עליון

עבודה ארצי

עבודה אזורי

מנהלי

מחוזי

שלום

רשם ההוצאה לפועל

כתבי טענות

1   [עונשין]

עפ 4860/14 מדינת ישראל נ' מוהדי חואלד (עליון; א' חיות, א' שהם, ע' ברון; 10/03/15) - 6 ע'

עו"ד: לוי מוטי, ברכה וייס, עמרי כהן

מתחמי הענישה שקבע ביהמ"ש המחוזי לגבי העבירות שביצע המשיב – שעניינן סיכון חיי בנתיב תחבורה ותקיפת שוטר – נמוכים מידי ומקלים עם המשיב יתר על המידה.
עונשין – ענישה – מתחם הענישה
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: תקיפת שוטר
.
ערעור על גזר דינו של ביהמ"ש המחוזי, אשר גזר על המשיב 36 חודשי מאסר בפועל ועונשים נוספים בגין הרשעתו (ע"פ הודאתו) בביצוע עבירות של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, נהיגה נגד כיוון התנועה בכביש חד סטרי, אי ציות להוראות תמרור, אי ציות להוראות שוטר, סטייה מנתיב, נהיגה במהירות בלתי סבירה, תקיפת שוטר וגרימת חבלה חמורה.
.
ביהמ"ש העליון קיבל את הערעור בקבעו:
מתחמי הענישה שקבע ביהמ"ש המחוזי נמוכים מדי ומקלים עם המשיב יתר על המידה.
בימ"ש זה עמד לא אחת על החומרה היתרה של עבירת סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה ועל הצורך להחמיר בענישת נאשמים שהורשעו בנהיגה פרועה ומסוכנת במטרה להימלט מפני המשטרה. מתחם העונש שקבע בימ"ש קמא בגין העבירות בהן הורשע המשיב במסגרת האישום הראשון (1-4 שנות מאסר) איננו הולם ואיננו משקף כלל וכלל את חומרת העבירות ואת נסיבות ביצוען, וכבר נפסק כי כשבוצעה העבירה בנסיבות שיש עמן חומרה יתרה, הדבר צריך לקבל ביטוי גם במתחם העונש שיקבע.
הוא הדין באשר למתחם העונש שקבע בימ"ש קמא לגבי העבירות בהן הורשע המשיב במסגרת האישום השני (אירוע תקיפת השוטר). מתחם זה (6-24 חודשי מאסר בפועל) אף הוא אינו משקף את הנסיבות החמורות בהן בוצעה התקיפה ואת תוצאותיה. כמו כן, בנסיבות המקרה דנן ונוכח חומרתן, לא היה מקום לגזור על המשיב עונש ברף הנמוך (6 חודשים). בייחוד בהינתן עברו הפלילי של המשיב.
עונשו של המשיב יעמוד על 40 חודשי מאסר בפועל בגין העבירות בהן הורשע במסגרת האישום הראשון ועל 10 חודשי מאסר בפועל בגין העבירות בהן הורשע במסגרת האישום השני, במצטבר.

חזרה למעלה

2   [דיון פלילי]

בשפ 1257/15 מחמוד מחמוד נ' מדינת ישראל (עליון; א' שהם; 10/03/15) - 9 ע'

עו"ד: אשרת פטל רוזנברג, מוסטפא יחיא

נדחה ערר על מעצר עד תום ההליכים באישום המתבסס בעיקרו על עד מפליל, שדבריו תואמים למתואר בכתב האישום וקיימים לו חיזוקים ראייתיים נוספים.
דיון פלילי – מעצר עד תום ההליכים – ראיות לכאורה
.
ערר על החלטת בית המשפט המחוזי לעצור את העורר עד תום ההליכים בעבירות נשק, תקיפת שוטרים והתפרעות.
.
בית המשפט לעניינים מינהליים קיבל את העתירה וקבע כי:
בית-המשפט יורה על מעצרו של נאשם עד לתום ההליכים המשפטים נגדו, וזאת בהתקיים שלושה תנאים: קיומן של ראיות לכאורה להוכחת אשמתו; קיומה של עילת מעצר; והיעדר חלופה שתשיג את מטרת המעצר, תוך פגיעה פחותה בחירותו של הנאשם. בנסיבות דנן, העורר אינו חולק כי המעשים המיוחסים לו מקימים בעניינו את עילת המסוכנות, והמחלוקת העיקרית נוגעת לשאלת קיומן של ראיות לכאורה להוכחת אשמתו.
בית משפט לא יורה על מעצרו של נאשם עד לתום ההליכים המשפטיים בעניינו אלא אם השתכנע כי התשתית הראייתית הגולמית שבפניו מקימה סיכוי סביר להוכחת אשמתו של הנאשם, בתום ההליך הפלילי. המשיבה הציגה צבר ראיות לכאורה, אשר בעיקרו נסמך על עדות העד המפליל, הקושר את העורר למעשים המיוחסים לו. עד זה, אשר העיד על היותו פעיל חמא"ס, הפליל בחקירותיו מעורבים רבים בהתפרעויות, לחלקן הוא היה שותף בעצמו. אין מקום להתערב בקביעת בית משפט קמא, לפיה גרסת העד המפליל יכולה לשמש כנדבך הראייתי המרכזי, בשלב דיוני זה, הקושרת את העורר למיוחס לו בכתב האישום ומצדיקה את מעצרו. דבריו של העד תואמים למתואר בכתב האישום, וקיימים לו חיזוקים נוספים. מכל מקום, בחומר החקירה קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של העורר, המצדיקות להורות על מעצרו עד לתום ההליכים.
באשר לטענה כי יש לשקול חלופית מעצר, לא עלה בידי העורר להראות את הנדרש, לשם שקילת חלופת מעצר. למשיב עבר פלילי כבד. חומרת העבירות שביצע, נסיבות ביצוען, והרשעותיו בסוג עבירות דומה, אינן מאפשרות לאיין את מסוכנותו באמצעות חלופת מעצר.

חזרה למעלה

3   [דיון פלילי]

בשפ 1385/15 טל כהן נ' מדינת ישראל (עליון; א' שהם; 10/03/15) - 10 ע'

