| עליון |
| 1 [משפט מינהלי] |
 |
| ברמ 1686/18 פלונית נ' מדינת ישראל - משרד הפנים (עליון; ד' ברק ארז; 13/05/18) - 9 ע' |
| עו"ד: מיכל דניאלי, ליאת שטיינברג |
אמת המידה למתן רשות לערער בגלגול שלישי על פסק דין של ביהמ"ש המחוזי בערעור על החלטה של ביה"ד לעררים היא מצמצמת, בשים לב לאופיו של ביה"ד ולמידת מקצועיותו ומומחיותו. אמנם, ייתכנו נסיבות מיוחדות בהן ייעתר ביהמ"ש לבקשה, אף מקום שבו אין היא מעוררת שאלה משפטית עקרונית. אולם לא נמצא כי הבקשה דנן מקיימת את אמות המידה לכך.
 משפט מינהלי – בית-המשפט לעניינים מינהליים – רשות ערעור
משפט מינהלי – כניסה לישראל – בית הדין לעררים
משפט מינהלי – כניסה לישראל – טעמים הומניטריים
.
בר"ע על פסק דינו של בימ"ש לעניינים מנהליים אשר דחה ערעור שהגישו המבקשים על החלטת ביה"ד לעררים לפי חוק הכניסה לישראל, במסגרתו נדחה ערר על החלטת המשיב שלא ליתן למבקשים מעמד בישראל מטעמים הומניטאריים וכי על בני המשפחה כולה לעזוב את ישראל.
.
ביהמ"ש העליון דחה את הבקשה בקבעו:
אמת המידה למתן רשות לערער בגלגול שלישי על פסק דין של ביהמ"ש המחוזי בערעור על החלטה של ביה"ד לעררים היא מצמצמת, בשים לב לאופי של ביה"ד ולמידת מקצועיותו ומומחיותו. אמנם, ייתכנו נסיבות מיוחדות בהן ייעתר ביהמ"ש לבקשה, אף מקום שבו אין היא מעוררת שאלה משפטית עקרונית (ראו בר"ם 6698/15 ובר"ם 4497/17). אולם לא נמצא כי בקשה זו מקיימת את אמות המידה האמורות.
בעיקרו של דבר, טענות המבקשים מופנות כנגד יישומה של ההלכה שנקבעה בעניין אסברוק בנסיבות העניין. טענות אלה נבחנו באופן יסודי ע"י שתי ערכאות. ביהמ"ש המחוזי אף נדרש באופן מעמיק לחוות הדעת הפסיכולוגית שהוגשה מטעם המבקשים, וקבע כי זו משקפת את הקושי הטבעי הכרוך במעבר מהמקום בו גדלו הקטינים כל חייהם אל ארץ שמבחינתם היא זרה. אכן, בעבר נקטה הממשלה במדיניות מיוחדת על מנת להתמודד עם סוגיה זו – וזו באה לידי ביטוי בהחלטת ממשלה 2183. אולם, במקרה דנן אין מחלוקת כי המבקשים לא הגישו את בקשתם לפי החלטת הממשלה ומטענות הצדדים עולה ספק ממשי באשר לעמידתם בתנאי הסף שנקבעו בה. בנסיבות אלה, אין בידי להיעתר לבקשתם.
נוכח העובדה שהקטינים משולבים בימים אלה במערכת החינוך ולצורך מתן זמן התארגנות נאות למשפחה, המבקשים יוכלו לשהות בישראל עד לאחר תום שנת הלימודים הנוכחית ותקופת התארגנות לאחריה. |
| חזרה למעלה |
|
| 2 [דיון פלילי] |
|
| בשפ 2360/18 מדינת ישראל נ' אריאל ברוכים (עליון; י' עמית; 13/05/18) - 7 ע' |
| עו"ד: ליאור אשכנזי, דפנה שמול |
יש להורות על הארכת מעצרו של המשיב. אכן, ביהמ"ש אינו כבול להמלצות שירות המבחן, אך במקרה דנן התרשמותו הנחרצת של שירות המבחן מעוגנת גם בחוו"ד פסיכיאטרית, וממכלול החומר עולה תמונה בעייתית ומורכבת המעוררת ספק בדבר היתכנותה של חלופת מעצר.
דיון פלילי – מעצר – הארכתו
דיון פלילי – מעצר – תסקיר מעצר
.
נגד המשיבים הוגש כתב אישום האוחז ב-55 אישומים המייחסים להם עבירות של עושק וקבלת דבר במרמה. הבקשה היא להארכת מעצרו של המשיב 1 לפי סעיף 62 לחוק המעצרים (המשיב 2 הסכים להארכת מעצרו).
.
ביהמ"ש העליון נעתר לבקשה בקבעו:
כידוע, בבוא ביהמ"ש לבחון בקשה להארכת מעצר לפי סעיף 62 לחוק המעצרים, עליו לשקול, בין היתר, את קצב התנהלות המשפט; המסוכנות הנשקפת מהנאשם לציבור בכלל ולקורבנותיו בפרט כפי שנלמדת מהנאשם, מהמעשה ונסיבותיו; החשש מפני הימלטות הנאשם ושיבוש הליכי המשפט.
למשיב מיוחסים מעשים בזויים במיוחד של עושק קשישים, וגם חשיפת עוללות המשיב ושותפיו למעשים בתוכנית הטלוויזיה "יצאת צדיק" לא הרתיעה אותם מלהמשיך בפעילותם. מנגד, העבירה האחרונה בה הורשע המערער הייתה בשנת 2004, הוא לא ריצה אף פעם עונש מאסר ואף לא ביצע את עבודות השירות שהושתו עליו בשעתו, לאחר שקיבל חנינה מנשיא המדינה. הוא עצור לראשונה בחייו, ולאחר כ-11 חודשים בתנאי מעצר מאחורי סורג ובריח, ביהמ"ש נכון להניח כי הפנים את לקחו ולא ייקח על עצמו את הסיכון הכרוך בהפרת תנאי חלופת המעצר. לכך יש להוסיף כי המשפט טרם החל, ולא בעטיו של המשיב. נוכח היקפו הרב של החומר, אף יש להניח כי תידרשנה מספר ארכות.
במצב דברים רגיל, דומה כי היה בכך כדי להטות את הכף לעבר שחרור המשיב למעצר באיזוק אלקטרוני. אלא שתמונת המצב מורכבת מאוד. מהתסקירים עולה פרופיל אישיותי מניפולטיבי ובעייתי, שימוש בסמים והתמכרות להימורים שהביאה את המשיב להסתבך בחובות בשוק האפור. שירות המבחן גרס כי המפקחים שהוצעו יתקשו לבסס חלופה ההולמת את רמת הסיכון נוכח מצבו של המשיב. מעבר להסתייגות מהמפקחים המוצעים, שירות המבחן היה נחרץ בדעתו כי מצב ומאפייני המשיב אינם מתאימים לחלופת מעצר, והוא נדרש למענה טיפולי מקיף במסגרת סגורה ואינטנסיבית.
אכן, ביהמ"ש אינו כבול להמלצות שירות המבחן, אך במקרה דנן, התרשמותו הנחרצת של שירות המבחן מעוגנת גם בחוות הדעת הפסיכיאטרית שהוגשה בעניינו של המשיב, וממכלול החומר עולה כאמור תמונה בעייתית ומורכבת, המעוררת ספק בדבר היתכנותה של חלופת מעצר. |
| חזרה למעלה |
|
| 3 [משפחה] |
|
| בעמ 2795/18 פלונית נ' היועץ המשפטי ממשלה (עליון; נ' הנדל; 10/05/18) - 10 ע' |
| עו"ד: איילת עומר ליפשיץ, דב גורטלר |
ככלל, הכרזה על קטין כבר אימוץ משמעה אימוץ סגור. עם זאת, במקרים חריגים ביהמ"ש יורה על אימוץ פתוח. בהחלטות מעין אלו העיקרון המנחה הוא טובת הקטין; בסוגיות הקשורות לאימוץ על ביהמ"ש לסמוך ידו על חוות דעת המומחים שמונו מטעמו. רק טעמים ממשיים ונכבדים יצדיקו סטייה מהמלצות מומחה הנוגעות לטובת הקטין, אם כי ביהמ"ש הוא המכריע בדין.
משפחה – אימוץ – אימוץ פתוח
משפחה – אימוץ – טובת הילד
משפחה – אימוץ – חוות דעת מומחה
.
בר"ע על פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי, אשר דחה את הערעור על פסק דינו המשלים של ביהמ"ש לענייני משפחה בו נקבע כי תוצאות האימוץ של שלושת ילדיהם הקטינים של המבקשים יצומצמו. הבקשה מתמקדת ברצונם של המבקשים לאימוץ פתוח.
.
ביהמ"ש העליון דחה את הבקשה בקבעו:
מלשון החוק ומהפסיקה אנו למדים כי הכלל הוא שהכרזה על קטין כבר אימוץ משמעה אימוץ סגור. דהיינו, אימוץ המנתק את הקשר בין הקטין לבין הוריו הביולוגיים. מטרת הניתוק מההורים הביולוגיים היא לאפשר למאומץ השתלבות קלה ומהירה בחיק המשפחה המאמצת, תוך פיתוח תחושות שייכות והזדהות מלאות עם התא המשפחתי החדש. עוד יש בכך לאפשר אמון, יציבות וודאות עבור הקטין.
אולם במקרים חריגים ביהמ"ש יורה על אימוץ פתוח, במסגרתו יתאפשר קשר, מסוג כזה או אחר, בין המאומץ לבין הוריו הביולוגיים. בהחלטות מעין אלו, כמו גם בכל החלטה הקשורה לאימוץ קטין, העיקרון המנחה הוא טובת הקטין. במסגרת בחינת טובת הקטין יש לתת את הדעת לצרכי הקטין, למסוגלות ההורית של הוריו הביולוגיים, לקשר של הקטין עם הוריו הביולוגיים וליכולתו של הקשר להטיב עמו ולהתנהגות ולהתנהלות בפועל של ההורים כלפי הקטין. מטבע הדברים אין מדובר ברשימה סגורה או ממצה, וכל מקרה יבחן ע"פ נסיבותיו כאשר העיקרון העל אחד הוא: טובת הקטין אשר הוא.
האימוץ הפתוח עשוי לטמון בחובו יתרונות וחסרונות. נוכח כוחם המצטבר של השיקולים, ולאור העיקרון המנחה (טובת הקטין) הכלל הוא כאמור אימוץ סגור. אך הפסיקה התוותה 3 מסגרות עיקריות של שיקולים שיש לשקול בבחינת האפשרות לצמצום תוצאות האימוץ: אלה הקשורים בקטין, במסגרתם יש לבחון את התועלת הצומחת לו מהקשר עם הוריו הביולוגיים; אלה הנוגעים להורים הביולוגיים, לרבות מסוגלותם לכבד את הליך האימוץ ולהשלים עם גבולות הקשר עם ילדיהם; ואלה הנוגעים להורים המאמצים, ביניהם יחסם לקשר עם ההורים הביולוגים. אין מדובר ברשימה סגורה.
בסוגיות הקשורות לאימוץ על ביהמ"ש לסמוך ידו על חוות דעתם של המומחים שמונו מטעמו, נוכח הרגישות, המקצועיות והניסיון הרב שהסוגיה דורשת. רק טעמים ממשיים ונכבדים יצדיקו סטייה של הערכאות המשפטיות מהמלצות הנוגעות לטובת הקטין, הכרוכות לרוב גם בשאלת המסוגלות ההורית. עם זאת, בית המשפט הוא המכריע בדין, ומתפקידו לבחון את המומחה ואת חוות דעתו.
פסק דינה הסופי של הערכאה המבררת אימץ את חוות דעתו של המומחה האחר שמונה מטעם ביהמ"ש. בגדר חוות הדעת הצביע המומחה על חמישה תנאים מקדמיים, שרק בהתקיימותם אימוץ פתוח עשוי להיות מיטיב להתפתחות הילד. במקרה דנן שלושת התנאים הראשונים אינם מתקיימים במבקשים. בהתייחסות המומחה לכך שלא מתקיימים שלושת התנאים הראשונים בעניינם של המבקשים, הודגש כי הם בעלי עמדות בעייתיות לגבי האימוץ, ובכך גם לגבי האימוץ הפתוח.
גם אם ככלל ניתן להבין תגובות כאלו של ההורים הביולוגיים לתהליך האימוץ, אין בכך לגרוע מרלוונטיות של פרמטרים כגון מידת ודרך ההשלמה של ההורים הביולוגיים עם אימוץ ילדיהם. טובת הילד מחייבת שהמומחה יעמיק במציאות כפי שהיא בטרם יכריע. ובל נשכח כי הכלל הוא אימוץ סגור. במסגרת בקשה זו, לא נדרש מביהמ"ש להביע את עמדתו המשפטית ביחס לחמשת התנאים עליהם הצביע המומחה. נסתפק בכך שאלו שיקולים רלוונטיים, ודרך יישומם כאן משכנעת ותומכת במסקנה הסופית. |
| חזרה למעלה |
|
| 4 [דיון אזרחי] |
|
| רעא 3254/18 ש.ח.ן. כרמלי עבודות קבלניות בע"מ נ' חברת החשמל לישראל בע"מ (עליון; נ' סולברג; 10/05/18) - 7 ע' |
| עו"ד: נתן רסקין |
כאשר מומחה נחשף לחומר שהיה אסור לו להיחשף אליו, מהווה הדבר עילה לפסילת חוות דעתו. עם זאת, לא כל חשיפה לחומר שלא היה ראוי להיחשף אליו מובילה באופן אוטומטי לפסילת מומחה, ועל ביהמ"ש לאזן בין הגנה על הצדדים מפני עיוות דין לבין שיקולי מדיניות. באיזון הכולל במקרה הנדון, ונוכח עיתוי הפגם שנפל, אין הצדקה להורות על ביטול חוות הדעת.
