|
עליון
|
| 1 [דיון פלילי] |
|
|
בשפ 90/15 ראפאת דבש נ' מדינת ישראל (עליון; ח' מלצר; 02/03/15) - 12 ע'
|
| עו"ד: ארז בן ארויה, אריאל עטרי |
כידוע, בקשה לעיון חוזר תתקבל רק כאשר: "נתגלו עובדות חדשות, נשתנו נסיבות, או עבר זמן ניכר מעת מתן ההחלטה". בנוגע למקרים שבהם הבקשה לעיון חוזר מוגשת בהסתמך על "כרסום" בתשתית הראייתית נקבע כבר בעבר כי יש להצביע על כרסום מהותי, שיש בו כדי ל"הפוך את הקערה על פיה, עד כדי הטיית הכף לזכות הנאשם באופן שהסיכויים לזכוייו עולים על הסיכויים להרשעתו".
 דיון פלילי – מעצר – הארכתו
דיון פלילי – מעצר – עיון חוזר
דיון פלילי – מעצר עד תום ההליכים – ראיות לכאורה
דיון פלילי – מעצר עד תום ההליכים – עילת מעצר
דיון פלילי – מעצר עד תום ההליכים – מסוכנות
דיון פלילי – מעצר עד תום ההליכים – חלופת מעצר
.
ערר על החלטת בימ"ש מחוזי, במסגרתה הוחלט על הארכת מעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו (ושחרור הנאשמים הנוספים בפרשה לחלופת מעצר), וכן ערר על החלטה נוספת, בגדרה נדחתה בקשת העורר לעיון חוזר וזאת משנקבע כי אין בראיות ה"חדשות" שהגיש כדי "להביא לשינוי נקודת האיזון", אשר נקבעה בהחלטותיו הקודמות בעניין. לעורר מיוחסת עבירה של נשיאת נשק ושלוש עבירות של חבלה בכוונה מחמירה בנסיבות של: פציעת אדם וניסיון שלא כדין לפגוע באדם בקליע, בסכין או בנשק מסוכן או פוגעני.
.
ביהמ"ש העליון (מפי השופט ח' מלצר) דחה את העררים מהטעמים הבאים:
בכל הנוגע לערר על הארכת המעצר עד תום ההליכים, צוין כי הערר הוגש בחלוף התקופה של 30 הימים שהותרה לכך בחוק. אפילו קיימת הצדקה בהארכת התקופה להגשת הערר בנסיבות, היה על העורר להגיש בקשה בנושא – לבימ"ש זה. די בכך כדי לדחות את הערר ולקבל את התשתית העובדתית שנקבעה בהחלטה הראשונה המורה על מעצר העורר עד תום ההליכים ובהחלטה השניה בגדרה הוארך המעצר.
למעלה מן הצורך צוין שאין מקום להתערב בהחלטה לגופה. כידוע, סעיף 21 לחוק המעצרים קובע שלושה תנאים מצטברים הנדרשים לשם הארכת מעצר עד תום ההליכים: קיומן של ראיות לכאורה, קיומה של עילת מעצר והיעדר חלופת מעצר מתאימה. המחלוקת בעניינו נוגעת בעיקרה לשני התנאים הראשונים, וליישומם.
בעניין הראיות לכאורה, נקבע כי קיימות ראיות לכאורה להאשמת העורר בחלק נכבד מהעבירות שיוחסו לו. כן מקיימת בענייננו עילת מעצר לפי סעיף 21(ב) לחוק המעצרים כי קיים יסוד סביר לחשש שהעורר יסכן את בטחונו של אדם, או את בטחון הציבור. בהקשר זה נדחתה הטענה כי הסולחה בין המשפחות הסירה כל סכנה שנשקפה מהעורר. זאת כיוון שאופי המעשים המתוארים במסגרת כתב האישום המתוקן ועברו הפלילי של העורר מלמדים על מסוכנות כללית, אשר לא נעלמה בעת החתימה על הסכם הסולחה. יתר על כן, בנסיבות קיים חשש שעל אף הסולחה תפרוץ ביניהם שוב אלימות. עוד צוין כי אין בהשתהות של 4 ימים עד מעצרו של העורר כדי לשנות מהמסקנה הנ"ל, שכן יש להניח שבאותם שלבים מוקדמים של החקירה – עדיין לא הייתה בידי המשטרה התמונה המלאה ולא ניתן היה לאמוד את המסוכנות הנשקפת מהעורר. לאור המסוכנות הגבוהה הנשקפת מהעורר, נקבע כי לא די בחלופת המעצר שהועלתה בפני ביהמ"ש המחוזי ולא נמצא מקום להתערב בהחלטה שלא לשחרר את העורר לחלופת מעצר. כן הסכים ביהמ"ש עם עמדת ביהמ"ש קמא, כי אין בטענותיו של העורר למחדלי חקירה ואפליה בכדי להצדיק דחיית בקשת המשיבה להארכת מעצרו של העורר עד תום ההליכים ונפקות הדברים עתידה להתברר בהליך העיקרי.
כן נדחה הערר הנוגע לדחיית הבקשה לעיון חוזר. בהקשר זה צוין כי על פי המקובל, בקשה לעיון חוזר תתקבל רק כאשר: "נתגלו עובדות חדשות, נשתנו נסיבות, או עבר זמן ניכר מעת מתן ההחלטה". בנוגע למקרים שבהם הבקשה לעיון חוזר מוגשת בהסתמך על "כרסום" בתשתית הראייתית נקבע כבר בעבר כי יש להצביע על כרסום מהותי, שיש בו כדי ל"הפוך את הקערה על פיה, עד כדי הטיית הכף לזכות הנאשם באופן שהסיכויים לזכוייו עולים על הסיכויים להרשעתו". במקרה דנא, מעבר לכך שבנוגע לתצהירים שנמסרו על ידי שני העדים הפוטנציאלים, קיים קושי אינהרנטי בשימוש בהם משום שעדים אלה לא נחקרו על ידי המשטרה, נקבע כי הראיות ה"חדשות" שהוצגו על ידי העורר אינן עומדות בדרישה הנ"ל. |
|
חזרה למעלה
|
|
| 2 [דיון פלילי] |
|
|
בשפ 98/15 מדינת ישראל נ' מוחמד שאער (עליון; ח' מלצר; 02/03/15) - 7 ע'
|
| עו"ד: חאג' מופיד, ארז בן ארויה |
המשיב מצוי במעצר ממושך. יש ממש בטענה כי עניינו טרם הגיע לסיומו מסיבות שאינן נוגעות להתנהלותו שלו. יחד עם זאת, חלוף הזמן אינו מקהה את חומרת העבירות המיוחסות לו ואת המסוכנות הנלמדת מהן. בהינתן שההליך מצוי בישורת האחרונה, הרי שבמכלול השיקולים יש להורות על הארכת מעצרו.
דיון פלילי – מעצר – הארכתו
.
נגד המשיב הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של קשר לסיוע לאויב בזמן מלחמה, סיוע לאויב בזמן מלחמה וניסיון שוד. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצרו עד תום ההליכים. הבקשה דנא היא בקשה להארכת מעצרו של המשיב, זו הפעם החמישית, לפי סעיף 62 לחוק המעצרים.
.
ביהמ"ש העליון נעתר לבקשה בקובעו:
במסגרת הליך לפי סעיף 62 נדרש ביהמ"ש לאזן בין שלום הציבור וביטחונו ואינטרס מיצוי הדין עם עבריינים, לבין חזקת החפות של הנאשם וזכותו לחירות. ככל שמתארך ההליך המשפטי אל מעבר לתשעת החודשים שקצב המחוקק, כך נעה המטוטלת אל עבר זכותו לחירות ומשקלה הולך וגובר. בין היתר נדרש ביהמ"ש לשקול את חלוף הזמן; קצב ניהול ההליך והטעמים לו; חומרת העבירה המיוחסת לנאשם ונסיבותיה; המסוכנות הנשקפת מן הנאשם לציבור בכלל ולקורבנותיו הקונקרטיים בפרט והאפשרות לאיינה בחלופת מעצר; החשש מפני הימלטות מאימת הדין או מפני שיבוש הליכי משפט.
המשיב מצוי במעצר ממושך. יש ממש בטענה כי עניינו טרם הגיע לסיומו מסיבות שאינן נוגעות להתנהלותו שלו. יחד עם זאת, חלוף הזמן אינו מקהה את חומרת העבירות המיוחסות לו ואת המסוכנות הנלמדת מהן. יוזכר כי המשיב חבר לכאורה לאחרים במסגרת התארגנות שנועדה להביא לפגיעה בחיי אדם ובביטחון הציבור. המעשים המיוחסים למשיב, חומרתם ונסיבות ביצועם מעידים על המסוכנות הרבה הנשקפת לכאורה ממנו: אחת מתוכניות הפיגוע בהן דיברו המשיב ושותפיו עניינה בפיגוע בהר הבית – אחד המקומות "הנפיצים" בעולם. על כך יש להוסיף כי כתב האישום אינו מייחס למשיב רק מעורבות בהתארגנות רעיונית, אלא בפעולות של ממש להוצאת תכניתם אל הפועל.
לאור האמור, ובהינתן שההליך מצוי בישורת האחרונה, הרי שבמכלול השיקולים יש להורות על הארכת מעצרו של המשיב. |
|
חזרה למעלה
|
|
| 3 [עונשין] |
|
|
עפ 6662/13 פלוני נ' מדינת ישראל (עליון; א' חיות, נ' הנדל, מ' נאור; 02/03/15) - 24 ע'
|
| עו"ד: מורן פולמן, עדי לבוק, חיים אליה |
ביהמ"ש דחה את ערעור המערער על הרשעתו בביצוע עבירה של אינוס לפי סעיף 345(א)(4) לחוק העונשין ובעבירה של מעשה סדום בנסיבות אינוס, שעה שהמתלוננת (בת 16) היתה במצב של שכרות, באופן המונע ממנה מלתת את הסכמתה החופשית. ביהמ"ש קיבל את ערעור המדינה על קולת העונש והחמיר את עונש המאסר בפועל מ-5 שנים ל-6.5 שנים.
עונשין – עבירות – אינוס
עונשין – ענישה – תיקון 113
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: עבירות מין
עונשין – ענישה – התערבות ערכאת הערעור
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: שיקולים לחומרה
.
המערער בע"פ 6662/13 (להלן: המערער) הורשע בביצוע עבירה של אינוס לפי סעיף 345(א)(4) לחוק העונשין ובעבירה של מעשה סדום בנסיבות אינוס, שעה שהמתלוננת (בת 16 שהועסקה על-ידו) היתה במצב של שכרות, באופן המונע ממנה מלתת את הסכמתה החופשית. בגין הרשעה זו, נגזרו על המערער: 5 שנות מאסר בפועל, 12 חודשי מאסר על תנאי ופיצוי למתלוננת על סך 100,000 ₪. ערעור המערער מופנה כנגד הרשעתו וכנגד חומרת העונש מנגד, המדינה, הגישה ערעור נגדי המופנה כלפי קולת העונש.
.
ביהמ"ש העליון (מפי השופט נ' הנדל בהסכמת הנשיאה מ' נאור והשופטת א' חיות) דחה את ערעור המערער וקיבל את ערעור המדינה, מהטעמים הבאים:
בכל הנוגע להכרעת הדין נקבע כי הראיות עומדות איתן לטובת העדפת גרסתה של המתלוננת על פני עמדת המערער. זאת בהסתמך על שלושה יסודות. ראשית, מהימנות עדות המתלוננת; שנית גרסאות המערער שהשתנו בהתאם למארג הראייתי הקיים בכל שלב ושלב ואשר נדחו על ידי ביהמ"ש המחוזי. כאשר הסתירות בדבריו הן מרכזיות ונוגעות בלב העניין – קיום יחסי מין והיות המתלוננת שיכורה. שלישית, וכנתון שעומד בתווך – הראיות המחזקות. החזקה מביניהן היא עדות האם אשר תיארה את מצבה הקשה של ביתה בסיום האירוע.
בכל הנוגע לעובדה שלא בוצעה למתלוננת בדיקה לשרידי אלכוהול בדמה צוין כי אכן ראוי היה שתיערך בדיקה שכזו. ברם, לא כל מחדל חקירתי גורם בהכרח ל"נזק ראייתי", וחשוב מכך לענייננו – לא כל נזק ראייתי מוביל לזיכוי. הדבר תלוי בנסיבות המקרה ובמארג הראייתי הקיים במקרה הנידון בכלל, ובאשר לשאלה הספציפית שבמחלוקת המושפעת מאותו מחדל חקירתי נטען בפרט. במרכז עומדת השאלה "האם עסקינן במחדל כה חמור, עד כי יש חשש שמא קופחה הגנתו של המערער בענייננו באופן שיתקשה להתמודד עם חומר הראיות המפליל אותו או להוכיח את גרסתו שלו". במקרה דנא, ביהמ"ש נסמך על עדויותיהם הישירות של מספר גורמים כי המתלוננת הייתה שיכורה באופן ניכר לעין ושאינו משתמע לשני פנים. יש בכך להחליש את הצורך לקבל מדד מדויק של שכרותה מספר שעות לאחר החתונה. כך גם ביחס לשאלה האם המתלוננת הייתה במצב שמנע ממנה מליתן את הסכמתה החופשית לקיום יחסי מין. שכן, מצבה של המתלוננת לא היה גבולי. מהתמונה הכוללת עולה אפוא – וזהו המבחן לנזק ראייתי בפלילים – שלא קופחה הגנתו של המערער, ואף לא נפגעו זכויותיו.
הממצאים העובדתיים שנקבעו אינם יכולים לגור בכפיפה אחת עם הסכמה חופשית של המתלוננת לאקט המיני ומכאן שממצאים אלו סוללים את הדרך למסקנה המשפטית המרשיעה אליה הגיע ביהמ"ש המחוזי. בהקשר זה הוסיף ביהמ"ש נדבכים נוספים למסקנה המרשיע המתארים את מידת החומרה הטמונה בהתנהגותו ובהם גילה הצעיר של המתלוננת -16, ויחסי המרות ביניהם (מעין יחסי העבודה) שאף נדבך זה עומד לבדו כעיגון לעבירה פלילית. וברקע, כנתון דומיננטי שמלווה את כל הנדבכים – יש לתת משקל נכבד ביותר להיותה שיכורה, גם הודות להתנהגות המערער כך שמעשה, היא איבדה שליטה בגופה ולא יכלה להתנגד.
בהמשך לכך, ונוכח טענות ההגנה הרחיב ביהמ"ש מעט במושכלות היסוד המושרשות בעבירות המין בדין הישראלי, תוך התייחסות להתפתחות הדין בעבירת אונס כך שאין עוד די רק בהעדר התנגדות מצידה של האישה, או באי הפעלת אלימות או באיומים כלפי הקרבן על מנת "לצאת ידי חובה" – אלא יש לוודא את הסכמתה החופשית לקיום יחסי המין. וכי יסוד אי-ההסכמה יכול להתגבש גם ללא ביטוי אקטיבי.
הערעור כנגד גזר הדין – באשר לנושא הפיצוי, דין הערעור על רכיב זה להידחות, ולו מהטעם שהמערער לא צירף את המתלוננת כצד להליך. חיוניות צירוף המתלוננת במקרה של השגה על פיצויים טמונה בהיבט האזרחי של רכיב זה, גם כאשר הוא נגזר במסגרת הליך פלילי .