עו"ד: פנינה לוי, חגי בנימין, עופר קופרמן

נדחה ערר על החלטת בימ"ש מחוזי לעצור את העורר – אחד הנאשמים בפרשה שעניינה ייצור והפצה של כמות גדולה של "סמי פיצוציות" – עד לתום ההליכים המשפטיים.
דיון פלילי – מעצר עד תום ההליכים – ראיות לכאורה
דיון פלילי – מעצר עד תום ההליכים – עילת מעצר
דיון פלילי – מעצר עד תום ההליכים – חלופת מעצר
דיון פלילי – מעצר עד תום ההליכים – מסוכנות
.
ערר על החלטת בימ"ש מחוזי במסגרתה הורה ביהמ"ש על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים. הערר מכוון, בעיקרו, כלפי התשתית הראייתית בעניינו של העורר. בכתב האישום שהוגש נגד העורר ושבעה נאשמים נוספים, הואשמו השמונה בכך שפעלו יחדיו על מנת לייצר ולהפיץ כמות גדולה של "סמי פיצוציות". על-פי האמור בכתב האישום, מסר אחד הנאשמים לעורר שקיות או קרטונים, בסמוך למחסנים ששימשו להחזקת החומרים המסוכנים. כמו כן, תפסו בביתו של העורר; במקלט המצוי בבניין מגוריו; וברכב השייך לאחיו, ואשר נמצא בחזקתו, סמים מסוכנים, בכמות בלתי מבוטלת, שהוחזקו על-ידו, לכאורה, במסגרת הקשר שנקשר בינו לבין יתר הנאשמים בכתב האישום.
.
ביהמ"ש העליון (מפי השופט א' שהם) דחה את הערר מהטעמים הבאים:
סעיף 21 לחוק המעצרים, קובע שלושה תנאים הכרחיים לשם מעצרו של נאשם עד לתום ההליכים המשפטיים: קיומן של ראיות לכאורה להוכחת האשמה; עילת מעצר; והיעדר חלופה אשר מאפשרת להשיג את מטרת המעצר, בדרך שפגיעתה בחירותו של הנאשם היא פחותה.
כידוע, בבוא ביהמ"ש לבחון את השאלה בדבר קיומן של ראיות לכאורה לצורך מעצר עד לתום ההליכים, עליו לשאול את עצמו האם בראיות "הגולמיות" המצויות בתיק טמון פוטנציאל ראייתי, שיש בו כדי להניח בסיס לכאורי לאשמתו של הנאשם. במקרה דנא, עיון בחומר הראיות מלמד כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית המלמדת על קשריו של העורר עם יתר הנאשמים המעורבים בפרשה. תפיסת הסמים במקלט או ברכב אחיו של העורר, לאור הזיקה הברורה שהייה לעורר למקלט ולרכב, מתיישבת עם מעורבותו של העורר בהחזקה ובייצור הסמים, באופן ששומט את הקרקע מתחת לטענה כי אין לעורר חלק ונחלה בסמים שנתפסו‏. לאור האמור, נדחתה הטענה בדבר קיומה של חולשה בראיות, או כי חל כרסום בתשתית הראייתית הקיימת בתיק זה, בעניינו של העורר.
בכל הנוגע לעילת המעצר, צוין כבר בהחלטה שניתנה בעררים שהוגשו בעניינם של נאשמים אחרים בפרשה, כי העבירות המיוחסות לעוררים מקימות עילת מעצר סטטוטורית וכי הכלל הוא, כי בעבירות חמורות של סחר בסמים, רק במקרים חריגים ניתן יהיה להורות על שחרור לחלופת מעצר. הטעם לכך, הוא כי 'ניסיון החיים מלמד על הקושי ליתן אמון בסוחרי סמים שלא ישובו לעיסוקם הטומן בחובו אפשרות ל'כסף קל' מצד אחד וסיכון לעצמם, לאחרים ולחברה בכללותה מן הצד השני. בענייננו, עסקינן בפרשה של ייצור והפצת 'סמי פיצוציות', שפגיעתם רעה. פעמים רבות, הצרכנים של סמים אלה הם בני נוער וצעירים אשר אינם מודעים לסכנות הגלומות בכך. זמינותם של סמים אלה, קלות ההפצה שלהם, והחזות החוקית למחצה אשר מיוחסת להם, מגבירה את הצורך בהוקעת השימוש בסמים אלה. בנוסף, תנאי הייצור ה'פיראטיים' של הסם, מעצימים את הסכנה הבריאותית הנשקפת ממנו ל'צרכן'. לחומרה זו, מצטרפת בענייננו הכמות הגדולה של הסמים שהופקו והופצו. אמנם בכך לא די, ויש לבחון גם את מידת מעורבותו של העורר בפרשה, על מנת לעמוד על מידת המסוכנות הנשקפת ממנו. בחינה כאמור בשים לב לחומרת העבירות המיוחסות לעורר, יש מקום להורות על מעצרו עד לתום ההליכים במשפטו, ואין לומר, כי עניינו של העורר נמנה על אותם מקרים חריגים המצדיקים שחרור לחלופת מעצר. לכך יש להוסיף את תסקיר שירות המבחן אשר נמנע מלהמליץ על שחרורו של העורר לאחת החלופות המוצעות.
כן נדחתה טענת העורר, לפיה מעצרו הנוכחי אינו חוקי, מאחר שהוא נעצר במעצר ימים ושוחרר ממעצרו, בגין אותם מעשים שיוחסו לו בכתב האישום.

חזרה למעלה

4   [דיון פלילי] [בתי-משפט]

רעפ 8466/14 פלוני נ' מדינת ישראל (עליון; א' שהם; 10/03/15) - 10 ע'

עו"ד: עדי שגב, ד"ר גיל עשת

לא נמצא פגם בהרשעת המבקש על יסוד טענה עובדתית למצג שווא שונה מזה שיוחס למבקש בכתב האישום ואשר לא שימשה בסיס להכרעת הדין בבימ"ש השלום בעבירה זו וזאת משנמצא שניתנה למבקש הזדמנות סבירה להתגונן מפני טענה עובדתית זו – בהתאם לסמכות ביהמ"ש לפי הוראת סעיפים 184 ו-216 לחסד"פ.
דיון פלילי – הרשעה – בעבירה על-פי עובדות שלא נטענו
בתי-משפט – ערעור – סמכות ערכאת הערעור
.
רע"פ על פס"ד מחוזי, בגדרו התקבל חלקית ערעור המבקש על פס"ד של בימ"ש שלום. עניינה של הפרשה בקשר שרקמו המבקש ונאשמת נוספת, לצורך הבאת עובדים זרים לישראל באמצעות החברה שבבעלות המבקש שלא כדין תוך יצירת מצג שווא. המבקש, מבקש בבקשתו, לאמץ את דעת המיעוט של ביהמ"ש המחוזי כי יש לזכותו גם מהעבירות של קשירת קשר לפשע; קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות ומתן ידיעה כוזבת על מנת להשיג אשרה. טענתו העיקרית היא כי הוא הורשע על יסוד טענה עובדתית חדשה – למצג שווא שונה מזה שיוחס למבקש בכתב האישום ואשר כנגדו התגונן במשפט.
.
ביהמ"ש העליון (מפי השופט א' שהם) דחה את הבקשה מהטעמים הבאים:
השאלות המרכזיות העולות מן הבקשה, התבררו ומוצו בשתי הערכאות, ולפיכך הבקשה אינה נמנית על אותם מקרים חריגים המצדיקים לקיום דיון ב"גלגול שלישי" בהתאם לאמות המידה שנקבעו בפסיקה. בבחינת למעלה מן הצורך דין הבקשה להדחות אף לגופה.
בהתאם לסעיף 184 לחסד"פ אין הכרח שכל העובדות המבססות את העבירה שבה יורשע הנאשם יופיעו בכתב האישום, אלא די שמוכחות בפני ביהמ"ש עובדות כלשהן המבססות את העבירה, ובלבד שניתנה לנאשם הזדמנות סבירה להתגונן מפני עובדות אלה. הוראה זו מייצגת איזון בין מטרותיו של ההליך הפלילי, שעניינו גילוי האמת, מצד אחד, והבטחת זכותו של הנאשם להליך הוגן, מן הצד האחר; כ"כ, סעיף 216 לחסד"פ מאפשר גם לערכאת הערעור להרשיע נאשם על בסיס עובדות שלא נטענו בערכאה הקודמת ובלבד שניתנה לנאשם הזדמנות סבירה להתגונן".
לצורך ההכרעה בשאלה אם ניתנה לנאשם הזדמנות סבירה להתגונן, הוצע בפסיקתו של בימ"ש זה מבחן כפול. האחד הוא מבחן טכני-פרוצדורלי, שעניינו בשאלה האם ניתנה לנאשם הזדמנות סבירה לנקוט פעולות דיוניות שונות הדרושות לניהול הגנתו, כגון חקירה נגדית, זימון עדים, וכד'. המבחן השני הוא מהותי, הבוחן את השאלה האם הייתה בידי הנאשם הזדמנות סבירה לגבש ולהציג קו הגנה שיתאים לעובדות החדשות.
במקרה דנא, טוען המבקש כי הטענה החדשה אשר הועלתה בביהמ"ש המחוזי, הובילה, אמנם, להרשעתו באותה עבירה אשר בה הורשע בבימ"ש השלום, ואולם מצג השווא אשר יוחס לו, שונה מזה אשר נגדו התגונן. ומאחר שלטענתו של המבקש לא ניתנה לו הזדמנות סבירה להתגונן מפני טענה חדשה זו, לא ניתן היה להרשיעו בעבירה שיוחסה לו. ביהמ"ש דוחה טענה זו וקובע כי הגם שטענת מצג השווא על בסיס העובדה ששימשה בסיס להכרעת ביהמ"ש המחוזי לא נטענה במפורש בכתב האישום, ולא שימשה בסיס להכרעת הדין בבימ"ש השלום, אין מדובר בטענה "חדשה" שלמבקש לא ניתנה הזדמנות סבירה להתגונן מפניה ולמעשה זו הייתה גרסתו העובדתית של המבקש בבימ"ש השלום.
בכל הנוגע לטענת המבקש בעניין פרשנות כתב ההתחייבות בנוגע לחובת הפיקוח על הבאת העובדים הזרים לישראל, נקבע כי הערכאות הקודמות מיצו את הברור הנדרש בסוגייה זו ואין מקום לדון בכך ב"גלגול שלישי".

