|
|
|
|
|
אם אינך רואה מייל זה לחץ/י כאן
לגרסת הדפסה
שיתוף הגיליון בפייסבוק 
|
| עליון |
| 1 [דיון פלילי] [ראיות] [עונשין] |
|
| עפ 2127/17 אמין עלוש נ' מדינת ישראל (עליון; ד' ברק ארז, י' אלרון, ח' מלצר; 28/02/18) - 15 ע' |
| עו"ד: בתשבע אבגז, משה כהן |
נדחה ערעור על הרשעת המערער בביצוע עבירות אלימות בהעדר מקום להתערב בקביעות מהימנות ובממצאי עובדה שקבעה ערכאה קמא; הערעור על העונש נדחה. העונש, על כל רכיביו, אינו מקים עילה להתערבות, משאין הוא חורג מרמת הענישה המקובלת, ומשלא עלה בידי המערער להוכיח כי נפלה בו טעות של ממש.
 דיון פלילי – הרשעה – ערעור
דיון פלילי – ערעור – אי-התערבות בממצאים עובדתיים
דיון פלילי – מחדלי חקירה – נפקותם
ראיות – עדות – סתירות
ראיות – חיזוק – דבר לחיזוק
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: עבירות אלימות
.
המערער הורשע בבימ"ש המחוזי בביצוע עבירת חבלה בנסיבות מחמירות, ועבירת פציעה בנסיבות מחמירות. בגין ההרשעה בעבירות אלה, הושתו על המערער עונש מאסר בפועל בן 10 חודשים; עונש מאסר על תנאי בן 9 חודשים; פיצוי לשני המתלוננים בסך של 2,000 ש"ח כל אחד; וקנס בסך של 2,000 ש"ח או חודש מאסר תמורתו. הערעור נסב על הכרעת הדין ועל גזר הדין.
.
בית המשפט העליון (מפי השופט אלרון ובהסכמת המשנה לנשיאה מלצר והשופטת ברק-ארז) דחה את הערעור ופסק כי:
אשר להכרעת הדין, בימ"ש קמא ביסס את הכרעת דינו על עדויות המתלוננים, תוך שהעדיף את גרסתם של אלה על-פני גרסת המערער, ולאחר שנמצאו ראיות התומכות בגרסתם. הלכה היא כי לא בנקל יתערב בית משפט שלערעור בקביעות מהימנות ובממצאי עובדה שקבעה הערכאה הדיונית, ובפרט כשאלה מבוססות על הערכת עדויות, ואין מקום לסטות ממנה במקרה זה. ליבת גרסת המתלוננים מגובשת ואחידה ואף אם נפלו סתירות מסוימות באשר לפרטים משניים בגרסאות המתלוננים אין לייחס להן משקל ממשי. כבר נפסק כי, אין לצפות מאמרות ועדויות של נפגעי עבירה בקטטה מרובת משתתפים, שיביאו לידי מארג עובדתי מלא, חף משגיאות; אף אין מקום להתערב בקביעות בימ"ש קמא לפיה נפקות מחדלי החקירה אינה ממשית ביחס למכלול הראייתי ואין בהם כדי לעורר חשש משמעותי לפגיעה בהגנת המערער באופן שהקשה עליו להתמודד עם חומר הראיות נגדו.
טענת המערער שבימ"ש קמא מצא חיזוק לראיות המשיבה בהסכם ה"סולחה" שנערך בין משפחתו לבין המתלוננים, נושאת משקל של ממש. יש לנקוט משנה זהירות טרם שרואים בהסכם "סולחה" כראיית חיזוק לחובת נאשם בהליך הפלילי. הסכמי "סולחה" הנערכים בין משפחות המתלונן או נפגע העבירה למשפחת הנאשם, נעשים לעיתים שלא בידיעתו או על דעתו, ומערבים שיקולים שאינם בהכרח שומרים על טוהר הראיות. לפיכך, אין לייחס קיומו של הסכם מעין זה לחובתו של נאשם שעה שאין לו לעיתים יד בדבר, ויש לבחון כל מקרה לפי נסיבותיו. בענייננו, הוצגו די ראיות לביסוס אשמת המערער מעבר לספק סביר ולהרשיעו בעבירות שיוחסו לו, ולכן אין צורך לקבוע מסמרות בדבר משקלו של הסכם ה"סולחה"; אין דופי במסקנת בימ"ש קמא לפיה נמנה המערער עם המעגל הפנימי של מבצעי העבירות, ולפיכך יש לראותו כמי שביצען בצוותא עם יתר התוקפים, בהתאם להלכה לפיה אין נדרשת מודעותו של כל חבר לתכנית העבריינית הכוללת ולמכלול רכיבי ההתנהגות של יתר המבצעים בצוותא, לרבות כשמדובר בהתנהגות אלימה אליה מתווסף שימוש בכלי משחית; לאור כל האמור, אין בטענות המערער כדי לקעקע את ממצאי המהימנות שקבעה הערכאה הדיונית. אף לא עלה בידי המערער לעורר ספק בדבר מעורבותו בתקיפת המתלוננים. לפיכך, המערער הורשע בדין.
אשר לגזר הדין, אין זה מקרה חריג המצדיק התערבות של ערכאת הערעור בחומרת העונש שהושת בערכאה קמא. מעשיו האלימים של המערער גרמו למתלוננים חבלות גוף של ממש. חומרת מעשים אלה נשקלה במסגרת קביעת מתחם הענישה, כמו גם ערכי היסוד שנפגעו בעטיים, ומדיניות הענישה המקובלת במקרים דומים; אשר לגזירת העונש בתוך המתחם, בימ"ש קמא שקל כדבעי את הנסיבות שאינן כרוכות בביצוע העבירה, וקבע את עונש המאסר בחלקו התחתון של המתחם. לא נמצא כי העונש, על כל רכיביו, מקים עילה להתערבות, משאין הוא חורג מרמת הענישה המקובלת, ומשלא עלה בידי המערער להוכיח כי נפלה בו טעות של ממש. |
| חזרה למעלה |
|
| 2 [משפט חוקתי] [משפט מינהלי] |
|
| בגץ 628/18 חאלד מוסטפא יאסין כמיל נ' מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית (עליון; ע' פוגלמן, ד' ברק ארז, א' חיות; 28/02/18) - 14 ע' |
| עו"ד: רועי שויקה, מיכל פומרנץ |
נדחתה עתירה לביטול צו החרמה והריסה שהוציא המפקד הצבאי ביחס לחדר שבו התגורר חאלד מוסטפא יאסין כמיל, לאחר שביצע, לפי המיוחס, פיגוע רצח, הן בהעדר עילה להתערבות לפי ההלכה הקיימת, והן בשל כך שהמבנה בו מתגוררים בני המשפחה של המפגע נשאר על תילו; החלטת המפקד הצבאי באה בגדר סמכותו להורות על צו החרמה ואטימה והינה סבירה.
משפט חוקתי – שעת חירום – הריסת מבנים ואטימתם
משפט חוקתי – שעת חירום – אטימת בתים והריסתם
משפט חוקתי – שעת חירום – תקנות ההגנה (שעת חירום)
משפט מינהלי – שיקול-דעת – המפקד הצבאי
משפט מינהלי – שיקול-דעת – סבירות
.
עתירה מבוקש לבטל צו החרמה והריסה שהוצא ביחס לחדר ומטבח במבנה בו התגורר חאלד מוסטפא יאסין כמיל (להלן: צו ההריסה) לאחר שביצע, לפי המיוחס, פיגוע יחד עם אדם נוסף במהלכו רצחו את ראובן שמרלינג ז"ל. בעקבות התפתחויות שונות, הודיעו המשיבים כי המפקד הצבאי החליט להגביל את האטימה לחדר שבו התגורר המפגע בלבד, ולא לאטום את המטבח. ההכרעה תתייחס למצב עדכני זה.
.
בג"ץ (מפי השופט פוגלמן ובהסכמת הנשיאה חיות והשופטת ברק-ארז) דחה את העתירה ופסק כי:
ראשית נקבע כי אין מקום לשוב ולדון בסוגיות העקרוניות שמעוררת מדיניות הריסת הבתים, בפרט בהינתן עמדתו העדכנית של המפקד הצבאי המגבילה את הפגיעה לחדרו של המפגע בדרך של אטימה. אף שראוי לעיין מחדש בהלכה זו על מנת לפרוש את היריעה לגביה במלואה, הרי שזו מחייבת עד שלא תשתנה, ככל שכך יקרה, בהרכב מורחב. בנתון לאמור, דין העתירה להידחות הן בהעדר עילה להתערב בה לפי ההלכה הנוכחית, הן בשל כך שבמקרה דנא נשאר המבנה בו מתגוררים בני המשפחה האחרים על תילו, והפגיעה בהם מוגבלת לאטימת חדרו של המפגע. משזוהי נקודת המוצא, השאלה היא אם החלטת המפקד הצבאי באה בגדרי דל"ת אמותיה של סמכותו להורות על צו החרמה ואטימה כפי שהותוו בפסיקה.
נוכח החומרה הגלומה בהפעלת הסמכות הקנויה למפקד הצבאי לפי תקנה 119 לתקנות ההגנה (שעת חירום) (להלן: תקנה 119), עליו לנקוט משנה זהירות בהחלטה על הוצאת צו החרמה והריסה ולהקפיד כי החלטתו תעמוד בדרישות המידתיות והסבירות. הפעלת סמכות המפקד הצבאי להורות על החרמה והריסה או אטימה נשמרת למקרים חמורים במיוחד ומתבססת על שורה של איזונים בין השיקולים הצריכים לעניין ובהם: חומרת המעשה החבלני; היקף הצעד שננקט ומידת הפגיעה הטמונה בו באחרים; זיקת המגורים של המפגע לבית. במקרה דנן בהחלטה עדכנית נעשתה הבחנה בין המפגע לבני המשפחה המתגוררים במבנה, כך שהוחלט לאטום את חדרו של המפגע בלבד. בכך נשמר יחס ראוי בין האישומים החמורים המיוחסים למפגע לבין הסבל שייגרם לבני המשפחה כתוצאה מהחרמה ואטימה של החדר.
הסגרה למנגנוני הביטחון הפלסטיניים, כפי שעשה אחיו של המפגע, צריכה לעמוד כשיקול מרכזי לנגד עיני המפקד הצבאי בבואו להחליט אם וכיצד להפעיל את הסמכות המנויה בתקנה 119, שכן מהלך זה מבטא הסתייגות ברורה מפעולת הטרור. במקרה זה, הפעלת הסמכות שעליה הוחלט בענייננו מוגבלת לאטימת חדרו של המפגע בלבד, באופן הממתן באופן ניכר את הפגיעה בבני המשפחה, ולכן אין לקבוע כי החלטה זו מצויה מחוץ למתחם שיקול הדעת הנתון למפקד הצבאי; שיקול חלוף כ-3 חודשים מיום הפיגוע ועד למתן צו ההריסה הפוגע באפקטיביות ההרתעה הנטענת, עמד בבסיס ההחלטה להימנע מאטימת המטבח. לפיכך, נראה כי אין בפרק הזמן שחלף כדי להוביל למסקנה כי החלטת המפקד הצבאי התקבלה בחריגה ממתחם הסבירות; חובתו של המפקד הצבאי לוודא מראש כי תינקט שיטת הריסה שבגדרה לא ייפגעו חלקי מבנה שנאסר לפגוע בהם. ככל שבשל מגבלות ביצוע הדבר לא מתאפשר או יש ספק באשר ליכולת ביצוע כאמור, האפשרות שנותרת בידי המפקד הצבאי היא להורות על אטימה, חלף הריסה; יש מקום להעביר את תוצרי הבדיקה ההנדסית, ככל שאינם חסויים ואין מניעה קונקרטית אחרת למסירתם, למי שעניינו נדון לפני המפקד הצבאי, למצער כשיש בקשה קונקרטית לעשות כן. |
| חזרה למעלה |
|
| 3 [משפט חוקתי] [תכנון ובנייה] [בתי-משפט] |
|
| בגץ 7292/14 עלי מוחמד עיסא מוסא נ' שר הבטחון (עליון; ע' פוגלמן, א' חיות, ח' מלצר; 28/02/18) - 11 ע' |
| עו"ד: רן רוזנברג, עקיבא סילבצקי, ד"ר הראל ארנון, צפנת נורדמן, מיכאל ספרד |
בג"ץ קיבל את בקשת משיבים 1-4 והאריך בכשלושה חודשים את המועד לביצוע צווי הריסה ביחס ל-9 מבנים במאחז דרך האבות שנקבע בפסק דינו; בג"ץ דחה את בקשת משיבים 1-4 לשנות את הסעד שניתן באותו פסק דין ביחס ל-6 מבנים כך שהם לא ייהרסו במלואם, אלא רק חלקיהם החורגים לאדמות שלא הוכרזו אדמות מדינה.
משפט חוקתי – שטחים מוחזקים – בנייה לא חוקית
תכנון ובנייה – הריסה – בנייה בלתי חוקית
בתי-משפט – הארכת מועד – לביצוע פסק דין
.
בקשה מטעם משיבים 4-1 (להלן: משיבי המדינה) להארכת מועד בת כשלושה חודשים לקיום פסק דין שניתן בבג"ץ 7292/14 (להלן: פסק הדין). בפסק הדין הורה בג"ץ על מימוש צווי הריסה שהוצאו למבנים שנבנו שלא כדין במאחז דרך האבות, שמצויים במלואם או בחלקם על קרקע שלא הוכרזה כאדמת מדינה. מבחינת עיתוי הביצוע, נקבע כי צווי ההריסה ביחס ל-15 מבנים שבהם עוסקת הבקשה דנן ימומשו בתוך שנה וחצי (עד ליום 6.3.18). הבקשה מאגדת למעשה שתי בקשות: האחת להארכת מועד לביצוע צווי ההריסה ביחס ל-9 מבנים; השנייה היא לשנות את הסעד שניתן בפסק הדין ביחס ל-6 מבנים כך שהם לא ייהרסו במלואם, אלא רק חלקיהם החורגים לאדמות שלא הוכרזו אדמות מדינה.
.
בג"ץ (מפי הנשיאה חיות ובהסכמת המשנה לנשיאה מלצר והשופט פוגלמן) קיבל את הבקשה בחלקה ופסק כי:
אשר לבקשה להארכת מועד לביצוע פסק הדין, לבימ"ש מוקנית סמכות להאריך מועדים שנקבעו בפסק דין. שימוש בסמכות זו ייעשה במקרים חריגים כדי למנוע אי צדק משווע. הטעם לשימוש הזהיר והמדוד בסמכות האמורה אינו רק הצורך בקיום פסקי דין ככתבם וכלשונם, אלא גם העובדה שהארכת מועד עלולה להותיר על כנו מצב בלתי חוקי, לפגוע באינטרס ההסתמכות של מי מהצדדים ולפגוע בעקרון שלטון החוק. בענייננו מקבלים שיקולים אלה משנה תוקף בשים לב לניסיון העבר המלמד כי המדינה אינה מזדרזת לקיים פסקי דין המורים על פינוי בנייה לא חוקית באזור יהודה ושומרון ולא אחת אינה עומדת במועדים שנקבעו לביצועם. זאת ועוד, פסקי דין לפינוי הם במקרים רבים בבחינת 'מוצא אחרון', רק כאשר מוצו ההתדיינויות וניתנו הארכות מועד רבות. במציאות כזו הקושי במתן הארכות מועד לאחר פסק הדין מתעצם. על רקע זה, יש להישמר מפני מצב שבו בקשות להארכת מועד לביצוע פסקי דין במקרים מעין אלה תהפוכנה לחזון נפרץ.
