|
|
|
|
|
אם אינך רואה מייל זה לחץ/י כאן
לגרסת הדפסה
שיתוף הגיליון בפייסבוק 
|
| עליון |
| 1 [פשיטת רגל] [ראיות] |
|
| עא 7876/17 הכונסת הרשמית נ' עו"ד שאול קוטלר, נאמן לנכסי החייב (עליון; י' עמית, ע' ברון, י' וילנר; 18/02/18) - 15 ע' |
| עו"ד: שי פיאדה מורן שבו, נעמי זמרת, מיכל בן עמי ליבוביץ |
בימ"ש דן בשאלה האם נאמן רשאי להתקשר עם צד ג' בהסכם לפיו כנגד מסירת מידע על נכסיו של החייב יקבל צד ג' תמורה מהרכוש שיאותר וימומש, בקובעו כי אין מקום לקבוע עקרון גורף בשאלה האמורה וכי כל מקרה יש לבחון לפי נסיבותיו, תוך שהוא מציין כי כעיקרון אין לשלול אפשרות לתגמל צד ג' שמוסר לבעל תפקיד מידע שיש בו כדי להעשיר את קופת הכינוס; בימ"ש פסק כי במקרה דנן, הצטברות הנתונים מטה את הכף כנגד אישור ההסכם, וכי כפועל יוצא מוסרי המידע העלומים אינם מחויבים בחשיפת זהותם.
 פשיטת רגל – כינוס נכסים – חקירה
פשיטת רגל – כינוס נכסים – נכסי החייב
פשיטת רגל – כינוס נכסים – נכסי פושט רגל
פשיטת רגל – נאמן – סמכויותיו
ראיות – חיסיון – בין לקוח לעורך-דינו
.
החייב-המנוח ז"ל (להלן: החייב) הוכרז כפושט רגל ומשיב 1 מונה כנאמן על נכסיו (להלן: הנאמן). יצוין כי, החייב הורשע בפלילים בעבירות של גניבה בידי מורשה, קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות והלבנת הון, ונדון למאסר בפועל. הנאמן ביצע חקירות רבות של החייב, של בני משפחתו ושל צדדי ג' בניסיון להתחקות אחר כספי הגניבה, אך ללא הועיל. הערעור נסב על החלטות של בימ"ש המחוזי בהן אושרה בקשת הנאמן להתקשר עם צדדי ג', שזהותם אינם ידועה (להלן: מוסרי המידע), כך שימסרו מידע לטובת קופת הכינוס תמורת אחוזים מהכספים שיתקבלו. הדיון נסב אודות השאלה האם רשאי נאמן להתקשר עם צד ג' בהסכם לפיו כנגד מסירת מידע על נכסיו של החייב יקבל צד ג' תמורה מהרכוש שיאותר וימומש.
.
בית המשפט העליון (מפי השופט עמית ובהסכמת השופטים ברון ו-וילנר) קיבל את הערעור ופסק כי:
בימ"ש עמד על סמכויות החקירה והבדיקה הרחבות הנתונות לבעלי תפקיד בהליכי חדלות פרעון הקבועות בדין. בנוסף, בימ"ש עמד על הפסיקה לפיה מדובר בסמכות רחבה הנובעת מהנחיתות האינפורמטיבית שבה מצוי הנאמן ביחס לחברה, בעליה ונושאי המשרה הקודמים בה. הסמכות משתרעת גם על צדדי ג' שאין להם קשר לחייב או לחברה בפירוק. בבסיס סמכויות החקירה, הדרישה והבדיקה הרחבות הנתונות לבעלי תפקיד עומדת ההנחה שבעל התפקיד הוא בבחינת מי שיודע לשאול ואת מי לשאול, שאז קמה חובת מסירת המידע. ברם, החוק אינו מטיל חובה אקטיבית על אדם למסור מידע, מקום בו בעל התפקיד אינו פונה אליו. לכן, ההסכם במקרה דנן היה צריך לכלול סעיף לפיו אם יתברר שמוסרי המידע העלומים הם כאלה שהנאמן פנה אליהם בעבר בדרישה למסירת מידע או שהייתה עליהם חובה למוסרו, הנאמן יהיה רשאי לבטל את ההסכם.
אשר לטענה לפיה ניתן היה להסיר את החיסיון מעל זהות מוסרי המידע עוד לפני אישור ההסכם, מאחר שחיסיון עורך דין-לקוח אינו חל על זהות הלקוח הטענה לא נדונה בבימ"ש קמא, ולכן אין לקבוע מסמרות לגבי החריגים לכלל לפיו זהות הלקוח אינה חסויה. עם זאת, צוין כי ככלל, ברגיל מקובל כי החיסיון אינו חל על שמו, זהותו וכתובתו של הלקוח. אך כלל זה אינו הרמטי, ומקום בו זהות הלקוח עצמו עשויה לחשוף את תוכן ההתקשרות בין עורך הדין לבין הלקוח, או להעמידו במצב ממנו ביקש להימנע באמצעות השימוש בחיסיון, ייתכן כי החיסיון יורחב גם על זהות הלקוח. במקרה זה המערערת טענה כי עצם הפנייה לנאמן מקימה למוסרי המידע חובה לחשוף את המידע, והעלתה אפשרות כי יש לחשוף את זהותם מאחר שהחיסיון לא חל עליה ואז יתאפשר לנאמן לפנות אל מוסרי המידע ולדרוש מהם את המידע, על אף שפנייתם באמצעות עורך דין נועדה למנוע אפשרות זו, טרם ייחתם ההסכם ויאושר על ידי בימ"ש. דומה כי צעד כזה לא יהיה הוגן ויש בו כדי לפגוע בחיסיון עו"ד-לקוח, ולכן לא היה מקום לחייב את בא כוח צדדי ג' לחשוף את זהות לקוחותיו קודם לאישור ההסכם.
במקרה זה הנאמן השכיל לכלול בהסכם הוראות ברורות כי אם תתברר מעורבות של מוסרי המידע בפלילים או בשיתוף פעולה עם החייב, ניתן יהיה לבטל את ההסכם. למרות זאת, עולה השאלה בדבר חובתו של בעל תפקיד לפעול להשאת נכסי החברה ואינטרס הנושים במקרה ספציפי, מול החשש לעידוד סחטנות וליצירת תקדים שבעתיד עלול לפגוע באינטרס הכללי של הנושים. אלא שאין מקום לקבוע עקרון גורף בשאלה האם רשאי נאמן להתקשר עם צד ג' בהסכם לפיו כנגד מסירת מידע על נכסיו של החייב יקבל צד ג' תמורה מהרכוש שיאותר וימומש, וכל מקרה יש לבחון לפי נסיבותיו. כעקרון, אין לשלול אפשרות לתגמל צד ג' שמוסר לבעל תפקיד מידע שיש בו כדי להעשיר את קופת הכינוס. בנסיבות המקרה, הצטברות הנתונים מטה את הכף כנגד אישור ההסכם וכפועל יוצא מוסרי המידע אינם מחויבים בחשיפת זהותם. |
| חזרה למעלה |
|
| 2 [דיון אזרחי] |
|
| עא 9474/16 אברבוך רונן נ' Otkritie International Investment Management LTD (עליון; י' עמית, ג' קרא, י' וילנר; 18/02/18) - 9 ע' |
| עו"ד: גד טיכו, אלון קנטי, צביקה מצקין, אלרן שפירא בר אור |
ניסיון המערערים לקרוא לתוך סעיף 3(3) לחוק אכיפת פסקי חוץ תנאי המונע אכיפת פסקי חוץ כל אימת שלא הוכח כי החייב יכול לפרוע את חובו מבחינה כספית, אינו מתיישב עם לשון החוק, עם כוונת המחוקק ועם הגיונם של דברים; השיקול של אכיפה אפקטיבית הוא רלוונטי מבחינת התובע, לא הנתבע.
דיון אזרחי – אכיפת פסקי-חוץ – תנאים
.
ערעור על פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי, בו נתקבלה תביעת המשיבות לאכיפת פסק חוץ שניתן נגד המערערים באנגליה בגין מעשי הונאה ומרמה בהיקפים אדירים. הערעור מתמקד בהוראת סעיף 3(3) לחוק אכיפת פסקי חוץ, לפיה על החיוב בפסק החוץ להיות ניתן לאכיפה ע"פ דיני אכיפת פסקי דין בישראל.
.
ביהמ"ש העליון דחה את הערעור בקבעו:
פשוטו של מקרא, שעל החיוב בפסק החוץ להיות אכיף לפי דיני אכיפת פסקי דין בישראל. אין חולק כי לפי הדין הישראלי פסק דין כספי הוא אכיף, בין היתר באמצעות נקיטת הליכי הוצל"פ. במסגרת הליכי ההוצל"פ אף ניתנת סמכות לרשם לבצע "חקירת יכולת" של החייב. ודוק: בירור מצבת נכסיו של החייב אינו בבחינת תנאי מוקדם לצורך היות פסק דין "אכיף". נהפוך הוא. משעה שפסק הדין הוא "אכיף", ניתן לנקוט מכוחו הליכי הוצל"פ ולחקור את החייב על נכסיו והכנסותיו. לעניין זה, ראוי להפנות לסעיף 10(א) לחוק אכיפת פסקי חוץ, הקובע כי פסק-חוץ שהוכרז אכיף, דינו לעניין הוצל"פ כדין פסק שניתן כדין בישראל. כפי שאין חייב מכוח פסק דין שניתן בישראל יכול למנוע מהזוכה לנקוט כנגדו בהליכי הוצל"פ בטענה שההליכים לא יהיו אפקטיביים, כך גם לגבי פסק חוץ.
פרשנות זו עולה מלשון החוק, והיא אף מתיישבת עם תכליתו כפי שזו משתקפת מההיסטוריה החקיקתית ומדברי ההסבר. הדרישה בס"ק (3) כי החיוב בפסק החוץ יהיה בר אכיפה לפי הדין בישראל, נועדה להבטיח שהחיוב בפסק החוץ אינו מסוג החיובים שהדין הישראלי אינו מאפשר לאכוף (כגון חוזה למתן שירות אישי). ברי כי הכרזה על פסק חוץ כספי כעל בר אכיפה אינה מקנה לזוכה כלים לאכפו שאינם נתונים לו ע"פ הדין הישראלי. כלי האכיפה שיעמדו לרשות הזוכה-מבקש האכיפה הם אותם כלים העומדים לרשות זוכה על פי הדין הישראלי. לכן, כל עוד הזוכה אינו מבקש לאכוף את החיוב באמצעות כלי שהדין הישראלי אינו מכיר בו, אין הוא נכנס בגדרו של סעיף 3(3) לחוק.
ניסיון המערערים לקרוא לתוך סעיף 3(3) תנאי המונע אכיפת פסקי חוץ כל אימת שלא הוכח כי החייב יכול לפרוע את חובו מבחינה כספית, אינו מתיישב אפוא עם לשון החוק ועם כוונת המחוקק.
השיקול של אכיפה אפקטיבית התעורר בפסיקה בהקשר של המצאה מחוץ לתחום. כפי שנפסק, מדובר בשיקול לגיטימי, מבחינת התובע. ואם לצורך המצאה מחוץ לתחום שיקולי האפקטיביות הם עניינו של התובע, קל וחומר כאשר הוא כבר מחזיק פסק דין בידו שאותו הוא מבקש לאכוף.
טענת המערערים אף אינה מתיישבת עם הגיונם של דברים. אימוץ פרשנות המערערים עלול להוביל לכך שמ"י תהפוך לעיר מקלט עבור נוכלים וחייבים בעלי נכסים בחוץ לארץ. זאת קשה להלום.
אף נניח כי תיתכנה נסיבות חריגות בהן מצבו האישי והכלכלי של החייב עשוי להוות שיקול רלוונטי בבוא ביהמ"ש לאשר אכיפתו של פסק חוץ, הרי שהמקרה הנדון אינו מצדיק זאת, ואף לא בקירוב. |
| חזרה למעלה |
|
| 3 [דיון אזרחי] |
|
| רעא 9172/17 בולווארד נדל"ן שותפות מוגבלת נ' ע.ע. אבו ראס חברה לבניין ופיתוח בע"מ (עליון; נ' סולברג; 15/02/18) - 13 ע' |
| עו"ד: ואיל אבו אחמד, נפתלי נשר, רפאל מלמן, ישראל (ששי) מנחם, אורלי רצ'יסטר |
עדות של מומחה נבדלת מעדות רגילה בכך שהמומחה מעיד על ממצאים שמצא ע"י הפעלת ידיעתו המקצועית המיוחדת, וממנה העזרה המיוחדת שבכוחו להושיט לביהמ"ש בבירור האמת; קביעת העיתוי שבו תועברנה שאלות הבהרה למומחה, כמו גם קביעת העיתוי שבו המומחה ישיב על שאלות אלו, הם עניינים מובהקים שבסדרי דין, וככלל ערכאת הערעור תקפוץ ידה מלהתערב בכגון דא.
דיון אזרחי – מומחים – כעדים
דיון אזרחי – מומחים – שאלות הבהרה
דיון אזרחי – ערעור – של הליך דיוני
.
המבקשת (להלן: בולווארד), חברה יזמית, התקשרה עם המשיבה (אבו ראס) בהסכם קבלנות. בין הצדדים נתגלעו מחלוקות שונות, בעטיין הגישה אבו ראס לביהמ"ש המחוזי תובענה נגד בולווארד, ובה טענה כי זו חייבת לה כספים בגין עבודות קבלניות שביצעה עבורה, ובשל אחריותה לעיכוב בלוחות הזמנים בביצוע. בולווארד הגישה תביעה שכנגד, שבו טענה כי אבו ראס קיבלה ממנה כספים שאינם מגיעים לה, שעבודתה הייתה לקויה ושעליה רובץ האשם לעיכובים בבנייה. בקשות רשות הערעור עניינן ב'בקשה למינוי מומחה לוחות זמנים', וב'בקשה למשלוח שאלות הבהרה למומחה'.
.
ביהמ"ש העליון דן בבקשות כבערעורים ודחה את הערעורים:
אשר להחלטה לדחות את הבקשה למינוי מומחה לוחות זמנים. כידוע, עדות של מומחה נבדלת מעדות רגילה בכך שהמומחה מעיד על ממצאים שמצא ע"י הפעלת ידיעתו המקצועית המיוחדת, בה הוא מצטיין לעומת אדם שאינו מומחה, וממנה העזרה המיוחדת שבכוחו להושיט לביהמ"ש בבירור האמת.
חוות הדעת שהוגשה ע"י המהנדס גרשוני, הודעת ההבהרה שמסר ופרוטוקול הדיון – כל אלו מלמדים שלמהנדס גרשוני ישנה 'ידיעה מקצועית מיוחדת' בנושא לוחות זמנים בביצוע פרויקט בינוי, ובכוחו להושיט לביהמ"ש עזרה בבירור האמת בסוגיה זו. יודגש, המהנדס גרשוני אינו מעיד על עצמו, כפי שטוענת בולווארד, כי עניין לוחות הזמנים אינו בתחום מומחיותו; ההיפך הוא הנכון.
מסקנתו העיקרית של המהנדס גרשוני לעניין לוחות הזמנים היא שבשל התנהלות הצדדים בזמן אמת, לא ניתן לקבוע כיום – גם לא ע"י מומחה לסוגיית לוחות זמנים – את חלוקת האחריות בין הצדדים. אם הצדדים היו מנהלים יומני עבודה כנדרש, עוקבים בזמן אמת אחר השינויים וההתפתחויות בביצוע הפרויקט, או אז ניתן היה לחוות דעה הנדסית-מקצועית באשר לסוגיה שבמחלוקת. לא נמצא טעם לסטות ממסקנותיו האמורות של המהנדס גרשוני; ממילא אין תועלת במינוי מומחה נוסף.
