| עליון |
| 1 [חברות] [משפט חוקתי] [בתי-משפט] |
 |
| עא 679/17 מרכז לוגיסטי בי רבוע נדל"ן בע"מ נ' אורתם סהר הנדסה בע"מ (עליון; י' עמית, ע' ברון, ד' מינץ; 11/02/18) - 22 ע' |
| עו"ד: יגאל דורון, אלעד בן גבריאל, אמיר ברטוב, שמרית מלמן, שאול ברגרזון, קרן ברגרזון רם, אסף ברקוביץ' |
בימ"ש פסק כי, השפעת דיני חדלות הפירעון על פרשנות הסדר הנושים נשוא ההליך מובילה לחיוב המשיבות בביצוע תיקוני בדק בפרויקט בנייה עבור המערערת רק עד לסך גובה הערבות הבנקאית שנמסרה לה להבטחת ביצוע התיקונים, נוכח עקרון השוויון בין נושים. זאת, על אף שבחינת פרשנות מילולית דווקנית של הסדר הנושים עשויה הייתה להביא לתוצאה שונה.
 חברות – הסדר נושים – פרשנות
חברות – הסדר נושים – שיקולי בית-המשפט
חברות – הסדר נושים – סמכות בית המשפט
חברות – פירוק – הסדר נושים
משפט חוקתי – זכויות הפרט – שוויון
בתי-משפט – ערעור – התערבות ערכאת ערעור
.
המערערת הגישה לבימ"ש המחוזי בקשה לאכוף הסדר נושים שקיבל תוקף של פסק דין, באופן שבו משיבות 1-4 (להלן: המשיבות) יחויבו בביצוע תיקוני בדק בפרויקט בנייה. בימ"ש המחוזי קיבל את הבקשה, תוך שהוא מבהיר כי חיוב המשיבות בביצוע עבודות תיקוני בדק מוגבל לסכום הערבות הבנקאית. עיקר הדיון נסב אודות השאלה האם המשיבות מחויבות בביצוע כלל תיקוני הבדק המלאים לנושים המחזיקים בערבות בדק, ללא כל תנאי או סייג; או שמא גובה הערבות הבנקאית הוא שמגדיר את הסכום בו מובטח הנושה מחזיק הערבות, ומעבר לכך דינו כנושה רגיל.
.
בית המשפט העליון (מפי השופט מינץ ובהסכמת השופטים עמית וברון) דחה את הערעור ופסק כי:
נקודת המוצא מצויה בהוראות ההסדר. לפי פשוטו של מקרא, ההוראות בהסדר אינן מגבילות את חבות המשיבות בביצוע תיקוני הבדק עד לסכום הערבות הבנקאית שבידי הנושה ונראה כי אף ההיפך הוא הנכון. אלא שבמקרה זה מדובר בהסדר נושים. לפיכך, הקביעה שלשון החוזה מחייבת את אכיפתו אינה סוף פסוק לעניין מחויבות המשיבות לביצוע תיקוני הבדק המלאים בפרויקט, ויש לבחון מהי השפעתם, אם בכלל, של דיני חדלות הפירעון על פרשנות ההסדר. דיני קדימות הנשייה בגוף חדל פירעון מושתתים על עיקרון השוויון ועיקרון העדיפות המוחלטת. עקרון השוויון משמעו כי נושים לא יועדפו זה מזה בפירעונם, כי אם ייפרעו מנכסי החייב בשיעור שווה מתוך חובם. שוויון זה חל אך בין נושים בעלי מעמד שווה. זאת, מאחר שלצדו קיים עיקרון כיבוד זכויות מוקנות. כך, לפי עיקרון העדיפות המוחלטת, כאשר לחַיָּיב שני נושים או יותר, ואחד מהם נהנה מעדיפות בפירעון לעומת זולתו, הנושה העדיף זכאי להיפרע במלוא חובו תחילה, טרם שייפרע הנושה שלאחריו ולו במקצת חובו. בהתאם, החובות המובטחים ייפרעו במלואם תחילה, אחריהם ייפרעו חובות "בדין קדימה" ולבסוף ייפרעו חובות בלתי-מובטחים.
על מנת לקיים את עיקרון השוויון בין הנושים, הסדר פירעון החובות של גוף חדל פירעון הוא בעל אופי קולקטיבי, ותכליתו למנוע תביעות פרטיות העלולות להביא להעדפה פסולה של נושה אינדיבידואלי ולפגיעה בטובת הכלל. אכן, גם לעיקרון השוויון גבולות, ולעיתים נסוג הוא מפני שיקולים נוגדים, אך הוא ניצב כנקודת מוצא בדיני חדלות פירעון, וכל סטייה ממנו היא חריג שיש להצדיק. כאשר אושר הסדר על ידי רוב הנושים, לא ימהר בימ"ש להפעיל את סמכותו ולהתערב בהחלטתם, שכן ההנחה היא כי הם הנמצאים בעמדה הטובה ביותר להעריך אם ההסדר מיטיב עימם, אם לאו. אלא שבמקרים חריגים של חוסר סבירות או חוסר הגינות יימנע בימ"ש מאישור הסדר, חרף העובדה שאושר על ידי רוב הנושים, למשל כאשר הוכח כי ההסדר כרוך בהפרת דין, נוגד את תקנת הציבור, נגוע בפגם יסודי שנפל באופן קבלתו, וכאשר ההסדר פוגע פגיעה ממשית ולא מוצדקת בעקרון השוויון. בענייננו, אכיפת הוראות הסדר הנושים באופן שיחייב את המשיבות בביצוע כלל תיקוני הבדק בפרויקט, ללא הגבלה בסכום, משמעותה מתן עדיפות מובהקת למערערת על פני נושים אחרים שאין ברשותם ערבות בנקאית. בכל הנוגע לתיקוני בדק שעלותם אינם עולה על סכום הערבות שברשותה, עדיפות זו מוצדקת. אלא שבעניינו מדובר במתן עדיפות למערערת גם ביחס לסכום שעולה על סכום הערבות שברשותה, ללא הצדקה. ככלל, יש ליתן להסדר הנושים פירוש העולה בקנה אחד עם עיקרון השוויון, כאשר ניתן לחרוג ממנו רק כשקיים נימוק כבד משקל לכך. המערערת לא עמדה בנטל להראות כי הסטייה מעיקרון השוויון נועדה להגשים תכלית ראויה המצדיקה חריגה כאמור. לכן, על אף שבחינת ההסדר במשקפי דיני החוזים בלבד עשויה הייתה להביא לתוצאה שונה, יהיה זה בלתי צודק להעניק לנושים בגין תיקוני בדק בעלי ערבות בנקאית, עדיפות על פני נושים אחרים בעלי זכויות שוות.
בנוסף, לא בנקל תתערב ערכאת הערעור בפרשנות להסדר שנתן בית המשפט שההסדר נעשה בפיקוחו. בענייננו, קבע בימ"ש המחוזי כי אין לחייב את המשיבות בביצוע עבודות תיקוני הבדק מעבר לסכום הערבות הבנקאית. פרשנות המערערת להסדר אינה מתיישבת עם התכליות אותן הוא נועד להגשים, ועם האיזונים בין האינטרסים שהביאו לעיצוב ההסדר, ותוביל להעדפת נושים בגין תיקוני בדק על פני נושים רגילים אחרים ולהפיכת כל נושי תיקוני הבדק מנושים רגילים לנושים מועדפים. העדפה זו עשויה להיות משמעותית מאוד, מבלי שנמצאה לה הצדקה עקרונית. על כן, חזקה כי בית המשפט של חדלות פירעון, שהיווה "שותף פעיל" בהליך יצירת הסדר פשרה, לא אישר סטייה מעקרונות היסוד שעומדים בבסיס דיני חדלות הפירעון. לסיכום, השפעת דיני חדלות הפירעון על פרשנות הסדר נושים מובילה לחיוב המשיבות בביצוע תיקוני הבדק עבור המערערת רק עד לסך גובה הערבות הבנקאית המוחזקת על ידה. |
| חזרה למעלה |
|
| 2 [חברות] |
|
| עא 6290/17 גבריאל מגנזי נ' יואב לוי (עליון; י' עמית, ע' ברון, ג' קרא; 11/02/18) - 18 ע' |
| עו"ד: אברהם ישראל, בנימין שפר, גיא ורטהים, ניר שאלתיאלי, אור ריבק |
בימ"ש פסק כי, בנסיבות המקרה מדובר במבוי סתום ואובדן אמון בין בעלי מניות בחברה שהיא מעין שותפות. במסגרת שיקול הדעת הרחב הנתון לו מכוח סעיף 191(א) לחוק החברות, בחר בימ"ש קמא במנגנון היפרדות של מכירה כפויה. לשם כך מינה מעריך שווי אובייקטיבי, שאת חוות דעתו העדיף, הגם שתוך התערבות של ממש בגובה הסכום על פני הצעה נגדית מאוחרת שקשייה עמה. במכלול הנסיבות, ובעיקר נוכח הזיקה ההדוקה של המשיב לחברה, אין מקום להתערב בתוצאה.
חברות – מניות – מכירה כפויה של מניות
חברות – מניות – רכישה כפויה
חברות – עושק המיעוט – קיפוח
חברות – עושק המיעוט – סעדים
חברות – סעד למקרה קיפוח – התנאים לנתינתו
.
המשיב (להלן: לוי) הקים חברה שבבעלותה יקב בוטיק במושב ברמת הגולן (להלן: היקב). מערער 1 (להלן: מגנזי) נכנס בנעלי בעל המניות הקודם ביקב, ובהמשך העביר 10% ממניותיו בחברה למערער 2 (להלן: קבוצת מגנזי). בפסק דין בהליכים שהתנהלו בין הצדדים בימ"ש המחוזי קבע כי על המערערים למכור את מניותיהם בחברה ב"מכירה כפויה" למשיב תמורת 500,000 ₪. נפסק כי על לוי לשלם סכום זה לקבוצת מגנזי בנוסף להחזר הלוואות הבעלים לחברה. הערעור מתמקד במנגנון של "מכירה כפויה".
.
בית המשפט העליון (מפי השופט עמית ובהסכמת השופטים ברון וקרא) דחה את הערעור ופסק כי:
סעיף 191(א) לחוק החברות עניינו "הזכות במקרה של קיפוח", שהוא הוראת מסגרת שאינה קובעת רשימה סגורה של דרכים להסרת קיפוח או להפרדת כוחות בחברה. הוראה זו נותנת לבימ"ש מרחב גמישות ושיקול דעת רחב, אשר מאפשר לו להתאים את הפתרון שהוא רואה כצודק ונכון למצב של קיפוח או מצב של "מבוי סתום" בין בעלי מניות או "אובדן אמון" בין בעלי מניות בחברות מעין-שותפות. בימ"ש רשאי לפעול בדרכים יצירתיות ולעצב מנגנון התמחרות או תמחור במסגרת מרחב התמרון הרחב שסעיף 191 מעניק לו, על מנת להביא לפתרון יעיל וצודק של המחלוקת. לשם כך, נדרש בימ"ש ל"תפירה ידנית" של כל מקרה לפי נסיבותיו ובהתאם לקשת הרחבה של האמצעים העומדים לרשותו. השיקולים הצריכים לקביעת המנגנון להסרת הקיפוח או להפרדת הכוחות בחברה הם, בין היתר: שיקולי צדק; תום הלב וניקיון הכפיים של כל צד; נכונותו של צד לפתור את הסכסוך בדרכי שלום; מידת הקיפוח; האחזקות של כל צד וגובה השקעתו; התועלות שיפיק כל צד מול הנזקים שייגרמו לכל צד כתוצאה מהסעד שיינתן; נזקים שייגרמו עקב כך לצדדי ג'; הזיקה המיוחדת של כל צד לחברה או לתחומי עיסוקיה; פערי הכוחות בין הצדדים, כלכליים ואחרים. במקרה דנן אין לראות בלוי כצד המקפח, אלא מדובר במצב של "מבוי סתום" ואובדן אמון בין בעלי המניות, מבלי לזקוף את האשמה לחובתו של אף אחד מהצדדים, ואין לראות פערי כוחות לטובת לוי, אלא זיקה הדוקה שלו ליקב ולחברה, כאשר הקשר של מגנזי לחברה וליקב רופף עד מאוד.