אף שבפסק הדין ניתנה שהות ניכרת בת שנה וחצי להתארגנות לקראת מימוש צווי ההריסה, לא עלה בידי משיבי המדינה להשלים את חלופת מגורים לתושבי המבנים במועד. איתור חלופות למחזיקים בקרקע אינו מהווה ככלל עילה להארכות מועד לביצוע פסקי דין. עם זאת, כלל זה אינו מוחלט. במקרה זה מתקיימים טעמים המצדיקים לתת ארכה קצרה לביצוע פסק הדין, ולו לפנים משורת הדין. במקרה זה נעשו מאמצים להגיע לפתרון מוסכם שנשאו פרי, ובעקבותיהם הושגה התחייבות בלתי מותנית מצד תושבי המבנים המיועדים להריסה לפינוי בדרכי שלום. כמו כן, יש לתת משקל לכך שהתושבים התחייבו לפינוי, בין אם תתקבל בקשת הארכה בין אם לאו. זאת ועוד, חלופה זמנית בחלקה 91 מצויה כיום בשלב יחסית מתקדם, ואין מדובר במצב שבו הפתרון המוצע רחוק ותיאורטי או מצוי בשלב ראשוני. בנוסף, הארכה המבוקשת קצרה יחסית. במכלול הנסיבות, ניתן להיעתר לבקשה, כך שהמועד לביצוע פסק הדין יוארך עד ליום 15.6.18.
אשר לבקשה לשינוי פסק הדין באופן שבו 6 מבנים יוסדרו במיקומם הנוכחי, על דרך של ניסור חלקיהם החורגים מחוץ לתחום אדמות המדינה המוכרזות והכשרה בדיעבד של חלקי המבנים המצויים בתוך תחום אדמות המדינה. בקשה קודמת שהגישו מחזיקי המבנים ובה התבקש סעד זהה נדחתה. העובדה כי המבנים נבנו בחלקם על אדמות מוכרזות ובחלקם האחר על אדמות מחוץ לשטח ההכרזה נשקלה בפסק הדין ואין מדובר בנתון חדש. האפשרות להסדיר בדיעבד את חלקי המבנים המצויים באדמות מוכרזות אינה מהווה שינוי נסיבות המצדיק סעד חריג של שינוי פסק דין; הטענה כי משקודמו הליכי תכנון לחלקי המבנים שבשטח ההכרזה, יש לאפשר להשלימם כך שניתן יהיה להוציא היתרי בנייה מכוחם, נדחתה, שכן ההיתכנות התכנונית להכשרת חלקי המבנים אינה ברורה, ולא נמסרה הודעה לבימ"ש על כך שהוצאו להם היתרי בנייה. לפיכך, לא חל שינוי נסיבות המצדיק לשנות מההכרעה בבקשה הקודמת ומפסק הדין. בנוסף, אין מדובר בהכשרה בדיעבד רק של המבנים הקיימים, אלא נדרשת גם השלמת בנייה. בהינתן שמבנים אלה נבנו מלכתחילה שלא כדין, הכוונה להכשירם, בין היתר, באמצעות בנייה חדשה מעוררת שאלות לא פשוטות. בנסיבות אלה, פתיחת הסוגיה מחדש לאחר שניתן פסק דין חלוט ונדחתה בקשה קודמת בנושא אין לה מקום. זאת ועוד, כיום גובש פתרון חלופי ומוסכם גם למשפחות המתגוררות בששת המבנים, בשטח תכנית חלקה 91. |
| חזרה למעלה |
|
| 4 [נזיקין] [בתי-משפט] |
|
| עא 3305/17 חוסיין אבו ג'מייע נ' אשקר ריבחי (עליון; י' עמית, ד' מינץ, י' וילנר; 27/02/18) - 7 ע' |
| עו"ד: ויסאם שחברי, ליפא ליאור, גיא חרס, גלית טרן מזרחי, חן לנצ'נר, נידאל סיאגה |
חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים מטיל אחריות לתאונה על בעל רכב שהתיר את השימוש בו. במקרה שבו הרכב לא מבוטח, קרנית יכולה לחזור בתביעה על בעל הרכב, שהתיר את השימוש בו, בתנאי שהתנהגות מתיר השימוש הייתה נגועה באשם – אי הסדרת ביטוח; במקרה דנן בעל הרכב התיר לאחיו-המערער 1 לנהוג ברכבו ביודעו כי לרכב אין ביטוח ורישיון הנהיגה של מערער 1 נשלל, ובדין חויבו שניהם כלפי קרנית ביחד ולחוד.
נזיקין – פיצויים לנפגעי תאונות דרכים – זכות החזרה
נזיקין – פיצויים לנפגעי תאונות דרכים – אחריות
בתי-משפט – ערעור – אי התערבות בממצאים עובדתיים
.
משיב 1 (להלן: אשקר) ומערער 1 (להלן: חוסיין) נסעו ברכב. הרכב התהפך ואשקר נפגע קשה. אשקר הגיש תביעה נגד חוסיין ונגד קרנית, בטענה שחוסיין נהג ברכב ללא ביטוח וללא רישיון נהיגה בתוקף. חוסיין וקרנית טענו שאשקר הוא שנהג ברכב בזמן התאונה. קרנית הגישה הודעת צד ג' נגד חוסיין ונגד אחיו, בעל הרכב (להלן: חסן). חסן טען כי השימוש ברכב נעשה ללא רשותו, ולכן גם אם ייקבע שחוסיין היה הנהג, עדיין אין להטיל את האחריות על חסן. בימ"ש המחוזי קבע כי חוסיין נהג ברכב, קיבל את הודעת צד ג' שהגישה קרנית נגד חוסיין, מאחר שהוא נהג ברכב בזמן שרישיונו נשלל וללא ביטוח חובה וכי חסן התיר לחוסיין להשתמש ברכב כשהוא מודע לכך שלרכב אין ביטוח ורישיון הנהיגה של חוסיין נשלל. לפיכך נקבע כי קרנית וחוסיין יחובו באחריות כלפי אשקר ביחד ולחוד, וחסן וחוסיין יחובו באחריות כלפי קרנית ביחד ולחוד. מכאן הערעור.
.
בית המשפט העליון (מפי השופט עמית ובהסכמת השופטים מינץ ו-וילנר) דחה את הערעור ופסק כי:
פסק הדין מושא הערעור מבוססת בעיקר על קביעות עובדתיות. קביעות אלה מבוססות על מכלול הראיות שהוצגו, לרבות התרשמות ישירה מהעדים שנשמעו ונחקרו בפני בימ"ש. אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בקביעות מסוג זה, והמערערים לא הראו כי המקרה דנא נמנה על החריגים לכלל. קביעות בימ"ש קמא מבוססות היטב, ולא נמצאה טענה שמלמדת על טעות. המארג הראייתי שמבסס את המסקנה כי חוסיין נהג ברכב מפורט, ובהינתן שהרף ההוכחתי הנדרש הוא מאזן הסתברויות, קשה שלא להשתכנע. מרבית הטענות שהועלו בערעור זכו למענה הולם בפסק הדין קמא. זאת ועוד, גרסת המערערים מבוססת רק על מוצא פיהם. אלא שבימ"ש לא רחש להם אמון, ואף לא הסתיר את התרשמותו השלילית. המערערים לא חלקו על כך בערעור, כך שהגרסה העובדתית מטעמם נותרת חסרת בסיס. הדברים יפים הן לגבי השאלה מי נהג ברכב בזמן התאונה והן לגבי השאלה אם חסן התיר לחוסיין לנהוג ברכב.
גם לעניין אחריותו של חסן פסק הדין מנומק ומבוסס כדבעי. חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (להלן: החוק) מטיל אחריות לתאונה על בעל רכב שהתיר את השימוש בו. אם הרכב מבוטח, הטלת האחריות על בעל הרכב איננה משמעותית, שכן החבות תוטל על חברת הביטוח. במקרה שבו אין ביטוח, קרנית יכולה לחזור בתביעה על בעל הרכב, שהתיר את השימוש בו. אולם הזכות מותנית בכך שהתנהגות מתיר השימוש הייתה נגועה באשם. יסוד האשם, שמצדיק את הפקעת זכותו לפיצויים של מתיר השימוש ברכב שלא דאג לביטוח, הוא שמצדיק גם את קיומה של זכות החזרה כלפיו.
השאלה אם בעל הרכב התיר את השימוש בו, עשויה לעורר דיונים במספר הקשרים. הסיטואציה הרלוונטית לענייננו היא של נהג שנוהג ברכב לא מבוטח ששייך לאדם אחר, ופוגע באדם שלישי. אם בעל הרכב התיר את השימוש למרות שידע או היה עליו לדעת על היעדר כיסוי ביטוחי, קרנית תוכל לחזור עליו בתביעה. ככלל, שיטת משפטנו מכירה ב"חזקת הרשות", לפיה בנוהג שבעולם אדם נוסע או ברכבו הוא או ברכבו של מישהו אחר שהירשה אותו לכך. לצידה של חזקה זו, מוכרת גם "חזקת הרשות הראשונית", אשר מאפשרת להניח כי מרגע שבעל הרכב התיר לעשות בו שימוש, השימוש נחשב ברשות גם אם הנהג חרג מן הרשות שניתנה. בפסק הדין בעניין ויצמן, נשמעו עמדות שונות ביחס לשאלה אם ניתן לעשות שימוש בחזקות אלה גם במקרה כגון דא, לצורך חזרתה של קרנית בתביעה על בעל הרכב שהתיר את השימוש. אלא שבמקרה זה, אין הכרח להידרש לחזקות האמורות, שכן גם בהתעלם מנטלי ההוכחה, בדין נקבע כי חסן התיר לחוסיין לנהוג ברכב, אם לא היתר מפורש אזי מכללא. |
| חזרה למעלה |
|
| עבודה אזורי |
| 5 [עבודה] |
|
| סעש (ת"א) 28773-10-14 פנינה מועלם נ' הגן של איילה בע"מ (עבודה; אופירה דגן טוכמכר, נ.צ.: א' הרצוג, ה' ערד שטיינבך; 18/02/18) - 16 ע' |
| עו"ד: ל. מסיקה, ע. שטרוזמן |
התובעת הוכיחה את זכאותה לפיצויי פיטורים מכוח סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים, נוכח אי תשלום זכויותיה כדין כאשר מדובר בנסיבות בהן אין לדרוש ממנה כי תמשיך בעבודתה, ולכן יש לראות בהתפטרותה כפיטורין; כן זכאית התובעת לתשלום דמי נסיעות, פיצוי בגין אי הפרשה לתגמולים, גמול שעות נוספות, פדיון הבראה, פדיון חופשה, יתרת שכר עבודה ופיצוי לפי סעיף 26א' לחוק הגנת השכר.
עבודה – פיצויי פיטורין – התפטרות כפיטורין
עבודה – פיצויי פיטורין – זכאות
עבודה – התפטרות – פיצויי פיטורין
עבודה – התפטרות – כמעשה פיטורין
עבודה – קצובת נסיעה – זכאות
עבודה – שכר עבודה – תלוש שכר
.
הנתבעת מפעילה גן פרטי, שבבעלות הנתבעת 2, שנמחקה מכתב התביעה. התובעת שימשה כסייעת בגן. התביעה דנן הינה לתשלום פיצויי פיטורים, פיצוי בגין אי הפרשה לפנסיה, ולתשלומים נוספים הנובעים מתקופת עבודתה בנתבעת.
.
בית הדין האזורי לעבודה (השופטת א' דגן-טוכמכר ונציגות הציבור א' הרצוג, ה' ערד שטיינבך) קיבל את התביעה ברובה ופסק כי:
אשר לפיצויי פיטורים, עובד המבקש להוכיח זכאותו לפיצויי פיטורים מכוח סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים, צריך לעמוד בשלושה נטלים: להוכיח כי הייתה "הרעה מוחשית" או "נסיבות אחרות שבהן לא ניתן היה לדרוש ממנו להמשיך בעבודתו"; להוכיח כי התפטר בשל כך ולא מטעם אחר, דהיינו עליו להוכיח קיומו של קשר סיבתי בין ההתפטרות לבין ההרעה או הנסיבות הללו; להוכיח כי נתן התראה סבירה למעסיק על כוונתו להתפטר והזדמנות נאותה לתקן את ההפרה ככל שהיא ניתנת לתיקון. לעניין הוכחת הרעה מוחשית בתנאי העבודה/נסיבות אחרות שביחסי עבודה שבהן אין לדרוש מהעובד כי ימשיך בעבודתו. במקרה דנן הוכח כי לא הופקדו עבור התובעת כספי הפנסיה, על אף שפועל נוכו ממשכורתה תשלומים מדי חודש, בניגוד לדין, וזאת במשך שנים. אין לצפות כי עובד ימשיך בעבודתו כרגיל, כאשר מסתבר לו כי הכספים שמנוכים משכרו במשך חודשים ושנים כלל לא מגיעים ליעדם. שנית, הוכח קיומו של קשר סיבתי בין התפטרות התובעת לבין עילה זו של היעדר ההפרשות לפנסיה. התובעת פנתה לנתבעת וביקשה שזכויותיה יוסדרו על פי חוק, וזאת מספר פעמים. התובעת נתנה לנתבעת הזדמנויות רבות לעשות לסילוק הסיבה, ובכך ניתנה לנתבעת הזדמנות נאותה לתקן את ההפרה ככל שהיא ניתנת לתיקון. הנתבעת, בחרה שלא לפעול על מנת לעשות לסילוק הסיבה. לאור האמור, התובעת הוכיחה את זכאותה לפיצויי פיטורים מכוח סעיף 11(א) הנ"ל. התובעת הוכיחה כי מדובר בנסיבות שבהן אי לדרוש ממנה כי תמשיך בעבודתה, ולכן יש לראות בהתפטרותה כפיטורים. אין לפסוק פיצויי הלנה, לאור חילוקי דעות של ממש בדבר עצם הזכות לפיצויי פיטורים.
אשר לדמי נסיעות, זכותו של העובד לדמי נסיעה מעוגנת בצו הרחבה כללי במשק, בדבר השתתפות מעביד בהוצאות נסיעה לעבודה וממנה. הזכאות לדמי נסיעה איננה מותנית בשימוש בתחבורה ציבורית בפועל, אלא די בכך שהמרחק היה מצדיק, על פי מבחן אובייקטיבי, שימוש ברכב. ככל שלא הוכח אחרת, חזקה כי עובד המתגורר במרחק שאינו עולה על 500 מטר ממקום עבודתו, כי אינו זקוק לתחבורה ציבורית. אין חולק לגבי היזקקות התובעת לנסיעות לשימוש ברכב. טענת הנתבעת בדבר הסעה מסודרת שהייתה לתובעת מדי יום לעבודה ובחזרה לא הוכחה. בחוזה העבודה לא צוין כי התובעת זכאית לקבל הסעה לעבודה, ועולה ממנו כי התובעת זכאית לתשלום דמי נסיעות.
