|
|
|
|
|
אם אינך רואה מייל זה לחץ/י כאן
לגרסת הדפסה
שיתוף הגיליון בפייסבוק 
|
| עליון |
| 1 [תעבורה] [עונשין] [ראיות] [דיון פלילי] |
|
| עפ 10152/17 מדינת ישראל נ' ראמי ח'טיב (עליון; א' שהם, ד' ברק ארז, מ' מזוז; 10/05/18) - 18 ע' |
| עו"ד: יוסף חאזם, יעל שרף, ברכה וייס |
בימ"ש דחה ערעור על הכרעת הדין בה זוכה המשיב מעבירת הריגה והורשע בגרימת מוות ברשלנות, בהעדר הוכחה מעבר לספק סביר כי המשיב גרם לתאונה ברמת האשם המצדיקה הרשעה בעבירת ההריגה; עם זאת, הערעור על קולת העונש התקבל כך שהמשיב יישא בעונש מאסר בפועל בן 15 חודשים, חלף 9 חודשים.
 תעבורה – ענישה – מדיניות ענישה: גרימת מוות ברשלנות
עונשין – מחשבה פלילית – מודעות
עונשין – עבירות – הריגה
עונשין – עבירות – גרימת מוות ברשלנות
עונשין – ענישה – התערבות ערכאת הערעור
ראיות – עדות – פיצולה
.
ערעור המדינה על פסק דין של בימ"ש המחוזי שזיכה את המשיב מעבירת הריגה בגינה הואשם, והרשיעו תחתיה בעבירה של גרם מוות ברשלנות, וכן הרשיעו בעבירות של נהיגה בקלות ראש שגרמה נזק לאדם ולרכוש ואי ציות לאות שברמזור. על המשיב נגזר עונש מאסר בפועל בן 9 חודשים, וכן עונשי מאסר ופסילה על תנאי ותשלום פיצוי למשפחת המנוח, אלעד ארליך ז"ל (להלן: המנוח). הערעור מכוון נגד זיכוי המשיב מעבירת ההריגה, ולחלופין נגד קולת העונש.
.
בית המשפט העליון (מפי השופט מזוז ובהסכמת השופטים שהם וברק-ארז) קיבל את הערעור בחלקו ופסק כי:
הערעור על הכרעת הדין מכוון נגד ממצא עובדתי בשאלת קיומו של יסוד נפשי שנלווה לעבירה שביצע המשיב, אלא שלא קיימת הצדקה להתערב בקביעת בימ"ש קמא כי לא הוכח ברמה הנדרשת בפלילים כי התקיים במשיב היסוד הנפשי הדרוש להרשעה בעבירת ההריגה. עבירת ההריגה הינה עבירה של תוצאה - גרימה במעשה אסור למותו של אדם. גם העבירה של גרם מוות ברשלנות הינה עבירת תוצאה, והיסוד העובדתי שלה זהה לזה של עבירת ההריגה, ובכלל זאת תוצאתה. ואולם, להרשעה בהריגה נדרשת מחשבה פלילית, שהמבחן לקיומה הוא מבחן סובייקטיבי אישי, מבחן של מודעות בפועל, ולא מבחן אובייקטיבי של התרשלות. בכך נבדלת עבירת ההריגה מעבירת גרם מוות ברשלנות. בהיעדר מודעות סובייקטיבית בעת המעשה, לא תשתכלל עבירת ההריגה, שכן יוצאים מגדרי המחשבה הפלילית ונכנסים לגדר הרשלנות. בענייננו, המשיב חצה צומת כאשר ברמזור דלק אור אדום, ואולם הממצא האובייקטיבי כי נהג נכנס לצומת באור אדום אין בו די כדי לבסס יסוד נפשי, שכן עדיין נדרש להוכיח את המודעות הסובייקטיבית של המשיב לכך שהוא עבר באור אדום. יש שנהג עובר באור אדום בהיסח הדעת, מבלי שהיה מודע לכך שעבר ברמזור אדום. מקרה כזה, אף אם נעשה מתוך רשלנות אין בו כדי לבסס יסוד נפשי הנדרש להרשעה בעבירת הריגה.
בימ"ש דחה את טענת המדינה כי לקביעה הפוזיטיבית של בימ"ש קמא אודות חציית הצומת באור אדום על ידי המשיב, יש לצרף את החלק מגרסת המשיב לפיה ראה את הרמזור בעת כניסתו לצומת (אף כי לדבריו היה ירוק), כדי להוכיח כי המשיב נכנס ביודעין לצומת באדום, וממילא התקיים בו היסוד הנפשי של פזיזות. לא בכל מקרה בו נגרמת תאונת דרכים קטלנית בידי נהג שלא ציית לרמזור אדום המסקנה היא בהכרח שלהתנהגותו הרשלנית נלווה יסוד נפשי של פזיזות. את היסוד הנפשי מוטל על בימ"ש לקבוע לפי מכלול הראיות והנסיבות הנפרשות לפניו. הנטל להוכיח כי המשיב עבר ביודעין באדום, שאז מתקיים בו היסוד הנפשי לעבירת ההריגה, מוטל על התביעה, והיא לא עמדה בו. דחיית גרסתו של המשיב כי נכנס באור ירוק לצומת, אינה מובילה כאמור למסקנה הכרחית הפוכה לחלוטין לפיה הוא נכנס ביודעין לצומת באור אדום. יתרה מזו, הראיות מתיישבות יותר עם המסקנה של כניסה לצומת באדום ברשלנות. לכן, צדק בימ"ש קמא כשקבע כי נדרשת אינדיקציה חיצונית שתצביע על כך שהמשיב חצה את הצומת באדום ביודעין, וכי בהיעדר כל ראיה פוזיטיבית לכך שהמשיב היה מודע לכך שהוא חוצה את הצומת באור אדום, חסרה אותה "אינדיקציה חיצונית" שתלמד על פזיזות. קיימות שתי אפשרויות ממשיות בנוגע ליסוד הנפשי שנלווה לביצוע העבירות על ידי המשיב, ולא הובאה על ידי התביעה ראיה שיש בה כדי לאשר או לשלול איזו מהן. משכך, בדין נקבע כי התביעה לא עמדה בנטל להוכיח מעבר לספק סביר את היסוד הנפשי הנדרש בעבירת ההריגה; אין כל ראיה או תמיכה באימוץ סלקטיבי של הרכיב בגרסתו לפיו ראה את חיווי הרמזור קודם כניסתו לצומת, היינו כי נכנס לצומת באור אדום ביודעין, ולמעשה הראיות תומכות יותר באפשרות שהדבר נעשה מתוך היסח דעת רשלני. לאור כל האמור, זיכוי המשיב מעבירת ההריגה והרשעתו תחתיה בעבירת גרם מוות ברשלנות - בדין יסודן.
עם זאת, המקרה נופל בגדר המקרים החריגים המצדיקים התערבות בגזר הדין. ניתן למצוא בפסיקה מנעד רחב של עונשים במקרים של נהיגה רשלנית, עם זאת, ניכרת מגמת החמרה במדיניות הענישה. במקרה זה אין מקום להתערב במתחם העונש ההולם שהועמד על 25-8 חודשי מאסר בפועל ועונשים נלווים, ואולם לא נמצא צידוק לגזירת עונשו של המשיב ברף התחתון של מתחם הענישה. לצד השיקולים לקולה קיימות נסיבות לחומרה והן הקושי של המשיב להכיר באופן מלא באחריותו לתאונה, ובעיקר עברו התעבורתי המכביד. לאור זאת, ובהתחשב בתוצאה הטראגית ולכך שערכאת הערעור אינה נוהגת למצות את חומרת הדין, עונש המאסר בפועל הועמד על 15 חודשים. יתר רכיבי גזר הדין יישארו על כנם. |
| חזרה למעלה |
|
| 2 [דיון אזרחי] [בתי-משפט] |
|
| עא 6953/16 קאסם אבו חסן נ' מדינת ישראל - פקיד הסדר המקרקעין חיפה (עליון; נ' סולברג, ד' ברק ארז, ד' מינץ; 10/05/18) - 10 ע' |
| עו"ד: ד"ר טלי מרקוס, דיאן קשקוש |
בימ"ש פסק כי, אכן היה מקום לדחות על הסף את תביעת המערער למתן צו עשה המורה למשיבים לרשום על שמו את זכויות במקרקעין הנדונים, אך לא בשל השתק פלוגתא, אלא מחמת הגשת התביעה נגד המשיבים שאין ביניהם לבינו יריבות משפטית היכולה להצמיח לו את הסעד שביקש, שכן בהליכים המשפטיים שניהל כלל לא הוכרעה שאלת בעלותו במקרקעין, ובנוסף מחמת שימוש לרעה בהליכי משפט וחוסר תום לב.
דיון אזרחי – דחיית תובענה – על הסף
דיון אזרחי – יריבות – היעדרה
דיון אזרחי – מחיקה על הסף – במקרים חריגים
בתי-משפט – שימוש לרעה בהליכי בית-משפט – קיומו
.
ערעור על פסק דין של בימ"ש המחוזי בו נדחתה על הסף תביעת המערער למתן צו עשה המורה למשיבים לרשום על שמו את הזכויות בחלקים מסוימים של חלקות שונות בגוש 18441 מאדמות הכפר ג'וליס.
.
בית המשפט העליון (מפי השופט מינץ ובהסכמת השופטים סולברג וברק-ארז) דחה את הערעור ופסק כי:
תקנה 101 לתקסד"א מקנה לבימ"ש אפשרות לדחות תביעה על הסף ממספר נימוקים אפשריים: מעשה בית דין; חוסר סמכות; כל נימוק אחר שעל פיו הוא סבור שניתן לדחות מלכתחילה את התובענה בנוגע לאותו נתבע. הלכה היא כי בימ"ש ישתמש בסמכותו למחוק תביעה על הסף רק במקרים בהם יהיה ברור, כי בשום פנים ואופן אין התובע יכול לקבל, על יסוד הטענות המבססות את תביעתו, את הסעד המבוקש. בימ"ש, בבואו לשקול אפשרות זו, ינהג בזהירות רבה וישתמש בסמכותו רק במקרים קיצוניים ויוצאי דופן. הדברים נכונים ביתר שאת כאשר מדובר בדחיה על הסף, שיוצרת מעשה בית דין. מחיקת תובענה או דחייתה על הסף הן בגדר אמצעים, הננקטים בלית ברירה, ופתרון ענייני של כל מחלוקת, לגופה, הוא לעולם עדיף.
מקרה זה נמנה על המקרים החריגים בהם מוצדק לעשות שימוש באמצעי זה. היה אכן מקום לדחיית התביעה על הסף, אך הטעם לכך איננו קיומו של השתק פלוגתא, אלא מחמת הגשת התביעה נגד המשיבים שאין ביניהם לבינו יריבות משפטית היכולה להצמיח לו את הסעד המבוקש על ידו. המערער עתר למתן צו עשה שיורה למשיבים לרשום את המקרקעין על שמו. ברם, באף אחד מן ההליכים המשפטיים לא הוכרעה שאלת בעלותו במקרקעין. המערער מבקש להביא לרישום זכותו במקרקעין מבלי להוכיח לפני כן כי הוא אכן בעל הזכות. על המערער להגיש תביעה כנגד הבעלים הרשומים של המקרקעין על מנת להכריע בסוגיית הבעלות עליהם. עד שלא תוכרע שאלה זו לטובת המערער, לא ניתן לרושמו כבעלים.
יתרה מכך, נראה כי התביעה נמנית על המקרים הנדירים המצדיקים דחייה על הסף מחמת שימוש לרעה בהליכי משפט וחוסר תום לב. מהמסכת העובדתית עולה כי המערער פועל לאורך השנים בניסיון להביא לרישומו כבעל הזכויות במקרקעין, תוך ניסיון לעקוף את הצורך בהוכחת בעלותו בהם. במסגרת הליך קודם בבימ"ש העליון כבר נאמר כי המערער מבקש להביא לרישומו בדרך לא דרך כבעלים של המקרקעין כאשר ההליכים בהם הוא נוקט לצורך זה רצופים בחצאי אמיתות, בהשמטות ובהפניות חלקיות המבקשות להוציא מהקשרן את הקביעות המהותיות שנעשו בעניינו. גם בהליך דנא, נוקט המערער באותן שיטות. עוד יש לזקוף לחובת המערער את העובדה כי בחר שלא לצרף להליך את הבעלים הרשומים של המקרקעין ואין אלא להניח כי הדבר נעשה על מנת להימנע מהכרעה סופית בשאלת זכויותיו במקרקעין. |
| חזרה למעלה |
|
| 3 [אגודות שיתופיות] [משפט מינהלי] |
|
| בגץ 1838/18 עוזי בוכריס נ' רשם האגודות השיתופיות (עליון; מ' מזוז, ג' קרא, י' אלרון; 09/05/18) - 7 ע' |
| עו"ד: דניאל מארקס, עפר שרם, רם גולן בוקריס |
החלטת עוזרת רשם האגודות השיתופיות להשיב את ההכרעה לבורר היא החלטה דיונית שאינה מכריעה במחלוקת בין הצדדים, וברי כי לא נפלה בה טעות משפטית המגלה עילה להתערבות. מכיוון שלא קיימת החלטה סופית של הגורם המוסמך, העתירה היא גם בבחינת עתירה מוקדמת.
אגודות שיתופיות – רשם האגודות השיתופיות – ביקורת שיפוטית על החלטותיו
אגודות שיתופיות – בוררות – רשם האגודות השיתופיות
משפט מינהלי – בגץ – דחייה על הסף
משפט מינהלי – בגץ – פנייה מוקדמת
.
עתירה לביטול החלטת עוזרת רשם האגודות השיתופיות בגדרה נקבע כי מחלוקת מסוימת בין צדדים להליך בוררות תשוב ותידון בפני הבורר.
.
ביהמ"ש העליון בשבתו כבג"ץ דחה את העתירה על הסף בקבעו:
אמות המידה להתערבות בהחלטות רשם האגודות השיתופיות בענייני בוררויות מצומצמות ושמורות למקרים חריגים, בהם פסק הדין לוקה בטעות משפטית מהותית או כאשר מתקיימות נסיבות יוצאות דופן המצדיקות את התערבותו של בימ"ש זה מטעמי צדק.
העתירה דנן תוקפת את החלטת עוזרת הרשם המורה על השבת הדיון לפני הבורר, כשהבורר התבקש לערוך בירור עובדתי מעמיק ביחס לטענות ולראיות שהעלו הצדדים, לרבות הטענות המשפטיות של העותרים, והזיקה של הראיות החדשות שהובאו להליכים הקודמים שהתנהלו בין הצדדים. טענותיהם המקדמיות של העותרים לא נדחו, אלא הועברו לבירור הערכאה הדיונית לשם הכרעה הוגנת בעניינם על סמך מלוא החומר הקיים, וברי כי לא נפלה בהחלטה זו טעות משפטית המגלה עילה להתערבות. ההחלטה להשיב את ההכרעה לבורר היא החלטה דיונית שאינה מכריעה במחלוקת בין הצדדים.
