פד"י-מייל 76

21/02/2018

עליון

1 [מקרקעין]

עא 7846/15 פיסל עלי שוקרי דבאח נ' מדינת ישראל (עליון; י' דנציגר, י' עמית, ג' קרא; 20/02/18) - 11 ע'

עו"ד: אילן יחזקאלי, שמרית גולן, אפי יגל

פסק הדין קמא שעסק בשומת פיצויים בגין הפקעת חלקות שהיו בבעלותם של המערערים ניתן טרם מתן פסק הדין בעניין דבאח ובעניין אסדי וקביעותיו נתקבלו על יסוד ההלכות התקפות לשעתו. משהבקשה לדיון נוסף בדנ"א דבאח ואסדי נדחתה, ומאחר שבעניין דבאח ובעניין אסדי הוכרעו סוגיות עקרוניות בעלות נפקות ביחס למחלוקות שנתגלעו בין הצדדים בענייננו, נקבע כי התיק יוחזר לביהמ"ש המחוזי על מנת שיקבע שומת פיצויים בהתאם לפסיקה העדכנית.
מקרקעין – הפקעה – פיצויים
מקרקעין – פיצויים – הפקעה
.
ערעור על פס"ד של בימ"ש מחוזי מיום 10.9.2015, במסגרתו התקבלה בחלקה תביעת המערערים לפיצויים בגין הפקעת חלקות שהיו בבעלותם, תוך שפסק כי גובה הפיצויים ייקבע על בסיס חוות דעת שמאי המשיבה, בכפוף להתאמות מסוימות. ואולם, ביהמ"ש עומד על התפתחויות משפטיות שארעו לאחר מתן פסה"ד של ביהמ"ש קמא. ביום 6.12.2016 ניתן פסק הדין בע"א 7060/14 מדינת ישראל – מנהל מקרקעי ישראל נ' דבאח (להלן: עניין דבאח), אשר עסק בסוגיית הפיצויים לפי סעיף 12 לפקודה, לעניין קרקעות שהופקעו בשנת 1976 בקרבה למקרקעין שמענייננו, בתחומה המוניציפאלי של העיר כרמיאל וביהמ"ש מציין בתמצית את הקביעות שנקבעו במסגרתו. כ"כ, ביום 8.12.2016 ניתן פסק דין בע"א 4299/15 אסדי נ' מדינת ישראל (להלן: עניין אסדי), שאף הוא עסק בהשפעתה של מדיניות ההקפאה על הערכת גובה פיצויי הפקעה, ובפרט בסוגיית הפיצויים לפי סעיף 13 לפקודה ואף בעניין זה עומד ביהמ"ש על הקביעות שנתנו במסגרתו. בקשות לדיון נוסף בפסה"ד בעניין דבאח ובעניין אסדי נדונו במאוחד ונדחו בהחלטה מיום 15.8.2017.
.
ביהמ"ש העליון (מפי השופט ג' קרא בהסכמת השופטים י' דנציגר וי' עמית) פסק:
פסק הדין קמא ניתן ביום 10.9.2015 וקביעותיו נתקבלו על יסוד ההלכות התקפות לשעתו, טרם מתן פסק הדין בעניין דבאח ובעניין אסדי. משהבקשה לדיון נוסף בדנ"א דבאח ואסדי נדחתה, ומאחר שבעניין דבאח ובעניין אסדי הוכרעו סוגיות עקרוניות בעלות נפקות ביחס למחלוקות שנתגלעו בין הצדדים בענייננו, נקבע כי התיק יוחזר לביהמ"ש המחוזי על מנת שיקבע שומת פיצויים בהתאם לפסיקה העדכנית. המשיבה תישא בשכר טרחת עורך דינם של המערערים בגין הערעור דנן בסך של 15,000 ש"ח.

חזרה למעלה

2 [בתי סוהר]

רעב 744/17 חוסאם עווד נ' שירות בתי הסוהר (עליון; י' דנציגר, נ' הנדל, ד' מינץ; 20/02/18) - 19 ע'

עו"ד: שי כהן, ד"ר איילת עוז, ענת יערי, ד"ר חגית לרנאו

פקודת נציבות שירות בתי הסוהר 04.68.00 אוסרת על כניסת מומחים פרטיים לבית הסוהר, למעט לצרכי הכנת תכנית שיקום לאסירים לאחר השחרור. השופטים דנציגר ומינץ חלוקים בשאלה האם יש מקום להותיר שיקול דעת בידי שירות בתי הסוהר (וביהמ"ש) לאפשר במקרים החריגים המתאימים את כניסתם של מומחים פרטיים לבית הסוהר, אף שלא לצורך הכנת תכנית שיקום לאסיר לאחר שחרור.
בתי סוהר – שירות בתי הסוהר – שיקול דעת
בתי סוהר – אסירים – זכויותיהם
.
בקשת רשות ערעור שעניינה בחוקיות ההסדר הקבוע בפקודת נציבות שירות בתי הסוהר 04.68.00 (נכנסה לתוקף ביום 22.12.2016) שכותרתה "כניסת מומחים פרטיים לבתי סוהר" (ולהלן: הפקודה), האוסרת על כניסת מומחים פרטיים לבית הסוהר, למעט לצרכי הכנת תכנית שיקום לאסירים לאחר השחרור. במישור העקרוני, למעשה המבקש מבקש הכרה גורפת באפשרות כניסתם של מומחים פרטיים אל בין כותלי בית הסוהר לשם הכנת חוות דעת לאסירים "לצורך עתירת אסיר, או הליך משפטי אחר, קיימים או עתידיים". במישור הפרטני; המבקש – המרצה 14 שנות מאסר בגין הרשעתו בעבירות מין, עותר לאפשר לו להיפגש עם מומחה פרטי מטעמו בתוך בית הסוהר, לצורך גיבוש חוות דעת אשר תבחן את שאלת מסוכנותו המינית ובמידת הצורך תשמש אותו במסגרת בקשתו וההליכים העוקבים לבקשתו לצאת לחופשות. הבקשה נדונה כערעור.
.
ביהמ"ש העליון דחה את הערעור במישור הפרטני של המבקש (מפי השופט דנציגר), אך במישור העקרוני נחלקו הדעות.
במישור הפרטני, לעמדת כל ההרכב אין מקום לאפשר למבקש להכניס לבית הסוהר מומחה פרטי מטעמו לצורך הערכת מסוכנותו ולעניין זה נדחה הערעור פה אחד.
במישור העקרוני נחלקו השופטים דנציגר ומינץ – האם ניתן לאסור באופן גורף על כניסת מומחים פרטיים לבתי סוהר, למעט לצרכי הכנת תכנית שיקום לאסירים לאחר השחרור.
לעמדת השופט דנציגר בסוגיה זו יש לקבל את הערעור חלקית. לשיטתו, אין להתערב בכלל הקבוע בפקודה שלפיו כניסת מומחים פרטיים לבתי הסוהר לא תותר למעט לצורך בניית תכנית שיקום לאסיר לאחר שחרור. יחד עם זאת, לשיטתו, אין מדובר באיסור מוחלט. כדי שהפקודה לא תפגע במידה בלתי סבירה בזכויות האסירים, יש להותיר שיקול דעת בידי שירות בתי הסוהר לאפשר במקרים החריגים המתאימים את כניסתם של מומחים פרטיים לבית הסוהר. שיקול דעת כאמור נתון גם לביהמ"ש הדן בעתירות אסיר מכוח הסמכויות הנתונות לו.
השופט מינץ חולק על כך. לשיטתו, אין לפתוח פתח מובנה ל"מקרים חריגים". יש להותיר את המצב הקיים ואת הפקודה על מכונם, לפיו כניסתם של מומחים פרטיים נאסרת למעט לצורך מפגש עם אסיר על מנת לבנות תכנית שיקום לאחר שחרורו.
השופט הנדל מותיר את ההכרעה בשאלה זו למקרה מתאים יותר.
השופט דנציגר: לצורך בחינת אופן הפעלת סמכותו של שירות בתי הסוהר להסדיר את הכניסה לבתי הסוהר, יש לאזן בין הפגיעה הפוטנציאלית בזכות הטיעון של אסירים בגדר הליכים מינהליים ובזכותם להליך הוגן בגדר הליכים שיפוטיים, עקב מניעת כניסתם של מומחים אל בין כותלי בית הסוהר לצורך עריכת חוות דעת, לבין האינטרס הציבורי לניהול תקין של בתי הסוהר, על כל המשתמע מכך; אשר לאיזון הראוי, נקודת המוצא היא כי בית הסוהר הוא מתקן סגור במהותו, ועל כן באופן טבעי הקשר של האסיר לגורמים מן החוץ הוא מוגבל ומבוקר מעצם טיבו של המאסר. נוכח נקודת מוצא זו, סבור השופט דנציגר, כי הוראות הפקודה הקובעות כי ככלל יוטל איסור על כניסת מומחים פרטיים לבתי הסוהר, משקפות בעיקרן איזון ראוי.
יחד עם זאת, לעמדת השופט דנציגר אין מדובר באיסור מוחלט. כדי שהפקודה לא תפגע במידה בלתי סבירה בזכויות האסירים, יש להותיר שיקול דעת בידי שירות בתי הסוהר לאפשר במקרים החריגים המתאימים את כניסתם של מומחים פרטיים לבית הסוהר, אף שלא לצורך הכנת תכנית שיקום לאסיר לאחר שחרור. שיקול דעת כאמור נתון גם לביהמ"ש הדן בעתירות אסיר מכוח הסמכויות הנתונות לו.
לתוצאה זו ניתן להגיע הן באמצעות מלאכת פרשנות ביחס להוראות הפקודה ותכליתה; הן באמצעות מתן סעד ישיר ביחס לסעיף 4 לפקודה (דהיינו: ביטול או שינוי המילה "בלבד" הכלולה בסיפא של הסעיף); והן באמצעות גזירתה מכללי הסמכות, שעניינם בסמכות העזר והסמכות הטבועה הנתונה לשירות בתי הסוהר כגורם מינהלי, ובסמכות הטבועה של ביהמ"ש הדן בעתירת אסיר.
במישור הדיוני, בקשה כאמור מצדו של אסיר תוגש תחילה לגורמי שירות בתי הסוהר, וככל שאלו דחו אותה, יוכל האסיר להשיג עליה באמצעות הגשת עתירה בדרכים הקבועות בחוק. למותר לציין, כי ביהמ"ש אף יהיה רשאי להורות על כניסתו של מומחה פרטי לבית הסוהר, גם במסגרת כל ההליך עיקרי אחר אשר מתנהל לפניו (כאמור, הדברים הם בבחינת פשיטא, אף במנותק מהוראות הפקודה).
אשר לאמות המידה שעשויות להצדיק קבלת בקשה מצידו של אסיר לאפשר כניסת מומחה פרטי מטעמו לבית הסוהר, כל מקרה ייבחן לגופו. יחד עם זאת, מן הראוי שתישקל, בין היתר, מידת הנחיצות של הכנת חוות דעת פרטית לצורך תקיפת ההחלטה המינהלית, במסגרת ההליך השיפוטי בעניינו של האסיר. ככל שנדמה כי השפעתה הפוטנציאלית של חוות הדעת על סיכויי ההליך תהא רבה יותר, כך תגבר הנטייה להיעתר לבקשה. לצד זאת, מובן כי ניתן להביא בחשבון גם שיקולים הנוגעים להיקף המשאבים שיידרש שירות בתי הסוהר להשקיע על מנת לאפשר את הפגישה בין האסיר למומחה, למידת האמון שניתן לתת באסיר מסוים ובמומחה מסוים, וכל שיקול רלבנטי אחר הנובע מצרכי ניהול בית הסוהר. בכפוף להבהרה זו אין מקום להתערב בהוראות הפקודה.
במקרה הפרטני של המבקש, המבקש לא הציג טעמים מיוחדים או חריגים ולא הצביע על כל פגם בהליך המינהלי המצדיק, לשיטתו, כניסה של מומחה פרטי מטעמו לבית הסוהר לצורך הכנת חוות דעת בעניינו. לעומת זאת, המבקש הסתפק בטענה העקרונית בדבר הצורך בהגשת חוות דעת מקצועית במקרה של אסירים המכחישים את העבירות שבביצוען הם הורשעו. סוגיית הערכת המסוכנות של אסירים עברייני מין המכחישים את ביצוע העבירה שבגינה הורשעו, הוכרעה על ידי בימ"ש זה במסגרת עע"א 6481/01 בעניין אל עביד. השופט דנציגר חוזר בתמצית על עיקרי ההכרעה ועל רקע זה, הוא דוחה טענת המבקש כי לצורך תקיפה אפקטיבית של הערכת מב"ן את מסוכנותו, יש לאפשר לו להגיש חוות דעת של מומחה פרטי מטעמו, בהיותו אסיר המכחיש את ביצוע העבירות בהן הורשע. ניכר כי חוות דעתו של מב"ן בעניינו של המבקש אינה מבוססת על ההנחה האוטומטית כי לא ניתן לשלול את מסוכנותו בשל הכחשתו את ביצוע העבירה, אלא על בחינת עניינו הספציפי. משכך, סבור השופט דנציגר כי עמדתו המקצועית של מב"ן היא סבירה ואין עילה להתערב בה. נוכח האמור, השופט דנציגר אינו מוצא מקום לחרוג מן הכלל ולהורות לשירות בתי הסוהר לאפשר למבקש להיפגש עם מומחה פרטי מטעמו בתוך בית הסוהר.

