מחוזי רשות אחרים בהיקפם, בתוכנם, במטרתם, בחשיבותם הביטחונית. המאפיינים המיוחדים של התקשרויות מערכת הביטחון הובילו לעיצוב כללים מיוחדים לניהול התקשרויותיה של מערכת זו, לעריכת מכרזיה ולכריתת חוזיה.
כפי שנפסק, כשהממשלה רשאית להתקשר עם ספקים מסוימים יכולה היא להביא במניין שיקוליה את העובדה שכנגד קבלן מסוים קיימים חשדות לביצוע עבירות פליליות. חשדות חמורים לפגיעה בטוהר המידות הנחקרים בידי המשטרה הם שיקול רלוונטי שהרשות המנהלית רשאית לשקול, ולא אחת אף מחויבת לשקול, בבואה להתקשר עם אדם או תאגיד. עצם העובדה כי ההליכים המשפטיים הפליליים טרם הסתיימו, אין משמעותה כי מדובר בשיקול לא רלוונטי. על אחת כמה וכמה אלה הם פני הדברים כשמדובר במכרזים רגישים של משרד הביטחון, שהאמינות של הקבלן הזוכה היא אבן יסוד לזכייתו.
הסוגיה נבחנת ע"י ועדת המכרזים עפ"י אמות המידה הראייתיות של המשפט המנהלי, לא הפלילי. במקרה דנן הובא לידיעת משרד הביטחון לאחר הזכייה במכרז, שנגד החברה ומנהלה מתנהלת חקירה משטרתית ממושכת בחשד לביצוע עבירות שוחד ומרמה בהיקף של מיליוני ₪, עבירות על חוק איסור הלבנת הון ועבירות נוספות. משרד הביטחון, העוסק במכרזים של הצבא, אינו גוף חקירתי. לאחר שמידע זה הובא בפניו ע"י שתי חברות שלא זכו במכרז בדק אותו עם הפרקליטות, והובא לידיעתו שבכוונת האחרונה להגיש כתבי אישום, שאכן הוגשו. בפני ועדת המכרזים גם הוצגה לאחר הזכייה החלטה של בימ"ש השלום כי בידי הפרקליטות מצוי בסיס ראייתי המלמד על החשדות המיוחסים לחב' מאיר ומנהלה.
מידע מהותי על היקף החשדות החמורים בחקירה הפלילית הממושכת ועל החלטת הפרקליטות להגיש כתב אישום לא היה בידיעת ועדת המכרזים עת אישרה את זכיית חב' מאיר במכרז. המדובר בטעות יסודית בעובדה, המתייחסת למצב קיים של חב' מאיר עובר לעריכת המכרז. כתוצאה מטעות זו לא שקלה ועדת המכרזים את השיקולים הרלוונטיים שהיא מחויבת לשקול. לולא הטעות לא היה משרד הביטחון מתקשר בחוזה עם חב' מאיר, במיוחד כשכ-5 שנים קודם לזכייה הושעתה למשך 3 שנים.
המלומדת שלו מסבירה, כי כאשר טעותו היסודית של צד אחד ידועה לצד השני, רשאי הטועה לבטל את החוזה. עילת הביטול בשל טעות ידועה מעוגנת בסעיף 14(א) ואלה הם יסודותיה: קיום חוזה, קשר סיבתי, יסודיות הטעות וידיעת הצד השני. יסוד הידיעה של הצד השני על הטעות הוא המבחין בין סעיף 14(א) לבין סעיף 14(ב). רק מי שטעותו הייתה ידועה לצד השני זכאי לבטל בעצמו את החוזה. צד לחוזה היודע על טעות רעהו, ולא עושה דבר כדי לשחררו ממנה – אינו זכאי ליהנות מן החוזה.
כשחב' מאיר ניגשה למכרז היא הייתה מודעת לכך שאם החשדות יובאו לידיעת ועדת המכרזים של משרד הביטחון אזי לא תוכרז כזוכה. העדר המידע המהותי בפני ועדת המכרזים מעיד על טעות יסודית של משרד הביטחון, שהביאה להתקשרות בחוזה עם חב' מאיר. אלמלא הטעות, משרד הביטחון לא היה מתקשר בחוזה, וחב' מאיר כאמור ידעה על כך. משרד הביטחון ביטל את החוזה כדין בעילה של טעות, וחב' מאיר אינה זכאית לפיצויים מוסכמים בגין ביטול החוזה. משמדובר בפגם בכריתת החוזה המביא לביטול החוזה, אין תחולה להוראת סעיף 32 לחוזה, החלה רק כאשר החוזה עומד בתוקפו.
