| עליון |
| 1 [תגמולים] [נכים] |
 |
| עעמ 3842/09 אסתר שוורץ נ' קצין התגמולים (עליון; א' חיות, צ' זילברטל, ע' ברון; 17/05/15) - 7 ע' |
| עו"ד: יעל מורג יקו אל, אייל נון, אלכס וייס |
פסק הדין בעניין לופו קובע מפורשות כי הוראת אגף השיקום מספר 80.23 תהא בטלה מכאן ולהבא וכי החריג היחיד לכך הוא עניינו של לופו עצמו, לגביו נקבע כי בטלות ההוראה תהיה רטרואקטיבית. על כן, למרבה הצער, לא ניתן להחיל את ההלכה החדשה שנפסקה בעניין לופו על עניינם של המערערים והם אינם זכאים מכוחה לתשלומים ולהטבות שיחושבו רטרואקטיבית מיום הפגיעה.
 תגמולים – נכי צהל – תגמולים רטרואקטיביים
תגמולים – נכי צהל – הטבות
נכים – נכי צהל – הטבות אגף השיקום
.
ערעור על פסק דינו של בימ"ש לעניינים מנהליים בו נדחתה בעתירת המערערים, יורשיו של חלל צה"ל, לקבלת הטבות ותשלומים מכוח הוראות פנימיות של משרד הביטחון וזאת רטרואקטיבית מיום שבנם היה זכאי להכרה כנכה צה"ל. המערערים טוענים כי יש להחיל את ההלכה שנקבעה בעניין לופו באשר לבטלות הוראת אגף השיקום מספר 80.23 גם על עניינם.
.
ביהמ"ש העליון דחה את הערעור בקבעו:
בעניין לופו שינה ביהמ"ש העליון את ההלכה הנוהגת והורה על בטלותה של הוראה 80.23, בקבעו כי ההחלטה להעניק הטבות ותשלומים מכוח הוראות פנימיות של משרד הביטחון לפי מועד ההכרה באדם כנכה צה"ל, יוצרת אבחנה בלתי ראויה בין שני נכים שנפגעו או חלו בצורה דומה באותו יום ושהגישו את תביעותיהם באותו מועד, רק משום שההחלטה המכירה בנכותם התקבלה במועדים שונים
ואולם, פסק הדין בעניין לופו קובע מפורשות כי הוראה 80.23 תהא בטלה מכאן ולהבא וכי החריג היחיד לכך הוא עניינו של לופו עצמו, לגביו נקבע כי בטלות ההוראה תהיה רטרואקטיבית. על כן, למרבה הצער, לא ניתן להחיל את ההלכה החדשה שנפסקה בעניין לופו על עניינם של המערערים והם אינם זכאים מכוחה לתשלומים ולהטבות שיחושבו רטרואקטיבית מיום הפגיעה.
אשר לטענה בדבר נסיבות חריגות שהתקיימו במקרה דנן המצדיקות תשלום רטרואקטיבי גם אם הוראה 80.23 חלה על העניין. בימ"ש לעניינים מנהליים לא מצא כי הייתה במקרה דנן התנהלות בלתי תקינה מצד קצין התגמולים, המצדיקה סטייה מהוראה 80.23 ככל שהיא חלה, ומסקנה זו אינה מצדיקה התערבות משום שכל טענות המערערים בהקשר זה נוגעות להימשכות הליכי ההכרה בבנם כנכה צה"ל. אין בפיהם טענה או ראיה כלשהי לכך שקצין התגמולים פעל בעניינם משיקולים זרים, במשוא פנים או באופן חריג אחר המצדיק סטייה מהוראה 80.23 הממשיכה לחול על עניינם, כאמור. |
| חזרה למעלה |
|
| 2 [דיון פלילי] |
|
| בשפ 3374/15 מדינת ישראל נ' פלוני (עליון; א' שהם; 17/05/15) - 8 ע' |
| עו"ד: שי עציון, אושרה פטל רוזנברג |
כאשר עסקינן בהפרת תנאי שחרור בערובה מדובר בעילת מעצר עצמאית, הנעוצה בהפרת אמון ביהמ"ש בנאשם. במקרה הנדון, התנהגות המשיב מעידה על מסוכנותו הרבה, מעבר לפגיעה באמון ביהמ"ש. בנסיבות אלה, אין מנוס מהחזרת המשיב למעצר עד לתום ההליכים בעניינו.
דיון פלילי – שחרור בערובה – הפרת תנאי השחרור
דיון פלילי – מעצר עד תום ההליכים – עילת מעצר
.
נגד המשיב הוגש כתב אישום, במסגרת הסדר טיעון, המייחס לו עבירה של מעשה מגונה בנסיבות אינוס (בקטינה). הערר הוא על החלטת ביהמ"ש המחוזי, בגדרה נדחתה בקשת העוררת להחזיר את המשיב למעצר עד תום ההליכים בשל הפרת את תנאי השחרור.
.
ביהמ"ש העליון קיבל את הערר בקבעו:
כאשר עסקינן בהפרת תנאי שחרור בערובה מדובר בעילת מעצר עצמאית, הנובעת מהוראת סעיף 21(א)(2) לחוק המעצרים. כפי שנפסק, עילת מעצר זו נעוצה בהפרת אמון ביהמ"ש בנאשם, כאשר השחרור לחלופת המעצר נוצל על ידו להפרת תנאֵי מעצר הבית. בכך יש משום העברת מסר ברור וחד משמעי לאלו ששוחררו לחלופת מעצר, כי אי הקפדה על תנאי השחרור תוביל, ככלל, לחזרתם למעצר מאחורי סורג ובריח, בשל אובדן אמון ביהמ"ש בהם. סטייה מכלל זה תתאפשר אך במקרים חריגים, ורק כשניתן להצביע על נסיבות מיוחדות, בין אם מדובר בנסיבות ההפרה ובין אם בנסיבות אישיות יוצאות דופן.
המשיב הורשע בביצוע מעשה מגונה בקטינה בנסיבות אינוס, ולבקשת שירות המבחן נדחה המועד לטיעונים לעונש לצורך שילובו בקבוצה טיפולית. בתקופה בה היה אמור להתמקד בנושא הטיפולי, לקראת שלב גזירת עונשו, הוא הפר פעם אחר פעם את תנאי שחרורו בערובה, תוך פגיעה בוטה באמון שניתן בו ע"י ביהמ"ש. יציאותיו הרבות לטיול עם כלבו, ללא ליווי, מדגימות היטב את הזלזול בהוראות ביהמ"ש, בעיקר כשחלק מאותן יציאות מפרות נוצלו על-ידו על מנת לשהות במחיצת קטינה רכה בשנים, תוך שהוא מפתה אותה באמצעות כלבו ובמתק שפתיים. התנהגות זו מעידה על מסוכנותו הרבה, מעבר לפגיעה באמון ביהמ"ש. לכך יש להוסיף את נוכחותו ביישוב שנאסר עליו להיכנס אליו. |
| חזרה למעלה |
|
| 3 [עונשין] |
|
| עפ 8820/14 זהר שחר נ' מדינת ישראל (עליון; י' דנציגר, א' שהם, מ' מזוז; 17/05/15) - 10 ע' |
| עו"ד: יעל שרף, חן בן חיים, שירות המבחן למבוגרים גב' ברכה וייס |
אשר לטענת המערער באשר לאופן בו נקבע מתחם הענישה ע"י בימ"ש קמא: ראשית, ע"פ פסיקת ביהמ"ש העליון היה על בימ"ש קמא לקבוע מתחם עונש הולם, שהינו בגדר קביעה נורמטיבית של ביהמ"ש, וזאת למרות ההסכמות שהתגבשו במסגרת הסדר הטיעון. שנית, בימ"ש קמא פעל בהתאם לפסיקה זו, בגזרו את העונש בתוך המתחם, תוך התחשבות בהסדר הטיעון.
עונשין – ענישה – הסדר טיעון
עונשין – ענישה – שיקולי ענישה
עונשין – ענישה – מתחם הענישה
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: עבירות סמים
עונשין – ענישה – התערבות ערכאת הערעור
.
ערעור על גזר דינו של ביהמ"ש המחוזי, במסגרתו נגזרו על המערער 36 חודשי מאסר בפועל בגין הרשעתו, על יסוד הודאתו, בהחזקת סמים שלא לצריכה עצמית ולצריכה עצמית.
.
ביהמ"ש העליון דחה את הערעור בקבעו:
אין בעונש שהושת על המערער כל חריגה מרמת הענישה המקובלת בעבירות דומות, ולפיכך אין בסיס להתערבות ערכאת הערעור בעונש. דברים אלה נאמרים ביתר שאת משמדובר בהסדר טיעון, בו הוסכם כי המשיבה תטען לעונש של 36 חודשי מאסר בפועל, ובימ"ש קמא לא גזר עונש חמור יותר.
כפי שנפסק, הענישה בעבירות של החזקת סמים מסוכנים שלא לצריכה עצמית נועדה, קודם לכל, לשרת את מטרת הגמול לעבריין על עיסוק בסם העלול לסכן חיי אדם ולפגוע בבריאות המשתמשים בו; שנית, על העונש להעביר מסר חד-משמעי של הרתעה ביחס לעבריינים פוטנציאליים, ולשמש אות אזהרה אפקטיבי לכל מי שמתכוון לקחת חלק במערכת ההעברות והסחר בסמים. רמת הענישה שנקבעה בפסיקה, כשמדובר בהחזקת הרואין או קוקאין, שלא לצריכה עצמית, בכמות של עשרות גרמים, נעה בין 3 ל-5 שנות מאסר, כך שעונשו של המערער אינו סוטה לחומרה מרמת ענישה זו.
לכך יש להוסיף את עברו הפלילי של המערער. אשר לטענה כי בימ"ש קמא לא נתן משקל לשיקולי שיקומו של המערער. כל שיש חשיבות לשיקולי השיקום, הם אינם חזות הכל, ובצדם ניצבים שיקולי הגמול וההרתעה. יש להזכיר, כי המערער יכול להשתלב בתהליך גמילה מסמים בין כותלי הכלא.
אשר לטענת המערער באשר לאופן בו נקבע מתחם הענישה ע"י בימ"ש קמא. ראשית, היה על בימ"ש קמא לקבוע מתחם עונש הולם, שהינו בגדר קביעה נורמטיבית של ביהמ"ש, וזאת למרות ההסכמות שהתגבשו במסגרת הסדר הטיעון. שנית, בימ"ש קמא פעל בהתאם, בגזרו את העונש בתוך המתחם, תוך התחשבות בהסדר הטיעון. כפי שנפסק, על ביהמ"ש לקבוע תחילה את מתחם הענישה בהתאם להוראות הדין ולמדיניות הענישה הנוהגת, בשלב הבא, להשוותו לטווח הענישה עליו הסכימו הצדדים, וככל שהטווח מאושר – לקבוע את העונש בהתחשב בהסדר הטיעון. |
| חזרה למעלה |
|
| 4 [עונשין] |
|
| עפ 8768/14 פלוני נ' מדינת ישראל (עליון; י' דנציגר, צ' זילברטל, מ' מזוז; 17/05/15) - 7 ע' |
| עו"ד: נילי פינקלשטיין, אלי מסטרמן, שלומית מרדר |
נקודת המוצא היא כי מי שעבר עבירה יורשע. הדברים יפים גם בהתייחס לנאשמים קטינים. באשר לשאלת תחולת הלכת כתב על קטינים, אכן יש דעות לכאן ולכאן; המלצות שירות המבחן כשמן כן הן, המלצות. על ביהמ"ש להפעיל את שיקול דעתו להכריע בכל עניין בהתחשב בכלל האינטרסים הרלבנטיים.
עונשין – ענישה – הימנעות מהרשעה
עונשין – ענישה – קטינים
עונשין – ענישה – תסקיר שירות מבחן
.
ערעור על גזר דינו של ביהמ"ש המחוזי לנוער במסגרתו הושתו על המערער צו פיקוח, של"צ ומאסר על תנאי, בגין הרשעתו בסיכון חיי אדם בנתיב תחבורה. בערעור טוען המערער כי יש לבטל הרשעתו בדין.
.
ביהמ"ש העליון דחה את הערעור בקבעו:
נקודת המוצא היא כי מי שעבר עבירה יורשע. הדברים יפים הן בהתייחס לנאשמים בגירים והן בהתייחס לנאשמים קטינים. שעה שעסקינן בעבירה של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, ביצועה של עבירה זו יגרור אחריו, ככלל, הרשעה, הגם שקיימים לכלל זה, כמו לכל כלל אחר, חריגים. באשר לשאלת תחולת הלכת כתב על קטינים; אכן יש דעות לכאן ולכאן בהתייחס לסוגיה זו.
אין לקבל את הטענה כי ביהמ"ש המחוזי לא נתן משקל ראוי להמלצת שירות המבחן לנוער. ביהמ"ש בחן בקפידה את התסקיר, ובגזירת העונש שקל לקולא את ההתרשמות העולה ממנו. יודגש, המלצות שירות המבחן – אליהן מתייחס ביהמ"ש בכובד ראש ורואה בהן כלי עזר חשוב במלאכת השפיטה – כשמן כן הן, המלצות! על ביהמ"ש להפעיל את שיקול דעתו להכריע בכל עניין בהתחשב בכלל האינטרסים הרלבנטיים.
הרשעתו של המערער והעונש שהושת עליו ע"י הערכאה הדיונית משקפים גישה מאוזנת וראויה בנסיבותיו של המקרה דנן. אף אם אכן לא היה מקום להיזקק לתיקון 113 בעניינו של המערער, לא היה בהתייחסות ביהמ"ש המחוזי להוראות התיקון כדי להוביל לתוצאה עונשית חמורה מן הראוי. |
| חזרה למעלה |
|
| 5 [משפט מינהלי] [דיון פלילי] |
|
| בגץ 2652/15 אלוף (מיל') אביחי מנדלבליט נ' היועץ המשפטי לממשלה (עליון; י' עמית, צ' זילברטל, נ' סולברג; 17/05/15) - 6 ע' |
| עו"ד: מיטל בוכמן שינדל, רנאטו יאראק |
העותר מבקש להקדים נעשה לנשמע, ולהורות למשיב ליתן לו זכות טיעון מלאה עוד טרם קבלת ההחלטה לגבי עילת סגירת התיק בעניינו. אלא שלא עלה בידיו להצביע על נימוק בגינו יש לחרוג מהוראת סעיף 62(ב) לחסד"פ ומהפרקטיקה הנוהגת, לפיה טענות והשגות לגבי עילת גניזת התיק מובאות ונדונות לאחר קבלת ההחלטה.
משפט מינהלי – בגץ – עתירה מוקדמת
משפט מינהלי – שיקול-דעת – רשויות האכיפה והתביעה
דיון פלילי – הליכים שלפני המשפט – סגירת תיק
.
העתירה היא אחד מספיחי "פרשת הרפז". בעתירתו ביקש העותר להורות למשיב לקיים שימוע בעניינו, להעמיד לרשותו את "עיקרי טיוטת חוות הדעת המתגבשת בעניינו של העותר, וכן את חומר הראיות הרלבנטי, שנאסף בעניינו", וכן לאפשר לו להגיב על הטיוטה ועל חומר הראיות – וכל זאת טרם יקבל המשיב כל החלטה לגבי העותר, זולת החלטה על סגירת התיק מחוסר כל אשמה וניקויו מכל רבב.
.
ביהמ"ש העליון בשבתו כבג"ץ דחה את העתירה על הסף בקבעו:
ככלל, במסגרת שיקול הדעת המסור לתביעה רשאי התובע להחליט על סגירת תיק ב-3 עילות: חוסר בראיות מספיקות, העדר עניין לציבור והעדר אשמה. סעיף 62(ב) לחסד"פ מאפשר לחשוד שתיקו נסגר להשיג על עילת סגירת התיק, ועל החלטה זו ניתן לפנות בערר ובסוף גם בעתירה לבג"ץ. העותר מבקש
להקדים נעשה לנשמע, ולהורות למשיב ליתן לו זכות טיעון מלאה, עוד טרם קבלת ההחלטה לגבי עילת הסגירה. אלא שלא עלה בידיו להצביע על נימוק בגינו יש לחרוג מהוראת סעיף 62(ב) ומהפרקטיקה הנוהגת, לפיה טענות והשגות לגבי עילת גניזת התיק מובאות ונדונות לאחר קבלת ההחלטה.
ניתן להצביע על סעיף 60א(ד) לחסד"פ, הקובע כי חשוד רשאי לפנות לתביעה בבקשה מנומקת להימנע מהגשת כתב אישום. הוראה זו חלה לגבי חשוד שהוחלט להעמידו לדין ביחס לעבירות מסוג פשע, בעוד שענייננו בחשוד שעומדים לסגור את תיק החקירה בעניינו ביחס לעבירת עוון. לכן יש טעם בטענת המשיב, כי מהוראת סעיף 60א(ד) ניתן ללמוד הסדר שלילי לענייננו, ואף על דרך של קל וחומר.
