פד"י-מייל 99

14/03/2018

עליון

1 [בתי-משפט] [ראיות] [דיון אזרחי]

רעא 1396/18 פלוני נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ (עליון; י' עמית; 13/03/18) - 6 ע'

עו"ד: יעקב רבינוביץ, נועם בר דוד

ההחלטה אם להתיר לבעל דין להגיש חוות דעת משלימה היא מסוג ההחלטות שלגביהן מסור לערכאה הדיונית שיקול דעת רחב וערכאת הערעור נוטה שלא להתערב בהחלטות כגון דא, אלא במקרים חריגים ונדירים. המקרה דנא אינו נמנה על החריגים המצדיקים התערבות.
בתי-משפט – רשות ערעור – על החלטה דיונית
ראיות – חוות דעת מומחה – חוות דעת משלימה
דיון אזרחי – ערעור – על הליך דיוני
.
בקשת רשות ערעור על החלטת בימ"ש מחוזי, במסגרתה נדחתה בקשת המבקשים (התובעים) לפסול חוות דעת כלכלית שהוגשה מטעם המשיב (הבנק הנתבע), ולחלופין להגיש חוות דעת משלימה מטעמם, ונדחתה בקשה להוצאת נספחים מתצהירי המשיב אשר לא גולו להם בהליך המקדמי.
.
ביהמ"ש העליון (השופט י' עמית) דחה את הבקשה מהטעמים הבאים:
הלכה ידועה היא כי לערכאה המבררת נתון שיקול דעת רחב בהחלטות דיוניות. ההחלטה אם להתיר לבעל דין להגיש חוות דעת משלימה היא מסוג ההחלטות שלגביהן מסור לערכאה הדיונית שיקול דעת רחב וערכאת הערעור נוטה שלא להתערב בהחלטות כגון דא, אלא במקרים חריגים ונדירים. זאת, משום שהערכאה הדיונית היא זו שמלווה את התיק ומכירה את הנפשות הפועלות בו.
אם כן, עסקינן בהגשת חוות דעת נוספת-משלימה מטעמו של בעל דין שהגיש חוות דעת מטעמו באותו עניין. ההחלטה אם להגיש חוות דעת נוספת-משלימה לא תתאפשר אלא באישור ביהמ"ש כאמור בתקנה 129(ג) לתקסד"א.
לא נעלמה מעיניי ביהמ"ש הטעות בהחלטת בימ"ש קמא בציון תאריך הגשת ראיותיו של המשיב, לרבות חוות דעתו של המומחה הכלכלי. אף ייתכן שאילו הוא היה יושב במקום הערכאה הדיונית, הוא היה מתיר למבקשים להגיש חוות דעת משלימה שכן לעמדת ביהמ"ש כפי שציין בעבר, ככלל רצוי לאפשר לבעל דין להגיש חוות דעת משלימה, זאת, אם על מנת לחסוך בזמן ההוכחות ואם על מנת ליתן סיפק להבהיר דברים שהעד או המומחה יתקשה להבהיר במהלך עדות משלימה, הניתנת בתגובה לתצהיר נגדי או לחוות דעת נגדית.
עם זאת, וכאמור, מדובר בהחלטה דיונית-ניהולית מובהקת ולא נמצא כי המקרה דנא, מצדיק סטייה מדרכה של ערכאת הערעור הנוטה לנהוג בריסון ובמשנה זהירות בבואה לדון בהחלטות דיוניות בכל הנוגע לניהול התיק. כאמור, הערכאה המבררת בקיאה בעובדות התיק הנידון בפניה ומכירה את נסיבותיו הייחודיות של המקרה 'ממרחק קרוב'. על כן, ביהמ"ש מוצא לנכון להותיר את קביעתו של בימ"ש קמא על כנה ביחס להגשת חוות דעת משלימה וביחס לבקשה להוצאת מסמכים מתצהירי עדי המשיב. הדבר אף נכון במיוחד בעניין שבפנינו אשר מתנהל בבימ"ש קמא תקופה ארוכה. די באמור לעיל בכדי לדחות את הבקשה.

חזרה למעלה

2 [עונשין]

עפ 2796/17 פלוני נ' מדינת ישראל (עליון; י' עמית, ד' ברק ארז, ג' קרא; 13/03/18) - 6 ע'

עו"ד: נעימה חנאווי כראם, אריאל הרמן

בימ"ש דחה ערעור על חומרת העונש שהושת על המערער בגין הרשעתו בביצוע עבירות מין בשתיים מבנותיו הקטינות. בימ"ש עמד על חומרת המעשים המצדיקים החמרה בעונש, על הנזקים הקשים שנגרמו לבנות, על כך שמתחמי הענישה שנקבעו מגלמים את מכלול הנסיבות הצריכות הן לעניין קביעת המתחם והן לעניין העונש, ופסק כי העונש ראוי והולם.
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: עבירות מין בקטינים
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: עבירות מין במשפחה
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: שיקולים לחומרה
עונשין – ענישה – מתחם הענישה
.
ערעור על גזר דין של בימ"ש המחוזי בו הוטל על המערער, שביצע עבירות מין בשתיים מבנותיו, האחת עת הייתה בין הגילאים 12-13 והשנייה עת הייתה בין הגילאים 11-18, עונש של 18 שנות מאסר ותשלום פיצויים בסכום כולל של 380,000 ₪. לטענת המערער העונש חמור יתר על המידה והוא ביקש להקל בדינו משלושה טעמים: מצבו הקוגניטיבי; אי מתן משקל להודייתו; היותו נפגע עבירת מין בצעירותו.
.
בית המשפט העליון (מפי השופט קרא ובהסכמת השופטים עמית וברק-ארז) דחה את הערעור ופסק כי:
המעשים בהם הורשע המערער קשים, מעוררי סלידה ושאט נפש. כבר נפסק אודות החומרה שיש בעבירות מין, לא כל שכן כאשר הן מבוצעות בקרבן קטין או קטינה וכי על העונש הנגזר במקרים שעניינם לשקף את ההגנה על כבודם, גופם ונפשם של קטינים וקטינות ולהרחיק מן הציבור את אלו מהם נשקף להם סיכון. כמו כן, על העונש לשקף את הסלידה מן המעשים, את הוקעתם, ולשלוח מסר מרתיע לעבריין שעניינו נידון ולציבור העבריינים בכוח.
הנזקים לבנותיו של המערער קשים, צמיתים ורחבי טווח. מדובר בריבוי מעשים שנעשו לאורך שנים. מתחמי הענישה שנקבעו על ידי בימ"ש קמא (ביחס לבת א' שמתחת לגיל 14 מתחם עונש הנע בין 8 עד 15 שנות מאסר, וביחס לבת ה' שמעל גיל 14, מתחם עונש הנע בין 12 שנה עד 20 שנה), מגלמים את מכלול הנסיבות הצריכות, הן לעניין קביעת המתחם והן לעניין העונש. העבירות שביצע המערער בבתו ה' בוצעו לאורך 7 שנים. בצדה של כל עבירה מאלו שבהן הורשע המערער עונשים שנעים בין 16 שנות מאסר ל-20 שנות מאסר. כך גם במעשים שביצע כלפי בתו א' שהייתה מתחת לגיל 14. נראה, שאלמלא שוקללה נסיבת מצבו הקוגניטיבי של המערער, הגם שלא במידה המלאה, בהתחשב ברמת תפקודו, נסיעותיו לחו"ל במסגרת עבודתו ועוד, לא מן הנמנע שהמתחמים שנקבעו היו גבוהים יותר הן ברף התחתון והן ברף העליון שבהם וכמתחייב מכך גם התוצאה העונשית.
אשר לטענה כי בימ"ש קמא התעלם מטענת המערער שנפגע מינית בצעירותו, דבר שהשפיע על התנהלותו בהמשך, הרי שאין די בעצם העלאת הטענה כדי לקבלה, משנטל ההוכחה מוטל על כתפי המערער. אין לקבל את טענת המערער כי משנטענה הטענה, עובר הנטל להפרכתה למשיבה; לאור כל האמור, לא נמצא כי נפלה שגגה מלפני בימ"ש קמא בגזירת הדין. העונש הינו ראוי והולם.

חזרה למעלה

3 [ראיות] [עונשין]

עפ 6072/17 אלעד ורון נ' מדינת ישראל (עליון; נ' הנדל, ג' קרא, י' וילנר; 12/03/18) - 23 ע'

עו"ד: הילה גורני, אבי חימי, משה וייס

אין מקום להתערב בממצאי העובדה והמהימנות שנקבעו על-ידי ביהמ"ש המחוזי לפיהם הועדפה גרסת המתלוננת, כי המערער ביצע בה מעשים מיניים ללא הסכמתה, על-פני גרסת המערער כי המעשים בוצעו בהסכמה. כן נדחתה טענת המערער, שהועלתה לראשונה בערעור, כי הוא לא היה מודע בזמן אמת לחוסר הסכמתה. כפועל יוצא נדחה הערעור על הכרעת הדין. כן נדחה הערעור על גזה"ד משנמצא כי העונש שנגזר על המערער אינו חורג ממדיניות הענישה הנוהגת בעבירות מין שבוצעו בהעדר הסכמה מרצון.
ראיות – מהימנות – התערבות ערכאת ערעור
עונשין – עבירות – עבירות מין
ראיות – עדות – קורבן עבירת מין
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: עבירות מין
עונשין – ענישה – התערבות ערכאת הערעור
.
ערעור על פס"ד של בימ"ש מחוזי, בגדרו הורשע המערער (בעלים של בר ובית קפה) בעבירות מין שיוחסו לו בכתב האישום, כנגד שתי עובדות שלו ונגזר עליו עונש של 7 שנות מאסר בפועל, שנתיים מאסר על-תנאי ופיצוי למתלוננות בסכום כולל של 80,000 ש"ח. הערעור מתייחס אך להרשעת המערער הנוגעת לביצוע מעשים מיניים במתלוננת י (להלן: המתלוננת). הרשעה זו התבססה בעיקרה על ממצאי מהימנות תוך שביהמ"ש המחוזי העדיף את גרסת המתלוננת כי המעשים המינים בוצעו בה ללא הסכמתה וחרף התנגדותה ובהמשך קפיאתה, על פני גרסת המערער כי המעשים בוצעו בהסכמה. עיקר טענות המערער בערעורו היא כי גם אם תתקבל גרסת המתלוננת לפיה היא לא הסכימה ליחסים המיניים הנטענים, הרי שהוא לא היה מודע בזמן אמת לחוסר הסכמתה. כן טוען המערער כנגד חומרת העונש.
.
ביהמ"ש העליון (מפי השופטת י' וילנר, בהסכמת השופטים נ' הנדל וג' קרא) דחה את הערעור מהטעמים הבאים:
כידוע, הכלל הוא כי אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאי מהימנות שקבעה הערכאה הדיונית, אלא במקרים חריגים. כן קיימת עמדה בפסיקה לפיה כלל ההימנעות מהתערבות של ערכאת הערעור חל ביתר שאת בערעורים על עבירות מין. גישה זו מבוססת על ההנחה שבמקרים מעין אלו ההכרעה נשענת, בדרך כלל, על ההתרשמות מן העדים הישירים – נפגע העבירה והנאשם – מאחר שהם, במקרים רבים, היחידים אשר יכולים למסור עדות ממקור ראשון על אשר התרחש. ביהמ"ש סבור כי המקרה הנדון אינו בא בגדר החריגים לכלל, המצדיקים את התערבותה של ערכאת הערעור בממצאי מהימנות ועובדה.
כאמור, טענתו המרכזית של המערער בערעור היא כי לא היה מודע לחוסר הסכמה מצד המתלוננת בזמן אמת. לדידו, טענה זו נתמכת בגרסאותיה המוקדמות של המתלוננת בהן גוללה את האירועים המתוארים בכתב האישום בפני ט' ובמסגרת השיחה המוקלטת בינה לבין המערער. עוד נטען כי גרסאות מוקדמות אלה עומדות בסתירה לעדותה בביהמ"ש המחוזי, שם סיפרה כי היא הביעה בפני המערער את חוסר הסכמתה באופן מילולי מפורש במהלך כל אחד מהאירועים המתוארים בכתב האישום. משכך, לדידו, ישנה הצדקה להתערבות ערכאת הערעור בממצאי המהימנות שנקבעו בהכרעת הדין בעניינו.
דין הטענה להדחות. ראשית, טענה זו כלל לא נטענה על ידו בביהמ"ש המחוזי והיא אף אינה מתיישבת עם טענתו בביהמ"ש המחוזי כי המעשים נעשו בהסכמה מלאה ובשיתוף פעולה מצד המתלוננת ודי בכך לדחיית הטענה. שנית, ומעבר לדרוש, דין הטענה להדחות אף לגופה.
בניגוד לטענת המערער, אין סתירות בין גרסאותיה המוקדמות של המתלוננת לבין עדותה בביהמ"ש. גרסת המתלוננת לאורך כל הדרך הייתה כי היא הביעה התנגדות למעשיו של המערער בכל אחד מהאירועים המתוארים בכתב האישום, ובהמשך היא קפאה ולא הייתה מסוגלת להתנגד באופן אפקטיבי למעשיו. ביהמ"ש המחוזי קבע כי גרסה זו נתמכת אף בחיזוקים רבים נוספים, ובהם – השיחה המוקלטת ולא נמצא להתערב בקביעה זו. דבריו הבהירים של המערער בשיחה המוקלטת, הטון, המקצב והאינטונציה בהם השתמש, לא מותירים כל מקום לספק כי אף לשיטת המערער עצמו מעשיו נעשו במודעות נגד רצונה של המתלוננת. כן שותף ביהמ"ש למסקנת ביהמ"ש המחוזי כי מהימנותה של המתלוננת ומהימנות גרסתה מתחזקות אף לנוכח מצבה הנפשי של המתלוננת כפי שבא לידי ביטוי בעדויות אמהּ וחברותיה.
בכל הנוגע לטענות המערער העוסקות בין היתר בהתנהלותה של המתלוננת ביחס אליו בסמוך לאחר המעשים המיוחסים לו, טענות אלה נדחו על-ידי ביהמ"ש המחוזי, והכרעתו בעניין זה מקובלת על ביהמ"ש. כפי שצוין בהכרעת הדין ובפסיקה, התנהלותו של נפגע עבירת מין כלפי הפוגע אינה בהכרח ההתנהלות הרציונלית הצפויה (הימנעות מקשר ומפגש), ואין בכך בהכרח כדי לפגוע במהימנותו של המתלונן או במהימנות גרסתו.
לפיכך נקבע כי אין מקום להתערב בממצאי העובדה והמהימנות שנקבעו על-ידי ביהמ"ש המחוזי. קבלת גרסתה של המתלוננת במלואה מעלה כי המערער כפה על המתלוננת את המגע המיני עמו כמתואר באישומים 3-1 וזאת חרף ניסיונותיה להתנגד למעשים אלו והקיפאון שאחז בה בהמשך. לנוכח האמור, נקבע כי הרשעתו של המערער בעבירות המיוחסות לו מבוססת על תשתית ראייתית מוצקה ויש לדחות את הערעור על הכרעת הדין.
כן נדחה הערעור על גזר הדין: כידוע, ככלל אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בעונש שגזרה הערכאה הדיונית, אלא במקרים בהם נפלה טעות מהותית בגזר הדין או במקרים בהם גזר הדין חורג באופן ניכר ממדינות הענישה הנוהגת או הראויה במקרים מעין אלו. מקרה זה אינו נכנס לגדר החריגים לכלל אי ההתערבות. המקרה שלפנינו עוסק בעבירות מין שבוצעו בהעדר הסכמה מרצון, ובפסיקה הודגש לא אחת את חומרתן היתרה של מעשים מעין אלו. ביהמ"ש המחוזי, נתן דעתו לשיקולים השונים ולמדיניות הפסיקה הנוהגת בעבירות בנסיבות דומות כאשר קבע את עונשו של המערער, ועל כן ביהמ"ש סבור כי אין להתערב בעונש שנגזר על המערער שהוא אינו חורג ממדיניות הענישה הנוהגת. למעשה, ביהמ"ש המחוזי גזר את עונשו של המערער קרוב לרף התחתון של מתחם העונש שנקבע.