יצוין כי נראה שחב' מאיר גם הפרה את חובת הגילוי מכוח סעיף 12 לחוק החוזים, המחייב לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב במו"מ לקראת כריתת חוזה. הפרה זו – העדר גילוי החקירה המשטרתית שהתנהלה במשך כשנתיים – מהווה הטעייה, והינה בגדר עילה נוספת המצדיקה את ביטול החוזה מחמת הטעייה במחדל. כפי שנפסק, ככל שהמדובר במערכת היחסים השוררת בין גוף ציבורי לבין משתתפים במכרזים אותו הוא פרסם, על המשתתף להביא לידיעת ועדת המכרזים את העובדה כי הוא נתון לחקירה פלילית, אף לולא נשאל על כך. כך, גם אם מדובר בחקירה הנוגעת לגורם שלטוני אחר. |
| חזרה למעלה |
|
| 25 [ראיות] |
|
| תפ (ת"א) 44911-09-16 מדינת ישראל נ' אהוד עמרם יפרח (מחוזי; מיכל אגמון גונן; 11/07/19) - 15 ע' |
| עו"ד: גילית מנטינבד, יפעת שטיין, נתנאל חיים, ינון סרטל, ציון סהראי, יניב עזרן, משה אלגאלי, מוטי אזולאי, מוחמד סמארה, אשר חן, משה פרידמן, מירי פרידמן |
יש להתיר את הגשת אמרות העד מכוח הוראת סעיף 10א לפקודת הראיות. יחד עם זאת, ההבחנה בין הקבילות לבין השיקולים שיש לקחת בחשבון בעת שקילת משקל הראיות, מחייבת בחינה נוספת ומעמיקה של אמרות החוץ בשלב הסופי של הכרעת הדין.
ראיות – הודעה – מחוץ לכותלי בית-המשפט
.
בקשה של המאשימה לקבל את הודעותיו של העד במשטרה, מכוח הוראת סעיף 10א לפקודת הראיות.
.
בית המשפט קבע כלהלן:
לאור הפסיקה, ולאור העובדה שהעד חזר ואמר כי החקירות התקיימו לפני שש שנים, ועל כן אינו זוכר אם נאמרו על ידו הדברים שנרשמו, על פני הדברים, עומדת עדותו במשטרה בתנאי סעיף 10א לפקודת הראיות.
אולם, כדי להתיר את אמרות החוץ יש להתגבר על קיומם של שלושה קשיים. הראשון, כי בתיקים מורכבים בכלל, ובעבירות הקרויות "עבירות צווארון לבן" או עבירות כלכליות בפרט, ככלל, המשפט מתקיים שנים לאחר שנמסרו עדויות העדים או הנאשמים בבית המשפט. קבלת אמרות נאשם במשטרה, אך בשל העובדה כי לאחר שנים מתקשים אנשים לזכור פרטים מעדותם במשטרה, תהפוך את החריג המצוי בסעיף 10א לכלל. יש לזכור כי עדיין מדובר בחריג לכלל הפוסל עדות שמועה.
שנית, לעניין גרסת העד בנוגע לכך שראה את הכסף במסמכים שנפלו ממעטפה ברכבו – העד טען כי אמר את הדברים במשטרה. כיוון שלא כל חקירותיו של העד תועדו במלואן כנדרש בחוק (העד היה נאשם בעבירות חמורות), בהחלט ייתכן כי אמר זאת בעדותו, בחלק שלא תועד כנדרש. גם כאן, הסתמכות רק על החלקים שתועדו ותומללו כחוק, תיתן למעשה לגיטימציה למשטרה להמשיך ולהפר את החוק בנוגע לחקירות פשעים חמורים.
קושי שלישי נובע מנימוקי המאשימה לפיהם יש להגיש את אמרות החוץ של העד כדי, כלשונה: "למנוע התקוטטות" בין המאשימה לסניגוריה על פרשנות קטעים מדברי הנאשם במשטרה, בשאלה האם הם סותרים מהותית את גרסתו בבית המשפט, אם לאו. קבלת הנמקה זו, תביא גם היא להפיכת החריג לכלל, ותהווה תמריץ לתביעה לטעון, כפי שעשתה במקרה זה, לאחר כמעט כל שאלה, כי העד אינו מדייק, וכי לאור זאת יש להגיש את אמרות העד במשטרה. אין לעודד התנהלות כזו מצד המאשימה, כפי שהייתה בשני הדיונים האחרונים בחקירתו של העד, אלא להיפך.
