השופט זילברטל:

הרשעה על-יסוד ראיות נסיבתיות ואמות המידה להתערבותה של ערכאת הערעור

40.      בשונה מן הראייה הישירה, הראייה הנסיבתית, מעצם טבעה, אינה מוכיחה במישרין את העובדות הטעונות הוכחה, כי אם מבססת עובדות אחרות מהן ניתן להסיק, בדרך של היסק לוגי ותוך שימוש בניסיון החיים ובשכל הישר, את העובדות הטעונות הוכחה (ע"פ 2132/04‏ קייס נ' מדינת ישראל, פסקה 6 לחוות דעתה של השופטת א' פרוקצ'יה (28.5.2007), והאסמכתאות הנזכרות שם; ע"פ 2697/14 חדאד נ' מדינת ישראל, פסקה 71 לחוות דעתו של השופט ס' ג'ובראן (6.9.2016), והאסמכתאות הנזכרות שם (להלן: עניין חדאד); ע"פ 6167/99‏ בן שלוש נ' מדינת ישראל, פ''ד נז(6) 577, 587 (2003) (להלן: עניין בן שלוש)). בית משפט זה קבע זה מכבר, כי לעניין הרשעה בדין הפלילי כוחן של הראיות הנסיבתיות אינו נופל מכוחן של הראיות הישירות, וניתן לבסס הרשעה מעין זו על מארג ראייתי נסיבתי בלבד, וזאת כאשר המסקנה המרשיעה העולה ממנו "גוברת באופן ברור והחלטי על כל תזה חלופית כך שלא נותרת מסקנה סבירה אחרת" (ע"פ 8279/11 מור נ' מדינת ישראל, פסקה 57לחוות דעתו של השופט י' דנציגר (1.7.2013); עניין חדאד, פסקה 73 לחוות דעתו של השופט ס' ג'ובראן). ודוק - הרשעה המבוססת על ראיות נסיבתיות עשויה להתגבש מצירופן של מספר ראיות נסיבתיות, אשר גם אם כל אחת מהן בנפרד אינה מספיקה לצורך הרשעה, משקלן המצטבר מהווה תשתית ראייתית מספקת לשם כך (ראו, למשל: ע"פ 4115/08 גלעד נ' מדינת ישראל, פסקה 5 לחוות דעתו של השופט י' דנציגר (24.1.2011)).

41.      בצד זאת, בית משפט זה עמד לא אחת על קושי אינהרנטי הנלווה להסתמכות על ראייה נסיבתית – החשש מפני טעות אפשרית בשלב הסקת המסקנות מהראייה הנסיבתית לעובדה הטעונה הוכחה, וזאת בצד החשש המשותף להסתמכות על ראייה נסיבתית כמו גם על ראייה ישירה – חשש מפני ראייה שִקרית (עניין בן שלוש, עמ' 586; ע"פ 9710/10 הילל נ' מדינת ישראל, פסקה 59 (7.11.2012)).

           דומה, כי לשם התמודדות עם קושי זה, השתרש בפסיקה "המבחן התלת-שלבי" על-פיו יש לפעול בעת הידרשות לתיקים פליליים שבבסיסם ראיות נסיבתיות גרידא להוכחת המיוחס לנאשם (ראו, למשל: עניין בן שלוש, עמ' 587; ע"פ 2661/13 יחייב נ' מדינת ישראל, פסקאות 39-37 לחוות דעתו של השופט ס' ג'ובראן (18.2.2014) (להלן: עניין יחייב); ע"פ 6392/13 מדינת ישראל נ' קריאף, פסקה 97 לחוות דעתו של השופט נ' סולברג (21.1.2015) (להלן: עניין קריאף); ע"פ 6244/12 סבאענה נ' מדינת ישראל, פסקה 21 (11.11.2015)). בהתאם למתודה האנליטית שהתוותה, בשלב הראשון, יש לבחון כל ראייה נסיבתית בפני עצמה – האם ניתן להשתית עליה ממצא עובדתי כזה או אחר. במסגרת שלב זה נבחנת, בין היתר, עוצמתה ומהימנותה של הראייה, ומשכך הוא זהה במהותו לאופן הבחינה הנעשה ביחס לראיות ישירות. בשלב השני, נבחן האם מסכת הראיות כולה מקימה מסקנה לכאורית בדבר אשמו של הנאשם במיוחס לו, וזאת, בין היתר, בהתבסס על מבחני הגיון ושכל ישר. בשלב השלישי, "מועבר הנטל (הטקטי)" אל הנאשם על-מנת שיספק הסבר חלופי שיש בו כדי לשלול את ההנחה המפלילה העומדת לחובתו ולעורר ספק סביר בדבר אשמו. לשם כך אין די בהסבר תיאורטי דחוק שאינו מתקבל על הדעת, ובפרט כזה אשר אינו מתייחס למכלול הראיות המצטבר כי אם תוקף כל ראייה נסיבתית בפני עצמה. בצד זאת, בשלב זה, על בית המשפט להידרש בעצמו לאפשרות קיומם של הסברים חלופיים בעלי פוטנציאל מזכה, אף אם לא אלו לא הועלו על-ידי ההגנה, ואין להסתפק בבחינת גרסתו של הנאשם גרידא (ראו, למשל: ע"פ 1888/02 מדינת ישראל נ' מקדאד, פ"ד נו(5) 221, פסקה 9 (2002)).

