| עליון |
| 1 [משפט מינהלי] [דיון אזרחי] |
 |
| עעמ 6889/19 אבנר נוקראי נ' מדינת ישראל - רשות המיסים בישראל (עליון; י' וילנר, א' חיות, ח' מלצר; 24/05/20) - 15 ע' |
| עו"ד: יורם הירשברג, רון דרור, אופיר מנצ'ל |
המערער לא הוכיח קיומו של תובע מייצג אשר רשאי להגיש בקשה לאישור תובענה ייצוגית בענייננו (שעניינה בטענה לגביית מס שלא כדין, במסגרת הליכי גילוי מרצון אשר מקיימת המשיבה). עוד נמצא כי בקשתו אינה עומדת בתנאים לאישור תובענה ייצוגית המנויים בסעיפים 8(א)(1) סיפא ו-8(א)(2) לחוק. הושארה בצריך עיון השאלה, המעניינת והמורכבת כשלעצמה, בנוגע להתיישנות שנות המס שמעבר לעשר שנים עובר למועד הגילוי מרצון.
 משפט מינהלי – תובענה ייצוגית – תנאים לאישורה
דיון אזרחי – תובענה ייצוגית – תנאים לאישורה
דיון אזרחי – תובענה ייצוגית – תובע ייצוגי
דיון אזרחי – תובענה ייצוגית – תובע ייצוגי שהוא `ארגון`
דיון אזרחי – תובענה ייצוגית – הצטרפות להליכים
.
ערעור על פס"ד של בית משפט לעניינים מינהליים, בגדרו נדחתה בקשת המערער לאישור תובענה ייצוגית נגד רשות המיסים בישראל – היא המשיבה וזאת בטענה לגביית מס שלא כדין, במסגרת הליכי גילוי מרצון אשר מקיימת המשיבה. רקע: במסגרת נוהל גילוי מרצון מתאפשר לנישומים אשר הפרו את חוקי המיסים, להגיש דיווחים מתוקנים על אודות הכנסותיהם ולשלם את המס שייקבע בהתאם על-ידי הגורם המוסמך לכך. בתמורה, ובכפוף להתקיימותם של אי-אילו תנאים, מתחייבת המשיבה שלא לנקוט נגד הנישומים האמורים בהליכים פליליים. בתוך כך, המשיבה מאפשרת לנישומים להגיש גם בקשות אנונימיות לגילוי מרצון, באמצעות בא-כוח. המערער, המציג עצמו כמי שייצג נישומים רבים בהליכי גילוי מרצון, טען בפני ביהמ"ש המחוזי כי במסגרת הליכי גילוי מרצון גובה המשיבה מנישומים מס אף בגין הכנסות שהתקבלו בשנות מס שהתיישנו, בעוד שלטענתו, רשאית היא לכל היותר לגבות מס רק עבור הכנסות שהתקבלו במשך עשר שנים עובר למועד הגילוי. אשר על כן, טען המערער כי יש להורות על השבת הסכומים שגבתה המשיבה בגין שנות מס שהתיישנו לכאורה, וליתן סעד הצהרתי בדבר בטלות הדרישה לתשלום מס כאמור כתנאי לקידומם של הליכי גילוי מרצון.
.
ביהמ"ש העליון (מפי השופטת י' וילנר, בהסכמת הנשיאה א' חיות והמשנה לנשיאה ח' מלצר) דחה את הערעור מהטעמים הבאים:
ראשית, ביהמ"ש קובע כי המערער אינו עומד בתנאיו של סעיף 4(א) לחוק, לעניין זהות הגורם הרשאי לבקש את אישור התובענה הייצוגית. אין חולק על כך שהמערער לא נטל חלק בהליך גילוי מרצון, וממילא לא חויב בתשלום מס עבור הכנסות שהתקבלו בשנים שהתיישנו לכאורה. מכאן כי למערער לא קיימת עילת תביעה אישית נגד המשיבה בנושא הנדון. בהקשר זה נדחתה טענת המערער לפיה יש לו עילת תביעה אישית נגד המשיבה, כמעין עותר ציבורי מייצג. תובענתו של המערער אינה עוסקת בתקיפה של מעשה מינהלי בעל השלכות ציבוריות אשר ניתן לומר כי הציבור כולו נפגע הימנו. עסקינן בסוגיה חוזית-כספית אשר רלוונטית אך לנישומים שנטלו חלק בהליך גילוי מרצון, ושנראה כי אינם מעוניינים כלל לשמש כתובעים מייצגים. מכל מקום, ובבחינת למעלה מן הצורך, אף על-פי כללי המשפט הציבורי, ייטה ככלל ביהמ"ש שלא להעניק זכות עמידה לעותר ציבורי בעניין בו קיים גורם אשר נפגע ישירות מתוצאות המעשה המינהלי, אך בחר שלא לעתור נגדו, כבענייננו.
כן נדחתה טענתו החלופית כי היה על ביהמ"ש המחוזי לאשר את התובענה הייצוגית שהגיש, תוך החלפתו בתנועת הצלחה. ראשית המערער לא הציג ראיה המעידה על כך שתנועת הצלחה אכן נכונה לשמש כתובעת מייצגת תחתיו. די בכך כדי לדחות את טענתו האמורה. שנית, אף בהנחה כי תנועת הצלחה מסכימה לכך, לא מתקיימים בענייננו התנאים המאפשרים לנהל את התובענה הייצוגית בידי ארגון.
סעיף 4(א) לחוק מונה, כאמור, את הגורמים הרשאים להגיש בקשה לאישור תובענה ייצוגית, ואף מתווה את המדרג בין גורמים אלה. ראשית אדם בעל עילת תביעה אישית בנושא הנדון בה; שנית, "רשות ציבורית" אשר הנושא הנדון בתובענה מצוי בתחום אחת המטרות הציבוריות בהן היא עוסקת; ולאחריה – רשאי אף "ארגון" להגיש תובענה ייצוגית בנושא שבתחום אחת המטרות הציבוריות שבהן הוא עוסק. ואולם, הגשתה של בקשה לאישור תובענה ייצוגית בידי ארגון כפופה, בין היתר, לתנאי המחייב כי ביהמ"ש ישוכנע ש"בנסיבות העניין, קיים קושי להגיש את הבקשה בידי אדם כאמור בפסקה (1) [בעל עילת תביעה אישית]. לגבי היקף תחולתו של התנאי, קיימת מחלוקת שנשמעה בבימ"ש זה בעניין קול ברמה. ואולם, בענייננו, ביהמ"ש אינו מוצא להידרש להכרעה בין הגישות, היות שבין אם לפי הגישה המרחיבה ובין אם לפי הגישה המצמצמת, המקרה דנן ודאי אינו נמנה עם המקרים המצדיקים אישורה של תובענה ייצוגית אשר תנוהל בידי ארגון, חלף אדם בעל עילת תביעה אישית. זאת, מאחר שלא מדובר בענייננו, במקרה בו תובעים פוטנציאליים מתקשים בפנייה לביהמ"ש או בהבנת הפגיעה הלכאורית שנגרמה להם, אלא בנישומים אשר בחרו שלא לפנות לביהמ"ש בתובענה ייצוגית, וטעמיהם עמהם.
יתר על כן, ואף לו היה המערער בעל עילת תביעה אישית נגד המשיבה, הרי שלא מתקיימים בענייננו גם חלק מהתנאים המצטברים לאישור תובענה ייצוגית לפי סעיף 8(א) לחוק.
בקשתו של המערער אינה מקיימת את התנאי הקבוע בסיפא לסעיף 8(א)(1) לחוק, והוא כי קיימת אפשרות סבירה שהשאלות המתעוררות בתובענה הייצוגית תוכרענה לטובת הקבוצה. תנאי זה מאפשר דחיית בקשה לאישור תובענה ייצוגית אף במקרים בהם קיימת אפשרות סבירה לכך שתוצאותיה והשלכותיה של התובענה לא תהיינה, הלכה למעשה, לטובת חברי הקבוצה, ואף תהיינה לרעתם – כבענייננו. זאת נוכח האפשרות עליה עמד ביהמ"ש המחוזי, כי בירורה יביא לביטולם של הסכמי הגילוי מרצון, ולמצער, לבחינות פרטניות חוזרות בעניינם של נישומים שונים – תוצאות אשר עלולות להסב נזק ממשי לחברי הקבוצה המיוצגת.
בנוסף, ספק אם הליך של תובענה ייצוגית הוא הדרך ההוגנת להכריע במחלוקת הנדונה, כאמור בסעיף 8(א)(2) לחוק, וזאת לנוכח השלכותיה המתוארות לעיל של התובענה הייצוגית דנן על חברי הקבוצה הנטענת. הדברים שלעיל מצטרפים להיעדרו של תובע מייצג בעל עילת תביעה אישית נגד המשיבה, ומצדיקים אף הם את דחיית הערעור.
כן לא עלה בידי המערער להראות, ולו לכאורה, קיומן של "נסיבות מיוחדות המצדיקות" את ניהולה של התובענה הייצוגית בדרך של הצטרפות.
נוכח כל המקובץ, יש לדחות את הערעור דנן. נוכח תוצאה זו ביהמ"ש הותיר בצריך עיון את השאלה, המעניינת והמורכבת כשלעצמה, בנוגע להתיישנות שנות המס שמעבר לעשר שנים עובר למועד הגילוי מרצון, וטענות הצדדים שמורות להם בעניין זה. |
| חזרה למעלה |
|
| 2 [משפט מינהלי] |
|
| בגץ 1562/20 אליאס אברישמי נ' שר האוצר (עליון; מ' מזוז, ד' מינץ, י' וילנר; 24/05/20) - 9 ע' |
| עו"ד: יונתן ברמן, מיכל דניאלי, אייל כהן, מוריה לנדאו |
בג"ץ פסק כי יש לפרש את הפרטים בתוספת הראשונה לחוק בתי המשפט לעניינים מינהליים בהם מוחרגות החלטות המתקבלות על ידי שרים, כמתייחסים רק להחלטות המתקבלות בפועל על ידי שרים, ולא להחלטות שהתקבלו בפועל על ידי מי שלו אצלו השרים את סמכותם, וכי הסמכות לדון בהחלטה שהתקבלה על ידי מי שלו אצל שר את הסמכות בעניינים הנכנסים לגדרי התוספת הראשונה האמורה, נתונה לבימ"ש לעניינים מינהליים.
משפט מינהלי – בית-המשפט לעניינים מינהליים – סמכותו
משפט מינהלי – בגץ – אי מיצוי הליכים
משפט מינהלי – בגץ – סמכותו
.
עתירה שעניינה החלטת משיב 2, יו"ר מטה הדיור, לדחות את בקשת העותרים להארכת מועד להגשת תביעת פיצויים לפי סעיף 197(ב) לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: החוק). ההחלטה ניתנה על ידי המשיב 2 אשר הסמכות לדון בבקשת העותרים הואצלה לו על ידי המשיב 1 (להלן: השר).
.
בג"ץ (מפי השופט מינץ ובהסכמת השופטים מזוז ו-וילנר) דחה את העתירה על הסף מחמת אי מיצוי הליכים ופסק כי:
סמכות השר מכוח סעיף 197 לחוק הואצלה למשיב 2, בהתאם לסעיף 269 לחוק לפיו "מי שרואה את עצמו נפגע על ידי פעולה שנעשתה לגביו בלבד, מכוח אצילת סמכות כאמור, רשאי לערור לפני שר האוצר". במקרה זה לאחר שבקשת ההארכה שהוגשה ונדונה על ידי משיב 2 נדחתה, הגישו העותרים עתירה לבג"ץ ולא הגישו ערר על ההחלטה. הלכה היא כי טרם פנייתו של עותר לבג"ץ בבקשה לקבלת סעד, עליו להקדים ולפנות לרשות המוסמכת ולהעלות בפניה את טענותיו; לצד זאת, יש להידרש לשאלת קיומו של סעד חלופי בדמות הגשת עתירה מינהלית לבימ"ש לעניינים מינהליים, שכן ככלל, ענייני תכנון ובנייה לפי החוק, מסורים לבימ"ש לעניינים מינהליים, מפני שעניינים אלו מנויים בפרט 10 לתוספת הראשונה לחוק בית המשפט לעניינים מינהליים בה מוגדרים הנושאים שעתירות לגביהם מסורות לסמכות בימ"ש לעניינים מינהליים (להלן: התוספת הראשונה). אלא שבפרט 10 הנ"ל הוחרגה סמכות בימ"ש לעניינים מינהליים לדון בהחלטות שר הפנים או שר האוצר (וכן החלטות ועדות תכנון מחוזיות וארציות).