בולווארד טוענת כי ההחלטה שלא למנות מומחה נוסף תרתיע בעלי דין מלהסכים להסדרים דיוניים. ברם, דווקא מינוי מומחה נוסף תחת מינוי המהנדס גרשוני הוא שעשוי להרתיע בעלי דין מלהסכים להסדרים דיוניים; מינוי כזה עשוי 'לתמרץ' בעלי דין שאינם שבעי רצון מחוו"ד של מומחה מסוים, לפעול למינוי מומחה נוסף תחתיו.
אשר להחלטה בקשר לשאלות ההבהרה. קביעת העיתוי שבו תועברנה שאלות הבהרה למומחה, כמו גם קביעת העיתוי שבו המומחה ישיב על שאלות אלו, הם עניינים מובהקים שבסדרי דין, שלערכאה הדיונית שיקול דעת רחב בקביעתם. ככלל, ערכאת הערעור תקפוץ ידה מלהתערב בהחלטות בסוגיות אלו, זולת במצבים חריגים שבהם החלטת הערכאה הדיונית מנוגדת לדין או גורמת עיוות דין לאחד מן הצדדים. לא נמצא כי הנדון דידן נמנה עם אותם חריגים. |
| חזרה למעלה |
|
| 4 [דיון אזרחי] |
|
| עא 9891/17 יניב בלס נ' מנשה איילון (עליון; ג' קרא; 04/02/18) - 6 ע' |
| עו"ד: נתי חלפין, עינת שקד |
ביצועו של פסק דין לא יעוכב, אלא אם עלה ביד המבקש להוכיח כי סיכויי הערעור טובים וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתו. ביחס למאזן הנוחות, חשש לנזק בלתי הפיך בענייני מקרקעין אינו קם באופן אוטומטי, והשאלה תלויה בנסיבות העניין, במהות המקרקעין ובזיקת בעלי הדין כלפיהם. בהקשר זה יש הבדל בין מקרקעין המשמשים למגורים, לבין מקרקעין המשמשים למטרות השקעה כספית.
דיון אזרחי – עיכוב ביצוע – של פסק-דין
דיון אזרחי – פסק-דין – עיכוב ביצוע
.
בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי, בו קיבל ביהמ"ש את תביעת המשיבים והורה על אכיפת חוזה מכר לרכישת זכויות בדירה שנחתם בין המבקש לבין המשיבים.
.
ביהמ"ש העליון דחה את הבקשה בקבעו:
הלכה היא כי ביצועו של פסק דין לא יעוכב, וזאת אלא אם עלה ביד המבקש להוכיח כי סיכויי הערעור טובים וכי מאזן הנוחות נוטה לכיוון קבלת בקשתו, כאשר בין שני תנאים אלו מתקיים יחס של מקבילית כוחות. ואולם, מבין שני השיקולים מעמד הבכורה נתון לשיקול של מאזן הנוחות.
ביחס למאזן הנוחות, הרי שחשש לנזק בלתי הפיך בענייני מקרקעין אינו קם באופן "אוטומטי", והשאלה תלויה בנסיבות העניין, במהות המקרקעין ובזיקת בעלי הדין כלפיהם. בהקשר זה נקבע עוד כי יש הבדל בין מקרקעין המשמשים למגורים, לבין מקרקעין המשמשים למטרות השקעה כספית, שלגבי האחרונים נקבע כי גם העברת המקרקעין בעין אינה בלתי הפיכה ומגלמת נזק כספי הניתן לפיצוי. אמנם בנסיבות מסוימות גם ביחס למקרקעין שאינם משמשים למגורים יהיה קושי בהשבת המצב לקדמותו, למשל מקום בו יש למקרקעין ערך מיוחד עבור המערער, אולם אין זה המצב במקרה דנן.
הדירה אינה דירת מגורי המבקש אלא מושכרת, והמבקש לא טען כל טענה קונקרטית לעניין הקושי להשיב את המצב לקדמותו או לזיקתו הייחודית לדירה. הוא הסתפק באמירה כללית לפיה מאזן הנוחות נוטה לטובתו משדובר בזכויות במקרקעין, מבלי שהראה מדוע לא ניתן יהיה לרפא נזק שיגרם לו. בנסיבות אלו לא שוכנע ביהמ"ש כי יגרם למבקש נזק ממשי שאינו בר-תיקון אם לא יינתן הסעד.
לעניין סיכויי הערעור. מאחר ומרבית טענות המבקש כנגד פסק הדין נשענות על קביעות עובדתיות של ביהמ"ש המחוזי, נראה כי בשלב זה לא ניתן לקבוע כי סיכויי הערעור מצדיקים את קבלת הבקשה. |
| חזרה למעלה |
|
| 5 [דיון פלילי] |
|
| בשפ 428/18 אהרון חיון נ' מדינת ישראל (עליון; ד' מינץ; 01/02/18) - 6 ע' |
| עו"ד: אפרת גולדשטיין, הילה טל |
ככלל, העיתוי המתאים להשתלבות בתהליך גמילה מסמים הוא שלב ריצוי העונש ולא שלב המעצר. החריגים לכלל זה מותנים בהתקיים התנאים הבאים: הנאשם החל בגמילה טרם ביצוע העבירות בגינן נעצר; סיכויי הצלחת תהליך הגמילה מוערכים כגבוהים; יש בהליך כדי ליתן מענה הולם למסוכנות הנשקפת ממנו. התנאי הראשון הוא התנאי העיקרי ויש ליתן לו חשיבות מכרעת.
דיון פלילי – מעצר – הפניה לטיפול שיקומי
דיון פלילי – מעצר עד תום ההליכים – תסקיר מעצר
.
נגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של שוד בנסיבות מחמירות. הערר הוא על החלטת ביהמ"ש המחוזי אשר הורה על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו.
.
ביהמ"ש העליון דחה את הערר בקבעו:
ככלל, העיתוי המתאים להשתלבות בתהליך גמילה מסמים הוא שלב ריצוי העונש ולא שלב המעצר. החריגים לכלל זה מותנים בהתקיים התנאים הבאים: הנאשם החל בגמילה טרם ביצוע העבירות בגינן נעצר; סיכויי הצלחת תהליך הגמילה מוערכים כגבוהים; יש בהליך כדי ליתן מענה הולם למסוכנות הנשקפת ממנו. התנאי הראשון הוא התנאי העיקרי ויש ליתן לו חשיבות מכרעת.
לא ניתן לומר כי עסקינן במקרה חריג המצדיק הפניית נאשם להליך גמילה עוד בשלב המעצר, בהינתן העובדה שהעורר לא החל בהליך טיפולי קודם לכן. להיפך. נוכח חומרת המעשים המיוחסים לעורר, עברו הפלילי הכבד, המסוכנות הנשקפת ממנו והעובדה שכשלו ניסיונות להביאו להליך טיפולי בעבר – אין מקום לקבוע כי סיכויי הצלחת תהליך הגמילה הם גבוהים או כי יש במסגרת המוצעת כדי ליתן מענה הולם למסוכנותו. בשלב זה, לא ניתן להסתפק בהבעת נכונות מצד העורר לעבור הליך טיפולי.
גם אין בהמלצת שירות המבחן בתסקיר, התומכת בשחרורו לקהילה טיפולית, כדי להטות את הכף לטובת שחרורו. כידוע, המלצת שירות המבחן הינה בגדר המלצה בלבד, ואין ביהמ"ש מחויב לאמצה. זאת על אחת כמה וכמה בנסיבות מקרה זה, כשעיון בתסקיר מגלה פער משמעותי בין המפורט בתסקיר – לעניין נתוני העורר, מסוכנותו, התנהלותו ועברו הפלילי המכביד – לבין ההמלצה הסופית שבו.
לכל אורך הדרך הדגיש ביהמ"ש כי אין בהחלטותיו בדבר הצורך בעריכת תסקיר כדי להביע דעה באשר להחלטה על מעצר העורר או אף כדי לעורר ציפיה "בכל דרך שהיא" אצלו, ועל כן לא ניתן כלל לשעות לטענתו בדבר הסתמכות. ממילא, אף אם התגבשה הציפייה בליבו של העורר, אין בה כדי להכריע את הכף בעת בחינת הבקשה לשחרורו לחלופת מעצר, שכן ביהמ"ש נדרש בהקשר זה למכלול השיקולים הרלוונטיים בנסיבות העניין אשר כאמור אינם מטים את הכף לעברו. |
| חזרה למעלה |
|
| 6 [בתי סוהר] |
|
| רעב 9789/17 מחמד אבו עיאש נ' בית משפט מחוזי (עליון; ג' קרא; 01/02/18) - 6 ע' |
| עו"ד: שי כהן, מג'ד בדר |
עצם העובדה שביהמ"ש המחוזי החליט אחרת מועדת השחרורים, אינה מצדיקה כשלעצמה מתן רשות ערעור; עבירות המבוצעות על רקע אידיאולוגי עשויות להעיד מעצם טיבן על מסוכנות עתידית הנשקפת ממבצען, ומכאן החשיבות בהוכחת זניחת עמדה כאמור טרם ניתן להורות על שחרור מוקדם; המקום להעלות טענות ביחס לסוגיית הטיפול והשיקום לו זוכים אסירים ביטחוניים בכלא אינה בגדר השגה על החלטת ועדת שחרורים
בתי סוהר – אסירים – שחרור על תנאי
בתי סוהר – אסירים – אסירים ביטחוניים
בתי סוהר – ועדת השחרורים – התערבות בהחלטתה
בתי סוהר – ועדת השחרורים – ערעור לבית-המשפט העליון
.
המבקש מרצה עונש מאסר בגין הרשעתו בביצוע עבירות ביטחון. הבר"ע היא על פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי, שביטל את החלטת ועדת השחרורים שהורתה על שחרורו המוקדם של המבקש.
.
ביהמ"ש העליון דחה את הבקשה בקבעו:
הלכה היא כי רשות ערעור על החלטות הנוגעות לעתירות אסירים לא תינתן כעניין שבשגרה, אלא רק במקרים המעוררים שאלה משפטית עקרונית החורגת מעניינם של הצדדים. כמו כן, עצם העובדה שבית המשפט המחוזי החליט אחרת מועדת השחרורים, אינה מצדיקה כשלעצמה מתן רשות ערעור. בענייננו, טענותיו של המבקש אינן מעלות סוגיות עקרוניות בעלות השלכות רוחב, החורגות מעניינו הפרטני.
עבירות המבוצעות על רקע אידיאולוגי עשויות להעיד מעצם טיבן על מסוכנות עתידית הנשקפת ממבצען, ובהתאם הוכרה החשיבות בהוכחת זניחת עמדה כאמור בטרם ניתן להורות על שחרור מוקדם, כשהנטל מוטל על כתפי המבקש. אמנם הוכחת זניחת קו אידיאולוגי אינה נטל קל, אך יש לזכור כי ככלל על אסיר לרצות את מלוא תקופת העונש שנגזר עליו, ולא עומדת לו זכות קנויה שעונשו יקוצר.
המקום להעלות טענות ביחס לסוגיית הטיפול והשיקום לו זוכים אסירים ביטחוניים בכלא אינה בגדר השגה על החלטת ועדת שחרורים. לאחרונה נדרש בימ"ש זה לסוגיית שיוכם של אסירים ביטחוניים לארגונים עוינים, ונקבע שיש לאפשר לאסירים המבקשים להראות כי הם אינם משויכים עוד לארגון עוין וזאת באמצעות גורם טיפולי. חזקה היא ששירות הביטחון יישם את ההנחיות האמורות, וככל שהמבקש מעוניין בכך – פתוחה בפניו הדרך להוכיח את השינוי הנטען על ידו בדרכים המתאימות.
אין חולק על חומרת מעשיו של המבקש, שבוצעו במספר רב של הזדמנויות. לא די בנתונים שהוצגו בפני הוועדה כדי להעיד, כשלעצמם, על כך שהמבקש זנח את הקו האידיאולוגי או כי הוא מבקש לחזור לחיים נורמטיביים. אמנם בימ"ש אינו בא בנעלי ועדת השחרורים, והתערבותו מוגבלת למקרים בהם החלטת הוועדה חרגה ממתחם הסבירות. אולם מאחר ובענייננו הוועדה לא נתנה משקל למסוכנות הנשקפת מן המבקש, ולא קבעה כל תנאים לשחרורו – נראה כי אכן החלטתה חרגה ממתחם הסבירות. |
| חזרה למעלה |
|
| 7 [משפט מינהלי] |
|
| בגץ 1240/18 שדולת הנשים בישראל נ' הועדה לבחירת (עליון; נ' הנדל, י' אלרון, י' וילנר; 19/02/17) - 8 ע' |
| עו"ד: נחי בן אור, דוד תדמור |
בג"ץ דחה על הסף את עתירת העותרת להורות למשיבה למנות בישיבתה הקרובה נשים לבימ"ש העליון, ולהורות שלא למנות שופטים בישיבה זו, בשל השיהוי בהגשתה; עוד נדחתה על הסף עתירת העותרת כי בג"ץ יורה לוועדה לבחירת שופטים ליתן בעתיד עדיפות לנשים, הן ברשימת המועמדות והמועמדים לשפיטה לבימ"ש העליון, והן במנויין לבימ"ש העליון, עד שיהיה לנשים ייצוג שווה בבימ"ש העליון, בהיותה תיאורטית ומוקדמת.
משפט מינהלי – בגץ – דחייה על הסף
משפט מינהלי – בגץ – שיהוי
משפט מינהלי – בגץ – עתירה מוקדמת
משפט מינהלי – בגץ – עניין תאורטי
.
עתירה כי בג"ץ יורה למשיבה ליתן טעם מדוע לא תקיים את הוראות הדין המחייבות מתן ייצוג שווה לנשים בבימ"ש העליון, ותמנה בישיבתה הקרובה נשים כשופטות לבימ"ש העליון; מדוע לא תיתן בעתיד עדיפות לנשים הן ברשימת המועמדות והמועמדים לשפיטה לבימ"ש העליון, והן במנויין לבימ"ש העליון עד שיהיה לנשים ייצוג שווה בבימ"ש העליון.
.
בג"ץ (מפי השופטת וילנר ובהסכמת השופטים הנדל ואלרון) דחה את העתירה על הסף ופסק כי:
אשר לעתירה להורות למשיבה למנות בישיבתה הקרובה נשים לבימ"ש העליון, העתירה הוגשה כעשרה ימים לפני הישיבה הקרובה של המשיבה. בעתירה ביקשה העותרת כי בג"ץ יורה למשיבה למנות בישיבה זו נשים כשופטות לבימ"ש העליון. הגשת העתירה נגועה בשיהוי ניכר שמצדיק את דחייתה ביחס לסעד המכוון לישיבה הקרובה של המשיבה. הגשת העתירה כעשרה ימים לפני התכנסותה הקרובה של המשיבה, מעמידה את בג"ץ ואת המשיבה בסד זמנים דחוק עד בלתי אפשרי לצורך דיון ראוי בעתירה לגופה. יתר על כן, פניותיה הרבות של העותרת אל המשיבה בשנה האחרונה בעניינה של העתירה, מלמדות כי העותרת הייתה יכולה להגיש עתירה זו לפני חודשים רבים, ולכל המאוחר, מיד לאחר פרסום הרשימה הנוכחית לפני כחודש, וטרם שהמועמדים זומנו להופיע בפני ועדת המשנה של המשיבה. בהקשר זה, ככלל, אין בפנייה לרשות המינהלית, הנדרשת לשם מיצוי הליכים, כדי למנוע את טענת השיהוי, והכל בשים לב לנסיבות כל מקרה. במקרה הנדון, ולנוכח סד הזמנים הדחוק, משלוח מכתבים חוזרים ונשנים ללא קבלת מענה, אינו מצדיק את הגשת העתירה בסמוך להתכנסות הקרובה של המשיבה.