בפני בימ"ש במסגרת תביעה להסרת קיפוח בנסיבות בהן נדרשת הפרדת כוחות עקב אובדן אמון בין ה'שותפים' בחברה שהיא מעין-שותפות, יש להעדיף סעד חלופי לסעד הפירוק, תוך שימוש במנגנון הרכישה הכפויה, המיושם לרוב כאשר הצד המקפח הוא שמחויב לרכוש את מניות הצד המקופח. לצדו נמצא סעד ההתמחרות על נגזרותיו. דרך המלך במצב של אובדן אמון המחייב הפרדת כוחות הינה התמחרות בשיטת המעטפות, אך הוא פחות מתאים כשלצד אחד יש עמדה כלכלית עדיפה באופן משמעותי בהשוואה לצד השני, כפי המצב במקרה זה, לצד הזיקה ההדוקה של לוי ליקב, ולכן הועדפה רכישה כפויה של המניות לפי הערכת שווי. אלא שבנסיבות מקרה זה לוי אינו הצד המקפח. שנית, נכון יותר לראות את הסעד שניתן כ"מכירה כפויה" מאחר שקבוצת מגנזי לא עתרה כי לוי ירכוש את מניותיה, וסעד זה נכפה עליה. למרות זאת, בימ"ש קמא קלע למטרת סעיף 191(א) בפתרון אליו הגיע. לבימ"ש שיקול דעת רחב, ובמקרה דנן מדובר בבעלי מניות המחזיקים בחברה בשיעור שווה, כך שאף אין זה מקרה של רוב ומיעוט. לצורך הערכת שווי המניות, נדרש בימ"ש, ברגיל, למעריך שווי אובייקטיבי. בעניין סימן טוב נקבע כי לשם הפעלת מנגנון הרכישה הכפויה, יש להעדיף את השווי האובייקטיבי, הגם שנטען כי בעל מניות המיעוט יכול היה לקבל סכום גבוה יותר עבור מניותיו. אם לגבי בעל מניות מיעוט מקופח בימ"ש ביכר הערכה האובייקטיבית של המומחה על פני מחיר גבוה יותר, קל וחומר במקרה זה בו מגנזי אינו הצד המקופח, ומדובר באובדן אמון ומבוי סתום בין בעלי מניות בחברה שהיא מעין שותפות.
בענייננו. ללוי יש זיקה הדוקה לחברה וליקב לכל אורך שרשרת הייצור, והוא מתגורר בצמוד לו. לוי ניהל את החברה באופן שוטף ללא התערבות מצד מגנזי, כך שלמגנזי לא הייתה ציפיה לגיטימית להשתתף בניהול החברה, וממילא אין קיפוח או עילת קיפוח העומדת לו. בימ"ש מינה מעריך שווי אובייקטיבי, שאת חוות דעתו העדיף, הגם שתוך התערבות של ממש בגובה הסכום, על פני הצעה נגדית מאוחרת שקשייה עמה ונימק זאת, בין היתר, בשל השווי הסובייקטיבי של המניות מבחינת לוי. אין בכך פסול, ומקום בו לא ניתן להוכיח שווי מדויק של המניות, רשאי בימ"ש לפסוק על דרך האומדן. במכלול הנסיבות, ובעיקר נוכח הזיקה ההדוקה של לוי לחברה, אין מקום להתערב בתוצאה. |
| חזרה למעלה |
|
| 3 [דיון פלילי] [עונשין] |
|
| עפ 9668/16 רועי אלו נ' מדינת ישראל (עליון; נ' הנדל, ג' קרא, י' וילנר; 11/02/18) - 9 ע' |
| עו"ד: הילה גורני, מיכאל גבאי, ברכה וייס |
העונש שהוטל על המערער בגין הרשעתו בביצוע עבירות מין בקטינים אינו חורג ממדיניות הענישה הראויה או סוטה ממנה סטייה ניכרת; ביהמ"ש אף לא סטה מהוראות סעיף 40יג(ב) לחוק העונשין, עת החליט להטיל עונש כולל ולא עונש נפרד לכל אירוע בגדרי המתחמים שקבע; ואולם, לא ניתן להתעלם מטעות שנפלה בכתב האישום ובגזר הדין, שיש בה כדי להצדיק הקלה מסוימת בענישה.
דיון פלילי – ערעור – התערבות במידת העונש
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: עבירות מין
עונשין – ענישה – הבניית שיקול הדעת השיפוטי בענישה
.
ערעור על גזר דינו של ביהמ"ש המחוזי במסגרתו הוטלו על המערער 11 שנות מאסר בפועל, מאסר על תנאי ותשלום פיצויים, בגין הרשעתו (ע"פ הודאתו) בביצוע עבירות מין בקטינים.
.
ביהמ"ש העליון קיבל את הערעור בקבעו:
ככלל אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בעונש שהטילה הערכאה הדיונית אלא במידה ונתגלתה טעות מהותית או מקום בו העונש חורג באופן ניכר ממדיניות הענישה הנוהגת במקרים דומים. העונש שהוטל על המערער אינו חורג ממדיניות הענישה הראויה או סוטה ממנה סטייה ניכרת. ואולם, לא ניתן להתעלם מטעות שנפלה בכתב האישום ובגזר הדין, שיש בה כדי להצדיק הקלה מסוימת בענישה.
ביהמ"ש קבע ארבעה מתחמי ענישה, אך לא גזר עונש נפרד לכל אירוע בגדרי המתחמים הנ"ל והחליט על הטלת עונש כולל של 11 שנות מאסר. בהולכו בדרך זו לא סטה ביהמ"ש מהוראות סעיף 40יג(ב) לחוק העונשין, הקובע כי אם הרשיע ביהמ"ש נאשם בכמה עבירות המהוות כמה אירועים, יקבע מתחם עונש הולם לכל אירוע בנפרד, ולאחר מכן רשאי הוא לגזור עונש נפרד לכל אירוע או עונש כולל לכל האירועים.
המערער טוען כי המתחם שנקבע לאישום הרביעי חמור ונקבע ללא כל יחס לעונש המקסימלי הקבוע בצד עבירת גרם מעשה סדום שעומד על 5 שנות מאסר. טענה זו אין לקבלה. בפני ביהמ"ש עמד אמנם אירוע אחד, אך זה כלל ריבוי עבירות של גרם מעשה סדום והדחה בחקירה. קביעת מתחם שנע בין חמש לתשע שנות מאסר בהינתן מסכת המעשים הקשה והמתמשכת אליה נלוו איומים מצד המערער כלפי המתלונן, בהצטרף הנזק החמור שנגרם למתלונן, הולם את חומרת המעשים ונסיבות ביצועם. כאן המקום להזכיר, כי העונש בגין עבירה של מעשה סדום ולעבירה של גרם מעשה סדום הינו אותו עונש.
בפתח הדיון הודיעה המשיבה כי נפלה טעות באישום הרביעי וכי המערער הורשע במעשה סדום בעוד שהיה צריך להיות מורשע בגרם מעשה סדום. נראה כי הטעות האמורה "זלגה" והוטמעה בגזר הדין, ולא ניתן להשתחרר מן הרושם כי התמונה הכוללת שנצטיירה בעיני ביהמ"ש בעת גזירת עונשו הכולל הושפע ולחומרה מהרשעתו הנוספת של המערער בביצוע עבירה נוספת של מעשה סדום בקטין. בנסיבות אלה יהא זה נכון להעמיד את עונשו הכולל של המערער על 10 שנות מאסר לריצוי בפועל. |
| חזרה למעלה |
|
| 4 [צבא] [משפט מינהלי] |
|
| בגץ 6464/17 פלונית נ' ראש המטה הכללי - רא"ל גדי איזנקוט (עליון; ד' ברק ארז, ע' ברון, י' וילנר; 08/02/18) - 7 ע' |
| עו"ד: יונתן נד"ב |
בג"ץ דחה עתירה שנסבה על היבטים הנוגעים לסיום שירותו של עותר 2 בצבא הגנה לישראל, כך שהעותר יוכר כחייל משוחרר ששירת שירות צבאי מלא וחוות הדעת אודות תפקודו בזמן השירות תשונה. נפסק כי, בנסיבות העניין אין עילה להתערבות בהחלטות גורמי הצבא וכי לא נפל פגם בהתנהלות גורמי הצבא המצדיק התערבות.
צבא – ביקורת בגץ – החלטות
משפט מינהלי – בגץ – היעדר עילה
משפט מינהלי – בגץ – ביקורת שיפוטית
.
עתירה שנסבה על היבטים הנוגעים לסיום שירותו של עותר 2 (להלן: העותר) בצבא הגנה לישראל בגין הרשעתו בבית דין צבאי בעבירות סמים. העתירה מכוונת למתן צו המורה למשיב, לשנות את סטטוס שימוש בסמים", וכן לעדכן את דירוג התנהגותו שנקבעה כ"אינה מניחה את הדעת" לכזאת המשקפת את שירותו הצבאי. יצוין כי, מהעותר נשללו 100% מההטבות לפי חוק קליטת חיילים משוחררים. העותרים מבקשים כי העותר יוכר כחייל משוחרר ששירת שירות צבאי מלא וכי חוות הדעת אודות תפקודו בזמן השירות תשונה.
.
בג"ץ (מפי השופטת ברק-ארז ובהסכמת השופטות ברון ו-וילנר) דחה את העתירה ופסק כי:
אין עילה להתערבות בהחלטות שהתקבלו בעניינו של העותר על ידי גורמי הצבא. זאת מאחר שהסעד העיקרי שביקשו העותרים בפניותיהם לגורמים שונים בצה"ל התקבל כאשר ניתנה לעותר אפשרות לשוב ולהשלים את יתרת שירותו ואף נקבע לו מועד לגיוס. החלטה זו התקבלה לפנים משורת הדין ובאופן חריג יחסית. השלמת יתרת השירות של העותר הייתה מאפשרת לו גם לשנות את ההחלטות שהתקבלו בעניינו בנוגע לסטטוס שחרורו ולשלילת ההטבות לפי חוק חיילים משוחררים. אולם, העותר בחר שלא לשוב לשירות. בנסיבות אלה, אין מקום להתערבות בהחלטות שהתקבלו בעניינו של העותר.