חזרה למעלה

3 [דיון פלילי] [עונשין]

עפ 8862/16 יורי ליסיאק נ' מדינת ישראל (עליון; נ' הנדל, ע' פוגלמן, י' וילנר; 20/02/18) - 12 ע'

עו"ד: אופיר טישלר, תמי קלנברג לוי, ורד אנוך, ישר יעקובי, אנסטסיה דחטיאר

ניסיון המערער ואמו לטעון כי האחרונה היא שביצעה את מעשה הרצח – הוא ניסיון שיסודותיו נותרו ללא רגליים; אפילו ע"פ הגישה לפיה אין לשלול על הסף קווי הגנה חלופיים, הרי שטענת ההגנה החלופית של המערער בדבר התקיימות תנאי ההגנה העצמית לא הוכחה.
דיון פלילי – ערעור – אי-התערבות בממצאים עובדתיים
דיון פלילי – בירור האשמה – גירסאות עובדתיות חלופיות במשפט פלילי
עונשין – עבירות – רצח בכוונה תחילה
עונשין – הגנות – הגנה עצמית
עונשין – ענישה – דרכי ענישה: פיצויים
.
ערעור על פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי במסגרתו הורשע המערער ברצח בכוונה תחילה ובשיבוש מהלכי משפט. השאלה המרכזית שעולה בערעור זהה לשאלה שעמדה במוקד ההליך בביהמ"ש המחוזי – זהות מבצע העבירה. האם המערער הוא שדקר את המנוח – בהתאם לקביעת ערכאה קמא, או שמא הייתה זו אמו – כפי שטוענים המערער ואמו?
.
ביהמ"ש העליון דחה את הערעור בקבעו:
הערעור מכיל ערב רב של טענות המופנות בעיקרן כנגד ממצאי עובדה ומהימנות שנקבעו ע"י ביהמ"ש המחוזי. קביעות אלה ניתנו לאחר קיום מספר רב של דיונים ע"י ערכאה קמא, אשר הניבו פסק דין מפורט ומנומק היטב. לא בנקל תתערב ערכאת הערעור בממצאי עובדה ומהימנות. הטעם בכך הינו כי לערכאה המבררת היתרון בכגון דא, הואיל והיא שומעת ורואה את העדים במהלך המשפט המתנהל בפניה ועל כן היא מתרשמת ישירות מההיבטים העובדתיים של המקרה.
בדין קבע ביהמ"ש המחוזי כי גרסת האם בביהמ"ש היא גרסה כבושה שנפרשה רק כחצי שנה מעת האירוע. אף ניסיון המערער ליישב את הסתירות בין גרסתו לבין הגרסה שהשמיעה אמו במשפט אינו משכנע. בחינת הגרסאות בשלמותן מעלה פערים ממשיים בנקודות שונות לאורך ציר הזמנים של האירוע שאינם ניתנים לגישור ע"י טענה כי הגרסאות משלימות האחת את השנייה. אף בחינה ממבט-על של סיפור המעשה שהמערער ואמו פורסים, מובילה למסקנה כי הגרסה המאוחרת שהוצגה אינה מסתברת.
אף היסוד הנפשי מבוסס בפסק דינו של ביהמ"ש המחוזי. כידוע, לשם הרשעה בעבירה של רצח בכוונה תחילה נדרש לבסס יסוד נפשי של כוונה לתוצאה הקטלנית. במקרה הנדון, הכוונה המיוחדת נלמדת מן המעשים שקדמו לאירוע הדקירה וכן מדקירת המנוח בלבו, דקירה שהייתה עוצמתית ועמוקה.
המערער טוען כי לא הוא דקר את המנוח, אך במקביל סבור כי במקרנו מתקיימים כל תנאי ההגנה העצמית. לכך השיב ביהמ"ש המחוזי כי המערער אינו יכול להשמיע טענות עובדתיות חלופיות. לאמור, אין הוא יכול לטעון כי לא הוא דקר את המנוח, אלא הייתה זו אמו, ולחילופין, לטעון כי הוא דקר את המנוח בנסיבות של הגנה עצמית. גם ע"פ הגישה שכלל זה איננו יוצר מצב הרמטי, קרי – שאין לשלול על הסף קווי הגנה חלופיים – הרי שהסייג של הגנה עצמית לא הוכח במקרנו.
המערער עותר להפחתת שיעור הפיצוי הכספי שהוטל עליו בסכום המקסימלי הקבוע בחוק. יש לזכור – המערער הורשע בעבירה החמורה ביותר בספר החוקים. הפיצוי הכספי נועד לשקף את החומרה היתרה הגלומה בעבירה זו ולהכיר בנזקים הרבים שנגרמו ממעשה הרצח. כל אדם הוא עולם ומלואו. עולם שלם נכחד והאירוע אף פגע קשות בעולמות נוספים. לנוכח חומרת המעשה והשפעותיו הקשות על משפחת המנוח, נראה כי שיעור הפיצוי שהושת על המערער הינו הולם.

חזרה למעלה

4 [משפט מינהלי]

בגץ 7756/17 ענבל אור ו7 אח' נ' היועץ המשפטי לממשלה ו- 102 אחרים (עליון; נ' הנדל, מ' מזוז, י' אלרון; 20/02/18) - 7 ע'

עו"ד: יעל מורג יקו אל

עתירתה של ענבל אור נגד שורה ארוכה של גורמים בשירות הציבורי ובמגזר הפרטי, בראשם היועץ המשפטי לממשלה, מפכ"ל המשטרה, ביהמ"ש המחוזי ורשות המיסים, דינה להידחות על הסף מחמת אי מיצוי הליכים וקיומם של סעדים חלופיים.
משפט מינהלי – בגץ – אי מיצוי הליכים
משפט מינהלי – בגץ – עתירה מוקדמת
משפט מינהלי – בגץ – סעד חלופי
משפט מינהלי – בגץ – היעדר עילה
.
עתירה נגד שורה ארוכה של גורמים בשירות הציבורי ובמגזר הפרטי, שבראשם היועץ המשפטי לממשלה, מפכ"ל המשטרה, ביהמ"ש המחוזי ורשות המיסים. העותרת, שלטענתה נפלה קורבן לעוקץ הונאה רחב היקף בו מעורבים בין היתר בכירי שלטון, שופטים, עובדי משרדי הממשלה וכונס נכסים,
סבורה כי רק בדרך של פניה זו לבג"ץ, תינתן "האות לפתיחת חקירת הפרשה וביטול כל ההליכים של פירוק החברות והכנסתה של העותרת להליך הכינוס עד לבחינה וחקירת פרשת ההונאה".
.
ביהמ"ש העליון בשבתו כבג"ץ דחה את העתירה על הסף בקבעו:
ביחס לסעדים המבוקשים לגבי היועמ"ש ומפכ"ל המשטרה, העתירה לוקה באי מיצוי הליכים. כלל יסוד הוא כי ביהמ"ש יימנע מהפעלת ביקורתו טרם ניתנה לרשות המנהלית הזדמנות נאותה לבחון את טענות העותרת ולהפעיל את סמכותה. על כן, טרם פנייתה לביהמ"ש על העותרת לפנות אל הרשות המנהלית, להציג בפניה את טענותיה ולמצות הליכים מולה. אף אם פנתה העותרת למי מהגורמים הרלבנטיים, הרי שהדבר נעשה רק עתה, ומטבע הדברים טרם ניתנה התייחסות מצדם, כך שמדובר בעתירה מוקדמת.
לעניין סגירת התיקים שנפתחו בתחנות המשטרה השונות עקב תלונות העותרת, עומד לה סעד חלופי בהתאם לסעיף 64 לחסד"פ, המאפשר למתלונן לערור על החלטה שלא לחקור או שלא להעמיד לדין, מאחד הטעמים המנויים בסעיף. כפי שעולה מתגובת המשיבים, לא נפתחו תיקי ערר במחלקת עררים בעניין החלטות הסגירה שהתקבלו ביחס לתלונות העותרת, והיא אף לא ציינה כי הגישה עררים כאמור.
אשר לסעדים המופנים כנגד ביהמ"ש המחוזי. הלכה למעשה מבקשת העותרת להשיג על החלטות שניתנו בביהמ"ש, כשהליכי הערעור עליהן קבועים בדין. זאת שעה שידוע כי בג"ץ אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות שיפוטיות הניתנות בערכאות המוסמכות. בנסיבות אלו, בהן עומדים לרשות העותרת הליכי תקיפה המותווים בדין לקבלת הסעדים המבוקשים, לא קמה עילה להתערבות בג"ץ.
ביתר שאת אמורים הדברים שעה שבימים אלה ממש מתנהל הלכה למעשה הליך מקביל בפני בימ"ש זה בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים, במסגרתו ביקשה העותרת את ביטול פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי בנוגע לפירוק החברות שהיו בשליטתה.
אף השתלשלות העניינים העובדתית בנוגע למסמכים המבוקשים מרשות המיסים במסגרת העתירה, מלמדת על אי מיצוי הליכים וקיומם של סעדים חלופיים העומדים לרשותה. משכך, אין מקום להתערבות בג"ץ, וזאת גם אם חלף המועד להגשת הליכים אלה ומבלי להביע עמדה בקשר לכך.

חזרה למעלה

5 [בריאות]

בגץ 6362/17 אחלאס סמריה ואח' נ' משרד הבריאות (עליון; י' דנציגר, נ' הנדל, א' שהם; 20/02/18) - 8 ע'

עו"ד: ערין ספדי עטילה, סאוסן זהר

אין חולק על כך שסגירת מרפאת טיפת חלב בכפר ח'ואלד יצרה הכבדה מסוימת על תושבי הכפרים ח'ואלד וראס עלי, אולם הכבדה זו אינה חורגת ממתחם הסבירות והמידתיות.
בריאות – ביטוח בריאות ממלכתי – אספקת שירותי בריאות
בריאות – שיקול-דעת – משרד הבריאות
.
עתירה להורות על ביטול החלטתו לסגור את מרפאת "אם וילד" בכפר ח'ואלד, אשר מעניקה שירותים לתושבי הכפרים ח'ואלד וראס עלי.
.
ביהמ"ש העליון בשבתו כבג"ץ דחה את העתירה בקבעו:
הלכה למעשה, עתירה זו דומה למדי לעתירה קודמת שנדונה ע"י בימ"ש זה בעניין קבהא. באותו עניין נקבע אין חולק כי חובתו של משרד הבריאות לספק לכל תושב את שירותי הרפואה המונעת הניתנים בתחנות טיפת חלב, אך ההחלטה כיצד לתת שירותים אלה והיכן למקם את התחנות לאם ולילד בדרך שתספק את השירות המיטבי, נמצאת בלב ליבו של שיקול הדעת המקצועי.
עוד נפסק כי אין להלום את טענת העותרים כי סגירת התחנה פוגעת בזכויותיהם החוקתיות. אין חשש כי סגירת התחנה ואיחודה עם תחנה קרובה יביאו למצוקה גופנית מידית או לפגיעה בתנאי קיום בסיסיים. עסקינן ברפואה מונעת, היכולה להיעשות גם תוך שהשירות ניתן במרחק מסוים מבית המטופל, ובשל כך אין לראות את העברת השירותים מן הכפר לתחנה אחרת כפגיעה בזכויות חוקתיות אלה.
באשר לשאלת הנגישות נפסק, כי על השירות הרפואי להיות זמין ובמרחק סביר ממקום מגורי הזכאי לו. כך, ביתר שאת, כשעסקינן בנשים הרות ובפעוטות. באותו עניין נמצא כי עם כל ההבנה לאי הנוחות המסוימת שבשינוי, אין הוא מצדיק התערבות בהחלטת המשיב. גם אם סגירת התחנה הקשתה במידה מסוימת על תושבי הכפר, יש גם לזכור כי קושי יחסי זה גם שכרו – שיפור שירותי הרפואה – לכאורה בצדו.
דין העתירה דנן להידחות מאותם הטעמים. גם במקרה דנן לא הורם הנטל בעניין טענת הפגיעה בזכויותיהם החוקתיות של העותרים, או הנטל להוכיח כי החלטת משרד הבריאות סותרת את חובותיו לפי דין, בלתי סבירה או בלתי מידתית. אין חולק על כך שסגירת מרפאת טיפת חלב בכפר ח'ואלד יצרה הכבדה מסוימת על תושבי הכפרים ח'ואלד וראס עלי, אולם הכבדה זו אינה חורגת ממתחם הסבירות והמידתיות. זאת, בפרט בשים לב שמטרתה להביא לשיפור השירות שניתן למטופלים.

חזרה למעלה

6 [בתי-משפט] [עבודה] [דיון אזרחי]

עא 3347/16 פלונית נ' פלוני (עליון; נ' הנדל, ג' קרא, י' וילנר; 20/02/18) - 33 ע'

עו"ד: דרור ארד אילון, גיא זאבי, לורן פלקס, אליס קאופמן, ענת קאופמן

מדיניות משפטית ראויה מצדיקה מניעת פיצול תביעה כספית בגין הטרדות מיניות ומעשים מיניים חמורים יותר שהתרחשו, לכאורה, במסגרת יחסי עבודה. הכלל בדבר "הטפל הולך אחר העיקר" מאפשר לאחד את התביעות הכספיות, ולפיו נקבע כי בימ"ש המחוזי הוא הערכאה המתאימה לדון במקרה מסוג זה, לנוכח מומחיותו בתביעות נזיקין שעניינן, בין היתר, בפגיעות מיניות.
בתי-משפט – סמכות – סמכות עניינית
בתי-משפט – סמכות – בית-המשפט המחוזי
בתי-משפט – סמכות – בית-הדין לעבודה
עבודה – בית-הדין לעבודה – סמכותו
דיון אזרחי – פיצול סעדים – אימתי
.
הדיון נסב אודות השאלה בפני איזו ערכאה משפטית תתברר תביעה, כפי התביעה שהגישה המערערת נגד המשיב 1 ומעסיקתו, המשיבה 2, הכוללת עוולות נזיקיות בגין מעשי אינוס וסדום, לצד עוולות בגין הטרדות מיניות שבוצעו במסגרת יחסי עבודה.
.
בית המשפט העליון (מפי השופט הנדל ובהסכמת השופטים קרא ו-וילנר) קיבל את הערעור ופסק כי:
סעיף 10(א) לחוק למניעת הטרדה מינית (להלן: החוק) מקנה סמכות ייחודית לדון בהטרדה מינית, כהגדרתה בחוק, שמתרחשת במסגרת יחסי עבודה. החוק נועד להתמודד בעיקר עם מעשים שנמצאים בקצה התחתון של הסקאלה מבחינת חומרתן – הטרדות מילוליות עד מעשים מגונים. מעשים מיניים חמורים הוחרגו מגדרי החוק. המדיניות המשפטית הרצויה אינה תומכת בפיצול תביעות במקרים שבהם שלובות הטרדות מיניות ופגיעות מיניות חמורות יותר. העיקר בקביעת מדיניות זו אינו בפגיעה באינטרס הציבורי הכללי או בהשחתת הזמן השיפוטי, ואף לא בחשש להכרעות סותרות, אלא נוכח העדות הכפולה שתצטרך לספק המערערת בשני הליכים נפרדים, על מכלול השלכותיה ונוכח הצורך שלא להניא מתלוננים עתידיים מפנייה אל ערכאות משפטיות לקבלת הכרה וסעד, במיוחד במקרים מסובכים.
בירור ההליך כולו מול ערכאה אחת מתאפשר באמצעות החלת הכלל בדבר "הטפל הולך אחר העיקר", שקנה שביתה גם בתחום דיני העבודה, ואין מניעה עקרונית להחילו על מקרה זה. מקרה זה הנו מסוג המקרים בהם נקל לקבוע את זהות העיקר והטפל. התוצאה אליה הכלל מוביל אף מתיישבת עם תכליות החוק ופקודת הנזיקין. במקרה זה המעשים הסלימו וסופם בביצוע מעשים מיניים חמורים, וניתן לאחד תביעה כספית שמוגשת בגין הטרדה על רקע יחסי העבודה, ובגין ביצוע מעשים מיניים חמורים יותר.
הערכאה המתאימה לדון בתביעות אזרחיות ביחס למעשים החמורים עשויה להיות בימ"ש המחוזי, לפי הסכום הנתבע. בנוסף, בצומת שבין עיקר לטפל עולה כי בימ"ש האזרחי מחזיק ביתרון. הערכאות האזרחיות מוסמכות לפסוק בתביעות נזיקין. להן אף סמכות לפסוק בעוולות לפי החוק כאשר הן אינן מבוצעות במסגרת יחסי העבודה. הטרדה מינית במסגרת יחסי עבודה תידון בביה"ד לעבודה, אם עילה זו עומדת לבדה בתביעה; בתביעה לפי עילה הנובעת מפקודת הנזיקין ועילה הנובעת מהחוק יש לבחור את הפורום המתאים ביותר לבירור ההליך כולו. אם המקרים מבודדים ואינם חלק ממסכת מתמשכת, לא ניתן להצביע על טפל ועיקר, וכל מקרה יידון בתביעה נפרדת לפי הערכאה המתאימה; בימ"ש המחוזי הוא הפורום העדיף לבירור תביעת המערערת. בתובענה כספית המשלבת עילות מן החוק ומפקודת הנזיקין, נכון יהיה לאחד את העילות, גם אם הפגיעה הינה על רקע יחסי עבודה, כך שהתיק יתנהל בפני בימ"ש האזרחי; ניתן לתבוע מעסיק שהפר את החובות המוטלות עליו לפי חוק בתביעה אזרחית וברגיל, תביעה כזו תישמע בביה"ד לעבודה. ברם במקרה בו הוגשה תביעה כספית הן בגין הטרדה מינית על רקע יחסי עבודה והן לפי פקודת הנזיקין, העניין ישמע בבימ"ש המחוזי. אין בכך שהמעסיק מהווה נתבע בתביעה לסעד כספי כדי לשנות את המסקנה בדבר מקום בירור התובענה.
באשר לתביעה כספית הנשענת על עוולות לפי החוק ולפי פקודת הנזיקין שמוגשת גם עם סעד מתחום דיני העבודה, אין צורך להכריע אך נראה שנכון יותר שסעד כאמור יתברר בפני ביה"ד לעבודה, אף אם יתר התביעה בסעדים הכספיים תידון בבימ"ש המחוזי, שכן הוא בעל יתרון מובהק וברור בנושאים שעניינם בלב ליבם של דיני העבודה; במקרה זה, נוכח הקלות היחסית שבה ניתן לקבוע מיהו העיקר ומי הטפל, מומחיות בימ"ש המחוזי והסעדים המבוקשים בתביעה, יש להחיל את הכלל בדבר הטפל והעיקר, והערכאה המתאימה לדון בתביעת המערערת היא בימ"ש המחוזי.