חזרה למעלה

5   [עונשין]

עפ 8144/13 פלוני נ' מדינת ישראל (עליון; ע' פוגלמן, נ' סולברג, מ' מזוז; 10/03/15) - 11 ע'

עו"ד: תומר סגלוביץ', פידאא קעואר, ג'אד אלטואפשה

בחינת השיקולים שנקבעו בפסיקה בגזירת עונשו של קטין, הובילה להפחתה מסויימת בעונש המאסר בפועל שהוטל על המערער 1 – קטין על סף בגירות, ובהמשך לכך אף להפחתה מסויימת בעונשו של המערער 2 "בגיר צעיר" בעת ביצוע המעשים בגינן הורשעו השניים בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה. הסכם "הסולחה" שנערך לאחר גזה"ד, והתשלום שניתן בעקבותיו למתלונן, הוביל לביטול הפיצוי למתלונן שנקבע בגזה"ד.
עונשין – ענישה – קטינים
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: בגירים צעירים
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: נוער
עונשין – ענישה – תיקון 113
עונשין – ענישה – התערבות ערכאת הערעור
.
ערעור על גז"ד, בגדרו הוטלו על כל אחד מהמערערים – קטין על סף בגירות, ואחיו שהיה "בגיר צעיר" בעת ביצוע המעשים – 45 חודשי מאסר בפועל; 12 חודשי מאסר על תנאי ופיצוי בסך 50,000 ש"ח למתלונן. זאת בעקבות הרשעתם על פי הודאתם במסגרת הסדר טיעון בחבלה בכוונה מחמירה לאחר שתקפו את המתלונן ובמהלך התקיפה דקר המערער 1 את המתלונן.
.
ביהמ"ש העליון (מפי השופט ע' פוגלמן בהסכמת השופטים נ' סולברג ומ' מזוז) קיבל את הערעור מהטעמים הבאים:
המערער 1 היה קטין על סף בגירות בעת ביצוע המעשים. כידוע, על ענישת קטינים חל חוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול), ולא תיקון 113 לחוק העונשין. לצד זאת קובע החוק כי ביהמ"ש רשאי להתחשב בעקרונות ובשיקולי הענישה המנחים הקבועים בחוק העונשין תוך התאמתם לענישת הקטין, ככל שסבר שראוי לתת להם משקל בנסיבות המקרה. מטבע הדברים, ככל שהקטין קרוב יותר לבגירות בעת ביצוע המעשים, מוצדק יותר להתחשב בשיקולי הענישה הקבועים בחוק העונשין, ובעיקר בעיקרון ההלימה בין חומרת המעשה ומידת האשם לבין חומרת העונש. ואולם, שיקולים אלה יהיו בבחינת נדבך נוסף לשיקולי הענישה המנחים בעניינם של קטינים לפיהם יש ליתן משקל יתר לנסיבותיו האישיות של הקטין ולסיכוייו להשתקם. עם זאת, יש לזכור כי קטינות אינה מהווה מגן או מקנה חסינות מפני ענישה פלילית ויש להקנות משקל הולם גם לשיקולי ההרתעה והגמול בהתחשב בנסיבות העבירה. על רקע שיקולים אלה נקבע בעבר כי גזירת עונשו של קטין מצריכה איזון בין השיקולים הבאים: א. חומרת העבירה ונסיבותיה; ב. גילו של הקטין בעת ביצוע העבירה – ככל שהקטין צעיר יותר, כך יטה ביהמ"ש להעדיף הפעלה של אמצעים שיקומיים על פני אמצעים עונשיים; ג. הבעת חרטה כנה ונטילת אחריות למעשים מהווה שיקול לקולה; ד. סיכויי השיקום – בהקשר זה מוקנה משקל ניכר לתהליכי השיקום שהקטין עבר עד לשלב גזירת העונש כפי שהוא עולה מעמדתם של הגורמים הטיפוליים והמקצועיים כעולה בתסקיר שירות המבחן; ה. עברו הפלילי של הקטין.
יישום מכלול שיקולי הענישה לענייננו מוביל לקבלת ערעורו של המערער 1 – באופן שעונש המאסר של המערער 1 הופחת ל-35 חודשים וזאת בשים לב לעובדה כי ביהמ"ש הנחה עצמו בראש ובראשונה בהוראות חוק העונשין; לסטייה ממדיניות הענישה הנוהגת; לנסיבות חייו הקשות של המערער ולהמלצתו של שירות המבחן; וכן לקבלת ערעורו של המערער 2 באופן שעונש המאסר של המערער 2 הופחת ל-42 חודשים, זאת בעיקר נוכח חלקו הפחות באירוע ובשים לב להקלה בעונש שנגזר על המערער 1. כן התחשב ביהמ"ש בנסיבות המשפחתיות המורכבות של המערער 2 וכן בהיותו "בגיר צעיר" כבן 20 בעת האירוע ולכן יש ליתן משקל ממשי לסיכויי השיקום כפי שאלה נלמדים מתסקיר המבחן; כ"כ הפיצוי למתלונן בסך כולל של 100,000 ₪ בוטל נוכח הסכם הסולחה בגדרו שולם למתלונן סכום של 45,000 ש"ח והוסכם כי הפיצוי הינו חלף הפיצוי שחויבו בו המערערים בגזה"ד. יתר רכיבי גזרי הדין נותרו על כנם.

חזרה למעלה

6   [דיון פלילי] [בתי-משפט]

בשפ 1001/15 פלוני נ' מדינת ישראל (עליון; נ' סולברג; 08/03/15) - 7 ע'