לנוכח השיהוי בהגשת העתירה, אף אין מקום להיענות לעתירה לפיה לא ימונו כלל שופטים לבימ"ש העליון עד להגשת תגובה משלימה מטעם המשיבה. מטבע הדברים, היערכות לישיבת המשיבה בה צפויים להיבחר שופטים לכהונה בבימ"ש העליון, דורשת הליכים ומשאבים רבים. ההליך הנוכחי לבחירת שני שופטים לבימ"ש העליון מצוי בישורת האחרונה; לא נמצא ממש בטענת העותרת לפיה אף אם נפל שיהוי בהגשת העתירה, הרי שהאינטרס הציבורי מחייב דיון בעתירה לגופה. מבלי להקל ראש באינטרס הציבורי לו טוענת העותרת, הרי שמנגד, דחיית מינוי שופטים לבימ"ש העליון תפגע אף היא באינטרסים ציבוריים חשובים, ובהם זכות הגישה לערכאות.
אשר לעתירה כי בג"ץ יורה למשיבה ליתן בעתיד עדיפות לנשים, הן ברשימת המועמדות והמועמדים לשפיטה לבימ"ש העליון, והן במנויין לבימ"ש העליון, עד שיהיה לנשים ייצוג שווה בבימ"ש העליון. חלקה זה של העתירה הוא תיאורטי ומוקדם. העתירה מכוונת מלכתחילה כנגד ישיבת המשיבה הקרובה. מצב הדברים בעתיד עשוי להשתנות באופן שיחייב את העותרת להתאים את טענותיה למצב העובדתי העתידי. ככל שטענות העותרת יהיו רלוונטיות בעתיד, היא תהא רשאית להעלותן על רקע תשתית עובדתית קונקרטית ופרק זמן סביר טרם התכנסות המשיבה, באופן שיאפשר למשיבה לגבש עמדתה בנושא ולבג"ץ לדון בעתירה כראוי. |
| חזרה למעלה |
|
| עבודה ארצי |
| 8 [עבודה] [דיון אזרחי] |
|
| עע (ארצי) 49582-01-18 מנטור הדרכה והשתלמויות מקצועיות בע"מ נ' שרית יונה סרגוסטי (עבודה; חני אופק גנדלר; 12/02/18) - 6 ע' |
| עו"ד: יוסף מנחם, יהונתן בשארי |
ביה"ד דן בבקשת המבקשת למתן סעד עיקול זמני עד למתן פסק דין בערעור שהגישה, וזאת בהקשר לדירת המגורים של המשיבה, בקובעו כי יש מקום להאריך את תוקף צו העיקול שהוצא בביה"ד קמא עד למועד הדיון בערעור. זאת, נוכח סיכויי הערעור במשולב עם מאזן הנוחות, וסמיכותו של מועד הדיון בערעור.
עבודה – בית-הדין הארצי לעבודה – סעדים זמניים
עבודה – בית-הדין לעבודה – סדרי דין
דיון אזרחי – סעדים זמניים – בערעור
דיון אזרחי – סעדים זמניים – צו עיקול זמני
.
המבקשת הגישה תביעה כספית כנגד המשיבה בסך של כמיליון ₪, בטענה למעילה. המשיבה הגישה תביעה כנגד המבקשת לתשלום זכויות שונות. ביה"ד קמא הטיל עיקול זמני על זכויות המשיבה בדירת מגוריה, בסכום של כחצי מיליון ₪, להבטחת התביעה שהגישה המבקשת כנגד המשיבה בגין הרכיבים לגביהם טוענת המבקשת כי בוצעה מעילה. ביה"ד קמא קיבל את תביעת המבקשת בחלקה הקטן. המבקשת הגישה ערעור על פסק הדין. עסקינן בבקשה למתן סעד עיקול זמני עד למתן פסק דין בערעור שהגישה המבקשת, וזאת בהקשר לדירת המגורים של המשיבה. ביה"ד הארצי הוציא צו ארעי לפיו צו העיקול שניתן על ידי ביה"ד קמא יעמוד בתוקפו עד למתן החלטה אחרת, בכפוף לתנאים.
.
בית הדין הארצי לעבודה (השופטת ח' אופק גנדלר) קיבל את הבקשה ופסק כי:
לפי תקנה 129(2) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), חלה תקנה 467 לתקסד"א, הקובעת בסעיף קטן (ב) כי "הוגש ערעור או בקשת רשות לערער, רשאי בית המשפט שלערעור להורות על עיכוב ביצועה של החלטה שהיא נושא ערעור או נושא בקשת רשות לערער, וכן על מתן סעד זמני בנוגע להחלטה כאמור, למועד שיקבע ובתנאים שיראו לו". ביחס לתקנה זו נקבע בפסיקה כי על מי שמבקש סעד זמני לתקופת הערעור להוכיח התקיימותם של שני תנאים מצטברים: סיכויים טובים לקבלת הערעור; נטייה של "מאזן הנוחות" באופן מובהק לטובתו, במובן זה שיהיה קשה עד בלתי אפשרי להשיב את המצב לקדמותו אם לא יינתן הסעד הזמני, והערעור יתקבל. שני התנאים הללו שלובים זה בזה במעין "מקבילית כוחות", באופן שככל שהמבקש מצביע על סיכויי ערעור טובים יותר, כך יפחת משקלו של התנאי בדבר נטיית מאזן הנוחות לטובת המבקש, ולהיפך. נוסחת איזון זו תקפה גם לאחר ביטול תקנה 471 לתקסד"א, והיעדר דרישה לקיומם של "טעמים מיוחדים שיירשמו" בתקנה 467 לתקסד"א בנוסחה כיום, מתוך תפיסה כי מעת שנדחתה תביעת מבקש הסעד בערכאה הדיונית, ההנחה הינה כי בקשתו איננה מבוססת, ולא בנקל יינתן לו הסעד.
במקרה זה יש מקום להאריך את תוקף צו העיקול עד למועד הדיון בערעור, שכן סיכויי הערעור במשולב עם מאזן הנוחות, בראי סמיכותו של מועד הדיון בערעור, נוטים לצד מתן צו העיקול. במקרה דנן פסק הדין מעורר שאלות הראויות לליבון. אשר למאזן הנוחות, מועד הדיון בערעור הינו קרוב יחסית כך שהשלכותיו של צו זה בציר הזמן צפויות להיות מוגבלות; העדר בטוחה חלופית, זולת התחייבות המשיבה שלא למכור את הנכס, בהינתן גובה הסכום הנתון בערעור, מהווה שיקול במסגרת מאזן הנוחות. בנוסף, אין פער אופרטיבי בין הצעתה החלופית של המשיבה לבין הטלת צו עיקול. אמנם, המשיבה טענה כי הפגיעה בה נובעת מהידיעה שקיים צו עיקול, ואולם משנזק זה אינו קונקרטי הרי שמשקלו במאזן הנוחות נמוך יחסית. לאור כל האמור, הצו הארעי לפיו צו העיקול שניתן על ידי ביה"ד קמא יעמוד בתוקפו עד למתן החלטה אחרת, בכפוף לתנאים, יוותר על כנו עד למועד הדיון בערעור. |
| חזרה למעלה |
|
| 9 [עבודה] |
|
| עע (ארצי) 54825-05-14 סימה וסרמן נ' יואל מכלוף (עבודה; רונית רוזנפלד, לאה גליקסמן, ורדה וירט ליבנה, נ.צ.: י' דורון, ר' בר ניב; 12/02/18) - 28 ע' |
| עו"ד: עידן איידן, עידן דיין, אלעד אליהו לוי |
ביה"ד פסק כי: בין הצדדים התקיימו יחסי עבודה בתקופה שלאחר קבלת רישיון מתווך על ידי המערערת ובתקופה שעד לקבלתו; כי לא היה מקום לחיוב המערערת בפיצוי בגין עגמת נפש בגין התנהלותה; כי מהסכומים אותם חויבה המערערת לשלם למשיב יש להפחית עמלות דמי תיווך; כי המערערת לא עבדה שעות נוספות ואינה זכאית לגמול בגינן; כי המערערת זכאית להפרשי שכר מינימום בגין התקופה שעד קבלת רישיון מתווך על בסיס רבע משרה ואינה זכאית להפרשים בעד התקופה שלאחר קבלת רישיון מתווך; כי המערערת אינה זכאית לפיצויי פיטורים והודעה מוקדמת ולא לפיצוי בגין אי עריכת שימוע, נוכח התנהלותה ושאר נסיבות המקרה.
עבודה – שכר עבודה – שכר מינימום
עבודה – שכר מינימום – תביעה להפרשי שכר
עבודה – יחסי עובד-מעביד – מתלמד
עבודה – יחסי עובד-מעביד – קיומם
עבודה – יחסי עבודה – חובת אמון
עבודה – שכר עבודה – היקף משרה
.
ערעור על פסק דין של ביה"ד האזורי לעבודה במסגרתו חויב המשיב, מתווך ובעל משרד תיווך, לשלם למערערת, שעבדה כמתווכת במשרדו, תשלומים שונים, והמערערת חויבה לשלם למשיב עמלות תיווך וכן פיצוי בגין עגמת נפש בסך של 10,000 ₪.
.
בית הדין הארצי לעבודה (מפי השופטת ל' גליקסמן ובהסכמת סגנית הנשיא ו' וירט ליבנה, השופטת ר' רוזנפלד ונציגי הציבור י' דורון, ר' בר ניב) קיבל את הערעור בחלקו ופסק כי:
נקודת המוצא היא כי התקיימו בין הצדדים יחסי עבודה בתקופה שלאחר קבלת רישיון תיווך על ידי המערערת; גם בתקופה הראשונה, עד לקבלת רישיון מתווך, התקיימו יחסי עבודה בין הצדדים. בהקשר זה, ביה"ד הדגיש כי המבחנים שנקבעו בעניין כפר רות עניינם בזיהוי המעסיק של המועסק שאין מחלוקת כי מעמדו הוא של "עובד", ולא בקביעה אם התקיימו יחסי עבודה; עוד הודגש כי גם אם היה למערערת עסק עצמאי בתחומים אחרים, הרי ככל שלא מדובר בעסק שפעילותו תיווך, שאז עליה הנטל להוכיח כי פעילותה בעסקו של המשיב אינה חלק מפעילותה בעסקה העצמאי, אין בכך כדי להעיד כי לא התקיימו יחסי עבודה בין הצדדים, שכן יש לבחון לפי המבחנים שנקבעו בפסיקה אם בהתקשרות בין המערערת לבין המשיב היא הייתה בגדר "עובדת" או "עצמאית" או "פרילנסרית". במקרה זה, רכישת דירה על ידי המערערת יחד עם אחיה כדי להרוויח כסף מהשכרתה, אין בה כדי להעיד כי רכשה דירות, השכירה אותן או מכרה אותן, כבעלת עסק עצמאי שעיסוקה ברכישה, מכירה והשכרה של דירות.
אשר לחיוב המערערת בפיצוי בגין עגמת נפש, אין די בתחושות האכזבה של המשיב מהמערערת על מנת להקנות לו זכאות לפיצוי בגין עגמת נפש, ויש לבטלו. בין הצדדים היו חילוקי דעות לגיטימיים בנוגע לזכאות המשיב לקבלת דמי תיווך, ומכל מקום הפרת הסכם אינה מזכה אוטומטית בתשלום פיצוי בגין עגמת נפש; אשר לפיצוי בגין עגמת נפש בשל התנהלות המערערת בעניין החלפת המחאה, מאחר שמדובר באירוע חד פעמי, עת המערערת הייתה זכאית לקרוב למחצית מהסכום, ונפסק למשיב פיצוי ממוני מלא, שכ"ט והוצאות משפט, אין מקום לחייב את המערערת בתשלום נוסף בגין עגמת נפש. בהקשר זה, יש להבחין בין מקרה זה, לבין מקרה שבו המעסיק הוכיח כי עובד באופן שיטתי הפר את חובת הנאמנות כלפי המעסיק, שאז עשוי המעסיק להיות זכאי לפיצוי על נזק לא ממוני בגין הפרת חובת הנאמנות; אשר לעמלות דמי תיווך, מהסכומים אותם חויבה המערערת לשלם למשיב יש להפחית עמלת דמי תיווך מהמוכרים בעד נכס, וכן סכום בגין עמלות מעסקאות שלא שולמו למערערת; אשר להיקף המשרה של המערערת, תביעת עובד לשכר עבודה ולגמול שעות נוספות לא תתקבל תמיד ככל שהמעסיק לא הציג רישומי נוכחות. ככל שביה"ד, על יסוד התרשמותו ממכלול העדויות והראיות, אינו נותן אמון בגרסת העובד בנוגע לעצם שעות עבודתו או עבודה בשעות נוספות, נסתרת החזקה שנקבעה בסעיף 7ב לחוק שכר מינימום. במקרה זה הוכח כי המערערת עבדה בהיקף של חצי משרה, ולא עבדה בשעות נוספות.
אשר לשכר מינימום, גם אם בתקופה עד שהמערערת קיבלה רישיון תיווך הוקדשו חלק משעות העבודה ללימוד עיסוק התיווך, יש לראות בה תקופת עבודה של כחודשיים והמערערת זכאית בעד תקופה זו לשכר מינימום בעד עבודתה; אשר למשך התקופה, המערערת לא עבדה באופן סדיר ולא בהיקף של חצי משרה, שבו עבדה לאחר קבלת רישיון התיווך. נראה כי בתקופה שעד קבלת הרישיון, נכון יהיה לחשב את השכר על בסיס רבע משרה והמערערת זכאית לשכר מינימום בעד תקופה זו; אשר לשכר מינימום בעד ביצוע מטלות פקידותיות בנוסף לעמלות, המערערת לא הוכיחה כי הייתה הסכמה בינה לבין המשיב כי ישולם לה בעד ביצוע מטלות פקידותיות שהן חלק מעבודת המתווך, שכר נוסף לעמלות מדמי התיווך בעד עסקאות. מכל מקום, השכר ששולם למערערת בעד כל המטלות לא נפל משכר מינימום; אשר לתביעה להפרשי שכר מינימום בעד חודשים שבהם לא שולמו למערערת עמלות או שסכום העמלות היה נמוך משכר מינימום, טענת המערערת כי גם אם הייתה זכאית רק לעמלות, בעד חלק מהחודשים לא שולם לה שכר מינימום, נדחתה. ראשית, תחשיבי המערערת נערכו על בסיס עבודה בהיקף של משרה מלאה ולא חצי משרה, ובכל מקרה המערערת לא הצביעה על חודשים מסוימים שבהם לא שולם לה שכר מינימום בעד עבודה בהיקף של חצי משרה. שנית, אשר לטענה כי בחודשים מסוימים לא שולם למערערת שכר כלל, מאחר שבמהלך תקופת העבודה סווגה המערערת כ"עצמאית" לא שולם לה שכר מינימום מדי חודש אולם יש לזקוף על חשבון שכר מינימום בחודשים שבהם לא שולם לה שכר מינימום את התשלומים מעבר לשכר המינימום ששולמו לה בחודשים אחרים. לפיכך, מאחר ששכרה הממוצע לחודש עלה על שכר המינימום לחודש בהיקף של משרה מלאה, והמערערת עבדה בהיקף של חצי משרה, היא אינה זכאית להפרשי שכר מינימום בעד התקופה שלאחר קבלת רישיון מתווך.
ביה"ד לא מצא מקום להתערב באי פסיקת פיצויי פיטורים והודעה מוקדמת למערערת, נוכח התנהלות המערערת שהייתה בגדר הפרת משמעת חמורה; אשר לפיצוי בגין אי עריכת שימוע, גם אם עובד מפוטר בשל עילה מוצדקת, על מעסיק חובה לערוך לעובד שימוע לפני פיטוריו. אלא שבמקרה זה בין הצדדים היה דין ודברים בנוגע לתשלום דמי תיווך בעד נכס, כך שהמערערת הייתה מודעת לטענות המשיב בעניין זה כלפיה, ונסיבות המקרה אינן מצדיקות חיוב המשיב בתשלום פיצוי בגין אי עריכת שימוע. |
| חזרה למעלה |
|
| עבודה אזורי |
| 10 [עבודה] [ביטוח לאומי] |
|
| בל (חי') 42475-01-17 מיכאל שימו נ' המוסד לביטוח לאומי (עבודה; אלכס קוגן, נ.צ.: ע' אלון, א' גור; 14/02/18) - 11 ע' |
| עו"ד: פארס, ירושלמי |
ביה"ד דחה על הסף את תביעת התובע לתשלום גמלת שאירים מחמת התיישנותה. נפסק כי התביעה הוגשה לביה"ד בחלוף שנתיים ועשרה חודשים ממועד דחיית התביעה על ידי הנתבע, ללא נימוק המוכיח כי נבצר ממנו לפעול במסגרת המועדים הקבועים בדין. במצב זה, לא נפל פגם בשיקול דעתו של הנתבע שבחר לעמוד על טענת ההתיישנות, בהעדר טעמים המצדיקים הארכת המועדים. בנוסף קיים ספק גבוה בדבר סיכויי התביעה.
