פד"י-מייל 176

23/05/2018

עליון

1 [שותפויות]

עא 8441/15 פ. נעאמנה לשיווק ומסחר בע"מ נ' קייזרמן ושות' בע"מ (עליון; י' דנציגר, נ' סולברג, ע' ברון; 22/05/18) - 19 ע'

עו"ד: מאיר מקייס, הדס קול, ו ד"ר רוי בר קהן, קלרה פונרוב

מטען הברזל נשוא ההליך יובא לישראל במסגרת עסקה משותפת, ולא הוכח קיומה של שותפות בין הצדדים בהתאם לפקודת השותפויות. די בכך כדי לחייב את המערערת להשיב למשיבות מחצית מעלות המטען; עם זאת, משהמשיבות לא הרימו את הנטל להוכחת טענתן כי הברזל שהיה בבעלותן נמכר על ידי המערערת, הופחת הסכום שעל המערערת להשיב למשיבות בגין הברזל שלכאורה נותר בידיה. בנוסף, בוטל חיוב המע"מ שהוטל על המערערת.
שותפויות – קיום השותפות – אי-קיומה
שותפויות – חוזה שותפות – קיומו
.
מטען ברזל יובא לישראל. משיבה 2 שילמה עבורו, בעוד המערערת שחררה את הברזל והובילה אותו מהנמל. את רובו העבירה למגרש שבבעלותה ואת חלקו למגרש של המשיבות. לאחר מספר חודשים ממועד ייבוא המטען, הבעלים במשיבות (להלן: בלסקי) נפטר. בחלוף מספר שנים יורשיו של בלסקי במשיבות החלו לטעון לזכויות בחלק המטען שהגיע למגרש המערערת, והדבר הוביל להגשת תביעה לבימ"ש המחוזי. תביעת המשיבות התקבלה בחלקה, תוך שנקבע כי המטען שיובא היה בבעלות משותפת של המערערת ומשיבה 2. בנוסף, נקבע כי בלסקי מכר מחצית מהברזל שאחסן אצל המערערת והיתרה נותרה בידיה. לפיכך, המערערת נדרשה להשיב למשיבה 2 מחצית מעלות המטען ואת העלות של יתרת הברזל שנותרה אצלה, בתוספת מע"מ והפרשי הצמדה וריבית. עסקינן בערעור וערעור שכנגד על פסק הדין. המערערת טוענת כי משקבע בימ"ש שלא התקיימה שותפות בינה ובין מי מהמשיבות או בלסקי לעניין ייבוא המטען היה עליו לדחות את התביעה; המשיבות טוענות שסכום הפיצוי צריך להיות כ-3 מיליון ש"ח, שכן הן זכאיות לא רק להשבת מחצית מהעלות שבו נקנה המטען, אלא להשבה של מלוא עלות הברזל שהועבר למערערת ולשיתוף ברווחים שהיא הפיקה ממכירתו.
.
בית המשפט העליון (מפי השופטת ברון ובהסכמת השופט (בדימ') י' דנציגר והשופט סולברג) קיבל את הערעור בחלקו, דחה את הערעור שכנגד ופסק כי:
חלק נכבד מערעור המערערת מופנה כנגד קביעות עובדתיות שנקבעו בפסק הדין, אלא שלמעט קביעה אחת, אין מקום להתערבות ערכאת הערעור בממצאים העובדתיים שקבע בימ"ש קמא. בפסק הדין קמא נקבע כי לא הוכח שהצדדים התקשרו בהסכם שותפות לעניין ייבוא המטען, ועם זאת נקבע כי הצדדים הסכימו על עסקה משותפת. המשיבות טענו שהן יזמו והקימו יחד עם המערערת "מיזם משותף" או "פעילות משותפת" לייבוא של מלט וברזל ושיווקו. בימ"ש המחוזי סיווג את הטענות האמורות כנוגעות אך לשאלת קיומה של שותפות לפי פקודת השותפויות, ופסק כי לא הוכח קיומה של שותפות בהתאם לפקודת השותפויות. לא נפל פגם בקביעתו כי הצדדים הסכימו על עסקה משותפת. קביעה זו עוסקת ביחסים הסכמיים בין הצדדים ולא קנייניים. המטען יובא לארץ במסגרת פעילות משותפת של הצדדים. לפיכך, בנסיבות המקרה שררו בין הצדדים יחסים הסכמיים של שיתוף, אף שלא הוכח כי הם עולים לכדי "שותפות" או "מיזם משותף", במובן של "joint venture". הצדדים ראו בברזל שאוחסן אצל בלסקי ובזה שאוחסן במגרש המערערת כסחורה שיובאה לישראל במסגרת עסקה משותפת שבה יובא המטען. התנהלות הצדדים מעידה על כך שהייתה ביניהם הסכמה כי העסקה המתוחמת של ייבוא המטען לישראל תנוהל יחד ובשיתוף, ודי באמור כדי לחייב את המערערת להשיב למשיבה 2 את מחצית עלות המטען כפי ערכו במועד שבו העסקה בוצעה.
לעניין מכירת חלקה של משיבה 2 בחלק המטען שבמגרש המערערת, קבע בימ"ש המחוזי כי בלסקי הספיק למכור בחייו מחצית מהברזל שאחסן אצל המערערת, וכנגזרת מכך, נקבע כי המערערת מכרה את החצי השני של חלק המטען השייך לבלסקי. בימ"ש העליון התערב בקביעותיו העובדתיות של בימ"ש המחוזי בהקשר זה בקובעו כי משלא הוצגה תשתית ראייתית לכך שהמערערת מכרה את הסחורה שהייתה בבעלות המשיבה 2, אין יסוד וסיבה לקבוע שכך אכן אירע. משהמשיבות לא הרימו את הנטל להוכחת טענתן כי הברזל שהיה בבעלותן נמכר על ידי המערערת, נדרש היה לדחות את תביעתן ככל שהיא נוגעת להשבת שווי הסחורה שהייתה בבעלותן ואוחסנה במגרש המערערת. לפיכך, יש לבטל את חיוב המערערת בהשבת עלות מחצית מחלק המטען השייך לבלסקי ואוחסן על ידי משיבה 2 אצל המערערת (כחצי מליון ₪), ואף לדחות את הערעור שכנגד שבמסגרתו עתרו המשיבות לחייב את המערערת להשיב להן את העלות של כל חלק המטען שאוחסן אצלה, בצירוף מחצית מהרווחים שהפיקה מחלק המטען.
בימ"ש המחוזי השית על המערערת תשלום מע"מ בגין הסכום שנפסק כי עליה לשלם למשיבה 2. עם זאת, מאחר שהתקבל החזר מס בגין כל המע"מ ששולם על ידי המשיבות, לא היה מקום להטיל על המערערת את תשלום המע"מ ויש לבטלו.

חזרה למעלה

2 [פרשנות] [תקשורת]

בגץ 8205/17 פרטנר תקשורת בע"מ נ' שר התקשורת (עליון; י' עמית, ד' ברק ארז, ג' קרא; 22/05/18) - 16 ע'

עו"ד: נחי בן אור, גד מינא, גיורא ארדינסט, נועה גבע, מודי שפרסקי, אפרת ציבולסקי

החלטת משרד התקשורת להשיב לגולן טלקום את אגרת התדרים בסך 46 מיליון ₪, לאחר שצברה את נתח השוק הנדרש בהתאם להסדר הרגולטורי הרלוונטי, ניתנה כדין. כעולה מלשון ההסדר הרגולטורי ותכליתו, אין מקום לסייג את זכאותה של חברת סלולר לקבלת החזר אגרת תדרים, בשל כך שהפרה על-פי הנטען חלק מתנאי הרישיון שלה. תוצאה זו אף מתיישבת עם שיקולים רחבים יותר הנוגעים להסדר הרגולטורי הנדון.
פרשנות – דין – בבסדר הרגולטורי בתחום הסלולר
תקשורת – סלולר – אגרת תדרים
תקשורת – סלולר – הפרת תנאי רישיון
.
עתירת העותרת (להלן: פרטנר), כנגד החלטת משרד התקשורת שלא לסייג את זכאותה של המשיבה 3, גולן טלקום בע"מ(להלן: גולן), לקבל החזר של אגרת התדרים ששילמה בגין השנים 2016-2014, בסך של כ-46 מיליון שקלים – על-פי ההסדר הרגולטורי שחל על גולן, בהתאם להוראות תקנות הטלגרף האלחוטי (רישיונות, תעודות ואגרות) (הוראת שעה), התשע"ד-2014 (להלן: תקנות הוראת השעה))על בסיס נתח השוק שצברה במגזר הפרטי – וזאת נוכח טענת פרטנר, כי גולן הפרה חלק מתנאי הרישיון שנקבעו לה. לטענת פרטנר, יש לפרש את זכאותה של גולן להחזר של אגרת התדרים ככפופה להנחה שפעילותה היא "כדין". לטענתה, גולן הפרה את תנאי הרישיון שנקבעו לה בעניין פריסת תשתיות, וכי למעשה בשל הפרות אלה, הצליחה גולן לעמוד ביעדי נתח השוק הנדרשים לקבלת החזר האגרה ועל כן לשיטתה של פרטנר, אין גולן זכאית להחזר אגרה. (להשלמת התמונה יצוין כי שר התקשורת הורה על חילוט של כ-28 מיליון שקלים מתוך כספי הערבות שהפקידה גולן לשם הבטחת מילוי התנאים הרגולטוריים ועתירת גולן בעניין זה עודנה תלויה ועומדת בבימ"ש זה).
.
בג"ץ (מפי השופטת ד' ברק-ארז, בהסכמת השופטים י' עמית וג' קרא) דחה את העתירה מהטעמים הבאים:
בחינת לשון תקנות הוראת השעה ותכליתן מובילה למסקנה כי תקנות אלו אינן מסמיכות את משרד התקשורת לסייג את זכאותה של גולן (או של בעל רישיון אחר) להחזר של אגרת התדרים על יסוד תנאים נוספים או משתמעים, כפי שטוענת פרטנר.
לשון התקנות – התקנות נוקטות לשון זכאות להחזר האגרה הכפופה לקיום תנאי יחיד וברור – צבירת נתח שוק. לשון זו אינה מסויגת בתנאים נוספים. המילה "כדין" – שאותה טענה פרטנר שיש לקרוא לתוך ההסדר – אינה מופיעה בתקנה הרלוונטית.
תכלית ההסדר הרגולטורי – תקנה 1(א) לתקנות הוראת השעה נועדה לעגן תמריץ אפקטיבי ופשוט למימוש על מנת לעודד את חדירתם של מתחרים חדשים לשוק הסלולר (על כך ניתן ללמוד בין היתר מן המהלך הכולל שהוביל לקבלתן) ולא למטרה אחרת, רחבה יותר, כגון הקמת תשתיות או ניצול יעיל של תדרים, כפי שמבקשת פרטנר לטעון. מטרות אלה, כפי שציינו אף המשיבים, הן חשובות ביותר כשלעצמן – והסדרים אחרים במרחב הרגולטורי בשוק התקשורת נועדו להגשמתם.
בנוסף, תוצאה זו אף מתיישבת עם שיקולים רחבים יותר הנוגעים להסדר הרגולטורי שבפנינו. בהקשר זה צוין כי ניתן לומר כי רגולציה באה לידי ביטוי בשלוש פעולות שלטוניות שונות: יצירת כללים, פיקוח עליהם ואכיפתם או ביצועם. במקרה דנן, פרטנר מבקשת "לערב" במידה מסוימת שני מישורים שונים של פעולת הרגולטור. במישור של יצירת הכללים, משרד התקשורת פעל ליצירת מנגנון שיעודד כניסת מפעילים חדשים למגזר הפרטי בשוק הסלולר, באמצעות שימוש בתמריץ של החזר אגרת התדרים. במישור האכיפתי, על משרד התקשורת להפעיל סנקציות מתאימות כאשר הוא מוצא שאחת המפעילות בשוק הפרה את כללי הרישיון שלה. הפרות רגולטוריות כדוגמת זו שביצעה גולן יכולות להיענות בתגובה ממשית בדמותו של חילוט ערבות משמעותי. השיטה המוצעת על-ידי פרטנר מוסיפה לכאורה סנקציה נוספת לצדו של החילוט, באופן שעלול להוביל לכאורה למצב של סנקציה כפולה המוטלת על המפעיל. מעבר לקושי שהדבר מעורר במישור של שיקולי הוגנות, יש בכך גם חתירה תחת התכלית של חיזוק שחקנים שונים בשוק על מנת לשמור על האינטרס הציבורי שבקידום התחרות.
כן לא נמצא עיגון לשלילה של החזר אגרת התדרים מגולן בהוראות האחרות של תקנות הוראת השעה, בהם תקנה 1(ה) לתקנות הוראת השעה, הקובעת כי בעל רישיון רט"ן שחדל ממתן כל שירות על פי תנאי רישיונו ישיב את סכום האגרה שהוחזרה לו. שכן, תקנה זו אינה מכוונת להפעלת סנקציה בגין כל הפרה של תנאי הקבוע ברישיון, אלא למקרי קיצון שבהם – כאמור – בעל הרישיון "חדל ממתן כל שירות".
מכאן שאין מקום להתערב בהחלטתו של משרד התקשורת להשיב לגולן את אגרת התדרים, בהתאם למנגנון הקבוע בתקנות הוראת השעה.