דיון אזרחי – מומחים – פסילה
דיון אזרחי – מומחים – שאלות והבהרה
.
בין הצדדים קיים סכסוך כספי, על רקע עבודות שביצעה המבקשת (כרמלי) עבור המשיבה (חברת החשמל), בעקבותיו הגישה כרמלי תביעה לביהמ"ש המחוזי. הבר"ע היא על החלטת ביהמ"ש המחוזי לדחות את בקשת כרמלי להורות על ביטול מינויו של מומחה מטעם ביהמ"ש.
.
ביהמ"ש העליון דחה את הבקשה בקבעו:
נקודת המוצא היא כי נפל פגם, שאין להקל בו ראש, בכך שהמומחה נחשף לתשובות של חברת החשמל לשאלות ההבהרה שהציגה כרמלי. השכל הישר מורה כי שאלות המיועדות להבהרת חוו"ד תענינה ע"י מחבר חוות הדעת ולא ע"י צד למשפט. המומחה אמור להבהיר את חוות דעתו על דעת עצמו, לא לאחר שעיין בעמדות הצדדים לגבי שאלות ההבהרה. פועלה של חברת החשמל, במתכוון או בשגגה, גרם לכך שנפל פגם שיש בו כדי לפגוע פגיעה מסוימת בעצמאות שיקול הדעת של המומחה. כאשר מומחה נחשף לחומר שהיה אסור לו להיחשף אליו, אם ע"פ דין ואם ע"פ החלטת ביהמ"ש, מהווה הדבר עילה לפסילת חוות דעתו. חשיפה שכזו עלולה לפגוע באובייקטיביות ובניטרליות של המומחה, ולמצער לפגוע במראית פניה של אובייקטיביות זו, עד כדי הצדקה לפסילת מינויו.
עם זאת, לא כל חשיפה לחומר שלא היה ראוי להיחשף אליו מובילה באופן אוטומטי לפסילת מומחה. בהקשר דומה נקבע כי חזקה על המומחה שיעשה מלאכתו נאמנה ויתעלם מן החומר הבלתי ראוי. כפי שנפסק, פסילת חוו"ד שהגיש מומחה מוצדקת רק במקרים חריגים בהם הפגם שנפל בהתנהלות המומחה או בחוות דעתו יורד לשורש העניין ועלול לגרום לעיוות דין לבעלי הדין. על ביהמ"ש לאזן בין הגנה על הצדדים מפני עיוות דין מחד, לבין שיקולי מדיניות – הגנה על מעמד מומחים מטעם ביהמ"ש, יעילות דיונית ומניעת ניצול לרעה של ההליך המשפטי – מאידך, ולבחור בדרך הפעולה שתממש באופן מיטבי את האיזון הראוי. לשם כך על בימ"ש להביא בחשבון את נסיבות המקרה הנדון, את אופי וטיב הפרת החובה ע"י המומחה ואת השפעת הפרה זו על תוכן חוות הדעת ומסקנותיה. בימ"ש קמא ערך איזון זה, וקבע כי במכלול אין הצדקה להורות על פסילת המומחה. הצדק עמו.
חוות דעת, מפורטת ומנומקת, הונחה כבר על שולחן ביהמ"ש. שאלות הבהרה, כשמן, נועדו להבהיר את שכתוב בחוות הדעת. גם אם מדובר בשאלות עקרוניות וחשובות, הרי שהיקף פוטנציאל ההשפעה על שיקול דעתו של המומחה הוא קטן משמעותית מאשר תוך כדי עריכת חוות הדעת. כבר נפסק כי עיתוי העלאת טענת פסלות על יסוד שכזה הוא רלבנטי להכרעה, וכי נדרשת זהירות מיוחדת בפסילת מומחה מקום שזה כבר נתן את חוות-דעתו וכאשר בתוצאת חוות-הדעת יש כדי להשפיע על שיקולי של בעל-הדין המבקש את פסילתו. הדבר רלבנטי אפוא גם מנקודת המבט של השפעת הפגם על שק"ד המומחה, וגם מנקודת המבט של יעילות דיונית ומניעת ניצול לרעה של ההליך המשפטי. אין להתעלם גם מכך שהעיתוי המאוחר בו נתעוררה הבעיה, לאחר שהמומחה חקר ודרש ועשה מלאכה יסודית – כשאין עוררין על כך שהיא מלאכה נאמנה ואובייקטיבית – מהווה שיקול כבד משקל שלא לשוב כעת לנקודת הראשית (לפני יותר מ-6 שנים) ולפסול את מינוי המומחה מבלעדי טעם בעל יסודות מוצקים.
באיזון הכולל אפוא, אין הצדקה להורות על ביטול חוות הדעת. עם זאת, ראוי לזכור את נקודת המוצא, לפיה לא היה זה ראוי שהמומחה נחשף לתשובות חברת החשמל לשאלות ההבהרה. אין לשכוח עובדה זו כלא הייתה, עשויות להיות לה השלכות על המשך ההליך. |
| חזרה למעלה |
|
| 5 [מסים] |
|
| עא 2154/17 מנהל מיסוי מקרקעין חדרה נ' אברהם רויכמן (עליון; נ' הנדל, א' שהם, ג' קרא; 09/05/18) - 6 ע' |
| עו"ד: חן אבידוב, עמית קריגל, אלדד נוח, אלכסנדר שפירא |
על פי סעיף לחוק מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה), על החלטת ועדת ערר ניתן לערער בבעיה משפטית לביהמ"ש העליון. המקרה הנדון עוסק בפרשנות של חוזה קונקרטי, ללא צורך לקבוע כלל מנחה, וודאי שלא כזה הנוגע לדיני המס עצמם. דהיינו, אין המדובר בבעיה משפטית כמשמעותה בסעיף 90 לחוק.
מסים – מיסוי מקרקעין – ערעור לבית המשפט העליון
.
ערעור על פסק-דינה של ועדת הערר לפי חוק מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה), שעניינו זכויות בקרקע חקלאית באזור הישוב צורן, והשאלה מהו יום הרכישה של המקרקעין לעניין חישוב מס השבח.
.
ביהמ"ש העליון דחה את הערעור בקבעו:
דין הערעור להידחות נוכח ההוראה המצמצמת בסעיף 90 לחוק מיסוי מקרקעין, לפיה על החלטת ועדת ערר ניתן לערער בבעיה משפטית לביהמ"ש העליון. ההכרעה בסוגיה דנן נגזרת מעובדות המקרה. אם כבר נתייחס להיבטים משפטיים, יוזכר הכלל לפיו יש לפרש חוזה נגד המנסח, דהיינו נגד המערער.
הדין בעניין ויסמן קבע 3 קווים מנחים לזיהוי שאלה כבעיה משפטית. הקו הראשון הוא הצורך בסטנדרטיזציה והצורך במתן תשובה לשאלה שיש להשיב עליה לפי כללים. בענייננו מדובר בחוזה בין שני צדדים, ביחס למקרה קונקרטי. הדגש לא מושם על כלל משפטי. הקו השני הוא לבדוק מהי תכלית ההגבלה של נימוקי הערעור ל'בעיה משפטית' בחיקוק הקונקרטי. בחינת קו זה מובילה למסקנה כי לא מונחת לפנינו בעיה משפטית, ההכרעה עניינה סעיפי חוזה ולא סעיפי חוק. הקו השלישי בודק את טיב הטריבונל שעל החלטתו הוגש הערעור. בענייננו מדובר בוועדת ערר לפי חוק מיסוי מקרקעין, בה יושבים יחד שופטים ומומחים בתחום. על כן יש לתת למונח "בעיה משפטית" פרשנות מצמצמת.
לסיכום, המקרה הנדון עוסק בפרשנות של חוזה קונקרטי, ללא צורך לקבוע כלל מנחה, וודאי שלא כזה הנוגע לדיני המס עצמם. המסקנה היא כי אין המדובר בבעיה משפטית כמשמעותה בסעיף 90 לחוק.
לגופו של עניין, לא נמצא להתערב בקביעת ועדת הערר לפיה פרשנותו הנכונה של ההסכם מלמדת שאכן במועד המאוחר שונה יעוד המקרקעין לרכוש קבוע, באופן המהווה אירוע מס לפי סעיף 85(א) לפקודת מס הכנסה. טענותיו הנוספות של המערער בנוגע לטעויות שנפלו בפסק-דינה אף הן אינן מועילות. והעיקר, לשון ההסכם, המהווה את נקודת המוצא למלאכת הפרשנות, היא ברורה ובהירה, ותומכת בגישת המשיבים. הדבר רק מחזק את המסקנה כי עסקינן בסוגיה עובדתית ולא משפטית. |
| חזרה למעלה |
|
| 6 [דיון אזרחי] |
|
| רעא 2187/18 די.אר. יוניק השקעות וסחר בע"מ נ' רן כהן (עליון; י' וילנר; 09/04/18) - 9 ע' |
| עו"ד: רועי בלכר, ליאת ארזי |
נדחתה בקשת רשות ערעור על החלטה שדחתה את בקשת המבקשים למתן צו תפיסת נכסים לתיבת דואר אלקטרוני של המשיב, צו "אנטון פילר". נפסק כי אין זה מקרה חריג המצדיק התערבות בהחלטה הנוגעת לסעדים זמניים, ואף אין זה מקרה חריג המצדיק מתן הצו, שכן לא מתקיימים התנאים הנדרשים בחוק לשם כך - קיומו של חשש כבד להעלמת הדואר האלקטרוני על ידי המשיב, והכבדה ממשית על ניהול ההליך.
דיון אזרחי – סעדים זמניים – צו אנטון פילר
דיון אזרחי – סעדים זמניים – רשות ערעור
.
בקשת רשות ערעור, במעמד צד אחד, על החלטת בימ"ש המחוזי, שבגדרה נדחתה בקשת המבקשים, במעמד צד אחד, למתן צו תפיסת נכסים לתיבת דואר אלקטרוני של המשיב.
.
בית המשפט העליון (השופטת י' וילנר) דחה את הבקשה ופסק כי:
לערכאה הדיונית מסור שיקול דעת רחב בכל הנוגע להחלטות בדבר מתן סעדים זמניים, והתערבות של ערכאת הערעור בשיקול דעת זה תהא במקרים חריגים בלבד. מקרה זה אינו נמנה על אותם מקרים חריגים המצדיקים התערבות.
המבקשים עותרים לצו לפי תקנה 387א לתקנות (המכונה "צו אנטון פילר") לפיו בימ"ש רשאי למנות אדם לשם ביצוע חיפוש, צילום, העתקה או תפיסה של נכסים אם שוכנע כי קיים חשש ממשי שהמשיב או אדם אחר מטעמו עומד להעלים את הנכסים או להשמידם, וכי הדבר יכביד באופן ממשי על קיום ההליך. תנאים אלה מצטברים. סעיפים 17-16 לחוק עוולות מסחריות מאפשרים אף הם מתן צו דומה. בנוסף, נדרש בימ"ש להפעיל את שיקול דעתו ולבחון את הסוגיה לאור הכללים החלים על מתן צו במעמד צד אחד, ובהם בחינת שיקולי מאזן הנוחות.
צו "אנטון פילר" הוא אחד הסעדים הדרסטיים שבימ"ש מוסמך לתת, שכן הוא עלול להביא לפגיעה משמעותית בזכות המשיב לפרטיות ובאינטרסים המסחריים שלו. לפיכך, בימ"ש ייעתר לבקשה למתן הצו רק במקרים חריגים, ובזהירות. מקרה זה אינו בא בגדר מקרים חריגים אלה, שכן המבקשים לא הוכיחו כי מתקיימים התנאים המצטברים הנדרשים לשם מתן הצו המבוקש - קיומו של חשש כבד להעלמת הדואר האלקטרוני על ידי המשיב, המצדיק את הפגיעה הקשה בפרטיותו, והכבדה ממשית על ניהול ההליך, שכן לא הוכח כי אף אם המשיב ישמיד את הראיות הנטענות המצויות בתיבת הדואר שלו, יהיה בכך כדי להכביד באופן ממשי על ניהול תביעת המבקשים נגד המשיב.
באיזון הראוי בין הפגיעה הקשה הצפויה למשיב בגין הפגיעה בפרטיותו, לנזק שיגרם למבקשים אם לא יינתן הצו בשל ההכבדה הנטענת על ניהול ההליך, גובר אינטרס המשיב שלא תיפגע פרטיותו. מנגד, לא נמצא כי אי מתן הצו יגרום להכבדה ממשית על ניהול ההליך, היינו, יביא לסיכולו או ימנע למעשה מהמבקשים להוכיח את תביעתם. ראשית, המבקשים טוענים כי בידיהם מספר ראיות המבססות את עילות התביעה נגד המשיב. שנית, המבקשים לא פירטו מדוע זימון הנמענים הרלוונטיים למתן עדות בתביעה שינהלו נגד המשיב אינו אפשרי. אמנם ייתכן שזימון צדדים שלישיים למתן עדות יוביל לסרבול ההליך ולהגברת ההוצאות, ואולם אין בכך כדי לסכל את התביעה, ומשכך אין לראות בכך "הכבדה ממשית" על ניהול ההליך כנדרש. לאור כל האמור, לא מתקיימים התנאים הנדרשים בחוק לשם מתן הצו. |
| חזרה למעלה |
|
| עבודה ארצי |
| 7 [עבודה] |
|
| עע (ארצי) 47579-12-16 איתן לידור פרוייקטים בע"מ נ' דניאל ירקוני (עבודה; אפרת קוקה; 08/05/18) - 10 ע' |
| עו"ד: איליה שרייר, רויטל כרם, מלכה כוכב |
החלטת רשם ביה"ד האזורי לעבודה בבקשה למתן צו למסירת מסמכים לפי סעיף 27(ב)(2) לחוק בית הדין לעבודה נתונה לערעור בזכות לפני מותב ביה"ד האזורי לעבודה; פסק דין של ביה"ד האזורי לעבודה בערעור על החלטת הרשם, נתון לערעור ברשות לפני ביה"ד הארצי לעבודה בשאלה משפטית.