חזרה למעלה

4 [דיון פלילי]

בשפ 1871/18 עבדו אבו סריה נ' מדינת ישראל (עליון; ג' קרא; 12/03/18) - 6 ע'

עו"ד: דגנית כהן ויליאמס, איברהים עיאד

העובדה שמשפטו של נאשם עצור עד לתום ההליכים המואשם בעבירות חמורות של נשק מתחיל בחלוף תקופה של שמונה חודשים מיום מעצרו, מעוררת קושי של ממש. אולם חרף הקושי שהתנהלות זו מעוררת, ובהתחשב בכך שמדובר בתקופת המעצר הראשונית, אין הדבר שוקל נגד חומרת העבירות והמסוכנות הסטטוטורית הנשקפת מהעורר, עד כדי הסטת נקודת האיזון אל עבר שחרור העורר.
דיון פלילי – מעצר – עד תום ההליכים
דיון פלילי – מעצר עד תום ההליכים – שיקולים
דיון פלילי – מעצר עד תום ההליכים – תסקיר מעצר
.
נגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו רכישה, החזקה, נשיאה והובלה של נשק. הערר הוא על החלטת ביהמ"ש המחוזי בגדרו נדחתה בקשת העורר לעיין מחדש בהחלטה למעצרו עד תום ההליכים.
.
ביהמ"ש העליון דחה את הערר בקבעו:
אשר לטענה כי ביהמ"ש טעה משלא בחן חלופת מעצר חרף קיומה של המלצתו השלילית של שירות המבחן. כפי שנפסק, הגם שתסקיר שירות המבחן אינו כובל את שיקול דעתו של ביהמ"ש, נדרשים נימוקים משמעותיים כבדי משקל על מנת לסטות מהמלצה שלילית. העורר לא הניח בפני ביהמ"ש נימוקים משכנעים המצדיקים סטייה מהמלצתו של תסקיר המבחן.
בדין נדחתה הטענה באשר לכרסום בראיות. אשר לטענה כי גם אם יורשע העורר במיוחס לו הוא לא ירצה תקופת מאסר ארוכה מזו בה ישהה במעצר עד תום משפטו. בזהירות המתבקשת, הרי שבהרשעה בעבירות נשק ביותר מהזדמנות אחת ובסוג הנשק הספציפי, אין הדבר כך. אשר להשלכת עונשו של השותף על עונשו של העורר כאן, יש לאמץ את אבחנתו של בימ"ש קמא באשר לשוני בין השניים.
העובדה שמשפטו של נאשם עצור עד לתום ההליכים המואשם בעבירות חמורות של נשק מתחיל בחלוף תקופה של שמונה חודשים מיום מעצרו, כאשר לשם כך נקבעת ישיבת הוכחות אחת בת 4 שעות, כאשר הנאשם הודיע לבית המשפט באמצעות סנגורו על כוונתו לנהל משפט זוטא ושמיעת עדותם של כל עדי התביעה הרשומים בכתב האישום, מעוררת קושי של ממש. שכן, גם אם המשפט יתחיל להישמע במועד הקבוע, זה לא יסתיים באותה ישיבה ולשם כך יידרש בית המשפט למועדי הוכחות נוספים וכאלה לא נקבעו על ידי בית המשפט. בנסיבות אלה עלולה תקופת המעצר להתארך מעבר לתקופת המעצר הראשונה והצדדים יידרשו למצער להארכה אחת נוספת.
חרף הקושי שהתנהלות זו מעוררת, ובהתחשב בכך שמדובר בתקופת המעצר הראשונית, אין הדבר שוקל נגד חומרת העבירות והמסוכנות הסטטוטורית הנשקפת מהעורר, עד כדי הסטת נקודת האיזון אל עבר שחרור העורר, כאשר חלופת המעצר שהוצעה על ידו נפסלה ע"י שירות המבחן, ככזו שאין בה כדי הפגת המסוכנות הנשקפת ממנו.

חזרה למעלה

5 [דיון פלילי]

בשפ 1658/18 מחמד בדראן נ' מדינת ישראל (עליון; מ' מזוז; 12/03/18) - 8 ע'

עו"ד: נעימה חנאווי כראם, שלמה גיגי, תומר בן דוד

בשלב המעצר ביהמ"ש אינו נדרש לעמוד על משקל הראיות ועל מהימנות העדים, בחינה השמורה להליך העיקרי, אלא עליו לבחון האם קיים סיכוי סביר שעיבוד הראיות הגולמיות במשפט יוביל לביסוס אשמת הנאשם מעל לספק סביר. תשתית לכאורית יכול שתמצא אף בראיות נסיבתיות, מקום שהן מצטברות לכדי מסכת ראייתית רצופה ובעלת משקל שיש בה פוטנציאל להרשעה.
דיון פלילי – מעצר עד תום ההליכים – ראיות לכאורה
דיון פלילי – מעצר עד תום ההליכים – חלופת מעצר
דיון פלילי – מעצר – עד תום ההליכים
.
נגד העורר ושני נאשמים נוספים הוגש כתב אישום המייחס לעורר עבירה של חבלה בכוונה, ולאחרים מייחס עבירות של הריגה, חבלה בכוונה מחמירה ונשיאת נשק, וכן רכישה או החזקת נשק. הערר מכוון נגד קביעת ביהמ"ש המחוזי בדבר קיומן של ראיות לכאורה לאישום נגד העורר; ולחלופין – נגד החלטת ביהמ"ש על דחיית חלופת המעצר שהוצעה ומעצר העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.
.
ביהמ"ש העליון דחה את הערר בקבעו:
בשלב המעצר נדרש ביהמ"ש לבחון האם יש בראיות התביעה פוטנציאל להרשעת הנאשם בתום ההליך המשפטי. ביהמ"ש אינו נדרש בשלב זה לעמוד על משקל הראיות ועל מהימנות העדים, בחינה השמורה להליך העיקרי, אלא עליו לבחון האם קיים סיכוי סביר שעיבוד הראיות הגולמיות במשפט יוביל לביסוס אשמת הנאשם מעל לספק סביר. תשתית לכאורית למעצר עד תום ההליכים יכול שתמצא אף בראיות נסיבתיות, מקום שהן מצטברות לכדי מסכת ראייתית רצופה ובעלת משקל שיש בה פוטנציאל להרשעה.
התשתית הראייתית הלכאורית לביסוס המיוחס לעורר בכתב האישום היא נרחבת ומבוססת על ראיות ועדויות לא מעטות, אשר בהצטברן מקיימות את הדרישה לקיום ראיות לכאורה לביסוס האישום נגד הנאשם. העדויות ושאר חומר הראיות מבססים לכאורה את המיוחס לעורר בכתב האישום כמי שהיה מחולל ומסלים האירוע: מאירוע נקודתי מינורי של ויכוח על ניקוי רכב לאירוע אלים רב-משתתפים, עם נשק קר ונשק חם, שהסתיים במותו של אדם ובפציעה של אחרים, וכן במעורבות ישירה במעשי האלימות. אירוע זה יצר גם סכסוך פעיל ונפיץ בין המשפחות. אכן, לעורר טענות מטענות שונות לגבי משקלן וקבילותן של חלק מהעדויות, אלא שבחינתן שמורה כאמור לשלב ההליך העיקרי.
בימ"ש קמא לא שלל על הסף אפשרות לחלופת מעצר. אולם לאחר בחינת מכלול נסיבות העניין, לרבות תסקירי שירות המבחן, ובהתחשב בסכסוך הפעיל שנוצר בין המשפחות היריבות, הגיע לכלל מסקנה כי בשלב זה לפחות אין בחלופת המעצר שהוצעה כדי לאיין את המסוכנות, והורה על מעצר העורר על תום ההליכים. לאור המסוכנות העולה מהתנהגות העורר, ונוכח מכלול הנסיבות בפרשה, המצביע על מצב נפיץ מאוד, בדין הגיע בימ"ש קמא למסקנה שאין בחלופת מעצר כדי לאיין את המסוכנות, כשלכך מצטרף החשש משיבוש הליכים נוכח היות שניים מהמעורבים בגדר עבריינים נמלטים.

חזרה למעלה

6 [בעלי חיים] [פרשנות] [משפט מינהלי]

עא 3847/16 עגלי תל שווק בקר בע"מ נ' מדינת ישראל, משרד החקלאות ופיתוח הכפר (עליון; נ' הנדל, י' עמית, ד' ברק ארז; 11/03/18) - 17 ע'

עו"ד: אפי יגל, גיל להב, רונן להב

המונח "עגלים ועגלות יונקים" לעניין תקנה 14 לתקנות מחלות בעלי חיים (יבוא בעלי חיים), יפורש ככולל עגלים רכים עד גיל שלושה שבועות.
בעלי חיים – ייבוא – אגרת הסגר
פרשנות – דין – כללי פרשנות
פרשנות – דין – הגדרות
משפט מינהלי – מעשה מינהלי – חזקת תקינותו
.
יבואן של בעלי חיים חייב לשלם למדינה אגרה עבור התקופה בה שוהים בעלי החיים המיובאים בהסגר, מכוח תקנה 14 לתקנות מחלות בעלי חיים (יבוא בעלי חיים). התוספת לתקנות קובעת את גובה האגרה לפי קטגוריות של בעלי החיים המיובאים. בענייננו התגלעה מחלוקת בעניין הסיווג המתאים של עגלים צעירים המיועדים לפיטום. המדינה סבורה כי יש להגדירם "בקר לגידול, פיטום", ואילו המערערים סבורים כי העגלים נכנסים גם לתת קטגוריה של "עגלים ועגלות יונקים", המחייבת את היבואן באגרה נמוכה יותר. ביהמ"ש המחוזי קבע כי "עגלים צעירים" שיובאו ע"י המערערים אינם נכנסים בהגדרת "עגלים ועגלות יונקים" אלא נחשבים "בקר לגידול, פיטום". מכאן הערעור. יצוין כי המחלוקת בענייננו צופה פני עבר בלבד, שכן בינתיים בוטלה הקטגוריה של "עגלים ועגלות יונקים".
.
ביהמ"ש העליון דחה את הערעור בקבעו:
השופט עמית –
מבחינה לשונית, המונח "עגלים ועגלות יונקים" יכול לשאת משמעויות שונות ומגוונות. מבחינת תכלית התקנות ויעילותן, יש עדיפות לקביעת הגדרה אובייקטיבית שמבוססת על "כלל אצבע", כדי לחסוך את הצורך לבדוק באופן פיזי כל עגל בנפרד. בהתאם, הצדדים הציעו הגדרות שמבוססות על קביעת הגדרה ברורה, אך גם שרירותית למדי. המערערים הציעו להגדיר "עגל יונק" כעגל עד גיל חודשיים, והמדינה הציעה לתחום את ההגדרה בגיל 3 שבועות. הדיון בתכלית החקיקה אינו מסייע באופן ממשי להתחקות אחר גבולות ההגדרה של "עגל יונק", שנוספה לתוספת כבר בשנת 1965.
מבחינת התכלית הסובייקטיבית, יובל השנים שחלפו, כמו גם העדר תיעוד הולם, מקשים לרדת לסוף דעתו של מחוקק המשנה. דיון בתכלית האובייקטיבית יכול לתמוך במידת מה בעמדת המערערים, ברוח של פרשנות לטובת הנישום וצמצום הפגיעה בזכות הקניין, אך לא די בכך כדי לשמוט את הקרקע תחת עמדת המדינה. הקושי הפרשני ניכר, וכללי הפרשנות הרגילים אינם מספקים תשובה ברורה.
בנסיבות אלה נפנה להיעזר בכללים פרשניים רחבים יותר ובכלים נוספים. בימ"ש קמא הסביר את הכרעתו בכך שאין מקום לאפשר תקיפת עקיפין רטרואקטיבית של גישת הפרשנות הסבירה לפיה נהגה הנתבעת לאורך שנים. הנמקה זו ניתנת לחלוקה למספר מרכיבים: א. הפרשנות שהציגה המדינה היא סבירה; ב. במסגרת הפרשנות של דבר חקיקה יש להעניק משקל מיוחד לפרשנות אשר מיושמת ע"י הרשות המנהלית; ג. יש חשיבות לנוהג שהיה מקובל במשך תקופה ממושכת; ד. במשך שנים ארוכות המערערים שילמו את האגרה שנדרשה מהם, ללא השגות, וכיום הם מבקשים החזר רטרואקטיבי.
כל אחת מהנמקות אלו, כשלעצמה, איננה בהכרח חורצת את גורל ההליך, והשיקולים השונים מושכים לכיוונים מנוגדים. אולם הצטברות נימוקים אלה מובילה למסקנה כי המערערים לא עמדו בנטל המוטל עליהם להוכיח את תביעתם במאזן הסתברויות. ההגדרה של "עגל יונק" נותרה מוקשית, אך היא נמחקה מספר החוקים ולא יהיו לכך השלכות עתידיות. ביחס לשנים שחלפו, לא הוכח במידה מספקת כי הפרשנות שהוצגה ע"י המדינה היא פרשנות שגויה, או כי הגבייה נעשתה ללא בסיס חוקי. גם אם היינו מקבלים את הטענה כי נפל פגם בהתנהלות הרשות, הנטייה היא לראות בכך אי-חוקיות קלה, מפני שאין מחלוקת כי העגלים נכנסים גם לקטגוריה של "בקר לגידול, פיטום", ואין להשוות את המקרה הנוכחי למצב של גביית מס ללא בסיס חוקי כלשהו. אי-חוקיות קלה עשויה להידחות מפני שיהוי כבד.
המדינה, מטעמיה שלה, הסכימה בפני בימ"ש קמא לוותר על האפשרות לטעון לפטור מהשבה. עם זאת, לשלמות התמונה ראוי להוסיף כי בנסיבות העניין יש יסוד להניח כי עומדת למדינה טענה טובה לכאורה לפטור מהשבה – ולמצער פטור חלקי – לפי סעיף 2 לחוק עשיית עושר ולא במשפט. זאת, אף מבלי להידרש לנושא הסבוך של "הגנת הגלגול" בתביעת השבה על פי דיני עשיית עושר ולא במשפט.
המסקנה היא כי המונח "עגלים ועגלות יונקים" יפורש בהתאם לעמדת המדינה, ככולל עגלים רכים עד גיל שלושה שבועות. ודוק, התנהלות המדינה בפרשה אינה מניחה את הדעת. קשה להלום כי הגורמים המקצועיים והמשפטיים במשרד החקלאות לא יֵדעו להסביר מה פשר הקטגוריה של "עגלים ועגלות יונקים", ויִידרשו ליצוק לה תוכן בדיעבד רק לאחר שהוגשו תביעות. העובדה שהמערערים לא הצליחו להוכיח את תביעתם במידה הנדרשת, איננה גורעת מתחושת חוסר הנוחות. כדי לתת לכך ביטוי, יש לבטל את חיובם של המערערים בהוצאות משפט ולא לחייבם בהוצאות בהליך הנוכחי.
השופטת ברק-ארז –
בנסיבות המיוחדות של ענייננו בו קשה להתחקות אחר התכלית החקיקתית, מחד, וטענות המערערים – "שחקנים חוזרים" בתחומם – הועלו לאחר זמן רב יחסית, מאידך, הכף נוטה לעבר דחיית טענות המכוונות כנגד הפרקטיקה הנוהגת. על כן, אין צורך להידרש לכל עומקה לשאלת המשקל שיש לתת לפרשנות של הרשות המנהלית. קיימים בעניין זה שיקולים לכאן ולכאן, והתשובה עשויה להשתנות בהתאם למאטריה בה מדובר: האם מדובר בחקיקת משנה בעלת אופי "מקצועי" הנמצא במובהק בתחום מומחיות הרשות אם לאו? האם מדובר בתחום בו קיימים פערי כוחות מובהקים בין הצדדים? ועוד.
השופט הנדל –
במקורות המשפט העברי, המונח "עגל יונק" (או "פרה מניקה") יכול להשתנות לפי ההקשר הרלוונטי. מהם עגלים יונקים לעניין תקנה 14? לשון החוק יכולה לשאת הן את פרשנותם של המערערים הן את פרשנות המדינה. הניתוח התכליתי אינו מעלה עדיפות ברורה לכאן או לכאן מבחינה פונקציונלית או ערכית. טעמיהם של שני הפירושים עמם, ושניהם מבקשים לקבוע קריטריון חד, המבחין בין עגלים יונקים לכאלה שאינם יונקים – עגלים בני שלושה שבועות או עגלים בני שלושה חודשים. בראי זה מתחדדת חשיבותה של התכלית "הסובייקטיבית" של דבר החקיקה, הצופה פני עבר. עמידה על תכלית זו מצריכה גם בירור עובדתי של הנסיבות ההיסטוריות שליוו את טביעת המונח מושא הפרשנות.
מבט דרך ראי זה חושף את נתון המפתח בתיק ביחס לסוגיה הפרשנית – האיחור הרב בתקיפת הפרשנות המנהלית שניתנה למונח "עגלים ועגלות יונקים" לאורך השנים. נפקות שיהוי זה באה לידי ביטוי בשני מישורים. אחד, מעין "נזק ראייתי-חקיקתי" שנגרם למדינה. למעשה, הנטל להוכיח את העובדות הרלוונטיות מוטל על המערערים, וזה לא הורם ביחס לנתונים ההיסטוריים. שני, הנוהג רב השנים יוצר מעין חזקה פרשנית לטובת המדינה, כנתון עזר. החזקה הפרשנית האמורה אינה מתאימה לכל מחלוקת פרשנית. העדיפות נתונה ע"פ רוב לכללי פרשנות אחרים, ובעיקר לתכליתו ה"אובייקטיבית" של ההסדר החוקי. אולם בנסיבות המיוחדות של המקרה דנן, בו ניתוח התכלית האובייקטיבית של החוק אינו תומך בעמדת אחד הצדדים, יש משקל רב יותר לתכליתו הסובייקטיבית. אצלנו, כאמור, פועל השיהוי הרב שבתקיפת פרשנות המדינה לחובת המערערים במסגרת בחינת תכלית זו.