חזרה למעלה

7 [דיון אזרחי]

רעא 627/18 פלונית נ' א.מ.ל אמריקן לייזר בע"מ (עליון; י' וילנר; 13/02/18) - 5 ע'

עו"ד: משה טייב

משלא נטען וממילא לא הוכח כי המאמרים לא ניתנים לאיתור באמצעים סבירים, המשיבה לא הייתה חייבת לצרפם לחוות הדעת הרפואית מטעמה, ודי בכך כי הם אוזכרו ברשימת האסמכתאות המצורפת לחוות הדעת כדי שתוכל לצרפם לסיכומיה.
דיון אזרחי – מומחים – חוות-דעת מומחה
דיון אזרחי – סיכומים – צרופותיהם
דיון אזרחי – בקשת רשות ערעור – דחייתה
.
בר"ע על החלטת ביהמ"ש המחוזי במסגרתה ניתנה רשות לערער על החלטת בימ"ש השלום על הוצאת נספחים שצורפו לסיכומי המשיבה מתיק ביהמ"ש, והערעור התקבל באופן חלקי.
.
ביהמ"ש העליון דחה את הבקשה בקבעו:
הבקשה נוגעת לצדדים להליך זה בלבד והיא אינה מעוררת שאלה שראוי לה לזכות לבירור משפטי נוסף במסגרת ערעור "בגלגול שלישי". כמו כן, דחיית הבקשה לא תגרום עיוות דין ממשי. לגופם של דברים, לא נמצא שנפלה טעות בהחלטת ביהמ"ש המחוזי, לפיה משעה שהמאמרים אוזכרו ברשימת האסמכתאות המצורפת לחוות דעת המומחים ייחשבו הם חלק מחומר הראיות אף אם לא צורפו לחוות הדעת.
בצדק הפנה ביהמ"ש המחוזי לתקנה 134א לתקסד"א שעניינה "צירוף אסמכתאות לחוות דעת מומחה". ע"פ תקנה זו, הכלל הוא כי אין צורך לצרף לחוו"ד הרפואית את האסמכתאות המאוזכרות ברשימת הביבליוגרפיה של המומחה ושעליהן הסתמך בחוות דעתו. החריג לכלל הוא צירוף אסמכתאות לחוות הדעת רק כש"לא ניתן לאתרן בנקיטת אמצעים סבירים". הנטל להוכיח את הקושי באיתור האסמכתאות מוטל על הטוען זאת, אם כי נדמה כי השאלה מהם אותם אמצעים סבירים לאיתור אותן האסמכתאות – שעל פי רוב יהיו מאמרים, ספרות מקצועית וכיו"ב – לא תהיה תמיד פשוטה.
משלא נטען ולא הוכח כי המאמרים לא ניתנים לאיתור באמצעים סבירים, המשיבה לא הייתה חייבת לצרפם לחוות הדעת הרפואית מטעמה, ודי בכך כי הם אוזכרו ברשימת האסמכתאות המצורפת לחוות הדעת. הפועל היוצא מכך הוא שיש לראות במאמרים חלק בלתי נפרד מהראיות ואין מניעה לצרפם לסיכומים. יצוין כי מאחר ולא היה קושי לאתר את המאמרים, ממילא אין לקבל את טענת המבקשת כי נפגעו זכויותיה וכי נגרם לה עיוות דין בכך שלא התאפשר לה לחקור את המומחה על המאמרים.

חזרה למעלה

8 [נזיקין] [דיון אזרחי]

עא 7211/15 פלוני נ' בית החולים נהריה (עליון; נ' הנדל, א' שהם, י' וילנר; 06/02/18) - 6 ע'

עו"ד: דב לוין, דניאל טל, אפרים גלסברג, הילה יד שלום, איתי גלסברג

ערכאת הערעור לא תיטה להתערב בהחלטת הערכאה המבררת בדבר העדפת חוות דעת אחת על פני האחרת; משעמדו לפני הצוות הרפואי מספר חלופות לטיפול, ומשעה שכל אחת מדרכי הטיפול הייתה מוכרת בעולם הרפואה, הרי שבחירת הנתיב לילך בו אין בה כשלעצמה כדי להוות התרשלות, גם אם בדיעבד התברר כי בחירה זו הייתה מוטעית.
נזיקין – רשלנות – רשלנות רפואית
דיון אזרחי – מומחים – חוות-דעת מומחה
דיון אזרחי – ערעור – התערבות ערכאת ערעור
.
הערעור הוא על פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי אשר דחה את תביעת הרשלנות שהגישו המערערים כנגד המשיבים.
.
ביהמ"ש העליון דחה את הערעור בקבעו:
לא נמצא כי ביהמ"ש המחוזי שגה בקביעתו לפיה לא הוכחה התרשלות הצוות הרפואי. פסק דינו מפורט ומנומק היטב, ומבוסס על התשתית הראייתית אשר הונחה לפניו, ולא נמצא להתערב בקביעותיו ובמסקנותיו.
ביהמ"ש המחוזי אומנם לא ציין מפורשות בפסק דינו כי הוא מעדיף חוות דעת רפואית אחת על פני רעותה, אולם עיון בפסק הדין מלמד כי חוות דעתו של המומחה מטעם המשיבים הייתה מקובלת על ביהמ"ש ועמדה בבסיס קביעותיו ומסקנותיו כי בחירת דרך הטיפול במערער הייתה סבירה ותאמה את הפרקטיקה הרפואית המקובלת, וכן כי הליקויים שנמצאו במעקב אחר המערער לא החמירו את מצבו. הלכה היא כי ערכאת הערעור לא תיטה להתערב בהחלטת הערכאה המבררת בדבר העדפת חוות דעת אחת על פני האחרת. המקרה הנדון אינו מהווה חריג לכלל.
משעמדו לפני הצוות הרפואי מספר חלופות לטיפול במערער, ומשעה שכל אחת מדרכי הטיפול היו מוכרות בעולם הרפואה, הרי שבחירת הנתיב לילך בו, היינו העדפת פרקטיקה רפואית אחת על פני האחרת, אין בה כשלעצמה כדי להוות התרשלות, גם אם בדיעבד התברר כי בחירה זו הייתה מוטעית. ועוד, אף אם שגה הצוות הרפואי בבחירת דרך הטיפול, הרי שלא כל טעות בשיקול הדעת עולה בהכרח כדי רשלנות רפואית.

חזרה למעלה

9 [דיון פלילי] [עונשין]

בשפ 550/18 פלוני נ' מדינת ישראל (עליון; ד' מינץ; 01/02/18) - 6 ע'

עו"ד: אפרת גולדשטיין, ירון גיגי, אביעד לנצ'נר

העבירות המיוחסות לעורר טומנות בחובן סיכון רב לביטחון המדינה ואזרחיה, ומקימות חזקת מסוכנות סטטוטורית. העורר פעל כחלק אינטגראלי ממערך מאורגן, בעל מאפיינים "עסקיים", שמטרתו להבריח טלפונים סלולאריים ואביזרים נלווים לאסירים ביטחוניים. גם אם מעשיו בוצעו כטענתו מתוך מניע כלכלי ולא אידיאולוגי – אין להתעלם מן האופי הביטחוני הנלווה לפעולותיו.
דיון פלילי – מעצר עד תום ההליכים – עילת מעצר
דיון פלילי – מעצר עד תום ההליכים – תסקיר מעצר
עונשין – עבירות – עבירות ביטחון
.
נגד העורר הוגש כתב אישום במסגרתו נטען כי פעל ביחד עם אחרים על מנת להעביר טלפונים סלולאריים וציוד נלווה לאסירים ביטחוניים. הערר הוא על החלטת ביהמ"ש המחוזי בגדרה הוחלט על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו.
.
ביהמ"ש העליון דחה את הערר בקבעו:
העבירות המיוחסות לעורר חמורות ביותר, וטומנות בחובן סיכון רב לביטחון המדינה ואזרחיה. עבירות אלו מקימות אף חזקת מסוכנות סטטוטורית. גם אם, כטענת העורר, לא הייתה לו מודעות לפגיעה בביטחון המדינה או לסיוע לארגון טרור, התנהגותו מלמדת לכל הפחות על חשד, המלווה באדישות לתוצאות הקשות שעשויות להיות למעשיו. על כן, ברי כי גם אם מעשיו בוצעו כטענתו מתוך מניע כלכלי ולא אידיאולוגי – אין להתעלם מן האופי הביטחוני הנלווה לפעולותיו.
בית משפט זה עמד לא אחת על המשמעות הביטחונית שיש לראות בהחדרת מכשירי טלפון סלולאריים לבתי הכלא בהם שוהים אסירים ביטחוניים. כפי שנפסק, הברחת מכשירי טלפון אל בין כתלי הכלא נחשבת ע"י גורמי הביטחון לפעילות בעלת השלכות מזיקות ביותר. כל הברחה של מכשיר טלפון אל בית הסוהר יוצרת איום פוטנציאלי על שלום הציבור ומסכלת היבט חשוב של מטרות הענישה – ניתוקו של העבריין המורשע מרשת הפעילות העבריינית, ככל שהוא עדיין קשור בה.
העורר פעל כחלק אינטגראלי ממערך מאורגן, בעל מאפיינים "עסקיים", שמטרתו להבריח טלפונים סלולאריים ואביזרים נלווים לאסירים ביטחוניים. על אף שלא היה מיוזמי ההתארגנות, אין להמעיט מהמסוכנות הנשקפת ממעשיו. חלקו היה ממשי ביותר ובלעדיו לא ניתן היה להוציא את הקשר לפועל.
שירות המבחן המליץ לבסוף על שחרור העורר לבית אמו, בפיקוח אמו ואחותו. אלא שעל אף התפקיד החשוב שממלא שירות המבחן, ההמלצה שבתסקיר מהווה רק שיקול אחד מתוך מכלול השיקולים שעל ביהמ"ש לבחון. ביהמ"ש הינו עצמאי בהפעלת שיקול דעתו ואינו מחויב באימוץ ההמלצה.

חזרה למעלה

עבודה אזורי

10 [עבודה]

סעש (חי') 36738-05-15 מאיר ארמה נ' זיו אריה (עבודה; מיכל פריימן, נ.צ.: א' דקל, פ' דוד; 14/02/18) - 26 ע'