עו"ד: אבי וסטרמן, תמר קידר

נקבע בעבר (לרבות בעניינם של המבקשים), כי שני המסלולים הקבועים בחוק איסור הלבנת הון לצורך תפיסת רכוש בשווי פירות העבירה – מסלול הפסד"פ ומסלול פקודת הסמים המסוכנים – הינם בעלי תחולה מקבילה. בהמשך לכך ביהמ"ש קובע (כאן), כי משהוכרה סמכותו של בימ"ש השלום להורות על החזקת תפוסים בהתאם למסלול הפסד"פ לצורך אפשרות חילוט עתידי של הרכוש ברי כי בסמכות בימ"ש השלום להורות גם על הארכת תוקף החזקת התפוסים לפי מסלול זה בנסיבות המתאימות לכך.
דיון פלילי – תפיסת חפץ – הארכת החזקה
בתי-משפט – סמכות – בית-משפט השלום
דיון פלילי – חילוט – צו זמני
דיון פלילי – תפיסת חפץ – לפי חוק איסור הלבנת הון
.
בקשת רשות לערור על החלטות בימ"ש מחוזי, בגדרן נדחה עררם של המבקשים על החלטת בימ"ש שלום בגדרה האריך בימ"ש השלום צווי תפיסה שניתנו כנגד המבקשים לצורך אפשרות חילוט עתידי של הרכוש שנתפס. הצווים נתנו מכוח סמכויות החיפוש והתפיסה לפי פקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) (ולהלן: הפסד"פ), במסגרת חקירה המתנהלת נגד המבקשים בחשד לביצוע עבירות לפי חוק איסור הלבנת הון, עבירות מס ועבירות מרמה ובטרם גובשה החלטה האם להגיש נגדם כתב אישום. טענתם המרכזית של המבקשים נוגעת לסמכותו של בימ"ש השלום להאריך את תוקף הצווים שעה שהצווים ניתנו עפ"י מסלול הפסד"פ.
.
ביהמ"ש העליון (מפי השופט נ' סולברג) דחה את הבקשה מהטעמים הבאים:
הבקשה איננה מגלה עילה מספקת לבירור עניינם של המבקשים לפני ערכאה שיפוטית שלישית, שכן לא עולות ממנה שאלות משפטיות או ציבוריות החורגות מעניינם הקונקרטי. גם לא הוכח כי מתעוררות בעניין דנן נסיבות פרטניות חריגות ומיוחדות המצדיקות מתן רשות לערור, כפגיעה בלתי מידתית בזכויותיהם של המבקשים, או שההגבלה על חירותם נעשתה בחוסר סמכות.
טענתם המרכזית של המבקשים באשר לשאלת תחולתם המקבילה של שני המסלולים הקבועים בחוק איסור הלבנת הון לצורך תפיסת רכוש בשווי פירות העבירה: האחת, מכוח סמכויות החיפוש והתפיסה לפי הפסד"פ, אליהן מפנה סעיף 26 לחוק (סמכויות עזר) – כאשר סמכות זו נתונה לבימ"ש השלום; השניה, מכוח ההוראות הרלבנטיות בפקודת הסמים המסוכנים, אליהן מפנה סעיף 23 לחוק – כאשר סמכות זו נתונה לבימ"ש המחוזי, נדונה והוכרעה בפסיקת בימ"ש זה, לרבות בהחלטת ביהמ"ש בבש"פ 3190/14 בעניינם של המבקשים עצמם.
משהוכרה סמכותו של בימ"ש השלום להורות על החזקת התפוסים בהתאם למסלול הפסד"פ לצורך אפשרות חילוט עתידי של הרכוש (בהתאם לחוק איסור הלבנת הון, רכוש "בשווי" רכוש אסור) ברי כי בסמכות בימ"ש השלום להורות גם על הארכת תוקף החזקת התפוסים לפי מסלול זה בנסיבות המתאימות לכך (באמצעות סעיף 35 לפסד"פ בשילוב עם סעיפים 21 ו-26 לחוק). סמכויות אלה כרוכות אחת בשניה ומתחייבות יחדיו מכוח הדין והרציונאל שעומד ביסודו – הבטחת אפשרות אפקטיבית לחילוט הרכוש האסור בסיום ההליך, במידה ויורשעו המבקשים. תחולה מקבילה זו של שני המסלולים הן לצורך תפיסת הרכוש והן לעניין הארכת התפיסה הוכרה ומיושמת דרך קבע בבתי המשפט המחוזיים; עוד צוין בהקשר זה, כי בימ"ש זה הכיר באפשרות תחולתם המקבילה של שני דברי חקיקה שונים, אשר מכוחם יכול ביהמ"ש להורות על חילוט רכוש ואין היגיון לסייג את קיומם של מסלולים מקבילים מכוח אותו דבר חקיקה (על-פי חוק איסור הלבנת הון) באשר לשלב מוקדם יותר, בבקשה להארכת תפיסת הנכסים לצורך אפשרות של חילוט עתידי.

חזרה למעלה

7   [עונשין]

עפ 5828/14 מדינת ישראל נ' מחמוד כילאני (עליון; א' חיות, י' עמית, ה א' רובינשטיין; 04/03/15) - 9 ע'

עו"ד: אחמד מסאלחה, עמרי כהן, ברכה וייס

התקבל ערעור המדינה על זיכוי המשיב מעבירה של חבלה בכוונה מחמירה (והרשעתו חלף זאת בחבלה חמורה בנסיבות מחמירות) ועל קולת העונש שהושת על המשיב. בין היתר נקבע כי העובדה שהדקירות נעשו בלהט האירוע והמשיב עצמו נחתך בידו בדרך שלא נתבררה, אינה מחלישה בהכרח את חזקת הכוונה לפיה אדם מתכוון לתוצאות הטבעיות של מעשיו. גם תגובה ספונטנית-רגעית אינה שוללת את חזקת הכוונה והמבחן הוא אם הנאשם חזה את תוצאות מעשיו וחפץ בהגשמת כוונתו.
עונשין – עבירות – חבלה בכוונה מחמירה
עונשין – כוונה פלילית – הוכחתה
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: עבירות אלימות
.
ערעור המדינה על זיכויו של המשיב מעבירה של חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(א)(1) ועל קולת העונש שהושת על המשיב. רקע: המשיב הודה בעובדות כתב האישום המתוקן. אין חולק כי הסיטואציה שקדמה לדקירת המתלונן ע"י המשיב אינה מקימה למשיב את הסייג של הגנה עצמית ואין חולק על הפגיעה הקשה של המתלונן. המחלוקת בין הצדדים התמקדה בהגדרת העבירה המתאימה להשתלשלות העניינים – עבירה של חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין, כטענת התביעה, או עבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 335 לחוק העונשין, כטענת המשיב. בימ"ש קמא קבע בהכרעת דינו, כי הסכין נשלפה בלהט המריבה האלימה, כשידו של המשיב ברגע הקריטי הייתה על התחתונה, ומשכך הגיע ביהמ"ש למסקנה כי יש להרשיע את המשיב בעבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות לפי סעיפים 333 + 335(א)(1) לחוק. בנוסף, הורשע המשיב בעבירות לגביהן לא הייתה מחלוקת – החזקת סכין; שיבוש מהלכי משפט; ותקיפה סתם. בעקבות ההרשעה הוטל על המשיב עונש מאסר בפועל של 3 שנים, עונשי מאסר על תנאי פיצויים למתלונן בסך של 70,000 ₪.
.
ביהמ"ש העליון (מפי השופט י' עמית) קיבל את הערעור מהטעמים הבאים:
בכל הנוגע לערעור על הכרעת הדין, השאלה היחידה היא, האם ניתן להסיק מכלל הנסיבות את היסוד הנפשי של כוונה מיוחדת כנדרש בסעיף 329(א)(1) לחוק העונשין? ביהמ"ש עונה כל כך בחיוב נוכח אי סתירת המשיב את חזקת הכוונה. בהקשר זה צוין כי המשיב דקר את המתלונן מספר פעמים בראש ובפלג הגוף העליון. הודגש כי אין מדובר בנעיצת סכין בגוף אלא בשיסוף, של המתלונן מקצה האוזן דרך צוואר עד לחזה. מספר הדקירות, מיקומן, עומקן ובעיקר השיסוף הארוך והעמוק לכל אורך הצוואר ועד לחזה – כל אלה מקימים כנגד המשיב את החזקה הראייתית, היא חזקת הכוונה לפיה אדם מתכוון לתוצאות הטבעיות של מעשיו ואין בעובדות כתב האישום המתוקן כדי לסייע למשיב לסתור חזקה זו. ביהמ"ש מוסיף בין היתר כי גם בהנחה המיטיבה עם המשיב ולפיה המתלונן רכן מעליו, הרי שהמשיב ניצל ההזדמנות שהנאשם 3 רכן על המתלונן, ובמצב דברים זה, יכול היה להיחלץ ולנוס, או להדוף את המתלונן מעליו או לדקור אותו פעם אחת באיבר רגיש פחות. חלף זאת בחר המשיב לדקור מספר פעמים את המתלונן ולשסף אותו מצוואר עד חזה. עוד הודגש בהקשר זה כי העובדה שהדקירות נעשו בלהט האירוע והמשיב עצמו נחתך בידו בדרך שלא נתבררה, אינה מחלישה בהכרח את חזקת הכוונה. גם תגובה ספונטנית-רגעית אינה שוללת את חזקת הכוונה והמבחן הוא אם הנאשם חזה את תוצאות מעשיו וחפץ בהגשמת כוונתו. לפיכך, דין הערעור על הכרעת הדין להתקבל ויש להרשיע את המערער בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(א)(1) לחוק.
בהמשך לכך, התקבל גם הערעור על גזה"ד והוחלט להחמיר בעונשו של המשיב, ולהעמיד את עונש המאסר בפועל על חמש שנים (במקום 3), זאת בהתחשב ברף הענישה הנוהג והראוי בעבירות כגון דא, בהתחשב בתוצאות הקשות מנשוא של המעשה, אך גם בהתחשב בכך שאין דרכה של ערכאת הערעור למצות את הדין.