לפיכך, השאלה היא סמכותו של בימ"ש לעניינים מינהליים לדון בתחומים המסורים לסמכותו של שר ועל פי התוספת הראשונה מוחרגים ממנה, אך הסמכות הואצלה על ידו למאן דהוא אחר. ודוק, בעת האצלת סמכות, הגורם המאציל אינו מתפרק מסמכותו לתת את ההחלטה או מאחריותו לתוכן ההחלטה. אולם, העובדה שהשר עודנו נושא באחריות להחלטה שניתנה על ידי נאצל מטעמו, אין משמעה כי הוא הפעיל את הסמכות בעצמו או כי ההחלטה ניתנה על ידו. בעת בחינת אופן הפעלת הסמכות המואצלת במסגרת ביקורת שיפוטית, לא נבחן אופן הפעלת הסמכות על ידי השר, הגורם המאציל, אלא נבחן אופן הפעלת הסמכות על ידי הגורם שאליו הואצלה הסמכות. בחינת פעולתו של השר במקרים אלה מתמצית בשאלה האם פעולת ההאצלה בוצעה כדין. על כן, לא מדובר עוד בהחלטה של שר שנתקפת במסגרת עתירה, אף אם הוא בעל הסמכות המקורי לנתינתה. כפועל יוצא, אין מקום לפרש את החריגים שבתוספת הראשונה ביחס להחלטות שהתקבלו על ידי שרים באופן רחב ולכלול בתוכם גם החלטות שהתקבלו לאחר שהואצלה סמכות על ידי שרים לגורמים אחרים.
לצד האמור, במקרים מתאימים עתירות נגד הפעלת סמכויות שרים שהואצלו יכולות עדיין לידון בבג"ץ כערכאה ראשונה, אם בימ"ש לעניינים מינהליים ישתכנע כי חרף סמכותו לדון בעתירה, יש מקום להעבירה לבג"ץ מפאת "חשיבות, רגישות או דחיפות מיוחדת". מעבר לכך, גם במקרים שאינם מצדיקים העברת הדיון לבג"ץ, הוא אינו יוצא מן התמונה. אמנם הוא לא ידון במקרה זה כערכאה ראשונה, אולם הוא ידון בו, אם יתבקש, כערכאת ערעור על פסק-הדין של בימ"ש לעניינים מינהליים. נוכח האמור, ונוכח המגמה של העברת סמכויות שיפוט בנושאים מינהליים לבתי המשפט המינהליים, יש לפרש את הפרטים בתוספת הראשונה בהם מוחרגות החלטות המתקבלות על ידי שרים, כמתייחסים רק להחלטות המתקבלות בפועל על ידי שרים. לעומת זאת, סמכויות שהואצלו על ידי שר בעניינים הנכנסים לגדרי התוספת הראשונה יידונו בבימ"ש לעניינים מינהליים; במקרה דנא הדיון עשוי להגיע לפתחו של בג"ץ, מפני שככל שערר שיוגש על החלטת משיב 2, אם יוגש, יידחה על ידי השר, הביקורת השיפוטית על החלטה זו, ייתכן ותהיה מסורה לבג"ץ. מכל מקום, הגשת העתירה לעת הזאת לוקה באי מיצוי הליכים. |
| חזרה למעלה |
|
| 3 [דיון פלילי] [תכנון ובנייה] |
|
| רעפ 1335/20 ישראל ברנשטיין נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה "אילת" (עליון; ג' קרא; 21/05/20) - 6 ע' |
| עו"ד: דוד פרוינד, עמיחי סגל, משה קריספין, שמעון ביטון |
דחיית בקשת רשות ערעור בגלגול שלישי שעניינה דחיית בקשת המבקשים לעיכוב ביצוע צו הריסה ללא הרשעה. המחלוקת בין הצדדים נוגעת לפרשנות ההסכם כפי שנקבע בצו ההריסה של בימ"ש השלום. היא ממוקדת בעניינם הפרטני של המבקשים ואינה מעוררת כל שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית.
דיון פלילי – ערעור – רשות ערעור
תכנון ובנייה – צו הריסה – צו הריסה ללא הרשעה
.
בקשת רשות ערעור על החלטת בימ"ש מחוזי, בגדרה נדחה ערעור על החלטת בימ"ש שלום לדחות את בקשת המבקשים לעיכוב ביצוע צו הריסה ללא הרשעה, בגין העמדת עמדות במרינה באילת ותפעולן ללא היתר. צו ההריסה ניתן בבימ"ש השלום, בהסכמה, עפ"י מתווה עליו הסכימו הצדדים.
.
ביהמ"ש העליון (השופט ג' קרא) דחה את הבקשה מהטעמים הבאים:
הבקשה אינה עומדת באמות המידה הידועות למתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי". חרף ניסיונם של המבקשים לשוות לבקשה אצטלה עקרונית, הרי שהיא ממוקדת בעניינם הפרטני ואינה מעוררת כל שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית. יתר על כן, מרבית טענות המבקשים כבר הועלו בפני הערכאות קמא, אשר נדרשו אליהן בהרחבה ודחו אותן. לפיכך, נראה כי הבקשה מהווה ניסיון לערוך "מקצה שיפורים" לתוצאת הערעור, ניסיון שאינו מצדיק, ככלל, היעתרות לבקשת רשות הערעור.
השאלה העקרונית שהציגו המבקשים – כיצד על ביהמ"ש להכריע בין שתי טענות עובדתיות שונות כלל אינה טעונה הכרעה בענייננו. שכן, המחלוקת בין הצדדים אינה בשאלות שבעובדה, אלא נוגעת לפרשנות ההסכם כפי שנקבע בצו ההריסה של בימ"ש השלום ופסק הדין, וממילא מתייתרת הטענה בדבר הצורך בראיות. זאת ועוד, טענת המבקשים לפיה הצו אינו בתוקף משהמשיבה לא קיימה התחייבויותיה נדחתה על ידי הערכאות קמא תוך שקבעו, כי המשיבה סיפקה עמדות חלופיות במתחם המרינה בהתאם למוסכם. קביעות אלה מקובלות על ביהמ"ש ולא נמצא להתערב בהן.
כן נדחתה טענת המבקשים כנגד פרשנות ההסכם אותה אימץ ביהמ"ש המחוזי. ביהמ"ש קבע כי "הדלפקים שהכינה החברה הכלכלית עבור המשיבים, עומדים בתנאים שנקבעו בהסכמה ובפסק הדין", ולפיכך, פרשנותו כוללת גם עמדות חלופיות למבקשים וטענת המבקשים בעניין זה ובעניין ההחמרה הפרשנית נדחות.
כן לא נמצא פגם בהחלטת ביהמ"ש המחוזי לחייב את המבקשים בהוצאות משפט. |
| חזרה למעלה |
|
| 4 [תכנון ובנייה] [בתי-משפט] |
|
| ברמ 1435/18 הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה נס ציונה נ' יעל ורון יעקב ו-53 אח' (עליון; ע' פוגלמן; 21/05/20) - 7 ע' |
| עו"ד: שחר הררי, יונתן ברמן, מירב קנזי נאמן, תמר מדר, הדר טל, אורית שקד שנקמן |
גם תכנית ארצית או תכנית מחוזית היא "תכנית" כמשמעותה בסעיף 197 לחוק, ובלבד שהיא מסוימת וברורה במידה המאפשרת לזהות פגיעה קונקרטית במקרקעין. בענייננו ביהמ"ש קמא קבע כי התכנית המחוזית מסוימת דיה כדי שהמשיבים יוכלו לתבוע פיצוי בגין אישורה. השגות המבקשות על קביעות אלו הן יישומיות במהותן, ובכך אין עילה לבירור נוסף לפני בימ"ש זה. אף הטענות ביחס למערכת היחסים החוזית שבין החברה לבין המשיבים אינן מגלות עילה למתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי".
תכנון ובנייה – פיצויים – פגיעה במקרקעין על-ידי תכנית
תכנון ובנייה – פיצויים – פגיעה על ידי תכנית
תכנון ובנייה – תכניות – פגיעה במקרקעין על ידי תכנית
תכנון ובנייה – תכניות – פיצויים
תכנון ובנייה – ועדות התכנון והבנייה – התערבות בית-המשפט
בתי-משפט – רשות ערעור – מתי תינתן
.
בקשת רשות לערער על פסק דין שהורה על קבלת ערעור מינהלי כך שתביעת המשיבים 1 בבר"ם 1435/18 ובבר"ם 1436/18 (להלן: המשיבים), לפיצוי מכוח סעיף 197 לחוק התכנון והבניה, בגין אובדן ערך בגין אישור תוכנית מחוזית שבגדרה סומן, בין היתר, תוואי כביש אזורי שעתיד להיסלל בסמוך לדירות המשיבים –תועבר לשמאי מכריע. תביעת המשיבים נדחתה תחילה על ידי הועדה המקומית לתכנו"ב ובהמשך ע"י ועדת הערר לפיצויים והיטל השבחה, תוך שנקבע, בין היתר, כי בכל הנוגע לכביש אין בתכנית המחוזית שבגדרה סומן, בין היתר, תוואי הכביש, את רמות הדיוק והמסוימות הנדרשות לשם הגשת תביעה לפי סעיף 197 לחוק. ביהמ"ש לעניינים מנהליים סבר אחרת. נפסק כי תוואי הכביש המופיע בתכנית המחוזית מסוים דיו כדי להצביע על פגיעה במקרקעין, משום שמדובר בכביש העובר בתא שטח מצומצם בין חלקות המשיבים לבין פסי רכבת. על כן, מצא ביהמ"ש כי למרות שעסקינן בתכנית מתאר מחוזית, ניתן להגיש בגינה תביעה לפיצוי מכוח סעיף 197 לחוק בנסיבות המקרה דנן. בעניין מסוימות התכנית הפנה ביהמ"ש גם להכרעה בעת"ם 1038/07, שם נקבע כי הכביש היה לעובדה תכנונית מוגמרת משעה שניתן תוקף לתכנית המחוזית ולא ניתן היה עוד להשיג עליה. בהמשך לכך נקבע כי תביעתם של המשיבים לקבלת פיצוי תועבר לשמאי מכריע. על כך בר"ע זו.
.
ביהמ"ש העליון (השופט ע' פוגלמן) דחה את הבקשות מהטעמים הבאים:
כידוע, רשות לערער על פסק דין בימ"ש לעניינים מינהליים בערעור על החלטה של ועדת הערר לפיצויים והיטל השבחה תינתן במשורה, כאשר מתעוררת שאלה רחבה החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים. לא זה המקרה בענייננו. כפי שציין ביהמ"ש לעניינים מינהליים, גם תכנית ארצית או תכנית מחוזית היא "תכנית" כמשמעותה בסעיף 197 לחוק, ובלבד שהיא מסוימת וברורה במידה המאפשרת לזהות פגיעה קונקרטית במקרקעין. הדיון בעניינם של הצדדים בפסק הדין נסב על השאלה אם התכנית המחוזית מסוימת דיה כדי שהמשיבים יוכלו לתבוע פיצוי בגין אישורה. לשאלה זו מצא ביהמ"ש להשיב בחיוב מן הנימוקים שפורטו, הנובעים מהמאפיינים הפרטניים של התכנית כפי שנמצאו. השגות הוועדה המקומית והחברה על קביעות אלו הן יישומיות במהותן, ובכך אין עילה לבירור נוסף לפני בימ"ש זה. אף הטענות ביחס למערכת היחסים החוזית שבין החברה לבין המשיבים אינן מגלות עילה למתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי".
הבקשות נדחו תוך חיוב כל אחת מהמבקשות בהוצאות המשיבים 1 בסך של 15,000 ש"ח. |
| חזרה למעלה |
|
| מחוזי |
| 5 [תכנון ובנייה] |
|
| תב (נצ') 10568-01-20 רוני אנגל נ' הועדה לתכנון ובניה בעמק המעיינות (מחוזי; תמר נסים שי; 14/05/20) - 5 ע' |
| עו"ד: |
בית המשפט קבע כי בנסיבות החריגות של המקרה דנן, יש מקום להארכת המועד לביצוע צו הריסה שניתן במסגרת גזר דין. זאת, מעת שלא התאפשר למערערים למצות את פרק הזמן שהוקצה להם להסדרת העניין, מסיבות שאינן בשליטתם.
תכנון ובנייה – צו הריסה – הארכת מועד
.
ערעור על החלטה במסגרתה נדחתה בקשת המערערים להארכת המועד לביצוע צו הריסה שניתן במסגרת גזר דין.
.
בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור ופסק:
לבית המשפט שיקול דעת רחב להארכת המועד לביצוע צו הריסה. בית המשפט שוקל מחד את האינטרסים הציבוריים של שמירה על מדיניות התכנון, בטיחות הציבור, קיום שלטון החוק ועוד. מנגד, נשקלים האינטרסים של הפרט שעומד במוקד ההליך, ובכלל אלה אפשרות קרובה כי יינתן היתר, חומרת העבירה והמאמצים שנעשו להכשרתה בדיעבד. בית המשפט אף רשאי להביא במערך שיקוליו את הנימוק בשלו ניתנה מלכתחילה אותה ארכה לביצוע הצו.