עבודה – בית-הדין לעבודה – התיישנות
עבודה – בית-הדין לעבודה – טענת התיישנות
ביטוח לאומי – קיצבאות – קיצבת שאירים
.
הדיון נסב אודות השאלה האם דין תביעת התובע לתשלום גמלת שאירים בגין אשתו המנוחה להידחות על הסף מחמת התיישנותה, או אם לאו.
.
בית הדין האזורי לעבודה (הנשיא א' קוגן ונציגי הציבור ע' אלון, א' גור) דחה את התביעה ופסק כי:
תקנה 1(ב) לתקנות הביטוח הלאומי (מועדים להגשת תובענות) (להלן: תקנות המועדים) קובעת את המועד להגשת תובענה על החלטת הנתבע - תוך 12 חודשים מיום מסירת ההודעה לתובע. החלטת הנתבע בעניין תשלום גמלת שאירים הינה בגדר "החלטה בתביעה", כאשר לפי פקודת הראיות חזקה כי מכתב שנשלח לכתובת נכונה מתקבל כעבור ימים ספורים במען ואולם מדובר בחזקה הניתנת לסתירה, ודי בכמות ראיות קטנה יחסית כדי לסתור אותה. במקרה זה אין מחלוקת כי התביעה לביה"ד הוגשה בחלוף תקופת ההתיישנות הקבועה בחוק. התובע לא העלה כל טענה בעניין מועד קבלת מכתב הדחייה מהנתבע, כך שהיו נתונים לו 12 חודשים להגשת תביעתו לביה"ד.
כבר נפסק כי כשם שנדרש מהנתבע שיפעל במהירות סבירה למתן הגמלה המגעת, כן מצופה מהמבוטח שלא יתמהמה למימוש זכותו. הוא הדין במה שנוגע לפניה לערכאה שיפוטית. איחר המבוטח בהגשת התובענה, בלא שיהא לכך צידוק מן הצידוקים המנויים בחוק ההתיישנות, אין לתובענתו תקומה; לאחרונה נפסק כי לביה"ד לעבודה נתונה, מכוח תקנה 125 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), סמכות עקרונית להאריך מועד הקבוע בחיקוק בנוגע להגשת ערעור על החלטות של ועדות ערר, כאשר השאלה אם תקנה 125 הנ"ל חלה גם על המועד להגשת תובענות נותרה בצריך עיון, לאחר ששנים רבות קבעה הפסיקה כי ביה"ד לעבודה נעדר סמכות להאריך את המועדים ביחס להגשת ערעורים ותובענות. לפיכך, בחלוף תקופת ההתיישנות שנקבעה בחיקוק להגשת תובענה, קצרה ידו של ביה"ד מלהושיע; עוד נקבע, כי המועדים שנקבעו בתקנות המועדים להגשת תובענות, כפופים להוראות חוק ההתיישנות, שם נקבעו העילות להארכת מועד התיישנות או להפסקת מרוצו וביה"ד אינו מוסמך להאריך מועדים אלו; אכן, ככלל, במקרים בהם למרות חלוף הזמן, לא קיימת בעיה מיוחדת לנתבע לבדוק את התביעה ולאסוף נתונים וראיות לגביה, מן הראוי שהנתבע יטען לגופו של עניין, ולא יטען טענת התיישנות, בהנחה שאין בידי הנתבע נתונים ושיקולים סבירים אחרים המצדיקים העלאת טענת התיישנות. אלא שמקרה זה איננו מצדיק סטיה מכללי ההתיישנות ואין פגם בשיקול הדעת של הנתבע שבחר לטעון להתיישנות. העובדה שבמקרה זה לכאורה אין קושי בבירור עובדתי, אין בה ולא כלום.
במקרה זה, התביעה הוגשה לביה"ד בחלוף שנתיים ו-10 חודשים ממועד דחיית התביעה על ידי הנתבע, ללא שהתובע העלה ולו נימוק אחד שהיה בו כדי להוכיח כי נבצר ממנו לפעול במועדים הקבועים בדין. במצב זה, לא נפל פגם בשיקול דעתו של הנתבע שבחר לעמוד על טענת ההתיישנות, בהעדר כל טעמים, ולבטח לא "טעמים מיוחדים", המצדיקים הארכת המועדים. בנוסף, קיים ספק בדבר סיכויי התובע לזכות בתביעה, כאשר אף תביעתו לנתבע הוגשה בשיהוי בניגוד לסעיף 296(א) לחוק הביטוח הלאומי, כך שבסבירות די גבוהה התובע לא היה זכאי לתשלום הגמלה בעד תקופה הקודמת ל-12 חודשים טרם הגשת תביעתו. |
| חזרה למעלה |
|
| 11 [חינוך] [עבודה] [משפט מינהלי] |
|
| סעש (נצ') 49970-10-17 אליהו רמרזקר נ' מדינת ישראל (עבודה; טל גולן, נ.צ.: ח' אמויאל, ר' כהן; 04/02/18) - 50 ע' |
| עו"ד: משה דנוך |
ביה"ד דחה את תביעת התובעים כנגד החלטת הנתבעים שלא לאשר להם את התואר הראשון שלמדו בארץ בשלוחת אוניברסיטת לטביה בשיטת "למידה מרחוק", ולהעניק להם "אישור שקילות" לתואר, שהיה מאפשר הטבות שונות ובהן תוספת שכר. נפסק כי החלטת הנתבעים הינה סבירה, מידתית ומצויה בתחום שיקול הדעת המקצועי.
חינוך – השכלה גבוהה – הכרה בתואר אקדמי
עבודה – משפט מינהלי – שיקול-דעת
עבודה – בית-הדין לעבודה – ביקורת שיפוטית
משפט מינהלי – החלטות – בחינתן
.
התביעות עניינן בסירוב הנתבעים להעניק "אישור שקילות" לתואר הראשון של התובעים, עובדי השרות הציבורי, שרכשו מאוניברסיטת לטביה בישראל. אישור השקילות היה מאפשר, אילו היה ניתן, הטבות מקצועיות שונות ובראשן תוספת שכר.
.
בית הדין האזורי לעבודה (השופט ד"ר ט' גולן ונציגי הציבור ח' אמויאל, ר' כהן) דחה את התביעות ופסק כי:
במסגרת תפקידיהם וסמכויותיהם של הנתבעים, עליהם להפעיל שיקולים מקצועיים של גוף מפקח, שנועדו להשוות בין תארים אקדמיים ממוסדות זרים לבין תארים אקדמיים ממוסדות ישראליים, כך שיהיו שקולים זה לזה. שיקולים אלה אינם שיקולים אקדמיים, כגון תוכנית הלימודים ורמת הלימודים, ואלה מסורים למועצה להשכלה גבוהה ונבחנים על ידה בעת שהיא מחליטה האם ניתן להעניק לשלוחה של מוסד אקדמי זר רישיון פעולה או היתר.
החלטות הנתבעים ביחס לתובעים הן החלטות מינהליות. ביה"ד יברר את תוקפה של החלטה שלטונית לפי עקרונות המשפט המנהלי. ביה"ד אינו ממיר שיקול דעתו של בעל הסמכות בשיקול דעתו הוא. ביה"ד לא יתערב בהחלטה אלא אם נמצא כי היא ניתנה בחריגה מסמכות או כי יש בה פגיעה בכללי הצדק הטבעי או כי היא נגועה בשיקולים זרים או באי סבירות קיצונית היורדת לשורשו של עניין. ביה"ד יתערב בהחלטת הרשות, וביחס לאישורו או אי-אישורו של תואר, רק כאשר לא ניתן משקל מספיק בגדר האיזון לשיקולים רלבנטיים, עד כי ההחלטה חורגת ממתחם הסבירות, או אם מדובר בפגיעה לא מידתית בפרט.
כך במיוחד במקרה של הליך מקצועי של בחינת בקשת השקילות של התואר שדורש מומחיות, והביקורת השיפוטית במקרה כזה תהיה מרוסנת וזהירה עוד יותר מהרגיל; כמו כן, הנתבעים היו רשאים במסגרת קבלת ההחלטות בעניינם של התובעים, להסתמך על ראיות מינהליות.
ביה"ד עמד על השתלשלות העניינים ביחס לעניינה של אוניברסיטת לטביה. ביה"ד ציין כי כבר נפסק שהנתבעים רשאים לערוך הליכי בדיקה ראויים וסבירים, ובכלל זה ריאיון, כדי לוודא האם מבקש התואר אכן למד אותו כשורה, והאם הוא מכיר ויודע מושגי יסוד, בקורסים שנלמדו ובעבודת הגמר. ביה"ד ציין כי שקלול הולם של כל השיקולים הצריכים לעניין, מצדיק סירוב למתן אישור שקילות ממי שהתואר האקדמי שקיבל אינו פרי לימודים כהלכתם, בין משום שלא בוצעו המטלות הנדרשות לצורך קבלת התואר, ובין משום שלא הוכח כי העבודות שהוגשו, אכן נעשו על ידי התלמיד; ביה"ד ציין כי אין בנמצא זכות מוקנית כי כל תואר באשר הוא יקבל אישור שקילות ובוודאי, כאשר הרשות המינהלית מגיעה למסקנה, כי אין מדובר בלימודים "אמיתיים".
ביה"ד קבע כי אין מקום לדון בטענות שנדונו ונדחו בבג"צ מוסטקי השני ובעניין בן שמעון בהדגישו כי השאלה הינה האם החלטת הנתבעים שלא לאשר את אישור השקילות לתואר שלמדו התובעים, מאחר שהתובעים לא הוכיחו הליך לימודים תקין, הינה החלטה מינהלית שיש לפסול אותה. ביה"ד ציין כי על מנת שתואר יזכה באישור שקילות לצורכי דירוג ושכר, יש להוכיח שמהלך הלימודים היה ראוי ותקין וקבע כי בעניינם של התובעים מדובר בהחלטה עניינית, מנומקת וסבירה שלא לאשר את התואר. ביה"ד מצא כי התובעים לא התמצאו בקורסים ובתוכניות הלימוד שהם טוענים שאותם הם למדו; התובעים לא שיתפו פעולה עם המראיינים בריאיון שעברו; התובעים לא ענו תשובות מספקות בנוגע למושגי יסוד העומדים בבסיס התואר האקדמי שאותו הם למדו; לגבי עבודת הגמר, התובעים לא נתנו הסבר שמניח את הדעת בנוגע לאופן הכנת העבודה ומהותה, ובכלל זה לא ידעו להרחיב אודות תהליך הכנת העבודה, השערת המחקר וממצאי ומסקנות המחקר. סקירת הראיונות מעלה כי בכל המקרים מדובר בשיחה נעימה ורגועה ונותנים לתובעים הזדמנות מלאה ושלמה להתבטא, ולא ניכר כי המראיינים מבקשים "להכשיל" בכוונה תחילה. בעניינם של התובעים נערך הליך מפורט, במסגרתו טענות התובעים נבחנו בקפידה. לגבי עבודת הגמר, הרי שלאור המרכזיוּת שלה בתואר, ולאור היותה המטלה שדרשה את ההיקף וההשקעה המרביים במהלך התואר, לרבות על דרך של עריכת סקר, חלוקת שאלונים וניתוח ממצאים, הרי שכל תלמיד שאכן כתב עבודת גמר, יישאל בגינה. ההנחה הייתה, כי התלמיד ידע לפרט אודות המחקר שביצע. עם זאת, גם לגבי עבודת הגמר, לא הייתה ציפייה לזכור פרטים מדויקים. לפיכך, טענות התובעים כי הריאיון שנערך להם הינו "בחינה" או "מבחן ידע", במסגרתם נדרשה בקיאות ברמה גבוהה לגבי התכנים שנשאלו, נדחו. שהרי, כאשר נשאל תלמיד לגבי מושגי יסוד העולים מתכני הקורסים או מעבודת הגמר שנלמדה על ידו, יש בכך כדי לוודא בצורה ראויה שאכן מדובר בלימודים אותנטיים. לסיכום, החלטת הנתבעים שהתקבלה בעניינם של התובעים הינה סבירה, מידתית ומצויה בתחום שיקול הדעת המקצועי. |
| חזרה למעלה |
|
| מחוזי |
| 12 [עונשין] |
|
| תפח (נצ') 7736-11-16 מדינת ישראל נ' פלוני (מחוזי; אסתר הלמן, יפעת שיטרית, סאאב דבור; 11/02/18) - 35 ע' |
| עו"ד: סיון עמיר אמן, פוקרא פתחי |
בית המשפט גזר את דינו של נאשם בגין ביצוע מעשים מגונים בנסיבות אינוס בקטינה שהינה בת משפחה, מתחת לגיל 16 ובניגוד לרצונה ובשיבוש מהלכי משפט. הנאשם נידון ל-24 חודשי מאסר בפועל, שלושה מאסרים על תנאי ופיצוי המתלוננת בסכום של 20,000 ₪.
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: עבירות מין במשפחה
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: עבירות מין בקטינים
עונשין – ענישה – מתחם הענישה
.
הנאשם הורשע בעקבות הסדר הטיעון בביצוע מעשים מגונים בנסיבות אינוס בקטינה שהינה בת משפחה, מתחת לגיל 16 ובניגוד לרצונה ובשיבוש מהלכי משפט.
.
בית המשפט המחוזי גזר את הדין ופסק:
נפסק כי מקום בו הורשע נאשם בעבירה כמו במקרה דנן, עונשו לא יפחת מרבע העונש המרבי שנקבע לאותה עבירה, אלא בהתקיים "טעמים מיוחדים שירשמו". העונש המזערי יכול ויכלול בחובו גם מאסר מותנה, אך עונש המאסר לא יהא כולו על תנאי, בהעדר "טעמים מיוחדים. הרף הנמוך של מתחם העונש ההולם איננו יכול להיות נמוך מהעונש המזערי, אלא אם כן, יש "טעמים מיוחדים" לקבוע אחרת. מתחם העונש ההולם שהרף התחתון שלו זהה לעונש המזערי (בהעדר טעמים מיוחדים לקבוע אחרת), מתייחס אך למאסר בפועל ולא יכול להתייחס גם למאסר המותנה. מתחם העונש ההולם במקרה דנן נע בין 45 ל- 60 חודשי מאסר בפועל, בצירוף עונשים נלווים. ראוי לסטות ממתחם העונש ההולם משיקולי שיקום, אך סטייה זו אינה יכולה להביא לשינוי סוג העונש, אלא ששיקום הנאשם ראוי שייעשה בין כותלי בית הסוהר. בשקלול השיקולים השונים, נידון הנאשם ל-24 חודשי מאסר בפועל, שלושה מאסרים על תנאי ופיצוי המתלוננת בסכום של 20,000 ₪. |
| חזרה למעלה |
|
| 13 [מקרקעין] |
|
| הפ (מרכז) 31977-09-12 יובלי שומרון - שותפות מוגבלת נ' רשות מקרקעי ישראל - מחוז מרכז (מחוזי; יעקב שינמן; 08/02/18) - 28 ע' |
| עו"ד: שמואל לכנר, קרן יוסט (דון יחייא) |
בית המשפט הכריע במחלוקת בין הצדדים, בעניין שיעור הוצאות הפיתוח שיש להפחית מהסכום שעל המבקשת לשלם למינהל בגין הקצאת המקרקעין. נפסק בין היתר כי על המינהל להשיב למבקשת את הערבות הבנקאית שהפקידה.