ברגיל אין דרכו של בימ"ש זה להתערב בשק"ד רשויות התביעה והיועמ"ש לגבי עצם העמדה או אי העמדה לדין, קל וחומר שכך הוא כשמדובר לא בעצם ההחלטה על העמדה לדין או על סגירת תיק, אלא בעילה שבשלה ייסגר התיק. קל וחומר בן בנו של קל וחומר שאין מקום לרתום את העגלה לפני הסוסים – בהנחה שהסוסים בכלל יגיעו למקום ממנו חושש העותר – ולדון בעניינו של העותר הן לפני קבלת ההחלטה, ושמא גם לאחריה. רוצה לומר, כי בכל היבט שהוא, העתירה היא מוקדמת ומקדמית.
אף יש ממש בטענת המשיב להשלכות רוחב של עתירה זו, והחשש כי ייפתחו שערי הטיעון בכל אחד מאלפי תיקי החקירה הנסגרים בשנה, על העומס הכרוך בכך מבחינת רשויות התביעה ובימ"ש זה. |
| חזרה למעלה |
|
| 6 [דיון אזרחי] |
|
| רעא 1671/15 רונן אלמליח נ' עיריית לוד (עליון; צ' זילברטל; 17/05/15) - 9 ע' |
| עו"ד: נתנאל בירן, איילת זינגר |
הבר"ע אינה עולה בקנה אחד, ולו בדוחק, עם דרישת התקנות המחייבת פירוט נימוקי הבקשה "בצורה תמציתית". גם מימוש זכות דיונית צריך להיעשות ע"פ עקרון המידתיות. חריגה ממשית מעקרון המידתיות עלולה במקרים מסוימים לעלות כדי שימוש לרעה בהליכי משפט ועילה לחיוב בהוצאות.
דיון אזרחי – בקשת רשות ערעור – דחייתה
דיון אזרחי – בקשת רשות ערעור – לבית-המשפט העליון
דיון אזרחי – ערעור – בקשת רשות ערעור
דיון אזרחי – הוצאות משפט – ערעור
דיון אזרחי – הוצאות משפט – לטובת המדינה
.
בר"ע על פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי, בגדרו התקבל ערעור המשיבות על פסק דינו של בימ"ש השלום במסגרתו נקבע כי המשיבה 1 נושאת באחריות כלפי המבקש וחייבת בפיצויו בגין נזקים שנגרמו לו בעקבות תאונה בה היה מעורב בפארק בעיר לוד.
.
ביהמ"ש העליון דחה את הבקשה בקבעו:
הבקשה נוגעת בעיקרה לקביעות עובדה ומהימנות מובהקות שקבעה ערכאת הערעור באשר לאופן קרות האירוע, תוך הפיכת קביעותיה של הערכאה הדיונית. הלכה היא, כי אין בעובדה שביהמ"ש המחוזי הפך את החלטת בימ"ש השלום וקבע בהחלטתו ממצאי עובדה שונים מאלו שנקבעו ע"י הערכאה הדיונית, כדי להצדיק מתן רשות ערעור בגלגול שלישי. בהקשר זה, אין לקבל את טענת המבקש כי בימ"ש זה הוציא תחת ידו הלכות סותרות בסוגיה זו.
אשר לטענת המבקש כי יש להתערב בהוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד שנפסקו לחובתו. אין מדרכה של ערכאת ערעור, לא כל שכן ערכאת ערעור בגלגול שלישי, להתערב בפסיקת הוצאות ע"י ערכאה דיונית, למעט במקרים חריגים; וככלל בימ"ש זה נוטה להידרש לפסיקת הוצאות ע"י בימ"ש שקדם, גם אם ניתן היה לפסוק אחרת. המקרה הנדון אינו נמנה עם המקרים החריגים המצדיקים סטייה מן הכלל.
תקנה 403 לתקסד"א, שעניינה הגשת בר"ע, מחייבת פירוט הנימוקים עליהם סומך המבקש את בקשתו "בצורה תמציתית". הבקשה דנא אינה עולה בקנה אחד, ולו בדוחק, עם דרישת התקנות. יש בכך כדי ליצור עומס מיותר על ביהמ"ש, שזמנו אינו הפקר והוא מוחזק על-ידו בנאמנות עבור כלל ציבור המתדיינים; כמו כן יש בכך כדי להקשות עד מאוד על ביהמ"ש לרדת לעומקן של הטענות ולמקדן, ובכך גלומה אפשרות של פגיעה במבקש עצמו. ככלל, הצגת טעם ראוי למתן רשות ערעור יכולה להיעשות בתמציתיות רבה. כאשר נדרש המבקש למלל רב, לעיתים קרובות הדבר מצביע על כך שאין בידו טענה מובהקת שאמורה להביא את עניינו בקהל העניינים המתאימים לדיון ב"גלגול שלישי".
וכפי שצוין בעניין אחר בעיקר ביחס לעצם הגשת בקשת רשות ערעור – אך הדברים יפים אף לאופן הגשתה – גם מימוש זכות דיונית צריך להיעשות ע"פ עקרון המידתיות. חריגה ממשית מעקרון המידתיות עלולה במקרים מסוימים לעלות כדי שימוש לרעה בהליכי משפט ועילה לחיוב בהוצאות, אף לאוצר המדינה. במקרה הנדון, המבקש לאוצר המדינה הוצאות בסכום של 3,000 ₪. |
| חזרה למעלה |
|
|
|
| עבודה ארצי |
| 8 [עבודה] |
|
| עבל (ארצי) 31088-04-13 אברהם קובץ נ' המוסד לביטוח לאומי (עבודה; יגאל פליטמן, ורדה וירט ליבנה, רונית רוזנפלד, נ.צ.: ר' רבינוביץ, א' גדעון; 11/05/15) - 9 ע' |
| עו"ד: דוד דיין, רוית חיים |
הדיון בעניינו של המערער הוחזר לביה"ד קמא, למיצוי הבירור בשאלה בדבר אפשרות שהאירוע הנטען בעבודה גרם להחמרה במצבו של המערער, ולו זמנית, שבגינה נקבעה למערער תקופת אי הכושר כולה או חלקה. הודגש בהקשר זה כי אף החמרה זמנית חולפת, עונה על הנדרש לעניין קביעתו של קשר סיבתי.
עבודה – תאונת עבודה – הוכחת קשר סיבתי
עבודה – תאונת עבודה – מומחים רפואיים
עבודה – ביטוח נפגעי עבודה – תאונת עבודה
.
המערער הגיש תביעה לביה"ד האזורי להכרה בליקוי בעמוד השדרה המותני כפגיעה בעבודה. התביעה נדחתה על סמך חוות דעת מומחה יועץ רפואי, לפיה אין קשר סיבתי בין אירוע תאונתי שאירע לו בעבודתו ובין הליקוי בגבו. מכאן הערעור.
בית הדין הארצי לעבודה (מפי השופטת ר' רוזנפלד ובהסכמת הנשיא י' פליטמן, סגנית הנשיא ו' וירט-ליבנה ונציגי הציבור ר' רבינוביץ', א' גדעון) קיבל את הערעור בחלקו ופסק כי:
טענות המערער כי ביה"ד קמא התעלם מחוות דעת שהוגשו מטעמו, נדחו. המומחה שמונה מטעם ביה"ד הסביר מדוע הוא אינו מקבל את האמור בהן וקבע כי הליקוי ממנו סובל המערער בגבו הינו קונסטיטוציונאלי, על רקע ספונדילויסטזיס ושינויים ניווניים מהם סבל טרם האירוע. קביעת המומחה היא
מסוג הקביעות שמתחום המומחיות של המומחה היועץ הרפואי, ולא נמצאה סיבה לסטות ממנה. טענות המערער קיבלו מענה ברור בתשובות המומחה לשאלות ההבהרה שנשאל.
עם זאת, בידי המערער ניתנו תעודות אי כושר לתקופה שהחל ממועד האירוע ממש, ולמשך תקופה ארוכה בת כארבעה חודשים. בנסיבות אלה, דומה שלא מוצה הבירור מול המומחה היועץ הרפואי בשאלה בדבר אפשרות שהאירוע גרם להחמרה במצבו של המערער, ולו החמרה זמנית, שבגינה נקבעה למערער תקופת אי הכושר כולה או חלקה. המומחה אף ציין בחוות דעתו כי לא ניתן לשלול כי האירוע הנטען עלול היה לגרום להחמרה זמנית וחולפת במצבו הרפואי. לעניין זה יודגש כי אף החמרה זמנית חולפת עונה על הנדרש לעניין קביעתו של קשר סיבתי.
אשר על כן, נדרש לשוב ולפנות אל המומחה בשאלות הבהרה. במסגרת זו הופנה המומחה לתעודות אי הכושר שניתנו למערער החל ממועד האירוע ולתשובתו בחוות דעתו המשלימה לפיה לא ניתן לשלול כי האירוע הנטען עלול היה לגרום להחמרה זמנית וחולפת במצבו הרפואי. משכך, המומחה התבקש להבהיר האם סביר בעיניו כי האירוע גרם לאי כושר של המערער להמשיך ולעבוד, ולו על דרך של החמרה זמנית, והאם סביר בעיניו כי לולא קרות האירוע היה המערער נמצא באי כושר החל מן המועד האמור. ככל שהמומחה סבור כי האירוע גרם למערער לאי כושר, על המומחה להבהיר איזה חלק מן התקופה ניתן לייחס לאירוע שאירע למערער בעבודתו. |
| חזרה למעלה |
|
| 9 [עבודה] [דיון אזרחי] |
|
| ער (ארצי) 3918-05-15 מדינת ישראל נ' ד"ר אריאל ליפצ'נקה (עבודה; רונית רוזנפלד, לאה גליקסמן, סיגל דוידוב, נ.צ.: א' כרמון, א' גדעון; 11/05/15) - 7 ע' |
| עו"ד: רחל שילנסקי |
ביה"ד פסק כי ככלל, אין להיעתר לבקשות לדחיית מועדי דיונים ועמד על השיקולים והנסיבות אותם על ביה"ד לשקול במסגרת בקשה לדחיית מועד דיון. ביה"ד הדגיש כי קבלת בקשה לשינוי מועד דיון תישמר למקרים מיוחדים בלבד; במקרה זה לא נמצא טעם משפטי המצדיק להתערב בשיקול דעת רשם ביה"ד הארצי שדחה את בקשות המדינה לדחיית מועד דיון ולהארכת מועד להגשת סיכומי טענות.
עבודה – בית-הדין לעבודה – סדרי דין
דיון אזרחי – דחיית הדיון – אימתי
דיון אזרחי – דחיית הדיון – שיקולי בית-המשפט
.
ערעור על החלטות רשם ביה"ד הארצי, שבהן נדחו בקשות המדינה לדחיית מועד דיון ולהארכת מועד להגשת סיכומי טענות מטעמה, אשר הוגשו בהסכמת הצדדים.
.
בית הדין הארצי לעבודה (מפי השופטת ל' גליקסמן ובהסכמת השופטות ר' רוזנפלד, ס' דוידוב-מוטולה ונציגי הציבור א' כרמון, א' גדעון) דחה את הערעור ופסק כי:
בהחלטה לדחות את מועד הדיון על ביה"ד לאזן בין האינטרסים של הצדדים ושל הציבור. בהיבט של האינטרס הציבורי נקבע שדחיית מועדי דיונים פוגעת ביעילות ניהול ההליכים, גורמת להתמשכות ההליכים ולאבדן זמן יקר. דחיית מועד הדיון אינה פוגעת רק באינטרס של בעלי הדין בהליך הנדחה, אלא גורמת לבזבוז זמן שיפוטי ולפגיעה בבעלי דין אחרים שעניינם יכול היה להישמע באותו מועד. לכן, ככלל וכדבר שבשגרה אין להיעתר לבקשות לדחיית מועדי דיונים. במסגרת בקשה לדחיית מועד הדיון על ביה"ד לשקול את כלל נסיבות העניין; ביה"ד יתן משקל מיוחד לנסיבות של שירות מילואים, חופשת לידה, אבל ומחלה, כשצורפו לבקשה אסמכתאות מתאימות; עמדת בעלי הדין האחרים תובא בחשבון, אולם לא ינתן לה משקל מכריע; נסיבות אלה ישקלו כמכלול על רקע מהות ההליך, שלב בירורו, מועד הגשתו, מידת הדחיפות במתן הכרעה בהליך, אפשרות החלפת עורך הדין בעורך דין אחר ממשרדו, אילוצי יומן ביה"ד והאפשרות לדחות את הדיון למועד קרוב אחר.
בהוראות "נוהל טיפול בבקשות לשינוי מועדי דיון" שהוציא נשיא בימ"ש העליון (בדימוס) השופט גרוניס, נקבעו העקרונות המרכזיים לטיפול בבקשות לשינוי מועד דיון. בין היתר נקבע כי קבלת בקשה לשינוי מועד דיון תישמר למקרים מיוחדים בלבד; על בימ"ש ליתן דעתו לא רק לנסיבות התיק בו מתבקש שינוי מועד הדיון אלא להשלכות הרוחב של דחיית הדיונים; לפיכך, טעמים כגון שיקולי נוחות, הסכמת הצדדים או עומס עבודה (של עורכי הדין או של בימ"ש) לא יהוו, כשלעצמם, עילה מספקת לשינוי מועד הדיון; הוא הדין בקיום משא ומתן לפשרה, הסדר טיעון או הליך גישור. בנוסף, ניהול יומן הדיונים של ביה"ד הוא בסמכות רשם ביה"ד. החלטה אם להיענות או לדחות בקשה לדחיית מועד הדיון היא בסמכותו של רשם ביה"ד, ומותב ביה"ד יתערב בה רק במקרים נדירים, בהם קיים טעם משפטי להתערב בשיקול הדעת של הרשם.
מקרה זה אינו בגדר מקרה נדיר, ולא נמצא טעם משפטי המצדיק להתערב בשיקול דעת הרשם ואופן יישום הנוהל האמור על ידו. מועד הדיון בערעור נקבע כחמישה חודשים לפני מועד הדיון, ופרק הזמן להגשת סיכומי טענות המדינה עמד על כארבעה חודשים. מדובר בפרק זמן סביר לתיאום פגישה בין כל הגורמים הרלוונטיים על מנת לגבש עמדה בנוגע לערעור; הבקשה לדחיית מועד הדיון הוגשה יום אחד בלבד לפני המועד שנקבע להגשת סיכומי טענות מטעם המדינה, כאשר ברור כי גיבוש עמדת המדינה היה צריך להסתיים פרק זמן סביר לפני מועד הגשת הסיכומים. לא ניתן כל הסבר בבקשה לעיתוי הגשתה. אין לדחות את מועד הדיון בשל עיצומי הפרקליטים. ככל שלא יוגשו סיכומי טענות בשל עיצומי הפרקליטים, ידון בהשלכות הנובעות מכך המותב שידון בערעור. לאור כל האמור, הערעור נדחה. למדינה ניתנה, לפנים משורת הדין, ארכה קצרה להגשת סיכומי טענות. |
| חזרה למעלה |
|
| עבודה אזורי |
| 10 [ביטוח לאומי] |
|
| בל (נצ') 38764-06-14 יעקב שמואל נ' המוסד לביטוח לאומי (עבודה; ורד שפר; 29/04/15) - 10 ע' |
| עו"ד: יהושע רובין, מוניר ח'יר |
החלטת הוועדה הרפואית לעררים ניתנת לערעור בשאלה המשפטית בלבד בפני ביה"ד האזורי לעבודה; קביעת דרגת נכות היא בסמכות ועדה רפואית ולא בסמכות ביה"ד; במקרה דנן, לא נמצאה כל טעות משפטית בפעולות הוועדה הרפואית לעררים או במסקנותיה.
ביטוח לאומי – ועדות רפואיות – ועדה לעררים
.
המערער, נהג סמיטריילר וחקלאי במקצועו, נפגע בצוואר ובכתפיים ופגיעותיו הוכרו כפגיעות בעבודה. בנוסף, הוכרה מחלת הסרטן בעור ממנה סובל המערער כפגיעה בעבודה. עניינו של המערער נדון בפני ועדה רפואית, וזו קבעה לו נכות יציבה כתוצאה מפגיעותיו בשיעור משוקלל של 100%, לאחר הפעלת תקנה 15. בעקבות בקשת המשיב לדיון מחדש, התכנסה ועדה רפואית מדרג ראשון, והעמידה את נכותו של המערער על שיעור של 48%, לאחר שהפעילה את תקנה 15 לתקנות במלואה. הנכות נקבעה בהתאם לסעיפי ליקוי שונים. המערער הגיש ערר על ההחלטה האחרונה, ועדה רפואית לעררים (להלן: הוועדה) קיבלה חלקית את הערר והעמידה את הנכות שנקבעה בגין כריתת בלוטות הלימפה על שיעור של 20% בהתאם לפריט ליקוי 2(ב) מותאם. בהתאם, הוועדה קבעה למערער נכות יציבה בשיעור של 69% לאחר הפעלת תקנה 15 לתקנות במלואה. מכאן הערעור.