באשר לעונש המאסר בפועל, התקבל ערעור המדינה באופן שעונש המאסר בפועל הוחמר ל6.5 שנים וזאת בהתחשב בחומרת המעשה והפגיעה במתלוננת. בהקשר זה נקבע בין היתר כי בהתחשב בעונש המזערי שקבע המחוקק בגין העבירות בהן הורשע המערער (ארבע שנים לכל עבירה), מתחם העונש ההולם שנקבע על ידי ביהמ"ש בגין שתי העבירות יחדיו, 7-4 שנים הינו מקל מדי. אמנם, רכיב המאסר בעונש מזערי איננו חייב להיות מאסר בפועל. כמו כן, סעיף 355(א) לחוק העונשין מאפשר סטייה מהעונש המזערי אם "החליט ביהמ"ש, מטעמים מיוחדים שיירשמו, להקל בעונשו". כ"כ, כבר נפסק כי על פי הפרקטיקה הקיימת אין זה נהוג להחיל את סעיף 355(א) לחוק העונשין על כל עבירה כאשר הנאשם הורשע במספר עבירות מין. לצד זאת, נהיר כי ריבוי מקרים הינו שיקול להחמרה מעבר לעונש המזערי בגין עבירה בודדת.
עוד בין היתר, התייחס ביהמ"ש לטענת הסנגורית כי יש "לדרג" את חומרת המעשים בתיק זה לקולה בשל העדר שימוש באלימות מצד המערער כלפי המתלוננת. בהקשר זה צוין: ראשית, היעד בביצוע עבירת אונס הוא לשלוט בנפגע. לעתים השליטה בנפגע בדרך שאינה מלווה באלימות ישירה איננה פחותה מחומרת השגת המטרה באמצעות אלימות. שנית, עבירת אינוס בהגדרתה היא עבירת אלימות, גם אם יש דרגות שונות של אלימות פיזית. שלישית, המערער הורשע בחלופה של בעילה כאשר הנפגע במצב המונע ממנו מלתת את הסכמתו החופשית. העדר שימוש בכוח במובן הפיזי והישיר ממילא אינו המיקוד במעשה הפלילי. לנוכח המצב בו הייתה שרויה המתלוננת, "בתרומתו" של המערער, הוא כלל לא נדרש להפעיל כוח ואלימות כלפיה על מנת לבצע בה את זממו. במכלול נסיבות העניין, אין בהעדר הפעלת אלימות כלפי המתלוננת בכדי לסווג את המקרה כמקרה 'קל' על סקאלת עבירות אלו. טענה זו קשה לקבל בייחוד במבחן התוצאה, לנוכח הפגיעה האנושה שנגרמה למתלוננת. |
|
חזרה למעלה
|
|
| 4 [דיון פלילי] |
|
|
בגץ 868/14 חרבי אברהים מוסטפא מוסטפא נ' פרקליט המדינה (עליון; ס' ג'ובראן, א' חיות, ה מ' נאור; 02/03/15) - 16 ע'
|
| עו"ד: מיטל בוכמן שינדל, נחמה זוסמן, ירון קוסטליץ, שני רוזן, מיכאל ספרד, רוני פלי |
ביהמ"ש לא יתערב בהחלטת פרקליט המדינה שלא להעמיד לדין כאשר שיקול הדעת שהופעל בהחלטה לא היה בלתי סביר באופן קיצוני.
דיון פלילי – העמדה לדין – החלטה שלא להעמיד לדין
.
עתירה כנגד החלטת פרקליט המדינה שלא להעמיד לדין את המשיבים 3-2 בגין בנייה שנעשתה על מקרקעיהם של העותרים 3-1 וללא היתרי בנייה. המבנים נהרסו כמה שנים לפני הגשת העתירה.
.
בית המשפט העליון דחה את העתירה וקבע כי:
בהתאם להוראות החוק נדרשים שני תנאים מצטברים כדי שתתקבל החלטה להעמיד אדם לדין: התנאי הראשון הוא שהתובע, לאחר שבחן את הראיות שנאספו ולאחר שהעריך, בין היתר, את ההסתברות שבית המשפט שבפניו יתנהל ההליך ידחה טענות הגנה שונות שיעלה הנאשם, הגיע למסקנה שקיים "סיכוי סביר להרשעה"; התנאי השני הוא שהתובע אינו סבור שאין בהעמדה לדין ענין לציבור. במקרה הנדון פרקליט המדינה הגיע למסקנה ששני התנאים לא התקיימו, דהיינו שאין סיכוי סביר להרשעה ושאין עניין ציבורי בהעמדה לדין.
בית המשפט לא יתערב בהחלטתו של התובע להעמיד או שלא להעמיד אדם לדין על בסיס טענה התוקפת את סבירות הפעלת שיקול הדעת בהחלטה, אלא במקרים שבהם ההחלטה היא בלתי סבירה באופן קיצוני.
יש לקבל את עמדת פרקליט המדינה כי העניין הציבורי שבהגשת כתב אישום היום בעבירות הבניה פחת באופן משמעותי, בהתחשב בחלוף הזמן ממועד ביצוע העבירות ופתיחת החקירה ובהינתן שהאחריות לעיכוב בהעמדה לדין אינו נופל על שכמם של המשיבים. חלוף הזמן נבע הן כתוצאה משיהוי בהגשת התלונות על ידי העותרים והן כתוצאה מעיכוב בטיפול בתיקים בקרב גורמי החקירה והתביעה. השפעת חלוף הזמן ממועד ביצוע העבירה על מידת העניין הציבורי שבהעמדה לדין נשענת על שורה של טעמים כגון זכות החשוד לקיום הליך מהיר, מידת החומרה שיש לייחס לעבירה בראי הזמן שחלף, וצרכי רשויות החקירה והתביעה לתעדף את הקצאת משאביהן לטיפול בעבירות חדשות ו"חמורות יותר".
גם לקיומו של סעד מנהלי יש לייחס משקל הולם במסגרת בירור העניין הציבורי שבהעמדה לדין פלילי. מזה כשנתיים המבנים, שבבנייתם הושקעו עמל ומשאבים רבים, אינם עומדים יותר על תילם והחלקות ריקות מאדם. ניתן לקוות שהריסתם יצרה אפקט הרתעתי משמעותי הן כלפי המשיבים והן כלפי אחרים. בכוחם של צעדים מנהליים אלו, ככל שיהיו אפקטיביים, להגשים את תכליות ההרתעה והמניעה של הדין הפלילי שלא זכו למענה בשל ההחלטה שלא להעמיד לדין.
מכל האמור נובע שבמקרה הנדון באו לידי ביטוי שיקולים כבדי משקל התומכים במסקנה שאין כיום ענין ציבורי בהעמדה לדין, וההחלטה אינה בלתי סבירה באופן המצדיק התערבות. ודוק: אילו החליט פרקליט המדינה אחרת גם אז לא הייתה החלטתו בלתי סבירה בעליל. |
|
חזרה למעלה
|
|
| 5 [עבודה] |
|
|
בגץ 7148/10 ד''ר אילן שדה נ' אוניברסיטת בן גוריון באר שבע (עליון; ח' מלצר, נ' הנדל, נ' סולברג; 01/03/15) - 7 ע'
|
| עו"ד: צבר אלמוג |
הלכה היא כי רק במקרים חריגים ביותר, בהם מתגלית טעות משפטית מהותית אשר הצדק דורש את תיקונה – יתערב בג"ץ בהכרעותיו של ביה"ד הארצי לעבודה. תנאי זה איננו מתקיים במקרה הנדון.
עבודה – בית-הדין לעבודה – התערבות בגץ
.
העותר הגיש לביה"ד האזורי לעבודה תביעה כנגד אוניברסיטת בן-גוריון, בהתבסס על מספר עילות: פיצוי בגין הפרת הבטחה למינוי כחבר סגל; תשלום שכר והלנת שכר עבור הכנת קורסים; השבת כספים שניטלו ממלגות שקיבל העותר; ופיצוי בגין הוצאות, עוגמת נפש של העותר וביטול זמנו. התביעה נדחתה. ערעור שהגיש העותר נדחה ע"י ביה"ד הארצי. העתירה היא לביטול פסק דינו של ביה"ד הארצי.
.
ביהמ"ש העליון בשבתו כבג"ץ דחה את העתירה בקבעו:
בגדרי העתירה מבקש העותר כי בג"ץ יתערב בפסק דינו של ביה"ד הארצי. הדבר אינו אפשרי בנסיבות, שכן הלכה היא כי רק במקרים חריגים ביותר, בהם מתגלית טעות משפטית מהותית, אשר הצדק דורש את תיקונה – יתערב בימ"ש זה בהכרעותיו של ביה"ד הארצי לעבודה, ותנאי זה איננו מתקיים כאן.
ועוד, הנושאים שמבקש העותר להעלות ביחס להתערבות בהחלטות של ועדות מינויים אוניברסיטאיות, נוכח האמור בפסק הדין בבג"צ 7793/05 (שעסק בעיקר בחשיפת פרוטוקולים), כפי שהעותר קורא אותו – אין להן נפקות מעשית פה, בשים לב לטענת ההתיישנות שהתקבלה ביחס לתביעת העותר. ניתן אפוא להשאיר סוגיות אלו בצריך עיון למקרה המתאים.
גם לגופו של עניין, דומה שאין מקום להתערב בפסק דינו של ביה"ד הארצי. נוכח הנתונים שהוצגו קשה להלום את טענת העותר כי תביעתו לא התיישנה. כיוון שכך, אין מקום להידרש – בשלישית – למגוון הטענות שמעלה העותר בנוגע לעילות התביעה המקוריות, שחל עליהן דין התיישנות. |
|
חזרה למעלה
|
|
|
עבודה ארצי
|
| 6 [ביטוח לאומי] |
|
|
עבל (ארצי) 28047-09-13 המוסד לביטוח לאומי נ' פלונית (עבודה; יגאל פליטמן, עמירם רבינוביץ, אילן איטח, נ.צ.: י' שילון, מ' אורן; 01/03/15) - 26 ע'
|
| עו"ד: רחל צוריאנו, ברקובי |
דעת רוב: ביה"ד בחן האם מתקיים יסוד המגורים של משיב 2, המוגבל בניידות, בסמיכות למגורי מורשה הנהיגה שלו, כאשר משיב 2 גר גם בבית מורשה הנהיגה בהיקף חלקי (40%) ופסק כי אין מקום לסטות מהלכת סולובייצ'יק לפיה מוגבל בניידות שהתגורר "מחצית מהזמן" בבית הוריו עמד בתנאים שנקבעו בהסכם הניידות, וכי יש ליישם הלכה זו על המקרה דנן.
ביטוח לאומי – גימלאות – גימלת ניידות רכב
ביטוח לאומי – גימלאות – זכאות
ביטוח לאומי – הסכמים – הסכם ניידות
ביטוח לאומי – הסכמים – פרשנות
.
למשיב 2 (להלן: אלמוני) דרגת נכות רפואית בשיעור של 100% ודרגת מוגבלות בניידות בשיעור 80%. הוריו של אלמוני (להלן: ההורים) משמשים כאפוטרופסיו. בשנים האחרונות "נמצא" אלמוני בדיור מוגן במרחק של כ-18 ק"מ מבית ההורים (להלן: המעון). ההורים ביקשו מהמערער לקבל הלוואה עומדת לרכישת רכב לפי הסכם הניידות שנחתם בין ממשלת ישראל למערער (להלן: הסכם הניידות). בקשתם נדחתה מאחר שאלמוני ומורשה הנהיגה שלו מתגוררים במרחק העולה על 500 מ', בניגוד לנדרש בהגדרת "קרוב משפחה" בסעיף 2 להסכם הניידות. בערעור על דחיית הבקשה, קבע ביה"ד קמא כי באלמוני, המתגורר בבית ההורים לפחות 40% מהזמן, מתקיים התנאי הקבוע בהגדרת "קרוב משפחה" שבהסכם הניידות – מגורים קבועים באותו בניין. מכאן הערעור.
.
בית הדין הארצי (מפי השופט א' איטח ובהסכמת השופט (בדימ') ע' רבינוביץ ונציג הציבור מ' אורן, כנגד דעתו החולקת של הנשיא י' פליטמן ונציג הציבור י' שילון) דחה את הערעור ופסק כי:
על מנת לבחון האם מתקיים יסוד המגורים של המוגבל בניידות בסמיכות למגורי מורשה הנהיגה יש לקבוע תחילה היכן הם המגורים הקבועים של המוגבל והיכן הם המגורים הקבועים של האדם המבקש להיות מורשה נהיגה. רק משנקבעו אלה ניתן יהיה לבחון האם מתקיימת לגבי מגורים אלה מגבלת המרחק הקבועה בהסכם הניידות; השאלה היכן "גר" אדם היא שאלה שצריכה להבחן לפי מכלול נסיבות ובשים לב לסוגיה המשפטית שעל הפרק. אשר לקביעת מקום מגוריו הקבוע של המוגבל בניידות, למען הרשום ולתחושה הסובייקטיבית של אותו אדם אין משקל מכריע, ויש לבחון אותם בשים לב למכלול הנסיבות. גם מקום הלינה אינו מכריע במסקנה היכן מקום מגוריו של המוגבל.
במקרה דנן אלמוני גר גם בבית ההורים בהיקף חלקי. המערער טוען כי יש לשנות מהלכת סולובייצ'יק לפיה מוגבל בניידות שהתגורר "מחצית מהזמן" בבית הוריו עמד בתנאים שנקבעו בהסכם הניידות, נוכח השוני שבין הנוסח של הגדרת "קרוב משפחה" בעת שניתן פסק הדין בעניין סולובייצ'יק לבין הנוסח כיום. אלא שאף כי הוכנס שינוי בנוסח הסכם הניידות, המערער המשיך להתנהל על יסוד הלכת סולובייצ'יק. כמו כן, הדרישה כי המוגבל בניידות וקרוב המשפחה יגורו יחד בקביעות, אין משמעה בהכרח כי קביעות זו לא יכולה להיות חלקית, או כי קביעות זו חייבת להיות כזו הנפרשת על פני כל ימות השבוע; אשר לטענה כי הלכת סולובייצ'יק גורמת לשונות בין מורשה נהיגה שהוא קרוב משפחה לבין מורשה נהיגה שאינו כזה, הרי שבהוספת החלופה של מורשה נהיגה שאינו בן משפחה לא התכוונו לגרוע מהלכת סולובייצ'יק. לראיה, המערער המשיך לנהוג לפי הלכת סולובייצ'יק שנים רבות לאחר הוספת חלופה זו. לאור האמור, אין לסטות מהלכת סולובייצ'יק בדרך של שינוי בפירוש שיש ליתן להסכם הניידות.
אשר לשאלה האם יש ליישם את הלכת סולובייצ'יק על המקרה דנן, העובדה כי בעניין סולובייצ'יק אושרה חלקיות של 50%, אין משמעה שלא ניתן לאשר חלקיות פחותה. התשובה לשאלה אימתי חלקיות במגורים עונה על דרישת הסכם הניידות תלויה "במידה". במקרה זה, בשים לב לכך שהרכב משמש לצרכי הניידות של אלמוני הן בעת שהוא מתגורר בבית ההורים, והן כאשר הוא שוהה במעון מתמלאת התכלית של העמדת "תחליף רגליים" למוגבל בניידות. השהיה במעון היא כורח הכופה הפרדה פיסית בין ההורים לבין אלמוני, אך היא לא ניתקה את חיבורו של אלמוני להוריו, מכוחו מוטל עליהם להמשיך ולטפל בצרכיו, כולל צרכי ניידות. בנסיבות אלה ברי כי הרכב שמבוקש סיוע ברכישתו ישרת את צרכי אלמוני. בפסיקה נקבע כי המגורים בסמיכות נועדו גם להקל על הפיקוח של המערער. אולם תכלית זו משנית למטרה העיקרית של סיוע בהעמדת "תחליף רגליים" למוגבל בניידות. בנוסף, בנסיבות בהן כל יציאה של אלמוני מהמעון מתועדת ברישומים של המעון, מתקיימת אפשרות ממשית של פיקוח על מורשה הנהיגה. |
|
חזרה למעלה
|
|
| 7 [ביטוח לאומי] [עבודה] [התיישנות] |
|
|
עבל (ארצי) 57366-09-11 אסתר שקד נ' המוסד לביטוח לאומי (עבודה; עמירם רבינוביץ, רונית רוזנפלד, לאה גליקסמן, נ.צ.: י' קרא, י' דויטש; 25/02/15) - 12 ע'
|
| עו"ד: חזי רובין, מיכאל קיכל, חיה שחר |
היה מקום להגיש תביעה לקצבת נכות מעבודה בעת התגבשות עילת התביעה – עת המנוח אובחן כחולה סרטן ולא לאחר שהמנוח הוכר, לאחר מותו, בפסק דין כנפגע בעבודה במסגרת תביעה לגמלת תלויים שהגישה המערערת. הואיל והתביעה לקצבת נכות מעבודה הוגשה לאחר 12 חודשים מהיום שבו נוצרה עילת התביעה, יש ליישם את סעיף 296(ב) לחוק הביטוח הלאומי, לפיו יש לאשר את זכאות המנוח לגמלת נכות מעבודה 12 חודשים עובר למועד בו הוגשה התביעה לגמלת תלויים.