מקרקעין – מקרקעי ישראל – דמי פיתוח
.
במסגרת הקצאת מקרקעין למושב, שהמבקשת נכנסה בנעליו, הוסכם שהמושב יבצע בעצמו את עבודות פיתוח המקרקעין וסכום הוצאות הפיתוח יופחת מהסכום שעל המושב לשלם למינהל בגין הקצאת המקרקעין. המחלוקת נוגעת לשיעור הוצאות הפיתוח בהתאם לתכנית המקורית שחלה על המקרקעין במועד ההקצאה.
.
בית המשפט המחוזי קיבל את התביעה ופסק:
בסיכום הדיון שעליו מעוניינים הצדדים להסתמך, סוכם הסדר כולל לחישוב הוצאות הפיתוח, המורכב משני שלבים: האחד – על בסיס העסקה הקיימת והשני – בהתאם לתכנית החדשה, לכשתאושר. כוונת הצדדים הייתה "לזכות" או "לחייב" חשבונאית את כרטיס החו"ז של המבקשת במינהל והתשלום בפועל לחובה או לזכות מי מהצדדים, יבוצע רק כשיושלם ההסדר בכללותו, לפיכך אין להשיב למבקשת את הכספים בפועל לאחר השלב הראשון, אלא רק לזכותה חשבונאית. למרות זאת, היות שעומדת לטובת המבקשת יתרת זכות כבר בשל זה, על המינהל להשיב לה את הערבות הבנקאית שהפקידה ואי השבת הערבות יש בה היבט של חוסר תום לב. המבקשת מצידה לא הפרה את סיכום הדיון. המינהל יעביר לשמאי הממשלתי המחוזי את סכום תקציב הפיתוח עבור המקרקעין, על מנת שיערוך שומה למחיר נטו של הקרקע נכון למועד העסקה במקרקעין. הסכום שיעמוד לזכות המבקשת לאחר קביעת מחיר נטו של הקרקע כאמור, ייזקף לזכות המבקשת במינהל בהתחשבנות העתידית בין הצדדים. |
| חזרה למעלה |
|
| 14 [דיון אזרחי] |
|
| תצ (ת"א) 43055-07-11 רמי כהן נ' יעקב בנזקן (מחוזי; רות רונן; 07/02/18) - 10 ע' |
| עו"ד: צמח, שאשא, ישראלי, טאובמן, כספי, דקל, מיכאלי, רוזנטל |
אושר הסכם פשרה בתובענה ייצוגית שעניינה בטענה למעורבות הנתבעים בפעולות אסורות במניות חברה, אשר גרמו לירידה בשער המנייה.
דיון אזרחי – תובענה ייצוגית – אישור הסדר פשרה
דיון אזרחי – תובענה ייצוגית – הסדר פשרה
.
בקשה לאשר הסכם פשרה בתובענה ייצוגית בטענה למעורבות הנתבעים בפעולות אסורות במניות חברה, אשר גרמו לירידה בשער המנייה. הצדדים הסכימו על פיצוי לכל אחד מחברי הקבוצה.
.
בית המשפט המחוזי אישר את ההסדר ופסק:
יש לאשר את הסכם הפשרה לאור אופן חישוב הפיצוי, הסיכונים והסיכויים הכרוכים בהמשך ההליך, העובדה שדרך החישוב נתמכה הן בעמדתו של המגשר והן בחוות דעתו של הבודק שמונה על ידי ביהמ"ש, והעובדה שהנתבע 1 הוא אדם פרטי והסכמתו חוסכת מחברי הקבוצה המתנה אפשרית לתשלום עד לאחר מתן פסק דין סופי בהליך. ואולם, הכספים שייוותרו בחשבון הנאמנות ולא הועברו לחברי הקבוצה, יועברו לקרן לניהול ולחלוקת כספים הנפסקים כסעד ולא לארגונים שנקבעו על ידי הצדדים. הגמול שיש לפסוק לזכות התובע יעמוד על 3% ושכר טרחת באי כוחו יהיה בשיעור של 15% + מע"מ. |
| חזרה למעלה |
|
| 15 [שטרות] |
|
| עא (ת"א) 68300-03-17 לוי'ס קארס בע"מ נ' מיטל סדגן (מחוזי; שרה דותן; 06/02/18) - 7 ע' |
| עו"ד: |
לא הוכח שהמשיבה הייתה זכאית לבטל את השיק והיא לא העלתה כל טענת הגנה שטרית. בית המשפט אינו אמור להעלות מיוזמתו טענת תום לב ולפסוק כי ביטול השיק על ידי המשיבה מהווה פיצוי הולם.
שטרות – שיקים – ביטולם
שטרות – שיקים – התנגדות לביצוע
.
ערעור על פסק דין לפיו נדחתה תביעת המערערת לביצוע שטר. המשיבה ביטלה את השיק בטענה כי הרכב שרכשה מהמערערת היה בבעלות חברה ולא בעלות פרטית כפי שהובטח לה.
.
בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור ופסק:
לפי סעיף 29(א) לפקודת השטרות עומדת למערערת חזקת התמורה, אשר על מנת לסותרה נדרשת המשיבה להוכיח גרסתה. המשיבה לא העלתה כל טענת הגנה שטרית ולא הוכח שהיא הייתה זכאית לבטל את השיק. ביהמ"ש אינו אמור להעלות מיוזמתו טענת תום לב ולפסוק כי ביטול השיק על ידי המשיבה מהווה פיצוי הולם. על מנת לבסס קביעה כזו, היה על המשיבה להוכיח מהו הנזק שנגרם לה ולא ניתן להסתפק בהשערה כללית או באומדנה משוערת באשר לסכום הפיצוי. גם אם הייתה מועלית טענת הגנה שטרית לא ברור אם היה מקום לקבלה, מכיוון שלא הוכח שיעור הקיזוז לו הייתה זכאית המשיבה כשם שלא הוכח כשלון תמורה מלא/חלקי-קצוב. |
| חזרה למעלה |
|
| 16 [דיון אזרחי] [בנקאות] |
|
| תצ (מרכז) 5285-03-15 רוברט דיאם נ' בנק מזרחי טפחות בע"מ (מחוזי; עופר גרוסקופף; 31/01/18) - 15 ע' |
| עו"ד: דביר גליזר , מאיר גוטרבוים, ליאת עיני נצר, אורטל סלומון גולן |
אושרה תובענה ייצוגית בגין כך שהבנק קבע בתעריפון יחיד/עסק-קטן עמלת הוצאת ערבות גבוהה מזו בה נקב בתעריפון עסק גדול, בניגוד לכללי הבנקאות (שירות ללקוח) (עמלות). התובענה לא אושרה ביחס לעמלות העו"ש.
דיון אזרחי – תובענה ייצוגית – אישור תובענה ייצוגית
בנקאות – בנקים – עמלות
.
בקשה לאישור תובענה ייצוגית בטענה כי הבנק קבע בתעריפון יחיד/עסק-קטן עמלה גבוהה מזו בה נקב בתעריפון עסק גדול ביחס ל-9 עמלות שונות, בניגוד לכללי הבנקאות (שירות ללקוח) (עמלות).
.
בית המשפט המחוזי קיבל את הבקשה בחלקה ופסק:
הוראת ההשוואה שבכללי העמלות מבקשת לתחום את העמלות שקובע הבנק בתעריפון יחיד/עסק-קטן בעמלות הקבועות בתעריפון עסק גדול, אולם על מנת להשוות בין התעריפים נדרש כי יתייחסו לאותו שירות ויתבססו על אותו מנגנון תמחור, משכך לא ניתן להשוות בין עמלות העו"ש. גם אם ניתן להתגבר על השוני במבנה התעריפונים, אין אפשרות להתגבר על השוני בשיטת התמחור הקבועה בשני התעריפונים ביחס לשירותי עו"ש. העמלה היחידה שבמחלוקת שאינה עמלת עו"ש היא עמלת הוצאת ערבות, וזו הנגבית על ידי הבנק לפי תעריפון יחיד/עסק-קטן גבוהה מהעמלה הנגבית על פי תעריפון עסק גדול בסכום השווה ל- 1.2% לשנה מסכום הערבות. ביחס לעמלה זו בלבד יש לאשר התובענה. מאחר שהמבקש לא חויב בעמלת הוצאת ערבות, לא ניתן לאשרו כתובע מייצג ויש להחליפו. |
| חזרה למעלה |
|
| 17 [דיון אזרחי] |
|
| תצ (מרכז) 19849-06-16 מריה גינזבורג נ' כלמוביל בע'מ (מחוזי; דפנה בלטמן קדראי; 22/01/18) - 4 ע' |
| עו"ד: |
אושרה הסתלקות מבקשה לאישור תובענה ייצוגית שעניינה בטענה כי המשיבה גובה כספים ביתר מלקוחותיה בגין שעות עבודה שלא בוצעו בפועל.
דיון אזרחי – תובענה ייצוגית – בקשה להסתלקות מבקשה לאישור תובענה ייצוגית
.
בקשה מוסכמת להסתלקות מבקשה לאישור תובענה ייצוגית שעניינה בטענה כי המשיבה גובה כספים ביתר מלקוחותיה בגין שעות עבודה שלא בוצעו בפועל.
.
בית המשפט המחוזי נעתר לבקשה ופסק:
בשים לב לטעמי ההסתלקות ולנוכח התחייבויות המשיבה בדבר הבהרת המצב הקיים בדבר אופן חיוב רכיב שעות העבודה – יש להורות על מחיקת התובענה הייצוגית. בקשת האישור הראתה עילת תביעה לכאורה שעניינה הטעייה – בשלב מקדמי זה, לא מן הנמנע כי היה באופן בו הוצג חיוב שעות העבודה כדי ליצור רושם מוטעה או היה עלול ליצור רושם מוטעה, לפיו שעות העבודה המשולמות הינן שעות העבודה שבוצעו בפועל. בקשת האישור הביאה תועלת לחברי הקבוצה, בכך שהמשיבה התחייבה לבצע שתי פעולות של הסדרה עתידית. בהתאם למוסכם, המשיבה תשלם למבקשת סך של 80,000 ₪ ושכר טרחת באי כוחה בסך של 118,000 ₪ בתוספת מע"מ. |
| חזרה למעלה |
|
| שלום |
| 18 [דיון אזרחי] [פרשנות] |
|
| תא (קריות) 30870-01-18 אלסלאם מדיה בע"מ נ' נתיבי ישראל - החברה הלאומית לתשתיות תחבורה בע"מ (שלום; יוסי טורס; 04/02/18) - 10 ע' |
| עו"ד: |
נדחתה בקשת המבקשת למתן צו מניעה זמני במסגרתו ייאסר על המשיבה להסיר או להעתיק שני שלטי חוצות השייכים לה. נקבע, כי המשיבה הייתה רשאית לקבל החלטה בדבר הסרת שלט בהתאם לחוק השילוט.
דיון אזרחי – סעדים זמניים – צו-מניעה זמני
פרשנות – דין – חוק הדרכים (שילוט)
.
המבקשת הגישה בקשה למתן צו מניעה זמני במסגרתו ייאסר על המשיבה להסיר או להעתיק שני שלטי חוצות השייכים למבקשת וזאת עד להכרעה בתביעה העיקרית. עיקר המחלוקת בין הצדדים הוא סביב השאלה: אם למשיבה סמכות לכאורה להסיר את השלטים, אם לאו.
.
בית המשפט דחה את הבקשה וקבע כלהלן:
סעיף 2 לחוק השילוט אוסר התקנת "שלט הנראה לעיני מי שנוהג בדרך בין עירונית" אלא אם קיים לשלט היתר לפי חוק זה. סעיף 8 לחוק השילוט קובע כי שלט שהותקן ללא היתר "רשאית הרשות להרוס, להסיר או לסלק את השלט ובלבד שמסרה התראה לבעל השלט והוא לא הסירו או לא סילקו בתוך תקופת הזמן שנקבעה בהתראה ושתחילתה במועד מסירתה. ואולם, רשאית הרשות להרוס, להסיר או לסלק את השלט ללא מתן התראה, אם לדעתה השלט מסכן באופן מיידי את בטיחות הנמצאים בסביבתו, או אם זהותו של בעל השלט אינה ידועה ולא ניתן לבררה מתוכן השלט".
במקרה זה, התקיימו לכאורה התנאים להפעלת הסמכות כאמור בסעיפים 2,8 לחוק השילוט.
לאור כך שהמשיבה היא גוף בעל דואליות נורמטיבית פעולותיה כפופות, בצד המשפט הפרטי, גם לעקרונות היסוד של דיני המינהל הציבורי. יחד עם זאת, טענות המבקשת אינן מובילות למסקנה בדבר סיכויים טובים שהיא תזכה בתביעתה על בסיס טענה לאכיפה בררנית או הטענה בדבר שיקולים זרים בפעולות המשיבה או הטענה בדבר מדיניות אכיפה סלקטיבית. |
| חזרה למעלה |
|
| 19 [הגנת הצרכן] |
|
| תאמ (ת"א) 27440-02-17 מור קורן נ' הדר רון (שלום; אמיר צ'כנוביץ; 04/02/18) - 9 ע' |
| עו"ד: |
משניתנה ע"י הנתבעת לתובע הודעה על ביטול השתתפות למעלה מ- 30 ימים לפני תחילת הלימודים, בהתאם לסעיף 8(א) לחוק הפיקוח על מכונים פסיכומטריים, תשס"ט-2008, הביטול הינו ללא דמי ביטול.
הגנת הצרכן – חוק הגנת הצרכן – ביטול עסקה
הגנת הצרכן – חוק הגנת הצרכן – תכליתו
.
נטען בכתב התביעה, כי הנתבעת התקשרה עם התובע בהסכם לקורס הכנה לבחינת פסיכומטרי (להלן: "ההסכם"), והתחייבה לשלם עבורו תמורה אשר לא שולמה על ידה.
.
בית המשפט דחה את התביעה, ופסק כלהלן:
התובע, בהיותו בעליו של מכון פסיכומטרי, פעילות עסקו מוסדרת במסגרת הוראות חוק הפיקוח על מכונים פסיכומטריים, תשס"ט-2008 (להלן: "החוק").
הוראת סעיף 8 לחוק, מעניקה לתלמיד שנרשם לקורס הכנה לבחינה פסיכומטרית, זכות חרטה ללא הנמקה לביטול ההתקשרות, הינה הוראה צרכנית קוגנטית, בדומה לזו הקבועה בתקנות הגנת הצרכן (ביטול עסקה), תשע"א-2010, אשר המכון הפסיכומטרי לא רשאי להתנות עליה בכל צורה אלא לטובת התלמיד.
הוכח כי הנתבעת שלחה לטלפון הנייד של התובע כחמישה חודשים טרם פתיחת הקורס, הודעת SMS, בה גילתה דעתה בצורה ברורה ומפורשת כי אינה חפצה להשתתף בקורס הפסיכומטרי. יש לראות בכך הודעת ביטול השתתפות בהתאם לחוק. |
| חזרה למעלה |
|
| 20 [עונשין] |
|
| המש (ביש"א) 51562-03-17 עווד יוסף נ' עירית עפולה (שלום; אדהם ספדי; 04/02/18) - 13 ע' |
| עו"ד: |
נדחתה בקשת המבקש להארכת מועד להישפט על דו"חות חניה. החלטת בית המשפט עוסקת בסוגיית התיישנות עבירות קנס; בחזקת תקינות שירותי הדואר; ובנפקות השיהוי בהגשת הבקשה להארכת המועד להישפט.
עונשין – עבירות קנס – בקשה להישפט
עונשין – עבירות קנס – המצאת מסמכים
.
המבקש הגיש בקשה להארכת מועד להישפט על דו"חות חניה, בקשה להישפט על דו"חות אלה, וכן בקשה לקבוע כי העבירות התיישנו משלא נשלחו למבקש הודעות על הטלת הקנס בתוך שנה מיום ביצוע העבירות, ועל־כן לא ניתן להעמידו לדין.