עו"ד: שמעון פרץ, גינר אירנה

ביה"ד דן בתביעת התובע, שפוטר מעבודתו אצל הנתבע, לתשלום זכויות שונות. ביה"ד קיבל את התביעה בחלקה ופסק לתובע הפרשי שכר, פיצוי בגין אי ביצוע הפרשות לפנסיה (חלק מעביד) והחזר ניכויי עובד, פיצויי פיטורים ופיצויי הלנת פיצויי פיטורים בסך 15,000 ₪, דמי הודעה מוקדמת, פדיון חופשה, דמי הבראה ופיצוי בגין אי מתן הודעה לעובד בסך 5,000 ₪.
עבודה – עובדים – זכויותיהם
עבודה – שכר עבודה – תביעה להפרשי שכר
עבודה – שכר עבודה – השכר הרגיל
עבודה – שכר עבודה – תלוש שכר
עבודה – שכר עבודה – ניכויים
עבודה – פיצויי פיטורין – פיצויי הלנה
.
התובע עבד בעסק של הנתבע במשך כשנתיים וחצי, עד לפיטוריו. לטענת התובע, במועד סיום עבודתו, נותר הנתבע חב לו זכויות שונות בגין תקופת עבודתו וסיומה. כן תובע הוא פיצוי בגין אי מתן הודעה על תנאי עבודה ואי מסירת תלושי שכר, פיצוי בגין פיטורים שלא כדין ופיצוי בגין אובדן דמי אבטלה בהיעדר אישור על תקופת ההעסקה. על יחסי הצדדים חלות הוראות צו ההרחבה בענף הבניין (להלן: הצו).
.
בית הדין האזורי לעבודה (השופטת מ' פריימן ונציגי הציבור א' דקל, פ' דוד) קיבל את התביעה בחלקה ופסק כי:
אשר לתביעה להפרשי שכר, בהיעדר הודעה על תנאי עבודה, הנטל להוכיח את השכר שהוסכם מוטל על הנתבע. הנתבע עמד בנטל זה על פי תלושי השכר. בנוסף, עבודת התובע במשך תקופה ממושכת לפי תנאי שכר כפי ששולמו מלמדת על הסכמה לתנאים אלה. התובע אף לא צירף פניה שנערכה מצידו לנתבע בדבר אי תשלום השכר המוסכם. לאור האמור, שכרו הקובע של התובע הינו בהתאם לגרסת הנתבע והתובע אינו זכאי להפרשי שכר, בשל הטענה ששכרו הקובע היה גבוה יותר; התובע זכאי להפרשי שכר בגין חלק חודש בו שהה בחופשת מחלה עקב תאונת עבודה; התובע זכאי לפיצוי בגין אי ביצוע הפרשות מעסיק לתגמולים, ולהחזר ניכויים שנוכו משכרו ולא הועברו לקופה, בהתאם לצו ההרחבה; התובע פוטר וכי הוא זכאי לפיצויי פיטורים ולדמי הודעה מוקדמת בת 30 יום לפי שכרו הרגיל וללא קיזוזים, וללא ניכויים בגין טיפולים לרכב, דוחות תאונה, דוחות נזק וחשבוניות על נסיעה בכבישי אגרה; אשר לפיצויי הלנת פיצויי פיטורים, בנסיבות בהן התובע פוטר והנתבע הודה בחבותו לשלם חלק מהסכום שנפסק, אך לא שילם אותו בפועל, ומשאין הנתבע יכול להצדיק אי תשלום פיצויי פיטורים, על פיצויי הפיטורים יתווספו פיצויי הלנה בגובה 15,000 ₪.
טענת התובע כי פיטוריו היו שלא כדין, נדחתה. התובע קיבל זימון לשימוע. התובע הודה כי הנתבע אמר לו במהלך השימוע את תלונותיו כלפיו אולם הוא לא התמודד עמן. לפיכך, הנתבע החליט על פיטורי התובע לאור היחס שגילה בשימוע והפיטורין נעשו כדין; אשר לפדיון חופשה, נטל ההוכחה כי עובד קיבל חופשה מוטל על המעסיק בשל חובתו לנהל פנקס חופשה. אמנם הרמת הנטל אינה מותנית דווקא בהצגת פנקס חופשה וניתן להגיע למסקנה כי המעסיק שילם את מלוא ימי החופשה גם על יסוד תלושי השכר, אלא שבמקרה זה לא ניתן להסתמך על הרישום בתלושי השכר לעניין ניצול חופשה כמהימן. לפיכך, התובע זכאי לחופשה שנתית, וזאת רק לפי ותק עבודתו אצל הנתבע, נוכח הוראות צו ההרחבה, ובניכוי ימי חופשה שניצל; כן זכאי התובע להפרשי דמי הבראה, בהתאם לויתקו לפי תקופת עבודתו אצל הנתבע אשר לשעות נוספות, על תקופת העסקתו של התובע חולש תיקון 24 לחוק הגנת השכר, שמכוחו חל היפוך בנטלי השכנוע אם וככל שהמעסיק לא הציג רישום נוכחות שנערך כחוק, כך שהנטל מועבר למעסיק להוכיח את היקף העבודה הנוספת. אלא, ש הנטל להוכחת היקף שעות העבודה של העובד עובר לפתחה של המעסיקה ככל שביה"ד התרשם כי טענת העובד בדבר עבודה בשעות נוספות אכן נכונה היא, אלא שלא הוכח כי התובע עבד בשעות נוספות, ומשכך התביעה ברכיב זה נדחתה; אשר לקרן השתלמות, התובע אינו עונה על הגדרת מנהל עבודה בצו ההרחבה; בנוסף, כעובד שאינו בתפקיד מנהל עבודה, זכאי היה התובע לפי הצו להפרשות לקרן השתלמות, אם כי בשיעור מופחת, לאחר השלמת 3 שנות וותק בענף, ואולם, התובע לא הוכיח ותק קודם, ואצל הנתבע עבד פחות מ-3 שנים, ולפיכך לא קמה זכאותו להפרשות לקרן השתלמות; הנתבע ישלם לתובע פיצוי בגין אי המצאת טופס הודעה לעובד בסך 5,000 ₪; התביעה לפיצוי בגין אי מסירת תלושי שכר, נדחתה. לא הוכח כי התלושים נערכו במטרה להטעות את התובע ולא נמצא כי תלושי השכר לא נמסרו לו בזמן אמת; התביעה לתשלום בגין אובדן דמי אבטלה נדחתה. לא הוכח כי לא נמסרו לתובע תלושי שכר וכשביקש, קיבלם. התובע אף לא הוכיח כי הגיש תביעה לאבטלה וזו נדחתה. ככל שכך היה קורה, יכול היה להגיש תביעה כנגד המוסד לביטוח לאומי.

חזרה למעלה

11 [נזיקין]

סעש (ת"א) 47726-06-15 נעמה מקדסי נ' דניאל אבייט (עבודה; הדס יהלום, נ.צ.: ש' שורק, נ' עילם; 13/02/18) - 25 ע'

עו"ד: ליאת פסטרנק אלקיים, אלישע חנינוביץ , קובי לוי

ביה"ד פסק כי, הנתבעות, שעבדו בפעוטון שבבעלות התובעת, אמרו להורי מספר ילדים הלומדים בפעוטון, אמירות העולות בגדר "לשון הרע" וכי לנתבעות לא עומדת הגנת אמת דיברתי והגנת תום הלב. נוכח כלל נסיבות העניין חייב ביה"ד את נתבעת 1 לשלם לתובעת פיצוי בסך 15,000 ₪, ואת נתבעות 2 ו-3, לשלם לתובעת, כל אחת, פיצוי בסך 12,000 ₪.
נזיקין – עוולות – איסור לשון הרע
נזיקין – הגנות – אמת בפרסום
נזיקין – הגנות – תום-לב
.
תביעת לשון הרע שהגישה התובעת, נגד שלוש סייעות שעבדו בפעוטון שבניהולה. נתבעת 1 (להלן: דניאל) עבדה בפעוטון ימים בודדים, ופוטרה. נתבעת 2 (להלן: שיר) עבדה בפעוטון במשך שלושה חודשים והתפטרה. נתבעת 3 (להלן: אהובה) עבדה בפעוטון במשך שנה והתפטרה.
.
בית הדין האזורי לעבודה (סגנית הנשיאה ה' יהלום ונציגי הציבור ש' שורק, נ' עילם) קיבל את התביעה ופסק כי:
ביה"ד עמד על המסגרת הנורמטיבית שבסעיף 1 ו-2 לחוק איסור לשון הרע (להלן: החוק) ועל הפסיקה לפיה בחינת התקיימותה של לשון הרע נבחנת בשלבים: בשלב ראשון, יש לברור מהביטוי את המשמעות העולה ממנו לפי אמות המידה של האדם הסביר, היינו לפי מבחן אובייקטיבי, לפי הנסיבות ולשון הדברים. בשלב שני, יש לברר אם מדובר בביטוי המהווה לשון הרע. בשלב שלישי יש לברר האם עומדת למפרסם אחת או יותר מההגנות המנויות בסעיפים 13-15 לחוק. בשלב רביעי יש לדון בשאלת הפיצויים לנפגע. כדי לקבוע כי מדובר בלשון הרע, אין צורך להשתכנע שנגרמה השפלה או ביזיון לתובע. די בכך שיקבע כי הפרסום עלול היה להביא לכך; עם זאת, החוק מונה מספר הגנות שבהתקיימן יקבע שאין מדובר בלשון הרע המזכה בפיצוי, ובהן אמת בפרסום ותום לב.
במקרה דנן הוכח כי הנתבעות פירטו ליקויים בהתנהלות התובעת בפני אמהות של ילדים הלומדים בפעוטון. הנתבעות לא הוכיחו הגנת "אמת דיברתי" ביחס לליקויים להן טענו; אשר להגנת סעיף 15(3) לחוק – כי הפרסום נעשה לצורך עניין כשר של האדם שאליו הופנה הפרסום. אכן, פניה של סייעת להורי ילדי גן, על מנת להתריע על מעשים לא ראויים שנעשים בגן, יכולה להיחשב כמגינה על האינטרס של האדם שאליו פנו. ואולם, על מנת לזכות בהגנת הסעיף, על הנתבעות להוכיח שעשו את הדברים בתום לב ובסבירות. במקרה דנן לא הוכח תום לב של הנתבעות. לגבי דניאל נמצא כי הפניה להורים נעשתה כנקמה בתובעת, ולגבי אהובה ושיר, נמצא כי כעסו על רקע אי תשלום שכר. ודוק, לו היה נקבע שנאמרו דברי אמת, הרי שלא היה די בקיומו של אינטרס אישי נוסף (אי תשלום שכר). שכן, יכול שאדם יאמר דברי אמת אף שיש לו אינטרס נוסף באמירתם. ואולם, הדברים שנאמרו לא הוכחו כדברי אמת. בנוסף, פניה להורים מיד לאחר ההתפטרות, ללא שניתנה לתובעת הזדמנות לשקול שינויים ושיפורים, אף היא מעידה על חוסר תום לב; אמנם עצם הגשת תלונה למשטרה חוסה תחת ההגנה הקבועה בסעיף 15(8) לחוק. יחד עם זאת, עיתוי הגשת התלונה כמו גם הדברים שנאמרו, שלגבי חלקם הנתבעות חזרו בהן בדיון, יש בה כדי להעיד על חוסר תום לב של הנתבעות.
אשר לגובה הפיצוי, נמצא שלפי מבחן אובייקטיבי של האדם הסביר, הדברים שאמרו הנתבעות להורי הגן, אכן נאמרו וכי הם בגדר "לשון הרע" כהגדרתו בחוק. נמצא כי לא עומדת לנתבעות הגנת אמת דיברתי וכי האמירות אינן חוסות תחת הגנת סעיף 15(3) לחוק. אמנם הדברים נאמרו לגורמים שלהם עניין ישיר באמירות, ואמנם הפרסום היה לאימהות של ילדי הגן ולא לציבור בכללותו. יחד עם זאת, עצם הפרסום להורים לא נעשה בתום לב, ולכל אחת מהנתבעות היו שיקולים זרים בעצם הפרסום. הוכח כי שני ילדים עזבו את הגן, בעקבות דברים שאמרו הנתבעות להורי הילדים והתובעת העידה על קשיים ברישום ילדים לגן. נוכל כלל השיקולים הרלבנטיים, דניאל תשלם לתובעת פיצוי בסך 15,000 ₪. שיר ואהובה ישלמו לתובעת, כל אחת, פיצוי בסך 12,000 ₪.

חזרה למעלה

12 [עבודה]

בל (ת"א) 42766-05-15 יוליה ווליבץ נ' המוסד לביטוח לאומי (עבודה; תומר סילוורה, נ.צ.: א' אופיר, ח' הופר; 11/02/18) - 15 ע'

עו"ד: הילה יוסף רוזנשטיין, רועי הררי

ביה"ד פסק כי, תביעת התובעת להכיר בפגיעה הנטענת בגבה, כפגיעה בעבודה לא התיישנה, וכי הוכח דבר קיומו של אירוע תאונתי. לפיכך הורה ביה"ד כי ימונה מומחה-יועץ רפואי מטעם בית הדין בתחום האורתופדי, לבחינת שאלת הקשר הסיבתי בין האירוע התאונתי לבין פגיעת התובעת.
עבודה – תאונת עבודה – קביעה בדבר תאונת עבודה
עבודה – בית-הדין לעבודה – התיישנות
עבודה – בית-הדין לעבודה – מינוי מומחים יועצים רפואיים
עבודה – תאונת עבודה – הוכחת קשר סיבתי
.
תביעת התובעת, שחקנית כדורעף במקצועה, להכיר בפגיעה הנטענת בגבה, כפגיעה בעבודה בהתאם לסעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי (להלן: החוק), לאחר שתביעתה נדחתה על ידי הנתבע בנימוק לפיו לא הוכח שנגרם אירוע תאונתי תוך כדי ועקב עבודתה.
.
בית הדין האזורי לעבודה (השופט ת' סילורה ונציגי הציבור א' אופיר, ח' הופר) הורה על מינוי מומחה רפואי ופסק כי:
אשר להתיישנות, תקנה 1(ב) לתקנות הביטוח הלאומי (מועדים להגשת תובענות), קובעת כי המועד להגשת תובענה לבית הדין לעבודה, שעניינה תקיפת החלטת הנתבע בתביעה שפקיד התביעות דן בה, הוא 12 חודשים מיום שההחלטה נמסרה למבוטח. לביה"ד אין סמכות להאריך מועדים שנקבעו בחוק או בתקנות להגשת תובענות. בפסיקה נקבע כי, בכל הנוגע למכתבי הביטוח הלאומי קיימת חזקה עובדתית, הניתנת לסתירה, בדבר המצאה בדואר. בהתאם לחזקה זו, ככלל דבר דואר שנשלח לפי פרטי מען תקינים מגיע לנמען תוך פרק זמן סביר. ודוק, החזקה העובדתית הנ"ל לא עומדת לבדה ויש לשקול את כלל הראיות והנסיבות, תוך התחשבות בכך שעסקינן בהוכחת יסוד שלילי (על התובעת להוכיח שהודעת הנתבעת לא הגיעה אליה), שמעצם טיבו קשה יותר להוכחה. בהתאם, על מנת לעמוד בנטל הוכחה זה נדרשת כמות ראיות קטנה יותר. כמו כן, נטיית ביה"ד היא שלא לשלול את יומו של בעל דין בביה"ד מטעמים פרוצדוראליים בלבד, בפרט משעה שמדובר בתביעה שעניינה מתחום הביטחון הסוציאלי. במקרה דנן התובעת סתרה את חזקת ההמצאה בדואר, ולפיכך התקבלה טענתה לגבי מועד מסירת מכתב הדחיה של הנתבע. מאחר שלא חלפו 12 חודשים בין תאריך מסירת מכתב הדחייה לתובעת לבין מועד הגשת התביעה דנן, טענת ההתיישנות נדחתה.
אשר לשאלה האם הוכח אירוע תאונתי, ביה"ד עמד על המסגרת הנורמטיבית הקבועה בסעיף 79 לחוק המגדיר תאונת עבודה ועל סעיף 83 לחוק הקובע את חזקת הסיבתיות. כדי שתוכר חזקת הסיבתיות יש להוכיח בראש ובראשונה כי ארעה תאונה. תאונה מורכבת משני יסודות חיוניים: גורם או מחולל; נזק או פגיעה; לפי הפסיקה, בפגיעה בגב שהיא תוצאה של גורמים חיצונים הנראים לעין או כאלה שאינם נראים לעין, ראשית הראיה צריכה להיות שאכן קרה אירוע תאונתי בעבודה הקושר את הפגיעה למהלך העבודה. עוד נפסק כי הכרה בפגיעה בעמוד השדרה כתאונת עבודה, תלויה בעיקר בשאלה האם הוכח שבמהלך העבודה אירע משהו שבגינו "נתפס" גבו של המבוטח, או שפקדוהו לפתע כאבים עזים שמנעו להמשיך לעבוד. ביסודם של דברים עומדת שאלת אמינות גרסתו של התובע; על מנת להכיר בכאבי גב כתאונת עבודה, על המבוטח להוכיח שהיה מאמץ בלתי רגיל או אירוע פיזי מיוחד בעבודה שניתן לקשור להופעתם; הגדרת מושג "ארוע תאונתי" הקשור למחלות גב, חייב המבוטח להוכיח ארוע תאונתי הקשור לעבודה וחורג מתנועותיו שאינן קשורות לעבודה.
המבחן היסודי לבחינת קיומו של אירוע "תאונתי" הוא מבחן ה"פתאומיות", משמע כי ניתן לאתר את האירוע במישור הזמן והמקום. זאת, לעומת מחלה שאת ראשיתה אכן ניתן להגדיר במונחים של זמן ומקום אך תוצאתה באה מהתפתחות הדרגתית. גרסת התובעת הייתה אמינה ונתמכה בעדות שתי עדות מטעמה, ועלה בידה להרים את הנטל הנדרש להוכחת עצם קיומו של האירוע התאונתי. לסיכום, נוכח המסקנה בדבר קיומו של אירוע תאונתי, ימונה מומחה-יועץ רפואי מטעם בית הדין בתחום האורתופדי לבחינת שאלת הקשר הסיבתי בין האירוע התאונתי לבין פגיעת התובעת.