על אף קשיים אלו, יש מקום להתיר את הגשת אמרות העד. זאת, כיוון שקבלת האמרות מהווה אך את השלב הראשון. ההבחנה, עליה עמד המחוקק בסעיף 10א בין הקבילות, לשיקולים שיש לקחת בחשבון בעת שקילת משקל הראיות, מחייבת בחינה נוספת ומעמיקה של אמרות החוץ בשלב הסופי של הכרעת הדין. |
| חזרה למעלה |
|
| 26 [משפחה] |
|
| רמש (ת"א) 45733-06-19 היועץ המשפטי לממשלה נ' ש׳ (מחוזי; נפתלי שילה; 11/07/19) - 13 ע' |
| עו"ד: נדא נסראללה, גיל עובדיה לייבוביץ |
בית המשפט בישראל יהיה מוסמך להתגבר על הוראת סעיף 28 לחוק האימוץ, הדורשת תושבות של המאמץ לצורך רכישת סמכות לדון בהליך האימוץ, רק אם יוכח כי לא קיים פתרון אחר בערכאה אחרת ואם בית המשפט בישראל ימשוך ידיו מההליך, יישאר הקטין ללא פתרון וללא עיגון ממשפטי של הזיקה בין מי שמגדלת אותו מלידתו לבינו.
משפחה – אימוץ – הליכים
משפחה – אימוץ – צו אימוץ
.
בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט לענייני משפחה, שבמסגרתה נדחתה בקשה לעיון חוזר בהחלטה קודמת שבה נקבע כי יימשכו הליכי מתן צו אימוץ של הקטין למשיבה 2, ללמרות שהמשיבים אינם תושבי ישראל.
.
בית המשפט קיבל את הערעור ופסק כלהלן:
סעיף 28 לחוק האימוץ קובע, כי: "בית משפט ישראלי מוסמך לעניין חוק זה כשהמאמץ הוא תושב ישראל". יחד עם זאת, במקרה חריג, בו הוכח כי לא ניתן לבצע את הליך האימוץ במדינת התושבות של ההורה המאמץץ, והוכח שלקטין שהוא אזרח ישראלי, לא קיים פתרון בערכאה שבה הוא מתגורר, בית המשפט יוכל לפעול על מנת לסייע לקטין ובסמכותו לסטות מהוראת חוק ספציפי זה, לאור עקרון העל של טובת הקטין. ודוק, זאת רק אם יוכח כי אכן אין בפני הקטין פתרון אחר בערכאה אחרת.
במקרה דנן, כלל לא הוכח שהמשיבים, לא יכולים לקבל הסעד המבוקש באמצעות הערכאה המוסמכת במדינתם.
יש להחזיר את התיק לבית המשפט קמא על מנת לאפשר למשיבים להוכיח שלא ניתן לפעול בהליך לצורך קבלת צו אימוץ לילד בבית המשפט המוסמך במדינת התושבות שלהם. רק אם טענה זו תוכח, ניתן יהייה להמשיך בהליך האימוץ לפי סעף 28 לחוק. |
| חזרה למעלה |
|
| 27 [דיון אזרחי] [עבודה] |
|
| תצ (ת"א) 12504-05-18 חברת א. צודקביץ בע"מ נ' לשכת המסחר תל אביב-יפו (מחוזי; צילה צפת; 10/07/19) - 8 ע' |
| עו"ד: זיו איזנר, חוסאם חוסיין, רפי הולין, מעיין ויס לוי |
בית המשפט הורה על סילוק הבקשה לאישור התובענה כייצוגית על הסף. בגביית דמי טיפול ארגוני לא ניתן לראות את לשכת המסחר כ"עוסק" בקשר "לעניין שבינו לבין הלקוח", ולפיכך בקשת האישור אינה נכנסת בגדרי פרט 1 לתוספת השנייה לחוק תובענות ייצוגיות.
דיון אזרחי – תובענה ייצוגית – סילוק על הסף
דיון אזרחי – תובענה ייצוגית – מחיקת בקשה לאשר תובענה ייצוגית
עבודה – תובענה ייצוגית – תביעה שניתן להגיש בה בקשה לאישור תובענה ייצוגית
.
בקשה לסילוק על הסף של בקשת האישור שבכותרת, ולחילופין – העברתה לבית הדין לעבודה.
.
בית המשפט קבע כלהלן:
אין מחלוקת בין הצדדים כי המקור הנורמטיבי לגביית דמי טיפול על ידי המשיבה קבוע בסעיף 33ז' לחוק הסכמים קיבוציים, אשר מסדיר את חובת תשלום דמי טיפול ארגוני לארגוני מעבידים.
חוק תובענות ייצוגיות מסמיך את בית הדין לעבודה לדון בתובענות ייצוגיות הנכנסות בגדרי פרט 10 לתוספת השנייה בלבד. משמע, תביעה שמקורה בסעיף 33ז' לחוק הסכמים קיבוציים אינה נכללת ברשימת התביעות שניתן לנהלן כתביעות ייצוגיות.