הערוץ בו פעלו המערערים הוא הסדרה חקיקתית ונעשו בעניין זה מאמצים משמעותיים. אלה טרם נשאו פרי, אולם לא ניתן לייחס להם את העיכוב בהליך בשל המצב הפוליטי שהביא ל – 3 מערכות בחירות, במהלכן לא ניתן היה לקדמו. משכך, לא התאפשר למערערים למצות את פרק הזמן שהוקצה להם בגזר הדין, בהסכמת המשיבה, ולא נמצא טעם טוב למנוע מהם היום להשלימו. בנסיבות אלה, שהינן חריגות, בהינתן פרק הזמן שנשלל מהמערערים מסיבות שאינן בשליטתם, אותו פרק זמן שהם מבקשים ליתן בידיהם כעת, ובהינתן שמדובר כעת בחודשים ספורים בלבד, יש מקום ליתן ארכה. |
| חזרה למעלה |
|
| 6 [כשרות משפטית ואפוטרופסות] |
|
| ערר 41/18 פלונית נ' הממונה על רישוי האומנה (מחוזי; אלון גביזון; 12/05/20) - 15 ע' |
| עו"ד: דבורה ביטון |
טובת הקטין הנו עיקרון מנחה בחוק האומנה, ודומה כי במקרה זה החלטת הממונה על רישוי האומנה שלא ליתן רישיון אומנה לעוררת 1, אינה עולה בקנה אחד עם עיקרון זה. טובת הקטין אליו מתייחס חוק האומנה מחייב מתן משקל גם לרצונו של הקטין, וככל שמדובר בקטין בגילה של הנערה דנן, יש ליתן לו משקל רב יותר.
כשרות משפטית ואפוטרופסות – קטינים – חוק אומנה לילדים
כשרות משפטית ואפוטרופסות – קטינים – טובת הילד
.
ערר על החלטת הממונה על רישוי האומנה לפיה נדחתה בקשת העוררת 1 לשמש כמשפחת אומנה לשתי נערות.
.
ועדת הערר קיבלה את הערר ופסקה:
סמכות הועדה לבחון את החלטת הממונה על רישוי האומנה (או החלטת עובד סוציאלי לפי חוק האימוץ), אינה מצומצמת למתחם סבירות ההחלטה בלבד, ובסמכותה, במקרים המתאימים, לבחון גם את ההחלטה לגופה מעבר לתקינותה המנהלית ולמתחם הסבירות.
טובת הקטין הנו עיקרון מנחה בחוק האומנה, ודומה כי החלטת הממונה על הרישוי שלא ליתן רישיון אומנה לעוררת 1, אינה עולה בקנה אחד עם עיקרון זה. טובת הקטין אליו מתייחס חוק האומנה מחייב מתן משקל גם לרצונו של הקטין, וככל שמדובר בקטין בגילה של הנערה דנן, יש ליתן לו משקל רב יותר. בנערה חל שינוי משמעותי חיובי והיא הביעה את רצונה העז להמשיך לשהות באומנה אצל העוררת 1. אין סביר כי בשלב זה, וחרף השינוי שחל אצל הנערה, תיתלש זו מבית ספרה בניגוד לרצונה לטובת מעברה לעיר אחרת אצל אמה. עמדת הממונה התעלמה גם מאי רצונה של האם שהנערה תגור עימה. לפיכך, ניתן רישיון אומנה לעוררת 1 ביחס לנערה למשך שישה חודשים, בתנאים מסומים. |
| חזרה למעלה |
|
| 7 [דיון פלילי] [עונשין] |
|
| תפ (י-ם) 49530-12-11 מדינת ישראל נ' גבריאל בן אנדריי אלטמן (מחוזי; שושנה ליבוביץ; 31/03/20) - 12 ע' |
| עו"ד: אסנת שלזינגר, אלי פוקסברומר |
אושר הסדר טיעון בעניינו של נאשם, אשר הורשע בעבירות על חוק ההגבלים העסקיים ובעבירות של קבלת דבר במרמה. הנאשם נידון לעונש מאסר של שלושה חודשים ויום ולקנס בסך של 275,000 ₪.
דיון פלילי – הסדר טיעון – אישורו
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: הגבלים עסקיים
.
הנאשם הורשע על פי הודאתו, במסגרת הסדר טיעון, בשורה של אישומים בעבירות על חוק ההגבלים העסקיים ובעבירות של קבלת דבר במרמה. הוסכם כי יושת עליו עונש מאסר של שלושה חודשים ויום וכי הצדדים יטענו לגבי גובה הקנס ללא הגבלות כלשהן.
.
בית המשפט המחוזי אישר את ההסדר ופסק:
יש מקום לכבד את הסדר הטיעון, בשים לב לנסיבות המיוחדות האופפות את ניהול התיק. לא קיימת הצדקה להימנע במקרה דנן מהטלת קנס. במבט כולל, מכתב האישום המתוקן עולים מאפיינים בולטים של שיטתיות ותכנון ומניע כספי ברור לבצוע העבירות. היבטים אלה מצדיקים השתת קנס, ואף בסכום משמעותי. בהתחשב בשיקולי ההלימה וההרתעה החלים במקרה דנן, על רקע התשתית העובדתית מספר העבירות ואופיין, ולאחר שקלול השיקולים השונים, המתחם הסביר עומד בין 200,000 ₪ ל- 350,000 ₪. בהתחשב בנסיבות, הקנס יעמוד ברף האמצעי של המתחם, בסך של 275,000 ₪. זאת, לצד העונש המוסכם בהתאם להסדר הטיעון: 3 חודשי מאסר ויום. |
| חזרה למעלה |
|
| 8 [דיון אזרחי] [משפט חוקתי] |
|
| תצ (מרכז) 18189-04-18 תומר דרזנר נ' איי-דיגיטל סטור בע"מ (מחוזי; הדס עובדיה; 31/03/20) - 10 ע' |
| עו"ד: שלומי אבני, ערן פלסר, נתי אגמון, שי גליק |
אושר הסדר פשרה במסגרת תובענה ייצוגית שעניינה בהפרת הוראות חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות ותקנותיו בעניין הנגשת סניפי המשיבות לאנשים עם לקות שמיעה.
דיון אזרחי – תובענה ייצוגית – אישור הסדר פשרה
משפט חוקתי – זכויות הפרט – אנשים עם מוגבלות
.
בקשה לאישור הסדר פשרה במסגרת תובענה ייצוגית. בתובענה נטען כי המשיבות מפרות את חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות ותקנותיו בכך שאין בסניפיהן מערכות עזר לשמיעה בעמדת שירות אחת לפחות מכל סוג; ובכך שאין פירוט הסניפים עם מערכות עזר באתר האינטרנט של המשיבה.
.
בית המשפט המחוזי אישר את ההסדר ופסק:
הסדר הפשרה משקף פתרון ראוי והוגן לתובענה ומשקף איזונים ראויים בנסיבות העניין. ההסדר מקנה לקבוצה, בתוך זמן קצר יחסית, הנגשה עודפת. קשה, ואולי אף בלתי אפשרי, לזהות ולפצות את חברי הקבוצה שניזוקו ומתן הטבה בצורה של שירותי הנגשה משופרים הוא אמצעי פיצוי ראוי התורם לטובת הקבוצה, מאחר שניתן להניח כי רבים מחבריה יפיקו ממנו תועלת. בהסדר יש תועלת גם להכוונת התנהגות רצויה ולהעלאת המודעות לחשיבות ההנגשה של מקומות ושירותים ציבוריים לאנשים עם מוגבלות בשמיעה (ועם מוגבלות בכלל). אין מקום בנסיבות העניין להתערב בהמלצה ביחס לתשלום הגמול ושכר הטרחה כמוסכם. |
| חזרה למעלה |
|
| 9 [דיון אזרחי] |
|
| תא (ת"א) 47253-03-20 סלקום ישראל בע"מ נ' מחזיקי כתבי אופציה (סדרה 3) של המבקשת (מחוזי; חאלד כבוב; 26/03/20) - 6 ע' |
| עו"ד: הרצוג, פוקס, נאמן |
בית המשפט נעתר לבקשה למתן סעד זמני והורה על הארכת המועד למימוש כתבי האופציה של המבקשת. הונחה התשתית הנדרשת לצורך מתן הצו, כאשר משיקולי מאזן הנוחות בפרט, ובנסיבותיו הייחודיות של המקרה דנן – אם לא יוארך המועד למימוש כתבי האופציה, אלו יפקעו באופן סופי ולא ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו.
דיון אזרחי – סעדים זמניים – הענקתם
דיון אזרחי – סעדים זמניים – תנאים להענקתם
.
בקשה למתן סעד זמני להארכת המועד למימוש כתבי האופציה של המבקשת.
.
בית המשפט המחוזי נעתר לבקשה ופסק:
מטרתו של הסעד הזמני היא שימור מצב קיים לצורך הבטחת מימושו וביצועו היעיל של פסק הדין – וכאשר הוכח כי בלא מתן הצו, עלול המבקש למצוא עצמו בעת מימוש פסק הדין בפני שוקת שבורה. על בית המשפט לבחון קיומם של שני תנאים מצטברים: סיכויי התביעה ומאזן הנוחות. בענייננו, הונחה התשתית הנדרשת לצורך מתן הצו, כאשר משיקולי מאזן הנוחות בפרט, ובנסיבותיו הייחודיות של המקרה דנן – אין ספק שאם לא יוארך המועד למימוש כתבי האופציה, אלו יפקעו באופן סופי ולא ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו, על כל המשתמע מכך. יש במתן הסעד המבוקש כדי להגן גם על האינטרסים של המשיבים (בעלי כתבי האופציה), ולאפשר בידם הזדמנות למימוש כתבי האופציה שבידם בצורה המיטיבה עימם, ואין בה כדי לגרוע מזכות אשר תעמוד להם בלא מתן הצו. |
| חזרה למעלה |
|
| 10 [תעבורה] |
|
| עפת (חי') 63300-02-20 מדינת ישראל נ' יחיאל טירם (מחוזי; אברהים בולוס; 25/03/20) - 6 ע' |
| עו"ד: רועי גמליאל |
שיתוף פעולה עם בדיקת נשיפה מתקיים במתן דגימות תקינות שמאפשרות מדידת ערכי האלכוהול באוויר הנשוף. מספר ניסיונות כושלים של הבדיקה כשבצדם אינדיקציות לשכרות או לצריכת אלכוהול לפני הנהיגה, דינם כדין סירוב להיבדק ובכוחם להקים את החזקה לפיה מי שמסרב להיבדק ייחשב כשיכור .
תעבורה – מכשירי מדידה – בדיקת נשיפה
תעבורה – עבירות – נהיגה בשכרות
.
ערעור על זיכוי המערער מעבירה של נהיגה בשכרות, מחמת הספק.
.
בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור ופסק:
סעיף 64ד(א) לפקודת התעבורה יוצר חזקה לפיה, מי שמסרב להיבדק ייחשב כשיכור, ועליו הנטל להוכיח אחרת. הנשיפה למכשיר הינשוף הינה בדיקה פשוטה ומי שמבצעה בתום לב לא צפוי להיכשל. מספר ניסיונות כושלים של הבדיקה כשבצדם אינדיקציות לשכרות או לצריכת אלכוהול לפני הנהיגה, דינם כדין סירוב ובכוחם להקים את החזקה. שיתוף הפעולה מתקיים במתן דגימות נשיפה תקינות שמאפשרות מדידת ערכי האלכוהול באוויר הנשוף; כישלון במספר ניסיונות יש לזקוף לחובת הנבדק ומעיד כי עסקינן בניסיונות שאינם כנים ואף בהכשלה מכוונת. יתרה מכך, במצב דברים זה אין לדרוש מהמאשימה להוכיח פוזיטיבית בראיות נפרדות ועצמאיות היעדרו של שיתוף פעולה (מעבר לכישלון הבדיקות), שכן ספק גדול אם היא יכולה לעמוד בנטל זה. בענייננו, כישלון הבדיקה כשבצדו חיזוקים רבים ומגוונים, מקים את חזקת השכרות – חזקה שהמשיב לא הצליח להפריך. במצב דברים זה היה נכון להרשיע את המערער בעבירה של נהיגה בשכרות. |
| חזרה למעלה |
|
| שלום |
| 11 [חוזים] |
|
| תא (ת"א) 8831-04-20 בוטיק יעקב בע"מ נ' אנקום גרופ בע"מ (שלום; אריאל צימרמן; 07/05/20) - 12 ע' |
| עו"ד: גדעון אבן אור, כרמל ברקת, גבי ספרן |
נדחתה בקשה לעיכוב מימוש ערבות בנקאית אוטונומית בימי קורונה. נפסק, כי עומדת בעינה הזכות למימוש הערבות הבנקאית האוטונומית, אותו כלי רב חשיבות מסחרית שבית המשפט העליון שב והדגיש את חשיבות ההגנה עליו.
חוזים – ערבות – ערבות בנקאית אוטונומית
.
בקשה לעיכוב מימוש ערבות בנקאית אוטונומית בימי קורונה.
.
בית המשפט דחה את הבקשה, ופסק כלהלן:
איש לא יכחד כי אלו ימים קשים וחריגים במיוחד, וכי בעלי המלונות (ולא רק הם) נאנקים תחת הנטל והנזקים העצומים הנגרמים להם. הלב יוצא אליהם, ולכל מי שניזוק מן המגיפה שניחתה עלינו. נכון לבחון כיצד להקל על מי שניזוק. אלו ימים של ערבות הדדית. אולם ערבות הדדית, המתבטאת בסיוע כלכלי ואחר למי שניזוקו, תוצא לפועל בידי מדינת ישראל, בשם כל אזרחיה. קשה לזהות את הבסיס החוקי שיאפשר לבית המשפט לומר דווקא לבעלת המתחם, כי עליה לשאת מכיסה בהוצאותיה של שוכרת המלון – ולו זמנית (באין שכירות ובאין מימוש הערבות); כשם שקשה לזהות את הבסיס להורות לבעלי עסקים אחרים – שמא מרכולים, או תחנות דלק – לממן מכיסם את צרכיהם של לקוחותיהם, הנאנקים תחת נטל מגיפת הקורונה.