התערבות בג"ץ בהחלטות מקצועיות-תכנוניות של צה"ל וכוחות הביטחון, ובכלל זה החלטות הנוגעות לכוח אדם, תיעשה במשורה ובמקרים חריגים. אין עוררין כי להחלטות שהתקבלו בעניינו של העותר יש השלכות עליו. עם זאת, בהתחשב בעבירות שבהן הורשע העותר ובהוראות הדין הרלוונטיות, ולאחר בחינת ההליך שהתנהל בעניינו של העותר, לא נמצא כי נפל פגם בהתנהלות גורמי הצבא המצדיק התערבות, והכל בהתאם לאמת המידה האמורה; בנוסף, לפחות באופן חלקי, העתירה הוצגה כמכוונת לשינוי היבטים רישומיים בתעודת השחרור של העותר, בה בשעה שלאמיתו של דבר היא כוונה לשינוי ההחלטות הנוגעות להערכת שירותו של העותר עצמן. הרישום מעיד על ההחלטות שהתקבלו, ואינו עומד לעצמו. |
| חזרה למעלה |
|
| 5 [עונשין] |
|
| עפ 2067/16 פלוני נ' מדינת ישראל (עליון; י' עמית, א' שהם, ג' קרא; 08/02/18) - 45 ע' |
| עו"ד: איתמר גלבפיש, אורי קורב, ציון אמיר, אבי חימי, חן הולנדר, איתמר בן עמי, טלי סמואל |
בימ"ש דן בעניינם של המערערים, בגיר ושני קטינים, שהורשעו ברצח בכוונה תחילה של הנער מחמד אבו-חדיר. בימ"ש דחה את טענת המערער הבגיר כי יש לפטור אותו מאחריות פלילית בשל סייג אי השפיות, דחה את טענתו כי יש לייחס לו עבירה של הריגה בשל מצבו הנפשי, ולא מצא להקל בעונשו מכוח סעיף 300א לחוק העונשין; בימ"ש דחה את טענות המערערים הקטינים כי לא התגבשה אצלם החלטה להמית את המנוח טרם חטיפתו ופסק כי, הוכחה אשמתם ברצח בכוונה תחילה כמבצעים עיקריים, וכי אין מקום להקל בעונשים הכבדים שהושתו עליהם.
עונשין – עבירת הרצח – תוך כדי ביצוע עבירה נוספת
עונשין – עבירת הרצח – עונש מופחת
עונשין – הגנות – אי-שפיות
עונשין – ענישה – קטינים
עונשין – שותפים לעבירה – מבצע בצוותא
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: עבירות אלימות על רקע אידיאולוגי
.
המערערים, בגיר ושני קטינים בני 17 ו-16 וחצי הורשעו בבימ"ש המחוזי בעבירות של רצח הנער מחמד אבו-חדיר (להלן: המנוח) לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין (להלן: החוק) ובחטיפה לשם רצח. בגין מעשים נוספים שאירעו בלילה הקודם לליל הרצח יוחסו לנאשמים 1 ו-2 גם עבירות של ניסיון לחטיפה לשם כליאה, תקיפה הגורמת חבלה של ממש וניסיון הצתה. המערער בע"פ 4713/16 (להלן: יוסף) נדון למאסר עולם ו-20 שנות מאסר נוספות במצטבר בגין עבירות נוספות; המערער בע"פ 2067/16 (להלן: מערער 2) נדון למאסר עולם ו-3 שנות מאסר בחופף; המערער בע"פ 2277/16 (להלן: מערער 3) נדון ל-21 שנות מאסר. הערעורים נסבים על הכרעת הדין ועל גזר הדין.
.
בית המשפט העליון (מפי השופט עמית ובהסכמת השופטים שהם וקרא) דחה את הערעורים ופסק כי:
אשר לערעורו של יוסף, נדרשים שלושה תנאים מצטברים לתחולת סייג אי שפיות: הנאשם סבל ממחלה נפשית או מליקוי בכושרו השכלי בעת ביצוע המעשים; הנאשם היה חסר יכולת של ממש להבין את מעשיו או את הפסול במעשים או להימנע מהם; קיים קשר סיבתי בין המחלה או הליקוי לבין חוסר היכולת כאמור. עניינו של יוסף אינו נכנס לאף אחד מהתנאים. יוסף סבל מהפרעות נפשיות שונות אך יש להבחין בין הפרעה נפשית לבין מחלת נפש, ויש להבחין בין מחלת נפש לבין מצב פסיכוטי. במצב בו בוחן המציאות של הנאשם משובש באופן כזה שאינו מבדיל בין טוב לרע, או שאינו יכול להימנע מעשיית המעשה, אז יכול הוא ליהנות מסייג אי השפיות. אדם יכול להיות בעל הפרעת אישיות או חולה במחלת נפש אך לשם התקיימות הסייג יש לבחון את מצבו הנפשי בעת ביצוע המעשה. בהקשר זה הפסיקה שמה את הדגש על עוצמת התסמינים, ולא על סיווג המחלה המהווה את המצע ממנה התפתח המצב הפסיכוטי.
בימ"ש דחה את טענתו של יוסף להתקיימות סייג אי השפיות: במהלך הדיון המשפטי יוסף היה כשיר לעמוד לדין, אך בחר לשתוק, מה שנזקף לחובתו עד כדי חיזוק ראיות התביעה; מחוות הדעת של המומחה מטעם ההגנה ומחקירתו הנגדית עולה כי לא ניתן לייחס ליוסף גריעה ממשית מיכולתו להבין או להימנע מעשיית המעשה. חוות הדעת של המומחה מטעם ההגנה, שאינו דובר עברית ואינו מעוגן ברקע התרבותי-חברתי בארץ, קלושה וביטויי "סלנג" פורשו על ידו כמעידים על מצב פסיכוטי; יוסף לא אובחן אף פעם לפני האירוע כסובל ממצב פסיכוטי; לא דווח על תסמין כלשהו בזמן המעשים המלמד על אובד כושר נפשי; אין כל אינדיקציה להתדרדרות במצבו הנפשי של יוסף עובר לאירועים, ולא אובחן תסמין כלשהו לפני בעת ואחרי המעשים, כך שאין כל סיבה להניח כי דווקא בעת ביצוע המעשים יוסף היה שרוי באפיזודה פסיכוטית רגעית. ממילא לא הוכח קשר סיבתי בין המצב הנפשי הנטען לבין המעשים; בימ"ש המחוזי ביכר את חוות דעתם של פנל מומחים מבית החולים איתנים ואין להתערב בכך. נוכח אי תחולת סייג אי השפיות, אין להחיל על יוסף את סעיף 300א לחוק העונשין ואין להקל בעונשו. יוסף ניצב הרחק מחוץ לרדיוס הסייג של אי השפיות וממילא אינו מתקרב ל"מרחק פסע" הנדרש לצורך תחולת הסעיף. מכל מקום, גם אם היה המערער עומד בכל תנאי הסעיף, הרי שבנסיבות המקרה, תחושת הצדק מתקוממת נוכח האפשרות להחלתו; אין להמיר את עבירת הרצח בעבירת הריגה, שכן המרה של יסוד נפשי של כוונה תחילה ליסוד נפשי של הריגה בשל מצב נפשי נדירה ביותר, ואין מקום להשוות מקרה זה לעניין פלונית שבע"פ 5031/01.
אשר לערעורי המערערים 2 ו-3, בימ"ש דחה את טענתם בדבר אי התקיימות היסוד הנפשי של החלטה להמית, ופסק כי כוונת המערערים הייתה מלכתחילה חטיפת אדם כדי להורגו, לעשות פעולה נגד ערבים בבחינת "תג מחיר" כנקמה. כשהשלושה התכוננו לקראת הביצוע הם לא ירדו לפרטי פרטים, אך אין בכך כדי לגרוע מהכוונה לחטוף ולהרוג שעמדה בבסיס יציאתם ומכל מקום הם הצטיידו, החליפו בגדים וקבעו סימן מוסכם לקיומה של סכנה. לאחר שהציתו את המנוח, שרפו פריטים כדי להעלים ראיות והמשיכו להידבר ביניהם במילות קוד בקשר למעשה; גם אם תתקבל טענת המערערים לפיה כאשר יצאו לדרכם, לא היה בכוונתם לסיים את הלילה בהריגת הקרבן האקראי, אין בכך כדי לחלצם מעבירת הרצח. החלטה להמית יכולה להתגבש גם כהרף עין, שניות לפני הרצח ואף במהלך האירוע הקטלני גופו. קל וחומר לאורך נסיעה של למעלה מעשר דקות, שבמהלכה חנקו מערערים 3-2 את המנוח. השלושה נועדו טרם יצאו ללכידת קרבנם. אך גם בהיעדר היוועדות מוקדמת, שותפות ספונטנית וביצוע משותף ללא תכנון מוקדם עשויים לעלות כדי ביצוע בצוותא. במקרה זה יש ביצוע קלאסי בצוותא, והחלטה להמית בזמן אמת; טענת מערער 3 להיעדר כוונה להרוג את המנוח שכן צעק ליוסף "לא אל תהרוג" במהלך הנסיעה, נדחתה, שכן כאשר אדם מסייע לחברו לחנוק אדם אחר למוות, לא די בכך שהוא אומר לחברו "אל תהרוג אותו"; אמנם מערער 3 לא נטל חלק בחוליה האחרונה של התוכנית אלא ישב מן הצד ללא מחאה, ותוך שהוא מודע למעשים של יוסף ומערער 2, אך אין בכך כדי להוציאו ממעגל המבצעים בצוותא. לאור כל האמור, השלושה יצאו לדרכם בכוונה לחטוף ערבי ולהורגו. למצער, התגבשה אצלם החלטה להמית תוך כדי ביצוע המעשים, בבחינת שותפות ספונטנית. ניתן לראות את השלושה כמי שפעלו כ"גוף אחד", וכל אחד מהם הוא מבצע בצוותא לו חלק פנימי ואינטגרלי בביצוע העיקרי, ולפיכך האחריות של כל אחד מהם היא ישירה. לפיכך, הוכחה אשמתם של המערערים ברצח בכוונה תחילה כמבצעים עיקריים. למעלה מן הצורך, ניתן להרשיע את המערערים ברצח גם נוכח סעיף 300(א)(3) לחוק – רצח תוך ביצוע עבירת חטיפה.
אשר לערעור על גזר הדין, בפסיקה יש מקרים בהם הוטל מאסר עולם על קטינים שרצחו, וחרף חרטת מערערים 3-2, כבדה עד למאוד כף שיקולי החומרה. הרצח של המנוח היה בבחינת "פיגוע אסטרטגי" נוכח גלי ההדף והתבערה שנוצרו בעקבותיו. מדובר ברצח אכזרי, מתוכנן מראש, שאחריתו מזוויעה. הרצח נעשה ממניע אידיאולוגי ועל רקע של גזענות צרופה, המחייב החמרה בענישה. נוכח הנסיבות לחומרה, מקום בו נחצו לא רק גבולות החוק אלא גם גבולות המוסר האנושי, העונש הוא המסר. המסר הוא הוקעה וגינוי נחרצים, כפי שבאו לביטוי בעונשים הכבדים שהוטלו. עונשים אלה, משקפים את שיקולי הגמול והרתעת הרבים, אשר לאור ייחודיות המקרה, ניגפים בפניהם שיקולי השיקום. |
| חזרה למעלה |
|
| מנהלי |
| 6 [מכרזים] |
|
| עתמ (מ"א) 97/17 אומן שירותי יהדות בע"מ נ' המועצה הדתית גבעת זאב (מנהלי; אמיר דהאן; 11/02/18) - 11 ע' |
| עו"ד: |
בית המשפט הורה על הכרזת העותרת כזוכה במכרז נשוא העתירה. אין מנוס מלבטל את החלטת הרשות שלא להכריז על זוכה במועד פתיחת המעטפות הראשונה, נוכח פגיעה ברורה בעקרון השוויון בין המציעים.