חזרה למעלה

3 [בתי-משפט] [דיון אזרחי]

רעא 4729/17 שמעון אליעזר דוד לוי נ' סילביאן אברג'ל ואח' (עליון; ד' מינץ; 22/05/18) - 12 ע'

עו"ד: יריב שי ישינובסקי, רותם טל דניאל, חגי אולמן, גל מזרחי נחום, אביעד אטינגר, דורון לנגה, אליעזר דוידזון, משולם קוסטליץ

נדחתה בקשת רשות ערעור על החלטה של בימ"ש מחוזי במסגרתה נדחתה בקשת המבקש לסילוק על הסף של התביעה שהגישו נגדו המשיבים 1 וכן נדחתה באופן חלקי בקשתו לחייב את המשיבים 1 בגילוי מסמכים והמצאתם לעיון.
בתי-משפט – רשות ערעור – על החלטת ביניים
דיון אזרחי – סילוק על הסף – רשות ערעור
דיון אזרחי – גילוי מסמכים – הכבדה
.
בקשת רשות ערעור על החלטה של בימ"ש מחוזי במסגרתה נדחתה בקשת המבקש לסילוק על הסף של התביעה שהגישו נגדו המשיבים 1 (להלן:קבוצת אחיסמך) וכן נדחתה באופן חלקי בקשתו לחייב את קבוצת אחיסמך בגילוי מסמכים והמצאתם לעיון.
.
ביהמ"ש העליון (השופט ד' מינץ) דחה את הבקשה מהטעמים הבאים:
ראשית, ביהמ"ש דוחה את הבקשה ככל שהיא נוגעת בהחלטה לדחות את בקשת המבקש לסילוק התביעה שהוגשה נגדו על הסף. מושכלות יסוד הן כי המקום להשיג על "החלטה אחרת" של הערכאה הדיונית הוא שלב הערעור על פסק הדין. החריג לכלל זה – מתן רשות ערעור – הוא במקרים בהם ביהמ"ש שוכנע שערעור במסגרת פסק הדין ולא באופן מיידי ישפיע במידה ממשית על זכויות הצדדים, או שעלול להיגרם לצד להליך נזק של ממש, או שעלול להתנהל הליך מיותר או בדרך שגויה. הפסיקה הוסיפה כי אף מקרים בהם הערכאה המבררת טעתה טעות ברורה, או מקרים בהם מדובר בסוגיה מורכבת ונודעת חשיבות, עשויים להצדיק מתן רשות ערעור על החלטה אחרת.
ההחלטה מושא הבקשה אינה נמנית על החריגים הנ"ל. המבקש טוען שייגרם לו נזק בלתי הפיך אלמלא תינתן הרשות לערער, אך בפועל הוא אינו מצביע על נזק שכזה. מעבר לזה, הוא לא שיכנע ולא ניסה לשכנע כי ערעור במסגרת פסק הדין ישפיע באופן ממשי על זכויות הצדדים, ואף לא הצביע על טעות ברורה של הערכאה המבררת או על סוגיה מורכבת בעלת חשיבות. אכן, קיים סיכוי מסוים שיתברר כי ההליך שהתנהל היה מיותר, אולם זהו סיכוי המתקיים כמעט בכל הליך משפטי, והוא אינו מצדיק, למעט במקרים יוצאי דופן, סטייה מהעיקרון הכללי לפיו ערעור על "החלטה אחרת" של ביהמ"ש ייעשה במסגרת ערעור על פסק דינו.
מסקנה זו מתחזקת נוכח הכלל לפיו רשות ערעור תינתן במשורה בלבד כאשר מדובר בהחלטה הדוחה בקשות לסילוק על הסף. כפי שנקבע זה מכבר, "מחיקה על הסף של תביעה היא אמצעי קיצוני הננקט רק מקום שאין אפשרות, ולו קלושה, כי התובע יזכה בסעד המבוקש, ומושכלות ראשונים הם כי אין להכריע בגורל תביעה בעודה באיבה אלא אם ברור על פניו כי אין לה כל סיכוי להתקבל". לאור תפישה זו, המגמה היא שלא להתערב בהחלטות הערכאה הדיונית הדוחות בקשות לסילוק תביעות על הסף.
באשר לבקשת רשות ערעור שעניינה בבקשת המבקש למענה על שאלונים ולגילוי ועיון במסמכים (להלן: בקשה מס' 28), ביהמ"ש סבור כי אכן ניתן לבקש רשות ערעור בעניינה של בקשה זו ואולם ביהמ"ש מוצא לדחותה.
כידוע, צו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור), התשס"ט-2009 (להלן: הצו) חוסם את דרכו של בעל הדין מלהגיש בקשות רשות ערעור בשורה של נושאים. בפרט, סעיף 1(10) לצו מתייחס לפרק ט' לתקנות סדר הדין האזרחי, שכותרתו "הודיות, שאלונים וגילוי מסמכים", וקובע כי לא תינתן רשות ערעור על החלטה לפי פרק ט' האמור, למעט "החלטה בעניין גילוי מסמך פלוני, עיון במסמכים ובעניין טענת חיסיון". בבואו לבחון האם החלטה נכללת בשלושת החריגים הנ"ל, על ביהמ"ש לעמוד על מהות הבקשה. כלומר, יש לבחון את אופי המסמכים שהתבקשו ולא רק את כותרתה או לשונה של הבקשה.
בענייננו, בקשה מס' 28, וכך גם ההחלטה לגביה, מורכבת למעשה משני חלקים: גילוי ועיון במסמכים, ומענה על שאלונים. החלק הראשון – גילוי ועיון – עניינו במסמכים ספציפיים, ביניהם דיווחים שניתנו לרשויות מס שבח על ידי קבוצת אחיסמך והסכמות שגובשו בין חבריה לבין מס שבח, תיק כינוס אחיסמך, תביעת החוב שהוגשה במסגרת פש"ר קרויזר ועוד. לפיכך, ההחלטה בחלק זה נמנית על החריגים של גילוי מסמך פלוני ועיון במסמכים, וניתן לבקש עליה רשות ערעור.
באשר לחלק השני – מענה על שאלונים – הגם שלכאורה לא מדובר באחד החריגים המנויים בסעיף 1(10) לצו, השאלונים מגלמים בתוכם בקשה לעיין במספר מסמכים ספציפיים כגון הסכמי ההתקשרות ואסמכתאות הנוגעות להעברת התשלומים בגין רכישת הזכויות בפרויקט. לפיכך, ועל אף שהמבקש ציין כי הוא מבקש מענה על שאלונים, החלטת ביהמ"ש שלא להיעתר לבקשתו להמצאת המסמכים הנזכרים בשאלונים עניינה למעשה בגילוי ועיון במסמכים ספציפיים, ועל כן גם לגביהם ניתן לבקש רשות ערעור.
אף על פי כן, לא נמצא מקום להיעתר לבקשת המבקש למתן רשות ערעור על בקשה מס' 28 לגילוי ועיון במסמכים הספציפיים. שכן, ככלל, ערכאת הערעור תתערב במשורה בשיקול דעת הערכאה הדיונית בכל הנוגע לגילוי מסמכים, ותעשה זאת רק במקרים חריגים בהם ההחלטה אינה סבירה, אינה מתחשבת בנסיבות שלפני ביהמ"ש, נוגדת את הדין או יוצרת עיוות דין. המבקש לא הצביע על כך שהמדובר בהחלטה הנמנית על המקרים החריגים המצדיקים התערבות בימ"ש זה.
למעלה מן הצורך צוין כי יש לדחות את טענות המבקש אף לגופן. רבות נכתב על החשיבות הרבה של הליכי הגילוי המוקדם, אשר נועדו לקדם את חקר האמת בהליך האזרחי באמצעות ניהול ההליך המשפטי ב"קלפים גלויים". ברם, עיקרון זה אינו עומד לבדו. יש לזכור שהליכי הגילוי המוקדם כשמם כן הם – שלב מקדים, ועל מנת שלא ייגררו מעבר לרצוי ושלא יפגעו ביעילות הדיונית, החוק והפסיקה הטילו מגבלות על היקף תחולתם. כך, נקבע כי במסגרת בקשה לגילוי מוקדם, על ביהמ"ש לבחון את מידת הרלוונטיות של המסמכים המבוקשים להליך מחד גיסא, ואת היקף ההכבדה של הליך הגילוי על בעל הדין שמנגד מאידך גיסא.
בענייננו, ביהמ"ש המחוזי ערך איזון כנדרש בין הרלוונטיות של המסמכים למידת ההכבדה שיטיל גילוי המסמכים על קבוצת אחיסמך. איזון זה הוביל את ביהמ"ש למציאת פתרון ביניים אשר יאפשר למבקש גישה למידע מבלי להכביד על קבוצת אחיסמך יתר על המידה – העברת שלושה הסכמי התקשרות בצירוף תצהיר ובו פירוט מחירי הרכישה של כלל חבריה. יש בכך משום איזון ראוי בין העקרונות השונים הדורשים התייחסות במסגרת בחינת בקשה לגילוי מוקדם, ועל כן אין מקום להתערב בהחלטתו של ביהמ"ש.

חזרה למעלה

4 [המחאת חיובים] [חוזים] [חברות]

עא 7281/15 קופאס פיננס (ישראל) בע"מ נ' אגרקסקו חברה לייצוא חקלאי בע"מ (עליון; י' דנציגר, נ' סולברג, ח' מלצר; 22/05/18) - 33 ע'

עו"ד: עמית לדרמן, סמיון קידר, עופר שפירא, דנה הילל, יוחנן בירו, טל ארזי, ליהי בלומנפלד, סקוט כחלון שירלי, אסף ברקוביץ, אילן שביט שטריקס, נורית לזר, חן סדבון

ההסדר שנעשה בין המערערת למשיבה 1 הינו עסקת המחאה על דרך השעבוד, אותו היה על המערערת לרשום ברשם החברות; בנסיבות העניין אין תחולה לסעיף 97 לפקודת פשיטת הרגל, אך גם לו הייתה לו תחולה, הרי שלא חל החריג העוסק ב"חוזים שפורטו"; הרישום המאוחר של השעבוד שנעשה לאחר המועד הקבוע בסעיף 179 לפקודת החברות ולאחר פתיחת הליכי הקפאת ההליכים, שולל את תוקפו כלפי המפרק ויתר נושי המשיבה 1. לפיכך, למערערת יש מעמד של נושה רגיל ביחס לחוב של משיבה 1 כלפיה ביחס לסכום שהתקבל מהלקוחות בגרמניה עד למועד הקפאת ההליכים ולאחר מועד זה.
המחאת חיובים – המחאת זכות – בדרך של שעבוד
המחאת חיובים – המחאת זכות – על דרך שיעבוד
המחאת חיובים – המחאת זכות – על דרך מכר
המחאת חיובים – המחאת זכות – תוקפה
חוזים – המחאת חיובים – המחאת זכות
חברות – שעבודים – היעדר רישום
.
המערערת, תאגיד העוסק במתן מימון, התקשרה עם משיבה 1 (להלן: החברה), שעסקה בייצוא ושיווק תוצרת חקלאית ב"הסכם פקטורינג" (להלן: ההסכם), לפיו המערערת רוכשת מהחברה חובות של לקוחותיה הנובעים מטובין או שירותים שסיפקה החברה ללקוחות בטרם הגיע מועד פירעון החובות והחובות מומחים למערערת. המערערת שילמה לחברה שני תשלומים של כ-4.4 מיליון יורו. כנגד התשלום המחתה החברה למערערת חשבוניות בגין עסקאות בין החברה ללקוחותיה בגרמניה (להלן: הלקוחות מגרמניה). מחשבון החברה בגרמניה הועברו לחשבונה בארץ כ-4.2 מיליון יורו מכספי הלקוחות מגרמניה. לאחר שניתן צו הקפאת הליכים נגד החברה התקבל סכום נוסף של כ-240,000 יורו. אך החברה לא העבירה סכומים אלה למערערת. המערערת הגישה בקשה להקפאת הליכים נגד החברה ובקשה לרשם החברות לרשום את המחאת הזכות לפי ההסכם והגישה תביעת חוב למפרק.
לחברה ניתן צו פירוק זמני והמנהלים המיוחדים קיבלו את תביעת החוב בחלקה תוך שקבעו כי המערערת היא הבעלים של תקבולי הלקוחות מגרמניה שהתקבלו בחברה רק לאחר צו הקפאת ההליכים בסך של כ-240,000 יורו וכי סכום זה הוא במעמד של נשייה מובטחת. לעומת זאת, נקבע שאין למערערת נשייה מובטחת בכספי הלקוחות מגרמניה שהתקבלו טרם צו הקפאת ההליכים וכי אלה במעמד של נשייה רגילה. המערערת ערערה לבימ"ש המחוזי על הכרעת המנהלים המיוחדים באשר לרכיב הנשייה הרגילה. הערעור נדחה ומכאן הערעור דנן.
.
בית המשפט העליון (מפי השופט (בדימוס) דנציגר ובהסכמת המשנה לנשיאה מלצר והשופט סולברג) דחה את הערעור ופסק כי:
עסקת מימון עשויה ללבוש שתי צורות כלליות: עסקת מכר או עסקת הלוואה ושעבוד. נוכח ההבדלים בין העסקאות, השונות במהותן, תחילה נבחן טיב העסקה. כלל הוא, כי בבוא בימ"ש לבחון סיווג של עסקה מסוימת, עליו לבחון הן את פרשנות ההסכם, בהתאם לכללי הפרשנות החוזיים הרגילים, והן את מהותה האמתית של העסקה, ללא קשר לאופן שבה כונתה על ידי הצדדים ובהתעלם מהכסות החיצונית של העסקה. בנוסף, יש ליתן משקל גם להתנהלות הצדדים בפועל, במידה והייתה שונה מהקבוע בהסכם. במקרה דנן בחינת כל הסממנים, מלמדת כי לא הועברה למערערת הבעלות בחובות הלקוחות, דהיינו, לא מדובר בהמחאה מלאה על דרך המכר, אלא בעסקת המחאה על דרך השעבוד.
במקרה דנן היה על המערערת לרשום את השעבוד כתנאי לתוקפו כלפי המפרקים ויתר הנושים. סעיף 178(א) לפקודת החברות קובע כי בהיעדר רישום אצל רשם החברות בדרך ובמועד הקבועים בסעיף 179 לפקודת החברות, שעבוד שיצרה חברה יהיה בטל כלפי המפרק וכל נושה של החברה. כלל זה חל ברשימה סגורה של מקרים, לרבות "שעבוד חובות לקוחות". רישום השעבוד ברשם החברות משכלל את המשכון. ככל שהרישום נעשה בתוך פרק הזמן שקוצב סעיף 179(א) לפקודת החברות, יהיה תוקפו כלפי צדדים שלישיים למפרע מיום יצירתו. אם לא נרשם השעבוד במועד, יהיה בטל כלפי המפרק וכל נושה של החברה. בעוד שסעיף 178(א) קובע חובת רישום כללית של שעבוד, ללא חריגים, כתנאי לתוקפו כלפי צדדים שלישיים, סעיף 97 לפקודת פשיטת הרגל קובע חובת רישום של המחאת זכויות כללית כתנאי לתוקפה כלפי צדדים שלישיים, אולם לחובה זו יש חריגים. הסעיף אינו חל בענייננו, שכן הוא חל על "המחאת זכויות", בעוד שבענייננו מדובר בעסקת הלוואה המלווה בשעבוד. לכן, חל ההסדר שבסעיף 178(א)(4) לפקודת החברות, שעניינו שעבוד חובות לקוחות; גם לו היה סעיף 97 הנ"ל חל בענייננו, לא היה מקום לקבוע כי חל החריג העוסק ב"חוזים שפורטו", שכן בהסכם ההמחאה אין פירוט של החוזים שהחובות מכוחם שועבדו לטובת המערערת.
במקרה דנן נעשה רישום מאוחר של השעבוד, דהיינו לאחר 21 הימים הקבועים בסעיף 179 לפקודת החברות. ככל שמסמכי השעבוד הוגשו לרישום בתוך 21 ימים ממועד יצירת השעבוד, יהיה לו תוקף כלפי המפרק והנושים, גם אם בין מועד היצירה ומועד השכלול (הרישום) נכנסה החברה להליכי פירוק. במקרה זה השאלה היא מה תוקפו של שעבוד שנרשם באיחור, לפני תחילת הליך הפירוק, אולם לאחר שהחלו הליכי הקפאת הליכים של החברה. בעניין רגיס נפסק כי לשעבוד שנרשם באיחור ולאחר שהחל הליך הפירוק אין תוקף כלפי המפרק ונושי החברה. בהינתן הדמיון הקיים בין הליך הקפאת הליכים והליך פירוק בכל הנוגע לנושי העבר של החברה, הרי שאותם רציונלים שהובילו למסקנה כי אין תוקף לשעבוד שנרשם באיחור ולאחר פתיחת הליך הפירוק, חלים גם בהקשר של שעבוד שנרשם באיחור ולאחר פתיחת הליך של הקפאת הליכים. לכך יש להוסיף את חוסר תום הלב בו נגועה הבקשה לרישום המחאת הזכויות שהגישה המערערת לרשם לאחר שנודע לה הקשיים הפיננסיים אליהם נקלעה החברה ומתוך רצון לקדם את מעמדה בתור הנשייה. ייתכנו מצבים חריגים שבהם יכיר בימ"ש בתוקפו של
שעבוד שנרשם באיחור ולאחר תחילת הליך הקפאת הליכים. אך בעשותו כן על בימ"ש לבחון את הפגיעה שתיגרם עקב כך ליתר הנושים, את תום לבו של בעל השעבוד ואת הנסיבות שבעטיין נרשם השעבוד באיחור. בנסיבות המקרה אין מקום ליתן תוקף לרישום ההמחאה שנעשה באיחור. מתן תוקף שכזה לשעבוד מנוגד לתכלית חובת הרישום ויפגע ביתר נושי החברה, לרבות הנושים המובטחים, תוך עקיפת עקרון השוויון. לאור כל האמור, רישום השעבוד נעדר תוקף כלפי המפרק ונושי החברה; טענת המערערת כי ההסכם בין הצדדים יצר "נאמנות" של החברה לטובת המערערת ביחס לכספי התקבולים שהתקבלו אצלה נדחתה, תוך שצוין כי כספי הלקוחות הם בגדר בטוחה, אשר משלא נרשמה, אין לה תוקף כלפי המפרק והנושים.