עבודה – בית-הדין לעבודה – ערעור
עבודה – בית-הדין לעבודה – סמכותו
עבודה – בית-הדין לעבודה – רשם
עבודה – סדרי דין – גילוי מסמכים
עבודה – סדרי דין – צו לעיון במסמכים
.
בביה"ד האזורי לעבודה בתל-אביב התבררה בקשת המשיבים למתן צו למסירת מסמכים לפי סעיף 27(ב)(2) לחוק בית הדין לעבודה (להלן: החוק). רשמת ביה"ד האזורי בתל-אביב נעתרה לבקשה על יסוד הסעיף האמור (להלן: החלטת הרשמת). המערערות הגישו לביה"ד הארצי ערעור על החלטת הרשמת. הדיון נסב אודות סוגיית הערכאה המוסמכת לדון בערעור על החלטת הרשמת.
.
בית הדין הארצי לעבודה (הרשמת א' קוקה) פסק כי:
סמכויותיו של רשם ביה"ד האזורי לעבודה והליכי הערעור על החלטותיו מוסדרים בסעיף 27 לחוק ובסימן ב' פרק ג' לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין). הליכי הערעור על פסקי הדין ועל החלטותיו של רשם בית הדין האזורי לעבודה, הם כדלקמן: פסק דין לפי סעיף 27(א) – ערעור בזכות לבית הדין הארצי; פסק דין לפי סעיף 27(ב)(1) – ערעור בזכות למותב בית הדין האזורי; החלטה אחרת של רשם ביה"ד האזורי – ערעור בזכות למותב ביה"ד האזורי.
במסגרת תיקון 43 לחוק נחקק סעיף 27(ב)(2), המסמיך לראשונה את הרשם "לתת צו המחייב מעביד למסור לעובד מסמכים שחובה על מעביד להנפיק על פי חוק''. הליך הערעור על החלטות הרשם לפי סעיף 27(ב)(1) לחוק נותר כשהיה, אף שהורחבו סמכויות הרשם באותו סעיף, אולם המחוקק לא אמר מפורשות דברו לעניין הליך הערעור על החלטת הרשם לפי סעיף 27(ב)(2) לחוק. החוק הבחין בין סמכויות 'רשם' לסמכויות 'שיפוט' של רשמי בתי הדין לעבודה וקבע להן פרוצדורות ערעור נפרדות. הסמכות הייחודית שהוקנתה לרשם ביה"ד האזורי בסעיף 27(ב)(2) לחוק היא בעלת מאפיינים שיפוטיים ולכן הוצבה במסגרתו, והיא מבססת את המסקנה, כי יש להחיל על החלטותיו של רשם ביה"ד האזורי לעבודה הניתנות לפי סעיף 27(ב)(2) לחוק את פרוצדורת הערעור המתייחסת לסעיף 27(ב)(1) לחוק, כפי שפורשה בפסיקה.
לאור כל האמור, החלטת רשם ביה"ד האזורי לעבודה בבקשה למתן צו למסירת מסמכים לפי סעיף 27(ב)(2) לחוק נתונה לערעור בזכות לפני מותב ביה"ד האזורי לעבודה; פסק דינו של ביה"ד האזורי לעבודה בערעור על החלטת הרשם, נתון לערעור ברשות לפני ביה"ד הארצי לעבודה בשאלה משפטית. בהתאם, הערעור על החלטת הרשמת צריך היה להיות מוגש כערעור בזכות למותב ביה"ד האזורי. נוכח האמור, יועבר הערעור לדיון ולהכרעה לפני מותב ביה"ד האזורי בתל-אביב. |
| חזרה למעלה |
|
| 8 [עבודה] [בתי-משפט] |
|
| ברע (ארצי) 65989-11-17 אמיר אריק - משרד עו"ד נ' לירון חרזי (עבודה; רועי פוליאק; 14/03/18) - 8 ע' |
| עו"ד: אריק אמיר |
פסק דין בהליך דיון מהיר חייב את המבקשת (חברת עורכי דין), מתוך שגגה על פני הפסק, לשלם למשיבה הפרשי פדיון חופשה והוצאות משפט בסך של כ-330 ₪. הגשת בקשת רשות ערעור על חיוב כספי נמוך בהליך של דיון מהיר אף שנעשה בשגגה כאשר אין להליך "השלכות רוחב" למעסיק, מהווה חריגה ממשית מעקרון המידתיות ולא הייתה כל הצדקה להגשתה, במיוחד כשלא עלתה כל טענה המצדיקה חריגה מעיקרון אי ההתערבות בפסקי דין בהליכי דיון מהיר, מעבר לשגגה הגלויה שבפסק הדין ולפגיעתו הנטענת במוניטין של המבקשת.
עבודה – בית-הדין הארצי לעבודה – רשות ערעור
עבודה – בית-הדין הארצי לעבודה – ביקורת שיפוטית
עבודה – בית-הדין לעבודה – סדרי דין
בתי-משפט – שימוש לרעה בהליכי בית-משפט – אימתי
.
בקשת רשות ערעור על פסק דין בהליך דיון מהיר אשר חייב את המבקשת (חברת עורכי דין), מתוך שגגה על פני הפסק, לשלם למשיבה הפרשי פדיון חופשה בסכום של 177 ₪ וכן הוצאות משפט בסכום של 150 ₪.
.
בית הדין הארצי לעבודה (השופט ר' פוליאק) דחה את הבקשה ופסק כי:
הטעות גלויה על פני הפסק, שכן המשיבה הכירה בעובדה ששולם לה הסכום הנתבע בגין פדיון חופשה והצהירה כי היא תובעת פדיון חופש בסך 5 ₪, ולפיכך לא היה מקום לחיוב המבקשת בגין פדיון חופשה והוצאות משפט; תכלית הדיון המהיר להגיע להכרעה צודקת ומהירה בתביעות כספיות שהיקפן מוגבל, ולכן פסק דין בהליך של דיון מהיר אינו מצמיח זכות ערעור, אלא הגשת ערעור כפופה לקבלת רשות. התערבות ערכאת הערעור בפסקי דין שניתנו בהליך דיון מהיר מצומצמת ביותר ומוגבלת לבירור שאלות משפטיות, בעיקר במקרים בהם נפלה טעות משפטית בולטת בפסק הדין או טעות משפטית שהשלכותיה משמעותיות והאינטרס בתיקונה עולה על האינטרס בניהול מהיר של ההליך. ניתן להקיש מהפסיקה ביחס לתקיפת פסקי דין של בימ"ש לתביעות קטנות, לגביה נקבע כי אף אם נפלה שגיאה בפסק דין של בימ"ש לתביעות קטנות היא אינה מחייבת, כשלעצמה, התערבות ערכאת הערעור, כפי שלא תמיד נדרשת התערבות בפסק דין בדיון מהיר עקב טעות גרידא.
בענייננו, הוגשה על ידי חברת עורכי דין בקשת רשות ערעור על חיוב המשוערך ליום הגשת הבקשה כולל מרכיב ההוצאות בסך 330 ₪, תוך חריגה מהכלל לפיו בתביעות קטנות מן הראוי להקנות משקל הולם לסופיות הדיון, ולהקפיד שההוצאות המוקדשות לניהול ההליך בכללותו יהיו מידתיות ביחס לשווי הסכסוך. כבר נפסק כי גם מימוש זכות דיונית צריך להיעשות לפי עקרון המידתיות, במידה שאינה עולה על הנדרש במכלול הנסיבות, ובהן, בין היתר שווי נשוא ההליך. חריגה ממשית מעקרון המידתיות עלולה לעלות כדי שימוש לרעה בהליכי משפט ועילה לחיוב בהוצאות, אף לאוצר המדינה. הגשת בקשת רשות ערעור על חיוב כספי בהליך של דיון מהיר, בנסיבות בהן היקף החיוב שהוטל נמוך ביותר ואין להליך "השלכות רוחב" למעסיק, מהווה חריגה ממשית מעקרון המידתיות ועלולה לעלות כדי ניצול לרעה של הליכי משפט. לפיכך, למרות שהמבקשת חויבה עקב שגגה, לא הייתה כל הצדקה להגשת בקשת רשות הערעור בגין חיוב בסכום של 330 ₪ המוטל על חברת עורכי דין, תוך נקיטה בהליך לא מידתי. כך מכח קל וחומר, בנסיבות בהן לא עלתה כל טענה המצדיקה חריגה מעיקרון אי ההתערבות בפסקי הדין בהליכי דיון מהיר, מעבר לטענות בבקשת רשות הערעור, שאינן מצדיקות מתן רשות ערעור, לשגגה הגלויה שבפסק הדין ולפגיעתו הנטענת במוניטין של המבקשת. |
| חזרה למעלה |
|
| עבודה אזורי |
| 9 [עבודה] |
|
| סעש (ב"ש) 4262-11-15 סוקמן אפהינן נ' רוברט רוזנברג (עבודה; משה טוינה, נ.צ.: ד' פטיטו, א' ליברובסקי; 08/05/18) - 18 ע' |
| עו"ד: גיל קריספין, איתי שרייבר |
ביה"ד פסק כי, יחסי העבודה בין הצדדים הסתיימו בהתפטרות התובע וכי הוא אינו זכאי לפיצויי פיטורים ולדמי הודעה מוקדמת; עם זאת, מועד סיום הקשר נעשה בתיאום עם הנתבע ובנסיבות הללו אין הנתבע זכאי לדמי הודעה מוקדמת; התובע זכאי לתשלום דמי מחלה ופדיון חופשה וכן לזכויות מכוח ההסכם הקיבוצי בענף החקלאות, ואינו זכאי להפרשי שכר בהעדר הוכחה.
עבודה – התפטרות – קיומה
עבודה – התפטרות – פיצויי פיטורין
עבודה – התפטרות – הודעה מוקדמת
עבודה – הסכם קיבוצי – זכות מכוח הסכם קיבוצי
עבודה – שכר עבודה – תביעה להפרשי שכר
עבודה – דמי מחלה – זכאות
.
תביעת התובע, מהגר עבודה מתאילנד, ביחס לתקופה בת 4 שנים, במהלכה הועסק התובע במשק החקלאי שמפעיל הנתבע. בתביעה ביקש התובע לחייב את הנתבע בהפרשי שכר, פיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת, ובתשלום זכויות נלוות.
.
בית הדין האזורי לעבודה (השופט מ' טוינה ונציגי הציבור ד' פטיטו, א' ליברובסקי) דחה את התביעה ברובה ופסק כי:
אשר לנסיבות סיום הקשר והתביעה לפיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת, יחסי עובד מעסיק בין הצדדים הסתיימו ביוזמת התובע בהבנה לפיה הוא נזקק לטיפול גמילה מאלכוהול, שאותו הוא אינו יכול לקבל בישראל. החלטה בעקבותיה בחר התובע בסיום הקשר עם המעסיק וחזרה לביתו בתאילנד. לפיכך, יחסי עובד מעסיק בין הצדדים הסתיימו בהתפטרות התובע והוא אינו זכאי לפיצויי פיטורים ולדמי הודעה מוקדמת; משטען התובע כי יחסי עובד מעסיק בין הצדדים הסתיימו ביוזמת הנתבע, דהיינו בפיטורים, ממילא אין הוא יכול לטעון טענה עובדתית חלופית על התפטרות בשל מצב בריאות המזכה בתשלום פיצויי פיטורים לפי סעיף 6 לחוק פיצויי פיטורים, ולחילופין סעיף 11 לחוק הדן בנסיבות שבהן רואים את ההתפטרות כפיטורים. למעלה מן הצורך, סעיף 6 לחוק מתייחס להתפטרות בשל מצב בריאות לקוי שאינו מאפשר את המשך ההעסקה. בענייננו, יחסי עובד מעסיק באו לסיום בשל רצונו של התובע לעבור טיפול גמילה ולא בשל מצב בריאות המונע את המשך העסקת התובע. בנסיבות הללו, אין התובע זכאי לפיצויי פיטורים מכוח סעיף 6 לחוק. התנהלות התובע אף אינה עומדת בהתחייבותו לקבל על עצמו משמעת עצמית במידה הדרושה למילוי התחייבותו כלפי המעסיק לעבוד בתקופת ההעסקה הקצובה אליה התחייב, שעל בסיסה מקבל המעסיק על עצמו חובות כלפי העובד הזר ולפיכך, אין התובע זכאי לפיצויי פיטורים מכוח סעיף 11 לחוק פיצויי פיטורים; על אף שיחסי עובד מעסיק בין הצדדים הסתיימו ביוזמת התובע, הרי מועד סיום הקשר נעשה בתיאום עם הנתבע. בנסיבות הללו אין הנתבע זכאי לדמי הודעה מוקדמת, מהנימוק כי התובע התפטר ללא מתן הודעה מוקדמת כמתחייב בחוק.
אשר לתביעה להפרשי שכר, התביעה ברכיב זה היא במהותה תביעה לגמול בגין העסקה בשעות נוספות ובימי מנוחה שבועית. בהעדר גרסה מצד התובע לפיה ניתן ללמוד על מתכונת העסקה הכוללת העסקה בשעות נוספות ובימי מנוחה שבועית, ומשמקובלת גרסת הנתבע בדבר תהליך תשלום השכר בהתבסס על דוחות נוכחות שנבדקו אל מול התובע, התביעה נדחתה.
