| עליון |
| 1 [מסים] [מקרקעין] |
 |
| עא 914/14 מידטאון בע"מ נ' מנהל מיסוי מקרקעין אזור תל-אביב (עליון; י' דנציגר, ד' ברק ארז, מ' מזוז; 31/05/15) - 22 ע' |
| עו"ד: ע' לינדר, א' וקסלר, א' סעדון |
כדי לסווג עסקת מקרקעין ככזו הכוללת מרכיב מימוני (אשראי) לצורך שאלת ההיוון במסגרת שומת מס רכישה, יש להתחקות אחר מהותה של העסקה הספציפית על בסיס הסכמות הצדדים ואין די בכך שהסכם המכר קובע כי תמורתו תועבר בתשלומים על-מנת לקבוע כי מדובר בעסקת אשראי.
 מסים – מס רכישה – שווי הרכישה
מסים – מיסוי מקרקעין – מס רכישה
מסים – מס רכישה – סיווג העסקה
מסים – מס רכישה – חישובו
מקרקעין – עיסקה במקרקעין – סיווג העסקה
.
ערעור שעניינו בהערכת "שווי המכירה" לצורך חישוב מס הרכישה בעסקה בה רכשה המערערת מגרש מקרקעין בשלושה תשלומים (בסך כולל של 530 מיליון ש"ח בתוספת מע"מ) ובנוסף, נטלה על עצמה התחייבויות נוספות לתשלום בגין מספר עבודות ציבוריות עתידיות (בסך 35 מיליון ₪). לעמדת המערערת (אשר נדחתה ע" הערכאות קמא), מדובר בעסקת אשראי ולכן במסגרת חישוב התמורה ששולמה על פי ההסכם יש להוון את התשלומים השני והשלישי על פי המועדים בהם התחייבה לשלמם. שנית נטען כי אין להוסיף לשווי הרכישה, את עלות ההתחייבויות הנוספות שנטלה על עצמה המערערת, אלא יש להגדירם כ"עבודות פיתוח", מכיוון שאלה טרם בוצעו ואף אין כל ודאות שתבוצענה.
.
ביהמ"ש העליון (מפי השופט י' דנציגר בהסכמת השופטים מ' מזוז וד' ברק-ארז) דחה את הערעור מהטעמים הבאים:
סוגיית הסיווג של עסקת מקרקעין – כעסקת מכר "רגילה" או לחילופין כעסקת מכר הכוללת רכיב של אשראי – לצורך ההכרעה בשאלה האם נדרש היוון במסגרת תשלום מס רכישה בגין העסקה לא נדונה במישרין על ידי בימ"ש העליון. יחד עם זאת, קיימת פסיקה בסוגיות משיקות, אשר ממנה ניתן להקיש לענייננו כי אין להסתמך על צורתה של העסקה – ולענייננו, קיומה של תמורה לתשלום לאחר יום המכירה – אלא יש להתחקות אחר מהותה.
אשר על כן, כדי לסווג עסקת מקרקעין ככזו הכוללת מרכיב מימוני לצורך שאלת ההיוון במסגרת שומת מס רכישה, יש להידרש תחילה לאומד דעת הצדדים כפי שזה בא לידי ביטוי בחוזה. ככל שהחוזה מלמד על כך שהקדמה או איחור בתשלום כרוכים בהוזלה או ייקור של התמורה – כפי שארע בו"ע (תל-אביב-יפו) 1289/01 בעניין המכון הגיאופיסי – הרי שלפנינו מרכיב מימוני. בהיעדר ביטוי מפורש לכך בחוזה, ברירת המחדל תהיה כי אין מדובר בעסקת אשראי, ושומת מס הרכישה תתבצע על בסיס נומינאלי. ברם, ברירת מחדל זו איננה בגדר "סוף פסוק", שכן הצדדים יוכלו לטעון כי נסיבות העסקה מלמדות על כך שכן קיים מרכיב מימוני. טענה שכזו תחייב בחינה פרטנית של המקרה לגופו, כפי שארע בו"ע (תל-אביב-יפו) 1305/04בעניין חכים. במסגרת בחינה זו יהיה מקום להתחשב, בין היתר, באופן רישום ודיווח הכנסות מימון על ידי מוכר הנכס; במשך דחיית מועד תשלום התמורה, וסבירותה של דחייה זו ביחס לטבעה של העסקה ועסקאות דומות לה; וביחס בין שווי השוק של הנכס לבין סך התמורה הנומינאלית המשולמת בעדו.
במקרה דנא, עיון בחוזה מלמד כי אין מדובר בעסקת אשראי. שכן, הצדדים לחוזה הרכישה התייחסו באופן מפורש לאפשרות הקדמת שני התשלומים המאוחרים אך לא ציינו כי הקדמת התשלומים המאוחרים תגרור הנחה מסוימת במחיר – ומכלל הן שומעים לאו. זאת ועוד, מדובר בהסכם מורכב בין צדדים מסחריים שממצה את כל הסכמות הצדדים, וסביר להניח שבבסיס ה"הטבה" הגלומה בהסדר התשלומים עמדה מערכת של אינטרסים ושיקולים שנלקחו בחשבון על ידי הצדדים עובר לחתימה. בנסיבות הללו, בהן מדובר בשחקנים מתוחכמים אשר "תפרו" חוזה למידותיה של עסקה ספציפית, בימ"ש זה לא ייטה להתערב בחוזה בדרך של יציקת תנאים בדיעבד – ודאי כאשר החוזה הינו מורכב ומפורט, וכאשר הפרשנות בה מצדד אחד הצדדים נעדרת עיגון בלשונו המפורשת של החוזה.
בהמשך לכך דן ביהמ"ש בשאלה הם ההתחייבות הנוספת שהומחתה למערערת לביצוע עבודות ציבוריות, הינה חלק מהתמורה. בהקשר זה עמד ביהמ"ש על ההתפתחות ההדרגתית של הפסיקה, מהכרעה הנשענת על סיווג סוג ההוצאות להכרעה המתמקדת בבדיקה פרטנית של כל מקרה ומקרה – האם מבחינת מהותה הכלכלית של העסקה העלויות הנוספות מהוות התקשרות נפרדת, או שמא מדובר בחלק אינטגראלי משוויה של הזכות במקרקעין. במידה ונמצא כי מבחינה מהותית אכן מדובר בעסקה כוללת אחת, יש להפעיל את "עקרון צירוף על התמורות" כדי להגיע לשווי רכישת הזכות במקרקעין כהגדרתה בחוק. במקרה דנא נקבע כי מדובר בעסקה אחת, ולכן בהתאם לעקרון צירוף כל התמורות העלויות הכרוכות בהתחייבות שהומחתה למערערת הינן חלק מ"שווי המכירה". מסקנה זו מתחייבת, מהגיונה הכלכלי של העסקה, ובשים לב לכך שבנסיבות המקרה אין מקום לפצל את העסקה לשתי עסקאות נפרדות.
ביהמ"ש מוסיף ומבהיר, כי היותן של ההתחייבויות עתידיות אין בה כדי לשנות מחבותה של המערערת בתשלום מס גם על רכיב זה, בהיותו חלק מסך התמורה. אולם, ומבלי לקבוע מסמרות, בתרחיש היפותטי שבו רכיב זה לא ישולם, תוכל המערערת לפנות למשיב בבקשה לתיקון שומה מכוח הוראות סעיף 85(א)(1) לחוק מיסוי מקרקעין. |
| חזרה למעלה |
|
| 2 [דיון פלילי] |
|
| בשפ 3444/15 פלוני נ' מדינת ישראל (עליון; ע' ברון; 31/05/15) - 8 ע' |
| עו"ד: נעימה חנאווי, מוסטפא יחיא |
גם אם ככלל בעבירות מסוג יידוי בקבוקי תבערה ואבנים יש להורות על מעצר עד תום ההליכים, גם לגבי קטינים, ביהמ"ש אינו פטור מלבחון את עניינו של הנאשם המסוים העומד לדין לפניו, במיוחד כשמדובר בקטין – ומקום שהנסיבות יצדיקו זאת, יראה בימ"ש באותו נאשם כחריג לכלל ויורה על שחרורו בתנאים שייקבע.
דיון פלילי – מעצר עד תום ההליכים – חלופת מעצר
דיון פלילי – מעצר – קטין
.
העורר, קטין, נעצר לאחר שנחשד בהשלכת בקבוק תבערה. בהמשך הוגש נגדו כתב אישום המייחס לו עבירות של חבלה בכוונה מחמירה וסיכון חיי אנשים במזיד בנתיב תחבורה. הערר הוא על החלטת ביהמ"ש המחוזי לנוער במסגרתה הורה ביהמ"ש על מעצר העורר עד תום ההליכים.
.
ביהמ"ש העליון קיבל את הערר בקבעו:
גם אם ככלל בעבירות מסוג יידוי בקבוקי תבערה ואבנים יש להורות על מעצר עד תום ההליכים, גם לגבי קטינים, ביהמ"ש אינו פטור מלבחון את עניינו של הנאשם המסוים העומד לדין לפניו, במיוחד כשמדובר בקטין – ומקום שהנסיבות יצדיקו זאת, יראה בימ"ש באותו נאשם כחריג לכלל ויורה על שחרורו בתנאים. קיים קושי לקבל את עמדת המשיבה לפיה באירועים מסוג זה, כשקיימת תשתית ראייתית לכאורית ומסוכנות מובנית, בשום מקרה לא תיבחן אפשרות לשחרר קטין לחלופה. שלילה על הסף ובאופן אפריורי של האפשרות להפיג מסוכנות של קטינים המואשמים בעבירות מסוג זה, משמעה שלעולם לא תיבחן חלופת מעצר בעניינם – וזאת בניגוד למושכלות יסוד בדיני מעצרים.
אכן, כתב האישום שהוגש נגד העורר עניינו באירוע שלא ניתן להפריז בחומרתו. וכפי שקבע בימ"ש לנוער, אכן קיימת תשתית ראייתית לכאורית נגד העורר, ומהמעשים החמורים המיוחסים לו נשקפת מסוכנות. עם זאת, יש ליתן משקל להצטברות של נסיבות חיוביות המצדיקות מתן אמון בעורר על דרך שחרורו לחלופת מעצר. זאת לנוכח גילו הצעיר; היעדר עבר פלילי; וכן תסקיר שירות המבחן החיובי עד מאוד ביחס לנכונות ההורים ולמסוגלותם לפקח עליו, כמו גם הבנתם את משמעות תפקיד הפיקוח והאחריות הכרוכה בכך – כשלצורך זה אף שכרו דירה המרוחקת ממקום ביצוע העבירה ומבית העורר. |
| חזרה למעלה |
|
| 3 [עונשין] |
|
| עפ 1892/15 אימן אבו מדיעם נ' מדינת ישראל (עליון; י' דנציגר, ד' ברק ארז, מ' מזוז; 31/05/15) - 7 ע' |
| עו"ד: שרית משגב, יוסי לין, ברכה וייס |
נדחה ערעור על העונש שהושת על המערערים בגין הרשעתם בביצוע עבירת חבלה חמורה בנסיבות מחמירות. נפסק כי יש להשית עונשים מרתיעים ומשמעותיים על מי שבוחרים בדרך האלימות, כי העונש אינו חמור יתר על המידה וכי ניתן משקל ראוי לכל השיקולים לקולא.
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: עבירות אלימות
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: שיקולים לקולה
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: התערבות ערכאת ערעור
עונשין – ענישה – תסקיר שירות מבחן
.
המערערים הורשעו בבימ"ש המחוזי, על פי הודאתם בעובדות כתב אישום מתוקן במסגרת הסדר טיעון, שלא כלל הסכמה לעניין העונש, בביצוע עבירת חבלה חמורה בנסיבות מחמירות. בימ"ש המחוזי גזר על כל אחד מהמערערים עונש זהה: 14 חודשי מאסר בפועל (בניכוי ימי מעצר); מאסר מותנה; ופיצוי למתלונן בסך 1,500 ש"ח. הערעור נסב על גזר הדין.
.
בית המשפט העליון (מפי השופט דנציגר ובהסכמת השופטים ברק-ארז ומזוז) דחה את הערעור ופסק כי:
כבר נפסק רבות אודות הצורך בהרתעת אלו המבקשים "לפתור סכסוכים" בדרך אלימה. יש להילחם בנגע האלימות שפשט בארץ ולהטיל עונשים מרתיעים ומשמעותיים על מי שבוחרים בדרך האלימות, בין אם הם עושים שימוש במקל ובין אם הם עושים שימוש בסכין או בכלי משחית אחר.
אף שיתכן כי מתחם העונש ההולם צריך היה להיות רחב יותר בנסיבות המקרה דנן (הועמד על תקופה שבין 14-24 חודשי מאסר), העונשים שהושתו על המערערים אינם חמורים יתר על המידה, זאת בהתחשב בכך שהשניים תקפו את המתלונן בצוותא חדא תוך שהם מכים בו באמצעות מקלות וגרמו לו לשברים רבים ולחבלות קשות. בגזר הדין ניתן משקל ראוי לכל השיקולים לקולא, ובהם הודייתם המהירה של המערערים במיוחס להם; העדר עבר פלילי ועבר מינורי, בעניינם של המערער 1 והמערער 2 בהתאמה, והסולחה שנערכה בין הצדדים. אין הצדקה להתערב בעונשים שנגזרו. אמנם, שירות המבחן המליץ להקל בעונש של המערערים ולהסתפק בעונשי מאסר שירוצו בדרך של עבודות שירות, אולם האמור בתסקיריו הינו בגדר המלצה בלבד ועל בימ"ש מוטלת החובה להפעיל את שיקול דעתו בהתחשב בכלל האינטרסים הרלבנטיים, וכך נעשה גם במקרה דנן. |
| חזרה למעלה |
|
| 4 [תכנון ובנייה] [מסים] [בתי-משפט] |
|
| ברמ 2049/15 פרדסי כפר ברנדייס בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה חדרה (עליון; ד' ברק ארז; 31/05/15) - 10 ע' |
| עו"ד: יורם חן, פטריק אלגז |
בסמכות ועדת ערר לפיצויים והיטל השבחה לקבוע כי יש למנות שמאי שלישי, מן הטעם שההחלטה למנות שני שמאים מלכתחילה הייתה פגומה; במקרים שבהם קיימים כמה חייבים בתשלום היטל השבחה בגין אותה חלקת מקרקעין, ככלל, יש עדיפות למינוי שמאי מכריע אחד באופן שימנע מראש מצב של שומות סותרות.
תכנון ובנייה –שמאי מכריע –מינויו
תכנון ובנייה –שמאי מכריע –התערבות ועדת הערר
תכנון ובנייה –ועדת ערר –סמכותה
תכנון ובנייה –פיצויים –שמאי מכריע
מסים –היטלים –היטל השבחה
בתי-משפט –רשות ערעור –כשהערכאה הראשונה היא טריבונל מינהלי
.
לשם קביעת היקפו של חיוב בהיטל השבחה בגין העברת זכויות במקרקעין מונו כמה שמאים מכריעים שבין שומותיהם קיימים פערים ניכרים. השאלה היא האם צדקה ועדת הערר לפיצויים והיטל השבחה (להלן: ועדת הערר) שהורתה על ביטול השומות השונות ועל מינוי של שמאי מכריע אחד, אשר השומה שיכין תשמש בסיס לחיוב בהיטל השבחה של כלל החייבים בתשלומו. בימ"ש לעניינים מינהליים קבע כי ראוי היה למנות שמאי מכריע אחד, ומכאן בקשת רשות הערעור.
.
בית המשפט העליון (השופטת ד' ברק-ארז) דחה את הבקשה ופסק כי:
רשות ערעור ב"גלגול שלישי" תינתן רק מקום בו מתעוררת שאלה כללית, החורגת מעניינם הקונקרטי של הצדדים, או כאשר קיים חשש לעיוות דין חמור. ככלל, כאשר מדובר בערעור על טריבונל מינהלי, יחולו אמות מידה דומות לאלו בכפוף למאפייני ההליך המינהלי. בין היתר יישקלו אופיו של הטריבונל, מידת מומחיותו ומידת הקרבה שבין מאפייני פעולתו לאלו של טריבונל שיפוטי. ככל שהדמיון בין הטריבונל המינהלי לערכאה שיפוטית רב יותר, וכן ככל שהוא נהנה ממומחיות או בנסיבות שבהן ההליך עבר "גלגולים" רבים יותר, הנטייה תהיה שלא לתת רשות ערעור. בענייננו, יש לשים לב למומחיות ולמאפיינים המעין-שיפוטיים של ועדת הערר ושל השמאי המכריע. זאת ועוד, נוכח מספר השומות המכריעות וההליכים אין ספק שהבקשה עברה עד כה מספר "גלגולים" לא מבוטל. המקרה דנן אינו מעלה שאלה עקרונית וכללית בדבר סמכות ועדת הערר. ועדת הערר בעלת סמכויות לדון בשאלות שאינן נמצאות בתחום סמכותו המקצועית של השמאי המכריע. מאז תיקון מס' 84 לחוק התכנון והבניה, לועדת הערר סמכות רחבה לדון לא רק בשאלות המשפטיות העולות מן השומה, אלא גם בשאלות השמאיות והעובדתיות העולות ממנה. ועדת הערר אף יכולה להתרשם מהשמאי המכריע, לשאול אותו שאלות או אף לזמן אותו לדיון בפניה.