חזרה למעלה

5 [מקרקעין] [התיישנות]

עא 3137/15 עיריית חיפה נ' קהילת ציון אמריקאית (בפירוק) (עליון; ע' ברון, א' חיות, ה ח' מלצר; 21/05/18) - 27 ע'

עו"ד: ארז דר לולו, ליעד זימן חיים פיצ'ון, שרונה גינור

העירייה לא עמדה בנטל להוכיח כי נכרת הסכם מכר מקרקעין בינה לבין הכשרת היישוב, לא בעצמה ולא כנאמנת של קצ"א. משכך, ומשנדחו טענות הסף של העירייה, חייבת העירייה בדמי שימוש עבור שימושה במקרקעין בשבע השנים שקדמו להגשת התביעה. כן לא נמצא להתערב בשיעור דמי השימוש הראויים שקבע ביהמ"ש המחוזי. זאת למעט עניין אחד, הוא שיעור התשואה שלפיה יש לגזור את דמי השימוש משווי של אחת מהחלקות. כפועל יוצא הופחתו דמי השימוש בהם חבה העירייה מ- 1,971, 362 ₪, ל-1,664, 395 ₪.
מקרקעין – זכויות במקרקעין – הוכחתן
מקרקעין – נאמנות – קיומה
מקרקעין – עיסקה במקרקעין – דרישת הכתב
התיישנות – תקופת ההתיישנות – דמי שימוש במקרקעין
.
ערעור על פס"ד מחוזי, במסגרתו הורה ביהמ"ש למערערת, עיריית חיפה (להלן גם: העירייה) לשלם למשיבה 1 (היא התובעת ולהלן: קצ"א) סך של 1,971, 362 ש"ח המהווים דמי שימוש ראויים בשתי חלקות מקרקעין, זאת בשבע השנים שקדמו להגשת התביעה. לדמי השימוש הראויים נקבע שיתווספו מע"מ וכן הפרשי הצמדה וריבית כדין מעת הגשת התביעה. נוסף על כך, דחה ביהמ"ש המחוזי את הודעת צד ג' שהפנתה העירייה כלפי המשיבה 2 (להלן:הכשרת היישוב), וחייב את העירייה בתשלום שכר טרחת עורך דין בסך של 70,800 ש"ח לכל אחת מהמשיבות, וכן בתשלום הוצאות השמאי לקצ"א. רקע: מדובר במקרקעין הרשומים ע"ש הכשרת היישוב ושאין חולק כי העירייה עושה בהם שימוש למעלה מ-40 שנה. הכשרת היישוב וקצ"א גם יחד טענו כי המקרקעין נרשמו על שמה של הכשרת היישוב בנאמנות עבור קצ"א, בעוד העירייה טענה כי היא הבעלים האמיתי של המקרקעין, כאשר טענתה העיקרית (לרבות בערעור) היא כי נכרת הסכם מחייב בינה ובין הכשרת היישוב עד לסוף שנת 1973 שלפיו יועברו המקרקעין לעירייה בתמורה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי אכן קיימת נאמנות בין קצ"א להכשרת היישוב בנוגע למקרקעין וכי קצ"א היא בעלת הזכויות במקרקעין. בהמשך לכך נדחתה טענת העירייה כי בינה ובין הכשרת היישוב התגבש הסכם מכר. כפועל יוצא העירייה חוייבה בדמי שימוש ראויים בגין שבע השנים שקדמו להגשת התביעה.
.
ביהמ"ש העליון (מפי השופטת ע' ברון בהסכמת המשנה לנשיאה ח' מלצר והנשיאה א' חיות) דחה את הערעור בעיקרו, מהטעמים הבאים:
ראשית נדחו טענות הסף שהעלתה העירייה ובהן הטענות הבאות:
היעדר יריבות: לטענתה של העירייה להיעדר יריבות בינה לבין קצ"א, שני פנים. הפן האחד נוגע לעצם הוכחת הנאמנות, כאשר טענתה של העירייה היא כי הנאמנות לא הוכחה כדבעי. טענה זו היא מוקשית כבר מעצם העובדה שהן הכשרת היישוב כנאמנת הן קצ"א כנהנית מסכימות על דבר קיומה של הנאמנות ואין כל טענה מצד העירייה כי הנאמנות נעשתה למראית עין בלבד. אין זאת אלא שקיימים יחסי נאמנות בין השתיים, ומנקודת מבט של העירייה אין משמעות למועד היווצרותה. מכל מקום, קיומה של הנאמנות הוכח בשורה ארוכה של ראיות, לרבות במכתבים משנת 1974 בהן הכשרת היישוב הבהירה לעירייה בלשון חד-משמעית כי קצ"א היא בעלת דברה של העירייה להידברות בקשר עם המקרקעין וכי הכשרת היישוב רשומה כבעלים בנאמנות עבור קצ"א כנהנית.
הפן האחר של הטענה בדבר היעדר יריבות, מתייחס לזכותו של הנהנה לפעול בנכסי הנאמנות. לטענת העירייה, אף אם קצ"א היא אכן הנהנית במקרקעין (וכפי שהוברר, אמנם כך הוא), לא נתונה בידה זכות תביעה נגד העירייה וזאת מן הטעם שקצ"א נעדרת זיקה קניינית למקרקעין. ואולם כפי שקבע ביהמ"ש המחוזי, הטענה כי זכות התביעה שמורה להכשרת היישוב בלבד כנאמנת, דינה להידחות. כבר נקבע לא אחת בבימ"ש זה כי לנהנה בנאמנות במקרקעין "זכות שביושר", שעליה נאמר שהיא זכות מעין קניינית במקרקעין, ומגמת הפסיקה והספרות היא חיזוקה של זכות זו. די בכך כדי לבסס יריבות בין הנהנה לבין מי שמחזיק שלא כדין במקרקעין – ודאי שכך מקום שהנאמנת תומכת בתביעה, כבענייננו. עוד הוזכר, כי הכשרת היישוב ייפתה את כוחו של הכנ"ר המשמש כמפרק קצ"א לנקוט בכל הליך משפטי בקשר עם נכסים שהכשרת היישוב מחזיקה בהם בנאמנות, ובהם המקרקעין.
התיישנות ושיהוי: יוזכר, התביעה איננה לבעלות במקרקעין אלא לדמי שימוש במקרקעין, תביעה המתיישנת בחלוף 7 שנים מיום היווצרות עילת התביעה. מדובר בעילת תביעה "מתחדשת", במובן זה שעילה חדשה נוצרת כל עוד המחזיק בקרקע בניגוד לדין ממשיך להחזיק בה. תביעתה של קצ"א לא התיישנה, מקום שדמי השימוש נתבעים מכוח זכות הבעלות של קצ"א במקרקעין בהיותה נהנית מתוקף הנאמנות שבינה להכשרת היישוב שאין חולק שרשומה כבעלים במקרקעין ותומכת בתביעה. בלא
לגרוע מהאמור וכפי שקבע ביהמ"ש המחוזי, גם אם תביעתה של קצ"א הייתה לבעלות במקרקעין אל מול העירייה, ולא היא, זו לא התיישנה. זאת לנוכח מכתבו מיום 22.4.2009 של עו"ד גושן מטעם העירייה, המהווה הכרה מפורשת וחד-משמעית בזכויותיה של קצ"א ביחס למקרקעין; שאז ולפי סעיף 9 לחוק ההתיישנות, אם הודה הנתבע בכתב בקיום זכות התובע, תחל תקופת ההתיישנות מיום ההודאה; ומאז ההודאה תקופה ההתיישנות בוודאי שלא חלפה. מכאן שתביעתה של קצ"א לדמי שימוש ראויים בגין 7 השנים שקדמו להגשת התביעה לא התיישנה. כן נדחתה טענת השיהוי שהעלתה העירייה.
לגופו של עניין ביהמ"ש אינו מוצא לסטות מקביעתו של ביהמ"ש המחוזי כי לא התגבשה כל עסקה להעברת הבעלות במקרקעין ולא נקשר הסכם מכר בין העירייה ובין הכשרת היישוב עד לסוף שנת 1973, טרם שידעה העירייה על זכויותיה של קצ"א במקרקעין ובכלל. בהקשר זה הוזכרה ההלכה לפיה אין מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאים עובדתיים. מכל מקום ולגופו של עניין, לאחר בחינת מכלול הראיות בתיק, ביהמ"ש מונה שורה של אינדיקציות המחייבות את המסקנה כי העירייה לא עמדה בנטל המוטל עליה להוכחת זכויותיה הנטענות במקרקעין; וכי אף הוכח ההיפך מכך, והוא שלא נקשרה כל עסקה להעברת הבעלות במקרקעין לעירייה. ובהן התכתבות משנת 1973 בין הכשרת היישוב למהנדס העיר וכן מסמכיה הפנימיים של העיריה בהן הודתה שאינה בעלת הזכויות במקרקעין מכוח הסכם מכר – אלא המחזיקה בלבד.
עניין נוסף שעומד בעוכריה של העירייה להוכחת הסכם מכר כנטען על ידה, הוא שאין בידיה להצביע אימתי גובשה אותה עסקה נטענת (במועד כלשהו "לפני סוף שנת 1973"). אמנם, אין מדובר בתנאי הכרחי להוכחת קיומו של הסכם מכר, אך חוסר היכולת של העירייה להצביע על מועד התקשרות קונקרטי, חרף המסמכים הרבים שהוצגו לביהמ"ש, מדברת בעד עצמה. עובדה היא שבמשך עשרות השנים שחלפו מעת שלטענת העירייה קמה זכותה להעברת רישום זכויות הבעלות במקרקעין על שמה לא נקטה בשום הליך נגד הכשרת היישוב.
כן נדחתה טענת העירייה כי גם אם תידחה טענתה בדבר כריתתו של הסכם מכר, וחרף דרישת הכתב הקבוע בסעיף 8 לחוק המקרקעין, "זעקת ההגינות" ועקרון תום הלב מחייבים הכרה בזכויותיה של העירייה במקרקעין. זאת לטענתה, מן הטעם שהעסקה הושלמה הלכה למעשה כאשר קיבלה העירייה את החזקה במקרקעין וביצעה את עבודות הפיתוח בהמשך רחוב קרן היסוד, והיא מחזיקה במקרקעין ומקיימת בהם פעילות במשך שנים ארוכות. בטענתה הסתמכה העירייה במיוחד על הלכת קלמר.
נקודת המוצא ליישומה של הלכת קלמר, היא שבין הצדדים התגבשה הסכמה לקיומה של עסקה במקרקעין, שהצדדים לא העלו אותה על הכתב. היינו, הלכת קלמר מאפשרת בנסיבות חריגות לוותר על דרישת הכתב אבל היא אינה מאפשרת לוותר על דרישת ההגעה להסכם. ובענייננו לא הוכח שהצדדים הגיעו לידי הסכמה, בוודאי לא בנוגע לתמורה. לא הייתה גמירות דעת ולא מסוימות. כך שלא ניתן לשעות לטענה זו בנסיבות המקרה.
בנוסף, ביהמ"ש מסכים עם קביעת ביהמ"ש המחוזי כי אין לייחס חוסר תום לב למשיבות, משהעירייה מחזיקה בפועל במקרקעין ומשתמשת בהם בלא תשלום דמי שימוש; ותוך שנשמעות טענות חוזרות ונשנות כלפיה וחוסר הסכמה לבעלותה הנטענת, בלא ששולמה על ידה כל תמורה.
על יסוד כל האמור, נדחית הטענה כי נכרת הסכם מכר בין העירייה ובין הכשרת היישוב, לא בעצמה ולא כנאמנת של קצ"א. משכך, ומשנדחו טענות הסף של העירייה, חייבת העירייה בדמי שימוש עבור שימושה במקרקעין בשבע השנים שקדמו להגשת התביעה.
דמי השימוש הראויים והסוגיה השמאית: כפי שנפסק לא אחת, "ביהמ"ש הוא המכריע על סמך הראיות שבפניו, והוא רשאי לאמץ מסקנות המומחים, לדחותן כולן או חלקן ואין נפקא מינה אם מדובר במומחים מטעם הצדדים ואף במומחים מטעם ביהמ"ש". במקרה דנא ביהמ"ש המחוזי בחן את חוות הדעת שהונחו לפניו, תוך שציין שהוא מעדיף את חוות הדעת של השמאי צפניה מטעם קצ"א, לאחר שהתרשם משתי חוות הדעת ומעדויות המומחים. על אף האמור, נתן ביהמ"ש משקל נכבד לחוות דעתה של גב' פז, שהעידה מטעם העירייה, ובחר לסטות מחוות דעתו של מר צפניה בנקודות מסוימות ומנימוקים שפירט. במצב דברים זה, אין מקום להתערב בקביעותיו של ביהמ"ש המחוזי בכל הנוגע לדמי השימוש הראויים – וזאת בשים לב לכך שהתערבות כאמור תיעשה בצמצום בלבד.
אשר לביקורת שמתח ביהמ"ש על כך שחוות הדעת השמאית ניתנה על ידי גב' פז מטעם העירייה בעוד היא משמשת כמנהלת הנכסים בעירייה – הביקורת היא במקומה, משום שעל פניו "כפל התפקידים" משמיע חשש לניגוד עניינים.
גם בטענה כי היה על ביהמ"ש למנות מומחה מטעמו שעה שעמדו בפניו שתי חוות דעת סותרות לא נמצא ממש, שכן "כשבאות לפני ביהמ"ש חוות-דעת של מומחים אשר יש בהן, על-פי מהימנותן וכוחן המשכנע, לאפשר לביהמ"ש לפלס את דרכו ולהגיע לממצאים ולמסקנות כנדרש להכרעת הדין, אין מוטלת עליו כל חובה למנות מומחה מטעמו, רק מכיוון שאין הוא מוכן לסמוך אף על אחת מחוות הדעת במלואה, והסתמכותו היא בחלקה על חוות הדעת האחת ובחלקה על חוות הדעת האחרת".
מכל האמור לעיל, ביהמ"ש סבור כי אין להתערב בשיעור דמי השימוש הראויים שקבע ביהמ"ש המחוזי. זאת למעט עניין אחד, הוא שיעור התשואה שלפיה יש לגזור את דמי השימוש משווי של אחת מהחלקות (חלקה 84). בעניין זה סבר מר צפניה שיש לחשב לפי 8% תשואה; גב' פז סברה שיש לחשב לפי 5% תשואה; ובימ"ש העמיד את שיעור התשואה על 6%. בתוך כך ציין ביהמ"ש כי 5% תשואה זו התשואה שגובה המינהל שהוא המחכיר הגדול במדינה, וביהמ"ש אינו מוצא סיבה טובה לסטות מכך. התוצאה היא שדמי השימוש הראויים בגין חלקה 84 יועמדו על סך 1,534, 835 ש"ח (במקום 1,841, 802 ש"ח); דמי השימוש הראויים בגין חלקה 122 יוותרו בסך 129,560 ש"ח כפי שקבע ביהמ"ש המחוזי; ובסך הכל דמי השימוש הראויים בגין המקרקעין יועמדו על סכום של 1,664, 395 ש"ח.
כן לא נמצא להתערב בהחלטת ביהמ"ש המחוזי לדחות את הודעת צד ג' שהפנתה העירייה כלפי הכשרת היישוב. אמנם דחייה זו נעשתה לכאורה בלא הנמקה, אך למעשה דחיית ההודעה לצד ג' מתבקשת מעצם תוצאת פסק הדין ונימוקיו. העירייה טוענת כי הכשרת היישוב הציגה כלפיה מצג שווא שלפיו הכשרת היישוב היא הבעלים האמיתי במקרקעין. נטען כי מצג שווא זה גרר שינוי לרעה במצבה של העירייה, שכן זו התיישבה על המקרקעין, פיתחה אותם, ואף נמנעה מפיתוח חלקות אחרות. עם זאת, כפי שהוברר, ההכרעה בפסק דינו של ביהמ"ש המחוזי נסמכת בעיקרה על העובדה שכאשר תפסה העירייה חזקה במקרקעין לא היה בידה כל מקור חוקי לעשות כן – וזאת במובחן מהשאלה אם הודיעה הכשרת היישוב לעירייה על זכויותיה של קצ"א במקרקעין בזמן אמת; ובקביעה זו לא נמצא מקום להתערב. בין כך ובין כך, הוכח כי לכל הפחות משנת 1974 הייתה העירייה מודעת ליחסי הנאמנות הנטענים בין הכשרת היישוב לקצ"א. משאלה פני הדברים, אין מקום לחייב את הכשרת היישוב בחיובים שחויבה בהם העירייה בגין שימושה במקרקעין. ויוזכר כי מדובר בשימוש המשתרע על פני עשרות שנים, כאשר התביעה לדמי שימוש היא בגין שבע שנים בלבד מפאת דיני ההתיישנות.
לבסוף נדחתה טענת העירייה להפחתת ההוצאות שנפסקו לחובתה בביהמ"ש המחוזי וזאת תוך ציון ההלכה לפיה התערבותו של ביהמ"ש שלערעור בסכום ההוצאות שנפסק על-ידי הערכאה הדיונית היא מצומצמת ויש לה מקום והצדקה אך באותם מקרים חריגים שבהם ניתן להצביע על אי-סבירות בולטת בהוצאות שנפסקו. לא זה המקרה.
לפיכך הערעור נדחה, למעט השינוי בשיעור התשואה שלפיו יש לחשב את דמי השימוש ביחס לחלקה 84. ומשכך, דמי השימוש הראויים יועמדו על סכום כולל של 1,664, 395 ש"ח בצירוף מע"מ ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה ועד לתשלום המלא בפועל. העירייה חויבה בהוצאות הערעור בסך 30,000 ש"ח לכל אחת משתי המשיבות.