חזרה למעלה

8   [עבודה]

עע (ארצי) 5268-01-11 טלטש טגניה נ' עמישב שירותים בע"מ (עבודה; עמירם רבינוביץ, רונית רוזנפלד, לאה גליקסמן, נ.צ.: ו' עזאם, מ' מרבך; 05/03/15) - 15 ע'

עו"ד: גל גורודיסקי, עדי מנחם, עודד גיל, אלעד פלג, מיה פרי-אלתרמן, אורן שרם

בהתאם לפסיקת ביה"ד הארצי לעבודה בעניין ישייב, יש עדיפות לבירור זכויות העובדים במנגנון אכיפה של הצדדים ליחסי העבודה הקיבוציים, על פני בירור זכויותיהם במסגרת תובענה ייצוגית. במקרה הנדון, לכאורה אין חשיבות לזהות הגוף האוכף, בין אם מדובר בהסתדרות הכללית או בהסתדרות הלאומית, ובלבד שקיימת פעילות קיבוצית מאורגנת הכוללת מנגנון אכיפה. התיק יוחזר לבירור בביה"ד האזורי.
עבודה – תובענה ייצוגית – תנאים לאישורה
.
המשיבה הינה חברה המספקת שירותי שמירה, אבטחה וניקיון (להלן- החברה); המערערת 1, שהייתה עובדת ניקיון אצל החברה, הגישה תביעה נגד החברה לתשלום זכויות סוציאליות. בהמשך הגישו בקשה לאישור תביעתה של המערערת 1 כתובענה ייצוגית. הבקשה נדחתה, ומכאן הערעור.
.
ביה"ד הארצי לעבודה (השופט (בדימוס) ע' רבינוביץ, השופטת ר' רוזנפלד והשופטת ל' גליקסמן) החזיר את הדיון לביה"ד האזורי:
ע"פ החלטת בי"ד זה נתבקשה עמדת ההסתדרות הכללית החדשה בנוגע להליך, והיא הגישה את עמדתה לפיה אין מקום לאישור התביעה כתובענה ייצוגית נוכח הוראת סעיף 10(3) לתוספת השנייה לחוק תובענות ייצוגיות. כן פירטה בהודעתה את פעילות מנגנון האכיפה בהתאם להסכם משנת 2011 בינה לבין הארגון הארצי של מפעלי השמירה והאבטחה בישראל לבין ההסתדרות ("הסכם האכיפה").
בעמדת ההסתדרות תמכו החברה והארגון הארצי של מפעלי השמירה והאבטחה בישראל. לעומתם, טענו המערערות כי טיעוני ההסתדרות חסרים ביסוס מעשי, וכי בפועל אין היא פועלת כפי הצהרתה. בי"ד זה קבע זה מכבר, לטענת המערערות, כי מקום בו ארגון העובדים מוותר על זכות, לרבות זכות המצויה בהסכם קיבוצי, לא יקום הסייג המנוי בסעיף 10(3) לחוק תובענות ייצוגיות.
הדברים הנ"ל של ההסתדרות, כשלעצמם, אפשר שהיה בהם כדי לדחות את הבקשה לאישור התביעה כתובענה ייצוגית ע"פ הלכת ישייב, אלא שבינתיים נפל דבר ומתברר כי ההסתדרות חדלה למעשה להפעיל את ועדת האכיפה לגבי החברה, בגלל אי שיתוף פעולה מצידה של החברה עם ההסתדרות, וכניסתה של ההסתדרות הלאומית כגורם ביחסי עבודה הקיבוציים בחברה.
בהתאם לפסיקת בי"ד זה בעניין ישייב, יש עדיפות לבירור זכויות העובדים במנגנון אכיפה של הצדדים ליחסי העבודה הקיבוציים, על פני בירור זכויותיהם במסגרת תובענה ייצוגית. לפיכך, עמדת ההסתדרות הלאומית, לפיה ממלאת היא לכאורה את מקום ההסתדרות באכיפת זכויותיהם החוקיות של העובדים, יכולה להוביל למסקנה כי עצם קיומה של ועדת אכיפה פעילה, מצדיקה דחיית הבקשה לאישור.
לכאורה נראה שאין חשיבות לזהות הגוף האוכף, בין אם מדובר בהסתדרות הכללית או בהסתדרות הלאומית, ובלבד שקיימת פעילות קיבוצית מאורגנת הכוללת מנגנון אכיפה. יחד עם זה, קיימת אי בהירות עובדתית ומשפטית בכל הנוגע למעורבות ההסתדרות הלאומית ביחסי העבודה הקיבוציים בחברה, תוקפו של ההסכם הקיבוצי עליו חתמה הסתדרות העובדים הלאומית ופעילות מנגנון האכיפה המופעל על ידה.
מאחר שההסתדרות הלאומית לא הייתה צד לדיון בהליכים דנן, ואין בידי ביה"ד הארצי ראיות לגבי פעילותה הקיבוצית בחברה, מוחזר הדיון לביה"ד האזורי כדי לברר האם מתקיימת פעילות קיבוצית לאכיפת זכויות העובדים ע"י הסתדרות העובדים הלאומית. זאת, בכפוף לפסיקת בי"ד זה בהליך התלוי ועומד בעניין ההסכם הקיבוצי שנחתם בין הסתדרות העובדים הלאומית לבין החברה. לאחר הבירור העובדתי, יכריע ביה"ד האזורי בעניין השלכות הלכת ישייב על אישור התביעה כתובענה ייצוגית.