אשר לתביעה לתשלום דמי מחלה, משהנטל על הנתבע להוכיח כי שילם לתובע דמי מחלה ומשראיה על תשלום שכזה לא הוצג, זכאי התובע לדמי מחלה. עם זאת, זכותו של התובע לדמי מחלה היא ביחס לימי היעדרות הנתמכים באישור רפואי המעיד כי התובע היה מנוע מלעבוד באותם ימים, בשל סיבה רפואית. לפיכך, התובע זכאי לתשלום דמי מחלה ביחס לתקופה שבה אושפז בבית החולים, ובהתאם לחוק; התובע זכאי לפדיון 46 ימי חופשה; אשר לתביעה לזכויות נילוות ולזכויות מכוח ההסכם הקיבוצי בענף החקלאות, הוכח כי התובע זכאי לתוספת ותק; לדמי כלכלה; לתשלום מענק שנתי; ליתרת דמי הבראה ולפיצוי בגין אי ביצוע הפקדות לקרן פנסיה. התובע אינו זכאי לתשלום בגין ביגוד, דמי חגים ושי לחג. |
| חזרה למעלה |
|
| 10 [עבודה] |
|
| סעש (ב"ש) 24506-04-18 אלון חסן נ' חברת נמל אשדוד בע"מ (עבודה; צבי פרנקל, נ.צ.: א' ויגדר, א' שטרית; 02/05/18) - 9 ע' |
| עו"ד: פז מוזר, תהילה קייסרמן, בטי מצר לוי, רן קונפינו, יעקב מלישקביץ', עדית אייגס |
נדחתה בקשת המבקש למתן צו עשה זמני להורות כי השעייתו מעבודתו בטלה ולהשיבו לעבודה. אמות המידה למתן צו עשה זמני נוקשות יותר מאלו שבנתינת צו מניעה זמני וצריכות להיות נסיבות יוצאות מהכלל כדי להיעתר לבקשה כזו, וכן להיות הוכחות חותכות על זכותו המוחלטת של המבקש ולא רק הוכחות על זכות לכאורה. יש להמתין עד לתום המועד בו למדינה יש זכות להגיש ערעור על פסק הדין והמבקש לא שכנע שייגרם נזק בלתי הפיך לדחיית הבקשה, כאשר בשלב זה נראה שההסכם הקיבוצי מאפשר למשיבה להמשיך להשעות את המבקש עד גמר הליכי הערעור.
עבודה – סעדים זמניים – שיקולים בהענקתם
עבודה – בית-הדין לעבודה – סעדים זמניים
.
המבקש עובד בנמל אשדוד כעובד המשיבה. המשיבה החליטה על השעיית המבקש עד לתום הליכים משפטיים בעניינו, נוכח החשדות כבדים שיוחסו לו בקשר לעבודתו בנמל, שבעטיים המליצה המשטרה להעמידו לדין פלילי. לאחרונה זוכה המבקש בבימ"ש המחוזי מכל האשמות שיוחסו לו. לאחר פסק דין זה ביקש המבקש לשוב למקום עבודתו. המשיבה הודיעה למבקש כי השעייתו תעמוד בעינה עד לתום ההליכים המשפטיים בעניינו. מכאן בקשת המבקש למתן צו עשה זמני, בה ביקש להורות כי השעייתו מעבודתו בטלה וכי על המשיבה להחזירו לאלתר לעבודה.
.
בית הדין האזורי לעבודה (סגן הנשיא צ' פרנקל ונציגי הציבור א' ויגדר, א' שטרית) דחה את הבקשה למתן סעד זמני ופסק כי:
הסעדים המבוקשים הם לשינוי המצב הקיים. אמות המידה למתן צו עשה זמני נוקשות יותר מאלו שבנתינת צו מניעה זמני. בפני ביה"ד צריכות להיות הוכחות חותכות על זכותו המוחלטת של המבקש ולא רק הוכחות על זכות לכאורה, מה גם שהבקשה לסעד זמני כמעט זהה לבקשה בהליך העיקרי. כבר נפסק כי צריכות להיות נסיבות יוצאות מן הכלל כדי שבימ"ש ייעתר לבקשה כזו, וצריכות להיות בפניו הוכחות חותכות על זכותו המוחלטת של המבקש, ולא רק הוכחות על זכות לכאורה.
המבקש טוען לפרשנות שונה מפרשנות המשיבה לכתוב בהסכם הקיבוצי החל על הצדדים בעניין השעיית עובדים, הוא הסכם 2001. אלא שבשלב הדיון בסעדים זמניים, כלומר שלב של הצגת ראיות לכאורה, אין מקום לדון בפרשנות ההסכם טרם הוצגו ראיות, כנהוג בהליך העיקרי. ממילא נראה שיש להמתין עד לתום המועד בו למדינה יש זכות להגיש ערעור על פסק הדין. המבקש לא שכנע את ביה"ד שייגרם נזק בלתי הפיך לדחיית הבקשה לסעד הזמני; אין לקבל את טענת המבקש לפיה נפגעה זכותו החוקתית לחופש העיסוק. מדובר על מערכת יחסי עבודה המבוססת על הסכם קיבוצי ולא ברורה הטענה שאי מתן סעד זמני פוגעת בזכותו של המבקש לחופש העיסוק.
בשלב זה של ההליך התקבלה טענת המשיבה לפיה סעיף 8(ד) להסכם הקיבוצי משנת 2001 מאפשר לה להמשיך להשעות את המבקש עד גמר הליכי הערעור. הסעיף עוסק בנוגע לסיום ההליכים הפליליים כנגד עובד שהושעה ומבהיר כי משמעו של מועד סיום ההליכים הפלילים הוא המועד בו הופך פסק הדין להיות חלוט, ולא ניתן לערער עליו עוד. על פניו הסעיף מחייב המתנה עד גמר הליכי הערעור (אם מוגש ערעור) כדי לדעת אם העובד זוכה או לא זוכה בפסק דין חלוט, ואין מסתמכים לעניין זה רק על פסק דינה של הערכאה הראשונה. המבקש טען שסעיף זה עוסק רק בסוגיה הכספית ולעניין ההשעיה יש להסתמך על סעיף 8(א) או 8(ג). אלא שסעיף 8(ג) עוסק בנושא תשלום השכר לעובד מושעה. סעיף זה אינו נוגע רק לעובד שנחשד בפלילים אלא לכל עובד המצוי בהליך משמעתי או משפטי כלשהו. ממילא מדובר במועד סיום ההליך, וסיומו של הליך משפטי הוא במתן פסק דין חלוט. אשר לסעיף 8(א), אמנם אין אזכור להליכי הערעור אך נכתב בסעיף "גמר ההליכים המשפטיים", מושג שאינו שולל לפחות לכאורה גם את הליך הערעור. |
| חזרה למעלה |
|
| 11 [ביטוח לאומי] |
|
| בל (י-ם) 18560-09-14 עמר אגוזי נ' המוסד לביטוח לאומי (עבודה; שרה שדיאור, נ.צ.: י' בנבנישתי, ש' פנסו; 26/04/18) - 12 ע' |
| עו"ד: נאוה אילון, ענבל לש |
ביה"ד פסק כי התובעת, תצפיתנית אבטחה במושב, שעבדה 4 שעות ביום בחדר ביטחון, זכאית לתשלום מענק לעבודה מועדפת לחייל משוחרר. זאת, נוכח בחינת ימי העבודה ושעות העבודה במשך תקופת העבודה הנדרשת, בהשוואה לעבודה הרגילה של תצפיתנית רגילה בעבודת תצפיתנות, במשך תקופה בת 6 חודשים באותה עבודה ובאותו ענף.
ביטוח לאומי – תגמולים – מענק עבודה מועדפת או נדרשת
.
עסקינן בתביעת התובעת, תצפיתנית באבטחה במושב בבקעת הירדן, לתשלום מענק לעבודה מועדפת לחייל משוחרר. הנתבע טען כי דחיית המענק נבע מהעובדה שהתובעת לא עבדה במשרה מלאה בעבודה מועדפת אלא 4 שעות ביום בלבד, זאת ביחס לעובדי חקלאות או לעובדי שמירה ואבטחה. הדיון נסב אודות האלה האם כדין נדחתה תביעת התובעת במענק עבודה מועדפת, לאור העובדה כי התובעת עבדה רק ארבע שעות ביום בחדר בטחון.
.
בית הדין האזורי לעבודה (השופטת ש' שדיאור ונציגי הציבור י' בנבנישתי, ש' פנסו) קיבל את התביעה ופסק כי:
נוכח סוג עבודתה בשמירה ובביטחון בפועל, מול מסכים, בחדר, בכל שעות היממה, קבע ביה"ד כי יש לבדוק את התובעת לפי הסכמי השמירה והאבטחה בלבד ולא בהסכמי החקלאות, שלא רלוונטיים לעבודתה בפועל. התובעת עבדה, בחדר ולא בשטח, בעבודה בטחונית, שתפקידה לשמור על בטחון הישוב והשטחים החקלאיים. אולם בכך לא די, פרט לתחום השמירה האבטחה הרחב והמגוון, יש צורך, בהתאמה ספציפית. ביה"ד קבע כי לא מדובר בעבודת אבטחה "רגילה" אלא לעבודה בעלת דרישות ייחודיות. עוד נקבע כי מאחר וגם בצבא המשמרת היא 4 שעות, אזי הוכח נוהג ונוהל בענף התצפיתנות להיקף של 4 שעות כמשרה מלאה, ולא 8 שעות כנטען על ידי הנתבע. עוד הוכח כי לא מדובר בעניין נקודתי במושב הנדון, אלא בהתנהגות רוחב, הנוגעת למהות התפקיד והדרישות המחמירות לריכוז - נוכח חשיבות התפקיד ומשמעות כל "החמצה" של תצפיתנית, בנוגע למתרחש. בפסיקה נקבע לעניין היקף המשרה, כי בחינת ימי העבודה ושעות העבודה במשך תקופת העבודה המועדפת או הנדרשת, צריכה להיקבע בסופו של הדבר, לאור האופן בו עובד רגיל היה עובד באותה עבודה ובאותו ענף. אין להשוות זאת לעובד אזרחי "רגיל".
ביחס להיקף המשרה הדרוש, איבחן ביה"ד ממקרים אחרים שנדונו בפסיקה, וקבע כי עובדת כתצפיתנית אינה יכולה אחר כך להשלים במשרה אחרת, מאחר והיא זקוקה למנוחה. הוכח כי "תצפיתנית רגילה", בענף, גם בצבא וגם באזרחי, נאלצת לעבוד 4 שעות לנוכח מהות התפקיד. בכך נתמלא הנדרש לצורך הענקת מענק לעבודה מועדפת, כאשר התובעת עמדה בשאר התנאים, של עבודת אבטחה ואורך התקופה. ביה"ד ציין כי אמנם העובדה שאחותה של התובעת ואחרים קיבלו מענק זה, על עבודה זו בדיוק, אינה מחייבת את הנתבע הנדרש לבדוק בכל פעם לגוף העניין, אך יש בה תנא דמסייע, שהנתבע חשב, ולא פעם אחת, כי זה הנוהג לתצפיתנית, וכי סיטואציה זו ייחודית לתפקיד ומצדיקה מתן מענק העונה לדרישות החוק ולתכליתו. כך הוכח במקרה זה. גרסת התובעת כי עבדה 7 ימים בשבוע לא נסתרה, ולכן לא יכלה "להשלים" בעבודה אחרת ולהגיע ל-186 שעות עבודה. הוכח שהתפקיד הספציפי מחייב 4 שעות כמשרה מלאה בו.
לאור כל האמור, הוכח כי נתקיימה בתובעת לשון סעיף 174(ב) לחוק הביטוח הלאומי הקובע כי מבוטח יהיה זכאי לקבל מענק עבודה נדרשת/מועדפת אם עבד 6 חודשים לפחות מיום שחרורו משירות סדיר בעבודה מועדפת. זאת, נוכח בחינת ימי העבודה ושעות העבודה במשך תקופת העבודה הנדרשת, בהשוואה לעבודתה הרגילה של תצפיתנית רגילה בעבודת תצפיתנות, במשך תקופה בת 6 חודשים באותה עבודה ובאותו ענף. לאור כל האמור, התובעת זכאית למענק עבודה מועדפת. |
| חזרה למעלה |
|
| 12 [עבודה] [שותפויות] |
|
| סעש (ב"ש) 24961-04-15 אוהד סבאג נ' פז טביבי (עבודה; יוחנן כהן, נ.צ.: א' שטרית; 23/04/18) - 29 ע' |
| עו"ד: צח מליחי, חן שטיין |
ביה"ד פסק כי, בין הצדדים התקיימה מערכת יחסים של יחסי עובד-ומעסיק במלוא תקופת העבודה של התובע אצל הנתבע ולא מערכת יחסי שותפות; ביה"ד פסק לזכות התובע סכומים בגין החזר הלוואה, אי מתן הודעה לעובד בדבר תנאי עבודה, הפרשי שכר, פדיון ימי חופשה, דמי הבראה, הפרשות תגמולי מעסיק לפנסיה והחזר תשלום בגין דוח עישון בעסק של הנתבע.
עבודה – יחסי עובד-מעביד – קיומם
עבודה – יחסי עבודה – קיומם
שותפויות – קיום השותפות – אי-קיומה
שותפויות – קיום השותפות – מבחנים
עבודה – פיצויי פיטורין – זכאות
עבודה – תנאי עבודה – הודעה בדבר תנאי עבודה
.
עסקינן בתביעת התובע נגד הנתבע, אשר שימש כבעלים של מספר עסקים/ברים, לתשלומים בגין החזר הלוואה שעמיד לטובת שותפות עתידית בין הצדדים, הפרשי שכר עבודה, פדיון דמי חופשה, דמי הבראה, הפרשות תגמולי מעסיק לקופת פנסיה, פיצויי פיטורים וחלף הודעה מוקמת לפיטורים, פיצויים בגין אי מסירת הודעה לעובד בדבר תנאי עבודה ואי מסירת תלושי שכר, וכן להחזר תשלום בגין דוח עישון שניתן לפי החוק למניעת העישון במקומות ציבוריים והחשיפה לעישון. עיקר הדיון נסב אודות השאלה האם התקיימו יחסי שותפות בין הצדדים במחצית השנה האחרונה ליחסיהם.