מכרזים – זכייה במכרז – ביטולה
מכרזים – עתירה לביטול זכייה – קבלתה
מכרזים – פגמים במכרז – תוצאתם
.
זוהי עתירה לביטול מכרז של מועצה דתית לאספקת שירותי דת והם הרחבה ותחזוקה של תחום עירוב.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
נמצא כי במועד פתיחת המעטפות הייתה הצעתו של המשיב 2 חסרה מאוד, בין השאר בתנאי סף, ויקרה יותר בשקלול סופי. מנגד, הצעתה של העותרת לא חסרה דבר והייתה זולה יותר בשקלול הסופי. למרות זאת הוכשלה ההצעה בנימוק שאיננו נכון והוא אי הבנה כביכול של ההנחיות שניתנו במפגש, וחוסרים בשתי ההצעות ולעניין התחזוקה הוכשלה ההצעה בשל אי עמידה בתקציב התחזוקה המתקבל מן המשרד לשירותי דת.
לא היה מקום לבצע סבב שני למכרז, והיה מקום להכריז על העותרת כזוכה במכרז כבר במועד פתיחת המעטפות הראשונה.
גם סעדים במשפט המינהלי יש לדון לפי אמות המידה של חוקיות תכלית ומידה. אכן, יש לשמור ככל האפשר על עצמאותה של הרשות המינהלית, אך על הרשות לעמוד בהוראות הדין. אין מנוס מלבטל את החלטת הרשות שלא להכריז על זוכה במועד פתיחת המעטפות הראשונה, נוכח פגיעה ברורה בעקרון השוויון בין המציעים ויש בו כדי לקפח את העותרת בלא שמונח לפתחה כל ליקוי או אשם. לפיכך, יש להורות על הכרזת העותרת כזוכה במכרז נשוא העתירה. |
| חזרה למעלה |
|
| 7 [משפט מינהלי] |
|
| עתמ (י-ם) 24062-12-17 חיים זקן בנין והשקעות בע"מ נ' משרד האוצר - מטה הדיור הלאומי (מנהלי; ארנון דראל; 06/02/18) - 11 ע' |
| עו"ד: בעז פייל , יהושע ליברמן , בינה צמח מאונר, מירי בלובשטיין |
אין מקום למנוע הכללת מתחם הכולל דירות לזוכי תכנית "מחיר למשתכן" בהגרלות, עד למועד שבו יינתן היתר בנייה. ההחלטה לערוך הגרלות בשלב שטרם מתן היתרי בניה, מצויה בלבת שיקול הדעת של הרשות המנהלית ואינה סוטה מהותית ממתחם הסבירות.
משפט מינהלי – החלטות – בחינתן
משפט מינהלי – החלטות – מתחם הסבירות
.
עתירה בה מבוקש למנוע את הכללתו של מתחם לבניית יחידות דיור ביישוב מבשרת ציון, שכולל דירות לזוכי תכנית "מחיר למשתכן" בהגרלות, עד למועד שבו יינתן לעותרת היתר בנייה, או עד שיינתן לפרויקט היתר בניה בתנאים.
.
בית המשפט לעניינים מנהליים דחה את העתירה ופסק:
במסגרת הוראות המכרז והסכם ההתקשרות אין מניעה לקיים את ההגרלה בשלב המוקדם לקבלת היתר בנייה. מדובר בהחלטה בעניין שבמדיניות, אשר אין עניינה הגרלה בודדת ביישוב מסוים אלא חלק ממהלך משולב להרחבת היצע הדירות לזוגות צעירים ולזכאים, והיא מצויה בלבת שיקול הדעת של הרשות המנהלית. זאת ועוד, אין מדובר במדיניות שהוחלה באופן רטרואקטיבי, שכן היא מופנית למשתתפים בהגרלה וביחס אליהם היא חלה מכאן ולהבא. לא הונח בסיס מספיק לקביעה כי ההחלטה לפעול לפי המדיניות החדשה, של עריכת הגרלות בשלב שטרם מתן היתרי בניה, סוטה סטייה מהותית ממתחם הסבירות. |
| חזרה למעלה |
|
| 8 [דיור ציבורי] |
|
| עתמ (י-ם) 11981-07-17 פניה בר יהודה נ' עמידר, החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ (מנהלי; אלי אברבנאל; 01/02/18) - 7 ע' |
| עו"ד: |
עתירה שעניינה זכויות הרכישה של דירה ציבורית המנוהלת על ידי עמידר. נדחתה הפרשנות המוצעת על ידי ב"כ העותרים לטבלה שבסעיף 3(ב)(2) לחוק הדיור הציבורי (זכויות רכישה), תשנ"ט-1998.
דיור ציבורי – זכויות רכישה – חישוב המענק לזכאי
.
עתירה בעניין זכויות הרכישה של דירה ציבורית המנוהלת על ידי עמידר.
.
בית המשפט קבע כלהלן:
אין חולק כי "המענק הבסיסי" המגיע לעותרים בהתאם לסעיף 3(ב)(1) לחוק הדיור הציבורי (זכויות רכישה), תשנ"ט-1998 (להלן: "חוק הזכויות"), עומד על 40%. המחלוקת בין הצדדים עניינה ב"מענק לפי ותק" שלפי סעיף 3(ב)(2) לחוק הזכויות.
חישוב המענק לפי ותק שנקבע בסעיף 3(ב)(2) לחוק הזכויות נקבע על פי שיטה מדורגת-פרוגרסיבית, שעל פיה בחמש שנות הוותק הראשונות נהנה הדייר מ- 0.5% הנחה לכל שנה; ובכל אחת מהשנים שלאחר חמש השנים הראשונות ועד 15 שנים, נהנה הדייר מהנחה בשיעור של 0.75% לכל שנה; וכך באופן מדורג עולה שיעור מענק הוותק עד למדרגת הזכאות האחרונה של 2% לשנות הותק שבין 31- 35 שנים.
אין יסוד לטענתם של העותרים כנגד שיטת החישוב שעל פיה נהגו המשיבות, ומכאן שדינה של העתירה להידחות. |
| חזרה למעלה |
|
| 9 [תכנון ובנייה] |
|
| עתמ (ב"ש) 27227-06-17 הלן גלבר נ' הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה מחוז דרום (מנהלי; גאולה לוין; 31/01/18) - 30 ע' |
| עו"ד: דורון טל, אייל אילוז, שחר בן עמי, ניר רוזנר, שלומי ירדן |
בית המשפט הורה על ביטול החלטת הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה, בה אושרה תכנית להקמת ארבעה מגדלי מגורים במתחם סטאר סנטר באשדוד, תוך שינוי יעוד הקרקע מ"מסחר" ל"מגורים, מסחר ומבנים ומוסדות ציבור" ושינוי יעוד משצ"פ לדרך.
תכנון ובנייה – ועדות התכנון והבנייה – סמכויותיהן
תכנון ובנייה – תכניות – מגיש התכנית
תכנון ובנייה – תכניות – עורך תוכנית
תכנון ובנייה – ועדות התכנון והבנייה – התערבות בית-המשפט
.
עתירה מינהלית נגד החלטת הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה, בה אושרה תכנית להקמת ארבעה מגדלי מגורים שיאכלסו 650 יחידות דיור במתחם סטאר סנטר באשדוד, תוך שינוי יעוד הקרקע מ"מסחר" ל"מגורים, מסחר ומבנים ומוסדות ציבור" ושינוי יעוד משצ"פ לדרך.
.
בית המשפט קיבל את העתירה, ופסק כלהלן:
דין ההחלטה להתבטל, משני טעמים השלובים זה בזה. הטעם האחד הוא השינוי המשמעותי שנערך בתכנית שאושרה. מדובר בשינוי לעניין מגיש התכנית, שינוי מהותי, גם אם תוכן התכנית נותר כמעט ללא שינוי.
הטעם השני הוא היעדר קביעה של היועץ המשפטי של הוועדה המחוזית, עובר לדיון בתכנית, על כך שמתקיימים התנאים המנויים בסעיף 61א(ב1) לחוק התכנון והבנייה, דהיינו על כך שחברת סגול רשאית להגיש את התכנית. |
| חזרה למעלה |
|
| 10 [תכנון ובנייה] |
|
| עתמ (חי') 38988-06-17 מוהנא עארף נ' הועדה המחוזית לתכנון ובנייה - מחוז צפון (מנהלי; רון סוקול; 29/01/18) - 10 ע' |
| עו"ד: צביקה גרולד אייזנברג, טל אייזנברג, קייס נאסר, אנטון ליוס |
נקבע כי אין להתערב בהחלטת הוועדה המחוזית שדחתה את הבקשה לאישור התכנית בשל היעדר פתרון לדרך הגישה.
תכנון ובנייה – ועדות התכנון והבנייה – שיקוליהן
תכנון ובנייה – תכניות – שינוי ייעוד הקרקע
.
העותר הגיש בקשה לאישור תכנית מתאר מפורטת לשינוי ייעוד מבנה למלונאות. בקשתו של העותר נדחתה על ידי הוועדה המחוזית, בעיקר בשל היעדר פתרון חוקי להסדרת דרך הגישה למבנה. על החלטה זו הוגשה העתירה דנן.
.
בית המשפט דחה את העתירה, ופסק כלהלן:
לא יכולה להיות מחלוקת בדבר הצורך בהסדרת דרך גישה ראויה ובטוחה לבאים למתחם המלון. דרך גישה למטיילים, לספקי ציוד ומזון, לכוחות הצלה אם ידרשו וכדומה, אינה זהה לדרך חקלאית המיועדת לכלי רכב חקלאיים.
דרישה זו של הוועדה המחוזית, לקבוע תנאים לדרך ראויה מצויה בלב שיקול הדעת המקצועי של הוועדה. ההחלטה מהי דרך מתאימה ובטוחה למשתמשים מבוססת על שיקולים מקצועיים תכנוניים וברי שבית המשפט לא ישים את שיקול דעתו במקום שיקול הדעת המקצועי של הוועדה המחוזית בעניין זה.
העותר הציג בפני הוועדה שני פתרונות אפשריים; האחד – רישום זיקת הנאה למעבר על בסיס תוואי הדרך החקלאית הקיימת; השני – סלילת ותחזוקת דרך הגישה על ידי המועצה המקומית מעיליא. פתרונות אלו של העותר לא השביעו את רצון הוועדה המחוזית, ובדין לא הסתפקה הוועדה בפתרונות המוצעים. |
| חזרה למעלה |
|
| מחוזי |
| 11 [דיון אזרחי] [חוזים] |
|
| רמש (חי') 23073-01-18 פלוני נ' פלונית (מחוזי; חננאל שרעבי; 01/02/18) - 8 ע' |
| עו"ד: |
אומד דעת הצדדים בהסכמה הדיונית היה לעכב את מכירת הדירה ו/או מינוי כונס נכסים למכירתה זמן קצר בלבד, עד מתן פסק דין בבית הדין האזורי, אך וודאי לא התכוונו לעכב כאמור עד למתן פסק דין של ערכאת הערעור.