חזרה למעלה

עבודה ארצי

6 [עבודה] [שירות המדינה]

עע (ארצי) 20105-03-11 מדינת ישראל - הממונה על תשלום הגמלאות נ' אוריאלי יצחק (עבודה; רונית רוזנפלד, אילן איטח, יעל אנגלברג שהם, נ.צ.: מ' בירון בן גרא, א' גדעון; 13/05/18) - 16 ע'

עו"ד: איתי בשן, ליטל ניצן , איתי בשן

בבוא הממונה על הגמלאות לקבל החלטתו בעניין תשלום גמלת פנסיה ומענק שנים עודפות הוא אינו רשאי להתעלם מפסק דין לתיקון גיל, והוא מחייב אותו. בעת שהממונה נדרש למתן החלטה היה עליו להביא בחשבון כי החל ממועד מתן פסק הדין נחשב המשיב כלפי כולי עלמא כמי שהיה בן 60 כבר בחודש 1/08. המשיב פרש אמנם בחודש 3/08, אך זכאותו לגמלה איננה ממועד פרישתו אלא ממועד מתן פסק הדין לתיקון גיל; משתחולת התיקון היא ממועד התיקון ואילך, הרי שבמועד פרישתו לא ניתן לראות במשיב כמי שהגיע לגיל 60, שכן באותו מועד טרם ניתן פסק הדין לתיקון גילו ולכן לא נתגבשה בעת הפרישה זכאות המשיב לתשלום מענק שנים עודפות.
עבודה – שירות המדינה – גימלאות
עבודה – עובדי מדינה – גימלאות
עבודה – גימלאות עובדי מדינה – גימלה
עבודה – פרישה מעבודה – תנאי פרישה
שירות המדינה – גימלאות – הממונה על הגימלאות
.
הממונה על הגמלאות (להלן: הממונה) החליט שלא לשלם למשיב, יליד עירק 1949, קצבה ומענק שנים עודפות לפי סעיף 39 לחוק שירות המדינה (גמלאות) [נוסח משולב], התש"ל-1970 (להלן: חוק הגמלאות), על יסוד גילו המתוקן של המשיב, על פי פסק דין של בימ"ש לענייני משפחה מיום 17.6.08. ביה"ד קמא קיבל את ערעור המשיב וביטל את החלטת הממונה (להלן: פסק הדין), ומכאן הערעור. עיקר הדיון נסב אודות השאלה מהו המועד שבו התגבשו זכויות הגמלה של המשיב.
.
בית הדין הארצי לעבודה (מפי השופטת י' אנגלברג שהם ובהסכמת השופטת (בדימוס) ר' רוזנפלד, סגן הנשיאה א' איטח ונציגי הציבור מ' בירון בן גרא, א' גדעון) קיבל את הערעור בחלקו ופסק כי:
סעיף 5 לחוק קביעת גיל קובע כי "נקבע גילו של אדם לפי חוק זה, יהא זה גילו לכל ענין". בפרשת מולאיוף נקבע כי משמעות הוראה זו היא שמשעה שנקבע או שונה הגיל לפי החוק, הרי זה הגיל הקובע והוא גילו של האדם כאילו היה זה גילו מלכתחילה. במובן זה קיים היבט רטרואקטיבי בקביעת גילו של אדם או שינויו. דעת הרוב בפרשת מולאיוף קבעה כי תוקפו של הגיל החדש הוא ממועד התיקון ואילך. בענין מילר נקבע כי כל קביעת גיל על-פיו יש לה תוקף חפצי (in rem), כלומר שהיא פועלת כנגד כולי עלמא ולכל עניין וצורך. מכאן, בבוא הממונה לקבל החלטתו, אין בפניו אלא המצב העובדתי הקיים לגבי כל מועד רלוונטי באשר לו נבחנת הזכאות. משקביעת גיל היא בבחינת in rem, אין הממונה רשאי להתעלם מכך וככל שסבור הוא כי שגגה נפלה בהחלטה לתיקון גיל, המקום הראוי להעלאת טענה זו היא בפני הערכאה המוסמכת לקביעה זו.
במקרה זה המשיב בחר שלא להציג בפני בימ"ש לענייני משפחה את העובדה שלתיקון הגיל עשויה להיות השלכה על זכויותיו הפנסיוניות ואת העובדה כי מתנהל כנגדו הליך משמעתי כאשר לגילו המדויק משמעות מהותית לתוצאות ההליך. עם זאת, אין לומר שבשל כך רשאי הממונה להתעלם מקביעת הגיל שנעשתה על ידי בימ"ש לענייני משפחה. ראשית, היועץ המשפטי היה צד פורמאלי להליך ואף הביע הסכמתו לבקשה. מכאן, שיש קושי לקבוע כי פסק הדין של בימ"ש לענייני משפחה עשוי להיות בטל כלפי הממונה על הגמלאות משלא צורף כצד רלוונטי העשוי להיפגע. אומנם, מתעוררת שאלה לגבי תום ליבו של המשיב נוכח אי גילוי העובדות הנ"ל, עם זאת, משהכלל הוא כי פסק דין תקף כל עוד לא בוטל ומשלמדינה ניתנה אפשרות לפעול לביטול פסק הדין שקבע את הגיל, לא ניתן להתעלם ממנו. המדינה לא פעלה לבירור שאלת הגיל מחדש על אף ההזדמנות שניתנה לה תוך עיכוב ההליכים בתיק דנן, ואף לא הצביעה על כל ראיה ממשית שיש בה כדי לסתור את טענות המשיב לעניין הגיל הנטען. לאור האמור, מחייב פסק הדין, כל עוד לא בוטל, גם את הממונה.
אשר לשאלה האם מועד מתן פסק הדין של בימ"ש לענייני משפחה (17.6.08), משליך על בחינת זכויות המשיב לגמלה ולמענק שנים עודפות, זכויות הפנסיה מתגבשות במועד הפרישה. יחד עם זאת, קביעת גיל היא בבחינת פסק דין חפצי הפועל לכולי עלמא ובוודאי ממועד קביעתו. משכך, משהנתונים בעת קבלת ההחלטה על ידי הממונה היו גילו המתוקן של המשיב, היה עליו להתחשב בהם, ביחס לנקודת הזמן הרלוונטית לגיל המתוקן. תוקפו של תיקון הגיל הוא ממועד התיקון ואילך ובענייננו, מיום 17.6.08. לפיכך, בעת שהממונה נדרש למתן החלטה בעניין, היה עליו להביא בחשבון את העובדה כי החל מיום 17.6.08, נחשב המשיב כלפי כולי עלמא כמי שהיה בן 60 כבר ביום 15.1.08. המשיב פרש לקצבה לפי סעיף 17(1) ביום 1.3.08. בהתחשב בתיקון הגיל סבר ביה"ד האזורי כי היה על הממונה לקבוע זכאותו של המשיב לגמלה כבר מיום 1.3.08. אך מאחר שמועד תחולת התיקון היא ממועד החלטת התיקון ואילך, זכאות המערער לקצבה כמי שהוא בן 60 יכולה לקום ממועד פסק דינו של בימ"ש לענייני משפחה ולא קודם לכן. לאור האמור, המועד שהחל ממנו זכאי המשיב לקצבה הוא מועד מתן פסק הדין של בימ"ש לענייני משפחה, והוא זכאי לה עד לתום תקופת פסילתו לשירות המדינה; אשר למענק שנים עודפות, משתחולת התיקון היא ממועד התיקון ואילך (17.6.08), הרי שבמועד פרישתו בפועל לפי סעיף 17(1) לחוק הגמלאות (1.3.08), לא ניתן לראות במשיב כמי שהגיע לגיל 60 כדרישת סעיף 39(ו(1) לחוק הגמלאות, שהרי באותו מועד טרם ניתנה החלטת בימ"ש לתיקון גילו. בנסיבות אלה, לא נתגבשה בעת הפרישה זכאות המשיב לתשלום מענק שנים עודפות.