42.      בהערת אגב יצוין, כי בעניין קריאף הביע השופט נ' הנדל את הסתייגותו מן המודל התלת-שלבי והציע מעבר למבחן דו-שלבי (במסגרתו מאוחדים, למעשה, השלב השני והשלישי המצוינים לעיל), בהבהירו כי אין פסול ביישום המבחן המשולש אך מתעורר חשש מפני יישומו השגוי באופן שיתמקד "בשיח נטלים" וסופו להטיל נטל מהותי ולא ראוי לפתחו של הנאשם (שם, פסקאות  4-1 לחוות דעתו). כשלעצמי, אני נוטה להסכים עם הערתו, אשר אין בה כדי לשנות את מהות הבחינה אלא אך את המבנה שלה. מכל מקום, משלא נטען בפנינו כי אופן יישום המבחנים שהתוותה הפסיקה באשר להרשעה על-יסוד ראיות נסיבתיות על-ידי בית המשפט המחוזי הביא לפגיעה בהגנתו של המערער, אין צורך להידרש לסוגיה זו במסגרת ההליך דנא.

43.      מכאן, לאמות המידה להתערבותנו. מושכלות ראשונים כי לא בנקל תתערב ערכאת הערעור בממצאי עובדה ומהימנות שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית, מן הטעם שיש לה יתרון מובנה על-פני ערכאת הערעור, לאחר שצללה לנבכי הטענות, הראיות והמסמכים שהובאו מטעם הצדדים להליך, לאחר ששמעה והתרשמה במישרין מן העדים – אופן מסירת עדותם, התנהגותם על דוכן העדים, שפת גופם וכו' – כך שמתאפשר לה לתור, באופן מיטבי, אחר "אותות האמת" שבעדויות השונות ולאתרם (ראו, למשל: ע"פ 9468/10 ‏פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 11 לחוות דעתה של השופטת ע' ארבל(16.4.2012), והאסמכתאות הנזכרות שם). עם זאת, לכלל בדבר אי-התערבות ערכאת הערעור, שקנה לו שביתה במשפט הישראלי,  נקבעו ברבות השנים חריגים, אשר בהתקיימם מוקנה לערכאת הערעור מתחם התערבות רחב יותר באשר לקביעותיה של הערכאה הדיונית (ראו, למשל: ע"פ 2439/10 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 4 (6.6.2012); ע"פ 5633/12 ניימן נ' מדינת ישראל, פסקה 28 לחוות דעתושל השופט א' שהם (10.7.2013)). כך, למשל, מקום בו ממצאי הערכאה הדיונית מתבססים על שיקולים שבהיגיון ובשכל ישר, תוך  הסקת מסקנות מן הראיות שבפניה, שאז, לכאורה, אין לערכאה הדיונית יתרון אינהרנטי על-פני ערכאת הערעור. יפים לכך דבריו של חברי, השופט י' דנציגר, בעניין אחר:

"מקום בו מבוססים ממצאיה של הערכאה הדיונית על הסקת מסקנות לוגיות ממכלול של ראיות נסיבתיות, אין לערכאה הדיונית יתרון על פני ערכאת הערעור. לפיכך בית משפט זה קבע לא אחת כי הכלל הנהוג בשיטתנו לפיו ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית אינו חל במקרים כאלו וגדר ההתערבות של ערכאת הערעור יהיה רחב יחסית בכל הנוגע למסקנות הלוגיות שהוסקו מהראיות הנסיבתיות [...] בנקודה זו יש להדגיש את ההבחנה בין הסקת המסקנות מהראיות הנסיבתיות לבין קביעת העובדות מהן מוסקות המסקנות: לעניין קביעת עובדות היסוד, ובפרט קביעת עובדות על יסוד מהימנות של עדים, נותר לערכאה הדיונית יתרונה הברור והמובנה והכלל לגביהן נותר כלל אי ההתערבות במרבית המקרים. לעומת זאת, לעניין הסקת המסקנות הלוגיות מהתשתית העובדתית שנקבעה, פוחתת ההסתייגות של ערכאת הערעור מהתערבות בקביעות הערכאה הדיונית" (ע"פ 6073/11‏ סגל נ' מדינת ישראל, פסקה 22 (11.6.2012).

         הנה-כי-כן, עולה מן האמור שכאשר בהרשעה על-יסוד ראיות נסיבתיות עסקינן, גדר התערבותה של ערכאת הערעור בהכרעת דינה של הערכאה המבררת משתנה על-פי השלב שבו אנו מצויים ב"מבחן התלת-שלבי" – בעוד שערכאת הערעור תטה, ככלל, שלא להתערב בקביעות הערכאה הדיונית שנעשו במסגרת השלב הראשון, האפשרות להתערבותה בממצאים שנקבעו במסגרת השלב השני והשלישי תהא פחות מצומצמת באופן יחסי, וזאת במגבלות הברורות שמסגרת הערעור מציבה (עניין חדאד, פסקה 76 לחוות דעתו של השופט ס' ג'ובראן; עניין יחייב, פסקה 40 לחוות דעתו של השופטס' ג'ובראן; ע"פ 7160/10 סמילא נ' מדינת ישראל, פסקה 12 לחוות דעתי-שלי (18.7.2012); ע"פ 6294/11 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 88 (22.2.2014)).

http://elyon1.court.gov.il/files/14/080/088/l04/14088080.l04.htm