חזרה למעלה

7 [עונשין] [דיון פלילי]

עפ 6863/17 פלוני נ' מדינת ישראל (עליון; נ' הנדל, ע' ברון, ד' מינץ; 11/03/18) - 5 ע'

עו"ד: נילי פינקלשטיין, אריאל עטרי

שיעור הפיצויים שנפסק לנפגעות העבירה מידתי עד מאוד ואף מתון. הניסיון מלמד כי הפצעים בגין המעשים שביצע המערער בנכדותיו לא במהרה יגלידו. אך הפיצוי עשוי לסייע, ולו במישור של קבלת טיפול. ביהמ"ש איזן בין הפגיעה שנגרמה לנפגעות העבירה לטענות המערער, תוך שניתן משקל רב למצבו הכלכלי.
עונשין – פיצויים והוצאות – פיצויים לקורבן
דיון פלילי – ערעור – על חיוב בפיצוי
.
המערער הורשע, ע"פ הודאתו בביצוע עבירות מין נגד שלוש מנכדותיו. נגזרו עליו 5 שנות מאסר בפועל, מאסר על תנאי ופיצוי לשלוש מתלוננות בסכומים של 90,000 ₪, 60,000 ₪ ו-60,000 ₪ בהתאמה. הערעור מופנה נגד רכיב הפיצוי.
.
ביהמ"ש העליון דחה את הערעור בקבעו:
הרשעת המערער התבססה על הודאתו בכתב אישום מתוקן במסגרת הסדר טיעון. בהליך קמא נטען כי המערער חתר לעסקה כשלנגד עיניו עמד רק דבר אחד – לא להביא את הנכדות לביהמ"ש לעדות ולהחזיר אותן 7 שנים אחורה. לעומת זאת, בהליך זה נטען כי אין להטיל פיצוי מפני שהנכדות לא התייצבו לדיון הטיעונים לעונש... קשה ליישב דברים אלה עם קו הטיעון של המערער בערכאה קמא.
טענה נוספת שנטענה היא כי ראוי לפסוק פיצויים מופחתים נוכח מצבו הכלכלי של המערער, בהיותו בן 78. אולם שיעור הפיצויים שנפסק לנפגעות העבירה מידתי עד מאוד ואף מתון. הניסיון מלמד כי הפצעים בגין המעשים שביצע המערער בנכדותיו לא במהרה יגלידו, וצלקותיהן לא בנקל יעלו ארוכה. אך הפיצוי עשוי לסייע, ולו במישור של קבלת טיפול. כך או אחרת, יש לדחות את הערעור. לא נפלה כל שגגה בפסק דינו של ביהמ"ש, שאיזן בין הפגיעה שנגרמה לנפגעות העבירה לטענות המערער. אף עולה כי ניתן משקל רב מאוד למצבו הכלכלי.
לעניין סיווג ההליך מעיר השופט הנדל כי ראוי בעיניו שערעור של נאשם על פיצוי בלבד יסווג כערעור פלילי.

חזרה למעלה

8 [בתי סוהר] [פרשנות] [דיון פלילי]

עפ 5121/17 אילן טסלר נ' מדינת ישראל (עליון; ד' מינץ, י' אלרון, ח' מלצר; 11/03/18) - 34 ע'

עו"ד: יפית רושנק, ניר שנידרמן, ד"ר קרין קלוו גולר

ביהמ"ש העליון קובע כי אסיר המרצה בישראל (מדינת אזרחותו) ייתרת עונש שהוטל עליו במדינה אחרת, רשאי לעתור לשחרור על תנאי ממאסר על פי אמות המידה הקבועות בדין הישראלי (ולא לפי דין המדינה השופטת). עוד נקבע כי סעיף 12 לחוק לנשיאת עונש מאסר במדינת אזרחותו של האסיר, אכן קובע כי אל לו לאסיר לחזור בו בדיעבד מהסכמתו לביצוע ההעברה, וזאת על מנת "למנוע התדיינות שלא לעניין". ואולם, ענייננו אינו בחרטה "סתם", כי אם בטענה שלפיה לכתחילה נעדרת ההסכמה תוקף, מאחר שניתנה מחמת מצג שווא מטעה מצדן של רשויות אכיפת החוק.
בתי סוהר – אסירים – חוק לנשיאת עונש מאסר במדינת אזרחותו של האסיר
בתי סוהר – אסירים – שחרור על תנאי
פרשנות – דין – חוק לנשיאת עונש מאסר במדינת אזרחותו של האסיר
דיון פלילי – שחרור על תנאי – ברירת הדין
.
המערער (אזרח ותושב ישראל) רצח את רעייתו (אזרחית גרמניה) בפרו בשנת 1997 הוא נידון למאסר עולם בגרמניה בשנת 2002 ומרצה את יתרת עונשו בישראל למן שנת 2007. לשיטת המערער, שעונשו נקצב בישראל ל-30 שנות מאסר, יש לאפשר לו להתייצב בפני ועדת השחרורים בחלוף 15 שנים מתחילת מאסרו, כקבוע בדין הגרמני. זאת, חלף הזכות לעשות זאת, כעמדת ביהמ"ש המחוזי, רק לאחר נשיאת שני שלישים מתקופת מאסרו – דהיינו 20 שנים – כפי שמורה הדין הישראלי (סעיף 5 לחוק שחרור על-תנאי ממאסר, התשס"א-2001 (להלן: חוק שחרור על תנאי)). המערער סבור כי על מדינת ישראל, בתור המדינה האמונה על ביצוע עונש המאסר, להכפיף את נוהלי ועדת השחרורים לדין הנוהג במדינה שבה נשפט. כ"כ, ושלא כבימ"ש קמא, גורס המערער כי עניינו דומה למקרה שנדון בע"פ 1548/13(להלן: פרשת מלכה), ולפיכך ראוי כי תוצאת ההליכים תהיה אף היא זהה.
.
ביהמ"ש העליון (מפי השופט י' אלרון בהסכמת השופט י' מינץ' והמשנה לנשיאה ח' מלצר) דחה את הערעור ופסק:
המערער יהיה זכאי לעתור לשחרור על תנאי ממאסר על פי אמות המידה הקבועות בדין הישראלי, החל מחלוף 20 שנים ממועד תחילת מאסרו – ואף לא יום אחד קודם לכך.
במסגרת הדיון נדרש ביהמ"ש לשני נושאי מחלוקת עיקריים: האחד, ברירת הדין החל בהליכי השחרור על תנאי של המערער; השני, שאלת הפגם בהסכמת המערער לנשיאה ביתרת עונשו בישראל.
חלק א: ברירת הדין המסגרת הנורמטיבית – דיני העברת נידונים למדינת אזרחותם לשם נשיאה ביתרת עונשם:
שני רבדים נורמטיביים השלובים זה בזה מרכיבים את דיני העברת הנידונים החלים בישראל: האמנה בדבר העברת נידונים (Convention on the Transfer of Sentenced Persons) (להלן: האמנה), מחד גיסא; והחוק לנשיאת עונש מאסר במדינת אזרחותו של האסיר, התשנ"ז-1996 (להלן: החוק), מאידך גיסא. עוד ראוי לציין כי על פי סעיף 9 לאמנה, ישנן שתי דרכי פעולה חלופיות לאכיפתם של גזרי דין בידי המדינה הקולטת את האסיר – לפי האחת, אשר מכונה "אכיפה מתמשכת" ("continued enforcement"), ממשיכה מדינה זו את אכיפת עונש המאסר שהוטל על האסיר במדינה שבה נשפט; לפי השנייה, אשר מכונה "המרת גזר הדין" ("conversion of sentence"), מומר העונש שהוטל בידי המדינה השופטת בעונש שאותו משיתה המדינה הקולטת בהתאם לחוקיה. הבחירה בין שתי דרכים אלו מסורה לכל מדינה המצטרפת לאמנה. לענייננו, רלוונטית חלופת האכיפה המתמשכת, לנוכח הצהרתה של מדינת ישראל במעמד הצטרפותה לאמנה כי תפעל על-פיה.
בהקשר זה ביהמ"ש עומד על הבחנה חיונית בין שני ממדים בדיני העברת הנידונים הנוהגים בישראל: ממד העונש וממד האכיפה. מהבחנה זו נגזרת במישרין זהותו של הדין החל.
ממד העונש – חלופת האכיפה הנמשכת, אשר נוהגת בישראל, כובלת את המדינה המבצעת לטיבו המשפטי, קרי סוג העונש, ולמשכו של גזר הדין כפי שנקבעו על ידי המדינה השופטת, תוך התחשבות בחלק העונש אשר נישא טרם ההעברה, ובהחלטות שהתקבלו לגבי קיצורו. לצד זאת, ומתוך הכרה בכך שבין מערכות הענישה בשתי המדינות עשויים להיות הבדלים מהותיים, מותירה האמנה אפשרות חלופית להתאמת גזר הדין לדיניה של המדינה המבצעת, ובלבד שלא יהיה בכך משום החמרה של העונש אשר הוטל במקור.
ממד האכיפה – בעוד בכל הנוגע לעונש ולרכיביו הנלווים, שולטים בכיפה דיניה של המדינה שבה נשפט האסיר – לא כך ביחס לאכיפת גזר הדין, אשר מצויה תחת הפררוגטיבה של המדינה הנעברת וכפופה לחוקיה. ביטוי מובהק לעמדה זו מצוי בסעיף 9.3 לאמנה ובסעיף 11(א) לחוק.
לאחר מכן, פנה ביהמ"ש לבחון כיצד נהוג לסווג את דיני השחרור על תנאי ממאסר, ונמצא כי הגישה העקבית אשר מובעת במקורות חקיקתיים, פסיקתיים וספרותיים רלוונטיים רואה בהם חלק מממד האכיפה, אשר כפוף בהתאם לדיניה של המדינה האמונה על ביצוע העונש.
לבסוף, סקר ביהמ"ש את ההסדר הפרטני בנושא שחרור מוקדם ממאסר של אסירי עולם, הקבוע בסעיף a57 לחוק העונשין הגרמני, ועמד על כך שאף לפי פרשנותו הפנימית של דין זה – נתפס ההסדר כחלק מאכיפת העונש.
הודגש כי אף שתוצאה זו שונה לכאורה מזו שהתקבלה בפרשת מלכה – אין השתיים סותרות זו את זו. בהקשר זה הובהר שלא ניתן להקיש לענייננו מההכרעה שהתקבלה ביחס למוסד ה-Tariff, בשל השוני בין הדין הבריטי לבין הדין הגרמני. בעוד ניתוח הדין הבריטי לימד כי קביעת Tariff נמנית עם ממד העונש, ומשום כך מחויבת מדינת ישראל בהתאמת משך המאסר להכרעה מוקדמת זו – למערער דנן נקבע עונש מאסר עולם בלתי קצוב, ולא עמדה לו במועד מעברו לישראל לשם נשיאה ביתרת עונשו כל זכות קנויה ובשלה להשתחרר במועד מוקדם יותר. משכך, אין בתוצאה אליה הגיע ביהמ"ש משום החמרה בעונש שנגזר על המערער, ויש לדחות כאמור את טענתו להפרת מחויבויותיה הבינלאומיות של מדינת ישראל.
לנוכח האמור, ביהמ"ש קובע כי בהתאם לסעיף 9.3 לאמנה ולסעיף 11(א) לחוק, אשר מורים כזכור כי אכיפת העונש תהיה מסורה לאחריות המדינה הנעברת, ותתנהל בהתאם לחוקיה – יהיה זה הדין הישראלי אשר יהיה בר-תוקף בהליכי השחרור המוקדם ממאסר של המערער, לרבות ביחס למועד שלאחריו ניתן יהיה לשחררו.
חלק ב: שאלת הפגם בהסכמה: אין עוררין על כך שחוקיותה של העברת אסיר למדינת אזרחותו מותנית, בין השאר, בהסכמתו. בענייננו, שורש המחלוקת אינו נעוץ בהסכמתו של המערער לעצם ההעברה, אלא במידה שבה ניתנה הסכמה זו תוך מודעות למלוא השלכותיה. לשיטת המערער, לא הובא לידיעתו מכלול המשמעויות של הנשיאה ביתרת עונשו בישראל, בפרט בהקשר לזכאותו לשחרור מוקדם. בנסיבות האמורות, אם כן, הוא סבור כי נפל פגם בהסכמתו, באופן אשר שולל את חוקיותה של ההעברה כולה.
טענה זו נדחתה בידי בימ"ש קמא, אשר קבע על סמך חומר הראיות שהונח בפניו כי המערער נתן את הסכמתו להעברה לאחר שהובהר בפניו כי יהיה כפוף לדין הישראלי בכל הנוגע לשחרור על תנאי ממאסר. בשולי קביעתו כי לא נפל פגם בהסכמתו של המערער, ציין בימ"ש קמא כי "על-פי סעיף 12 לחוק הוא [המערער] מנוע מלהשמיע טענות על פגמים בהסכמתו להעברתו לישראל".
טרם דיון לגופו של עניין בתוקפה של הסכמת המערער, ביהמ"ש דוחה את פרשנות ביהמ"ש קמא להוראת סעיף 12 לחוק. הוראת סעיף 12 לחוק מורה כדלקמן:"הובא אסיר לישראל לפי חוק זה, לנשיאת עונש מאסר שהוטל עליו במדינה אחרת, לא תישמע טענה [...] שהאסיר חוזר בו מהסכמתו להעברה שניתנה לפי הוראות סעיף 4". אכן, סעיף 12 קובע כי אל לו לאסיר לחזור בו בדיעבד מהסכמתו לביצוע ההעברה, וזאת על מנת "למנוע התדיינות שלא לעניין". ואולם, ענייננו אינו בחרטה "סתם", כי אם בטענה שלפיה לכתחילה נעדרת ההסכמה תוקף, מאחר שניתנה מחמת מצג שווא מטעה מצדן של רשויות אכיפת החוק. מכאן שאין בהוראת סעיף 12 לחוק כדי לייתר את הדיון בטענותיו של המערער בדבר תוקפה של הסכמתו, ויש להידרש אליהן לגופן.
ואולם, עיון בתשתית הראייתית אשר הונחה לפני בימ"ש קמא מלמד כי לא נפלה כל שגגה בתוצאה שאליה הגיע ביהמ"ש קמא. אף לעמדת בימ"ש זה, ניכר כי קוימו דרישותיו של הדין בעניינו של המערער. המערער, כמו גם נציגיו השונים, היו מודעים לכך שהעברתו לישראל כרוכה בוויתור על זכויותיו לשחרור על תנאי על פי הדין הגרמני, ואף כי הובהרה להם משמעותו המלאה של ויתור זה הביע המערער לאורך תקופה ארוכה את רצונו בכך ופעל ללא לאות על מנת להגשימו. בהקשר זה ביהמ"ש עומד בקצרה על שורת הראיות אשר מבססות קביעה זו, ומסביר כיצד הן מתיישבות עם הוראות החוק, כמו גם עם תקנות העברת אסירים לארצותיהם, התשנ"ח-1997.לפיכך נקבע כי הסכמתו של המערער ניתנה כדין, ואין בכוחו לחזור ממנה.
משלא נמצא כי יש ממש בטענותיו של המערער ביחס לשני נושאי המחלוקת בערעור זה הערעור נדחה.