.
בית הדין האזורי לעבודה (השופט י' כהן ונציג הציבור א' שטרית) קיבל את התביעה ברובה ופסק כי:
התשובה לשאלה האם בחלק מתקופת העבודה נוצרו בין הצדדים יחסי שותפות מצויה בבחינת מהות היחסים שנוצרו הלכה למעשה באותה התקופה, ולאו דווקא ברצונם של הצדדים. לכן, יש לבחון אם עבודת התובע בתקופה האמורה בוצעה במסגרת הסכם להקמת שותפות והאם הלכה למעשה נהגו הצדדים "מנהג שותפים" בעסק. היסודות הנדרשים לבחינת קיומה של שותפות היא שאלה מעורבת של עובדה וחוק, ובכלל זה ראוי לבחון את אלה: הכוונה של הצדדים להיות שותפים; הצגת הצדדים לציבור כשותפים; השתתפות הצדדים בנכסים ובחזקה של העסק; הזכות השווה של הצדדים לנהל את העסק; הזכות ההדדית של הצדדים לחייב זה את זה בענייני העסק; השתתפות הצדדים ברווחי העסק; משכם של היחסים בין הצדדים; האם הנתבע הרים את הנטל המוטל עליו להוכיח קיומה של שותפות, מאחר שהצדדים לא חתמו על הסכם שותפות כתוב, כאשר הנטל להוכיח קיומה של שותפות מוטל על הטוען לה.
ביה"ד פסק כי לתובע, יותר מאשר לנתבע, הייתה כוונה אמתית להיכנס לשותפות; כי התובע קיבל באופן קבוע תשלום לכיסוי השקעתו בלא קשר לרווחים ולהפסדים של העסק; כי התובע לא נשא בהפסדים; כי התובע לא השתתף בהוצאות העסק, למעט אותו סכום שהשקיע בכוונה להיכנס לשותפות; כי אין התייחסות להגבלות שאפשר להטיל על שותף העוזב שותפות; כי לא היה לתובע חלק בעניינים כספיים בעסק, כגון זכות חתימה, חשבון משותף, ערבות להתחייבויות העסק, עיון וניהול ספרי חשבון, רכש, השתתפות בהוצאות; כי העסק נוהל בחשבון הבנק האישי של הנתבע; כי התובע לא בדק מסמכים של העסק, לרבות מצב החשבון של העסק לקראת הכניסה לשותפות המתוכננת; אמנם הודיעו לעובדים שהתובע נכנס לשותפות בעסק, אך שותפות זו לא דווחה לרשויות, כאשר כשהנתבע היה בשותפות עם אדם אחר, הוא דיווח לרשויות בדבר השותפות עמו. מכל האמור, התמונה המצטיירת היא כי למרות שלתובע הייתה כוונה אמתית להיכנס לשותפות, לנתבע כלל לא הייתה כוונה אמתית שכזו, אלא הוא בחר להציג את הדברים כך במצג שווא, כדי לקבל השקעה לעסק. ככל שהיה הנתבע חפץ באמת בשותפות עם התובע, מצופה ממנו וסביר היה להניח כי ינהג בתובע כשותף. לאור כל האמור, לא התקיימו במהות יחסי שותפות בין התובע לנתבע בתקופה שבמחלוקת, אלא בכל תקופת העבודה התקיימו יחסי עובד מעסיק. בנסיבות אלו, על הנתבע להשיב לתובע את הסכום שהעמיד לטובת שותפות, בהפחתת סכומים שהוחזרו לתובע.
ביה"ד פסק לתובע פיצוי בגין אי מתן הודעה בדבר תנאי עבודה בסך 4,000 ₪; הפרשי שכר עבודה, פדיון ימי חופשה, דמי הבראה והפרשות תגמולי מעסיק לפנסיה; התביעה לפיצוי בגין אי מסירת תלושי שכר נדחתה, שכן הטענה לאי הנפקת 4 תלושי שכר אינו מקרה חריג בו יש לחייב בפיצויים לצורך הרתעה והבעת סלידה מהתנהלות מזיקה בכדי להביא לתיקון התנהלות קלוקלת ושאינה כדין, שכן במרבית התקופה הונפקו לתובע תלושי שכר; בנסיבות בהן לא ברור אם התובע התפטר בדין מפוטר או פוטר, הרי שהתובע אינו זכאי לפיצויי פיטורים ולפיצוי חלף הודעה מוקדמת לפיטורים; התובע זכאי להשבת הסכום ששילם בגין דו"ח עישון בגין עישון לקוחות בעסק שניתן בגין עבירה לפי סעיף 2א(א) לחוק למניעת עישון במקומות ציבוריים, שכן החובה בסעיף זה מוטלת על המחזיק של המקום הציבורי, הוא הנתבע המחזיק בעסק, ולא על התובע, ששימש כמנהל בעסק ולא היה המחזיק או הבעלים שלו. |
| חזרה למעלה |
|
| מחוזי |
| 13 [עורכי-דין] |
|
| עבי (י-ם) 41295-12-17 יוסי פאר עו"ד נ' ועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין - מחוז תל אביב והמרכז (מחוזי; אביגדור דורות; 07/05/18) - 6 ע' |
| עו"ד: אריאל שניאור |
השעיה זמנית של עורך דין חייבת להקיף ייצוג לקוחות בערכאות השיפוט השונות. במקרה דנן יש מקום לצמצם את היקף ההשעיה הזמנית של המערער בגין אישומו בהטרדת עד, כך שלא תחול על שירותים מקצועיים שאינם נוגעים לייצוג לקוחות בערכאות השיפוט.
עורכי-דין – שיפוט משמעתי – השעיה זמנית
.
ערעור על פסק דינו של בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין, שעניינו השעיית המערער באופן זמני מעיסוקו כעורך דין עד להכרעה בהליך הפלילי המתנהל נגדו בגין הטרדת עד.
.
בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור בחלקו ופסק:
בתי הדין פעלו בהתאם להנחיית ביהמ"ש העליון לפיה יש לאפשר העלאת טענות קונקרטיות ממוקדות בנושא כתב האישום ואלה ייבחנו תוך עיון בראיות לכאורה. באשר להיקף ההשעיה הזמנית, השיקולים שיש לשקול הן חזקת חפותו של המערער; מידת הפגיעה בפרנסתו; מסוכנותו; עברו המשמעתי; ותדמית המקצוע. השעיה זמנית חייבת להקיף ייצוג לקוחות בערכאות השיפוט השונות שבהם מופיעים עדים. עם זאת, בהתחשב בשיקולים האמורים, יש מקום לצמצם את היקף ההשעיה הזמנית, כך שלא תחול על שירותים מקצועיים שאינם נוגעים לייצוג לקוחות בערכאות השיפוט. |
| חזרה למעלה |
|
| 14 [מסים] |
|
| וע (ת"א) 20650-07-16 סקי דרופ החזקות בע"מ נ' מנהל מיסוי מקרקעין תל אביב (מחוזי; ה' קירש; 06/05/18) - 28 ע' |
| עו"ד: דורון לוי, רחלי גוז לביא, איתן לדר, אלפה לבנה, לירון ארצי |
יש מקום להטלת מס רכישה על שווי המקרקעין גם במקרה של בעלות עקיפה בזכויות במקרקעין. בנסיבות בהן חברה רכשה מניות בחברה המחזיקה במניות חברה אחרת שבבעלותה מקרקעין, חישוב מס הרכישה ייעשה על בסיס שווי הזכויות במקרקעין.
מסים – מס רכישה – חיוב במס
מסים – מס רכישה – חישובו
מסים – מס רכישה – פעולה באיגוד מקרקעין
.
לחברה זכויות בעלות בבניין והתחייבויות כלפי צדדים שלישיים, מניותיה מוחזקות בידי חברה אחרת אשר אין בידיה נכסים נוספים. בעל המניות בחברה המחזיקה מעביר את מניותיו לחברות אחרות בשליטתו. האם בנסיבות אלה ישנה חבות במס רכישה ואם כן, מהו הבסיס לחישובו במסגרת סעיף 104א לפקודת מס הכנסה?
.
ועדת הערר דחתה את הערר ופסקה:
תוכן הגדרת "איגוד מקרקעין" משקף כוונה של המחוקק להחיל את המונח לא רק על איגוד אשר בבעלותו מקרקעין אלא גם על איגוד שבבעלותו זכויות (מניות) באיגוד אחר אשר בידיו מקרקעין. יש מקום להטלת מס רכישה על שווי המקרקעין גם במקרה של בעלות עקיפה בזכויות במקרקעין. המסר הבלעדי המצוי בסעיף 104ד(4) הוא שמס הרכישה החל על ההעברה יוגבל לשיעור של 0.5% ולא יחולו השיעורים הרגילים הגבוהים יותר. סעיף 104ד(4) לפקודה אינו מהווה "הוראה מפורשת אחרת" המורה לנו לסטות משיטת שווי הזכויות במקרקעין לעניין הטלת מס רכישה על העברת מניות באיגוד מקרקעין אגב שינוי מבנה. הן לשון החוק, הן תכלית החקיקה בעניין "איגוד מקרקעין" והטלת מס רכישה על שווי המקרקעין שבידי האיגוד (ללא ניכוי ההתחייבויות), והן משיקולים של מניעת התחמקות ממס, חישוב מס הרכישה ייעשה, כרגיל, על בסיס שווי הזכויות במקרקעין. |
| חזרה למעלה |
|
| 15 [נזיקין] |
|
| רתק (מרכז) 59385-11-17 עו"ד הלל ברק נ' א. ב. א. ויקטורי חברה לניהול ואחזקות בע"מ (מחוזי; ורדה פלאוט; 30/04/18) - 8 ע' |
| עו"ד: |
מקום בו מוכר מסרב לקבל שובר זיכוי והלקוח נוטל את המוצר, משאיר את השובר בחנות ועוזב – פנייה למשטרה ללא ניסיון ליישב את המחלוקת עם הלקוח, אינה סבירה ומידתית ועל כן לא חלה הגנת "תום לב" מפני פרסום לשון הרע.
נזיקין – עוולות – לשון הרע
נזיקין – הגנות – תום-לב
.
בקשת רשות ערעור על פסק דין בו נדחתה תביעת המבקש לפיצוי בגין אי כיבוד שובר זיכוי ובגין הגשת תלונה במשטרה נגדו, לאחר שנטל את המוצר ועזב את החנות.
.
בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור ופסק:
פרסום המייחס לאדם ביצוע עבירה פלילית ייחשב בדרך כלל לפרסום לשון הרע. על מנת לזכות בהגנת "תום הלב" יש להוכיח שני תנאים מצטברים: הפרסום נעשה באחת מהנסיבות המפורטות בסעיף 15 לחוק איסור לשון הרע, והוא לא חרג ממתחם הסבירות. פנייתה של המשיבה למשטרה חרגה ממתחם הסבירות וניתן היה לפתור את הסכסוך שבין הצדדים וליישבו בדרך סבירה ומידתית ע"י איתור המבקש וניסיון ליישב עימו את המחלוקת. מכאן שלא חלה הגנת "תום לב" ויש לחייב את המשיבה בפיצוי המבקש בסך 1,500 ₪. אין מקום לפסוק פיצויים בגין אי כיבוד שובר הזיכוי, שכן המבקש "מימש" את שובר הזיכוי ע"י נטילת המוצרים ושימוש בהם. |
| חזרה למעלה |
|
| 16 [ראיות] |
|
| תא (ת"א) 262-04-17 טויגה און ליין בע"מ נ' בנק מזרחי טפחות בע"מ (מחוזי; לימור ביבי; 25/04/18) - 16 ע' |
| עו"ד: רועי סלוקי, ארז אמיר, שריג דמארי, ישראל בכר, מיטל מזוז |
קיים אינטרס ציבורי ראשון במעלה במניעת הלבנת הון וטרור וראוי להטיל חיסיון על מסמכי הבנק המהווים חלק מ"ארגז הכלים" לשם אכיפת האיסורים האמורים. עם זאת, יש לאזן את החיסיון ובמקרה זה על הבנק לחשוף חלק מהמסמכים ואילו חלקם האחר יוותר חסוי.
ראיות – חיסיון – בנקים
ראיות – חיסיון – חיסיון פסיקתי
.
במסגרת תביעות כנגד סגירת חשבונות הבנק של התובעים, מבוקש להטיל חיסיון על שורת מסמכים אשר המרכזי בהם הוא קובץ נהלי הבנק בנושא איסור הלבנת הון.
.
בית המשפט המחוזי נעתר לבקשה בחלקה ופסק:
במסגרת בקשה לגילוי מסמכים יש לבחון את מבחן הרלוונטיות והאם קיימים אינטרסים נגדיים המצדיקים למנוע את הגילוי או לצמצמו, תוך עריכת האיזון המתאים לנסיבותיו של כל מקרה. במקרה דנן, החלקים בנוהל הנוגעים לדרישות המופנות ללקוחות הם רלוונטיים לתביעות; ספק באם קיימת רלוונטיות לסעיפים הנוגעים לעיבוד המידע באשר ללקוחות ולסיבות בעטין מבוקש מידע כזה או אחר ואין רלוונטיות לנהלים אשר נוגעים לחשבונות שאינם דומים לחשבונות התובעים או שלא היו בתוקף במועדי התביעות. קיים אינטרס ציבורי ראשון במעלה במניעת הלבנת הון וטרור וראוי להטיל חיסיון שיפוטי על מסמכים המהווים חלק מ"ארגז הכלים" לשם אכיפת האיסורים האמורים. עם זאת, יש לאזן את החיסיון מקום בו מדובר בחלקים בנוהל אשר רלוונטיים והכרחיים לגיבוש טענותיהם המשפטיות. בהתאם לכך נקבע כי על הבנק לחשוף חלק מהמסמכים ואילו חלקם האחר יוותר חסוי. |
| חזרה למעלה |
|
| 17 [ניירות ערך] [פרשנות] |
|
| עתמ (ת"א) 42487-11-17 א.ד.ר. כלכלה בטוחה בע"מ נ' רשות ניירות ערך (מחוזי; חאלד כבוב; 23/04/18) - 27 ע' |
| עו"ד: נועה הבדלה, צבי גבאי, אלעד פלפל, ליאב וינבאום |
הסכמי ההשקעה בפוליסות ביטוח חיים בארצות הברית, המשווקים ונמכרים על ידי העותרת, נכנסים תחת הגדרת "ניירות ערך". פעילות העותרת מהווה הצעה ומכירה לציבור של ניירות ערך ומחייבת פרסום תשקיף בהתאם לחוק ניירות ערך.