חזרה למעלה

13 [ביטוח לאומי] [עבודה]

בל (ת"א) 64672-06-15 איילת יהודאי נ' המוסד לביטוח לאומי (עבודה; חופית גרשון יזרעאלי, נ.צ.: ח' שפר; 08/02/18) - 11 ע'

עו"ד: שרון אשל, ענבל קמיור, אילון אשל

ביה"ד פסק כי, בדין נבחנה זכאות התובעת לגמלת הכנסה לתקופה שבמחלוקת בהתחשב בהכנסות בן זוגה, שכן ניהלו משק בית משותף ולא היה מקום לבחינת הכנסותיה בנפרד. כפועל יוצא, החלטת הנתבע, שדחתה את תביעת התובעת להבטחת הכנסה בגין התקופה שבמחלוקת, ניתנה כדין.
ביטוח לאומי – גימלאות – הבטחת הכנסה
עבודה – ביטוח לאומי – הבטחת הכנסה
.
הדיון נסב אודות השאלה כיצד יש לבחון את זכאותה של התובעת, רווקה ואם לשתי בנות, לגמלת הכנסה לתקופה שבמחלוקת – האם בנפרד מבן זוגה (להלן: מר ליברמן) או בהתחשב בהכנסות בן זוגה, שכן ניהלו משק בית משותף. כפועל יוצא, השאלה היא האם החלטת הנתבע, שדחתה את תביעת התובעת להבטחת הכנסה בגין תקופה זו, ניתנה כדין.
.
בית הדין האזורי לעבודה (השופטת ח' גרשון-יזרעאלי ונציג הציבור ח' שפר) דחה את התביעה ופסק כי:
סעיף 2 לחוק הבטחת הכנסה (להלן: החוק), מגדיר את הזכאים להבטחת הכנסה. כאשר מדובר בבני זוג, חל סעיף 4 לחוק הקובע: (א) הזכאות לגימלה של כל אחד מבני זוג מותנית בכך שמתקיימים גם בבן זוגו תנאי הזכאות לפי סעיף 2; (ב) האמור בסעיף קטן (א) לא יחול על מי שהשר קבע בתקנות, בתנאים שקבע." סעיף 1 לחוק מגדיר "בני זוג" – לרבות איש ואשה הידועים בציבור כבני זוג ומתגוררים יחדיו; "יחיד" – מי שאין לו בן זוג; ואולם על המונח "ילד" תחול ההגדרה שבחוק זה". בפסיקה נקבע כי נקודת המוצא בהגדרת "בני זוג" בחוק היא ש"בני זוג" הם איש ואישה הנשואים זה לזו וחיים חיי משפחה במשק בית משותף. בחוק הורחבה הגדרה זו של "בני זוג" גם על איש ואישה שאינם נשואים זה לזו, ובלבד שמתקיימים בהם קודם כל המרכיבים המרכזיים של תא משפחתי, כלומר חיי משפחה ומשק בית משותף. בדיקת זכאותם של "בני זוג", ובקשת כל אחד מהם לגמלה תבחן לאור נתוני שניהם לפי סעיף 4 לחוק. מכאן, עת מדובר בבני זוג שאינם מנהלים משק בית משותף, הרי שלפי תכליתו הכלכלית של החוק, שבאה לביטוי במבחן "משק בית משותף", אין מקום לבחון את זכאותם כבני זוג החולקים תא משפחתי אחד, אלא כל אחד לחוד.
במקרה זה התובעת ומר ליברמן התגוררו יחד בתקופה הכוללת את התקופה נשוא התביעה. התובעת הצהירה כי לא ניהלה בתקופה הרלוונטית לתביעה משק בית משותף או חיים משותפים עם מר ליברמן, והייתה ביניהם הפרדה כלכלית וכי המגורים עמו היו בשל כורח, וחשש מאיומיו. אלא שפרט לטענה בדבר איומים מצד מר ליברמן, לא הציגה התובעת כל ראיה אובייקטיבית תומכת. התובעת אף הגדירה את מר ליברמן כבן זוגהּ. התובעת העידה שהתגוררה לסירוגין עם מר ליברמן ועם אמה. משמע, התובעת לא הייתה "כבולה" למגורים עם מר ליברמן. בנוסף, לא הוכח כי במועדים הרלוונטיים לתביעה הייתה הפרדה כלכלית בין התובעת למר ליברמן ומחומר הראיות מצטיירת תמונה של שיתוף ביניהם. לאור כל האמור, לא עלה בידי התובעת להוכיח שלא ניהלה משק בית משותף עם מר ליברמן וכי הנתבע שגה כאשר ראה אותם כידועים בציבור בתקופה הרלוונטית.

חזרה למעלה

14 [עבודה]

בל (חי') 4802-08-16 משה פישר נ' המוסד לביטוח לאומי (עבודה; אלכס קוגן, נ.צ.: מ' מוסה-פרידברג, ע' אלון; 07/02/18) - 12 ע'

עו"ד: י. בלנגה, ד. ירושלמי

ביה"ד קבע כי חרף הספק האם התובע הצביע במובהק על קיומה של תשתית עובדתית כנדרש בעילת המיקרוטראומה, יש מקום למינוי מומחה שיחווה דעתו בסבירות קיומן של פגיעות בברכיו ובקרסוליו של התובע על דרך המיקרוטראומה כתוצאה מתנאי עבודתו, וכן באפשרות קיומה של מחלת מקצוע בברך.
עבודה – תאונת עבודה – מיקרוטראומה
עבודה – תאונת עבודה – מינוי מומחה
.
עסקינן בתביעת התובע להכיר בפגיעות בברכיו ובקרסוליו, מהן הוא סובל לטענתו, כפגיעות בעבודה על דרך המיקרוטראומה, כתוצאה מתנאי עבודתו בקריאת מונים ובגביית כספים בחברת החשמל משך 38 שנים. הנתבע דחה את התביעה בנימוק כי לא הוכח קיומו של קשר סיבתי בין תנאי עבודתו של התובע לאבחנה בגינה הוגשה התביעה.
.
בית הדין האזורי לעבודה (הנשיא א' קוגן ונציגי הציבור מ' מוסה-פרידברג, ע' אלון) הורה על מינוי מומחה ופסק כי:
בפסיקה נקבע כי לצורך גיבוש עילת המיקרוטראומה נדרש להוכיח כי המבוטח ביצע במהלך עבודתו תנועות חוזרות ונשנות, זהות או דומות במהותן, שחזרו על עצמן למשך פרק זמן רצוף ואשר ניתן לבודד אותן משאר הפעולות והתנועות שביצע במהלך יום העבודה. תדירות התנועות החוזרות והנשנות אינה חייבת להיות קבועה וסדירה, אלא על התנועות לחזור ולהישנות בתכיפות הנמשכת על פני פרק זמן מספיק לגרימת הנזק המצטבר הפוגע בכושר עבודת הנפגע. עוד הובהר בפסיקה כי גם במצב של עבודה מגוונת קיימת אפשרות לאבחן תנועות המבוצעת ברצף על פני פרק או פרקי זמן משמעותיים, ככל שניתן לבודדן ממכלול הפעולות שמבצע המבוטח במהלך יום עבודתו; מחלת מקצוע הוגדרה בסעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי כ"מחלה שנקבעה כמחלת מקצוע בתקנות לפי סעיף 85 והוא חלה בה, בהיותה קבועה כמחלת מקצוע, עקב עבודתו אצל מעבידו או מטעמו, ובעובד עצמאי – עקב עיסוקו במשלח ידו". מחלות המקצוע מופיעות ברשימה סגורה המנויה בתוספת השנייה לתקנות הביטוח הלאומי (ביטוח מפני פגיעה בעבודה).
במשך 38 שנים הועסק התובע בחברת החשמל בתפקיד קורא מונים וגובה חובות, עבודה שהיתה כרוכה, בין היתר, בהליכה מרובה ובעליה וירידה במדרגות. אמנם התעורר ספק בדבר עצם קיומה של תשתית עובדתית כנדרש בעילת המיקרוטראומה, האם עבודה הכרוכה בהליכה רבה, בשטחים טופוגרפיים שונים, לרבות עליה/ ירידה במדרגות יכולה כלל להוות תשתית עובדתית לפי תורת המיקרוטראומה. כך גם, היקפי ותנאי ההליכה והעלייה/ירידה במדרגות השתנו מידי חודש, בהתאם לאזורי הקריאה השונים; ודוק, נוכח תקופת עבודתו הממושכת של התובע באותו תפקיד, שחלק ניכר ממנו היה כרוך בהליכה מסיבית ובעלייה/ירידה במדרגות, יש להפעיל את הספק לטובת התובע באופן המצדיק בידוד פעולות דומות אלו, העשויות להפעיל לחץ/עומס על ברכיו וקרסוליו של התובע, ממכלול הפעולות להן הוא נדרש ביום עבודתו ומינוי מומחה רפואי לבחינת שאלת הקשר הסיבתי בין פעולות ההליכה והעלייה/ירידה במדרגות בעבודה לבין הליקויים להם הוא טוען התובע בברכיו ובקרסוליו; מן הראוי שהליקויים להם התובע טוען בברכיו, ייבחנו גם בהקשר של פגיעה בדרך של מחלת המקצוע המנויה בפריט 12 לחלק ב' של רשימת מחלות המקצוע שבתקנות הביטוח הלאומי הנ"ל.
לסיכום, חרף ספק האם התובע הצביע במובהק על קיומה של תשתית עובדתית כנדרש בעילת המיקרוטראומה, ימונה מומחה-יועץ רפואי בתחום האורתופדיה, על מנת שיחווה דעתו בסבירות קיומן של פגיעות בברכיו ובקרסוליו של התובע, על דרך המיקרוטראומה, כתוצאה מתנאי עבודתו, שהיו כרוכים בהליכה מרובה ובעלייה/ירידה במדרגות מידי יום, וכן באפשרות קיומה של מחלת המקצוע הנ"ל בברך.

חזרה למעלה

מנהלי

15 [ארנונה]

עמנ (ב"ש) 19313-09-17 מנהל הארנונה מועצה איזורית אילות נ' רשות שדות התעופה (מנהלי; גאולה לוין; 22/01/18) - 7 ע'

עו"ד: דביר ליבוביץ, ליטל ברששת, שיר־לי שיש

בית המשפט לעניינים מנהליים קיבל את טענות המערערת שהוגש לפי חוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה), ביחס להיעדר הנמקת החלטתה של ועדת הערר, ודחה את טענותיה ביחס להרכב חברי הוועדה.
ארנונה – ועדת ערר – חובותיה
ארנונה – ועדת ערר – הרכבה
.
המערערת הגישה ערעור מינהלי על החלטת וועדת הערר של המועצה אזורית חבל אילות, לפי חוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה). בערר נדרשה וועד הערר למחלוקת בקשר לחיובי ארנונה בגין השימוש שעושה רשות שדות התעופה, המשיבה, בשדה התעופה "עובדה". ההחלטה מתייחסת לשתי סוגיות – גודל השטח והסיווג. בשני העניינים התקבלה עמדת המשיבה.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
ועדת הערר לא יצאה ידי חובתה, באופן בו נימקה את החלטה. ההנמקה היא חלק מהותי ובלתי נפרד מכל החלטה. ההנמקה היא שמאפשרת לגורם המחליט לבחון את טענות הצדדים ולגבש את החלטתו, והיא שמאפשרת לצדדים להבין את היסודות עליהם עומדת ההחלטה. ההנמקה גם מאפשרת לערכאת הערעור לבקר את ההחלטה. בפסיקה נקבע, כי החלטה שאינה מנומקת, היא החלטה פגומה. במקרה זה, היעדר ההנמקה אינו מאפשר ביקורת שיפוטית ממשית על ההחלטה.
באשר לטענות המערערת ביחס להרכב חברי הוועדה: מצב בו חלים שינויים בהרכב הוועדה מוסדר בתקנה 11ד' לתקנות הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית) (סדרי דין בוועדת ערר). במקרה זה, יש לראות את המקרה כבא בגדר תקנה 11ד'(ב). אמנם יו"ר הוועדה התחלף, אך אין לומר כי נבצר ממנו להישאר לדיון. הוא נותר כחבר בוועדה גם אם לא בתפקיד יו"ר. גם מבחינה לשונית וגם מבחינה תכליתית, אין הדבר בא לכדי מינוי הרכב חדש שמחייב קיום הדיון מתחילתו.
במקרה זה, מונה חבר נוסף שהחל לשמש כיו"ר הוועדה. הודעה על כך נשלחה לצדדים, לרבות המערערת. המערערת לא הסתייגה מהמשך הדיון בפני המותב השונה. הוועדה יצאה ידי חובתה בכך ששלחה לצדדים הודעה על המותב החדש.

חזרה למעלה

מחוזי

16 [עונשין]

תפ (ב"ש) 28516-08-14 מדינת ישראל נ' עוזי שמואלי (מחוזי; גילת שלו; 13/02/18) - 49 ע'

עו"ד: מירב עמר-כהן, ערן אביטל, מוטי יוסף

בית המשפט גזר על הנאשמים 3 ו-4, רופא ואדם אחר, עונשים של 5 ו-4 שנות מאסר בהתאמה ועונשים נלווים, לאחר שהורשעו, לפי הודאתם במסגרת הסדרי טיעון, בעבירות של סחר באיברים ועבירות נלוות במסגרת רשת שפעלה להשתלה בלתי חוקית של איברים.
עונשין – ענישה– מדיניות ענישה: סחר באיברים
.
בית המשפט נדרש לגזור את דינם של הנאשמים 3 ו-4 שהודה והורשע במספר רב של עבירות שעניינן סחר באיברים ועבירות נלוות (שעיקרן עבירות מרמה ועושק), שבוצעו תוך התארגנות עם אחרים לביצוע השתלות איברים לא חוקיות, דהיינו – נטילת כליות מתורמים חיים עבור תמורה כספית, והשתלתן באנשים אחרים שאינם בני משפחתם.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
בכל הקשור לשאלה אם מעשי הנאשמים מהווים אירוע אחד או יותר, מדובר במקרה קשה וגבולי. מחד כל אחד מכתבי האישום מגולל מסכת עבריינית אחת, שבוצעה תוך התארגנות של מספר עבריינים, בפרק זמן תחום, בשיטה דומה ומתוך מניע דומה; מאידך, כל אחד מהאישומים עוסק בקרבנות אחרים שמצוקתם נוצלה, אשר לחלקם נגרמה פגיעה ממשית בגופם, כך שלפחות מן הפן המוסרי, ראוי היה לסווג כל אישום כאירוע נפרד. בנסיבותיו של עניין זה, יש לראות בכל אחד מכתבי האישוםאירוע אחד, מרובה מעשים.
העבירות בהן הורשעו הנאשמים הן עבירות חמורות, ובעיקר השילוב הקשה והבלתי מוסרי שבין העבירות של סחר ותיווך לסחר באיברים, לבין עבירות העושק והמרמה.
עד כה לא הצטברה פסיקה של ממש בעבירות דומות, ומרבית התיקים הסתיימו בהסדרי טיעון, על שלל נימוקיהם, כך קשה לגזור מהם את מתחם העונש ההולם. עם זאת, הפסיקה הנוהגת בריבוי עבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, גם כשמדובר בענייני ממון בלבד, כוללת עונשי מאסר משמעותיים, כאשר השילוב שבין עבירות המרמה, הזיוף והעושק, יחד עם העבירות של סחר ותיווך באיברים, מחייב הטלת ענישה מחמירה וכואבת, הן ברכיב המאסר והן ברכיב הכלכלי, שיהא בה להרתיע את הרבים והיחד מהתחברות לרשתות דומות העוסקות בסחר לא חוקי באיברים.