המבקשים טוענים כי יש לסווג את בקשת האישור על פי פרט 1 לתוספת השנייה, שעניינה "תביעה נגד עוסק, כהגדרתו בחוק הגנת הצרכן, בקשר לעניין שבינו לבין לקוח, בין אם התקשרו בעסקה ובין אם לאו". טענה זו אין לקבל.
אין לראות את לשכת המסחר כ"עוסק", לצורך גביית דמי טיפול ארגוני ואין לראות את העותרים כצרכן שמקבל שירות לשימוש ש"עיקרו אישי, ביתי או משפחתי". גביית דמי טיפול ארגוני אינה מהווה "עסקה" בעלת אופי צרכני בין העסקים השונים (חברי הקבוצה) לבין לשכת המסחר ואין מדובר בפעילות עסקית מסחרית מצידה של לשכת המסחר. מדובר בגביית כספים למימון פעילות ארגונית של לשכת המסחר, על פי הוראות חוק הסכמים קיבוצים, במטרה להיטיב עם המבקשים. |
| חזרה למעלה |
|
| 28 [נזיקין] |
|
| תא (חי') 2684-01-12 א׳ נ' הפול חברה לביטוח בע׳׳מ (מחוזי; רבקה פוקס; 13/06/19) - 17 ע' |
| עו"ד: משה עבדי, דניאל שבח |
בית המשפט חייב את הנתבעת – הפול חברה לביטוח לשלם לתובע, בן 33 במועד התאונה, פיצויים בסך של יותר מ- 3 מיליון ₪ בגין נזקי הגוף שנגרמו לו כתוצאה תאונת דרכים.
נזיקין – פיצויים לנפגעי תאונות דרכים – בגין הפסד השתכרות
נזיקין – פיצויים לנפגעי תאאונות דרכים – חישובם
נזיקין – פיצויים לנפגעי תאונות דרכים – נזק גוף
נזיקין – פיצויים לנפגעי תאונות דרכים – נזקים
נזיקין – פיצויים בגין נזקי גוף – נכות תפקודית
נזיקין – נזקי גוף – קביעת נכות
.
התובע יליד 1978, נפגע בתאונתת דרכים, עת נהג באופנוע המבוטח בפול, חברה לביטוח בע"מ. הצדדים אינם חלוקים על עצם קרות התאונה, על היות התאונה תאונת דרכים כמשמעותה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, ועל החובה המוטלת על הנתבעת לפצות את התובע על נזקיו.
.
בית המשפט קיבל את התביעה ופסק כלהלן::
המקרים שבהם נוהג בית המשפט להשתמש בשיעור הנכות הרפואית כמודד להפסד כושר ההשתכרות הינם מקרים שבהם הנכות הרפואית משקפת את מידת הפגיעה בכושר התפקוד של התובע. בדרך כלל, הנכות הרפואית משקפת אל נכון גם את מידת הפגיעה בכושר התפקוד. נכות תפקודית, אשר באה להצביעעל הפרעה בתפקודו של מי שנפגע גופנית, יכולה אפוא להיות זהה או דומה לנכות הרפואית, וכך בהרבה מקרים. אך היא יכולה להיות גם שונה ממנה.
בעניינינו, הנכות הרפואית בגפיים, תולדה של מספר שברים באברים שונים – משקפת פגיעה תפקודית, אך לא בגובה הנכות הרפואית כולה, כךך, ברי הנכות הרפואית שנקבעה בגין הצלקת, אין לה פן תפקודי.
במקרה זה, מדובר במגבלה תפקודית לא זניחה, כשעיקר הקושי והמגבלה נובעים מהנכות הרפואית האורתופדית, כשברקע גם נכות נפשית מדודה. בנסיבות, יש להעמיד את נכותו התפקודית של התובע בשיעור של 45%.
בנסיבותיו שלל התובע, יש לקבוע את שיעור ההפסד לפי בסיס של כפל השכר הממוצע במשק במכפלת הנכות התפקודית. בעניין זה יש לציין, כי קביעת כושר השתכרותו של התובע מאתגרת, משום שמחד גיסא מדובר בתובע שנפגע בגיל 33, גיל בו יש נטייה לראות בשכר שמשתכר כמדד ליכולת השתכרותו. אלא שמאידדך גיסא וכעולה מהראיות, מדובר בתובע שרק בשנים הסמוכות לתאונה סיים לימודי משפטים, הוסמך כעו"ד בשנת 2006, ואחרי כשנתיים של חיפוש עבודה רציפה וסדורה, הצטרף למשרד עורכי דין כשכיר, שם הספיק לעבוד כ- 3 שנים עד לתאונה. |
| חזרה למעלה |
|
| שלום |
| 29 [נזיקין] |
|
| תא (רמ') 47574-08-16 פלוני נ' בוני אלפא ניהול וביצוע בע"מ (שלום; מנחם מזרחי; 22/07/19) - 27 ע' |
| עו"ד: אריאל לוין, שי גבאי, שחר דוד אלג'ם, ליבת מיכאל |
בית המשפט הורה לחברת בנייה לפצות את התובע – עובד באתר הבנייה, בגין נזקי הגוף שנגרמו לו כתוצאה מאירוע תאונת עבודה. נפסק, כי חברת הבנייה לא דאגה להדרכות בטיחות וציוותה למשימה עובדים לא כשירים.