.
בית הדין האזורי לעבודה (הנשיאה ו' שפר) דחה את הערעור ופסק כי:
החלטת וועדה רפואית לעררים ניתנת לערעור בשאלה המשפטית בלבד בפני ביה"ד אזורי לעבודה; קביעת דרגת הנכות היא בסמכותה של ועדה רפואית ולא בסמכות ביה"ד. במקרה דנן הוועדה התייחסה לתלונות המערער, ערכה לו בדיקה רפואית וממצאי הבדיקה פורטו בדו"ח הוועדה. פריטי הליקוי שבחרה
הוועדה ליישם תואמים את ממצאיה. המערער לא הצביע על ממצאים כלשהם המתועדים במסמכים רפואיים שיש בהם כדי ללמד על ההרעה הנטענת במצבו הרפואי, שהיה על הוועדה להתייחס אליהם והיא לא עשתה כן. אין כל טעות משפטית בדרך פעולת הוועדה שהפחיתה משיעורי הנכות שנקבעו למערער בגין הפריטים של מבחני הנכות הנוגעים לתחום האורטופדי. מדובר בקביעה רפואית המצויה בשיקול דעתה המקצועי של הוועדה.
באשר לבעיית העור, הוועדה בדקה את טענות המערער על דרך הפנייתו למומחית לרפואה אונקולוגית. מומחה העור ציין כי מדובר באבחנה שאינה מתאימה לתחום מומחיותו, ונמנע מלבצע בדיקה למערער. מדובר בהחלטה שבשיקול דעתו המקצועי של המומחה; אשר לחוות דעת המומחית לרפואה אונקולוגית, למערער נערכה בדיקה קלינית ונרשמו ממצאים ואבחנות המבוססים על הטיפולים הקליניים שנערכו בעניינו. בהתאם, המומחית קבעה כי אותם ממצאים ואבחנות קשורים בחלקם לסרטן העור בצוואר שהוכר כפגיעה בעבודה. ממצאי המומחית, שאומצו על ידי הוועדה, תואמים את מסקנותיה ואת פריט הליקוי שיושם, ולא נמצאה טעות משפטית בהקשר זה. הסמכות לקבוע ממצאים וליישם את סעיפי המבחנים באשר להם, נתונה לוועדה. בהחלטת הוועדה להיוועץ במומחית המתאימה לנסיבות העניין, ולאחר מכן לאמץ את מסקנותיה, לא דבק כל פגם משפטי.
טענות המערער לגבי התעלמות הוועדה מבדיקות ומסמכים שעמדו לפניה, נמצאו כלליות. הכלל הוא שעל הוועדה הרפואית הדנה בעניינו של נבדק, לציין את עיקר המסמכים שהיו בפניה ואשר הניעו אותה לקבוע את אשר קבעה. הוועדה אינה מחויבת להיכנס לפרטי כל מסמך ומסמך. במקרה זה הוועדה פירטה את המסמכים הרפואיים עליהם השתיתה את קביעותיה. הוא הדין גם ביחס לטענת המערער הנוגעת להחמרה במצבו הרפואי בגין המחלות הנוספות מהן לטענתו הוא סובל. המערער לא הצביע על מסמכים רפואיים המתעדים אותה החמרה והקשר של ההחמרה לפגיעה בעבודה.
בהעדר כל טעות משפטית בפעולות הוועדה או מסקנותיה, הערעור נדחה. |
| חזרה למעלה |
|
| 11 [ביטוח לאומי] [עבודה] |
|
| בל (ת"א) 29464-05-14 יואב ירושלמי נ' המוסד לביטוח לאומי (עבודה; עידית איצקוביץ, נ.צ.: ד' פינקלשטיין, י' נרקיס; 21/04/15) - 6 ע' |
| עו"ד: אירית רייכנברג |
ביה"ד קיבל את תביעת התובע כנגד החלטת הנתבע לפיה הוא אינו זכאי לדמי לידה כיוון שסך הימים שהוא זכאי להם הנו פחות מ-21, כנדרש בסעיף 49(ב) לחוק הביטוח הלאומי. נפסק כי הפרשנות הנכונה, המתיישבת עם תכלית החוק, היא כי תקופת הניצול של חופשת לידה על ידי האב לא תהיה פחותה מ-21 ימים, כאשר במקרה זה תקופת חופשת הלידה בשל לידת ילדו של התובע נמשכה 27 שבועות.
ביטוח לאומי – דמי לידה – זכאות
עבודה – ביטוח לאומי – דמי לידה
.
התובע הגיש תביעה כנגד החלטת הנתבע שבה נקבע כי הוא אינו זכאי לדמי לידה כיוון שסך הימים שהוא זכאי להם הנו פחות מ-21, כנדרש בסעיף 49(ב) לחוק הביטוח הלאומי (להלן: החוק), ומבלי לבדוק את יתר תנאי הזכאות של התובע לדמי לידה.
.
בית הדין האזורי לעבודה (השופטת ע' איצקוביץ ונציגי הציבור ד' פינקלשטיין, י' נרקיס) קיבל את התביעה ופסק כי:
החלטת הנתבע לפיה "היום הקובע" לזכאות כיום שבו הפסיקה אשת התובע לעבוד בהיותה בהריון, היא החלטה נכונה שמבוססת על הוראות החוק. בהתאם, נעשה חישוב של דמי לידה והתקופה המזכה בת 14 שבועות, קרי, ממחרת הפסקת עבודתה של אשת התובע. התובע הפסיק את עבודתו כדי לטפל בילדו למשך 19 ימים. זאת, כאשר הדרישה בחוק, לטענת התובע, היא לתקופה שאינה פחותה מ-21 ימים של דמי לידה.
עם זאת, הפרשנות הנכונה המתיישבת עם תכלית החוק היא כי תקופת הניצול של חופשת לידה על ידי האב לא תהיה פחותה מ-21 ימים. תקופת חופשת הלידה בשל לידת ילדו של התובע נמשכה, בהתאם להוראות חוק עבודת נשים, 27 שבועות, הרבה מעבר לתקופת תום הזכאות לדמי לידה. נראה כי מטרת המחוקק בסעיף 49 לחוק הייתה לקבוע תקופה מינימאלית שבה האב ישהה ליד ילדו כדי לטפל בו (במקום האֵם) תוך העמקת הקשר ומתן אפשרות לאֵם לחזור מוקדם יותר לעבודתה. מטרה זו לא תושג אם תקופה זו תהיה זניחה. ככל שהסעיף מאפשר שתי גישות פרשניות, מאחר שמדובר בחוק מתחום הביטחון סוציאלי, יש לקבל את הפרשנות המיטיבה עם המבוטח.
נוכח האמור לעיל, אין לשלול את זכאות התובע לדמי לידה בגין התקופה המזכה, בשל אי קיום תנאי ה-"21 ימים רצופים", כנדרש בסעיף 49(ג) לחוק. התיק יועבר להמשך טיפול לבדיקת יתר תנאי הזכאות |
| חזרה למעלה |
|
| 12 [עבודה] [ביטוח לאומי] |
|
| בל (חי') 24579-08-13 חיים בנדיקט נ' המוסד לביטוח לאומי (עבודה; אלכס קוגן, נ.צ.: מ' קרבצקי, י' רוב; 20/04/15) - 10 ע' |
| עו"ד: פרפרי |
ביה"ד פסק, בהתאם למבחן ה"מעורב", על הפן החיובי והשלילי שלו, כי בתקופה הרלוונטית לתביעה התובע הועסק כנהג מונית שכיר. נוכח כך, לא היה מקום לסיווג התובע כעצמאי ולדחיית תביעתו לתשלום דמי אבטלה מהנתבע, ועל הנתבע לשלמם לתובע.
עבודה – יחסי עובד-מעביד – קיומם
עבודה – יחסי עובד-מעביד – מבחנים לקביעתם
עבודה – ביטוח לאומי – דמי אבטלה
ביטוח לאומי – ביטוח אבטלה – דמי אבטלה
.
השאלות השנויות במחלוקת הן האם התקיימו יחסי עובד ומעביד בין התובע למר קובי לוי (להלן: קובי), בתקופה שארכה כשנה ו-3 חודשים, שאז הועסק התובע לטענתו כנהג מונית שכיר, והאם כדין דחה הנתבע את תביעת התובע לדמי אבטלה. לטענת הנתבע, בהתאם לצו הביטוח הלאומי (סיווג מבוטחים וקביעת מעבידים), תשל"ב-1972 (להלן: הצו), יש לראות את התובע כעצמאי. עוד טען הנתבע, כי שכרו של התובע שולם במזומן; היה קבוע ללא תלות בגובה הפדיון; לא שולמו לתובע הטבות סוציאליות בסיסיות ולא שולמו לו פיצויי פיטורים.
.
בית הדין האזורי לעבודה (השופט א' קוגן ונציגי הציבור מ' קרבצקי, י' רוב) קיבל את התביעה ופסק כי:
מהמסגרת הנורמטיבית שבחוק הביטוח הלאומי ובצו עולה, כי מבוטח שעונה על הגדרת "עובד", בהתאם למבחנים הנהוגים במשפט העבודה, לא יסווג כעובד עצמאי מכוח הצו. כבר נפסק, ביחס למי שמסווג כ"עובד" לפי הצו, כי התכלית החקיקתית של כל סעיפי חוק הביטוח הלאומי הייתה להרחיב את מעגל המבוטחים בעיקר בענף ביטוח נפגעי העבודה, גם על אלה שלא ניתן לסווגם, או ספק אם ניתן לסווגם, כ"עובדים" על-פי הקריטריונים של משפט העבודה. לא הייתה כוונה בסעיפי החוק לגרוע ממעמדם של אלה שלפי הקריטריונים של משפט העבודה מסווגים ממילא כ"עובדים". הכוונה הייתה להרחיב את מעגל ה"עובדים" המבוטחים ולא לצמצמו.
במקרה דנן, בתקופה הרלוונטית לתביעה, הוכח כי התובע הועסק אצל קובי כנהג מונית שכיר. עת מעמידים את מעמדו של התובע "במבחן המעורב" לצורך בחינת קיומם של יחסי עובד-מעביד בינו לבין קובי דומה, כי במסגרת הפן החיובי של מבחן ההשתלבות, השתלב התובע "בעסק" של קובי ובנהיגה על המונית שלו. מעבר לכך, התובע וקובי בעצמם ראו את יחסי העבודה ביניהם בזמן אמת ובפועל וכך דווח התובע כעובד של קובי לרשויות המס. הבעלות במונית והוצאותיה, לרבות תיקונים, שכירות זכות ציבורית, טסט וביטוח, שולמו על ידי קובי והוא זה שנשא על כתפיו את הסיכון הכלכלי של העסק. לתובע לא היה עסק עצמאי משלו ועל כן, וממכלול כל הנסיבות, התמלא גם הפן השלילי של מבחן ההשתלבות. משכך, ובעיקר מאחר שהסיכון הכלכלי של העסק כלל לא היה מוטל על התובע; והתובע לא עשה כל שימוש אישי במונית; ונעשה רישום של שעות עבודתו של התובע/מספר הקילומטרים שעשה ביום העבודה שהועבר לקובי – הוכח כי התובע עונה על "המבחן המעורב" לקביעת מעמדו כנהג מונית שכיר. משכך דין תביעתו להתקבל. |
| חזרה למעלה |
|
| 13 [עבודה] [רשויות מקומיות] |
|
| סע (חי') 20432-12-13 עז אל דין עמאש נ' מועצה מקומית ג'סר אל זרקא (עבודה; מירי שי גרינברג; 20/04/15) - 8 ע' |
| עו"ד: חאלד ושאחי, תייסיר קאסם |
התובע, אשר שימש כראש המועצה המקומית הנתבעת, זכאי לתשלום פיצויי הלנה בגין תשלום משכורתו באיחור, זאת בשיעור שנתי של 25% ורק על החלק מהשכר המולן שאינו עולה על השכר הממוצע במשק, כפי שהיה ידוע ביום ביצוע התשלום בפועל. יתרת השכר המולן, העולה על השכר הממוצע במשק, תישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק. פיצויי ההלנה יחולו רק לגבי רכיבי השכר בגין עבודה בפועל.
עבודה – שכר עבודה – פיצויי הלנת שכר
עבודה – הגנת השכר – פיצויי הלנה
עבודה – הגנת השכר – הלנת שכר
רשויות מקומיות – עובדים – שכר
.
התובע, אשר כיהן כראש המועצה המקומית הנתבעת משך חמש שנים, עותר לתשלום פיצויי הלנה בשיעור 25% על השכר המולן.
.
בית הדין האזורי לעבודה (הרשמת מ' שי-גרינברג) קיבל את התביעה, בכפוף להתיישנות, ופסק כי:
הפסיקה הכירה בכך שנבחרי ציבור, נושאי משרה מכוח הדין, הם עובדים "דו מהותיים" אשר חלק מהוראות משפט העבודה המגן והביטחון הסוציאלי חלות עליהם. כבר נפסק כי יש לדון בתביעתו של ראש רשות מקומית לשכר עבודה בביה"ד לעבודה, בהיותו במעמד של "עובד" לעניין תחולת הוראות מסוימות שבחוק הגנת השכר. בעקבות הפסיקה, יישמו בתי הדין האזוריים את ההלכה, ובשורה של פסקי דין נקבעה זכאותו של נבחר ציבור לפיצויי הלנה. העובדה שהתובע כיהן כראש רשות מקומית, אינה גורעת מזכותו לקבל את שכרו במועד, ולעניין זה אין הוא שונה מכל עובד "שכיר" אחר בנתבעת.
טענת הנתבעת כי התובע אינו זכאי לפיצויי הלנה בשל ניהול כושל ובלתי תקין של הנתבעת, התנהלות אשר הובילה למצבה הכלכלי הקשה של הנתבעת ולהלנת השכר של עובדיה, נדחתה. הנתבעת לא הוכיחה שמצוקתה הכספית נבעה מניהול כושל ובלתי אחראי של התובע.
אשר לשאלה מהו גובה פיצויי ההלנה שיש לפסוק לתובע בגין הלנת שכר עבודתו על ידי הנתבעת, סמכות ביה"ד להפחית פיצויי הלנת שכר ו/או לבטלם במקרים המתאימים מעוגנת בסעיף 18 לחוק הגנת השכר. הפסיקה העניקה לביה"ד שיקול דעת רחב בנוגע ליישום הוראה זו. פסק הדין המנחה ניתן בעניין עיריית לוד שם נפסקו פיצויי הלנה מופחתים בשיעור שנתי כולל של 25% (עבור חלק השכר שעד לגובה השכר הממוצע במשק), תוך שהובא בחשבון שיעור הריבית החריגה הנהוגה בבנקים מעבר למסגרת המאושרת, וכן משמעותה של הלנת שכר מתמשכת לעובדים המביאה לפגיעה בכבודם. אין נסיבות מיוחדות המצדיקות חריגה מעקרונות אלה במקרה זה. לפיכך, הנתבעת תשלם לתובע פיצויי הלנת שכר מופחתים בשיעור שנתי של 25% בגין האיחור בתשלום משכורות. שיעור פיצויי ההלנה יחול רק על אותו חלק מן השכר המולן שאינו עולה על השכר הממוצע במשק כפי שהיה ידוע ביום ביצוע התשלום בפועל. יתרת השכר המולן, העולה על השכר הממוצע במשק, תישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק. פיצויי הלנה יחולו מהמועד בו אמורה הייתה הנתבעת לשלם את השכר בעבור כל חודש וחודש, ועד למועד תשלומו בפועל. פיצויי ההלנה יחולו רק לגבי רכיבי השכר בגין עבודה בפועל, לא כולל החזר הוצאות. |
| חזרה למעלה |
|
| 14 [עבודה] |
|
| סעש (ת"א) 6910-08-12 עאדל בכר נ' מוסך גלית בע"מ (עבודה; אריאלה גילצר כץ, נ.צ.: ב' מזור, ד"ר א' רוזנטל; 19/04/15) - 12 ע' |
| עו"ד: פבל מורוז, ליליה שבשאי, נועם אברהם |
התובע התפטר מעבודתו ועליו לשלם לנתבעת חלף הודעה מוקדמת. אין מקום לחיוב עובד עקב עזיבת מקום עבודה בכספים נוספים, לרבות פיצוי בגין עגמת נפש; על מעסיק חלה חובת הפרשה לפנסיה ולא פיצוי על כך במשכורתו של העובד, ואין זה משנה אם העובד מסכים לכך אם לאו, או אם העובד הוא שמבקש זאת. לפיכך הנתבעת תשלם לתובע בגין אי הפרשה לגמל.