מכיוון שלא קיימת החלטה סופית של הגורם המוסמך, העתירה היא בבחינת עתירה מוקדמת, ואף מסיבה זו דינה להידחות על הסף. בימ"ש זה אינו נוהג להתערב בהליכים התלויים ועומדים לפני ערכאות שיפוטיות, למעט במקרים הנגועים בחוסר סבירות קיצוני או שנעשו בחריגה מסמכות. כלל זה כוחו יפה גם למקרה הנדון, על אף שהועלתה טענה בדבר חוסר סמכות. ראשית, עוזרת הרשם נדרשה לטענה וקבעה בהחלטתה כי השאלה העומדת במחלוקת אינה נוגעת לזכות הבעלות בבית המגורים. כזכור, בימ"ש זה בוחן את החלטות הרשם בענייני בוררות ע"פ עילות הביקורת הנהוגות בבג"ץ ולא אלו הנהוגות בערכאת ערעור רגילה. שנית, וזה העיקר, בהתחשב בשלב בו מצוי ההליך, ובהתחשב בטענות העותרים לקיומו של מעשה בית דין הראויות לבירור, אין שלב זה יש מקום להתערבות בימ"ש זה. |
| חזרה למעלה |
|
| 4 [עבודה] |
|
| בגץ 1914/18 פלוני נ' בית הדין הארצי לעבודה (עליון; מ' מזוז, ג' קרא, י' אלרון; 09/05/18) - 8 ע' |
| עו"ד: שילנסקי רחל, יורם הרשקוביץ, תומר אלטוס, ד"ר שרון פרילינג, בעז קראוס, עמית אלזם |
ביה"ד הארצי לעבודה קבע כי המגורים הנפרדים של העותר ואשתו המנוחה לא היו פרי אילוץ אובייקטיבי, ולכן התוספת הראייתית הדרושה בעניינו לשם ביסוס קיום משק בית משותף, לצורך קבלת קצבת שאירים ממשיבה 2 צריכה להיות משמעותית, בהתאם להלכת מימון, ואין מקום להתערבות בג"ץ בקביעה זו.
עבודה – תגמולים – קרן פנסיה
עבודה – בית-הדין הארצי לעבודה – התערבות בגץ
.
עתירה למתן צו על תנאי לבטל את פסק-דינו של משיב 1 (להלן: בית הדין הארצי) בגדרו נקבע כי העותר אינו מהווה "אלמן מבוטחת" כמשמעות ביטוי זה בתקנון המשיבה 2 (להלן: הקרן). משיבים 4-3 הם ילדיהם המשותפים של העותר ואשתו המנוחה (להלן: המנוחה). ביה"ד הארצי סבר כי הואיל ולנפרדות הפיזית בין העותר למנוחה התלוותה גם נפרדות כלכלית, והדרישה הראייתית המוגברת לביסוס הטענה בדבר ניהול משק בית משותף לא מולאה, אין לראות בעותר כ"אלמן מבוטחת".
.
בג"ץ (מפי השופט ג' קרא ובהסכמת השופטים מזוז ואלרון) דחה את העתירה על הסף ופסק כי:
הלכה היא כי בג"ץ אינו משמש כערכאת ערעור על ביה"ד הארצי לעבודה, והתערבות בפסיקתו תיעשה במקרים חריגים בלבד, כשנפלה טעות משפטית מהותית בסוגיה עקרונית הנושאת השלכות רוחב, וכאשר שיקולי הצדק מחייבים התערבות בנסיבות העניין. למרות שהעותר מבקש לייחס לעתירה נופך עקרוני, טענותיו הן טענות ערעוריות המכוונות ליישום הוראות תקנון הקרן בעניינו הפרטני ביחס לזכאותו לקצבת שאירים.
ביה"ד הארצי בחן את שאלת היותו "אלמן מבוטחת" בהתאם להגדרה בתקנון, וקבע כי לא הוכח קיומו של משק בית משותף, כנדרש. אמנם ביישום הדין על עובדות המקרה הגיע ביה"ד הארצי לתוצאה שונה מזו שאליה הגיע ביה"ד האזורי, אך שינוי זה אינו מוביל בהכרח למסקנה שקרתה "טעות משפטית מהותית" או שנדרשת התערבות בהחלטת ביה"ד הארצי משיקולי צדק. דומה כי ביה"ד הארצי העניק משקל רב יותר מביה"ד האזורי לנסיבות שהעידו על הפרדה כלכלית, מבלי לסתור את קביעותיו העובדתיות של ביה"ד האזורי. לפיכך, לא נמצא כי העתירה באה בגדר המקרים יוצאי הדופן שמצדיקים את התערבות בג"ץ.
זאת ועוד, קביעת ביה"ד הארצי בעניינו של העותר אינה סותרת את קביעתו בעניין מימון ביחס לתוספת הראייתית הדרושה לשם ביסוס קיום משק בית משותף, שם נקבע כי בין הסיבה להעדר מגורים משותפים לבין עוצמת התשתית הנדרשת לשם ביסוס הדרישה לקיום חיי משפחה ולקיום משק בית משותף - קיימת זיקת גומלין. כאשר המניעה היא אובייקטיבית ומוצדקת (כגון, אלימות, מחלה וכיו"ב), אזי מידת התשתית הראייתית הנדרשת לרכיבים האמורים אינה צריכה להיות רבה, שכן ההנחה היא כי העדר המגורים המשותפים הם פרי אילוץ אובייקטיבי וענייני. ואולם, כאשר המגורים הנפרדים הם פרי בחירת בני הזוג אזי התוספת הראייתית הנדרשת, לשם ביסוס המסקנה כי חרף בחירה זו מדובר בבני זוג המקיימים יחסי משפחה ומנהלים משק בית משותף על אף העדר המגורים המשותפים, רבה יותר. ביה"ד הארצי סבר כי סיבת ההגירה, ומכאן המגורים הנפרדים, איננה פרי אילוץ אובייקטיבי, אלא מיצוי והגשמת היכולות המקצועיות בתחום עיסוקו המדעי. משכך, קביעת ביה"ד הארצי לפיה נדרשת תוספת ראייתית משמעותית במקרה דנן אינה סותרת את הקביעה בעניין מימון. |
| חזרה למעלה |
|
| 5 [דיון פלילי] [עונשין] |
|
| רעפ 1119/18 מוחמד חסן נ' מדינת ישראל (עליון; א' שהם; 09/05/18) - 6 ע' |
| עו"ד: אחיקם גריידי |
הימנעות מהרשעה של נאשם שביצע עבירה תעשה במשורה, ובהתקיים שני תנאים מצטברים: א. ההרשעה פוגעת פגיעה חמורה בשיקום הנאשם; ב. סוג העבירה מאפשר לוותר בנסיבות המקרה המסוים על ההרשעה בלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים.
דיון פלילי – ערעור – רשות ערעור
עונשין – ענישה – הימנעות מהרשעה
.
המבקש הורשע, ע"פ הודאתו, בהסעת שוהה שלא כדין, והושתו עליו מאסר על תנאי, צו של"צ, קנס ועונשים נוספים. ערעור שהגיש המבקש על הרשעתו בדין, נדחה. מכאן הבר"ע.
.
ביהמ"ש העליון דחה את הבקשה בקבעו:
רשות ערעור בגלגול שלישי תינתן במשורה והיא שמורה למקרים חריגים, בהם מתעוררת שאלה משפטית כבדת משקל או סוגיה ציבורית רחבת היקף, החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים; או למקרים בהם מתעורר חשש מפני עיוות דין מהותי או אי-צדק למבקש. הבקשה אינה עומדת באמות מידה אלה. יצוין כי טענות המבקש כבר הועלו בפני ביהמ"ש המחוזי, שהתייחס אליהן בפסק דינו המנומק, ומשכך נראה כי הבקשה מהווה ניסיון לערוך מעין "מקצה שיפורים" לתוצאת הערעור, ניסיון שאין להיעתר לו.
הימנעות מהרשעת נאשם שביצע עבירה תעשה במשורה. שני תנאים מצטברים נקבעו על מנת להימנע מהרשעה: א. ההרשעה פוגעת פגיעה חמורה בשיקום הנאשם; ב. סוג העבירה מאפשר לוותר בנסיבות המקרה המסוים על ההרשעה בלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים. ביחס לתנאי השני, הרי שלא ניתן לסיים את ההליך בעניינו של המבקש ללא הרשעה, נוכח חומרת העבירה שעניינה הסעת שוהה שלא כדין. אשר לתנאי הראשון, ספק אם הוא מתקיים. גם אם הרשעתו בדין של המבקש עשויה להגביל את התפתחותו המקצועית בתחום הוראת הנהיגה, ולמנוע ממנו קבלה למשרה של עובד סוציאלי, אין בכך משום פגיעה חמורה בתעסוקתו העתידית של המבקש. כפי שהובהר, לא תישלל מהמבקש יכולתו להמשיך לעבוד בתחום הוראת הנהיגה, בהתאם לאמור ברישיונו, כמו גם בתחום השיפוצים. |
| חזרה למעלה |
|
| עבודה ארצי |
| 6 [עבודה] [ביטוח לאומי] |
|
| עבל (ארצי) 65544-03-17 ליאור רוגובסקי נ' המוסד לביטוח לאומי (עבודה; אילן סופר, ורדה וירט ליבנה, אילן איטח, נ.צ.: י' רון, ב' סמו; 03/05/18) - 9 ע' |
| עו"ד: ינון תמרי, דוד דיין |
ביה"ד פסק כי, בנסיבות המקרה אין עילה לפסלות חוות דעת המומחה הרפואי שניתנה בתיק, כי בעקבות כך אין מקום למינוי מומחה נוסף, וכי לנוכח האמור בחוות הדעת לפיו אין קשר סיבתי בין האירוע של חדירת גוף זר לעינו של המערער לבין הפגיעה בעינו, בדין לא הוכרה הפגימה שממנה הוא סובל בעינו כפגיעה בעבודה.
עבודה – בית-הדין לעבודה – מומחים רפואיים
עבודה – ביטוח נפגעי עבודה – פגיעה בעבודה
עבודה – תאונת עבודה – הוכחת קשר סיבתי
ביטוח לאומי – ביטוח נפגעי עבודה – פגיעה בעבודה
.
המערער עבד בחברה כמשווק מוצרי חסכון במים. לטענת המערער, בעת שעסק בהתקנת חסכמים אצל לקוחה, חדר לתוך עינו גוף זר. על בסיס עובדות אלו מינה ביה"ד האזורי מומחה לרפואת עיניים, ועל יסוד חוות דעתו דחה את תביעת המערער להכיר בפגימה שממנה המערער סובל בעינו, כפגיעה בעבודה. במסגרת ערעור על פסק הדין, הוחזר הדיון לביה"ד האזורי לצורך מינוי מומחה רפואי אחר, אשר גם על יסוד חוות דעתו נדחתה תביעת המערער להכיר בפגיעה בעינו "כפגיעה בעבודה". מכאן הערעור.
בית הדין הארצי לעבודה (מפי השופט א' סופר ובהסכמת הנשיאה ו' וירט-ליבנה, סגן הנשיאה א' איטח ונציגות הציבור י' רון, ב' סמו) דחה את הערעור ופסק כי:
לב הערעור הוא הטענה לפיה יש לפסול את חוות דעת המומחה שמינה ביה"ד ולמנות מומחה נוסף. ההלכה בעניין זה היא כי אין לפסול מומחה שהתמנה ליתן חוות דעתו על ידי ביה"ד, אלא במקרים חריגים. נקודת המוצא היא כי המומחה הרפואי פועל בהגינות, בתום לב ובאופן מקצועי, ועושה את מלאכתו נאמנה. יחד עם זאת, אף אם שגה, אזי לא כל שגגה היוצאת מתחת ידו של מומחה, הגם אם הוא מומחה רפואי, תביא לפסילתו. ככלל, מינוי מומחה נוסף, עלול להביא להתארכות הדיון ולכן יש להביא נימוקים טובים למינוי זה ובהם: אי מתן מענה לשאלות שהוצגו באופן שהן חיוניות להליך; המומחה דוגל באסכולה המחמירה עם המבוטח; נדרש תחום מומחיות נוסף לבחינת הפגיעה או כל טעם מיוחד אחר. במקרה זה המומחה קבע כי נגרמו למערער דלקות חיצוניות קלות, ודלקת שגרתית שחלפה לאחר מספר ימים ללא כל נזק ותוצאה מתמשכת. האירוע של ירידה בראיה ו/או הפגיעה בשדה הראיה העליון ושל עין שמאל תוארו לראשונה בבית חולים כשנתיים לאחר תאונת העבודה. לפי חוות הדעת, אין כל קשר בין האירוע האיסכמי נוירולוגי, שפגע בשדה הראיה השמאלי של המערער לבין תאונת העבודה. קביעות אלו מבוססות בחומר הרפואי שהונח בפני המומחה, ולא הובא כל טעם מכוחו ניתן לקבוע כי המומחה התעלם משאלה כזו או אחרת.
אשר לאופן בו הוגשו שאלות ההבהרה למומחה – הוצאת החלטה בפתקית על ידי ביה"ד על גבי התגובה לבקשה לשאלות הבהרה שהגיש המערער, תחת החלטה נפרדת שהיתה צריכה לכלול את השאלות בלבד. אכן, לא היה צורך כי המומחה ייחשף לדיון בבקשה להצגת השאלות, כמו גם להחלטה שיכולים להשפיע על אופן התשובה, כפי שקרה במקרה זה, בו המומחה התנצח עם בא כוח המערער. דרך המלך במקרים בהם מועברת החלטה למומחה היא מתן הכרעה בבקשה ובתגובה בהחלטה אחת ובמסמך נפרד ההחלטה למומחה שאינה כוללת את הדיון בשאלות אלא רק את השאלות שביה"ד התיר. יחד עם זאת, ולמרות הדרך בה הועברו השאלות למומחה, אין בכך כדי לשנות את קביעותיו, לפיהן אין כל קשר בין התאונה לבין הפגיעה לה טוען המערער. קביעות אלו באו לעולם בחוות הדעת המקורית, ובוארו בתשובות לשאלות ההבהרה.