בנסיבות המקרה, ועדת הערר עמדה על כך שבשתי השומות לא נפל פגם מהותי שאינו בר תיקון. עם זאת, בנסיבות המיוחדות שבהן מונו שני שמאים מכריעים לשם הערכת אותה השבחה וניתנו ביחס לכך שתי שומות שונות מיסודן, השאלה שהונחה בפני ועדת הערר לא נגעה רק לנכונות כל אחת מהשומות בפני עצמה, אלא לתקינות ההחלטה למנות כמה שמאים מכריעים ביחס לאותם מקרקעין. כלומר, השאלה נגעה גם להליך של קביעת החיובים בהיטל השבחה בכללותו. בנסיבות אלה, קביעת ועדת הערר כי יש למנות שמאי שלישי, מאחר שההחלטה למנות שני שמאים מלכתחילה הייתה פגומה, היא בגדר סמכותה. יתר על כן, אפילו טעתה ועדת הערר בהחלטתה, אין בכך על מנת להצדיק רשות ערעור. בנוסף, למבקשות לא ייגרם עיוות דין חמור אם החלטת בימ"ש המחוזי תישאר על כנה.
במקרים שבהם קיימים כמה חייבים בתשלום של היטל השבחה בגין אותה חלקת מקרקעין, ככלל, יש עדיפות למינוי שמאי מכריע אחד באופן שימנע מראש מצב של שומות סותרות. קיומן של שומות סותרות ביחס לאותם מקרקעין, לאותו מועד קובע ואף לאותם בעלי זכויות, במסגרת הליכים של שומה מכרעת, חותר תחת התכלית של שוויון בגביית תשלומי חובה, וממילא גם באמון הציבור בהליכים אלה, ולכן יש להימנע ממנו ככל הניתן. |
| חזרה למעלה |
|
| 5 [דיון אזרחי] [מכרזים] |
|
| עא 2929/15 מגנזי תשתיות בע"מ נ' החברה הכלכלית לפיתוח חולון בע"מ (עליון; ד' ברק ארז; 28/05/15) - 7 ע' |
| עו"ד: נועם שחם, אסף עזרתי, בני שפר, ניר נורדן |
אכן, נקיטה בערכים בלתי ריאליים במסגרת הצעה במכרז עשויה להיחשב לתכסיסנות, אך שאלה זו נדונה בשים לב למכלול נסיבות העניין; בקשה לסעד זמני בערעור הנסבה על החלטה שהתקבלה במכרז הקמה, אינה מתקבלת באופן אוטומטי; ללא האפשרות לפסיקת פיצויי קיום למשתתף במקרה בו בדיעבד מתברר כי היה צריך לזכות במכרז, יצטרך ביהמ"ש להתיר יותר את הרצועה בכל הנוגע לבקשות למתן סעדים זמניים בדיני מכרזים.
דיון אזרחי – סעדים זמניים – בערעור
מכרזים – הצעות – הצעה תכסיסנית
מכרזים – סעדים – פיצויים
.
המבקשת הגישה המרצת פתיחה נגד תוצאות מכרז לביצוע עבודות שיפוץ והרחבת תיאטרון שפרסמה המשיבה 1, בטענה שההצעה הזוכה (של המשיבה 2) הייתה תכסיסנית משנקבה במחיר לא ריאלי בגין אחד הפריטים. המרצת הפתיחה נדחתה, והמבקשת הגישה ערעור על פסק הדין. ההחלטה דנא עניינה בקשה למתן סעד זמני, המורה למשיבות 1-2 להימנע מליישם את ההתקשרות עליה נסב המכרז.
.
ביהמ"ש העליון דחה את הבקשה בקבעו:
בקשה למתן סעד זמני בערעור נבחנת לאורם של שני שיקולים מצטברים: סיכויי הערעור ומאזן הנוחות. המבקשת לא הצליחה להראות ששני שיקולים אלה נוטים לעברה.
אשר לסיכויי הערעור. בפסיקת בימ"ש זה אכן נקבע כי נקיטה בערכים בלתי ריאליים במסגרת הצעה במכרז עשויה להיחשב לתכסיסנות המפרה את חובות ההגינות והשוויון של דיני המכרזים. עם זאת, במקרים בהם נדונה שאלה זו עד כה, נדונה שאלת התכסיסנות בשים לב למכלול נסיבות העניין, ובכלל זה חלקם ומשקלם של הפריטים שהוערכו במחיר לא ריאלי. על כן, לא ניתן לקבוע בשלב זה באופן ברור כי סיכויי הערעור שוקלים לטובת המבקשת (כשם שלא ניתן בשלב זה לקבוע אחרת).
אף מאזן הנוחות אינו נוטה לעבר המבקשת. אכן, שיקול חשוב התומך בבקשה הוא שהיא נסבה על מכרז הקמה, להבדיל ממכרז להפעלת שירות או תפעול בו ניתן להעביר את הזכייה בנקל מנותן שירות אחד לאחר, אם מתקבל הערעור. עם זאת, גם בקשה הנסבה על החלטה בעניין מכרז הקמה אינה מתקבלת באופן "אוטומטי", ותמיד יש לבחון את מכלול נסיבות העניין. בענייננו, עיכוב ביצוע הזכייה צפוי להשלכות לא פשוטות – מבחינת הזוכה, ומבחינת האינטרס הציבורי. כשניתן להצביע על שיקולי נוחות לכאן ולכאן, צריך לגבור הכלל הנותן עדיפות למי שפסק הדין בערכאה הדיונית ניתן לטובתו.
יוער, כי מקרה מסוג זה מדגים את החשיבות הנודעת להכרה באפשרות לפסוק פיצויי קיום למשתתף במכרז במקרה בו בדיעבד מתברר כי היה צריך לזכות במכרז – ובמסגרת ההליכים המשפטיים שנסבו על ההחלטות שהתקבלו במכרז לא ניתן צו המונע את ביצוע ההתקשרות. ללא האפשרות לפסיקת פיצויי קיום, יצטרך ביהמ"ש להתיר יותר את הרצועה בכל הנוגע לבקשות למתן סעדים זמניים בדיני מכרזים, על מנת למנוע מצב שבו משתתף שזכייתו נשללה ממנו שלא כדין יישאר קרח מכאן ומכאן. |
| חזרה למעלה |
|
| 6 [עבודה] [תגמולים] |
|
| בגץ 3635/15 רבקה מימון נ' בית הדין הארצי לעבודה ירושלים (עליון; י' דנציגר, ד' ברק ארז, מ' מזוז; 28/05/15) - 6 ע' |
| עו"ד: סימונה גולדמן מימון |
בסוגיה מסוימת היא ידועה ואינה שנויה במחלוקת, וכל עוד השאלה היחידה המתעוררת בעתירה היא האופן בו יישמו בתי הדין לעבודה הלכה זו בנסיבותיו של מקרה קונקרטי והגיעו לתוצאות שונות – אזי ככלל אין מקום שבג"ץ יידרש לעניין.
עבודה – בית-הדין הארצי לעבודה – התערבות בגץ
תגמולים – נפגעי פעולות איבה – קשר סיבתי
.
העותרת הגישה ערעור לביה"ד האזורי לעבודה על החלטת הועדה הרפואית לעררים לפיה אין קש"ס בין מצב ברכה השמאלית של העותרת לבין אירוע האיבה בו נפגעה. בפסק דינו קיבל ביה"ד האזורי את הערעור. המל"ל הגיש בר"ע על פסק דינו של ביה"ד האזורי. ביה"ד הארצי דן בבקשה כבערעור, וקיבל את הערעור. מכאן העתירה.
.
ביהמ"ש העליון בשבתו כבג"ץ דחה את העתירה על הסף בקבעו:
הלכה ידועה ומושרשת היא כי בג"ץ אינו יושב כערכאת ערעור על פסקי הדין של ביה"ד הארצי לעבודה. רק במקרים חריגים ביותר יראה בימ"ש זה לנכון להתערב בפסקי דין של ביה"ד הארצי, וזאת בהתקיים שני תנאים מצטברים: א. כי נפלה בפסק הדין טעות משפטית מהותית; ב. כי שיקולי צדק מחייבים התערבות של בימ"ש זה בנסיבות העניין. הלכה זו מבוססת על קביעת המחוקק בדבר הסמכות והמקצועיות הייחודית של בתי הדין לעבודה. לא נמצא כי המקרה הנדון הינו מקרה חריג בו מתקיימים שני התנאים האמורים, באופן המצדיק התערבותו הנדירה של בימ"ש זה בפסק דינו של ביה"ד הארצי.
ביה"ד הארצי יישם על נסיבותיו הקונקרטיות של המקרה דנן את ההלכה העקרונית המושרשת בפסיקת בתי הדין לעבודה, לפיה אין מאפשרים לנפגע להעלות שוב ושוב לפני הועדות הרפואיות את שאלת קיומו של קש"ס בין נכות לבין תאונה או אירוע איבה, ככל שקיימת קביעה סופית קודמת של ועדה רפואית קודמת בעניין זה. העותרת אינה חולקת על הלכה עקרונית זו, אלא רק על האופן בו יושמה הלכה זו על נסיבותיה שלה, בשים לב לתוצאות ההפוכות אליהן הגיעו ביה"ד הארצי וביה"ד האזורי.
אכן, בבואו ליישם את ההלכה הנוהגת על עובדות המקרה דנן הגיע ביה"ד הארצי לתוצאה שונה מזו שאליה הגיע ביה"ד האזורי, אך ברי כי עובדה זו לבדה אינה מובילה אוטומטית למסקנה שמדובר בטעות משפטית מהותית או שנדרשת התערבות של בג"ץ משיקולי צדק. לכל היותר ניתן להסיק מכך כי בפסק דינה של אחת משתי הערכאות נפלה טעות ביישום הדין, וטעות כזו לא תצדיק, ככלל, התערבות של בימ"ש זה. ממילא ברור כי אם הלכה בסוגיה מסוימת היא ידועה ואינה שנויה במחלוקת, וכל עוד השאלה היחידה המתעוררת בעתירה היא האופן בו יישמו בתי הדין לעבודה הלכה זו בנסיבות של מקרה קונקרטי והגיעו לתוצאות שונות, אזי ככלל אין מקום שבימ"ש זה יקיים דיון נוסף בעניין. |
| חזרה למעלה |
|
| 7 [עונשין] |
|
| עפ 5309/14 פלוני נ' מדינת ישראל (עליון; י' דנציגר, ד' ברק ארז, מ' מזוז; 28/05/15) - 5 ע' |
| עו"ד: יעל ביטון, ניר זנו, זהבה קרן, ברק זיו אור, שלומית מרדר |
אכן, ביהמ"ש רשאי להעניק בכורה לשיקולי שיקום בבואו לקבוע את העונש ההולם, ואכן ניכר כי המערער עבר כברת דרך משמעותית במסגרת ההליך הטיפולי בו השתלב. ואולם, לצד זאת עומדת הפגיעה הקשה שגרם המערער למתלונן בעטיו של ויכוח סתמי. משכך, העונש הראוי וההולם מצדיק מאסר מאחורי סורג ובריח, הגם שקצר באורכו מזה שנקבע ע"י ביהמ"ש המחוזי.
עונשין – ענישה – שיקולי ענישה
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: עבירות אלימות
.
המערער הורשע, ע"פ הודאתו, בביצוע עבירה של חבלה בכוונה מחמירה, וביהמ"ש המחוזי לנוער השית עליו 30 חודשי מאסר בפועל ועונשים נוספים. בערעורו עותר המערער לאמץ את המלצת שירות המבחן להשית עליו ענישה שיקומית.
.
ביהמ"ש העליון קיבל את הערעור כך שקוצרה תקופת המאסר:
אכן, ביהמ"ש רשאי להעניק בכורה לשיקולי שיקום בבואו לקבוע את העונש ההולם, ואכן ניכר כי המערער עבר כברת דרך משמעותית במסגרת ההליך הטיפולי המורכב בו הוא השתלב. ואולם, לצד זאת עומדת הפגיעה הקשה שגרם המערער למתלונן בעטיו של ויכוח סתמי – שהובילה לאשפוז, לניתוח ולאשפוז נוסף – פגיעה שהשלכותיה על חייו של המתלונן ממשיות ומוחשיות גם כיום.
משכך, לא נמצא לקבל את עתירת המערער להשית עליו עונש מאסר קצר שירוצה בעבודות שירות. העונש הראוי וההולם את העבירה שבוצעה, את נסיבות ביצועה ואת הנזק שהסבה למתלונן מצדיק מאסר מאחורי סורג ובריח, הגם שקצר באורכו מזה שנקבע ע"י ביהמ"ש המחוזי. בהתחשב בעובדה שהמערער היה קטין בעת ביצוע העבירה (גם אם על סף בגירות), בקשייו האישיים, בהליך הטיפולי המשמעותי שעבר ובהמלצות שירות המבחן לנוער – הוחלט לקצר את עונש המאסר בפועל ל-17 חודשים. גם בכך הולך ביהמ"ש כברת דרך ארוכה לעבר המערער, בשים לב לחומרה הבסיסית של העבירה. |
| חזרה למעלה |
|
| 8 [דיון אזרחי] |
|
| רעא 2205/15 ג'ראיסי נביל נ' מרואן זיבק (עליון; מ' מזוז; 28/05/15) - 4 ע' |
| עו"ד: נקולא בולוס |
טענות המבקשים לא מגלות כל שאלה חוקתית או ציבורית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים להליך, ולא נמצא שנגרם להם עיוות דין המצדיק התערבות; גם כשערכאת הערעור מנמקת הכרעתה באופן מצומצם, הדבר לא מהווה עילה למתן רשות ערעור.
דיון אזרחי – בקשת רשות ערעור – דחייתה
.
המשיבים הגישו לבימ"ש השלום תביעה נגד המבקשים, בעילות של עשיית עושר ולא במשפט והפרת חוק עוולות מסחריות. תביעתם התקבלה, לאחר שנקבע שהמבקשים ניצלו את משאבי המשיבים בדרך של קבלת שירותים מעובדיהם וע"י שימוש חינם בתכנות המחשב שלהם, והפיקו מכך רווחים נכבדים. תוצאה זו אושרה ע"י ביהמ"ש המחוזי, שדחה פה אחד את ערעורם של המבקשים. מכאן הבר"ע.
.
ביהמ"ש העליון דחה את הבקשה בקבעו:
טענות המבקשים לא מגלות כל שאלה חוקתית או ציבורית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים להליך, ולא נמצא שנגרם להם עיוות דין המצדיק התערבות.
נדבך מרכזי אחד של הבקשה נוגע לטענות סף לגבי שיהוי, התיישנות והשתק פלוגתא. טענות אלה נדונו ונדחו במפורש ע"י שתי הערכאות קמא. לא נמצא טעם המצדיק הידרשות להן פעם נוספת. יודגש שגם כשערכאת הערעור מנמקת הכרעתה באופן מצומצם, הדבר לא מהווה עילה למתן רשות ערעור.
גם באשר לפן השני עליו מבוססת הבקשה, והוא טענות לגבי עילת עשיית עושר ולא במשפט, לא נמצא כי נפל פגם מהותי ביישום הדין ע"י הערכאות דלמטה המצדיק מתן רשות ערעור. על עקרונות החלת הפטור מחובת השבה לפי סעיף 2 לחוק עשיית עושר ולא במשפט ראו ע"א 8728/07 ודנ"א 7398/09. |
| חזרה למעלה |
|
| 9 [מקרקעין] [קניין] [חוזים] |
|
| עא 643/14 מנהל העיזבון יחזקאל שבו נ' ג'ורג' יוסף ג'ראיסי (עליון; א' חיות, ע' פוגלמן, י' עמית; 27/05/15) - 12 ע' |
| עו"ד: שלמה סירקיס, תמי אבשלום, הילה סעד, ניר רבר |
בימ"ש עמד על פרשנות הסכם לשיתוף פעולה עסקי שנחתם בין המנוח, שעזבונו הוא המערער, לבין משיב 1, ופסק כי הזכויות שהוקנו למנוח לפי ההסכם הן זכויות כספיות לקבלת 30% מההכנסות הצפויות למשיב מן המקרקעין נשוא ההסכם ולא קנייניות, ולפיכך ממילא אין צורך להגן על זכויותיו אלה, או על צדדים שלישיים מפניהן באמצעות הערת אזהרה.