ביטוח לאומי – גימלאות – שיהוי
עבודה – ביטוח לאומי – שיהוי
התיישנות – תקופת ההתיישנות – הארכתה
.
המערערת היא אלמנתו של גד שקד ז"ל (להלן: המנוח). המנוח הגיש תביעה למשיב (להלן: המוסד) לקצבת נכות כללית כשנתיים קודם למותו, שנדחתה. שנה לאחר מות המנוח פנתה המערערת למוסד בתביעה לתשלום גמלת תלויים. התביעה נדחתה תחילה אך בהמשך ניתן פסק דין המאשר את התביעה. לאחר מכן הגישה המערערת תביעה לקביעת דרגת נכות מעבודה ולתשלום גמלת נכות מהעבודה שהייתה אמורה להשתלם למנוח בחייו. ועדה רפואית קבעה למנוח דרגת נכות בשיעור 100% החל מהמועד בו אובחן כחולה סרטן. התביעה לקצבת נכות מהעבודה שהגישה המערערת לתקופה שממועד בו אובחן המנוח כחולה סרטן ועד לחודש טרם פטירת המנוח נדחתה בגין שיהוי לפי סעיף 296(ב) לחוק הביטוח הלאומי (להלן: החוק). כנגד החלטה זו הגישה המערערת תביעה לביה"ד האזורי. התביעה נדחתה כאשר נקבע כי עילת התביעה נולדה במועד בו אובחן המנוח כחולה סרטן ולא רק לאחר שהוכרה הפגיעה בעבודה במסגרת התביעה לקצבת תלויים. הואיל והתביעה הוגשה לאחר 12 חודשים מהיום שבו נוצרה עילת התביעה, יש ליישם את סעיף 296(ב) לחוק, לפיו יש לאשר את זכאות המנוח לגמלת נכות מעבודה 12 חודשים עובר למועד בו הוגשה התביעה לגמלת תלויים. מכאן הערעור.
.
בית הדין הארצי לעבודה (מפי השופט (בדימ') ע' רבינוביץ ובהסכמת השופטות ר' רוזנפלד, ל' גליקסמן ונציגי הציבור י' קרא, י' דויטש) דחה את הערעור ופסק כי:
במרכז הערעור עומדת הטענה כי לא ניתן להגיש תביעה לקצבת נכות מהעבודה בטרם הוכר הנפגע כנפגע בעבודה וכי יש למנות את תקופת 12 החודשים לפי סעיף 296(א) לחוק החל ממועד ההכרה במנוח כנפגע בעבודה בפסק דין. בהקשר זה, המנוח הגיש תביעה לקצבת נכות כללית, שזו דרך המלך. המנוח מעולם לא הגיש תביעה לקצבת נכות מן העבודה. זכאות לגמלה לא יכולה לצאת מן הכוח אל הפועל אלא בהגשת תביעה למוסד על כל תנאיה. יש תנאים מוקדמים המבשילים את הזכאות לתשלום, שהראשון שבהם הוא הגשת תביעה. בין שאר התנאים לזכאות לתשלום הגמלה, עומד סעיף 296 לחוק, שעניינו המועד להגשת תביעה לגמלה. בפרשת גור נקבע אופן יישום סעיף 296 לחוק, למקרים בהן נדרש מבוטח למעשה להגיש שתי תביעות בגין אותה פגיעה. משהוגשה התביעה הראשונה, שהיא התביעה להכרה בפגיעה בעבודה בתוך 12 חודשים לאחר מועד היווצר העילה, ולאחריה הוגשה התביעה השנייה, בתוך 12 חודשים ממועד ההכרה, יראו למעשה, ועל דרך הפרשנות, ולעניין סעיף 296 לחוק, את מועד ההכרה בפגיעה בעבודה, כמועד היווצר העילה לעניין התביעה לקביעת דרגת נכות. במקרה זה עילת התביעה נולדה במועד בו המנוח אובחן כחולה סרטן. כאמור, המערערת טוענת כי עילת התביעה התגבשה ביום מתן פסק הדין שהכיר במחלת המנוח כפגיעה בעבודה ולכן היא הגישה את תביעתה לקביעת דרגת נכות בתוך 12 חודשים ממועד פסק הדין בו הוכרה פגיעת המנוח כפגיעה בעבודה, אלא שהמערערת אחרה מאד בהגשת התביעה הראשונה שהיא התביעה להכרה במחלת הסרטן בה חלה המנוח כפגיעה בעבודה.
אשר לטענה כי המנוח הגיש תביעה לנכות כללית משום שלא סבר כלל שיש קשר סיבתי בין מחלתו לתנאי עבודתו. עוד נטען כי אילו סבר אחרת, ודאי היה מגיש תביעה זו בזמן ובנסיבות אלה יש מקום להחיל את סעיף 8 לחוק ההתיישנות, שעניינו התיישנות מדעת. אלא שהנסיבות אינן מצדיקות החלת סעיף זה. ניתן לסבור שהמנוח יכול היה להתייעץ עם גורם משפטי או אחר במועד, כשם שעשתה אשתו מאוחר יותר, ולהגיש את התביעה להכרה בפגיעה בעבודה במועד. גם המידע בדבר הקשר בין מחלת הסרטן לחשיפה לאסבסט ולחומרים מסוכנים אליהם נחשף המנוח, אינו נחלת אנשי הרפואה בלבד. בנסיבות אלה, אין לומר כי המנוח או המערערת, אילו נקטו בזהירות סבירה, לא יכלו לגלות את הקשר האפשרי בין תנאי עבודתו של המנוח למחלתו במועד. משלא הייתה התיישנות שלא מדעת, המשליכה על הוראות סעיף 296 לחוק, ובהתחשב בכך שעילת התביעה נולדה במועד בו אובחן המנוח כחולה סרטן, אין מנוס מדחיית הערעור לפי סעיף 296 לחוק. |
|
חזרה למעלה
|
|
| 8 [שירות המדינה] [עבודה] |
|
|
עע (ארצי) 20819-03-13 ליזטה עליזה תמם נ' מדינת ישראל- הממונה על תשלום הגמלאות (עבודה; ורדה וירט ליבנה, עמירם רבינוביץ, יעל אנגלברג שהם, נ.צ.: ר' רבינוביץ, מ' ינון; 24/02/15) - 31 ע'
|
| עו"ד: איילת ישראלי , איתמר הר אבן |
דעת רוב: בין המערערת לבעלה המנוח היה פירוד כלכלי ומהותי, דהיינו "פרידה של קבע" ואין לראות בה כמי שהייתה אלמנתו וחיה עמו חיים משותפים כל חייו. לפיכך, חל על המערערת סעיף 38 לחוק שירות המדינה (גמלאות) ויש לשלם לה את הקצבה בגובה המזונות שנפסקו לה בפסק מזונות, ולא בגובה גמלתו האחרונה של המנוח ממשרד החינוך.
שירות המדינה – גימלאות – שאירים
עבודה – גימלאות עובדי מדינה – קצבת שאירים
.
המערערת הינה אלמנת מר יוסף תמם (להלן: המנוח). המערערת והמנוח לא התגרשו. בהמשך ניתן פסק דין לפיו על המנוח לשלם למערערת מזונות (להלן: פסק המזונות), וניתן צו קבוע המונע את כניסת המנוח לדירתם. המנוח עבד במשרד החינוך משך 30 שנה. לאחר פטירת המנוח פנתה המערערת לממונה על תשלום הגמלאות בתביעה לגמלת שארים. הממונה קבע כי בהתאם לפסק המזונות תשולם למבקשת קצבת שארים בגובה דמי המזונות שנפסקו. המערערת הגישה תביעה לביה"ד האזורי בטענה כי היא זכאית לקצבת שארים בהתאם לגמלתו האחרונה של המנוח ממשרד החינוך. ביה"ד דחה את התביעה בקובעו כי בני הזוג נפרדו "פרידה של קבע". מכאן הערעור. הדיון נסב אודות השאלה האם ניתן לסווג את המערערת כאלמנת המנוח הזכאית לגמלת שארים לפי חוק הגמלאות.
.
בית הדין הארצי לעבודה (מפי סגנית הנשיא ו' וירט ליבנה ובהסכמת השופטת י' אנגלברג-שהם ונציג הציבור ר' רבינוביץ, בניגוד לדעתם החולקת של השופט (בדימ') ע' רבינוביץ ונציג הציבור מ' ינון, דחה את הערעור ופסק כי:
על פי הפסיקה, סעיף 38(ג) לחוק הגמלאות מסייגת את זכותה של אשת הנפטר לגמלאות, ושולל את זכאותה במקרה של "פרידה של קבע", בקובעה חזקה כי בנסיבות אלה יראו את אשת הנפטר כגרושה, שכלל אינה זכאית לגמלאות, אלא במקרה בו היא זכאית למזונות על פי פסק דין או הסכם בכתב. כבר נפסק כי המושג 'פרידה של קבע' מציין מצב עובדתי מסוים בין עובד מדינה לבין אשתו, מצב שבו דינה של אישה כדין 'גרושה' לצורך חוק הגמלאות. משני מרכיבי המושג ('פרידה', 'קבע') השני הוא הקובע לענייננו. המילה 'קבע' פירושה 'מצבו של דבר קבוע ומסוים', בניגוד למצב ארעי או זמני. 'קבע' מצביע על גיבוש מצב בהווה, שניתן לצפות כי יימשך בעתיד. בפרשת סנדה נמנו הסימנים המעידים על האלמנט של "סופיות המעשה" וגמירות-הדעת במצב של "פרידה של קבע"; לנושא התלות הכלכלית יש השלכה על הקביעה אם הייתה "פרידה של קבע".
ביה"ד קמא קבע כי למעשה התבצעה הפרדה רכושית בין המערערת למנוח, כי במהלך כל השנים לא שררו בין המערערת למנוח יחסי זוגיות ומשפחה משותפים וכי לא התקיימה תלות כלכלית המצדיקה תשלום קצבת שאירים. גם אם תחילת הפירוד בין בני הזוג נבע מנסיבות של מציאות קשה (אלימות), הרי שבסופו של דבר הוא הוביל לפירוד כלכלי ומהותי, ומתקיימת בעניינו "פרידה של קבע". לא ניתן "למחוק" מהוראות החוק את המונח "פרידה של קבע" כאשר מדובר בנסיבות בהן המנוח והמערערת היו פרודים 34 שנים עובר לפטירתו, כאשר לא נראה שיש מוטיב של פחד כזה או אחר מאלימות שנמשך לכל אורך תקופת הפרידה. המערערת ביקשה מזונות ללא כל חשש, והביעה בכך את כוונתה להיפרד מהמנוח פרידה של קבע. אמנם הסיבה לבקשה להתגרש מצד המערערת הייתה עקב אלימותו, אולם מאז ועד פטירתו חלפו 34 שנים בהם לא תוארו אירועים של פחד או אלימות שהרחיקו ביניהם, והתקיים אפילו קשר משפחתי באמצעות הילדים. נסיבות המקרה בעניין אלמונית אינן דומות לנסיבות מקרה זה, שם אלמונית נסה על נפשה וחיה בפחד במשך כל תקופת הפרידה עד כדי כך שלא העזה לבקש גט או מזונות. לא כן המערערת שלא חשה אלימות או תחושה של פחד מהמנוח ואף נעשה ביניהם הסדר כלכלי שמעיד על פרידה של קבע.
בין המנוח למערערת היה פירוד כלכלי ומהותי, דהיינו פרידה של קבע ואין לראות בה כמי שהייתה אלמנתו וחיה עמו חיים משותפים כל חייו. אין מקום להחיל על המערערת את החריג לכלל של "פרידה של קבע", כך שחל על המערערת סעיף 38 לחוק הגמלאות. לאור האמור לעיל, יש לשלם למערערת את הקצבה בגובה המזונות שנפסקו, ולעדכנם לפי המדד כפי שנקבע בפסק המזונות. |
|
חזרה למעלה
|
|
|
עבודה אזורי
|
| 9 [עבודה] |
|
|
סעש (ב"ש) 16442-12-12 אורן די ולנסה נ' ויסוניק בע"מ (עבודה; יוסף יוספי, נ.צ.: י' עמי שי, ד' אבדור; 22/02/15) - 17 ע'
|
| עו"ד: הילה ונטורה, ירון הורוויץ |
פיטורים שנעשים ללא סיבה עניינית ותוך עריכת שימוע למראית עין בלבד ייחשבו כפיטורים שלא כדין.
עבודה – פיטורין – תקינות הליך הפיטורין
.
התובע עבד אצל הנתבעת כמה שנים וקיבל הערכות חיוביות במהלך התקופה. בזמן שהותו בחופשת מחלה קיבל התובע זימון לשימוע לפני פיטורין, בלא פירוט מספק, ולאחר השימוע פוטר. לטענת התובע פוטר שלא כדין על רקע מחלתו, ומכאן התביעה.
.
בית הדין האזורי לעבודה קיבל את התביעה וקבע כי:
זכות יסוד היא כי רשות ציבורית, הפוגעת במעמדו של אדם, לא תעשה כן בטרם תעניק לאותו אדם את ההזדמנות להשמיע את דעתו. אין נפקא מינה אם הרשות הציבורית פועלת מכוח חיקוק או מכוח הנחיה פנימית או מכוח הסכם. אין גם כל חשיבות לשאלה אם הסמכות המופעלת היא שיפוטית, כעין שיפוטית או מינהלית, ואם שיקול הדעת, הניתן לאותה רשות הוא רחב או צר. בכל מקרה שבו רשות ציבורית מבקשת לשנות את מעמדו של אדם עליה לפעול כלפיו בהגינות.
חובת השימוע הוטלה על כל מעסיק, לרבות מעסיק פרטי. על עורך השימוע לערוך פרוטוקול וליתן החלטתו בצורה מנומקת. במקרה הנדון לא נערך לתובע שימוע כדין, אלא שהשימוע נערך כדי לצאת ידי חובה ולמראית עין. לתובע לא ניתנה הזדמנות נאותה להשמיע את טענותיו, מאחר והובאו בפניו טענות שבחלקן היו כלליות ולא מפורטות. הנתבעת גם לא שקלה את הדברים ששמעה מהתובע.
לא הייתה כל סיבה עניינית לפטר את התובע. יש לקבל את טענת התובע כי הוא פוטר אך ורק בשל מחלתו. גם האופן בו פוטר התובע הינו צורם ומקומם: התובע שהה בביתו בחופשת מחלה, כשהוא שרוי בדיכאון. במצב שכזה יש לצפות ממעסיק שיתמוך בעובד, ויעשה כל שניתן כדי לסייע לו להחלים. הנתבעת החליטה לפטר את התובע ולמעשה להפטר ממנו. נכון הוא כי התובע סיים לנצל את ימי המחלה להם היה זכאי, ובנסיבות אלה ניתן לפטרו על פי החוק, אולם כאשר מעסיק מפעיל את היכולת לפטר עובד עליו לעשות כן בתום לב ומתוך שיקולים רלוונטיים. פיטורים שנעשים בחוסר תום לב ועקב מניעים פסולים ייחשבו כפיטורים שלא כדין.