אף כי ניתן היה להימנע מתשובות "מעליבות" של המומחה, קריאת חוות הדעת כמכלול, במנותק מהסגנון, מלמדת כי יש בה קביעה חד משמעית ועקבית לעניין העדר קשר סיבתי בין התאונה הנטענת לפגיעה בעינו של המערער; אין בכך שהמומחה כתב בשגגה "עין שמאל במקום ימין", והתייחס בתשובותיו גם לאי הפיכת העפעף יום קודם לכן, כדי לבסס את הטענה על ליקוי בחוות הדעת משלא ניתן להפריך את קביעת המומחה לפיה כניסת הגוף הזר לעינו של המערער גרמה לו דלקת קלה וחולפת ולא ירידה בראייה שהמקור לה הוא נוירולוגי. לאור כל האמור, אין עילה לפסלות חוות דעת המומחה, ובעקבות כך אין מקום למינוי מומחה נוסף, ולנוכח האמור בחוות הדעת לפיו אין בנסיבות העניין קשר סיבתי בין האירוע לבין הפגיעה בעינו של המערער, הערעור נדחה. |
| חזרה למעלה |
|
| 7 [עבודה] [ביטוח לאומי] |
|
| עבל (ארצי) 64880-09-17 איתי גמיל נ' המוסד לביטוח לאומי (עבודה; ורדה וירט ליבנה, אילן איטח, אילן סופר, נ.צ.: י' רון, ב' סמו; 03/05/18) - 10 ע' |
| עו"ד: יעל יעקובי, אליהו קייקוב |
בדין נדחתה תביעת המערער להכיר באירוע ירי בו נפגע ברגלו כפגיעה בעבודה, עת היה בדרכו מביתו לעבודה בחברה המפעילה חניונים. נפסק כי: המערער לא הוכיח כי במועד בו נורה עבד בחברה; כי גם אם היה נקבע כי המערער הועסק בחברה במועד הירי, לא הוכח כי היה בדרכו לעבודה; כי גם בהנחה שהתאונה התרחשה בדרכו של המערער לעבודה, הרי שהאירוע אירע תוך כדי סטייה מהמסלול הרגיל ובטרם שב למסלול הרגיל לעבודתו, ולמעלה מן הצורך כי סביר יותר שהאירוע אירע על רקע אישי ולא כתוצאה מסיכוני הדרך.
עבודה – ביטוח לאומי – תאונת עבודה
עבודה – ביטוח לאומי – פגיעה בעבודה
ביטוח לאומי – ביטוח נפגעי עבודה – תאונת עבודה
ביטוח לאומי – ביטוח נפגעי עבודה – פגיעה בעבודה
.
המערער נורה ברגליו בשעת לילה על ידי אדם רעול פנים. הירי בוצע בעת שהמערער ישב בכיסא הנהג של הרכב שבשימושו (להלן: האירוע). המערער הגיש תביעה למשיב, במסגרתה טען, כי אירוע הירי התרחש בעת שהיה בדרכו מביתו לעבודתו במשמרת לילה בחניון של חברה המפעילה חניונים (להלן: החברה), ולפיכך יש להכיר בתאונה כ"פגיעה בעבודה". המשיב דחה את התביעה מן הטעם שלא הוכח כי המערער היה בדרכו לעבודה, ולא הוכח כי נפגע עקב סיכוני הדרך. ביה"ד דחה את תביעת המערער להכיר באירוע הירי כפגיעה בעבודה, ומכאן הערעור.
.
בית הדין הארצי לעבודה (מפי השופט א' סופר ובהסכמת הנשיאה ו' וירט ליבנה, סגן הנשיאה א' איטח ונציגות הציבור י' רון, ב' סמו) דחה את הערעור ופסק כי:
סעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי (להלן: החוק) מגדיר תאונת עבודה כ"תאונה שאירעה תוך כדי ועקב עבודתו אצל מעבידו או מטעמו, ובעובד עצמאי - תוך כדי עיסוקו במשלח ידו ועקב עיסוקו במשלח ידו". לפיכך, נבחנה תחילה שאלת העסקתו של המערער בחברה ונקבע כי המערער לא הוכיח את טענתו כי במועד בו נורה עבד בחברה; גם אם נכונה הטענה, כי המערער הועסק בחברה במועד הירי, עדיין יש לבחון אם שובץ למשמרת לילה, כלומר אם היה בדרכו לעבודה. סעיף 80 לחוק קובע, כי תאונה תוכר כתאונת עבודה, אף אם אירעה תוך כדי נסיעתו של העובד לעבודה ממעונו, או ממקום בו הוא לן, אלא שבמקרה זה המערער לא הוכיח כי היה בדרכו לעבודה.
גם בהנחה שהתאונה התרחשה בדרכו של המערער לעבודה, שלא הוכחה, יש להוכיח שהאירוע התרחש שלא בסטייה מהדרך. בהקשר זה השאלה היא האם מדובר בהפסקה או סטייה קלה או עצירה של ממש. יש סטיות מקובלות מהדרך שלא ינתקו את הקשר בין תאונת הדרכים לעבודה. "הפסקה קלה" היא זו אשר בגינה ניתן לסווג את האירוע כתאונת עבודה. בבחינת "הפסקה של ממש", תישקל מהות הסטייה, מטרתה והקשר שלה לעבודת המבוטח. לעניין כימות מידת הסטייה, נקבעה הלכה לפיה בהכרעה יכולה להישקל גם מידת הסטייה יחסית לדרך, אולם תמיד תובא בחשבון מהות הסטייה ומטרתה. בענייננו, הירי אירע בסמוך לבית חברו של המערער, בעת שהיה במקום, שאין לו כל קשר לעבודה, או לדרך לעבודה, והעמידה בו איננה מתחייבת מהצורך להתנייד מהבית לעבודה. מכאן שאין מדובר בתאונה שאירעה "תוך כדי נסיעתו או הליכתו של המבוטח מהעבודה למעונו", אלא באירוע שאירע בפרק הזמן (הפסקה) ובסטייה, שבהם המבוטח לא עשה את דרכו מהבית לעבודה, בדרך המקובלת, אלא סטה ממנה ועצר על מנת לבצע משימה, שאיננה קשורה לעבודה ואיננה קשורה לדרך מהבית לעבודה. ההפסקה בדרך והסטייה ממנה הייתה רצונית לצורך איסוף חבר ובמנותק מהצורך להגיע לעבודה. הייתה זו הפסקה של ממש וסטייה של ממש, אשר שוללות מן האירוע את סיווגו כתאונת עבודה. משכך, האירוע לא התרחש בעת שהמערער היה בדרכו מהבית לעבודה אלא אירע תוך כדי סטייה מהמסלול הרגיל, כשהמערער יושב נייח וכתוצאה ישירה מהסטייה, ובטרם שב למסלול הנסיעה הרגיל לעבודתו. די בכך היה כדי לדחות את התביעה.
למעלה מן הצורך בחן ביה"ד קמא אם המערער נפגע כתוצאה מסיכוני הדרך. בהקשר זה, על מנת שאירוע ירי יוכר כפגיעה בעבודה על המבוטח להוכיח כי התאונה לא התרחשה כתוצאה מסיכונו האישי. כלומר, יש להפריד בין מצב שבו מבוטח נפגע כתוצאה מסיכון הקשור בדרכו לעבודה, לעומת סיכון על רקע אחר. כך, מבוטח שהיה בדרכו לעבודה והותקף על רקע סכסוך, ללא קשר לעבודתו. ככל שיימצא כי סביר יותר שהתקיפה אירעה על רקע אישי וללא זיקה לעבודה, התאונה לא תוכר כתאונת עבודה. אין צורך במידת שכנוע העולה מכל ספק בדבר סיבת התקיפה, ולעיתים די בהגיונם של דברים וסבירותם, כדי להביא למסקנה כי הוכח שהתקיפה הייתה על רקע אישי, כך שחזקת הסיבתיות לא תעמוד למבוטח. המבחן העיקרי הוא מידת הזיקה שבין האירוע לעבודה. במקרה דנן, לפי מכלול הנסיבות סביר יותר שהאירוע אירע על רקע אישי, ללא זיקה לעבודתו של המערער, מאשר מדובר בטעות זיהוי. על כן אין מדובר באירוע הנובע מסיכוני הדרך. |
| חזרה למעלה |
|
| 8 [עבודה] |
|
| עע (ארצי) 26932-12-14 סלקום ישראל בע"מ נ' ואצ'סלב איליאגוייב (עבודה; רונית רוזנפלד, לאה גליקסמן, יגאל פליטמן, נ.צ.: ח' שחר, א' גדעון; 01/05/18) - 22 ע' |
| עו"ד: שגיב עזרא, סמדר קפלן, אורלי חרס |
ביה"ד הארצי קיבל את ערעור המערערת ופסק כי לא עלה בידי המשיב, אשר שימש נהג שליחויות אצל המערערת, להוכיח כי התקיימו יחסי עבודה בינו לבין המערערת, ולפיכך ביטל את חיוב המערערת בתשלום סכומים שונים למשיב.
עבודה – יחסי עובד-מעביד – היעדרם
עבודה – יחסי עובד-מעביד – בחינתם
עבודה – יחסי עבודה – היעדרם
עבודה – יחסי עבודה – מבחנים לקביעתם
.
המשיב שימש נהג שליחויות אצל המערערת (להלן: החברה), במשך תקופה בת 10.5 שנים, עד שהופסק הקשר ביניהם. המשיב היה רשום כעצמאי אצל רשויות המס, וקיבל מהחברה תשלומים תמורת חשבונית. ביה"ד האזורי קיבל את תביעת המשיב וקבע כי התקיימו בין הצדדים יחסי עבודה, ופסק לזכותו זכויות סוציאליות תוך דחיית תביעה שכנגד שהגישה החברה כנגד המשיב, בה טענה לקיזוז סכומים ששולמו למשיב ביתר, במעמדו כעצמאי, לעומת שכרו של עובד באותו תפקיד. עיקר הדיון נסב אודות טענת החברה כי לא התקיימו בינה לבין המשיב יחסי עבודה.
.
בית הדין הארצי לעבודה (מפי השופטת (בדימוס) ר' רוזנפלד ובהסכמת הנשיא (בדימוס) י' פליטמן, השופטת ל' גליקסמן ונציגי הציבור ח' שחר, א' גדעון) קיבל את הערעור ופסק כי:
הלכה היא כי מעמדו של אדם כ"עובד" אינו נקבע לפי התיאור שניתן לו על ידי הצדדים, אלא על סמך נסיבות המקרה כהווייתן. לשם הכרעה בשאלה אם פלוני הוא "עובד" יש לבחון את מהות היחסים שנוצרו הלכה למעשה, והכל תלוי במכלול הסממנים ועובדות המקרה. המבחן הנוהג לקביעת קיומם של יחסי עבודה הוא "המבחן המעורב", שבבסיסו נמצא מבחן ההשתלבות על שני פניו: החיובי והשלילי ובצדו מבחני משנה. במסגרת הפן החיובי נערכת בחינה האם בכלל קיים "מפעל" יצרני שניתן להשתלב בו, האם הפעולה המבוצעת דרושה לפעילות הרגילה של המפעל, והאם מבצע העבודה מהווה חלק מהמערך הארגוני הרגיל של המפעל. במסגרת הפן השלילי נבחנת השאלה האם מבצע העבודה ביצע את העבודה במסגרת עסק עצמאי משלו. החלטת ביה"ד אם ביחסי עבודה מדובר תתבסס על נסיבות המקרה בכללותן. ודוק, ככל שבמשך תקופת הקשר התנהלו הצדדים כמי שאין ביניהם יחסי עבודה, הנטל להוכיח כי התקיימו יחסי עבודה בין הצדדים מוטל על הטוען כך.
במקרה דנן ההתקשרות הפורמאלית בין הצדדים הייתה במתכונת של מזמין מול קבלן עצמאי. נוכח טענת המשיב כי מתכונת ההתקשרות הפורמאלית אינה תואמת את התנהלות הצדדים כפי שהייתה בפועל, על המשיב, הטוען בדיעבד לקיום יחסי עבודה, מוטל הנטל להוכיח טענתו. לפני ביה"ד קמא נפרשו נתונים עובדתיים שחלקם מטים את הכף לקבוע כי התקיימו יחסי עבודה בין הצדדים, נתונים אחרים מלמדים על התקשרות של מזמין מול קבלן עצמאי. אשר לנתונים מהם עולה כי התקיימו יחסי עבודה - תקופת קשר ארוכה; המשיב לא העסיק עובדים; עבודה משך חמישה ימים בשבוע; שכרו של המשיב חושב בעיקר לפי ימי עבודה; המשיב קיבל תשלום עבור ימי חופשה ואבל; המשיב השתתף בפעולות התנדבות של עובדי החברה; למשיב הונפק כרטיס עובד; עם סיום הקשר עם המשיב, עובדים של החברה מבצעים את השליחויות שהוא ביצע ברכבים שלה. עם זאת, קשה לומר כי המשיב היה חלק מן המערך הארגוני במחלקת המינהל בחברה, והמשיב אף לא שיתף פעולה במקרים בהם התבקש לבצע פעולות שחרגו מחובתו החוזית, מצב שאינו מקובל ביחסי עבודה, כשהעובד משולב במערך האירגוני במקום העבודה.
אשר לפן השלילי של מבחן ההשתלבות, הרי שעוד קודם לתחילת תקופת הקשר, המשיב היה רשום כעוסק מורשה. במשך כל תקופת הקשר, המשיב ביצע את השליחויות עבור החברה ברכב מסחרי קטן שבבעלותו ונשא בהוצאותיו, כאשר קיומו של הרכב היה חלק מהותי בהתקשרות. המשיב נשא גם בהוצאות הטלפון הנייד ששימש אותו בעבודתו. אכן המשיב ביצע שליחויות רק עבור החברה, מצב שאינו אופייני להתקשרות עם בעל רכב מסחרי, שהוא קבלן עצמאי. עם זאת, לא הונחה תשתית עובדתית מספקת לפיה נאסר על המשיב להתקשר עם גורמים אחרים. הצורך בקבלת אישור החברה, יכול להיות קשור לזהות העובדים עקב סיבות של ביטחון ובטיחות. בכך שהמשיב היה רשאי להעסיק עובדים אף אם באישור החברה, ובחר שלא לעשות כן, יש כדי להטות את הכף לקביעת מעמדו כקבלן עצמאי. בעצם הצורך שלא הוברר דיו לקבלת אישור החברה להעסקת עובדים על ידו, אין כדי לבסס טענה בדבר מעמדו כ"עובד"; בהיבט של "הפיקוח", המשיב לא טען לפיקוח צמוד על עבודתו, אם כי החברה היא שקבעה את סידור העבודה למשיב. בבחינת כלל נסיבות המקרה, התמונה המצטיירת אינה חד משמעית. ודוק, המשיב אינו טוען כי החברה כפתה עליו את מתכונת ההעסקה כקבלן עצמאי, ואף אין מדובר במצב בו הוכח קיפוח של המשיב בתנאי ההתקשרות עמו. במצב זה אף לא מתעורר צורך להקל עם המשיב ברמת נטל ההוכחה המוטל עליו, להראות כי מתכונת ההעסקה הפורמאלית אינה משקפת נאמנה את ההתקשרות עמו, והחסר הראייתי פועל לחובת המשיב. לאור כל האמור, לא עלה בידי המשיב להוכיח כי התקיימו יחסי עבודה בינו לבין החברה, ולפיכך חיוב החברה בתשלום הסכומים בהם חויבה בביה"ד קמא, בוטל. |
| חזרה למעלה |
|
| עבודה אזורי |
| 9 [עבודה] [נזיקין] |
|
| סעש (ת"א) 58698-03-14 גולן יוכפז נ' מדינת ישראל משרד הביטחון (עבודה; עידית איצקוביץ, נ.צ.: ד' פינקלשטיין, צ' דגני; 06/05/18) - 19 ע' |
| עו"ד: סיגל פעיל, זוהר גיפס, איה דויטשר קורנהאוזר, גילה חממי פינק |
התובע, אשר שימש כמגיש התכנית "בוקר טוב ישראל" בנתבעת, פוטר מעבודתו, שכן החלטה ״להשעות״ את התובע ולא להתיר לו לעבוד יותר במתכונת שהוסכמה בין הצדדים, מהווה ״אקט של פיטורים״ ולפיכך על הנתבעת לשלם לו פיצויי פיטורים; כן תשלם הנתבעת לתובע פיצוי בגין הפרת הסכם העבודה בגין אי מתן הודעה מוקדמת מראש, והפרשי שכר בגין ביצוע עבודה בשבת.