חזרה למעלה

עבודה אזורי

7 [ביטוח לאומי]

בל (י-ם) 23394-11-16 ששון צדקה נ' המוסד לביטוח לאומי (עבודה; דניאל גולדברג, נ.צ.: ח' דסקל, נ' מישאלי; 08/05/18) - 7 ע'

עו"ד: תומר הלל, אפרת לבנוני

הנתבע ניכה שלא כדין מתוספת התלויים לקצבת נכות כללית סכומים ששולמו לתובע כקצבה לפי חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה, בהסתמכו על סעיף 202(ב)(3) לחוק הביטוח הלאומי. נפסק כי, כאשר מדובר ב"תוספת תלויים" מדובר ב"גמלאות" שהן "לטובת" מי שאינו הנכה ולא לצרכי הנכה, ולפיכך לא מתקיימת התכלית של סעיף 202(ב)(3) לחוק, ולכן בחישוב "תוספת התלויים" לה זכאי התובע אין לקזז את תשלומי התגמולים לפי חוק התגמולים לנפגעי איבה.
ביטוח לאומי – קיצבאות – תוספת תלויים
ביטוח לאומי – נכות – נכות כללית
.
התובע מקבל קצבת נכות כללית. בהמשך הגיש התובע תביעה לתגמולי לפי חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה (להלן: חוק נפגעי איבה). התביעה נדחתה בנימוק שהוראות החוק קובעות שאין לשלם לאדם גמלאות שונות מכוח ענפי ביטוח שונים עקב מאורע אחד. בהמשך ניתן פסק דין בו התקבלה תביעת התובע תוך שנקבע כי אין למנוע ממנו תגמולים לפי חוק נפגעי איבה המגיעים לו בהתאם למצבו הרפואי (להלן: פסק הדין הקודם). הנתבע קיים את פסק הדין הקודם ושילם לתובע תגמול לפי חוק נפגעי איבה, אך ניכה מהסכום המגיע לתובע כ"תוספת תלויים" לקצבת נכות, סכומי תגמולים שקיבל לפי חוק נפגעי איבה. עיקר הדיון נסב אודות השאלה האם סעיף 202(ב)(3) לחוק הביטוח הלאומי (להלן: החוק) מבסס את הניכוי שביצע הנתבע מתוספת התלויים לקצבת הנכות של התובע.
.
בית הדין האזורי לעבודה (השופט ד' גולדברג ונציגי הציבור ח' דסקל, נ' מישאלי) קיבל את התביעה ופסק כי:
ראשית נפסק כי, פסק הדין שניתן בהליך הקודם לא יצר מעשה בית דין החוסם את הנתבע מלבצע ניכוי של תגמולי איבה מתוספת התלויים לקצבת הנכות. עם זאת, הנתבע לא הסתמך כדין על סעיף 202(ב)(3) לחוק. הפסיקה דנה במהותה של תוספת התלויים לקצבת הנכות וקבעה כי אמנם אין לה קיום עצמאי, והיא מותנית בכך שלנכה קיימת זכות לקצבת נכות, ואולם מדובר בתוספת שהיא "לטובת התלויים". על יסוד זה נפסק כי ייתכנו מצבים שבהם תשלום קצבת הנכות לנכה עצמו יוקפא, אך הקפאה זו לא תגרור אחריה הקפאת תשלום תוספת התלויים לתלויים. מטרת תוספת התלויים מצדיקה שלא להחיל את סעיף 202(ב)(3) לחוק על תגמול לפי חוק נפגעי איבה, שכן אותה "תוספת תלויים" מיועדת למימון צורכי התלויים, ולא לצרכי הנכה. לפיכך, ניכוי סכומי התגמול לפי חוק נפגעי איבה מתוספת התלויים משמעותו פגיעה ברציונל שעל פיו העניק חוק נפגעי איבה זכאות לתגמול וברציונל שעל פיו העניק חוק הביטוח הלאומי לנכה זכות ל"תוספת תלויים".
הנתבע הפנה לפסיקה שסיווגה תגמול לפי חוק נפגעי איבה כהכנסה לפי סעיף 9(5) לפקודת מס הכנסה שקבעה שה"תגמול" הינו בגדר "הכנסה" לפי סעיף 9(5) לפקודת מס הכנסה, ולכן הוא מהווה "הכנסה" לצורך סעיף 9 לחוק הבטחת הכנסה. ביה"ד ציין כי נראה שהרציונל של חוק הבטחת הכנסה – הבטחת קיום מינימלי – מצדיק סיווג התגמול כ"הכנסה" לצורך חוק הבטחת הכנסה. ואולם, גם אם לצורכי פקודת מס הכנסה או חוק הבטחת הכנסה, יש לראות תגמול לפי חוק נפגעי איבה כ"הכנסה", אין לראות בתגמול כ"הכנסה" של הנכה לצורך סעיף 202(ב)(3) לחוק, שכן מטרת סעיף זה היא למנוע כפל גמלאות. כאשר מדובר ב"תוספת תלויים", מדובר ב"גמלאות" שהן "לטובת" מי שאינו הנכה. לפיכך, לא מתקיימת התכלית של סעיף 202(ב)(3) לחוק בנסיבות המקרה של התובע. לאור כל האמור, בחישוב "תוספת התלויים" לה זכאי התובע לפי חוק הביטוח הלאומי, אין לקזז מהסכום שישולם לתובע את תשלומי התגמולים המשולמים לו לפי חוק נפגעי איבה.

חזרה למעלה

8 [ביטוח לאומי] [עבודה]

בל (ת"א) 20484-03-16 חוה מזרחי נ' המוסד לביטוח לאומי (עבודה; הדס יהלום, נ.צ.: ב' פינגולד, א' שלייפר; 02/05/18) - 6 ע'

עו"ד: איתן ליברמן, אירית רייכנברג

ביה"ד פסק כי, במועד פטירתו לא היה בעלה המנוח של התובעת "מבוטח", כמשמעו בסעיף 240 לחוק הביטוח הלאומי, שכן במועד פטירתו המנוח לא היה תושב ישראל, ולכן התובעת אינה זכאית לגמלת שאירים בגין פטירתו.
ביטוח לאומי – קיצבאות – קיצבת שאירים
ביטוח לאומי – קיצבאות – זכאות
עבודה – ביטוח לאומי – קצבת שאירים
עבודה – ביטוח לאומי – תושבות
.
תביעה שעניינה בהחלטת הנתבע שלא לשלם לתובעת קצבת שאירים בגין פטירת בעלה אלברט מזרחי ז"ל (להלן: המנוח), מהטעם שהמנוח לא היה תושב ישראל בעת פטירתו.
.
בית הדין האזורי לעבודה (סגנית הנשיאה ה' יהלום ונציגי הציבור ב' פינגולד, א' שלייפר) דחה את התביעה ופסק כי:
פרק יא' לחוק הביטוח הלאומי (להלן: החוק), עוסק ב"ביטוח אזרחים ותיקים וביטוח שאירים". סעיף 238 לחוק קובע: "אלמנה" – מי שהייתה אשתו של המבוטח בשעת פטירתו, להוציא – ..."; סעיף 240 לחוק קובע: "(א) בכפוף להוראות סעיף קטן (ב), תושב ישראל שמלאו לו 18 שנים מבוטח לפי פרק זה, להוציא מי שביום שבו נעשה לראשונה תושב ישראל כבר הגיע לגיל הקבוע לגביו, בהתאם לחודש לידתו, בחלק ג' בלוח א'1; סעיף 252 לחוק שכותרתו "גמלת שאירים" קובע: "(א) נפטר מבוטח, ישלם המוסד מענק לפי הוראות סעיף 255 או קצבת שאירים חודשית באחד משיעורים אלה..". במקרה דנן אין חולק כי, החל משנת 2000 ועד לפטירת המנוח בשנת 2015 הוא שהה בקביעות בקנדה. דהיינו, במועד פטירתו לא היה תושב ישראל. המועד הרלוונטי לבחינת תושבות המנוח לעניין זכאות שאיריו לקצבת שאירים, הוא מועד פטירתו. משאין מחלוקת כי במועד פטירתו לא היה המנוח תושב ישראל, הרי שהוא אינו בגדר "מבוטח" כמשמעותו בסעיף 240 לחוק, ומשכך סעיף 252 לחוק לא חל על שאיריו.
לטענת התובעת, לנוכח סעיף 252(ד) לחוק יש לראות במנוח כ"מבוטח" אף אם לא היה תושב ישראל בעת שנפטר, כיוון שעמד בתקופת האכשרה המנויה בסעיף 253 לחוק. סעיף 252(ד) לחוק קובע כי: "לענין הזכויות לפי סעיף 238, סעיף זה וסעיפים 253, 258, 260 ו-267, רואים כמבוטח גם תושב ישראל שהשלים את תקופת האכשרה לפי סעיף 253 אף אם לא היה מבוטח בעת שנפטר." אלא שלפי הפסיקה בעניין רז, קיימת דרישה מקדמית ל"תושבות" במועד הפטירה לגבי מבוטח על מנת ששאיריו יהיו זכאים לגמלת שאירים. משהמנוח לא היה תושב ישראל במועד הפטירה, התובעת אינה זכאית לגמלת שאירים.
התובעת טענה כי זכאותה לקצבת שאירים נלמדת מן העובדה שהנתבע שילם למנוח קצבת זקנה עובר לפטירתו. בעניין זה נקבע בפסיקה, כי בשל כך שמשאבי הביטוח הלאומי מוגבלים מטבעם, לא קמה זכות לתשלום גמלה בנסיבות בהן מבוטח אינו עונה על תנאי הזכאות שנקבעו בדין לקבלת הגמלה, וכי הסתמכות על קבלת שירותים אחרים מהנתבע, אינה מקימה עילת זכאות.

חזרה למעלה

9 [עבודה] [משפט מינהלי]

סק (חי') 6671-06-17 הסתדרות העובדים הכללית החדשה הסתדרות עובדי המדינה נ' מדינת ישראל - רשות מקרקעי ישראל (עבודה; אלכס קוגן, נ.צ.: א' עשור שעבין, י' מרקו; 01/05/18) - 44 ע'

עו"ד: אילן גורביץ', קרן אבידן

ביה"ד פסק כי, יש לראות בהתחייבות המשיבה 1 כלפי נציגות העובדים להקמת מוקד טלפוני פנימי, הנלמדת ממכתב של מנהל המשיבה 1 ליו"ר המבקשת 1, חלק מהסכמות קיבוציות אליהן הגיעו הצדדים; אף אם היה נקבע כי מדובר לכל היותר בהבטחה מינהלית, הרי שלא נמצא טעם חוקי המצדיק את השתחררות משיבה 1 מהבטחה זו. לפיכך, ניתן צו מניעה קבוע האוסר על משיבה 1 להמשיך את התקשרותה עם הספק הקיים, ולפעול לאלתר לקיום ההסכמה הקיבוצית האמורה.
עבודה – סכסוך קיבוצי – הסכם קיבוצי
עבודה – הסכם קיבוצי – הפרתו
עבודה – הסכם קיבוצי – זכות מכוח הסכם קיבוצי
משפט מינהלי – הבטחה מינהלית – תוקפה
.
הדיון נסב אודות השאלה האם עסקינן בהפרת הסכמה קיבוצית עקרונית המעוגנת בהסכם קיבוצי על פיה התחייבה משיבה 1 (להלן: רמ"י) כלפי מבקשת 1 (להלן: ההסתדרות) להקים מוקד טלפוני פנימי המאויש על ידי עובדי רמ"י שבהסכם קיבוצי, הסכמה שיש להורות על אכיפתה, או שמא עסקינן לכל היותר בהתחייבות שלטונית חד צדדית / הבטחה מינהלית שחלה עליה 'הלכת ההשתחררות' ואין מקום להורות על אכיפתה. בבסיס בקשת הצד עומד מכתבו של מנהל רמ"י דאז ליו"ר האגף לאיגוד מקצועי בתוארו אז ויו"ר ההסתדרות היום מיום 13.6.2013 (להלן: המכתב).
.
בית הדין האזורי לעבודה (הנשיא א' קוגן ונציגי הציבור א' עשור שעבין, י' מרקו) קיבל את בקשת הצד ופסק כי:
ביה"ד פסק כי יש לראות בהתחייבות של רמ"י כלפי נציגות העובדים, כאמור במכתב, להקים מוקד טלפוני פנימי, כחלק מההסכמות הקיבוציות אליהן הגיעו הצדדים במסגרת הסכם קיבוצי משנת 2013 ולפיכך רמ"י אינה רשאית לחזור בה מהתחייבות זו ללא הסכמת נציגות העובדים. סוגיית המוקד הטלפוני הייתה אחת מנושאי המשא ומתן הקיבוצי שהתנהל בין הצדדים, כאשר כנגד התחייבות רמ"י להקמת המוקד הטלפוני הפנימי, הסכימו המבקשים לחיבור נציגי המוקד הטלפוני, שהועסקו באותה עת על ידי חברה חיצונית במיקור חוץ, למערכות המידע של רמ"י ובכך הסכימו להרחיב את היקף פעילות המוקד באופן ניכר. הסכמת המבקשים להפיכת המוקד ל"מוקד חכם" הייתה מתוך הסתמכות האחרונים על התחייבותה המפורשת של רמ"י כי המוקד יופעל על ידי עובדי רמ"י, תחת ההסכם הקיבוצי, כך שבקשת רמ"י היום לחזור בה מהתחייבותה בעניין המוקד הטלפוני הפנימי בלבד, ולהתייחס אליה במובחן מיתר ההסכמות השלובות אליהן הגיעו הצדדים במועד ניהול המשא ומתן הקיבוצי אינה הוגנת. גם רמ"י ראתה, בזמן אמת, בהתחייבותה להקמת המוקד הטלפוני הפנימי כחלק מההסכמות הקיבוציות אליהן הגיעה עם נציגות העובדים ואף ציינה, כי היא בוחנת אפשרויות לקיום התחייבותה.
נושא הסכסוך – הקמת המוקד הטלפוני הפנים ארגוני – מצוי במסגרת הפררוגטיבה הניהולית של המעסיק, אולם משבחר המעסיק להגביל את הפררוגטיבה שלו במסגרת משא ומתן קיבוצי, כנגד קבלת התחייבויות שונות מנציגות העובדים, מדובר ב"הגבלה" תקפה שיש לתת לה תוקף משפטי מחייב ולא לאפשר למעסיק להשתחרר הימנה בדיעבד בנימוק, כי אין מדובר בנושא להסדרה קיבוצית; טענת המשיבות לפיה נושא ההתחייבות אינו נכלל בעניינים המוגדרים בחוק הסכמים קיבוציים ו/או בחוק יישוב סכסוכי עבודה, נדחתה. הסוגיה יכולה לחסות תחת הנושאים הרחבים "תנאי עבודה" ו/או "יחסי עבודה" שבהגדרת הסכם קיבוצי בחוק הסכמים קיבוציים.
למעלה מהנדרש, אף אם היה נקבע, כי אין לראות במכתב כחלק מהסכמות קיבוציות, אלא לכל היותר כהתחייבות שלטונית חד צדדית/כהבטחה מינהלית, הרי שלא הונח צידוק לשחרור המשיבות ממנה. לכל הפחות ניתנה לנציגות העובדים הבטחה מינהלית, הממלאת אחר התנאים שנקבעו בפסיקה, עת נותן ההבטחה המפורשת היה מנכ"ל רמ"י דאז – בעל סמכות לכל דבר ועניין; למנכ"ל רמ"י הייתה כוונה להקנות להתחייבותו תוקף משפטי מחייב והייתה לו היכולת למלא אחריה, ואף לא קיים צידוק חוקי לשנות את ההבטחה או לבטלה. רמ"י לא הצביעה על נסיבות יוצאות דופן שלא היו בשליטתה / בידיעתה במועד מתן ההתחייבות. טענות המשיבות בכל הקשור להיקף עלות הקמת המוקד הפנימי משקפות לכל היותר "טעות בכדאיות העסקה", שאינה מצדיקה בנסיבות העניין את ביטול ההתחייבות להקמת מוקד טלפוני פנימי, שניתנה כחלק ממארג ההסכמות אליהן הגיעו הצדדים, שעמדו בבסיס חתימתם על הסכם קיבוצי משלים משנת 2013; אף אם היו מתקיימים טעמים המצדיקים חזרת רמ"י מהבטחתה כלפי נציגות העובדים, הרי שמצופה היה ממעסיק בכלל ומרשות מינהלית בפרט, להביא את החלטתה המנומקת, המבטלת או משנה את אופן יישום התחייבותה, בפני מקבל ההבטחה, ולבחון עמו הכיצד ניתן לפעול בנסיבות החדשות, ולא לפעול כפי שפעלה רמ"י, תוך התעלמות מנציגות העובדים ומאחורי גבם. לאור כל האמור, ניתן צו מניעה קבוע האוסר על רמ"י להמשיך התקשרותה עם כל ספק מעבר להתקשרות הקיימת, ולפעול לאלתר לקיום ההסכמה הקיבוצית עם נציגות העובדים ולנקוט בכל הנדרש על מנת להקים את המוקד הטלפוני הפנימי, אשר יאויש על ידי עובדי רמ"י שבהסכם קיבוצי בלבד.