חזרה למעלה

9   [עבודה] [ביטוח לאומי]

עבל (ארצי) 703-05-13 גלינה אודוביצ'נקו נ' המוסד לביטוח לאומי (עבודה; ורדה וירט ליבנה, רונית רוזנפלד, אילן איטח, נ.צ.: א' וייץ, י' דויטש; 05/03/15) - 8 ע'

עו"ד: דנה תמר פרבר, יקטרינה דינאיביץ'

בית הדין הארצי לעבודה דחה ערעור על קביעת בית הדין האזורי, לפיה לא התקיימה בנסיבות המקרה התשתית העובדתית הנדרשת להכרה בפגיעת המערערת במסגרת תורת המיקרוטראומה. נפסק, כי לא הוכחה לפני בית הדין האזורי תשתית עובדתית בדבר ביצוע פעולות חוזרות ונשנות זהות במהותן על פני רצף של זמן, כנדרש במסגרת תורת המיקרוטראומה.
עבודה – תאונת עבודה – מיקרוטראומה
עבודה – ביטוח לאומי – פגיעה בעבודה
ביטוח לאומי – ביטוח נפגעי עבודה – פגיעה בעבודה
.
ערעור על קביעת בית הדין האזורי לפיה לא התקיימה בנסיבות המקרה התשתית העובדתית הנדרשת להכרה בפגיעת המערערת במסגרת תורת המיקרוטראומה.
.
בית הדין הארצי לעבודה (מפי סגנית הנשיא ו' וירט-ליבנה, השופטת ר' רוזנפלד, השופט א' איטח, ונציגי הציבור א' וייץ וי' דויטש) פסק כי:
מותב זה הגיע לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות. מסקנות בית הדין האזורי מבוססות היטב בתשתית העובדתית כפי שנפרשה לפניו וראוי פסק דינו להתאשר מטעמיו על פי הוראת תקנה 108(ב) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב-1991.
אין חולק כי עבודתה של המערערת דרשה מאמץ פיזי, ואף הייתה כרוכה בהתכופפויות רבות. אלא שלא הוכחה לפני בית הדין האזורי תשתית עובדתית בדבר ביצוע פעולות חוזרות ונשנות זהות במהותן על פני רצף של זמן, כנדרש במסגרת תורת המיקרוטראומה. אשר על כן, צדק בית הדין האזורי בקבעו כי אין להכיר בליקוי ממנו סובלת המערערת בגבה כפגיעה על דרך המיקרוטראומה. מסקנת בית הדין האזורי מבוססת היטב בתשתית העובדתית שנפרשה לפניו, כמו גם בהלכה הפסוקה שיצאה מלפני בית דין זה, ולא נמצא מקום להתערב בה.

חזרה למעלה

10   [עבודה]

עע (ארצי) 9438-07-12 אל על נתיבי ישראל בע"מ נ' אברון יורם ו-91 אח' (עבודה; עמירם רבינוביץ, אילן איטח, יעל אנגלברג שהם, נ.צ.: ר' בוימל, י' דויטש; 03/03/15) - 32 ע'

עו"ד: הילה פורת, עדי ביבר לקואה, גבי ברוך אלקיים, נחום פינברג, אפרת בירן

בנסיבות המקרה הנדון, יש לראות את "גיל 65" הנקוב בהסכמי הפרישה כגיל כרונולוגי, ולא כגיל הפרישה החוקי כפי שיהיה מעת לעת.
עבודה – פרישה מעבודה – הסכם פרישה
עבודה – פרשנות – הסכם
.
המשיבים, 94 עובדים לשעבר של המערערת, הועסקו אצל המערערת שנים רבות ופרשו בפרישה מוקדמת במסגרת תוכניות לפרישה מרצון שהוצעו להם ע"י המערערת. ערעור זה עניינו בזכויות המשיבים ע"פ הסכמי הפרישה שנכרתו בין הצדדים, וזאת על רקע העלאת גיל הפרישה לגיל 67 לגבר במסגרת חוק גיל הפרישה. ביה"ד האזורי קיבל את תביעת המשיבים וקבע כי יש לפרש את 'גיל 65' הקבוע בהסכמים כ'גיל הפרישה החוקי', ועל כן על המערערת לשלם למשיבים גמלת פנסיה מוקדמת עד למועד זה.
.
ביה"ד הארצי לעבודה (השופטת י' אנגלברג שהם, השופט א' איטח ושופט (בדימוס) ע' רבינוביץ), קיבל את הערעור בקובעו:
השאלה העומדת להכרעה שאלה של פרשנות היא. אומד דעת הצדדים משתקף ראש וראשונה, אם כי לא רק, בלשון החוזה. זו נקודת המוצא שאליה חוברים בחינת תכלית החוזה ונסיבותיו, כשהשאיפה היא לפרשנות המקימה הרמוניה ביניהם. הדרך להתחקות אחר אומד דעת זה מחייבת התחקות אחר התנהגות הצדדים בנסיבות העניין, בשים לב למערכת היחסים בין הצדדים וההיגיון הכלכלי שבבסיס התנהלותם.
לשון ההסכם נוקבת במילים "גיל 65". לשון זו ברורה ומפורשת ועל פיה על המערערת לשאת בתשלום דמי הפנסיה המוקדמת עד לגיל 65. מכאן, כי פירוש מילולי גרידא נוטה לטובת המערערת. מושכלות ראשונים הם כי על המבקש לסתור את העולה בבירור מלשון הכתוב, הנטל לעשות. השאלה שבה חלוקים הצדדים היא למעשה – האם הביטוי "גיל 65" משמעותו גיל כרונולוגי או גיל מהותי המשקף נסיבות אחרות הנלוות כדבר שבשגרה לשימוש במונח גיל זה, במועד הרלוונטי לכריתת ההסכם. את התשובה לשאלה זו לא ניתן לגזור מלשון ההסכם, אלא מנסיבות אחרות האופפות את ההתקשרות בין הצדדים.
אשר לתכלית החוזה. התכלית הסובייקטיבית היא זו שהצדדים לחוזה ביקשו להגשים, כוונתם המשותפת בעת כריתת החוזה. התכלית האובייקטיבית היא האינטרסים, המטרות והערכים שחוזה מהסוג שנכרת נועד להגשים. הפניה לתכלית האובייקטיבית נעשית כאשר התכלית הסובייקטיבית אינה מצליחה לפתור את הקושי שבפניו ניצב השופט. היא משקפת ברמת הפשטה גבוהה ועל רקע ההבנות התרבותיות המשותפות לצדדים לחוזה, עקרונות של סבירות והגיון. היא פרי ההיגיון הכלכלי, העסקי והמסחרי.
הסכמי פרישה שנועדו לעודד את העובדים לפרוש מעבודתם מגלמים בראש בראשונה אינטרס של המעסיק, המבקש בעיקרו לערוך התייעלות כלכלית בחברה. על מנת לממש אינטרס זה מוכנים מעסיקים להגיע להסכמות מסוימות ולשאת בנטל הכלכלי למימושן. העובדים מנגד, מבקשים או מסכימים להיכלל במסגרת אותם הסכמים, כל אחד משיקוליו הוא. מכאן, כי נקודת המוצא היא שעובר לחתימת ההסכם, הניח ההסכם, ולו בפן הכלכלי, את דעת שני הצדדים. ואכן עולה מן העדויות, כי בכל הנוגע לפן הכלכלי של הסכמי הפרישה כפי שזה הוצג בפני המשיבים עובר לחתימת ההסכם, הניח ההסכם את דעתם.
ביה"ד האזורי קבע כי המערערת לא הוכיחה קיומה של מסגרת תקציבית מדויקת ותחשיבים מדויקים שעליהם הסתמכה בעת שפנתה לקבלת אישור רשות החברות לתוכנית הפרישה. ואולם, המערערת, בהיותה בתקופה הרלוונטית חברה ממשלתית, אינה פועלת כגוף עצמאי ובידוע הוא כי החלטותיה מתקבלות על בסיס אישור הניתן לאחר בחינה ואישור תקציביים. יתר על כן, המערערת היא חברה המחויבת בהגשת מאזנים ודוחות. מטבע הדברים, במסגרת זו עליה לפרט את התחייבויותיה הכספיות העתידיות בדוחותיה השוטפים. קביעה כי לא ערכה בחינה כלכלית של התחייבויותיה, אינה מעוגנת בחומר הראייתי שהובא ובהגיון הכלכלי תפעולי, ולא נמצא יסוד למסקנה הנ"ל של ביה"ד קמא.
על רקע דברים אלה ועל מנת להתחקות אחר אומד דעת הצדדים, יש לבחון מה היו ציפיות הצדדים עובר לכריתת ההסכם. בחינת ציפיית המערערת מסתכמת באינטרס הכלכלי, היינו, התייעלות ותשלום סכומים
הידועים לה ואשר נקבעו וחושבו ע"פ ההסכמים כלשונם, על בסיס סכומים ומועדים ידועים וקבועים מראש. אשר למשיבים. מבחינת רצף ההכנסה, התקופה המקסימאלית שבגינה התחייבה המערערת לשלם לפורשים עמדה על 10 שנים. ככל שתקופה זו הסתיימה לפני הגיע הפורש לגיל 65 או אפילו 67, אין יסוד לטענה בדבר ציפייה לרצף הכנסה. מכאן ניתן ללמוד כי המערערת התכוונה, והמשיבים היו מודעים לכך, שאין מדובר ב"צק פתוח". מבחינת שיעור ההכנסה, טענת המשיבים לפיה ציפו עובר לכריתת הסכמי הפרישה כי ימשיכו לקבל פנסיה בשיעור הפנסיה המוקדמת מעבר לגיל 65, אין לה על מה שתסמוך.
טענת המשיבים, כי לו ידעו כי היה ולא יקבלו תשלום פנסיה עד לגיל פרישה חוקי לא היו פורשים לפנסיה, אינה יכולה להתקבל בדיעבד. מדובר בנסיבות חיצוניות לחוזה כשנקודת המוצא היא שלא היו ידועות לאיש עובר לחתימת החוזה. מששקל כל צד את האינטרסים שלו ועל פיהם קיבל את החלטתו, לא ניתן להטיל על המערערת חיוב מעבר לחיוב שהתחייבה ואשר אין מקורו בהתנהלות חסרת תום לב שלה.
אם כן, תכליתו הסובייקטיבית של ההסכם הייתה להבטיח את הכנסת המשיבים מהמערערת עד לגיל 65. אכן, הבסיס לקביעת גיל 65 הוא היותו גיל הפרישה באותה העת, אך בה בעת לא ניתן לנתק את הוראות ההסכם מכלל הנסיבות האופפות אותו וברׂאשן האינטרס הכלכלי של הצדדים וציפיותיהם, אשר נבחנים עובר לחתימת ההסכם. על בסיס האמור ולאחר שנבחנו ציפיות הצדדים עובר לחתימת החוזה ובעת שנלקחה בחשבון תכלית דיני החוזים המחייבת פרשנות המקיימת וודאות משפטית וכלכלית כאחד – נמצא כי לא ניתן לקבל את טענת המשיבים לפיה "גיל 65" הנקוב בהסכמי הפרישה משמעו "גיל פרישה"