לאור האמור לתובע נפסק פיצוי הקרוב לתקרה המוכרת בפסיקה. |
|
חזרה למעלה
|
|
| 10 [עבודה] |
|
|
סע (ת"א) 15009-01-13 אלה שמעון נ' מ.ר. מור ציוד וחומרים למעבדות וקוסמטיקה בע"מ (עבודה; דורי ספיבק; 21/02/15) - 23 ע'
|
| עו"ד: מאיר ברנע, ד"ר דוד סער |
התובעת אינה זכאית להפרשי שכר עבודה נוכח מנגנון התשלום שנקבע בחוזה העבודה; הנתבעת הייתה זכאית לפטר את התובעת ללא הודעה מוקדמת נוכח נזקים שלהם גרמה; התובעת תשלם פיצוי ללא הוכחת נזק בגין שימוש שלא כדין ברשימת הלקוחות של הנתבעת ופיצוי בגין הפרת חובות האמון ותום הלב כלפי הנתבעת.
עבודה – יחסי עבודה – סודות מקצועיים
עבודה – יחסי עבודה – חובת תום הלב
עבודה – חוזה עבודה – שינוי בפועל
עבודה – שכר עבודה – תביעה להפרשי שכר
עבודה – פיטורין – הודעה מוקדמת
.
התובעת, קוסמטיקאית במקצועה, הועסקה בנתבעת (להלן: החברה), המפעילה מרכז לטיפולים אסתטיים, כיועצת מכירות במשך 5 חודשים. יחסי העבודה הוסדרו בחוזה עבודה אישי בכתב. סמוך לאחר סיום עבודתה החלה התובעת לעבוד בחברה אחרת (להלן: החברה המתחרה). התובעת הגישה את התביעה דנן לתשלום הפרשי שכר עבודה, פיצוי בגין אי מתן הודעה מוקדמת ופדיון חופשה שנתית. החברה הגישה תביעה שכנגד למתן צו מניעה קבוע האוסר על התובעת להשתמש ברשימת לקוחותיה וליצור עימם קשר, ולפיצוי כספי בגין נזק ממוני ולפיצוי ללא הוכחת נזק.
.
בית הדין האזורי לעבודה (השופט ד' ספיבק) דחה את התביעה ברובה, קיבל את התביעה שכנגד בחלקה ופסק כי:
אשר להפרשי שכר, חוזה העבודה הסדיר את תנאי השכר המגיעים לתובעת. הוראות ההסכם ברורות ומפורשות ואין בהן או במסמך אחר כל תמיכה לטענת התובעת שהייתה הסכמה לפיה תנאי השכר ייקבעו לפי הצעת עבודה שנמסרה לתובעת טרם חתימת ההסכם. ההצעה לא השתכללה לכדי חוזה עבודה מחייב; אשר לטענת התובעת כי הצעת השכר מחייבת את הצדדים, שכן בפועל שכרה שולם לפיה, הרי שאכן, ייתכנו נסיבות שבהן על אף לשון חוזה העבודה, תנאי העבודה יקבעו לפי התנהגות הצדדים בפועל, עת יימצא כי הצדדים שינו בהתנהגותם את הוראות חוזה העבודה, אך מקרה זה אינו נמנה עליהן. אין מדובר בחוזה עבודה או בדפוס עבודה מתמשך אלא בתקופה קצרה של יחסי עבודה, כשתוך זמן קצר כבר עמדה החברה על אכיפת הוראות חוזה העבודה כלשונן. כמו כן, טענה לשינוי חוזה העבודה בהתנהגות הצדדים מחייבת בסיס עובדתי מוצק וברור. אלא שלא הוכחה טענת התובעת כי שכרה חושב בהתאם להצעת השכר ולא לפי הסכם העבודה. לאור האמור, על שכרה של התובעת להיות מחושב לפי מנגנון התשלום שנקבע בחוזה העבודה, והתביעה ברכיב זה נדחתה.
אשר להודעה מוקדמת, לא הוגשה כל ראייה בכתב בנוגע להחלטת מי מהצדדים סיים את יחסי העבודה. שני הצדדים ביקשו לסיים את יחסי העבודה, ואף הביעו רצונם זה בעל פה. הוכח שהתובעת מצאה מקום עבודה חדש טרם סיום עבודתה בחברה; החברה הייתה זכאית לפטר את התובעת לאלתר, ללא הודעה מוקדמת, משנוכחה שהיא גורמת לה נזקים בכך שהיא משכנעת את עובדות החברה לעבור לעבוד עימה בחברה המתחרה. משכך, התביעה ברכיב זה נדחתה; התובעת זכאית לפדיון חופשה.
התחייבות התובעת שלא להתחרות בחברה צריכה להיות מבוססת על אינטרס "קנייני" או "מעין קנייני" שלה. אלא שכתב ההתחייבות כולל הוראות הנוגעות לשמירה גורפת על סודיות בנוגע לכל מידע שרכש העובד בתקופת עבודתו. חרף האמור בו, התובעת הייתה רשאית לעשות שימוש בידע וניסיון מקצועי שרכשה במהלך תקופת עבודתה, ובכלל זה בידע שהפך לחלק מכישוריה המקצועיים הכלליים, כל עוד אין מדובר בשימוש בסוד מסחרי השייך לחברה; כמו כן, החברה לא הוכיחה שמכשיר שברשותה או שיטת טיפול מסוימת הם בגדר סודות מסחריים. עם זאת, הוכח כי רשימת הלקוחות של החברה סודית. על מנת ליצור את הרשימה נדרשה הקצאה של משאבים רבים לאורך שנים. בנוסף, החברה והחברה המתחרה מתמודדות על אותו פלח שוק. התובעת עשתה שימוש ברשימה ופנתה ללקוחות החברה עם סיום עבודתה במטרה ליצור עימם קשרים עסקיים עבור החברה המתחרה או עבורה ובכך הפרה את חובתה לשמור בסודיות על רשימת הלקוחות שלה. עם זאת, החברה לא הוכיחה את הפגיעה והיקפה הנטען ולכן התביעה לפיצוי בגין נזק ממוני נדחתה. עם זאת, החברה זכאית לפיצוי ללא הוכחת נזק בסך 10,000 ₪; נוכח חלוף הזמן ושינוי הנסיבות לא ניתן צו מניעה קבוע. בנוסף, התובעת הפרה את חובות האמון ותום הלב כלפי החברה נוכח התנהלותה במהלך התקופה שקדמה לסיום עבודתה ולאחריה ועליה לפצות את החברה בפיצוי בגובה שכר עבודתה בחודש האחרון. |
|
חזרה למעלה
|
|
|
מנהלי
|
| 11 [דיון אזרחי] |
|
|
תצ (ת"א) 14646-05-14 שני טל פרידמן נ' עיריית בת ים (מנהלי; ד"ר מיכל אגמון גונן; 24/02/15) - 16 ע'
|
| עו"ד: ערן טל, אורטל טורג'מן |
בית המשפט פסק לתובעת ייצוגית ופרקליטה גמול ושכ"ט על הצד הגבוה. נפסק, כי המשיבה, שבסופו של יום הגישה הודעת חדילה, ידעה כי המדובר בגבייה בלתי חוקית, וחרף כך המשיכה בגבייה הפסולה. התנהלות זו של המשיבה, היא התנהלות קלוקלת שאינה מתיישבת עם עקרון חוקיות המינהל ועם מינהל תקין.
דיון אזרחי – תובענה ייצוגית – גמול לתובע מייצג ופרקליטו
.
המבקשת הגישה תובענה ובקשה לאישורה כייצוגית כנגד המשיבה – עירייה, שעניינן הוא גבייה בלתי חוקית של אגרה בסך 20 ₪. לאחר שהמשיבה הגישה הודעת חדילה, בית המשפט נדרש לשאלת גובה הגמול למבקשת ושיעור שכר הטרחה לבא כוחה.
.
בית המשפט קבע כלהלן:
כאשר מדובר בהודעת חדילה של הרשות יש לעמוד על התרומה בהסדרת ההתנהלות העתידית של הרשות.
שיקול רלבנטי שעל בית המשפט להביא בחשבון בבואו לפסוק את הגמול ושכר הטרחה – שיש בו, כדי להביא להפחתה ניכרת בסכומים שיפסקו למבקש ולבא כוחו – הוא העדר פניה מוקדמת לרשות, בנסיבות בהן טובת הקבוצה מחייבת זאת.
הכלל הוא שיש לפסוק את הגמול ושכר הטרחה, במידת הניתן, בהתאם לשיטת האחוזים, שלפיה שכר הטרחה מחושב כאחוז מסוים מתוך הסכום שנפסק לקבוצה, תוך התחשבות בשיקולים שונים כגון נסיבותיו של ההליך, האופן בו הסתיים והתנהלותו הדיונית של התובע המייצג ובא כוחו.
את הגמול ושכר הטרחה יש לפסוק כאחוז מסוים מן הסכום שנפסק לקבוצה, או שנקבע במסגרת הסדר פשרה.
אין מקום להקטנה משמעותית מדי של שכר הטרחה והגמול במקרים של תביעות נגד רשויות ציבוריות. |
|
חזרה למעלה
|
|
| 12 [דיון אזרחי] |
|
|
תצ (ת"א) 14138-05-14 דוד לוסטיג נ' מי אביבים 2010 בע"מ (מנהלי; מרים סוקולוב; 19/02/15) - 7 ע'
|
| עו"ד: שלומי אבני , ערן פלסר, יואב רזין, פנינה ברודר , עומר נובינסקי |
למידת אי החוקיות שנפלה בפעילות הרשות קודם להודעת החדילה מגבייה שלא כדין יש חשיבות עליונה לזיהוי ההצדקה למתן גמול לתובע הייצוגי וקביעת שיעורו.
דיון אזרחי – תובענה ייצוגית – גמול לתובע מייצג
דיון אזרחי – תובענה ייצוגית – שכר טירחה של בא-כוח מייצג
.
עניינה של התובענה באגרות חיבור לשירותי מים וביוב שגבתה הנתבעת. הנתבעת הודיעה על חדילה מגבייה. משכך, התביעה והבקשה להכיר בה כייצוגית, נדחות. נותר לדון בבקשה לפסיקת גמול ושכ"ט עו"ד. התובע ובאי כוחו מבקשים לפסוק לזכותם סכומים של 100,000 ₪ ו-600,000 ₪ בהתאמה. הנתבעת טוענת כי נסיבות העניין אינן מצדיקות פסיקת גמול ולכל היותר יש לפסוק סכומים מינימאליים.
.
בימ"ש לעניינים מנהליים קבע:
כפי שנפסק, ככל שהגשת הבקשה לאישור התובענה הייצוגית הולידה שינוי בהתנהלות הרשות הציבורית, ותרמה להשגת התכלית שלשמה הוגשה בהפסקת גביית תשלומים מהאזרחים שלא נמצא להם בסיס מוצק בדין, כך היא תרמה להגשמת האינטרס הטמון בה, גם אם לא הושקעו בכך משאבים דיוניים רבים. שיקול מעין זה עשוי להצדיק מתן גמול מיוחד ושכר טרחה ליוזמי מהלך התובענה הייצוגית.
עוד נפסק כי ראוי להתייחס גם להיקף הטרחה, הסיכון, התועלת, והחשיבות הציבורית של התובענה הייצוגית, ולצורך שכר הטרחה גם במורכבות ההליך, והאופן בו הוא נוהל בידי בא כוח המייצג. הודגש, כי מנין השיקולים המפורט בסעיפים 22 ו-23 בחוק תובענות ייצוגיות, אליהם מפנה החוק בסעיף 9(ג), אינו ממצה, ועל ביהמ"ש לשקול את מכלול נסיבות העניין המסוים הניצב לפניו.
אשר לסכומים הסופיים הנפסקים, נאמר שגמול לתובע הייצוגי ושכר טרחה לב"כ המייצג, המהווים יחד סך של 16% מהסכום הפסוק, אינם מצדיקים התערבות בימ"ש שלערעור, אם כי מדובר בסכומים העומדים על "הצד הגבוה". עוד נקבע כי ככלל יש לקבוע גמול ושכ"ט ב"שיטת האחוזים", כאשר אופן יישומה בעת שמדובר בתביעות בסכומים נמוכים צריך שיהיה באופן שאינו מחמיר עם התובע.
נראה שלמידת אי החוקיות שנפלה בפעילות הרשות קודם להודעת החדילה מגבייה שלא כדין חשיבות עליונה לזיהוי ההצדקה למתן גמול לתובע הייצוגי וקביעת שיעורו. החמורים שבמקרים נסבים על דרישה מאזרח בתשלום בשיעור שלא נקבעו לו אמות מידה, הנחזה להיות תשלום חובה, וזאת כתנאי להפעלת סמכות חובה המוטלת על הרשות, תוך ידיעה ברורה מצדה באשר לאי החוקיות הגלומה במעשים. במקרה הנדון, לא הוכח שעסקינן במקרה בו פגם אי החוקיות שבגבייה עומד על המדרגה הגבוהה ביותר.
היקף הגבייה שלא כדין עמד על 7,000, 000 ₪. אך השפעת ההליך על הכללים שנקבעו לבסוף לא הובהרה. גם אם הייתה השפעה כזו, הרי שנוכח מתן היתר לגבייה במסגרת הכללים, היקף ההשפעה הריאלי על הסכום הכולל שייגבה מהציבור בעתיד לא הוברר. מצב זה מקים שיקולים לכאן ולכאן. בנסיבות העניין, יועמד הגמול לתובע הייצוגי על 50,000 ₪, ושכ"ט ב"כ מייצג יעמוד על 200,000 ₪. |
|
חזרה למעלה
|
|
|
מחוזי
|
| 13 [עונשין] |
|
|
עפג (חי') 25795-01-15 אדוארד מרקוס נ' מדינת ישראל (מחוזי; רון שפירא, אברהם אליקים, בטינה טאובר; 26/02/15) - 21 ע'
|
| עו"ד: חאלד סכיס |
ביהמ"ש התחשב בנסיבותיו של נאשם מבוגר נעדר עבר פלילי שהרשעתו תפגע בעבודתו, ביטל את הרשעתו והמיר את עבודות השירות שנגזרו עליו בשירות לתועלת הציבור.
עונשין – עבירות – אי הרשעה
עונשין – ענישה – מתחם הענישה
.
המערער, הנעדר עבר פלילי, הורשע במעשה פזיזות ורשלנות כאשר ירה באדם במהלך ציד חזירים ברישיון. המערער נדון לעבודות שירות ולמאסר על תנאי ובית משפט השלום סרב לבטל את הרשעתו. מכאן הערעור.
.
בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור לעניין גזר הדין וביטול ההרשעה ברוב דעות וקבע כי:
הכלל הוא כי משהוכח ביצועה של עבירה יש להרשיע את הנאשם. אי הרשעה במקרה כזה תהיה יוצאת דופן ורק במקרים שבהם אין יחס סביר בין הנזק הצפוי לנאשם מן ההרשעה לבין חומרתה של העבירה. הפעלת הסמכות שלא להרשיע מותנית בשני תנאים עיקריים: ראשית, סוג העבירה אשר מאפשר לוותר בנסיבות המקרה המסוים על ההרשעה בלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה, ובהם שיקולי הלימה והרתעה; שנית, על ההרשעה לפגוע פגיעה חמורה ובלתי מידתית בשיקום הנאשם.