מקרקעין – זכויות במקרקעין – היעדרן
קניין – מקרקעין – הערת אזהרה
חוזים – פרשנות – כללי פרשנות
חוזים – פרשנות – אומד-דעת הצדדים
.
בין משיבה 2, בעלים רשום של מקרקעין, למשיב 1 (להלן: המשיב) נכרת הסכם שכירות של המקרקעין למשיב למשך 8 שנים. מר שבו ז"ל, שעזבונו הוא המערער (להלן: המנוח), החזיק בקרקע הגובלת במקרקעין. בהמשך נחתם בין המשיב למנוח הסכם לשיתוף עסקי במקרקעין (להלן: ההסכם) בניצול הזכויות הנתונות למשיב לפי הסכם השכירות וחלוקת הרווחים. במסגרת תביעת המשיב לבימ"ש המחוזי הגיעו המשיב, משיבה 2 ומשיבה 3, חברה שהתעתדה להקים פרויקט בניה במקרקעין, להסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין, ומכוחו אף נרשמה הערת אזהרה במקרקעין לטובת המשיב (להלן: הסכם הפשרה). לאחר פטירת המנוח פנה בנו אל המשיב בשם עזבונו בדרישה להכיר בזכות יורשי המנוח לקבל 30% מתוך 5 הדירות שהמשיב אמור לקבל במסגרת הסכם הפשרה (להלן: הדירות), מכוח ההסכם, ולרשום במקרקעין הערת אזהרה לטובת עזבון המנוח. המשיב סירב. לפיכך פנה המערער לבימ"ש המחוזי. בימ"ש המחוזי קבע כי ההסכם מעניק למערער זכות לקבלת 30% מן ההכנסות הצפויות למשיב מן המקרקעין, אך לא זכויות בדירות עצמן, וכי אין מקום לרשום הערת אזהרה לטובת המערער. מכאן הערעור.
.
בית המשפט העליון (מפי השופטת חיות ובהסכמת השופטים פוגלמן ועמית) דחה את הערעור ופסק כי:
אין עוד חולק כי למערער קמה, מכוח ההסכם, זכות לקבלת חלקו מתוך מה שקיבל המשיב. לפיכך הדיון התמקד בשאלה האם ההסכם מעניק למערער זכות קניינית, היינו זכאות ל-30% מזכויות הבעלות בדירות להן זכאי המשיב מכוח הסכם הפשרה, כטענת המערער, או זכות לתמורה כספית בשיעור של 30% מן ההכנסות שיצמחו למשיב מכוחה של זכות הבעלות בדירות, כפי שפסק בימ"ש קמא. על מנת להכריע במחלוקת זו ציין בימ"ש כי על הפרשן להתחקות אחר אומד דעתם הסובייקטיבי ואחר המטרות, היעדים, האינטרסים, והתכנית שהצדדים ביקשו במשותף להגשים וכי לצורך כך יש להידרש בראש ובראשונה ללשון החוזה. בימ"ש פסק כי קביעת בימ"ש קמא לפיה יש לפרש את ההסכם ככזה המעניק למערער, בנסיבות שנוצרו, את הזכות לקבלת 30% מן ההכנסות שיופקו מן הדירות לאחר ניכוי ההוצאות, מתיישבת עם לשון ההסכם, תואמת את אומד דעת הצדדים בעת כריתתו וכן את התנהגות המנוח ובנו לאחר ההתקשרות בהסכם. לפיכך, הזכויות שהוקנו למנוח על פי ההסכם הן כספיות ולא קנייניות, כפי שקבע בימ"ש קמא.
בהינתן המסקנה האמורה, התייתר הדיון בטענת המערער לפיה הוא זכאי לרשום הערת אזהרה לטובתו בגין חלקו הנטען בדירות. בהקשר זה, בימ"ש ציין כי סעיף 126(א) לחוק המקרקעין מעניק למי שהתחייב לבצע עסקה במקרקעין או למי שזכאי לפי ההתחייבות, זכות לרשום הערת אזהרה, וכי סעיף 127 לחוק הנ"ל אוסר על רישום עסקה הסותרת את ההערה שנרשמה. במקרה זה, משנקבע כי אין בידי המערער, מכוח ההסכם, התחייבות לעסקה במקרקעין, אלא זכות כספית בלבד לקבלת נתח מן ההכנסות הצפויות מהדירות, ממילא אין כל צורך להגן על זכויותיו אלה, או על צדדים שלישיים מפניהן באמצעות מוסד הערת האזהרה. עם זאת, במישור היחסים שבין המשיב למערער, צוין כי ככל שהמשיב יתקשר בעסקה למכירה או להשכרה של איזה מהדירות, עשויה לקום חובה המוטלת על
המשיב ליידע את המערער על דבר ההתקשרות בעסקה כזו ועל תנאיה, כמי שזכאי לקבלת 30% מן ההכנסות הצפויות ממנה לפי ההסכם. |
| חזרה למעלה |
|
| עבודה אזורי |
| 10 [עבודה] |
|
| סעש (ת"א) 20096-09-13 מורן סמרה נ' קבוצת פיטרו הכט בע"מ (עבודה; רוית צדיק, נ.צ.: ר' וייס; 21/05/15) - 24 ע' |
| עו"ד: עידו שיפוני, ליאור אלנקווה |
ביה"ד פסק כי התובעת פוטרה מעבודתה בנתבעת. יחד עם זאת, התובעת לא פוטרה ולא הופלתה מחמת הריונה אלא מחמת התנהלותה. לפיכך נדחתה תביעת התובעת לפיצוי ממוני בגין הפסד השתכרות ודמי לידה, ופיצוי לא ממוני לפי חוק שוויון הזדמנויות בעבודה.
עבודה – שוויון הזדמנויות בעבודה – נשים בהריון
עבודה – שוויון הזדמנויות בעבודה – היעדר אפליה
.
התובעת הועסקה אצל נתבעת 1 (להלן: הנתבעת) כנציגת מכירות משך כ-4 חודשים. נתבע 2 (להלן: הנתבע), משמש כמנהל וכדירקטור הנתבעת. בתביעה נטען כי התובעת פוטרה מחמת הריונה. התובעת עתרה לפיצוי כספי בגין הפסד השתכרות ודמי לידה וכן פיצוי בגין נזק לא ממוני בהתאם לחוק שוויון הזדמנויות בעבודה. הדיון נסב אודות השאלות: האם התובעת התפטרה או פוטרה; ככל שהתובעת פוטרה, האם פיטוריה נבעו מהריונה.
.
בית הדין האזורי לעבודה (השופטת ר' צדיק ונציג הציבור ר' וייס) דחה את התביעה ופסק כי:
אשר לנסיבות סיום יחסי העבודה, הלכה היא כי פיטורים או התפטרות הם אקט חד צדדי של צד לחוזה עבודה בו הוא מביא לידיעת הצד שכנגד בצורה ברורה את כוונתו להביא לניתוק יחסי העבודה בין הצדדים. משבאים לפסוק בשאלה מי הביא את היחסים בין העובד והמעביד לידי גמר, יש לתת את הדעת למכלול העובדות הרלבנטיות ומהן להסיק את המסקנה, ואין ללמוד מקטע הדברים אלא מהתמונה כולה. מעשי המפטר קובעים אם הוא פיטר ומעשי המתפטר קובעים אם הוא התפטר; כיצד יראהו הצד השני או כיצד יחשב בעיניו של הצד השני הוא חסר משמעות ונפקות. בעת הכרעה מי מהצדדים רצה להביא את היחסים לידי סיום, יש לבחון, בין היתר, למי מהצדדים הייתה מוטיבציה להביא לניתוק יחסי העבודה. יש לבחון לא רק מי יזם את ניתוק יחסי העבודה, אלא גם מי היה הצד המעוניין בניתוקם. לעיתים נגרר הצד היוזם את הפסקת העבודה בפעולתו אחר התנהגות הצד המעוניין בכך. במקרים כאלה, ייתכן כי מה שנראה על פניו כהתנהגות המלמדת על התפטרות הוא למעשה פיטורים, או ההיפך.
ביה"ד בחן את מעשיו של כל צד והתנהגותו במישור הכרונולוגי האחרון של יחסי העבודה ופסק כי החלטת הנתבעת היא שהיוותה את החוליה האחרונה במסכת העובדתית של סיום עבודת התובעת, ובהתאמה הנתבעת היא שהחליטה על פיטורי התובעת. ביה"ד ציין כי הודעה ששלחה התובעת כשבוע לפני סיום יחסי העבודה מהווה מכתב התפטרות, כך שהתובעת היא שהעלתה את סיום יחסי עבודתה על הפרק, כאשר המוטיבציה לעשות כן הייתה שלה. ואולם, בהמשך נערכה פגישה בין הצדדים בה לא קיבלו הנתבעים את ההתפטרות, אלא שמרו לעצמם את זכות ההחלטה הסופית לאחר ביצוע בירור. התובעת המשיכה לעבוד בנתבעת לאחר הפגישה האמורה במשך תקופת ההודעה המוקדמת ונדרשה להמשיך לעבוד גם לאחר סיומה והמתינה להחלטת הנתבעת. רק שבוע לאחר מועד מכתבה של התובעת, הודע לתובעת כי התפטרותה מתקבלת. לפיכך, הנתבעת היא שהייתה מעוניינת להביא את מערכת היחסים לסיומה. לאור כל האמור, התובעת פוטרה מעבודתה.
אשר לשאלה האם התובעת פוטרה מחמת הריונה, מאחר והתובעת עבדה בנתבעת תקופה קצרה רלבנטיות לענייננו הוראות חוק שוויון הזדמנויות בעבודה. בקשר לפיטורים מהעבודה, על מנת שנטל ההוכחה יעבור למעביד, על העובד להביא "ראשית ראיה" לכך שהחלטת המעביד הייתה נגועה בהפליה פסולה. אין צורך בהוכחה פוזיטיבית של טענת ההפליה אלא די בכך שהעובד יראה שלא הייתה עילה ברורה לפיטוריו לפי התנהגותו או מעשיו; במקרה זה התובעת לא הוכיחה כי לא היה בהתנהגותה ובמעשיה סיבה לפיטוריה. נהפוך הוא. התנהגותה ומעשיה הם שהובילו לסיום עבודתה; הנתבע לא ידע על הריונה של התובעת עד למועד שיחתו האחרונה עימה. מכאן, שאין רלבנטיות להריונה של התובעת לעניין החלטת הנתבע. מכל האמור עולה כי התובעת לא פוטרה ולא הופלתה מחמת הריונה. בהתאם, אין התובעת זכאית לסעד מכוח חוק שוויון ההזדמנויות ואף לא מכוח עקרון תום הלב; התביעה כנגד הנתבע נדחתה, הן נוכח דחיית התביעה נגד הנתבעת, והן מחמת היעדר סמכות והיעדר יריבות. |
| חזרה למעלה |
|
| 11 [עבודה] |
|
| תצ (י-ם) 47080-10-12 אלון בן חיים נ' רשתות תאורה בע"מ (עבודה; אייל אברהמי, נ.צ.: ש' גולדברג, פ' כנעני; 20/05/15) - 16 ע' |
| עו"ד: אחוה פודים, גלעד יורה, דנה אמיר, אבישי כהן, ירון רייטר |
נדחתה בקשת המבקש לאישור תביעה כתובענה ייצוגית. נפסק, כי ככל שנדרש בירור עובדתי מעמיק יחסית מחד גיסא ומאידך גיסא מדובר בסכומים גבוהים יחסית, תגבר הנטייה שלא לאפשר הגשת התובענה הייצוגית חלף דיון פרטני בתביעות אישיות.
עבודה – תובענה ייצוגית – תנאים לאישורה
עבודה – שכר עבודה – תוספת
.
המבקש הגיש בקשה לאישור התביעה כתובענה ייצוגית. הקבוצה המבוקשת בתובענה הייצוגית היא קבוצת עובדי המשיבה ששולם להם רכיב "בונוס ל.פ.". לטענת המבקש המשיבה לא הביאה בחשבון את רכיב הבונוס בעת חישוב שכרם של עובדיה לעניין תשלום זכויותיהם.
.
בית הדין לעבודה מפי השופט א. אברהמי ונציגי הציבור ש. גולדברג ו- פ. כנעני פסק כלהלן:
השאלה המשפטית והעובדתית העומדת לדיון בבסיס התובענה הייצוגית שהגשתה מבוקשת, היא שאלת פיקטיביות רכיב הבונוס, שנרשם בתלושי השכר "בונוס ל.פ.".
על מנת שסכום המשתלם כשכר עבודה יהווה "תוספת" ולא חלק מהשכר הכולל המשמש לחישוב פיצויי פיטורים, צריך שהתשלום יהיה מותנה בתנאי או במצב, כך שאם אין מתקיים התנאי או משתנה המצב – חדל התשלום. הבחינה אם מדובר בשכר או ברכיב עמלה או בונוס תיעשה לפי מהות הרכיב ולא לפי כינויו.
במקרה זה, לא הוכח ברמת ההוכחה הנדרשת שקיימת אפשרות סבירה שהשאלה תוכרע לטובת חברי הקבוצה. משלא הוכחו באופן הנדרש קיומה של קבוצה ושל אפשרות סבירה לקבלת התביעה, אין מקום לאפשר ניהול התביעה כייצוגית.
בבואנו לבחון אם תובענה ייצוגית היא הדרך היעילה וההוגנת לדיון בסוגיה, יש ליתן את הדעת על אופיו של כלי זה והתאמתו לסוגיות מתחום דיני העבודה. ככל שנדרש בירור עובדתי מעמיק יחסית מחד גיסא ומאידך גיסא מדובר בסכומים גבוהים יחסית, תגבר הנטייה שלא לאפשר הגשת התובענה הייצוגית חלף דיון פרטני בתביעות אישיות.
בענייננו, יש שונות וגיוון רב בקבוצות ובנתונים שיש לבחון במסגרת החישובים המורכבים לבחינת הזכאות הנטענת להפרשי השכר וההפרשות ששולמו בחסר. השונות המשמעותית מהווה אף היא שיקול שלא לאשר התובענה הייצוגית, שכן דרך זו לא תהיה יעילה או הוגנת אלא מסורבלת וארוכה יותר מבירור פרטני וממוקד. |
| חזרה למעלה |
|
| 12 [בתי-משפט] |
|
| סעש (ב"ש) 25988-03-14 חאלד אל עוברה נ' עירית רהט (עבודה; יוחנן כהן; 04/05/15) - 11 ע' |
| עו"ד: ליאור מרקוביץ, שרון שטיין |
התנהגות המשיבה הייתה בניגוד לפסקי דין אשר הורו על השבת המבקש לתפקידו במשיבה, ובכך ביזתה המשיבה את ביה"ד. על המשיבה הושת קנס בסך 25,000 ₪ בגין ביזוי ביה"ד; נקבע כי עליה להשיב את המבקש לתפקידו כפי שהיה ערב פיטוריו, בתוך 3 ימים וכי בגין כל יום איחור תיקנס; קנס על תנאי ותשלום הוצאות לדוגמא למבקש.
בתי-משפט – ביזיון בית-המשפט – אי-קיום פסק-דין
בתי-משפט – ביזיון בית-המשפט – אי-ציות לצו
בתי-משפט – ביזיון בית-המשפט – קנס
בתי-משפט – ביזיון בית-המשפט – מהות ההליך
בתי-משפט – ביזיון בית-המשפט – כפיית ציות
.
עסקינן בבקשה להשית על המשיבה סנקציות לפי פקודת בזיון בית המשפט (להלן: הפקודה), לשם אכיפת פסק דין בו הורה ביה"ד למשיבה על השבת המבקש לתפקידו כמנהל בית העיריה, על כל תנאיו וסמכויותיו. ערעור על פסק הדין נדחה בביה"ד הארצי.
.