חזרה למעלה

11   [מכרזים] [עבודה]

פה (נצ') 20367-10-14 ד"ר וניה וולך מנע נ' נציבות שירות המדינה (עבודה; מוסטפא קאסם, נ.צ.: י' קריספיל, ד' נחום; 08/03/15) - 41 ע'

עו"ד: אליעד שרגא, אביבית נחמיאס, תמר וינטר קמר

בית הדין לעבודה הורה על ביטול מיניו הנתבע 3 לתפקיד מנהל בית חולים "זיו" וזאת נוכח הפגמים שדבקו במכרז שהוביל לבחירתו. נפסק, כי תוצאה זו מתחייבת לאור מספר הליקויים שמצאנו במכרז היורדים לשורשו של עניין, החל משאלת הסמכות של גורמי הנציבות והאופן בו הם פעלו וכלה באינטרס הציבורי ועקרון השוויון שנפגעו קשות.
מכרזים – פגמים במכרז – תוצאתם
מכרזים – ביטול מכרז – שיקולים
מכרזים – הליכי המכרז – פגמים
עבודה – עובדי מדינה – מכרזים
.
התובעת, הגישה תביעה בה ביקשה להכריז על פסילת זכייתו של הנתבע מס' 3, במכרז בו נבחר למנהל בי"ח 'זיו' בצפת. כמו כן, ביקשה התובעת שלא לבטל או לפסול את המכרז אלא להכריז עליה כזוכה בתפקיד.
.
בית הדין לעבודה מפי השופט מ. קאסם ונציגי הציבור י. קריספל ו- ד. נחום פסק כלהלן:
המדינה והזוכה לא הצליחו להוכיח כי נציב שירות המדינה היה מוסמך להתיר הגשת מועמדות באיחור בעבור מועמד ספציפי, לאחר שהמועד להגשת המועמדות חלף. החלטת הנציב הנה החלטה מנהלית הנתונה לביקורתו של בית הדין ככל החלטה מנהלית אחרת.
אם כבר החליטה הנציבות להקל עם מועמדים מסוימים, היה ראוי כי תעשה זאת תוך שמירה על כללי השוויון, כלפי כל המועמדים הפוטנציאליים. החלטת הנציבות להתיר לנתבע 3 להגיש מועמדות באיחור, איננה מתיישבת ואינה עולה בקנה אחד, עם הגישה הקפדנית כפי שהתוותה על ידי בית המשפט העליון ובית הדין הארצי לעבודה. התנהלותה של העותרת אינה מעידה על שיהוי כלשהו מצידה של התובעת ואין ללמוד ממנה כי היא וויתרה על "זכויותיה".
בנסיבות שנוצרו אין זה ראוי ונכון שבית הדין ימיר את שיקול דעתו בשיקול הדעת של ועדת הבוחנים ובכלל זה לא יעריך את כשירותם של המועמדים במכרז במקום ועדת הבוחנים.
במקרה דנן, בו נפגעו האינטרס הציבורי, עקרון השוויון והמועמדים הפוטנציאליים שהיו יכולים להגיש מועמדות ולא עשו זאת משהמכרז נסגר ולא ידעו ואף לא יכלו לדעת כי קיימת אופציה "לפתיחתו מחדש", הרי שהותרת המצב על כנו הנה צורמת, בלתי ראויה ולא נכונה.

חזרה למעלה

12   [עונשין] [דיון פלילי] [עבודה] [משפט מינהלי]

תפ (ת"א) 22473-03-11 מדינת ישראל נ' נילי ברק פריאל (עבודה; אורנית אגסי; 04/03/15) - 15 ע'