במקרה הנדון יש לחרוג מן הכלל ולהימנע מהרשעתו של המערער, שכן הוא הראה כי ההרשעה תפגע פגיעה ממשית בפרנסתו ובשיקומו. המערער כבן 57 ללא עבר פלילי, העובד באותו מקום עבודה 30 שנה.
הרשעה פלילית תפגע ביכולתו להמשיך לעבוד באותו מקום וביכולת פרנסתו באופן משמעותי, ואין ספק שאדם בגילו יתקשה למצוא עבודה חלופית. לעניין זה מתקיים התנאי של "מידת ודאות קרובה לקיומו של נזק קונקרטי" לפגיעה בלתי מידתית בעתידו ובסיכוי שיקומו של המערער. במקרה זה שיקולים אלה גוברים על שיקולי האינטרס הציבורי.
באשר למידת העונש החוק מורה כי בית המשפט רשאי לסטות ממתחם הענישה אם מצא כי יש סיכוי של ממש שהנאשם שבפניו ישתקם. אמנם מדובר במערער שהוא אדם נורמטיבי, שעבר עבירה שבבסיסה פזיזות ורשלנות, במובן זה ששיקולי שיקום בעניינו שונים מאלו שיובאו בחשבון בדרך כלל כאשר מדובר בנאשמים שאורח חייהם עברייני. עם זאת החוק לא החריג את שיקולי שיקום מכלל העבירות הקבועות בכל דברי החקיקה, לרבות אלו שבבסיסן התרשלות חד פעמית של אנשים נורמטיביים. דווקא לאנשים נורמטיבים שמעולם לא מעדו מהווה עצם העמדתם לדין פלילי אירוע משברי ובנסיבות אלו יש להביא בחשבון, גם בעניינם, שיקולי שיקום, הגם שיתכן ששיקולי והליכי השיקום יהיו שונים מאלו הנבחנים והננקטים בעניינם של "עבריינים קלאסיים". בנסיבות המקרה יש לקבל את המלצת שירות המבחן ולהמיר את עונשו של המערער בשירות לתועלת הציבור במקום עונש המאסר שהוטל עליו. |
|
חזרה למעלה
|
|
| 14 [עונשין] |
|
|
תפ (חי') 48994-10-13 מדינת ישראל נ' אלכסנדר פנישב (מחוזי; דיאנה סלע; 26/02/15) - 27 ע'
|
| עו"ד: |
בית המשפט גזר את דינם של הנאשמים, בגין הרשעתם בתקיפת חסר ישע בנסיבות מחמירות, והשית עליהם מאסרים בפועל, מאסרים על תנאי ופיצוי, בהתאם לחומרת המעשים.
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: עבירות נגד בעלי מוגבלות
.
הנאשמים הורשעו ע"פ הודאתם בתקיפת חסר ישע בנסיבות מחמירות, כאשר עבדו כ"כוח עזר" במחלקה לפגועי ראש בבית החולים בו אושפזה הקורבן.
.
בית המשפט המחוזי גזר את הדין ופסק:
מעשי תקיפה חמורים המבוצעים כלפי חסרי ישע הינם חמורים ובזויים, בפרט כאשר התקיפה מבוצעת ע"י אדם המופקד על שלומו של אותו חסר הישע. בתי המשפט חזרו והדגישו את חובתם לשמש מגן לחולים סיעודיים ולתרום תרומתם בניסיון למגר את מעשי האלימות וההתעללות המופנים כלפיהם ע"י מטפליהם, באמצעות ענישה הולמת שיהיה בה כדי להרתיע ולשקף את הסלידה המתעוררת נוכח מעשי התקיפה הפיזית והנפשית. מתחם הענישה ביחס למעשיהם של הנאשמים 1 ו-2 נע בין 8 חודשים ל-30 חודשי מאסר בפועל, ואילו המתחם ביחס לנאשמים 3 ו-4 נע בין 6 - 25 חודשי מאסר. לאור כל הנסיבות והשיקולים, הושתו על הנאשם 1 : 13 חודשי מאסר, 12 חודשי מאסר על תנאי ופיצוי בסך של 26,000; על הנאשם 2: 9 חודשי מאסר בפועל, 12 חודשי מאסר על תנאי ופיצוי בסך של 18,000 ₪; על הנאשם 3: 6 חודשי מאסר בפועל, 12 חודשי מאסר על תנאי ופיצוי בסך של 12,000 ₪; הנאשם 4, בשל נסיבותיו האישיות, מופנה לממונה על עבודות השירות, לקבלת חוות דעת בדבר מסוגלותו לרצות שישה חודשי מאסר בעבודות שירות. |
|
חזרה למעלה
|
|
| 15 [ארנונה] |
|
|
עמנ (חי') 15815-01-15 מנהל הארנונה בעיריית חיפה נ' דרור זליבנסקי (מחוזי; רון שפירא; 24/02/15) - 9 ע'
|
| עו"ד: דליה בן אלעזר יורן, סמדר בן דור |
נדחה ערעור מנהל הארנונה בעניין סיווג חדר בדירת מגורים של המשיב המשמש כמשרד עו"ד. נפסק, כי העיקר בנכס הינו המגורים וגם אם בשטח קטן של הנכס מבוצעת עבודה של המתגוררת בנכס, לא הובאו ראיות כי עבודתה של אותה עו"ד בביתה מהווה תפל לעשייה העיקרית בנכס, שהינה מגורים.
ארנונה – הטלתה – סיווג נכס לצורך חיובו בארנונה
.
המערער – מנהל הארנונה, הגיש ערעור המופנה כנגד החלטת ועדת הערר לענייני ארנונה כללית לפיה יש לסווג חדר בדירת מגוריו של המשיב המשמש כמשרד עו"ד של אשת המשיב בפריט סיווג "מגורים" וכי אין מקום לפצל בין סיווג אותו חדר (או חלק מחדר) לבין סיווג שאר דירת המגורים, באופן בו יסווג אותו חדר או חלק מדירה כשטח המיועד ל"עסקים".
.
בית המשפט דחה את הערעור ופסק כלהלן:
התערבות בית המשפט לעניינים מנהליים בהחלטת הרשות המנהלית המקצועית תהיה רק במקרים של חוסר סבירות קיצונית וביהמ"ש לא יחליף את שיקול דעת הרשות המקצועית בשיקול דעתו.
החלטת ועדת הערר מבוססת בממצאים העובדתיים ובראיות שהובאו לפניה, מהם עולה כי העיקר בנכס הינו המגורים וגם אם בשטח קטן של הנכס מבוצעת עבודה של המתגוררת בנכס, לא הובאו ראיות כי מרכז העשייה של עו"ד בן דור הינו מהדירה ולכן עבודתה של עו"ד בן דור בביתה מהווה תפל לעשייה העיקרית בנכס, שהינה מגורים. |
|
חזרה למעלה
|
|
| 16 [בוררות] |
|
|
הפב (ת"א) 38620-10-14 עידן חדש - שיווק חוויתי בע"מ נ' EFI- European FRIENDS OF ISRAEL (מחוזי; דורון חסדאי; 22/02/15) - 8 ע'
|
| עו"ד: דוד סולמא, אופיר צברי |
במסגרת הדיון בבקשה להפקדת ערובה, בבקשה לביטול פסק בוררות, על ביהמ"ש לשקול את סיכויי הצלחת בקשת הביטול וכן לבחון את נטיית מאזן הנוחות, כאשר מלכתחילה נוטים השיקולים שלטובתו ניתן פסק בוררות. לאור יישום שיקולים אלה על נסיבות העניין, חויבה המשיבה להעמיד ערובה בגובה מחצית סכום פסק הבוררות.
בוררות – פסק בורר – הפקדת ערובה בבקשה לביטול פסק בורר
.
בקשה לחיוב המשיבה בהפקדת ערובה למילוי פסק בוררות, במסגרת בקשת המשיבה לביטול הפסק ובקשת המבקשת לאישורו.
.
בית המשפט המחוזי נעתר לבקשה ופסק:
במסגרת הדיון בבקשה להפקדת ערובה, במסגרת בקשה לביטול פסק בוררות, על ביהמ"ש לשקול את סיכויי הצלחת בקשת הביטול וכן לבחון את נטיית מאזן הנוחות. מלכתחילה נוטים השיקולים לטובת הצד שאוחז בידיו פסק בוררות לטובתו, לנוכח גישת ההתערבות המצומצמת בפסקי בוררות. במקרה זה, ספק אם טענות הביטול של המשיבה באות בגדרי "עילות ביטול", ומשאין בידיה אמצעים כספיים מספיקים לתשלום פסק הבוררות, מאזן הנוחות נוטה לטובת המבקשת. המשיבה תעמיד ערובה בגובה מחצית סכום פסק הבוררות. |
|
חזרה למעלה
|
|
| 17 [רשויות מקומיות] |
|
|
עשא (ת"א) 34694-11-14 חיים סירוטקין נ' הרשות המקומית עיריית תל אביב יפו (מחוזי; רות לבהר שרון; 22/02/15) - 9 ע'
|
| עו"ד: חזי רובין, אדם קרן |
אמצעי המשמעת אותם מטיל ביה"ד המשמעתי צריכים להיקבע בהתאם לנסיבותיו המיוחדות של כל מקרה, למידת חומרת המעשים והנסיבות האישיות של העובד. בנסיבות המקרה דנן, הסנקציה של פיטורי המערער, בשל הרשעתו בעבירות סמים, אינה מידתית וניתן להסתפק בפיטורין על תנאי.
רשויות מקומיות – שיפוט משמעתי – אמצעי משמעת
.
ערעור על גזר דינו של בית הדין למשמעת של עובדי הרשויות המקומיות, בו נקבע כי המערער יפוטר לאלתר בגין הרשעתו בעבירות סמים.
.
בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור ופסק:
הסנקציה של פיטורים היא אחת הסנקציות החמורות, ויש להטילה רק במקרים ראויים. אמצעי המשמעת אותם מטיל ביה"ד צריכים להיקבע בהתאם לנסיבותיו המיוחדות של כל מקרה, למידת חומרת המעשים והנסיבות האישיות של העובד. בכל מקרה יש לוודא שמדובר בעבירות שאין להן השלכה על תפקודו העובד, על חשש לפגיעה בעבודה ובאמון הציבור. בנסיבות המקרה דנן, הסנקציה החמורה מכולן אינה מידתית וניתן היה להסתפק בפיטורין על תנאי. לפיכך, בוטל גזר הדין והוטלו על המערער עונש של פיטורין על תנאי והפקעת סכום מסוים ממשכורתו. |
|
חזרה למעלה
|
|
| 18 [דיון פלילי] |
|
|
עמת (י-ם) 41810-02-15 מדינת ישראל נ' מחמוד עסילה (מחוזי; צבי סגל; 22/02/15) - 9 ע'
|
| עו"ד: אמיר אדלבי |
ניתן להורות על שחרור לחלופת מעצר גם במקרים חמורים. כך נקבע אף בהתייחס לעבירות שמניעיהן אידיאולוגיים.
דיון פלילי – מעצר עד תום ההליכים – חלופת מעצר
.
נגד המשיב הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של הסתה לאלימות או טרור, הסתה לגזענות, תמיכה בארגון טרור, העלבת עובד ציבור ממניע של גזענות או עוינות כלפי הציבור והשמדת ראיות. העבירות בוצעו באינטרנט. ערר המדינה הוא על החלטת בימ"ש השלום לשחרר את המשיב בתנאים מגבילים.
.
ביהמ"ש המחוזי דחה את הערר בקובעו:
יש להזכיר מושכלות ראשונים, לפיהם ניתן להורות על שחרור לחלופת מעצר גם במקרים חמורים. כך, למשל, נקבע אפילו לעניין עבירה של רצח אגב ביצוע עבירה וניסיון שוד בנסיבות מחמירות, כך גם נקבע לעניין חבלה בכוונה מחמירה וכך אף נקבע בהתייחס לעבירות שמניעיהן אידיאולוגיים. כפי שנפסק, אמנם אל לנו להשלים עם מציאות בה מניעים אידיאולוגיים או זעם קבוצתי מתורגמים לעבירות אלימות, אולם יש לזכור כי חובת ביהמ"ש היא לבחון האם קיימת אפשרות להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרורו של הנאשם הספציפי לחלופת מעצר קונקרטית, וחובה זו אינה נגזרת של אופי העבירה וחומרתה.
גם במקרה דנא, חרף חומרת העבירות המיוחסות למשיב והמסוכנות הרבה הנגזרת מהן, יש מקום ואף חובה לבחון על רקע מכלול הנסיבות את אפשרות שחרורו לחלופת מעצר. אין חולק בדבר קיומן של ראיות לכאורה, כמו גם לקיומה של עילת מעצר. המחלוקת נסובה בשאלה האם ניתן לאיין את מסוכנותו ולהגשים את תכלית המעצר גם בדרך של קביעת תנאי שחרור הדוקים. בעניין זה, ומבלי להמעיט כהוא זה מחומרת המעשים המיוחסים למשיב, נראה כי מעצר עד תום ההליכים, בנסיבות העניין, הינו בגדר עליית מדרגה מעט דרסטית. נוכח הקושי באכיפה בעבירות מן הסוג הנדון המבוצעות באמצעות האינטרנט, יש לקבוע כי בנוסף לתנאי השחרור שנקבעו – בכללם מעצר בית מלא בבית אמו של המשיב ופיקוח מתמיד של אמו ו/או אחת מאחיותיו, יהא על המשיב לשהות במשך כל תקופת שחרורו ממעצר בדירה מנוטרלת כליל 24 שעות ביממה מכל חיבור, ישיר או עקיף, לאינטרנט, בין אם בחיבור קווי ובין אם באמצעות טלפון נייד. |
|
חזרה למעלה
|
|
| 19 [דיון פלילי] |
|
|
עפג (מרכז) 26177-05-14 עדי בהרב נ' מדינת ישראל (מחוזי; זהבה בוסתן, שמואל, אברהם טל; 22/02/15) - 14 ע'
|
| עו"ד: צ'רלס שרמן, ניר רשף |
בית המשפט שלערעור ביטל את הרשעת המערער בעבירת מס, בקובעו כי חרף החומרה הרבה בעבירות המס, המצדיקה, ככלל, הרשעה בלא כל התחשבות בנסיבות האישיות, המקרה הנדון נופל באותם מצבים חריגים המצדיקים אי הרשעה.
דיון פלילי – הרשעה – ביטולה
דיון פלילי – הרשעה – הימנעות מהרשעה
.
ערעור על הרשעת המערער בעבירות של אי-הגשת דו"חות תקופתיים במועד בניגוד לחוק מס ערך מוסף, ועל העונש, שכלל 6 חודשי מאסר על תנאי וקנס בסך 15 אלף ₪ או מאסר תמורתו.
.
בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור ופסק:
ע"פ הפסיקה, התנאים להימנעות מהרשעה או ביטולה הם: על ההרשעה לפגוע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם; סוג העבירה מאפשר לוותר בנסיבות המקרה המסוים על ההרשעה מבלי לפגוע מהותית בשיקולי הענישה. חרף החומרה הרבה בעבירות המס, המצדיקה, במקרה הרגיל, הרשעה בלא כל התחשבות בנסיבות האישיות, הרי שהמקרה שלפנינו נופל באותם מצבים "חריגים, מיוחדים ויוצאי דופן" המצדיקים אי הרשעה. זאת לאור הנסיבות שבהן נעשה הדבר, כמו גם נסיבותיו האישיות של המערער והפגיעה הקונקרטית והממשית שתגרם לו בשל הרשעתו, ויתכן שאף למשפחות הרבות התלויות בחברה שבבעלותו לצורך פרנסתן. לפיכך, בוטלה הרשעת המערערת והוטלו עליו 120 שעות של"צ וחתימה על התחייבות להימנע מביצוע עבירה. |
|
חזרה למעלה
|
|
| 20 [ראיות] |
|
|
עמשמ (י-ם) 29933-08-14 פנחס סירוטה נ' נציבות שרות המדינה (מחוזי; משה דרורי; 22/02/15) - 59 ע'
|
| עו"ד: גיורא אדרת, נמרוד ליפסקר, נתי בן חמו |
בית המשפט ביטל את פסק דינו של בית הדין למשמעת של עובדי מדינה ופסק, כי מארג הראיות אין בו כדי להקים וודאות משפטית מספקת כדי לקבוע כי המערער הטריד מינית את המתלוננת. לכל אלה, יש להוסיף, כי דווקא בענייני עבירות מין, חובת הבדיקה המוטלת על הערכאה הערעורית, היא רבה יותר, וממילא תגדל הנטייה להתערב ולהפוך החלטות דיוניות.