עבודה – התפטרות – פיצויים
עבודה – התפטרות – הודעה מוקדמת
עבודה – תגמולים – קרן פנסיה
עבודה – שעות עבודה ומנוחה – שעות נוספות
.
התובע עבד אצל הנתבעת כפחח משך כשנתיים ו-8 חודשים. הנתבעת ביטחה את התובע בביטוח פנסיוני. התובע חתם על מסמכים בהם ביקש לבטל את הפוליסה ולקבל בתמורה 500 ₪ נטו במשכורת. הצדדים חלוקים באשר לנסיבות סיום היחסים ביניהם ובאשר לאי ביטוח התובע בקרן פנסיה. התובע עותר לקבלת פיצויי פיטורים או לשחרור הכספים בגין פיצויי פיטורים לפי צו ההרחבה בענף המוסכים, חלף הודעה מוקדמת, פיצוי בגין אי הפרשה לגמל, דמי הבראה ופדיון חופשה, גמול שעות נוספות ועוד. התובעת הגישה תביעה שכנגד נגד הנתבע ברכיבים שונים.
.
בית הדין האזורי לעבודה (ד"ר א' גילצר-כץ ונציגי הציבור ב' מזור, א' רוזנטל) דחה את התביעה ואת התביעה שכנגד ברובן ופסק כי:
אשר לנסיבות סיום יחסי העבודה, התובע עזב את עבודתו במפתיע, אולם הנתבעת חפצה בהמשך העסקתו. הנתבעת התקשרה אל אשת התובע פעמים רבות, אולם התובע לא חפץ לחזור לעבודתו. לוּ חפצה הנתבעת לפטר את התובע לא הייתה נותנת לו מפרעה לחודש שלכאורה לפני "פיטוריו" ולא הייתה מנסה ליצור עמו קשר פעמים רבות. על כן, התובע התפטר מעבודתו ואינו זכאי לפיצויי פיטורים וחלף הודעה מוקדמת; על התובע לשלם לנתבעת חלף הודעה מוקדמת עקב התפטרותו.
אשר לגמול שעות נוספות, המעביד חייב לנהל פנקס בדבר שעות עבודה באופן שוטף וחייב לכלול רישום שעות עבודה בפועל. עם זאת כוונת המחוקק לא הייתה כי כל תביעה לגמול שעות נוספות תתקבל, אף אם המעביד נהג בניגוד לדין ולא ערך פנקס שכר או דו"ח נוכחות כנדרש. אין זה צודק כי בגלל אי עריכת פנקס שכר או כל חבות שחלה על המעביד, ביה"ד יקבל כל תחשיב או יחייב אוטומטית החלת סעיף 26ב(ב) לחוק הגנת השכר (לפי 60 שעות עבודה נוספות חודשיות). התובע לא הציג רישום שונה שיש בו כדי לסתור את דו"חות הנתבעת, שנמצאו אמינים. לפיכך אין מקום להידרש להחלת סעיף 26ב(ב) לחוק, כל עוד לא הוכח כי התובע עבד שעות נוספות מעבר לאלה שנרשמו בדו"חות. עוד הוכח כי הנתבעת לא נותרה לתובע כספים בגין שעות נוספות, אלא לתובע שולמו כספים ביתר; התובעת נותרה חייבת לתובע דמי חופשה.
אשר לפנסיה, על המעסיק חלה חובת הפרשה לפנסיה ולא פיצוי על כך במשכורת ואין זה משנה אם העובד מסכים לכך אם לאו, או אם העובד הוא שמבקש זאת. לפי צו הרחבה בענף המוסכים, על הנתבעת להפריש כספים לגמל בלבד ולכן, עליה לשלם לתובעת בגין אי הפרשה לגמל בשיעור של 6%. עם זאת, היה על התובע להשיב את הסכומים ששולמו לו בגין פנסיה ישירות למשכורתו, אולם הנתבעת לא ביקשה לקזז סכומים אלו ולא הגישה תביעה שכנגד בגין תשלומם.
אשר לתביעה שכנגד, על התובע להשיב לנתבעת שכנגד סכומי הלוואות. מענקים שנתיים ששולמו לתובע אינם ניתנים להשבה. חזקה על הנתבעת ששילמה לתובע מענקים אלו בשל עבודתו וכך כל הגילומים ששולמו לו, השעות הנוספות והשימוש שנעשה ברכב; התביעה בגין שימוש ברכב הנתבעת נדחתה, שכן הנתבעת לא הבהירה לתובע כי נאסר עליו להשתמש ברכבה; לא הוכחה פגיעה במוניטין של הנתבעת בשל עזיבת התובע; לא הוכחה שכירת רכבים עבור לקוחותיה של הנתבעת בשל עזיבתו של התובע; התובע התפטר מעבודתו וחייב לשלם לנתבעת חלף הודעה מוקדמת בלבד. אין מקום לחיוב עובד עקב עזיבת מקום עבודה בכספים נוספים, לרבות רכיב פיצוי בגין עוגמת נפש. |
| חזרה למעלה |
|
| 15 [ביטוח לאומי] [עבודה] |
|
| חבר (ב"ש) 13449-07-14 אברהם דוד פרץ נ' מכבי שירותי בריאות (עבודה; יעל אנגלברג, נ.צ.: א' כהן, ש' בינון; 13/04/15) - 7 ע' |
| עו"ד: לירון חבוט |
מבוטח שנפגע בעבודה זכאי לקבל טיפולים רפואיים שלהם הוא נזקק כתוצאה מאותה פגיעה. הטיפולים הרפואיים יוענקו על ידי קופת החולים שאליה משתייך המבוטח; התובע, שהוכר כנפגע בעבודה, אינו זכאי לפטור מלא מתשלום עבור תרופות מסוג משככי כאבים, משלא טופל בתרופות אלה עובר למועד פגיעתו בעבודה, אלא בהתאם לשיעור נכותו בגין התאונה.
ביטוח לאומי – ביטוח נפגעי עבודה – מתן טיפול רפואי
ביטוח לאומי – ביטוח נפגעי עבודה – פגיעה בעבודה
עבודה – ביטוח לאומי – פגיעה בעבודה
.
עסקינן בתביעה לחייב את הנתבעת לשלם לתובע, אשר הוכר כנפגע בעבודה על ידי המוסד לביטוח לאומי (להלן: המוסד) לפני כעשר שנים ונקבעה לו דרגת נכות אורתופדית בגינה על 10% מתוך 30% נכותו האורתופדית הכוללת, בגין תרופות שלהן הוא נזקק בשל פגיעתו. הדיון נסב אודות השאלה האם התרופות שלהן נזקק התובע נובעות מהפגיעה בעבודה, דהיינו: האם קיבל התובע, עוד טרם פגיעתו בעבודה, טיפול תרופתי זהה או דומה לטיפול שהוא נזקק לו לאחר הפגיעה בעבודה.
.
בית הדין האזורי לעבודה (השופטת י' אנגלברג שהם ונציגי הציבור א' כהן, ש' בינון) דחה את התביעה ופסק כי:
החוק קובע את זכאותו של נפגע עבודה לקבלת טיפול רפואי שלו הוא נזקק כתוצאה מהפגיעה בעבודה. מסעיפים 86(א) ו-87(א) לחוק עולה כי זכאות מבוטח שנפגע בעבודה היא לקבל טיפולים רפואיים שלהם הוא נזקק כתוצאה מאותה פגיעה. סעיפים 89 ו-90 לחוק מורים כי הטיפולים הרפואיים יוענקו על ידי קופת החולים שאליה משתייך המבוטח, מכח הסכם הקיים בין קופות החולים לבין המוסד לביטוח לאומי.
במקרה זה התובע הוכר על ידי המוסד כנפגע בעבודה לפני כעשר שנים. התובע טען כי הוא זכאי לפטור מלא מתשלום עבור תרופות מסוג משככי כאבים, משלא טופל בתרופות אלה עובר למועד פגיעתו בעבודה. אלא שהתובע סבל מכאבים בגבו וקיבל טיפולים רפואיים בגינם עוד קודם לאירוע התאונתי שהוכר כפגיעה בעבודה. באשר לסוג התרופות, אין מקום לבחון האם טופל התובע בתרופה מסוימת, שכן עם השנים מתחלפות התרופות ומשתנים הטיפולים. הדרך לבחינת חובת השתתפות הנתבעת היא בדיקה האם נזקק התובע לטיפול רפואי בשל מצבו הקודם, אם לאו. נוכח האמור, משהתובע קיבל טיפול במשככי כאבים לכאבים שעליהם התלונן בגבו התחתון עוד קודם לפגיעתו בעבודה, לא ניתן לייחס את כל הטיפול הרפואי שלו נזקק התובע גם לאחר התאונה, לפגיעה בעבודה. משהעמידה הוועדה הרפואית את נכותו של התובע בגין התאונה על שיעור של שליש מהנכות הכוללת, צדקה הנתבעת בהעמידה את שיעור הפטור מתשלום בגין התרופות על שיעור זהה. |
| חזרה למעלה |
|
| מחוזי |
| 16 [דיון פלילי] |
|
| תפח (ב"ש) 33171-05-14 מדינת ישראל נ' משה רובין (מחוזי; יואל עדן; 07/05/15) - 6 ע' |
| עו"ד: |
אין להתיר בכתב האישום הוראה לפיה רשימת העדים אינה סופית. בכפוף לכך, הותר תיקון כתב אישום, בדרך של הוספת אישומים ועדי תביעה, בנסיבות בהן מדובר בשלב מקדמי ביותר של הדיון ונשמרות לנאשמים כל האפשרויות לכלכל הגנתם כראוי.
דיון פלילי – כתב-אישום – תיקונו
.
בקשה לתיקון כתב אישום, באופן שלאחר מחיקת אישום מסוים נוספו שני אישומים ועדי תביעה נוספים.
.
בית המשפט המחוזי נעתר לבקשה ופסק:
המרכז בבחינת בקשה לתיקון כתב אישום הינו בשאלה האם ניתנת לנאשם הזדמנות סבירה להתגונן, בעקבות התיקון. לשלב הדיוני בו מוגשת הבקשה חשיבות ביחס לשאלת ההזדמנות הסבירה להתגונן, ולצד זאת אין להתעלם מחלוף זמן. מנגד עומד האינטרס הציבורי של חקר האמת. בענייננו, לצד חלוף כשנה ממועד הגשת כתב האישום המקורי, מדובר בשלב מקדמי ביותר, בטרם ניתן מענה או נשמע עד כלשהו. אין בתיקון כתב האישום כדי לפגוע בקו הגנה שהוחל בו ונשמרות לנאשמים כל האפשרויות לכלכל הגנתם כראוי ולהתגונן. לפיכך, יש לאפשר תיקון כתב האישום, בכפוף לכך שאין להתיר בכתב האישום הוראה לפיה רשימת העדים אינה סופית. |
| חזרה למעלה |
|
| 17 [פשיטת רגל] |
|
| עשא (ת"א) 5109-02-15 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' ולדיסלב טימופייב (מחוזי; חנה פלינר; 07/05/15) - 6 ע' |
| עו"ד: |
אין מקום להארכת מועד להגשת תביעת חוב בהליך פשיטת רגל, בנסיבות בהן ידע הנושה על צו הכינוס סמוך מאוד לאחר נתינתו אך לא פעל להגשת תביעת חוב במועד, וכאשר לא הוכח "טעם מיוחד" המצדיק את הארכת המועד.
פשיטת רגל – תביעת חוב – הארכת מועד להגשתה
.
ערעור על החלטת המנהל המיוחד בהליך פשיטת רגל, לדחות את בקשת הבנק להארכת מועד להגשת תביעת חוב מטעמו.
.
בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה ופסק:
הפסיקה קבעה כי ככלל, הארכת המועד להגשת תביעת חוב ע"י נושה תתאפשר כאשר הנושה לא ידע על מתן צו הכינוס ובנוסף, הארכת המועד לא תפגע ביעילות הליך פשיטת הרגל או בנושים האחרים. בנסיבות העניין אין מקום להארכת המועד: הבנק ידע על צו הכינוס סמוך מאוד למועד בו ניתן אך לא פעל להגשת תביעת חוב במועד, ומחדל בא כוח הבנק בהגשת תביעת החוב איננו מהווה "טעם מיוחד" המצדיק את הארכת המועד. לפיכך, הבנק לא הוכיח ש"לא יכול היה" להגיש תביעת חוב במועד וכי קיים "טעם מיוחד" המצדיק את הארכת המועד. |
| חזרה למעלה |
|
| 18 [דיון אזרחי] |
|
| תא (נצ') 53161-05-12 עלי ח'ליליה נ' עז' המנוחה בולין חביב בולוס אלכורי ז"ל (מחוזי; יונתן אברהם; 06/05/15) - 6 ע' |
| עו"ד: |
בית המשפט התיר הבאת עדות מטעם התובעים, לאחר שתמה פרשת התביעה והחלה פרשת ההגנה, מאחר שהעדות חשובה ודרושה לשם בירור האמת ויש בה כדי לקדם את השאלות השנויות במחלוקת בין הצדדים ולקבוע את זכויותיהם המהותיות. זאת, בכפוף לתשלום הוצאות.
דיון אזרחי – ראיות נוספות – אימתי
.
בקשת התובעים לזמן לעדות את הנתבע 2, לאחר שהכריז ב"כ התובעים "אלו עדיי" ולאחר שהחלה פרשת ההגנה.
.
בית המשפט המחוזי נעתר לבקשה ופסק:
ככללם, אין להגיש ראיה חדשה לאחר שנסתיים שלב ההוכחות, אלא מקום שהגשתה דרושה לשם ברור האמת ויש בה כדי לסייע לביהמ"ש לעמוד באופן מלא ושלם על זכויותיהם המהותיות של בעלי-הדין.
במקרה דנן יש להתיר את זימון העד אף שנסתיים שלב שמיעת ראיות התביעה, היות שמדובר בעדות חשובה ורלוונטית לעניין, הדרושה לשם בירור האמת ואשר יש בה כדי לקדם את השאלות השנויות במחלוקת בין הצדדים ולקבוע את זכויותיהם המהותיות. עם זאת, עקב התנהלות התובעים, ראוי לחייבם בהוצאות בגין סרבול ההליך. |
| חזרה למעלה |
|
| 19 [נזיקין] [חברות] |
|
| עא (ת"א) 37076-11-13 יעקב משעל נ' סגל צבי (מחוזי; יצחק ענבר, יהודית שבח, שאול שוחט; 04/05/15) - 16 ע' |
| עו"ד: שמואל ברקוביץ', גור עמרם, יעקב כהן, עמיחי ויינברג |
התקבל בחלקו ערעור שהגישו רוכשי דירה על פסק דין בו התקבלה אך בחלקה תביעתם לפיצויים בגין ליקויי בניה נגד חברות בניה ובעלי השליטה בהן. לטובת הרוכשים נפסקו פיצויים בגין ראשי נזק נוספים, תוך חיוב בעלי חברות הבנייה באופן אישי, ובוטל האשם התורם שיוחס לרוכשים.
נזיקין – חיוב בנזיקין – בגין ליקויי בנייה
חברות – אחריות בנזיקין – אחריות אישית
.
שלושה ערעורים על פסק דין אשר קיבל באופן חלקי תביעת פיצויים בגין ליקויי בניה נגד חברות בניה ונגד בעלי השליטה באופן אישי.
.
בית המשפט המחוזי קיבל את ערעור הרוכשים בחלקו, דחה את יתר הערעורים ופסק:
אין הצדקה להתערבות בהערכת בימ"ש קמא את שיעור הפיצוי בגין ראשי הנזק של אובדן ההנאה מהדירה ועלות השהייה מחוץ לדירה לצרכי תיקונים. חבותו האישית של בעל החברה הקבלנית אינה מוגבלת רק לנזק שנגרם לרוכשים בגין הבניה החורגת מהיתר הבניה ואי הכשרתה, אלא משתרעת על כלל הנזקים שנגרמו להם עקב הרשלנות הגסה שבבניית הדירה – והוא חב בפיצוי בגין ליקויי הבניה, ירידת ערך משתיירת, ירידת ערך בגין נזקים שאינם ברי-תיקון, עלות השהיה מחוץ לבית בתקופת התיקונים ופיצוי בגין עוגמת נפש. בעל השליטה בחברה שמכרה את הדירה חב באופן אישי בפיצוי המוסכם בגין אי הרישום הדירה, מכוח התחייבותו החוזית, והוא חב באופן אישי לשאת בנזק שנגרם לרוכשים בגין אי הצמדת הגג לדירה. אין מקום לייחס לרוכשים אשם תורם בעניין אי הצמדת הגג. |
| חזרה למעלה |
|
| 20 [נזיקין] |
|
| תא (ת"א) 2430/02 שוויצר רות נ' מתתיהו חותה, יו"ר הוועדה המחוזית י-ם (מחוזי; דניה קרת מאיר; 04/05/15) - 67 ע' |
| עו"ד: |
בית המשפט הכיר באחריותם של נתבעים שלא הצטרפו להסכם הפשרה לנזקי התובעים ולשיפוי הנתבעים אשר התקשרו בהסכם הפשרה. בתוך כך נקבע, כי אותם נתבעים יחד ולחוד, ישפו את הנתבעים שהתפשרו, במיוחד מכוח עוולת התרמית, בשיעור של 50% מסך התשלומים ששולמו ואשר ישולמו, בהתאם להסכם הפשרה, על ידי הנתבעים שהתפשרו – לתובעים.