עו"ד: ענת שמעוני, נבות תל צור

לא עומדת לנאשמת טענת ההגנה מן הצדק בשל אכיפה בררנית, ויש להרשיעה בהעסקת עובד זר שלא כדין. החלטת המאשימה להגיש כנגד הנאשמת כתב אישום ולא להטיל עליה קנס מנהלי הייתה מאד אחראית וקדמה לה בדיקה יסודית, ולא נמצא כי הנאשמת הופלתה לרעה אל מול מקרים אחרים.
עונשין – עבירות – העסקת עובד זר שלא כדין
דיון פלילי – טענות מקדמיות – אכיפה בררנית
דיון פלילי – הרשעה – הימנעות מהרשעה
עבודה – עבירות מינהליות – עבירות לפי חוק עובדים זרים
עבודה – עובדים זרים – העבדה שלא כדין
משפט מינהלי – שיקול-דעת – רשויות האכיפה והתביעה
.
נגד הנאשמת הוגש כתב אישום בגין העסקת עובדת זרה, על העסקה שלא כדין ללא חוזה עבודה ולא ביטוח רפואי ע"פ סעיף 2(א)(1) 1ג' ו-2 בלבד, ו- 2(ב)(3) לחוק עובדים זרים. הנאשמת מעלה טענות בדבר אכיפה בררנית, ולדידה היה מקום להטיל עליה קנס מנהלי בלבד, כמקובל במקרים מעין אלו.
.
ביה"ד האזורי לעבודה (השופטת א' אגסי) הרשיע את הנאשמת בעבירות שיוחסו לה:
ביטול הליך פלילי מטעמי הגנה מן הצדק מהווה מהלך קיצוני וחריג. בקשר לאכיפה בררנית הובהר כי מבחינה מעשית לא יכולה להיות אכיפה מלאה של חוק ותקנות, ואכיפה חלקית או מדגמית אינה פסולה. המדינה רשאית לקבוע לעצמה מדיניות, ובמידת הצורך הנחיות כתובות שיקבעו סדר עדיפות לאכיפה.
העבירות דנן נקבעו בחוק העסקת עובדים זרים כעבירות מנהליות, ולפיכך ניתן היה להטיל על הנאשמת קנס מנהלי, אך במקרה זה החליטה המאשימה בהתאם להוראות סעיף 15 לחוק העבירות המנהליות וכן בהתאם להנחיות הפנימיות ובמסגרת שיקול הדעת שניתן לה – להגיש כתב אישום. מסלול הקנס המנהלי נושא בחובו שני יתרונות: הפחתת עומסים על מערכת בתי המשפט, תוך הרתעה כלכלית משמעותית ותקציבית, ומניעת החתמה פלילית של אדם בשל עבירה שניתן להטיל בגינה קנס מנהלי. עם זאת, למאשימה עומדת תמיד האפשרות לקבל החלטה על הגשת כתבי אישום בנסיבות מחמירות, כאשר גם סחף של ביצוע עבירות יש בו כדי לגבש החמרה במדיניות הגשת כתבי אישום אל מול הטלת קנס מנהלי.
בניגוד לטענת הנאשמת, אין סתירה בין הנחיית היועמ"ש להנחיות הפנימיות. ועוד, הנחיות אלה היו חשופות לעיני כל עוד קודם להגשת כתב האישום נגד הנאשמת, והעובדה כי הטיפול בעבירות מסוג זה וסמכויות האכיפה הועברו ממשרד התמ"ת אל משרד הפנים אין בה כדי לאיין את ההנחיות הפנימיות. התנהלות המאשימה בתיק זה אינה חורגת מהכללים שנקבעו ע"י היועמ"ש וההנחיות הפנימיות, ושיקול הדעת נעשה באופן שוויוני, כפי שנעשה כלפי אחרים קודם למקרה של הנאשמת ואף לאחר מכן, ובכל מקרה לא זה המקרה בו יתערב ביה"ד בשק"ד הנתון למאשימה באם להגיש כתב אישום בשל הנסיבות.
הנאשמת מפרשת את ההנחיות הפנימיות באופן שגוי, וטועה במסקנתה לעניין הפעלתן. כאמור בהנחיות, ידעה הנאשמת כי היא מעסיקה עובדת זרה בעלת אשרה של עבודה בענף הסיעוד שאינה בתוקף, בעבודת משק בית, העומדת בהגדרת המונח "משרת" בהנחיות. העובדה שהעובדת עבדה רק פעמיים בשבוע ולא לנה בבית הנאשמת, אין בה כדי להוריד מחומרת העבירה או לשייכה לסוג עבירות אחר שבגינן מוטל קנס מנהלי. העסקת עובד זר ללא רישיון, לא באופן חד פעמי אלא בתקופה של מספר חודשים, באופן קבוע של מספר פעמים בשבוע, יש בה כדי להוות נסיבות של העסקה ממושכת כפי שנקבע בהנחיות הפנימיות.
מניתוח הטבלאות שהגישה הנאשמת וכן בבדיקת כתבי האישום שהוגשו או נידונים בבית הדין, נמצאו 8 מקרים בהם משך ההעסקה וסוג העבירה זהים, ואלו הוגשו חלקם טרם הגשת כתב האישום כנגד הנאשמת וחלקם לאחר מכן. בכל המקרים משך תקופת ההעסקה עמד על 7 חודשים באופן קבוע והמאשימה ראתה בתקופה זו תקופה המצדיקה הגשת כתב אישום. לכן נחזה ממסמכים אלו כי הנאשמת לא הופלתה לרעה.
גם אם התנהלות התובע במאשימה הייתה סלחנית קודם למקרה של הנאשמת, עדיין עומדת למאשימה הזכות לשנות את מדיניותה, או את הקריטריונים על פיהם היא תקבע מהם עבירות חמורות שבגינן יש להגיש כתב אישום. החלטת המאשימה במקרה זה הייתה מאד אחראית, נעשתה חקירה יסודית, ודווקא בשל הנסיבות הופעל שיקול הדעת לפעול לפי ההנחיות הפנימיות באופן דווקני ולהגיש כתב אישום.
אם כן, כן לא עומדת לנאשמת טענת ההגנה מן הצדק בשל אכיפה בררנית. אשר לטענתה החלופית, לפיה יש להביא את ההליך הכללי הנוכחי לסיום ללא הרשעה. הגם שמדובר בעבירה ראשונה והנאשמת הביעה חרטה, והגם שהסבירות שתבצע עבירה זו בשנית קטנה – עדיין מדובר בעבירות שבוצעו במשך תקופה ארוכה, והנאשמת הפסיקה ביצוע העבירה והודתה בהן רק לאחר כתבה בעיתון. מדובר בהעסקת עובדים זרים פסולה שאין ליתן לה יד. בשים לב למכלול העובדות בהן הודתה הנאשמת, יש להרשיעה בעבירות.

חזרה למעלה

13   [ביטוח לאומי]

בל (ת"א) 1597-09 מאוריציו משה קאופמן נ' המוסד לביטוח לאומי (עבודה; הדס יהלום, נ.צ.: א' ישעיהו, מ' אקרמן; 01/03/15) - 19 ע'

עו"ד: הררי, קיציס

בית הדין לעבודה הורה למל"ל להעביר את עניינו של התובע לוועדה לביטול חובות לצורך בחינה נוספת האפשרות הפחתה משמעותית של החוב שנוצר עקב תשלום ביתר של תוספת קצבת זקנה. נפסק כי בבדיקה הקודמת, הועדה לא התחשבה בחלק מהקריטריונים שאמורים להנחות אותה בבואה להחליט בעניין הפחתת או אי גביית חוב.
ביטוח לאומי – קיצבאות – השבת תשלום ששולם ביתר
.
התובע הגיש כנגד המל"ל תביעה שעניינה חוב גמלה שנוצר עקב תשלום ביתר של תוספת קצבה לבת זוג, במסגרת קצבת זקנה המשתלמת לו.
.
בית הדין לעבודה מפי השופטת ה. יהלום ונציגי הציבור א. ישעיהו ו- מ. אקרמן פסק כלהלן:
הוראת סעיף 315 לחוק, המאפשרת ניכוי גמלה בין היתר בהתחשב במצבו של מקבל הגמלה, מחייבת את הנתבע בהפעלת שיקול דעת, הכפוף לביקורת שיפוטית של בית הדין.
בענייננו הוכח, כי התובע פעל התום לב ולא ניסה להעלים מהנתבע נתונים על הכנסותיה של אשתו. בנסיבות לא ניתן לקבוע כי חוב הגמלה נוצר שלא כדין.
מאחר ובמשך שנים קיבל התובע תשלומים שאינם מגיעים לו בגין תוספת בת זוג, קמה לנתבע הזכות לפעול בהתאם לאמור בסעיף 315 לחוק.
הוועדה לביטול חובות היא גוף פנימי של הנתבע אשר הקמתה ודרך פעולתה לא הוסדרו בחוק. נוכח תפקידה של הועדה לבחון אפשרות לביטול או הפחתה של חובות לפי סעיף 315 לחוק, הרי שעליה להפעיל את שיקול הדעת כנדרש בסעיף 315, הכפוף כאמור לביקורת שיפוטית של בית הדין.