ראיות – ערעור – התערבות בית-משפט שלערעור
ראיות – ערעור – התערבות ערכאת ערעור
ראיות – חיסיון – עדות פסיכולוג
ראיות – עדות – בחינתה
.
המערער – מנהל מחלקה בבית החולים הפסיכיאטרי הגיש ערעור על פסק דין משמעתי של בית הדין למשמעת של עובדי המדינה אשר במסגרתו הורשע בביצוע מעשים מגונים והטרדה מינית כנגד המתלוננת, ודינו נגזר לעונשי המשמעת הבאים: א. נזיפה חמורה; ב. פיטורין לאלתר; ג. פסילה למשרד הבריאות למשך שנתיים.
.
בית המשפט קיבל את הערעור ופסק כלהלן:
לערכאה המבררת מוקנית עדיפות בהתרשמות הבלתי אמצעית, על פני ערכאת הערעור. אולם, לכלל זה קיימים חריגים, המצדיקים בחינה נוספת של העדויות והראיות בתיק, חרף אותה התרשמות בלתי אמצעית ממנה נהנתה העראה הדיונית.
בית הדין המשמעתי טעה כאשר קבע כי גרסתה של המתלוננת אמינה בעיניו יותר מן הגרסה הנגדית, אותה הציג הנאשם: אין בעדויות עליהן הסתמך בית הדין, את אשר מיוחס להן, ופעמים שהן מעידות את ההיפך הגמור.
נוסחת האיזון שנקבעה בעניין הסרת חיסיון של מטופל אצל פסיכולוג, כאשר מדובר בנפגע עבירות מין הינה קיומה של אפשרות סבירה שתהא בחומר תועלת להגנת הנאשם. יש לציין כי כאשר מדובר בשאלת עיונו של בית המשפט בחומר, זזה נקודת האיזון אף יותר לטובת הגנתו של הנאשם.
מקום שהיה על המטופל לוותר על החיסיון על פי נוסחת האיזון של קיומה של אפשרות סבירה שתהא בחומר תועלת להגנת הנאשם, והוא לא עשה כן, המסקנה המשפטית היא כי יש להפעיל את הכלל הראשוני הראייתי הקובע כי הימנעות מהבאת ראיה מקימה לחובתו של הנמנע חזקה שבעובדה, לפיה אילו הובאה אותה ראיה – היא הייתה פועלת לחובתו.
רף הראיות הנדרש להרשעה בדין המשמעתי הוא זה המקובל במשפט הפלילי, דהיינו: מעבר לספק סביר.
דווקא בענייני עבירות מין, חובת הבדיקה המוטלת על הערכאה הערעורית, היא רבה יותר, וממילא תגדל הנטייה להתערב ולהפוך החלטות דיוניות. |
|
חזרה למעלה
|
|
| 21 [בוררות] |
|
|
הפב (ת"א) 16726-01-15 מדינת ישראל- רשות מקרקעי ישראל נ' דליה עסיס (מחוזי; שבח יהודית; 20/02/15) - 5 ע'
|
| עו"ד: |
בית המשפט הורה על סילוקה על הסף של בקשה להפחתת שכר בורר, בקובעו כי הבקשה הוגשה באיחור ולא קיימים טעמים מיוחדים המצדיקים הארכת המועד.
בוררות – בורר – הפחתת שכר
בוררות – פסק בורר – הארכת מועד
.
בקשה לסילוקה על הסף של בקשה להפחתת שכר בורר, עקב טענה לחריגה מהמועד להגשתה.
.
בית המשפט המחוזי נעתר לבקשה ופסק:
רבות נכתב על כללי הדיון ועל השאיפה להכריע בסכסוכים מטעמים לגופו של עניין, להבדיל מכשל דיוני כזה או אחר, אלא שעדיין "אין להקל ראש באי עמידה בלוחות זמנים להגשת כתבי בי דין נוכח חשיבותם". האמור לעיל אף מתיישב עם תכלית הבוררות להכרעה יעילה, מהירה וסופית של סכסוכים, אף עם השאלה שעל המדוכה- הפחתת שכר הבוררת – שסגירת השער לבירורה אין בה כדי לגרום, מעצם טיבה, לעוות דין ממשי. בנסיבות בעניין, הבקשה להפחתת שכר הבורר הוגשה באיחור ולא קיימים טעמים מיוחדים המצדיקים הארכת המועד. |
|
חזרה למעלה
|
|
| 22 [בתי סוהר] |
|
|
עתא (חי') 47908-01-15 יאיר בלילתי נ' ועדת שחרורים שמקום מושבה בכלא דמון (מחוזי; רון שפירא, אברהם אליקים, בטינה טאובר; 16/02/15) - 9 ע'
|
| עו"ד: מוחמד מסארוה |
רמת השכנוע כי שחרורו המוקדם של אסיר לא יסכן את שלום הציבור לא יכולה להיות מוחלטת, אלא כזו שוועדת השחרורים סבורה כי ניתן לאיין בתכנית פיקוח נאותה על האסיר המשוחרר. במקרה דנן יש לאפשר לאסיר לעבור את תוכנית השיקום המוצעת, המספקת מענה סביר למסוכנותו.
בתי סוהר – אסירים – שחרור על תנאי
בתי סוהר – ועדת השחרורים – התערבות בהחלטתה
.
עתירת אסיר כנגד החלטת ועדת השחרורים, בה נדחתה בקשת העותר לשחרור מוקדם ממאסר.
.
בית המשפט המחוזי קיבל את הערר ופסק:
רמת השכנוע כי שחרורו המוקדם של אסיר לא יסכן את שלום הציבור לא יכולה להיות מוחלטת, אלא המדובר ברמת מסוכנות שוועדת השחרורים סבורה כי ניתן לאיין בתכנית פיקוח נאותה על האסיר המשוחרר. כל פירוש אחר משמעו כי אין מקום לשחרר שחרור מוקדם ברישיון אסירים שהרשעותיהם מעידות על דפוס עברייני. הותרת העותר בין כותלי הכלא לא תביא תועלת להפחתת מסוכנותו או לאינטרס הציבורי, ואילו האינטרס הציבורי ייצא נשכר לו יתאפשר לו לעבור את תוכנית השיקום המוצעת, המספקת מענה סביר למסוכנות שנשקפת מעברו. לפיכך, יש להתערב בהחלטת וועדת השחרורים. |
|
חזרה למעלה
|
|
| 23 [דיון פלילי] |
|
|
מת (נצ') 53434-01-15 מדינת ישראל נ' בנימין בן דוד גנור (מחוזי; שאהר אטרש; 10/02/15) - 8 ע'
|
| עו"ד: מארון אבו נסאר , סופי גרניט |
בית המשפט הורה על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים, בקובעו כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית המקימה סיכוי סביר להרשעת הנאשם בעבירת הצתה וכי נשקפת ממנו מסוכנות אשר לא ניתן לאיין באמצעות החלופה שהציע.
דיון פלילי – מעצר – עד תום ההליכים
דיון פלילי – מעצר עד תום ההליכים – ראיות לכאורה
דיון פלילי – מעצר עד תום ההליכים – מסוכנות
.
בקשה להורות על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים, על רקע אישומו בעבירת הצתה. המחלוקת נעוצה בשאלה – האם האש שאחזה בדירתו היא תוצאה של הצתה מכוונת או של ניסיונו להצית את התחבושת שעל ידו.
.
בית המשפט המחוזי נעתר לבקשה ופסק:
לשם בחינת קיומן של ראיות לכאורה במסגרת דיון במעצר עד תום ההליכים, נדרש בית המשפט לבחון האם קיים בחומר הראייתי, כמכלול, פוטנציאל חזק דיו לשם הרשעה עתידית של הנאשם. במקרה זה הראיות שבידי המבקשת מבססות קיומה של תשתית ראייתית לכאורית, לפיה המשיב שלח אש במזיד בדירה. מסוכנותו באה לידי ביטוי בכך ששלח לכאורה אש בדירה שאינה שלו, תוך התעלמות מהסכנה לחיי הדיירים השוהים בבניין, ומצבו הנפשי מגביר את מסוכנותו. נוכח המסוכנות הנשקפת מן המשיב ובשים לב למצבו הנפשי, לא ניתן להורות על שחרורו בערבות עצמית ובהפקדה כספית, כפי שהציע. |
|
חזרה למעלה
|
|
|
שלום
|
| 24 [עונשין] |
|
|
תפ (ת"א) 12186-07-12 מדינת ישראל נ' אליעזר טביב (שלום; דניאל בארי; 02/03/15) - 5 ע'
|
| עו"ד: מוריה גרין, ציון אמיר, גיא עין צבי |
גזר דין בעניינם של נאשמים שהורשעו, לאחר ניהול הוכחות, בפציעתו בנסיבות מחמירות של המתלונן. נאשם 1 הורשע גם בעבירות של השמדת ראיה ושיבוש מהלכי משפט. ביהמ"ש גזר על נאשם 1 שישה חודשי מאסר לריצוי בדרך של עבודות שירות, קנס בסך 1,500 ₪, ופיצוי למתלונן בסך 4,000 ₪, ועל נאשם 2 ארבעה חודשי מאסר לריצוי בדרך של עבודות שירות, קנס בסך 750 ₪ ופיצוי למתלונן בסך 1,500 ₪.
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: עבירות אלימות
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: שיקולים לקולה
.
בתקופה הרלוונטית לכתב האישום היה נאשם 1 הבעלים של קבוצת הכדורגל הפועל ת"א. נאשם 2 שימש כמאבטח ליד ביתו של נאשם 1. לאחר ניהול הוכחות, הורשעו הנאשמים בפציעתו בנסיבות מחמירות של המתלונן. נאשם 1 הורשע גם בעבירות של השמדת ראיה ושיבוש מהלכי משפט.
.
בית המשפט גזר את דינם של הנאשמים, בקובעו כדלקמן:
בבוא בית המשפט לקבוע את מתחם הענישה ההולם, יש להתחשב ברקע להתרחשות המעשה האלים, בגילו של המתלונן ובחומרת התקיפה. יש ליתן משקל מסוים גם למצבו הרגשי של נאשם 1 על הרקע להתנכלויות בו ובמשפחתו.
לאחר בחינת מכלול הנסיבות, יש לקבוע את מתחם הענישה בגין עבירת התקיפה בין 4 ל- 12 חודשי מאסר. מתחם הענישה בגין האישום השני הוא בין 3 ל- 10 חודשי מאסר. יודגש כי לולא הנסיבות שצוינו לעיל היה מקום לגזור על הנאשמים מאסר ממשי שירוצה מאחורי סורג ובריח.
ביהמ"ש גזר על נאשם 1 בגין העבירה של פציעה בנסיבות מחמירות עונש של 15 חודשי מאסר מהם 5 חודשים לריצוי בפועל והיתרה על תנאי. בגין העבירות של השמדת ראיה ושיבוש מהלכי משפט, 10 חודשי מאסר מהם 3 חודשים לריצוי בפועל והיתרה על תנאי. חודשיים מתוך המאסרים המוטלים יהיו חופפים ביניהם, כך שעל הנאשם יהיה לרצות 6 חודשי מאסר בדרך של עבודות שירות. בנוסף, הוטל קנס בסך 1,500 ₪, ופיצוי למתלונן בסך 4,000 ₪.
ביהמ"ש גזר על נאשם 2, 13 חודשי מאסר מהם 4 חודשים לריצוי בפועל בעבודות שירות והיתרה על תנאי, קנס בסך 750 ₪ ופיצוי למתלונן בסך 1,500 ₪. |
|
חזרה למעלה
|
|
| 25 [עונשין] [ראיות] |
|
|
תפ (ת"א) 45151-10-12 מדינת ישראל נ' רון שמחון (שלום; ד"ר שאול אבינור; 26/02/15) - 12 ע'
|
| עו"ד: אירית אסולין, טל גלאון |
בית המשפט זיכה את הנאשם מעבירה שעניינה החזקת סכין. נפסק, בין השאר, כי לא הוכחה, אפוא, טענת המאשימה כי החיפוש על הנאשם ובכליו נערך על ידי מאבטח מוסמך כדין ובהתאם להוראות חוק הסמכויות, ומכאן שלא הוכחה חוקיות החיפוש.
עונשין – עבירות – החזקת סכין שלא למטרה כשרה
ראיות – קבילות – ראיה שהושגה באמצעים פסולים
.
הנאשם הואשם בביצוע עבירה שעניינה החזקת סכין. בכתב האישום נאמר, כי במהלך בדיקה שנערכה לנאשם בתחנת הרכבת, גילה המאבטח שערך את הבדיקה, כי הנאשם מחזיק בסכין. טענת ההגנה היא שהחיפוש אותו ערך המאבטח היה בלתי חוקי. כן העלה הנאשם טענת הגנה נוספת בדבר אכיפה בררנית.
.
בית המשפט זיכה את הנאשם ופסק כלהלן:
היעדר ההנחיה בחוק אינו פוטר את התביעה המשטרתית מלגבש מדיניות ברורה וקוהרנטית בכל הקשור להעמדה לדין על סמך חפצים, שנתפסו על ידי מאבטחים שהוסמכו מכוח חוק הסמכויות, שכן מצב הדברים דהיום אינו משביע רצון ומעורר בעיות שונות.
נטל ההוכחה בטענת-הגנה שעניינה החזקת הסכין הייתה למטרה כשרה מוטל על הנאשם, ועליו להוכיח אותה במידה של עמידה במאזן ההסתברויות.
לא הוכחה, אפוא, טענת המאשימה כי החיפוש על הנאשם ובכליו נערך על ידי מאבטח מוסמך כדין ובהתאם להוראות חוק הסמכויות, ומכאן שלא הוכחה חוקיות החיפוש.
דינו של הנאשם הוא לזיכוי גם מהטעם של אכיפה בררנית. |
|
חזרה למעלה
|
|
| 26 [נזיקין] [תכנון ובנייה] |
|
|
תא (חי') 23655-02-10 צבי מלמד נ' אזורים חברה להשקעות בפתוח ובניה בע"מ (שלום; חנה לפין הראל; 24/02/15) - 33 ע'
|
| עו"ד: עידן יוחאי אדרי, אביאל שטרן |
בית המשפט הורה לנתבעת לשלם לתובעים פיצוי בגין עוגמת נפש אשר נגרמו להם עקב בניית שני מגדלי מגורים על ידי הנתבעת במקרקעין הסמוכים לביתם. לגבי יתר נזקיהם של התובעים נפסק, כי התובעים "ישנו" על זכויותיהם שכן, הם לא הגישו תביעה לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה.
נזיקין – עוולות – מטרדים
תכנון ובנייה – פיצויים – פגיעה על ידי תכנית
.
התובעים הגישו תביעה נזיקית בגין נזקי מטרד, חסימת אוויר ואור שמש, ועוגמת נפש אשר נגרמו להם עקב בניית שני מגדלי מגורים על ידי הנתבעת במקרקעין הסמוכים לביתם.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
יש לקבל את טענת התובעים כי הקמת שני המגדלים גרמה לחסימת אור השמש, באופן שאינם נהנים כיום מכמות סבירה של אור שמש. העילה של מטרד ליחיד יכולה להתקיים גם כאשר הבניה נעשתה על פי היתר בניה כדין.