חזרה למעלה

עבודה ארצי

9 [דיון פלילי] [משפט חוקתי]

עפא (ארצי) 3904-01-18 אופקים א.ג. בע"מ נ' מדינת ישראל, משרד העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים (עבודה; אילן סופר; 07/03/18) - 10 ע'

עו"ד: אפרת קלט

נדחה ערר שעניינו דחיית בקשת העוררים לגילוי חומר חקירה – מכתב תלונה כנגד ביקורת שערכו מפקחים מטעם מנהלת ההסדרה של משרד העבודה והרווחה במשרדי העוררת 1, אשר נשלח לאחראית על המפקחים. נפסק כי כלל אין מדובר בחומר חקירה, וכי גם לו היה מדובר בבקשה לעיון בחומר חקירה, לא היה מקום להידרש לה מאחר שהוגשה במהלך שלב ההוכחות, כאשר המכתב הנ"ל היה בידי העוררים סמוך להגשת כתב האישום.
דיון פלילי – זכות העיון בחומר התביעה – חומר החקירה
דיון פלילי – עיון בראיות התביעה – חומר החקירה
דיון פלילי – עיון בראיות התביעה – ערר
משפט חוקתי – זכויות הפרט – הזכות להליך הוגן
.
כנגד העוררים ונאשמים נוספים הוגש לביה"ד האזורי כתב אישום בו הואשמו בהעסקת עשרות עובדים בניגוד לחוק העסקת עובדים על ידי קבלני כוח אדם. עסקינן בערר לפי סעיף 74(ה) לחסד"פ, על החלטת ביה"ד האזורי לפיה נדחתה בקשת העוררים לגילוי חומר חקירה – מכתב תלונה כנגד ביקורת שערכו מפקחים מטעם מנהלת ההסדרה של משרד העבודה והרווחה, במשרדי העוררת 1, שנשלח לאחראית על המפקחים.
.
בית הדין הארצי לעבודה (השופט א' סופר) דחה את הערר ופסק כי:
זכותו של נאשם לגילוי חומר חקירה הוסדרה בסעיף 74 לחסד"פ. זכות הגילוי והעיון נתפסת כחלק מזכות היסוד של הנאשם לפרוס הגנתו בבימ"ש והיא מגלמת בתוכה את זכותו של הנאשם למשפט הוגן, זכותו של הנאשם לערוך הגנתו ולהיערך כראוי למשפט, הערך של גילוי האמת, וצמצום פערי הכוחות בין התביעה להגנה. באמצעות הגילוי מתאפשר לנאשם לבחון את הראיות שבכוונת התביעה להסתמך עליהן ולהכין הגנתו בהתאם. השאלה אם חומר מסוים מהווה חומר חקירה, תוכרע לפי טיבו ומידת זיקתו לסוגיות הנדונות. תנאי מקדמי לגילוי ולהעברת חומר חקירה הוא רלוונטיות, שלצורך הכרעה בדבר קיומה יש להידרש למבחני השכל הישר וניסיון החיים. מבחנים אלה מדריכים את בימ"ש בשאלה איזה חומר רלבנטי להגנת הנאשם, על מנת להעניק לסניגוריה הזדמנות הוגנת להכין הגנתה. ההנחיה שניתנה בפסיקה באשר לזיהוי של "חומר חקירה" שעל התביעה חובה למוסרו לנאשם, הותירה שוליים רחבים גם למקרים שבהם החומר שבמחלוקת אינו קשור במישרין לאישום או לנאשם, והרלוונטיות שלו לאישום גבולית. כך, ייכללו בגדר חומר כזה גם ראיות השייכות באופן הגיוני לפריפריה של האישום. ככלל, כאשר מדובר בחומר שלפי טיבו אינו חומר חקירה במובהק, אך הוא נאסף במהלך החקירה, הרי בהיעדר מניעה עקב פגיעה בזכויותיו של אדם אחר, או פגיעה באינטרס מוגן אחר, החומר יימסר לנאשם. עם זאת, בימ"ש אינו אמור להביא בחשבון אפשרויות הגנה ערטילאיות שאינן נראות לעין, או כאשר הרלבנטיות של החומר לתביעה רחוקה ושולית; בימ"ש לא יתיר "מסע דיג" בלתי ממוקד אחר חומר, מתוך תקווה ספקולטיבית של ההגנה שמא יימצא באותו חומר סיוע לנאשם.
במקרה דנן, יש לבחון ראשית האם מדובר בחומר חקירה. המכתב צריך להיות בעל רלבנטיות להגנת הנאשמים. בחינת כתב האישום המייחס לנאשמים עבירות של עיסוק כקבלן כח אדם ללא רישיון מלמדת כי אין לעבירה קשר ישיר או עקיף למכתב. לא מדובר ברלוונטיות במובנה הרחב, הנמצאת בפריפריה של כתב הנאשם. שנית, המכתב המבוקש לכל היותר נשלח למחלקת ההסדרה, ולא הגיע למאשימה מאגף החקירה שמבצע את בדיקת החומר המגיע מאגף ההסדרה ובוחן אם יש בו די לצורך הגשת כתב אישום. המשיבה הודיעה כי מסמך זה אינו ברשימת חומר החקירה. כאשר לא מדובר בחומר חקירה, אין לעוררים זכות ערעור על החלטת ביה"ד האזורי, הוא לא היה צריך לקיים דיון במעמד הצדדים, וגם לא להעביר את הדיון לשופט אחר.
אף אם הבקשה הייתה מסווגת כבקשה לעיין בחומר חקירה, לא היה מקום להידרש לה בשל המועד בו הוגשה במהלך שלב ההוכחות. אמנם החוק אינו קובע מועד להגשת בקשה לעיין בחומר חקירה, אולם נקבע כי בהעדר נסיבות יוצאי דופן, יש להגישה בסמוך להגשת כתב האישום, שכן יש בכך לשבש את סדרי המשפט. בדרך כלל, בקשה לפי סעיף 74 לחסד"פ תוגש עוד לפני תחילת שלב ההוכחות. במקרה זה המכתב היה בידי העוררים סמוך להגשת כתב האישום ובנסיבות העניין אין כל הצדקה להגשת הבקשה במועד כה מאוחר לפתיחת ההליך.

חזרה למעלה

10 [עבודה]

עע (ארצי) 4893-10-12 גושן שירותי בטחון פרטיים ומסחריים בע"מ נ' גיא ביתן (עבודה; יגאל פליטמן, רונית רוזנפלד, אביטל רימון- קפלן, נ.צ.: ח' שחר, ע' ליפשיץ; 04/03/18) - 19 ע'

עו"ד: נעם ודעי, נירית מאירי, חנן גאוין

חילופי ספקי השירות בפרויקט אבטחת שרים – חילוף מהמערערת לספק שירות הבא במכרז, שעה שהמשיבים ששימשו כמאבטחי שרים נותרו לעבוד בפרויקט תחת ספק השירות הבא שזכה במכרז, הם בגדר פיטורים ולפיכך המשיבים זכאים לפיצויי פיטורים; אין מדובר בנסיבות של התפטרות שיש בהן כדי לחייב את המשיבים במתן הודעה מוקדמת למערערת.
עבודה – פיצויי פיטורין – זכאות
עבודה – התפטרות – הודעה מוקדמת
.
המשיבים הועסקו על ידי המערערת באבטחת שרים במסגרת מכרז בו זכתה המערערת, למתן שירותי אבטחה ושמירה למשרד לביטחון פנים ולמשרד ראש הממשלה. עבודתם של המשיבים הגיעה לסיומה עובר לסיום ההתקשרות בין המערערת למדינת ישראל בפרויקט אבטחת השרים, כאשר לאחר סיום העבודה במערערת, המשיכו המשיבים בתפקידם כמאבטחי שרים באמצעות החברה שזכתה במכרז
להפעלת הפרויקט. הערעור מתייחס לקבלת תביעת המשיבים בביה"ד האזורי לתשלום פיצויי פיטורים ולדחיית עתירת המערערת כלפי המשיבים לתשלום דמי הודעה מוקדמת.
.
בית הדין הארצי לעבודה (מפי השופטת א' רימון-קפלן ובהסכמת הנשיא י' פליטמן, השופטת ר' רוזנפלד ונציגי הציבור ח' שחר, ע' ליפשיץ) דחה את הערעור ופסק כי:
אשר לפיצויי הפיטורים, שאלת זכאותם של המשיבים לפיצויי פיטורים מתעוררת בענייננו בהקשר לדפוס העסקה מאוד מסוים, לפיו מוחלפים המעסיקים (ספקי השירות בפרויקט), ואילו העובד הוא שממשיך בעבודתו באותו פרויקט, במובחן מדפוס ההעסקה המסורתי, שלפיו בעבודות קבועות, העובד מועסק על ידי מעסיק אחד במפעל אחד, או לכל היותר, עובר המפעל בו הועסק העובד, מבעלותו של מעסיק אחד לבעלותו של מעסיק אחר. ההלכה קובעת כי רואים את אירוע חילופי ספקי שירות במפעל – שעה שהעובד נותר לעבוד במפעל, תחת ספק השירות הבא שזכה במכרז – כפיטורים, שמקנים לעובד שנשאר במפעל אצל ספק השירות החדש זכאות לפיצויי פיטורים, כל זאת ללא תלות בהוראה מסוימת בהסכם הקיבוצי או בהתקיימות תנאי סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים, לרבות קיומה של הצעת עבודה מצד המעסיק.
בענייננו, אין חולק כי המניע המידי לסיום עבודתם של המשיבים אצל המערערת, היה הפסד המכרז לאבטחת שרים, על ידי המערערת. זאת ועוד, בניגוד לסברת המערערת לפיה המשיבים לא נשארו לעבוד באותו מקום עבודה או אותו מפעל, הרי שבנסיבות המקרה, בהן אין למעסיק "מפעל" במובן הפיזי, ומי שהוא בעל ה"מפעל" במובן הפיזי, איננו המעסיק של המשיבים – פרויקט אבטחת השרים שבו הועסקו המשיבים, הוא ה"מפעל" או מקום העבודה של המשיבים, כך שהמשיבים נותרו לעבוד באותו מקום עבודה, אצל ספק השירות שהחליף את המערערת. בקשר לכך, נדחתה גישת המערערת ממנה משתמע כי בעת התרחשות אירוע של חילופי ספקי שירות באותו מקום עבודה/מפעל, אמורים עובדיו של ספק השירות שהפסיד במכרז, ללכת בעקבותיו, תוך ניתוק כל זיקה בינם לבין מקום העבודה/המפעל שבו הועסקו, שאם לא יעשו כן, יחשבו למי שהתפטרו מעבודתם. במתכונת עבודה שבה ספקי השירות במקום העבודה/המפעל, מתחלפים באופן תדיר, יש בתפיסה זו משום פגיעה בלתי מידתית בזכויותיהם של העובדים, ואין להסכין עמה. משאלו הם פני הדברים, הרי שבנסיבות סיום עבודתם של המשיבים, זכאים היו הם לפיצויי פיטורים מהמשיבה.
אשר לדחיית עתירת המערערת לקיזוז דמי ההודעה המוקדמת, אין לקבל את מסקנת ביה"ד קמא לפיה הצעדים בהם נקטו המשיבים על מנת להשתלב בחברה החדשה עובר לסיום עבודתם במערערת, מצביעים "על כך שהתפטרו מעבודתם". כאמור, בנסיבות המקרה אירוע חילופי ספקי השירות בפרויקט אבטחת השרים, שעה שהמשיבים נותרו לעבוד בפרויקט תחת ספק השירות הבא שזכה במכרז, הוכרו בהלכה הפסוקה כפיטורים, ולכן, לא מדובר בנסיבות של התפטרות שיש בהן כדי לחייב את המשיבים במתן הודעה מוקדמת למערערת.

חזרה למעלה

עבודה אזורי

11 [עבודה]

סעש (ת"א) 22146-05-15 מיכל לוגסי נ' ישראל שי (עבודה; יצחק לובוצקי; 01/03/18) - 7 ע'

עו"ד: אבי שמש, חיות גרינברג

ביה"ד פסק כי, בין הצדדים לא נכרת חוזה עבודה, בהעדר גמירות דעת. עם זאת, התובעת זכאית לפיצוי נוכח התנהלות בחוסר תום לב במשא ומתן לקראת כריתת חוזה עבודה של הנתבע 1, בסך של 15,000 ₪.
עבודה – חוזה עבודה – משא ומתן לקראת כריתת חוזה עבודה
עבודה – יחסי עבודה – חובת תום הלב
.
התובעת הציעה עצמה לעבודת שיווק של אירועים, באולם אירועים שבבעלות נתבעת 2, כאשר נתבע 1 הוא בעל השליטה בנתבעת 2. לטענת התובעת, לאחר זמן מה, נתבע 1 הודיע לה כי החליט שלא להעסיקה באולם האירועים. מכאן תביעת התובעת לפיצוי כספי של 90,000 ₪, שווה ערך לשכר עבודה של 6 חודשי עבודה; וכן פיצוי נוסף "ללא הוכחת נזק".
.
בית הדין האזורי לעבודה (השופט י' לובוצקי) דחה את התביעה נגד נתבע 1, דחה את התביעה ברובה נגד נתבע 2 ופסק כי:
אשר לתביעה כנגד נתבע 1, נתבע 1 מעולם לא התחייב לפני התובעת כי יעסיק אותה באופן אישי, והדיבורים על העסקתה התייחסו להעסקה על ידי נתבעת 2. לא היה מקום לצרף את נתבע 1 כנתבע באופן אישי, והתביעה כנגדו נדחתה.
אשר לתביעה כנגד נתבעת 2, יצירת חוזה עבודה מלווה בקיומה של כוונה ליצור יחסים משפטיים מחייבים, שבמרכזם עבודת העובד. טיוטת חוזה שלא נחתמה אינה נחשבת בדרך כלל ל"חוזה מחייב". חוזה עבודה דורש, כי ההתקשרות תהא כזו, היוצרת רקמה הדדית של חובות ושל זכויות. אופיים המיוחד של יחסי העבודה מביאים ליצירת יחסים מתמשכים וקרובים, כאשר קיימת ציפייה ברורה לשיתוף פעולה בין ההון הכלכלי של המעסיק, לבין ההון האנושי של העובד. כוונת ההתקשרות צריכה לבוא לביטוי חיצוני, ובהיעדרו, לא נוצר מפגש רצונות אמיתי, והצדדים לא גמרו בדעתם להתקשר בקשרי עובד ומעסיק. ככלל, גם אם העבודה טרם החלה, די בהוכחת "מפגש רצונות", בין בעל פה ובין בכתב, על מנת להקים "חוזה עבודה מחייב". השאלה היא האם אכן היה "מפגש רצונות כזה". העובדה שהתובעת נפגשה עם הנתבע 1 לפחות פעמיים אינה מלמדת עדיין על "מפגש רצונות". התובעת עצמה לא ראתה ב"זמן אמת" שיש בטחון שהעבודה באולם האירועים מובטחת לה, שכן היא המשיכה לנהל מו"מ למציאת עבודה אצל מעסיקים פוטנציאליים אחרים, וגם רצתה פגישה נוספת עם הנתבע 1 כדי ל"סגור דברים". אם התובעת אכן סברה שיש "גמירות דעת" בינה לבין נתבעת 2, יש לתמוה מדוע המשיכה במו"מ עם מעסיקים אפשריים אחרים. נתבע 1 מודה בקיום הפגישות שיוחסו לו עם התובעת, כמו גם בפגישה שבה נכחה רעייתו. מכל האמור עולה כי לא הייתה "גמירות דעת" אצל שני הצדדים ליצירת "חוזה עבודה" בר-תוקף.
עם זאת, יש לזכות את התובעת בפיצוי כספי משום שהיה לפחות קורטוב של "חוסר תום לב" בדרך התנהלותו של נתבע 1, במו"מ לקראת כריתת "חוזה עבודה". נתבע 1 יצר במתכוון ערפול שבו הוא לא מעמיד את התובעת על טעותה, לפיה "חוזה עבודה" לא נכרת ולא ייכרת, בטרם הוא יבדוק אם פיטורי עובדת אחרת יכנסו לתוקף, או בטרם יקבל את חוות דעתה החיובית של רעייתו. הלכה היא כי במשא ומתן לקראת כריתתו של חוזה עבודה, יש לנקוט באמות מידה מחמירות, בכל הנוגע והמתייחס ל"תום הלב". חובת תום הלב במשא ומתן לקראת כריתתו של חוזה עבודה, מתאפיינת בגילוי הדדי של העובדות הרלבנטיות. נתבע 1 לא העמיד את התובעת במפורש על טעותה כי הדברים עדיין אינם "גמורים וחתומים". העובדה כי גם התובעת, לא הייתה צריכה להיחפז ולהגיע למסקנה כי קיימת "גמירות דעת" לכריתת חוזה עבודה מחייב, אינה משחררת את המעסיק מאחריותו ל"תום לב מוגבר", בעת מו"מ לקראת כריתת חוזה עבודה. מידת "חוסר תום הלב" מצד המעסיק במקרה דנן, היא ב"רף הנמוך", ולפיכך די בפסיקת פיצוי לתובעת בסך של 15,000 ₪ בלבד.