נזיקין – אחריות – בעל מקרקעין
נזיקין – אחריות – חברת כוח אדם
נזיקין – אחריות – מעסיק
נזיקין – אחריות – מעביד
נזיקין – תאונת עבודה – אחריות
נזיקין – תאונת עבודה – פיצויים
.
התובע – אתת, הגיש תביעה בגין נזקי גוף שנגרמו לו כתוצאה מאירוע תאונת עבודה שאירעה תוך כדי פריקת מטען ממשאית באמצעות עגורן נייח. לפי כתב התביעה, המטען שלא נקשר היטב לעגורן, נפל על רגליו של התובע, חבל בו וגרם לו לנכות.
.
בית המשפט קיבל את התביעה בחלקה ופסק כלהלן:
חברת הבנייה לא דאגה להדרכות בטיחות וציוותה למשימה עובדים לא כשירים. עם זאת, יש להטיל חלק מהאחריות על הנפגע עצמו – שהיה צריך לוודא שהמטען נקשר כהלכה.
את האחריות המרכזית בשיעור של 90% לנזקיו של התובע יש להטיל על "שיכון ובינוי", בעיקר משום שלא הציגה כל ראיה על נוהל הדרכות בטיחות מסודר. הרושם שהותירה הוא שהעובדים שצוותו לתובע לא היו כשירים ולא עברו הדרכה מסודרת לפריקת משאות בצורה בטוחה.
10% נוספים יש להטיל על חברת כוח האדם. כמעסיקתו של התובע מצופה ממנה לוודא שהיא שולחת את העובדים שלה למקום עבודה שמקיים נהלי עבודה בטוחים ותקינים.
יש לייחס לתובע אשם תורם בשיעור של 30%. זאת, משום שכעובד מוסמך, מקצועי וכשיר היה עליו לוודא כי המטען נקשר היטב לעגורן.
חוזה הביטוח שהונפק על ידי הנתבעת 2 משפה גם בגין חלקה של הנתבעת 3 בפגיעה הרשלנית בתובע; החוזה הביטוחי שהונפק על ידי הנתבעת 2, מכסה את נזקיו של התובע, הן אלו שרובצים לפתחה של הנתבעת 1 והן אלו שרובצים לפתחה של הנתבעת 3.
אין לפסוק לתובע פיצוי על הפסדי שכר מאחר שלא הציג ראיות ותלושי שכר המעידים כי נגרעו ממנו הכנסות בפועל. יש לפסוק לתובע פיצויים על אובדן כושר עבודה בהתאם לנכות תפקודית של 15% ופיצויים על עזרת הזולת וכאב וסבל. |
| חזרה למעלה |
|
| 30 [חוזים] |
|
| תא (פ"ת) 39925-03-17 א.ד לידר (2005) בע"מ נ' ר. אביטל ובניו בע"מ (שלום; נחום שטרנליכט; 15/07/19) - 15 ע' |
| עו"ד: חגי אראל, אהרון גבע |
הנתבעת חוייבה להשיב לתובעת תשלום, ששילמה התובעת לחברת החשמל עבור הטמנת כבלי חשמל במגרש, שרכשה מן הנתבעת. בית המשפט קבע כי היה מצג שווא בשלב המו״מ בין הצדדים.
חוזים – כריתת חוזה – טעות והטעיה
חוזים – מכר – אי-התאמה
חוזים – משא ומתן לכריתת חוזה – בדרך מקובלת ובתום-לב
.
תביעה כספית נגד הנתבעת להשיב לה תשלום, ששילמה התובעת לחברת החשמל עבור הטמנת כבלי חשמל במגרש, שרכשה מן הנתבעת. התובעת טוענת כי הנתבעת הפרה את חובת הגילוי כלפיה, בכך שלא הביאה לידיעתה עובר לחתימת ההסכם למכירת המגרש, כי הנתבעת התחייבה לטמון את כבלי החשמל בקרקע כתנאי לקבלת טופס 4 מהרשות המקומית.
.