ניירות ערך – תשקיף – החובה לפרסמו
פרשנות – דין – חוק ניירות ערך, התשכ`ח-1968
.
עתירה לביטול החלטת רשות ניירות ערך לפיה על העותרת לחדול מלשווק את פעילותה מאחר וזו מתבצעת תוך הפרת הוראות סעיף 15 לחוק ניירות ערך.
.
בית המשפט המחוזי דחה את העתירה ופסק:
אחד מ"שערי הכניסה" לתחולתם של דיני ניירות ערך הוא ביצוע הצעה או מכירה של ניירות ערך לציבור, המחייבים פרסום תשקיף לפי הוראות סעיף 15 לחוק ניירות ערך. הסכמי ההשקעה בפוליסות ביטוח חיים בארצות הברית המשווקים ונמכרים על ידי העותרת נכנסים תחת הגדרת "ניירות ערך" ופעילות העותרת עולה כדי הצעה ומכירה של ניירות ערך לציבור. תכלית חוק ניירות ערך הרלוונטית לענייננו, בעיקרה, הגנה על האינטרסים הכלכליים של המשקיעים בהשקעות כלכליות פסיביות למטרת רווח. להחלת דיני ניירות ערך השפעה נכבדת על הפעילות הכלכלית המפוקחת ויש להקפיד כי דינים אלו לא יוחלו במקרים שהחלתם אינה יעילה או מוצדקת. בראי תכלית החוק ואופי פעילות ההשקעה – השקעה כלכלית פסיבית שמטרתה השאת תשואה, פערי הכוחות והמידע בין הצדדים, הסיכונים אליהם חשופים המשקיעים ובהיעדר פיקוח רגולטורי חלופי מספק – אין מקום להחריג את הסכמי ההשקעה מתחולת ההגדרה הלשונית של "ניירות ערך", והחלת דיני ניירות ערך על פעילות העותרת היא ראויה ומוצדקת. בהתאם, פעילות העותרת מחייבת פרסום תשקיף. מאחר שהמשך הפעילות ללא פרסום תשקיף מהווה הפרה של החוק, על העותרת לחדול מפעילותה. |
| חזרה למעלה |
|
| שלום |
| 18 [חוזים] [זכויות יוצרים] |
|
| תא (ראשל"צ) 12749-06-13 חלילית פ. גרינשפון ובניו בע"מ נ' דיאז כלי נגינה בע"מ (שלום; רפי ארניה; 08/05/18) - 23 ע' |
| עו"ד: ליאור בר סלע, שי ארז |
יש לתובעת זכות יוצרים בחלק השיווקי של דפי המידע המופיעים באתר האינטרנט שלה, זאת מכוח היותה של יצירה זו יצירה נגזרת. העתקת התוכן השיווקי של דפי מידע אלו ע"י הנתבעת, מהווה הפרת סעיף 11 לחוק זכות יוצרים.
חוזים – קיום חוזה – בתום-לב
זכויות יוצרים – יצירה – הגנתה
זכויות יוצרים – הפרה – על-ידי העתקה
זכויות יוצרים – פיצויים – ללא הוכחת נזק
.
חלילית הגישה כנגד דיאז ועזרי תביעה כספית, בעילת חוב שוטף עקב רכישת מוצרים, נזקים ממוניים ובלתי ממוניים, וכן בגין הפרת זכויות היוצרים שלה לפי חוק זכויות יוצרים, התשס"ח – 2008.
.
בית המשפט קבע כלהלן:
לחלילית אתר אינטרנט ובו מתפרסמים דפי מידע בעברית אודות כלי המוסיקה והנגינה שהיא מייבאת. דפי המידע היו במקור בשפה האנגלית ומקורם היה ביצרני כלי הנגינה. הם תורגמו ועובדו מאנגלית לעברית על ידי מנהל אתר האינטרנט של חלילית.
החלק השיווקי בדפי המידע עונה על הגדרת סעיף 4 לחוק זכות יוצרים, עקב קיומם של מבחני המקוריות (ההשקעה והיצירתיות) ומבחן הקיבוע אשר מקנים ליצירה כלשהי את הגנת זכות היוצרים, גם אם היא יצירה נגזרת.
דיאז העתיקה, אחד לאחד ממש, את התוכן השיווקי המופיע בהם, לדפי המידע שבאתר האינטרנט שלה. המדובר בהעתקה מוחלטת, אשר ללא ספק מהווה הפרה של הוראות סעיף 11 לחוק זכות יוצרים.
לאחר שקילת כלל השיקולים הנוגעים לעניין, יש להעמיד את הפיצוי לו זכאית חלילית בראש זה על סך של 50,000 ₪. |
| חזרה למעלה |
|
| 19 [עונשין] |
|
| תפ (ב"ש) 24402-02-17 מדינת ישראל פמ"ד נ' פלוני (שלום; רון סולקין; 03/05/18) - 17 ע' |
| עו"ד: היבה טבאג'ה, מחמד רחאל |
בית המשפט גזר על הנאשם שהורשע במסגרת הסדר טיעון, על פי הודאתו, בביצוע עבירות אלימות במשפחה כנגד רעייתו ובניו הקטינים עונש של 40 חודשי מאסר בפועל, מאסר על תנאי ופיצוי למתלוננים.
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: אלימות במשפחה
.
בית המשפט נדרש לגזור את דינו של הנאשם בגין עבירות אלימות במשפחה כדלקמן: תקיפת בת זוג; תקיפת קטין; תקיפת קטין או חסר ישע בידי האחראי עליו; איומים.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
סקירת הפסיקה מלמדת על קשת רחבה של ענישה בתחום האלימות בשפחה בכלל ואלימות כלפי בת זוג בפרט. עם זאת, מגמת בית המשפט העליון וכן בתי המשפט המבררים היא להכביד את רמת הענישה, תוך שהשיקולים האישים של העברין נסוגים בפני הנזק שנגרם לנפגעי העבירה.
בנוגע לאישום הראשון, שענינו תקיפת רעית הנאשם וכן הילדים הקטינים מתחם הענישה ינוע בין 12 עד 30 חודשי מאסר בפועל; בנוגע לעבירת תקיפת הקטין נושא האישום השני – תקיפת הבן הקטין, תוך גרימת חבלה של ממש, יש לקבוע מתחם ענישה אשר ינוע בין 24 עד 40 חודשי מאסר בפועל; בנוגע לעבירות נושא האישום השלישי – שעיקרן פגיעה בפניו של הבן הקטין; וכן הכאת רעית הנאשם – מתחם ינוע בין 12 עד 20 חודשי מאסר בפועל.
ניתן לראות בכלל האישומים שבכתב האישום המתוקן, בבחינת מסכת אחת ועל כן, יש לקבוע מתחם ענישה כולל, בגין מכלול העבירות בהן הורשע הנאשם, תוך חפיפה חלקית בין המתחמים שנקבעו, כך שינוע בין שנתיים ועד לארבע שנות מאסר בפועל. |
| חזרה למעלה |
|
| 20 [עונשין] |
|
| תפ (י-ם) 9331-09-15 מדינת ישראל נ' עמית משולם (שלום; ירון מינטקביץ; 03/05/18) - 6 ע' |
| עו"ד: הילה אקוע, אריאל עטרי |
גזר דין בעניינו של נאשם שהורשע בעבירה של סחר בסם מסוכן ובעבירה של החזקת סם לצריכה עצמית. הוטלו על הנאשם 45 ימי מאסר לריצוי בעבודות שירות, לצד מאסר על תנאי.
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: עבירות סמים
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: שיקום
.
הנאשם הורשע, על פי הודאתו, בעבירה אחת של סחר בסם מסוכן ובעבירה אחת של החזקת סם לצריכה עצמית.
.
בית המשפט גזר את דינו של הנאשם, ופסק כלהלן:
הנאשם מכר כשבעה וחצי גרם קנביס בעבור 1,200 ש"ח והחזיק בביתו כרבע גרם קנביס לצריכתו העצמית. גם אם מדובר בעבירות סמים ברף הנמוך, עדיין אין להקל עמן ראש. גם מכירת כמויות קטנות היא חלק ממעגל הסמים ועל בתי המשפט להעביר מסר ברור כי בצידה עונש.
עם זאת, נסיבותיו של מקרה זה מעט שונות מהמקובל, שכן הוסכם בין הצדדים כי הסוכן פנה לנאשם מספר פעמים קודם לעסקה. כמו כן, יש בסיס לטענה כי מדובר בעסקה שבוצעה אגב רכישת הסם על ידי הנאשם.
בשים לב לטיפול שעבר הנאשם ולרצונו לשנות את דרכו, יש להשית על הנאשם עונש בצדו התחתון של מתחם העונש ההולם, ואף לחרוג ממנו מעט, על מנת לעודד את הנאשם בהליך השיקומי. יש להטיל על הנאשם 45 ימי מאסר בפועל, אשר ירוצה עבודות שירות, לצד מאסר על תנאי. |
| חזרה למעלה |
|
| 21 [נזיקין] [מקרקעין] |
|
| תא (י-ם) 10114-07-13 ציון נזר נ' יצחק ג'וליאן (שלום; מוריה צ'רקה; 02/05/18) - 17 ע' |
| עו"ד: טל ליפר, שמואל חביליו |
הנתבע ביצע בניה ללא היתר במרווח בין ביתו לבין ביתם של התובעים. בגין הבניה האמורה ניתנו מספר צווי הריסה שלא בוצעו עד היום. בניה זו יוצרת מיטרד בביתם של התובעים, ולפיכך יש להורות על הריסתה.
נזיקין – עוולות – מטרד ליחיד
מקרקעין – הסגת גבול – פינוי
.
התובעים הגישו כנגד הנתבע תביעה להרוס בניה לא חוקית שביצע; הנתבע הגיש תביעה שכנגד להורות לתובעים להרוס ולבנות מחדש גדר המפרידה בין בתי הצדדים.
.
בית המשפט קיבל את התביעה, דחה את התביעה שכנגד ופסק כלהלן:
ככלל, אם בניה לא חוקית גורמת אפילו אי נוחות שאינה עולה כדי מטרד, זכאי הנפגע לקבל סעד של צו הריסה; בקרה זה, הבניה שבנה הנתבע במרווח בין הבתים יוצרת הפרעה של ממש לשימוש שעושים התובעים בביתם, ולפיכך נתקיימו יסודות עוולת המטרד.
מתן צו הריסה הינו סעד שבשיקול דעת. ובהפעלת שיקול הדעת, על בית המשפט להביא בחשבון את היקף אי החוקיות בה נגועה הבניה שביצע הנתבע, כמו גם את היקף ההפרעה שגורמת בניה זו לתובעים. אל מול אלה יש להביא בחשבון את התנהגות התובעים עצמם, את תום ליבם ואת מועד הגשת התביעה.
הנתבע בנה ללא היתר חדר מדרגות, חדר כביסה ופיר למעלית, וכן הציב עמוד לפרגולה, כל אלו במרווח בין ביתו לבין ביתם של התובעים. בגין הבניה האמורה ניתנו מספר צווי הריסה שלא בוצעו עד היום. בניה זו יוצרת מיטרד בביתם של התובעים, ולפיכך יש להורות על הריסתה. |
| חזרה למעלה |
|
| 22 [הגנת הדייר] |
|
| תא (י-ם) 33787-07-15 בית החולים הצרפתי סנט לואיס נ' סובחי פרחאת (שלום; מרים קסלסי; 02/05/18) - 8 ע' |
| עו"ד: נורית מזובר, סמיר חורי |
בית המשפט דחה תביעה לפינוי הנתבעים מחדר שהושכר לנתבע 1. נקבע כי חוק הגנת הדייר מתיר שיתוף במושכר של קרובי משפחה העשויים לזכות בדיירות מוגנת, בהתאם לסעיף 20 לחוק הגנת הדייר.
הגנת הדייר – העברת המושכר – קרובים
הגנת הדייר – העברת המושכר – דייר שנפטר
הגנת הדייר – התנאה על החוק – קיומה
.
תביעה לפינוי הנתבעים מחדר שהושכר לנתבע 1 ואשר חלים עליו הוראות חוק הגנת הדייר.
.
בית המשפט קבע כלהלן:
סעיף 3 בחוזה השכירות אוסר על שיתוף מישהו אחר זולת השוכר במושכר, ללא רשות הבעלים בכתב. עוד נאמר כי הפרת תנאי זה יזכה את המשכיר לתבוע את פינוי המושכר.
יש לקבוע כי שעה שמדובר בבני משפחה המנויים בסעיף 20 בחוק הגנת הדייר, כאלו שעשויים להיחשב לדייר מוגן ממשיך, תנאי זה בחוזה השכירות לא חל.
חוק הגנת הדייר גובר על האיסור בחוזה השכירות לשתף כל אדם אחר במושכר, ובכלל זה משתמע גם בני משפחה, ומתיר שיתוף במושכר של קרובי משפחה שעשויים לזכות בדיירות מוגנת, בהתאם לסעיף 20 לחוק הגנת הדייר.