דיני הערבות הבנקאית האוטונומית בעינם גם כיום, ובהם עוסקת הבקשה שלפנינו לסעד זמני: עומדת בעינה הזכות למימוש הערבות הבנקאית האוטונומית, אותו כלי רב חשיבות מסחרית שבית המשפט העליון שב והדגיש את חשיבות ההגנה עליו. הזכות לדרישת המימוש אינה מותנית בהכרעה במחלוקת (הקיימת כאן, לכאורה) ביחס לעסקת היסוד שבין הצדדים. אם יבוא מימוש, תקום זכותה של המבקשת – השוכרת לנסות ולשכנע בזכותה להשבת אותם כספים.
אך לצד הזכות של המשכירה לדרוש מן הבנק את מימוש הערבות, הקריאה – שאינה צו שיפוטי – כי תבחן אם ראוי לעשות כן. |
| חזרה למעלה |
|
| 12 [דיון פלילי] [משטרה] [ראיות] |
|
| תפ (ת"א) 66439-07-17 מדינת ישראל נ' מסגנאו פרדה (שלום; ירון גת; 05/05/20) - 21 ע' |
| עו"ד: שמואל פלישמן |
זיכוי מחמת הספק בעבירות של החזקת סכין שלא למטרה כשרה ועבירה אחת של הפרעת שוטר במילוי תפקידו.
דיון פלילי – הרשעה – ספק סביר
דיון פלילי – בירור האשמה – זיכוי
דיון פלילי – חיפוש – סמכות
משטרה – סמכויות שוטר – חיפוש
ראיות – קבילות – ראיה שהושגה באמצעים פסולים
.
נגד הנאשם הוגש כתב אישום בעבירות של החזקת סכין שלא למטרה כשרה, לפי סעיף 186(א) לחוק העונשין, ועבירה אחת של הפרעת שוטר במילוי תפקידו, לפי סעיף 275 לחוק. מעובדות כתב האישום עולה כי סמוך לכניסה לסניף המוסד לביטוח לאומי, הנאשם החזיק בכיס מכנסיו בסכין יפנית כמו-כן, הנאשם הפריע לשוטר לבצע את תפקידו, בכך שבעת שהשוטר ביקש מהנאשם לרוקן את כיסיו, הנאשם הוציא את הסכין מהכיס והשליך אותה הצידה.
.
בית המשפט החליט לזכות את הנאשם, מן הטעמים הבאים:
בית המשפט קבע כי לאור מכלול ראיות המאשימה, החיפוש שאותו ערך השוטר על גופו של הנאשם הוא בלתי-חוקי, ונעשה בניגוד לסעיפים 72(א) ו-24 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים). כמו כן, נקבע, כי לא היה בהתנהגותו של הנאשם כדי לעורר חשד סביר אובייקטיבי לביצוע עבירת סמים וכדי להקים לשוטר סמכות חיפוש מכוח פקודת הסמים המסוכנים. בית המשפט קבע כי מכלול התנהגותו האמורה של הנאשם אכן מעורר חשד כללי, אך הוא אינו מעורר חשד קונקרטי אובייקטיבי להחזקת סמים. על כן, החיפוש שנערך על גופו של הנאשם הוא בלתי חוקי. מטעם זה יש לפסול כראיה את הסכין שנתפסה מכוחו.
בית המשפט קבע כי יש לזכות את הנאשם גם מעבירת הפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו, שבנסיבות המקרה דנן היא עבירה משנית ונלווית לעבירת החזקת הסכין, הן מכיוון שאי חוקיות החיפוש שוללת את התקיימות הרכיב הנסיבתי של "כשהוא ממלא תפקידו כחוק", והן מכיוון שהרשעת הנאשם בעבירה זו על אף זיכויו מעבירת החזקת הסכין לנוכח אי חוקיות החיפוש עומדת בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית ומקימה הגנה מן הצדק.
בנסיבות אלו, נקבע, העובדות המתוארות בכתב האישום לא הוכחו מעבר לכל ספק סביר ועל כן יש לזכות את הנאשם מחמת הספק מהעבירות המיוחסות לו בכתב האישום. |
| חזרה למעלה |
|
| 13 [נזיקין] [איכות הסביבה] |
|
| תא (י-ם) 2835-07-16 יעל ניר נ' דוד אלימלך-וויסמאן (שלום; מוחמד חאג' יחיא; 23/04/20) - 18 ע' |
| עו"ד: יוסי לוי , יוסי ניר, עוז אלדד, עמית שגב , ליאור שמואל |
נפסק כי הנתבע יפצה את התובעת 2 בסך 7,500 ₪ בגין עוגמת הנפש וחוסר הנוחות שנגרמו לה עקב מטרדי הרעש.
נזיקין – עוולות – מטרד ליחיד
איכות הסביבה – מפגעים – רעש
.
תביעת התובעות למתן צו מניעה קבוע למניעת מטרדים וכן לפסיקת פיצוי כספי.
.
בית המשפט קבע כלהלן:
ברי לכל בר-בי-רב, כי חלות התקנות למניעת מפגעים (מניעת רעש), התשנ"ג-1992, ולפיהן בין היתר, לא ישיר אדם, לא יצעק ולא יפעיל מקלט רדיו או טלוויזיה ולא יקים רעש באמצעות רמקול, מגביר קול או מכשירי קול, בין השעות 14.00 ל-16.00 ובין השעות 23.00 ל-7.00 למחרת, באיזור מגורים בבניין שיש בו יחידות מגורים. כמו כן, לפי תקנה 6 בתקנות המוזכרות: "לא יבצע אדם ולא ירשה לאחר, באזור מגורים, בין השעות 22.00 ל-6.00 למחרת ובימי מנוחה, לבצע פעולות פריקה וטעינה או טלטול מכלים לרבות מכלי אשפה, חביות, מכלי גז מיטלטלים, סחורות וכיוצא באלה, באופן הגורם או העלול לגרום לרעש". ראו בדומה את חוק עזר לירושלים (מניעת רעש), התשס"ז-2007.
הנתבע מחויב לתנאי רישיון העסק שלו ולדינים המוזכרים לעיל, הן לעניין שעות פעילות הפיצרייה (לא יאוחר מהשעה 02:00), הן לעניין מניעת רעש ולכל דין רלבנטי נוסף.
הנתבע מצִידו, מכחיש גרירת רהיטים או השלכת חפצים על משטח נירוסטה. ברם, הנתבע לא תמך את גרסאותיו שדוחות את גרסת התובעת, באמצעות עדויות נוספות זולת עדותו. הנתבע לא הגיש תצהיר של מי מעובדיו או מי משכניו לחיזוק טענותיו. מכאן, אין אלא לקבל את גרסת התובעת ביחס למקרים שבהם בקעו רעשים מהפיצרייה והופר צו המניעה, ואשר נתמכים בהתכתבויות, דו"חות משטרה והחלטה שיפוטית. ביחס לאירוע המקלט שנותר דולק לאחר סגירת הפיצרייה, גם כאן הכחיש הנתבע את מצב הדברים. עם זאת, כעולה מחלק אחר בעדותו במשפט, ניתן להתרשם דווקא שיש בסיס לטענה לפיה היה מקלט פעיל אך הפריעה לו מאוד התערבותו בעלה של התובעת 1.
אין מקום להוסיף צווים מעבר לדינים שממילא חלים על הפיצרייה, אשר מחוייב הנתבע לפעול לפיהם, אחרת – עלול להיות חשוף לפני הסנקציות שבדינים אלה. על כן, התביעה לצווי מניעה וצווי עשה, מיצתה את עצמה והיא נדחית בזאת. לעומת זאת, העתירה לפסיקת פיצוי בגין נזק לא ממוני בגין האירועים שצוינו – מתקבלת באופן חלקי. הנתבע יפצה את התובעת 2 בסך 7,500 ₪ בגין עוגמת הנפש וחוסר הנוחות שנגרמו לה עקב מטרדי הרעש. |
| חזרה למעלה |
|
| 14 [מקרקעין] [חוזים] |
|
| תאח (ב"י) 10589-07-16 עירית בני ברק נ' רוני שמואל (שלום; יגאל נמרודי; 25/03/20) - 17 ע' |
| עו"ד: אריאל יונגר, רוני יאיר זילכה |
בית המשפט דחה תביעה לפינוי מושכר. נקבע כי עסקינן בהסכם למראית עין ונדחתה טענת התובעת לפיה, הנתבע הפר את הסכם השכירות.
מקרקעין – שכירות – סילוק יד
חוזים – חוזה למראית עין – קיומו
.
תביעה לפינוי מושכר.
.
בית המשפט דחה את התביעה, ופסק כלהלן:
הסכם השכירות נערך למראית עין. הוא שימש עבור התובעת מעין מסגרת משפטית להעניק לנתבע זכות שימוש בחנות, ואולם – באופן ובהיקף מעבר למסגרת הזכויות הכתובה בהסכם.
הנתבע איבד את מקור הפרנסה שהיה לו במקרקעין באיזור קניון איילון. הוא פנה אל התובעת בבקשות חוזרות ונשנות לעזרה, והתובעת ביקשה לעזור לו על מנת לשקם אותו. לא מתוך חובה משפטית, אלא מתוך חובה ציבורית לסייע לתושב העיר, כפי שסייעה לאחרים. היא מסרה לו את החנות לשימושו, על מנת שיוכל להתפרנס ממנה, בין בהפעלתה באופן עצמאי ובין בהשכרתה לאחר וגביית דמי שכירות. הנתבע אינו נדרש לשלם דמי שכירות.
טענת התובעת בסיכומיה לפיה "העירייה זקוקה לשטח הציבורי", טענה שבנסיבות מסוימות הייתה עשויה להקים לתובעת עילת פינוי, לא נטענה ברחל בתך הקטנה בכתב התביעה, שהרי ביסוד התביעה עמדה הדרישה להביא לפינוי הנתבע מהחנות מחמת הפרת הסכם השכירות. זאת ועוד, התובעת לא ביססה את התביעה על הצורך להשתחרר מהתחייבות שמסרה בעבר לנתבע.
התובעת לא הניחה תשתית עובדתית ומשפטית בדבר קיומה של עילת פינוי, ודין התביעה להידחות. ודוק, התביעה הוגשה בעילה של הפרת הסכם השכירות (מבלי לציין את המסכת העובדתית המלאה והמדויקת), ולא מחמת קיומה של עילת פינוי המתייחסת למסכת העובדתית הנכונה או מכוח טענה לפיה העירייה זכאית להשתחרר מהתחייבות שנטלה על עצמה, על מנת להבטיח שמירה על כללי מינהל תקין וכיוצא באלה. פסק הדין עוסק בעילת הפינוי על סמכה ביססה התובעת את תביעתה ועל הטענות הנלוות לעילה זו, בהינתן טענות ההגנה. |
| חזרה למעלה |
|
| 15 [נזיקין] |
|
| תאמ (ק"ג) 31437-06-17 שמעון ארזואן נ' עדן זרעים בע"מ (שלום; משה הולצמן; 25/03/20) - 10 ע' |
| עו"ד: ציון גבאי, בכור מכלוף |
נדחתה תביעה כספית בגין נזקים שנגרמו לתובע בשל זרעים פגומים שסיפקה הנתבעת.
נזיקין – אחריות – בחינתה
נזיקין – אחריות – היעדרה
.
תביעה כספית בסך של 48,500 ₪, בגין נזקים שנגרמו לתובע בשל זרעים פגומים שסיפקה הנתבעת.
.
בית המשפט דחה את התביעה, מן הטעמים הבאים:
בית המשפט קבע שמכיוון שהזרעים הנ"ל נרכשו על ידי חברת "ציוד לחקלאי" מאת חברת "בן שחר", ולא במישרין מאת הנתבעת, מתבקשת, כמעט מאליה, השאלה מתי חברת "בן שחר" רכשה את הזרעים מאת הנתבעת (ככל שאלה נרכשו מאת הנתבעת), אלא שלכך, לעמדת בית המשפט, לא ניתן מענה במישור הראייתי. חברת "בן שחר" לא נתבעה בגדרו של הליך זה. מעבר לכך, התובע לא מצא לנכון לזמן עדים מטעמה, שיביאו עימם מסמכים ונתונים הנוגעים לרכישות של זרעים מהסוג הנדון שבוצעו על ידה מאת הנתבעת, ובהמשך נמכרו לחברת "ציוד לחקלאי". בנסיבות אלה לא ניתן לדעת האם חברת "בן שחר" רכשה את הזרעים מאת הנתבעת?, מהו מועד רכישתם?, מה היה מצבם בעת רכישתם?, האם הוחזקו בתנאים הולמים אצל חברת "בן שחר"?, כמה זמן היו בחזקתה עד למכירתם לחברת "ציוד לחקלאי"?, וכיוצ"ב.
