בוקר טוב חברים,

 

לצורך הכנת סיכומים בתיק רצח שבטיפולי, אנו נדרשים להתמודד עם עובדה אשר אינה שנויה במחלוקת, לפיה מיד לאחר ביצוע מעשה הרצח, יצא הנאשם מביתו בצעקות ובבכי כי הרג את אחותו ואף צלצל הנאשם למשטרה וביקש להזמין אמבולנס למקום. עוד אין חולק, כי הן בחקירותיו של הנאשם ובשחזור שנעשה לו, הלה לא מפסיק לייבב בבכי עד כדי כך שהשחזור נעצר מס' פעמים ולבסוף לא מבוצע, לאור בכיו של הנאשם, אולי על מות אחותו או שמא דווקא על מצבו המשפטי הרעוע...

 

מכל מקום, בין שלל טענות ההגנה, עולה הטענה לפיה התנהגותו זו של הנאשם, קרי הבכי והצער הכבד אשר מלווה אותו מיד אחרי המעשה ולאורך חקירותיו במשטרה ובשחזור, ובייחוד הטלפון למשטרה שיזמינו אמבולנס, מנטרלת במידה משמעותית את כוונת התחילה שקיננה בנאשם לגרום למותה של המנוחה עד כדי כך שנכון היה להאשימו בהריגה ולא ברצח.

 

ברי, כי בתיק ישנן ראיות נוספות להוכחת הכוונה להמית, כשהעיקריות שבהן הן שיסוף עמוק מאוד של צווארה של המנוחה עד שכמעט וניתק ראשה מגופה, מיני אמירות של הנאשם כי שחט את המנוחה כמו ששוחטים כבש ועוד כהנה וכהנה.

 

ובכל זאת, אני מניחה שזה לא המקרה הראשון בו הצטער אדם על מעשה כ"כ נורא שביצע ועדיין לא היה בכך כדי לשלול את כוונת הקטילה שקיננה בו.

 

לפיכך, אשמח לקבל התייחסות המעוגנת בפסיקה לכך שצערו של אדם, כנה ככל שיהא, המתבטא בבכי בלבד, לאחר המעשה, משפיע (אם בכלל ואם כן עד כמה) על הכוונה שקיננה בו לגרום למותו של אחר?

 

תודה מראש,

 

קרן שטרית, פמ"ד