חזרה למעלה

17 [ראיות]

תא (י-ם) 9407-03-14 הרשות הפלסטינית נ' סמיר גולאני (מחוזי; ארנון דראל; 12/02/18) - 8 ע'

עו"ד: אביטל שרון, וליד זחאלקה

בית המשפט התיר שמיעת עדות של עד בדרך של היוועדות חזותית, באשר הבקשה הוגשה בתום לב, העדות רלוונטית למחלוקת ובוסס חששו של העד ממעצר או מאסר בדרכו לעדותו.
ראיות – עדות – באמצעות כינוס וידאו
ראיות – עדות – גביית עדות מחוץ לבית-המשפט
.
בקשת הנתבע לגביית עדות בהיוועדות חזותית של עד שהוא אזרח הרשות הפלסטינית המתגורר בירדן, אשר חושש ממעצר או מאסר ככל שיאלץ לעבור בתחומי הרשות בדרכו לעדותו.
.
בית המשפט המחוזי נעתר לבקשה ופסק:
מסירת עדות שלא בפני ביהמ"ש אינה המצב האופטימלי, אך ניתן בנסיבות המצדיקות זאת לעשות שימוש בהיוועדות חזותית לצורך העדת עד ששוהה מחוץ לישראל. בבחינת בקשה לשמיעת עדות באמצעות היוועדות חזותית יש לשקול האם הבקשה הוגשה בתום לב; האם העדות רלוונטית לשאלות השנויות במחלוקת; והאם קיימת סיבה טובה לאי מסירת העדות בבית המשפט בישראל. כאשר מדובר בעדותו של בעל דין, מקפיד ביהמ"ש הקפדה יתרה בבחינת שיקולים אלו. במקרה הנדון מתקיימים התנאים האמורים וניתן לשמוע את העדות בדרך של היוועדות חזותית, בכפוף להמצאת תצהיר מאומת כדין.

חזרה למעלה

18 [פשיטת רגל] [קופות גמל]

פשר (חי') 35706-02-17 יצחק בן בסט נ' הכונס הרשמי מחוז חיפה (מחוזי; איל באומגרט; 09/02/18) - 10 ע'

עו"ד:

בית המשפט אינו רשאי להורות על פדיון של כספים המיועדים לקצבה מקום בו הפוליסה לא הפכה נזילה, אלא אם כן ניתנה הסכמתו המפורשת של החייב.
פשיטת רגל – נושים מובטחים – מימוש השעבוד
פשיטת רגל – קיזוז – מועד הקיזוז
קופות גמל – הלוואה לעמית – זכות קיזוז
.
בקשה לאפשר למבקשת לבצע פדיון מוקדם של פוליסה לתגמולים הקיימת לחייב אצלה ולקזז את חובו כלפיה.
.
בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה ברובה ופסק:
אין ביהמ"ש רשאי להורות על פדיון של כספים המיועדים לקצבה מקום בו הפוליסה לא הפכה נזילה, אלא אם כן ניתנה הסכמתו המפורשת של החייב. ככל שהחייב מבקש לעשות זאת רשאי המלווה לקזז תחילה את חוב החייב כלפיו. בענייננו לא ניתנה הסכמת החייב למימוש מוקדם, אולם בעת שתקום זכות החייב למימושה, יקום השעבוד עליו הסכים החייב וירבוץ על הפוליסה. מאחר שהמדובר בכספים המיועדים לקצבה, לא קמה זכות הקיזוז בעת מתן צו הכינוס, אלא בהתקיים אירוע מזכה. המבקשת רשאית להחזיק אצלה את כספי הפוליסה עד לפירעון חוב החייב כלפיה. בהתקיים אירוע מזכה תהא היא רשאית לעכב כספי הפוליסה ולקזז מהמגיע לחייב את חובו כלפיה. אין הוראת חוק המחייבת את הטוען לקיזוז או השעבוד להגיש תביעת חוב, כתנאי לזכות הקיזוז, אולם על המבקשת להעביר לבדיקה את חוב החייב כלפיה, בעת מימוש הפוליסה. זכותה להיפרע מהחייב את יתרת הלוואה, ריבית והצמדה.

חזרה למעלה

19 [חברות] [עוולות מסחריות]

תא (ת"א) 65217-06-15 אינטגריטי תוכנה 2011 בע"מ נ' ציון גונן (מחוזי; מגן אלטוביה; 08/02/18) - 21 ע'

עו"ד: רונן ברק, ערן סורוקר , ליאור בן ארי , ד"ר רוי בר קהן , הראל דדון

הנתבעים הפרו את חובת האמונים כלפי החברה שייסדו והמייסד הנוסף, כאשר עזבו את החברה והצטרפו למיזם חדש. אין מקום לפיצוי משלא הוכח נזק כספי ממשי עקב ההפרות, אך יש להקצות למייסד הנוסף מניות בחברה החדשה שהוקמה.
חברות – בעלי מניות – חבותם
עוולות מסחריות – סוד מסחרי – שימוש בסוד מסחרי
.
התובע והנתבעים 2-4 הקימו חברה לגיוס כספים למיזם בתחום אבטחת מידע. הנתבע 1 דחה הצעה לכהן כמנכ"ל החברה, הציע לנתבעים 2-4 להצטרף למיזם חדש בתחום הגנת אתרי אינטרנט והשלושה ייסדו חברה חדשה, תוך הפסקת שיתוף הפעולה בין הנתבעים 2-4 והתובעים.
.
בית המשפט המחוזי קיבל את התביעה בחלקה ופסק:
על מנת שתקום חזקת שימוש לפי סעיף 10 לחוק עוולות מסחריות, נדרש כי יתקיימו שני תנאים מצטברים: הסוד המסחרי נמצא בידיעת הנתבע או שיש לו גישה אליו והנתבע משתמש במידע הדומה דמיון מהותי לסוד המסחרי. התובעים כשלו מלהוכיח שמי מהנתבעים עשה שימוש בסודות מסחריים של החברה המקורית. עם זאת, הנתבעים 2-4 הפרו את חובת האמונים כלפי החברה המקורית, מאחר שהטכנולוגיה המשמשת את מוצר החברה החדשה יכולה הייתה להתממש בחברה המקורית. הנתבע 1 עוול כלפי החברה המקורית והתובע בגרם הפרת חוזה. ואולם, אין מקום לפסיקת פיצוי משלא הוכח נזק כספי ממשי שנגרם לחברה המקורית מהפרת חובת האמונים והפרת הוראות התקנון על ידי הנתבעים 2-4, שעה שהתובעים לא טענו שהשקיעו כספים בקידום הרעיונות הטכנולוגיים אותם ביקשו לקדם באמצעות החברה המקורית, ולא ניתן להצביע על מוצר אותו ניתן היה לפתח במסגרתה. היות שהתובע היה הגורם שקישר בין הנתבעים, הוגן וראוי לחייב את הנתבעים להקצות לו 5% ממניות החברה החדשה.

חזרה למעלה

20 [דיון אזרחי]

רעא (ת"א) 51266-01-18 חיים סודקביץ משרד עו"ד נ' טאמשז אלישקוב (מחוזי; אביגיל כהן; 07/02/18) - 6 ע'

עו"ד: חיים סודקביץ, יאיר רביבו

הפקדת העירבונות ע"י התובע במסגרת בקשתו לסעדים זמניים בוצעה לשם פיצוי נזק שהיה עלול להיגרם לנתבע במקרה שבו תיפסק התובענה או יפקע הצו. משניתן פסק דין לטובת המבקש, המטרה שלשמה הופקדו העירבונות אינה עומדת עוד ויש להשיבם למבקש.
דיון אזרחי – עירבון – בבקשה לסעד זמני
דיון אזרחי – סעדים זמניים – ערבות ועירבון
.
בקשת רשות ערעור על החלטות בימ"ש השלום שעניינן השבת ערבונות למבקש – התובע, שהופקדו במסגרת בקשה לסעדים זמניים, וזאת לאחר שהתקבלה תביעת המבקש.
.
בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור ופסק:
העיקול הזמני נכנס לתוקף ביום מתן הצו ופוקע באחד המועדים הבאים, לפי המוקדם מביניהם: עם הפסקת התובענה; עם מתן פס"ד הדוחה את התובענה; עם ביצוע פס"ד שניתן לטובת התובע; או בתום המועד שנקבע בצו. ככל שהתובע זוכה בתביעתו, צו העיקול הזמני יעמוד בתוקפו עד שפסה"ד יבוצע ויעבור לביצוע בהתאם להוראות חוק ההוצל"פ. הפקדת הערובות ע"י המבקש בוצעה לשם פיצוי נזק אשר היה עלול להיגרם לנתבע במקרה שבו תיפסק התובענה או אם יפקע הצו מסיבה אחרת. משניתן פסק דין לטובת המבקש, המטרה שלשמה הופקדו הערובות אינה עומדת עוד ויש להשיבם למבקש.

חזרה למעלה

שלום

21 [תכנון ובנייה] [משפט מינהלי]

(ת"א) 3969-01-17 פרטוש יצחק נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה (שלום; עלאא מסארווה; 18/02/18) - 13 ע'

עו"ד: בנימין קמפנר, מוריה כהן

התקבלה בקשה לביטול צו הריסה מינהלי שהוצא על ידי מנהל מחלקת הפיקוח בעירייה. נקבע כי צו ההריסה לא ניתן על ידי הגורם המוסמך לכך על פי חוק התכנון והבנייה.
תכנון ובנייה – הריסה – צו הריסה מינהלי
תכנון ובנייה – צו הריסה מינהלי – הוצאתו
משפט מינהלי – אצילת סמכויות – רשות מקומית
.
בקשה לביטול צו הריסה מינהלי שהוצא על ידי מנהל מחלקת הפיקוח על הבנייה בעיריית תל אביב. המבקש טען כי נותן הצו איננו מוסמך להוציא צו הריסה מינהלי לפי חוק התכנון והבנייה, תשכ"ח-1965.
.
בית המשפט קבע כלהלן:
האצלת סמכותו של מהנדס להוציא צווי הריסה מינהליים למנהל מחלקת הפיקוח, גם אם קיים ערוץ האצלה וגם אם מנהל מחלקת הפיקוח עומד בדרישות הפורמאליות של אותו ערוץ, איננה סבירה בנסיבות העניין. ההאצלה, בכל מקרה, כפופה לכללי המשפט המינהלי ואין לקבל האצלה לכל מי שעומד בתנאים הפורמאליים שקובע החוק.
בהיעדר נימוקים מיוחדים שיצדיקו את מהלך ההאצלה, המדובר בהחלטה מינהלית בלתי סבירה העומדת בסתירה לקווים הכלליים ולעקרונות שהותוו בפסיקה לעניין אצילת סמכויות. כמו כן, ולנוכח הפגיעה בזכויות הפרט בעצם הפעלת אמצעי רב עוצמה ללא משפט, בידי הדרג המבצע, הרי שהמדובר בהחלטה הלוקה בפגם משפטי גם בהיבט החוקתי.
דין האצלת הסמכויות של מהנדס הועדה למנהל מחלקת הפיקוח להיפסל. המשמעות היא שצו ההריסה המינהלי מושא הבקשה לא ניתן על ידי הגורם המוסמך לכך על פי חוק, ולכן דין הבקשה לביטולו להתקבל.

חזרה למעלה

22 [כספים] [חוזים]

תא (אש') 59032-07-14 שומר הדברה ואספקה בע"מ נ' מועצה אזורית חוף אשקלון (שלום; עידו כפכפי; 12/02/18) - 16 ע'

עו"ד: אפרת אסף, אליעזר בן מוחה

קבלן שנתן שירותי הדברה למועצה אזורית זכאי לתשלום הפרשי הצמדה וריבית על סכום החיוב החודשי, למרות שלא דרש זכות חוזית זו במשך חמש שנות מתן השירותים לפי המכרז בו זכה.
כספים – הפרשי הצמדה וריבית – פסיקתם
חוזים – שיערוך – עריכתו
.
האם זכאי קבלן שנתן שירותי הדברה למועצה אזורית לתשלום הפרשי הצמדה וריבית על סכום החיוב החודשי, למרות שלא דרש זכות חוזית זו במשך חמש שנות מתן השירותים לפי המכרז בו זכה.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
לא בנקל יוסק מהתנהגותם של הצדדים הרצון בשינוי של החוזה ביניהם. מסקנה זו יפה מקל וחומר במקרה הנדון בו קיימות הוראות הקובעות כי ויתור או שינוי יש לערוך בכתב וכי איחור בשימוש בזכויות לא יחשב כוויתור או שיהוי. על כן אין לראות במחדל התובעת לעמוד על זכותה החוזית משום ויתור והנתבעת מנועה מלטעון לשיהוי או לנזק שנגרם לה עקב העדר דרישה במועד.
למרות שיש בסיס לטענת הנתבעת כי התובעת לא נהגה כשורה בכך שלא הסבה את תשומת ליבה לאי תשלום ההפרשים במשך כל השנים והגישה את החשבוניות בחסר, לא ראוי כי תישמע טענה מעין זו מטעם רשות ציבורית. בפסיקה נקבע כי על רשות ציבורית המהווה צד לחוזה מוטלת חובת הגינות ותום לב כפולה. מכוח חובת ההגינות המינהלית היה על הנתבעת לעורר בעצמה את נושא הצמדת הסכומים למדד.
בנסיבות המקרה דנן על הנתבעת לשלם הפרשי הצמדה על התמורה החוזית, והפרשי הצמדה וריבית על הסכום שלא שולם, ומאחר ומדובר ברשות מינהלית, אין זה ראוי כי תשוחרר מחבותה בגין כשל נטען בהוכחת הבסיס לחישוב.