בהינתן הקביעה שהתובע לא הרים את נטל ההוכחה בסוגית האחריות, הרי שאין צורך להידרש לטענותיו לגבי הנזקים שנגרמו לתובע. עם זאת, בית המשפט ראה לנכון לציין שגם אם התובע היה מרים את נטל ההוכחה בסוגית האחריות, הרי שספק של ממש האם היה מקום לקבל את עיקר טענותיו במישור הנזק. |
| חזרה למעלה |
|
| 16 [חוזים] |
|
| הפ (ת"א) 40385-05-16 מיכל דיין נ' שלמה נרקיס (שלום; רונית פינצ'וק אלט; 25/03/20) - 14 ע' |
| עו"ד: צחי דרור, משה קיירה, ישראל בודה |
התקבלה תביעה בה התבקש להצהיר על ביטול הסכם פריסת חובות שנחתם בין המבקשת ובעלה דאז לבין המשיב. נקבע כי הסכם פריסת החובות הוא הסכם למראית עין וכן כי מתקיימות עילות ביטול של הטעיה וכפייה.
חוזים – חוזה למראית עין – קיומו
חוזים – הטעיה – קיומה
חוזים – כפייה – ביטול
.
תובענה שהוגשה בהמרצת פתיחה להורות על ביטול הסכם פריסת חובות שנחתם בין המבקשת ובעלה דאז לבין המשיב.
.
בית המשפט קיבל את התביעה, ופסק כלהלן:
הסכם פריסת החובות הוא הסכם למראית עין, שהעובדות המרכזיות הנקובות בו אינן אמת. חלק מהעובדות שביסוד הסכם פריסת החובות נסתר מהראיות שהוגשו, ולחלק אחר לא הונחה כל תשתית ראייתית, וזאת מקום שהיה צורך בביסוס תשתית ראייתית, והראיות היו אמורות להיות ללא קושי בידי המשיבים.
המבקשת עצמה, לבדה או עם בעלה דאז, לא נטלה מנרקיס הלוואות. לכן גם לא היה כל צורך לפרוס הלוואות כלשהן שהיא (לא) נטלה.
לא נעשה למבקשת הגילוי שהיא הייתה זכאית לו, ובאופן העולה כדי הטעיה. מחומר הראיות עולה כי המבקשת לא קיבלה את ההסברים שמן הראוי היה שתקבל, במיוחד כאשר מדובר בהלוואה ממי שעיסוקו בהלוואות. אם לא די בכך, מחומר הראיות עולה כי המבקשת הייתה נתונה לאיומים ולכפייה ואלה הביאו בסופו של דבר לכך שחתמה על ההסכם. |
| חזרה למעלה |
|
| 17 [נזיקין] |
|
| תאמ (י-ם) 73617-12-18 אמנון לוטן נ' מדינת ישראל (שלום; אוהד גורדון; 23/03/20) - 12 ע' |
| עו"ד: א' מק, ג' ורדי |
תביעה כספית בעוולה של תקיפה, כליאת שווא, רשלנות והפרת חובה חקוקה, נגד הנתבעת האחראית למעשי החיילים באחריות שילוחית. בית המשפט קבע כי לא שוכנע שהתנהלות החיילים הייתה רשלנית, כי הפרו חובה חקוקה מאלה שנמנו בכתב התביעה, כי תקפו את התובעים או כלאו אותם.
נזיקין – אחריות – אחריות המדינה
נזיקין – אחריות – היעדרה
נזיקין – אחריות – שילוחית
.
תביעה כספית נגד מדינת ישראל בעוולה של תקיפה, כליאת שווא, רשלנות והפרת חובה חקוקה. לטענת התובעים, בעת שביקשו ללוות רועה צאן, הגיעו אליהם החיילים, ביקשו מהם לצאת מהשטח המוכרז שטח צבאי סגור . מנסיעה אל מחוץ לשטח, החלו החיילים במשחק מסוכן עם רכבם שעלול היה לגרום לתאונת דרכים. עוד טוענים שהקצין סרב לטפל בתלונת התובעים כנגד החיילים וכי הצו שהוצג בפניהם לא היה תקף למועד האירוע שבענייננו. מנגד טוענת המדינה שהחיילים פעלו באופן ענייני ולצרכי תפקידם. נטען שאופן נהיגת הרכב הצבאי בשביל הכורכר נבע מתנאי הדרך.
.
בית המשפט דחה את התביעה, מן הטעמים הבאים:
בית המשפט קבע כי מכלול הראיות מתיישב דווקא עם האפשרות לה טענה הנתבעת. לפיה, אופן הנסיעה ברכב הצבאי לא נבע מניסיון לפגוע בתובעים או להטרידם, אלא מתנאי הנסיעה המורכבים בשטח, בשביל הכורכר ומהנחיה שקיבלו החיילים לשמור על קשר עין עם התובעים. לעמדת בית המשפט, תפיסתם הפרלימינרית של עימות והרגישות שליוותה את תחושות התובעים ניכרה באלמנט בולט של הפרזה בתפיסתם את פעולות החיילים.
בית המשפט קבע שלמרות הסיטואציה מנקודת מבטם של החיילים – איתור של זרים בשטח, שלפי מה שהיה ידוע לחיילים הוצא צו לסגירתו, העובדה שאותם זרים סירבו לדרישתם לעצור או להזדהות, הוסיפו ומיאנו להיענות להוראת עיכוב ועזבו את השטח על דעת עצמם, ולמרות שמעדותו של הקצין דור עלה כי דובר בשטח רגיש – נמנעו החיילים מתגובה במגע, במעשים או במילים. כל שעשו היה להיכנס לרכב הצבאי. לעמדת בית המשפט, ישנו פער בולט בין תמונה זו – של התנהלות מאופקת מבלי להיגרר לתגובה כוחנית, בניסיון בולט להימנע מעימות, וזאת תוך שהחיילים והקצין ניצבו פנים אל פנים מול התובעים – ובין טענת התובעים כי דווקא בעודם נוסעים ברכב הצבאי החליטו החיילים לפתע, בהנחיית הקצין, להתנכל להם ולסכנם. זהו פער בלתי סביר, המקשה לקבל את טענת התובעים. |
| חזרה למעלה |
|
| 18 [שטרות] |
|
| תא (עכו) 55197-08-15 בשארה ח'ורי נ' ע.ו. ואיל עבודות בניה גידור וחקלאות בע"מ (שלום; דנה עופר; 23/03/20) - 15 ע' |
| עו"ד: ע' ברנט, כ' גרייב |
התובע לא הוכיח את אמיתות חתימות ההסבה, ויש לקבל את הטענה שהן מזויפות. התובע אינו יכול לרכוש זכות תביעה על פי השיקים, גם לא כלפי הנתבעת, כאשר חתימות ההסבה מזויפות.
שטרות – חתימה – זיוף
שטרות – מסירה – כמשלימה את החיוב השטרי
.
תביעה שטרית על פי שישה שיקים, בסכום כולל של 427,270 ₪, משוכים מחשבון הבנק של הנתבעת, לפקודת "מג'די שביטה". הנתבעת הגישה התנגדות לביצוע השטרות וקיבלה רשות להתגונן.
.
בית המשפט דחה את התביעה, ופסק כלהלן:
כאשר אחיזתו של התובע בשיק נובעת, לכאורה, מחתימת ההסבה של שביטה, וכאשר שביטה מכחיש חתימה זו, מוטל על התובע הנטל להוכיח, כי זו היא אכן חתימתו של שביטה. כידוע, כאשר מבקש תובע להסתמך על חתימתו של הנתבע, והנתבע מכחיש את החתימה, מוטל על התובע הנטל להוכיח, כי החתימה היא אכן חתימת הנתבע. בענייננו, מבקש התובע להסתמך על חתימתו של הנפרע (לא של הנתבעת), והדין זהה – על התובע להוכיח את אמיתות החתימה שבמחלוקת, אשר מכוחה עשויה לקום לו עילת תביעה על פי השטר. האותנטיות של חתימת ההסבה חיונית להקמת עילת התביעה, והיא למעשה עמוד התווך שלה, שכן התובע עצמו אינו צד קרוב לשטרות החתומים בידי הנתבעת, על פי חזות השיקים.
חתימות ההסבה של שביטה על השיקים לא הוכחו, ואף לא הובאה ראשית ראייה להוכחת החתימות, אף שכבר בשלב ההתנגדות לביצוע שטר טענה הנתבעת כי לא מסרה את השיקים לשביטה, וצורף תצהירו של שביטה, המכחיש את חתימות ההסבה המיוחסות לו וטוען כי הן מזויפות.
מאחר והתובע לא הוכיח את אמיתות חתימות ההסבה, אין אלא לקבל את הטענה שהן מזויפות. התובע אינו יכול לרכוש זכות תביעה על פי השיקים, גם לא כלפי הנתבעת, כאשר חתימות ההסבה מזויפות.
יתרה מזו, לא הוכחה מסירה ראשונית של השיקים מהנתבעת לידי שביטה. הן הנתבעת והן שביטה שוללים מסירה זו, ובכך הפריכו את החזקה כי השיקים הוצאו מידי הנתבעת במסירה כדין. מכאן עבר אל התובע הנטל להוכיח את המסירה, אך הוא לא עמד בנטל זה. |
| חזרה למעלה |
|
| 19 [פרשנות] [נזיקין] |
|
| תא (ב"י) 950-07-19 ד"ר חיים שם דוד נ' מאיר ויצמן (שלום; רונית אופיר; 22/03/20) - 11 ע' |
| עו"ד: ניר יסלוביץ, שאולי יצחק |
דברים שנכתבו במסגרת חוות דעת פסיכיאטרית, אשר הוגשה לקצין התגמולים במסגרת הליך המתנהל בין תובע ובין קצין התגמולים, חוסים תחת הקבועה בסעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע.
פרשנות – דין – חוק איסור לשון הרע
נזיקין – עוולות – לשון הרע
נזיקין – הגנות – חסינות שיפוטית
נזיקין – הגנות – הגנת הפרסום המותר
.
בקשה לסילוק התביעה על הסף. ברקע הבקשה תביעה מכוח חוק איסור לשון הרע. לטענת המבקש, דין התביעה להיות מסולקת על הסף וזאת לאור ההגנה הקיימת בסעיף 13 (5) לחוק איסור לשון הרע.
.
בית המשפט קיבל את הבקשה, מן הטעמים הבאים:
כפי שנקבע בפסיקה, ההגנה שמעניק סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע משתרעת לא רק על דברים הנאמרים תוך כדי דיון באולם, אלא גם על פרסומים שונים המשמשים את הצדדים במסגרת המשפט, ולרבות כתבי בי דין ואף תצהירים וחוות דעת.
לא יכולה להיות מחלוקת כי הפרסום בגינו הוגשה התביעה הינו דברים שנכתבו במסגרת חוות הדעת, אשר הוגשה במסגרת הליך שהתנהל בין המשיב ובין קצין התגמולים בפני הועדה הרפואית העליונה, הליך המוסדר במסגרת הפרק השלישי לחוק הנכים (סעיף 12 לחוק הנכים). הליך זה הינו הליך מעין שיפוטי, ובהתאם חוות הדעת, על קביעותיה השונות, חוסה תחת ההגנה המוחלטת של סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע |
| חזרה למעלה |
|
| 20 [תגמולים] [נכים] |
|
| ענ (חי') 34027-01-18 נ. ד נ' קצין התגמולים (שלום; אורי גולדקורן; 16/03/20) - 14 ע' |
| עו"ד: שלמה ציפורי, יסמין אבו סיף אבו פול |
התקבל ערעור על החלטת קצין התגמולים, אשר דחה את בקשת המערער להכרה בנכותו וקבע כי אין קשר סיבתי בין מצבו הנפשי לבין אירועים שהתרחשו ב"מבצע ליטני".
תגמולים – נכי צהל – קשר סיבתי
נכים – נכי צהל – קשר סיבתי
תגמולים – נכי צהל – חולי נפש
.
ערעור על החלטת קצין התגמולים, אשר דחה את בקשת המערער להכרה בנכותו וקבע כי אין קשר סיבתי בין מצבו הנפשי לבין אירועים שהתרחשו ב"מבצע ליטני". קצין התגמולים טען כי שהמערער סובל מפוסט-טראומה בעקבות טראומה מאוחרת שאינה קשורה לשירותו הצבאי.
.
בית המשפט קיבל את הערעור, מן הטעמים הבאים:
בית המשפט קבע כי המערער הוכיח את גרסתו העובדתית בנוגע למעורבותו בשלושת האירועים במהלך "מבצע ליטני".