אשר לאי הפרשות לפנסיה, הנתבעת ניכתה משכר התובעת כספים שאמורים היו להיות מופרשים לפנסיה, אך לא הועברו ליעדם. הנתבעת לא הפרישה את חלק המעסיק כמתחייב בצו ההרחבה הכללי במשק. לכן התובעת זכאית לפיצוי ברכיב זה; כן זכאית התובעת לגמול שעות נוספות, להפרשי דמי הבראה, לפדיון חופשה וליתרת שכר עבודה; אשר לפיצוי לפי סעיף 26א' לחוק הגנת השכר בגין אי מסירת תלושי שכר ומסירת תלושי שכר שאינם מפורטים כדין, נדרשת כוונה מיוחדת שתתלווה להפרת ההוראה החוקית בה מדובר, והיא כוונה שהפרת הוראות החוק תקדם אפשרות לפגיעה בזכויות העובד על ידי יצירת אי ודאות שלמניעתה נחקקה ההוראה. במקרה דנן מתקיים היסוד הנפשי הנדרש. הנתבעת השתמשה בתלושי השכר על מנת להתחמק מחובותיה לפי דין. הופיע בתלושים פירוט כאילו הנתבעת הפרישה לתובעת מדי חודש לפנסיה, בעוד שבפועל לא הופרש לה דבר. גם זכויות התובעת לגמול שעות נוספות ולימי חופשה לא הופיעו בתלושים. עם זאת, טענת התובעת בדבר אי המצאת תלושי שכר, לא הוכחה. לאור האמור, הנתבעת תשלם לתובעת פיצוי בסך 2,000 ₪ ברכיב זה; התביעה לפיצוי בגין אי מסירת הודעה לעובד, נדחתה. אמנם, בעת שינוי תנאי עבודתה של התובעת היה על הנתבעת למסור על כך הודעה. עם זאת, לא נראה כי הדבר נעשה ביודעין כדי לגרוע מזכויותיה; טענות הקיזוז של הנתבעת נדחו בהעדר הוכחה. |
| חזרה למעלה |
|
| מנהלי |
| 6 [משפט מינהלי] |
|
| עתמ (ת"א) 56304-10-15 ליליאנה טראובמן נ' ראש אגף הפיקוח על ייצוא ביטחוני (מנהלי; ארנה לוי; 18/02/18) - 7 ע' |
| עו"ד: איתי מק, קרן יוסט |
נדחתה עתירה על פי חוק חופש המידע. נקבע כי גילויו של המידע המבוקש עלול לפגוע בביטחון המדינה או ביחסי החוץ שלה באופן העונה, לכל הפחות על "מבחן החשש" הנדרש.
משפט מינהלי – חופש המידע – הגנה על יחסי-החוץ
משפט מינהלי – עיון במסמכי הרשות – סייגים לגילוי
.
עתירה על פי חוק חופש המידע, תשנ"ח-1998, במסגרתה ביקשו העותרים להורות למשיבים להעביר מידע בנוגע לקשר הביטחוני והדיפלומטי בין מדינת ישראל ובין משטר פינושה בצ'ילה בין השנים 1998-1970.
.
בית המשפט דחה את העתירה, ופסק כלהלן:
סעיף 9(א)(1) לחוק חופש המידע מורה כי רשות ציבורית לא תמסור מידע אשר בגילויו יש חשש לפגיעה בביטחון המדינה או ביחסי החוץ שלה. האיזון הראוי ליישומו של סעיף זה הוא "מבחן החשש", הקל יותר ממבחן הוודאות הקרובה. גם אם ימצא שאין למסור מידע מכוח סעיף 9(א)(1) בית המשפט יבדוק אם יש אפשרות למסרו בהתאם לסעיף 17(ד) לחוק, כולו או חלקו או בתנאים "אם לדעתו העניין הציבורי בגילוי המידע עדיף וגובר על הטעם לדחיית הבקשה".
גילויו של המידע המבוקש עלול לפגוע בביטחון המדינה או ביחסי החוץ שלה באופן העונה, לכל הפחות על "מבחן החשש" הנדרש, ועונה גם על מבחן הוודאות הקרובה. שיקול זה הוא זה שעמד בבסיס החלטת המשיבים לא למסור המידע המבוקש ואין להתערב בהחלטת המשיבים. |
| חזרה למעלה |
|
| מחוזי |
| 7 [בתי-משפט] |
|
| רמש (ת"א) 32460-02-18 פלוני נ' אלמונית (מחוזי; נפתלי שילה; 25/02/18) - 5 ע' |
| עו"ד: ד"ר יוסי שגב, עמית אשור, שמואל מורן, עמרי דרור |
נדחתה בקשה לעיכוב ביצוע החלטת בית המשפט לענייני משפחה, בה חויב המבקש במזונות זמניים וכן בתשלום בגין מדור ואחזקתו.
בתי-משפט – בתי-משפט לענייני משפחה – ערעור
.
בקשה לעיכוב ביצוע החלטת בית המשפט לענייני משפחה, אשר חייבה את המבקש במזונות זמניים וכן בתשלום בגין מדור ואחזקתו ומחצית מהוצאות חינוך בבית ספר פרטי ומחצית מהוצאות חריגות נוספות.
.
בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה, ופסק כלהלן:
כידוע, על בית המשפט לשקול שני שיקולים עיקריים בבקשה לעיכוב ביצוע: האחד, סיכויי הערעור; השני, האם יהיה זה מן הנמנע או קשה מאוד, להשיב את המצב לקדמותו אם ההחלטה לא תעוכב.
מעיון בהחלטה וכן בפרוטוקול הדיון בבית משפט קמא, נראה כי על פניו, סיכויי הבקשה לרשות ערעור אינם גבוהים.
כמו כן, מדובר בחיוב כספי ולא הוכח שאם הערעור יתקבל, האם לא תוכל להשיב לאב את הכספים. אדרבא, האב טוען כי האם נטלה מיליוני ₪ רבים וכי מצבה הכלכלי טוב ב"עשרות מונים" משלו. לפיכך, המבקש כלל לא הוכיח שלא ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו אם ערעורו יתקבל. |
| חזרה למעלה |
|
| 8 [בתי-משפט] |
|
| רתק (ת"א) 17355-11-17 מיכאל חזות נ' אלי מנשה (מחוזי; רחל ברקאי; 15/02/18) - 6 ע' |
| עו"ד: הילה קולטון, שלמה גיגי |
התקבל באופן חלקי ערעור על החלטת בית המשפט לתביעות קטנות, במובן זה שהסכום שנפסק יופחת ויעמוד על סך של 33,400 ₪, בהתאם לסמכותו העניינית של בית המשפט לתביעות קטנות.
בתי-משפט – בית-משפט לתביעות קטנות – רשות ערעור
בתי-משפט – בית-משפט לתביעות קטנות – סמכותו
.
בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט לתביעות קטנות, אשר קיבל את תביעת המשיב במלואה ופסק לטובתו את דמי תיווך בסך 40,891 ₪ וכן הוצאות משפט.
.
בית המשפט קבע כלהלן:
המגמה הרווחת באשר לקבלת בקשות רשות ערעור בתביעות קטנות הינה מצומצמת. המקרה דנן הוא אחד מאותם מקרים חריגים בהם נפל פגם מהותי המצדיק התערבותה של ערכאת הערעור, בכל הנוגע לסכום הפסוק הנדרש לעמוד ביחס לגבולות סמכותו העניינית של בית המשפט.
לפי סעיף 60(א)(1) לחוק בתי המשפט מוסמך היה בית המשפט לתביעות קטנות, נכון למועד התביעה, לפסוק סעד כספי שאינו עולה על 33,400 ₪. באין חולק כי סמכותו של בית המשפט קמא הייתה מוגבלת לסכום זה, יש לקבל את הנטען בנדון.
עם זאת, אין בטענות הנוספות שנטענו לעניין עצם חיוב המבקש בתשלום דמי התיווך כדי להצדיק התערבות לגופו של עניין. |
| חזרה למעלה |
|
| 9 [בתי-משפט] [דיון פלילי] |
|
| עפא (י-ם) 5078-02-17 קמ"ט ארכיאולוגיה במינהל האזרחי לאזור יהודה והשומרון נ' איאד סראדיח (מחוזי; י' נועם, ר' פרידמן פלדמן, א' אברבנאל; 15/02/18) - 19 ע' |
| עו"ד: עלאא זחאלקה, פראס בדחי |
לא היה מקום לחיוב המערערים להשיב למשיב עתיקות שנתפסו על ידו. חילוט התפוסים על ידי המערער נעשה בהתאם לסמכותו ולא ניתן לבטלו בהליך בזיון בית המשפט. אין מקום להורות למערערת להחזיר את התפוסים למשיב, שעה שהם אינם בידיה והם מוחזקים כדין בידי המערער.
בתי-משפט – ביזיון בית-המשפט – בטלות צו
בתי-משפט – סמכות – חוסר סמכות
דיון פלילי – תפיסת חפץ – צו תפיסה
.
ערעורים על החלטה בבקשה לפי פקודת ביזיון בית-המשפט, בגדרה חויבו המערערים להשיב לאלתר למשיב עתיקות שנתפסו על ידו, בעת שעבר מירדן לאזור יהודה ושומרון במעבר הגבול בגשר אלנבי.
.
בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור ופסק:
לא היה מקום לקביעת בימ"ש קמא כי הרשויות פעלו בחוסר תום לב. נראה כי הפריטים "נפלו בין הכיסאות", או ליתר דיוק, נפלו על שני כיסאות – על שתי רשויות חוק, שלכל אחת מהן סמכויות משלה, מכח הוראות חוק שונות. אשר לחיוב קמ"ט ארכיאולוגיה להחזיר למשיב את התפוסים – הסמכות לדון בעניינים הקשורים ברשויות האזור, נתונות לבג"ץ ולא לבימ"ש השלום בירושלים. לגופו של עניין, קמ"ט ארכיאולוגיה לא היה צד להליכים שהתנהלו בעניין התפוסים, הוא לא הפר החלטה כלשהי נגדו וממילא לא היה מקום לתת נגדו צו לאכיפת החלטה. זאת ועוד, החלטתו בדבר חילוט התפוסים ניתנה בהתאם לסמכותו ולכן ביטולה בהליך בזיון בימ"ש, בבימ"ש שלום אינו אפשרי. בנסיבות העניין, ומאחר שהתפוסים אינם עוד בידי הרשות, והם מוחזקים כדין בידי קמ"ט ארכיאולוגיה – אין מקום להורות לרשות להחזירם למשיב. |
| חזרה למעלה |
|
| 10 [חברות] |
|
| עא (חי') 31194-09-17 שוק הצפון (א.מ.) - יבולי שדה בע"מ נ' רון פלדמן (מחוזי; י. גריל, ס. ג'יוסי,, ג. ציגלר; 15/02/18) - 19 ע' |
| עו"ד: נביל מטר, סביר רבין, שמעון מורמי |
אין די ברישום מנהלי החברה במסמכי רשם החברות כדי לבסס את חיובם האישי מכוח דיני הנזיקין. לצורך הטלת אחריות אישית יש לבסס מערכת נתונים החורגת מגדר פעילותו הרגילה והשיגרתית של נושא משרה בחברה.
חברות – אחריות בנזיקין – מנהלים
חברות – אחריות – אחריות אישית
.
שני ערעורים על פסק דין בו התקבלה בחלקה תביעת המערערת כנגד חברה ומנהליה, בגין אי תשלום עבור סחורה שסופקה לחברה. שניים מתוך שלושת המנהלים מערערים על חיובם והמערערת עותרת לחייבם באותה מידה ביחס לכלל חובות החברה, מכוח הרמת מסך.
.
בית המשפט המחוזי דחה את ערעור המערערת, קיבל באופן חלקי את ערעור המנהלים ופסק:
על פי הפסיקה, אין די ברישום מנהלי החברה במסמכי רשם החברות כדי לבסס את חיובם האישי מכוח דיני הנזיקין. הטלת אחריות אישית בנזיקין על מנהל חברה מותנית בכך שבמעשיו או במחדליו יתקיימו כל היסודות הנדרשים לגיבוש אחריות על-פי דיני הנזיקין, ויש לבסס מערכת נתונים החורגת מגדר פעילותו הרגילה והשיגרתית של נושא משרה בחברה. בענייננו לא התקיימה מערכת נתונים החורגת מגדר פעילותם הרגילה והשגרתית של המנהלים בחברה ולכן אין מקום לחייבם באופן אישי מכוח דיני הנזיקין ובוודאי שאין עילה להרמת מסך ביחס אליהם. עם זאת, יש מקום לחייבם בהתאם לכתב הערבות עליו חתמו. אשר למנהל החברה השלישי, צדק בימ"ש קמא במסקנתו לפיה לא התקיימו התנאים הדרושים לצורך הרמת מסך ההתאגדות. |
| חזרה למעלה |
|
| 11 [חוזים] [ניירות ערך] |
|
| הפ (ת"א) 47188-09-17 משמרת- חברה לשירותי נאמנות בע"מ נ' אול יר הולדינגס לימיטד (מחוזי; מגן אלטוביה; 14/02/18) - 13 ע' |
| עו"ד: ישראל מרקוביץ, בועז נוימן, דורון קול, רון ברקמן, חן גליק, גילעד פורת, אמיר טבנקין, ליאב וינבאום |
בית המשפט נדרש לפרשנות שטר נאמנות וקבע כי יש לפרש את המונח "חוב פיננסי" ככולל את רכיב הנגזר המשובץ לצורך חישוב היחס הפיננסי ובהתאם, על הנאמן לחלק את הפיקדון שהפקידה החברה למחזיקי אגרות החוב.
חוזים – פרשנות – תכליתית
ניירות ערך – איגרות חוב – פירעון איגרות חוב
.
החברה התקשרה עם הנאמן בשטר נאמנות ובהתאם הנפיקה אגרות חוב. נוכח חילוקי דעות בינה לבין רשות ניירות ערך בעניין "הכללת הנגזר המשובץ בחישובי היחס הפיננסי", הפקידה החברה בידי הנאמן פיקדון השווה לסכום הריבית העודפת אותה הייתה אמורה לשלם בהתאם לעמדת הרשות, והנאמן פנה לבית המשפט בבקשה למתן הוראות להכרעה במחלוקת.
.
בית המשפט המחוזי פסק כדלהלן:
תחילת המסע בפרשנות הוראה בשטר הנאמנות היא לשונה ולפיה נראה כי ככל שמדובר ברכיב הנגזר המשובץ (חוב החברה הנובע מרצפת שער הדולר שנקבעה לסכום קרן אגרות החוב והריבית על הקרן כאמור בשטר הנאמנות), לשון הסעיף יכולה לסבול גם הפרשנות המוצעת על ידי שני הצדדים. משכך, יש לבחון את התכלית אותה ביקשו להשיג מנסחי שטר הנאמנות בהתחשב באופי העסקה המגולמת בהנפקת אגרות חוב לציבור המשקעים. התכלית הכלכלית בקביעת היחס הפיננסי היא לייצר למחזיקי אגרות החוב הגנה מפני הרעה במצב החברה, לכן הפרשנות המוצעת על ידי הרשות היא הפרשנות המשרתת את תכלית ההוראה ויש לפרש את המונח "חוב פיננסי" ככולל את רכיב הנגזר המשובץ לצורך חישוב היחס הפיננסי. בהתאם, על הנאמן לחלק את הפיקדון בצירוף פירותיו למחזיקי אגרות החוב. |
| חזרה למעלה |
|
| 12 [דיון אזרחי] |
|
| תא (ת"א) 24492-01-12 שי נתן הדר נ' עומר כנעאן (מחוזי; יונה אטדגי; 14/02/18) - 8 ע' |
| עו"ד: אלירן הדרי, דוד גולן, ערן פלס, יואב מוזר |
כאשר בערכאה הדיונית נדרשים פיצויים בהסתמך על פיקדון שהופקד במסגרת הצו הזמני, והדיון כרוך בהבאת ראיות מפורטות, דרך המלך היא הגשת תביעה עצמאית, זאת גם כשמדובר בתביעה הנסמכת על "עירבון".
דיון אזרחי – סעדים זמניים – ערבות ועירבון
דיון אזרחי – סעדים זמניים – נזקי צו מניעה
.
בקשת התובעת להשבת הפיקדון ובקשת הנתבעים 2-4 לחילוטו.
.