עצם קבלת היתר הבניה אין משמעה שחברת הבניה יכולה לנהוג כראות עיניה, מבלי להתחשב בזכויות ובאינטרסים של אותם דיירים. מנגד, יש לקבל את טענת הנתבעת כי התובעים "ישנו" על זכויותיהם. שהרי, התובעים כאמור לא הגישו תביעה לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה בתוך 3 שנים מיום אישור התכנית, ועל כן תביעה זו התיישנה.
הפגיעה בגין חסימת אור, אוורור ונוף כמוה כפגיעה בענייני ריח ורעש ולכן היא נכללת בתחומו של סעיף 197 לחוק. |
|
חזרה למעלה
|
|
| 27 [מים] [נזיקין] |
|
|
תא (אש') 36405-11-12 פנינה שטרן נ' מי ק. גת (2008) בע"מ (שלום; עידו כפכפי; 22/02/15) - 11 ע'
|
| עו"ד: לידר קופרשמידט טל |
שעה שכשלה הנתבעת להוכיח כי פעלה בהתאם לנוהל וביהמ"ש התרשם כי ניצלה לרעה את כוחה, עליה לפצות את התובעת בגין הנזק הלא ממוני שנגרם לה. ניתוק מים הינה פעולה הפוגעת בכבוד האדם וגורמת לו נזק כהגדרתו בפקודת הנזיקין. עצם קביעת נוהל לאופן הניתוק מלמדת כי ניתוק בניגוד לנוהל מהווה עוולה שכן פוגע באופן לא מידתי באזרח. הנוהל נועד להגן על צרכנים ולקבוע אמות מידה ראויות להפעלת שיקול הדעת של התאגיד. הפרתו מהווה בפועל הפרת חובה חקוקה שנועדה להגן על הצרכן ומהווה עוולה המזכה בסעד.
מים – אספקת מים – מדיניות
מים – הסדר השימוש – אספקה
נזיקין – אחריות – הטלתה
.
האם זכאית התובעת לפיצוי בגין נזק לא ממוני, עקב ניתוק זרם המים מביתה?
.
בית המשפט פסק כלהלן:
התובעת מלינה על אי ביצוע הוראות הנוהל בכל הנוגע להתראות הנדרשות טרם ניתוק בפועל. לפי הנוהל בגין אי תשלום במועד ניתן לשלוח התראה לתשלום תוך 15 ימים הכוללת אזהרה בדבר הסמכות לנתק מים. בחלוף 15 ימים יש לשלוח התראה נוספת המעניקה 15 ימים נוספים לתשלום ואזהרה כי בחלוף המועד תנותק אספקת המים לנכס. במידה ולא שולם החוב תוך 30 ימים ממועד המצאת ההתראה השנייה ניתן לנתק את המים. לפי תחשיב התובעת, מאחר והאפשרות למשלוח התראה ראשונה קמה רק בחלוף 15 ימים מהמועד הנקוב לתשלום, רק בחלוף 75 ימים מאי התשלום ניתן לנתק את אספקת המים.
יש לקבוע כי בשלושת הניתוקים לא פעלה הנתבעת בהתאם לנוהל. ההתראות שנשלחו עירבו חובות עבר שרבצו על הנכס ועולה כי הנתבעת, בניגוד למדיניות עליה הצהירה בדיון, פעלה לנתק את אספקת המים גם בגין חוב העבר. מאחר והתובעת לא שיתפה פעולה באופן מלא עם הנתבעת בהסדר חוב העבר, פעלה הנתבעת באופן כוחני וניתקה את זרם המים כסנקציה על חוסר שיתוף פעולה. התנהלות הנתבעת מלמדת על ניצול לרעה של הכלי שניתן בידיה ואשר נועד למקרים חריגים.
שעה שכשלה הנתבעת להוכיח כי פעלה בהתאם לנוהל וביהמ"ש התרשם כי ניצלה לרעה את כוחה, עליה לפצות את התובעת בגין הנזק הלא ממוני שנגרם לה. די בהוכחת העילה שפורטה בכתב התביעה, קרי פעולה בניגוד לנוהל וחוק יסוד כבוד האדם וחירותו, כדי לבסס עילה משפטית כנגד הנתבעת. ניתוק מים הינה פעולה הפוגעת בכבוד האדם וגורמת לו נזק כהגדרתו בפקודת הנזיקין. עצם קביעת נוהל לאופן הניתוק מלמדת כי ניתוק בניגוד לנוהל מהווה עוולה שכן פוגע באופן לא מידתי באזרח. הנוהל נועד להגן על צרכנים ולקבוע אמות מידה ראויות להפעלת שיקול הדעת של התאגיד. הפרתו מהווה בפועל הפרת חובה חקוקה שנועדה להגן על הצרכן ומהווה עוולה המזכה בסעד. |
|
חזרה למעלה
|
|
| 28 [נזיקין] |
|
|
תא (ת"א) 27120-08 חברת סיטינט בע"מ נ' שלמה מן (שלום; רונית פינצ'וק אלט; 22/02/15) - 26 ע'
|
| עו"ד: שי אליאס, שמעון מורמי, יורם עברון |
קיימים שיקולי כבדי משקל המצדיקים צמצום האיסור מכוח החוק בכל הנוגע לפרסומים העוסקים באנשי ציבור. ביקורת על אנשי ציבור עשויה להיות כרוכה בפרסום לשון הרע אך יש בה חשיבות חברתית העשויה להצדיק גישה מקלה עם המפרסמים. עם זאת, יש לקחת בחשבון כי גם הנזק הנגרם לאנשי ציבור, כתוצאה מפגיעה בשמם הטוב, גדול ממידת הנזק הנגרמת לאדם פרטי. עיקר חיותם וקיומם יונקים משמם הטוב, וזה - אינו הפקר. במיוחד כך, כאשר בפרסומים אין אמת.
נזיקין – עוולות – לשון הרע
נזיקין – עוולות – איסור לשון הרע
נזיקין – הגנות – אמת בפרסום
נזיקין – הגנות – הבעת דעה
נזיקין – פיצויים – בגין פרסום לשון הרע
.
תביעה בגין לשון הרע בפרסומים שנעשו על ידי הנתבעים במסגרת יומן רשת (להלן: "הבלוג"), במסגרת ה"בלוגיה" של "תפוז", תחילה, על ידי הנתבעים 2 ו-3, ולאחר מכן – על ידי הנתבע 1.
.
בית המשפט פסק כי:
קיימים שיקולי כבדי משקל המצדיקים צמצום האיסור מכוח החוק בכל הנוגע לפרסומים העוסקים באנשי ציבור. ביקורת על אנשי ציבור עשויה להיות כרוכה בפרסום לשון הרע אך יש בה חשיבות חברתית העשויה להצדיק גישה מקלה עם המפרסמים. בנוסף אנשי ציבור, ממהותם, מגלים נכונות מפורשת ומשתמעת לחשוף עצמם לעיני הציבור ולביקורתו, ויש ביכולתם להתגונן מפני פרסום ביקורת אודותיהם. עם זאת, יש לקחת בחשבון כי גם הנזק הנגרם לאנשי ציבור, כתוצאה מפגיעה בשמם הטוב, גדול ממידת הנזק הנגרמת לאדם פרטי. עיקר חיותם וקיומם יונקים משמם הטוב, וזה – אינו הפקר. במיוחד כך, כאשר בפרסומים אין אמת.
התובעות לא הגישו ראיות בדבר באשר לנזק כספי שנגרם להם בפועל ושיעורו. עם זאת, המחוקק צפה את הקושי שבהוכחת נזק כתוצאה מפרסומי לשון הרע והוכחת שיעורו. בנסיבות העניין, אין ספק כי נגרם לתובעות נזק כתוצאה מדברי לשון הרע, בוטים שהוטחו בהן שוב ושוב, ונקראו על ידי רבים, שעיסוקם או תחביבם הוא בתחום הספורט, התחום בו עוסקות התובעות.
קיימים הבדלים בין הפרסומים שנעשו על ידי הנתבעים 2 ו-3 לבין אלה שנעשו על ידי הנתבע 1. הנתבעים 2 ו-3 פרסמו משך תקופה קצרה, ובמהלך התקופה בה פרסמו בבלוג, לא קיבלו פנייה כלשהי מהתובעות להסיר איזה מהפרסומים או דרישה אחרת כלשהי. יש לקבל גם את טענתם לפיה לא קיבלו תמורה כלשהי בגין הפרסום או מספר הקוראים של הבלוג, שכן לא הוכח תשלום בפועל. לאור האמור, ביהמ"ש קבע כי הנתבעים 2 ו-3, יחד ולחוד, ישלמו לתובעות פיצוי בסך 30,000 ₪, והנתבע 1 ישלם לתובעות פיצוי בסך 75,000 ₪. |
|
חזרה למעלה
|
|
| 29 [ביטוח] |
|
|
תא (ת"א) 9184-09-12 אלה מורד נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (שלום; מנחם (מריו) קליין; 21/02/15) - 15 ע'
|
| עו"ד: דוד פייל |
בית המשפט קיבל את תביעתה של התובעת באופן חלקי ובתוך כך דחה את טענת הנתבעת – מבטחת, בעניין אי הגילוי. נפסק, כי מצבה הרפואי של התובעת לא היה בו כדי להצדיק "פטור כליל" מכל תגמול ביטוחי חרף אי הגילוי בדבר הליקויים הבריאותיים עליהם לא הצהירה התובעת בתצהיר שאלון הבריאות.
ביטוח – חוזה ביטוח – חובת הגילוי של המבוטח
ביטוח – ביטול – טעות
.
התובעת הגישה תביעה לקבלת סעד כספי וכן סעד הצהרתי על כי היא זכאית להמשיך ולקבל תגמול חודשי מאת הנתבעת כלל חברה לביטוח בגין פוליסת ביטוח חיים- אובדן כושר עבודה, שהונפקה על ידה עבור התובעת.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
בסעיף 7 לחוק חוזה הביטוח, נקבע כי מבטח יהיה פטור מתשלום גמלאות במקרי אי גילוי. מלשון הסעיף עולה, כי מקום בו הוכח כי התשובה ניתנה מתוך כוונת מרמה שוב אין לנו להידרש לשאלה אם מבטח סביר היה מתקשר בחוזה מעין זה אם לאו ודי לנו בעובדה כי התשובה נתנה מתוך כוונת מרמה.
באשר לדרישת "כוונת המרמה" עולה מלשון הסעיף כי לא כל אי גילוי – ובכלל זה אף אי גילוי מהותי - עולה הוא כדי "כוונת מרמה". בענייננו הנתבעת לא עמדה בנטל זה ולא הוכחה כוונת מרמה מטעם התובעת.
"טעות בכדאיות העסקה" היא שהובילה את התובעת לחתום על הסכם שינוי החיתום. טעות מסוג זה אינה מזכה בביטול ההסכם. התובעת לא הרימה את הנטל המוטל על כתפי מבקש ביטול ההסכם בגין פגמים בכריתתו ולא הוכיחה כי אכן הייתה שרויה במצב מצוקה בהתאם לדרישת סעיף 18 לחוק החוזים שמסדיר את עילת העושק.
מאחר והתגמולים בגין אובדן הכושר הינם צופים את פני העתיד, ואין בית המשפט יודע מה ילד יום, הרי שבסמכותו של בית המשפט לפסוק עד למועד מתן פסק הדין בבחינת. |
|
חזרה למעלה
|
|
| 30 [דיון פלילי] [משטרה] [ראיות] [משפט חוקתי] |
|
|
תפ (ת"א) 36634-07-14 מדינת ישראל נ' בני בלומנפלד (שלום; לימור מרגולין יחידי; 16/02/15) - 9 ע'
|
| עו"ד: רעות בן משה, זילברמן |
כנגד הנאשם הוגש כתב אישום שייחס לו גידול סמים בביתו והחזקת נכס חשוד כגנוב. המחלוקת בין הצדדים התמקדה בחוקיות החיפוש ובקבילות הסמים שנתפסו. ביהמ"ש קבע כי באיזון בין השיקולים השונים, יש להגיע למסקנה שההליך ההוגן נפגע באופן משמעותי, באופן המצדיק את פסילת השאלה והתשובה, וכן מצדיק קביעה שהחיפוש שנעשה היה בלתי חוקי והממצאים אינם קבילים.
דיון פלילי – חיפוש – סמכות
משטרה – סמכויות שוטר – חיפוש
ראיות – קבילות – ראיה פסולה
ראיות – קבילות – ראיה שהושגה באמצעים פסולים
משפט חוקתי – זכויות הפרט – הזכות להליך הוגן
.
כתב האישום מייחס לנאשם גידול סמים בביתו והחזקת נכס חשוד כגנוב. שתילי הסם נושא כתב האישום נתפסו בחיפוש ללא צו בבית הנאשם. המחלוקת בין הצדדים מתמקדת בחוקיות החיפוש ובקבילות הסמים שנתפסו.
.
בית המשפט זיכה את הנאשם, בקובעו כדלקמן:
אין מחלוקת שלא הייתה סמכות לביצוע חיפוש בדירה ללא צו, שכן אין מדובר בעבירת פשע שנעברה זה מקרוב. אין מחלוקת שהסכמת הנאשם לחיפוש לא הייתה הסכמה מדעת, שכן לא הוסברה לו זכותו לסרב. בנסיבות אלה, לא היה בסיס חוקי לנסיעה המשותפת של הנאשם עם 2 שוטרים לביתו ברכב משטרתי לשם עריכת חיפוש. אילו היה נערך חיפוש בדירה על יסוד נתונים עובדתיים אלה לבדם, יתכן שאף המאשימה לא הייתה חולקת על אי חוקיות החיפוש.
אלא שבמהלך הנסיעה ברכב המשטרתי לכיוון ביתו של הנאשם, בוצעה פעולה חקירתית נוספת, והיא שיצרה לשיטת המאשימה בסיס חוקי לחיפוש בדירה. זאת, בעקבות שאלה שהפנה השוטר אדם שחם לחשוד: "האם יש סמים או דבר מה פלילי בביתו", ותגובת הנאשם שהוא מגדל עציץ מריחואנה לנוי.
קיומו של מידע על גידול סמים מבסס, כמובן, יסוד סביר לחשד שעבירת פשע בוצעה זה מקרוב, ומאפשר ככלל עריכת חיפוש בזירת העבירה גם ללא צו חיפוש. ואולם, אופן השגת המידע מהנאשם בקשר לסמים, הוא שמעורר את הבעייתיות בתיק זה.
התיבה "אופן השגת המידע" מתייחסת להיבטים שונים הנוגעים להשגת המידע, שכל אחד מהם עומד בפני עצמו ויש להם משקל מצטבר. כל אחד מן ההיבטים מוביל למסקנה בדבר פגיעה מהותית בהליך ההוגן.
באיזון בין השיקולים השונים בהתאם לקריטריונים שהותוו בפסיקה, יש להגיע למסקנה שההליך ההוגן נפגע באופן משמעותי, באופן המצדיק את פסילת השאלה והתשובה, וכן מצדיק קביעה שהחיפוש שנעשה היה בלתי חוקי והממצאים אינם קבילים. |
|
חזרה למעלה
|
|
| 31 [רשויות מקומיות] [תעבורה] |
|
|
תפ (חולון) 191/14 מדינת ישראל נ' רובין בני (שלום; נמרוד אשכול; 21/01/15) - 6 ע'
|
| עו"ד: |
כנגד הנאשם הוגש כתב אישום (ברירת קנס) לפיו העמיד/החנה רכב במקום בו החניה נאסרה. ביהמ"ש קבע כי הנאשם הוכיח שעמד במקום לצורך פריקת סחורה, ועל כן זיכה את הנאשם.