הנתבע 1 לא הפר חוזה את הרשה לנכדו להתגורר עמו, בין אם מגורי הנכד היו רצופים מאז לידתו ועד היום, ובין אם חזר להתגורר עמו ואם אשתו בשנת 2015. |
| חזרה למעלה |
|
| 23 [חוזים] |
|
| תא (עכו) 2962-12-15 יעקב ארנון נ' יצחק רפפורט (שלום; ג'מיל נאסר; 01/05/18) - 29 ע' |
| עו"ד: |
יש לראות את הצהרת המוכרים (הנתבעים) בדבר העדר חריגות בנייה בממכר, כהצהרה בלתי נכונה, ומשהצהרה זו מהווה חלק מהתחייבות המוכרים כלפי הקונה במסגרת הסכם המכר, יש לראות בכך משום הפרת הסכם המכר מצד הנתבעים.
חוזים – מכר – דירות
חוזים – מכר – אי-התאמה
חוזים – מכר – אי-גילוי
חוזים – משא ומתן לכריתת חוזה – הצגת עובדות
.
התובע רכש מאת הנתבעים בית ביישוב כפר ורדים. לאחר השלמת עסקת הרכישה גילה התובע כי קיימות חריגות בנייה בדירה, דבר שלא הוזכר על ידי הנתבעים בשלב המו"מ. התובע טוען כי מדובר בהפרה יסודית של ההסכם.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
ביצוע תוספות בנייה בהיקף של כ- 66 מ"ר בממכר ללא שיש בידי המוכר היתר בנייה כדין (לא בעת ביצוע העבודות ולא בעת ביצוע עסקת המכר, לכל המאוחר), הינו מידע חיוני ורלבנטי לכל קונה פוטנציאלי המצוי במשא ומתן לקראת ביצוע עסקת מכר נכס, ועל כן מחובת הנתבעים שהיו מודעים בפועל (ולכל הפחות בכוח) למצב עובדתי זה, ליידע את הקונה באופן אקטיבי (גם אם לא שאל על כך) ואף לבקש מעורך הדין המייצג לציין זאת באופן מפורש בהסכם המכר, על מנת למנוע מחלוקות בעתיד.
אי גילוי כל המידע הרלבנטי לתובע ע"י הנתבעים בנוגע למהות תוספות הבנייה שבוצעו על ידם בממכר, לרבות אי יידועו כי לא נתבקש על ידם בגינן כל היתר בנייה מהרשויות כנדרש, עולה כדי אי התאמה בממכר כמשמעותה בסעיף 11 לחוק המכר ומשום הפרת חיובי המוכר כלפי הקונה בהתאם לסעיף 16 לחוק המכר.
זאת ועוד, בעלי הדין בעצמם הסכימו במסגרת החתימה על הסכם המכר כי הצהרות המוכרים והקונים במבוא להסכם ובהוראות הסעיפים שפורטו בסעיף 40 להסכם המכר יחשבו כסעיפים יסודיים והעיקריים של ההסכם, והפרת מי מהן, תיחשב כהפרה יסודית של ההסכם. הינה כי כן, ובנסיבות האמורות, יש לראות את הצהרת המוכרים (הנתבעים) בדבר העדר חריגות בנייה בממכר, כהצהרה בלתי נכונה, ומשהצהרה זו מהווה חלק מהתחייבות המוכרים כלפי הקונה במסגרת הסכם המכר, יש לראות בכך משום הפרת הסכם המכר מצד הנתבעים. |
| חזרה למעלה |
|
| 24 [נזיקין] |
|
| תאמ (רמ') 43468-02-16 יאיר קהתי נ' מדינת ישראל (שלום; נועם רף; 01/05/18) - 11 ע' |
| עו"ד: |
בית המשפט הורה לנתבעת לפצות את התובע בגין עיכובו שלא כדין. תביעת התובע בגין פגיעה בפרטיותו נדחתה.
נזיקין – עוולות – פגיעה בפרטיות
נזיקין – חיוב בנזיקין – בגין עיכוב שלא כדין
.
התובע הגיש כנגד הנתבעת תביעת פיצויים בגין עיכובו שלא כדין ובגין פגיעה בפרטיותו.התובע טוען, כי הוא עוכב שלא כדין וכי השוטרים פגעו בפרטיותו. השאלה שבמחלוקת הינה האם החיפוש שנעשה בכליו של התובע נעשה כדין והאם פעולה זו מהווה עיכוב שלא כדין.
.
בית המשפט קיבל את התביעה בחלקה ופסק כלהלן:
לא הוצג כל הסבר משכנע בעדויותיהם של השוטרים ובטיעוני הנתבעת מדוע בנסיבות העניין (המקום, השעה והתקופה) בוצע חיפוש דווקא בכליו של הנתבע ולא בכליהם של חבריו שהיו עמו.
יש לשלול טענת השוטרים כי התובע אך נבדק ולא עוכב.
התובע עוכב שלא כדין תוך הפרת נהלים מצד השוטרים שהיו במקום, הן לעניין אי הצגת תעודות מינוי למרות שנדרשו ונתבקשו לעשות כן והן מכח זאת שהתובע עוכב ונערך חיפוש בכליו שלא בהתאם להוראות הדין והנהלים.
הוכח, כי השוטרים עיכבו את התובע שלא כדין, ללא הבנה כי הינם מבצעים בפועל פעולה של עיכוב על כל המשתמע מכך. יש באמור כדי לקיים את הוראות סע' 63 לפקודת הנזיקין, כאשר מדובר בחובה שמוטלת מכוח חיקוק שנועדה להגן על זכויותיו של התובע; נסיבותיו של תיק זה נופלות בגדר אחת מהוראות סעיף 2 לחוק הגנת הפרטיות והתובע לא הצביע כיצד האירועים נשוא הליך זה נופלות בגדר הוראות חוק הגנת הפרטיות. |
| חזרה למעלה |
|
| 25 [נזיקין] |
|
| תא (הרצ') 25946-06-15 פלוני נ' איל שלום (שלום; יוסי ברכיה; 01/05/18) - 13 ע' |
| עו"ד: |
בית המשפט קיבל את תביעת התובע על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. נפסק, כי התובענה התרחשה במהלך ירידה מהרכב, פעולה זו הינה חלק מהגדרת "שימוש ברכב מנועי", ולפיכך כלולה בתוך תחומו של חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים.
נזיקין – פיצויים לנפגעי תאונות דרכים – פריקה וטעינה
נזיקין – פיצויים לנפגעי תאונות דרכים – עלייה או ירידה מרכב
.
התובע הגיש כנגד הנתבעים תביעה לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. התאונה אירעה לאחר שהתובע נפל ממשאית ונחבל ברגלו לאחר שהוא סיים להעמיס ציוד על משאית והוא בא לרדת מרמפת המשאית לארץ לקראת המשך נסיעה.
.
בית המשפט קיבל את התביעה ופסק כלהלן:
המושג "שימוש ברכב מנועי", המצוי בהגדרה הבסיסית של תאונת דרכים, כולל כאמור גם את "כניסה לתוכו או ירידה ממנו", ואינו כולל את "טעינתו של מטען או פריקתו, כשהרכב עומד".
אם אותה פעולה יכולה להיות חלק מפריקה וטעינה וגם חלק מירידה מהרכב במסגרת ה"מבחן התחבורתי", כגון ירידה לשם המשך נסיעה, או ירידה ממש, אזי האפשרות בהגדרה המקיימת את החוק תגבר על זו המבטלת אותו.
כאשר פעולה אחת מקיימת הן את הריבוי והן את ההמעטה של "שימוש ברכב מנועי" יש להעדיף את הפרשנות המקיימת את החוק. ואם במקרים "משותפים" בה פעולה יכולה להיות גם כחלק מירידה מהרכב וגם כפריקה וטעינה, ההלכה קובעת שיש להעדיף את הפרשנות המקיימת את החוק, הרי במקרה זה, שאין ספק כי הירידה והנפילה לא הייתה חלק אינטגרלי מפעולת הטעינה, כי זו כבר הסתיימה, הרי שהירידה, לצורך המשך הנסיעה, בהמשך, או אף ירידה "סתם" כלולה באפשרות: "כניסה לתוכו או ירידה ממנו". |
| חזרה למעלה |
|
| 26 [חברות] |
|
| תאמ (כ"ס) 7743-08-16 אר-אל אריזות בע"מ נ' ה.א.ג.נ. ייצור ושיווק בע"מ (שלום; איתי רגב; 30/04/18) - 6 ע' |
| עו"ד: |
נקבע כי אין להרים את מסך ההתאגדות ולהטיל על הנתבע חיוב אישי מכוח היותו בעל מניות ומנהל בנתבעת.
חברות – אישיות משפטית נפרדת – הרמת מסך
.
תביעה כספית על סך 30,000 ₪. המחלוקת בין הצדדים היא בשאלת הרמת המסך הנטענת על ידי התובעת.
.
בית המשפט קבע כלהלן:
האם נטלו הנתבעים סיכון בלתי סביר ביחס ליכולתה של הנתבעת לפרוע חובותיה? כדי להבטיח פרעון חובותיה של חברה נדרשת רשת או כרית בטחון מספיקה המלמדת על יחס סביר בין נכסי החברה להתחייבויותיה. העדרו של יחס כזה מעיד על מימון דק, אשר נהוג לחלקו לשני סוגים – האחד, כאשר ההון העומד לרשות החברה לא מספיק לכיסוי התחייבויותיה והחברה מגלגלת כספים ו-"מכבה שריפות", והאחר, כאשר החברה פועלת על בסיס הלוואות במינוף גבוה. במצבים אלו הסיכון כי החברה תהפוך לחדלת פרעון הוא גדול.
במקרה דנן, ייתכן כי הנתבעת פעלה במימון דק (מהסוג הראשון). יחד עם זאת, לא עלה בידי התובעת להראות שפעילותם של הנתבעים הייתה בניגוד לתכלית העסקית של החברה והעמדת קו האשראי השוטף על ידי התובעת עצמה ובהיקף כפי שהוצג מלמדת כי היה בסיס לציפיית הנושים (ולתובעת בפרט) כי הנתבעים יעמדו בהתחייבויותיהם.
לא נמצא, לפיכך, מטעם המימון הדק לבד לקבוע שיש להרים את מסך ההתאגדות ולהטיל על הנתבע חיוב אישי מכוח היותו בעל מניות ומנהל בנתבעת. |
| חזרה למעלה |
|
| 27 [נזיקין] |
|
| תא (ת"א) 55522-04-15 פלוני נ' החברה העירונית לתרבות, ספורט ומרכזים קהילתיים (שלום; אורלי מור-אל; 29/04/18) - 13 ע' |
| עו"ד: כרמי בוסתנאי, עזרא האוזנר |
נדחתה תביעת התובע לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לו בעקבות נפילתו במהלך חוג ספורט אותו הפעילה הנתבעת. נפסק, כי אין בעובדה שהתובע נפגע בעת פעילות בחוג כדי להטיל אחריות על הנתבעת.
נזיקין – חיוב בנזיקין – בגין תאונת ספורט
.
התובע הגיש תביעה שעניינה נזקי גוף שנגרמו לו בעקבות נפילתו במהלך חוג אותו הפעילה הנתבעת. הצדדים חלוקים בשאלת האחריות והנזק.
.
בית המשפט דחה את התביעה ופסק כלהלן:
אין בעובדה שהתובע נפגע בעת פעילות בחוג כדי להטיל אחריות על הנתבעת. דחיפה במהלך ריצה ככל שהייתה היא אירוע נקודתי שמטבע הדברים קשה לצפותו והתובע לא הוכיח בשום דרך, כי היה דין ודברים או סכסוך ממושך שהובא לתשומת לב המדריך וחייב את המדריך להתערב.
נפילה בזמן ריצה היא אירוע שהוא בבחינת סיכון החיים הרגילים. גם אם נניח שהיו באולם מזרנים מסודרים, הרי שהתובע ראה את השטח עליו רץ והיה עליו להיזהר בזמן הריצה. לא הוכח שהמזרנים כשלעצמם הקימו סכנה בשל המרקם או הגובה שלהם, במיוחד כך שעה שנטען מפורשות, כי היו אלה מזרנים דקים – משמע אין המדובר בהפרשי גובה המקימים כשלעצמם סיכון.
התובע לא הוכיח את התנאים לקיומה של החזקה המעבירה את הנטללה הוא טוען. |
| חזרה למעלה |
|
| 28 [נזיקין] [ביטוח לאומי] |
|
| תא (חי') 49358-05-13 המוסד לביטוח לאומי נ' עיריית פתח תקווה (שלום; מירב קלמפנר נבון; 29/04/18) - 11 ע' |
| עו"ד: |
נדחתה תביעת שיבוב שהגיש המוסד לביטוח לאומי כנגד הנתבעת. במרכז פסק הדין עומדת שאלת נטל השכנוע המוטלת על המוסד לביטוח לאומי בכל הקשור להוכחת גרסתו באשר לפגיעת הנפגע.
נזיקין – אשם – אשם תורם
ביטוח לאומי – שיפוי – ממזיק
נזיקין – נטל ההוכחה – דבר מסוכן
נזיקין – נטל ההוכחה – הדבר מדבר בעדו
.
התובע – המוסד לביטוח לאומי, הגיש תביעת שיבוב לפי ס' 328 לחוק הביטוח הלאומי. הנתבעות והצדדים השלישיים מכחישים את עצם קרות התאונה ונסיבותיה ואת חבותם לנזקיו הנטענים של הנפגע.
.
בית המשפט דחה את התביעה ופסק כלהלן:
המוסד לביטוח לאומי נכנס בנעלי הניזוק וזכותו נגזרת מזכות הניזוק ומוגדרת על ידה. בתביעה זו נכנס התובע לנעלי הנפגע ועליו הנטל להוכיח את זכות הנפגע כלפי המזיק שכן הוא אינו יכול להיפרע מן המזיק, מעבר לחבותו כלפי הנפגע.