בית הדין האזורי לעבודה (השופט י' כהן) קיבל את הבקשה ופסק כי:
הליכים לפי הפקודה הם בעלי אופי מעין פלילי ובעלי היבטים ציבוריים. אין מדובר רק בעניינו של בעל הדין שנפגע מהפרת צוויו של ביה"ד, אלא גם בעניין הציבורי הקיים בכיבוד החלטות ופסקי דין של ביה"ד. באשר לרף ההוכחה הנדרש ליסוד העובדתי של הבזיון, על ביה"ד לבחון כיצד היה מבין אדם
סביר את הצו אשר הפרתו נבחנת והאם הוכחה הפרתו. באשר ליסוד הנפשי, אין צורך להוכיח יסוד נפשי מיוחד ודי בעצימת עיניים, ואף רשלנות, לעובדה כי צו של ביה"ד הופר.
בענייננו היסוד העובדתי הנדרש התקיים והמבקש, אף שהושב לעבודתו דה-יורה, לא הושב לתפקידו דה-פקטו. מהמבקש ניטלו סמכויות שהיו בידיו עובר לפיטוריו, והושמו עליו מגבלות בגישה לכלים ואמצעים לצורך ביצוע עבודתו, ללא כל הצדקה. המשיבה עושה ככל שעולה על ידה על מנת להערים קשיים על המבקש ומונעת ממנו את ביצוע תפקידו ואף הודיעה לו כי אין בדעתה להשיבו למשרתו, שעה שלא תיקצבה אותה ואין בדעתו לתקצבה, ואף לא הקצתה לו משרד. הוכח כי נעשו מאמצים מכוונים להתנכל ולהשפיל את המבקש, וממילא הוכח היסוד הנפשי הנדרש. גורם כלשהו במשיבה ביקש לפגוע במבקש וליתן לו תחושה שהוא לא יחזור לעבודה, על אפו וחמתו של ביה"ד. לכך נדרשת כוונת מכוון וברי כי אותו גורם ידע על פסקי הדין של ביה"ד האזורי והארצי, והתכוון להפר אותם. התנהגות המשיבה הייתה בניגוד לפסק דינו של ביה"ד, ובכך ביזתה אותו. משרת המבקש אושרה על ידי משרד הפנים, ותוקצבה על ידי מכרז משך מספר שנים, עובר לפיטורי המבקש, ולכן ביטולה נעשה שלא כדין. על כן, התנהגות המשיבה, שהצהירה כי לא פעלה לתקצוב המשרה ואין בכוונתה לפעול לתקצובה, חותרת תחת הוראות פסקי הדין ומתקיימים בה היסוד ההתנהגותי הנדרש לצורך ביסוס טענת הבזיון גם ברכיב זה.
התנהלות המשיבה, מלבד הסבל שגרמה למבקש, ביזתה את בתי הדין ואת פסקי דינם. עקרונות שלטון החוק מחייבים ציות לצווי בית הדין, אף אם אין הם נושאים חן בעיני מי מהצדדים, שאחרת נקלע לאנרכיה; לא ניתן לעבור לסדר היום במצב בו רשות ציבורית מפרה ברגל גסה את פסקי הדין של ביה"ד האזורי והארצי והדבר יבוא לידי ביטוי בסנקציות הבאות: קנס בסך 25,000 ₪ בגין ביזוי ביה"ד; השבת המבקש לתפקידו תוך העמדת משרד לשימושו וכל אמצעי מקצועי ומנהלי, כפי שהיה ערב פיטוריו, בתוך 3 ימים. לא תעשה כן, יושת עליה קנס בסך 1,000 ₪ בגין כל יום איחור; קנס על תנאי על המשיבה ועל כל בעל תפקיד בה בסך 25,000 ₪, שיופעל בכל מקרה בו יופר פסק הדין; תשלום הוצאות לדוגמא לטובת המבקש בסך של 20,000 ₪. |
| חזרה למעלה |
|
| 13 [עבודה] |
|
| דט (ת"א) 32158-10-12 לשכת המסחר תל אביב נ' פאל ווינטק מערכות בע"מ (עבודה; מיכל לויט; 29/04/15) - 9 ע' |
| עו"ד: דוד בכור, יסידור שוורצמן |
התובעת, ארגון מעבידים יציג בענפי היבוא, היצוא, המסחר והשירותים, שהינו צד להסכמים הקיבוציים הכלליים בדבר תוספת יוקר ו/או הכנסות מינימום וכן להסכמים קיבוציים כלליים שבין איגוד לשכות המסחר לבין ההסתדרות, שהוראותיהם הורחבו בצווי הרחבה, לא הוכיחה את תחולת צווי ההרחבה על הנתבעת, ומשכך תביעתה לתשלום דמי טיפול ארגוני מקצועי, נדחתה.
עבודה – איגודים מקצועיים – דמי טיפול ארגוני מקצועי
.
התובעת הינה ארגון מעבידים יציג בענפי היבוא, היצוא, המסחר והשירותים. התובעת הינה צד להסכמים הקיבוציים הכלליים בדבר תוספת יוקר ו/או הכנסות מינימום וכן להסכמים קיבוציים כלליים שבין איגוד לשכות המסחר לבין ההסתדרות, שהוראותיהם הורחבו בצווי הרחבה. התובעת הגישה את התביעה דנן כנגד הנתבעת, לתשלום דמי טיפול ארגוני מקצועי.
.
בית הדין האזורי לעבודה (השופטת הבכירה מ' לויט) דחה את התביעה ופסק כי:
בהתאם לסעיף 33ז' לחוק הסכמים קיבוציים, רשאי ארגון מעבידים, החתום על הסכם קיבוצי כללי שהורחב בצו הרחבה, לגבות ממעסיק שחל עליו צו ההרחבה, דמי טיפול ארגוני-מקצועי בהתאם לקבוע בתקנות הסכמים קיבוציים (תשלום דמי טיפול ארגוני-מקצועי לארגון מעבידים). על פי הדין, תחולתו של הסכם קיבוצי או צו הרחבה תקבע בהתאם לעיקר עיסוקו של בית העסק. שאלת תחולתו של צו הרחבה היא שאלה שבעובדה המשולבת בקביעה משפטית לגבי סיווג עסקו של המעביד. כאשר קיים ספק אמיתי בעניין תחולתו של צו הרחבה, יש לבחון את מכלול העניין ולתת משקל גם לפעילות העיקרית במפעלו של המעביד. הנטל להוכחת תחולתו של הסכם קיבוצי או צו הרחבה, מוטל על הטוען לחלותו.
התובעת הינה חברה בלשכת התיאום של הארגונים הכלכליים והנה צד להסכמים הקיבוציים בדבר תוספת יוקר ו/או הכנסות מינימום ו/או הסכמי מסגרת המסדירים שכר עבודה שאיננו תוספת יוקר או שכר מינימום, שהורחבו בצווי הרחבה. בהסכם הקיבוצי נכתב כי הוא חל על כל המעסיקים בענפי היבוא ו/או הסיטונות ו/או השירותים ו/או חברות יצוא ו/או סוכני סחר חוץ ובענפים שבנספח 1. התובעת לא עמדה בנטל להוכחת תחולתו של צו ההרחבה על הנתבעת. התובעת לא עמדה בנטל להוכיח כי עיקר עיסוקה של הנתבעת הוא ביבוא, שירותים ומסחר. עיקר עיסוקה של הנתבעת הוא בפיתוח מערכות ביקורות כניסה ושיווקן באמצעות משווקים מורשים בישראל. אף אם החברה מייבאת רכיבים, לא הוכח כי מדובר בעיקר עיסוקה של החברה כי אם בפעילות נלווית לפעילות העיקרית. לאור האמור, אין די ראיות לקבוע כי הנתבעת עוסקת ביבוא ולא הוכח בכל אופן כי הנתבעת עוסקת ביצוא או במסחר סיטונאי; מאחר והתובעת לא הוכיחה שהנתבעת עוסקת בתחום היבוא, היצוא או המסחר הסיטונאי, כי אם בפיתוח ושיווק כשפעילותה ביבוא הינה פעילות נלווית בלבד לעיסוקה המרכזי, הרי שצו ההרחבה אינו חל עליה, רק בשל עיסוקה בענף האלקטרוניקה.
לאור כל האמור, התובעת לא הוכיחה את תחולת צו ההרחבה על הנתבעת ומשכך התביעה נדחתה. |
| חזרה למעלה |
|
| 14 [ביטוח לאומי] [עבודה] |
|
| בל (ב"ש) 47283-07-12 תמר מור יוסף נ' המוסד לביטוח לאומי (עבודה; צבי פרנקל, נ.צ.: א' אבו מטיר, ח' נחשוני; 26/04/15) - 8 ע' |
| עו"ד: אדוארדו ווסר , נעמה נוה |
התובעת קיבלה סכומי כסף בלתי מבוטלים משך זמן לא מבוטל מבני משפחתה, שיש בהם כדי להצביע על שינוי במצבה הכלכלי ולהפחית את מידת היזקקותה לגמלת הבטחת הכנסה, כאשר לא הוכח כי הכספים שימשו לטיפולי שיניים. לפיכך, יש לראות בכספים אלה כ"הכנסה" כמשמעותה בחוק הבטחת הכנסה באופן המצדיק שלילת זכאותה לגמלה, ואין לראותם כעזרה משפחתית שאינה בגדר "הכנסה".
ביטוח לאומי – גימלאות – הבטחת הכנסה
ביטוח לאומי – קיצבאות – הבטחת הכנסה
עבודה – ביטוח לאומי – הבטחת הכנסה
עבודה – קיצבאות – זכאות
.
התובעת הוכרה על ידי הנתבע כזכאית לגמלת הבטחת הכנסה. הדיון נסב אודות השאלה האם הסכומים שקיבלה התובעת מבני משפחתה, העולים על 13% מהשכר הממוצע במשק, הם בגדר הכנסה כמשמעותה בחוק הבטחת הכנסה, באופן המצדיק שלילת זכאותה לגמלת הבטחת הכנסה, או שמא יש לראותם כעזרה משפחתית שאינה בגדר הכנסה. במסגרת הדיון תידון השאלה האם המטרה לשמה ניתנו הכספים יש בה כדי להשפיע על סיווג הכספים כהכנסה אם לאו, והאם הוכח כי אכן אלו שימשו לתשלום טיפולי השיניים להם טוענת התובעת. כן יידון חוזר 10/13 של הנתבע לעניין עזרה משפחתית.
.
בית הדין האזורי לעבודה (השופט צ' פרנקל ונציגי הציבור א' אבו מטיר, ח' נחשוני) דחה את התביעה ופסק כי:
אין בחוק התייחסות מפורשת לשאלה האם יש לראות בכספי הסיוע מקרובי משפחה כהכנסה אם לאו. התשובה לשאלה זו נגזרת מתכלית החוק ומתכלית הגמלה שהינה מיועדת למי שאין בכוחו לספק לעצמו ולמשפחתו הכנסה ואינו יכול להפיק הכנסה מטעמים שאינם תלויים בו. החוק נועד להבטיח רמה מינימאלית של הכנסה לצורך קיום בסיסי. הפסיקה לעניין סיווג עזרה משפחתית כהכנסה אם לאו, נעוצה בשאלה האם העזרה ניתנה באופן קבוע ובאילו סכומים. כמו כן, יש ליתן את הדעת לשאלה האם מתן התמיכה המשפחתית הפחית את מידת היזקקותו של המבוטח לתשלום הגמלה או לאו והאם היה בו כדי לשפר את מצבו הכלכלי של המבוטח.
בענייננו הוכח כי התובעת קיבלה סכומי כסף בלתי מבוטלים, לאורך זמן לא מבוטל של 10 חודשים, אשר יש בהם כדי להצביע על שינוי במצבה הכלכלי ולהפחית את מידת היזקקותה לגמלת הבטחת הכנסה. לא הוכח כי הכספים שקיבלה התובעת שימשו לטיפולי שיניים ולכיסוי הלוואות שלקחה לצורך כך. לפיכך יש לראות בכספים אלה כ"הכנסה".
בחוזר הנתבע מחודש 10/13 יש אפשרות כי תרומה לצורך טיפולי שיניים לא תוכר כ"הכנסה", מקום בו מדובר בתרומה חד פעמית, ויש בכך כדי לאזן וליתן מענה לטענת התובעת כי החוזר האמור הינו בלתי סביר וגורף. ואולם, אין זה המצב בענייננו, מקום בו התמיכה שקיבלה התובעת הייתה לאורך זמן, ובסכומים העולים על סכום טיפול השיניים לגביו הוצגו אסמכתאות ואשר לא הוכח כי אכן נעשה בהם שימוש לצורך כך. הנחיות הנתבע סבירות ויש בכך משום יצירת אחידות בכל הנוגע לכספים המתקבלים כעזרה משפחתית, על כל סוגיה ומטרותיה, בשים לב לכך שבחוזר האמור ניתנה התייחסות לסכומים מיוחדים הניתנים כעזרה חד פעמית לטיפולי שיניים, קניית ציוד לבית כו'. אין בקביעה זו, כדי לשלול את האפשרות כי בנסיבות חריגות ומתאימות, תהא הצדקה שלא ליחס את כל הסכומים הניתנים כעזרה משפחתית כהכנסה (גם מעבר ל-13% מהשכר הממוצע במשק), אך מקרה זה אינו מהווה נסיבות חריגות כאמור, ואלו אף לא הוכחו. |
| חזרה למעלה |
|
| 15 [עבודה] [ביטוח לאומי] |
|
| בל (חי') 18626-05-13 מאיר ששון נ' המוסד לביטוח לאומי (עבודה; אלכס קוגן, נ.צ.: א' שחר, מ' קרבצקי; 22/04/15) - 13 ע' |
| עו"ד: שי גרינוולד |
נדחתה תביעת התובעים נגד החלטת הנתבע לשלול את מעמדם כתושבי ישראל בתקופה הרלוונטית לתביעה. נפסק כי התובעים לא הרימו את נטל ההוכחה המוטל עליהם ולא הוכיחו זיקה יציבה לישראל בתקופה האמורה באופן שיש לראות את מרכז חייהם בישראל, וכי הם שהו באופן ארעי בארץ.
עבודה – ביטוח לאומי – תושבות
עבודה – ביטוח לאומי – זכאות
ביטוח לאומי – קיצבאות – זכאות
.
עסקינן בתביעת התובעים נגד החלטת הנתבע לשלול את מעמדם כתושבי ישראל החל ממועד שהותם בחו"ל בשנת 2005, בהתאם לחוק הביטוח הלאומי. הנתבע דחה את טענת התובעים כי שהותם בחו"ל הנה ארעית באופייה.
.
בית הדין האזורי לעבודה (השופט א' קוגן ונציגי הציבור א' שחר, מ' קרבצקי) דחה את התביעה ופסק כי:
ממכלול הראיות עולה, כי הסממנים לארעיות שהותם של התובעים בארץ החל משנת 2005 עולה באופן ניכר על סממנים אחרים שבכוחם להצביע על זיקה ישירה ומרכז חיים כאן בישראל. במהלך השנים משנת 2005 שהו התובעים מחוץ לגבולות ישראל במרבית ימי השנה (73% מהזמן). לא הוכח טיפול רפואי ייחודי שהתובע נזקק לו, ואשר לא ניתן היה לקבלו בארץ. שהיית התובעים בחו"ל לא הייתה למטרה ממוקדת מוגדרת וזמנית, התובעים שהו בחו"ל לתקופות ממושכות וחזרו לארץ לתקופות קצרות וקצובות שעל פניו נראה כי נעשו במכוון כדי לשמור את זכאותם לתשלום קצבאות מהנתבע; בעלות על דירת מגורים בארץ, אף אם אינה מושכרת, אין בה להעיד בהכרח על זיקת תושבות לישראל. תשלום הארנונה נעשה על בסיס שנתי ובגין תקופה בה שהו התובעים בחו"ל, כך שאין בעצם התשלום כדי להוכיח זיקה ישירה לארץ; במשך תקופת שהותה בחו"ל העמידה התובעת את רכבה לשימוש בתה המתגוררת בארץ, כך שאין די ברישום נכסים על שמה של התובעת כדי להוכיח זיקה ישירה ומרכז חיים בארץ; ניהול חשבון בנק בארץ אינו שקול כנגד שהייה ממושכת בחו"ל, והוא צריך להישקל כחלק ממכלול הנסיבות והזיקות להן טוענים התובעים להוכחת מעמדם כתושבי המדינה; יש ליתן משקל רב לחוסר מהימנותם של התובעים. הוכח כי התובעים החליטו, מבחירה חופשית, לקבל טיפול רפואי בחו"ל ולא בארץ, החלטה לגיטימית, שהיא בעלת השלכה ישירה על מערך זכויותיהם הסוציאליות של התובעים בארץ. אין זה סביר כי התובעים ימשיכו ליהנות מתשלום קצבאות על ידי הנתבע בזמן בו החליטו להעתיק את מרכז חייהם לחו"ל.