בית המשפט קיבל את התביעה, מן הטעמים הבאים:
משלא הוצגו בפני התובעת פרטים החיוניים להתקשרות בטרם נכרת ההסכם, הרי שלא עמדה בפניה של התובעת התמונה המליאה והשלימה בעת שקיבלה את ההחלטה להתקשר בהסכם המכירה המכירה עם הנתבעת. המדובר בנתון עובדתי משמעותי, הכרוך בעלות גבוהה, שהיה ידוע לנתבעת, אך לא הוצג בפני התובעת. המצג העובדתי, שהוצג על ידי הנתבעת בפני התובעת, תוך התעלמות מאותה התחייבות, שדבר קיומה לא נזכר כלל בהיתר הבנייה, היה מצג שלא תאם את המצב האמיתי. משהעלימה הנתבעת נתון חשוב שכזה מפניה של התובעת, המדובר, איפוא, בהצגת מצג שווא בפני התובעת.
למעלה מן הצורך ציין בית המשפט, כי הנתבעת לא הוכיחה, שאמנם המידע אודות קיומה של ההתחייבות, שנחתמה על ידי הנתבעת, היה פתוח בפני הציבור, וכי התובעת יכולה היתה לגלות מידע זה בעצמה.
סיכומו של דבר הנתבעת תשלם לתובעת את סכום התשלום שנאלצה לשלם בגין הטמת כבלי החשמל. |
| חזרה למעלה |
|
| 31 [נזיקין] |
|
| תאמ (י-ם) 59437-09-17 רומן ורך נ' המוסד לביטוח לאומי (שלום; אופיר יחזקאל; 15/07/19) - 11 ע' |
| עו"ד: שרייר |
תביעה כספית לפיצוי בגין עיקול שהוטל על-ידי המוסד לביטוח לאומי. בית המשפט קבע כי משהסכים המוסד לביטוח לאומי להקפיא את הליכי הגבייה, לא היה רשאי להטיל עיקול על חשבונו של התובע.
נזיקין – חיוב בנזיקין – בגין הטלת עיקול שלא כדין
נזיקין – אשם – אשם תורם
נזיקין – עוולות – לשון הרע
נזיקין – עוולות – רשלנות
.
תביעה כספית לפיצוי בגין עיקול שהוטל על-ידי המוסד לביטוח לאומי. בין השניים התנהל הליך בבית הדין לעבודה, עליו הוגש ערעור. התובע ביקש להקפיא את הליכי הגבייה עד להחלטה בערעור ונענה בחיוב. אף על פי זאת, הוטל עיקול על חשבונו, מכאן התביעה.
.
בית המשפט קיבל את התביעה בחלקה, מן הטעמים הבאים:
משהסכים המל"ל לדרישת התובע להקפאת הליכים עד להכרעה בערעור (או שלח מכתב לתובע שהבנה סבירה שלו מלמדת על הסכמה מעין זו), לא היה רשאי המוסד לביטוח לאומי לנקוט בהליכי גבייה, לגביית החוב שהוקפא, מבלי שהתריע מפורשות בפני התובע, כי תמה תקופת ההקפאה. זאת, בין היתר, בשים לב לכך שסירוב מאת המוסד לביטוח לאומי להקפאה, או מתן התראה מפורשת בדבר סיומה הצפוי, היה מאפשר לתובע לכלכל את צעדיו באופן שונה לעניין זה. בנסיבות אלה, לא היה מקום לנקוט בהליכי גבייה כלפי התובע בגין החוב שגבייתו "הוקפאה", ובכלל זה, לא היה מקום להטיל עיקול על חשבונו בגין חוב זה.
בית המשפט קבע כי הטלת עיקול שלא כדין על נכסיו של חייב, היא בגדר פרסום לשון הרע.
הפיצוי בגין ראש הנזק של עוגמת נפש, נקבע על פי שיקול דעתו של בית המשפט, בהתאם לנסיבות המקרה שבפניו.
בחירת התובע להתעלם מפניות המוסד לביטוח לאומי, להימנע מפנייה נוספת למוסד לביטוח לאומי, תוך שהוא ממשיך להסתמך על הודעת ההקפאה, אמנם אינה שוללת את אחריות המוסד לביטוח לאומי כלפי התובע, אך יש בה כדי לקבוע כי גם התובע אשם, במידה לא מועטה, במצב שנוצר לאחר מכן.
בנוסף, חלק מהחוב שבגינו הוטל העיקול, לא רק שלא היה שנוי במחלוקת של ממש, אלא אף נוצר לאחר המועד שבו הודיע המוסד לביטוח לאומי לתובע על הסכמתו להקפיא את הליכי הגבייה.