חזרה למעלה

12 [חינוך] [עבודה]

פה (ת"א) 39874-10-14 מירי יגל נ' מדינת ישראל (עבודה; שרון אלקיים, נ.צ.: י' לוין; 28/02/18) - 25 ע'

עו"ד: הדס ברוה, ציפי חיים

ביה"ד דחה את תביעת התובעת, עובדת הוראה, להכיר בשקילות התואר השני שקיבלה בחו"ל מבלי שקדם לו תואר ראשון הן מחמת התיישנות והן לגופו של עניין; ביה"ד נתן סעד הצהרתי לפיו התובעת זכאית לתשלום גמול והטבות שכר המשתלמות לעובדי הוראה בעלי תואר שני, אך זאת לא ממועד תחילת עבודתה אלא ממועד מאוחר יותר, נוכח התיישנות.
חינוך – השכלה גבוהה – הכרה בתואר אקדמי
עבודה – עובדים – זכויותיהם
עבודה – בית-הדין לעבודה – התיישנות
עבודה – בית-הדין לעבודה – ביקורת שיפוטית
.
עסקינן בתביעת התובעת, עובדת משרד החינוך בתפקיד מדריכה מחוזית למורים לחינוך גופני בחינוך המיוחד במחוז מרכז, נגד הנתבעת למתן פסק דין הצהרתי לפיו יש להכיר בתואר השני שקיבלה מאוניברסיטת אוהיו שבארצות הברית (להלן: התואר השני) מבלי שקדם לו תואר ראשון, לצרכי דירוג ושכר, וכן למתן פסק דין הצהרתי לפיו התובעת זכאית לתשלום הגמולים והטבות השכר המשתלמות לעובדי הוראה בעלי תואר שני, ממועד קבלת התואר ואילך.
.
בית הדין האזורי לעבודה (השופטת ש' אלקיים ונציג הציבור י' לוין) קיבל את התביעה בחלקה ופסק כי:
התביעה למתן פסק דין הצהרתי להכרה בשקילות התואר השני של התובעת נדחתה מחמת התיישנות. עילת התובענה בענייננו נולדה בשנת 1999 עם דחיית בקשתה הראשונה של התובעת למתן אישור שקילות לתואר שהוגשה בשנת 1998 שאז, הגישה התובעת השגה על החלטה זו ונדרשה להציג מסמכים נוספים. התובעת לא הציגה המסמכים ובקשתה נגנזה בשנת 2000. התובעת בחרה לפנות אל הנתבעת כ-13 שנים לאחר שתיקה נסגר. התנהגותה של התובעת נגועה בשיהוי ניכר ומהווה למעשה ויתור על זכות.
למעלה מן הצורך, דין התביעה להידחות לגופה. ראשית, טענת התובעת כי הדין החל בעניינה הוא הוראות חוזר מנכ"ל משרד החינוך משנת 1991, נדחתה. חוזר מנכ"ל משרד החינוך נועד להנחות את דרכו של משרד החינוך בכובעו כמעסיק, לעניין דירוג השכר בלבד, ולא בכובעו כגף להערכת תארים אקדמיים מחו"ל לעניין שקילות התואר. לגף להערכת תארים הנחיות וכללים משלו ואין הוא כפוף להנחיות פנימיות של משרד החינוך. בחוזר מנכ"ל נקבע הסמכות להעריך תארים אקדמיים מחו"ל נתונה אך ורק בידי הגף להערכת תארים אקדמיים מחו"ל על פי הכללים להערכת תואר שנקבעו על ידו. לפי כללים אלה לא יוערך תואר אקדמי שני למי שלא יהיה בידיו תואר ראשון בעת ההרשמה לתואר שני. שנית, בהתאם לכללי הגף להערכת תארים שעוגנו בכתב לראשונה בשנת 1997 הגף לא יעריך תואר אקדמי שני שניתן ללא תואר ראשון מוכר לפניו. כללי 97 הם העלאה על הכתב את הכללים שנהגו במשך השנים. הכללים יושמו מאז ומתמיד אולם נכתבו רק בשנת 1997. לא עלה בידי התובעת להוכיח כי קדמו לכללי 97 כללים אחרים וכי הנתבעת נהגה באופן שונה כלפי התובעת תוך הפלייתה; התובעת החלה עבודתה אצל הנתבעת בשנת 1998. לאחר שכללי 97 הועלו על הכתב. כך, שלעניין שקילות התואר אין התובעת יכולה לטעון להסתמכות על נוהג שלא הוכח מבלי שביררה בעצמה אל מול הגף להערכת תארים; הנתבעת בחנה את בקשת התובעת לשקילות התואר, והגיעה למסקנה כי אין ליתן את אישור השקילות ולא נמצאו נימוקים כבדי משקל על מנת שביה"ד יחליף את שיקול דעת הגף להערכת תארים בשיקול דעתו. מה גם, שלטובת הנתבעת עומדת חזקת התקינות המנהלית, חזקה שלא נסתרה. לאור כל האמור, התביעה למתן פסק דין הצהרתי להכרה בשקילות התואר נדחתה הן מחמת התיישנות ושיהוי והן לגופה.
דין תביעת התובעת לתשלום הגמול והטבות השכר המשתלמות לעובדי הוראה בעלי תואר שני, ממועד תחילת עבודתה (1998) ואילך, להתקבל בחלקה. בחוזר מנכ"ל משרד החינוך משנת 1991 הוחלט לאשר דרגת שכר אקדמית M.A. בהוראה לבעלי תואר שני ממוסד מוכר להשכלה גבוהה בחו"ל גם אם אינם בעלי תואר ראשון. חוזר מנכ"ל זה שונה רק בשנת 2000 במסגרתו נקבע כי הסמכות להעריך תארים נתונה אך ורק בידי הגף להערכת תארים. בענייננו במועד סיום התואר השני של התובעת ובמועד תחילת העסקתה חלו הוראות חוזר 1991. יש הבחנה בין אישור שקילות לתואר לבין קביעת דרגת השכר על ידי המעסיק. לעניין דרגת השכר, עלה בידי התובעת להוכיח כי הדין החל עליה הוא חוזר מנכ"ל משרד החינוך משנת 1991. לא ברור מדוע בחרה הנתבעת שלא לעדכן את שכרה של התובעת לדרגת שכר אקדמאית M.A. הגם שהיא זכאית לכך בהתאם להוראות חוזר 1991. לפיכך דין התביעה למתן סעד הצהרתי לפיו התובעת זכאית לתשלום הגמול והטבות השכר המשתלמות לעובדי הוראה בעלי תואר שני להתקבל. עם זאת, תביעת התובעת ברכיב זה התיישנה ביחס לשנים שקדמו ל-7 השנים טרם הגשת התביעה. במשך כ-13 שנים לא דרשה התובעת כי יעודכן שכרה בהתאם לדירוג האקדמאים. אמנם התנהלות הנתבעת לוקה בחסר עת לא יידעה את התובעת על אפשרות לעדכן את דרגת שכרה ללא אישור מהגף להערכת תארים, אך גם התובעת שכבר אז הבינה כי יש צורך בהתערבות משפטית, לא עשתה מאומה על מנת לברר את זכויותיה. עם זאת, הנתבעת טענה ביחס לסעד זה כי ההתיישנות חלה רק על הסכומים הנתבעים לתקופה שקדמה ליום 24.10.07 ולפיכך, יש לחייב את הנתבעת לשלם לתובעת את הפרשי השכר והזכויות הפנסיוניות והסוציאליות המגיעות לה מכוח הכללים הקבועים בחוזר מנכ"ל משרד החינוך משנת 1991. לפיכך, התובעת זכאית לתשלום הגמול והטבות השכר המשתלמות לעובדי הוראה בעלי תואר שני, החל מיום 24.10.07 ואילך.

חזרה למעלה

13 [עבודה]

סק (חי') 46108-12-17 ארגון כוח לעובדים ארגון עובדים דמוקרטי נ' חיפה כימיקלים בע"מ (עבודה; אלכס קוגן, נ.צ.: ד' אמזלג, י' הלפרין; 26/02/18) - 23 ע'

עו"ד: אלי נידם, סיגל פעיל, עמי שחר

ביה"ד דחה את בקשת המשיבה לדחייה על הסף של בקשת צד, שעניינה חיוב המשיבה לשאת במלוא התחייבויותיה להמשך תפעול הצרכנייה שבמפעלי החברה, מחמת סעיף בוררות שבהסכם תפעול הצרכנייה, וקבע כי דין הבקשה להתברר לפניו. נפסק, בין היתר, כי לביה"ד נתונה סמכות עניינית ייחודית לדון בנושאים קיבוציים, וכי אין מקום להפריד את סוגיית המשך תפעול הצרכנייה מהסכסוך הקיבוצי הכולל שמתנהל בין הצדדים בפני ביה"ד בעניין סגירת מפעל החברה בצפון.
עבודה – בית-הדין לעבודה – סמכותו
עבודה – סכסוך קיבוצי – הסכם קיבוצי
עבודה – סדרי דין – סילוק תביעה על הסף
.
ארגון כוח לעובדים-ארגון עובדים דמוקרטי וועד עובדי חיפה כימיקלים-צפון הגישו בקשת צד בסכסוך קיבוצי ובקשה דחופה למתן סעדים זמניים כנגד חיפה כימיקלים בע"מ (להלן: החברה), לחיוב החברה לשאת במלוא התחייבויותיה להמשך תפעול הצרכנייה שבמפעלי החברה עד להכרעת ביה"ד בבקשה ולמצער, עד לתום תקופת החל"ת, בת מחצית השנה, שנקבעה בהחלטה קודמת של ביה"ד; ליתן צו זמני הקובע שבנסיבות הקיימות החלטותיה החד צדדיות של החברה בדבר הצרכנייה מהוות הפרה של ההסכמים הקיבוציים החלים עליה, המחייבים אותה לשאת במלוא התחייבויותיה להמשך תפעול הצרכנייה, אלא אם הוסכם אחרת בין הצדדים. הדיון נסב אודות בקשת החברה לדחות על הסף את הבקשות מחמת סעיף הבוררות הקבוע בהסכם תפעול הצרכנייה, או אם לאו.
.
בית הדין האזורי לעבודה (הנשיא א' קוגן ונציגי הציבור ד' אמזלג, י' הלפרין) דחה את הבקשה ופסק כי:
סעיף 24(א)(2) לחוק בית הדין לעבודה מגדיר את סמכותו העניינית של ביה"ד לדון באופן ייחודי בנושאים קיבוציים. ההסדר הנוגע לצרכנייה הוסדר בין הצדדים בהסכם קיבוצי; לפיכך, משטוענת נציגות העובדים להפרת הסכמה בין צדדים ליחסים קיבוציים המעוגנת בהסכם קיבוצי, דין טענה זו להתברר בביה"ד לעבודה. בתקופת החל"ת יחסי העבודה הקיבוציים ממשיכים להתקיים. הצרכניה הוקמה, התקיימה ותופעלה, כחלק ממארג יחסי עבודה קיבוציים במפעל. המחלוקת נוגעת להמשך קיומה של הצרכניה בתקופת החל"ת.
במצב דברים בו נציגות העובדים טוענת כי התשלום החודשי של החברה אותו העבירה לעמותת מיטב-צרכניית עובדי חיפה כימיקלים (להלן: העמותה) בהתאם להסכם המסחרי שנחתם ביניהן לתפעול הצרכניה, מאפשר המשך קיומה של הצרכניה, יהא זה מלאכותי להפריד את הדיון באופן בו ביה"ד ידון בהמשך תפעול הצרכניה בתקופת החל"ת ואילו הבורר ידון בסוגיית המימון החודשי שלה בתקופת החל"ת. אמנם בהסכם תפעול הצרכנייה שהצדדים לו הם העמותה והחברה נקבע סעיף בוררות, אלא שאין מדובר בסכסוך מסחרי מובהק בין החברה לעמותה בעניין התשלום החודשי, אלא בסכסוך קיבוצי בין נציגות העובדים לחברה בעניין טענת נציגות העובדים לפיה החלטתה החד צדדית של החברה להפסיק את "הפעלת" הצרכנייה, ולו בדרך הפסקת מימונה, כהמשך ישיר להתנכלות בעובדים כמפורט בהליך העיקרי המתברר לפני ביה"ד, הנוגע להפרה נטענת של ההסכם הקיבוצי; אין בעצם הסכמת החברה שהצרכנייה תיוותר פתוחה עד לתום תקופת החל"ת ללא כל מימון מצידה, כדי להסית את הסכסוך מבינה לבין נציגות העובדים, לבינה לבין העמותה בעניין התשלום החודשי; אין בעצם העובדה שהתשלום החודשי אמור להיות משולם על ידי החברה לעמותה, לשלול על הסף מנציגות העובדים את האפשרות לטעון, כי אי העברת התשלום נועד לפגוע ופוגע בפועל במרקם יחסי העבודה הקיבוציים ומהווה הפרתם.
זאת ועוד, החלטת החברה להפסיק את הפעלת/מימון הצרכנייה הינה פועל יוצא של החלטה קודמת של ביה"ד בעניין הוצאת העובדים לחל"ת לחצי שנה. באותה החלטה נקבע כי טענת נציגות העובדים להתנכלות כלפיה תמשיך להיבחן, כך שגם החלטת החברה בעניין הצרכנייה ראויה להמשיך ולהתברר בפני ביה"ד, ולא במנותק מההליך העיקרי; הסכסוך מורכב ופיצול סוגיית המשך תפעול הצרכנייה מיתר טענות הצדדים ובירורה בנפרד במסגרת בוררות, יש בו כדי לסרבל את ההליך ולהקשות על הגעה לפתרון משפטי כולל; המחלוקת בנושא הצרכניה היא חלק מסכסוך קיבוצי כולל שנולד מסגירת המפעל ולא נכון להפריד מלאכותית את בירור המחלוקת בנוגע לתיקצובה החודשי והשוטף של הצרכנייה מהסכסוך הקיבוצי הכולל.

חזרה למעלה

14 [ביטוח לאומי]

בל (ת"א) 55919-03-16 נטע בלו שמעיה רזניק נ' המוסד לביטוח לאומי (עבודה; אריאלה גילצר כץ; 25/02/18) - 6 ע'

עו"ד: איתן ליברמן, יוחאי אלרון

בתקופה בה שהתה התובעת בחל"ת ועד למתן פסק דין בעניינה בנוגע לפיטוריה ומועדם, לא יכלה התובעת להתייצב בשירות התעסוקה ולא יכלה להיחשב כ"מובטלת", כיוון שעניינה היה עומד ותלוי בביה"ד. רק לאחר מתן פסק דין בעניין פיטוריה ומועדם, יכלה התובעת להגיש תביעה לדמי אבטלה כי רק אז הייתה "מחוסרת עבודה". לפיכך, התובעת זכאית לדמי אבטלה.
ביטוח לאומי – ביטוח אבטלה – דמי אבטלה
ביטוח לאומי – ביטוח אבטלה – זכאות
.
הנתבע דחה את תביעת התובעת לתשלום דמי אבטלה בגין הפסקת עבודתה במרכז הספורט שליד אוניברסיטת תל אביב. לטענת התובעת, התאריך הקובע לאבטלה בנסיבות העניין הוא 1.1.13, אשר ניתן לו תוקף בפסק דין רק ביום 10.9.15. לכן, בתקופת הביניים מיום פיטורי התובעת ועד למתן פסק הדין בעניינה לא יכלה התובעת להתייצב בשירות התעסוקה ולא יכלה להיחשב כ"מובטלת" (להלן: תקופת הביניים).
.
בית הדין האזורי לעבודה (סגנית הנשיאה ד"ר א' גילצר-כץ) קיבל את התביעה ופסק כי:
במקרה דנן עוד בחודש 1/13 המשיכו להתקיים יחסי העבודה בין התובעת למעסיקתה ובכלל זה ניצול ימי חופשתה ולאחר מכן הוסכם כי התובעת תשהה בחופשה ללא תשלום, עד להכרעה בתביעת התובעת או עד למתן הודעת התובעת. התובעת לא יכלה לדעת מה יהיה דינה של תקופה זו.
אשר לשאלה האם בתקופת החל"ת הייתה זכאית התובעת כלל לדמי אבטלה, לפי הפסיקה, יתכן שאם הייתה רשומה התובעת בלשכה, מקבלת דמי אבטלה ותוצאת פסק הדין הייתה שונה, הייתה מחויבת התובעת להחזיר את דמי האבטלה. במקרה דנא, בידי התובעת היה להפסיק את תקופת החל"ת בהודעה מטעמה. קרי, עסקינן בחל"ת על פי רצונה ולא בניגוד לרצונה. שכן בהודעה לביה"ד יכלה לחזור בה מחלק מהסעדים שנתבקשו על ידה, אולם היא לא עשתה כן וגילתה רצונה שהיא מעוניינת בהמשך החל"ת עד למתן פסק הדין בעניינה. משכך, ומשעסקינן בתקופת חל"ת לפי רצון העובדת, היא איננה מזכה בדמי אבטלה. לכן, גם אם הייתה מגישה התובעת תביעה לאבטלה והנתבע היה יודע על החל"ת, ממילא היה דוחה הנתבע את תביעתה לאבטלה. זאת ועוד, יכול להיווצר מצב בו הייתה זוכה התובעת בתביעתה ואז המעסיק היה משלם לה את השכר לכל התקופה שמיום 1.1.13 מועד מתן פסק הדין. במקרה זה, היה המוסד עותר לקבל חזרה את דמי האבטלה לו היה משלם לתובעת את דמי אבטלה.
לא זו אף זו, בתקופת חל"ת לא מתנתקים יחסי העבודה. התובעת הייתה משוכנעת כי פסק דין יהיה לטובתה, והעידה כי לא יכלה לעבוד במקום אחר כי אז התביעה תתייתר. לכן, בתקופת הביניים לא נכנסה התובעת בהגדרה של מובטל על פי סעיף 163 לחוק הביטוח הלאומי כיוון שעניינה היה עומד ותלוי בבית הדין. רק לאחר מתן פסק הדין, שבו נקבע כי פיטוריה נכנסו לתוקף, יכלה התובעת להגיש תביעתה לדמי אבטלה כי רק אז הייתה "מחוסרת עבודה". נוכח כל האמור, התביעה מתקבלת.