לסיכום, התובעים לא הרימו את נטל ההוכחה המוטל עליהם ולא הוכיחו זיקה יציבה לישראל החל משנת 2005, באופן שיש לראות את מרכז חייהם בישראל. מן הראיות עולה המסקנה לארעיות שהותם של התובעים בארץ. ודוק, קביעה זו אינה סותמת את הגולל בפני התובעים לפנות בהמשך לנתבע, בכפוף לשינוי הרגלי שהותם בארץ, ולדרוש לבחון מחדש את מעמדם. |
| חזרה למעלה |
|
| מחוזי |
| 16 [מסים] |
|
| וע (ת"א) 18806-07-11 האחים סבירסקי נ' מנהל מיסוי מקרקעין אזור תל אביב (מחוזי; ה' קירש; 25/05/15) - 30 ע' |
| עו"ד: רם יולוס, רחלי גזית, מורן סילס |
נדחתה טענת העוררת לפיה היא זכאית לשיעור מס היסטורי מפני שזכויותיה במתחם נשוא העסקה נרכשו לפני כ- 70 שנה. נפסק, כי אין אפשרות אלא להגדיר את זיקתה הבסיסית של העוררת כלפי נכס המתחם כדיירת מוגנת, כאשר דיירות מוגנת איננה מהווה "זכות מקרקעין" כמשמעות מונח זה בסעיף 1 לחוק מיסוי מקרקעין.
מסים – מס שבח מקרקעין – זכות במקרקעין
.
הצדדים להליך זה העוררת ומנהל מיסוי מקרקעין חלוקים סביב זכאותה של העוררת לשיעור מס היסטורי מפני שזכויותיה במתחם נשוא העסקה נרכשו לפני כשבעים שנה לפחות. המשיב טוען מנגד, כי מקור בעלותה של השותפות במתחם הוא בעסקת רכישה שנעשתה בשנת 2001 ואין היא זכאית לשיעור מס היסטורי.
.
ועדת הערר דחתה את הערר ופסקה כלהלן:
אין אפשרות אלא להגדיר את זיקתה הבסיסית של העוררת כלפי נכס המתחם כדיירת מוגנת. דיירות מוגנת איננה מהווה "זכות מקרקעין" כמשמעות מונח זה בסעיף 1 לחוק.
אין בתכונות שעניינן החופש לבנות והחופש להשכיר בשכירות משנה כדי לשוות למעמד העוררת "ייחודיות" במקרבת אותה למעמד בעלים במתחם.
לא נמצאה כל רבותא בעובדה כי במרוצת השנים הקימה העוררת מבנים על שטחו של המתחם והשכירה חלקים ממנו בשכירות משנה ואין במעשים אלה כדי לשדרג את מעמדה במתחם מדייר מוגן מושרשת לכדי בעלים או מעין בעלים.
במקרה זה לא קיים היבט כלכלי שמחייב סטייה מן המסקנה המשפטית הכללית שהתקבלה. |
| חזרה למעלה |
|
| 17 [דיון פלילי] [עונשין] |
|
| תפ (חי') 36912-06-14 מדינת ישראל נ' נסראלדין סריס (מחוזי; אמיר טובי; 20/05/15) - 23 ע' |
| עו"ד: זיו אריאלי, איסלאם סרוג'י, עומר סנעאללה |
בית המשפט הרשיע את הנאשמים בעבירות חטיפה לשם סחיטה, תקיפה חבלנית בנסיבות מחמירות, סחיטה באיומים וסחיטה בכוח, בקובעו כי הוכחו יסודות העבירות וכי הנאשמים פעלו כמבצעים בצוותא. בנוסף, הורשע הנאשם 1 בהשמדת ראייה.
דיון פלילי – הכרעת-דין – הרשעה
עונשין – עבירות – תקיפה בנסיבות מחמירות
עונשין – עבירות – חטיפה
עונשין – עבירות – סחיטה באיומים
עונשין – עבירות – סחיטה בכוח
עונשין – שותפים לעבירה – מבצע בצוותא
.
הנאשמים מואשמים בעבירות חטיפה לשם סחיטה, תקיפה חבלנית בנסיבות מחמירות, סחיטה באיומים וסחיטה בכוח. בנוסף, מואשם הנאשם 1 בעבירה של השמדת ראייה.
.
בית המשפט המחוזי הרשיע את הנאשמים ופסק:
על יסוד מקבץ הראיות שהוצגו, הוכח מעבר לכל ספק כי במהלך האירוע נשוא כתב האישום, יזמו הנאשמים מפגש עם המתלונן במטרה לחקור אותו אודות אירוע גניבת כבשים. נאשם 1 שבר את חלונות רכבו של המתלונן ונכנס למכוניתו ללא הסכמתו. הנאשמים הובילו את המתלונן לבית אביו של הנאשם 1 בניגוד לרצונו, בכוח ובאיומים, ושם איימו עליו במטרה לסחוט ממנו הודאה באשר לגניבת הכבשים, תקפו אותו וגרמו לו חבלה של ממש. כמו כן, נאשם 1 נטל חלק בהחלפת חולצתו המוכתמת בדם של המתלונן ושריפתה. הנאשמים פעלו באירוע כמבצעים בצוותא, בהתייחס לעבירות החטיפה לשם סחיטה, תקיפה חבלנית בנסיבות מחמירות, סחיטה באיומים וסחיטה בכוח. בנסיבות העניין, הוכחו יסודות העבירות המיוחסות לנאשמים ולכן הם הורשעו. |
| חזרה למעלה |
|
| 18 [בתי-משפט] |
|
| תפ (ת"א) 47762-03-15 מדינת ישראל נ' אוסמה אבו כאטר (מחוזי; ג'ורג' קרא; 19/05/15) - 10 ע' |
| עו"ד: אדיב בובליל, יונתן גולן, ליאת בכור, נאסים זיידאן, תמיר סולומון, ראובן נחום, יונתן פרמוביץ, נסים עקיבא, איברהים איאד |
בית המשפט המחוזי בתל אביב הורה על העברת הדיון בהליך פלילי נגד הנאשמים – שמקצתם תושבי מזרח ירושלים והיתר הינן "חברות קש" – לבית המשפט המחוזי בירושלים. זאת מאחר שכתב האישום אינו כולל כל אזכור ביחס למקום ביצוע העבירות והזיקה המקומית היחידה העולה מכתב האישום היא לירושלים, שם גם מצוי מקום מגוריהם של כל הנאשמים.
בתי-משפט – סמכות – סמכות מקומית
.
החלטה בעניין הסמכות המקומית של בית המשפט המחוזי בתל אביב ביחס לכתב אישום שעניינו קשירת קשר למכירת חשבוניות מס כוזבות בהיקף של מאות מיליוני שקלים. כתב האישום הוגש נגד 36 נאשמים, שישה מהם תושבי מזרח ירושלים והיתר הינן "חברות קש".
.
בית המשפט המחוזי הורה על העברת הדיון ופסק:
הכללים בדבר סמכות מקומית במשפט הפלילי ידועים ואינם נתונים במחלוקת, אולם אין בהם להועיל למאשימה במקרה זה. כתב האישום אינו כולל כל אזכור ביחס למקום ביצוע העבירות וכל ניסיון להתחקות אחר הזיקות המקומיות המוזכרות בכתב האישום – עולה בתוהו. ניסיונה של המאשימה לבסס את הטענה כי חלק מהפעולות בוצעו באיזור ת"א –אינה ראויה ואין בכך ש"חברות הקש" רשומות ברשם החברות באזור ת"א כדי לבסס סמכות מקומית בת"א. הזיקה המקומית היחידה העולה מכתב האישום היא לירושלים ושם גם מצוי מקום מגוריהם של כל הנאשמים. לפיכך, כתב האישום אינו מגלה קיומה של סמכות מקומית לביהמ"ש בת"א ויש להעביר את הדיון בתיק לביהמ"ש המחוזי בירושלים. |
| חזרה למעלה |
|
| 19 [פשיטת רגל] |
|
| פשר (ת"א) 27603-11-09 עו"ד יניב אינסל (הנאמן) נ' שמואל ינקוביץ (מחוזי; חנה פלינר; 17/05/15) - 18 ע' |
| עו"ד: ארנון גרפי |
בית המשפט דחה בקשה לביטול הענקת זכויות החייב בדירה לגרושתו, במסגרת הסכם גירושין. נפסק כי אין המדובר בהענקה פסולה, שכן בעת חתימת הסכם הגירושין המשיבה לא ידעה כי החייב חדל פירעון כשהדירה יוצאת ממסת נכסיו.
פשיטת רגל – הענקות – ביטולן
.
בקשה לביטול הענקת זכויות החייב בדירה לגרושתו, במסגרת הסכם גירושין, והשבת חלקו של החייב בתמורת הדירה, לקופת פשיטת הרגל.
.
בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה ופסק:
כאשר ההענקה בוצעה לכאורה במסגרת הסכם גירושין או הסכם ממון, ייבחן ביטול ההענקה במשנה זהירות, בייחוד כאשר ע"פ נסיבות העניין אין המדובר בהסכם למראית עין או בניסיון להברחת נכסים מהנושים אלא בהסכם פירוד אמיתי המביא לפירוק הקשר הזוגי. מספר מבחנים יכולים לסייע לביהמ"ש להגיע למסקנה בדבר ביטול ההענקה: הפרש הזמנים בין עריכת ההסכם לבין הפירוד בפועל; סוג הנכסים; היחס בין ההסכם למועד ההתמוטטות בפועל; מארג ההסכם; הסכם בכתב או בע"פ. במקרה דנן, אין המדובר בהענקה פסולה, שכן המשיבה אמנם ידעה על חובות החייב, אך בעת חתימת הסכם הגירושין סברה והייתה לה תשתית לסבור, שהחייב מסוגל לפרוע את חובותיו מנכסיו האחרים ולא הייתה לא ידיעה פוזיטיבית כי החייב חדל פירעון, כשהדירה יוצאת ממסת נכסיו. מעבר לכך, חל החריג לביטול ההענקה, שכן המשיבה הייתה תמת לב ויש לראות בהסכם הגירושין כהסכם אמיתי העורך איזון משאבים כראוי. |
| חזרה למעלה |
|
| 20 [בתי-משפט] |
|
| תא (ת"א) 11824-03-14 סיטי אנד הום מלונאות בע"מ נ' מאג תיירות ומלונאות בע"מ (מחוזי; יונה אטדגי; 14/05/15) - 4 ע' |
| עו"ד: |
על מנת להתיר עיון בתיק בית המשפט, די בכך שמבקש העיון יציג עניין כלשהו באותם מסמכים, ללא צורך לשכנע כי הם עשויים לסייע לו באופן כלשהו בעניינו, ואילו המתנגד לעיון נדרש לרמה גבוהה יחסית של הוכחה כדי לשכנע את ביהמ"ש שלא להיענות לבקשה.
בתי-משפט – פומביות הדיון – עיון בתיקים
.
המבקשת, המנהלת הליכי הוצאה לפועל נגד הנתבעת 2, מבקשת לעיין במסמכים שבתיק ביהמ"ש, שעניינו פירוק שותפות בין התובעת והנתבעות.
.
בית המשפט המחוזי נעתר לבקשה ופסק:
נקודת המוצא היא שיש לאפשר לכל אדם לעיין בתיק ביהמ"ש ועל המתנגד לעיון לשכנע כי אין להתיר זאת. על פניו, קיים פער בין זכות העיון הנתונה לכל אדם לעיון בכל תיק בימ"ש ובין הדרישה הקבועה בתקנות לנמק את בקשתו. די בכך שמבקש העיון יציג עניין כלשהו באותם מסמכים, ואין צורך להשתכנע כי הם עשויים לסייע לו באופן כלשהו בעניינו, ואילו המתנגד לבקשה נדרש לרמה גבוהה יחסית של הוכחה כדי לשכנע את ביהמ"ש שלא להיענות לבקשה. במקרה דנן, המבקשת נושה באחד מבעלי הדין בתביעה והחוב נוצר בקשר לשותפות שבין התובעת לנתבעות. מנגד, הנתבעות לא הראו כיצד הן עלולות להינזק מהעיון, לכן יש להתירו. |
| חזרה למעלה |
|
| 21 [חוזים] |
|
| עא (נצ') 20783-01-15 ח'אלד מחמיד נ' אליאס נסיר (מחוזי; ד"ר אברהם אברהם; 10/05/15) - 10 ע' |
| עו"ד: אבו חטום, עומרי, קלמפרר־מרצקי |
בית המשפט שלערעור אישר את קביעת בימ"ש קמא, לפיה אין הצדקה לביטול חוזה ההלוואה בין הצדדים מחמת עושק או כפיה, לפיכך על הלווה לפרוע את ההלוואה, ואולם יש מקום לבטל את הריבית המוסכמת ותחתה להוסיף הפרשי הצמדה וריבית כחוק בלבד.
חוזים – הלוואה – פירעון
חוזים – הלוואה – ריבית מוסכמת
חוזים – כריתת חוזה – פגמים
.
ערעור על פסק דין בו התקבלה בחלקה תביעת המשיב 1 להחזר הלוואה שהעמיד למערער, ונפסק כי על המערער לפרוע את ההלוואה, אך תוך הפחתת שיעור הריבית המוסכמת, החורג מהמקובל.
.
בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור בחלקו ופסק:
אכן לא הייתה כל הצדקה לביטול חוזה ההלוואה, שכן בנסיבות העניין לא קיים בין הצדדים פער העשוי להגיע כדי עושק או כפיה משום ניצול מצוקה כספית, לפיכך על הלווה לפרוע את ההלוואה. ההלוואה לא נפרעה אלא בחלקה הקטן, אולם יש מקום לבטל את הריבית המוסכמת כך שהמלווה יהא זכאי להחזר ההלוואה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק בלבד. זאת מאחר שאילולא השתהה המלווה בהגשת תביעתו, היה סכום ההחזר עומד על סכום סביר ולא מגיע כדי סכום עתק, ואילו היה פועל במועד למימוש המשכון, היה החוב נפרע בסכום נמוך הרבה יותר. |
| חזרה למעלה |
|
| 22 [דיון אזרחי] [בתי-משפט] |
|
| תא (ת"א) 23459-12-14 ליאורה לבנשטיין נ' בן ציון ציטרין (מחוזי; עינת רביד; 06/05/15) - 5 ע' |
| עו"ד: |
בנסיבות בהן שתי תביעות דנות באותה מסכת עובדתית וטענות משפטיות, וחלק מעילות התביעה חופפות, יש לעכב ההליכים בתיק המאוחר על מנת למנוע הכרעות סותרות, הגם שחלק מהסעדים שנתבעו במסגרתו לא יוכרעו במסגרת התביעה המקבילה.
דיון אזרחי – עיכוב הליכים – הליך תלוי ועומד
בתי-משפט – עיכוב הליכים – הליך תלוי ועומד
.
בקשת הנתבעת לעיכוב ההליכים בתיק בשל הליך תלוי ועומד בין הצדדים, אשר לטענת המבקשת מעלה טענות עובדתיות ומשפטיות זהות.
.
בית המשפט המחוזי קיבל את הבקשה ופסק:
הדוקטרינה בדבר "הליך תלוי ועומד" מבוססת על שיקולים של יעילות הדיון והימנעות מהכרעות סותרות. המבחן הנדרש לעיכוב הליכים פורש בפסיקה באופן רחב, ודי בכך ששאלה מהותית דומה היא שעומדת להכרעה בהליכים. במקרה דנון, המדובר בשתי תביעות הדנות באותה מסכת עובדתית ואותן טענות משפטיות כאשר חלק מעילות התביעה בשתי התביעות חופפות. אומנם חלק מהסעדים בתביעה דנן לא יוכרעו במסגרת התובענה המקבילה, אך על מנת למנוע הכרעות סותרות, אין מנוס מעיכוב התובענה הנדונה. |
| חזרה למעלה |
|
| שלום |
| 23 [נזיקין] |
|
| תק (ת"א) 30400-10-14 דוד חרמש נ' אליטליה קומפגניה איראה איטליה אס פי איי (שלום; טל חבקין; 25/05/15) - 9 ע' |
| עו"ד: |
בית המשפט לתביעות קטנות קיבל את תביעת התובע שעילתה איחור העולה על 8 שעות בהמראה של טיסה. בתוך כך, בית המשפט הורה לנתבעת לשלם לו פיצוי ללא הוכחת נזק ופיצוי לדוגמה.
נזיקין – אחריות – סוכנות נסיעות
.
התובע הגיש כנגד הנתבעת תביעה שעילתה איחור העולה על 8 שעות בהמראה של טיסה.