.
בית המשפט דחה את הבקשה וקבע כלהלן:
יש להבדיל ולהבחין בין טענה להתיישנות העבירה המצויה בגדרי סמכותו של בית המשפט הפלילי (ובכלל זה בית המשפט לעניינים מקומיים) לבין טענה להתיישנות העונש שאז היא מצויה בסמכות בית המשפט האזרחי.
בהתאם לסעיף 229 לחוק סדר הדין הפלילי, מי שקיבל הודעת תשלום קנס עומדות בפניו שלוש אפשרויות: האחת, תשלום הקנס. השנייה, להגיש לתובע בקשה לביטול ההודעה. השלישית, היא להגיש בקשה להישפט. אדם שקיבל הודעת תשלום קנס ולא פעל לפי אחת משלוש האפשרויות כאמור, יראו אותו כאילו הורשע בבית המשפט ונגזר עליו הקנס הנקוב בהודעת תשלום הקנס.
מחוקק המשנה יצא מנקודת הנחה כי דבר דואר הנמסר לחברת הדואר לצורך משלוחו בדואר רשום אמור להגיע ליעדו ולנמען הרשום בו בתוך חמישה עשר ימים.
ככל שחל שיהוי בהגשת הבקשה להארכת המועד להישפט מהמועד שבו נודע למבקש אודות הטלת הקנס, יש בכך כדי להרע מצבו ואף להכשיל אפשרות קבלת הבקשה. במקרה זה, בקשת המבקש לוקה באיחור ניכר ומשום כך דינה דחייה; המבקש לא השכיל להוכיח קיומם של נימוקים מיוחדים ומשכנעים שיצדיקו את האיחור הניכר בהגשת הבקשה, איחור של מספר שנים לא מבוטל. |
| חזרה למעלה |
|
| 21 [תכנון ובנייה] |
|
| בבנ (נת') 1866-01-18 פרל פרמינגר נ' ועדה מקומית לתכנון ובניה עמק חפר (שלום; אתי כרייף; 04/02/18) - 14 ע' |
| עו"ד: |
נדחתה בקשת המבקש לביטול צו הפסקה מנהלי לפי סעיף 228(א) לחוק התכנון והבניה. בתוך כך, נדחו שלל הטענות שהעלה המבקש בעניין חוקיותו של הצו ובייחס לאופיין של העבודות בגינן הוצא הצו.
תכנון ובנייה – הפסקת בנייה – צו הפסקה מינהלי
.
המבקש הגיש בקשה לביטול צו הפסקה מנהלי לפי סעיף 228(א) לחוק התכנון והבניה. הצו הוצא כנגד המבקשת בקשר לעבודות בניית דירת מגורים.
.
בית המשפט דחה את הבקשה וקבע כלהלן:
הצו המנהלי הוצא כדין; הדרישות למתן הצו התקיימו הן מהותית והן פרוצדוראלית ולא מתקיימות העילות המצומצמות שנקבעו להפעלת סמכות בית המשפט לביטול הצו כאמור בסעיף 229 לחוק התכנון והבניה: (א) הוכח כי העבודה או השימוש בוצעו כדין, (ב) לא התקיימו הדרישות למתן הצו, (ג) נפל בצו פגם חמור שבשלו יש לבטלו.
אופיין של העבודות בגינן הוצא הצו אינו מותיר מקום לספק כי מדובר ב"עבודה אסורה" בהתאם לסעיף 145(א)+203 לחוק וכי עלה בידי המשיבה להוכיח, ברמה הנדרשת ואף למעלה מכך כי מדובר בעבודות בעלות משמעות.
לא נפלה אי סבירות או אכיפה בררנית מכוונת כנגד המבקשת, כאשר אין בטענות שהועלו כדי להשפיע על התוצאה, שהינה הקפאת המצב עד לקבלת היתר כדין.
ככלל טענות בדבר אכיפה בררנית, ראוי כי יועלו בהליך פלילי שכן לטובת הרשות עומדת חזקת התקינות המנהלית, כן לא הוכח באמצעות המבקשת שעליה נטל הראיה, כי ככל שנערכה אכיפה בררנית הרי היא בהקשר של "קבוצת שוויון"; אשר לעריכת שימוע – אין כל חבה שבדין לערוך שימוע לפני הוצאת צו מנהלי. |
| חזרה למעלה |
|
| 22 [נזיקין] |
|
| תאמ (עכו) 17826-10-16 שלומי בלומנפלד נ' עיריית עכו (שלום; ודאד יונס; 04/02/18) - 6 ע' |
| עו"ד: |
בית המשפט חייב את הנתבעת לשלם לתובע פיצויים בסך של 25,000 ₪. נקבע כי אין תחולה להגנה שבסעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע.
נזיקין – עוולות – לשון הרע
נזיקין – עוולות – איסור לשון הרע
נזיקין – הגנות – הגנת הפרסום המותר
נזיקין – הגנות – פרסומים מותרים
נזיקין – פיצויים – בגין לשון הרע
.
תביעתו של התובע לפיצויים בגין פרסום לשון הרע נגדו.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
ההאשמות ההדדיות שהשמיעו הצדדים זה באוזני זה במהלך הדיון חוסים תחת ההגנה שבסעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע. אולם, הדברים שאמרה עו"ד קרוגליאק לתובע, המייחסים לו ביצוע עבירת אונס, נאמרו מחוץ לאולם בית המשפט, לאחר שבית המשפט הכריז על הפסקה בדיון מכיוון שבדיון התלהטו הרוחות עד כדי הטחת האשמות הדדיות וירידה לפסים אישיים.
משנאמרו הדברים במהלך הפסקה שאינה חלק מההתדיינות המשפטית, אין תחולה להגנה שבסעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע.
לעניין שיעור הפיצויים, יש לקחת בחשבון את התבטאותו של התובע במהלך ההפסקה אשר העליבה את עו"ד קרוגליאק, המקימה לחובתו אשם תורם המצדיק הפחתת הפיצוי המקסימאלי הקבוע בחוק לכדי מחצית. לפיכך, יש לחייב את הנתבעת לשלם לתובע סך של 25,000 ₪ בתוספת אגרה והוצאות בסך 2,500 ₪. |
| חזרה למעלה |
|
| 23 [בתי-משפט] |
|
| תא (ב"ש) 53775-11-17 שרון קחטן נ' מרדכי ברקן עו"ד (שלום; נעם חת מקוב; 31/01/18) - 4 ע' |
| עו"ד: |
בית המשפט קיבל את בקשת המבקשים שעניינה בטענה להיעדר סמכות מקומית. החלטת בית המשפט עוסקת בהגדרת הסמכות המקומית, מקום בו, עורך דין מגיש תביעה כספית בגין תשלום שכר טרחה.
בתי-משפט – סמכות – סמכות מקומית
.
המבקשים הגישו בקשה להעברת ההליך לבית משפט השלום בכפר סבא בשל טענה להיעדר סמכות מקומית לבית משפט זה. המבקשים מציינים כי כתובתם לא צוינה בכתב התביעה, אולם הם מתגוררים במרכז הארץ. עוד מציינים כי אף המשיב מתגורר במרכז ומשרד בא כוחו אינו במחוז הדרום ואין לטענתם כל טעם לנהל את ההליך בבית המשפט בבאר שבע.
.
בית המשפט קבע כלהלן:
העברת הליך מבית משפט נעדר סמכות לבית משפט בעל סמכות, נעשית על פי סעיף 79(א) לחוק בתי המשפט וכל שופט מוסמך לפעול על פי סעיף זה.
על התובע מוטלת אחריות לפרט בכתב התביעה את העובדות המקימות את סמכות בית המשפט לדון בתובענה. בענייננו, התובע לא עשה כן מעבר לאמירה בעלמא כי לבית משפט זה נתונה סמכות מקומית לדון בתובענה. במסגרת תגובתו לבקשה, פירט התובע את מקור הסמכות המקומית הנתונה לטענתו לבית משפט זה. אף כי אין בכך כדי לתקן את מחדלו.
בענייננו, עלה כי משרדו של התובע היה בכפר סירקין ועל כן יש לראות את המקום שנועד לקיום ההתחייבות ככפר סירקין; בכל הנוגע למקום המעשה או המחדל בגינו תובע התובע, יש לומר כי ככל שחלופה זו רלוונטית בענייננו, הרי המעשה או המחדל הם תשלום או אי תשלום שכר הטרחה. |
| חזרה למעלה |
|
| 24 [נזיקין] |
|
| תא (נצ') 5136-02-15 מ' ח' נ' מ' ח' (שלום; עינב גולומב; 22/01/18) - 11 ע' |
| עו"ד: |
בית המשפט קיבל תביעה לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. עלה בידי התובע להרים את נטל ההוכחה במידה המספקת במשפט האזרחי, להוכחת גרסתו באשר לנסיבות בהן נפגע.
נזיקין – פיצויים לנפגעי תאונות דרכים – זכאות
נזיקין – פיצויים לנפגעי תאונות דרכים – שיעורם
.
תביעה לתשלום פיצויים לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975.
.
בית המשפט קבע כלהלן:
לפי עדות התובע הוא נפגע בעת ניסיון החלפת גלגל הרכב בו נסע עם אביו בשל תקר. גרסה זו הועלתה בעקביות החל מסמוך מאוד למועד האירוע. מדובר בגרסה ראשונית באשר לנסיבות הפגיעה שהועלתה בפני הגורמים הרפואיים המטפלים, וזאת בעת שהתובע סובל מפגיעה משמעותית של מעיכה ושבר בכף רגלו.
כפי שנקבע לא אחת בפסיקה, לגרסה הראשונית באשר לנסיבות הפגיעה הנשמעת בעת פנייה לטיפול רפואי, עשויה ככלל להיות חשיבות בהערכת מידת המהימנות של גרסת הנפגע בהליך. זאת, משהנסיבות בהן הועלתה הגרסה יש בהן לחזק את מידת האוטנטיות שניתן לייחס לה ולהחליש את החשש להיותה כוזבת.
על גרסה בסיסית זו חזר התובע בעדותו. עדותו נתמכת נסיבתית בעדות שני העדים מטעמו, שאומנם לא ראו את הפגיעה עצמה בהתרחשותה, אולם העידו אודות שראו עיניהם לאחר מכן. עדויות שני העדים הנ"ל היו מהימנות ואין עילה שלא לקבלן.
המסקנה היא כי עלה בידי התובע להרים את נטל ההוכחה במידה המספקת במשפט האזרחי, להוכחת גרסתו באשר לנסיבות בהן נפגע. |
| חזרה למעלה |
|
| 25 [נזיקין] |
|
| תא (ראשל"צ) 51877-07-15 ראמונד מוניק שאמאק נ' צימר רגעים בבקתה (שלום; צבייה גרדשטיין פפקין; 10/01/18) - 7 ע' |
| עו"ד: |
תביעה שעניינה נזקי גוף שנגרמו לתובעת, עקב כך שהחליקה בצימר לאחר שסיימה להתרחץ בג'קוזי. נקבע כי הנתבעת התרשלה, ולא עשתה דבר למניעת ההחלקה.
נזיקין – אחריות – מחזיק במקרקעין
נזיקין – אחריות – בעל מקרקעין
נזיקין – אשם – אשם תורם
.
תביעה שעניינה נזקי גוף שנגרמו לתובעת, עת שהתה עם בעלה בצימר הנתבעת.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
ניכר מהתמונות כי לא הונחו כל שלטים שיזכירו לבאי הג'קוזי כי קיימת סכנת החלקה בין הדק העץ לבין המשטח המרוצף או שטיחונים לכל הפחות.
מנהל הנתבעת אישר את הדבר וטען כי שלטי אזהרה נתלו אך ורק במדרגות אך לא בסמוך לג'קוזי. לטענתו הדבר נאמר בעל פה. לו סבר מנהל הנתבעת כי יש לומר זאת בעל פה לאורחיו, היה עליו להניח שלטים המזהירים מסכנת החלקה, או לשים שטיחונים או אמצעי נוגד החלקה אחר.
אשר על כן, קיימת אחריות קונקרטית של הנתבעת כלפי התובעת והיא התרשלה כלפי התובעת, ולא עשתה דבר למניעת ההחלקה.
על אף האמור, יש להעמיד את שיעור האשם התורם של התובעת על 35%. היה על התובעת לנקוט אמצעי זהירות כשהיא יוצאת רטובה מג'קוזי במעבר ממשטח עץ למשטח מרוצף. כך גם יכולה הייתה להתנגב בטרם עלתה על המשטח המרוצף, שהרי המגבות היו על הכיסאות סמוך למעבר בין המשטחים. |
| חזרה למעלה |
|
| משפחה |
| 26 [דיון אזרחי] [משפחה] |
|
| תמש (ת"א) 14482-12-17 א.ב.ז נ' ק.מ (משפחה; שפרה גליק; 14/02/18) - 7 ע' |
| עו"ד: שלום כהן, מרווין ניסן כהן |
נדחתה בקשת התובע לצרף את בנו הקטין – מאישה אחרת שאיננה המשיבה, כתובע נוסף בתביעתו לביטול פס"ד שהתיר למשיבה להגר לחו"ל עם ילדיהם של הצדדים.
דיון אזרחי – צירוף בעלי-דין – בעל-דין דרוש
משפחה – בית-המשפט לענייני משפחה – סמכות
.
בקשה לצרף קטין כתובע, בהליך שבכותרת. רקע: לפני כשנתיים וחצי ניתן ע"י בימ"ש זה פס"ד בו התיר ביהמ"ש למשיבה להגר לחו"ל עם שני ילדיה הקטינים (להלן: א. וט.). נקף הזמן והמשיבה לא היגרה. כעת, הגיש הנתבע בתיק ההגירה, את התביעה שבכותרת, ובה ביקש לבטל את פסק הדין בתיק ההגירה ובמסגרתה הגיש את הבקשה דנא – לצרף את הקטין א., שנולד לו מאישה אחרת. לטענתו מדובר בבעל דין דרוש, בין היתר כיוון שא. וט. מהווים דמויות משמעותיות ביותר בחייו של הקטין א. והוא בחייהם, והפרדת האחים, תהיה פגיעה אנושה בשלושתם.
.
ביהמ"ש לענייני משפחה דחה את הבקשה מהטעמים הבאים:
סעיף 6(ו) לחוק בית המשפט לענייני משפחה, קובע כי "בית המשפט לענייני משפחה, רשאי לצרף לתובענה מי שלצורך בירור התובענה וההכרעה בסכסוך, נדרש שיהיה צד לה, יהא נושא התובענה או שוויה אשר יהא". כפי שנכתב, "... בהפעלת סמכות הצירוף על פי סעיף 6(ו) לחוק בית המשפט לענייני משפחה, ישקול בית המשפט, גם את השאלה אם הצדק והתועלת בצירופו של הצד השלישי, לצורך "ברור התובענה והכרעה בסכסוך", עולים על הפגיעה בעניינו של הצד השלישי שעד לצירופו, לא היה צד לתובענה כלל. על בית המשפט לבחון את השאלה, האם לא ניתן לברר את התובענה, ולהכריע בסכסוך בלא נוכחותו של הצד השלישי, כבעל דין בה. עליו לבחון את מידת הפגיעה באותו צד שלישי, אם יצורף באופן שאם ניתן להגיע לידי בירור התובענה וההכרעה בסכסוך בלעדי צירופו, כך יש לנהוג גם אם הדבר קשה יותר".