עבודה – פיטורין – קיומם
עבודה – פיטורין – תקינות הליך הפיטורין
עבודה – פיטורין – זכות לשימוע
עבודה – פיטורין – הודעה מוקדמת
עבודה – שעות עבודה ומנוחה – עבודה ביום המנוחה השבועי
עבודה – שעות עבודה ומנוחה – תחולת החוק
.
תביעת התובע, שהעוסק כאע"צ (אזרח עובד צה"ל) בנתבעת, בתפקידו האחרון שימש כמגיש תכנית "בוקר טוב ישראל" (להלן: בט"י) לקבוע שהוא פוטר וזכאי לפיצויי פיטורים; שפיטוריו היו שלא כדין, מקפחים ולא עניינים; שלא נערך לו שימוע כדין; שחוזה ההעסקה עמו הופר; כי הוא זכאי להפרשי שכר בגין עבודתו בשבתות; וכי שמו הטוב נפגע, תוך דרישה לפיצוי בהתאם בגין הרכיבים האלה.
.
בית הדין האזורי לעבודה (השופטת ע' איצקוביץ ונציגי הציבור ד' פינקלשטיין, צ' דגני) קיבל את התביעה בחלקה ופסק כי:
אשר לנסיבות סיום העסקת התובע, הברירה שהציבה הנתבעת לתובע אם להמשיך לעבוד עבורה כמגיש ועורך תכניות או לעבור לעבוד כמנכ״ל חדשות 10 לא נובעת מחוסר יכולת טכנית לבצע את שני התפקידים יחד, אלא מחשש לניגוד עניינים באופן שאין לו מזור אלא בקונסטלציה מצומצמת מאוד, מבלי שיתקיימו יחסי עבודה בין הצדדים ומבלי שתהיה לתובע כל נגיעה בליבת עיסוקה של הנתבעת. זאת, לאחר שהנתבעת כבר החתימה אותו לחוזה של שנה בהיקף משרה מצומצם. עמדת הנתבעת לפיה קיים חשש לניגוד עניינים עת מועסק התובע גם כמנכ״ל חדשות ערוץ 10, אף שהינה סבירה על פניה, אינה משנה את העובדה שהתובע היה מעוניין להמשיך לעבוד אצל הנתבעת וכי הנתבעת היא זו שלא הסכימה לכך עקב חששה מפני ניגוד עניינים, חשש שקיבל ביטוי לראשונה רק לאחר שהתובע כבר מונה למנכ״ל חדשות 10 וכשבועיים לאחר שמפקד גל"צ הודיע לתובע שלדעתו לא תהיה בעיה שהתובע ימשיך להגיש את תכנית בט״י פעמים-פעמיים בשבוע וכחודש לפני שמפקד גל״צ הורה להאריך את החוזה של התובע בחודש, והארכת החוזה של התובע בפועל לשנה. משגמלה הנתבעת בדעתה כי העסקת התובע מהווה ניגוד עניינים, היא השעתה את התובע מעבודתו, והציבה בפניו ברירה שמשמעה שהיא איננה מעוניינת להעסיק את התובע כל עוד הוא מנכ״ל חדשות ערוץ 10. התובע דאג לברר עם מפקד גל"צ, לפני שהוא הסכים לקבל את תפקיד מנכ״ל חדשות 10, אם הוא יכול להמשיך לעבוד אצל הנתבעת, כדי לקבל החלטה מושכלת. משהסכימה הנתבעת לשינוי תנאי העבודה של התובע תוך צמצום משרתו, ולאחר מכן חזרה בה מהסכמתה, היא הפרה את ההסכם שנכרת עם התובע. לפיכך, ההחלטה ״להשעות״ את התובע ולא להתיר לו לעבוד יותר במתכונת המוסכמת, מהווה ״אקט של פיטורים״.
אשר לשאלה האם הנתבעת הייתה חייבת לפטר את התובע עקב היעדר היתר לעבודת פרטית, נפסק כי חובה לבקש היתר לעבודה פרטית לפי פקודת העסקת יועצים בצה"ל (להלן: הפקודה) חלה על עובדים במשרה מלאה בלבד ולא על עובד במשרה חלקית. אולם, אין בכך כדי לשלול מזכותה של הנתבעת להחיל את הוראות הפקודה גם במקרה של עובד במשרה חלקית במסגרת הפררוגטיבה הניהולית שלה. הגורם הדומיננטי בקבלת ההחלטה בדבר ניגוד עניינים בגל״צ היה מפקד גל״צ. כך שהסתמכות התובע על הבטחת מפקד גל"צ לפיה הוא יוכל להמשיך לשדר פעם-פעמיים בשבוע את תכנית בט״י, וכי יוכל להישאר להיות מועסק כאע״צ, לפחות מבחינה מהותית, מוצדקת. בנוסף, גם אם הוראות הפקודה בנוגע לחובה לקבל היתר אכן חלות על התובע, הרי שבנסיבות העניין אין בהפרתן משום הצדקה לראות בתובע כמי שזנח את מקום עבודתו. התובע לא היה מנוע מלבצע את שתי העבודות יחד מבחינה טכנית והחשש לניגוד עניינים אינו כה חמור וברור עד כדי כך שלא ניתן היה לסבור בתום לב שלא היה ניתן לרפאו. בנוסף, מפקד גל"צ לא חשב מלכתחילה שקיים חשש לניגוד עניינים שיביא לכדי פגיעה ברמה המקצועית. לאור כל האמור, התובע פוטר והוא זכאי לפיצויי פיטורים; עקב חילוקי דעות לגיטימיים לגבי זכאות התובע לפיצויי פיטורים, אין לפסוק פיצויי הלנה.
אשר לשאלה האם פיטורי התובע היו כדין, עמדת הנתבעת היא שקיים ניגוד עניינים בין עבודת התובע אצלה לבין תפקידו כמנכ״ל חדשות 10 ומטעם זה החלטתה לפטר את התובע הייתה לגיטימית. אף לא הוכח שהיו שיקולים זרים או אפליה פסולה בהחלטה לסיים את חוזה העבודה. זאת ועוד, הצדדים קיימו פגישות רבות במעמד גורמים בכירים ורלבנטיים ובאי כוחו של התובע, לשמיעת טיעוניו של התובע באופן העונה על חובת השימוע שנקבעה בפסיקה, גם אם לא נעשה ״שימוע״ פורמלי. במצב זה, הליך פיטורי התובע נעשה כדין; עם זאת, הנתבעת לא מלאה אחר חובתה בהסכם העבודה להודיע לתובע על סיום תפקידו חודש ימים מראש, ולפיכך תשלם לתובע פיצוי בגובה שכר חודש אחד; על התובע, שהועסק בחודש עבודה אישי, לא חל ההסכם הקיבוצי שנחתם בין ארגון עובדי צה״ל לבין מערכת הביטחון.
אשר לתביעה להפרשי שכר בגין עבודת במנוחה שבועית ובחגים, ראשית, חלה התיישנות בקשר לתביעה שקדמה לשבע שנים להגשת התביעה. שנית, גם אם התובע לא דרש תשלום במהלך כל תקופת ההתקשרות, אין בכך כדי לשלול את זכאותו, אם ייקבע שחוק שעות עבודה ומנוחה חל עליו ושהוא עבד ולא קיבל שכר, מאחר שמדובר בזכות קוגנטית; עיתונאים אינם מוחרגים מחוק שעות עבודה ומנוחה והעובדה שהתובע הגיש דיווחי שעות מלמדת שניתן היה לפקח על שעות עבודתו. העובדה שהתובע ביצע עבודה גם מחוץ למשרד אינה מדירה אותו מתחולת החוק. ניתן היה לפקח על שעות עבודתו המדווחות שבוצעו במשרדי הנתבעת ולגבי השעות שבוצעו מחוץ למשרדי הנתבעת הרי שבסופו של דבר התובע נדרש לדווח גם עליהן. בנוסף, התובע איננו מועסק בתפקיד ניהולי בכיר בנתבעת, או בשכר גבוה באופן משמעותי המצדיק את העדר האפשרות להעריך ולתגמל אותו עבור עבודתו בימי מנוחה ובשעות נוספות, באופן המצדיק להחיל עליו את סעיפים 30(5) ו-30(6) לחוק שעות עבודה ומנוחה. התובע עבד גם בסופי שבוע ובחגים ויש לקבל את מספר השעות לו טען ולפסוק לו הפרשי שכר, כאשר יש להבחין בין התקופות שבהן הוא עבד לפי הסכם הקיבוצי או לפי הסכם עבודה אישי; התביעה לפגיעה בשם הטוב ופרסום לשון הרע נדחתה בהעדר הוכחה. |
| חזרה למעלה |
|
| מנהלי |
| 10 [מקרקעין] [תכנון ובנייה] |
|
| עתמ (מרכז) 67102-12-15 משה שניידר נ' הועדה להשגות על שומות מקרקעין לפי פקודת הקרקעות (מנהלי; יעקב שינמן; 08/05/18) - 16 ע' |
| עו"ד: עברי ישעיהו, תמר ברעם, טלי ענבר-גולן, לינור בלדר חן |
נדחתה עתירה לביטול החלטת הוועדה להשגות על שומת מקרקעין לפי פקודת הקרקעות, אשר בגדרה נדחתה תביעת העותרים לקבלת תוספת פיצוי מאת המשיבה 2, בגין פוטנציאל שהיה קיים לטענתם בחלקת מקרקעין שהפקיעה מהם.
מקרקעין – הפקעה – פיצויים
תכנון ובנייה – פיצויים – הפקעת מקרקעין
תכנון ובנייה – ועדות התכנון והבנייה – התערבות בית-המשפט
.
עתירה לביטול החלטת הוועדה להשגות על שומת מקרקעין לפי פקודת הקרקעות, אשר בגדרה נדחתה תביעת העותרים לקבלת תוספת פיצוי מאת המשיבה 2, בגין פוטנציאל שהיה קיים לטענתם בחלקת מקרקעין שהפקיעה מהם.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
המחלוקת הינה בשאלה אחת ויחידה, האם העותרים זכאים, מעבר לפיצוי שקיבלו, לקבל פיצוי נוסף בגין הפוטנציאל התכנוני בלבד.
הועדה דנה בסוגיה זו של הפוטנציאל התכנוני, בחנה את כל התכניות התקפות, השתלשלות הליכי התכנון שחלו על הקרקע נשוא ההפקעה, תוך שבחנה את טענות העותרים וחוות דעת השמאים שהיו לפניה וקבעה באופן ברור ושאינו משתמע לשתי פנים, שבמועד הרלבנטי לא היה כל פוטנציאל תכנוני בגינו יש לפצות את העותרים.
לא נפל כל פגם מינהלי בהחלטת וועדת ההשגות. קביעתה המשפטית של הוועדה בסוגיית הפוטנציאל התכנוני, מעוגנת היטב בפסיקת בתי המשפט, ולכן אין מקום להתערב בהחלטת הוועדה. |
| חזרה למעלה |
|
| מחוזי |
| 11 [שליחות] [חוזים] [עשיית עושר ולא במשפט] |
|
| תא (ת"א) 55487-01-13 מקס סמורי נ' הפטריארכיה היוונית אורתודוכסית של ירושלים (מחוזי; יונה אטדגי; 03/05/18) - 26 ע' |
| עו"ד: סמדר כהן, רנאטו יראק, דנה יראק זהרוביץ, מתן ספקטור |
עובד הפטריארכיה שחתם על הסכם עם התובע לא הורשה לעשות כן, מכאן שההסכם אינו מחייב את הפטריארכיה ולא הופר על ידה. התובע אמנם נתן שירותים לפטריארכיה, אך הוא כשל בהוכחת שיעור השכר המגיע לו ועל פניו הוא כבר קיבל את שכרו הראוי.
שליחות – הקניית שליחות – היעדרה
חוזים – כריתת חוזה – היעדרה
חוזים – הפרה – היעדרה
עשיית עושר ולא במשפט – שכר ראוי – זכאות
.
תביעה לתשלום שכר ראוי עבור שירותים שנתן התובע לנתבעים ולפיצוי בגין הפרת הסכם שנחתם בין התובע ועובד של הפטריארכיה, ולפיו הועמדו לרשות התובע שתי דירות של הפטריארכיה, ללא תשלום, למשך 20 שנים.
.
בית המשפט המחוזי דחה את התביעה ופסק:
התובע לא הוכיח קיומה של הרשאה שניתנה לעובד הפטריארכיה מאת הפטריארכיה או הפטריארך, להתקשר בהסכם בשמם עמו. אם התובע אכן סבר בתום-לב שאותו עובד היה מוסמך להתחייב בשם הפטריארכיה במה שהתחייב כלפיו, מתוך התנהגותו או מצגיו של העובד, הרי שהדבר אינו מחייב את הפטריארכיה, מכאן שההסכם לא הופר על ידה והתובע אינו זכאי לפיצוי בגין שווי התמורה הכלול בו. אשר לעילת התביעה המתבססת על שכר הראוי, אמנם הוכח שהתובע נתן שירותים מסוימים לפטריארכיה, בהתאם לבקשותיו של העובד אך בידיעתו של הפטריארך, ולכן, עקרונית, התובע זכאי לשכר ראוי מסוים עבור השירותים שנתן. ואולם, היקף וטיב השירותים שנתן היה צנוע בהרבה מאלה שהוצגו על ידו, והתובע כשל בהוכחת שיעור השכר הראוי המגיע לו. על פני הדברים, ובאומדן גלובלי "גס", התובע כבר קיבל את שכרו הראוי בגין השירותים שהוכחו. |
| חזרה למעלה |
|
| 12 [נזיקין] [עורכי-דין] |
|
| עא (נצ') 9729-09-17 ח'ליל זעארה נ' מיריהאן ח'ורי (מחוזי; אברהם אברהם; 02/05/18) - 7 ע' |
| עו"ד: יהושע רובין |
הגשת תובענה כמעט זהה, לאחר שזו נדחתה בהליך קודם, מגיעה לרף גבוה של התרשלות עורך דין. התרשלות המשיבה הסבה למערער נזק שהוא זכאי לפיצוי בגינו.