.
בית המשפט קיבל את התביעה ופסק כלהלן:
חוק שירותי תעופה קובע את המסגרת הנורמטיבית הצריכה לעניין.
"טיסה שבוטלה" מוגדרת כ"טיסה שלא התקיימה" או "טיסה שהמריאה באיחור של שמונה שעות לפחות מהמועד הנקוב בכרטיס הטיסה או באיחור שנקבע לפי סעיף 6(ח) במקרה זה, יש לראות בטיסה מרומא לקזבלנקה משום "טיסה שבוטלה". טיסת ההמשך המקורית שלא התאפשר לתובע להגיע אליה מחמת עיכוב בטיסה כמוה כטיסה שלא התקיימה.
סעיף 6(א) לחוק קובע כי נוסע שהונפק לו כרטיס לטיסה שבוטלה יהיה זכאי לקבל ממפעיל הטיסה את ההטבות האלה במצטבר: (1) שירותי סיוע; (2) השבת תמורה או כרטיס טיסה חלופי, לפי בחירת הנוסע; (3) פיצוי כספי כאמור בתוספת הראשונה לחוק.
בנסיבות דנן יש מקום לפסוק פיצוי לדוגמה. |
| חזרה למעלה |
|
| 24 [חוזים] [ביטוח] |
|
| תא (פ"ת) 6689-10-09 יעקב בצון נ' ראיסה ברבנוב (שלום; נחום שטרנליכט; 19/05/15) - 23 ע' |
| עו"ד: איתן בן דוד, רונית והב, שמואל שמר |
נדחתה תביעה כנגד חברת ביטוח לקבלת תגמולי ביטוח בגין נזקי הצתות. נפסק, כי משהוכחה אי הפעלתן של מערכות ההתראה כנדרש בליל ההצתות, ומשהוכח עוד, כי לא נמצא מבטח סביר שהיה מסכים לבטח את החנות ללא מערכות ההתראה או ללא הפעלתן כנדרש, פטורה המבטחת מתשלום תגמולי הביטוח.
חוזים – פיצויים – פיצויים מוסכמים
ביטוח – חבות – סייגים
ביטוח – חוזה ביטוח – חריגים
.
בית המשפט נדרש לתביעה שעניינה תשלום פיצויים בגין אי פינוי חנות במועד, אי תשלום דמי השכירות וכן בעניין תשלום בגין נזקי ההצתות. כן נדרש בית המשפט לתביעה כנגד מבטחת שעניינה תשלום פיצויים בגין נזקי ההצתות.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
סמכות הפחתת הפיצוי המוסכם היא סמכות הנתונה לבית המשפט והוא ישתמש בה – בצמצום – רק כאשר מצא שהפיצויים נקבעו ללא יחס סביר בין הפיצוי המוסכם לנזק הצפוי. הפחתת הפיצוי המוסכם מותרת רק במקרה חריג, בו מצא בית המשפט העדר כל יחס סביר בין אותו פיצוי לבין הנזק שניתן היה לחזותו מראש.
הוכחת גובה הנזק היא עניין שבמומחיות, ואותו ניתן להוכיח באמצעות חוות דעת של מומחה. חוות דעת שכזו, אשר ערוכה כדין, לא הוגשה על ידי התובעת. הנטל להוכיח קיומו של פטור המבטח מתשלום כספי הביטוח מחמת התקיימותה של החרגה לאחריות לפי הפוליסה מוטל על המבטחת.
משנקבע, כי הוכחה אי הפעלתן של מערכות ההתראה כנדרש בליל ההצתות, ומשהוכח עוד, כי לא נמצא מבטח סביר שהיה מסכים לבטח את החנות ללא מערכות ההתראה או ללא הפעלתן כנדרש, פטורה המבטחת מתשלום תגמולי הביטוח. |
| חזרה למעלה |
|
| 25 [עונשין] |
|
| תפ (רמ') 29261-06-13 משטרת ישראל תביעות- שלוחת רמלה נ' אחמד ג'בארין (שלום; רבקה גלט; 18/05/15) - 12 ע' |
| עו"ד: שלי היאט, מחאמיד ראיד |
בית המשפט זיכה את הנאשם מביצוע עבירה שעניינה העסקת תושב זר שלא כדין. נפסק, כי נותר ספק האם ניתן להחשיב את מעשי התושב הזר שנמשכו על פני דקות, תוך המתנה לתדרוך, כביצוע עבודה במסגרת של העסקה מוגמרת.
עונשין – עבירות – העסקת עובד זר שלא כדין
.
כנגד הנאשם הוגש כתב אישום שמייחס לו עבירה של העסקה שלא כדין, לפי סעיף 12א(ב) לחוק הכניסה לישראל. על פי עובדות האישום, הנאשם העסיק תושב זר, תושב ג'נין, שלא החזיק בהיתר שהיה ו/או תעסוקה בישראל כדין. הנאשם כפר באשמה וטען כי אמנם העסיק את התושב הזר הנ"ל, אך לא ידע שהמדובר בתושב השטחים.
.
בית המשפט זיכה את הנאשם ופסק כלהלן:
התושב הזר עצמו, לא העיד במשפט, ועל כן לא ידוע מה היה היו מעשיו בפרק הזמן שלאחר קליטתו. מעבר לכך, יש להזכיר כי לא הובאה ראיה לכך שהתושב הזר עבד בפועל בפרק הזמן הקצר שבו נכח באתר.
אין זה מתפקידו של בית המשפט לקבוע האם הליכי קבלת העובדים באתר נשוא הדיון, התנהלו בדרך הנכונה, ואף לא הובאו ראיות בעניין זה. היות שכך התנהלו הדברים בפועל, נוצר ספק של ממש בשאלה האם החלה ההעסקה על ידי הנאשם, בטרם אושרה ההעסקה מצד הממונה האפקטיבי על ההחלטה באם יתקבל התושב לעבודה, לאחר התדרוך.
על פי לשון סעיף 12 א(ד)(1) לחוק הכניסה לישראל, מחובתה של התביעה להוכיח כי הנאשם פעל מתוך מודעות לכך שהפועל שביקש לעבוד אצלו, הוא תושב זר, ורק לאחר שיוכח כאמור, יעבור נטל הראיה אל שכם הנאשם, להוכיח כי ערך את הבדיקה הנדרשת, או לחילופין, כי לא חשד שהתושב שהה בישראל שלא כדין.
בענייננו, לא הוכח ברף ההוכחה הנדרש, מעבר לכל ספק סביר, כי הייתה לנאשם מודעות להיות הפועל תושב זר. |
| חזרה למעלה |
|
| 26 [מקרקעין] |
|
| תא (ת"א) 49183-12-11 אלפרד סחליה נ' רשות הפיתוח מינהל מקרקעי ישראל (שלום; עידית ברקוביץ; 17/05/15) - 16 ע' |
| עו"ד: |
אין הצמדת חלק מהרכוש המשותף לדירה פלונית בבית משותף כוללת גם את זכויות הבנייה על אותו רכוש, אלא אם כן נקבע כך במפורש.
מקרקעין – זכויות במקרקעין – זכויות בנייה
מקרקעין – התיישנות – תובענה במקרקעין
.
בית המשפט נדרש לשאלה: האם הוכיח התובע את זכאותו לזכויות בניה בחלקה מכוח רכישת הדירה והגג המזרחי, והאם הינו זכאי לפיצוי מהנתבעות?
.
בית המשפט דחה את התביעה ופסק כלהלן:
בענייננו, תביעתו של התובע היא תביעה כספית בגין נזקים שנגרמו לו עקב "גזילה" נטענת של זכויות בניה המגיעות לו, לטענתו. על כן, מדובר בתביעה כספית ולא בתביעת מקרקעין, כך שתקופת ההתיישנות היא 7 שנים.
התובע לא הראה כי לא יכול היה לדעת את אותן עובדות נטענות, אשר נתגלו לו לטענתו רק כשקיבל יעוץ משפטי מבא כוחו הנוכחי. כך גם לא הוכח כי הייתה מניעה בעבר, במשך השנים, מלפנות לקבלת ייעוץ משפטי, כפי שנעשה לאחר מכן.
לא עלה בידי התובע להראות כי מתקיים לגביו החריג שבסעיף 8 לחוק ההתיישנות. דין התביעה להידחות מחמת התיישנות. כמו כן דין התביעה להידחות לגופה. אין הצמדת חלק מהרכוש המשותף לדירה פלונית בבית משותף כוללת גם את זכויות הבנייה על אותו רכוש, אלא אם כן נקבע כך במפורש.
בענייננו, מצביעות הראיות על כך שהוקנו למנוח אך ורק הזכויות הקנייניות בדירה ובגג המזרחי, בלא שהוקנו לו זכויות הבניה העתידיות. |
| חזרה למעלה |
|
| 27 [נזיקין] |
|
| תא (ראשל"צ) 53769-05-12 לידיה חוביץ נ' המרכז הרפואי ע"ש ברזילי אשקלון (שלום; מיכל עמית אניסמן; 10/05/15) - 26 ע' |
| עו"ד: |
פעולת רופא לא תיחשב כרשלנית אם עשייתה התבססה על העדפת תפיסה של אחת מבין האסכולות הרפואיות המוכרות ורופא שפעולותיו סבירות ומבוססות על הנורמות המקובלות בעולם הרפואה אינו יכול לחוב בגין פעולות אלו על יסוד דיני הרשלנות.
נזיקין – רשלנות – רשלנות רפואית
נזיקין – אחריות – רופא
נזיקין – נטל הראיה – העברתו
נזיקין – עוולות – העדר הסכמה מדעת
.
התובעת הגישה כנגד הנתבעת תביעה בעילה של רשלנות רפואית, אגב טיפול רפואי שהוענק לה בבית חולים. התובעת טוענת, כי הרשלנות הרפואית בנסיבות העניין באה לידי ביטוי הן באיחור באבחון הנקב במעי הגס והן באי – הוצאת אילאוסטומיה כבר במועד הניתוח הראשון.
.
בית המשפט דחה את התביעה ופסק כלהלן:
בנסיבות העניין, יש לדחות את הטענה בדבר האיחור באבחון הנקב.
פעולת רופא לא תיחשב כרשלנית אם עשייתה התבססה על העדפת תפיסה של אחת מבין האסכולות הרפואיות המוכרות ורופא שפעולותיו סבירות ומבוססות על הנורמות המקובלות בעולם הרפואה אינו יכול לחוב בגין פעולות אלו על יסוד דיני הרשלנות.
ההחלטה בדבר תפירת הנקב במעי במהלך הניתוח הראשון הייתה סבירה בנסיבות העניין, מבוססת על הנורמה המקובלת בעולם הרפואה והתקבלה לאחר שקילת כל השיקולים הרלבנטיים. מעדות המומחה מטעם התובעת בעצמו עולה תמונה, לפיה התנהגות הרופאים בעניינה של התובעת הייתה סבירה ואף התבססה על נורמה מקובלת בעולם הרפואה, ומכאן, ובשים לב להלכה הפסוקה, אין הנתבעת יכולה לחוב על יסוד דיני הרשלנות.
טענת התובעת כי הנתבעת לא המציאה העתק של חלק מהצילומים גופם אין בה, כשלעצמה, כדי להעביר את נטל ההוכחה לכתפי הנתבעת להוכיח כי כבר בעת הצילום הראשון או לכל המאוחר בצילום השלישי ניתן היה לאבחן נקב בצקום.
בנסיבות העניין, אין מקום להעברת נטל השכנוע לכתפי הנתבעת ונטל זה נותר על כתפי התובעת להוכיח הרשלנות הנטענת. גם אם הייתה מתקבלת מסקנה אחרת, ולפיה יש להעביר נט ההוכחה אל כתפי הנתבעת, הנתבעת הרימה נטל זה להוכיח, כי לא הייתה בנסיבות העניין התרשלות שתחוב עליה.
הגם שנפל פגם בהתנהלותה של הנתבעת שעה שהתובעת לא הוחתמה על טופס הסכמה מדעת באשר לניתוח השני, לא נמצא כי פגם זה פגע בהסכמתה מדעת. |
| חזרה למעלה |
|
| 28 [תכנון ובנייה] |
|
| (ת"א) 5869/10 מדינת ישראל נ' דקה אברהים (שלום; אביים ברקאי; 27/04/15) - 10 ע' |
| עו"ד: עידית קינן, נועה מלצר, מירי נתן, איבתיסאם טנוס |
צו הריסה בהתאם לסעיף 205 לחוק התכנון והבנייה הוא אכן חלק מהרכיבים האופרטיביים של גזר דין, אך אינו חלק מהענישה. לאבחנה זו חשיבות ביחס למועד כניסתו לתוקף של הצו, שכן משנקבע שמהותו של הצו אינו ענישה אלא הגנה על אינטרס הציבור וקיום הוראות החוק, הרי ממילא יש ככלל לקבוע קיומו של הצו למועד קרוב.
תכנון ובנייה – צו הריסה – הארכת מועד
תכנון ובנייה – ענישה – בנייה ושימוש ללא היתר
תכנון ובנייה – ענישה – קנס
.
הנאשם הורשע בעבירה של בנייה ללא היתר. הצדדים הגיעו להסדר לפיו הבניה האסורה תיהרס וכן יושת על הנאשם קנס בסך של 80,000 ₪. עם זאת, טענו הצדדים למועד כניסת צו ההריסה לתוקף וכן למספר התשלומים בהם ישולם הקנס.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
צו הריסה בהתאם לסעיף 205 לחוק התכנון והבנייה הוא אכן חלק מהרכיבים האופרטיביים של גזר דין, אך אינו חלק מהענישה. לאבחנה זו חשיבות ביחס למועד כניסתו לתוקף של הצו, שכן משנקבע שמהותו של הצו אינו ענישה אלא הגנה על אינטרס הציבור וקיום הוראות החוק – הרי ממילא יש ככלל לקבוע קיומו של הצו למועד קרוב.
זאת ועוד, בית המשפט העליון הורנו ישירות כיצד יש לנהוג ביחס לבנייה במתחם "פרדס דכה" והורנו שאין להתיר בנייה אסורה לאור טענות בדבר היעדר תב"ע וטענות תכנוניות אחרות. משכך, ובהינתן העובדה שכתב האישום הוגש לפני כמעט חמש שנים – הרי אין מקום ובודאי לא יהיה זה נכון לדחות באופן משמעותי מועד כניסתו לתוקף של צו ההריסה.
באשר לקנס ופריסתו לתשלומים – הקנס אליו הגיעו המאשימה והנאשם להסכמה, בסך של 80,000 ₪ הולם ומתאים את העבירה, אופייה, היקפה וכן נסיבותיו האישיות והרפואיות של הנאשם. אשר על כן, יש לאשר את ההסדר ביחס לסכום הקנס.
ביחס לפריסה לתשלומים, הרי יש מקום להתייחס לנסיבות האישיות של הנאשם. כמו כן, בהינתן העובדה שגם היום, שנים ארוכות לאחר ביקורת בית המשפט העליון, עדיין לא הוסדר המצב התכנוני, הרי יש מקום לחריג לפיו יקל בית המשפט על הנאשם בתשלום הקנס, בדרך של פריסה לתשלומים. |
| חזרה למעלה |
|
| 29 [ראיות] |
|
| תאמ (ת"א) 14842-10-13 עוף ירושלים מהדרין בע"מ נ' לבית מסיקה (שלום; עדי הדר; 26/04/15) - 16 ע' |
| עו"ד: |
תביעה שהחלה על דרך בקשה לביצוע שטר חוב. ביהמ"ש קבע כי מופרכות גרסת הנתבעת, שלה עניין ברור לחמוק מחיוב בגין חובו של בעלה, גרסה שאינה מתיישבת עם ההיגיון, מחייבת לקבל טענת התובעת לפיה הנתבעת היא שחתמה כערבה על שטר החוב, ולכן חייבת לפרוע סכום השטר.
ראיות – נטל ההוכחה – בתביעה שטרית
ראיות – נטל ההוכחה – טענת זיוף
ראיות – נטל השכנוע – טענת מרמה
.
תביעה שהחלה על דרך בקשה לביצוע שטר חוב ע''ס 75,000 ₪ נגד הנתבעת, כערבה לפירעון השטר.
.
בית המשפט קיבל את התביעה, בקובעו כדלקמן:
השאלה שבמחלוקת היא אם יש לקבל את גרסת נציג התובעת לפיה נשלח ע"י מר מסיקה להחתים את הנתבעת על שטר החוב, פגש בה ליד סניף הדואר והחתים אותה על השטר, או לקבל גרסת הנתבעת לפיה לא חתמה על השטר וכי מי שזייף חתימתה עליו הוא בעלה, מר מסיקה.