חזרה למעלה

מנהלי

15 [חקלאות] [משפט מינהלי]

עמנ (מרכז) 35144-09-16 חנה גלולה נ' ועדת המכסות לפי חוק תכנון משק החלב (מנהלי; שמואל בורנשטין; 28/01/18) - 7 ע'

עו"ד:

נדחה ערעור מינהלי על החלטת ועדת הערר על פי חוק תכנון משק החלב. נקבע כי אין מקום להתערב בהחלטת הועדה שהיא, על פניה, סבירה ואף ראויה.
חקלאות – הסדרים במגזר החקלאי – מכסות
משפט מינהלי – רשות מינהלית – מנהל מכסות החלב
.
ערעור מינהלי על החלטת ועדת הערר על פי חוק תכנון משק החלב, התש"ע-2011, שדחתה את הערר שהוגש על ידי המערערים כנגד החלטת ועדת המכסות.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
בהתחשב בכך כי מכסת החלב מהווה משאב ציבורי מוגבל, הנגזר ממכסות החלב הארצית השנתית הנקבעת על ידי השר בהתאם לסעיף 4 לחוק תכנון משק החלב – אפשר והיה מקום לקבל את בקשתם של המערערים ל"החזיר את הגלגל לאחור" ולהשיב למערערת את מכסת החלב עליה ויתרה בעת הפרישה.
עם זאת, הגדלת מכסת החלב למערערים, בדרך של הסכמה לחזור מהודעת הפרישה, באה בהכרח על חשבון יצרני חלב אחרים המבקשים אף הם לקבל נתח ממכסת החלב הכוללת.
בנסיבות אלה, טעותם של המערערים בדבר הכדאיות הכלכלית של העסקה, אם טעות מלכתחילה ואם טעות שהיא בבחינת חוכמה שבדיעבד, מן הדין שתיזקף לחובתם, וגישת המשיבה לפיה ככל שחפצים המערערים להגדיל את מכסת החלב, עליהם לפעול על פי נוהל הכרה ביצרני חלב חדשים ובכפוף להגדלת המכסה הארצית, היא גישה סבירה וראויה.

חזרה למעלה

מחוזי

16 [משפחה]

רמש (חי') 25048-02-18 פלוני נ' פלונית (מחוזי; חננאל שרעבי; 05/03/18) - 11 ע'

עו"ד:

תקנה 16(א)(3) לתקנות להסדר התדיינויות בסכסוכי משפחה אינה דורשת, לעניין קיצור תקופת עיכוב הליכים, כי בהליך שהסתיים תוך שנה בין הצדדים בעניין הנוגע לסכסוך משפחתי, התקיים הליך של ישוב סכסוך ואין צריך לבחון את מועד הגשת התביעה הקודמת אלא את מועד סיומה.
משפחה – חוק להסדר התדיינויות במשפחה (הוראת שעה)‏ – קיצור תקופת עיכוב ההליכים
.
בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט לענייני משפחה במסגרתה נדחתה בקשת המבקש לקיצור תקופת עיכוב הליכים שהוגשה בד בבד עם הגשת בקשת המבקש ליישוב סכסוך.
.
בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור בחלקו ופסק:
מתקיימים התנאים הקבועים בתקנות להסדר התדיינויות בסכסוכי משפחה המאפשרים את קיצור תקופת עיכוב ההליכים הקבועה בחוק: בין הצדדים נידון סכסוך הנוגע לפירוק השיתוף בדירת הצדדים במסגרת תובענה שהגישה המשיבה, אשר הסתיימה בפסק דין. בתוך פחות משנה הגיש המבקש את התובענה קמא ובצדה הבקשה לקיצור תקופת עיכוב ההליכים. אין צריך לבחון את מועד הגשת התביעה הקודמת אלא את מועד סיומה. לשונה הברורה של החלופה השלישית שבסעיף 16(א)(3) לתקנות אינה דורשת כי בהליך שהסתיים תוך שנה בין הצדדים בעניין הנוגע לסכסוך משפחתי, התקיים הליך של ישוב סכסוך. ביחסים שבין לשונו הברורה של חוק (או תקנות) ובין ההיסטוריה החקיקתית, ידה של הלשון הברורה על העליונה, במיוחד כשאין סתירה בין פרשנות זו ובין תכלית החוק או רוח החוק. משכך, יש להורות על קיצור תקופת עיכוב ההליכים כך שהמבקש רשאי להגיש את התובענה בסכסוך המשפחתי לאלתר.

חזרה למעלה

17 [פשיטת רגל] [משכון]

פרק (ת"א) 30790-02-18 עו"ד קרן רייכבך- סגל, רו"ח בועז גזית, עו"ד פיני יניב, נאמני הקפאת ההליכים של הוניגמן ובניו בע"מ נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ (מחוזי; חגי ברנר; 01/03/18) - 6 ע'

עו"ד:

יש להעביר לנאמני הקפאת ההליכים של החברה, את השיקים המוחזקים בידי הנאמן לשם הבטחת פירעון הלוואה שנטלה החברה. הפקדת השיקים לא יצרה משכון מופקד וכאשר עסקינן בגוף חדל פירעון יש להיזהר ממתן הכרה גורפת במה שנחזה להיות משכון נסתר.
פשיטת רגל – נושים – נושה מובטח
משכון – תוקפו – משכון מופקד
.
בקשת נאמני הקפאת ההליכים של החברה להורות לעו"ד למסור להם שיקים המוחזקים בידיו הנאמנות, להבטחת פירעון הלוואה שנטלה החברה מהמשיבה.
.
בית המשפט המחוזי נעתר לבקשה ופסק:
חוק המשכון אמנם איננו מציין כי השומר חייב להיות רק מטעם הנושה, אך דומה כי מי שפועל כנאמן עבור הנושה והחייב גם יחד לא יכול להיחשב כשומר מטעם הנושה, לכן במקרה זה הפקדת השיקים בידי הנאמן לא יצרה משכון מופקד. השיקים במצבם דהיום אף אינם מקנים למשיבה את הזכות השטרית ואין הם בבחינת "ניירות ערך" כמשמעם בסעיף 4(2) לחוק המשכון. בנוסף, כאשר עסקינן בגוף חדל פירעון יש להיזהר ממתן הכרה גורפת במה שנחזה להיות משכון נסתר, שכן מתן אפשרות לנושה מסוים ליצור לעצמו מעמד עודף על פני נושים אחרים, זמן לא רב לפני הליכי ההקפאה, עלול לגרום למדרון חלקלק של נושים שהשכילו ליצור לעצמם בטחונות נסתרים, לעומת נושים אחרים. אף אם השיקים שבידי הנאמן מהווים משכון מופקד, לכל היותר הייתה המשיבה נחשבת כנושה מובטח, אך לא היה בכך די על מנת להתיר לה לממש את המשכון, משניתן צו להקפאת הליכים.לפיכך יש להעביר את השיקים לרשותם של נאמני ההסדר.

חזרה למעלה

18 [הוצאה לפועל] [משפחה]

תא (ת"א) 30897-12-12 שמעון מיסטריאל אייקוט נ' דינה-דבורה רוזנפלד (מחוזי; רחמים כהן; 28/02/18) - 14 ע'

עו"ד: אלון לב, יצחק דהן, יאיר אשכולי, אלי הלם

בית המשפט קבע כי לא הוכח שבני משפחתו של החייב סייעו לו לעזוב את הארץ, תוך הפרת צו עיכוב יציאה מהארץ. לא הוכחה עילת תביעה נגד ילדיו ואין לחייב את רעייתו בתשלום החוב. ואולם, העברת מקרקעין מהחייב לרעייתו נעשתה לשם הברחת רכוש החייב מנושיו והיא בטלה.
הוצאה לפועל – הליכים – ביטול העברות
משפחה – יחסי ממון בין בני-זוג – שיתוף בחובות ‏
.
תובענה הצהרתית וכספית נגד רעייתו וילדיו של נתבע 5 לתשלום חובו כלפי התובעים, בטענה כי הם סייעו לחייב לעזוב את הארץ, חרף קיומו של צו עיכוב יציאה מהארץ.
.
בית המשפט המחוזי קיבל את התביעה בחלקה ופסק:
סיוע לחייב, שעומד נגדו צו עיכוב יציאה מהארץ, להימלט מהארץ היא טענה משמעותית הנדרשת לביסוס ראייתי איתן, ובענייננו לא הוכח סיוע של המשפחה להפרת צו העיכוב. אין בהעברות כספים, בסכומים נמוכים יחסית, לחשבונות ילדיו של החייב כדי לחייבם בחובו העסקי ולא הוכחה עילת תביעה נגדם לחיובם בחובות אביהם. רעייתו של החייב אינה חייבת בחוב הפסוק יחד עמו, משמדובר בחוב עסקי של החייב ויציאתו מהארץ לא הייתה "אירוע קריטי" בחיי הנישואין לצורך שיתוף בחובות של בני הזוג. עם זאת, קיימים אותות מירמה שדי בהם כדי להעביר את הנטל לאישה להוכיח שהעברת הזכויות במקרקעין מהחייב אליה לא הייתה העברת מירמה. הנתבעת לא עמדה בכך ואין מנוס מלקבוע כי ההעברה נעשתה לשם הברחת רכוש החייב מנושיו. בהתאם לסעיף 34(ב) לחוק ההוצאה לפועל, זכויות אלה שייכות לחייב והתובעים זכאים לעקלם במסגרת תיק ההוצאה לפועל.

חזרה למעלה

19 [דיון פלילי]

עמי (ת"א) 60275-02-18 ניר חפץ נ' מדינת ישראל (מחוזי; יוסי טופף; 27/02/18) - 13 ע'

עו"ד: ירון קוסטליץ, אביעד שאולזון, ז'ק חן, נעה פירר, יאיר בן שושן, יהודית תירוש, אמיר טבנקין, שרלי הרדן

נדחה ערר העוררים על הארכת מעצרם. בית המשפט קבע, כי אף אם נניח שהמעצר נעשה שלא כדין – לא יהיה בכך להביא לשחרור העוררים לחלופת מעצר, נוכח חומרת המעשים המיוחסים להם וצורכי החקירה שנותרו בלתי מעורערים.
דיון פלילי – מעצר – הארכתו
.
העוררים הגישוערר על החלטת בית המשפט השלום, לפיה הוארך מעצרם, בפעם שלישית, למשך 7 ימים נוספים, כפי בקשת המשיבה. העוררים עותרים להורות על שחררם על אתר, מהטעם שהליכי הארכת המעצר שהתנהלו בבית המשפט קמא נגועים בפגם היורד לשורש חוקיות מעצרם של העוררים ומחייב את שחרורם לאלתבשל דוקטרינת ההגנה מן הצדק.
.
בית המשפט דחה את הערר וקבע כלהלן:
ככלל, מקומה של טענת ההגנה מן הצדק להישמע במסגרת ההליך העיקרי, לאחר שהוגש כתב אישום, ולא בהליך המעצר. בנסיבותיו של מקרה זה, אין בשלב דיוני בו מצוי ההליך דנן כדי להצדיק שחרור העוררים על אתר, אך ורק על בסיס דוקטרינת ההגנה מן הצדק.
נוכח חומרת העבירות המיוחסות לעוררים, הרי שיש לאזן פגמים אלו אל מול שיקולים נוספים, ביניהם אינטרס הציבור למיצוי החקירה וחשיפת האמת, בשים לב לכלל המעורבים בפרשה. במקרה זה, האינטרס הציבורי הינו על העליונה.
בנסיבותיו שלמקרה זה, אין הצדקה לשחרור העוררים מחמת אכיפה בררנית, לאור שחרורן של חשודות נוספות, בהסכמת הצדדים. בנסיבות עולה, כי אכן קיים שוני רלוונטי בין העוררים לבין החשודות האחרות.

חזרה למעלה

20 [דיון פלילי]

תפ (ת"א) 4786-12-17 ויקטור סקוריק נ' מדינת ישראל (מחוזי; ציון קאפח; 27/02/18) - 7 ע'

עו"ד: דן באומן, עמית שלוס

טענת הנאשם כי הגשת כתב האישום באופן בו נוסח עומדת בסתירה מהותית לעקרונות של צדק, היא טענה מקדמית. התביעה לא נהגה בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית עת בחרה לייחס לנאשם עבירת שוד באישום הראשון ודרישת נכס באיומים באישום השני.
דיון פלילי – טענות מקדמיות – הגנה מן הצדק
דיון פלילי – כתב-אישום – ניסוחו
.
בקשה להורות על המרת סעיף השוד אשר יוחס לנאשם במסגרת האישום הראשון, בטענה כי הגשת כתב האישום באופן בו נוסח עומדת בסתירה מהותית לעקרונות של צדק.
.
בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה ופסק:
רשימת הטענות המקדמיות המנויה בחוק אינה רשימה סגורה ואינה מונעת העלאת טענות נוספות. טענת הנאשם כי הגשת כתב האישום באופן בו נוסח עומדת בסתירה מהותית לעקרונות של צדק, היא טענה מקדמית מובהקת. טענות נגד שיקול הדעת או התנהלותה של התביעה אשר יש בהן כדי ללמד על כך ש"הגשת כתב האישום או ניהול ההליך הפלילי עומדים בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית", מקומן להתנהל במסגרת ההליך הפלילי. לא ניתן לומר כי התביעה נהגה בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית עת בחרה לייחס לנאשם ביצוע עבירת שוד באישום הראשון, ודרישת נכס באיומים באישום השני. מדובר בהתנהלות זהירה וראויה, המבוססת על העובדות הספציפיות המיוחסות לנאשם במסגרת כל אחד מהאישומים בנפרד.

חזרה למעלה

21 [דיון אזרחי] [חברות]

תנג (מרכז) 12264-07-16 אי.אי. אומגה אנטרפרייזס בע"מ נ' דמיטרי גרצנשטיין (מחוזי; הלית סילש; 25/02/18) - 13 ע'

עו"ד:

התקבלה בחלקה בקשה לסילוק על הסף של בקשה לאישור תביעה נגזרת. נפסק, בין היתר, כי בשלב זה אין להורות על סילוק התביעה מחמת העדר עילה, אך אין מקום לבירור התביעה הנגזרת והתביעה האישית בהליך אחד.
דיון אזרחי – סילוק על הסף – דחייתו
חברות – תביעה נגזרת – מחיקה על הסף
חברות – תביעה נגזרת – התובע הנגזר
.
בקשה לסילוק על הסף של בקשה לאישור תביעה נגזרת אשר הוגשה על ידי המשיבים.
.
בית המשפט המחוזי נעתר לבקשה בחלקה ופסק:
בתי המשפט הבהירו כי מי שרשאי להגיש תביעה נגזרת הינו בעל המניות עצמו בלבד והיות שהמשיבה אינה בעלת מניות או דירקטורית בחברה, היא אינה יכולה לשמש צד לתביעה הנגזרת. אין להורות על סילוק התביעה על הסף מחמת טענות לעניין העדר עילה, שכן בשלב זה לא ניתן לקבוע כי לא קיים סיכוי קלוש שטענות המשיבים תתקבלנה. לא מתקיימים הטעמים המצדיקים הכרה בזכות להגיש תביעה נגזרת מרובה. אין מקום לבירור התביעות – הנגזרת והאישית – בהליך אחד, שכן מדובר בתביעות המתבררות באופן שונה, דיונית ומהותית. המשיב יבהיר אם הוא מבקש להגיש כתב טענות מתוקן ביחס לאחת התביעות בלבד או למחוק את התביעה כולה.