לאור האמור, קבע בית המשפט כי התובע זכאי לפיצוי בגין הטלת העיקול בניגוד להתחייבות שלא לעשות כן, אך, יש לפסוק פיצוי על הצד הנמוך בלבד. |
| חזרה למעלה |
|
| 32 [נזיקין] |
|
| תא (נת') 9381-10-16 עקיבא פסקל נ' אילן קליפר (שלום; מרי יפעתי; 15/07/19) - 13 ע' |
| עו"ד: |
התקבלה תביעה כספית בעילה של הוצאת לשון הרע. בית המשפט קבע כי לנתבעים לא עומדות ההגנות להם טענו.
נזיקין – הגנות – אמת בפרסום
נזיקין – הגנות – תום-לב
נזיקין – עוולות – לשון הרע
.
תביעה כספית בעילה של הוצאת לשון הרע, בגין הודעות מייל, אותם שלחו הנתבעים, המייחסים לו האשמה חמורה לפיה הריסוסים שהוא מבצע בשדות מרעילים את תושבי המושבים וילדיהם והכל מתוך בצע כסף ואינטרס כלכלי.
.
בית המשפט קיבל את התביעה, מן הטעמים הבאים:
בחינת מכלול האמור בשני הפרסומים תוך הפעלת המבחן האובייקטיבי, קרי מבחן "האדם הסביר", מובילה למסקנה כי יש בהם משום לשון הרע וכי הדברים כוונו לתובע הגם ששמו אינו מוזכר במפורש בפרסומים. התובע עמד בנטל להוכיח כי "הקורא הסביר" היה מייחס את הדברים אליו הגם ששמו לא מוזכר בפרסום.
בית המשפט קבע כי גם אם יניח כי מדובר בפרסום בעל עניין ציבורי הרי שלא הוכח כי המתואר בפרסום הוא אמת. לפיכך, יש לקבוע כי הגנת אמת בפרסום אינה עומדת לנתבעים.
כמו כן, בראי המבחנים שנקבעו בפסיקה, בית המשפט לא סבר כי הנתבעים ביצעו את הפרסומים בתום לב ובאמונה כנה של הנתבעים בדברים שנכתבו. משלא התקיים יסוד "תום הלב" הרי שלא חלה ההגנה הקבועה בסעיף 15. |
| חזרה למעלה |
|
| 33 [נזיקין] |
|
| תא (ת"א) 38766-11-17 אברהים קרוואן נ' יוסי סוויסה (שלום; רונית פינצ'וק אלט; 14/07/19) - 9 ע' |
| עו"ד: מוחמד כבוב |
התקבלה תביעה בגין לשון הרע. בית המשפט קבע כי שיתוף פרסום המהווה לשון הרע של אחרים, מהווה אף הוא לשון הרע על פי החוק.
נזיקין – עוולות – לשון הרע
נזיקין – עוולות – איסור לשון הרע
נזיקין – פיצויים – נזק לא ממוני
.
תביעה בגין לשון הרע. התביעה הוגשה על ידי בעלים של מסעדת עלי קרוואן (אבו חסן) ביפו, בעקבות פרסום, שאין מחלוקת שהוא פרסום כוזב, בדף הפייסבוק של הנתבע. הנתבע טוען כי הפרסום נחזה להיות פרסום חדשותי אמין, ובשעת הפרסום הנתבע היה סבור כי כך הם פני הדברים ובשל כך עומדת לו הגנת אמת לשעתה לפי סעיף 14 לחוק והגנת תום הלב לפי סעיף 15 לחוק.
.
בית המשפט קיבל את התביעה, מן הטעמים הבאים:
הפרסום שהנתבע עשה בדף הפייסבוק שלו, הכולל את שם המסעדה, מהווה לשון הרע בהתאם לחוק, שכן יש בו כדי להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבזות אדם בשל מעשים המיוחסים לו, וכן לפגוע בעסקו כאמור בסעיף 1 לחוק.