בית המשפט המחוזי פסק כדלהלן:
ההבדל בין הגדרת הפיקדון כ"ערבון" או כ"ערבות" משליך על אופן בירור הבקשה. כאשר בערכאה הדיונית נדרשים פיצויים בהסתמך על התחייבות או ערבות שנמסרו במסגרת הצו הזמני, ניתן לדון בבקשה במסגרת התיק או להגיש תביעה נפרדת. כאשר הדיון כרוך בהבאת ראיות מפורטות, דרך המלך היא הגשת תביעה עצמאית, גם כשמדובר בתביעה הנסמכת על "עירבון". בענייננו, הפיקדון הוא "ערבות" ונדרש הליך לא פשוט ולא קצר של שמיעת ראיות כדי לדון בתביעת הפיצויים של הנתבעים 2-4, לכן יש לברר את העניין במסגרת תביעה עצמאית. ככל שלא תוגש תביעה כאמור תושב הערבות לתובע. |
| חזרה למעלה |
|
| 13 [הגנת הצרכן] [דיון אזרחי] |
|
| תצ (ת"א) 67496-06-17 אמיר רוזנברג נ' מרב מזון כל בע"מ (מחוזי; מיכל אגמון גונן; 14/02/18) - 11 ע' |
| עו"ד: שחר רוזנברג, יוני פולק |
אין מקום לקביעת כלל לפיו לא ייפסקו גמול ושכר טרחה כאשר מוגשת בקשת הסתלקות מוסכמת מבקשה לאישור תובענה ייצוגית שעניינה סימון מוצרים. ואולם, יש להקדים פנייה לתביעה. במקרה דנן, בו הושגה אכיפת הדין, יש לאשר הסתלקות מתוגמלת.
הגנת הצרכן – תובענה ייצוגית – הסתלקות
דיון אזרחי – תובענה ייצוגית – בקשה להסתלקות מבקשה לאישור תובענה ייצוגית
דיון אזרחי – תובענה ייצוגית – אישור הסדר הסתלקות
.
בקשה מוסכמת להסתלקות המבקש מבקשתו לאישור תובענה ייצוגית נגד המשיבה, בטענה שבסניפיה נמכרים מוצרי מזון שאינם כוללים על אריזותיהם סימון בעברית.
.
בית המשפט המחוזי קיבל את הבקשה ופסק:
אין מקום לקביעת כלל גורף, שלפיו לא ייפסקו גמול ושכר טרחה מקום בו מוגשת בקשת הסתלקות מוסכמת מבקשה לאישור תובענה ייצוגית שעניינה סימון מוצרים. עם זאת, יש מקום לקביעת כלל של חובת פנייה מוקדמת, עובר להגשת בקשות אישור מסוג זה. העדר פנייה מוקדמת עשוי, בהתאם לנסיבות, לבוא לידי ביטוי הן בהחלטה לפסוק גמול ושכר טרחה וביחס לשיעורם, הן בהחלטה בבקשה לאישור התובענה כייצוגית. בנסיבות דנן, בהן הושגה אכיפת הדין המגשימה את תכלית החוק ובהינתן התחייבות המשיבה, לא טמון יתרון ממשי בהמשך ניהול ההליך ויש לאשר ההסתלקות. בהתחשב בשיקולים השונים, לרבות אי פנייה מוקדמת מחד והתועלת הקבוצה ולציבור מאידך, יש לפסוק לתובע גמול בסך 2,000 ₪ ולבא כוחו שכר טרחה בסך 10,000 ₪ (בתוספת מע"מ). |
| חזרה למעלה |
|
| 14 [אגודות שיתופיות] [בתי-משפט] |
|
| תא (חי') 4219-08-16 אסף פלג נ' קיבוץ מעיין צבי אגודה שיתופית חקלאית בע"מ (מחוזי; תמר שרון נתנאל; 14/02/18) - 21 ע' |
| עו"ד: הראל טיקטין, יצחק פינק ואח' |
החלטה המוציאה חבר קיבוץ שהופיע ברשימת הזכאים לשיוך דירה מהרשימה, היא החלטה מהותית שצריכה להישקל בכובד ראש ותוך בירור מעמיק ומסודר. במקרה דנן ויתור חבר הקיבוץ על זכויותיו בדירה נעשה ללא גמירות דעת ועל כן בטל, והורשתן לתובעים תקפה.
אגודות שיתופיות – קיבוץ – שיוך דירות
אגודות שיתופיות – חברים – קניין
בתי-משפט – סעדים – סעד שלא נתבקש
.
תובענה למתן פסק דין הצהרתי לפיו לתובעים זכויות לשיוך דירה בקיבוץ, בה גר חבר קיבוץ שהוריש את זכויותיו בדירה לאביהם המנוח, והם זכאים לדמי שימוש בדירה.
בית המשפט המחוזי קיבל את התביעה בחלקה ופסק:
החלטה המוציאה חבר קיבוץ שהופיע ברשימת הזכאים לשיוך דירה מהרשימה, היא החלטה מהותית אשר צריכה להישקל בכובד ראש ותוך בירור מעמיק ומסודר. במקרה דנן הקיבוץ כשל בחובתו להביא בפני המוריש את כל הנתונים הרלבנטיים להחלטה כה משמעותית ולוודא שהוא מבין את משמעויות הוויתור על זכויותיו בדירה. אין תוקף לוויתור המוריש על זכויותיו בדירה, אשר לא נעשה בגמירות דעת, לכן הזכויות בדירה נותרו של המוריש והורשתן לאביהם של התובעים תקיפה. יורשי יורשו של המנוח באים בנעליו וזכאים לבקש שהחלטת השיוך תחול עליהם. המוריש נפטר בטרם עבר המועד האחרון להצטרף להליך השיוך ומשכך עוברת הזכות לממש את השיוך ליורשיו. הגם שאין לחבר זכות לקבל דווקא את הדירה בה הוא גר, בנסיבות העניין אין מניעה ליתן את הסעד הנכון שלא התבקש – פסק דין הצהרתי לפיו התובעים זכאים להצטרף להליך השיוך, בנעליו של המוריש. ברם, אין מקום להיעתר לסעד בהוגע לדמי השימוש. |
| חזרה למעלה |
|
| 15 [מקרקעין] |
|
| הפ (מרכז) 58726-05-17 עמנואל בשארי נ' בנק מזרחי טפחות בע"מ (מחוזי; ארז יקואל; 11/02/18) - 16 ע' |
| עו"ד: נוריאל אור, אבי אברמוביץ |
בתחרות בין התחייבויות סותרות לעשות עסקת משכנתה במקרקעין דנן, עדיפה זכותו של בעל העסקה הראשון, שאמנם הפר במידה מסוימת את חובת תום הלב אך מחדליו לא גרמו לתאונה המשפטית, ומנגד בעל העסקה השנייה הפר גם הוא את חובת תום הלב.
מקרקעין – עיסקאות נוגדות – תוצאתן
מקרקעין – עיסקאות נוגדות – תום-לב
.
המבקש עותר לסעד הצהרתי לפיו המשכון שנרשם לזכותו על זכויות המשיב 2 בדירות– גובר על משכון שנרשם לטובת הבנק. כן עותר המבקש למנות את בא כוחו ככונס נכסים על זכויות החייב בדירות חלף בא כוח הבנק.
.
בית המשפט המחוזי קיבל את התביעה בחלקה ופסק:
המדובר בהתחייבויות סותרות לעשות עסקת משכנתה במקרקעין ולכן יש להחיל עליה את הוראת סעיף 9 לחוק המקרקעין. ככלל, על מנת שתגבר זכותו של בעל העסקה השנייה על זו של בעל העסקה הראשונה, עליו להראות כי העסקה לטובתו נרשמה בעודו תם לב, ברם במקרים מסוימים יזכה בעל הזכות השנייה בעדיפות על פני בעל העסקה הראשונה, גם אם הזכות טרם נרשמה על שמו ובלבד שנהג בתום לב. בנסיבות דנן התחייבות החייב כלפי המבקש קודמת ועדיפה. אמנם המבקש הפר במידה מסוימת את חובת תום הלב המוטלת עליו בהיותו בעל העסקה הראשונה, אך גם הבנק הפר את חובת תום הלב המוטלת עליו ונמנע מעריכת הבדיקות המשפטיות הנדרשות. בנוסף, לא מחדליו של המבקש הם שגרמו במישרין לתאונה המשפטית. אין להתערב בהחלטת רשם ההוצאה לפועל בדבר זהות הכונס שיפעל למימוש הדירות ואין הצדקה להעדפת מינויו של ב"כ ככונס נכסים, על פני מינויו של ב"כ הבנק. |
| חזרה למעלה |
|
| 16 [חברות] |
|
| פרק (חי') 61528-09-16 חברת דיירי רחוב העצמאות בקרית שמריהו בע"מ נ' כונס הנכסים הרשמי (מחוזי; בטינה טאובר; 11/02/18) - 15 ע' |
| עו"ד: |
התקבלה בקשה לפירוק חברה, בהיותה מצויה במצב שבו אין ביכולתה לשלם את חובותיה והינה חדלת פירעון מבחינה מאזנית.
חברות – פירוק – עילות פירוק
חברות – פירוק – היעדר יכולת פירעון
.
בקשה למתן צו פירוק לחברה, בטענה לחדלות פירעון ומטעמי צדק ויושר.
.
בית המשפט המחוזי נעתר לבקשה ופסק:
סעיף 257(4) לפקודת החברות קובע כי ביהמ"ש רשאי לפרק חברה אם הפכה לחדלת פירעון. בנסיבות, ראוי לראות את החיובים הכספיים המוטלים על החברה מכוח פסק הבוררות כחיובים עתידיים שטרם הגיע זמן פירעונם. משכך, לא ניתן לראות בחברה כמי שהפרה את החיובים הכספיים שהוטלו עליה ולא קמה החזקה הקבועה בסעיף 258(1) לפקודת החברות, כי יש לראות בחברה כחדלת פירעון. ואולם, עלה בידי המבקשים להראות כי החברה מצויה במצב שבו אין ביכולתה לשלם את חובותיה והינה חדלת פירעון מבחינה מאזנית, מכאן שעלה בידי המבקשים לבסס עילת פירוק. |
| חזרה למעלה |
|
| 17 [נזיקין] |
|
| עמש (י-ם) 42631-04-17 פלוני נ' פלונית (מחוזי; משה סובל, תמר בזק רפפורט, מרים אילני; 28/01/18) - 5 ע' |
| עו"ד: |
ערכאת הערעור הגדילה את הפיצוי למערערת, בגין נזקיה עקב ניסיון הרצח על ידי בן זוגה לשעבר וחייב אותו לשפות את המדינה, מעסיקתו שמסרה בידיו את הנשק בו ירה במערערת.
נזיקין – חיוב בנזיקין – בשל התעללות בבן-זוג
נזיקין – פיצויים – פיצויים עונשיים
נזיקין – פיצויים – שיפוי
.
ערעורים על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בתביעת פיצויים בגין נזקי גוף שהגישה המערערת נגד בן זוגה לשעבר, שוטר, משטרת ישראל והמחלקה לחקירות שוטרים. המערערת מלינה על גובה הפיצויים, המשיב מבקש שהמדינה תישא במלוא הפיצוי והמדינה מבקשת לחייב את המשיב בשיפוי מלא.
.
בית המשפט המחוזי קיבל את ערעורי המערערת והמדינה ופסק:
אין מקום להגדיל את הפיצוי בסך 80,000 ₪ שנפסק למערערת בגין השפלה והתעללות עד לניסיון הרצח, את הסכום שנפסק בגין נזק לא-ממוני ואין להתערב גם בדחיית בקשת המערערת לפיצויים בגין אובדן הכנסה והוצאות שוטפות טרם ניסיון הרצח. ואולם, יש להגדיל את הפיצוי המוגבר והפיצוי העונשי לסכום של 200,000 ₪, בהתחשב בנסיבות הקיצוניות בחומרתן והעובדה שהמשיב לא נתן את הדין על מעשיו בשל מצבו הרפואי. יש להעמיד את הפיצוי בגין הפסד השתכרות בעבר על מלוא התחשיב האקטוארי, ולא היה מקום להפחתת שליש מהפיצוי בגין הפסד השתכרות בעתיד. בהתאם למבחן האשמה המוסרית, מעשיו של המשיב חמורים עשרות מונים מהתרשלות המדינה, מעסיקתו שמסרה בידיו את הנשק בו ירה במערערת, ויש מקום לחייבו בשיפוי מלא כלפי המדינה. |
| חזרה למעלה |
|
| 18 [ירושה] |
|
| עמש (חי') 54140-11-16 מ' נ' מ' (מחוזי; סארי ג'יוסי, חננאל שרעבי, אספרנצה אלון; 25/01/18) - 12 ע' |
| עו"ד: נזאר בכרי, מרזוק צאלח, חאולה עאסי |
סעיף 113 (א) לחוק הירושה מקנה לכל יורש זכות לרכישת נכס העיזבון מיתר היורשים, במחיר הגבוה המושג בהתמחרות בין היורשים, ובלבד שהמחיר שהציע אינו נופל ממחיר השוק. התיבה "מרבה במחיר" מגלמת בתוכה את הקביעה בדבר זהות היורש אשר יציע את הסכום הגבוה ביותר, אך גם יבחן פרק הזמן לתשלום והבטחת התשלום.
ירושה – עיזבון – חלוקתו
.
ערעור על פסק דינו של בית משפט לענייני משפחה בתביעת המשיב, אחד מיורשי המנוח, לחלוקת עיזבון ולקיזוז דמי השכירות שגבו המערערים מתוך חלקם. נקבע כי המשיב יהא רשאי לרשום על שמו את הזכויות בחלקה בכפוף לתשלומים שונים.
.
בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור בחלקו ופסק:
טענת המערערים כי בימ"ש קמא לא לקח בחשבון את השקעותיהם בבית המגורים ובמבנה המסחרי, הפוכה מקביעתו. אין "להזיז" את המועד שקבע בימ"ש קמא מיום פטירת המנוח בהשבת דמי השכירות שקיבלו למועד שפרץ בניהם סכסוך, שכן דמי השכירות הינם פירות העיזבון מיום הפטירה. ואולם, לא הייתה הצדקה לקבוע כי רק המשיב ירכוש את חלקם של המערערים ולשחרר את המשיב מכל מחויבות להבטחת התשלום. סעיף 113 (א) לחוק הירושה מקנה לכל יורש החפץ בכך, זכות לרכישת נכס העיזבון מיתר היורשים, במחיר הגבוה המושג בהתמחרות בין היורשים ובלבד שהמחיר שהציע אינו נופל ממחיר השוק. התיבה "מרבה במחיר" מגלמת בתוכה את הקביעה בדבר זהות היורש אשר יציע את הסכום הגבוה ביותר, העולה על מחיר השוק, אך גם יבחן פרק הזמן לתשלום והבטחת התשלום. לפיכך, התיק יוחזר לבימ"ש קמא לשם מתן הוראות בדבר עריכת התמחרות פנימית בין היורשים. |
| חזרה למעלה |
|
| שלום |
| 19 [עונשין] [דיון פלילי] |
|
| תפ (ת"א) 4178-09-15 מדינת ישראל נ' דורון רוזנצוויג (שלום; עידו דרויאן גמליאל; 28/02/18) - 9 ע' |
| עו"ד: בר טוב, ברנע ורט |
קביעת בית המשפט כי הנאשם עשה את מעשה העבירה, קודם לזיכויו מחמת אי שפיות הדעת, והגם שלא מתבקשת אכיפת דרכי טיפול, מחויבת לפי לשון החוק. קביעה זו מגלמת ומשרתת ערכים מוסריים וחברתיים הראויים להגנה, ואיננה טקס ריק מתוכן.
עונשין – הגנות – אי-שפיות
דיון פלילי – חולי נפש – מעמדם
דיון פלילי – חולי נפש – בירור האשמה לבקשת הנאשם
.
האם ניתן לזכות נאשם שלא היה אחראי למעשיו בעת ביצוע מעשה עבירה, אך הוא כשיר לעמוד לדין, ללא הצהרת הודאה בביצוע המעשה וקביעת בית המשפט כי הנאשם ביצע את המעשה?
.