חזרה למעלה

23 [נזיקין] [ראיות]

תא (ת"א) 34873-08-13 ע' נ' נ' הלמן יגאל גלזורה גלס (שלום; יעל הניג; 07/02/18) - 14 ע'

עו"ד: עורוא יונס, עוז ברקוביץ, שרון פוגל

בית המשפט קיבל את תביעת התובע לתשלום פיצויים בגין נזק גוף שנגרם לו, כתוצאה מדחיפת פיגום כבד במהלך העבודה. פסק הדין בוחן את אחריותו של המעביד לסיכון שחשוף לו העובד, הכרוך בהרמת משאות.
נזיקין – אחריות – מעסיק
נזיקין – אחריות – מעביד
ראיות – עדות – בחינתה
.
התובע הגיש תביעה לפיצויים בשל נזק גוף שנגרם לתובע לטענתו, כתוצאה מדחיפת פיגום כבד במהלך העבודה. הצדדים נחלקו בשאלות הבאות: התרחשות אירוע תאונתי, הפגיעה ונסיבותיה; אחריות מעביד ורשלנות תורמת; הנכות הרפואית; השלכותיה התפקודיות; הכנסת התובע וגובה הנזק; קיומו של כיסוי ביטוחי.
.
בית המשפט קיבל את התביעה ופסק כלהלן:
התובע הצליח להטות את מאזן ההסתברות לטובתו ולהוכיח את התאונה על נסיבותיה.
היווצרות נזק בגב כתוצאה מהרמת משאות היא סיכון צפוי וחלק מסיכוני החיים. מעביד לא ייחשב אחראי לנזקו של עובד אשר ניזוק בגבו עקב הרמת משא, אלא באותם מקרים בהם נוצר סיכון בלתי רגיל כתוצאה מהרמת חפצים כבדים במיוחד. במקרים אלו חייב המעביד לנקוט באמצעים סבירים כדי למנוע את התממשות הסכנה.
נקודת המוצא לבחינת התרשלות הנתבע היא משקל הפיגום. אין צורך בחוות דעת מומחה על מנת לקבוע כי דחיפת משקל הגבוה פי שלושה או פי ארבעה מהמשקל המותר לפי תקנות עבודת הנוער, חורגת מהסיכונים הסבירים במקום עבודתו של פועל בניין ומייצרת סיכון בלתי סביר; הסיכון הבלתי סביר שיצר הנתבע, חייב אותו לנקוט באמצעים סבירים. התובע צולח בנקל את מבחני הקשר הסיבתי.

חזרה למעלה

24 [תעבורה]

(ת"א) 184784-08-16 מדינת ישראל נ' דקל עצמון (שלום; יפעת אונגר ביטון; 04/01/18) - 7 ע'

עו"ד: שלי להט, אירית ינקוביץ

בית המשפט הורה על ביטול האישום כנגד הנאשם בעבירת קנס. התקבלה טענת הנאשם לפיה מאחר ועסקינן בעבירת קנס, לא קיימת הסמכות למאשימה לתקן את האישום, אף אם טרם ישיבת ההקראה.
תעבורה – עבירות – סדרי דין
תעבורה – עבירות – ברירת קנס
.
ב"כ הנאשם טענה כי מאחר ועסקינן בעבירת קנס, כאשר לנאשם נתונה הברירה להישפט, לא קיימת הסמכות למאשימה לתקן את האישום. לשיטתה, אין תוקף לכתב האישום המתוקן.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
בעבירות קנס קיימת פרוצדורה מיוחדת, שונה מהפרוצדורה הרגילה של ההליך הפלילי, בפרט בכל הנוגע לתוכנו של האישום, ליוזמה לפתוח בהליך וליעילות הדיון בעבירות מסוג זה. על כן, אין לקבל את עמדתה של ב"כ המאשימה כי זכות התיקון נתונה לה כאילו עסקינן בהליך פלילי שנפתח ביוזמת המאשימה עפ"י כתב אישום המוגש לפי סעיף 85 לחסד"פ.
בסדרי הדין המיוחדים בעבירות קנס ישנם יתרונות וחסרונות לכל אחד מהצדדים. הפעם סדרי הדין המיוחדים פועלים לחובת המאשימה. היא אינה רשאית להסתמך על ההזמנה למשפט כאילו היא בגדר כתב אישום רגיל, ולתקנו לפי שיקול דעתה, אף אם טרם ישיבת ההקראה.
סופו של דבר, טענת ב"כ הנאשם מתקבלת. האישום מבוטל.

חזרה למעלה

תעבורה

25 [תעבורה]

תד (ת"א) 4364-06-17 מדינת ישראל נ' יפה קצב (תעבורה; עופר נהרי; 08/02/18) - 6 ע'

עו"ד: יצחק שמואל

בית המשפט לתעבורה דחה את טענת הנאשמת לפיה, עובדות כתב האישום ונסיבות האירוע אינן מגבשות עבירה של נהיגה בקלות ראש, אלא מגבשות לכל היותר עבירה של נהיגה בחוסר זהירות.
תעבורה – עבירות – נהיגה בקלות ראש
.
הנאשמת העלתה טענה לפיה עובדות כתב האישום ונסיבות האירוע אינן מגבשות עבירה של נהיגה בקלות ראש, אלא מגבשות לכל היותר עבירה של נהיגה בחוסר זהירות. התאונה נשוא כתב האישום אירעה, עת ביקשה, לסדר חוט שהפריע לה במהלך הנהיגה, ובעקבות כך היא איבדה, באופן אינסטינקטיבי, שליטה ברכבה ופגעה בכלי הרכב החונים.
.
בית המשפט דחה את הטענה וקבע כלהלן:
יכולה וצריכה הייתה הנאשמת לדאוג לסדר את החוט שנפל עוד לפני הנהיגה במקום ולא תוך כדי הנהיגה במקום. בשום מקום לא מדברת הנאשמת על פתאומיות בהופעת החוט או על בהלה מצידה.
עיניה של הנאשמת ותשומת ליבה כלל לא היו לכביש ולכיוון התקדמות רכבה פרק זמן ניכר, אלא תחת זאת היו לעבר החוט וסידורו תוך כדי נהיגה ותוך כדי התקדמות מכוניתה.
התנהגות הנאשמת איננה מצויה ברף נמוך של חוסר זהירות, איננה בגדר נקיטה באמצעים מתבקשים כדי להימנע מגרימת תאונה, ואיננה נהיגה איטית וזהירה ואגב מתן תשומת לב מלאה. מדובר כאן בדרגת רשלנות גבוהה ומיותרת אשר בנס לא הסתיימה בתוצאה גרועה הרבה יותר.

חזרה למעלה

26 [תעבורה]

תתע (ת"א) 8178-03-17 מדינת ישראל נ' אידלצ'יק ולריה (תעבורה; דן סעדון; 31/01/18) - 7 ע'

עו"ד: בן ארי, בן עמי

בית המשפט זיכה את הנאשמת מביצוע עבירה של נהיגת רכב בשכרות מכוח סירוב להיבדק. נפסק, כי הנאשמת לא סירבה לבצע בדיקת נשיפה, אלא שהיא ניסתה לבצע את הבדיקה אך הדבר לא עלה בידה.
תעבורה – עבירות – נהיגה בשכרות
תעבורה – עבירות – סירוב להיבדק בדיקת שכרות
.
נגד הנאשמת הוגש כתב אישום שמייחס לה עבירה של נהיגת רכב בשכרות מכוח סירוב להיבדק. הנאשמת הודתה בכך שנהגה בזמן ובמקום המפורטים בכתב האישום. היא כפרה בכך שסירבה לבצע בדיקת נשיפה. גדר המחלוקת הוא בשאלה אם הנאשמת סירבה לבצע בדיקת נשיפה או שמא ניסתה לבצע את הבדיקה אך הדבר לא עלה בידה.
.
בית המשפט זיכה את הנאשמת ופסק כלהלן:
לא הוכח במידה הנדרשת כי הנאשמת סירבה לבצע את הבדיקה או כי ניתן להרשיעה בעבירה של נהיגה בשכרות או נהיגה בהשפעת משקאות משכרים על בסיס הודייתה בשתיית משקה אלכוהולי (בירה) בשילוב תוצאות מבחן המאפיינים שבוצע לה.
גם לטענה לפיה סירובה של הנאשמת לבצע בדיקת נשיפה מוסק מניתוח פלטי הנשיפה אין אחיזה.

חזרה למעלה

27 [תעבורה]

תד (י-ם) 683-03-16 מדינת ישראל נ' ישראל מאיר ברמי (תעבורה; שרית זוכוביצקי אורי; 09/01/18) - 9 ע'

עו"ד:

בית המשפט זיכה את הנאשם מביצוע עבירות שעניינן, התנהגות הגורמת לנזק, סטייה מנתיב הנסיעה, נהיגה בקלות ראש, נהיגה משמאל לקו הפרדה רצוף וגרימת חבלה של ממש. נפסק, כי זיכוי הנאשם מתחייב מחמת קיומו של ספק סביר ביחס להימצאותו של כתם השמן על הכביש שגרם להחלקת רכבו של הנאשם.
תעבורה – עבירות – נהיגה בקלות ראש
.
כנגד הנאשם הוגש כתב האישום שמייחס לו עבירות של התנהגות הגורמת לנזק, סטייה מנתיב הנסיעה, נהיגה בקלות ראש, נהיגה משמאל לקו הפרדה רצוף וגרימת חבלה של ממש. לטענת המאשימה לא הייתה סיבה מוצדקת לסטייה ועל כן היא מייחסת לו נהיגה בקלות ראש. לטענת הנאשם הוא סטה כתוצאה מהחלקה על כתם שמן שהיה על הכביש בנתיב נסיעתו.
.
בית המשפט זיכה את הנאשמת ופסק כלהלן:
חזקה שבעובדה היא כי רכב הנהוג כראוי אינו סוטה מנתיבו. חזקה זו מביאה להיפוך בנטל ההוכחה. לאמור, מרגע שהוכיחה המאשימה כי הנאשם סטה מנתיבו עובר הנטל לנאשם להוכיח כי סטייה זו אינה נובעת מנהיגה לא זהירה. רמת ההוכחה הנדרשת מהנאשם כדי לערער חזקה זו, ככל חזקה עובדתית אחרת, היא הקמת ספק סביר.
כשמדובר בעבירה של אחריות קפידה ללא אשם פלילי העובדות מתבררות לעיתים בשלב מאוחר יותר. אין בעובדה שהנאשם לא היה מודע לכל העובדות כדי לשלול את הגנתו; למקום התאונה לא הגיע בוחן משטרתי ועל כן לא נבדקו הממצאים בזירה. משכך המאשימה אינה יכולה לשלול הימצאותו של כתם השמן, מיקומו ותרומתו להתרחשות התאונה.
באשר לשאלה, אם התרשל הנאשם בנהיגתו, אכן על נאשם לצפות סכנות בדרכו ובכלל זה כתמי שמן, גם ביום גשום בכביש מפותל. יחד עם זאת, בנסיבותיו של מקרה זה, אין כל הוכחה כי אדם מן היישוב היה מצליח בנסיבות אליהן נקלע הנאשם לפעול אחרת, באופן שימנע התאונה או יקטין את הנזק שנגרם כתוצאה ממנה.

חזרה למעלה

ועדות ערר - תכנון ובנייה

28 [תכנון ובנייה]

ערר (מרכז) 9028/13 עודד שמחי נ' ועדה מקומית לתו"ב מצפה אפק (ועדות ערר - תכנון ובנייה; רונית אלפר; 08/01/18) - 20 ע'

עו"ד: סמארה מתקאל, ארי מילשטיין, תומר אזרחי

נדחה ערר העוררים שביסודו עומדת הטענה בדבר זכאותם לפיצוי כתוצאה מאישורן של רצף התכניות נשוא הערר. ועדת הערר דחתה את טענות העוררים לקיומו של תכנון זוחל, כמו גם נדחו טענותיהם של העוררים לגוף התביעה, בשל אי הרמת נטל הראיה.
תכנון ובנייה – פיצויים – חוות דעת שמאי
תכנון ובנייה – פיצויים – פגיעה על ידי תכנית
תכנון ובנייה – פיצויים – פגיעה במקרקעין על-ידי תכנית
.
העוררים הגישו ערר בהתייחס למקרקעין, בגין אישורה של תכנית ולפגיעה בשל תכנון זוחל. לעמדת העוררים הם זכאים לפיצוי כתוצאה מאישורן של רצף התכניות נשוא הערר, שכן לשיטתם, לאור פרקי הזמן הקצרים שחלפו בין אישורן של כל אחת מהתכניות, ומאחר ולשלוש התכניות מטרה זהה, הרי שמדובר ב"וריאנטים שונים של תכנית אחת" אשר יש לראות את אישורן כמקשה אחת. בהתייחס לאחת התוכניות טענו העוררים כי הפגיעה ממנה נובעת כתוצאה מהגדלה משמעותית של יחידות הדיור, וכן מהכפלה של היקף הבניה.
.
ועדת הערר דחתה את הערר וקבעה כלהלן:
הכלל הוא כי תביעה לפי סעיף 197 לחוק יש להגיש בגין כל תכנית מאושרת העומדת בפני עצמה ואין מקום להמתין לסיומו של המהלך התכנוני, וזאת גם אם יש ציפיה ברורה להמשכו במסגרת תכנית עתידית. יחד עם זאת, במקרים חריגים ניתן יהיה להכיר, לצורך תביעה לפי סעיף 197 לחוק, בשתי תכניות או יותר כמבטאות מהלך תכנוני אחד המצדיק לראות במועד אישורה של התכנית המאוחרת בזמן כמקים את הזכות להגיש תביעת ירידת ערך גם בגין התכניות המוקדמות בזמן והקשורות אליה קשר הדוק ומשמעותי. על מנת שניתן יהיה להכיר בקיומו של מקרה חריג, לא די בקיומה של זיקה שגרתית העשויה להתקיים בין שתי תכניות החלות על אותם מקרקעין ואשר נועדו למטרה זהה, אלא יש להראות זיקה הדוקה יותר הקושרת בין התכניות.
בענייננו, מלבד העובדה שכל שלוש התכניות חלות על אותם המקרקעין ונועדו לאפשר הקמת בית אבות/דיור מוגן, לא נמצא כי יש ביניהן את אותה זיקה הדוקה ומשמעותית נדרשת.
הנטל להוכיח כי נתקיימו יסודותיו של סעיף 197(א) לחוק, מוטל על מי שתובע פיצויים לפי סעיף זה. על מנת לעמוד בנטל ההוכחה יש להציג חוות דעת שמאית רצינית ומנומקת הנסמכת על ראיות ונתונים מהימנים, ממנה ניתן ללמוד על קיומה של פגיעה בשווי המקרקעין.
בחינת שומת העוררים מעלה, כי הטענה לפגיעה בצפיפות ולפגיעה עקב מטרדי רעש וזיהום אוויר הועלתה בעלמא, מבלי ששמאי העוררים טורח לבסס את ירידת הערך שקבע על עסקאות השוואה ולמצער על מחקרים ו/או שומות מכריעות אחרות.