נזיקין – עוולות – תרמית
נזיקין – עוולות – הפרת חובה חקוקה
נזיקין – אחריות – אחריות אישית
נזיקין – אחריות – חלוקתה
נזיקין – מעוולים יחדיו – חלוקת האחריות ביניהם
נזיקין – מעוולים יחדיו – אחריותם
נזיקין – מעוולים יחדיו – שיפוי
.
בית המשפט נדרש לשאלת השתתפותם של הצדדים השלישיים בפיצוי שנפסק כי ישולם לתובעים. כן נדרש בית המשפט לשאלת שיעורה של השתתפות זו.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
הוראת הדין הרלוונטית היא סעיף 84 לפקודת הנזיקין, העוסק ביחסים הפנימיים בין המעוולים, ומורה על תחולת עקרון ההשתתפות ביניהם. לשם עמידה בתנאי הסעיף, נדרש כי הן תובע ההשתתפות והן הנתבע להשתתף יענו להגדרה "מעוול החב, או שאילו היה נתבע היה חב, על אותו נזק".
עצם התקשרות הנתבעים בהסכם הפשרה יוצרת חבות העונה על הגדרה זו – אפילו אם לצדדים השלישיים, שהשתתפותם נתבעת בהליך זה, השגות לגבי חבותם של המתקשרים בהסכם הפשרה. המבחנים לפיהם מוכרעת החלוקה בין המעוולים, ואופן נשיאתם בסכום הפיצוי אשר נקבע כי התובע זכאי לו, הם מבחן האשם המוסרי או מבחן האשמה ההדדית, הכולל רכיב של סיבתיות ורכיב של אשמה מוסרית.
נוכח הקביעה, כי הדיון שלהלן יעסוק בשיפוי בין מעוולים, מתבקשת המסקנה כי יש לדחות הודעות צד שלישי שנשלחו על ידי הצדדים השלישיים בהליך זה, כלומר, את ההודעות שהוגשו על ידי טל. סעיף 84(א) לפקודת הנזיקין סותם את הגולל על התביעות החוזרות ממי שנתבע להשתתפות – במקרה הזה, טל, לבין מי שתבע את השתתפותו, כלומר, הנתבעים שהתקשרו בהסכם הפשרה.
בין שני נתבעים בתביעת נזיקין האחראים שניהם כמעוולים, אין, בדרך כלל, צורך במשלוח הודעות צד שלישי. שהרי סעיף 84 לפקודת הנזיקין מסמיך את בית המפשט לחייב כל נתבע להשתתף בתשלומיו של נתבע אחר או לשפותו. בנסיבות, אין מקום לדיון בהודעות צד שלישי שהוגשו מטעם טל כצד שלישי בהליך זה, וכנתבע השתתפות.
על מנת להוכיח טענה לעוולת תרמית, יש להוכיח חמישה יסודות מצטברים: היצג כוזב; היעדר אמונה באמיתות המצג; כוונה שהניצג יוטעה ויפעל בהסתמך על ההיצג; פעולת הניצג על יסוד ההיצג; נזק ממון שנגרם לניצג עקב ההיצג הכוזב. הרף הראייתי הדרוש להוכחתה של תרמית הוא רף גבוה יחסית.
יסודות העוולה הפרת חובה חקוקה מתקיימים במקרה זה. הנתבעים הפרו את החובה החקוקה – לפעול ולבנות בהתאם לדיני התכנון והבנייה; חיקוק זה נועד הן לטובת רוכשי הדירות, הן לטובת הציבור בכללותו; הנזק שנגרם – בנייה בניגוד לייעוד המותר, ומכירת יחידות שמטעם זה נאסר השימוש בהן – הוא נזק שמפניו נועד החיקוק להגן; קיים קשר סיבתי בין מעשי היזמים לבין נזקיהם של התובעים, והציבור בכללותו.
במקרה זה, מערכת היחסים של היזמים עם כל אחד מגורמים אלו, הטילה עליהם חובת זהירות, ולמצער חובת הגינות (כלפי הרשויות השלטוניות). חובות אלו הופרו על ידיהם בשורה ארוכה של מעשים אשר נסקרו לעיל. לפיכך, קמה ליזמים – אישית – חבות בנזיקין לגבי כל העוולות. אין בהטלת החבות הנזיקית על היזמים באופן ישיר, משום הרמת מסך אסורה. הרמת מסך והטלת חבות אישית בנזיקין על אורגן של החברה, אינן זהות.
על אף לשונו הברורה של כתב השיפוי, אין זה מן הראוי לתלות בו את הטלת האחריות הנזיקית על היזמים – ודאי שלא תוך הפטרתה של הרשות המקומית מחלקה בנשיאה, יחד עם צדדים נוספים, בחבות נזיקית. במקרה זה, בכתב השיפוי עצמו אין כדי ליצור מקור חבות עצמאי ליזמים חי וטל.
בנסיבות, נמצא בסיס איתן להטלת חבות נזיקית על החברות היזמיות ועל היזמים באופן אישי – גם מבלי להסתמך על כתב השיפוי עליו חתמו. לחברת החשמל חובת זהירות מושגית וקונקרטית, הן כלפי רוכשי הבתים (עמם היא אף מתקשרת בחוזה לאספקת חשמל), הן כלפי הרשויות. חזקת תקינות המנהל איננה פוטרת את חברת החשמל מביצוע בדיקה בסיסית של הטפסים המוגשים לה. הבדיקה שנערכה במקרה זה, כפי שעולה מחומר הראיות, לא הייתה מספקת.
על יסוד המסקנה כי הופרה חובת הזהירות בכך שטופס 4 שהוגש לחברת החשמל לא נבדק ולו בדיקה בסיסית, יש לשלול גם את טענת חברת החשמל לפיה לא הופרה על ידיה חובה חקוקה. בנסיבות יש לקבוע, כי הן היזמים, הן חברת החשמל, נושאים בחבות נזיקית בגין הנזק. בעניין חלוקת האחריות, בנסיבות מקרה זה, הן מבחן האשם המוסרי והן מבחן האשמה ההדדית מובילים, לאותה תוצאה.
לאור המסקנה כי טל וחי היו מבצעיהן בפועל של העוולות, ובפרט עוולת התרמית, אותה אין באפשרותו של תאגיד לבצע אלא באמצעות האורגנים שלו או שלוחיו, הרי שאין מקום לחלק את האחריות לשיפוי יתר הנתבעים בין טל, חי והחברות היזמיות, וראוי לכרוך את הקבוצה הכוללת של היזמים והחברות היזמיות לשיפוי יתר הנתבעים יחד ולחוד. |
| חזרה למעלה |
|
| 21 [הוצאה לפועל] [חוזים] |
|
| הפ (מרכז) 30235-05-14 י.ר. לנקרי מסחר (2004) בע"מ נ' יונתן סונדרס (מחוזי; אורן שוורץ; 03/05/15) - 12 ע' |
| עו"ד: שמואל גרנאי, עינת להבי-אשר, צבי רוטברט |
צדדים לחוזה מכר רשאים להגיע להסכמה כי החוזה יעמוד בתוקפו חרף האיחור בתשלום ע"פ החוזה. במקרה זה, כונס הנכסים שמונה למכירת נכס מקרקעין בהוצל"פ, רשאי היה להסכים עם הרוכשת על הארכת מועד התשלום שנקבע בהסכם המכר ואין רשם ההוצאה לפועל מוסמך להתערב בתנאי החוזה.
הוצאה לפועל – מכירת מקרקעין – ביצועה
חוזים – חופש ההתקשרות החוזית – אי התערבות בו
.
תביעת חייבת בהוצאה לפועל להצהיר כי כונס הנכסים שמונה למכירת נכס מקרקעין שלה, לא היה מוסמך להאריך את מועד התשלום שנקבע בהסכם המכר, ולכן דין ההסכם להתבטל מחמת הפרתו ע"י הרוכשת.
.
בית המשפט המחוזי דחה את התביעה ופסק:
ההסכם שנערך בין הכונס לרוכשת נשלט ע"י הסכמות הצדדים ודיני החוזים. מבחינה זו, אין רשם ההוצאה לפועל מוסמך להתערב בתנאי החוזה. שני הצדדים לחוזה רשאים להגיע להסכמה כי יינתן פיצוי לצד הנפגע בגין האיחור בתשלום והחוזה יעמוד בתוקפו, ולא יבוטל. בענייננו, היו רשאים שני הכונס והרוכשת לבחור בקיום ההסכם. לא רק שפעולת הכונס נעשתה בסמכות ובתום לב, אלא שביטול ההסכם יגרום נזק לרוכשת ויפגע באינטרס הציבורי – מערכתי של מימוש נכסים במסגרת הליכי הוצאה לפועל ואף עלול לפגוע בעקרון סופיות עסקת המכר. |
| חזרה למעלה |
|
| 22 [עונשין] |
|
| עפג (מרכז) 33629-08-14 עבד מחאגנה בן תייסר נ' מדינת ישראל (מחוזי; אברהם טל, דנה מרשק מרום, ד"ר שמואל בורנשטין; 21/04/15) - 8 ע' |
| עו"ד: |
צדק בית המשפט קמא כאשר קבע כי המערער ירצה את מאסרו מאחורי סורג ובריח ולא בעבודות שירות, לאור מידע לפיו ריצוי המאסר בעבודות שירות יהווה סכנה למערער ולסובבים אותו ולאור עמדת הממונה על עבודות שירות.
עונשין – דרכי ענישה – עבודות שירות
.
ערעור על גזר דין בגין הרשעת המערער בעבירה של החזקת סכין שלא כדין, לפיו נידון המערער, בין היתר, ל-6 חודשי מאסר מאחורי סורג ובריח. הערעור מכוון כנגד ההחלטה שהמאסר ירוצה בכלא ולא בעבודות שירות.
.
בית המשפט המחוזי דחה את הערעור ופסק:
עיון במידעים החסויים שהוצגו, אכן מעלה כי אם המערער יבצע עבודות שירות, גם במתקני משטרה או שב"ס, צפויה מסוכנות לו ולסובבים אותו וצפויה מסוכנות ממנו כלפי אחרים. כמו כן קיים חשש לפעילות פלילית של המערער. צדק בית המשפט קמא כאשר קיבל את עמדת הממונה לפיה המערער לא מתאים לרצות מאסר בעבודות שירות בשל התנגדות משטרת ישראל, שמבוססת כדבעי על המידעים החסויים שהוצגו בפניו ובפנינו. |
| חזרה למעלה |
|
| שלום |
| 23 [בתי-משפט] |
|
| תא (י-ם) 16169-02-14 מהאילה דניאלה מהאי נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים (שלום; דורית פיינשטיין; 04/05/15) - 8 ע' |
| עו"ד: נאיל ראשד, אלעד גונן |
בית המשפט קיבל את טענת הנתבעים והורה על סילוק התביעה נגדם על הסף בהעדר סמכות עניינית. נפסק, כי במקרה דנן, חלה פקודת הקרקעות, שבה סמכות ייחודית לבית המשפט המחוזי לדון בשאלת החזקה. בהקשר זה, גם כאשר הרשות היא הבעלים של הקרקע, שאלת החזקה תדון על פי סעיף 8 לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור) בבית המשפט המחוזי, ולא בבית משפט זה.
בתי-משפט – סמכות – מקרקעין
.
הנתבעים הגישו בקשה לסילוק התביעה על הסף וזאת בהעדר סמכות עניינית של בית משפט השלום משני טעמים: האחד, התביעה עוסקת בהשלמת הפקעה מכוח פקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), והשני, התביעה עניינה בעלות במקרקעין ולא חזקה כהגדרת סעיף 51(א)(3) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב].
.
בית המשפט פסק כלהלן:
בית משפט השלום אינו בית המשפט המוסמך לדון בתובענה זו. בעניינינו, טרם הוקנה קניין לידי העירייה מכוח סעיף 19, ומכאן שהליך ההפקעה לא הסתיים.
במקרה דנן, חלה פקודת הקרקעות, שבה סמכות ייחודית לבית המשפט המחוזי לדון בשאלת החזקה. בהקשר זה, גם כאשר הרשות היא הבעלים של הקרקע, שאלת החזקה תדון על פי סעיף 8 בבית המשפט המחוזי, ולא בבית משפט זה.
אם מחזיק או בעלים של קרקע מבקש צו מניעה, הרי שהוא מבקש למעשה כי בית המשפט ימנע מהרשות לקבל חזקה על פי סעיף 8 לפקודה, וגם הליך זה צריך להתברר בפני בית המשפט המחוזי. |
| חזרה למעלה |
|
| 24 [חוזים] |
|
| תאק (ת"א) 55683-09-14 שרון כהן נ' תיופ חברה הנדסית לתכנון, ייעוץ ופיקוח בע"מ (שלום; גיא הימן; 04/05/15) - 9 ע' |
| עו"ד: בעז ברזלי, עודד בהרב |
בית המשפט דחה בקשת רשות להתגונן שהגישו המשיבים כנגד תביעת פינוי שהגישה נגדם המשיבה בשל חדילתם מלשלם דמי שכירות. נפסק, כי המבקשים לא היו זכאים לחדול מלשלם למשיבה דמי שכירות בהתאם להוראת סעיף 9(א) לחוק השכירות והשאילה. הם לא פעלו בגדרה של תרופה מוכרת מדיני החוזים הכלליים. אלא עשו דין לעצמם.
חוזים – חוזה שכירות – דמי שכירות
.
המשיבה הגישה תביעה בסדר דין מקוצר, במסגרתה עתרה לפינוים של מבקשים 2-1 מבית-מגורים שבבעלותה ומושכר להם. המבקשים טוענים, כי גמרו בדעתם לחדול מלשלם דמי שכירות, באופן מוחלט, בשל סירובה של המשיבה לתקן ליקויים ממשיים, שנתגלו במושכר ועשו את תנאי-המגורים לקשים ושונים ממה שהוסכם עליו בחוזה-השכירות.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
הדין מכיר בכוחו של שוכר לקזז הוצאות, שהוציא הוא בתיקונו של פגם במושכר, או להפחית משיעורם של דמי-השכירות בנכס פגום. שיעורו של קיזוז נגזר מערכו של תיקון-עצמי בערכים מקובלים ומסכומים שהוצאו בפועל, לפי הנמוך. שיעורה של הפחתה מדמי-שכירות הוא פרופורציונאלי לאובדן-ההנאה בשל הפגם. תנאי לכל אחד מן השניים הוא הודעה מקדימה של השוכר למשכיר על אודות הפגם ומתן הזדמנות סבירה לתקנו. תנאי נוסף הוא היכולת לתמוך את אותם סכומים נטענים בראיות.
המבקשים לא פעלו בגדרי זכאותם לתרופות שבסעיף 9(א) לחוק השכירות והשאילה. הם לא פעלו בגדרה של תרופה מוכרת מדיני החוזים הכלליים. הם נקטו פעולה חד-צדדית אשר מטרתה, כנדמה, היא אחת משתיים: ניסיון לחמוק מתשלומם של דמי-שכירות; או הפעלתו של לחץ פסול על המשיבה וניסיון לכופף את ידה בדרך בלתי-מידתית, שאין הדין מכיר בה. אמת, המבקשים עשו דין לעצמם. |
| חזרה למעלה |
|
| 25 [נזיקין] |
|
| תא (נצ') 16560-11-11 עליזה בוחבוט נ' המוסד לביטוח לאומי (שלום; שכיב סרחאן; 02/05/15) - 11 ע' |
| עו"ד: חנא בולוס , פונדמינסקי אוריון |
נדחתה תביעת התובעת נגד המל"ל בטענה, כי המל"ל התרשל בטיפולו בתביעתה לקביעת דרגת נכות עקב תאונת דרכים. נפסק, כי התובעת לא הוכיחה כדין את יסודותיה של עוולת הרשלנות. היא לא הוכיחה כלל, כי בכל הקשור לקביעת דרגת הנכות עקב תאונת דרכים, חב הנתבע חובת זהירות, מושגית או קונקרטית, כלפיה.
נזיקין – אחריות – היעדרה
.
התובעת שנפגעה כתוצאה מתאונת דרכים שהוכרה על ידי הנתבע – המל"ל כתואנת עבודה, הגיש תביעה בטענה לפיה המל"ל התרשל בטיפולו בתביעתה לקביעת דרגת נכות עקב התאונה. התובעת טוענת, כי אם הנתבע לא היה מתרשל כלפיה, בית משפט השלום שדן בתביעתה על פי חוק הפלת"ד היה מחשב את שיעור הפיצויים בתביעה לפי החוק על בסיס נכות רפואית יציבה בשיעור 30% ולא בשיעור 0% כפי שעשה בפועל.