ביישום לענייננו ביהמ"ש סבור שאין להורות על צירופו של הקטין מהטעמים הבאים: הקטין א., לא היה צד להליך נשוא פסק הדין של ההגירה, ומן הראוי שלא יהיה צד עתה, כאשר המבקש, עותר לביטול פסק הדין; אם יש "שינוי נסיבות" – הרי שינוי זה יכול להישקל גם כאשר הקטין א. אינו צד להליך; צירופו של הקטין א. יסרבל מאוד את ההליך ויאריכו שלא לצורך; המשיבה הסכימה באדיבותה, כי יינתן צו ביניים לבל תצא מן הארץ עד ההכרעה בתיק, והסכימה למינוי מומחה. "המסלול" שביהמ"ש הועיד לתיק זה – מבטיח הכרעה בתיק בזמן קצר יחסית; האינטרס – לכאורה לפחות – של המבקש הוא שהתיק "יימשך" זמן רב, שכן לכאורה, חלוף הזמן מיטיב עם האינטרס שלו ועם ביטול ההגירה, גם מטעם זה לא ראוי לצרף את הקטין א' באופן שיסרבל ויאריך ההליכים; עסקינן בטובתם של הקטינים א. וט., ולא בטובתו של הקטין א. ואין לערבב בין השניים; צירוף צד שלישי לתיק, כהוראת הפסיקה, צריך להיעשות בזהירות ובמשורה, וצירופו של הקטין א. כצד לתיק, אינו עונה על תנאי זה; בכלל, נדמה, כי המבקש מתעקש על צירופו של הקטין א' כצד לתיק, כיוון שהוא אינו רשום כאביהם של הקטינים א. וט., ומן הסתם הוא מחפש "זיקה ביולוגית" ע"י צירופו של א. אך אם הדברים נכונים (ויש ספק בכך) זה טעם לא ראוי. |
| חזרה למעלה |
|
| 27 [משפחה] |
|
| תלהמ (י-ם) 13751-02-17 ל.כ נ' מ.ב.ה (משפחה; פליקס גורודצקי; 11/02/18) - 11 ע' |
| עו"ד: |
התקבלה בקשת אב להפחתת מזונות נוכח שינוי נסיבות מהותי שענייננו שינוי בזמני השהות של האב עם הקטינות ל-45% מהזמן כשלמעשה מדובר במשמורת משותפת. הטענה לשינוי נסיבות הנובע משינוי המצב המשפטי בעקבות בע"מ 919/15 נדחתה. לא ניתן להחיל את בע"מ 919/15 על תיקים של שינוי מזונות שנקבעו בהסכם שקיבל תוקף של פסק דין. לעמדת ביהמ"ש במקרים של משמורת משותפת, כאשר לא ניתן להחיל את בע"מ 919, בין משום שאין עסקינן בתביעת מזונות חדשה ובין מטעמי גיל (מתחת לגיל 6) הפתרון הראוי הינו פניה לבע"מ 318/05.
משפחה – מזונות ילדים – שינוי פסק-דין
משפחה – מזונות ילדים – הסכם בעניין שיעור המזונות
משפחה – מזונות ילדים – בעקבות בעמ 919/15
.
בקשת אב להפחתת מזונות בנותיו – שתי קטינות ילידות 2012 ו-2014, שנקבעו בהסכמה שקיבלה תוקף פס"ד ע"ס 3,000 ₪ עבור שתי הקטינות כולל מדור, לא כולל הוצאות חריגות. הצדדים יהודים. בבסיס הבקשה שני טיעונים מרכזיים: הראשון - פסק דין מיום 26.5.2016 שקבע זמני שהות נרחבים של האב עם הקטינות ( 45% אצל האב 55% אצל האם) כשלמעשה מדובר במשמורת משותפת. כאשר קודם לפסה"ד האב קיים הסדרי ראייה מצומצמים עם הקטינות. והשני – בע"מ 919/15 מיום 19.07.19 (להלן-"בע"מ 919") ששינה את המצב המשפטי הקיים בפסיקת דמי המזונות, ויש להתחשב בחלוקת זמני השהות וביחס ההכנסות של ההורים.
.
ביהמ"ש לענייני משפחה קיבל את התביעה בחלקה מהטעמים הבאים:
ההלכה המשפטית קובעת, כי פסק דין למזונות אינו מהווה מעשה בית דין וכי מקום שארע שינוי נסיבות מהותי ניתן לעיין בפסק הדין מחדש. עוד נקבע כי על התובע להוכיח נסיבות חדשות היורדות לשורשו של פסק הדין הקודם למזונות. רק שינוי משמעותי בנסיבות ששררו בעת מתן פסק דין למזונות יצדיק את השינוי בשיעור המזונות וזאת משבטבעו פסק דין למזונות צופה פני עתיד. נטל ההוכחה המוטל על מי שמבקש לשנות את אשר נקבע בהסכם הוא נטל מוגבר.
כעולה מהפסיקה, שינוי בזמני השהייה של הורה עם ילדיו, יכול ויהווה שינוי נסיבה להגדלת /הקטנת מזונות. שכן בזמן שהותם של הילדים אצל אותו הורה, דואג הוא במישרין לכל מחסורם. במקרה דנא אין חולק כי זמני השהות של האב עם הקטינות הורחבו והן שוהות אצל האב 45% מהזמן. כבר נפסק כי ניתן לקבוע כי הקטינות נמצאות במשמורת משותפת, גם כאשר חלוקת זמני השהות אינה שווה. מכאן שעסקינן במשמורת שהיא משמורת משותפת ובאחריות הורית שווה. כפועל יוצא נקבע כי חל שינוי נסיבות מהותי המצדיק התערבות בסכום של דמי המזונות ונשאלת השאלה כיצד יש להפחית מזונות במקרה דנן.
האב מציע כאמור להפחית את דמי המזונות גם "בזכות" בע"מ 919. ביהמ"ש דוחה טענה זו. שכן נקבע בפסיקה כי יש להחיל את הלכת בע״מ 919 רטרואקטיבית על תיקים תלויים ועומדים בערכאות השיפוטיות ואולם הכוונה הינה לתיקי מזונות ולא לתיקים של שינוי מזונות לאחר שהוחלט ונקבע בהסכם ששיקף את מכלול הסכמות הצדדים וקיבל תוקף של פסק דין. הדבר נכון קל וחומר באשר לבת א. שטרם הגיעה לגיל 6 שנים, גם לא "כמעט לגיל 6".
לעמדת ביהמ"ש במקרים של משמורת משותפת, כאשר לא ניתן להחיל את בע"מ 919, בין משום שאין עסקינן בתביעת מזונות חדשה ובין מטעמי גיל (מתחת לגיל 6) הפתרון הראוי הינו פניה לבע"מ 318/05 בו נקבע כי בעת קביעת משמורת משותפת יש מקום להפחית את שיעור דמי המזונות בהם יחויב האב, נוכח העובדה כי נושא באופן ישיר בהוצאות הקטינות, בשיעור של כ-25% מדמי המזונות שהיו נפסקים אילו המשמורת היתה נתונה באופן בלעדי בידי האם, וגם זה תלוי בנסיבות המקרה התלוי ועומד לדיון. ביהמ"ש מוסיף בהקשר זה כי במרוצת השנים שונה, בהתאם לנסיבות העניין, שיעור ההפחתה של דמי המזונות והתגבשה בפסיקה על פיה שיעור ההפחתה נע בין 25% בבע"מ 318/05 לבין 50% בעמ"ש (מרכז) 25027-02-14 ואחד הקריטריונים, לעמדת ביהמ"ש, לקביעת שיעור ההפחתה, אם לא החשוב ביותר, הינו היקף ההשתכרות של ההורים ופער בהכנסותיהם.
במקרה דנא מדובר בשני הורים צעירים שעובדים מספר שעות מצומצם בשבוע. שני ההורים, לא ממצים את פוטנציאל ההשתכרות חרף חובתם לעשות כן. ביהמ"ש קובע את פוטנציאל השתכרותו של האב בסך של 7,000 ₪ ואת פוטנציאל השתכרותה של האם 5,000 ₪. עם זאת, ההפחתה תהא בשיעור המצוי ברף התחתון של הפסיקה בשיעור של 25% ביחס לסכום המזונות שנקבע בפסק הדין הקודם וכאשר תובא בחשבון קצבת מל"ל שמשולמת לאם בגין הקטינות. לפיכך נקבע כי החל מהיום, האב ישלם לאם למזונות הקטינות סך של 2,250 ש"ח לחודש (1,125 ₪ לכל קטינה), כולל מדור ואחזקתו וכן מחצית הוצאות רפואיות חריגות והוצאות החינוך. |
| חזרה למעלה |
|
| 28 [בתי-משפט] [דיון אזרחי] |
|
| תמש (צפת) 52407-05-17 פ' ת' נ' מ' ת' (משפחה; אביבית נחמיאס; 07/02/18) - 10 ע' |
| עו"ד: גלעד אבני, קרן זגורי, יאיר הולנדר |
נדחתה על הסף תביעה לביטול רישומה של המבקשת כבת ממשיכה במשק וזאת בשל קיומו של מעשה בית דין הן מחמת השתק עילה והן מחמת השתק פלוגתא.
בתי-משפט – מעשה-בית-דין – תחולתו
בתי-משפט – מעשה-בית-דין – השתק עילה
בתי-משפט – מעשה-בית-דין – השתק פלוגתא
דיון אזרחי – מעשה-בית-דין – השתק פלוגתא
דיון אזרחי – מעשה-בית-דין – השתק עילה
.
בקשה לסילוק תביעה על הסף מחמת מעשה בית דין. רקע: המבקשת הינה כלתה של המשיבה 1, אלמנת בנה המנוח. המשיבה 1 הינה בעלת זכויות של בר רשות במשק. המבקשת והמנוח, מונו כבנים ממשיכים במשק עוד בשנת 1990. בהליך העיקרי, עתרה המשיבה 1 למתן פס"ד הצהרתי המורה על ביטול רישומה של המבקשת כבת ממשיכה במשק וזאת בשל התנהגות מחפירה מצידה של המבקשת כלפי המשיבה מיד עם פטירתו של בנה המנוח. להליך זה קדמה השתלשלות משפטית ארוכה בין הצדדים.
.
ביהמ"ש לענייני משפחה קיבל את הבקשה מהטעמים הבאים:
בהתאם לתקנה תקנה 101 (א)(1) לתקסד"א ביהמ"ש רשאי, בכל עת, לדחות תובענה נגד נתבע מחמת מעשה בית דין. בבסיס הכלל ניצב הרעיון של סופיות הדיון ותפיסה לפיה, יש בהכרעה שיפוטית קודמת כדי להביא, במקרים המתאימים לכך, לסיום ההתדיינות המשפטית בין הצדדים באותו עניין. כן, עומדים בבסיס הכלל טעמים שבטובת הציבור ובתקנת הציבור, שעיקרם הפעלה יעילה של מערכת בתי המשפט ומניעת כפל התדיינות והכרעות סותרות העלולות לפגוע ביציבות המשפט ובוודאות ההחלטות הניתנות מכוחו. כמו כן מיועד הכלל של מעשה בית-דין להגן על האינטרסים של בעלי הדין ולמנוע ממי שניתנה לו הזדמנות הוגנת ומלאה למצות את עניינו בביהמ"ש לשוב ולהטריד את יריבו באותו עניין.
הדוקטרינה של מעשה בית דין נחלקת לשני כללים עיקריים: האחד – עניינו ב"השתק עילה" ולפיו פסק דין סופי שניתן לגופו של עניין, מעניק לנתבע (או לחליפו) חסינות מפני תביעה נוספת של התובע (או חליפו) בגין אותה עילת תביעה. בהקשר זה ניתנה למושג "עילת תביעה" משמעות רחבה מעבר למשמעות המקובלת, במטרה להגשים את תכלית הכלל ולמנוע את הטרדת הנתבע בתביעות חוזרות בשל אותו מעשה. כאשר המבחן הינו זהות העילה ולא זהות הסעד; השני – "השתק פלוגתא", ולפיו כאשר פלוגתא, על רכיביה העובדתיים והמשפטיים, הוכרעה באופן פוזיטיבי בפסק דין סופי (במפורש או מכללא), ההכרעה הייתה חיונית לתוצאה הסופית ולבעלי הדין "היה יומם" ביחס לאותה פלוגתה, יהיו בעלי הדין (או חליפיהם) מושתקים מלהתדיין לגביה שוב, חרף אי הזהות בין העילות של שתי התביעות.
ביישום לענייננו, דין התביעה להידחות על הסף בשל קיומו של מעשה בית דין הן מחמת השתק עילה והן מחמת השתק פלוגתא.
השתק עילה: ההתנהגות המחפירה לה טוענת המשיבה בתביעתה דנן, ראשיתה, על פי הנטען בתקופה שמיום פטירת המנוח, דהיינו במועדים הקודמים להגשת התביעה בהליך הראשון. פסק הדין בהליך הראשון התייחס בצורה מקיפה למערכת היחסים המעורערת בין הצדדים, והתנהגותם של שני הצדדים, לרבות התנהגות מחפירה. ככל שהמשיבה הייתה סבורה שישנם היבטים נוספים להתנהגות מחפירה מצד המבקשת, הרי שהיה עליה לשטוח טענות אלו במסגרת כתב התביעה הקודם בו טענה להתנהגות מחפירה. בהתאם להלכה הפסוקה, הכלל בדבר השתק עילה משתרע על מה שהתובע טען ועל מה שיכול היה לטעון תחת כנפיה של אותה עילת תביעה. במילים אחרות, תובע שזכה בפסק דין, או שתביעתו נדחתה אינו יכול לחזור ולתבוע את הנתבע בגין אותה עילה בטענות משפטיות או בנימוקים עובדתיים חדשים, שלא העלה בהתדיינות הראשונה.
אכן, בהתאם להלכה הפסוקה, עם השתנות הנסיבות, שהיו קיימות בעת שנדחתה תביעתו הקודמת של התובע נגד הנתבע, זכאי הראשון להגיש כלפי השני תביעה נוספת, שעילתה "זהה" והמבוססת על הנסיבות החדשות, ותביעה כזאת לא תהא חסומה מכוח מעשה-בית-דין. יחד עם זאת, במקרה זה לא נמצא כי חל שינוי כלשהו בנסיבות מאז ההליך הראשון. טענות המשיבה בעניין חוסר הכבוד, ההתעלמות, הזלזול מצידה של המבקשת, ואשר מהווים לטענתה "התנהגות מחפירה", לא 'נולדו' לאחר מתן פסק הדין בהליך הראשון, ומכל מקום נידונו שם בהרחבה. בנסיבות אלה, קם מחסום דיוני מפני הגשת התביעה הנוכחית, ודינה להידחות מחמת השתק עילה.
הגם שדי בכך כדי להורות על סילוק התביעה על הסף ביהמ"ש מוסיף ודן בשאלת קיומו של השתק פלוגתא ועונה על כך בחיוב. המבחנים שנקבעו בפסיקה לקיומו של השתק פלוגתא הם: א. הפלוגתא העולה בכל אחת מהתביעות היא פלוגתא זהה ברכיביה העובדתיים והמשפטיים; ב. לבעל הדין כנגדו מועלית טענת ההשתק ניתן יומו במסגרת ההליך הראשון; ג. ההתדיינות הסתימה בהכרעה מפורשת או מכללא באותה פלוגתא בקביעת מימצא פוזיטיבי להבדיל ממצא הנובע מהעדר הוכחה; ד. ההכרעה בפלוגתא הייתה הכרחית לצורך פסק הדין בהתדיינות הראשונה. המקרה דנן עונה על כל המבחנים הנ"ל וכיום המשיבה מושתקת מלהעלות כל טענה שיכולה הייתה להעלות בהליך הקודם, ולא עשתה כן. בהתאם לפסיקה "מעשה בית דין אינו חל רק לגבי פלוגתאות שהועלו על ידי בעלי הדין בהליך משפטי קודם, אלא אף על טענות שהיה על בעלי הדין להעלותם במסגרת הליך זה ... ". |
| חזרה למעלה |
|
| 29 [ירושה] |
|
| תע (ב"ש) 68463-01-17 ר.ב. נ' מ.ב. (המנוח) (משפחה; בן שלו; 24/01/18) - 15 ע' |
| עו"ד: אלי חביב, שרגיל עופר |
ככלל בהיעדר עילה מוכרת בדין אין מקום לפסול צוואה. משאין בחוק הירושה עילת פסלות המאפשרת ביטולה של צוואה משום שאיננה משקפת את רצון המנוח דין התנגדות המתנגד להדחות. אולם גם בהנחה כי קיים "סעיף סל" שלפיו ניתן לבחון את רצון המצווה אף ללא צורך בעילה ספציפית לפי חוק הירושה, ובניגוד להוראות צוואה של ממש, הרי שלגופם של דברים ביהמ"ש לא שוכנע כל עיקר שרצונו האמיתי של המנוח היה להוריש למתנגד דבר מה כטענת המתנגד.