דיון אזרחי - זכות דיונית - הסדר דיוני
חוזים – פרשנות – כללי פרשנות
חוזים – פרשנות – אומד-דעת הצדדים
.
בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט לענייני משפחה, בה נקבע כי על בית המשפט להמתין להכרעת בית הדין הרבני הגדול בעניין גובה סכום הכתובה והפיצויים.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
לשון ההסכמה הדיונית ברורה. היא מדברת על עיכוב במכירת הדירה או במינוי כונס נכסים "עד למתן פסק דין בעניין הכתובה והפיצוי, ע"י בית הדין". היינו – עד למתן פסק דין בבית הדין האזורי ללא המתנה, במקרה של ערעור, לפסק דין של בית הדין הגבוה לערעורים.
לכן, משניתן פסק דינו של בית הדין האזורי מוצתה ההסכמה הדיונית, ובית משפט קמא היה יכול ורשאי, ללא חשש מכלל כיבוד הערכאות, לדון בתביעת המבקש למינוי כונס נכסים למכירת הדירה.
גם לפי אומד דעתם של הצדדים, בהסכמה הדיונית התכוונו לעכב את מכירת הדירה ו/או מינוי כונס נכסים למכירתה זמן קצר בלבד, עד מתן פסק דין בבית הדין האזורי, אך וודאי לא התכוונו לעכב כאמור עד למתן פסק דין של ערכאת הערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי. |
| חזרה למעלה |
|
| 12 [דיון אזרחי] [בתי-משפט] |
|
| הפ (י-ם) 39326-06-17 אליהו צסרסקי נ' איגור מיטלמן (מחוזי; תמר בר אשר; 30/01/18) - 6 ע' |
| עו"ד: טל עברי |
הסמכות העניינית לדון בתובענה לאכיפת פסק-חוץ שניתן בבית-משפט בבריטניה, נקבעת בדרך שבה נקבעת סמכותו של ביהמ"ש להידרש לעניין שניתן להעריך את שוויו הכספי. הסמכות המקומית נקבעת על-פי תקנות סדר הדין האזרחי.
דיון אזרחי – אכיפת פסקי-חוץ – בקשה לאכיפת פסק חוץ
בתי-משפט – סמכות – סמכות עניינית
בתי-משפט – סמכות – סמכות מקומית
.
כיצד נקבעת סמכותו העניינית והמקומית של בית המשפט בתובענה לאכיפת פסק-חוץ שניתן בבית-משפט בבריטניה, על-פיו חויב המשיב לשלם למבקש סכום שתביעה לגביו נתונה לסמכותו של בית משפט השלום?
.
בית המשפט המחוזי הורה על העברת התובענה ופסק:
משבוטלה הוראת סעיף 9 בחוק אכיפת פסקי חוץ, אף בטלה סמכותו הייחודית של ביהמ"ש המחוזי בירושלים לדון בבקשות לאכיפת פסקי חוץ, לרבות אכיפתם של פסקי חוץ אשר ניתנו בבימ"ש בבריטניה. הסמכות נקבעת בדרך שבה נקבעת סמכותו של ביהמ"ש להידרש לעניין אשר ניתן להעריך את שוויו הכספי. במקרה דנן, בהתאם לסכום שנפסק בפסק החוץ, הסמכות לדון באכיפתו נתונה לבימ"ש השלום. הסמכות המקומית נקבעת על-פי הוראת תקנה 3 בתקנות סדר הדין האזרחי ומשלא נטען דבר באשר לסמכות המקומית ובהיעדר זיקה נטענת אחרת למקום מסוים בארץ, הסמכות המקומית נתונה לביהמ"ש ב"מקום מגוריו או מקום עסקו של הנתבע". |
| חזרה למעלה |
|
| 13 [נזיקין] |
|
| רעא (י-ם) 37000-06-17 מדינת ישראל נ' באסל נאעלווה (מחוזי; כרמי מוסק; 30/01/18) - 21 ע' |
| עו"ד: אורנה ברטל |
ערכאת הערעור אישרה את קביעת בית משפט קמא, לפיה פגיעת המשיב אירעה במהלך בפעולת שיטור שלא הפכה להיות מלחמתית.
נזיקין – הגנות – פעולה מלחמתית
.
בקשת רשות ערעור על החלטה במסגרתה נדחתה בקשת המבקשת לסילוק תביעת המשיב, בטענה כי פגיעתו אירעה במהלך פעולה מלחמתית.
.
בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה ופסק:
השאלה אם מדובר בפעולה מלחמתית מוכרעת לא אחת על ידי מכלול הנסיבות הנוגעות לאירוע הספציפי, תוך מתן תשומת לב למספר שאלות עיקריות כגון: אופי הפעולה שתוכננה מראש, האם מדובר בפעולה מלחמתית שתוכננה או שמא בפעולת שיטור רגילה. כמו כן, ביהמ"ש לא אחת עמד על השאלה אם מדובר בפעולת שיטור שהפכה לפעולה מלחמתית בהתקיים נסיבות שונות. בענייננו, מראש היה מדובר בפעולת שיטור, במטרה ללכוד חשוד. העובדה שמדובר בעיר עוינת או בתקופה בה התרחשו אירועים עוינים בשטחים, אינה הופכת את פעולת השיטור לפעולה מלחמתית כבר מראשיתה אף אם היה צורך בכוחות מיוחדים. על רקע הנסיבות, גם אם הלוחם חש סכנה לחייו, בכך לא התהפכה התמונה בשטח, מפעולת שיטור לפעולה מלחמתית. אין כל סיבה להתערב במסקנותיו העובדתיות של בימ"ש קמא לפיהן לא היה מדובר בפעולה שהפכה להיות מלחמתית. |
| חזרה למעלה |
|
| 14 [דיון אזרחי] |
|
| תא (מרכז) 11050-01-18 א.מ. פלסטיקה בע"מ נ' צ.ל.פ. תעשיות בע"מ (מחוזי; יעקב שפסר; 28/01/18) - 9 ע' |
| עו"ד: אמיר אלטשולר, עדי אמיתי, ישראל ציגנלאוב, צבי שוורץ |
בית המשפט הוציא צו מניעה זמני המונע מהמשיבות לשווק ללקוח מסוים מוצרי יריעות פוליאתילן מתכווצות שקופות, שלא באמצעות המבקשת, המפיצה מטעמן.
דיון אזרחי – סעדים זמניים – שיקולים בהענקתם
דיון אזרחי – סעדים זמניים – צו-מניעה זמני
.
בקשה למתן צו מניעה זמני שיאסור על המשיבות, בין היתר, לשווק או למכור מוצרי יריעות פוליאתילן מתכווצות שקופות ומודפסות, שלא באמצעות המבקשת.
.
בית המשפט המחוזי נעתר לבקשה בחלקה ופסק:
במסגרת ההחלטה בדבר מתן הסעדים הזמניים, נשקלים שלושה שיקולים: סיכויי ההליך, מאזן הנוחות ושיקולי יושר וצדק. במקרה זה, ביחס ליריעות השקופות בלבד, המבקשת צלחה את שאלת קיום העילה, נוכח קיומו של הסכם הפצה תקף והבלעדיות שקיבלה המבקשת באותו מוצר. מאזן הנוחות נוטה במובהק לזכות המבקשת: הצו לא אמור לפגוע במשיבות, אשר תמכורנה את מוצריהן ללקוח הספציפי באמצעות המבקשת המפיצה מטעמן, מאידך ככל שלא ינתן הצו, המבקשת תאבד את אחד הלקוחות החשובים ביותר שלה, באופן העלול לגרום לה נזק בלתי הפיך. אין לקבל את טענת השיהוי ובכל מקרה אין להעדיפה על מרכיב מאזן הנוחות הנראה כמרכיב הדומיננטי במערך השיקולים במקרה זה. |
| חזרה למעלה |
|
| 15 [חוזים] |
|
| תא (חי') 71127-01-17 אירינה אלטונין נ' רמי קרופניק (מחוזי; שמואל מנדלבום; 21/01/18) - 31 ע' |
| עו"ד: דאוד כרייני, ר. קרופניק |
נדחתה תביעה להצהרה על בטלות חוזה מכר דירה מחמת עושק, אולם הקונה והנאמן שפעל בשמה חויבו לפצות את המוכרת בגין ניהול משא ומתן בחוסר תום לב.
חוזים – עושק – אי-הוכחתו
חוזים – משא ומתן לכריתת חוזה – תום-לב במשא ומתן
.
תביעה להצהרה על בטלות הסכם למכירת דירת התובעת לנתבעת 2, באמצעות הנתבע 1 כנאמן, ולחילופין – לאכיפתו בתשלום שישקף את שוויה האמיתי של הדירה.
.
בית המשפט המחוזי קיבל את התביעה בחלקה ופסק:
במקרה זה לא התקיימו כל יסודות עילת "העושק". בצד הזעזוע מפטירת בנה של התובעת, לא התקיים "יסוד המצוקה"; לא הוכח כי מי מהנתבעים ניצל את המצוקה הנטענת בכדי לשכנע את התובעת למכור את הדירה במחיר לא סביר; מחיר הדירה אמנם נמוך משמעותית משוויה אך מנגד במקרה זה שררו יחסים מיוחדים בין התובעת ובין הנתבעת. לפיכך, אין מקום להורות על ביטול ההסכם מחמת "עושק" או מחמת הפרתו בשל אי תשלום התמורה, מששולמה מלוא התמורה. עם זאת, בנסיבות המיוחדות של המקרה שבפנינו זכאית התובעת לסכום נוסף עבור הדירה. בנסיבות דנן, חלה על הנתבע חובה מוגברת של ניהול משא ומתן בתום לב והיה עליו לוודא כי התובעת מודעת לכך שהמחיר שנקבע הינו מחיר נמוך ביותר ביחס לשוויה הריאלי, אולם הוא לא עשה כן. בהתאם, על הנתבע ועל הנתבעת, כמי שאמורה ליהנות ממחיר הדירה המופחת, לפצות את התובעת בגין הנזק שנגרם לה עקב ניהול משא ומתן בחוסר תום לב. |
| חזרה למעלה |
|
| 16 [חוזים] |
|
| תא (חי') 24869-06-15 אברהם כהן נ' רון מנדלמן (מחוזי; אספרנצה אלון; 15/12/17) - 17 ע' |
| עו"ד: י.ברינט, נתנאל אינדורסקי |
הקונים הפרו את הסכם מכר המקרקעין, משלא שילמו את התמורה. היות שהמוכרים עשו שימוש בזכותם לביטול ההסכם רק לאחר כשלוש שנים ממועד ההפרה, יש לראותם כמי שנתנו ארכה לתיקונה, אך הקונים לא תיקנו את ההפרה ומשכך זכאים המוכרים לבטל את ההסכם.
חוזים – הפרה – הפרה לא יסודית
חוזים – הפרה – ביטול חוזה
חוזים – ביטול חוזה – הודעת ביטול
.