בית המשפט פסק כלהלן:
קביעת בית המשפט כי הנאשם עשה את מעשה העבירה, קודם לזיכויו מחמת אי שפיות הדעת, והגם שלא מתבקשת אכיפת דרכי טיפול, מחויבת לפי לשון החוק; ויתרה מכך – קביעה זו מגלמת ומשרתת ערכים מוסריים וחברתיים הראויים להגנה, ואיננה טקס ריק מתוכן;
קביעה זו טעונה מסד עובדתי, שהינו תוצאתו של בירור עובדתי, שיכול להיות מצומצם בנסיבות אלו של הסכמה וללא קביעת דרכי טיפול;
על ההגנה לבחור דרכה – בין אם לקיום דרך הבירור כמוכתב בהלכת אשקר, ובין אם לאי הסכמה לגבי ביצוע המעשה הנטען. כאמור באותו עניין, זיכויו של הנאשם מחמת סייג של אי שפיות מחייב הסכמה בין הצדדים על קיומו של היסוד העובדתי ועל היעדרו של היסוד הנפשי בשל התקיימות תנאי סעיף 34ח לחוק העונשין. |
| חזרה למעלה |
|
| 20 [נזיקין] |
|
| תא (ת"א) 12041-05-16 פלוני נ' המכללה האקדמית אשקלון (שלום; אור אדם; 22/02/18) - 14 ע' |
| עו"ד: רועי אסור , דניאל רווח, יריב מדר |
בית המשפט, קיבל את תביעת התובע בחלקה, והורה לנתבעת לפצות אותו בגין נזקי הגוף שנגרמו לו לאחר שנפגע בכתפו מדלת חשמלית מסתובבת, בכניסה למכללה שבבעלות הנתבעת. במרכז פסק הדין עומדת סוגיית חובת הראיה כשהדבר מעיד על עצמו.
נזיקין – נטל ההוכחה – הדבר מעיד על עצמו
נזיקין – אשם – אשם תורם
.
התובע הגיש כנגד הנתבעת – מכללה, תביעה בגין נזקי גוף שנגרמו לו לאחר שנפגע בכתפו מדלת חשמלית מסתובבת, בכניסה למכללה. התובע טוען, כי הדלת הסתובבה במהירות ונסגרה על כתפו, ומכאן נגרם לו הנזק הגופני בכתף. התובע טען כי על הנתבעת האחראית על הדלת, לפצותו בגין נזק הגוף שנגרם לו.
.
בית המשפט קיבל את התביעה ופסק כלהלן:
הכלל לפיו חובת הראיה כשהדבר מעיד על עצמו תוטל על הנתבע, מותנה איפוא בשלושה תנאים: העדר ידיעה ויכולת מידע לניזוק, נכס שלנתבע שליטה מלאה עליו וסבירות יתר להתרשלות הנתבע מאשר להעדר התרשלות. המחלוקת, במקרה זה, היא אפוא ביחס לתנאי השלישי, במסגרתו נדרש בית המשפט לבחון, אם האירוע הנזיקי מתיישב עם המסקנה שהנתבע התרשל, יותר מאשר עם המסקנה שנקט זהירות סבירה. דלת חשמלית המסתובבת באופן אוטומטי, היא מעצם טבעה מסוכנת. עצם העובדה שהתובע נפגע בכתפו בעוברו בדלת המסתובבת, מסתברת אפוא יותר עם ההנחה שמנגנון הבטיחות שהיה אמור לעצור את הדלת אוטומטית במצב כזה, לא פעל כסדרו, ומכאן שקיימת סבירות רבה יותר, כי הייתה התרשלות של הנתבעת שהובילה לפגיעה. בהתאם להוראות סעיף 41 לפקודת הנזיקין, עבר הנטל עבר לכתפי הנתבעת, להוכיח כי לא הייתה התרשלות מטעמה שגרמה לנזק.
הנתבעת לא הוכיחה כי ביצעה בדיקות תחזוקה נדרשות, אחת לפרק זמן, כפי שמתחייב במנגנוני בטיחות, אשר אמורים למנוע נזק גוף לעוברים בדלת החשמלית המסתובבת; אשמו התורם של התובע שנכנס כשהכנף החלה להיסגר, עומד על 15% בלבד. |
| חזרה למעלה |
|
| 21 [נזיקין] |
|
| תא (קריות) 51577-09-14 פלונית נ' אברהים דראושה (שלום; מוחמד עלי; 21/02/18) - 16 ע' |
| עו"ד: ע' בדארנה, א' ירון |
בית המשפט הורה, כי הנתבעת – עקרת-בית שלא עבדה עובר לתאונה משך כשש-עשרה שנים – זכאית לפיצוי בגין הפסד כושר ההשתכרות. פסק הדין עוסק, בין השאר, בהערכת תוחלת ההשתכרות הצפויה בעתיד במקרים ייחודיים בהם הנפגע לא עבד תקופה ארוכה לפי התאונה.
נזיקין – פיצויים בגין נזקי גוף – אובדן כושר השתכרות
.
התובעת, עקרת-בית שנפגעה בתאונת דרכים ותפקודה נפגע, לא עבדה עובר לתאונה משך כשש-עשרה שנים – האם היא זכאית לפיצוי בגין הפסד כושר ההשתכרות? שאלה זו ושאלות נוספות לגבי גובה הנזק – הן בלב המחלוקת בתיק זה.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
אין לקבל את הטענה כי יש לפצות את התובעת לעתיד על בסיס ההנחה כי הייתה משתכרת שכר מינימום, לפי חישוב אקטוארי. מנגד, אין לקבל את עמדתם הגורפת של הנתבעים כי התובעת איננה זכאית לפיצוי בגין הפסד השתכרות לעתיד. עם זאת ברי כי לנתוניה של התובעת לפני התאונה השפעה על גובה הפיצוי בראש נזק זה.
כדי לאמוד באופן מיטבי את הפיצוי בגין הפגיעה בכושר ההשתכרות, במקרים בהם הנפגע לא עבד תקופה ארוכה לפי התאונה, יש לבחון את שיעור הנכות התפקודית ביחס לסיכוי מימוש כושר ההשתכרות בעתיד, מועד המימוש הצפוי, ולגובה ההשתכרות בפועל אם ימומש הפוטנציאל. בשלב הראשון – יש להעריך את הסיכוי לכך שהנפגע היה מתחיל לעבוד אלמלא התאונה. השלב השני: לאחר הערכת הסיכוי לכך שהנפגעת תשתלב בעבודה, יש לבחון מספר שאלות שיש בהן כדי להעריך את השפעת הגריעה בכושר ההשתכרות.
במקרה זה התובעת לא עבדה עובר לתאונה ומשך כשש עשרה שנים לפני התאונה הייתה עקרת בית. חרף זאת, אין לקבל את ההנחה המקופלת בטיעון הנתבעים, כי מה שהיה הוא מה שיהיה, ועל כן אין לפסוק פיצוי בגין הפגיעה בכושר ההשתכרות. נתוניה האישיים של התובעת מלמדים כי היה סיכוי לכך שאלמלא התאונה הייתה משתלבת בעבודה. |
| חזרה למעלה |
|
| 22 [מקרקעין] |
|
| תא (נצ') 27769-09-13 אכרם חבשי נ' סולאפה ראוף עונאללה (שלום; אוסילה אבו-אסעד; 21/02/18) - 12 ע' |
| עו"ד: נואף שלבי, עמראן חטיב |
"פסק-דין" שנותן תוקף לתשריט חלוקה בטרם אושר על ידי הוועדה המקומית בהתאם לסעיף 143 לחוק התכנון והבניה - הוא בגדר "החלטה" ולא "פסק-דין". על כן, ככל שרשויות התכנון הבנייה, לא יאשרו החלוקה על פי אותו "פסק דין", בית המשפט ימשיך לדון ולהכריע בסכסוך בין הצדדים באשר לדרך החלוקה הנכונה.
מקרקעין – שיתוף במקרקעין – פירוק השיתוף
.
המבקשים הגישו בקשה לביטול "פסק-דין" שניתן בעניין פירוק שיתוף במקרקעין. המחלוקת בין הצדדים עניינה בשאלת תוקפו של פסק דין שנתן תוקף לתשריט חלוקה, אשר רשויות התכנון והבנייה אינן מסכימות לאשר אותו בהתאם לסעיף 143 לחוק התכנון והבניה.
.
בית המשפט קבע כלהלן:
תנאי מוקדם למתן צו חלוקה לחלוקת מקרקעין בעין ע"י בית המשפט – הינו אישור חלוקה על-פי סעיף 143 לחוק התכנון ובניה, אך לעיתים ניתן לראות מגמה בבתי משפט שונים לאשר חלוקה על בסיס ראיה כי תשריטי החלוקה ניתן לאישור ו/או צפוי להיות מאושר ע"י הוועדה המקומית ולא להמתין לקבלת האישור בפועל.
בנסיבותיו של מקרה זה, תשריט החלוקה, ושעל בסיסו ניתן פסק-דין לא אושר בידי הוועדה המקומית בהתאם לסעיף 143 לחוק התכנון והבנייה, ואף לא בידי וועדת הערר שדנה בערר שהגישו המשיבים על ההחלטה הדוחה את התשריט, ומשכך ההחלטה שהורתה על פירוק השיתוף בחלקה בהתאם לתשריט החלוקה של המודד נואטחה, מעולם לא נכנסה לתוקף. על כן, "פסק-דין" זה לא הביא את המחלוקת לסיום מלא וממצה, וככל שעניינו מתן תוקף לחלוקה בהתאם לתשריט החלוקה של המודד, הרי ש"פסק-דין" זה מעולם לא נכנס לתוקפו.
בנסיבות העניין, על בית המשפט להמשיך לדון ולהכריע בסכסוך בין הצדדים באשר לדרך החלוקה הנכונה בחלקה, הן בנוגע להקצאת מגרשים לבעלי הדין הרלוונטיים בחלקה, והן בנוגע לתשלומי איזון ומינוי מומחה שמאי, במידת הצורך, לשם מטרה זו. |
| חזרה למעלה |
|
| 23 [תעבורה] |
|
| תאמ (ת"א) 49418-01-17 דורון בקל איילון נ' מדינת ישראל - המפקח על התעבורה (שלום; שרון הינדה; 21/02/18) - 14 ע' |
| עו"ד: |
בית המשפט חייב את הנתבעת 2 – חברת מטרופולין, לפצות את התובע בגין מחדלים וליקויים של הנתבעות באספקת שירותי תחבורה ציבורית לתובע. פסק הדין עוסק באחריותו של מפעיל שירותי תחבורה ציבורית לנזק שנגרם למשתמשים בשירות כתוצאה משיבושים בהפעלת הקו.
תעבורה – קווי שירות – אחריות
.
התובע הגיש כנגד הנתבעות תביעה כספית, לפיצוי עקב מחדלים וליקויים של הנתבעות באספקת שירותי תחבורה ציבורית. התביעה הוגשה כנגד הנתבעת 1 בהיותה סמכות הפיקוח, הבקרה והאכיפה על מפעילי התחבורה הציבורית בישראל, וכנגד הנתבעת 2 בהיותה המפעילה היחידה והבלעדית של שירותי תחבורה ציבורית ביישוב מגוריו, מכוח רישיון מטעם הנתבעת 1.
.
בית המשפט קיבל את התביעה בחלקה ופסק כלהלן:
יש לראות באי עצירת אוטובוס בתחנה, איחור בהגעה של אוטובוס, וביטול קווי אוטובוס כהפרת חובה חקוקה המקימה לניזוק זכות לפיצוי בגין הנזק שנגרם לו.
לאחר בחינת המקרים לגביהם טען התובע לליקויים הוכחו 10 מתוך 17 המקרים לגביהם הוגשה התביעה.
התובע לא הוכיח כי הנתבעת 1 התרשלה בביצוע הבקרה והפיקוח על הנתבעת 2 ואף לא בהפעלת מערך תלונות הציבור, וזאת לו רק בשל העובדה כי כלל לא פנה אליה. בנסיבות אלה התובע לא הוכיח תביעתו כנגד הנתבעת 1 ועל כן התביעה כנגד הנתבעת 1 נדחית. |
| חזרה למעלה |
|
| 24 [נזיקין] |
|
| תק (פ"ת) 56313-12-16 רפאל ליפשיץ נ' ר. ת. דיסקברי טיול עולמי בע"מ (שלום; אייל דוד; 20/02/18) - 11 ע' |
| עו"ד: |
בית המשפט קיבל באופן חלקי תביעת התובעים – בני זוג, כנגד הנתבעת – מארגנת טיולים, בגין שיבושים ותקלות בטיול מאורגן בו נטלו חלק בני הזוג. פסק הדין עוסק ביישום הוראות הדין, בעניין אחריותם של מארגני טיולים, על האירועים נשוא התביעה.
נזיקין – אחריות – מארגן טיולים
.
התובעים בני זוג שיצאו לטיול מאורגן למרוקו, שאותו ארגנה הנתבעת, הגישו כנגדה תביעה כספית. לתובעים טענות שונות כנגד הנתבעת באשר לליקויים בטיול.
.
בית המשפט קיבל את התביעה בחלקה ופסק כלהלן:
לא ניתן להטיל על מארגן הטיול אחריות או חבות, מקום בו מדובר בשיבושים ותקלות, שלא ניתן היה לצפות או למנוע את התרחשותן. במסגרת זאת, כלולים גם אירועים שהם בבחינת "כוח עליון" - ביחס למפת הציפיות של הצדדים; התובעים לא עמדו בנטל להוכיח את רובן המכריע של טענותיהם כלפי הנתבעת.
יש לקבל את הטענה של התובעים לגבי המחדל בביקור במדבר. אומנם בסופו של יום הביקור אכן התקיים אולם, ברור כי התובעים לא ציפו כי לאחר נסיעה ארוכה ומתישה במשך כ 10 שעות באוטובוס יגיעו למדבר וירכבו על גמלים בחשיכה מוחלטת.
אין מדובר בעיכוב שנבע מכוח עליון או מקיומן של סיבות בלתי צפויות. ניתן היה למנוע את העיכוב לו הנתבעת הייתה נערכת לכך כראוי ולוקחת בחשבון מבעוד מועד את מכלול הנתונים הקשורים בטיול.
מחדל הנתבעת אינו נחשב כזוטי דברים. התובעים זכאים לפיצוי מסוים בגין עגמת הנפש שנגרמה להם כתוצאה מהחמצת החוויה של צפייה בשמש הזורחת / שוקעת בטיול גמלים. |
| חזרה למעלה |
|
| 25 [תגמולים] |
|
| ענ (י-ם) 16469-08-12 א.ז נ' קצין התגמולים -מדינת ישראל (שלום; יואל צור; 20/02/18) - 12 ע' |
| עו"ד: יריב מדר, מני פילזר |
נדחה ערעור המערערת על החלטת קצין התגמולים לא הכיר בקשר בין מחלת הסכרת ממנה סבלה לבין שירותה הצבאי. נפסק, כי המערערת לא עמדה בנטל ולא הוכיחה באופן שמתקבל מאד על הדעת שנוכח אופי שירותה של המערערת קיים קשר בין שירותה בצבא לפרוץ המחלה .
תגמולים – נכי צהל – קשר סיבתי
.
המערערת הגישה ערעור הערעור על החלטת המשיב לדחות את תביעתה מחמת היעדר קשר סיבתי בין מחלת הסוכרת סוג 1 ממנה סבלה לבין תנאי שירותו הצבאי. המחלוקת בין הצדדים עניינה בשאלה: האם יש קשר סיבתי בין מחלתה של המערערת לבין השירות בצבא.
.
בית המשפט דחה את הערעור וקבע כלהלן:
מהראיות עולה, כי המערערת לא חוותה כל אירוע דחק ממשי או חריג בעת ששירתה בצה"ל.