.
בית המשפט דחה את התביעה ופסק כלהלן:
התובעת לא הוכיחה כדין את עילת התביעה, ודין התביעה להידחות.
הנתבע אינו בעל דינה הנכון של התובעת. ככל שיש לתובעת השגות כלשהן כנגד התנהגותן של הוועדות הרפואיות והוועדות הרפואיות לעררים, דיוניהן ופסיקותיהן, היה עליה לנקוט בהליכים המתאימים נגדן בלבד ולא נגד הנתבע.
התובעת לא הוכיחה כדין את עילת התביעה וטענותיה, לעניין זה, בעלמא הן. התובעת לא הוכיחה כדין את יסודותיה של עוולת הרשלנות. היא לא הוכיחה כלל, כי בכל הקשור לקביעת דרגת הנכות עקב התאונה ולתביעתה לפי החוק, חב הנתבע חובת זהירות, מושגית או קונקרטית, כלפיה.
במסגרת התביעה, התובעת ומשום מה לא הגישה בקשה להתיר לה להביא ראיות לסתור את קביעת הוועדה הרפואית לעררים, שקבעה לתובעת דרגת נכות יציבה בשיעור 0% עקב התאונה. |
| חזרה למעלה |
|
| 26 [תעופה] |
|
| תק (טב') 21893-08-14 כוכבה אחיטוב נ' איסתא ישראל בע"מ (שלום; מוהנד חליאלה; 02/05/15) - 14 ע' |
| עו"ד: |
בית המשפט קיבל את תביעת התובעים לאחר שמצא, כי ביטול טיסה ליעד תיירותי עקב מבצע צוק איתן מזכה את הנוסעים לקבל כספם חזרה. זאת ועוד, בית המשפט חייב את הנתבעת לשלם לתובעים פיצוי לדוגמא בהתאם להוראות חוק שירותי תעופה ( פיצוי וסיוע בשל ביטול טיסה או שינוי בתנאיה).
תעופה – ביטול חוזה – השבה
.
בית המשפט נדרש לשאלה: האם ביטול טיסה ליעד תיירותי עקב מבצע צוק איתן מזכה את הנוסעים לקבל כספם חזרה?
.
בית המשפט קיבל את התביעה ופסק כלהלן:
חוק שירותי תעופה (פיצוי וסיוע בשל ביטול טיסה או שינוי בתנאיה) יוצר יריבות ישירה בין נוסע שטיסתו בוטלה או שחלו בה שינויים לבין שני גורמים: "מפעיל הטיסה" "ומארגן הטיסה".
לפי שאין חולק כי מצב מלחמה מהווה נסיבה מיוחדת שאינה בשליטתם של מפעיל הטיסה או המארגן, הרי שנוסע שטיסתו בוטלה אינו זכאי לפיצויים. יחד עם זאת, לא מתקבל על הדעת שהנוסעים יממנו טיסה שלא המריאה אפילו אם הדבר נובע מכוח עליון או מנסיבות אחרות שאינן בשליטת המארגן או מפעיל הטיסה.
יתירה מזו: השארת מחיר הכרטיסים בכיסם של המפעיל ו/או המארגן מהווה רווח עודף על חשבון הנוסעים שכן משלא המריאה הטיסה נחסכות ממילא כל ההוצאות הכרוכות בהפעלתה, וברור כי זוהי תוצאה שאין הדעת סובלת.
בנסיבות העניין יש לחייב את הנתבעת לשלם לכל אחד מארבעת התובעים פיצוי לדוגמא. |
| חזרה למעלה |
|
| 27 [ראיות] [חברות] [חוזים] |
|
| תא (ת"א) 1496-08-10 אקו"ם בע"מ נ' אמ.סי.אי תקליטים בע"מ (שלום; דורית קוברסקי; 29/04/15) - 12 ע' |
| עו"ד: |
אקו"ם הוכיחה שהנתבעת הפרה את ההסכם בין הצדדים. הוראות ההסכם בין אקו"ם לבין הנתבעת ברורות, בהירות וחד משמעיות. טענות הנתבעת סותרות את האמור בו, והואיל ולא הוכח ולו במעט שכוונת הצדדים היתה לסטות מהאמור בהסכם הרי שמדובר בטענות בעלמא, אשר דינן להידחות.
ראיות – מסמך בכתב – להוכחת הסכמה בין צדדים לחוזה
ראיות – חזקות – הימנעות מהבאת ראיה
חברות – אישיות משפטית נפרדת – הרמת מסך
חברות – מנהלים – אחריות אישית
חברות – אחריות – נושאי משרה
חוזים – הפרה – קיומה
.
בין אקו"ם לבין הנתבעת 1 (להלן: "החברה") נחתם הסכם רישיון, לפיו אקו"ם העניקה לחברה רישיון להקליט ולהפיץ יצירות מתוך המאגר של היצירות המוגנות. לטענת אקו"ם, החברה הפרה את ההסכם בכך שלא דיווחה באופן מלא על הכותרים שהופצו על ידה ולא שילמה תמלוגים עבורם.
.
בית המשפט פסק כי:
כידוע, כאשר עסקה באה לידי ביטוי בכתב, ההלכה הבסיסית שהכתב מסכם את כל הפרטים שהצדדים לעסקה הסכימו עליו. לכן המגמה של החוק, הוראת הסיפא של סעיף 80 לחוק הפרוצדורה האזרחית העותומאני, ושל ההלכה הפסוקה היא, שלא להתיר הבאת עדות בעל פה כנגד תוכנו של המסמך. על פי ההלכה, האיסור הנובע מהוראת הסיפא של סעיף 80, שעדיין נותר חלק מהדין בארץ, מתייחס רק "לטענות הנטענות נגד המסמך", בעוד שאין מניעה להוכיח על ידי ראיות בעל פה שהיו מעבר לחוזה הסכמות אחרות, בעל פה או בהתנהגות.
במקרה דנן, הוראות ההסכם ברורות, בהירות וחד משמעיות. טענות החברה סותרות את האמור בו והואיל ולא הוכח ולו במעט שכוונת הצדדים היתה לסטות מהאמור בהסכם הרי שמדובר בטענות בעלמא, אשר דינן להידחות.
זאת ועוד; הימנעות בעל דין מלהביא ראייה בהיעדר הסבר אמין וסביר פועלת לחובתו כאשר על פניה מתחיבת המסקנה שאילו הובאה הראייה היה בכך כדי לתמוך בגרסת היריב. הימנעותה של החברה מהצגת מלוא ההסכם עם החברה הקונה, מזימונו של עד כלשהו מטעם החברה הקונה, מהצגת יתרות מלאי הסגירה שלה נכון למועד המכירה, כל אלה ראיות אשר מצויות בשליטתה, צריכה להיזקף לחובתה.
אקו"ם הוכיחה שהחברה הפרה את ההסכם. בהיעדר גרסה עובדתית אחרת מטעם החברה. החברה גם לא התעמתה עם טענת אקו"ם באשר לגובה הנזק, ועל כן יש לקבל את התביעה ולחייב את החברה לשלם לאקו"ם בגין הפרת ההסכם ובגין הפער בין הדיווחים סך של 350,000 ₪. |
| חזרה למעלה |
|
| 28 [עונשין] |
|
| תפ (י-ם) 35713-09-11 מדינת ישראל נ' ודאד נירוק (שלום; חנה מרים לומפ; 28/04/15) - 9 ע' |
| עו"ד: עמית לוין, עזמי נירוק |
בית המשפט גזר על הנאשמים – אם ובנה, שהורשעו בביצוע עבירות מס עונש של 4 חודשי מאס בפועל. בית המשפט נמנע מלגזור על הנאשמים עונש של מאסר אשר ירוצה בעבודות שירות, מאחר והם לא נטלו אחריות למעשיהם והם אינם זכאים להקלה זו, וכן בשל הצורך בהרתעת הרבים.
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: עבירות מס
.
בית המשפט נדרש לגזור את דינה של הנאשמת 1 ובנה, נאשם 2, הורשעו לאחר שמיעת ראיות, ב-15 עבירות לפי פקודת מס הכנסה [נוסח חדש] וב-15 עבירות לפי חוק מס ערך מוסף.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
בנסיבות העניין, יש לקבוע מתחם נפרד לכל אחד מן האישומים, שכן על אף הזהות בסעיפי העבירה, מדובר בשני אישומים שאירועו בזמנים שונים ובדרכים שונות. יחד עם זאת מאחר שמדובר באירועים דומים ובעבירות זהות יש לדון בעונש המתאים כמקשה אחת.
במעשי הנאשמים יש משום התחמקות מכוונת ושיטתית מן החובה המוטלת על אזרחי מדינת ישראל לשאת חלק בנטל המימון של הפעילות השלטונית והחברתית.
הענישה בעבירות הנדונות כוללת עונשי מאסר שבין מספר חודשים ועד למספר שנות מאסר, וככלל הוטלו עונשים לריצוי מאחורי סורג ובריח, כאשר משך המאסר נקבע בהתאם להיקף אי הדיווח, התחכום הכרוך במעשים, תקופת ההשתמטות ממס, גילו ועברו של הנאשם. משקל נוסף ומשמעותי תלוי בשאלה אם הוסרו המחדלים.
בנסיבות העניין יש למקם את הנאשמים ברף התחתון של המתחם.
אין לגזור על הנאשמים מאסר אשר ירוצה בעבודות שירות, שכן הם לא נטלו אחריות למעשיהם והם אינם זכאים להקלה זו, וכן בשל הצורך בהרתעת הרבים, שכן על בית המשפט להעביר מסר ברור כי הקופה הציבורית אינה הפקר וזאת בדרך של הטלת עונש מאסר ממש. |
| חזרה למעלה |
|
| 29 [נזיקין] |
|
| תא (י-ם) 1743/10 רוזליה יוניוב נ' ד"ר זאב מיקלר (שלום; יעל ייטב; 26/04/15) - 31 ע' |
| עו"ד: יהונתן מרסיאנו, אריה כרמלי, תצר דאר ברנץ |
בית המשפט קיבל תביעת רלשנות רפואית שהגישה התובעת כנגד הנתבע – רופא שיניים. נפסק, כי הטיפול שטיפל הנתבע בשיניה של התובעת היה טיפול רשלני, אשר גרם לנזק. בעטיו של הטיפול הרשלני לא הייתה עוד אפשרות לשקם את השיניים ולא היה עוד מנוס מעקירתן.
נזיקין – רשלנות – רשלנות מקצועית
נזיקין – נזקי גוף – קביעת נכות
.
התובעת הגישה כנגד הנתבע – רופא שיניים, תביעה בגין נזקים שנגרמו לה לטענתה בעקבות טיפול שיניים שבוצע בידי הנתבע. הצדדים חלוקים הן בנוגע לשאלת האחריות והן בנוגע לשאלת הנזק.
.
בית המשפט קיבל את התביעה ופסק כהלן:
לשם הוכחתה של עוולת הרשלנות, כאמור בסעיפים 35 ו-36 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], מוטלת על התובע החובה להוכיח כל אחד מאלה: קיומה של חובת זהירות, התרשלות מצד המזיק, ונזק שנגרם בגינה.
על יסוד חוות דעתם של המומחים, מומחה בית המשפט והמומחה מטעם התובעת, ניתן לקבוע כי הטיפול שטיפל הנתבע בשיניה של התובעת היה טיפול רשלני, אשר גרם לנזק. בעטיו של הטיפול הרשלני לא הייתה עוד אפשרות לשקם את השיניים ולא היה עוד מנוס מעקירתן.
פרט 29(5)(א) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), קובע את שיעורי הנכות בשל פגיעה בעצב 5, הוא העצב הטריגמיניאלי. הפגיעה הקלה בענף אחד מבין שלושת הענפים של העצב מזכה במלוא הנכות הקבועה בפרט. |
| חזרה למעלה |
|
| 30 [ביטוח] [ראיות] |
|
| תא (ת"א) 37624-04-10 עאאיד מסארוה נ' השביל הירוק בע"מ (שלום; ישי קורן; 20/04/15) - 10 ע' |
| עו"ד: |
פסק דין זה עוסק בשאלת כפל ביטוח, שהועלתה במסגרת הודעה לצד שלישי. ביהמ"ש קבע כי חבות הנתבעת 1 בגין האירוע מושא התביעה הייתה מכוסה על ידי שתי פוליסות ביטוח: פוליסת איילון ופוליסת כלל. סכומי הביטוח זהים בשתי הפוליסות, ועל כן יחולק נטל החיוב בין המבטחות בחלקים שווים.
ביטוח – ביטוח כפל – משמעו
ביטוח – ביטוח כפל – נטל החיוב בין מבטחים
ביטוח – פוליסה – פירושה
ביטוח – פוליסה – פרשנותה
ראיות – חזקות – הימנעות מהבאת ראיה
.
פסק דין זה עוסק בשאלת כפל ביטוח, שהועלתה במסגרת ההודעה לצד שלישי.
.
בית המשפט פסק כי:
על מבטח הטוען לקיומו של כפל ביטוח הנטל להראות שסיכון אחד בוטח לתקופות חופפות אצל מבטח נוסף או יותר. משהוכח הדבר, אחראים שני המבטחים כלפי המבוטח יחד ולחוד ביחס לסכום הביטוח החופף. נטל החיוב בין המבטחים יחולק לפי היחס שבין סכומי הביטוח. על מנת להוכיח את כל אלה די
לעיין במסמכי פוליסות הביטוח של המבטחים השונים, ומתוכם ניתן ללמוד מהו הסיכון המבוטח, מהן תקופות הביטוח ומהם סכומי הביטוח.
לצורך הכרעה בעניין שבמחלוקת, יש להשיב לשתי שאלות: האם מסמכי הביטוח של שתי החברות מלמדים על סיכון זהה שבוטח אצל שתי חברות הביטוח? האם הצליחה "כלל" להוכיח את טענתה, לפיה הסיכון שבוטח אצלה שונה מזה שבוטח אצל איילון, ושונה גם מן הסיכון שהתממש בתביעה שלפנינו. התשובה לשאלה הראשונה חיובית, ואילו התשובה לשאלה השנייה שלילית.
במקרה דנן, הורם הנטל המוטל על "איילון" להוכיח קיומו של ביטוח כפל, שבגינו היא זכאית – לכאורה – לחלוקת נטל שווה בינה ובין "כלל" ביחס לתגמולי הביטוח שעל "איילון" לשלם לתובע.
אל מול אלה מבקשת "כלל" להיאחז במסמכי הצעת הביטוח שקדמו להנפקת פוליסת כלל, ובטענות נוספות, על מנת להוכיח שהסיכון המבוטח על ידי כלל שונה ומתייחס לעבודות אחזקת גינון בלבד שמבצעת הנתבעת 1 עבור גופים שונים. ביהמ"ש עיין היטב בטענות "כלל", ולא מצא בהן ממש. אין בחומר הראיות בסיס להבחנה שמבקשת לעשות "כלל" בין עבודות גינון מסוג "פיתוח" לעבודות גינון מסוג "אחזקה של גינות קיימות".
אשר על כן, הוכח כי חבות הנתבעת 1 בגין האירוע מושא התביעה הייתה מכוסה על ידי שתי פוליסות ביטוח: פוליסת איילון ופוליסת כלל. סכומי הביטוח זהים בשתי הפוליסות, ועל כן יחולק נטל החיוב בין המבטחות בחלקים שווים. |
| חזרה למעלה |
|
| 31 [תכנון ובנייה] [ראיות] [דיון פלילי] |
|
| (ת"א) 8318/12 מדינת ישראל נ' שלום דוד (שלום; אביים ברקאי; 15/04/15) - 7 ע' |
| עו"ד: נועה מלצר, אריק בן שמחון |
ביהמ"ש הרשיע נאשם בעבירה של בנייה ללא היתר. לאור הנימוק הסתמי בשלו נמנע הנאשם מלהעיד ולאור העובדה שהנאשם אף נמנע מלהביא עדים אחרים מטעמו, יש לקבוע שהתנהלות הנאשם מחזקת את ראיות המאשימה, אשר אף הן כשלעצמן משכנעות מעבר לכל ספק סביר כי יסודות העבירה התקיימו ונעברו על ידי הנאשם.
תכנון ובנייה – עבירות – בנייה ללא היתר
ראיות – שתיקת הנאשם – משמעותה
ראיות – שתיקת הנאשם – חיזוק
דיון פלילי – זכות השתיקה – כתוספת ראייתית
.
כנגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו בניה ללא היתר. הנאשם טען, באמצעות בא כוחו, כי המאשימה לא הוכיחה האמור בכתב האישום וכן טען כי לא הוכח הקשר בינו לבין הבניה מושא כתב האישום.
.