תביעה לאכיפת הסכם למכירת מגרש ותביעה שכנגד לביטולו, בנסיבות בהן מרבית התמורה לא שולמה והודעת הביטול ניתנה לאחר כשלוש שנים ממועד הפרת ההסכם.
.
בית המשפט המחוזי דחה את התביעה, קיבל את התביעה שכנגד ופסק:
הקונים לא עמדו בהתחייבותם שעה שלא שילמו את התמורה במועדים המוסכמים. היה עליהם לנקוט בצעד אקטיבי כדי לקיים את חיוביהם ולבטא את נכונותם לשלם את התמורה ולקיים את התחייבותם, ומשלא עשו כן הם הפרו את ההסכם באופן המקים למוכרים עילה לביטול ההסכם. ואולם, המוכרים לא עשו שימוש בזכותם לבטל את ההסכם אלא קרוב לשלוש שנים ממועד ההפרה ועד אז יש לראותם כמי שנתנו ארכה לתיקון ההפרה בדרך של התנהגות. בנסיבות אלו, ההפרה שהייתה יסודית על פי ההסכם, הפכה להפרה שאינה יסודית ובמקרה זה השימוש בזכות הביטול מותנה בכך שלקונים ניתנה ארכה לקיום חיוביהם. הקונים לא תיקנו את ההפרה גם לאחר ההודעה, ומשכך זכאים המוכרים לבטל את ההסכם. עם זאת, שעה שהמוכרים בהתנהגותם הפכו את ההפרה לכזו שאינה יסודית, לא קמה להם זכות לקבלת הפיצוי המוסכם. |
| חזרה למעלה |
|
| שלום |
| 17 [דיון פלילי] |
|
| תפ (ב"ש) 41985-10-17 מדינת ישראל נ' פלוני (שלום; אמיר דורון; 01/02/18) - 8 ע' |
| עו"ד: אבנעים, פ. ברוש |
בית המשפט דחה, ברובה, בקשת המאשימה לקבלת מסמכים משירות בתי הסוהר, הנוגעים לנאשם, זאת על מנת שיתאפשר בידה להתמודד עם טענת הנאשם לפיה קמה לו אי שפיות הדעת. בית המשפט עמד על המקור הנורמטיבי המאפשר קבלת בקשת המאשימה ועל הפגיעה בפרטיותו של הנאשם ובחיסיון הרפואי שלו כתוצאה מקבלת הבקשה.
דיון פלילי – זכות העיון בחומר התביעה – תחולתה
.
המאשימה הגישה בקשה בהולה לקבלת מסמכים משירות בתי הסוהר. הבקשה של המאשימה הוגשה על רקע טענת הנאשם לפיה קמה לו הגנת אי שפיות הדעת, כאמור בסעיף 34ח' בחוק העונשין. לשיטת המאשימה, על מנת שניתן יהיה לבחון הטענה לעומק, הרי שמן הראוי שבפני בית המשפט והפסיכיאטר המחוזי, תהא התמונה המלאה ומלוא החומרים הרלוונטיים שיש בהם כדי להעיד על הלך התנהגות הנאשם בסמוך לביצוע העבירות.
.
בית המשפט קיבל את בקשה בחלקה בלבד וקבע כלהלן:
המאשימה לא הפנתה למקור נורמטיבי המאפשר קבלתה. הבקשה שהוגשה על ידי המאשימה נושאת את כותרת "בקשה בהולה לקבלת מסמכים משב"ס", אך בעיקרה היא בגדר בקשה לקבלת חומרי חקירה. בקשה לקבלת חומרי חקירה, היא בקשה המוגשת, כאמור בסעיף 74 בחוק סדר הדין הפלילי, על ידי הנאשם או בא-כוחו.
בקשת המאשימה, בשלב זה, פוגעת בצורה חמורה מידי בפרטיות של הנאשם ובחיסיון הרפואי שלו, ללא כל הצדקה נראית לעין.
העברת החומר המבוקש לידיו האמונות של הפסיכיאטר המחוזי, שחוות דעתו ניטרלית ואינה מוגשת מטעם מי מהצדדים, הינה הדרך העדיפה בנקודת זמן זו, הן מבחינת השמירה על פרטיות הנאשם, והן באשר לבחינת חיוניות המידע החסוי ומשקלו בהליך זה. באמצעות העברת החומר הנדרש כאמור, בוחר בית המשפט בדרך המאזנת בצורה נאותה, בין רצון המאשימה לפעול לגילוי האמת, ואין חולק כי זהו תפקידה, לבין רצון הנאשם להגן על עצמו תוך שמירה על זכויותיו. |
| חזרה למעלה |
|
| 18 [דיון פלילי] |
|
| תפ (ק"ג) 16575-12-15 מדינת ישראל נ' יוסי אטיאס (שלום; נועה חקלאי; 30/01/18) - 6 ע' |
| עו"ד: איתמר סיוון |
בית המשפט קיבל את בקשת המאשימה והורה לוועדת האבחון לפי חוק הסעד (טיפול באנשים עם מוגבלות שכלית התפתחותית) לקיים דיון נוסף בעניינו של הנאשם ולזמן לדיון את נציג המאשימה. בתוך כך, נדחתה הפרשנות שהעלה ב"כ הנאשם להוראות חוק הסעד ואשר לפיה בשלב שלפני קביעת הכשרות והאחריות, אין לתביעה זכות להשמיע דברה בפני הוועדה.
דיון פלילי – מחלת נפש – אי-יכולת לעמוד לדין
.
המאשימה הגישה בקשה להורות לוועדת האבחון לפי חוק הסעד (טיפול באנשים עם מוגבלות שכלית התפתחותית) לקיים דיון נוסף בעניינו של הנאשם ולזמן לדיון את נציג המאשימה. הבקשה הוגשה לאחר שוועדת האבחון שמעה את הנאשם ואת בא כוחו בטרם גיבשה עמדתה ביחס לכשרותו לעמוד לדין ואחריותו למעשיו, וכי לא נשמעה עמדתה של המאשימה.
.
בית המשפט קיבל את הבקשה וקבע כלהלן:
סעיף 19ב לחוק הסעד מחייב את בית המשפט לצוות שהנאשם יובא בפני וועדת האבחון לצורך קביעת דרכי הטיפול בו, רק לאחר שבית המשפט קבע כי הנאשם אינו כשיר לעמוד לדין, או לא היה אחראי למעשיו. בשלב קביעת דרכי הטיפול הסדיר סעיף 19ו לחוק הסעד את מעמדו של התובע להשמיע את דברו בפני הוועדה.
בשלב שטרם נקבעה כשרותו של הנאשם לעמוד לדין או אחריותו למעשיו, אין חובה להפנות הנאשם לוועדת האבחון, אלא בית המשפט רשאי להורות על הבאת הנאשם בפני הוועדה על מנת שתיתן חוות דעתה על מצבו, זאת לפי בקשת בעל דין או מיוזמתו של בית המשפט.
על מנת שבית המשפט יוכל להכריע בשאלת כשרותו של הנאשם לעמוד לדין ואחריותו למעשיו, יש לקבל חוות דעת משלימה מוועדת האבחון, זאת לאחר שיוצג בפניה מלוא חומר הראיות שבידי המאשימה, ולאחר שיתאפשר למאשימה להשמיע את טיעוניה בפני הוועדה. |
| חזרה למעלה |
|
| 19 [הגנת הצרכן] |
|
| תק (חי') 20666-06-17 יהונתן גולן נ' חברת פרטנר תקשורת בע"מ (שלום; מריה פיקוס בוגדאנוב; 22/01/18) - 9 ע' |
| עו"ד: |
בית המשפט קיבל, באופן חלקי בלבד, את תביעת התובעת כנגד הנתבעת – חברת פרטנר תקשורת, בגין חיובים שגבתה ממנו בניגוד להוראות חוק הגנת הצרכן. פסק הדין בוחן הן מחדלי התובע והן מחדלי הנתבעת בכל הקשור לדרישה לניתוק התובע משירותי הנתבעת וכן בשיקולים שעל בית המשפט להפעיל בבוא להטיל פיצוי לדוגמא כנגד עוסק.
הגנת הצרכן – חוק הגנת הצרכן – ביטול עסקה
.
התובע הגיש כנגד הנתבעת תביעה שעניינה בחיובים שגבתה ממנו בניגוד להוראות חוק הגנת הצרכן. בהתאם לכתב התביעה, התובע שהיה לקוח של הנתבעת ביקש להתנתק משירותיה, אך על אף פניותיו חוזרות ונשנות לנתבעת, בעל פה ובכתב נתבעת לא ניתקה את התובע משירותיה, התעלמה מפניותיו והמשיכה לחייבו בניגוד להוראות חוק הגנת הצרכן.
.
בית המשפט קיבל את התביעה בחלקה ופסק כלהלן:
המענה שניתן לתובע, לפיו לא ניתן לבקש ניתוק עתידי מעבר לשלושה ימים, הינו מענה שגוי; סעיף 31א(ג) לחוק הגנת הצרכן קובע כי ניתן להטיל על העוסק פיצויים לדוגמא מוגדלים במקרה בו מדובר בהפרה חוזרת או הפרה נמשכת של החוק. החוק מגדיר לצורך סעיף זה, מה ייחשב להפרה חוזרת והפרה נמשכת.
בהתנהלות התובע ישנו חוסר תום לב מסוים ויש להתחשב בכך במסגרת גובה הפיצוי. יחד עם זאת, בהתנהלות הנתבעת, שסירבה לבצע ניתוק התובע משירותיה במועד נדחה ולא תיעדה את המכתב שנשלח אליה למספר פקס הרשום בחשבונית, יש טעם לפגם, והיא ראויה לגינוי, מאחר והיא אינה ממלאת אחרי הוראות החוק.
מאחר ונקבע כי התובע הוכיח, באמצעות אישור הפסק שהציג, את שליחת הודעה בכתב לנתבעת בנוגע לדרישתו לנתקו משירותיה של הנתעבת ולגבי גבייה ביתר שהיא מבצעת, יש מקום לשקול הטלת פיצוים לדוגמא על הנתבעת בהתאם לסעיף 31א(א) לחוק הגנת הצרכן; הטלת פיצוי לדוגמא כנגד העוסק נתונה לשיקול דעתו של בית המשפט. |
| חזרה למעלה |
|
| 20 [תעבורה] [רשויות מקומיות] |
|
| (ת"א) 90275777/ מדינת ישראל נ' אלי רגב (שלום; רונית אופיר; 14/12/17) - 8 ע' |
| עו"ד: |
בית המשפט לעניינים מקומיים דחה את טענות הנאשם בעניין חוקיות התמרור שהוצב ובעניין סמכויות הפקח לערוך את הדו"ח, והרשיעו בעבירת החנייה המיוחס לו.
תעבורה – תקנות התעבורה – הצבת תמרורים
רשויות מקומיות – חוקי עזר – עבירות חנייה
.
לנאשם נרשם דו"ח חניה וזאת בגין חניית רכב דו גלגלי על המדרכה, בניגוד לתמרור האוסר חניית רכב דו גלגלי. הנאשם הגיש בקשה להישפט. במועד ההקראה הודיע הנאשם כי הוא כופר בעובדות כתב האישום. הנאשם הוסיף כי הוא כופר בחוקיות התמרור שהוצב, בסמכויות הפקח לערוך את הדו"ח וטען כי עומדת לו טענת הגנה מן הצדק.