המערערת לא עמדה בנטל להוכיח שאירע לה אירוע ממשי שממנו ניתן להסיק על קשר סיבתי בין מחלתה לבין השירות הצבאי. המערערת לא הוכיחה נסיבות פרטניות שמצדיקות היו להכיר בקשר סיבתי בין מחלתה לבין תנאי שירותה.
מעבר לאמור, אין כל אסכולה רפואית הקושרת בין דחק לבין מחלת סוכרת מסוג 1. כדי שאסכולה רפואית תספיק לקביעת קשר סיבתי, אין די בכך שהיא תאמר כי קיימת אפשרות שנסיבות מסוימות יגרמו למחלה מסוימת או יחמירו אותה. לקביעת קשר סיבתי, כפי שנדרש על-ידי הפסיקה, צריך שהאסכולה תקבע כי "מתקבל מאד על הדעת" שנסיבות כאלה יגרמו למחלה או יחמירו אותה. במקרה דנן המערערת לא עמדה בנטל ההוכחה הזה. |
| חזרה למעלה |
|
| 26 [תקשורת] |
|
| תאמ (הרצ') 36670-02-17 יוסף גביזון נ' אגודת הסטודנטים של הקריה האקדמית (שלום; אמיר ויצנבליט; 11/02/18) - 10 ע' |
| עו"ד: אור ירקוני, דקלה אסייג ירמיהו |
בית המשפט פסק פיצוי גלובלי בשיעור של 10,000 ₪ בגין משלוח הודעות דוא"ל ומסרונים בניגוד להוראות חוק התקשורת (בזק ושידורים), תשמ"ב-1982.
תקשורת – אינטרנט – משלוח דבר פרסומת
תקשורת – בזק – שיגור דבר פרסומת באמצעות מיתקן בזק
.
תביעה לפסיקת פיצויים לדוגמה בגין משלוח הודעות דוא"ל ומסרונים בניגוד להוראות חוק התקשורת (בזק ושידורים), תשמ"ב-1982.
.
בית המשפט קבע כלהלן:
הנתבעת הפרה את הוראות חוק התקשורת. ההודעות המדוברות מהוות דבר פרסומת כהגדרתו בסעיף 30א(א) לחוק התקשורת. אומנם, קיימות הודעות שבהן דובר היה באירועים חינמיים. עם זאת, עדיין מדובר בהודעות שאופיין הכללי מסחרי, אף שניתן להסכים כי אותם פרסומים לגבי אירועים חינמיים אינם מצויים בליבת המונח "דבר פרסומת" וניתן לייחס להם גם מטרה של גיבוש הסטודנטים, עידוד חיי חברה במכללה וכדומה. לדבר יינתן ביטוי בקביעת שיעור הפיצוי.
התובע לא נתן הסכמתו למשלוח אותן הודעות. בנוסף, בכותרת הודעות הדוא"ל לא נרשמה המילה פרסומת, וזאת בייחוד לגבי ההודעות המהוות דבר פרסומת מובהק, כגון פרסום של מוצרים, חנות האגודה ואירועים בתשלום. הפרה נוספת של החוק היא אי הכללת שם השולח ודרכי יצירת הקשר עימו במסרונים. הפרה נוספת היא שהנתבעת לא הפסיקה את משלוח הודעות הפרסומת על אף בקשותיו של התובע שתעשה כן, בקשות שנמסרו הן בהודעות דוא"ל, הן במסרונים.
בנסיבות העניין, יש לקבוע את שיעור הפיצוי באופן גלובלי, שכן קיים קושי לאמוד את מספר ההודעות שהיו נשלחות לתובע אילולא היה משתהה בהגשת תביעתו ואילו היה נוהג בתום לב. פיצוי סביר ומידתי בנסיבות העניין יעמוד על סך של 10,000 ₪. |
| חזרה למעלה |
|
| 27 [נזיקין] |
|
| תא (חי') 43220-12-14 פלוני נ' א.מ.ג. - חברה ליצור ושיווק יריעות ואריזות פלסטיק בע"מ (שלום; אילת דגן; 05/02/18) - 8 ע' |
| עו"ד: סמיר מולא, יצחק שפרבר |
בית המשפט קיבל תביעה בגין תאונת עבודה, בקובעו כי מדובר ברשלנות של המעביד בהעמדת סביבת עבודה שאינה בטוחה, ורשלנות רבתי בהסרת רכיב מהמכונה שיכול היה למנוע את התאונה.
נזיקין – אחריות – מעביד
נזיקין – אחריות – מעסיק
נזיקין – תאונת עבודה – אחריות
.
תביעה בה עתר התובע לחייב את הנתבעות בנזקי גוף שנגרמו לו בתאונת עבודה.
.
בית המשפט קבע כלהלן:
התובע נפגע שעה שהגליוטינה חתכה את אצבעותיו בעת שהכניס את ידו לתוך הסרט הנע על מנת לשחרר תבנית תקועה. התובע העיד, ואין אלא לקבל את עדותו, כי לחץ על כפתור הפסקת המכונה שנמצא מעל המסוע, ועל כן לא יכול היה לשער שהגליוטינה תופעל.
עוד הוכח כי במכונה הוכנסו שינויים על ידי הנתבעת במהלך השנים, הורכבו רכיבים נוספים לצורך הכנסת פונקציה של מדבקות על התבניות, וכן הוכח כי במסגרת שינוי זה הוסר המגן שיכול היה למנוע את התאונה.
מדובר ברשלנות של המעביד בהעמדת סביבת עבודה שאינה בטוחה, ורשלנות רבתי בהסרת רכיב האמור להגן על העובדים. עוד הובהר, כי היו סוגים שונים של מפסקים שהתובע כלל לא היה מודע לקיומם, הואיל ולא קיבל הדרכה בעניין. |
| חזרה למעלה |
|
| בתי-הדין הרבניים |
| 28 [משפחה] |
|
| (חי') 555564/ פלוני נ' פלונית (בתי-הדין הרבניים; דניאל אדרי, בן ציון הכהן רבין, אלעד עלי; 14/02/18) - 15 ע' |
| עו"ד: רפאל עמר |
היתר נישואין – אישה שנייה – השלשת גט וכתובה באישה שהשתטתה או לקתה באירוע מוחי ואינה מתפקדת.
משפחה – נישואין – היתר לשאת אישה שנייה
.
תביעת האיש לגירושין ובמקביל פתח האיש גם תביעת להיתר נישואין – אישה שנייה. הנתבעת בת 61, לוקה בסכיזופרניה ודימנציה, מוכרת למערכת הפסיכיאטרית שנים רבות כולל אישפוזים. אינה מתפקדת בבית כלל, זקוקה לעזרה בצרכים הבסיסים, נעזרת על ידי מטפלת צמודה למשך 24 שעות. לדברי האיש לאחרונה פגש אישה טובה אשר מוצאת חן בעיניו ודואגת לו מאוד, ומעוניין להקים איתה בית כדמו"י, משכך מבקש היתר נישואין. לדבריו יש לו שתי דירות, בדירה אחת הוא יחיה ובשנייה תהיה האישה עם עוזרת צמודה כאשר את כל ההוצאות הוא ישלם וידאג לכל מחסורה. בהחלטת ביה"ד מונה לאישה אפוטרופוס לדין אשר ייצג את האישה. לדבריו והתרשמותו האישה אינה ברת גירושין, אינה מגיבה באופן מותאם לשאלות ואינה מסוגלת להביע עמדה ברורה בעניין שבנדון, ולדעתו יש ליתן לאיש היתר נישואין.
.
ביה"ד הרבני האזורי נתן לבעל היתר לשאת אישה שנייה מהטעמים הבאים:
ביה"ד סוקר את דעת הפוסקים, לגבי היתר נשואין למי שאשתו נשתטית ואינה בת גירושין ומי שאינה ראויה לדור עם בעלה כדרך כל הארץ ומגיע למסקנה כי בנידון דידן, נוכח מצבה הגופני והנפשי של האישה אין האיש יכול לדור עם האישה ויש מקום להתיר. זאת ועוד, יש שפסקו כי יש להתיר בנשתטית אחר שעברו י"ב חודש, ובמקרה דידן עברו מספר שנים, וכן דעת הצמח צדק החדש סימן א', והוסיף שאחר זמן זה אף אם אפשר שתתרפא יש להתירו על ידי מאה רבנים ובמקרה דידן לא שייך על פי חוות דעת הרופאים שהאישה תתרפא. מצבה הבריאותי והנפשי הינו בלתי הפיך נמצא שלדעת כל הפוסקים שהובאו ודאי שיש להתיר לבעל לישא אישה אחרת.
עוד יש לומר, בנידון דידן אף שיש לו בנים נשארה עדיין מצות 'לערב אל תנח ידך', וגם אם הוא רק ספק, שמא גם מאחרת לא יזכה לבנים, במקום שנכשל בעבירה לא גזר ומי שיש לו אישה אף שאינה בת בנים ואינו מקיים פריה ורביה מכל מקום ניצול על ידי זה מעבירה ומי שיושב בלא אישה נכשל בהרהורי עבירה בכל יום. וגם אם סיבה זו אינה עומדת בפני עצמה להתיר חרם דרבינו גרשום מכל מקום אפשר לצרפה לאמור לעיל.
זאת ועוד, במקרה בו הבעל לא קיים מצוות פריה ורביה יש להוסיף עוד היתר, לשאת אישה שניה, שבכל מקום שיש דיחוי מצוה כגון ששהה עם אשתו עשר שנים ולא ילדה לא גזר רבינו גרשום מאור הגולה.
ועוד שלדעת רבים לא גדר רבינו גרשום מאור הגולה אלא עד סוף האלף החמישי והשאר הכל מנהג בעלמא.
בעניין השבועה: בנידון דידן מדובר בבעל ספרדי והמנהג הרווח להישבע שבועה חמורה בשעת החופה ואחד הפרטים שהתחייב בכתובה הוא שלא יישא אישה אחרת עליה. ואם כן לכאורה גם אם נאמר שאין כאן חרם דרבינו גרשום – שבועה יש כאן, ומצד השבועה יהיה אסור לו לשאת אישה אחרת על אשתו. ואולם, הראשל"צ הגאון הרב עובדיה יוסף זצוקלה"ה האריך בדין זה והביא חבל אחרונים שדנו להקל. הרדב"ז חלק ד' סימן א' כתב שבמקום מצוה כגון במקום ששהתה עשר שנים ולא ילדה אנן סהדי שעל דעת כן לא נשבע לה וגם אם לא התפייסה האישה למחול לו על השבועה אנוס הוא ומתירים לו את שבועתו. ווהביא עוד דברים בעניין זה כמפורט בפסה"ד.
השלשת כתובה: בעל המקבל היתר לשאת אישה על אשתו במקרה שהשתטתה או לקתה באירוע מוחי ואינה מתפקדת או סיבה אחרת, האם עליו להשליש כתובתה ותוספת כתובתה בביה"ד?
רבים מגדולי הפוסקים ורובא דרובא מרבני האחרונים הסכימו להלכה ולמעשה שבמקום שהדין נותן לגרשה או לישא אישה אחרת עליה, ואין בזה משום חרם דרבינו גרשום מאור הגולה, ולא משום שבועה, דאיכא אומדנא רבה דאדעתא דהכי לא נשבע, אם חקרו ודרשו ביה"ד וראו שהבעל עני, אין לעכבו מלגרש או מלישא אישה על אשתו בעבור פריעת דמי הכתובה, אלא תישאר חוב עליו. ומתירים לו שבועתו.
ועיין למרן הראשל"צ הגאון הרב עובדיה יוסף העלה שהעיקר לדינא שאין השלשת דמי הכתובה מעכבת, ואחר שנתחייב הבעל בקניין גמור ושלם לבוא ולעמוד בדין כל זמן שיידרש לכך, עשינו לו התרה על שבועתו, והתרנו לו לישא אישה כדת משה וישראל.
ובמקרה דידן האיש נתן לאישה מגורים בדירת הצדדים, והוא משלם את כל הוצאות הבית. כמו כן ישנו אפוטרופוס לאישה כך לכשתידרש גביית הכתובה ניתן לקחתה ממחצית הדירה.
המורם מכל האמור – הבעל רשאי לישא אישה אחרת על אשתו לאחר שיתחייב בקניין גמור ושלם לעמוד בדין בכל זמן שיקרא, ובכפוף לאישורו של נשיא ביה"ד הרבני הגדול הרב הגאון הרב יצחק יוסף שליט"א. עם קבלת ההיתר מהראשון לציון ביה"ד יזמין את הבעל להתיר לו את שבועתו. |
| חזרה למעלה |
|
| 29 [בתי-דין] |
|
| (חי') 989812/ בית הדין נ' פלונית (בתי-הדין הרבניים; אברהם מאיר שלוש, דניאל אדרי, שמואל אברהם חזן; 02/02/18) - 11 ע' |
| עו"ד: |
בירור יוחסין לגבי בת שנולדה שלושה חודשים לאחר גירושי אימה והבעל לשעבר טוען שהבת אינה ממנו. ביה"ד מוצא פתח נרחב להכשיר את הבת הואיל ויש פקפוק רב בכשרות הקידושין.
בתי-דין – בית-דין רבני – בירור יוחסין
.
בקשת המבקשת להתיר לה לבוא בקהל. המבקשת נולדה כשלושה חודשים לאחר גירושי אימה. בפני ביה"ד הופיעו האם ובעל הגרוש כאשר לדברי הבעל הגרוש, הבת אינה ממנו ולדבריו עולה חשש של ממזרות לבת הנ"ל. רקע: האם ילידת אתיופיה ואף עברה גיור בארץ. הנישואין של הצדדים היו בבית משפחת הבעל ונרשמו ברבנות ח'. הרב המקדש היה הרב ח' כמו כן מצורף בתיק העתק הכתובה ובו חתומים שני עדים, הרב המקדש ח' והעד השני חב'.
.
ביה"ד הרבני האזורי פסק כי הבת מותרת לבוא בקהל מהטעמים הבאים:
ראשית צוין כי לא ניתן לפסול את הקידושין בטענה שהטבעת כלל לא הייתה של הבעל, שהרי בדבר זה יש הכחשה בין הבעל לאישה ואין עדים על הדבר ואם כן לא ניתן להוכיח שהטבעת לא היתה של המקדש. זאת ועוד, אף לדברי האישה יש לכאורה לקיים את הקידושין, שהרי היא נתנה את הטבעת לבעלה על מנת לקדש אותה ומסתמא נתנה לו זאת במתנה גמורה כדי שיוכל לקדש אותה בטבעת זו על פי דין.
כמו כן לא ניתן להכשיר את הבת על פי הכלל שרוב בעילות אחר הבעל, שהרי הבעל לשעבר טוען שבכל אותה תקופה שהיא נכנסה להריון ועוד זמן רב קודם לכן לא היו ביניהם יחסי אישות והרי ההלכה היא שהאב נאמן לומר שהבן אינו ממנו.
חרף האמור, יש מקום למצוא פתח נרחב להכשיר את הבת הואיל ויש פקפוק רב בכשרות הקידושין. יש ספק גדול בעצם הקידושין האם היו קידושין בכלל. שכן, התברר לביה"ד ואף הבעל הודה בדבר לבסוף, שעד הקידושין חב' שאף חתם בכתובה הוא קרוב משפחה של הבעל [אבי אשת העד ואבי החתן אחים] ואף העד עצמו ולפי ההלכה העד הינו פסול מדין "קרוב" והגדרתו בהלכה הוא "שני בשני באחד בעל כאשתו" ומקבל את דין אשתו מדין בעל כאשתו. ומשכך יש לפנינו רק עדות של עד אחד בקידושין שהוא הרב המקדש. ואף דעת המחמירים בעד אחד אך במקום עיגון מקילים. ועוד גם אם נחוש לקידושין בעד אחד, דעת הרבה פוסקים שאף העד הכשר נפסל מדין עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, ונמצא שאף עד אחד אין כאן. כמו כן העדות שאר הנוכחים בחופה - דעת הרבה פוסקים שאין לחוש לזה מכיוון שבייחוד עדים הוא פוסל שאר העדים. וכן ממה שהם חיו יחד כאיש ואישה - דעת הרבה פוסקים שאין לחוש לזה ובפרט כאן שסבור שהיא מקודשת לו מכבר. לאור כל האמור מחליט ביה"ד: הבת ל' מותרת לבוא בקהל. |
| חזרה למעלה |
|
| 30 [בתי-דין] [משפחה] |
|
| (ב"ש) 141110/ פלונית נ' פלוני (בתי-הדין הרבניים; אליהו אריאל אדרי, אבידן משה שפנייר, אברהם צבי גאופטמן; 21/01/18) - 17 ע' |
| עו"ד: רינת טל, גלית איסקוב |
חיוב כתובה כאשר הבעל מתחמק מלהגיש בדיקת פוליגרף שעשה בהסכמה ובקנין. דין המסרב להשיב לשאלות ביה"ד.