נזיקין – רשלנות – עורך דין
עורכי-דין – אחריות – בנזיקין
.
ערעור על פסק דין בו נדחתה תביעת המערער ונקבע כי אף שהמשיבה התרשלה בכך שהגישה כתב תובענה לקוי וכמעט זהה לזה שהוגש קודם לכן בשם המערער, אין קשר סיבתי בין ההתרשלות לבין דחיית התובענה.
.
בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור ופסק:
סיכויי התובענה השנייה שהוגשה, לאחר שנדחתה התובענה הקודמת, היא בבחינת התרשלות מקצועית של עורך דין. הגשת תובענה כמעט זהה, לאחר שזו נדחתה, מגיעה לרף גבוה של התרשלות, בדמות פתיחתו של הליך חסר סיכוי. התרשלותה של המשיבה הסבה למערער נזק שהוא זכאי לפיצוי בגינו: שכר הטרחה שהמערער שילם למשיבה, החזר הוצאות שגבתה ממנו ושכר טרחת עורכי דין בבית משפט קמא ובערעור זה. |
| חזרה למעלה |
|
| 13 [חברות] [פשיטת רגל] |
|
| פרק (ת"א) 52716-06-17 אליטליה סוסייטה איראה איטליאנה אס.פי.איי נ' כונס הנכסים הרשמי (מחוזי; איתן אורנשטיין; 01/05/18) - 5 ע' |
| עו"ד: יוסף מולאור |
אין מקום להורות לנאמן בהקפאת הליכים של החברה להחזיק בקופת הנאמן את כל הכנסות החברה בישראל, להשתמש בהם אך למען הוצאות ההפעלה של החברה בישראל ולא להעביר כל סכום מהן למנהלים המיוחדים של החברה באיטליה.
חברות – הקפאת הליכים – נאמן
פשיטת רגל – נאמן – החלטותיו
פשיטת רגל – הקפאת הליכים – נושים
.
בקשת נושה של החברה להורות לנאמן בהקפאת הליכים של החברה להחזיק בקופת הנאמן את כל הכנסות החברה בישראל, להשתמש בהם אך למען הוצאות ההפעלה של החברה בישראל ולא להעביר כל סכום מהן למנהלים המיוחדים של החברה באיטליה.
.
בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה ופסק:
לא בנקל יתערב ביהמ"ש של חדלות פירעון בשיקול דעתו של בעל תפקיד ובענייננו, לא הוכח כי שיקול דעתו של הנאמן באשר לאופן ניהול הכספים שמתקבלים בישראל והעברתם לחברה באיטליה הינו בלתי סביר. הקפאת הכספים שמתקבלים בישראל בקופת הנאמן מבלי להעבירם לחברה באיטליה, תגרום להפסקת פעילות הקו הישראלי. המבקשת אינה נושה בדין קדימה, משכך אל לנאמן לייחד כספים מסוימים לפירעון החובות לנושים הרגילים בישראל, אלא עליו לדאוג לאינטרסים של הנושים הישראליים באמצעות מקסום קופת הנשייה הכללית, שממנה יחולק הדיבידנד הן לנושים הישראליים והן ליתר הנושים. |
| חזרה למעלה |
|
| 14 [דיון אזרחי] [התיישנות] |
|
| רעא (ת"א) 27641-03-18 אורית כהן נ' טוביה בוגץ (מחוזי; אביגיל כהן; 29/04/18) - 10 ע' |
| עו"ד: מקסים בן עזרא, דניאל הומיונפר |
התקופה בה שהה התובע בכלא בתאילנד אינה באה במניין תקופת ההתיישנות. משחלפו כ- 6 שנים ממועד חזרתו לארץ וחלפה פחות משנה מהולדת עילת התביעה ועד לכניסתו לכלא, התביעה לא התיישנה. סוגיה השיהוי תוכרע לאחר הבירור העובדתי.
דיון אזרחי – התיישנות – הפסקת המירוץ
התיישנות – תקופת ההתיישנות – חריגים המאריכים את התקופה
.
בקשת רשות ערעור על החלטה במסגרתה נקבע כי תביעת המשיב לא התיישנה, שכן יש למנות את תקופת ההתיישנות מעת חזרתו של המשיב ארצה, לאחר שריצה 10 שנות מאסר בכלא התאילנדי.
.
בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור בחלקו ופסק:
את הוראת סעיף 14 לחוק ההתיישנות (לפיה אין לקחת בחישוב תקופת ההתיישנות את הזמן בו נמצא בעל דין במדינה זרה והיה קושי של ממש לקיים את הבירור המשפטי) יש לקרוא במשולב עם סעיף 16 לחוק ההתיישנות לפיו אם נתעכב מניין ההתיישנות עקב ההשעייה כאמור, התקופה לא תסתיים לפני שעברה לפחות שנה אחת מהיום בו חדל העיכוב. פרשנות לפיה סעיף 16 מתיר לתובע שנה אחת נוספת בלבד להגשת התביעה לאחר סיום ההגבלה, שגויה. התקופה בה שהה התובע בכלא בתאילנד אינה באה במניין תקופת ההתיישנות בתביעה, שכן לא היה ניתן לקיים בירור שיפוטי בארץ. משחלפו כ- 6 שנים ממועד חזרתו לארץ של תובע וחלפה פחות משנה ממועד הולדת עילת התביעה ועד לכניסתו לכלא התאילנדי, התביעה לא התיישנה. בימ"ש קמא לא התייחס לטענת השיהוי וסוגיה זו תוכרע לאחר הבירור העובדתי. |
| חזרה למעלה |
|
| 15 [דיון אזרחי] |
|
| תצ (מרכז) 6343-09-16 נצחיה לפינר נ' בזק החברה הישראלית לתקשורת בע"מ (מחוזי; דפנה בלטמן קדראי; 29/04/18) - 17 ע' |
| עו"ד: |
אושרה תובענה ייצוגית נזק בזק, תוך שנקבע כי קיימת אפשרות סבירה שהוצאות הגבייה הכלליות והמיוחדות אותן רשאית בזק לגבות מלקוחותיה הן הוצאות חלופיות ולא מצטברות.
דיון אזרחי – תובענה ייצוגית – אישור תובענה ייצוגית
.
בקשה לאישור תובענה ייצוגית שעניינה בפרשנות תקנה 2(2) לתקנות הבזק (ריבית פיגורים והוצאות גבייה), המסדירה את שיעור הוצאות הגבייה אותו רשאית המשיבה לגבות מלקוחותיה. המחלוקת היא בשאלת היחס בין הוצאות הגבייה הכלליות לבין הוצאות הגבייה המיוחדות.
.
בית המשפט המחוזי אישר את התובענה ופסק:
קיימת אפשרות סבירה שהוצאות הגבייה הקבועות בתקנה 2(2) לתקנות בזק הן הוצאות חלופיות ולא מצטברות. פרשנות זו מתיישבת עם התכלית שביסוד תקנות בזק – לאזן בין שמירת האינטרס של בזק להבטחת הוצאותיה לבין שמירת האינטרס הציבורי ואינטרס הצרכן באמצעות הגבלת תעריפי הוצאות הגבייה. פרשנות זו עולה בקנה אחד עם הרקע ההיסטורי של ענף הבזק בארץ, לאור היותה של בזק במשך שנים רבות חברה עסקית הפועלת להשאת רווחים לצד היותה מונופול בענף התקשורת והצורך בשל כך למנוע ניצול כוחה ומעמדה בענף זה. מסקנה זו אף מתיישבת עם תכליתו של חוק התקשורת אשר נועד להסדיר "הפרטת" חברת בזק מהמדינה אל חברה ממשלתית שתוקם ותפעל כגוף עסקי לכל דבר, במטרה לשמור על האינטרס הציבורי החיוני של שיפור וקידום תחום שירותי הבזק הקיימים במדינה. |
| חזרה למעלה |
|
| 16 [חברות] |
|
| תא (ת"א) 55916-02-18 Joseph Payne נ' Stuart Collinson (מחוזי; רות רונן; 29/04/18) - 30 ע' |
| עו"ד: הבדלה, ברנע, קידר ושוחטוביץ, שיוו ופורטונוב, בר און, שיף, בן ארצי, בר נוי |
בית המשפט קיבל בקשה לצו מניעה זמני הנוגעת לאישורה של עסקה להקצאת מניות, על ידי דירקטוריון המשיבה 7. במרכז החלטת בית המשפט עומדת סוגיית המתווה שעל פיו יש לבחון את החלטתם של דירקטורים של חברה, כאשר הם שוקלים גם שיקולים אישיים הכרוכים בטובתם האישית.
חברות – דירקטורים – שיקול דעתם
.
המבקש הגיש בקשה במעמד צד אחד, הנוגעת לאישורה של עסקה על ידי דירקטוריון המשיבה 7. במסגרת העסקה החדשה אמורה החברה לבצע הקצאה של מניות בכמות שתהווה 24.9% מהון המניות של החברה למשקיע חדש. המבקש, בין השאר, טוען, כי החלטת הדירקטוריון אודות העסקה מפרה צו ארעי שניתן על ידי בית המשפט שעל פיו נאסר על המשיבים לקבל החלטה שאיננה במהלך העסקה הרגיל.
.
בית המשפט קבע כלהלן:
מובן כי החלטה על השקעה של בעל מניות חדש שתדלל את יתרבעלי המניות בחברה בכ- 25% היא החלטה שאיננה במהלך העסקים הרגיל. אולם בעקבות ההחלטה המקורית בעניינו של צו המניעה, הוגשה בקשת החברה להבהרתה, וניתנה החלטת ההבהרה. לכן, כדי לקבוע האם ההחלטה אודות ההשקעה החדשה מהווה הפרה של הצו, יש לבחון את ההחלטה המקורית לצד האמור בהחלטת ההבהרה, ולקבוע האם ההשקעה החדשה חורגת מהמותר על פי הפרשנות הנכונה של שתי ההחלטות הללו יחדיו.
כאשר דירקטורים שוקלים במסגרת החלטתם גם שיקולים אישיים הכרוכים בטובתם האישית, יש לבחון האם השיקולים הללו היו השיקלים היחידים או הדומיננטיים של הדירקטורים. אם מדובר בשיקולים העיקריים של הדירקטורים, יחיל בית המשפט על החלטתם סטנדרט ביקורת המכונה enhanced scrutiny (בחינה מוגברת). אם אין מדובר בשיקולים היחידים או הדומיננטיים, יחול בדרך כלל על ההחלטה סטנדרט הביקורת המקל של כלל שיקול הדעת העסקי.
למרות שהחלטה של הדירקטוריון המביאה בחשבון גם את השיקול של "הישרדות" המנהלים בתפקידם איננה בהכרח החלטה פסולה, הרי כאשר חשש ששיקול זה הוא אחד השיקולים הדומיננטיים שהוביל לקבלת ההחלטה, הנטל להוכחת תקינותה של ההחלטה עובר לדירקטורים, ועליהם להוכיח את סבירות החלטתם. חשש כזה קיים במקרה זה.
בבחינת הסיכויים לכאוררה של טענת הצדדים ביחס להשקעה החדשה, יש להביא בחשבון את החשש הלכאורי כי בקבלם את ההחלטה אודות השקעה זו, המשיבים 1-4 הביאו בחשבון את הענין האישי שלהם עצמם – שלא להיות מודחים מדירקטוריון החברה. קיומו לכאורה של ענין אישי כזה משנה את מערך הנטלים ומעביר את הנטל לדירקטורים ולחברה הטוענים זאת, להוכיח את סבירותה של העסקה על מכלול תנאיה ועל העיתוי בו החברה להתקשר בה. העברה זו של הנטל מביאה למסקנה כי בבחינת הסיכויים לכאורה, יש עדיפות לעמדת המבקש על פני זו של החברה, נכון לשלב זה של הדיון. |
| חזרה למעלה |
|
| 17 [נזיקין] |
|
| תא (ת"א) 1664-12-15 ברכה קליין נ' מנקס אונליין טריידינג בע"מ (מחוזי; דניה קרת מאיר; 17/04/18) - 33 ע' |
| עו"ד: תומר ברם, ארז אלמוג |
בית המשפט חייב את הנתבעים, ביחד ולחוד, לפצות את התובעת בגין נזקיה עקב התקשרותה עם הנתבעת – חברה המספקת פלטפורמה למסחר באופציות בינאריות. עם זאת, נקבע כי בנסיבות העניין יש לייחס לתובעת אשם תורם בשיעור 40%.
נזיקין – עוולות – הפרת חובה חקוקה
נזיקין – אחריות – קיומה
נזיקין – אחריות – אשם תורם
.
תביעה להטיל על הנתבעים, ביחד ולחוד, אחריות לנזקי התובעת בגין הפסדיה עקב התקשרותה עם הנתבעת 1 – חברה המספקת פלטפורמה למסחר באופציות בינאריות.
.
בית המשפט המחוזי קיבל את התביעה בחלקה ופסק:
בתקופה הרלוונטית לתביעה חלו על הנתבעת הוראות לפיהן חברה המנהלת זירת מסחר לא תיתן ייעוץ ללקוחות בנוגע לכדאיות של השקעה, החזקה, קניה או מכירה של מכשיר פיננסי שהיא סוחרת בו. בתקופת ניהול חשבונה של התובעת אצל הנתבעת, סיפקו הנתבעים לתובעת בפועל שירותיי ניהול וייעוץ לביצוע עסקאות בזירת המסחר אשר התנהלה על ידי הנתבעת, תוך הפרה של הוראות הדין השונות. מתן ייעוץ על ידי הנתבעים בניגוד לקביעות המפורשות הן של חוק הייעוץ והן של תקנות זירת סוחר – מהווה הפרת חובה חקוקה וכן קיום חוזה בחוסר תום לב. לכן, יש לראות את הנתבעים, יחד ולחוד, כאחראים לנזקים שנגרמו לתובעת. עם זאת, בנסיבות העניין יש לייחס לתובעת אשם תורם בשיעור 40%. |
| חזרה למעלה |
|
| שלום |
| 18 [עונשין] |
|
| תפ (ת"א) 23380-06-16 פרקליטות מחוז תל אביב פלילי נ' דב הרמן (שלום; עמית דניאל בארי; 02/05/18) - 8 ע' |
| עו"ד: דניאל שחף |
בית המשפט הרשיע את הנאשם בעבירות של קבלת דבר במרמה. התביעה הוכיחה כי הנאשם פעל בדרך זהה בהצגת מצג שווא בכל התדלוקים. הנאשם לא שילם עבור אותם תדלוקים, ועל כן קיבל במרמה את הסכום המפורט בכתב האישום.
עונשין – עבירות – קבלת דבר במירמה
.
בכתב האישום התביעה מייחסת לנאשם עבירה של קבלת דבר במרמה (ריבוי עבירות), לפי סעיף 415 לחוק העונשין, תשל"ז-1977.
.