.
בית המשפט הרשיע את הנאשם ופסק כלהלן:
טענת הנאשם לפיה על המאשימה לשאת בנטל הוכחת הסמכתו של הפקח אין לה על מה לסמוך. כל עוד לא סדק הנאשם את חזקת התקינות המנהלית, לא קמה למאשימה כל חובה לשאת בנטל הוכחת הסמכתו של הפקח.
הנאשם תוקף את חוקיותו של התמרור, ללא כל ראשית ראיה לעניין. במקום בו נרשם הדו"ח קיים תמרור ברור, דו צדדי, הקובע כי החנייה לרכב דו גלגלי אסורה ברחבת המדרכה. פרט לטענות בעלמא, הנאשם לא פירט מדוע הצבת התמרור אינה חוקית; הנאשם לא הצליח לכרסם בחזקת התקינות המנהלית של הצבת התמרור.
לא כל אכיפה חלקית הינה בהכרח אכיפה סלקטיבית פסולה. הנאשם לא עמד בנטל להוכחת טענות אלו; גם אם הנאשם עצמו אכן לא הבחין "מנקודת מבטו" בתמרור, הרי שאין הדבר מקים לו הגנה לפי סעיף 22(ב) לחוק העונשין. |
| חזרה למעלה |
|
| ועדות ארציות תכנון ובניה |
| 21 [תכנון ובנייה] |
|
| ערר (מטה) 36/17 אחיעזר ארקין נ' הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה, מחוז מרכז (ועדות ארציות תכנון ובניה; שמרית גולן; 31/01/18) - 32 ע' |
| עו"ד: |
ועדת המשנה לעררים של המועצה הארצית לתכנון ולבניה הורתה על אישור תכנית בכפוף למספר תיקונים הנוגעים בעיקרם למסמך המדיניות שעל עריכתו מורה התכנית. נקבע, כי התכנית ללא מסמך המדיניות אינה מפורטת דיה, וזאת בעיקר בהתחשב ברגישותה כחלה בתחום מכלול עירוני לשימור לפי תמ"א 35 ובתחום תכנית השימור התקפה.
תכנון ובנייה – תכניות – אישור תכנית
תכנון ובנייה – תכניות – שיקולים
.
העוררים הגישו ערר על החלטת הוועדה להשלמת תכניות של המשיבה 1, לתת תוקף לתכנית זמ/4/238. הערר, שבו מבוקש להכריז על בטלותה של התכנית, הוגש על ידי קבוצת מתנגדים לתכנית מכוח סעיף 110(א)(2)(ב) לחוק התכנון והבניה, לאחר שבית המשפט המחוזי קבע, כי תינתן רשות ערר בפני המועצה הארצית בנושא השימור, ובנקודות הנראות למועצה הארצית רלוונטיות לנושא השימור והחשש מפגיעה בו.
.
ועדת המשנה לעררים של המועצה הארצית לתכנון ולבניה דחתה את הערר וקבעה כלהלן:
מיקומה של התכנית בשטח מכלול עירוני לשימור הופכים את השימוש המסחרי המבוקש לכזה שאופיו דורש מידת פירוט גבוהה; התכנית עצמה אינה קובעת תחולה קונקרטית, זכויות השימוש מכוחה מותנות בקביעות מסמך /המדיניות העתידי, ובכך נוצרים, בין היתר, קשיים שונים לעניין חבות בפיצויים לפי סעיף 197 לחוק, וחבות בהיטל השבחה, שינבעו מהתכנית.
הפסיקה בעניין מסמכי מדיניות קבעה כי אין מדובר במסמך סטטוטורי, אלא בהנחיות פנימיות המחייבות את הרשות המנהלית, שעליה ליישם בהגינות ובשוויון, ואין באפשרותה לסטות מהן אלא כאשר קיימים שיקולים ענייניים המצדיקים זאת. בהיחשבו כהנחיות מנהליות, אין ביכולתו של מסמך מדיניות לסתור הוראות סטטוטוריות הקבועות בתכנית. לפיכך, ספק אם ניתן יהיה להגביל במסגרתו את הזכויות המוקנות, לכאורה, במסגרת התכנית בכל המגרשים שעליהם היא חלה, אם סמכות זו אינה מוקנית במפורש בתכנית.
במקרה זה, אין הצדקה ממשית להוסיף שלב נוסף של מסמך מדיניות ולהותיר לשיקול דעתה של הוועדה המקומית בחינה בעלת אופי תכנוני, שמן הראוי היה לקיימה כבסיס להגשת התכנית.
קיים קושי בעובדה שהשינוי התכנוני העיקרי, ולמעשה היחידי, שלשמו באה התכנית לעולם – הוספת שימושי המסחר לאורך רחוב רוטשילד וקביעת התמהיל בינם לבין שימושי המגורים – אינו כלול בתכנית בצורה קונקרטית, וקביעתו הסופית נותרת לשיקול דעת הוועדה המקומית כחלק משלב ההיתר. מסמך המדיניות שעל הכנתו מורה התכנית עתיד לקבוע קביעות תכנוניות מהותיות שבסמכות הוועדה המחוזית, ביחס לסוג השימושים שיאושרו ולהיקפם, ועל כן עליו לקבל את אישור הוועדה המחוזית ולהתפרסם להערות הציבור. |
| חזרה למעלה |
|
| בתי-הדין הרבניים |
| 22 [משפחה] [משפט עברי] |
|
| (טב') 604877/ פלוני נ' פלונית (בתי-הדין הרבניים; יועזר אריאל, שלמה שושן, ינון בוארון; 24/12/17) - 30 ע' |
| עו"ד: עופר בטאש, גבריאל ישראלי |
מזונות ילדים – תקנת אושא ותקנת הרבנות הראשית משנת תש"ד האם מבוססת על גדר צדקה, או האם התקנה בעצמה יוצרת חובה משפטית עצמאית?
משפחה – מזונות ילדים – חובת האב בתשלומם
משפט עברי – מזונות ילדים – חובת ההורים במזונות
.
תביעת אם להגדלת מזונות ילדים. עד כה הנתבע שילם דמי מזונות עבור שני הילדים בסך כולל של 1,800 ש"ח לחודש, מכוח פסק ביה"ד שחייב אותו לשלם סכום זה עד גיל 18. אך מאחר שהבן מ' הגיע לגיל 18, הנתבע משלם רק עבור ש' הקטין סך 900 ש"ח. האם מבקשת להגדיל את מזונות הקטין ש' לסך 1,500 ש"ח, ועוד 600 ש"ח עבור הבגיר מ'. נימוקיה הם, שסכום המזונות הנמוך נקבע בגלל שהילדים יצאו לפנימיות. אך למעשה יש לה הוצאות רבות הכוללות נסיעות שלה לביקור הבן בפנימיה, הוצאות נסיעה של הבן, כלכלת הילדים בזמן שהם בבית, הוצאות פלאפון ביגוד וריטלין. לטענת האב, הבן הבגיר בצבא ומקבל משכורת המספיקה לצרכיו. בנוגע לבן ש', טען כי גם הוא קונה לבן נעליים ומכל מקום האם יכולה לקבל עזרה בביגוד מהרווחה ועליית הנוער ולדעתו מספיק לילד 450 ש"ח. במסגרת הדיון נדרש ביה"ד בהרחבה לתקנת אושא ותקנת הרבנות הראשית משנת תש"ד.
.
ביה"ד הרבני האזורי פסק:
ביה"ד פוסק להפחית את מזונות הילד ש לסך 680 ש"ח החל מהחודש הבא, ושני הצדדים ימשיכו לספק את הוצאות הביגוד וההנעלה בשווה. לדעת המיעוט יש להפחית את מזונות ש' לסך 450 ש"ח, והלכה כדעת הרוב. בנוסף, ביה"ד פוסק, שהבן ש ישהה במידה שווה אצל שני ההורים. במידה שאחד הצדדים יפר את פסק הדין, הצד השני יוכל להגיש תביעה להטלת קנס על הצד המפר את פסק הדין.
הרב יועזר אריאל נדרש תחילה ליסודות החיוב במזונות ילדים לפי תקנת אושא לפי שיטת מהר"ם מרוטנבורג ולפי שיטת הרא"ש, והאם מכוח תקנה זו, האב נפטר מחיובו כאשר יש גורם אחר המפרנס את הילד? לפי שיטת המהר"ם (שהשווה מזונות הילדים למזונות אישה) חיוב האב במזונות ילדיו שהם מקטני קטנים לפי תקנת אושא, הוא חיוב משפטי גמור, ואינו מבוסס על צדקה ולכן, אין הבדל בין אב עני לבין אב עשיר, או בין ילד עני לבין ילד עשיר ומכאן שאין לחלק בין ילד שיש לו נכסים ובין שאין לו נכסים. מאידך, הרשב"א חולק על המהר"ם וסובר שיסוד החיוב של תקנת אושא הוא דומה לדיני צדקה, ולכן כאשר יש לקטן מזונות ממקור אחר, אביו פטור ממזונותיו. הפסיקה להלכה בשולחן ערוך שפסק כדעת מהר"ם והרא"ש. זאת ועוד, מאחר שהרמב"ם והרא"ש הם שני עמודי ההוראה הגדולים, יש לפסוק כמותם, ולא כדעת הרשב"א, וזאת על פי כללי הפסיקה של הבית יוסף בהקדמתו לפירוש הטור.
במקרה דנא מדובר בילד מעל גיל 6. לפי תקנת הרבנות הראשית לישראל משנת תש"ד, יש לחייב את האב לזון את בניו עד גיל חמש עשרה, ולאחר מכן תקנו עד גיל שמונה עשרה. נשאלת השאלה האם האב חייב לזון את ילדיו, גם כאשר יש להם נכסים אחרים? הכרעה בשאלה זו תלויה במחלוקת פוסקים האם תקנת הרבנות הראשית מבוססת על גדרי צדקה, או האם "התקנה בעצמה יוצרת חובה משפטית עצמאית". הרבנות הראשית לא קבעה מסמרות בשאלה זו, והשאירה את הנושא פתוח לבירור והכרעה לפי שיקול דעתם של הדיינים.
לעמדת הרב אריאל, הן מעיון בנוסח התקנה והן מעיון בפסק דינם, של הרבנים הראשיים זצ"ל מחברי התקנה, עולה בבירור שתקנת הרבנות הראשית נתנה תוקף משפטי לחיוב המזונות מעל גיל שש, והשוותה את דין מזונות ילדים מעל גיל שש, לדין חיוב מזונות קטני קטנים על פי תקנת אושא לכל דיניהם. מכאן שתקנת הרבנות הראשית המשיכה את הגדרת חיוב מזונות ילדים כחיוב משפטי, גם לילדים מעל גיל שש, בתורת חיוב משפטי גמור, ולכן גם אם הילד התובע הוא עשיר, ביה"ד מוציא מהאב הנתבע ונותנים לילד התובע.
הרב אריאל חולק על דעת המיעוט כי בזמננו יש מקום להשוות את האיש והאישה בחיוב מזונות ילדים.