חזרה למעלה

בתי-הדין הרבניים

29 [משפחה] [משפט עברי]

(י-ם) 934666/ פלונית נ' פלוני (בתי-הדין הרבניים; דוד ברוך לאו, אליעזר איגרא, א' אהרן כץ; 17/02/18) - 20 ע'

עו"ד: ציון סמוכה, יעקב קלמן

חובת הבעל במזונות אשתו 'לפי כבודו' כשהצדדים חיים בנפרד. ביה"ד הרבני הגדול קובע כי כאשר בני הזוג בפירוד מחמת הבעל, וודאי כאשר הבעל מורד, הרי הוא חייב לאשתו מזונות וכל הצרכים לפי דין 'עולה עמו'.
משפחה – מזונות אישה – דין "עולה עימו"
משפט עברי – מזונות אישה – חיוב הבעל
משפט עברי – מזונות אישה – דיו "עולה עימו"
.
ערעור על החלטת ביה"ד אזורי בגדרה נקבע כי אישה שאינה חיה עם בעלה אינה זכאית אלא לחיוב המזונות הבסיסי, אבל דין 'עולה עמו' לא נאמר אלא באופן שבני הזוג חיים יחד, ובכל מקרה של פרדה – יהיה באשמת מי שיהיה – הבעל אינו חייב לתת לאשה מזונות של 'עולה עמו'. לפיכך, במקרה דנא, ביה"ד לא דן באשמת מי הפירוד ופסק כי למרות הסדקים שנתגלעו בעמדת הבעל (שלפיהם באמת ייתכן שהוא משתכר שכר גבוה יותר), עדיין לא ניתן לחייבו במזונות גבוהים יותר משנפסקו בעבר, כאשר האישה אינה מתגוררת איתו במשך שנים.
.
ביה"ד הרבני הגדול קיבל את הערעור מהטעמים הבאים:
ביה"ד הסתמך בהחלטתו על דברי הראשונים בסוגיית כר וכסת(גמרא -כתובות סה) ועל מה שכתב בספר ברכת שלמה לגר"ש טנא (סימן יט), שלדעת רש"י אין חיוב מזונות של 'עולה עמו' אלא כשהם חיים יחד, ואף על פי שהרמב"ן חולק – אין להוציא ממון נגד דעת רש"י. ביה"ד הרבני הגדול חולק על כך.
לאחר דיון בפוסקים השונים, מוכח שרבנו חננאל, הרי"ף, הרמב"ם, הרשב"א, הריטב"א והר"ן סוברים במפורש שיש דין 'עולה עמו' גם שהם לא יחד. וגם בדעת רש"י סוברים הרשב"א, הרא"ש והריטב"א כן. והשולחן ערוך פסק שהדין 'עולה עמו' גם אחר מיתה, אם כן ודאי הכריע כן ואיך אפשר להגיד שיש בזה מחלוקת שלא הוכרעה.
אף לחולקים על כך – הדין תלוי בסיבת הפירוד. היינו גם לסוברים שאינה 'עולה עמו' כשאינה עימו המדובר הוא כאשר האישה היא האשמה בפירוד. אבל כאשר הבעל הוא הגורם לכך שהם לא יחד יש לפסוק מזונות לפי דין עולה עמו.
מכאן שבמקרה דידן היה על ביה"ד הרבני האזורי – לשיטתו – לברר על כל פנים מדוע אינם חיים יחד, אף על פי שלדעת ביה"ד הגדול, כל זמן שלא נפסקו מזונות האישה מחמת מרידתה וכד' הרי שהיא זכאית למזונות 'עולה עמו' אף על פי שהם בפירוד.
מסקנת הדברים: כאשר בני הזוג בפירוד מחמת הבעל, וודאי כאשר הבעל מורד, הרי הוא חייב לאשתו מזונות וכל הצרכים לפי דין 'עולה עמו'.

חזרה למעלה

30 [משפחה] [משפט עברי]

(חי') 1083672/ פלוני נ' פלונית (בתי-הדין הרבניים; אברהם מאיר שלוש, שמואל אברהם חזן, רפאל זאב גלב; 25/01/18) - 45 ע'

עו"ד: הילה זיסמן, אליהו סויסה

הבעל תובע גירושין ומעלה טענות קשות לגבי האישה. האישה מסרבת לקבל גיטה ודורשת 'שלום בית', ביה"ד התרשם כי דרישתה אינה כנה וכי אין סיכוי לשלו"ב. בהמשך לכך ביה"ד נותן טעמים מדוע על אף קיומו של חרם דרבינו גרשום יש לחייב את האישה בקבלת גיטה בעל כורחה.
משפחה – גירושין – חיוב בגירושין
משפט עברי – גירושין – חרם דרבינו גרשום
משפחה – גירושין – שלום בית
משפט עברי – גירושין – מאיסות
משפט עברי – גירושין – מורדים
.
תביעת גירושין של הבעל כנגד האישה. בני הזוג נישאו ב-2013. לבני הזוג אין ילדים. הצדדים חיים בנפרד כ- 16 חודשים. הבעל העלה טענות קשות כנד האישה בהם כי האישה מורדת בו ואיננה מתפקדת כרעיה ואף מתנהגת עמו באלימות פיזית ונפשית כאחד. עוד ציין הבעל כי במשך שנים הם דרו בבית הורי האשה וכל אימת שניסה לשדלה לעזוב את בית הוריה ולחיות לבדם במקום אחר נתקל בסירוב מצדה. בשלב מסוים החליט לעשות מעשה ועזב את דירת ההורים שלה ושכר דירה בנ'. היא סירבה להצטרף אליו, ורק כאשר איים עליה שהוא הולך לפתוח תיק גירושין בביה"ד היא נאותה להצטרף אליו אך שוב נפרדו דרכם לאור מריבות והסכם שלו"ב שלא צלח. האישה מכחישה את מרבית הדברים ומעלה טענות כנגד האיש. אולם האישה מסרבת לגירושין ודורשת כל העת שלום בית, כאשר במקביל אמרה כי היא תהא מוכנה לקבלת הגט אם וכאשר היא תקבל את הכתובה ותוספת הכתובה. התקיימו ששה דיונים כאשר לשלשה מהם האישה לא הופיעה וביה"ד נאלץ להוציא כנגדה פעמיים צו הבאה על ידי משטרת ישראל. ביה"ד הבהיר שקודם הוא יידרש לתביעת הגירושין שקדמה לה ורק לאחר סידור הגט תידון תביעת הכתובה.
.
ביה"ד הרבני האזורי פסק כי על הבעל לגרש את אשתו בהקדם האפשרי והאישה חייבת לקבל גטה מהטעמים הבאים:
עסקינן במקרה דנן כשהבעל תובע גירושין והאישה מסרבת לקבל גיטה ודורשת 'שלום בית'. לכאורה הדין ברור שיש איסור חרם דרבינו גרשום לגרש אישה בעל כורחה. ואולם במקרה דנא, ביה"ד סבור כי יש לחייב את האישה בקבלת גיטה בעל כורחה, על אף קיומו של חרם דרבינו גרשום.
ביה"ד התרשם כי טענת 'שלום הבית' של האישה איננה כנה וכי נישואי הצדדים הגיעו לסיומם זה מכבר. האישה הוכיחה במעשיה כי בעצם היא איננה חפצה בבעלה והרושם שנוצר הוא שכל מטרתה היא נקמה או ניסיון למקצה שיפורים בדבר הרכוש.
לעמדת ביה"ד תקנתו של רבינו גרשום באה להגן על האישה הרוצה להמשיך לחיות עם בעלה. אבל במקרה כבענייננו, כאשר טענת שלו"ב איננה כנה וכל מטרתה יצר הנקמה או ניסיון למקצה שיפורים כלכלי אין לחוש לחרם דרבינו גרשום.
מעבר לכך יש לומר עוד, כי מאחר ובני הזוג דנן הינם מבני עדות המזרח, נמצא שיש מקום להקל בתקנה זו, שכן, בני עדות המזרח לא קיבלו עליהם חרם דרבינו גרשום, ומה גם שלחלק מהפוסקים תקנה זו נתקנה אך ורק עד סוף האלף החמישי בלבד.
כן דן ביה"ד בשאלת העדר סיכוי לשלום בית כעילה לחיוב גט בהקשר זה העלה ביה"ד שב'העדר סיכוי לשלום בית' נחלקו הפוסקים בזה בהבנת דברי הגר"ח פלאג'י אם כוונתו ל'עצה טוב' או לחיוב או כפייה. ביה"ד סבור שיש בזה 'עצה טובה' ותו לא, אך בודאי שיש בזה בבחינת 'סניף נוסף' בטענת 'מאיסה עלי' לחיוב בגט (אך לא כחיוב עצמי).
עוד הסיק ביה"ד שיש לחייב את האישה בקבלת גיטה לנוכח טענת 'מאיסה עלי' 'באמתלא מבוררת', לאור הטענות הקשות שהעלה הבעל כלפיה לרבות אלימות מילולית נפשית ופיזית, סגירתו מאחורי מנעול ובריח בביתו והעלמת חפציו האישיים, אישה שאיננה עובדת ויושבת בטילה כל היום, אישה שסירבה לדור עם בעלה מחוץ לבית הוריה ועוד. בהקשר זה הובהר בין היתר, שאין צריך להוכיח את הטענות, אלא סגי בכך שביה"ד התרשם מכנות הטענות לעומת גרסת הצד שכנגד, וביה"ד התרשם שלנוכח טענות אלו אכן ישנה 'מאיסות יתר' אצל הטוען כלפי בן הזוג העומד מנגד.
מעבר לאמור יש להוסיף ולומר שבמקרה כבעניינינו שהבעל בא בטענה שהיא מאוסה עליו באמתלא מבוררת, דעת הרבה פוסקים שחרם רבינו גרשום מאור הגולה לא נאמר בזה.
כמו כן ביה"ד הגיע למסקנה כי יש לחייבה בקבלת גיטה בהתאם לחידושו של רבינו ירוחם בבני זוג המורדים זה על זה, שאין מזכותה של האישה לעגן את בעלה.
עוד הובא שלנוכח סירובה של האישה לעקור דירתם מבית הוריה – דבר שלכל הדעות היווה נדבך מרכזי במחלוקת העיקשת ובמריבות הבלתי פוסקות בין בני הזוג – ולילך אחר בעלה לדור עמו יחדיו בבית משלהם, יש לדונה בזה כ'אישה מורדת' , וניתן לחייב את האישה לקבל גט בעל כרחה, דבהא לא תיקן רבנו גרשום תקנתו. בהקשר זה צוין בין היתר כי הלכה פסוקה היא שבהעדר הסכמה בין בני זוג ביחס למקום מגוריהם, וכאשר הבעל מעלה דרישה לעבור למגורים במקום אחר בו הוא התגורר בעבר או מקום פרנסתו, יכול הוא לחייב את אשתו לעבור להתגורר עמו במקומו, אלא אם כן האישה העלתה טענה נגדית שיש בה ממש – מה שלא קרה במקרה דנן.
כן מחדש ביה"ד בהקשר זה וקובע כי מגורים בבית ההורים אינם נחשבים כלל ל'מדור ראוי' עבור חיי הנישואין (ובוודאי לא לזוג צעיר ולתקופה ארוכה כל כך של 3.5 שנים כפי שארע בענייננו). ניסיון החיים מלמד שדבר זה הינו 'סגולה בדוקה' ליצירת 'אי הבנות' מריבות וכדומה בין בני הזוג, דבר שלא מוסיף ל'שלום בית' ולבריאות הקשר הזוגי, וזה בלשון המעטה.

חזרה למעלה

31 [משפחה]

(י-ם) 862930/ פלוני נ' פלונית (בתי-הדין הרבניים; יוסף גולדברג, נ.צ.: ד' בירדוגו, מ' רלב"ג; 28/11/17) - 5 ע'

עו"ד: יהלי כהנוב, מיכאל קורינלדי, מנדלה פרידמן, רון וינשטוק

הסכם ממון שנכרת בין "ידועים בציבור" איננו זקוק לאישור ערכאה שיפוטית לפי חוק יחסי ממון. מדובר בהסכם רגיל הנתפס על ידי דיני החוזים הכלליים. מכאן שהסכם הממון שהצדדים ערכו ביניהם עוד לפני שנישאו, בעוד היו 'ידועים בציבור', איננו זקוק לאישור ביהמ"ש לענייני משפחה או בית הדין הרבני, וקיבל את תוקפו מכוח דיני החוזים.
משפחה – הסכם ממון – אישורו
משפחה – ידועים בציבור – יחסי ממון
משפחה – הסכם ממון – תוקפו
משפחה – יחסי ממון בין בני-זוג – תחולת החוק
משפחה – יחסי ממון בין בני-זוג – הסכם ממון
משפחה – ידועים בציבור – האם בגדר בני-זוג
.
בטרם נישואי הצדדים, עת היו הם "ידועים בציבור", ערכו בינהם הצדדים הסכם ממון שלא אושר בערכאה שיפוטית. מספר שנים לאחר מכן הצדדים נישאו כדמו"י. עתה, אחר שנישואיהם עלו על שרטון, פתחו הצדדים בהליך גירושין, ועתה הם נחלקים על תוקפו של הסכם הממון שכרתו יחד ועל אופן חלוקת הרכוש ביניהם. השאלה שאליה נדרש ביה"ד – תוקפו של הסכם ממון בין 'ידועים בציבור' שלא אושר בערכאה שיפוטית.
.
ביה"ד הרבני האזורי פסק:
סעיף 1 לחוק יחסי ממון קובע כי הסכם בין בני זוג המסדיר יחסי ממון שביניהם (להלן: הסכם ממון), ושינוי של הסכם כזה, יהיו בכתב. סעיף 2 לחוק יחסי ממון דורש את אישורו של הסכם ממון בין בני זוג על ידי ערכאה שיפוטית. בהתאם לפסיקה, מטרתו של חיוב זה, היא למנוע מצבים שבהם כריתת ההסכם נעשתה על ידי צד שלא באמת היה מעוניין בהסכם זה ושנקלע אליו בעל כורחו בחוסר רצון עקב יחסי כוחות ולחצים שנוצרו במסגרת הנישואים.
בהתאם לפסיקת ביהמ"ש העליון בפרשת ע"א 640/82, גם אם אין החוק מגדיר בסעיף 1 את המושג "בני זוג", ברור מהמשכם של סעיפי החוק כי הוראותיו לא יחולו אלא על מי שהם בני זוג נשואים. עוד עולה מפסיקה מאוחרת יותר של ביהמ"ש העליון כי הסכם ממון שנחתם בין 'ידועים בציבור כנשואים', שאישורו נתבקש על ידי ביהמ"ש לענייני משפחה, אינו הסכם ממון במובן החוק הנזכר. הוא הסכם רגיל הנתפס על ידי דיני החוזים הכלליים. ואולם אין בכך כדי למנוע מביהמ"ש לענייני משפחה להיענות לבקשת הידועים בציבור ולתת תוקף של פסק דין להסכם שלהם.
העולה מהאמור הוא כי ההסכם הממוני בין הצדדים, שנכרת ביניהם עוד לפני שנישאו, בעוד היו 'ידועים בציבור', איננו זקוק לאישור ביהמ"ש לענייני משפחה או בית הדין הרבני, וקיבל את תוקפו מכוח דיני החוזים. מרגע שהסכם זה היה תקף, הרי שעם מיסוד מערכת היחסים ביניהם בנישואין כדת משה וישראל, על פי הוראות חוק יחסי ממון והרציונל שהובא לעיל לחוק זה, לא נדרש ההסכם שביניהם לקבל אישור ותוקף מערכאה שיפוטית.
על כך מוסיף ביה"ד שגם על פי ההלכה האישה זכאית לסך 100,000 דולר בלבד בעבור חלקה בנכס המקרקעין וכמפורט בסעיף א' להסכם הממון. זאת אף שקיימת אפשרות שערך הקרקע כיום עולה על הסכום הנ"ל, מאחר שהאישה הורתה לאיש להחזיק בקרקע, בגדר "לך חזק וקני", ועל כן גם על פי ההלכה איננה זכאית לתבוע מעבר לסכום הנקוב בהסכם הממון הנ"ל.

חזרה למעלה