ביום 16.3.15 דחה בג"ץ עתירה נגד צווי הגבלה שהוצאו נגד תושב ברכה. המשנה
לנשיאה רובינשטיין:
א. עתירה למתן צו על תנאי כנגד שני צוים שהוצאו כנגד העותר: האחד – צו פיקוח
מיוחד שהוצא על-ידי מפקד כוחות צה"ל באזור יהודה ושומרון (המשיב 1) ביום 26.2.15, במסגרתו נאסר על העותר לשהות באזור יהודה ושומרון אלא
בהיתר מיוחד, עד ליום 25.2.16. השני – צו צמצום והשגחה שהוצא על-ידי מפקד פיקוד
העורף (המשיב 2) ביום 1.3.15, במסגרתו נקבע כי העותר יהיה נתון להשגחת משטרת ישראל עד
ליום 28.2.16, כך שיהא עליו לדווח על כתובתו העדכנית ועל כל שינוי בה, ויהא עליו
להתייצב בתחנת המשטרה אחת לשבוע; העותר ישהה בביתו משעה אחרי שקיעת השמש ועד
זריחתה, עד ליום 31.5.15; העותר לא יימצא בשטחה של העיר ירושלים, אלא אם הדבר הותר
לו בכתב מטעם מפקד פיקוד העורף או בהתאם לזימון שהוצא במסגרת חקירה או הליך משפטי
על פי כל דין – עד ליום 31.8.15; העותר לא ייצור או יקים כל קשר ישיר או עקיף עם
שישה אנשים ששמם מנוי בצו, וזאת עד ליום 31.8.15.
רקע והליכים קודמים
ב. העותר, בן 23, מתגורר ועובד בישוב ברכה, משפחתו מתגוררת בירושלים, ומשפחתה
של אשתו בשילה. ביום 2.3.15 נעצר העותר על-ידי משטרת ישראל ונחקר בחשד למעורבות
בעבירות בטחוניות, ביניהן הצתת בית בכפר חירבת אבו פלאח, השחתת פני מקרקעין, על רקע
לאומני וממניע גזעני. לאחר שהוחזק במשך 24 שעות ולפני ששוחרר לביתו, ניתנו לו שני
הצוים נשוא העתירה, ונמסר לו, כי עליו להתחיל בקיומם מהיום שלמחרת, 4.3.15, בשעה
17:00...
י. בהסכמה עיינו בחומר חסוי שמצאנוהו רב ומהימן, ושוחחנו עם גורמי המדינה.
נראה לנו כי דברי המשיבים בתגובתם, שהמדובר במעורבות העותר בפעילות בטחונית אסורה
ומסוכנת וכן פעילות בלתי חוקית אלימה כנגד תושבים פלסטיניים באיזור – יש להם על מה
שיסמוכו, ונוסיף כי המדובר גם בהסתה לפעילות אלימה. כן עיינו בחקירתו של העותר
במשטרה – שעותק הימנה נמסר גם לבא כוח העותר בעת מסירתה לנו במעמד הדיון – וברוב
רובה שמר העותר על שתיקה. בכך יש מענה חלקי לטענתו כי לא ניתן לו שימוע ולא נחקר,
אך נזכיר את האפשרות להשגה בפני חותמי הצוים. אכן, החקירה במשטרה נסבה לגבי אירוע
ספציפי של הצתה, ולא על כל הנושאים שבשלהם הוטלו הצוים, אך חוששנו כי על פי טיבו של
החומר – וניסינו להיות לפה לעותר שאינו זכאי לעיין בו – לא הייתה תועלת רבה בשימוע
שמעבר לכך, אף כי התרשמותנו הברורה היא, שהעותר יודע היטב היטב על שום מה מוטלות עליו
ההגבלות (וראו לענין זה בג"ץ 555/05 פדרמן נ' אלוף פיקוד המרכז, פ"ד נט(2), 865, 870). נוכל להפיס את דעת בא כוחו, כי אין דברים שכתב
באחד האתרים באינטרנט מהוים בסיס ההגבלות, והדברים כבדים בהרבה. נוסיף, כי ניסינו
לבחון את האפשרות לתיחום מצומצם יותר של ההגבלות, כגון באזורים מסוימים בירושלים,
אך נחה דעתנו כי הדבר אינו מעשי לעת הזאת.
יא. במישור המשפטי איננו רואים דופי בצו שהוצא. מטבעם של צוים כאלה שהם
מגבילים את חופש התנועה של מקבל הצו; אין הם גורמים נחת רוח לבית המשפט, גם כיון
שהעותר מנהל את מאבקו בלא אפשרות לעיין בחומר (ראו דברי השופט – כתארו אז – גרוניס
בעע"מ 8788/03 פדרמן נ' שר הביטחון, פ"ד נח(1) 176,186). אך ההגבלה, במקרה דנא, היא מידתית; אין עסקינן
בשלילת חרות והעותר יוכל להיות בכל מקום בשטחי מדינת ישראל למעט ירושלים (וכאמור,
למעט יהודה ושומרון). על מעצר בית מינהלי נאמר בחוות דעתי בעניין פדרמן
(שם), כי גם אם – כאמור – אינו גורם "קורת רוח למערכת שיפוטית במדינת חוק",
הנה "עם כל הקושי שבו, כמובן נוח לעצור לאין שיעור ממעצר במתקן כליאה". כך לגבי
מעצר בית, ואילו הגבלת איזור מגורים מעין זו שבענייננו, הכוללת חופש תנועה ברחבי
הארץ – על אחת כמה וכמה.
יב. אשר לטענת העותר כי על המדינה לממן את מקום מגוריו או לסייע בכך – נמסר לנו
כי העותר שוכר את מגוריו הנוכחיים, ואם כן הדעת נותנת שיוכל לשכור גם במקום אחר;
נפנה גם לבג"ץ 4101/10 הכהן נ' מפקדת כוחות צה"ל באיו"ש (2010) שם נדון נושא זה (פסקה 24), וכן נדונו נושאים משפטיים עקרוניים
בהקשר קרוב.
http://elyon1.court.gov.il/files/15/560/016/t06/15016560.t06.htm