כן לעמדת הרב אריאל, יש לחייב את האב לשלם לאם את הוצאותיה, גם לדעת הסוברים שתקנת הרבנות הראשית לא נתקנה לילד שיש לו הכנסות ממקור אחר. אמנם הילד נמצא חלק מהזמן במוסד, ולכל הדעות בזמן שהילד נמצא במוסד האב פטור מתשלום מזונותיו. שכן, המוסד מספק מזון לילד בשליחותו של האב, ושלוחו של אדם כמותו, ולכן האב פטור מהמזונות הניתנים לילד במוסד לכל הדעות. אלא שהאם אינה תובעת מהאב לספק לילד מזונות בזמן שהילד במוסד, אלא תביעתה היא לשלם לה את מזונותיו בימי השהות אצלה, לכן יש מקום לחייב את האב לשלם לאם את ההוצאות על מזונות הילד בימי השהות אצלה.
לאחר בירור מרכיבי ההוצאות שיש לאישה עבור הילד, נפסק כי על האב לשלם עבור הוצאות הילד 680 ₪ לחודש (כמפורט בפסקה הבאה).
לעניין הוצאות הביגוד נפסק כי גם אם יש אפשרות לפנות למקורות אחרים לספק לילד ביגוד והנעלה, אין זה מחובתה של האם, שהרי חיוב מזונות מוטל על האב והוא חייב לדאוג ללבושו באופן ישיר, ולחילופין יש לו אפשרות לפנות למקורות אחרים שיסיעו לו למלא את חובתו כאב לספק לילד את לבושו, אך אין להטיל חובה זו על האם.עם זאת האב טוען שהוא קונה חלק מהביגוד, אך גם האם משלמת לפחות מחצית הביגוד, ותבעה מהאב שישלם עבור הוצאותיה על הביגוד. יש לשער את חלקה של האם במחצית הביגוד, בסכום מינימלי של 100 ש"ח לחודש; מדור: חיוב מזונות ילדים הוא "כפי צורכן", וצורך זה כולל גם מדור. גם אם הילד מגיע לבית רק לכמה ימים בחודש, האם צריכה להכין לו בביתה מקום. גם אם מדובר בדירה בבעלות האם עוד לפני הנישואין, והיא לא הוציאה הוצאה מיוחדת לצורך הילדים, לא ניתן לכפות את האם לתת מדור לילדים בחנם, והאב המחוייב לספק מדור לילדיו, צריך לשלם שכר לאם, עבור המדור. מקובל בבתי הדין לחשב את התוספת בשכר הדירה עבור שני ילדים בשיעור שבין שליש לארבעים אחוז משכר הדירה וההוצאות. חלקו היחסי של הילד בכל הוצאות המדור, משוער בסכום מינימלי של 250 ₪; הוצאות האוכל של הילד משוערים בסכום מינימלי של 250 ₪; הוצאות על ריטלין – המוסד מספק לו ריטלין, ואין צורך בהשתתפות האם; כן נקבעו הוצאות בגין נסיעות הילד הביתה (70 ₪) נסיעות האם אליו ותוספת כיבוד כ - 100 ש"ח.
אמנם בנימוקי המיעוט נכתב, שהילד יכול להישאר במוסד כל זמן שירצה, ובכך לחסוך את הוצאות הנסיעות שלו אל ההורים, ואת הוצאות האוכל שאמו מוציאה עליו. כמו כן לדעתו האב אינו חייב לשלם את ביקורי האם אצל הילד, ואת הוצאות הכיבוד שהיא מביאה לו. אבל לדעת הרוב הקשר הקבוע של הילד עם הוריו באמצעות הביקורים ההדדיים, הוא חיוני מאד, ומהווה חלק בלתי נפרד מחינוכו של הילד, ויש לקשר הרצוף בינו לבין הוריו השפעה טובה עליו, במיוחד שהילד זקוק לטיפול בריטלין, והביקורים ההדדיים והקשר הטוב והחם עם הוריו מרגיעים אותו.
לדעת המיעוט, הרב בוארון, יש לקבל את הצעת האב לשלם 450 ש"ח לחודש בין היתר מהנימוקים הבאים: מר"ן השולחן ערוך פסק שילדים שמעל לגיל שש שיש להם נכסים ליזון מהם האב פטור מלזונן; לדעת המיעוט הרבנות הראשית התכוונה בתקנתה, לתת לפסקי דין למזונות תוקף משפטי מחייב, רק כדי שיהיה ניתן לגבות את המזונות בבתי משפט, ואילו מהות החיוב נשארה מכוח צדקה, ולא כדין מזונות ילדים מתחת לגיל שש, כי הרבנות אינה יכולה להשוות את כוחה לכוח הסנהדרין, שחייבו את האב במזונות בחיוב משפטי גמור!; מאחר שיש לילדים לזון עצמן מנכסיהן, וכל שכן כשלא מנכסיהם, אלא שאחרים התחייבו לזונן במקום האב, בכהאי גוונא האב פטור מלזונן.; הצעת האב 450 ש"ח לחודש תספיק למזונות הבן, ושאר צרכיו יקבל כשיבוא לבקר את האם, או בשעה שתבוא האם לבקרו. ואם חודש אחד יחסר לו, תשלים האישה את צרכיו מכספה, כדי שיידע וירגיש הבן שהאם משקיעה כסף עבורו, והילד חשוב בעיניה, ולא רק בעיני האב. 'טובת הבן' היא שירגיש נתינה ואהבה גם מן האם ולא רק מן האב.
הרב שלמה שושן מצטרף לתוצאה של הרב אריאל מבלי להיכנס לעצם המחלוקת ביניהם בגדר חיוב המזונות מעל גיל שש ובגדר תקנת הרבנות הראשית בעניין, כיון שבפועל יש לאם הוצאות על הילד בזמן שהותו עמה בבית וכן הוצאות שהאם מוציאה שהן טובת הילד גם בזמן שהותו בפנימייה, אני מצטרף למסקנת הרה"ג שליט"א שיש לחייב את האב בסך 680 ש"ח לחודש. |
| חזרה למעלה |
|
| רשם ההוצאה לפועל |
| 23 [הוצאה לפועל] |
|
| (ת"א) 514868-01-16 הזוכה נ' החייב (רשם ההוצאה לפועל; יעל קינן מרקוביץ; 12/12/17) - 7 ע' |
| עו"ד: |
נדחתה בקשת הזוכה לחייב את צד ג' בחוק הפסוק, זאת משנמצא, כי הזוכה לא עמד בנטל המוטל עליו להוכיח כי לצד ג' היה נכס של החייב, אשר היה ניתן לעקלו. החלטת רשם ההוצאה לפועל עוסקת בשאלת יחס הגומלין שבין זכות הקיזוז הבנקאית של צד ג' לבין עיקול שהטיל הזוכה.
הוצאה לפועל – עיקול – חיוב של צד שלישי
.
הזוכה הגיש בקשה לחיוב צד ג' – בנק, בחוב הפסוק. עניינה של הבקשה בתשובת הבנק לצו העיקול כי במועד קבלת צו העיקול לא היו כספים של החייב המוחזקים בידו. השאלה המשפטית אשר בבסיס החלטה זו הינה שאלת יחס הגומלין שבין זכות הקיזוז הבנקאית של צד ג' לבין עיקול שהטיל הזוכה.
.
רשם ההוצאה לפועל דחה את הבקשה וקבע כלהלן:
זוכה המבקש סעד לפי סעיף 48 לחוק ההוצאה לפועל, חייב להוכיח תחילה כי קיימים "נכסים מעוקלים", או כי קיימים "חובות", שלא הועברו על ידי הצד השלישי למנהל לשכת ההוצאה לפועל, בניגוד לחובתו לפי סעיף 47 לחוק. רק אם עלה בידי הזוכה לעשות כן, עובר הנטל אל הצד השלישי להראות, כי היה קיים "הצדק סביר" לפעולתו.
זכות הקיזוז עומדת לבנק גם לאחר שקיבל את הודעת העיקול משום שמלכתחילה העיקול אינו "תופס" את הכספים שהוצאתם מהחשבון מותנית בזכות קיזוז זו; במקרה שלפנינו קיים חוב ממשי של החייב לצד ג'. אמנם החייב קיבל כספים שנכנסו לחשבון הבנק שלו, אך הבנק ביקש לקזז ביניהם לחוב ההלוואה, בהתאם להסכמיו עם החייב.
בנוסף להסכם ההלוואה, לבנק זכות מקדמית על כספיו של החייב – מכוח זכות הקיזוז העומדת לרשותו. זכות הקיזוז של הבנק היא קניינית ובעלת עצמה גבוהה הגוברת על עיקול המוטל על חשבונו של מאן דהוא. |
| חזרה למעלה |
|
| 24 [הוצאה לפועל] |
|
| (ת"א) 504747-09-15 החייבים נ' (רשם ההוצאה לפועל; יעל קינן מרקוביץ; 08/05/17) - 8 ע' |
| עו"ד: |
נדחתה טענת פרעתי שהגישו החייבים בהסתמך על הסכם המאוחר לפסיקתא. החלטת רשם ההוצאה לפועל עוסקת בגדר סמכויותיו של רשם ההוצאה לפועל עת מתבקש הוא להכרעי בטענת פרעתי שמתבססת על הסכם שנכרת בין הזוכה לחייב אחרי מתן פסק הדין.
הוצאה לפועל – הליכי אכיפה – טענת פרעתי
.
החייבים הגישו בקשה בטענת פרעתי לפי סעיף 19 לחוק ההוצאה לפועל. טענת הפרעתי הינה על פערי הריבית, הנובעים מהשאלה האם הפסיקתא שהוגשה לביצוע תקפה או ההסכם המאוחר לפסיקתא.
.
רשם ההוצאה לפועל דחה את הבקשה וקבע כלהלן:
הגשת תצהיר כדין התומך בבקשה בטענת "פרעתי" הינה יסודית. פגם בה מהווה הצדקה בפני עצמה לדחיית הבקשה.; יחד עם זאת, אמנם בפועל, משמעות בקשת "פרעתי" שהגיש החייב 2 היא כי זו הוגשה ללא תצהיר – מאחר ולא התייצב לדיון – אך לאור העובדה שמרבית טענות החייב אינן עובדתיות אלא משפטיות, יש לדון בבקשה לגופה.
נטל השכנוע בטענת פרעתי, קבוע ומוטל תמיד על החייב. נטל זה הינו נטל ראשוני והוא אינו עובר אל הזוכה לעולם, מכיוון שהמוציא מחברו עליו נטל הראיה. טענת "פרעתי" היא בדרך כלל טענת הודאה והדחה, שבה רובץ נטל השכנוע עד הסוף על החייב ואיננו עובר לזוכה.
שאלת קיומו של הסכם שנכרת בין הזוכה לחייב אחרי מתן פסק הדין הינה בסמכותו של רשם ההוצאה לפועל. אולם, הרשם איננו רשאי לדון בכל טענה שעולה בהקשר להסכם שנכרת בין הצדדים. לנוכח הקביעה כי חל שינוי בפסק הדין בהסדר מאוחר יותר, נתונה סמכות לבית המשפט (ולא לרשם) לקבוע אם ההסדר המאוחר הופר או קוים, ולצורך כך תוגש תביעה על ידי הצד המעוניין. |
| חזרה למעלה |
|
| כתבי טענות |
|
|
|