נטל הבאת הראיות והשכנוע כאשר חייב מכחיש חתימתו, רובץ לפתחו של מבקש ביצוע השטר. התובעת עמדה בנטל השכנוע הנדרש כדי להוכיח שהנתבעת חתמה על השטר כערבה הן מכוח עדותו של מר פרץ שהעיד כי חתמה בפניו, הן מכוח חוות הדעת של המומחה מטעם בימ''ש שקבע בוודאות גבוהה כי הנתבעת חתמה על השטר והן מכוח תוצאות דו''ח האיכון.
יש לדחות את גרסת הנתבעת לפיה נציג התובעת הציע כביכול לבעלה של הנתבעת לחתום במקומה על השטר, באשר לא הובא כל נימוק סביר להעלאת הצעה חסרת היגיון זאת, ולא הובאה כל ראיה לעניין כלשהו של מר פרץ לייצר מסמך כוזב ולהטעות את התובעת, בשים לב לנטל השכנוע המוגבר הנדרש ממי שטוען לטענת רמייה של הצד השני. מאידך, לנתבעת היה מניע ברור לחתום בכוונה באופן שונה כדי להכשיר את הקרקע להעלאת הטענה במועד מאוחר יותר כי לא היא חתמה על השטר.
הצבר הראיות ומופרכות גרסת הנתבעת, שלה עניין ברור לחמוק מחיוב בגין חובו של בעלה, גרסה שאינה מתיישבת עם ההיגיון, מחייבת לקבל טענת התובעת לפיה הנתבעת היא שחתמה כערבה על שטר החוב, ולכן חייבת לפרוע סכום השטר. |
| חזרה למעלה |
|
| 30 [נזיקין] |
|
| תא (ב"ש) 18160-08-14 רויטל כהן נ' אינה ליפובסקי (שלום; נעם חת מקוב; 25/04/15) - 9 ע' |
| עו"ד: אפרת צרפתי, בלפור קיויתי |
ביהמ"ש הורה על צו מניעה קבוע, המונע מן המשיבה, בעצמה או באמצעות אחרים, להפעיל גן ילדים בביתה. המבקשים הוכיחו שנגרמה להם עוולה של מטרד ליחיד. למבקשים נגרמת הפרעה מוחשית, מהותית, לזכות השימוש וההנאה הסבירים בביתם, ועל כן הם זכאים לסעד שהתבקש על ידם.
נזיקין – עוולות – מטרד ליחיד
נזיקין – עוולות – מטרדים
נזיקין – עוולות – הפרת חובה חקוקה
נזיקין – תרופות – צו-מניעה
.
בקשה לצו עשה המורה למשיבה לחדול מלהפעיל גן ילדים בביתה.
.
בית המשפט קיבל את הבקשה, בקובעו כדלקמן:
יש לדחות את הטענה בדבר מטרד לציבור, משום שרק היועץ המשפטי לממשלה או בא כוחו רשאים להגיש תובענה בעוולה זו או מי שסבל על ידי כך נזק ממון והמבקשים לא הוכיחו כי נגרם להם נזק ממון עקב המטרד הנטען.
עם זאת, המבקשים הוכיחו כי נגרמה להם עוולה של מטרד ליחיד. למבקשים נגרמת הפרעה מוחשית, מהותית, לזכות השימוש וההנאה הסבירים בביתם ועל כן הם זכאים לסעד שהתבקש על ידם.
על פי הדין, ניתן היה לתת למבקשים סעד אף על פי העוולה של הפרת חובה חקוקה. על פני הדברים, הפרה המשיבה את דיני התכנון והבנייה. עם זאת, נראה כי במסגרת ההליך דנן, לא נבחנה סוגיה זו ישירות ובוודאי לא נבחנה באופן המאפשר לקבוע כממצא כי הופרו דיני התכנון והבנייה וההליך הפלילי המתנהל בעניין זה נמצא רק בראשיתו ועל כן נראה כי ניתן להסתפק בקביעה לעניין מטרד, ואין צורך להכריע בנוגע לעוולה של הפרת חובה חקוקה.
המשיבה טענה כי סגירת הגן תגרום נזק לא מידתי לה ולהורי הילדים בגן אשר אינו עומד ביחס סביר לנזק הנטען על ידי המבקשים. ניתן לשער כי הפסקת פעילות הגן באמצע שנת הלימודים אכן תגרום להם לאי נוחות רבה וכמובן תפגע בפרנסתה שלה. יחד עם זאת, נוכח הקביעה שהמבקשים הוכיחו כי המשיבה עוולה כלפיהם בעוולה של מטרד ליחיד ובהתחשב בכך שעד היום לא הגישה המשיבה בקשה להיתר שימוש חורג, האיזון הראוי בין הצדדים יושג על ידי דחיית כניסת צו המניעה לתוקף ולא על ידי הימנעות מלתיתו כליל. |
| חזרה למעלה |
|
| 31 [ביטוח] [דיון אזרחי] |
|
| תאמ (עפ') 32733-02-13 אברהם ברוך נ' שירביט חברה לביטוח בע"מ (שלום; תמר נסים שי; 23/04/15) - 7 ע' |
| עו"ד: |
התקבלה בקשת הנתבעת להתיר לה משלוח הודעת צד ג' כנגד בנו של התובע, ונדחתה בקשת התובע להורות על מחיקת סעיפים מכתב ההגנה. ביהמ"ש קבע כי השאלה האם האירוע נושא ההליך הינו בבחינת "גניבה" מצויה במחלוקת אשר תוכרע במסגרת שמיעת ההליך. ואולם, עצם קיומה של מחלוקת ברכיב זה מצדיקה את דחיית הבקשה למחיקת סעיפים מכתב ההגנה.
ביטוח – סוברוגציה (תחלוף) – סייגים
ביטוח – פיקוח על עסקי ביטוח – תחולת ההנחיות
דיון אזרחי – כתבי-טענות – כתב הגנה
.
שתי בקשות מקדמיות – האחת, בקשת הנתבעת להתיר לה משלוח הודעת צד ג' כנגד בנו של התובע. השנייה, בקשת התובע להורות על מחיקת סעיפים מכתב ההגנה.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
באשר לבקשה למשלוח הודעת צד ג' – השאלה העומדת לדיון הינה האם יש מקום להתיר לנתבעת משלוח הודעת צד ג' כנגד בנו של התובע וזאת לכאורה בניגוד להוראת סעיף 62(ד) לחוק חוזה הביטוח, המונע מהמבטחת את זכות התחלוף במקרה בו מבטח סביר לא היה תובע פיצוי מהמזיק.
בשלב זה של הדברים, בטרם שנשמעה עמדת הצדדים ביחס למחלוקת הפרשנית דעליל, לא ניתן לשלול מהנתבעת את הזכות להגיש הודעת צד ג' כנגד הבן, וזאת אף אם קיימת אפשרות של ממש שהודעה זו תידחה בסופו של יום. אשר על כן, הבקשה מתקבלת.
באשר לבקשה למחיקת סעיפים מכתב ההגנה – הטענות שמחיקתן מתבקשת נוגעות לטענת הגניבה. השאלה האם האירוע נושא ההליך הינו בבחינת "גניבה" מצויה במחלוקת אשר תוכרע במסגרת שמיעת ההליך. ואולם, עצם קיומה של מחלוקת ברכיב זה מצדיקה את דחיית הבקשה. שכן הנתבעת סבורה, ולא בהעדר בסיס לכך, כי אין די בטענה בדבר נטילה ללא רשות כדי לבסס טענת גניבה, ועל כן לא היה די במידע שהועבר לה על מנת שתוכל להתייחס לטענת הגניבה. אשר על כן, הבקשה נדחית. |
| חזרה למעלה |
|
| 32 [בנקאות] |
|
| תק (עכו) 45019-08-13 נזיה ח'יר נ' בנק ערבי ישראלי בע"מ (שלום; משה אלטר; 21/04/15) - 7 ע' |
| עו"ד: |
הנתבעת לא נהגה כדין כאשר חידשה את הפיקדון לתקופה נוספת של שנתיים, מבלי שקיבלה הוראה מהתובע לעשות כן. למעשה, נציג הנתבעת הודה כי הנתבעת לא פעלה כשורה, עת חידשה את הפיקדון באותו יום בו נפרע, מבלי לנסות ליצור קשר עם התובע (למעט משלוח מכתב בדואר רגיל, שאין לדעת אם התובע קיבל אותו או לא).
בנקאות – בנקים – חובותיהם
בנקאות – יחסי בנק לקוח – חובת הבנק
בנקאות – יחסי בנק לקוח – חובת הגילוי
.
לטענת התובע, כעולה מכתב התביעה, הנתבעת הפקידה את כספו בתכנית חדשה על דעת עצמה, ללא ידיעתו וללא הסכמתו, ומבלי שהוא חתם על מסמך כלשהו בעניין. זאת, בניגוד להוראות סעיף 3(א)(3) לכללי הבנקאות (שירות ללקוח) (גילוי נאות ומסירת מסמכים), תשנ"ב-1992.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
הנתבעת לא נהגה כדין כאשר חידשה את הפיקדון לתקופה נוספת של שנתיים, מבלי שקיבלה הוראה מהתובע לעשות כן. די אם יצוין בהקשר זה כי בהתאם להוראות סעיף 13ב(ג) לפקודת הבנקאות רשאי תאגיד בנקאי להשקיע כסף הנמצא ב"פיקדון ללא תנועה" רק אם "לא הצליח... ליצור קשר עם בעל הפיקדון תוך חודשיים" ממועד פירעונו של הפיקדון. אין חולקין שבמקרה דנן לא המתינה הנתבעת אפילו יום אחד, אלא חידשה את הפיקדון ביום בו נפרע.
למעשה, למרות ההכחשות בכתב ההגנה, הודה נציג הנתבעת כי הנתבעת לא פעלה כשורה, עת חידשה את הפיקדון באותו יום בו נפרע, מבלי לנסות ליצור קשר עם התובע (למעט משלוח מכתב בדואר רגיל, שאין לדעת אם התובע קיבל אותו או לא) והוא אף הביע נכונות לפצות את התובע בתשלום ריבית עבור התקופה 16/12/12 עד 15/1/13, המועד בו שברה הנתבעת את התכנית החדשה בעקבות בקשת התובע.
נשאלת השאלה מה הפיצוי המגיע לתובע. לאחר ששקל בעניין ולאור נסיבות המקרה, ביהמ"ש קבע כי התובע אינו זכאי לפיצוי מעבר לקבלת ריבית עבור התקופה שמיום פירעון הפיקדון והשקעת הכסף בתכנית החדשה ועד למועד בו שברה הנתבעת את התכנית החדשה והעבירה את הכסף לחשבון העו"ש. |
| חזרה למעלה |
|
| 33 [נזיקין] [בנקאות] |
|
| תא (אש') 10944-01-13 יצהל כהן נ' בנק הפועלים בע"מ (שלום; עידו כפכפי; 20/04/15) - 13 ע' |
| עו"ד: עינת כהן איריס, נחום הופטמן |
בנק הוציא ללקוחו ערבות בנקאית לצורך השתתפות במכרז אשר לא תאמה לתנאי המכרז. ביהמ"ש נדרש לשאלה, האם חייב הבנק לפצות את הלקוח בגין אי זכייתו במכרז שעה שהערבות שהוצאה תואמת לבקשה להוצאת הערבות והתובע לא בדק את הערבות טרם הגישה למכרז.
נזיקין – אחריות – בנק
בנקאות – בנקים – חובותיהם
בנקאות – יחסי בנק-לקוח – חובת הזהירות
בנקאות – יחסי בנק-לקוח – רשלנות בפעולות הבנק
בנקאות – ערבות – ערבות בנקאית אוטונומית
.
בנק הוציא ללקוחו ערבות בנקאית לצורך השתתפות במכרז אשר לא תאמה לתנאי המכרז. האם חייב הבנק לפצות את הלקוח בגין אי זכייתו במכרז שעה שהערבות שהוצאה תואמת לבקשה להוצאת הערבות והתובע לא בדק את הערבות טרם הגישה למכרז?
.
בית המשפט פסק כלהלן:
אין חולק כי הבנק חב חובת זהירות כלפי לקוחו שמקורה הן בדיני הנזיקין והן בקשר החוזי וחובות האמון של הבנק כלפי לקוחו. עם זאת, חובות הבנק אינן מוחלטות ואין להרחיבן יתר על המידה. כאשר פועל הבנק באופן ראוי לפי בקשת הלקוח, לא בנקל יוטלו עליו חובות לברר את זכויות הלקוח או הערב וליידע אותם ביחס לזכויותיהם למרות שויתרו עליהם בכתב.
שעה שנקבע כי הבנק לא קיבל לידיו את חובת המכרז ולא צילם אותה, ממילא נשמטת הקרקע תחת הבסיס המשפטי לטיעוני התובע. עם זאת, מבין השורות לטיעוני התובע עולה כי טוען שהיה על הנתבע לוודא כי תנאי הערבות במכרז תואמים לערבות שהתבקשה והוצאה בפועל. במכלול טיעוניו של התובע אין ולו רמז לחלקו בטעות שנפלה בתוקף הערבות. התנהלות זו של חיפוש האשם באחר אינה ראויה לגיבוי משפטי, בדומה לכלל לפיו לא תקבע אחריות בגין מפגע טבעי ורגיל.
לא נמצא כי יש מקום להטיל חובה על הבנק לבחון את תנאי המכרז ולדלות ממנו את תוקף הערבות המבוקשת ותנאיה. לבנק ניסיון בהנפקת ערבויות בנקאיות, אולם כל מכרז הינו שונה ואין להטיל חובת זהירות כללית המחייבת את הבנק לעיין בתנאי המכרז ולוודא כי הלקוח מודע לתנאיו. בנסיבות רגילות רשאי הבנק להניח כי לקוחו הניגש למכרז הינו אדם סביר ואחראי שיודע להציג לבנק את תנאי הערבות הנדרשת ותוקפה.
גם אם ייקבע כי ראוי להטיל אחריות על הבנק לוודא כי הלקוח מודע לנוסח הערבות הנדרשת במכרז ותוקפה, ככלל ייצא הבנק ידי חובתו בהחתמת הלקוח על בקשה לקבלת הערבות בה מפורטים תנאיה ועל אישור כי קיבל הערבות לידיו ומאשר ניסוחה. מאחר ונקבע כי התובע מסר לפקידת הבנק את הנתונים שנרשמו בנספח לבקשת ערבויות ולאחר מכן בבקשה להוצאת הערבות, והתובע חתם על הבקשה, לא הפר הבנק את חובת הזהירות כלפי התובע. |
| חזרה למעלה |
|
| משפחה |
| 34 [מקרקעין] [הגנת הדייר] [משפחה] [עשיית עושר ולא במשפט] |
|
| תמש (חי') 1820-11-11 ר.ג.א נ' י.א (משפחה; אלה מירז; 25/05/15) - 15 ע' |
| עו"ד: ציונה גולן, אבי צוקרמן |
במסגרת תביעה לפירוק שיתוף של דירה שירשו הצדדים מאימם, ביהמ"ש קובע כי הגם שאין חובה חוקית מכוחה זכאית התובעת לתשלום בגין הטיפול בהורים, יש מקום בנסיבות להעריך את תרומת התובעת בטיפול בהורים על דרך האומדנה, ובהתאם לקזז מחלקו של כל נתבע בזכויות בדירה בפירוק השיתוף. מאידך, טענת התובעת כי הינה דיירת מוגנת בדירת ההורים ויש לשום את הדירה כתפוסה ו/או כי חוק הגנת הדייר חל במקרה דנן – נדחתה.
מקרקעין – שיתוף במקרקעין – פירוק השיתוף
הגנת הדייר – תחולת ההגנה – היעדרה
משפחה – מזונות – הורים
עשיית עושר ולא במשפט – השבה – הזכות להשבה
.
עניינו של פסק הדין בסכסוך בין 5 אחים, על חלוקת נכסי ההורים, הטיפול בהם ובמיוחד חלוקת דירת ההורים. רקע: התובעת, רווקה כבת 65 שנים, מתגוררת בדירה מאז ילדותה, והיא זו שטיפלה בהורים עד לפטירתם. בהתאם לצו קיום צוואת האם (לאחר הסתלקות התובעים 2-3) התובעת הינה בעלים של 3/5 מהזכויות בדירה והנתבעים בעלים של 2/5 מהזכויות. הנתבעים הגישו תביעה לפירוק השיתוף בדירה. לטענת התובעת – יש לקבוע כי הינה דיירת מוגנת וזכותה לרכוש את זכויות הנתבעים בדירה, בהתאם לשווי הדירה כתפוסה, בניכוי עלות השיפוץ ובניכוי סכומים המגיעים לה בגין הטיפול בהורים.