בתי-דין – בית-דין רבני – המסרב להשיב לשאלות ביה"ד
משפחה – גירושין – כתובה
.
תביעה לחיוב כתובה. בני הזוג התגרשו בהסכמה לפני כשנה והוסכם שעניין הכתובה יידון בהמשך. הכתובה עומדת על סך 520,000 ₪. בדיון הבעל טען כי האשה אינה זכאית לכתובה, בין היתר, כיוון שזמן רב לפני עזיבתו את הבית לא התקיימו בין הצדדים יחסי אישות. לעומת זאת האשה טענה כי עד .יומיים לפני עזיבת הבעל את הבית התקיימו ביניהם יחסי אישות. הצדדים הסכימו להצעת ביה"ד לפנות לבדיקת פוליגרף. השאלה שתישאל היא האם במהלך ששת החדשים שקדמו לפירוד התקיימו בין בני הזוג יחסי אישות. ככל שתהיה התשובה חיובית ישלם הבעל לכתובת אשתו סך של 300,000 שקלים. ככל שתהא התשובה שלילית תימחק התביעה ויוטלו על התובעת הוצאות משפט לפי שיקול דעת ביה"ד. הצדדים קיבלו עליהם תוצאות בדיקה זו בקניין במעמד באות כחם וגם לאחר שהובהר שפוליגרף אינה ראיה קבילה בביה"ד הרבני נותרו הצדדים בהסכמתם. האשה עשתה את המוטל עליה וביצעה את הבדיקה ונמצאה דוברת אמת. הבעל לשעבר הודיע לביה"ד כי גם הוא ביצע את בדיקת הפוליגרף אך בפועל ולמרות הזדמנויות שניתנו לו משך כשנה, לא הומצאה בדיקת הפוליגרף שלו. הכרעת הדין התחלקה לשני שלבים. שכן, כאשר כבר עמד ביה"ד להוציא פסק דין לחיוב הבעל לשעבר, הגיש הנתבע את בדיקת הפוליגרף ולפיה נמצא כי הוא אינו דובר אמת. יחד עם הבדיקה הגיש הנתבע בקשה לפסילת מותב.
ביה"ד הרבני האזורי קיבל את התביעה מהטעמים הבאים:
הרב אליהו אריאל אדרי – יו"ר: הכרעת הדין בשלב הראשון: כאמור לעיל, בידי הנתבע, על פי הודאתו, בדיקת פוליגרף והוא מסרב להמציאה לידי ביה"ד. את תוצאות הבדיקה קיבלו הצדדים בקניין, ומשמעות הדבר שהנתבע מחזיק בידיו ראיה וממאן להעבירה לעיון ביה"ד.
המסרב להשיב לשאלות ביה"ד יש לחייבו מצד אומדנא גמורה. דין זה התבאר באריכות בשו"ת הרא"ש, שם נכתב כי כאשר הנתבע טוען ברמאות ואינו רוצה להשיב לדיין ונראה לדיין שאם היה זה משיב על שאלותיו היה הדבר מתברר ומחמת שלא יתברר הוא כובש דבריו ויעשה הדיין כאלו השיב ונתברר שקרו ויחייבנו מאומד הדעת אעפ"י שאינו יכול לברר שקרו בביאור ובפי'.
עוד הביא ביה"ד את תנאו של הרא"ש, אשר פסק השו"ע, והוא שבאומדנא דמוכח כזאת יכול לדון בזה"ז רק דיין מומחה ויחיד בדורו. ואולם, הובאו מקורות מפורשים שדווקא בדין שודא אמורים הדברים. אולם במי שמסרב להשיב יש לחייבו מצד אומדנא גמורה, וכמו שכתבו הסמ"ע ושאר פוסקים שהוא "ודאי רמאי", ודי בבי"ד רגיל אף אם לא יהיו גדולי הדור.
הדבר מסתבר טפי בנידון דידן בו האשה מוחזקת בכתובתה מעיקר הדין, והבעל לא הביא כל ראיה להפסידה כתובתה. סירובו להמציא לביה"ד את תוצאות בדיקת הפוליגרף, אף אם אינו אומדנא דמוכח, די בו כדי שלא להפסיד את האשה כאשר לא הביא הבעל כל ראיה לדבריו.
יש להוסיף עוד שאם אכן זהו מקור דברי הרא"ש, עולה שלא רק גדול הדור יכול לדון באומדנא אלא גם בי"ד שהמחוהו רבים, וביה"ד האזורי ודאי כזה הוא.
לאור האמור ביה"ד פוסק כי על הבעל לשלם לאשתו סך של 300,000 ₪.
כאמור, לאחר כתיבת שורות אלו, ומששוב ביה"ד הורה לנתבע להמציא את בדיקת הפוליגרף, אירעה תפנית והבדיקה הומצאה לידי ביה"ד ולפיה הנתבע נמצא שאינו דובר אמת. יחד עם הבדיקה הגיש התובע בקשה לפסילת מותב. דומה כי לפנינו דוגמא מופלאה כמה גדולים דברי הרא"ש בעל שמועה זו. אלמלא הבהרת ביה"ד כי אי המצאת הבדיקה יש בה משום הודעת בעל דין לא הייתה ממוצאת הבדיקה לעולם.
הרב אבידן משה שפנייר מסכים לאמור מוסיף מספר הערות בעניין שו"ת הרא"ש הנ"ל ובדין עפ"י אומדנא, לרבות בזמן הזה; גם הרב אברהם צבי גאופטמן מוסיף משלו ומבהיר כי אין לאפשר הצגת ראיות נוספות ע"י הבעל לשעבר, הן מצד התחייבותו בקנין לשלם עפ"י תוצאות הפוליגרף, והן מצד דיני הראיות, לפיהם דינו זהה למי שאמר "אין לי ראיות", שאין ביה"ד מקבל ממנו ראיות נוספות.
לפיכך ביה"ד פוסק כי על הבעל לשלם לאשתו סך של 300,000 ₪. |
| חזרה למעלה |
|
| 31 [משפחה] |
|
| (חי') 1084790/ פלונית נ' פלוני (בתי-הדין הרבניים; יצחק אושינסקי, דוד גרוזמן, אברהם דב זרביב; 18/01/18) - 13 ע' |
| עו"ד: גילי יאסו, אברהם פרץ |
חרף העובדה שהנתבע הגיש את תביעת הגירושין ביה"ד קובע כי האישה לא זכאית לכתובתה, כדין אישה היוזמת את הגירושין ובוחרת בהם. זאת לאור ההשתלשלות שהובילה להגשת התביעה ולאור דברי האישה בקלטת שהוגשה בדבר בחירתה ורצונה של התובעת להתגרש ולאור התנהלותה הבלתי ראויה של האישה בה הודתה באותה שיחה מוקלטת.
משפחה – גירושין – כתובה
.
תביעת כתובה. רקע: עסקינן בזוג שחיו יחדיו חמשה חודשים בלבד, עד שפרץ ביניהם סכסוך. הצדדים הגישו בקשה משותפת לגירושין, אך ביום אישור ההסכם לא הושגה הסכמה, משום שהתובעת דרשה כתובתה וכן היו עוד נושאים במחלוקת. בהמשך לכך הגיש הבעל תביעת גירושין וביה"ד הורה על גירושין לאלתר וכי הכתובה תידון לאחר סידור הגט. הצדדים חלוקים בשאלה מי יזם או רצה את הגירושין. בין היתר, במסגרת תביעת הגירושין, הציג הנתבע קלטת שהוקלטה כמה חודשים לאחר הנישואין ותמלול השיחה המוקלטת שבין הצדדים, בה מצוטטים דברים קשים של האישה כלפי הבעל, כולל אמירה שהיא רוצה להתגרש. ב"כ התובעת התנצל בשמה על תוכן הדברים, וטען שאמרה מה שאמרה מתוך כעס ועצבים.
.
ביה"ד הרבני האזורי דחה את התביעה מהטעמים הבאים:
לאור העובדה ששני הצדדים פתחו יחדיו תיק לאישור הסכם גירושין, כאשר בהסכם מובע רצונם להתגרש, בית הדין רואה בכך פתיחת תיק משותפת של הצדדים להתגרש ותביעה משותפת להתגרש, ואינו רואה בעובדה כי לאחר מכן, כשהם לא הסתדרו בפרטי ההסכם והבעל פתח תביעת גירושין, כתביעה שנפתחה ע"י הבעל לבדו.
בית הדין לא מייחס חשיבות לטענת התובעת כי לאחר עריכת ההסכם, הצדדים קיימו יחסי אישות וניסו לחזור לשלום ובכך בטל כל ההליך הקודם, שהרי מיד לאחר עריכת ההסכם הוגשה תביעת הגירושין, כך שלא ניתן לראות בכך ניסיון לשלום בית או לחזרה מההסכמות שהושגו. בנוסף הובאו כמה ציטוטים מתוך תמלול הקלטת מאת התובעת על רצונה להתגרש, כך שכל אמירה כי היא לא רצתה להתגרש או חזרה בה, אין לה אחיזה במציאות. (בית הדין אינו מוצא ביסוס לטענתה כי אמרה זאת מתוך עצבים, ואף אם היה נכון העניין, אין קשר בין העצבים לבין אמירה על טובת הגירושין).
לאור דברי האישה כמצוין בתמלול הקלטת, אשר התובעת הודתה בחקירתה באמירתם, באשר לבחירתה ורצונה של התובעת להתגרש ולאור התנהלותה הבלתי ראויה של האישה שנצפתה בתחילת הקלטת שתומללה (גידופים קשים כלפי הבעל), ואף בסיומה של ההקלטה (ניסיון לקחת ממנו כספים שלא כדין), נראה לומר כי אכן הגירושין אירעו בגרימתה ובגינה. לא נמצאה כל הוכחה כי הגירושין נגרמו בעטיו של הבעל ובגרימתו.
לאור האמור, בית הדין קובע כי האישה לא זכאית לכתובתה, כדין אישה היוזמת את הגירושין ובוחרת בהם. ביה"ד מציג כמה מקורות הלכתיים לכך. |
| חזרה למעלה |
|
| 32 [משפחה] |
|
| 917531/ פלוני נ' פלונית (בתי-הדין הרבניים; אליעזר איגרא, א' אהרן כץ, שלמה שפירא; 28/12/17) - 14 ע' |
| עו"ד: צוריאל בובליל, גלעד גלזמן |
נסיבות הגירושין והעובדה שהאב מגדל את ילדיו הנמצאים במשמורתו על פי דין, אינה מעלה ואינה מורידה לעניין איזון המשאבים; המועד הקובע לפירוק השיתוף הוא מועד הגירושין. האב שחייב במדור ילדיו רוצה להישאר בדירה, לדחות פירוק השיתוף באופן שהילדים יגורו בחלקה של האשה. ועתה הכניס אשה חדשה לדירה זו. אף אם זוהי טובת הילדים להישאר בדירה, עדיין אין לחייב את האשה להפסיד ממון בשל כך, ולא יעלה על הדעת שהאב יבצע את חיובו במדור הילדים בזה שהוא נותן להם להתגורר בחלקה של האשה, שהיא אינה מחויבת בדברים כלל.
משפחה – מדור – חיוב האם במדור
משפחה – יחסי ממון בין בני-זוג – פירוק שיתוף בדירת בני-הזוג
משפחה – מזונות ילדים – חובת האב בתשלומם
משפחה – מזונות ילדים – חובת האם בתשלומם
.
ערעור הבעל לשעבר על החלטת ביה"ד האזורי בגדרה נקבע כי יש להורות על פירוק שיתוף מיידית בדירה המשותפת לצדדים. אך באופן מעשי יש להשהות הפירוק עד שימצא סידור הולם למדור הילדים. כן נקבע כי האב ישלם את המשכנתא כל עוד הוא מתגורר בדירה. לכשתימכר הדירה יורדו מחצית דמי המשכנתא ששילם הבעל לצורך אשתו מחלקה של האשה. כן נקבע כי על האב לשלם מחצית דמי שימוש ראויים על המגורים בדירת הצדדים מיום סידור הגט. סעיף זה ניתן ברוב דעות. רקע רלוונטי: לצדדים 9 ילדים. כיום חמישה מהילדים בוגרים (חלק נשואים), וארבעה מהם קטינים. הבן הקטן ביותר יליד 5/2005. במסגרת הדיונים שנערכו בביה"ד בתביעות הגירושין דרש כל אחד מהצדדים את משמורת הילדים. ב-7/2012 נקבע האב כמשמורן על הילדים וב-12/2012 הצדדים התגרשו. הבעל המשיך וממשיך לגור בדירת הצדדים ואף אשתו החדשה מתגוררת עימו בדירה. יצוין כי במסגרת הדיונים בפני ביה"ד האזורי העלו הצדדים וביה"ד הצעות שונות לפירוק השיתוף בדירה ואולם לא הייתה הסכמה של שני הצדדים לא ניתן על הדברים פסק דין ולא נערך עליהם קנין.
.
ביה"ד הרבני הגדול דחה את הערעור ופסק:
נסיבות הגירושין אינם רלוונטיות לעניין חלוקת הרכוש. אין זה מעלה או מוריד אם הגירושין היו בגלל אלימותה של האשה, או מסיבה אחרת. שהרי הזכויות הממוניות של האשה לא נפגעות בגין הגירושין.
משמורת הילדים גם היא אינה מעלה או מורידה לגבי חלוקת הרכוש. לכל היותר היא מטילה חיוב ממוני על ההורה, אם הוא חייב בו מן הדין.
התביעה לפירוק שיתוף בענייננו הינה בדירה השייכת לצדדים ורשומה על שם שניהם, ולפיכך, משהתגרשו הצדדים רשאית האשה לדרוש פירוק שיתוף מידי, בין על פי דין ובין על פי חוק. אין ספק שעל פי דין מחצית הדירה שייכת לה, וכן הוא גם על פי החוק. חלוקת הדירה הינה מדין חלוקת השותפות שפסקה בין בני הזוג, וצריכה להיערך עם הגירושין. זכותה של האשה במחצית הדירה אינה נובעת מתוקף חוק יחסי ממון-איזון משאבים, אלא מבעלותה על מחצית הדירה. איזון המשאבים שעליו דיבר המחוקק הינה במקרים שכל אחד מיחידי הצדדים צבר זכויות ממוניות הרשומות על שמו, שאז מחשבים את כל הזכויות שצבר צד א', ואת כל הזכויות שצבר צד ב', ומחצית ההפרש יתן האחד לשני. במקרים אלו קבע המחוקק שבתנאים מסוימים ניתן לערוך את האיזון באופן לא שוויוני אך אין זה המקרה שבפנינו.
העולה מהאמור: נסיבות הגירושין והעובדה שהאב מגדל את ילדיו הנמצאים במשמורתו על פי דין, אינה מעלה ואינה מורידה לעניין איזון המשאבים.