חזרה למעלה

שלום

22 [בנקאות]

תא (ת"א) 13446-12-12 זאב ווינפלד נ' ישראכרט בע"מ (שלום; אילה גזית; 01/03/18) - 14 ע'

עו"ד:

בית המשפט קיבל, באופן חלקי, תביעת התובע להשבת כספים שחויבו בחשבונו המתנהל אצל הנתבע 2, וזאת בשל "שימוש לרעה" כמשמעותו בסעיף 5 לחוק כרטיסי חיוב, שנעשה בכרטיס האשראי שהונפק לתובע על-ידי הנתבעת 1, לאחר שנגנב ממנו ונמשכו באמצעותו במזומן כספים ממכשיר בנק ממוכן בחו"ל.
בנקאות – כרטיס אשראי – שימוש לרעה
.
התובע הגיש תביעה להשבת כספים שבהם חויב חשבון הבנק שלו, בטענה כי נעשה שימוש לרעה בכרטיס האשראי שלו, כמשמעותו בסעיף 5 לחוק כרטיסי חיוב, לאחר שלטענתו נגנב ממנו ונמשכו באמצעותו כספים ממכשיר בנק ממוכן בחו"ל, שלא על-ידו או בידיעתו.
.
בית המשפט קיבל את התביעה בחלקה ופסק כלהלן:
לקוח שהינו בעל הכרטיס לא יישא באחריות במקרה שנעשה שימוש לרעה, והאחריות לשימוש לרעה בכרטיס החיוב תהא על המנפיק, אולם סעיף 5(ד) לחוק כרטיסי חיוב קובע רשימת חריגים השוללים את אחריותו של המנפיק.
הנטל להוכיח, כי נעשה "שימוש לרעה" בכרטיס האשראי מוטל על התובע ועליו להוכיח, כי נעשו משיכות בכרטיס וכי המשיכות בוצעו על-ידי מי שאינו זכאי לכך. רק לאחר שהוכיח התובע, כי אכן נעשה שימוש לרעה בכרטיס האשראי, קמה חובתו של המנפיק להוכיח, כי בנסיבות העניין מתקיימים החריגים לאחריותו, בהתאם להוראות סעיף 5(ד) לחוק כרטיסי חיוב.
התובע עמד בנטל ההוכחה המוטל עליו וגרסתו לפיה הכספים נמשכו תוך כדי שימוש לרעה בכרטיס האשראי שלו, הינה גרסה מהימנה. מכאן, הנטל עובר אל כתפי הנתבעים להוכיח שלא נעשה שימוש לרעה בכרטיס, וכי המקרה דנן נופל בחריגיו של סעיף 5(ד) לחוק כרטיסי חיוב; לא עלה בידי הנתבעים להרים את נטל ההוכחה המוטל עליהם להוכיח את קיומם של התנאים הפוטרים אותם מאחריות להשבת כספי התובע, על-פי סעיף 5(ד). הנתבעים לא הוכיחו, כי התובע עצמו משך את הכספים ו/או משיכת הכספים בוצעה בהרשאתו ו/או בידיעתו של התובע או בתרמית מצדו.

חזרה למעלה

23 [בתי-משפט]

תא (עכו) 34181-10-16 עזבון המנוח מוחמד אסדי נ' סעיד סנעאללה ואח' (שלום; ג'מיל נאסר; 01/03/18) - 9 ע'

עו"ד:

בית משפט השלום הורה על דחיית התביעה, בהיעדר סמכות עניינית.
בתי-משפט – סמכות – מקרקעין
בתי-משפט – סמכות – סמכות עניינית
בתי-משפט – סמכות – בית-משפט השלום
בתי-משפט – סמכות – בית-המשפט המחוזי
.
בקשת הנתבעים 1-6 לסילוק התביעה על הסף מחמת חוסר סמכות עניינית.
.
בית המשפט קבע כלהלן:
על פי הלכת הטפל והעיקר, כאשר נתבעים מספר סעדים בענייני מקרקעין שאינם בסמכותו של אותו בית משפט, בית המשפט אשר בסמכותו מצוי הסעד העיקרי מוסמך לדון גם בסעד הטפל, כאשר הכרעתו של בית המשפט בסעד הטפל שלכאורה אינה בסמכותו, תהווה מעשה בית דין לכל דבר ועניין.
על בית המשפט שבו הוגשה התביעה לזהות מהו הסעד העיקרי העומד להכרעה בפניו, ובהתאם לכך לקבוע כי התביעה תתנהל בביהמ"ש לו מוקנית הסמכות העניינית לדון בסעד העיקרי. קרי, הסעד הטפל ילך אחרי הסעד העיקרי.
במקרה הנדון, על אף שחלק מהסעדים המבוקשים בתביעה נתונים לסמכותו העניינית של בית משפט השלום, הרי שבהתאם להלכת הטפל והעיקר הנ"ל, הסעד העיקרי (פס"ד הצהרתי המופנה ללשכת רישום המקרקעין המכריע במחלוקת בעניין היקף בעלותם של בעלי הדין במקרקעין נשוא התביעה ומורה על תיקון זכויות הבעלות הרשומות במרשם) הינו בסמכות עניינית מובהקת של בית המשפט המחוזי. על כן, גם יתר הסעדים המבוקשים במקרקעין, שהינם טפלים לסעד העיקרי, מקומם להתברר בפני בית המשפט המחוזי.

חזרה למעלה

24 [ראיות]

תא (ת"א) 47280-07-15 א.ע. פרג' - חברה להובלות ולעבודות עפר והספקת חומרי נ' בני וצביקה בע"מ (שלום; עזריה אלקלעי; 01/03/18) - 10 ע'

עו"ד: לירון סגל, אוהד שני

בית המשפט קיבל תביעה שטרית שהגישה התובעת כנגד הנתבעת. נפסק, כי הגם שנטל ההוכחה מוטל על הנתבעת, דווקא התובעת היא זו שהוכיחה בצורה הנעלה מכל ספק, בצירוף ראיות משכנעות כי היא זכאית למלוא סכום התביעה.
ראיות – נטל ההוכחה – בתביעה שטרית
.
התובעת הגישה כנגד הנתבעת תביעה שטרית. הנתבעת טוענת, כי התובעת לא הוכיחה כי סכום השיק שהופקד הוא הסכום המגיע לה עבור העבודה שבוצעה ע ידה, כאשר ביחסי הצדדים חל כישלון תמורה מלא או חלקי.
.
בית המשפט קיבל את התביעה ופסק כלהלן:
המדובר הינו בתביעה שטרית ולפיכך נטל ההוכחה מוטל על הנתבעת להוכיח את טענותיה ולסתור את החזקות העומדות לזכות התובעת לפי פקודת השטרות; לתובעת עומדות החזקות הנקובות בפקודת השטרות [נוסח חדש] ובכלל זה חזקת התמורה הנקובה בסעיף 29(א) לפקודת השטרות, ועל הנתבעת, הטוענת לכישלון תמורה רובץ נטל ההוכחה.
משהנתבעת לא הציגה כל ראיה בעניין טענתה הסתמית לפיה מחצבים שילמה לתובעת ישירות תמורת העבודה שביצעה עבור הנתבעת ומשלא זימנה עד ממחצבים, יש לדחות טענה זו מכל וכל.
הגם שכאמור נטל ההוכחה מוטל על הנתבעת, והגם שלא עלה בידה להרים את נטל ההוכחה ולהראות מדוע היא אינה חייבת לשלם לתובעת בגין העבודה שביצעה, דווקא התובעת היא זו שהוכיחה בצורה הנעלה מכל ספק, בצירוף ראיות משכנעות כי היא זכאית למלוא סכום התביעה.
הגנת הנתבעת הייתה הגנת בדים משוללת יסוד, שכל תכליתה היה לדחות את הקץ ולהתחמק מתשלום שלו זכאית התובעת בדין.

חזרה למעלה

25 [תקשורת]

תאמ (הרצ') 50159-01-17 צביקה בלינזון נ' וי.אר אינטראקטיב בע"מ (שלום; יוסי ברכיה; 28/02/18) - 11 ע'

עו"ד:

נדחתה תביעת התובע לפי סעיף 30 א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), בגין משלוח דברי פרסומת ללא הסכמתו. נפסק, בין השאר, כי הדרך בה נקטה הנתבעת, במתן אפשרות לתובע להסיר עצמו מרשימת התפוצה שלה, היא דרך ראויה שלא דבק בה רבב.
תקשורת – בזק – שיגור דבר פרסומת באמצעות מיתקן בזק
.
התובע הגיש כנגד הנתבעת תביעה לפי סעיף 30 א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), בגין משלוח דברי פרסומת לתובע ללא הסכמתו. השאלה המשפטית, העומדת בבסיס תביעה זו: האם יש לאפשר לנמען לבקש את הסרתו מרשימת התפוצה רק בדרך של "השב" ללא חיובו להיכנס לקישור כלשהוא?
.
בית המשפט דחה את התביעה ופסק כלהלן:
התנהלותו של התובע הינה התנהלות חסרת תום לב. אין זה בגדר סביר, כי התובע יקבל מאות אם לא אלפי הודעות מייל במשך כ- 5 שנים מבלי שהוא חפץ בכך, כאשר הוא יודע שהוא נרשם לאתר.
יש לקבל את עדותו של העד מטעם הנתבעת, כי רק מנוי שביקש להירשם ולקבל תוכן שיווקי, מקבל את התוכן השיווקי, אין משלוח תוכן שיווקי ללא הסכמת הנמען. הוכח שהתובע ביקש לקבל מהנתבעת תוכן שיווקי, ורק בעקבות כך הנתבעת החלה לשלוח לו תוכן זה.
הנתבעת פעלה בהתאם לחוק, שלחה לתובע תוכן שיווקי בהתאם לבקשתו, כמו כן היא העניקה לו אפשרויות הסרה העומדת בתנאי החוק, אך התובע בחר להשתמש באופציה אחרת להסרה, שבנסיבות העניין נמצא כי בחירתו זו של התובע הייתה בחוסר תום לב.

חזרה למעלה

26 [עונשין]

תפ (חי') 62819-05-17 מדינת ישראל נ' דיאנה שיטרית (שלום; שלמה בנג'ו; 28/02/18) - 14 ע'

עו"ד: אסף צברי, שגיא מלח, איסלאם סרוג'י

בית המשפט גזר על הנאשמים שהורשעו על פי הודאתם במסגרת הסדר טיעון בעבירות של תקיפת שוטר בנסיבות מחמירות, עונש של מאסר על תנאי וקנס.
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: תקיפת שוטר
.
בית המשפט נדרש לגזור את דינם של הנאשמים הורשעו על פי הודאתם במסגרת הסדר טיעון בעבירות של תקיפת שוטר בנסיבות מחמירות (נאשמות 1 ו-2) ואיומים.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
מדיניות הענישה הנוהגת בעבירות של תקיפת שוטר בנסיבות מחמירות נעה בין מאסר על תנאי דרך מאסר בפועל של מס' חודשים לריצוי בדרך של עבודות שירות וכלה בעונשי מאסר בפועל מאחורי סורג ובריח לצד מאסר מותנה, קנס, חתימה על התחייבות ופיצוי, כל תיק ונסיבותיו.
נוכח חומרת נסיבות ביצוע העבירה ומידת האשם שהפגינו הנאשמים באירוע, יש לקבוע את מתחם העונש ההולם לנאשמים כדלקמן: לעבירת תקיפת שוטר בנסיבות מחמירות, לנאשמות 1 ו-2, כנע בין מאסר מותנה ועד 8 חודשי מאסר בפועל. לעבירת האיומים, בעניינו של נאשם 3, כנע בין של"צ ועד 6 חודשי מאסר בפועל שיכול וירוצו בעבודות שירות.
העונש המתאים בנסיבות העניין, חייב לשקף את חומרת הנסיבות ומידת האשם שהפגינו הנאשמים באירוע, כמו כן את מכלול הנסיבות הקשורות לביצוע העבירה וכן חייב העונש המתאים להלום את יתר הנסיבות האישיות של כל אחד מהנאשמים.

חזרה למעלה

27 [חוזים]

תא (פ"ת) 7988-03-14 קלינטון סחר בינלאומי 2000 בע"מ נ' אקסל טלקום בע"מ (שלום; אריאל ברגנר; 27/02/18) - 15 ע'

עו"ד:

נדחתה תביעת התובעת שעניינה במחלוקת פרשנית של הוראות הסכם למכירת מניותיה של חברה שנכרת בין הצדדים. נפסק, כי במקרה זה, לשונו של ההסכם ברורה ואינה מעוררת כל קושי פרשני.
חוזים – פרשנות – כללי פרשנות
.
התובעת הגישה כנגד הנתבעת תביעה כספית שעניינה במחלוקת פרשנית של הוראות הסכם למכירת מניותיה של חברה שנכרת בין הצדדים. סלע המחלוקת בענייננו הוא בשאלת פרק הזמן שבו נדרשת הנתבעת לשלם לתובעת את התשלומים הנגזרים מהיקף התמלוגים של החברה למותג 'אלקטל מובייל' בגין רכישת המוצרים, ובזיקה למועד השלמת העסקה כמשמעותו בהסכם.
.
בית המשפט דחה את התביעה ופסק כלהלן:
שני מקורות עיקריים משמשים את הפרשן בתהליך הפרשנות החוזית, לשון החוזה ונסיבות כריתתו, וכמצוות סעיף 25(א) חוק החוזים. נקודת המוצא בכל הליך פרשני היא לשון החוזה, וכל אימת שלשון החוזה ברורה וחד-משמעית שמורה לה הבכורה בפרשנותו.
במקרה זה, לשונו של ההסכם ברורה ואינה מעוררת כל קושי פרשני; נקודת המוצא בפרשנות חוזית מצויה בלשונו אולם אין זו נקודת הסיום ושומה על בית המשפט להידרש גם לנסיבות החיצוניות על מנת לאתר את אומד דעת הצדדים, שכן לא רק לשון החוזה צריכה לימוד גם כותלי הדברים חשובים.
בנסיבותיו של עניין זה, לא הוכח בקיומן של נסיבות חיצוניות שיש בהן אינדיקציה משמעותית התומכת בעמדת התובעת ולפיה כוונת הצדדים האמיתית הייתה לסיים את תקופת תשלום התגמולים בתום 4 שנים מלאות. נוסח הסכם המכר משקף את ההסכמות שהושגו בין הצדדים כך שגמר התשלומים על-פי ההסכם הינו בתום ארבע שנים ממועד השלמת העסקה החל במועד שבו הועברו מניותיה של החברה.

חזרה למעלה

28 [הגנת הדייר]

תא (ת"א) 25531-09-15 חדשנית נכסים והשקעות בע"מ נ' זוהר לואיזה (שלום; יגאל נמרודי; 26/02/18) - 9 ע'

עו"ד:

נדחתה טענת התובעת לפיה הנתבעת ביצעה שינויים במושכר, ללא קבלת רשות מאת התובעת, באופן שהקים לתובעת עילת פינוי מכוח סעיף 131(2) לחוק הגנת הדייר.
הגנת הדייר – חוזה שכירות – פירושו
הגנת הדייר – פינוי – עילות פינוי
.
תביעה לפינוי דייר מוגן.
.
בית המשפט קבע כלהלן:
כאשר הגג אינו נזכר בהסכם השכירות והמושכר בא בגדר "בית" גם ללא הגג, המסקנה היא כי המושכר אינו כולל את הגג.
אשר על כן, על הנתבעת להימנע מלעשות שימוש בלעדי בגג. היא תוכל להוסיף ולעשות שימוש בגג, ובלבד שאין מדובר בשימוש בלעדי שגורע מהאפשרות של התובעת או דייר אחר בבניין לעשות שימוש בגג.
נדחתה טענת התובעת כי הנתבעת ביצעה שינויים במושכר ללא קבלת רשות מאת התובעת, בניגוד להסכם השכירות, באופן שהקים לתובעת עילת פינוי מכוח סעיף 131(2) לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972.

