שלום רב,

 

בהמשך למייל שלמטה ולהחלטה של בית המשפט המחוזי – כעת יש גם החלטה של העליון:

 

הסניגור הגיש ערר על החלטתה של השופטת מרגולין, למרות שההחלטה נדונה וניתנה לפי סעיף 108 לחסד"פ, שכידוע אין עליו זכות ערר.

 

ביקשנו מבית המשפט העליון שיתייחס לטענות - ולא עמדנו על דחיית הערר על הסף בהיעדר זכות לכך - כדי שתהיה החלטה שיפוטית של העליון בהקשר של העברת חומרים לעיון ההגנה בלבד.

 

בדיון ביקש הסניגור לבסס את זכותו לקבל חומרים לעיונו בלבד על סעיף 43 לפסד"פ דווקא (הבקשה מן המחוזי היתה או לפי סעיף 43 לפסד"פ או לפי סעיף 108 לחסד"פ). 

 

לטענתו של הסניגור,  סעיף 108 לחסד"פ נועד אך ורק להמצאת מסמך או חפץ באמצעות עד שמעיד בפני בית המשפט, ולכן גם לדידו המסמך יועבר לעיון כל הצדדים ולבית המשפט עצמו.

 

לעומת זאת, סעיף 43 לפסד"פ אמור לדידו לאפשר לו להגיע לשופט תורן; אם בקשתו תתקבל – הסעיף מאפשר שהחומר יועבר לעיונו בלבד, ולהחלטתו אם לעשות בו שימוש במשפט אם לאו; ואם בקשתו לא תתקבל – עומדת לו זכות ערר על כך.

 

 

עמדתו של הסניגור נדחתה על ידי בית המשפט העליון מכל וכל.

 

בהחלטה מתייחס בית המשפט העליון ליחס בין שלושת הסעיפים המאפשרים גילוי ועיון בחומרים – סעיף 43 לפסד"פ וסעיפים 74 ו-108 לחסד"פ.

 

בנוסף, הוא קובע:

 

א.       בהתאם לפסיקה הקיימת – סעיף 43 לפסד"פ נועד לשימוש בשלב החקירה, ולא במהלך המשפט.  (סוף סעיף 9).

 

ב.       הליכי הגילוי יוצרים הסדר א-סימטרי – לאחר הגשת כה"א מחוייבות הרשויות להעביר את כל חומר החקירה לעיונו של הנאשם.  ההגנה פטורה מחובה מקבילה.

 

ג.        "מתן אפשרות להגנה לבקש מבית המשפט במעמד צד אחד, ללא ידיעת התביעה, לקבל חומר מכוח סעיף 43 היא מתכון לתקלות, לפגיעה בפרטיות, בחסיונות ובאינטרסים אחרים, ואף לשיבוש הליכי חקירה ומשפט, גם אם הדברים נעשים בתום לב."  (סעיף 10)  

 

ד.       עם כל חשיבותה של החקירה הנגדית, ולמרות העובדה שההגנה רשאית להשיג ראיות בעצמה ולהפתיע באמצעותן את העדים – אין בכך כדי להסיק שהיא זכאית לכך גם ביחס לחומר שניתן להשגה באמצעות צו שיפוטי (סעיף 11). 

 

ובדומה - "העורר... מבקש לעשות שימוש בבית המשפט, באמצעות מנגנון שנקבע בחוק, כדי להשיג ראיה לידיו – ולעיניו בלבד – תוך כדי ההליך המשפטי.  הפרשנות המקובלת והראויה של סעיף 43 אינה מאפשרת מהלך דיוני מעין זה." (סעיף 14)

 

ה.       בית המשפט מפקפק בחשיבותו של חומר, שההגנה מבקשת לעיין בו לעיניה בלבד.  במקרה זה – "כנראה שהפוטנציאל המזכה של הראיה הוא קלוש או ספקולטיבי מלכתחילה, בבחינת מסע דייג" (סעיף 13).

 

ו.        על כל פנים – "משקלו של אלמנט ההפתעה אינו כזה שיש בו כדי "לעקם" את הדין ולפתוח בפני ההגנה מסלול חשאי לפי סעיף 43 לפסד"פ, במעמד צד אחד, שתוצריו אף אינם אמורים להיחשף בפני בית המשפט." (סעיף 14).

 

אשר לשאלות –

 

א.      האם ההגנה רשאית בכלל לעשות שימוש בסעיף 43 לפסד"פ (בשלב החקירה)?  כזכור, בפרשת אל-מאמוניה ניתנה לכך תשובה חיובית עקרונית, למרות שנאמר, שמטבע העניין והשלב השימוש ייעשה על ידי הרשויות. 

 

בית המשפט בהחלטה שלפנינו אינו מכריע, אך נטייתו היא שסעיף 43 לפסד"פ נועד לשימוש רשויות החקירה והתביעה בלבד.

 

ב.       האם התביעה רשאית לעשות שימוש בסעיף 43 לפסד"פ בשלב המשפט?  השאלה אינה מתעוררת במקרה שלפנינו לכן בית המשפט אינו מביע בה דעה.

 

תשובתי היא – סעיף 43 לפסד"פ נועד לשלב החקירה.  ככל שנדרש להשלים את החקירה במהלך המשפט, ניתן לעשות שימוש גם בסעיף 43 לפסד"פ במסגרת השלמה זו ובמהלך המשפט.

 

 

אשר לזכות הערר:

 

על סעיף 74 לחסד"פ – זכות ערר סטטוטורית.

 

על סעיף 108 לחסד"פ – החלטת ביניים; למעט חריגים – אין זכות ערר.

 

על סעיף 43 לפסד"פ – בית המשפט אינו רואה צורך להכריע, למרות שהפרקטיקה מכירה באפשרות לערור על החלטה בהליך שכזה.

 

 

סיכומו של דבר –

 

בית המשפט שולל את ניסיונות ההגנה לעיין באופן בלעדי בחומרים מסויימים – בין על ידי קיום הליכים במעמד צד אחד באופן חשאי ובין על ידי בקשות לקבלת חומרים לעיון ההגנה בלבד.

 

ההחלטה מסבה עצמה על סעיף 43 לפסד"פ – כך, כאמור לעיל בשל טיעונו של הסניגור המסויים – אך אותם הרציונלים ואותם הנימוקים חלים גם על בקשה לפי סעיף 108 לחסד"פ.  אין תימה, שההחלטה בתיק זה עצמו נסבה בבית המשפט המחוזי דווקא על סעיף 108 לחסד"פ...

 

 

נעמי גרנות

 

 

שלום רב,

 

הנושא לעיל אמור להיות בגדר פשיטא.

 

פשיטא, שחומרים שבית המשפט הכריע שיש להמציאם לפי סעיף 108 לחסד"פ יועמדו לעיון שני הצדדים, ולא רק לעיונה של ההגנה.

 

דא עקא, שההגנה מצליחה פעם אחר פעם לשכנע ערכאות שיפוטיות שונות, שחומר המתבקש על ידה צריך להיות מועבר לעיונה בלבד.

 

מכאן החשיבות הרבה של ההחלטה של בית המשפט המחוזי בתל-אביב המצ"ב.

 

יש לקוות שקביעת בית המשפט שכך "ככלל" לא תנוצל לרעה בעתיד.  דומה, שעלינו לטעון שה"ככלל" הוא דרך התבטאות זהירה של בית המשפט, שאינו דן במתמטיקה; הלכה למעשה, קשה להעלות על הדעת מקרה ראוי ליציאה מן ה"כלל".

 

הברכות מגיעות לפמת"א – רונית חסון ופיה גלבר.

 

נעמי