בית המשפט הרשיע את הנאשם, ופסק כלהלן:
הנאשם טען כי לא ניתן להאשימו בקבלת דבר במרמה. לדבריו, הוא חייב אולי כספים לתחנות דלק ושזהו עניין אזרחי ולא פלילי. לא היה מקום להגיש נגדו כתב אישום ולכל היותר היה מקום להגיש נגדו תביעה אזרחית.
אין ממש בטענה זו. במקרה זה, בשבע הזדמנויות יצר הנאשם רושם כי ברשותו כסף לשלם עבור הדלק שהוא מבקש לרכוש. בכל הפעמים טען הנאשם, כי שכח את ארנקו במשרדו וכי יחזיר את חובו תוך דקות.
נוכח ההתרשמות מהנאשם, יש לקבוע כי הנאשם ידע שאין ברשותו אמצעי תשלום עבור הדלק וכי טענתו נועדה לרמות את המתדלקים.
התביעה הוכיחה כי הנאשם פעל בדרך זהה בהצגת מצג שווא בכל התדלוקים נשוא כתב האישום. הנאשם לא שילם עבור אותם תדלוקים, ועל כן קיבל במרמה את הסכום הכולל המפורט בכתב האישום. |
| חזרה למעלה |
|
| 19 [דיון אזרחי] [נזיקין] |
|
| תא (נת') 64564-01-15 מוופק זיאדנה נ' שרותי רכב אהרון כחלון 1999 בע"מ (שלום; סמדר קולנדר אברמוביץ; 30/04/18) - 9 ע' |
| עו"ד: סאמח, גרוס |
אדם המגיע לבדיקה טרם רכישת הרכב מצפה ממוסך הבודק את הרכב שיהיה מקצועי ויבדוק בדיקה מקיפה את כל חלקי הרכב ויעמוד על כל הליקויים הקיימים ברכב. משלא נעשתה בדיקה מעין זו בענייננו, הנתבעת התרשלה.
דיון אזרחי – ביטול פסק-דין – מחמת השגתו במרמה
נזיקין – אחריות – מכון לבדיקת רכב
.
תביעה לביטול פסק דין מחמת הטעיה ומרמה וכן לאור ראיות חדשות שהתגלו.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
יש לבטל את פסק דין הקודם שניתן תוך הטעיה ומבלי שמלוא העובדות יהיו לנגד עיני בית המשפט. לאור קביעה זו יש לדון בתביעת התובע כנגד הנתבעים.
בפסיקה נקבע כי למכון העוסק בבדיקת רכבים לצרכי קנייה ומכירה קמה חובה, כחובה של בעל מקצוע כלפי מזמין השירות, להפעיל את הכלים המקצועיים שבידו ולפעול ברמת מיומנות סבירה, במטרה לגלות ליקויים בכלי הרכב הנבדק.
אדם המגיע לבדיקה טרם רכישת הרכב מצפה ממוסך הבודק את הרכב שיהיה מקצועי ויבדוק בדיקה מקיפה את כל חלקי הרכב ויעמוד על כל הליקויים הקיימים ברכב. משלא נעשתה בדיקה מעין זו בענייננו, הנתבעת התרשלה. |
| חזרה למעלה |
|
| 20 [התיישנות] |
|
| תא (הרצ') 43512-10-16 הודיה אהרון נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (שלום; אמיר ויצנבליט; 29/04/18) - 12 ע' |
| עו"ד: רינה וייס, גלית קרנר |
בית המשפט הורה על דחיית תביעתה של התובעת לתשלום תגמולי ביטוח, על פי חוק חוזה ביטוח, מחמת התיישנותה. נפסק, בין השאר, כי קביעת המוסד לביטוח לאומי אינה מאפסת את מרוץ ההתיישנות.
התיישנות – תקופת ההתיישנות – בתביעה לפי חוק חוזה הביטוח, תשמא-1981
התיישנות – חישובה – תחילת המירוץ
התיישנות – מירוץ ההתיישנות – תחילתו
.
הנתבעת הגישה בקשה לדחיית תביעה על הסף מפאת התיישנותה. בבקשה נטען כי התביעה הוגשה כתשע שנים לאחר אירוע מקרה הביטוח. זאת בחריגה משמעותית מתקופת ההתיישנות הקבועה בסעיף 31 לחוק חוזה הביטוח, העומדת על שלוש שנים. השאלה היא מהו המועד לתחילת מניין ההתיישנות.
.
בית המשפט הורה על דחיית התביעה ופסק כלהלן:
לאור הצורך בוודאות בתחילת מרוץ ההתיישנות, זה יחול בקרות התאונה, וכשמדובר בנכות, עם קבלת הטיפול הרפואי. על כן, במקרה זה יש לקבוע, כי תחילת מרוץ ההתיישנות היא במועד שבו יכולה הייתה התובעת לעמוד לראשונה על קיומה של נכות, שהוא המועד שבו קיבלה טיפול רפואי.
את תקופת ההתיישנות מונים מיום אירוע התאונה שהוא 'מקרה הביטוח' ולא מיום החלטתו של המוסד לביטוח לאומי הקובעת למבקש נכות צמיתה.
יש לדחות את טענת התובעת על פי סעיף 8 לחוק ההתיישנות זאת משלא הציגה התובעת בעניין זה גרסה עובדתית. זאת ועוד, לצרכי סעיף 8 לחוק ההתיישנות די בידיעה בכוח על נזק ממשי שנגרם בעקבות התאונה גם מבלי שנודע מלוא היקפו. לאור העובדה שהתובעת נפצעה בתאונת הדרכים באורח קשה, הרי שידעה, ודאי בכוח, על נזק ממשי שנגרם לה כבר בעת התאונה או סמוך לה.
הודעה לחברת הביטוח או לסוכן הביטוח על מקרה הביטוח אינה מביאה כשלעצמה לעצירת מרוץ ההתיישנות. אף דרישה מחברת הביטוח לקבלת תגמולי הביטוח וכן ניהול משא-ומתן עימה אינם מביאים כשלעצמם לעצירת תקופת ההתיישנות. |
| חזרה למעלה |
|
| 21 [ביטוח] |
|
| תק (צפת) 38566-03-17 אליהו לוי נ' אליהו מדר (שלום; מוהנד חליאלה; 29/04/18) - 7 ע' |
| עו"ד: |
> נדונה השאלה של חבות מעביד לפצות עובד בגין נזקי רכוש בהם חויב העובד, שנגרמו בתאונת דרכים שעשה העובד בעת מילוי תפקידו בהיותו נוהג ברכב לא מבוטח שסיפק לו המעביד.
ביטוח – ביטוח רכב – חובת ביטוח
.
תביעה קטנה על סך של 33,400 ₪. עמדה לדיון השאלה של חבות מעביד לפצות עובד בגין נזקי רכוש בהם חויב העובד, שנגרמו בתאונת דרכים שעשה העובד בעת מילוי תפקידו בהיותו נוהג ברכב לא מבוטח שסיפק לו המעביד.
.
בית המשפט קבע כלהלן:
יש לקבל את טענתו של התובע כי קיימת חובה על מעסיק לבטח בביטוח צד ג' רכב שהוא מוסר לעובדו לצורך מילוי תפקידו.
גם אלמלא הכירה הפסיקה בחובתו של מעסיק לבטח רכב שמסר לשימוש העובד בביטוח צד ג', עדיין יש לחייב את הנתבעים מכוח חבותם בדיני החוזים. זאת מכיוון שהודו כי התחייבו לבטח את הרכב ומשהוכח כי לא עמדו בהתחייבותם זו. |
| חזרה למעלה |
|
| 22 [חוזים] |
|
| תא (נצ') 4831-01-16 אחים סלטי הנדסה בע"מ נ' שיש צ'יוטלי בע"מ (שלום; אלעד טל; 26/04/18) - 12 ע' |
| עו"ד: סובחי מחאמיד, נמרוד עובדיה |
נדחתה תביעת התובעים לפיצויים בגין ליקויים באריחי שיש שסיפקה להם הנתבעת. הכרעת בית המשפט עוסקת בשני מישורים – האחד, מועד ההודעה על הליקויים במשטחי השיש; והשני, האם אכן קיימים ליקויים בשיש ההופכים אותו לבלתי ראוי לשימוש, כטענת התובעים.
חוזים – מכר – אי-התאמה
.
התובעים הגישו כנגד הנתבעת תביעה בגין אריחי שיש לקויים שסיפקה להם הנתבעת. הנתבעת טוענת, כי השיש רוצף על ידי רצף ואח"כ לוטש בידי לטש מטעם התובעים והם האחראים לפגמים בשיש ולמראהו.
.
בית המשפט דחה את התביעה ופסק כלהלן:
בנסיבות יש לקבוע, כי השיש שסופק היה תקין. המדובר באבן טבעית אשר חלק ממאפייניה הינם חורים, נקבים, סדקים וחריצים. התקנים מכירים במאפיינים אלו ודין הטענה לפיה אבן עם סדקים וחורים אינה תקנית דינה להדחות.
מצבו של השיש – קרי, היותו משופע בחורים וסדקים (מבלי להדרש לסוגיית התאמתו לתקן) היתה ידועה לתובעים, בעת פתיחת אריזות השיש ובטרם ביצוע הריצוף. על כן, "פגמים" אלו היו ברורים וידועים לתובעים כאשר פתחו את האריזות. למרות זאת החלו להתלונן על מצב הריצוף רק לאחר שלב הפוליש, על כן הם מנועים מלהסתמך על אי ההתאמה לפי חוק המכר.
אין לנתבעת כל אחריות לפגמים בריצוף שנגרמו בשל פעולת התובעים ו/או בעלי מקצוע מטעמם אשר פעלו בניגוד לתקן וביצעו פעולת ריצוף ופוליש קריסטלי על גבי ריצוף שמתחתיו רטיבות פעילה. |
| חזרה למעלה |
|
| 23 [דיון אזרחי] [מקרקעין] [חוזים] |
|
| תאמ (נצ') 7284-05-16 חוסאם מועד נ' שמואל ליבמן (שלום; רביע ג'באלי; 10/04/18) - 11 ע' |
| עו"ד: |
בית המשפט חייב את הנתבעים להשתתף בתשלום עלויות תיקון קיר תומך שמפריד בין ביתם לבין ביתו של התובע. בית המשפט קיבל את התביעה מכוח דיני הקניין ודיני החוזים ודחה את העילה הנזיקית.
דיון אזרחי – סעדים – סעד שלא נתבקש
מקרקעין – שיתוף – מיצר
חוזים – קיום חוזה – בדרך מקובלת ובתום-לב
.
התובע הגיש כנגד הנתבעים תביעה כספית, שעניינה בעלויות בהן נשא התובע לצורך תיקון קיר תומך שמפריד בין הבתים של שני הצדדים. בנוסף לכך, התובע מבקש לחייב את הנתבעים לפצות אותו בגין עבודות צבע, חשמל וגינון שבוצעו בחלקתו.
.
בית המשפט קיבל את התביעה בחלקה ופסק כלהלן:
אם התובע מבקש סעד פלוני על סמך נימוק משפטי מסויים ובית-המשפט מוצא תביעתו צודקת, לאור אותן העובדות הכלולות בכתב התביעה, אך מנימוק משפטי אחר רשאי הוא לקבל את התביעה, ואין זה בבחינת פסיקה על יסוד עילה אחרת.
לא ניתן לקבוע כי הנתבעים התרשלו בכך שמילאו אדמה חוסמת ואינה מנקזת ולא ניתן לקבוע כי המרזב החשוף יש לו קשר סיבתי בבחינת הגורם הדומיננטי שהביא לנזק שנגרם לקיר. ולפיכך, העילה הנזיקית לא הוכחה.
יש לקבל את התביעה מכוח דיני הקניין. סעיף 49 לחוק המקרקעין מטיל חובה על הצדדים להשתתף בהוצאות הדרושות לשם אחזקת המחוברים במצב תקין. לפיכך מכוח סעיף זה, ולאור הנסיבות המיוחדות בתיק זה לפיהן הקיר היווה סכנה והצדדים נדרשו לנקוט בצעדים כדי למנוע נזקים לרכוש או לנפש, ומאחר שלא הוכח וגם לא נטען, כי מידת השימוש של שני הצדדים בקיר שונה, אזי על שני הצדדים לשאת בחלקים שווים בהוצאות תיקון הקיר. זאת ועוד, בנסיבות העניין, ניתן מכוח סעיף זה לפסוק לתובע מחצית מהוצאותיו בגין תיקון הגינה והשביל.
בנוסף, ניתן לחייב את הנתבעים בעלות תיקון הקיר, מכוח דיני החוזים; הוכח כי הנתבעים התנהלו בחוסר תום לב במהלך ביצוע הסכם העבודה ביניהם בניגוד לסעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), וכי ביטול החוזה וגירוש הקבלן היווה הפרה יסודית של ההסכם עם התובע שמזכה אותו באכיפת החוזה. |
| חזרה למעלה |
|
| משפחה |
| 24 [משפחה] |
|
| תמש (ק"ג) 12648-02-15 פלוני נ' פלונית (משפחה; פאני גילת כהן; 29/04/18) - 29 ע' |
| עו"ד: שרון קולסקי, איילת קריספל |
תביעת רכוש בין בני זוג. התקציר עוסק במחלוקת העיקרית – עתירת האיש לסעד הצהרתי ביחס לזכויותיו בדירת מגורים שנרכשה לאחר נישואי הצדדים ושנרשמה ע"ש הנתבעת בלבד. נפסק כי הזכויות בדירה שייכות לנתבעת בלבד בהעדר הוכחת "דבר מה נוסף" לקיומו של שיתוף ספציפי בדירה. עם זאת, הנתבעת חויבה להחזיר לנתבע את חלקו בהחזר תשלומי המשכנתא בצירוף הצמדה.
משפחה – יחסי ממון בין בני-זוג – דירת המגורים
משפחה – יחסי ממון בין בני-זוג – כוונת שיתוף
.
תביעת רכוש בין בני זוג. התקציר עוסק במחלוקת העיקרית – עתירת האיש לסעד הצהרתי ביחס לזכויותיו בדירה שנרכשה לאחר נישואי הצדדים ושנרשמה ע"ש הנתבעת בלבד. רכישת הדירה מומנה בעיקר ממקורות פרטיים של הנתבעת בעוד היתר באמצעות הלוואת משכנתא שניטלה ע"י הצדדים במשותף. הדירה שימשה למגורי הצדדים כשנתיים. לאחר פרידת הצדדים, המשיכה הנתבעת להתגורר בדירה ונשאה לבדה בתשלומי המשכנתא.
.
ביהמ"ש לענייני משפחה פסק כי הזכויות בדירה שייכות לנתבעת בלבד מהטעמים הבאים:
כפועל יוצא ממועד הנישואין, חלות על מערכת היחסים הכלכלית של הצדדים, הוראותיו של חוק יחסי ממון בין בני זוג, לפיהן נכסים שהיו למי מבני הזוג ערב הנישואין, או נכסים שקיבלו במתנה או בירושה במהלך הנישואין לא יאוזנו בשעת ביצוע איזון המשאבים ביניהם. עם זאת, במרוצת השנים הרחיבה הפסיקה את הפרשנות להוראות החוק, עת הכירה בזכויות של בן זוג בנכסים שהיו לבן הזוג האחר ערב הנישואין, בעיקר ביחס לדירת המגורים, אשר הוגדרה בפסיקה כ-"גולת הכותרת של השיתוף".