חזרה למעלה

מחוזי

10 [עונשין]

תפ (ת"א) 50428-06-17 מדינת ישראל נ' שאול שמאי (מחוזי; צבי גורפינקל; 21/05/18) - 10 ע'

עו"ד: כנרת מור, טלי גוטליב, ליאור אשכנזי

בית משפט גזר את דינו של מורה שהורשע בביצוע מעשים מגונים בתלמידותיו הקטינות, והשית עליו 7 שנות מאסר בפועל, 18 חודשי מאסר על תנאי ופיצוי בסכום של 25,000 ₪ לכל אחת מהנפגעות.
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: עבירות מין בקטינים
עונשין – עבירות – עבירות מין בקטין
.
הנאשם הורשע בביצוע מעשים מגונים בתלמידותיו הקטינות בנסיבות אינוס (ריבוי עבירות) וצירף תיקים נוספים בהם הורשע במעשים מגונים בקטינה ובעבירה של איסור עיסוק במוסד לאחר הרשעה בעבירת מין.
.
בית המשפט המחוזי גזר את הדין כדלהלן:
הנאשם ניצל את מעמדו כמורה ואת יחסי האמון שיצר עם תלמידותיו ועם הוריהן ואת פער הכוחות והגילים כדי לבצע את המעשים המיניים לסיפוק תאוותיו. מדובר בסדרת אירועים שבוצעו באופן שיטתי, תוך שהנאשם יוצר תנאים לביצוע המעשים ותוך הסתרת הרשעתו הקודמת בעבירת מין ממנהלת בית הספר. מתחם העונש הראוי בגין כל עבירת מין נע בין שנתיים לחמש שנות מאסר. מתחם העונש בגין איסור עיסוק במוסד לאחר הרשעה בעבירת מין נע בין שלושה לשמונה חודשי מאסר. לאחר קביעת העונשים בגין האישומים השונים, נידון הנאשם סך הכל ל-7 שנות מאסר בפועל, 18 חודשי מאסר על תנאי ופיצוי בסכום של 25,000 ₪ לכל אחת מהנפגעות.

חזרה למעלה

11 [דיון אזרחי] [תעבורה]

תצ (ת"א) 53798-05-15 אלי מלמד נ' מרכז לוינסקי בע"מ (מחוזי; רחמים כהן; 17/05/18) - 12 ע'

עו"ד: חיים פינץ, דרור יצחקי

אושרה תובענה ייצוגית שעניינה בטענה שהמשיבה, המפעילה חניון פרטי, גבתה דמי חניה שלא כדין.
דיון אזרחי – תובענה ייצוגית – אישור תובענה ייצוגית
תעבורה – חניה – דמי חניה בחניון
.
בקשה לאישור תובענה ייצוגית שעניינה בטענה שהמשיבה, המפעילה חניון פרטי, גבתה דמי חניה ביתר ושלא כדין.
.
בית המשפט המחוזי אישר את התובענה ופסק:
אין איסור על גביית דמי חניה באופן גלובאלי בעד יום, שבוע או חודש, באופן קבוע או חד-פעמי, אולם ככל שמפעיל החניון בחר בגביית תעריף שעתי, הרי שלפי סעיף 70ב1(א) לפקודת התעבורה, חל איסור על גביית דמי חניה עבור שעת חניה מלאה החל מהשעה השנייה ויש לבצע גביה לפי תעריף ביחידות זמן של 15 דקות. משאפשרה המשיבה ללקוחותיה לבחור במסלול גביית דמי חניה לפי יחידות זמן עליה לעשות כן בהתאם לדין. תיקון מדיניות המשיבה סמוך להגשת בקשת האישור אינה שומטת את הקרקע מתחת לבקשת האישור, בפרט כשאין בתיקון כדי לפצות על נזקי עבר. בשלב זה, המבקש שכנע שקיימת קבוצה ודי בכך כדי להעביר את נטל הראיה למשיבה להוכיח, שלא קיימת קבוצה כלל. בהתקיים כל התנאים הנדרשים, אושרה התובענה כייצוגית.

חזרה למעלה

12 [ראיות]

עא (ת"א) 23390-01-17 לזר יצחק נ' אברהם כהן (מחוזי; שבח יהודית, שאול שוחט, יונה אטדגי; 15/05/18) - 8 ע'

עו"ד: שמואל גלינקא

טענת "פרעתי" היא טענה מסוג הודאה והדחה המצדיקה בדרך-כלל את העברת נטל ההוכחה מהתובע לנתבע, אולם כאשר טוען הנתבע כי פרע את חובו, והתובע מודה בקבלת התשלום אך גורס כי הוא ניתן עבור חוב אחר – עליו הנטל להוכיח.
ראיות – נטל ההוכחה – העברתו
ראיות – נטל ההוכחה – אי עמידה בו
.
ערעור על פסק דין בו התקבלה תביעת המשיב לתשלום שכר טרחה ומנגד – נדחתה תביעתם שכנגד של המערערים בה תבעו השבת כספים ששילמו למשיב ביתר.
.
בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור בחלקו ופסק:
אכן, טענת "פרעתי" היא טענה מסוג הודאה והדחה, המצדיקה בדרך-כלל את העברת נטל ההוכחה מהתובע לנתבע, אולם כאשר טוען הנתבע כי פרע את חובו לתובע, והתובע מודה בקבלת התשלום אך גורס כי הוא ניתן עבור חוב אחר, עליו הנטל להוכיח. בענייננו המערערים הציגו ראיות לכך שהעבירו למשיב סכום הגדול במידה רבה מזה שנתבע כשכר-טרחה, לכן הנטל להוכיח כי שכר הטרחה לא שולם למשיב מוטל היה עליו והוא לא עמד בנטל. כשם שאי הקפדת הצדדים על התחשבנות מסודרת נזקף לרעת המערערים בדחיית תביעתם שכנגד להשבת "התשלום שביתר", כך יש לזקוף זאת לרעת המשיב בהקשר לתביעתו לתשלום שכר טרחתו.

חזרה למעלה

13 [דיון אזרחי] [משפט בינלאומי פרטי]

תצ (מרכז) 22300-05-15 משה הייט נ' Verifone Systems Inc (מחוזי; עופר גרוסקופף; 14/05/18) - 30 ע'

עו"ד: יוסף אשכנזי, משה יעקב, יעל צ'רבינסקי, גיל רון, אהרון רבינוביץ, נדב מיארה

נדחתה בקשה לאישור תביעה ייצוגית בגין פרסום פרטים מטעים בדוחות כספיים של המשיבה, שלגביהם נוהל הליך אמריקאי. אין אפשרות סבירה שביהמ"ש יימנע מהכרה אגבית בפסק המאשר את הסדר הפשרה האמריקאי והכרה בפסק זה תיצור השתק עילה נגד ניהול התביעה דנן.
דיון אזרחי – תובענה ייצוגית – דחייתה
משפט בינלאומי פרטי – פסקי-חוץ – הכרה בהם
.
בקשה לאישור תביעה ייצוגית בטענה לפרט מטעה בדוחות כספיים שפרסמה המשיבה, חברה דואלית שמניותיה נסחרו גם בבורסה לניירות ערך בתל-אביב. בקשת אישור קודמת נדחתה עקב מעורבותו של המבקש שם בהליכי תובענה ייצוגית שהתנהלו בארצות-הברית והסתיימו בפסק-דין שאישר הסדר פשרה.
.
בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה ופסק:
ביהמ"ש העליון הבהיר כי פסק-חוץ המאשר הסדר פשרה בתובענה ייצוגית, יכול ליצור מעשה בית דין כלפי חברי הקבוצה, באופן שימנע מהם לנהל הליכים נוספים בישראל ביחס לאותה עילת תביעה או אותה פלוגתא, ובלבד שיעבור הליך "קליטה" בישראל, גם על דרך של הכרה עקיפה או "אגבית", ושמתקיימים בו התנאים ליצירת מעשה בית דין. המבחן לקליטת פסק-חוץ בדרך של הכרה עקיפה הוא האם ביהמ"ש "ראה שמן הדין והצדק לעשות כן". בענייננו, אין אפשרות סבירה שביהמ"ש יימנע מהכרה אגבית בפסק המאשר את הסדר הפשרה האמריקאי ביחס לכלל חברי הקבוצה הישראלים. הכרה בפסק האמריקאי תיצור השתק עילה נגד ניהול התביעה דנן, הן כלפי המבקש והן כלפי כלל חברי הקבוצה, לפיכך אין מנוס מדחיית בקשת האישור. עם זאת, יש לפסוק למבקש ולבאי כוחו גמול בגין תרומת ההליך להגדלת היקף הפיצוי שחברי קבוצה ישראלים קיבלו במסגרת ההליך האמריקאי.

חזרה למעלה

14 [מקרקעין]

עא (ת"א) 24660-07-17 שפרה שטיינפלד נ' עירית בני ברק (מחוזי; שבח יהודית, שאול שוחט, יונה אטדגי; 13/05/18) - 6 ע'

עו"ד: רחמים גדי, אליהו סומך

צדק בית משפט קמא כשהורה למערערת לפנות נכס מקרקעין, בהעדר זכויות בו. כן צדק ביהמ"ש בדחותו את דרישת המערערת לפסיקת פיצוי כתנאי לפינוי, משלא הוגשה על ידה תביעה שכנגד לתשלום פיצויים, אך לא היה מקום לדחות את דרישת הפיצוי לגופה.
מקרקעין – מקרקעי ישראל – פינוי
מקרקעין – זכויות במקרקעין – רישיון בלתי הדיר
.
ערעור על פסק דין בו התקבלה תביעת המשיבות, נקבע כי על המערערת לסלק ידה מנכס ממקרקעין ונדחתה דרישת המערערת לפיצוי.
.
בית המשפט המחוזי דחה את הערעור בעיקרו ופסק:
בצדק נקבע כי הנכס מצוי במקרקעין מוסדרים, בבעלות המשיבות 1 ו-3 והמערערת איננה יכולה לטעון לזכויות הסותרות את הרישום. כדי שיוכר רישיון מכללא במקרקעי ציבור צריכות להתקיים נסיבות חריגות מאד ובכל מקרה אין מדובר ברשות בלתי-הדירה. ככל שניתנה למערערת רשות, היא בוטלה בדרישת המשיבות לפנות את הנכס וממילא המערערת ואמה איבדו את הרשות להחזיק בנכס כאשר הן חדלו להתגורר בו. צדק ביהמ"ש בדחותו את דרישת המערערת לפסיקת פיצוי כתנאי לפינוי, מהטעם שלא הוגשה על ידה תביעה שכנגד לתשלום פיצויים. עם זאת, היה מקום להימנע מלדון בדרישת הפיצוי לגופה, וודאי מלדחותה לגופה, לפיכך תבוטלנה הקביעות באשר לדחיית דרישת הפיצוי לגופה.

חזרה למעלה

15 [דיון אזרחי]

תא (מרכז) 10102-04-17 רותי סעדה אדהמי נ' צבי סלם (מחוזי; צבי ויצמן; 13/05/18) - 8 ע'

עו"ד: מיכל נבון, גולן גדליה, נוריאל אור

יש לפרש את תקנה 216 לתקנות סדר הדין האזרחי, שעניינה הגשת הודעת צד ג', באופן רחב. כאשר נתבע סעד אכיפה שמשמעותו הוראה פוזיטיבית כלפי הנתבע לשאת בהוצאה כספית, סעד השיפוי הוא סעד הולם הנובע מהסעד שנתבע וניתן לתובעו במסגרת הודעה לצד שלישי.
דיון אזרחי – הודעה לצד שלישי – מתי אפשרית
.
בקשה לסילוק הודעה לצד שלישי על הסף. התביעה היא לאכיפת הסכם מכר בין הצדדים, כאשר הצד השלישי שימשה כעורכת דינם של הצדדים.
.
בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה ופסק:
יש לפרש את הוראות תקנה 216 לתקנות סדר הדין האזרחי באופן רחב. לצורך שליחת הודעה לצד שלישי לפי תקנה 216 (1), אין צורך בזהות מוחלטת של הסעד הנתבע בכתב התביעה לזה הנתבע בהודעת צד ג' ודי כי הסעד הנתבע בכתב התביעה מצדיק השתתפות או שיפוי מצד ג'. כאשר סעד האכיפה משמעותו הוראה פוזיטיבית כלפי הנתבע לשאת בהוצאה כספית מסוימת, סעד שיפוי הוא סעד הולם הנובע מהסעד שהתבקש בכתב התביעה וניתן לתובעו במסגרת הודעה לצד שלישי. מכל מקום, לנתבעים יש פתח להגשת ההודעה לצד השלישי מכוח סע' 216 (3) לתקנות, משעסקינן במערך עובדתי זהה היוצר פלוגתות נושקות וזהות בין התביעה המקורית להודעת צד ג'. לפיכך, הודעת צד ג' בנדון הוגשה כדין.