עוד הובהר והודגש כי האב הוא זה שמחויב במזונות ומדור הילדים. חיוב מזונות מתחלק לשניים: עד גיל שש חייב מתקנת חכמים, ומשם ואילך החיוב הוא מדין צדקה, ואם הוא אמוד כופין אותו. לעומתו, האם פטורה ממזונות ומדור הילדים, ואינה צריכה לדאוג לצרכיהם בין בדברים שהאב חייב מצד הדין ובין בדברים שחייב מצד התקנה. אולם, שהאשה עשירה וביכולתה לפרנס את ילדיה, ניתן לחייב את האם במזונות מדין צדקה.
במקרה שלפנינו, כשמצבה הכלכלי של האם קשה, אין לחייב אותה להשתתף במדור ומזונות הילדים מדין צדקה. לא יעלה על הדעת שהאשה לא תוכל לממש זכויותיה במחצית הדירה השייכת לה, ותצטרך לתת זכויותיה בדירה למדור לילדים. חיוב צדקה הינו תמיד בהתאם ליכולתו של נותן הצדקה, ובמקרה שלפנינו, אף אם ביה"ד היה קובע שחייבת מדין צדקה (ואין ביה"ד אומר זאת), לא יכול להיות שהדירה תימסר לשימוש הילדים, והיא תצטרך להצטמצם במדורה ומזונותיה.
גם החלטת הרבנות הראשית שניתנה לאחרונה והקובעת שיש לחייב גם את האם להשתתף בצרכי הילדים, מדין צדקה, וכן החלטת הבג"ץ שניתנה לאחרונה המטילה חיוב גם על האם, אינה נוגעת לנידון דידן לאור מצבה הכלכלי הקשה של האם.
ועתה לטענות המערער: באשר לטענה ולפיה הייתה הסכמה של האשה שההורה שהילדים יהיו במשמורתו יקבל 70% מערך הדירה, וההורה שהילדים אינם במשמורתו יקבל רק 30%, ולפי זה כיון שהילדים במשמורת הבעל-האב, הדירה תתחלק בהגיע הילדים לגיל 18 באופן שההורה המשמורן יקבל 70% וההורה השני 30%. ביה"ד האזורי כבר הבהיר הדברים שמעולם לא ניתנה החלטה ובוודאי לא ניתן תוקף של פסק דין להסכמה זו, לפיכך אין לה תוקף משפטי. כמו כן לא נערך קנין כלשהו לתת תוקף לאמירה זו. זאת ועוד, אילו היה סובר ביה"ד שיש תוקף לאמירה שנאמרה, ביה"ד לא היה יכול לחזור בו ולהציע הצעות אחרות לפתרון הסכסוך, לפיכך אף הדיין שהציע הצעה זו וניסה להוביל את המו"מ בכיוון זה, גם הוא לא קבע שהיו הסכמות, ובוודאי לא הסכמות מחייבות כפי טענת המערער בערעורו.
עם זאת ביה"ד הגדול מוצא לציין בקשר להצעות שהועלו באותו מו"מ, כי לא היה מקום מלכתחילה להשוות את ההצעות לאב ולאם. כאמור לעיל, האב חייב במדור ובמזונות ילדיו, והאם אינה חייבת לא במזונותיהם ולא במדורם. לפיכך, אף אם הייתה נקבעת חלוקת השותפות והיה נקבע פירוק השיתוף באופן שוויוני, האב הוא זה שמחויב לספק מדור לילדים, לפיכך, ההצעה שהאב ישלם למדור ילדיו סך 20% מערכה של הדירה הינה הצעה הגיונית; הצעה שהיוונה את חיובו במדור ילדיו, וקובעת שפירוק השיתוף ייעשה כשיגיע הילד הקטן לגיל 18. לעומת זאת, לא היה מקום להציע הצעה זו בכיוון ההפוך, שהרי אף אם הדירה תתחלק שווה בשווה, אם הילדים נמצאים במשמורת האב, האם אינה חייבת במדורם. לכן, אף אם היא הייתה זו שיוזמת במפורש את ההצעה, שאם הילדים יהיו במשמורתו של האב הוא יקבל 70%, ואם הילדים יהיו במשמורתה היא תקבל 70%, אין הצעה זו מחייבת, ויש בה משום אסמכתא.
בין כך ובין כך, העיקר הוא כטענת ב"כ האשה שלא יעלה על הדעת שהצעות שמועלות במסגרת משא ומתן בביה"ד מחייבים את הצדדים, שאם לא כן סגרת שערי משא ומתן וביה"ד יהיה מנוע מלערוך פשרה בין הצדדים.
באשר לטענת ב"כ הבעל, שכיון שטוען אינו חוזר וטוען. גם כאן רוצה לומר שכיון שהאשה אמרה שמסכימה להצעה זו, שוב אינה יכולה לחזור בה. ביה"ד כבר הבהיר בעת הדיון שהלכה זו אינה נוגעת לנידון דידן. דין השו"ע מדבר שאדם טוען טיעונים עובדתיים או טוען טיעונים הלכתיים, שטיעונים אלה יביאו אותו לחיוב או שאין הוא נאמן בטיעונים אלה. לכן נפסק שאינו יכול לטעון אח"כ טיעונים אחרים הסותרים את הטיעונים הראשונים (דבר הנקרא בפסיקה האזרחית השתק). בנידון דידן לא נאמרו טיעונים עובדתיים שהאשה רוצה לחזור מהם. מה שנערך בביה"ד היה משא וודאי שהדברים לא נאמרו בתור אמירה מחייבת ובוודאי יכולה לחזור בה מההצעה שהציעה, ואפילו אם היא היתה זו שהעלתה את ההצעה, כל עוד לא נעשה קנין. כמו כן לא שייך בנידון דידן, דין הודאת בעל דין. דין זה נאמר כשיש תביעה והודאה על חיוב קודם, אך לא בהצעות הנאמרות לצורך פתרון סכסוך.
אף שלהלכה נפסק שבנים בני למעלה משש, מקום משמורתם מעיקר הדין אצל האב, היינו שעימו יתגוררו, אך הדבר לא מחייב את האם במזונות ומדור הילדים. ואף אם נקבע שטובתו של קטין שיהיה אצל האם גם אחרי הגיעו לגיל שש, הדבר לא מחייב את האם במזונות, והאב הוא זה שחייב בתשלום מזונותיהם ומדורם.
גם הטענה שיש להפעיל במקרה שלפנינו את סעיף 8(2) לחוק יחסי ממון באשר לחלוקה לא שוויונית אינה ברורה. חלוקת הרכוש צריכה להיות לפי זכויות הצדדים בנכסים המשותפים. לא הועלתה עילה או טענה אמיתית, מדוע לא לחלק שווה בשווה את הדירה על פי הרישום. יסוד ההצעה שהאשה תקבל 70% בגיל 18, היה במסגרת חיובו של האב לשלם מדור לילדיו, ולכן אף שהחלוקה תהיה שוויונית, המדור יהוון ו-20% משווי חלקו במדור ינתן לאשה בגין חיובו של האב במדור ילדיו, אבל לא חלוקה לא שוויונית מדין חלוקת הרכוש. כאמור חובה זו שחלה על האב אינה חלה על האם.
כאמור, המועד הקובע לפירוק השיתוף הוא מועד הגירושין. האב שחייב במדור ילדיו רוצה להישאר בדירה, לדחות פירוק השיתוף באופן שהילדים יגורו בחלקה של האשה. ועתה הכניס אשה חדשה לדירה זו. אף אם נאמר שזוהי טובת הילדים להישאר בדירה, ואכן זוהי דעת ביה"ד, עדיין אין לחייב את האשה להפסיד ממון בשל כך, ולא יעלה על הדעת שהאב יבצע את חיובו במדור הילדים בזה שהוא נותן להם להתגורר בחלקה של האשה, שהיא אינה מחויבת בדברים כלל.
גם הצורך למצוא מקום מגורים ראוי לילדים אין בו בכדי לדחות את פירוק השיתוף לזמן רב. ישנן אפשרויות אחרות לדאוג למדורם של הילדים, מדור שהאב חייב לספקו. ואין בו בכדי להפסיד לאם את זכויותיה. מכיוון שכך, והאב הוא זה ששיכן את ילדיו, בין הקטנים בין הבגירים בחלקה של האשה, למרות שהאשה התנגדה לדבר זה, חובה עליו לשלם דמי שימוש לאם, בגין השתמשותו וקיום חיובו בשימוש בחלקה של האשה. שיעור חיובו בדמי שימוש הינה מחצית שכירות דירה בשווי הזה, וכפי שקבעה דעת הרוב בביה"ד. |
| חזרה למעלה |
|
| 33 [משפחה] [משפט עברי] |
|
| (י-ם) 1106869/ פלונית נ' פלוני (בתי-הדין הרבניים; יצחק יוסף, יצחק אלמליח, יעקב זמיר; 12/11/17) - 34 ע' |
| עו"ד: משה מיטלמן, משה פרדס |
גט, מזונות, כתובה ותוספת כתובה בטוען 'מאוסה עלי', מורדת ועוברת על דת. במסגרת הדיון נדרש ביה"ד בין היתר לטענת מורדת ולדין מקללת בעלה– האם חייבת בגט ואם מפסידה כתובתה?
משפחה – גירושין – חיוב בגירושין
משפחה – גירושין – כתובה
משפט עברי – גירושין – מאיסות
.
ערעור על החלטת ביה"ד אזורי שבה נפסק בין היתר כי: א. האישה מאוסה על בעלה משום מצבה הנפשי והפיזיולוגי ולכן יש לחייב את האישה בקבלת גט פיטורין, בהיותה מאוסה עליו באמתלא מבוררת; ב. כי אין לחייב את הבעל בכתובת האישה במיוחד לאחר שתקפה וקיללה אותו ; ג. כי הילדים יהיו במשמורת האב – זמנית (עד שיגיע תסקיר בנושא) כיוון שאין האישה מסוגלת לטפל בילדיה, והאב הוא המטפל בילדים ובהסתמך על מכתב שכתבה האישה בכתב ידה שמשמורת הילדים "כבר לא סוגיה" כי היא עוזבת מיוזמתה "והבעל ממילא אחראי על הילדים".
.
ביה"ד הרבני הגדול קיבל את הערעור בעניין הכתובה בלבד, מהטעמים הבאים:
הרב יצחק יוסף – נשיא: סוגיית הגירושין או שלום הבית: מסקנת ביה"ד הגדול היא שאכן עדיין יש מקום לדון לתביעת שלום הבית של האישה, אם עדיין עומדת על הפרק, לו ייעתר הבעל וייתן סיכוי לשלום.
מכל מקום בעניין נסיבות תביעת הגירושין, ביה"ד מקבל את האמור בפסק הדין קמא. גם אם נאמר כי אין האישה נושאת באחריות המלאה והבלעדית להרס חיי הנישואין באשר לטענתה הבעל הוא הגורם לכך, מכל מקום לאחר שנים של פירוד ומאבקים בין הצדדים – מוצדקים ככל שיהיו – נראה שלפחות מצד הבעל יש כאן מאיסות מוחלטת באישה, שלא יימצא רופא אומן שיצליח לרפא. בנסיבות אלו יש לפסוק כפסיקת ביה"ד קמא וכתביעת הבעל לחייב את האישה בגט, וכדעת הפוסקים שסוברים שבבעל שטוען מאיס עליי, לדברי הכול האישה חייבת לקבל את גיטה.
לעניין טענות האישה כי אין שום מאיסות מצד הבעל וההפך הוא הנכון: ביה"ד מבהיר כי הנושא של מאיסות באמתלא מבוררת נדון בדברי הפוסקים ראשונים ואחרונים ומדבריהם עולה שמאיסות באמתלא מבוררת תלויה כפי עיני ראות עיניי הדיינים. ובנדון מתקבלת טענת הבעל כי האישה מאוסה עליו באמתלא מבוררות, בעיקר נוכח התרשמות ביה"ד האזורי אשר התרשמותו התבססה על ראיית הצדדים בדיונים ומהעדויות שנשמעו מפי הרופאים והיועצים. לפיכך ערעור האישה על החלטת ביה"ד האזורי לחיובה בגט משום מאיסות באמתלא מבוררת נדחה.
נוכח קבלת טענת הבעל כי מואס באישה באמתלא מבוררת הרי הוא פטור מחיוב מזונות אישה.
כן נדחה ערעור האישה על החלטת ביה"ד האזורי למשמורת זמנית של האב עד שיגיע תסקיר. גם אם יש מקום לדון בטענת האישה כי לא היה מקום להסתמך לעניין זה על המכתב שכתבה משום שלא ניתנה לה הזדמנות להשיב על אותו מכתב, מכל מקום החלטת ביה"ד האזורי בעניין המשמורת הזמנית נכונה משום שמדוח העובדת הסוציאלית עולה כי הקשר של הילדים עם האב הוא יותר טוב מאשר עם האם ובפרט שהחלטה זו בנושא זה היא החלטה זמנית.
מאידך, ערעור האישה על החלטה ביה"ד האזורי כי אין לחייב את הבעל בכתובה, במיוחד לאחר שתקפה וקיללה אותו – מתקבל. האישה הכחישה את טענות הבעל שתקפה וקיללה אותו וראיות הבעל לכך לא הוצגו בפני ביה"ד האזורי. לפיכך האישה לא הפסידה כתובתה ויש לחייב את הבעל בסך כתובתה.
הרב יצחק אלמליח מצטרף לאמור לאחר הרחבת היריעה בנקודות דלהלן: א. הטוען 'מאיסה עלי' – האם יכול לגרשה בעל כורחה?; ב. הטוען 'מאיסה עלי' ורוצה לגרשה והיא אינה רוצה – האם פטור ממזונות כיוון שהעיכוב ממנה?; ג. מה הדין כשטוען 'מאיסה עלי' ונתבררה טענתו?; ד. מהי הגדרת 'אמתלא מבוררת'?; ה. האם יש חילוק בדין זה בין המנוּעַ מלגרשה מכוח תקנה לבין המנוע מכוח שבועה?; ו. האם פטור ממזונות גם כשלא פרע לה כתובתה?; ז. הטוען 'מאיסה עלי' – האם פטור ממזונות מטעם שמאיסה עליו?; ח. הטוען 'מאיסה עלי' – האם פטור מחיוב עונה?; ט. הטוען 'מאיסה עלי' – האם פטור מחיוב כתובה?; י. דין מקללת בעלה או חמותה – האם חייבת בגט ואם מפסידה כתובתה?; יא. דין 'מורדת' – האם מפסידה כתובתה בלא התראה?; יב. הטוען על אשתו שלאור מצבה הרפואי והתנהגותה היא מאוסה עליו אם יכול לגרשה בעל כורחה?
גם הרב יעקב זמיר מצטרף לאמור תוך התייחסות לעניין הכתובה. בהקשר זה מציין הרב זמיר כי לא הובא בפסק הדין של ביה"ד האזורי נימוק הלכתי לפטורו של הבעל מתשלום כתובה לאשתו משום העילה של מאיסות בטענה מבוררת, שהרי לפי ההלכה בעל המגרש את אשתו בגלל מומין, אף שאישה חייבת להתגרש, חייב הבעל בתשלום כתובתה למרות מאיסות שיש לו באשתו בגלל כך. |
| חזרה למעלה |
|
| כתבי טענות |
|
|
|
מייל זה נשלח לכתובת [email protected]במידה ואינך מעוניינ/ת להמשיך ולקבל פרסומים מאתר נבו יש ללחוץ כאן ולעקוב אחר הוראות ההסרה. ניתן לפנות בכתב למייל [email protected] או בדואר לכתובת: נבו הוצאה לאור בע"מ, ת"ד 43 צפרירים 9983000 או באמצעות הטלפון למספר 02-9950700. לתשומת לבך: אין להשיב לכתובת המייל [email protected].
www.nevo.co.il
|
|
|