עם זאת, בשורה של פסקי דין הובהר, כי לשם ההגנה על אינטרס ההסתמכות של הצדדים אין די בעצם החיים המשותפים של בני הזוג ומגוריהם בדירה, שהייתה שייכת למי מבני הזוג ערב הנישואין על מנת לקבוע כי קיימת כוונת שיתוף ביחס לה, ויש להוכיח "דבר מה נוסף".
בפסיקה לא נקבעה רשימה סגורה של קריטריונים או מבחנים המבססים קיומו של "דבר מה נוסף" ויש לבחון כל מקרה לגופו על פי נסיבותיו. כך למשל, כאשר הוכח שהצדדים ערכו שיפוץ מאסיבי בבית המגורים או כאשר הוצגו ראיות לקיומה של הבטחה או כוונה מפורשות להפוך את הנכס משותף על ידי שינוי ברישום הבעלות או אפילו על ידי מכירתו ורכישת נכס אחר תחתיו שייחשב כנכס משותף, הכיר ביהמ"ש בקיומו של "דבר מה נוסף" שדי בו כדי לבסס כוונת שיתוף. ואולם, יש לזכור כי מדובר בחריג להוראת סעיף 5(א)(1) לחוק ומחובתו של ביהמ"ש לנקוט משנה זהירות וריסון טרם קביעתו בדבר כוונת שיתוף של בני הזוג בנוגע לנכסים אשר החוק מוציא מגדרי האיזון. קביעה כאמור תעשה במשורה באותם מקרים חריגים בהם זעקת ההגינות ושיקולי הצדק מחייבים זאת.
בענייננו אמנם אין מדובר בנכס שהיה בבעלות מי מן הצדדים ערב הנישואין אלא בדירה שנרכשה במהלך נישואי הצדדים ורכישתה מומנה בעיקר ממקורות פרטיים של הנתבעת בעוד היתר באמצעות הלוואה שניטלה ע"י הצדדים במשותף, והזכויות בה נרשמו במלואן על שם הנתבעת. לפיכך ועל רקע הדברים לעיל, עדיין מוטל על התובע הנטל להוכיח, כי הייתה לצדדים כוונת שיתוף בנוגע לדירה, וכי מדובר בנכס בר איזון. התובע לא עמד בנטל זה.
התובע לא הציג כל ראיה המלמדת באופן פוזיטיבי על כוונת הנתבעת לשתף אותו בזכויות בדירה, מעבר לחיי הנישואין והמגורים המשותפים. זאת ועוד, הצדדים התגוררו בדירה משך תקופה קצרה יחסית, בת 26 חודשים בלבד, ואף אם השקיעו כספים ממשאביהם המשותפים בשיפוצה, הרי שמדובר היה בסכומים נמוכים יחסית, אשר לשיטת התובע עצמו מגיעים כדי 20,000 ₪ בלבד ואין בהם להקנות לתובע זכויות קנייניות בדירה בפרט כאשר לשיטת התובע עצמו, עיקר העלייה בשווי הדירה מקורו בעליית מחירי הנדל"ן בארץ בשנים המדוברות, ולא בשל תרומתו להשבחת ערכה של הדירה. כ"כ, ביהמ"ש לא שוכנע כי התובע הסתמך על מצג כלשהו של הנתבעת כלפיו לפיו יש לו זכויות בדירה, וודאי לא באופן המצדיק הגנה על אותה הסתמכות המגיעה כדי הקניית זכויות קנייניות בדירה בהתבסס עליה. כן לא נמצא בתשלומי המשכנתא בהם נשא התובע בכדי להקנות לתובע זכויות קנייניות בדירה וזאת נוכח התקופה הקצרה בה נשא התובע בתשלום זה (30 חודשים) וסכום התשלומים (סה"כ כ-27,000 ₪).
יחד עם זאת, ביהמ"ש דוחה את טענת הנתבעת לפיה השתתפות התובע בהחזרי המשכנתא החודשיים דינה כדין תשלום דמי שימוש ראויים. חזקה, על בן זוג המבקש תמורה ממשנהו בגין שימוש בנכסיו הפרטיים, כי יסדיר זאת עמו מראש ובאופן מפורש. כזאת לא הוכח בענייננו. לפיכך, לא יהא זה הוגן לדרוש זאת ממנו בדיעבד ולאחר שיחסי הצדדים התערערו .
לפיכך, נקבע כי הזכויות בדירה שייכות לנתבעת בלבד. אולם, בהתבסס על דיני עשיית עושר ולא במשפט ועל שיקולי צדק והגינות, בהינתן כי השתתפות התובע בהחזרי המשכנתא החודשיים הגדילה את חלקה ההוני בדירה, ביהמ"ש מורה לנתבעת להשיב לתובע מחצית מסך החזרי המשכנתא החודשיים ששולמו על ידי הצדדים יחדיו, כשהם צמודים למדד המחירים לצרכן מיום 15.4.2014 ועד יום התשלום בפועל. |
| חזרה למעלה |
|
| 25 [מקרקעין] |
|
| תמש (נצ') 46720-06-13 ע' נ' ג' (משפחה; ג'מילה ג'בארין כליפה; 20/03/18) - 32 ע' |
| עו"ד: סלאח קאסם, חנא ס. ג'רייס |
ביהמ"ש קיבל את גרסת הנתבע בתמש 46720-06-13, וקבע כי רישום הזכויות במקרקעין והבניין שהוקם עליו ע"ש חלק מהאחים, נעשה מטעמים פורמאליים בלבד וכי למעשה נערך בין הצדדים הסכם נאמנות לפיו החלקה והבניין בבעלות כל האחים והאב, קרי שביעית לכל אחד. זאת בהתחשב, במערכת היחסים במשפחה, מצב כלכלי של המשפחה, נסיבות רכישת המקרקעין, נסיבות רישום הזכויות, נסיבות בניית הבניין החדש, נסיבות מכירת בנין ישן ומעבר לבניין חדש.
מקרקעין – נאמנות – קיומה
מקרקעין – זכויות במקרקעין – הוכחתן
.
הכרעה בסכסוך בין בני משפחה באשר לזכויות בחלקת מקרקעין ובבניין המוקם עליה; חלקת המקרקעין רשומה על שם 4 מהאחים (מתוך 6) בלבד. לטענת התובעים בתמש 46720-06-13 מדובר במקרקעין בבעלות האחים הרשומים בלבד, כאשר ניתנה לאח הנתבע ג (להלן הנתבע) רשות בחינם להתגורר באחת מהדירות ויתר האחים רשאים לבטל רשות זו ומכאן תביעתם לסילוק ידו של הנתבע ומשפחתו מהדירה בה הוא מתגורר (לטענתם, בשל התנהגותו המחפירה של הנתבע). מאידך, לטענת הנתבע, נערך בין הצדדים הסכם נאמנות לפיו החלקה והבנין הם בבעלות כל האחים והרישום על שם חלק מהאחים הינו מטעמים פורמאליים בלבד בשל שיקולי מס. לדבריו הסכם הנאמנות לא נרשם בשל יחסי האמון המלאים שהיו בין בני המשפחה עובר לסכסוך. מכאן תביעתו בתמש 14010-05-14 למתן פסק דין הצהרתי לפיו הנו הבעלים של 1/6 מהזכויות במקרקעין על כל הבנוי בהם לאחר שהמקרקעין יירשמו כחלקה נפרדת ועצמאית, וכי הוא הבעלים של הדירה בה הוא מתגורר.
.
ביהמ"ש לענייני משפחה דחה את תמש 46720-06-13 וקיבל את תמש 14010-05-14, מהטעמים הבאים:
סעיף 125(א)לחוק המקרקעין, קובע "רישום בפנקסים לגבי מקרקעין מוסדרים יהווה ראיה חותכת לתכנו"; הנטל לסתירת הרישום ולהוכחת הטענה כי הוא אינו משקף את מצב הדברים האמיתי, הוא נטל כבד מאוד.
בהתאם לחוק הנאמנות ולפסיקה, חוזה נאמנות יכול שייעשה בכתב, בעל פה, או בצורה אחרת, ככל חוזה אחר. כמו כן, אף אם הנאמנות מתייחסת לזכויות במקרקעין, העדר רישום נאמנות אינו שולל דבר קיומה.
בנסיבות הספציפיות של המקרה, ביהמ"ש שוכנע כי היה קיים הסכם נאמנות בין האח הנתבע לבין שאר האחים יחד האב בעניין רכישת מקרקעין ובניית הבניין שיהיה בבעלות כל בני המשפחה וישמש אותם, כאשר חלקת המקרקעין נרשמה על שם חלק מהאחים, כנאמנים, מטעמים פורמאליים בלבד, בעוד שהם בבעלות האמיתית של ששת האחים והאב, קרי שביעית לכל אחד. זאת בהתחשב, במערכת היחסים במשפחה, מצב כלכלי של המשפחה, נסיבות רכישת המקרקעין, נסיבות רישום הזכויות, נסיבות בניית הבניין החדש, נסיבות מכירת בנין ישן ומעבר לבניין חדש.
כעולה מהעדויות, המשפחה התנהלה כמשפחה אחת תוך ניהול קופה משפחתית אחת שהופקדה אצל האב, כאשר האב הוא הדמות האחראית והמחליט במשפחה גם אחרי שהילדים התחתנו והקימו משפחות כך גם לעניין הקרקע והבניין. כאשר בני המשפחה התגוררו תמיד בבניין אחד, תחילה בבית ישן ובהמשך בבית החדש. התנהלות זו של בני המשפחה במשך שנים עד לפרוץ הסכסוך ביניהם, כשהיחסים ביניהם היו תקינים וטובים, מתיישבת יותר ומחזקת את גרסת הנתבע בדבר קיום הסכם בעל פה בינו לבין שאר אחיו יחד עם אביו, לעניין רכישת הקרקע לצורך בניית בנין מגורים אחד שיהיה בבעלות כל המשפחה, על פני גרסת האחים ואביהם. עדויות האחים והאב הותירו רושם שלילי על ביהמ"ש, למול גרסתו של הנתבע שזכתה לאמון ביהמ"ש ונתמכה בעדות עדים ניטראליים, לעניין זיקתו לקרקע ולבניין שהוקם.
בנוסף, התנהלות בני המשפחה בהמשך בפועל, מוסיפה ומחזקת גרסת הנתבע – לרבות, סמיכות הזמנים בין רכישת המקרקעין ותחילת בניית הבניין החדש, היתר הבניה על שם כל האחים, מכירת הבית הישן כולו בעסקה אחת ומעבר כל המשפחה למגורים בבניין החדש המכיל דירה לכל אח ולאב, וכל יתר הנסיבות שאפפו אירועים אלה – כי היה סיכום בין בני המשפחה שהקרקע והבניין החדש יהיו בבעלות האחים והאב. לא הוכח כי היה מתן רשות מגורים בלבד לנתבע בבניין החדש כטענתם; טענה זו בא לעולם רק בעקבות הסכסוך בין הצדדים. |
| חזרה למעלה |
|
| 26 [ירושה] |
|
| תמש (ראשל"צ) 48271-12-11 א.א נ' א.מ (משפחה; נחשון פישר; 18/03/18) - 30 ע' |
| עו"ד: סלבה עונג, שירלי שדה, אורי זמברג |
כפי שנקבע בפסיקה, גם אם אין במצבו הבריאותי הלקוי של המצווה, כשלעצמו כדי לשלול את כושרו לצוות, הרי שיש בו כדי לשמש תמרור אזהרה באשר לאפשרות היותו נתון להשפעה בלתי הוגנת, כפי שנמצא בענייננו.
ירושה – צוואה – השפעה בלתי הוגנת
ירושה – צוואה – כשרות לצוות
.
המנוחה נפטרה ב-2011 כבת 89 והותירה שלוש צוואות, האחת מ-2003, אשר העתקה לא הובא על ידי מי מהצדדים, השנייה מ-2006 (להלן: "הצוואה השנייה") והשלישית – מ-2010 (להלן: "הצוואה האחרונה"). בהתאם לצוואה השנייה הורישה המנוחה את זכויותיה בחנות לנכדיה – התובע והנתבע 1, בחלקים שווים. כל יתר הרכוש למעט רכב צוותה המנוחה לבתה – ר.א, ואילו לבנה הנתבע 2 לא הורישה מאומה. הבת ר.א נפטרה כחודש טרם כתיבת הצוואה האחרונה ויורשיה הם שני ילדיה – התובע והנתבע 1, בחלקים שווים. בהתאם לצוואה האחרונה, הורישה הסבתא המנוחה את כל רכושה לתובע בלבד תוך שנתנה הסבר לנישולם של הנתבעים. התובע מבקש לקיים את צוואתה האחרונה של המנוחה. הנתבע 1 הגיש התנגדות לקיום הצוואה האחרונה ובקשה לקיום הצוואה השנייה. הנתבע 2 הגיש התנגדות לקיום הצוואות השנייה והשלישית ובקשה למתן צו ירושה.
.
ביהמ"ש לענייני משפחה הורה על בטלות הצוואה האחרונה ועל קיום הצוואה השנייה מהטעמים הבאים:
כידוע, הכלל הינו שכל אדם כשיר לצוות, ויש לכבד את רצון הנפטר כפי שנכתב בצוואה, אלא אם חל אחד מהמקרים המנויים בחוק. סעיף 26 לחוק הירושה, קובע בין היתר כי צוואה שנעשתה בשעה שהמצווה לא ידע להבחין בטיבה של צוואה - בטלה. הפסיקה קבעה כי על מנת לקבוע האם המנוחה הבינה "בטיבה של צוואה", יש להתחשב במודעות המצווה לעובדה שהוא עורך צוואה, ידיעתו בדבר היקף רכושו ויורשיו, ומודעותו לתוצאות עשיית הצוואה על יורשיו. המשקל שיינתן לשיקולים אלה, משתנה בהתאם לנסיבות כל מקרה. אולם אין בודקים את עצם רצונה של המנוחה - אלא די לביהמ"ש שישתכנע שהיה בהתנהגותה הכוללת בעת עריכת הצוואה והחתימה עליה, כדי להצביע שהיא ידעה להבחין בטיבה של צוואה. נטל השכנוע בטענה זו הינו על המתנגדים, כאשר אין די בהעלאת ספק, אלא בהוכחה ממש. כלומר, על המתנגדים להוכיח את טענתם תוך שהם מסתייעים בעדות רפואית או אחרת אשר למצב המנוחה, בזמן שערכה את הצוואה.