בית המשפט הגיע למסקנה כי לא הוכח שהנתבע הוסיף לתוכן הפרסום שהוא עצמו קיבל, כאשר שיתף אותו על דרך צילום מסך ופרסום בדף הפייסבוק שלו. עם זאת שיתוף פרסום המהווה לשון הרע של אחרים, מהווה אף הוא לשון הרע על פי החוק. העובדה שהדבר פורסם באתר חדשותי אינה ערובה למהימנות הפרסום ואינה מהווה כשלעצמה הגנה מפני חבות על פי החוק. לאור האמור לעיל, לא חלים בעניינינו הפטורים וההגנות על פי החוק. |
| חזרה למעלה |
|
| 34 [עונשין] |
|
| תפ (ת"א) 42750-10-15 פרקליטות מחוז תל אביב מיסוי וכלכלה נ' מאיר ענבי (שלום; דנה אמיר; 14/07/19) - 27 ע' |
| עו"ד: אלון גילדין, רוי גורדון, טפת מויאל רוטשילד, גיורא אדרת, רותי ליטבק, יפעת מנור, אלי יצחקי |
גזר דין לנאשם שהורשע, על פי הודייתו הורשע הנאשם בביצוע עבירות לפי סעיפים 220(1), 220(4) ו-220(5) לפקודת מס הכנסה, בקשר לאישום הראשון על שני חלקיו – שעניינם קבלת והוצאת חשבוניות כוזבות. בנוסף, הורשע בביצוע עבירות לפי סעיפים 220(4) ו- 220(5) לפקודה בקשר לאישום השני שעניינו תשלום שכר לעובדים מבלי לרשום את השכר ששולם או לדווח עליו. בית המשפט התרשם כי הנאשם הורתע כנדרש במקרה דנן ומידת הסיכון ממנו נמוכה וקבע את עונשו ברף התחתון.
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: עבירות מס
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: מתחם הענישה
.
גזר דין לנאשם שהורשע, על פי הודייתו הורשע הנאשם בביצוע עבירות לפי סעיפים 220(1), 220(4) ו- 220(5) לפקודת מס הכנסה, בקשר לאישום הראשון על שני חלקיו – שעניינם קבלת והוצאת חשבוניות כוזבות. בנוסף, הורשע בביצוע עבירות לפי סעיפים 220(4) ו- 220(5) לפקודה בקשר לאישום השני שעניינו תשלום שכר לעובדים מבלי לרשום את השכר ששולם או לדווח עליו. הנאשם הודה במסגרת הסדר דיוני בעובדות כתב האישום המתוקן.
.
בית המשפט גזר את דינו, בקבעו:
בית המשפט קבע את מתחם העונש לכלל העבירות כאירוע, בין 12 חודשי מאסר בפועל אותם ניתן לרצות בעבודות שירות, לצד קנס מכביד ועד 36 חודשי מאסר. בית המשפט ציין כי רמת החומרה במקרה זה ועיקרון ההלימה מחייבים העמדת תחתית המתחם על עונש של מאסר בפועל (ולא בעבודות שירות) ולתקופה ממשית. אילולא הנסיבות ויתר השיקולים, הייתה הצדקה להעמיד את תחתית המתחם על תקופת מאסר ממושכת בהרבה מזו שתקבע וכך גם את תקרתו.
באשר לעונש הקנס – המדובר בסוג עבירה בה הקנס הוא ממין העבירה ועל כן חשיבות רבה בהטלתו.
בית המשפט נתן משקל לכך שהנאשם נעדר עבר פלילי וזו לו הסתבכותו היחידה בפלילים, הודה בביצוע העבירות ונטל אחריות למעשיו. עוד צוין כי שנטילת האחריות על ידי הנאשם איננה רק מהפה החוצה. יש בהסרת מחדלים להביא להקלה ממשית בענישה בגדרי המתחם שנקבע משהיא מלמדת על חרטה כנה ואמיתית ואף מביאה לתיקון הנזק שנגרם ולו בפן הכלכלי. לאחר החקירה הופקו לקחים והשותפות שינתה את התנהלותה באופן מידי כך שכיום החשבוניות בספריה משקפות נכונה את העסקאות שביצעה.
כמו כן, בית המשפט נתן דעתו לנזקים אשר נטען כי נגרמו לנאשם, לפגיעה בשמו הטוב ותדמיתו ולנזקיו הכלכליים.
בנוסף, בית המשפט נתן משקל לנסיבות אישיות ויתר השיקולים הרלבנטיים המנויים בסעיף 40יא לחוק העונשין. אדרבא, על פי המחוקק רשאי בית המשפט ליתן לכלל השיקולים הללו משקל, לצד שיקולי הרתעה. בנוסף ובקשר לשיקולי הרתעה יש לזכור את ייחודיות המקרה דנן, כחלק מהפרשה הרחבה אשר נחקרה, אשר הביאה לשינוי נהלים בבורסה ליהלומים. ואף לשינוי נהלי עבודה אצל הנאשמת עצמה כאמור. המפורט מלמד כי נראה שהרתעה מסוימת, ולו בענף היהלומים, הושגה מעצם החקירה וההעמדה לדין של הנאשמים בפרשה.
בית המשפט מצא כי נסיבותיו הכוללות של הנאשם מצדיקות את מיקומו בתחתית מתחם העונש ההולם אשר נקבע, לצד קנס מרתיע ומאסר לצידו. |
| חזרה למעלה |
|
| כתבי טענות |
|
|
|
|
|