בית המשפט הרשיע את הנאשם, בקובעו כדלקמן:
המאשימה הוכיחה מעבר לכל ספק את קיומה של הבניה המצויינת בכתב האישום. הוצגו לבית המשפט מסמכי ביקורת ואף תמונות מהם למדים על הבניה בשטח. בנוסף העיד פקח מטעם המאשימה אשר אימת האמור במסמכי הביקורת ובתמונות שהוצגו.
ההימנעות מהצגת ראיות כלשהן והבאת עדים פוגעת בהגנתו של הנאשם. נכון הוא כי נטל הראיה בהליך פלילי רובץ לפתחה של המאשימה וכי הנאשם אינו חייב להמציא ראיות. הנאשם רשאי להמתין לראיות המאשימה, לנסות לקעקען, ולמצוא את זיכויו בדרך זו. הנאשם אינו חייב להמציא ראיות – אך בהחלט יכול והוא לא עשה כן.
העובדה שהנאשם נמנע מלהביא ראיות ועדויות כה נדרשות באשר לטענתו מקיימת את החזקה שלו היו מוצגות ראיות ועדויות כאלה – הרי הן היו פוגעות דווקא בגרסת הנאשם. זאת ועוד – שתיקתו של הנאשם אכן מותרת אך מחיר לה. שתיקת הנאשם, בודאי כאשר המאשימה הוכיחה האמור בכתב האישום, עשויה לשמש חיזוק למשקל ראיות המאשימה.
לאור הנימוק הסתמי בשלו נמנע הנאשם מלהעיד ולאור העובדה שהנאשם אף נמנע מלהביא עדים אחרים מטעמו, הרי יש לומר שהתנהלות הנאשם מחזקת את ראיות המאשימה, אשר אף הן כשלעצמן משכנעות מעבר לכל ספק סביר כי יסודות העבירה התקיימו ונעברו על ידי הנאשם. |
| חזרה למעלה |
|
| 32 [תכנון ובנייה] [בתי-משפט] |
|
| תא (חד') 44826-10-14 הימנותא בע"מ נ' ועדה מקומית לתכנון ובניה עירון - ואדי עארה (שלום; אמיר סלאמה; 10/04/15) - 8 ע' |
| עו"ד: |
ביהמ"ש דחה בקשה לסילוק התביעה על הסף מחמת חוסר סמכות עניינית. תקיפת חיוב בהפרשי ריבית אשר חלים על היטל השבחה, אינה כפופה למנגנון המיוחד שנקבע בסעיף 14 לתוספת השלישית של חוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (כנוסחו לפני תיקון מס' 84), וזאת להבדיל מתקיפת עצם החיוב בהיטל השבחה או גובהו של ההיטל.
תכנון ובנייה – היטל השבחה – ערעור
תכנון ובנייה – שמאי מכריע – ערעור
תכנון ובנייה – היטל השבחה – השבתו
בתי משפט – סמכות – סמכות עניינית
.
בקשה לסילוק התביעה על הסף מחמת חוסר סמכות עניינית.
.
בית המשפט דחה את הבקשה, בקובעו כדלקמן:
סעיף 14(ג) לתוספת השלישית לחוק התכנון והבניה (כנוסחו במועדים הרלוונטיים לתביעה, ולפני תיקון מס' 84) קבע מנגנון ייחודי לתקיפת חיוב בהיטל השבחה ולתקיפת הכרעת שמאי מכריע. הלכה היא, כי כאשר קבע המחוקק מתווה ספציפי לתקיפת החלטה של רשות מנהלית, יש ללכת בדרך אשר הותוותה, ולא ניתן לעקוף את המתווה ע"י הגשת תביעה אזרחית "רגילה".
במקרה שבפנינו מבקשת התובעת לקבל סעד כספי של השבה, ביחס להפרשי ריבית ששולמו על ידה ביתר. מתגובת התובעת לבקשה עולה, לכאורה, כי היא מכירה בכך שתקיפת עצם החיוב בהיטל ההשבחה, לרבות גובהו, אינה אפשרית באמצעות הגשת תביעה אזרחית רגילה. אלא שהתובעת טוענת, כי תקיפת חיובה בהפרשי ריבית, אינה מהווה תקיפה של עצם החיוב בהיטל ההשבחה, או אפילו תקיפה של גובה החיוב, ומשכך המנגנון שנקבע בסעיף 14(ג) לתוספת השלישית אינו מונע הגשת תביעת השבה בעניין תשלום הפרשי הריבית.
השאלה היא, אפוא, האם תקיפת חיוב בהפרשי ריבית, כשאין הנישום חולק על עצם החיוב בהיטלי השבחה או על גובהו, כמוהה כתקיפת חיוב בהיטל השבחה, עליו חל סעיף 14 לתוספת השלישית. ביהמ"ש קבע כי בעניין זה הדין הוא עם התובעת.
סעיף 14 לתוספת השלישית עוסק במחלוקות לגבי שומת ההיטל, ואילו המחלוקת שבפנינו נוגעת לדרך גביית ההיטל. הרציונל שעמד מאחורי קביעת המגנון של סעיף 14 אינו חל ביחס להכרעה במחלוקת בעניין חיוב בריבית פיגורים. במקרה שלנו לובשת מחלוקת זו אופי מסויים של טענות עובדתיות ומשפטיות (לרבות טענה בעניין הבטחה שלטונית), אשר חורגות מגדר הרציונל שהביא לקביעת המנגנון שבסעיף 14 לתוספת השלישית. |
| חזרה למעלה |
|
| 33 [רשויות מקומיות] [דיון אזרחי] [משפט מינהלי] |
|
| תא (ת"א) 51551-12-14 עירית חולון נ' מכבי שירותי בריאות (שלום; רונן אילן; 07/04/15) - 10 ע' |
| עו"ד: |
הלכת אי.בי.סי, אשר במסגרתה התייחסות לטענת שיהוי בקשר עם הגשת תביעה אזרחית בטענה לפגם משורשר בצווי ארנונה, קבעה "חזקת שיהוי" כלפי תביעות המבוססות על פגם משורשר המוגשות למעלה מ-7 שנים מיום בו נפל הפגם. יישום הלכה זו בנסיבות העניין, מביא לכך שהמבקשים עמדו בנטל הוכחת השיהוי, ומכאן עבר הנטל למשיבה להתמודד עם "חזקת השיהוי" ולהראות שאותה חזקה נסתרה. המשיבה לא עמדה בנטל זה, ועל כן יש לדחות את התביעה על הסף בטענת השיהוי.
רשויות מקומיות – ארנונה – השבת כספים ששולמו ביתר
דיון אזרחי – שיהוי – התנאים לקבלת טענת שיהוי
דיון אזרחי – שיהוי – קיומו
משפט מינהלי – בית-המשפט לעניינים מינהליים – שיהוי
.
בקשה לסילוק התביעה על הסף בטענת שיהוי.
.
בית המשפט פסק כי:
במוקד טענות המבקשים עומדת טענת השיהוי. אומנם, לצד טענת השיהוי הועלתה גם טענת התיישנות, אלא שבהתאם לסעיף 5 בחוק ההתיישנות, תקופת ההתיישנות של תביעה שאיננה במקרקעין הינה 7 שנים, ובהתאם לסעיף 6 בחוק ההתיישנות מתחילה תקופת ההתיישנות ביום שבו נולדה עילת התובענה. כיוון שתביעה זו הינה תביעה כספית להשבת כספים אשר שילמה מכבי לאחר יום 1.1.08, על פניו לא התיישנה עילת התביעה כאשר התביעה הוגשה ביום 24.12.14, בטרם חלפו 7 שנים.
תביעה זו הינה להשבת כספים ששולמו לעירייה כמיסי ארנונה ובטענה לפגם שנפל בשינוי סיווג שנעשה בצווי המיסים בשנת 1988. לפי טענת מכבי, לא קיבלה העירייה אישור כדין לשינוי הסיווג שעשתה בשנת 1988 ומאז ממשיך אותו "פגם משורשר" ומביא לכך שהעירייה השיתה עליה חיובי ארנונה העולים על אלו שהיא רשאית לחייב בדין.
בפסק הדין נשוא הלכת אי.בי.סי עמדה לבירור שאלת השיהוי בהתייחס לכזה "פגם משורשר" שנפל בחקיקתו של צו ארנונה לפני שנים רבות. פסק-הדין בהלכת אי.בי.סי קובע לפיכך חזקה (הניתנת לסתירה), ולפיה עתירה מינהלית או תביעה אזרחית להשבה שבהן נטען לפגם "משורשר" שנפל בצו ארנונה, המוגשות בחלוף שבע שנים ממועד התקנתו של הצו הפגום, לוקות בשיהוי אובייקטיבי המביא לדחיית ההליך.
יישום הלכה זו בנסיבות העניין מביא לכך שהמבקשים עמדו בנטל הוכחת השיהוי ומכאן עובר הנטל למכבי להתמודד עם "חזקת השיהוי" ולהראות שאותה חזקה נסתרה בנסיבות העניין. מכבי לא עמדה בנטל זה, ומכאן שיש לדחות את התביעה על הסף בטענת השיהוי. אשר על כן, יש לקבל את הבקשה ולקבוע כי תביעה זו נדחית על הסף בשל השיהוי בהגשתה. |
| חזרה למעלה |
|
| 34 [נזיקין] |
|
| תא (חי') 40533-09-13 ג'ורג' נסור נ' איילון חברה לביטוח בע"מ (שלום; אורי גולדקורן; 07/04/15) - 7 ע' |
| עו"ד: ירון בן ארי, חיים הבר |
עצם נוכחות התובע והיפגעותו בתוך האוטובוס אינם בגדר "תאונת דרכים". סריקה ביטחונית, או הכנות לביצועה, אינם "נסיעה". בהיעדר תשתית עובדתית לגבי ירידה מהאוטובוס ולקיומה של מטרה תחבורתית לירידה כזו, אין מקום לשימוש בחלופה של "כניסה לתוכו או ירידה ממנו", שבהגדרת המשנה של ההגדרה הבסיסית של "תאונת דרכים".
נזיקין – פיצויים לנפגעי תאונות דרכים – תאונת דרכים
נזיקין – פיצויים לנפגעי תאונות דרכים – הגדרת תאונת דרכים
נזיקין – פיצויים לנפגעי תאונות דרכים – שימוש ברכב
נזיקין – פיצויים לנפגעי תאונות דרכים – שימוש ברכב מנועי
נזיקין – פיצויים לנפגעי תאונות דרכים – עלייה או ירידה מרכב
.
במוקד הדיון עמדה שאלת סיווג האירוע כ"תאונת דרכים". זירת הפגיעה הינה בתוך אוטובוס שמנועו כובה, נוסעיו יצאו ונהגו נחבל לאחר שקם ממושבו לביצוע סריקה ביטחונית.
.
בית המשפט פסק כי:
פסק דין ינטל מבטא את מגמת הצמצום בכל הנוגע להגדרת המשנה של "שימוש ברכב מנועי" כ"נסיעה ברכב, כניסה לתוכו או ירידה ממנו". נקבע בו כי יש להבחין בין דרכי שימוש הכלולות ברשימה הסגורה של דרכי שימוש בחוק לבין אלה שאינן בה, וכי אין מקום להבחנה בין "שימוש עיקרי" ל"שימוש לוואי" שנועדה להרחיב את הגדרת השימוש. עוד נקבע כי בדיקת סריקה ביטחונית באוטובוס אינה חלק אינטגרלי מ"נסיעה" ברכב, והיא אף איננה "טיפול" או "תיקון דרך", ולפיכך איננה בגדר "שימוש".
בכתב התביעה נאמר כי התובע יצא מתא ניהוג, נפל ונחבל. בהודעות התובע למבטחת ולמשטרה הוא ציין כי יצא מתא הנהג לשם ביצוע סריקה. הסריקה טרם התבצעה, ואף אם נניח כי קימתו של התובע מהווה חלק מפעולת הסריקה, או פעולת לוואי שלה, הרי למדנו מפסק דין ינטל כי אין מדובר ב"נסיעה" והיא איננה למטרות תחבורה.
עצם נוכחות התובע והיפגעותו בתוך האוטובוס אינם בגדר "תאונת דרכים". סריקה ביטחונית, או הכנות לביצועה, אינם "נסיעה". בהיעדר תשתית עובדתית לגבי ירידה מהאוטובוס ולקיומה של מטרה תחבורתית לירידה כזו, אין מקום לשימוש בחלופה של "כניסה לתוכו או ירידה ממנו", שבהגדרת המשנה של ההגדרה הבסיסית של "תאונת דרכים".
מאחר ואירוע הפגיעה לא היה "תאונת דרכים", אין מקום לתחולת חוק הפיצויים. לפיכך, דין התביעה להידחות. |
| חזרה למעלה |
|
| 35 [נזיקין] |
|
| תק (טב') 15534-01-15 רון שלו נ' השטיח המעופף בע"מ (שלום; מוהנד חליאלה; 05/04/15) - 13 ע' |
| עו"ד: |
ספק שירותי תיירות חייב להודיע למטיילים על כל דבר שידוע לו ואשר המטיילים עלולים להיחשף לו במהלך תכנית הטיול שאורגנה עבורם ושיכולה להיות לו השפעה על החלטתו של הנוסע הישראלי אם לרכוש את החבילה אם לאו. במרכזה של חובה זו, עומדת חובת היידוע על סכנה לחיי המטיילים ושלמות גופם.
נזיקין – אחריות – סוכנות נסיעות
.
בית המשפט נדרש לשאלה: האם אזהרה שכתב מארגן טיול במסגרת "פרטי טיול מאורגן" ולפיה שירותי התיירות במדינת היעד שהיא מדינת עולם שלישי נמוכים מהמקובל במערב, פוטרת אותו ואת הסוכן מאחריות בגין כל נזק לנוסעים שמקורו בעובדה שמדינת היעד היא מדינה של עולם שלישי שבה שירותי התיירות נמוכים מהמקובל במערב?
.
בית המשפט קיבל את התביעה ופסק כלהלן:
יש לדחות את הניסיון של הנתבעת לחסות בצלן של ההערות בדבר היותה של גיאורגיה מדינת עולם שלישי כבסיס לפטור מאחריות בכל הנוגע למצב האוטובוסים, לסכנת החיים שנשקפה למטיילים, לאובדן חלק מהטיול בשל אותן תקלות ועוגמת הנפש שהייתה כרוכה בכל זה.
מכוח עיקרון תום הלב וחובת הגילוי, חייבות שתי הנתבעות להודיע למטיילים על כל דבר שידוע להן כי המטיילים עלולים להיחשף לו במהלך תכנית הטיול שאורגנה עבורם ושיכולה להיות לו השפעה על החלטתו של הנוסע הישראלי אם לרכוש את החבילה אם לאו. במרכזה של חובה זו, עומדת חובת היידוע על סכנה לחיי המטיילים ושלמות גופם.
הנתבעות נהגו בחוסר תום לב ובחוסר זהירות והפרו את החוזה בינן לבין התובעים בכך שלא גילו להם את המצב המחפיר של תחזוקת האוטובוסים, את אורחותיהם של נהגי האוטובוסים בגיאורגיה ואת הסכנה שנשקפת לחיי הנוסעים באוטובוסים אלה. זאת למרות שהדבר היה בידיעתה בפועל של נתבעת 1 ובידיעה בכוח לפחות של נתבעת 2.
על הנתבעות לפצות את התובעים בגין כל הנזקים הממוניים והלא ממוניים שנגרמו להם עקב מחדל האוטובוסים. |
| חזרה למעלה |
|
| משפחה |
| 36 [משפחה] |
|
| תמש (טב') 13379-12-14 פלונית (קטינה) נ' פלוני (משפחה; מחמוד שדאפנה; 14/05/15) - 21 ע' |
| עו"ד: גל טורס, אדווין פרידמן |
התקבלה תביעת אם, על פי חוק אמנת האג (החזרת ילדים חטופים) להחזרת בתם הקטינה של הצדדים, לארצות הברית. נקבע כי מקום מגורי הקטינה הרגיל נותר בארה"ב, כי האם לא נתנה הסכמתה (מראש) להשארת הקטינה בישראל ולא השלימה (בדיעבד) עם כך, ואף הגנת רצון הקטין אינה עומדת לנתבע.
משפחה – משמורת קטינים – החזרת ילדים חטופים
.
תביעת אם, על פי חוק אמנת האג (החזרת ילדים חטופים) להחזרת בתם הקטינה של הצדדים, לארצות הברית. לדברי התובעת, הקטינה לא הושבה מישראל למקום מגוריה הרגיל בארצות הברית, לאחר חופשה מוסכמת (עקב מחלת התובעת) בישראל. לטענת האב מקום מגוריה הרגיל של הקטינה שונה לישראל ו/או ניתנה הסכמת/השלמת התובעת למעבר וזהו גם רצון הקטינה (בת 11).
.