לעמדת בית המשפט מסקנתו של המומחה מטעם המערער, בדבר קיום קשר סיבתי בין אירועי "מבצע ליטני" ל-PTSD של המערער, נתמכה בעדות אחותו של המערער ואף במסקנת היחידה לטיפול בנפגעי תגובות קרב משנת 1994, לפיה המערער "סובל מתסמונת פוסט טראומתית כרונית, אשר התפתח על רקע אירוע טראומטי שעבר במבצע ליטני". עוד נקבע כי משלא הוצג הסבר סביר לפריצת PTSD אצל המערער זולת אירועי "מבצע ליטני", אין בפנייתו המאוחרת לעזרה כדי לנתק את הקשר הסיבתי של גרימה בין מחלתו הנפשית כיום לבין שלושת האירועים במהלך אותו מבצע. |
| חזרה למעלה |
|
| עבודה אזורי |
| 21 [עבודה] [ביטוח לאומי] |
|
| בל (ת"א) 1490-10-16 מנחם ויזל נ' המוסד לביטוח לאומי (עבודה; אריאלה גילצר, נ.צ.: א' ביהרי; 24/03/20) - 6 ע' |
| עו"ד: עופר בר לב, רונית סגל |
התובע, רואה חשבון במקצועו, לקה באירוע לבבי. ביה"ד דן בשאלה האם אירע לתובע אירוע חריג בעבודתו – לחץ בו היה נתון לקראת הגשת הדו"חות הממוחשבים לרשויות המס, והשיב עליה בשלילה, מאחר שלא היה מדובר בעומס יוצא דופן לחודשים קודמים או בדיווח שונה וחריג מחודשים קודמים.
עבודה – תאונת עבודה – אירוע חריג
עבודה – ביטוח נפגעי עבודה – תאונת עבודה
ביטוח לאומי – ביטוח נפגעי עבודה – תאונת עבודה
.
הדיון נסב אודות השאלה האם אירוע הלבבי שבו לקה התובע, רואה חשבון במקצועו, ביום 15.3.2015, נגרם לו עקב הלחץ בו היה נתון לקראת הגשת הדו"חות הממוחשבים לרשות המיסים, לביטוח לאומי ולמע"מ. הנתבע דחה את תביעת התובע להכיר באירוע הלבבי בו לקה כפגיעה בעבודה. מכאן התביעה. הצדדים חלוקים בשאלה אם אירע לתובע אירוע חריג במסגרת עבודתו.
.
בית הדין האזורי לעבודה (סגנית הנשיאה א' גילצר-כץ ונציג הציבור א' ביהרי) דחה את התביעה ופסק כי:
על פי הפסיקה, על עובד עצמאי שנפגע לטענתו בעבודתו לא חלה חזקת הסיבתיות הקבועה בסעיף 83 לחוק הביטוח הלאומי, לפיה "תאונה שאירעה לעובד תוך כדי עבודה רואים אותה כתאונה שאירעה גם עקב העבודה...", אלא על העובד העצמאי חלה חובת הוכחה שהתאונה שאירעה לו הייתה תוך כדי עיסוקו במשלח ידו ועקב עיסוקו במשלח ידו. במקרה דנא אף מוטל נטל הוכחה מוגבר יותר על התובע שכן מדובר בעובד עצמאי שעובד לכאורה מביתו בסופי שבוע, שבהם על פי רוב לא עובדים. מדובר ביום המנוחה השבועי. לא הוכח כלל שהתובע עבד באותו סוף שבוע.
בנוסף, מדובר בלחץ ובמתח מתמשך ובעומס עבודה לקראת הגשת דו"חות מע"מ, וביטוח לאומי. התובע היה בלחץ מתמשך כפי שהיה כל ערב ה-15 לחודש. על פי הפסיקה אין מדובר באירוע חריג. כבר נפסק כי, ככלל, מתח מתמשך בעבודה, אפילו משתרע הוא על פני ימים או שבועות, אינו עולה כדי "אירוע חריג", אם כי יכול ו"אירוע חריג" יוכר גם על רקע של מתח מתמשך, מקום בו בסמוך לפני האירוע נוצר "שיא" או "עליית מדרגה" חריגים באותו מתח מתמשך, והם שייחשבו כ"אירוע החריג". על מנת ש"אירוע חריג" יבוא בגדר "תאונת עבודה" צריך שהאירוע החריג יוגדר בזמן ובמקום. אמנם אין הכרח כי אותו אירוע חריג יהיה רגעי וקצר, ובלבד שמשכו אינו עולה כדי "מתח מתמשך".
התובע טען כי הדיווח באותו חודש, שהיה הדיווח הראשון של אותה שנה, היה חריג, מאחר שהייתה חובת שידור של הדיווח במערכת הממוחשבת. ראשית, על פי סעיף 355(א1) לחוק הביטוח הלאומי, המועד האחרון לדיווח לנתבע הוא ביום 18 לחודש ולא ה-15. בנוסף, כבר משנת 2012 אפשר לשדר את התשלום במערכת הממוחשבת, ומכל מקום עדיין ניתן לשלם בבנק הדואר. רק משנת 2016 חלה חובת דיווח באופן מקוון, כשנה לאחר האירוע הנטען.
לסיכום, לא הוכח שהתובע עבד בשבת; גם אם עבד, הרי שלא היה מדובר בעומס יוצא דופן לחודשים קודמים או בדיווח שונה וחריג מחודשים קודמים. |
| חזרה למעלה |
|
| 22 [עבודה] |
|
| סעש (י-ם) 22981-04-15 מוחמד כעאבנה נ' יאיר אזולאי (עבודה; שרה ברוינר, נ.צ.: י' מלול, ח' בריל; 18/03/20) - 9 ע' |
| עו"ד: אחמד עבידאת, מסארווה האשם |
ביה"ד דחה את תביעת התובע לתשלום זכויות סוציאליות שונות הנגזרות מתקופת עבודתו הנטענת אצל הנתבע, בקובעו כי התובע לא הרים את הנטל להוכיח קיומם של יחסי עובד ומעסיק בין הצדדים.
עבודה – יחסי עבודה – היעדרם
עבודה – יחסי עובד-מעביד – היעדרם
.
עסקינן בתביעה לתשלום זכויות סוציאליות שונות הנגזרות מתקופת עבודתו הנטענת של התובע אצל הנתבע, חקלאי שעסק בין היתר בגידול פלפלים. שורש המחלוקת הוא בשאלה האם התקיימו יחסי עובד ומעסיק בין הצדדים. הנתבע טוען כי לא העסיק כלל את התובע, ומכל מקום לא בשנים הרלבנטיות.
.
בית הדין האזורי לעבודה (סגנית הנשיא ש' ברוינר ישרזדה ונציגי הציבור י' מלול, ח' בריל) דחה את התביעה ופסק כי:
נוכח המחלוקת באשר לעצם קיומם של יחסי עובד ומעסיק, הרי שהנטל מוטל על התובע, ראשית לכל, להוכיח קיומם. התובע לא הרים נטל זה.
אין בהיתרי ההעסקה ה"ישנים" ואף לא בהעדר תרשומות ישנות שלא הוצגו, כדי להוכיח קיומם של יחסים כלשהם בין הצדדים בתקופה הרלבנטית לתביעה, שאינה חורגת ממסגרת ההתיישנות. בנוסף, אף אם כרטיסי העבודה נושאים את שמו של התובע, הם אינם יכולים ללמד על העסקה אצל הנתבע מתוך הנתונים הכלולים בהם אל מול גרסת התובע עצמו, והם אינם מלמדים על העסקה בתקופה הנטענת.
לפיכך, לא נמצא כי התקיימו יחסי עובד מעסיק בתקופת ההעסקה שבמגבלת ההתיישנות. זאת, אף מבלי להידרש לשאלה האם עסקינן ביחסי עבודה שבין הצדדים, נוכח העדויות של כלל עדי התובע כי בפועל מי שניהל העבודה, העסיקם, זימנם לעבודה ואף הסיעם, ניהל נוכחות, ושילם שכר, היה מי שהצדדים מסכימים כי הוא ה"ראיס" שגייס את הפועלים לעבודה והתייחס אל העובדים כ"עובדים שלו". |
| חזרה למעלה |
|
| 23 [עבודה] [דיון אזרחי] |
|
| תצ (ת"א) 17365-01-16 יוני בן סימון נ' מגדל מקפת קרנות פנסיה וקופות גמל בע"מ (עבודה; יפית זלמנוביץ; 17/03/20) - 9 ע' |
| עו"ד: גלית דליות, אלעד אופק, תמר שריאל |
ביה"ד הורה לצדדים לתקן את נוסח הסדר הפשרה אליו הגישו בתובענה הייצוגית הנדונה, כך שיש לפרט בגוף הסכם הפשרה את הנוסחה בהתאם לה יחושב הפיצוי לכל אחד מחברי הקבוצה, לרבות ציון המקדם; בנוסף הורה ביה"ד על מינוי בודק חיצוני שיקבל לידיו את כל הנתונים הרלבנטיים שיאפשרו בחינה מעמיקה ויסודית של הנתונים והערכת סבירות הסדר הפשרה, וכן נתן הוראות בנוגע לסוגיית יתרת סכום הפיצוי לחברי הקבוצה.
עבודה – תובענה ייצוגית – הסכם פשרה
דיון אזרחי – תובענה ייצוגית – הסדר פשרה
דיון אזרחי – תובענה ייצוגית – מינוי בודק
.
ביה"ד דן בהתנגדות היועץ המשפטי לממשלה (להלן: היועמ"ש) להסדר הפשרה שהגישו הצדדים בתובענה הייצוגית דנן ותגובות הצדדים לעמדתו והכריע בנושאים שהועלו על ידי היועמ"ש במסגרת עמדתו.
.
בית הדין האזורי לעבודה (השופטת י' זלמנוביץ גיסין) פסק כדלקמן:
ביה"ד קיבל את טענת היועמ"ש כי הסדר הפשרה אינו כולל פירוט בדבר אופן חלוקת סכום ההטבה הכולל בין חברי הקבוצה ומה החלק לו יהיה זכאי כל חבר קבוצה. העדר פרוט של אופן חישוב סכום ההטבה המגיע לכל אחד מחברי הקבוצה עומד בניגוד לעקרון השקיפות ופוגע ביכולתו של חבר קבוצה להחליט האם הוא מבקש לממש את זכותו לצאת מההסדר. לפיכך יש לפרט בגוף הסכם הפשרה כיצד חושב סכום ההטבה. העדר פרוט בדבר אופן חישוב סכום ההטבה המגיע לכל אחד מחברי הקבוצה ימנע מחברי הקבוצה לפעול, ככל שיעלה בכך הצורך, לאכיפת הסדר הפשרה. משכך, על הסכם הפשרה לציין במפורש הנוסחה בהתאם לה יחושב הפיצוי, לרבות ציון המקדם.
ביה"ד קיבל את טענת היועמ"ש לפיה בהסדר הפשרה חסרים נתונים מהותיים בדבר אופן חישוב ההטבה לכל חבר קבוצה אשר משפיעים על האפשרות לבחון את ההסדר וכי בנסיבות אלה יש למנות בודק מטעם ביה"ד שיבחן את הנתונים ואת הסדר הפשרה. מטרת מינוי הבודק היא לסייע לביה"ד לבחון את הסדר הפשרה על מנת לוודא שהאינטרסים של הקבוצה נשמרים ולהבטיח שההסדר הוא הוגן וסביר. יש להבחין בין בחינת המסד עליו הושתת הסדר הפשרה, אשר לביה"ד אין את הכלים לבוחנם ועל כן הוא נזקק לסיועו של מומחה מטעמו, לבין בחינת המקדם, שהיא בחינה משפטית גרידא, לה לא נדרשת הערכה או חוות דעת מומחה.
ביה"ד דן בסוגיית יתרת סכום הפיצוי, כלומר ההפרש שיווצר, ככל שיווצר, בין הסכומים שישולמו לחברי הקבוצה כתוצאה מסכומים הנמוכים מהמינימום וסכומי המחאות שלא תפרענה, וקבע כי בנוגע לחברי קבוצה אשר הסכום אותו הם עתידים לקבל מכח הסדר הפשרה נמוך מסכום המינימום – הסכום המגיע להם יתווסף לסכום המשולם ליתר חברי הקבוצה באופן יחסי ל"נזקם". בנוגע ליתרת הכספים שתצטבר עקב המחאות שלא תפרענה על ידי חברי הקבוצה, יתווספו סכומים אלה לנכסי הקרן. המשיבה תקדים פנייה למרשם האוכלוסין בגינם של כלל חברי הקבוצה שאינם עוד בעלי חשבון אצלה וכל ההמחאות וההודעות תשלחנה לכתובתם המעודכנת והרשומה במרשם האוכלוסין.
לאור האמור, הורה ביה"ד לצדדים לתקן את נוסח הסדר הפשרה ולהגיש נוסח מתוקן לעיונו. |
| חזרה למעלה |
|
| 24 [עבודה] |
|
| סעש (ת"א) 29571-02-18 אוסקר אבו ראזק נ' המסלול האקדמי המכללה למינהל מיסודה של הסתדרות הפקידים (עבודה; דורון יפת; 17/03/20) - 10 ע' |
| עו"ד: תומר הדס, ירון סייגר, תמר גולן, שני מרום |
ביה"ד דן בסוגיית עיכוב הליכים בתביעת התובעים נגד הנתבע, והורה לנתבע לפעול במהרה על מנת שלתובעים ישולמו סכומי השלמת פיצויי הפיטורים המגיעים לפי פסק בורר שניתן בהליך בוררות שהתקיים בין הנתבע לבין ארגון הסגל האקדמי, וכן הורה לנתבע לעדכן אודות פסק הבורר לכשיינתן ביחס לסוגיית תשלום מענק אי ניצול ימי מחלה.