במקרה דנא, אין לביהמ"ש ספק כי המנוחה באותה העת סבלה מירידה בשמיעה. כמו כן, מצבה הרפואי היה קשה. ולפיכך היה על עורך הדין לדרוש מסמך רפואי המאשר את כושרה לצוות- ובהעדרו ישנו טעם לפגם. עם זאת, ממכלול העדויות והמסמכים הרפואיים שהוגשו עולה כי המנוחה הייתה כשירה וצלולה בעת עריכת הצוואה האחרונה. עוד צוין בהקשר זה, בין היתר, כי המנוחה ציינה בצוואתה האחרונה את הסיבות לכך שלא הורישה למתנגדים דבר. בכל הנוגע לנישולו של המתנגד 2, המנוחה לא חרגה בצוואתה האחרונה מצוואתה השנייה. ויתרה מכך בעדויות המתנגדים עלו הסיבות בעטיין נושל המתנגד 2 מהצוואות, ובכללן השימוש שעשה בחנות המשפחתית והחובות אליהן נקלע – כספים אשר שולמו לבסוף מכספה של המנוחה. על הטענה כי המתנגד 1 גנב את כספה - חזרה המנוחה בפני המטפלת והעו"סים ואלו הועלו בדו"חות שהוצאו על ידם. לעמדת ביהמ"ש, מששבה והעלתה המנוחה את הטענות אודות גניבת הכספים בפני מספר גורמים שהיו עמה בקשר, נשמטת הטענה כי המנוחה לא הבינה את טיבה של הצוואה או תוכנה.
מאידך, המתנגדים עמדו בנטל והוכיחו קיומה של השפעה בלתי הוגנת מצד התובע על המנוחה, באופן שיש בו כדי לפסול את הצוואה משנת 2010 להבדיל משנת 2006, בהתאם למבחנים שצוינו בפרשת מרום – מבחן תלות ועצמאות, תלות וסיוע, קשרי המצווה עם אחרים ונסיבות עריכת הצוואה.
כפי שנקבע בפסיקה, גם אם אין במצבו הבריאותי הלקוי של המצווה, כשלעצמו כדי לשלול את כושרו לצוות, הרי שיש בו כדי לשמש תמרור אזהרה באשר לאפשרות היותו נתון להשפעה בלתי הוגנת. הוא הדין בענייננו. צוואתה האחרונה של המנוחה נערכה כחודש לאחר פטירת בתה ועל כן היה מצבה הנפשי של המנוחה ירוד ביותר ומכאן שהמנוחה הייתה מועדת באופן מובהק להשפעת הזולת באותה תקופה. לא די בכך, אלא שנחבלה כשלושה שבועות בטרם החתימה על הצוואה ולא יכולה הייתה לבצע פעולות שגרתיות ללא סיוע. באותה העת, התגורר בביתה התובע והיא הסתייעה בו לכל צרכיה. זאת ועוד, מהדו"חות שצורפו לתיק, ביהמ"ש התרשם כי הייתה לתובע אשר התגורר בביתה מעל 10 שנים, השפעה על המנוחה עד כדי שליטה אבסולוטית בה ובשלב כלשהו אף הציג עצמו, שלא כדין, כאפוטרופוס עליה. אמנם, המנוחה לא הייתה מבודדת ומנותקת מאחרים ולא נעשו ניסיונות כלשהם למנוע את כניסתם של שאר בני המשפחה או למדרם מבית המנוחה. אולם אין להתעלם מכך כי התובע התגורר עמה ממועד עריכת הצוואה השנייה והמנוחה התקשתה להתמודד עמו. בכל הנוגע לנסיבות עריכת הצוואה, עוה"ד שערך אותה הודה בחקירתו כי בחלק מהפגישות בהן פגש במנוחה- התלווה אליה אף התובע. בנוסף, בחינת עדותו מעלה סימני שאלה נוספים בנוגע לנסיבות עריכת הצוואה.
בנוסף למבחנים שהובאו לעיל, וכדי להכריע בשאלה האם המסקנה שהמצווה עשתה את צוואתה מחמת השפעה בלתי הוגנת אכן הינה המסקנה הסבירה היחידה העולה מכלל הראיות שהובאו במשפט – נבחנו גם המבחנים המעשיים הבאים: מבחן הקרבה הרגשית; מבחן הגיונה של הצוואה ומבחן הנישול.
לפיכך ביהמ"ש מקבל את ההתנגדות לקיום הצוואה האחרונה ומורה על בטלותה ועל קיום הצוואה מ-2006. |
| חזרה למעלה |
|
| 27 [משפחה] |
|
| תלהמ (פ"ת) 56334-03-17 פלוני נ' פלונית (משפחה; נאוה גדיש; 18/02/18) - 10 ע' |
| עו"ד: יוסי הרשקוביץ, קרן זילברמן |
העובדה שמאז פרוץ הסכסוך יש כשלים בתקשורת שבין ההורים לא יכולה לפגוע בסיכוי לקיום של משמורת משותפת וזאת מכמה סיבות. בין היתר, על ביהמ"ש לעשות מאמץ על מנת לבודד, עד כמה שהדבר אפשרי, את תקופת הסכסוך ולבחון את מערכת היחסים שהייתה עוד לפני הסכסוך ובוודאי זו הקיימת לאחריו, על מנת להתרשם כיצד התנהלו הצדדים. בנסיבות, יש לתת ביטוי למצב המתקיים בפועל ולקבוע כי הקטין יהיה במשמורת משותפת של שני הוריו.
משפחה – משמורת קטינים – משמורת משותפת
.
תביעת אב לקבוע כי המשמורת ביחס לשני ילדיהם הקטינים של הצדדים תהא משמורת משותפת, ולא כפי שנקבע 2013, בהסכמת הצדדים, כי המשמורת תהא בידי האם. הבת הגיעה לבגרות במהלך ההליך. הבן כבן 11 שנים. לטענת האב, בפועל הצדדים מתנהלים באופן של "משמורת משותפת". במערך של שבועיים, הילדים שוהים שישה לילות אצל האב ושמונה אצל האם. האב הדגיש כי הגדרת המשמורת חשובה לו על מנת "לתת ביטוי למעמדו השוויוני ביחס עם ילדיו". האב ביקש לתת ביטוי מלא לשוויוניות, על ידי הוספת לילה אחד, אחת לשבועיים, בו ישהה הקטין עימו. האם מתנגדת לתביעה. לטענתה, מטרתו של האב להימנע מתשלום מזונות. כן העלתה האם טענות ביחס לתפקודו הלקוי של האב. לאחר קבלת תסקיר העו"ס והדיווח מיחידת הסיוע ביהמ"ש נעתר לבקשת האב וקבע כי הקטין ישהה עם האב יום אחד נוסף, אחת לשבועיים.
.
ביהמ"ש לענייני משפחה קיבל את התביעה מהטעמים הבאים:
חרף העובדה שכבר ניתן פסק דין בשאלת המשמורת, ואף שמדובר בפסק דין שנתן תוקף משפטי להסכמת הצדדים, אין מניעה כי ביהמ"ש ישוב ויידרש לשאלה זו, בהתאם לעקרון טובת הילד.
כידוע, המושג 'טובת הילד' איננו מושג ריק מתוכן, ביהמ"ש נדרש לבחון אותו, בכל תיק, בהתאם לנסיבותיו, ולהתייחס לכל קטין וקטין באופן מפורש. הקטין זכאי להשתתף בהליך ולהביע דעותיו, רצונותיו ורגשותיו לפני ביהמ"ש, במנותק מהוריו, הכל כמובן באופן שמותאם לגילו ולבגרותו. כלי עזר נוסף שמשרת את בתי המשפט לשם קביעת טובת הקטינים, הינו תסקיר העו"ס לסדרי דין, הכולל המלצות בדבר שאלות כמו משמורת וחלוקת זמני שהות וכן המלצות טיפוליות, במידה ויש בכך צורך.
במקרה דנא כאמור ביהמ"ש כבר מצא לקבוע כי הקטין ישהה עם האב יום אחד נוסף, אחת לשבועיים, וזאת משנמצא כי הדבר משרת את רצונו ואת טובתו של הקטין. כל שנותר לקבוע הוא: האם בנסיבות העניין יש לקבוע התקיימו התנאים לקביעת משמורת משותפת. ביהמ"ש משיב על כך בחיוב.
המצב בפועל הוא כי הקטין שוהה עם כל אחד מההורים מחצית מהזמן (בהקשר זה הובהר כי התוספת של יום אחד, פעם בשבועיים, לא היא שתגרום לשינוי ההגדרה, שכן מבחינה מהותית, התנהלו הצדדים בחלוקת זמנים שווה, גם אם מדובר היה, במערך של שבועיים, בחלוקה של שישה לילות אצל האב ושמונה אצל האם); התפקוד של כל הורה בנפרד, הוא תפקוד מצוין המיטיב עם הקטין ובא לידי ביטוי בקשר הטוב שיש לכל אחד מהם עמו; תנאי המגורים של כל הורה מאפשרים משמורת משותפת שכן בכל אחד מהבתים יש לקטין מקום מותאם פיזית לצרכיו והקטין מרגיש בכל אחד מהבתים שהוא ביתו; המרחק שבין שני הבתים (מרחק של בניין אחד); רצון הקטין ותפיסתו כי כל אחד מההורים הוא מרכזי ומשמעותי בחייו; מערכת היחסים שבין ההורים – הצדדים התנהלו באופן מיטיב במשך ארבע שנים.
העובדה שמאז פרוץ הסכסוך יש כשלים בתקשורת שבין ההורים לא יכולה לפגוע בסיכוי לקיום של משמורת משותפת וזאת מכמה סיבות: ראשית, אם נקבע כך, נמצא מעודדים צדדים ליצור מצג שאינם מסתדרים, רק כדי למנוע קיומה של משמורת משותפת; שנית, תקופה זו של הסכסוך בין ההורים לא יכולה ללמד על התפקוד ההורי השוטף, לא ברמה של כל הורה מול הילד, ולא ברמה של שיתוף פעולה ביניהם. על ביהמ"ש לעשות מאמץ על מנת לבודד, עד כמה שהדבר אפשרי, את תקופת הסכסוך ולבחון את מערכת היחסים שהייתה עוד לפני הסכסוך ובוודאי זו הקיימת לאחריו, על מנת להתרשם כיצד התנהלו הצדדים; שלישית, העובדה שבין שני הורים יש חילוקי דעות באשר לאופן גידול הילדים, שאינם מסכימים על עניינים כמו הרגלי שינה, הרגלי תזונה, לימודים ופנאי ביחס לקטין, אין בה כדי ללמד בהכרח על תקשורת לקויה. באופן טבעי הורים חלוקים בדעותיהם בעניינים אלו. הדרך לגשר על הפערים בתפיסת החיים ועל כישלון בתקשורת שהיא דרך טיפול ולא באמצעות קביעת הורה אחד, שדרך החינוך שלו "עדיפה", כהורה משמורן.
דווקא כאשר יש חשש שכל הורה מתבצר בעמדותיו, אפשר וביהמ"ש יעדיף הכרה בשני ההורים כמשמורנים, על מנת שלא לתת לאיש מהם "עדיפות" בקשר עם הקטין, לא ביחסים שבינם לבין עצמם ולא ביחס מול הקטין, וזאת כאשר ניכר בסיס תקשורתי טוב בין שניהם.
במקרה דנא, בהתבסס על הקשר התקין והבריא שהיה להורים, טרם הגשת התביעה וגם אחרי הפירוד, לאור ההתנהלות בה המשיכו תוך כדי ניהול ההליך ביהמ"ש מוצא לקבוע כי יש לתת ביטוי למצב המתקיים בפועל. לפיכך נקבע כי הקטין יהיה במשמורת משותפת של שני הוריו. בנוסף, ההורים הופנו להליך של תיאום הורי ולהליך של הדרכה הורית במסגרת הרווחה. |
| חזרה למעלה |
|
| תעבורה |
| 28 [תעבורה] |
|
| פל (ת"א) 10003-11-16 מדינת ישראל נ' יוסף נחום (תעבורה; הגר אדרי; 29/04/18) - 8 ע' |
| עו"ד: דורון לוי |
לא כל מידע מודיעיני יכול לבסס "חשד סביר", המקנה, בידי המשטרה, זכות לדרוש ביצוע בדיקת שתן לאיתור סמים. מידע זה צריך להיות מלא, ומלמד כי אכן, היה בידי השוטרים האוכפים, חשד סביר, כזה שהצדיק דרישה למתן דגימת שתן לאיתור סם.
תעבורה – עבירות – נהיגה תחת השפעת משקאות משכרים
.
כנגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של נהיגה בשכרות, בניגוד לסעיף 62(3) לפקודת התעבורה. הנאשם כפר בעבירה המיוחסת לו, כפר בקיומו של חשד סביר, כפר בשרשרת הראיות עד הגעת הדגימה למעבדה ובמעבדה, כפר בתקינות הבדיקה, במהימנות התוצאה ובכיול המכשיר.
.
בית המשפט זיכה את הנאשם ופסק כלהלן:
סעיף 64ב(ב) לפקודת התעבורה קובע כי, על מנת לדרוש מנהג דגימת שתן, לצורך איתור סם מסוכן או תוצרי חילוף חומרים של סם מסוכן, נדרש כי לשוטר הדורש, יהיה "חשד סביר" כי הנהג שיכור. יש במידע מודיעיני אודות ביצוע עבירה על-ידי אדם, כדי לבסס "חשד סביר", המקנה זכות לדרוש ביצוע בדיקת שתן לאיתור סמים.
במקרה זה, אין בנמצא פירוט באשר למוסר המידע המודיעיני, אין בנמצא פירוט באשר למועד קבלת המידע המודיעיני ואין בנמצא מידע באשר ל"טריות" המידע המודיעיני שנמסר; השוטרים אכן יכולים היו להסתמך על המידע המודיעיני שקיבלו ובלבד שמידע זה מספיק היה לביסוס החשד. במקרה זה, המדובר במידע חסר אשר לא ניתן לדלות ממנו קביעה כי אכן, היה בידי השוטרים האוכפים, חשד סביר, כזה שהצדיק דרישה למתן דגימת שתן לאיתור סם.
המאשימה, לא הוכיחה כי התקיים היסוד של "חשד סביר", טרם שנדרש הנאשם למסור דגימת שתן, לאיתור סמים ולכן, דגימת השתן פסולה ולא תוכל לשמש כראיה כנגד הנאשם. |
| חזרה למעלה |
|
| כתבי טענות |
|
|
|
|
|
מייל זה נשלח לכתובת [email protected]במידה ואינך מעוניינ/ת להמשיך ולקבל פרסומים מאתר נבו יש ללחוץ כאן ולעקוב אחר הוראות ההסרה. ניתן לפנות בכתב למייל [email protected] או בדואר לכתובת: נבו הוצאה לאור בע"מ, ת"ד 43 צפרירים 9983000 או באמצעות הטלפון למספר 02-9950700. לתשומת לבך: אין להשיב לכתובת המייל [email protected].
www.nevo.co.il
|
|
|