.
ביהמ"ש לענייני משפחה פסק:
כידוע פרוק שיתוף במקרקעין הינה זכות יסוד של כל שותף, כאשר שיקול דעת ביהמ"ש במניעת הפרוק מצומצם. דרך המלך לפרוק שיתוף במקרקעין, במכירת הדירה במכירה פומבית לכל המרבה במחיר וחלוקת הפדיון. והכל זולת אם הורה ביהמ"ש על דרך אחרת, שנראית לו יעילה וצודקת יותר בנסיבות העניין.
ביהמ"ש דוחה את טענת התובעת כי הינה דיירת מוגנת סעיפים 33(א) או 33 (ד) לחוק הגנת הדייר ויש לשום את הדירה כתפוסה ו/או כי חוק הגנת הדייר חל במקרה דנן. בהקשר זה נקבע בפסיקה, כי הגנת סעיף 33 לחוק הגנת הדייר מתייחסת למי שהוא הבעלים או החוכר לדורות הרשום. זאת ועוד ההלכה הפסוקה קובעת ששותף לא יהיה דייר מוגן לפי החוק, אלא אם ניתנה לשותף חזקה ייחודית כדין בהסכמת השותפים האחרים וזאת בין אם הסכמת השותפים הובעה במפורש ובין אם בהתנהגותם. במקרה דנא הדירה רשומה ע"ש האב המנוח כאשר האם ירשה את זכויותיו בדירה בשלמות. לפיכך, מעמדה של התובעת בחיי האם היה של ברת רשות לכל היותר. התובעת לא החזיקה בדירה בשכירות ראשית ע"פ חוזה. כ"כ, התובעת לא הוכיחה הסכמה פוזיטיבית של הנתבעים. נהפוך הוא. החזקת התובעת בדירה אינה ייחודית ובחזקתה ייצגה את כלל האחים ולפיכך אינה בעלת זכות עודפת על מי מהאחים. לפיכך נקבע כי יש לשום את הדירה כדירה פנויה.
בכל הנוגע לטענת השיפוץ, קיימת מחלוקת לעניין שווי עלות השיפוץ (בהעדר קבלות), והאם התובעים מימנו את השיפוץ, או שמא מומן מכספי ההורים. לעניין עלות השיפוץ – העידו מומחים וביהמ"ש קובע כי יש בעובדה זאת "לרפא" במידת מה את העדר הקבלות. בהמשך לכך, ביהמ"ש קובע כי במימון השיפוץ נשאו התובעים. לפיכך נקבע כי מחלקו של כל אחד מהנתבעים בזכויות בדירה, יש לקזז 1/5 מעלות השיפוצים בגין השתתפותו בשיפוץ.
כן נדחתה טענת התובעת כי היא זכאית לתשלום בגין הטיפול בהורים מכח דיני עשיית עושר או דיני המזונות (זכות חזרה במזונות). בהקשר זה ביהמ"ש עומד על כך שהפסיקה העמידה, לכל אחת מהוראות החוק הנ"ל תנאי דומה לתחולת זכות החזרה והוא – קיומה של חובה (זכות החזרה במזונות) או חוב (בחוק עשיית עושר) מכח חוק או מכח פס"ד. במקרה דנן לא הייתה מוטלת על הצדדים חובה מוחלטת בחוק לזון את האם ולא הוכח כל חיוב על הצדדים לשאת במזונות ההורים בעת הגשת התביעה. כל שעשו עבור ההורים עשו מרצונם החופשי ובטוב (להבדיל מחובה מוסרית). על כן עצם חיוב שכזה לא יכול להיות מוטל עתה, רטרואקטיבית, על הנתבעים, על מנת לחייבם להשיב לתובעים את שהוציאו למזונות האם. למעלה מן הצורך צוין, כי גם לו היה נקבע כי על הנתבעים חל עצם החיוב במזונות האם, באשר לגובה החיוב חל על הצדדים ס' 11 (א) לחוק לתיקון דיני משפחה (מזונות) הקובע:"(א)תביעה למזונות שהוגשה כעבור יותר משנה לאחר התקופה שבעדה הם נתבעים, רשאי ביהמ"ש לדחותה בשל כך בלבד, אם לא ראה טעם סביר לאיחור." לפיכך עריכת תחשיב בגדר תקופת ההתיישנות אין לו על מה לסמוך.
יחד עם זאת, ביהמ"ש מוצא לציין את חשיבות מצוות כיבוד אב ואם וקיומה של החובה המוסרית-אנושית-ודתית. וכי במקרה דנא אין ספק כי הנתבעים נהנו מכך שהתובעת מטפלת בהורים וכן כי לעצם הטיפול בהורים הייתה השלכה משמעותית לכך שהתובעת הינה בת כ-65 על סף הפנסיה, ערירית ובודדה. לפיכך, הגם שאין חובה חוקית ונוכח העובדה כי הנתבעים עומדים על קבלת זכויותיהם בדירה על דרך של פירוק שיתוף, ובנסיבות כמצוין ובהתאם לסעיף 40 לחוק המקרקעין, המקנה לביהמ"ש הסמכות להורות על פירוק השיתוף בדרך הנראית לו הצודקת ביותר בנסיבות העניין, ביהמ"ש מעריך את תרומת התובעת בטיפול בהורים על דרך האומדנה, באופן שמחלקו של כל נתבע בזכויות בדירה בפירוק השיתוף, יקוזז סך של 37,500 ₪.
הדרך הנראית לביהמ"ש היעילה והצודקת יותר בנסיבות העניין, לפירוק השיתוף היא להעניק לתובעת זכות ראשונית לרכישת הדירה, בשל החלק היחסי שלה בדירה והטעמים ההומניטאריים שצוינו. |
| חזרה למעלה |
|
| 35 [משפחה] [משפט עברי] |
|
| תמש (ת"א) 33168-05-12 ש.ב. (קטינה) נ' מ.ב (משפחה; מירה דהן; 27/04/15) - 18 ע' |
| עו"ד: דניאל ויגלר, ישראל ויסבלט, ענת קדמי |
תובענה לקביעת מזונות שני קטינים יהודים. עיקר המחלוקת נגעה לשאלה מהי משכורתו של הנתבע והאם הצדדים קיבלו עזרה מהורי האם בכלכלת המשפחה וכפועל יוצא, הכריע ביהמ"ש בשאלה על בסיס איזה סכום על הנתבע להשתתף בהוצאות מדורם של הקטינים.
משפחה – מזונות ילדים – חובת האב בתשלומם
משפט עברי – משפחה – מזונות
משפחה – מדור – שיעורו
.
תובענה לקביעת מזונותיהם של התובעות 1-2 מאביהם הוא הנתבע. הצדדים יהודים. עיקר המחלוקת בטענת התובעת כי הכנסות הנתבע גבוהות מאלו המוצהרות על ידו וכי על הנתבע להשתתף בהוצאות מדורם של הקטינים עפ"י השעורים שבדין ובהתייחס לסכום השכירות המשולם בפועל. מנגד הנתבע טוען כי הכנסותיו הן אלו אשר הוצהרו על ידו וכי יכולתם לשכור דירה בסכום זה – חרף משכורתו הנמוכה והעדר הכנסה של האישה – נעשתה בסיוע הורי האישה ובפירעון חסכון אשר היה בידם.
.
ביהמ"ש לענייני משפחה פסק:
כידוע, הבסיס המשפטי של חיוב במזונות ילדים על פי הדין העברי החל בענייננו, משתנה בהתאם לגיל הילדים, נתון המשליך משמעותית על מהות החיוב, היקפו ועל חלוקת נטל הנשיאה בו בין האב לבין האם (כידוע וכמפורט בפסה"ד). ברם, בקביעת חיוב מזונות בפסק דין יש ליקח בחשבון כי גם ילדים שבעת פסק הדין הינם מ"קטני קטנים" או "קטנים" כמשמעם בדין(קטינים שגילם נמוך מ-15), יגדלו עם חלוף השנים והחיוב, שהיה חיוב אבסולוטי המוטל על האב, יצטרך להיבחן כחיוב מדין צדקה החל על האם והאב בשווה ואף לכך יצטרך להידרש ביהמ"ש בשקלול כלל הנתונים בעת מתן פסק הדין.
זאת ועוד, כאשר מדובר ב"צרכים הכרחיים" שווים הם לעני ולעשיר. מדובר בחובה משפטית שהקריטריון היחיד לה הוא צורכי הקטינים. ברם, בשנים האחרונות קיימת מגמה של צמצום מעגל ה"צרכים ההכרחיים" בהם מחויב אב למינימום, וזאת על מנת להביא לכך שעיקרון השוויון בין בני הזוג ימצא ביטוי ככל שניתן גם בחיוב בדמי מזונות על פי הדין האישי. "צרכים הכרחיים" לעניין סוגיה זו הם צרכים בסיסיים ממש של קיום שהם (עפ"י ההלכה הפסוקה): מזון; ביגוד והנעלה; מדור: חלקם של הילדים בשכ"ד/ משכנתא והוצאות הבית; חינוך פורמאלי; הוצאות בגין כיסוי ביטוחי לקופ"ח ותרופות שגרתיות. צרכים אחרים, כגון נופש, בתי מלון, טיולים וכיוב', ייחשבו הוצאות מדיני צדקה, החלות על שני ההורים על פי יכולתם הכלכלית.
במקום שלא מובאות ראיות מספקות ו/או מדויקות קובעת הפסיקה כי צרכיו ההכרחיים של קטין שאינם דורשים ראיות מפורטות ואשר מצויים בידיעה כללית שיפוטית, עומדים כיום על סך של 1,250-1,400 ₪ ללא הוצאות מדור או הוצאות חריגות. עוד צוין, כי לחלוקת זמן השהייה של קטינים עם הוריהם ישנה השפעה על גובה החיוב הכספי במזונות אותו האב צריך להעביר לידי האם, הגם שאין לה השפעה על עצם החבות העקרונית של האב לשאת באופן אבסולוטי בצרכים ההכרחיים של הקטינים. עניין זה אינו רלוונטי לענייננו, שעה שמדובר בהסדרי ראיה מצומצמים אצל האב.
על הסך האמור, יש להוסיף את רכיב המדור, במקרה שיש צורך בשכירת דירה ו/או תשלום משכנתא; גובה החיוב הינו בסך 30% מהסכום המשתלם עבור קטין אחד, 40% לשני קטינים ו-50% למעלה משני קטינים כסכומים המהווים השתתפות במדור הקטינים. גם לעניין המדור קבעה ההלכה הפסוקה כי יש לערוך הבחנה בין "מדור הכרחי" לבין מדור שהוא בגדר מותרות או בגדר חיוב מדיני צדקה. בנוסף לאלו, יחויב האב בחלק יחסי בהוצאות החזקת מדור תוך החלת השתתפות שווה בין הצדדים גם בהוצאות רפואיות חריגות ובהוצאות חינוך חריגות וחיוניות.
במקרה דנא, קובע כי התובעת כשלה בלהוכיח כי הכנסתו של הנתבע הינה כנטען על ידה אולם גם על פי עדות הנתבע, לא כל הכנסתו מגולמת בתלושי השכר לפיכך, נוכח התרשמות ביהמ"ש מהנתבע ובהיעדר העדת עדים רלבנטיים ביהמ"ש קובע כי פוטנציאל הכנסתו של הנתבע עולה לשיעור של כ-9,000 ₪ נטו בחודש. לפיכך ולאור ההלכות הפסוקות הנ"ל, ביהמ"ש מעמיד את גובה החיוב במזונות ע"ס של 1400 ₪ עבור כל קטין. בהתחשב בהכנסתו של האב כפי שנקבעה לעיל ובסכומים שנשא התא המשפחתי לתשלום שכירות והוצאות אחזקתו כמו גם הוצאות הכלכלה נראה כי אכן היתה עזרת צד ג' (הוריי התובעת) כנטען ע"י הנתבע, כמו גם מימוש חסכונות. לפיכך נקבע כי דמי המדור אשר על פיהם יחושב חיוב הנתבע, יהיה בגובה של 40% מדמי שכירות ריאליים שביהמ"ש מעמידם על 4,500 ₪ לחודש ובתוספת סך של 500 ₪ לחודש בגין השתתפות בהוצאות המדור. הצדדים יישאו בחלקים שווים בהוצאות רפואיות חריגות ובהוצאות חינוך חריגות. |
| חזרה למעלה |
|
| בתי-דין צבאיים |
| 36 [צבא] |
|
| עדי (איו"ש) 1258/15 יעקוב כאמל מוסא הוארין נ' התביעה הצבאית (בתי-דין צבאיים; רונן עצמון; 31/03/15) - 7 ע' |
| עו"ד: בדר אגברייה, גלעד פרץ |
המערער קיבל הקלה בעונשו, ונלווה לה תנאי חקוק, שבסעיף 184 לצו בדבר הוראות ביטחון, לפיו אם יעבור עבירה שעונשה 3 חודשי מאסר ומעלה, תבוטל ההקלה בעונשו והוא יידרש לרצות את יתרת המאסר שנגזר עליו. התביעה הוכיחה כי המערער הפר את התנאי החקוק הזה. בכך הצדיקה את בקשתה להחזיר את המשיב לריצוי יתרת מאסרו. השאלה, אם ידע המערער על כך שהרשעתו ביציאה מן האזור עלולה לגרום להחזרתו לכלא ליתרת מאסרו הקודם – אינה רלוונטית במקרה זה.
צבא – שיפוט צבאי – בשטחים המוחזקים
.
עניינם של ערעורים אלה הוא בשאלה, האם העונש שנגזר על המשיב הולם את העבירות בהן הורשע, והאם נכון היה לבטל הקלה בעונש שניתנה לו במסגרת "עסקת שליט", ולהחזירו לריצוי יתרת מאסר של יותר משלוש שנים.
.
בית המשפט הצבאי לערעורים פסק כלהלן:
בית המשפט הצבאי לערעורים כבר דן מספר פעמים בשאלה, האם ידיעתו של נאשם את התנאים לביטול ההקלה בעונשו היא תנאי להחזרתו לכלא.
לפי סעיף 184 לצו בדבר הוראות ביטחון, התנאים לביטול הקלה בעונש יכולים להיות משני סוגים: תנאי שקבוע בדין, והוא שבתקופה שנותרה עד לסיום המאסר המקורי, לא יעבור הנידון עבירה שדינה שלושה חודשי מאסר או יותר. הסוג השני הוא תנאי שנקבע על ידי המפקד הצבאי במיוחד לעניינו של נידון מסוים, או של קבוצת נידונים מסוימים. תנאי כזה יכול להיות למשל הגבלה על עיסוק או על מגורים בתחום מסוים.
כאשר מדובר בתנאי מן הסוג הראשון, ידיעתו של הנידון אינה רלוונטית, ואם הופר התנאי אפשר לבטל את ההקלה בעונש ולהחזיר את הנידון לכלא גם אם לא נאמר לו דבר לפני שחרורו. כאשר המדובר בתנאי מן הסוג השני, שאינו רשום בחקיקה, צריך לאפשר לנידון לדעת מהו התנאי המסוים שנקבע לו. ביטול הקלה בעונש עקב הפרת תנאי מסוים, שלנידון לא הייתה אפשרות לדעת אותו – עשויה לפגוע בתחושת הצדק וההגינות; אם כי גם במקרה כזה לא בהכרח יוביל הדבר להתעלמות מוחלטת מהפרת התנאי.
במקרה דנן, המערער קיבל הקלה בעונשו, ונלווה לה תנאי חקוק, שבסעיף 184 לצו בדבר הוראות ביטחון, לפיו אם יעבור עבירה שעונשה 3 חודשי מאסר ומעלה, תבוטל ההקלה בעונשו והוא יידרש לרצות את יתרת המאסר שנגזר עליו.
התביעה הוכיחה – באמצעות הרשעתו של המערער במשפטו החדש – כי המערער הפר את התנאי החקוק הזה. בכך הצדיקה את בקשתה להחזיר את המשיב לריצוי יתרת מאסרו. השאלה, אם ידע המערער על כך שהרשעתו ביציאה מן האזור עלולה לגרום להחזרתו לכלא ליתרת מאסרו הקודם – אינה רלוונטית במקרה זה. אין מדובר בתנאי מסוים שנקבע במיוחד למערער, אלא בתנאי החקוק בסעיף 184 לצו. |
| חזרה למעלה |
|
| כתבי טענות |
|
|
|