ביהמ"ש לענייני משפחה קיבל את התביעה מהטעמים הבאים:
כידוע, הסעד הניתן במסגרת הליך עפ"י אמנת האג הוא סעד של חירום במקרי חטיפה. חטיפה עפ"י אמנת האג, משמעותה הרחקת ילד או אי החזרתו שלא כדין תוך כדי הפרת זכות משמורת הנתונה לאדם, למוסד או לכל גוף אחר על פי דין המדינה שבה מצוי מקום מגוריו הרגיל של הילד. הנטל להוכחת עילת התביעה על פי האמנה הינו על ההורה ממנו נחטף הקטין.
בהקשר זה צוין בין היתר, כי על פי הפסיקה, על מנת לבדוק היכן התגורר הקטין דרך קבע עובר למעשה ההרחקה, יש לבחון לא רק את מקום המגורים הפיזי של הקטין עובר ל'חטיפתו', אלא גם את כוונת ההורים באשר למשך ולנסיבות השהות במדינה. בענייננו, שהות הצדדים בישראל במשותף, הייתה לפרק זמן קצר ביותר, ועל כן יש לתת לכוונות הצדדים משקל רב יותר, ולבוחנן ביתר שאת. כ"כ, ובהתאם לפסיקה, תוכניות לעתיד אינן בגדר שינוי מקום מגורים. נקודת המבט היא של הילד והמקום שבו הוא גר. זאת ועוד, עסקינן בצדדים גרושים זה מכבר, אשר על כן, אף לא קדם לטיסתם רצון משותף כלשהו לעלות ארצה. טיסתם לישראל התרחשה במפתיע תוך השארת הציוד מאחור, וללא שנעשה מעבר מגורים בפועל. טענת הנתבע כי תכולת הבית הייתה מובאת לישראל לאחר קבלת מעמד עולה לתובעת ולקטינה, וכן טענותיו לעניין רישום הקטינה לבית ספר על ידי הצדדים, או רישומן לקופת חולים במעמד של תושבות זרות, אין בהם כדי לבסס שינוי מקום מגורים. לפיכך נקבע כי מקום מגוריה הרגיל של הקטינה נותר בארה"ב.
כידוע, לכלל ההחזרה ישנם חריגים, אשר בהתקיימם נתון לביהמ"ש שיקול הדעת האם להורות על החזרת הילד למקום מגוריו. החריגים הם: אי הפעלת זכות המשמורת של ההורה הנחטף, או הסכמתו לחטיפה, או השלמתו עם החטיפה (סעיף 13 (א) לאמנה); חשש חמור לגרימת נזק לקטין (סעיף 13 (ב) לאמנת האג) - פרשנות חריג זה תיעשה באופן צר, כאשר לפיו, ניתן למנוע את החזרתו של ילד שנחטף אם מוכח כי קיים חשש חמור לנזק פיזי או פסיכולוגי, או שהילד יועמד ב"מצב בלתי נסבל"; התנגדות הקטין (סיפא סעיף 13 (ב) לאמנה) – הוכחת קיומו של חריג זה, מתאפשרת במידה וגיל הקטין ורמת בגרותו מספיקים לצורך גיבוש רצון עצמאי ובלתי תלוי, אשר הינו בעל עוצמה משמעותית, בעל נימוקים כבדי משקל ויציבים; החזרה שאינה מותרת על פי עקרונות היסוד של המדינה המתבקשת (סעיף 20 לאמנה). חריגים אלו, אשר מטרתם ליתן ביטוי לעניין טובת הילד, פורשו בפסיקה על דרך הצמצום באופן שיחולו במצבים קיצוניים בלבד. מדובר בנטל הוכחה כבד הרובץ על הטוען לקיומם של החריגים. הנתבע לא עמד בנטל זה. נקבע כי האם לא נתנה הסכמתה (מראש) להשארת הקטינה בישראל ולא השלימה (בדיעבד) עם כך, ואף הגנת רצון הקטין אינה עומדת לנתבע.
בכל הנוגע לטענות התובע באשר לטובת הילדה וכן הטענה כי התובעת לא יכולה לגדל ולשמור על הילדה בשל מצבה הבריאותי, צוין כי התחשבות בשיקולים הנוגעים ל"טובת הילד" לעניין קביעת משמורתו, במסגרת החלטה מכוח אמנת האג, נעשית באופן מצומצם. זאת לאור היותה מסגרת חריגה המעניקה "עזרה ראשונה" במקרה של חטיפה, ואינה נבחנת באותה אמת מידה בה נשקלת "טובת הילד" בהליך העוסק בקביעת זכות משמורת קבועה. במקרה דנא, טענות התובע דינן להתברר במקום מגוריה של הקטינה, דהיינו ארצות הברית. |
| חזרה למעלה |
|
| 37 [משפחה] |
|
| תמש (ת"א) 55911-03-15 נ' ג' נ' אנ' ל' (משפחה; ורד שביט פינקלשטיין; 03/05/15) - 28 ע' |
| עו"ד: ורדה אפרת, אריאל טוקוב |
התקבלה תובענה לפי חוק אמנת האג (החזרת ילדים חטופים), שהוגשה על ידי אביה של קטינה כבת שלוש, להורות על החזרתה של הקטינה לקנדה. בין היתר נפסק בנוגע לחריג ההשתלבות בסביבה החדשה, כי בנסיבות בהן מדובר בקטין רך בשנים, אין רלוונטיות לשאלת ההשתלבות שכן זו מתייחסת להשתלבות במדינה ולא לקשר עם ההורה החוטף, ובגיל הרך אין כלל מקום לדבר על השתלבות במדינה.
משפחה – משמורת קטינים – החזרת ילדים חטופים
.
תובענה לפי חוק אמנת האג (החזרת ילדים חטופים), שהוגשה על ידי אביה של קטינה כבת שלוש, להורות על החזרתה של הקטינה לקנדה. הצדדים ניהלו קשר של ידועים בציבור בקנדה. מיום היוולדה ועד הגיעה עם האם לישראל (16.1.15) התגוררה הקטינה בקנדה. הקטינה בעלת אזרחות קנדית וישראלית. טרם ניתנה החלטה שיפוטית בנוגע לשאלת המשמורת ו/או החזקה של מי מההורים על הקטינה.
.
ביהמ"ש לענייני משפחה קיבל את התביעה מהטעמים הבאים:
כידוע, בהתקיים התנאים הקבועים בסעיף 3 לאמנה, מחויבת המדינה להורות על החזרתו המידית של ילד שהורחק שלא כדין ממקום מגוריו הרגיל. האמנה רואה בהוצאת ילד ממקום מגוריו הרגיל כ"הרחקה שלא כדין" אם היה בה משום הפרה של זכויות מי מההורים (או של גוף אחר) לקבוע את מקום מגוריו של הקטין. במקרה כזה תינתן הזכות בידי ההורה האחר לדרוש את החזרתו של הקטין, ככל שההוצאה נעשתה ללא הסכמתו ובלבד שישנה הוראה מפורשת בפסק דין או הוראת חוק ברורה האוסרת על ההורה המשמורן להוציא את הקטין מארץ מגוריו ללא הסכמת ההורה השני וזאת בהתאם לדין המדינה שבו היה מקום מגוריה הרגיל של הקטין בסמוך לפני הרחקתו.
בהתאם להלכה שנקבעה בע"א 7784/12, בבוא ביהמ"ש לקבוע את מקום מגוריו הרגיל של הקטין עליו ליישם מבחן "עובדתי טהור" במסגרתו יש לבחון בין מארג העובדות גם את כוונת ההורים ואת ההחלטות שקיבלו. בחינת העובדות לא נעשית מנקודת המבט של ההורים אלא מנקודת מבטו של הילד, בבחינה אובייקטיבית של נקודת מבט זו. יישום מבחן זה לענייננו מלמד כי מקום מגוריה של הקטינה היה בקנדה.
האם הופרו זכויות המשמורת של האב? על פי סעיף 3 (ב) לאמנה, זכותו של ההורה הלא משמורן ל"זכויות משמורת", כהגדרתן באמנה, לדרוש את הסכמתו או הסכמת "מוסד או גוף אחר" להוצאת הילד ממקום מגוריו הרגיל מוקנית לו בהתקיים אחד מהתנאים הבאים: (א) הזכות ניתנת בידו (או בידי 'מוסד או גוף אחר') על פי דיני המדינה שממנה הורחק הילד; (ב) הזכות ניתנה בידו מכוח "החלטה שיפוטית או מינהלית" של גורם שיפוטי או מינהלי מוסמך על פי דיני המדינה שממנה הורחק הילד; (ג) הזכות ניתנה בידו מכח הסכם בינו לבין ההורה המשמורן התקף לפי דיני המדינה ממנה הורחק הילד. בהקשר זה מציין ביהמ"ש בין היתר, כי הלכה פסוקה היא שאין כל השפעה להחלטה שניתנה לאחר ההרחקה באשר לקביעה האם ההרחקה היתה כדין או לא.
על פי החוק האזרחי של קוויבק לשני ההורים יש סמכות הורית משותפת, אלא אם ביהמ"ש קבע אחרת. לשני ההורים החובה והזכות הנוגעת לקביעת מקום מגוריה של הקטינה. יתר על כן, בעת ההרחקה היתה תלויה ועומדת תביעה למשמורת שהגיש האב. בנסיבות אלו, על פי החוק האזרחי של הקוויבק מדובר בהרחקה שלא כדין שכן הרחקה זו מפרה את זכויות המשמורת של האב. יתר על כן, בניגוד לטענת האם, ביהמ"ש שוכנע כי האב הפעיל את זכויות המשמורת על הקטינה בפועל.
בהמשך לכך בחן ביהמ"ש האם מתקיים בענייננו אחד מהחריגים להחזרה המנויים בתוספת לאמנה וענה על כך בשלילה. בהקשר זה הוזכרה בין היתר ההלכה הפסוקה לפיה יש לפרש את החריגים האמורים בצמצום תוך מתן משקל מכריע לתכלית האמנה, שעניינה בהחזרת הקטין למקום מגוריו הרגיל, לצורך מניעת תופעת ה"חטיפה". הנטל להוכחת החריגים מוטל על הטוען לקיומם. מדובר בנטל כבד מאד ובכל מקרה של ספק יוחזר הקטין למדינת המוצא. ביהמ"ש עמד על פרשנות הפסיקה לחריגים שנטענו בענייננו – חריג ההסכמה ו/או ההשלמה;חריג החשש החמור וחריג ההשתלבות בסביבה החדשה ופסק כי הנתבעת לא עמדה בנטל המוטל עליה. בין היתר, בכל הנוגע לטענת ההשתלבות, צוין כי טענה זו יכולה לחול רק אם עברה שנה ממועד החטיפה, קרי מיום עזיבת מקום המגורים הרגיל ועד להגשת העתירה. בענייננו, עברו כחודשיים ימים בלבד. מעבר לכך, בנסיבות בהן הקטינה רכה בשנים כבת שלוש שנים בלבד אין רלוונטיות לשאלת ההשתלבות שהרי זו מתייחסת להשתלבות במדינה ולא לקשר עם ההורה החוטף, ובגיל הרך אין כלל מקום לדבר על השתלבות במדינה.
לפיכך נפסק כי הקטינה תוחזר לאלתר לקנדה. |
| חזרה למעלה |
|
| 38 [משפחה] [חוזים] |
|
| תמש (פ"ת) 29533-08-11 פלונית נ' פלוני (משפחה; אילת גולן-תבורי; 12/04/15) - 27 ע' |
| עו"ד: שמואל מורן, נסים שלם |
ביהמ"ש לענייני משפחה חייב את הנתבע ליתן לתובעת – גרושתו, מחצית משווי המניות והאופציות המצויות בידו, אשר ערכן עלה במאות אחוזים, בעקבות עסקת מיזוג שבוצעה לאחר חתימת הצדדים על הסכם גירושין שקיבל תוקף פס"ד.
משפחה – הסכם גירושין – ביטולו
חוזים– ביטול – טעות
חוזים – ביטול – הטעיה
חוזים – כריתת חוזה – תום לב במשא ומתן
.
הצדדים חתמו על הסכם גירושין, שגובש בעקבות הליך גישור ושקיבל תוקף פס"ד. אחת מהוראותיו של ההסכם מתייחסת לאיזון משאבים על כלל הזכויות והנכסים לרבות סכום המשקף את השווי הידוע שלהמניות והאופציות הרשומות ע"ש הנתבע בסך 50,000 ₪. לטענת התובעת, שווי האופציות עומד כיום על כ-950,000 ₪ בעקבות עסקת מיזוג שנעשתה בחברה בו עובד הנתבע. לטענתה, במהלך הגישור לגיבוש ההסכם ידע האיש אודות העסקה המתגבשת, אך נמנע מלגלות זאת. לפיכך לשיטתה, יש להורות כי מגיע לה לקבל מחצית השווי הנ"ל בין אם ע״י ביטול ההוראה הרלוונטית בהסכם ובין אם בדרך של חישוב השווי האמיתי ופיצוי על הנזק שנגרם לה. הנתבע מכחיש כי ידע בזמן הליך הגישור על התגבשות העסקה.
.
ביהמ"ש לענייני משפחה קיבל את התביעה מהטעמים הבאים:
כידוע, נכסיםשנצברו במהלך הנישואין הינם בני איזון, גם אם נרשמו על שם אחד מבני הזוג. משכך, גם אופציות ומניות שצבר לזכותו אחד מבני הזוג, מהוות נכס שהינו בר איזון. עוד כידוע, חרף התנאים הכבדים לביטול הסכם גירושין שקיבל תוקף פס"ד, עדיין ניתן לתוקפו, בעילות המנויות בחוק החוזים. במקרה דנא, ביהמ"ש עומד על יסודות עילת הטעות וההטעיה ועל דרישת תום הלב במו"מ.
בסופו של יום ביהמ"ש קובע כקביעה עובדתית כי תחילת התגבשות עסקת המיזוג היתה קודם לחתימת בני הזוג על ההסכם וכי הנתבע – סמנכ״ל הכספים של החברה, יד ימינו של המייסד – ידע על כךוכן ידע מה המשמעות הכספית הצפויה לו באופן אישי מהעניין. בנסיבות אלו, ושעה שהמידע טרם גולה לציבור, היה על הנתבע לספר על כך לתובעת – שהייתה בת זוגו במשך 15 שנים ואם ילדיו – בעת ניהול המשא ומתן עימה, במסגרת הליך של גישור. אי גילוי מידע זה, הוא שעומד בבסיס הפרתו של הנתבע את חובת האמון, ואת החובה לגילוי נאות ולתום הלב כלפי התובעת – חובות המצויות בין צדדים למשא ומתן שהינם בני זוג, במסגרת משא ומתן לפירוד בכלל, ובהליך של גישור בפרט. שכן, מעצם טיבו, מהותו ומטרתו של הליך הגישור, יש לקיימו בתום לב, ותוך גילוי נאות של כל המידע הדרוש. לא כל שכן, בנסיבות כבענייננו, בהן התחייבו הצדדים לגישור לגילוי מלא של המידע ביניהם. לביהמ"ש אין ספק, כי אילו הייתה התובעת יודעת כי השווי של האופציות עתיד להשתנות כתוצאה מהמגעים למיזוג, לא הייתה היא מסכימה לחתום על ההסכם בהוראה הנוכחית, לא לעניין סכום האיזון ככולל את שווי המניות והאופציות, ולא לעניין סעיף הויתור והעדר התביעות בהסכם כי אם הייתה עומדת על קבלת השווי האמיתי, גם אם בעתיד. מכאן שהתקיים קשר סיבתי בין המצג שהניח הנתבע בפני התובעת, לבין הסכמתה לסכום האיזון, בהתאם לנתונים שהוצגו בפניה.
יחד עם זאת, מאחר וכל הוראות ההסכם כבר קוימו לרבות הגירושין, הוראות רכושיות אחרות ואף הוראות רבות לעניין הילדים ביהמ"ש קובע כי אין מקום בענייננו להורות על ביטול ההסכם. אלא, יש ליתן את הסעד המאפשר את ביצוע ההסכם, כפי שצריך היה להיעשות מלכתחילה, קרי – איזון משאבים של השווי האמיתי של המניות והאופציות בין שני בני הזוג, באופן שהתובעת תקבל את החלק המגיע לה (מחצית) במלואו. לפיכך נקבע כי הנתבע יעביר לתובעת מחצית משווי המניות והאופציות כפי שנקבע לאחר החתימה על העסקה עם החברה מחו״ל (״מועד השווי״).המחצית תהא לאחר הפחתת המיסים וההוצאות הכרוכות בפדיון המניות והאופציות ובניכוי הסכום שכבר שולם לתובעת. חישוב המיסוי יהיה בהתאם למועד השווי. הסכום (לאחר ההפחתות הנ״ל) ישא הפרשי הצמדה וריבית, ממועד השווי ועד למועד התשלום בפועל. |
| חזרה למעלה |
|
| כתבי טענות |
|
|
|
|
|
|
|