חזרה למעלה

29 [דיון אזרחי]

תא (ב"ש) 16179-09-17 סיגל אליהו היימן נ' אבישי ברקוביץ (שלום; אורית ליפשיץ; 26/02/18) - 15 ע'

עו"ד:

נדחתה בקשת המבקשים למתן צו מניעה קבוע, האוסר על המשיבים להמשיך ולנקוט בהליכי הוצאה לפועל. במרכז החלטת בית המשפט עומדת השאלה: מהי דרך המלך על מנת לבטל פסק דין שניתן בהסכמה, עקב אי יישום רוח ההסכם והאמור בהסכם, ע"י אחד הצדדים.
דיון אזרחי – פסק-דין – ביטולו
דיון אזרחי – פסק-דין – בפשרה
דיון אזרחי – סעדים זמניים – צו-מניעה זמני
.
המבקשים בגישו בקשה, למתן צו מניעה ארעי וצו מניעה קבוע, האוסר על המשיבים להמשיך ולנקוט בהליכי הוצל"פ. המחלוקת בין הצדדים עניינה בשאלה: האם הוכיחו המבקשים, כי קיימת להם זכות לכאורה לביטול פסק הדין שניתן בהסכמתם?
.
בית המשפט דחה את הבקשה וקבע כלהלן:
המבקש סעד זמני חייב להוכיח עילת תביעה של ממש, המתבססת על זכות הקנויה לו לכאורה. במקרה זה, הבקשה לביטול הסכם, שקיבל תוקף של פס"ד, בטענה כי ישנה הטעיה/תרמית אשר מצדיקה את ביטול החוזה, הינה בעייתית בלשון המעטה, היות ואין המדובר בטענה של פגם בהסכם, אלא בטענות של לאחר קבלת תוקף של פס"ד.
במצב הדברים הנוכחי, עת עסקינן בפס"ד חלוט, תביעת ביטול ההסכם ופסק הדין בגין פגמים שנפלו בכריתת החוזה, הינה מורכבת, ותינתן רק במקרים חריגים עת תוכח הטעייה של ממש, פגם בהסכם עצמו או תרמית.
המחלוקת בין הצדדים הינה כספית בלבד, הן בעניין התובענה שבכותרת, והן בעניין הבקשה למתן צו מניעה ארעי וקבוע, וחילוקי הדעות הינם כספיים, דהיינו, ניתנים לפיצוי והשבה, ובאשר למחלוקת כספית, אשר ניתן לכמתה בסכום, וכאשר הנזק הנטען באם לא יינתן הצו, הינו נזק כספי הנטייה של בית המשפט הינה שלא להיעתר למתן הסעד הזמני.

חזרה למעלה

30 [תגמולים]

מח (חי') 8010-11-08 עליזה סלומון נ' קצין התגמולים משרד הביטחון אגף השיקום (שלום; אפרים צ'יזיק, אלכס קורת, נעמי אפטר; 25/02/18) - 17 ע'

עו"ד: גלעד, בקרמן

התקבל ערעור על החלטת המשיב אשר דחה את תביעת מערערת להכיר בה כזכאית לזכויות בני משפחה מכוח חוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום), תש"י – 1950.
תגמולים – משפחות חיילים שנספו במערכה – נטל ההוכחה
תגמולים – משפחות חיילים שנספו במערכה – קשר סיבתי
.
ערעור על החלטת המשיב אשר דחה את תביעתה של המערערת להכיר בה כזכאית לזכויות בני משפחה מכוח חוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום), תש"י – 1950 בנימוק כי אין קשר בין נסיבות פטירתו של המנוח לבין נכותו המוכרת.
.
וועדה הערר פסקה כלהלן:
אין מקום לקבוע כי יש לזקוף לחובת המערערת את אי ביצועה של הנתיחה בגופת המנוח בסמוך למועד פטירתו של המנוח, ומשכך מתקיימת החזקה הקבועה בהוראת סעיף 2ב' לחוק משפחות חיילים, לפיה מותו של המנוח נגרם עקב מחלה או החמרת מחלה אשר הוכרה בתקופת שירותו וכי על המשיב מוטלת חובת ההוכחה להפרכת חזקה זו.
בפסיקה נקבע כי על מנת לקשור בין מחלה, אירוע חבלתי (ׁלרבות מוות והתאבדותׂ) לבין תנאי ונסיבות השירות הצבאי, יש להוכיח כי השירות אינו הגורם העיקרי למוות וכי קיימת אפשרות סבירה מאוד שהמחלה נגרמה על ידי אירוע או סיבה שאינם קשורים בשירות, ולכן בכדי לסתור את החזקה לפי סעיף 2 ב' הנ"ל יש לבחון את הגורם הדומיננטי למחלה.
ודוק, על פי לשון הפסיקה יש להכיר בקשר של גרימה כל אימת שתנאי השירות עלולים להוות אחד הגורמים אשר גרמו לנכות של החייל ולאו דווקא הגורם היחיד וזאת גם אם המחלה ממנה נפטר המנוח היוותה גורם תורם ("מחלת רקע") לפטירה ולאו דווקא הגורם היחיד והמכריע לסיבת המוות.
מעיון במסקנות המומחים, עולה כי מחלת יתר לחץ הדם היוותה גורם סיכון אשר תרם תרומה מסוימת לבעיית תעוקת הלב אשר הובילה להתפרצות מחלת הטרשת, דהיינו מדובר בשורה של גורמים אשר קשורים זה בזה כמארג של כלים שלובים אשר תרמו לכשל הלבבי ממנו נפטר המנוח בבית החולים. משכך, יש מקום לקבל את הערעור בהתאם ללשון הפסיקה ולפיה יש להכיר בזכויות בני משפחת המנוח/ה וזאת ככל שהמחלה שהוכרה הייתה אחד מהגורמים למותו.

חזרה למעלה

משפחה

31 [משפחה]

תלהמ (חי') 60660-06-16 ויצמן עדי נ' שחם ויצמן חגית (משפחה; הילה גורביץ שינפלד; 08/01/18) - 21 ע'

עו"ד: רון סולן, עירא הדר

ביהמ"ש לענייני משפחה הורה על "כינון הסדרי ראייה" בין הנתבעת -בת הזוג לשעבר של התובעת, לבין קטין – בנה הביולוגי של התובעת שנולד מספר חודשים לאחר פרידת בנות הזוג – במסגרת בקשה למתן סעד זמני. יצוין כי לתובעת בן ביולוגי נוסף, שנולד בתהליך הפריה במהלך הקשר בין הצדדים ובן זה אומץ ע"י הנתבעת. ביהמ"ש פסק כי טובת שני הקטינים, מחייבת קשר בין הקטין לבין הנתבעת כפי שתוכנן טרם לידתו, ומחייבת להמשיך את "הסיפור המשפחתי" אליו נולדו הקטינים.
משפחה – משמורת קטינים – תא משפחתי חד מיני
משפחה – משמורת קטינים – טובת הילד
משפחה – הסדרי ראיה – זוגות חד מיניים
משפחה – אחאות – זכות ה"אחאות"
.
החלטה בבקשה להורות על "כינון הסדרי ראייה" בין הנתבעת (חגית)-בת הזוג לשעבר של התובעת, לבין הקטין גל – בנה הביולוגי של התובעת (עדי), שנולד מספר חודשים לאחר פרידת בנות הזוג – במסגרת בקשה למתן סעד זמני. (שמות הצדדים והקטינים בהחלטה בדויים ונכתבו לצרכי נוחות בלבד). רקע: עדי וחגית הן בנות זוג לשעבר. בשנת 2012, תוך כדי החיים הזוגיים, ילדה עדי את טל, כתוצאה מהליך הפרייה אליו פנו השתיים במסגרתו הן רכשו מספר מנות של תרומת זרע – מתורם אחד. לאחר מכן החלו השתיים בתהליך הפרייה נוספים. בין לבין, נאלצה חגית לעבור ניתוח לכריתת ריחמה. ביולי 2015 הרתה עדי בשנית. במהלך ההריון הגישו הצדדים, בקשה משותפת לאימוצו של הקטין טל על ידי חגית. בטרם ניתן צו האימוץ ובעת שעדי הייתה בהריון עם הקטין גל השתיים נפרדו. לאחר הפרידה, ניתן צו אימוץ וטל אומץ על ידי חגית וכן נולד הקטין גל, אך עדי לא איפשרה לחגית להיפגש עם גל על רקע קונפליקטים בין השתיים. עדי הגישה תביעת משמורת וזמני שהות בעניין הקטין טל, במסגרת התביעה עתרה למתן משמורת הקטין טל בידה. לאחר מכן הגישה עדי תביעת מזונות עבור הקטין טל ואילו חגית הגישה תביעה בעניין שני הקטינים לרבות למתן משמורת שני הקטנים בידה ולקביעת הסדרי ראייה.
.
ביהמ"ש לענייני משפחה קיבל את הבקשה מהטעמים הבאים:
השאלה שמחלוקת היא שאלת טובת הקטין, בהקשר של הקשר בינו לבין חגית בשים לב לסיפור המשפחתי ואין מדובר בתביעת אימהות. בהקשר זה מציין ביהמ"ש (בהמשך פסק-דינו) כי על ביהמ"ש כמיטב יכולתו לאזן ולהגשים את מכלול צרכי הקטנים המרכיבים את טובתם. יש לבחון שאלת הקשר, יכולתו של כל צד לאפשר קשר, רצון הקטין, גילו, כישוריו ההשפעה על חיי הקטין בהווה ובעתיד וקשריו של הקטין גם עם דמויות משמעותיו נוספות בחייו.
מסקנת המומחה היא כי לצורך התפתחותו התקינה של גל, טובתו היא לגדול עם שתי דמויות הוריות – עדי וחגית, כפי שגדל אחיו טל וכפי שתוכנן טרם לידתו, ולמתן גושפנקא, הלכה למעשה, לסיפור המשפחתי. המומחה הוסיף כי המלצתו זו חשובה גם בהיבט האחאות בין גל וטל שהם אחים ביולוגים מלאים. עוד הוסיף המומחה כי יש לעשות זאת בהדרגה ובהדרכה של גורם טיפולי מוסמך ומומחה בתחום. חוות דעת המומחה והמלצתו נתמכת גם בתסקיר עו"ס לסדרי דין ועמדת האפוטרופא לדין. שני גורמים ניטראליים, חיצוניים לסכסוך אשר לנגד עיניהם טובת הקטינים וזאת בלבד.
ביהמ"ש מוצא לאמץ את מסקנת המומחה וקובע כי טובת הקטין גל מחייבת קשר בין חגית לבין גל. טובת הקטין גל מחייבת להמשיך את "הסיפור המשפחתי" אליו נולד וזו גם טובתו של טל. קשר בין חגית לבין גל יהווה גורם חוסן עבור שני הקטינים ויתרום להתפתחותם התקינה.
הצדדים יצרו מציאות חיים מסוימת ויש לבחון טובת הקטינים ביחס לאותה מציאות. הן תכננו יחד, ופעלו להרחבת משפחתן מתוך רצון לגדל יחדיו מספר ילדים משותפים אשר להם שתי אימהות וכאשר ידוע שחגית אינה יכולה ללדת. בהתאם, בבקשתן למתן צו אימוצו של טל נכתב כי "ההחלטה להקים משפחה התקבלה כהחלטה משותפת של המבקשות". לא ניתן להתעלם, הן כלפי טל, הן כלפי גל והן כלפי חגית, מהעובדה כי חגית אינה יכולה להרות. כמובן שאין זה שיקול מכריע אך הוא שיקול במכלול השיקולים המיוחדים והמורכבים של המקרה הספציפי כאן.
הצדדים רקמו את משפחתן והרחבתה יחדיו, הרו יחד ועובר ללידת גל, גדל טל בתחושה כי משפחתו הכוללת מתרחבת. אמנם אין מדובר בענייננו בשאלת הורות במובנה הגרעיני הקלאסי אך לא ניתן להתעלם מהמגמה לפיה פני המשפחות בכל העולם משתנים. ישנם בני משפחה חדשים ומגוונים ומודל המשפחה הקלאסית אליו מותאמים מרבית הדנים אינו בלעדי. יש להגדיר חלקם של הדינים מחדש ו"ההורות המשפטית" ולמעשה במקרה כאן זכות "האחאות" נדרשת לביטוי והערכה מחודשת. עוד הוסיף ביהמ"ש בהקשר זה כי קשר האחאות הוא חלק מזהות אדם. לכל אדם שייכות משפחתית והיסטוריה משפחתית. לטל ולגל הסטוריה משותפת ושורשיהם בהבנות ובהסכמות בין עדי לבין חגית להקים משפחה המונה מספר ילדים. טל וגל ככול אחים אחרים מהווים זה כלפי זה משענת רגשית וגורם חוסן.
טובתו של גל כי מציאות חייו תקבל ביטוי למעשה – משפחה של שתי דמויות משמעותיות, גוברת על הטענה להגן עליו מפני קונפליקט תיאורטי שאולי יתעורר בין שני הצדדים – קונפליקט שיש לו פיתרון טיפולי בהדרכה מתאימה. התרשמות המומחה ועו"ס לסדרי דין כי שתי האימהות דמויות מטיבות עבור הקטינים, ולכן, כאשר יתחיל קשר בין חגית לבין גל חזקה על הגורמים המטפלים שידעו להדריך וללוות הצדדים, הדברים יעשו בהדרגה ובהתאמה, ולא יביאו להעצמת הקונפליקט.
לקטין זכות לזהות ושייכות המשקפים את סיפור חייו ושורשיו. זכות זו נפרדת מזהות הוריו. יש לשמוע את קולו בנפרד מהוריו ולהתחשב בדעתו, רצונו וטובתו. בנסיבות כאן קולם של הקטינים (טל) וטובתם של שני הקטנים לפי המלצות הגורמים המקצועיים, היא לקשר בין חגית לבין גל.
לאמור יש להוסיף כי למעשה בין הצדדים הסכם הורות. הסכם זה אמנם לא הועלה על הכתב וביהמ"ש אינו בוחן כעת את משמעותו המשפטית אם לאו ביחס לטענה לקביעת הורות, אך ההסכמה שניתנת לאכיפה היא כי טל ואחיו הם ילדים לשתי אמהות/דמויות משמעותיות. אין להתעלם מהסכמה זו ויש ליתן לה תוקף בפועל מכוח זכותם העצמאית של הקטינים וטובתם. ניתן לומר שהתנהלות הצדדים כאן הקימה הסתמכות של חגית ושל הקטין טל כי יגדל יחד עם אחיו באותה מסגרת משפחתית של שתי דמויות משמעותיות.
באשר לזמני השהות של טל. נכון לעת הזו מתקיימים זמני שהות שווים בין שני הצדדים לבין טל. עדי עתרה לצמצם את זמני השהות בין חגית לבין טל. עתירתה זו נדחה בעבר. מדובר בהחלטה חלוטה שאף אושרה על ידי ערכאת הערעור. די בכך בכדי לדחות טענות עדי בהקשר זה אך ביהמ"ש מוצא להוסיף, כי הן עו"ס לסדרי דין, הן האפוטרופוס לדין והן המומחה המליצו על שמירת המצב וחלוקת זמני שהות שווה. עדי לא הצביעה על כל עילה או מסוכנות, בשלן יש להגביל או לצמצמם את זמני השהות של טל עם חגית.
לפיכך נפסק כי עו"ס לסדרי דין, בשיתוף עו"ס מרכז הקשר בחיפה יתחילו בהליך יצירת קשר בין גל לבין חגית במסגרת מרכז הקשר בליווי והדרכה של גורמי טיפול. תדירותם ואופן קיומם יעשה על פי הנחיות שיינתנו מעת לעת. בעניין הקטין טל - זמני השהות ימשכו ויתקיימו באופן שווה באותה מתכונת.לאחר שיוגש תסקיר משלים ביהמ"ש ייבחן מתן הוראות נוספות באשר להמשך ניהול ההליך בתביעות שבעניין הקטינים.

חזרה למעלה

כתבי טענות

32

עא (חי') 70390-01-18 שרון יעקבסון נ' אסתר לוין - ב"כ עו"ד אברהם תירוש (כתבי טענות; 30/01/18) - 6 ע'

עו"ד: אברהם תירוש

ערעור על פסק דינה של המפקחת על רישום מקרקעין בחיפה (יעל ליבוביץ) מיום 11.12.17, לפיו קיבלה את תביעת המשיבות נגד המערערים. המערערים והמשיבות הם בעלי דירות בבית ברחוב הנרייטה סולד 20 בחיפה הבית מורכב משני מבנים, שבכל אחד מהם קיימות 4 דירות

חזרה למעלה

33

תא (י-ם) 2948-04-16 נור אלדין גנידי נ' איילון חברה לביטוח בע"מ - ב"כ עו"ד רוית גיא דרור (כתבי טענות; 01/06/17) - 4 ע'

עו"ד: רוית גיא דרור

תביעה לפיצוי בגין נזקי רכוש שנגרמו לרכבו של התובע בגין תאונת דרכים שהתרחשה לפי הטענה ביום 14.9.15 בין רכבו של התובע לרכבו של הנתבע 1, המבוטח על ידי נתבעת 2

קישורים נוספים:
לפסק-דין בשלום (07-02-2018) תאמ 2948-04-16 נור אלדין גנידי נ' מחמד חרבאווי שופטים: קרן מילר עו''ד: וליד זחאלקה , יאסין בלאל , טובה טבצ'ניק

חזרה למעלה

34

תא (ת"א) 13232-03-15 פז שקלים - ב"כ עו"ד יואב רומן נ' ג'רמי דייבי אברהם דהאן (כתבי טענות; מיכאל תמיר; 01/01/17) - 41 ע'

עו"ד: יואב רומן

התובע, מר פז שקלים, מתווך מקרקעין במקצועו, הגיש תביעה בסדר דין מקוצר על סך 415,950 ₪ נגד הנתבע, מר ג'רמי דייבי אברהם דהאן, איש עסקים שהוא אזרח צרפתי השוהה מרבית זמנו בישראל יחד עם משפחתו.

חזרה למעלה