עבודה – סדרי דין – עיכוב הליכים
עבודה – הסכם קיבוצי – זכות מכוח הסכם קיבוצי
.
הדיון נסב אודות השאלה האם יש לעכב את ההליך שבכותרת נוכח הליך בוררות שהתקיים בין הנתבע לבין ארגון הסגל האקדמי (להלן: הארגון) בעניין תשלום פיצויי פיטורים מוגדלים לפי סעיף 41 להסכם קיבוצי מיום 1.2.2017 (להלן: ההסכם הקיבוצי); ולאור הליך בוררות שעודנו מתקיים בין הארגון לבין הנתבע בעניין תשלום פדיון ימי מחלה בלתי מנוצלים לפי סעיף 73 לאותו הסכם. הרקע לדיון בשאלה זו הוא תביעה שהתובעים, חברי הסגל האקדמי בנתבע, הגישו בחודש 2/18 במסגרתה עתרו, בין היתר, למתן צו הצהרתי לפיו במועד סיום העסקתם הם היו זכאים להשלמת פיצויי פיטורים ולפדיון ימי מחלה, לפי ההסכם הקיבוצי.
.
בית הדין האזורי לעבודה (השופט ד' יפת) קיבל את הבקשה ופסק כי:
ראשית, אמנם ניתנה החלטה במסגרתה נדחתה הבקשה לעיכוב הליכים, ואולם ההחלטה ניתנה במועד שבו טרם ניתנו פסקי דין בשני סכסוכים קיבוציים, ובמועד שטרם ניתן פסק דינו של הבורר בסוגיית פיצויי פיטורים מוגדלים וכאשר סוגיית פדיון ימי מחלה לא הועלתה במסגרת הקיבוצית. בנוסף, בהחלטה נקבע, כי אין כל מקום לעכב את ההליכים לזמן לא ברור, שכן לא ידוע אם יתקיים מו"מ בין הצדדים, האם יהיו הסכמות, מה יהיו ההסכמות והאם זה יחול על התובעים. בהקשר זה, החלטת ביניים אינה יוצרת מעשה בית דין ולפיכך ביה"ד שנתן את ההחלטה רשאי לשנותה, אך הדבר מוגבל למקרים חריגים ועליו להעשות תוך ריסון עצמי רב. דומה כי בענייננו חל שינוי מהותי בנסיבות התומכות בעיכוב ההליך, שכן לא זו בלבד שניתנו שני פסקי דין בסכסוכים קיבוציים, אלא שניתן לאחרונה פסק בורר ברכיב אחד ועת הצדדים מצויים בעיצומו של הליך הבוררות לגבי הרכיב השני; שנית, בכל הנוגע לרכיב פיצויי פיטורים מוגדלים, הדיון ברכיב זה הפך בעיקרו לדיון תיאורטי אקדמי שאין לקיימו. נכון לעת הזו, המחלוקת צומצמה, שכן התובעים נכונים לשקול לוותר על זכותם לפיצויי פיטורים מוגדלים בגין התקופה שלאחר יום 1.2.17 ועד למועד סיום העסקתם בחודש 9/17.
שלישית, עיקר המחלוקת היא בעניין רכיב פיצויי הפיטורים המוגדלים, והמחלוקת המשנית היא בעניין רכיב פדיון ימי המחלה הלא מנוצלים. ואולם, ככלל, קשה להלום מצב שבו יתקיים הליך קיבוצי, בין אם מדובר בהליך בסכסוך קיבוצי בביה"ד, בין אם מדובר בהליך פרט בבית הדין שבו הארגון היציג מתייצב או מצטרף להליך ובין אם מדובר בהליך בוררות חיצוני בו מיושם מנגנון של יישוב חילוקי דיעות בין המעסיק לבין הארגון היציג, הקבוע בהסכם קיבוצי, שבו נדונה שאלה פרשנית או שאלה יישומית של הוראה בהסכם קיבוצי, כאשר בד בבד מתקיים הליך פרט המתעלם מהליכים אלה. האמור בענייננו מקבל משנה תוקף, עת אין מחלוקת כי הזכויות האישיות עליהם מטילים התובעים את יהבם יונקות את כוחן מהוראות ההסכם הקיבוצי בלבד. כלומר, עת נדונה סוגיה זהה בשני הליכים, הן בהליך קיבוצי והן בתביעת פרט שהארגון היציג אינו צד לו, קיים קושי של ממש להתקדם בהליך הפרט, זאת הן בשל יעילות הדיון, חיסכון בזמן שיפוטי, הכבדה מיותרת על המתדיינים ומניעת הליכי סרק. זאת אף מבלי להידרש בשלב זה, לשאלת נפקות פסק הבורר שניתן ברכיב פיצויי פיטורים מוגדלים, ופסק הבורר שיינתן בעניין תשלום בעד פדיון ימי מחלה לא מנוצלים. למעלה מהנדרש, פסק בוררות בעניין פירוש הוראה נורמטיבית בהסכם קיבוצי שניתן בסכסוך משפטי בין צדדים להסכם קיבוצי, מחייב גם את העובד או העובדים אשר הוראות ההסכם חלות עליהם; בנוסף, בנסיבות העניין חזקה על הארגון שיקדם את ההכרעה בסוגיית ימי המחלה במהירות הנדרשת.
לאור כל האמור, הבקשה לעיכוב הליכים מתקבלת: הנתבע יפעל במהרה על מנת שלתובעים ישולמו סכומי השלמת פיצויי הפיטורים המגיעים לפי פסק הבוררות; הנתבע יעדכן אודות פסק הבורר ביחס לסוגיית תשלום מענק אי ניצול ימי מחלה תוך 7 ימים ממועד נתינתו. |
| חזרה למעלה |
|
| 25 [קופות גמל] [ביטוח] |
|
| קג (ת"א) 26756-08-16 צביקה לוין נ' מנורה מבטחים פנסיה וגמל בע"מ (עבודה; שרון אלקיים, נ.צ.: י' דקל, ז' בירנבוים; 10/03/20) - 20 ע' |
| עו"ד: דוידוביץ, בן חיון |
בהתאם להוראות חוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (קופות גמל), תשס"ה-2005 ותקנות מס הכנסה (כללים לאישור ולניהול קופות גמל), תשכ"ד-1964, יש לזקוף לזכות העמית את כספי התשואה על כספו, כפי שאלו הושגו עד למועד החישוב שקדם למועד העברתם, ולא כפי שאלו הושגו עד למועד העברת הכספים.
קופות גמל – זכויות עמית – אופן חישוב התשואה
קופות גמל – זכויות – עמית
ביטוח – פנסיה – חישוב
ביטוח – פנסיה – קופת גמל
.
התובעים הם ילדי המנוחה יוכבד לוין ז"ל אשר הלכה לעולמה ביום 16.11.15 (להלן: המנוחה) וחלק מיורשיה. המנוחה, עמיתה בנתבעת-קרן פנסיה חדשה מקיפה, אשר ניהלה את כספיה בקופת גמל "מנורה מבטחים אמיר מדד בגין" קופה המבטיחה תשואה (להלן: קופת אמיר). התובעים עתרו בתביעתם לתשלום הפרשי תשואות בין קופת אמיר שבה הופקדו כספי אמם המנוחה לבין קופת "יותר ד'" שבה נאמר לתובעים כי הופקדו כספי אמם המנוחה לאחר פטירתה. ביום 23.12.15 הועברו כספי המנוחה מקופת אמיר למסלול שאינו מבטיח תשואה. ביום 12.1.16 שלחה הנתבעת הודעה לתובעים לפיה כספי המנוחה, שנוהלו עד לפטירתה בקופת אמיר במסלול המבטיח תשואה, הועברו למסלול שאינו מבטיח תשואה באותה קופה אך במסלול "בעל מדיניות השקעה כללית - מנורה מבטחים יותר ד'".
.
בית הדין האזורי לעבודה (השופטת ש' אלקיים ונציגי הציבור י' דקל, ז' בירנבוים) דחה את התביעה ופסק כי:
ראישת, ביה"ד ציין כי התובעים זנחו את טענתם כי הם זכאים לתשלום הפער בין תשואת קופת אמיר לתשואת קופת יותר ד'. ביה"ד פסק כי הנתבעת לא הפחיתה את התשואה השלילית של חודש ינואר 2016 גם בחודש פברואר 2016. אמנם הנתבעת שגתה ונמצא כי נפלה טעות סופר בנתונים, אך עם זאת לא נפלה כל טעות בחישוב הסכומים שכן התשואה השלילית עבור חודש ינואר הופחתה פעם אחת בלבד מחשבון המנוחה.
ביה"ד פסק כי בעת העברת הכספים מקופת אמיר לקופה על שם הנתבעים במועדים השונים לא היה על הנתבעת לחשב את התשואה ביום ההעברה בפועל. בהתאם להוראות חוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (קופות גמל), הכללים לפיהם יזקפו רווחי הקופה או הפסדיה לחשבונות העמיתים נקבעים על ידי שר האוצר בתקנות מס הכנסה (כללים לאישור ולניהול קופות גמל). סעיף 33(א) וסעיף 34 לחוק הנ"ל קובעים כי חברה המנהלת את כספי עמיתיה תחשב את שווים של נכסי קופת הגמל שבניהולה בהתאם להוראות שיקבע השר אשר יקבע כיצד ובאיזה מועד יזקפו רווחים או הפסדים אלה לחשבונות העמיתים. פרשנותה הנכונה של תקנה 41י' לתקנות הנ"ל, שכותרתה "חלקו של העמית ברווחי הקופה", היא כי יש לזקוף לזכות העמית את כספי התשואה על כספו, כפי שאלו הושגו עד למועד החישוב שקדם למועד העברתם, ולא כפי שאלו הושגו עד למועד העברת הכספים. בענייננו, חישבה הנתבעת את התשואה לה היו זכאים התובעים עבור יומיים טרם העברת הכספים בפועל. הנתבעת פעלה בהתאם להוראות הדין, שכן היא חישבה את זכאות התובעים לתשואות בהתאם למועד החישוב שקדם למועד ההעברה. בנוסף, לא הייתה לנתבעת אפשרות לחשב את התשואה ליום העברת הכספים בפועל שכן, על אף שברשות הנתבעת מידע על תשואות יומיות הרי שהמידע המדויק ליום העברת הכספים בפועל לא היה מצוי בידיה. לפיכך, התשואה שניתנה לתובעים חושבה בהתאם לתשואה הוודאית האחרונה הידועה לנתבעת ביום העברת הכספים כפי שהיה עליה לעשות בהתאם להוראות הדין החלות עליה. נוכח כל האמור, במועדי העברת כספי המנוחה לחשבונות על שם התובעים התשואה חושבה בהתאם לתשואה הידועה הנכונה.
ביה"ד פסק כי לא עלה בידי התובעים להוכיח טענתם כי הובטח להם על ידי נציג הנתבעת, שדמי הניהול שהנתבעת תגבה מהם יעמדו על 0.4% יהא רטרואקטיבית החל מיום 23.12.15. טענתם לא עולה בקנה אחד עם טופס ההצטרפות לקופה ומסמך ההנמקה. התובעים ידעו היטב כי דמי הניהול אינם חלים באופן רטרואקטיבי אלא, באופן פרוספקטיבי ממועד החתימה על המסמכים. גם ברישומיה הפנימיים של הנתבעת לא נמצאה כל עדות לכך שנציג הנתבעת הבטיח לתובעים כי דמי הניהול יחולו באופן רטרואקטיבי. לפיכך, דמי ניהול בשיעור 0.4% חלים ממועד החתימה על מסמכי העברת הכספים על ידי התובעים. |
| חזרה למעלה |
|
| 26 [עבודה] [דיון אזרחי] |
|
| פה (ת"א) 43226-12-19 ג.ל.ו אינטרנשיונל (1995) בע"מ נ' דייויד פרמוביץ (עבודה; אירית הרמל, נ.צ.: א' בן קרת, מ' שריקי; 10/03/20) - 5 ע' |
| עו"ד: איילת רם, רמי פרגן |
ביה"ד פסק כי תביעת המשיב-התובע נגד המבקשת-הנתבעת למתן חשבונות התיישנה והיא נעדרת עילת תביעה לפי תקנה 9(4) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב-1991, ולפיכך הורה על סילוק התביעה על הסף.
עבודה – בית-הדין לעבודה – התיישנות
עבודה – בית-הדין לעבודה – סדרי דין
עבודה – סדרי דין – סילוק תביעה על הסף
דיון אזרחי – עילת תביעה – היעדרה
.
התובע הגיש תביעה למתן חשבונות בחודש 12/2019, אשר עניינה חיוב הנתבעת להמציא לתובע את כלל המסמכים אשר יעידו על היקף ההתקשרות שלה עם צדדים שלישיים הקשורים לעבודתו של התובע. עסקינן בבקשת הנתבעת לסילוק התביעה על הסף מהטעם שהתביעה התיישנה, וכן מהטעם שהתביעה לא מגלה עילת תביעה.
.