ירושה – צוואה – ביטולה
ירושה – צוואה – כיבוד רצון המצווה
ירושה – צוואה – בעל פה
ירושה – צוואה – תוקפה
.
בקשה למתן צו לקיום צוואתו של המנוח שהוגשה על ידי אלמנתו. לצידה, התנגדות בנו של המנוח מנישואין קודמים, לקיום הצוואה. מדובר בצוואה נוטריונית הדדית שערכו המנוח והמבקשת כ-20 שנה טרם פטירת המנוח. בבסיס הצוואה מנגנון הורשה שבו בני הזוג יורשים האחד את השנייה במקרה שבן זוג אחד נפטר והשני עודו בחיים, כאשר לאחר פטירת המנוח והמבקשת, זוכה הבן המשותף בעיקרו המכריע של רכוש הצדדים, לביתה של המבקשת הוענקה זכות מגורים בלתי מוגבלת באחת הדירות וכל יורש נטען אחר זוכה בשקל ישראלי אחד בלבד. בלוז ההתנגדות טענתו של המתנגד לפיה הצוואה "נשתכחה" מזכרונו של המבקש וכי למעשה, שנים רבות מאוחר יותר, ביקש המנוח לכפר על נטישת המתנגד ואחותו כשהיו ילדים ולהודות למתנגד על עזרתו הרבה עם הגיעו לגיל זיקנה. לכן, ביקש המנוח להעביר לו זכויות בדירה אולם משהתברר לו שהדירה רשומה על שם המבקשת, הבטיח למתנגד כי יעביר לו כספים בסך כמיליון וחצי ₪. זה היה רצונו של המנוח, ורצון זה, אליבא דהמתנגד, יש לקיים. טענה זו נתמכה בשיחה שהקליט המתנגד עם המנוח, ואשר תומללה. לטענת המתנגד, המבקשת היא זו שמנעה מן המנוח לערוך צוואה חדשה בהתאם לרצונו. בנסיבות אלה, עותר המתנגד לקבוע שיש לשלם לו מליון וחצי ₪ מתוך נכסי העזבון ולחילופין, כי יש ליתן צו ירושה על פי דין.
ביהמ"ש לענייני משפחה דחה את ההתנגדות מהטעמים הבאים:
נקודת המוצא היא, שככל שמונחת לפני ביהמ"ש צוואה הרי שזו משקפת את רצון המצווה. ביהמ"ש שותף לעמדה שהובעה בפסיקה לפיה, ככלל בהיעדר עילה מוכרת בדין אין מקום לפסול צוואה. חוק הירושה קובע רשימה סגורה של עילות לפיהן יש לבחון האם הצוואה תקפה אם לאו. אין בחוק הירושה עילת פסלות המאפשרת ביטולה של צוואה משום שאיננה משקפת את רצון המנוח. לעניין זה אף הובהר בפסיקה כי נקודת המוצא לבחינת רצונו של המצווה היא מועד עריכת הצוואה ולא, מועד אחר, בהקשר אחר. כפועל יוצא, גם בהנחה כי המנוח אכן ביקש להוריש לבנו דירה או סך של מיליון וחצי ₪ מחשבונו כטענת המתנגד, הרי מעת שרצון זה לא עוגן בדין בדרך של צוואה, רצון בלבד איננו יכול להחליף את הוראות הצוואה ודי בכך כדי להוביל לדחיית ההתנגדות.
אולם גם בהנחה כי קיים "סעיף סל" שלפיו ניתן לבחון את רצון המצווה אף ללא צורך בעילה ספציפית לפי חוק הירושה, ובניגוד להוראות צוואה של ממש, הרי שלגופם של דברים ביהמ"ש לא שוכנע כל עיקר שרצונו האמיתי של המנוח היה להוריש למתנגד דבר מה. העובדות כפי שהובאו תומכות דווקא בתזה שהעלה בא כוח המבקשת, לפיה ציין המנוח בפני המתנגד דברים מן השפה אל החוץ בלבד.
יתירה מכך, חוק הירושה קובע מסגרת סדורה ונוקשה שבה יש לעמוד, לא רק בכל הנוגע לעילות פסלות הצוואה, אלא גם בכל הנוגע לאופן הציווי בעל פה עצמו. החוק איננו מכיר רצון להוריש, המובע בעל-פה, ואשר איננו מוסדר בהתאם להוראות סעיף 23 לחוק הירושה. דבריו של המנוח כפי שהוקלטו אינם באים בגדר צוואה שבעל פה. גם מטעם זה, הרי שגם אם היינו מניחים שזה היה אמנם רצונו של המנוח, אין מקום לקבל את עמדת המתנגד.
ביהמ"ש מוסיף, כי גם אם הוא היה סובר שיש מקום לקבל את דבריו של המנוח כצוואה בעל פה של ממש, או-אז בוודאי שמעורבותו האינטנסיבית של המתנגד בניסיון לזכות בנתח מירושת המנוח, הייתה מעמידה טעם לפגם של ממש בעצם כיבודו של ציווי זה, לאור הוראות סעיף 35 לחוק הירושה.
לבסוף נדחתה טענת המתנגד, כי יש לראות במקרה דנא כיוצא מן הכלל לאור פרשת טלמצ'יו. |
| חזרה למעלה |
|
| ועדות ערר - תכנון ובנייה |
| 30 [תכנון ובנייה] |
|
| ערר (ת"א) 5133/17 אביב בוים נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה - תל אביב-יפו (ועדות ערר - תכנון ובנייה; הילה סירוטה- ליבנה; 22/01/18) - 11 ע' |
| עו"ד: אלי וילצ'יק |
נדחה ערר העוררת שעניינו בהחלטת הועדה המקומית לדחות בקשה למתן היתר להריסת מבנה קיים והקמת בניין חדש עבור תעשייה עתירת ידע. במרכז החלטת ועדת הערר עומדת סוגיית פרשנותה של תכנית המתאר, לצורך ההכרעה בשאלה: אם השימוש המבוקש עבור "תעשייה עתירת ידע"הינו שימוש מותר.
תכנון ובנייה – תכניות – פירושן
.
העוררת הגישה ערר על החלטת הועדה המקומית לדחות בקשה למתן היתר להריסת מבנה קיים חד קומתי והקמת בניין חדש בן 9 קומות עבור תעשייה עתירת ידע. המחלוקת בין הצדדים נוגעת לשאלה: האם השימוש המבוקש עבור "תעשייה עתירת ידע" הינו שימוש אותו ניתן להתיר על פי המצב התכנוני התקף.
.
ועדת הערר דחתה את הערר וקבעה כלהלן:
לא ניתן להתיר את השימוש המבוקש לתעשייה עתירת ידע, הן מאחר והשימוש למפעל תעשייה באישור מיוחד של הועדה המקומית, כאמור בתכנית תא / 96, אינו שימוש של תעשייה עתירת ידע והן מאחר ולא נמצא מקום להתערב בהחלטת הועדה המקומית שלא להתיר את השימוש המבוקש.
בנסיבות העניין, המונח "מפעל תעשייה באישור מיוחד" אינו כולל את השימוש של תעשייה עתירת ידע.
נקודת המוצא בפרשנות תכנית מתאר, כפרשנות של דברי חקיקה אחרים, היא לשון התכנית, לה יש להעניק את המשמעות המקובלת והרגילה. נוסף על כך, לצורך פרשנות תכנית יש להתחקות אחר תכליתה של התכנית להעניק לה פרשנות המגשימה את מטרתה. בתי המשפט, בניסיון ללמוד על התכלית החקיקה של תכנית מתאר, עמדו, מעבר ללשון התכנית ובכדי לברר את תכליתה, גם על מסמכיםאחרים בתכנית כמו שרטוטים וכן על הקשרם של דברים.
במקרה זה, קיימים מספר טעמים פרשניים התומכים במסקנת הועדה המקומית כי שימוש של תעשייה עתירה ידע, אינו שימוש מותר בתכנית החלה על המגרש. |
| חזרה למעלה |
|
| 31 [תכנון ובנייה] |
|
| ערר (ת"א) 5031/17 אמיר בירן וצוק שרי נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה - תל אביב-יפו (ועדות ערר - תכנון ובנייה; הילה סירוטה-ליבנה; 11/01/18) - 9 ע' |
| עו"ד: חיותה רובינשטיין |
בנסיבותיו של מקרה זה, התנהלות העוררים מהווה נסיבה חריגה המצדיקה שימוש בסמכות המוקנית בסעיף 157א(ו) לחוק התכנון והבניה, שעניינן בהפסקת שירות ביחס למקרקעין; הסמכות המוקנית בסעיף זה חלה גם ביחס לעבירות שהתיישנו.
תכנון ובנייה – בנייה ללא היתר –הגבלת הספקת חשמל, מים וטלפון
.
העורר הגיש ערר על הוראות הרשות המאשרת על הפסקת שירות לפי סעיף 157א(1) לחוק התכנון והבניה ביחס מקרקעין. המחלוקת בין הצדדים נוגעת לשאלות: האם נסיבותיו של עניין זה, מהוות מקרה חריג בו נכון וראוי לעשות שימוש בכלי הקבוע בסעיף 157 (ו) לחוק; האם העובדה כי לא ניתן לנקוט בהליכים פליליים כנגד העבירה בשל היותה "מעשה עשוי אשר התיישן" יש בה כדי לשנות את התוצאה וכיצד?
.
ועדת הערר דחתה את הערר וקבעה כלהלן:
קיומה של עבירת בנייה – עובדה שאינה שנויה במחלוקת, בשילוב עם התנהלותם של העוררים אשרבחרו באופן מכוון שלא לשתף פעולה עם נציגי יחידת הפיקוח, מהווה נסיבה חריגה המצדיקה שימוש בסמכות המוקנית בסעיף 157א(ו) הנ"ל.
אין חובה כי יהיה מדובר בחריגת בניה בהיקף נרחב לצורך הפעלת הסעיף ויש לבחון כל מקרה לגופו.
אין לקבל את הטענה לפיה הסמכות המוקנית בסעיף157א(ו) לחוק חלה רק ביחס לעבירות שלא התיישנו. טענה זן אינה עולה בקנה אחד עם לשון הסעיף ואף לא עם תכליתו. |
| חזרה למעלה |
|
| 32 [תכנון ובנייה] |
|
| ערר (ת"א) 5153/17 מיכאל אוליביה רואש נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה - תל אביב -יפו (ועדות ערר - תכנון ובנייה; הילה סירוטה ליבנה; 11/01/18) - 7 ע' |
| עו"ד: דורון טל, מיכאל שטיינבך, שי אשכנזי |
בית המשפט קיבל בתנאים, ערר שעניינו בסירוב למתן היתר לבקשה להריסת בניין מגורים והקמת בניין מגורים חדש מכוח תמ"א 38. ההחלטה של ועדת הערר עוסקת, בין השאר, בשיקול הדעת שניתן לוועדה המקומית בעניין החריגה מקווי בניין במקרה של הריסה ובניה מחדש מכוח תתמ"א 38.
תכנון ובנייה – תכניות – תמא 38
.
העוררים הגישו ערר כנגד החלטת הועדה המקומית אשר דחתה בקשה להיתר שהגישו העוררים, בין היתר מהטעם שהבניין נשוא הערר אינו עונה לדרישות תמ"א 38 וזאת נוכח הוראות סעיף 3.3.1 בתקן 2413 אשר קובע, לשיטת הועדה המקומית, כי ההבניין הינו "מבנה שכלל אין לבדקו".
.
ועדת הערר קבעה כלהלן:
בנסיבותיו המיוחדות של מקרה זה, העובדה שתקן 2413 בוטל, אינה מצדיקה כי העוררים יגישו בקשה חדשה לוועדה המקומית. די שייקבע תנאי למתן ההיתר כי מהנדס הועדה המקומית יבחן האם הבניין אינו עמיד בפני רעידות אאדמה בסבירות גבוהה ומשכך זכאי לתמ"א 38 וזאת על בסיס המסמכים אשר הוצגו לועדת הערר ואשר צורפו כנספח לערר.
לאור מטרותיה של תמ"א 38, כמו גם, לאור לשונה, ניתן להתיר במקרה דנן את ההקלות בקווי הבניין על פי תמ"א 38 ואף נכון לעשות כן בנסיבות הבקשה לאור ממדיו של הממגרש נשוא הבקשה בכדי לאפשר תכנון סביר של דירות המגורים.
במסלול של הריסה ובניה מחדש אין מקום ליצור קשר בין תוספת זכויות מכוח התמ"א לבין הקטנת קווי הבניין ואין מקום לקבוע כי רק במקום בו קיימת תוספת זכויות מכוח תמ"א 38 לקומות התב"ע המביאה להרחבתן, ניתן להקטיין את קווי הבניין ולנצל תמריץ זה. לאחר שבנין נהרס ממילא לא קיימת "יחידות דיור קיימות". |
| חזרה למעלה |
|
| בתי-הדין הרבניים |
| 33 [משפחה] |
|
| (נת') 1106418/ פלונית נ' פלוני (בתי-הדין הרבניים; אברהם מייזלס, אריה אוריאל, אברהם דב זרביב; 05/01/18) - 5 ע' |
| עו"ד: שלומי לוי |
חיוב בעל אלים מילולית, מתעלל ומתהולל במלוא סכום הכתובה אף שהאישה תבעה גירושין.
משפחה – גירושין – כתובה
.
תביעת האישה לכתובתה בסך 180,000 ש"ח. רקע: האישה תבעה גירושין. בהחלטה קודמת ביה"ד אישר את הסכמת הצדדים להתגרש כאשר בדיון המקדים התובעת סיפרה לבית הדין סיפור חיים עצוב וקשה במחיצתו של הבעל ממנה עלה כי הסיבה לגירושין הייתה התנהגות אלימה, בעיקר מילולית, מצד הבעל כלפי האישה וכן העובדה שרוב הזמן הוא מתהולל עם חברים בחו"ל ובארץ ואף אינו עוזר ואף מתנכל לילד הנכה של הצדדים.
.
ביה"ד הרבני האזורי קיבל את התביעה מהטעמים הבאים:
בית הדין רואה בחומרה את מסכת הייסורים שבהם העביר הנתבע את התובעת, השפלות נוראיות שלא נשארו בין ארבעת קירות ביתם של הצדדים, אלא היו גם בפני חבריו של הבעל, אותם העדיף הבעל על פני משפחתו.הבעל מבלה בבתי בושת, חשפנות ואלכוהול. לבעל התפרצויות זעם ומסוכן להיות בקרבתו בזמן זה, הוא שובר, מקלל, זורק חפצים ו"הכול בצחוק". בית הדין אינו מקבל את טענת הבעל שהאישה הסתירה ממנו את הבעיה בבלוטות התריס, מכיוון שגם היום הוא אומר שהוא מוכן לשלום בית, או לחילופין להתגרש ללא כתובה. האישה ניסתה ליזום הליכה לייעוץ מקצועי כדי להציל את הבית, כאמור הבעל סירב. בית הדין ניסה להגיע עם הצדדים לפשרה בעניין הכתובה. הנתבע סירב גם לאחר שבית הדין הסביר לצדדים שפסיקת כתובה היא 'או הכול או לא כלום'. לאור האמור יש לחייב את הבעל בתשלום מלוא הכתובה. |
| חזרה למעלה |
|
| כתבי טענות |
|
|
|
www.nevo.co.il
|
|
|