חזרה למעלה

שלום

16 [דיון פלילי]

מי (ראשל"צ) 59067-11-17 טל פרץ נ' מדינת ישראל (שלום; גיא אבנון; 13/05/18) - 5 ע'

עו"ד: תמיר סננס, גיא ורטהיים, אמיתי סרניי

נדחתה בקשת המבקש להשבת תפוס – רכב יוקרה. נקבע, כי המדינה עמדה בנטל להוכיח כי הרכב שייך, לכאורה, למשיב 2, החשוד המרכזי בפרשיה, ולא למבקש.
דיון פלילי – תפיסת חפץ – החזרתו
.
המבקש הגיש בקשה להשבת תפוס – רכב יוקרה, השייך לו לטענתו. המשיבה 1 מתנגדת לבקשה, בטענה כי הרכב איננו שייך למבקש, כי אם למשיב 2 – החשוד המרכזי בפרשיה זו. המחלוקת בין הצדדים עניינה בשאלה: האם עמדה המשיבה בנטל להוכיח כי הרכב שייך, לכאורה, למשיב 2, אם לאו?
.
בית המשפט דחה את הבקשה וקבע כלהלן:
בסוג זה של הליכים, כל עוד מתנהלת חקירה פעילה חומרי החקירה חסויים בפני המבקש, אשר נאלץ להתמודד עם טיעונים ומסמכים שלא הוצגו בפניו. משכך, תפקידו של בית המשפט איננו מתמצה בבחינת המסמכים על ידי הצדדים, אלא מחייב התייחסות זהירה ודקדקנית לחומרי החקירה החסויים בעיניו הספקניות של הסנגור, כאילו בית המשפט ממלא את מקומו של ב"כ המבקש בבחינת מוצגי המשיבה.
במקרה זה הוכח, כי המשיבה עומדתבנטל המוטל עליה, להצביע על כך שהמשיב 2 הוא, לכאורה, הבעלים האמיתי של הרכב.

חזרה למעלה

17 [משפט מינהלי]

תא (ת"א) 56001-11-15 שדרה ירוקה חברה לבניין (2003) בע"מ נ' מי שיקמה בע"מ (שלום; עדי הדר; 12/05/18) - 9 ע'

עו"ד:

תביעת התובעת שעניינה תקיפת חוקי העזר העירוניים שנקבעו על ידי הרשויות המקומיות לפני זמן רב ותקיפת הוראת השעה וכללי המים שקבעה הרשות, נמחקה על הסף מחמת העדר סמכות עניינית ושיהוי.
משפט מינהלי – חוסר סמכות – תקיפה עקיפה
.
התובעת – חברה קבלנית, הגישה תביעה שבמסגרתה מבקשת לחייב הנתבעת – תאגיד מים וביוב, להשיב לה סכומים שונים שנגבו ממנה שלא כדין. הנתבעת עותרת לסילוק התביעה על הסף וטוענת להעדר יריבות, זאת מכיוון שהתובעת לא מצאה לצרף את הרשות שקבעה כללי התעריפים והעלות והעירייה שחוקקה את חוקי העזר ומשרד הפנים כמשיבים, שעה שהם אלה שקבעו התעריפים ו/או אישרו אותם ו/או בעלי הסמכות לשנותם. המבקשת טוענת גם להעדר סמכות עניינית.
.
בית המשפט מחק את התובענה ופסק כלהלן:
אל מול פסיקה עקבית ששוללת תקיפת כללי המים בתקיפה עקיפה, קיים פסק דין של בית המשפט המחוזי הקובע אחרת, אולם מתנה המשך שמיעת ההליך בצרוף רשות המים והעירייה כצד נחוץ.
אין בתביעה הסבר לשיהוי הרב בהגשת התובענה מאז שולמו הסכומים הנוגעים לתביעה. מכאן שההסבר היחידי לבחירת נתיב התקיפה העקיפה, הוא הצורך להתגבר על מכשול השיהוי העומד לרועץ למי שמבקש לתקוף ישירות הוראה מנהלית.
הרפורמה שבמסגרתה נקבעה הוראה מנהלית שנועדה להסדיר תעריפי הגביה בגין שרותי מים וביוב ברשויות מקומיות אינה חסינה מביקורת שיפוטית ויתכן נפלו בה פגמים של חוסר סבירות. אולם, בנסיבות אלה, בהן אין מדובר על סוגיה מצומצמת ללא השלכות רוחב, מי שאמור לדון בתקיפה של מדיניות הרשות, לעניינינו, מדיניות כלכלית שהוחלה על כל הרשויות המקומיות ותאיגדי המים, הוא בית המשפט לעניינים מנהליים ולא בית משפט אזרחי.

חזרה למעלה

18 [ביטוח]

תא (רמ') 5233-03-18 פלונית נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ (שלום; מנחם מזרחי; 12/05/18) - 11 ע'

עו"ד: אחינעם סגל אורבך, רועי זייפר, שירה גוב

בית המשפט מחק על הסף תביעת התובעת כנגד הנתבעת 3, לתשלום תגמולי ביטוח בהתבסס על חוזה ביטוח. פסק הדין עוסק בפרשנות חוזה הביטוח, תוך יישום הוראותיו על טענותיה של הנתבעת בדבר היעדרו של כיסוי ביטוחי.
ביטוח – חוזה ביטוח – פרשנות
.
התובעת – ג'ודאית, הגישה, בין השאר, כנגד הנתבעת 3 תביעה לתשלום תגמולי ביטוח בהתבסס על חוזה ביטוח. הנתבעת 3, אשר הנפיקה עבור התובעת את חוזה הביטוח הציגה שלוש טענות לדחייה או מחיקת התביעה על הסף: החבלות המדוברות אינן חוסות תחת כנפי "תאונה" שבחוזה הביטוח; נכותה של התובעת אינה "נכות", כהגדרתה באותו חוזה; התובעת הינה ספורטאית מקצועית, שנפצעה תוך כדי פעילות ספורטיבית במסגרת ספורט מקצועי שהוחרגה מהכיסוי הביטוחי.
.
בית המשפט הורה על מחיקת התביעה ופסק כלהלן:
יש לדחות את הטענה לפיה, החבלות המדוברות אינן חוסות תחת כנפי "תאונה" שבחוזה הביטוח. בנסיבות העניין, גם אם האימון היה אימון עצמי כלומר לא היה מול מתאמן אחר, הרי שהאירוע נכנס לגדר הגדרת התאונה. גם סביבת האימון של התובעת, כגון המזרון, המשטח וכיוצא בזה, שמגע פיזי בינו לבין גופה של התובעת הוא שהוביל לחבלות, לגורם חיצוני ייחשב. יש לפרש את צמד המילים: "גורם חיצוני" – להבדיל ממחלה פנימית המתפתחת בתוך גוף האדם.
יש לדחות את הטענה, כי לתובעת לא נגרמה נכות כהגדרתה בחוזה. הנתבעת 3 ערכה חוזה ביטוח רווי עמימות ועמימות זו רובצת לפתחה. ההגדרה שהובאה בחוזה "סובלת" גם את האפשרות לקיומה של "נכות חלקית" או פגיעה יחסית באברים, שאינה בהכרח קטיעה אנטומית מלאה מגוף המבוטח או פגיעה פונקציונלית מלאה בו, כגון שיתוק.
התובעת פעלה בשנים הרלוונטיות כג'ודאית מקצועית, היא נפצעה במסגרת ספורט מקצועי, ולפיכך חלה ההחרגה, שבחוזה הביטוח. ולפיכך, אין תחולה לכיסוי הביטוחי.

חזרה למעלה

19 [ראיות]

תאמ (רמ') 6714-02-14 שלמה תחבורה (2007) בע"מ נ' מידין ח'טיב (שלום; שרון צנציפר הלפמן; 12/05/18) - 7 ע'

עו"ד:

התקבלה בקשה להבאת ראיות לסתור הכרעת דין המרשיעה את נתבע 3, אך זאת בכפוף לממצאים שנקבעו בפסק דינו של בית המשפט האזרחי.
ראיות – פסק-דין פלילי בהתדיינות אזרחית – ראיות לסתור
.
בקשה, לפי סעיף 42ג לפקודת הראיות, להבאת ראיות לסתור הכרעת דין המרשיעה את נתבע 3.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
התוצאה המשפטית הנכונה היא להתיר למבקשים להביא ראיות לסתור את פסק הדין המרשיע, זאת לנוכח הסתירה בין קביעות פסק הדין הפלילי המרשיע לבין פסק הדין בתביעה האזרחית.
לעניין זה, מאחר שההליך הפלילי לא נוהל ולא נשמעו ראיות, הרי שלא "נאסף ונצטבר מטען הוכחתי אשר לא ראוי לבזבזו לריק", וברי כי לא התקיים כלל דיון מעמיק בראיות בסוגיה. עם זאת, ספק אם לתוצאה משפטית זו נפקות אופרטיבית, שהרי התובע כבול בגרסה העובדתית שמסר במסגרת ההליך האזרחי, במסגרתו הודה באחריותו לתאונה.

חזרה למעלה

20 [נזיקין]

תא (רמ') 3998-08-12 עזבון המנוח פלוני ז"ל נ' רמי גראב מאהר אבו סיאם (שלום; דב גוטליב; 09/05/18) - 16 ע'

עו"ד: שלום צדוק, ד. מור, מאהר אבו סיאם, יורם דביר, א. לוריה

נדונה שאלת זכאותה של הנתבעת 2 ששילמה פיצויים לתובעים בגין תאונת דרכים בהתאם להוראות חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, לחזור אל מי שנטען להיות הבעלים, המחזיק והמשתמש ברכב המעורב בתאונה. נקבע כי על הצדדים השלישיים, יחד ולחוד, להשיב לקרנית את הפיצוי ששילמה לתובעים בצירוף הוצאותיה.
נזיקין – פיצויים לנפגעי תאונות דרכים – זכות החזרה
נזיקין – פיצויים לנפגעי תאונות דרכים – קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים
.
המחלוקת הטעונה הכרעה בתיק דנן היא בשאלת זכאותה של הנתבעת 2 ששילמה פיצויים לתובעים בגין תאונת דרכים בהתאם להוראות חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975, לחזור אל מי שנטען להיות הבעלים, המחזיק והמשתמש ברכב המעורב בתאונה.
.
בית המשפט קבע כלהלן:
אין מחלוקת, כי צד ג' 1 נהג ברכב הפוגע במועד אירוע התאונה כאשר הרכב הפוגע לא היה מבוטח בביטוח חובה. צד ג' 1 אחראי לשפות את קרנית בגין כל אחד מסעיפי המשנה של סעיף 9(א)1-3 לחוק הפיצויים, שכן בעת שנהג ברכב הפוגע ללא ביטוח, הוא היה גם מי שאינו זכאי לפיצויים וגם מי שהיה המחזיק ו/או הבעלים בפועל של הרכב הפוגע.
צד ג' 2 היה הבעלים הרשום של הרכב הפוגע וכן המחזיק והמשתמש בו. הוכח במאזן הדרוש במשפט אזרחי, כי צד ג' 2 לא נקט באמצעים כדי למנוע את השימוש ברכב ללא ביטוח, לבטח לא באמצעים מספיקים וכי ידע או היה צריך לדעת על השימוש שעושה בנו צד ג' 1 ברכב הפוגע במועדים הרלוונטיים ודי בכך כדי לקבל את ההודעה לצד שלישי נגדו.
החיוב של הצדדים השלישיים כלפי קרנית הוא ביחד ולחוד. אשר לחלוקה הפנימית בין הצדדים השלישיים – על צד ג' 1 (הנהג) רובצת האחריות הגדולה ביותר, משכך ראוי כי חלקו יעמוד על 70%, כאשר את יתרת האחריות (בשיעור 30%) יש להטיל על צד ג' 2.

חזרה למעלה

21 [נזיקין] [בתי סוהר]

תא (ב"ש) 55109-05-13 נסים ברנס נ' מדינת ישראל (שלום; יורם ברוזה; 09/05/18) - 12 ע'

עו"ד: אלון לוריה, תמר שגב-כהן

התקבלה תביעה לפיצוי התובע בגין אי קבלת טיפול רפואי כנדרש בעת שהותו בבית הסוהר. נקבע כי המדינה תשלם לתובע פיצוי בסך 15,000 ₪
נזיקין – אחריות – שירות בתי הסוהר
בתי סוהר – אסירים – טיפול
בתי סוהר – אסירים – זכויותיהם
.
תביעה לפיצוי בגין אי קבלת טיפול רפואי כנדרש בעת שהותו של התובע במעצר ובמאסר.
.
בית המשפט קבע כלהלן:
המרות השלטונית הכרוכה בהחזקת אנשים במשמורת, בין במעצר ובין במאסר, מטילה על המדינה אחריות חוקתית ומינהלית לדאוג לשלומן של בני האדם המצויים במשמורתה והנתונים תחת חסותה, בהיבט הפיזי ובהיבט הנפשי.
העובדה שבמשך תקופה של מעל שלושה שבועות נמצא התובע באחריות המדינה, ידו נתונה בסד גבס, הוא סובל מנפיחות וכאבים ועדיין אינו רואה רופא אינה יכולה להתקבל על הדעת.
המדינה לא הראתה כי היה קושי להוציא את התובע לבדיקה עקב מסוכנות הטבועה בו, להיפך, התובע כבר הגיע פעמיים לחדר המיון. המדינה לא נתנה כל הסבר למשך הזמן הבלתי סביר.
בנסיבות העניין, יש לפסוק פיצוי בסך 15,000 ₪ בגין כאב וסבל, שנמשך כחודש ימים בהם התובע לא קיבל טיפול ראוי למכאוביו.

חזרה למעלה

22 [חוזים]

תאמ (י-ם) 7095-09-16 דוד אליהו נ' משה ברוכים (שלום; עדי בר טל; 08/05/18) - 12 ע'

עו"ד: עובדיה גבאי, שגיא תירוש, כפיר לוי

נדחתה תביעת התובע – מתווך מקרקעין, שעניינה בהפרה נטענת של הסכם בלעדיות לתיווך במקרקעין. פסק הדין נסוב סביב השאלה: האם התובע, כמתווך, עמד בהוראות הדין, באשר להיותו הגורם היעיל בביצוע העסקה וכן האם ביצע את פעולות השיווק אותן היה עליו לבצע, מקום בו הנכס ניתן לו כטענתו לשווק בבלעדיות.
חוזים – תיווך – הסכם בלעדיות
חוזים – תיווך – הגורם היעיל
.
התובע – מתווך הנדל"ן, הגיש כנגד הנתבע תביעה כספית בגין הפרה נטענת של הסכם בלעדיות לתיווך במקרקעין, עת נמכרה דירה ללא עירוב ושיתוף התובע.
.
בית המשפט דחה את התביעה ופסק כלהלן:
מתווך מקרקעין זכאי לדמי תיווך כאשר ניתנה לו בלעדיות, מקום בו ביצע לפחות שתי פעולות שיווק המפורטות בתקנות המתווכים במקרקעין (פעולות שיווק), וזאת במהלך החודשיים הראשונים לתקופת הבלעדיות, שאם לא כן, הבלעדיות תהא תקפה לחודשיים בלבד – שליש מתקופת הבלעדיות על פי החוק (התקופה המלאה הינה לחצי שנה).
התובע לא הציג כל ראיה התומכת בדבריו בדבר פרסום הנכס בעיתונים, חלוקת פלאיירים, הצבת שלטים במקומות שונים ושיתוף סוכנויות תיווך. הראיות היחידות שהציג התובע לפעולות שיווק, אינן כוללות תאריך ולא ניתן לדעת ממתי הן והאם בוצעו בשליש הראשון לתקופת הבלעדיות. גם בטפסי הזמנת שירותי תיווך שהציג התובע אין למצוא ראיה לביצוע פעולת שיווק בשליש הראשון של תקופת הבלעדיות.
התובע לא הוכיח קיומם של התנאים לקבלת שכר תיווך מכח הסכם הבלעדיות. במצב דברים זה הרי שדין תביעתו, המבוססת על טענה זו, להידחות; התובע אף לא הוכיח, כי היה הגורם היעיל בביצוע עסקת המכר וכי הוא אשר שידך מלכתחילה בין המוכר לקונה, ולכן אף טענה זו מכוחה נטען לזכאות לשכר התווך, נדחית.