בית הדין האזורי לעבודה (השופטת א' הרמל ונציגי הציבור א' בן קרת, מ' שריקי) קיבל את הבקשה ופסק כי:
סעיף 5 לחוק ההתיישנות קובע כי התקופה בה מתיישנת תביעה שאינה במקרקעין שלא הוגשה עליה תובענה היא – שבע שנים. סעיף 6 לחוק ההתיישנות קובע כי תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה. הכלל הוא כי דחייה על הסף של תביעה מחמת התיישנות מצריכה זהירות מרובה. מחד, על בימ"ש ליתן משקל לזכות הגישה לערכאות, שהיא זכותו החוקתית של התובע. מנגד, על בימ"ש לשקול את התכלית והטעמים שבבסיס מוסד ההתיישנות. המבחן המקובל לצורך קביעת תחילת מרוץ תקופת ההתיישנות הוא קיומה של עילת תביעה קונקרטית בידי התובע במובן זה שמתקיימות כל העובדות החיוניות הנדרשות לביסוס עילה שניתן להצליח בה ולזכות", דהיינו, ה"יום שבו נולדה עילת התובענה" הוא היום בו אילו היה מגיש התובע תביעה לבימ"ש והיה מוכיח את כל העובדות המהותיות, היה זוכה בפסק דין.
במקרה זה התובע טוען כי מנהלי הנתבעת הודיעו לו בשנת 2006 כי יהיה זכאי לעמלות. עוד טוען התובע כי משכורתו התבססה על עמלות מכירה, וכי הנתבעת הסכימה "להלוות" לו 1,000$ מידי חודש על חשבון עמלות עתידיות, החל מחודש אוקטובר 2006. התובע לא פירט מה קרה בתקופה שבה חזר לעבוד אצל הנתבעת ועד שפוטר לטענתו בשנת 2010, וגם לא פירט מדוע לא הגיש את תביעתו למתן חשבונות בתקופת עבודתו אז, או למצער מיד בסיומה. גם טענת התובע לפיה בשנת 2016 התקשרה הנתבעת עם חברה אחרת בקשר למוצרים ששיווקם עשוי להניב לו עמלה לא מפורטת דיה ולא ברורה.
בנוסף, סעיף 24(א)(1) לחוק בית הדין לעבודה מחריג תובענה שעילתה בפקודת הנזיקין מסמכותו העניינית של ביה"ד, ולכן טענות התובע בדבר היות תביעתו נזיקית בגין עוולה נמשכת ומוגשת בהתאם לסעיף 89(2) לפקודת הנזיקין נדחות; בנוסף, עילת התביעה, קמה במועד בו מסרו מנהלי הנתבעת לתובע את הודעתם ביחס לעמלות להן יהיה זכאי. קרי, 2006, ולכן הגבלת הסעד לשבע השנים שקדמו להגשת כתב התביעה, לא תועיל לתובע. לאור כל האמור, יש לקבל את טענות הנתבעת בדבר התיישנות התביעה והעדר עילת תביעה לפי תקנה 9(4) לתקנות, ולהורות על סילוק התביעה על הסף. |
| חזרה למעלה |
|
| 27 [נזיקין] |
|
| סעש (ת"א) 11081-01-17 א.ר שיווק והפצת וונטות בע"מ נ' סיגל עוזיאל (עבודה; הדס יהלום, נ.צ.: א' אופיר, ד' הרפז; 08/03/20) - 10 ע' |
| עו"ד: ישראל הרצברג, איילת רם |
ביה"ד דחה את תביעת התובעת נגד הנתבעת בטענות לחשיפת סודות מסחריים של התובעת בפני מעסיקתה דהיום, חברה המתחרה בתובעת, בדבר גרימת נזקים כספיים עקב המעבר לחברה המתחרה ובגין לשון הרע, וזאת בהעדר הוכחה.
נזיקין – עוולות מסחריות – גזל סוד מסחרי
נזיקין – עוולות – איסור לשון הרע
נזיקין – עוולות – גרם הפרת חוזה
.
הנתבעת הועסקה על ידי חברת א.ר. שיווק והנדסת איוורור וקירור בע"מ, במשך כחמש שנים עד להתפטרותה בחודש 7/15. בחודש 9/16 החלה הנתבעת לעבוד בחברת פתן, המתחרה לתובעת (להלן: פתן) בשיווק ומכירות של מוצרי אוורור. התובעת העלתה כנגד הנתבעת את הטענות הבאות: חשיפת סודות מסחריים של התובעת בפני פתן; גרימת נזקים כספיים עקב המעבר לחברת פתן; תביעת לשון הרע.
.
בית הדין האזורי לעבודה (הנשיאה ה' יהלום ונציגי הציבור א' אופיר, ד' הרפז) דחה את התביעה ופסק כי:
אשר לטענה בדבר גרימת נזקים כספיים עקב המעבר לחברת פתן, הנתבעת החלה לעבוד בחברת פתן שנה וחודש לאחר שסיימה עבודתה בתובעת. חברת פתן הפסיקה את ההתקשרות עם התובעת שלושה חודשים לפני שנשכרו שירותיה של הנתבעת על ידי חברת פתן. די בכך כדי לנתק את הקשר בין התחלת העבודה של הנתבעת בחברת פתן לבין נזק כלשהו שנגרם לתובעת, ככל שנגרם, עקב הפסקת ההתקשרות עם פתן. בנוסף, מנכ"ל התובעת הודה כי מי שגרמה לו את הנזק עקב הפסקת ההתקשרות, היא פתן ולא הנתבעת. יתר על כן, הנתבעת כלל לא הועסקה בתובעת, אלא בחברת א.ר. שיווק והנדסת איוורור וקירור בע"מ. לפיכך, אף לו היה נקבע כי עבודת הנתבעת בחברת פתן גרמה נזקים כלשהם לחברה התובעת, הרי שלא הוכח כי קיימת חבות כלשהי של הנתבעת, לחברה התובעת, אשר כלל לא הייתה מעסיקתה.
אשר לטענה בדבר הפרת סודות מסחריים של התובעת בפני חברת פתן, לא הוכחה טענת התובעת כי הנתבעת עשתה שימוש או שימוש פסול בסודות של החברה. הנתבעת עסקה בתחום הוונטות במשך מספר שנים לפני תחילת העסקתה בחברה התובעת והחברה שכרה את שרותיה, בשל הידע והניסיון שהיה לה בתחום. למעשה התובעת לא הוכיחה כי יש בידיה סוד מסחרי ולא הוכיחה מהו הסוד. משחלפה למעלה משנה מאז שהנתבעת סיימה עבודתה בחברה התובעת ועד שהתקבלה לעבודה בחברת פתן, הרי שעל התובעת מוטל נטל ראיות מוגבר להוכיח כי יש בידיה סוד מסחרי וכי הנתבעת נטלה אותו עימה, וכן עליה להוכיח כי המידע המדובר היה בגדר סוד מסחרי גם שנה ומעלה לאחר שהנתבעת סיימה לעבוד בחברה. כל אלה לא הוכחו; אף לו היה מוכח קיומו של סוד מסחרי לתובעת, הרי שהנתבעת הועסקה בחברה אחרת ולא בתובעת, ולכן לא קמה לה חבות, מכח יחסי עובד ומעסיק, כלפי החברה התובעת. די באלה כדי לדחות את התביעה שעניינה הפרת סוד מסחרי.
אשר לתביעת לשון הרע, דוח החקירה של חוקר שהוגש אינו מהווה ראיה כלשהי בעניין לשון הרע, ממספר טעמים: ראשית, הדוח נערך לאחר הגשת התביעה. אין בו ראיה לעילות שנטענו בכתב התביעה ולכן הוא אינו מהווה ראיה לאמור בכתב התביעה; שנית, הדברים שאמרה התובעת, כמצוטט בדוח, אינם מהווים לשון הרע, הן לאור תוכנם והן לאור העובדה שנאמרו לחוקר, אשר נשלח כדי לדובב את התובעת; שלישית, התובעת טענה כי הנתבעת משמיצה אותה בפני לקוחות. החוקר אינו לקוח של התובעת ומעולם לא היה לקוח של התובעת. למעשה, מדובר באמירות אשר מנכל התובעת "הזמין על עצמו" עת שכר את שרותי החוקר; רביעית, לא הוגש תמליל של ההקלטות המפורטות בדוח, והחוקר לא הגיש תצהיר ולא התייצב לחקירה על הדוח ערך. החוקר ציטט קטעי דברים אשר לטענתו נאמרו לו על ידי הנתבעת, ללא שצירף את תמליל השיחה במלואו; בנוסך, במסמך שהוא תמליל שיחה עם הנתבעת אין ולו מילת גנאי אחת על התובעת. לאור כל האמור, התביעה בעילת לשון הרע נדחתה. |
| חזרה למעלה |
|
| משפחה |
| 28 [דיון אזרחי] |
|
| תמש (י-ם) 40564-11-15 ק.ש נ' א.ש (משפחה; פליקס גורודצקי; 13/05/20) - 6 ע' |
| עו"ד: שמואל מורן, יגאל עיני |
קבלת בקשה למתן סמכויות חקירה למומחה שמונה ע"י ביהמ"ש במסגרת תביעת רכוש בין בני זוג לשעבר.
דיון אזרחי – מומחים – חקירה
דיון אזרחי – מומחים – מטעם בית-המשפט
.
בקשה למתן סמכויות חקירה למומחה שמונה ע"י ביהמ"ש במסגרת תביעת רכוש בין בני זוג לשעבר. הבקשה הוגשה על ידי המבקשת אך בפועל מדובר בעתירתו של המומחה אשר באה לידי ביטוי בסעיף 6 לחוות הדעת. המבקשת מציינת כי המומחה הציג שתי חלופות לביצוע איזון המשאבים – חלופות שניתן להכריע בהן לאחר ביצוע בירור עובדתי וחיקור צדדים שלישיים. הפער בין שתי החלופות, על פי חוות הדעת עומד על 1.372 מיליון ₪. החברות והנתבע מתנגדות לכך.
.
ביהמ"ש לענייני משפחה קיבל את הבקשה מהטעמים הבאים:
אין מחלוקת כי ביהמ"ש מחויב לעשות משפט צדק ודין אמת עם הצדדים. כאשר ביהמ"ש מתקשה להכריע במחלוקת, עליו למנות מומחה מטעמו המשמש כידו הארוכה של ביהמ"ש. סמכותו של ביהמ"ש למנות מומחה בעל סמכויות של חוקר בודק אינה במחלוקת; על מנת לאפשר למומחה לבצע את מלאכתו ולהגיע לתוצאה נכונה וצודקת, רשאי ביהמ"ש "לצייד" את המומחה בכל הכלים הנדרשים. בתוך כך נקבע בפסיקה כי אמת מידה לתיחום מסגרת החומר אותו יש להעביר למומחה הוא "שיאופשר למומחה לקבל זרימת מידע ותעוד הדרושים לו כדי שחוות דעתו תהיה רצינית, ענינית ומקצועית".
בענייננו – העתירה למתן סמכויות חקירה היא עתירתו של המומחה. לא נמצא בנימוקי החברות טעם כלשהו לדחיית הבקשה.
על אף שיש ממש בטענת החברות כי נטל הבאת הראיות מונח על כתפי המבקשת, הדרכים להבאת הראיות יכולות להיות שונות, ואיסוף מידע באמצעות חקירת המומחה היא דרך לגיטימית להבאת הראיות, ואף הדרך היחידה במקרה הזה משעה שמלוא המידע בקשר לחברות מצוי ברשות החברות או ברשות צדדים שלישים ומכל מקום, למבקשת אין כל גישה למידע זה, שלא באמצעות המומחה.
לא ניתן לקבל את טענת החברות כי נעשה מסע דייג במקרה הזה. העתירה נולדה לאחר שהמומחה הגיש את חוות הדעת ובמסגרתה גילה את דעתו כי "חסרה חוליה" להשלמת חוות הדעת. יש לזכור כי "החוליה החסרה" משמעותה האפשרית היא הפרש בסך של 1,372, 000 ₪ – הפער בין שתי החלופות על פי חוות הדעת.
החברות ביקשו לטעון לנזק שייגרם להן ולצדדים השלישיים כתוצאה מהענקת סמכויות החקירה ואולם לא פירטו את הנזק הנטען כדבעי, ואם בכלל; בעלי המניות הנוספים של החברות לא התנגדו לעצם עריכת החקירה אך ביקשו כי החקירה מטעם המומחה תיערך בין כותלי ביהמ"ש שאם לא כן, תפגע זכותם לחקירה הנגדית ולא יינתן להם יומם בביהמ"ש. פרוצדורה זו לא מוכרת ויש בה כדי "לכבול" את ידי המומחה. מטבע הדברים, ככל שתוגש חוות הדעת המשלימה, יהיה רשאי כל צד למצות את זכויותיו בהתאם להוראות הדין והפסיקה; מאליו מובן כי על המומחה להפעיל את סמכויות החקירה באופן מידתי אשר יצמצם, ככל שניתן, פגיעה אפשריות כלשהי, בחברות או בצדדים השלישיים. וכי הממצאים, במסגרת חוות דעתו שיוגשו לתיק, יהיו אך ורק לצורך שימוש בהליך נשוא תיק זה, שהינו הליך חסוי, במסגרת תיק המתנהל בדלתיים סגורות. |
| חזרה למעלה |
|
| כתבי טענות |
|
|
|
|
|