רשויות מקומיות – חוקי עזר – עבירות חנייה
תעבורה – עבירות – חניית רכב
.
כנגד הנאשם הוגש כתב אישום (ברירת קנס) לפיו העמיד/החנה רכב במקום בו החניה נאסרה. הנאשם כפר בעובדות כתב האישום וביקש להישפט.
.
בית המשפט זיכה את הנאשם, בקובעו כדלקמן:
חוק העזר לחולון הינו חקיקת משנה אשר אינה עומדת בסתירה לחקיקה ראשית כגון פקודת התעבורה. יש לפרש חוק העזר בחולון בהתאם להגדרת "חניה" בפקודת התעבורה הן בשל ההיררכיה הנורמטיבית של חקיקת משנה למול חקיקה ראשית; הן בשל הגדרות חוק העזר בחולו והמפנות בעיקרן לפקודת התעבורה והן לאור הגדרת "מקום חניה" בחוק העזר לחולון המגדירה "חניה לפי כל דין".
בהתאם לפסיקה, עצירת רכב לשם פריקה וטעינה צריכה להיות באופן מיידי ורצוף. בהקשר זה נקבע כי תכלית החקיקה היא מתן אפשרות לפרוק ולטעון סחורה בפרקי זמן קצרים, באופן מיידי וליד בתי העסק הרלבנטיים לפעילות הפריקה והטעינה. במסגרת מבחני העזר לקביעה האם מדובר בפריקה או טעינה יש לבחון האם הרכב הוביל סחורה במועד הדוח, האם הוביל סחורה לבעל עסק שנמצא בסמוך למקום בו עמד, האם מדובר בהקשר נמשך בין ספק ללקוח או ברוכלות, מהו משך הזמן בו עמד הרכב וכיו"ב.
החרגת פריקה וטעינה בפקודת התעבורה מהגדרת "חניה", באופן ובמגבלות שצוינו לעיל, מהווה איזון בין האינטרס הציבורי לפיו השטח המוגדר כאסור לחניה יהיה ככלל פנוי ובין הצורך לאפשר אספקת סחורות לבעלי עסקים המצויים בלב העיר ומשרתים תושביה.
במקרה דנן, הנאשם הוכיח כי עמד במקום לצורך פריקת סחורה, וזאת בין השאר, באופן הבא: כתובת הלקוח שלו סמוכה למקום בו עמד, מדובר בלקוח קבוע מולו הוא עובד זמן רב; ברכב הייתה סחורה מיועדת לאותו לקוח שסופקה במועד רישום הדוח. אשר על כן, יש לזכות את הנאשם מהמיוחס לו בכתב האישום. |
|
חזרה למעלה
|
|
| 32 [דיון אזרחי] |
|
|
תאמ (ת"א) 171743-09 ר.נ.נ.המרכז ללימודי מתמטיקה בע"מ נ' פמה חברה להשקעות ונכסים בע"מ (שלום; אלי ספיר; 11/01/15) - 6 ע'
|
| עו"ד: אוזי הולדשטיין |
סילוק על הסף ייעשה רק במקרים שבהם ברור, אף לכאורה, שהתביעה חסרת בסיס.
דיון אזרחי – סילוק על הסף – דחייתו
.
בקשה לחידוש הליכים ובקשה לסילוק על הסף. התובעים הגישו תביעה בגין לשון הרע כנגד המשיבה בשל דברים שנאמרו בדוח שהגישה לרשות לניירות ערך. הדיון בתיק עוכב בשל תביעה אחרת שהתנהלה בין המבקשים לבין חברת בת של המשיבה והסתיימה בפסק דין.
.
בית משפט השלום קיבל את הבקשה לחידוש הליכים ודחה את הבקשה לסילוק על הסף וקבע כי:
הלכה היא כי על בית המשפט להשתמש בסמכותו לסילוק על הסף באופן מצומצם. סילוקה של תובענה על הסף יש בה משום חסימת דלתותיו של בית המשפט בפני מתדיינים כבר בשלב מוקדם של ההליך מבלי שהתיק נבחן לגופו. תוצאה קשה זו מוצדקת רק מקום שבו גם הוכחתן של כל העובדות הנטענות בכתב התביעה לא תביא מזור לתובע. במקרה הנדון לא עמדה המשיבה בהוכחת רף נדרש זה בבקשה לסילוק על הסף.
ההודעה שעליה מתבססת התביעה כוללת התייחסות בלשון זכר וכן מוזכר שמו של המבקש, ומשכך יש מקום להתיר למבקש לנסות ולהוכיח כי גם הוא נפגע אישית מהפרסום, ולא רק המבקשת-החברה שבבעלותו. מחיקתו של המבקש לא תשנה, שכן התיק יתנהל, יגבו עדויות, והדבר לא יתרום לא לאופן ניהול התיק ולא לרמת היעילות שבה הצדדים יעשו זאת.
אף בהנחה שהמשיבה הייתה חייבת לפרסם דוח מיידי לרשות לניירות ערך, על בית המשפט יהיה לקבוע בסופו של יום אם הדיווח שהוגש מצוי בתחום המותר לפי החוק או שלאותו דיווח נוספו פרטים שמחריגים אותו אל התחום האסור, של לשון הרע. |
|
חזרה למעלה
|
|
|
משפחה
|
| 33 [ירושה] |
|
|
תמש (חי') 32055-11-09 מ.א נ' י.ל (משפחה; אלה מירז; 24/02/15) - 19 ע'
|
| עו"ד: רון ברנט, אורי קצב |
החידוש במקרה זה, בכך שביהמ"ש עושה "פלגינן דיבורא" לגבי הוראת סעיף 26 לחוק הירושה, בדבר הכשרות לצוות, כשרות מוגבלת לעומת אי כשרות מוחלטת; משנקבע כי סעיף 4 לצוואה הינו תולדה של השפעה בלתי הוגנת ופרי מעורבות של הנתבעת (בנוסף הינו סעיף "סתום", ו/או סעיף "בלתי אפשרי"), נקבע כי המנוחה הייתה בעלת כשרות מוגבלת לערוך צוואה, ככל שמתייחס לסעיף 4 לצוואה וביצוע הענקות של נכסיה כולם לנתבעות. לפיכך, ביהמ"ש הורה על קיום הצוואה בכפוף לביטול סעיף 4 לצוואה.
ירושה – צוואה – תוקפה
ירושה – צוואה – כשרות לצוות
ירושה – צוואה – השפעה בלתי הוגנת
ירושה – צוואה – נהנה שנטל חלק בעריכתה
ירושה – צוואה – כיבוד רצון המצווה
ירושה – צוואה – חיוב יורש
.
תביעת בן לביטול עסקאות מכר ללא תמורה עליהם חתמה אימו, בסמוך למעבר האם להתגורר בבית הנתבעת, ולפיהם העבירה את דירתה ושתי החנויות שבבעלותה, לנתבעות, שהינן ביתה ונכדתה (מבנה השלישי) ולביטול רישום הערות אזהרה לגביהן. העילות לביטול, מבוססות על מצבה הבריאותי הלקוי של האם במועד חתימת המסמכים, בנסיבות המהוות ניצול, עושק ו/או השפעה בלתי הוגנת. במהלך הדיונים נפטרה האם. הנתבעות הגישו בקשה לקיום צוואתה לפיה ציוותה את רכושה לתובע ולנתבעות בחלקים שווים (סעיף 3), בהסתייגות אחת (בסעיף 4), שהדבר יעשה לאחר התחשבנות בין הצדדים (להלן: הצוואה). בהתנגדותו לקיום הצוואה טען התובע טענות דומות לטענותיו לביטול עסקאות המכר, שנחתמו באותו היום. יצוין כי בצוואה קודמת, ציוותה המנוחה את דירתה ושתי החנויות לתובע ואילו לנתבעת ציוותה 20,000 ₪. יתרת הרכוש חולק בין שלושת ילדיה בשווה ויתרת הכספים בין שני בניה בחלקים שווים.
.
ביהמ"ש לענייני משפחה קיבל את התביעה לביטול עסקאות המכר וקביל את ההתנגדות לקיום הצוואה חלקית, מהטעמים הבאים:
קיימת חפיפה בין תוקף הצוואה לבין תצהירי הענקות, שנעשו באותו היום ויש לראות בהחתמת האם על התצהירים ועל הצוואה כמסכת עובדתית אחת. עילות הבטלות כאמור מתחלקות ל-2 קבוצות: האחת – מתייחסת למעשה הצוואה עצמה והשנייה – לתוכן הצוואה מבחינה מהותית- פרשנית. ביהמ"ש דן בכל אחת מעילות הבטלות ומגיע למסקנה כי רצונה של המנוחה היה בחלוקה שוויונית של העיזבון ל-3 ילדיה. וכי ערב מצבה הרפואי, האם הייתה כלי משחק בידי ילדיה, כאשר כל צד מפעיל "בתורו" את השפעתו עליה, בדגש על העברת נכסיה ובמיוחד דירתה ושתי החנויות. בסופו של יום, נקבע כי מסמכי העברה ללא תמורה וסעיף 4 לצוואה, דינם בטלות. ביטולו של סעיף 4 הושתתה על אדנים רבים: כתיבת הסעיף הינה תולדה של השפעה בלתי הוגנת (בהתאם ליישום המבחנים שנקבעו בפרשת מרום) לצד מעורבות אפשרית של הנתבעת בעריכתו, בנוסף הינו סעיף "סתום", ו/או סעיף "בלתי אפשרי" בהעדר נתונים באשר לאפשרות ביצוע התחשיב. (ביהמ"ש אינו מוצא לחלק בין הנתבעות באשר הנכדה היוותה "ידו הארוכה" של אביה).
החידוש במקרה זה, בכך שביהמ"ש עושה "פלגינן דיבורא" לגבי הוראת סעיף 26 לחוק הירושה, בדבר הכשרות לצוות, כשרות מוגבלת לעומת אי כשרות מוחלטת. המחוקק עצמו אפשר חלוקה כזאת לגבי הוראות אחרות בחוק הירושה (דוגמת סעיפים 33, 34,35) אולם אין לשון סעיף 26 לחוק נוקטת באותה לשון. עם זאת, חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות בסעיף 2 לחוק, מדבר על הגבלת כשרות לצד שלילת כשרות. לפיכך, ככל שהוראות יתרת הצוואה עולה בקנה אחד עם רצונה המובהק של המנוחה כשם שאכן הוכח, ביהמ"ש אינו מוצא להורות על ביטול הצוואה במלואה, אלא רק על ביטול סעיף 4. לפיכך, ביהמ"ש הורה על קיום צוואת המנוחה למעט סעיף 4 לצוואה וכן על ביטול תצהירי העברת הנכסים ללא תמורה . |
|
חזרה למעלה
|
|
| 34 [חוזים] [מקרקעין] |
|
|
תמש (ת"א) 6811-01-14 פלונים נ' פלונית (משפחה; יהורם שקד; 25/01/15) - 18 ע'
|
| עו"ד: רויטל כרם, יצחק אינדיג |
חרף העובדה שהדירות נרשמו על שם ילדיה של המנוחה מתוקף הסכם מתנה נקבע כי הזכויות בדירה נותרו בידיה של המנוחה עד לפטירתה וזאת נוכח כוונתם האמיתית של הצדדים כפי שעלתה מההסכם ומנסיבות המקרה ובהתבסס על הפסיקה לפיה חרף העברת זכויות באופן פורמאלי, אםוככל שיתברר כי נותן המתנה הותיר בידיו את הבעלות המהותית, כאמור בסעיף 2 לחוק המקרקעין (״זכות להחזיק במקרקעין, להשתמש בהם ולעשות בהם כל דבר וכל עסקה...״), הרי שהבעלות המהותית תגבר על הרישום הפורמאלי.
חוזים – מתנה – תוקפה
מקרקעין – בעלות – הוכחתה
.
התובבעים הם נכדיה של המנוחה מבנה המנוח שנפטר מספר חודשים טרם פטירת המנוחה. הנתבעת היא בת המנוחה ודודתם של התובעים. בשנת 95 ערכה המנוחה צוואה בעדים בה הורישה את כל עיזבונה לשני ילדיה בחלקים שווים, תוך שהיא קובעת כי היה ובשעת פטירתה לא יהיה מי מילדיה בין החיים, אזי יעבור חלקו לילדיו (נכדיה). בשנת 2000 חתמו המנוחה, המנוח והנתבעת על הסכם מתנה, במסגרתו העבירה המנוחה למנוח ולנתבעת דירות בבעלותה תוך שנקבע כי בהסכם כי אם מי מהילדים ילך, חס וחלילה, לעולמו בחיי המנוחה, תוחזר למנוחה המתנה שניתנה לאותו ילד בדירות הנ"ל. פססק דין זה עוסק בזכויות שהיו למנוחה במועד פטירתה ולא בשאלה כיצד זכויות אלו תחולקנה לאחר מות. השאלה העומדת להכרעה היא: מי היה הבעלים האמיתי והנכון של הדירות בשעת פטירתה של המנוחה.
.
ביהמ"ש לענייני משפחה פסק:
כעולה מהפסיקה, חרף העברת זכויות באופן פורמאלי, אםם וככל שיתברר כי נותן המתנה הותיר בידיו את הבעלות המהותית, כאמור בסעיף 2 לחוק המקרקעין (״זכות להחזיק במקרקעין, להשתמש בהם ולעשות בהם כל דבר וכל עסקה...״), הרי שהבעלות המהותית תגבר על הרישום הפורמאלי. קרי, השאלה שיש לשאול הינה, האם אכן הבעלות בנכס נשוא המתננה הועברה במלואה למקבל המתנה בחייו של הנותן, אם לאו. על מנת להשיב על שאלה זו, אל לו לבית המשפט להיעצר בהסכם המתנה, אלא יש לבחון את כלל ההסכמים שנערכו בין הצדדים ואת כוונתם האמיתית, כפי שעולה מנסיבותיו של כל מקרה ומקרה.
במקרה דנא, הסכם המתנה קובע כי המנוחהה שומרת לעצמה את זכות החזקה הבלעדית בכל הדירות, לרבות את הזכות לקבל את מלוא פירותיהן. יחד עם זאת, אין בהסכם המתנה הוראה המאפשרת למנוחה למכור את הדירות. ואולם, מספר שנים לאחר מכן, חתמו המנוח והנתבעת על הסכם מכר למכירת אחת הדירות, שהועברה על שמם במסגרת הסכםהמתנה. עיון בהסכם המכר הנ״ל מלמד כי, אמנם הבעלים הרשומים הינם המנוח והנתבעת, אולם הבעלים האמיתי הינו המנוחה. זאת ועוד, יפוי הכח הבלתי חוזר המאפשר למנוחה להעביר את הרישום במקרקעין בחזרה על שמה, כל אימת שזו תחפוץ בכך וללא כל תנאי. הינו בבחינת ״מסמך נוסף״ הממהווה עדות מכרעת לטענה כי המנוחה אכן הותירה בידיה זכות הבעלות בדירות, כאמור בסעיף 2 לחוק המקרקעין. שכן הזכויות להחזיק במקרקעין ולהשתמש בהם נותרו בידי המנוחה בהתאם להסכם המתנה ואילו הזכות החסרה (״לעשות בהם כל דבר וכל עסקה...״) נותרה בידיה בהתאם ליפוי הכח הבבלתי חוזר. מכאן המסקנה כי הסכם המתנה, חרף מילותיו, לא העביר למנוח ולנתבעת את זכויות הבעלות בדירות, שהיו ונותרו בידיה של המנוחה עד לפטירתה. לפיכך נקבע כי זכויות אלו הינן חלק מעיזבונה של המנוחה, זכויות אשר לא ניתנות להעברה, שלא על דרך של צוואה כדין. |
|
חזרה למעלה
|
|
|
כתבי טענות
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