חזרה למעלה

תעבורה

23 [תעבורה]

בפת (פ"ת) 55-03-18 מדינת ישראל נ' טל קלדרון (תעבורה; לאה שלזינגר שמאי; 18/03/18) - 6 ע'

עו"ד:

בית המשפט הורה על פסילת רישיון הנהיגה של המשיב עד תום ההליכים המשפטיים, לפי סעיף 46 לפקודת התעבורה.
תעבורה – פסילת רישיון – פסילת רישיון עד תום המשפט

בקשה לפסילת רישיון הנהיגה של המשיב עד תום ההליכים המשפטיים, לפי סעיף 46 לפקודת התעבורה.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
בבוא בית המשפט לדון בבקשה לפסילת רישיונו של המשיב עד תום ההליכים, על בית המשפט לשאול עצמו תחילה האם ישנן ראיות לכאורה. אם התשובה לשאלה זו הינה חיובית, עליו לבחון האם מדובר בנהג מסוכן שיש בהמשך נהיגתו כדי לסכן את הציבור.
במקרה דנן, ישנן די ראיות לכאורה שהמשיב ביצע את העבירה המיוחסת לו, היינו נהיגה בשכרות. יסוד המסוכנות בא לידי ביטוי בסוג העבירה לכאורה. המשיב נהג בהיותו שיכור לכאורה בכמות העולה פי שישה מהכמות המותרת בחוק. המשיב הראה בהתנהגותו חוסר אכפתיות וזלזול רבתי בחוקי התעבורה, ובמידת הזהירות הנדרשת מנהג.
לאור מסוכנות העבירה המיוחסת למשיב וחומרתה, פסילת רישיונו עד תום ההליכים הינה מוצדקת וסבירה. על כן, יהא זה נכון להורות על פסילת רישיונו של המבקש עד תום ההליכים נגדו.

חזרה למעלה

ועדות ערר - תכנון ובנייה

24 [תכנון ובנייה]

ערר (ת"א) 85076/14 נורית בן עטר נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה תל אביב (ועדות ערר - תכנון ובנייה; גילת אייל; 27/07/16) - 5 ע'

עו"ד: גיל זילברברג, אוהד אדיר

נדחתה טענת העוררת לפיה אין למנות לצורך הפטור הקבוע בסעיף סעיף 19(ג)(1) לתוספת השלישית לחוק התכנון והבנייה שטחי בניה אשר אין זה כלכלי לממשם.
תכנון ובנייה – היטל השבחה – פטור
.
העוררת הגישה ערר כנגד חיובה בהיטל השבחה בעקבות מימוש בדרך של מכר. העוררת יוצאת כנגד האופן שבו החילה הוועדה המקומית על עניינה את הפטור לפי סעיף 19(ג)(1) לתוספת השלישית לחוק התכנון והבנייה. טענת העוררת לעניין הפטור הינה הלכה למעשה כי לצורך בחינת שטח הדירה אין להביא בחשבון זכויות בניה אשר מימושן אינו כדאי מבחינה כלכלית.
.
ועדת הערר קבעה כלהלן:
אין מקום לקבלת טענת העוררת לפיה אין למנות לצורך הפטור שטחי בניה אשר אין זה כלכלי לממשם.
הוועדה בוודאי מוסמכת לתקן טעות שנפלה במשלוח המכתב וכאשר התיקון נעשה בפרק זמן קצר מחד ומבלי שהועלתה כל טענה להסתמכות על הטעות מאידך, הרי שהעוררת לא החלה לבסס טענה בדבר מניעות שקמה לוועדה המקומית מלחייבה בהיטל השבחה.

חזרה למעלה

בתי-הדין הרבניים

25 [משפט עברי]

(י-ם) 1116411/ פלונית נ' פלוני (בתי-הדין הרבניים; אליהו אברג'יל; 26/04/18) - 4 ע'

עו"ד:

ביה"ד דוחה את בקשת האישה להכריז על נישואיה ועל גירושיה כמבוטלים. עם זאת, ביה"ד מבהיר שאין מניעה כלל להינשא לאישה זו מחמת שהתגרשה פעמיים.
משפט עברי – גירושין – אשה שהתגרשה פעמיים
.
בקשת האישה מביה"ד להורות כי נישואיה למשיב לא היו נישואין היות שלדבריה נעשו בטעות, ולפיכך גם הגירושין שהתגרשה ממנו אינם גירושין. לדבריה לא ידעה על מצבו הנפשי של האיש והיא הוטעתה ורומתה בעניין זה, ולפיכך מדובר בקידושי טעות. האישה כתבה בבקשתה שהסיבה שבגללה היא מבקשת זאת היא מפני שהייתה נשואה בחו"ל לאחר והתגרשה ממנו ולכן כעת היא גרושה פעמיים, ואנשים נמנעים מלהינשא לה.
.
ביה"ד הרבני האזורי פסק:
יש לדחות את בקשת האישה לביטול הנישואין למפרע, שכן נראה שהאישה ידעה על מצבו הנפשי של המשיב. מדברי האיש וגם מהמסמך שהביאה האישה, שמלכתחילה האיש לא רצה לשאת אותה לאישה, אלא היא לחצה עליו שיישאנה לאור זאת ביה"ד אינו מוצא לנכון להכריז על נישואיה ועל גירושיה כמבוטלים.
עם זאת, ביה"ד מבהיר שאין מניעה כלל להינשא לאישה זו מחמת שהתגרשה פעמיים.
א.מעיון בדעות הפוסקים בעניין דין אישה 'קטלנית', שאם נישאה לשניים ומתו – לא תינשא שוב לשלישי. עולה שיש להקל בדין זה במקום שאפשר להקל, שהרי לא מדובר באיסור ואף לא בסכנה אמיתית.
ב. בעניין אישה שהתגרשה פעמיים נמצא שנחלקו הראשונים האם מותרת להינשא. לפי דברי הרמב"ם שהזוכר בדין אישה קטלנית, דין זה אינו אלא 'על צד הניחוש' בוודאי אין להרחיב זאת למקום שבו לא נאמר הדבר בפירוש, כגון מי שהתגרשה פעמיים. ועוד: בבבלי נחלקו בטעם האיסור בקטלנית, האם הוא משום 'מעיין' או משום 'מזל', ולמאן דאמר 'מעיין' בוודאי לא שייך דין זה בגירושין, וממילא יש לומר שהוא הדין למאן דאמר 'מזל', שהרי הגמרא לא הביאה זאת כנפקא מינה ביניהם. לאור האמור (בסעיף א) בוודאי ובוודאי יש להקל בזה כדעת המקלים, מה גם שהשולחן ערוך והרמ"א סוברים כך.
ג.מלבד זאת האישה התגיירה, ונישואיה וגירושיה הראשונים היו בטרם התגיירה. נראה שגירושי האישה בגויותה בוודאי אינם נקראים גירושין, שאינה יוצאת בגט, ואינם דומים כלל לנישואי וגירושי היהדות, ולפיכך אין לומר שהוחזקה פעמיים, שלא הרי הפעם הראשונה כהרי הפעם השנייה.
ד. גם אם נאמר דחיישינן להוחזקה מתגרשת כדעת רש"י, בהוחזקה מתגרשת אין להחמיר אלא בשלוש פעמים ולא בפעמיים, שכן לא מדובר בחשש נפשות.
ה. בנדון דידן התברר לפחות מדברי האיש וגם מהמסמך שהביאה האישה, שמלכתחילה האיש לא רצה לשאת אותה לאישה, אלא היא לחצה עליו שיישאנה. במצב כזה אין לתלות שמזלה גרם אלא שמלכתחילה נישואין אלו היו מועדים לפורענות וזו הסיבה לגירושין.

חזרה למעלה

בי"ד משמעת - רשויות מקומיות

26 [רשויות מקומיות] [דיון פלילי]

תמ 17/17 שריף מלאחי נ' הרשות המקומית עיריית רהט (בי"ד משמעת - רשויות מקומיות; עינת איילון; 13/05/18) - 12 ע'

עו"ד: דרור גרימברג, עופר רזניק

בית הדין למשמעת של עובדי הרשויות המקומיות דחה את טענות ההגנה של המבקש לעניין "אין להשיב לאשמה" ו"הגנה מן הצדק".
רשויות מקומיות – שיפוט משמעתי – בית-הדין למשמעת
דיון פלילי – בירור האשמה – אין להשיב לאשמה
דיון פלילי – טענות מקדמיות – הגנה מן הצדק
.
כנגד המבקש הוגשה תובענה המייחסת לו עבירות משמעת בגין ביצוע עבירות לכאורה של אי קיום המוטל עליו בניגוד לחוק או תקנה, התנהגות שאינה הולמת את תפקידו ופגיעה בתדמית הרשות המקומית. בתום פרשת התביעה, העלה המבקש שתי טענות ההגנה, אין להשיב לאשמה והגנה מן הצדק.
.
בית הדין למשמעת פסק כלהלן:
המבקש נתפס בעיני הממונים עליו כעובד מוערך ונאמן. הרשות, באמצעות היועץ המשפטי, קיימה שימוע במהלכו ניתנה למבקש הזדמנות נאותה לשטוח את טענותיו וכן בשלב מאוחר יותר, הזמינה את המבקש למסור את גרסתו בפני חוקר המשמעת. מהלכים אלו, מבקשים ללמד על התנהגות הוגנת כלפי המבקש.
המבקש, באמצעות בא כוחו, הגם שטען באריכות ביחס לפגמים שנפלו לכאורה בהליך, לא הוכיח כי מדובר בפגמים כלל, ודאי שלא מהותיים. יש לדחות בשלב זה את טענות בא כוח המבקש לפיהן התובענה הוגשה ללא בדיקה מעמיקה על בסיס עדות יחידה. איננו מצויים בשלב שבו בית הדין שוקל את מהימנותם של העדים וכן את המשקל הראייתי שלהם.
לאור האמור והתרשמות בית הדין כי לא נפלו פגמים בהתנהלות המשיבה, יש לדחות את טענת ההגנה מן הצדק.

חזרה למעלה

רשם ההוצאה לפועל

27 [הוצאה לפועל] [מקרקעין]

(כ"ס) ‏26-00512-04-2‏/ בנק נ' אלמוני (רשם ההוצאה לפועל; עמית גולדשטיין לירן; 30/04/18) - 25 ע'

עו"ד: נוריאל יקנה

ביקור במקום על מנת לבחון את נתוניו הפיסיים של נכס מקרקעין ומצבו הכללי הינו מרכיב חשוב בלעדיו אין בהכנת שומת מקרקעין.
הוצאה לפועל – מכירת מקרקעין – אישורה
מקרקעין – שמאות מקרקעין – שווי הקרקע
.
כונס הנכסים הגיש לרשמת ההוצאה לפועל בקשה לאשר מכירת זכות חכירה מהוונת 91% של החייב במקרקעין למציעים צדדי ג'; מנגד החייב, הגיש בקשות לפסילת ההתמחרות, וכן פסילת חוות דעת השמאי מטעם הכונס וקבלת חוות דעת השמאי מטעמו.
.
רשמת ההוצאה לפועל קבעה כלהלן:
המומחה מטעם החייב בחר לבקר עם החייב בנכס ביקור חיצוני בלבד ושלא לפנות לכונס הנכסים, עליו ידע, ולבקש אישור כניסה לנכס וסיוע בקבלת מפתח לשם כך. המומחה הסתמך על ביקור שערך 3 שנים ויותר בנכס. הימנעות זו של המומחה מטעם החייב הינה פגם היורד ל'שורש' העניין ויש בו כדי לפסול את חוות דעתו. ביקור במקום על מנת לבחון את נתוניו הפיסיים של הנכס ומצבו הכללי הינו מרכיב חשוב בלעדיו אין בהכנת שומת מקרקעין.
לצורך קביעת שווי הנכס יש לקחת בחשבון את שווי הנכס ללא מבנה (שייהרס).
ענף השמאות אינו 'מדע מדויק'. מבחן השוק הוא מבחן גורלי. בתיק זה לא התקבלה מעולם אף הצעה גובהה מסף המינימום שנקבע בבית המשפט הנכבד ביושבו כערכאת ערעור. זאת, חרף חלוף קרוב לשנה ממועד ההתמחרות, כשכל המתווכים בעיר מכירים את הנכס. בנסיבות יש לקבוע, הנכס יימכר בשלמותו, על ידי הכונס, כפי שומת המומחה מטעמו ובהסתמך עליה.

חזרה למעלה

כתבי טענות

28

סעש (חי') 27101-04-15 יוסף שמואל נ' טכנובר בע"מ - ב"כ עו"ד ניר ברודשטיין (כתבי טענות; פריימן; 01/03/18) - 3 ע'

עו"ד: ניר ברודשטיין

התובע, שעבד שנים ארוכות אצל הנתבעת, לא יכל להמשיך בעבודתו אצלה עקב מגבלה רפואית ולפיכך פוטר מעבודתו.

קישורים נוספים:
לפסק-דין בעבודה (10-05-2018) סעש 27101-04-15 יוסף שמואל נ' טכנו בר בע"מ שופטים: מיכל פריימן עו''ד: נגה בשן ענבר, ניר ברודשטיין

חזרה למעלה

29

עע (ארצי) 65575-09-14 חנניה יפרח נ' מרכז השלטון המקומי בישראל - ב"כ עו"ד מנחם לפידור (כתבי טענות; 01/01/17) - 6 ע'

עו"ד: מנחם לפידור

המרכז מצטרף לאמור בסיכומי המדינה ולעמדתה שהמערער לא זכאי לפיצוי בגין ימי מחלה לא מנוצלים

קישורים נוספים:
לפסק-דין בעבודה (06-05-2018) עע 65575-09-14 חנניה יפרח נ' מועצה מקומית בני עייש שופטים: לאה גליקסמן, רונית רוזנפלד, סיגל דוידוב מוטולה עו''ד: מאיר בן דוד, איתמר הר אבן, מנחם לפידור, דפני פרי ש

חזרה למעלה