לא עלה בידי התובע לעמוד בנטל המוטל עליו להוכיח גרסתו באשר לפגיעת הנפגע. לא הוכח קיומו של המפגע הנטען ולא הוכח כי פגיעת הנפגע ארעה כתוצאה מאותו מפגע נטען. הראיות מצביעות על כך שהתאונה ארעה בשל נפילה או החלקה של התובע ללא קשר למפגע כלשהו, אשר ממילא קיומו לא הוכח.
משלא עלה בידי התובע להוכיח גרסתו באשר לאופן התרחשות התאונה, ברי כי לא הוכחה כל הפרה של חובת הזהירות המוטלת על הנתבעות והצדדים השלישיים כלפי הנפגע ובהתאמה לא הוכח הקשר הסיבתי בין ההפרה לנזק ומן הטעם הזה יש לדחות את התביעה; גם לו היה נקבע, כי לנתבעות ו/או לצדדים השלישיים אחריות לתאונה, בנסיבות יש להשית על הנפגע אשם תורם מכריע לקרות התאונה. הציפיה הסבירה מהולך רגל היא לשים לב למדרך רגלו. |
| חזרה למעלה |
|
| 29 [נזיקין] |
|
| תא (ת"א) 54693-03-15 תהילה ויצמן נ' ענת אלקין (שלום; רחל ערקובי; 29/04/18) - 16 ע' |
| עו"ד: |
נדחתה תביעה שעניינה עוולת גניבת עין או גזל סוד מסחרי בנוגע לפורמולות טבעיות מצמחי מרפא. נפסק, כי לא הוכח כי מדובר במוניטין השייך לעסק של התובעת בפטנט או בסודות מסחריים אשר הינם נחלתה בלבד.
נזיקין – עוולות – גניבת עין
נזיקין – עוולות – גזל סוד מסחרי
.
בית המשפט נדרש לתביעה ותביעה שכנגד אשר עניינן בייצור ומכירת פורמולות טבעיות מצמחי מרפא. טענתה העיקרית של התובעת הייתה כי מעשיה של הנתבעת, העתקת מוצריה בשינויים קוסמטיים בלבד, מהוות גזילת סוד מסחרי ועוולה של גניבת עין בהתאם לחוק עוולות מסחריות.
.
בית המשפט דחה את שתי התביעות ופסק כלהלן:
התובעת לא הוכיחה כי הנתבעת בצעה עוולת גניבת עין או גזל סוד מסחרי. התובעת אל הוכיחה קיומו של מוניטין, ולא הביאה כל ראייה כלשהי לקיומו של מוניטין כלשהו לעיצוב הבקבוקונים שלה. כמו כן, לא הוכיחה זכויות בפורמולות של הבקבוקים, כי היא זו שיצרה אותם או המציאה אותם.
מדובר בפורמולות שונות בעלי רכיבים ומינונים שונים, בעלי שמות אוניברסאליים ועיצוב גרפי שונה, כשהגם ומרבית המרכיבים של הפורמולה הינם זהים, שעה שמדובר בפורמולות של צמחי מרפא רכיבי הפורמולות אינם מהווים סוד מסחרי והינם ידועים, נלמדים במוסדות לימוד שונים, מפורסמים הן באתרי אינטרנט והן בספרים העוסקים בנושא, והינם נחלת הכלל.
דין התביעה שכנגד דחייה. התובעת שכנגד לא הוכיחה את טענתה כי הנתבעת שכנגד התחזתה לבעלים של חברת "זן" הוותיקה ובכלל זה כי המוצרים אותם התובעת מוכרת הינם אותם המוצרים של חברת זו שעיסוקה בצמחי מרפא סיניים. |
| חזרה למעלה |
|
| משפחה |
| 30 [נזיקין] [ירושה] |
|
| תמש (ת"א) 6694-08-16 ח. ק נ' א. ק (משפחה; ארז שני; 09/05/18) - 59 ע' |
| עו"ד: דניאל ארנסט, חנוך עציון, רז בן דור |
הכרעה בתביעת לשון הרע ובתביעה לקיום צוואה והתנגדות לה. הצדדים אחים. ביהמ"ש קיבל את תביעת לשון הרע וחייב את הנתבע בפיצוי התובע בסך 15,000 ₪ בגין כל פרסום ובסה"כ ב-90,000 ₪ כן ניתן תוקף לצוואת המנוחה. הנתבע חויב בהוצאות בסך 80,000 ₪ בגין שני ההליכים.
נזיקין – עוולות – לשון הרע
נזיקין – פיצויים – בשל פרסום לשון הרע
ירושה – צוואה – תוקפה
ירושה – צוואה – בעדים
ירושה – צוואה – השפעה בלתי הוגנת
ירושה – צוואה – נהנה שנטל חלק בעריכתה
.
שתי תובענות שהגיש התובע כנגד אחיו. האחת, תובענה לפי חוק איסור לשון הרע בגין 6 פרסומים שונים – מאמר שפורסם באינטרנט; מכתבים שנשלחו ל: מנהל בבנק, למוסדות ממשלתיים, ולעמותה; תלונות סרק שהוגשו למשטרת ישראל; על גבי מודעת האבל על האם המנוחה שהודבקה על דלת דירת האם במהלך השבעה. בגדרם כינה הנתבע את התובע בכינויים כגון "נבל, נבזה, זייפן, גנב, עושק קשישים, רוצח" ועוד וכן ייחס לתובע מעשי סחיטה באיומים כנגד אמו ודודו, גניבה, זיוף ומעשים פליליים נוספים. השנייה, תובענה לצו קיום צוואת אמם המנוחה, אשר הוגשה לה התנגדות (מתוקנת) על ידי הנתבע. הצוואה נכתבה ב-2011, כ-5 שנים טרם פטירת המנוחה בגיל 96 ובגדרה הורישה המנוחה את כל רכושה מכל סוג, לשני בניה בחלקים שווים.
.
ביהמ"ש לענייני משפחה קיבל את תביעות התובע מהטעמים הבאים:
תביעת "לשון הרע": ארבעת השלבים לבירור תביעת לשון הרע הם: בשלב הראשון תבורר המשמעות העולה מן הביטוי, האם הינו משפיל, פוגע או מבזה, וזאת בהתאם לסטנדרט אובייקטיבי של האדם הסביר, בהתאם לנסיבות החיצוניות וללשון המשתמעת. קרי, האם הדברים שפורסמו הם בגדר לשון הרע; בשלב השני, יש לברר האם מדובר בביטוי אשר החוק מטיל חבות בגינו, בהתאם לסעיפים 1 ו-2 לחוק ובהתאם לתכלית החוק לעניין איזונים חוקתיים. קרי, האם בוצע הפרסום; בשלב השלישי, יש לברר האם עומדת למפרסם אחת ההגנות הקבועות בסעיפים 13-15 לחוק; בשלב הרביעי, אם בוצע פרסום "לשון הרע" ואין למפרסם הגנה, מהו שיעור הפיצוי שיש להעניק לתובע.
במקרה דנא, הנתבע לא הכחיש שכתב את הפרסומים. הוא טען כי הרקע לפרסומים הנ"ל נובע מניסיונותיו של התובע להשתלט על כספם ורכושם של האם ודודם של הצדדים. לטענתו, כלל הפרסומים הם אמת לאמיתה ואין בהם לשון הרע. עוד הוא טען כי הוא זכאי להגנות הקבועות בחוק איסור "לשון הרע", כולן או מקצתן, בהתאם לאמת הפרסום (סעיף 14 לחוק), תום לב (סעיפים 15{2, 3, 5, , 8}) ותום לב (סעיף 16(א).
טרם הדיון, ביהמ"ש מבהיר כי הכחשת הפרסום ככזה שאינו מצוי כהגדרתו בחוק מחד, ובאותה נשימה ולחילופין טענה כי בוצע בתום לב, הינה באופן מובהק טענה עובדתית סותרת וככזו היא פסולה לפי סעיף 72(ב) לתקסד"א.
מכל מקום, במסגרת הדיון הובהר כי בהעדר הכחשת הנתבע כי כתב את הפרסומים הנטענים מתייתרת השאלה "האם בוצע פרסום" כנטען, אם לאו ויש לבחון האם הפרסומים מהווים לשון הרע. לאחר בחינת כל אחד מהפרסומים הנטענים, ביהמ"ש קובע כי מדובר פרסומים פוגעניים, כאלו העולים כדי פרסום "לשון הרע" במובנו של החוק, שנועדו לבזות ולהשפיל את התובע, ברבים וללא כל הצדקה.
טענת הנתבע כי עומדות לו ההגנות הקבועות בחוק בהתאם להגנת "אמת דברתי" (סעיף 14) ובהתאם לחזקת תום הלב (סעיפים 15(2), (3), (5), (8) ו-16(א)) – נדחתה.
לטענת "אמת דברתי", שני יסודות מצטברים שהוכחתם על הנתבע, והם: א. "אמת בפרסום", הוא היסוד העובדתי, היינו כי הפרסום תואם את המציאות כפי שהיא מוכחת באמצעות הראיות המובאות במשפט. ב. "בפרסום היה עניין ציבורי", יסוד אשר מהווה יסוד ערכי ותכליתו לבדוק באם קיים אינטרס חברתי המצדיק את הכשרתו של פרסום פוגעני שיש בו לשון הרע. מדובר בנטל כבד. כאשר מדובר על פרסום המייחס עבירות פליליות לתובע, הנטל הוא מוגבר.
במקרה דנא מדובר בפרסומים בהם מעשים וביטויים משמיצים ביותר של הנתבע על התובע, כאשר מעבר להשמצה הנובעת והגלומה באותם ביטויי גנאי, קיים ייחוס אשמה פלילית לתובע כי גנב, רימה, זייף את כספיהם של אם הצדדים ודודם, והחמור מכל, כי הנתבע הוא רוצח. מדובר בייחוס אשמה פלילית מהדרגה החמורה ביותר ועל כן מחויב היה התובע להצטייד בראיות כבדות משקל שישכנעו את ביהמ"ש כי אכן דיבר הוא אמת. אולם, הנתבע לא הוכיח את אמיתותה של אף אחת מן הטענות שפירסם. אילו היה מביא ראיות שכאלה, אין ספק, כי אף היה מתקיים אינטרס ציבורי בפרסום. אך בהיעדר ראיות כבדות משקל כאמור, לא תוכל לעמוד לו טענת ההגנה האמורה.
טענת הגנת "תום הלב": הוראות סעיף 15 לחוק מעניקה הגנה, מקום בו עלה בידי המפרסם להוכיח, כי הפרסום נעשה בתום לב על פי אחת מאותן נסיבות המנויות בסעיפי החוק. התנאים המצוינים בחלופות סעיף 15 לחוק, הינם מצטברים. משמעות עקרון "תום הלב", בהקשרה של הגנה זו, מתייחסת לאמונו של המפרסם באמיתות הפרסום, גם אם מסתבר כי אמונתו מוטעית היא.
בנסיבות העניין ביהמ"ש אינו מוצא להעמיק בבחינת התקיימות התנאים הקבועים בכל אחת מן החלופות הקבועות בסעיף 15 חוק, אליהן טען הנתבע, וזאת משהנתבע לא הפריך את החזקה כי פעל שלא בתום לב. בהקשר זה נפסק כי גם לו הייתה לפרסומים, מטרה לגיטימית (לשיטת הנתבע), די בלשון המשתלחת והבלתי מרוסנת של הנתבע ובפרט בפרסומיו, כדי להגיע למסקנה שאין מתקיימת לגביו החזקה כי הפרסום נעשה בתום הלב, כפי האמור בסעיף 16(א) לחוק. זאת ועוד, הנתבע לא נקט אמצעים סבירים לבירור האמת, קודם לפרסום. מכאן, שתנאיו של סעיף 16(ב) לחוק מתקיימים במלואם, וכפועל יוצא, קמה כנגד הנתבע חזקה שעשה את הפרסום שלא בתום לב.
יחד עם זאת, ולמען שלמות התמונה, ביהמ"ש סוקר בקצרה את התקיימותם של הסעיפים 15(2), 15(3), 15(5) ו-15(8) לחוק וקובע כי אלו אינם יכולים לחול על הנתבע. ביהמ"ש שוכנע שהנתבע בחר להגיש את התלונות על "מעשי" התובע וכן לשלוח מכתבים לגורמים השונים, תוך שבתוכנם מייחס לתובע מעשים פליליים ונוקט כנגדו בביטויים מבזים ועוד, כל זאת מתוך מטרה להכפישו, וזאת מתוך נקם על מערכת יחסיהם העכורה.
הפיצוי: אמנם, למעט המאמר, הפרסומים לא הופצו בתפוצה רחבה, ואולם אין ספק כי הם נועדו לפגוע בתובע, במקצועו, פרנסתו ובשמו הטוב וביהמ"ש שוכנע כי נגרמה לתובע עוגמת נפש לא קטנה. לגבי המאמר, אין לדעת מה הייתה תפוצת פרסומו ומה היקף קוראיו.
כאשר מדובר בפגיעה בשם הטוב, מדובר למעשה בנזק לא ממוני, אשר התובע אינו צריך להוכיח את גובהו (כנדרש בהוכחת נזק מיוחד), אלא די להוכיח כי אכן נגרם נזק, והפיצוי שיפסק על ידי ביהמ"ש ייגזר מכלל הנסיבות. ככל שגדולה הגסות, יכול גם וגדולה הרשעות, גדל הפיצוי.
לאחר עמידה על השיקולים והעקרונות המנחים בעניין זה, לרבות המשקל שיש ליתן אף להתנהגות הנתבע לאחר ביצוע הפרסומים, באם פרסם תיקון, הכחשה או התנצלות. ביהמ"ש אינו מוצא שיקולים המצדיקים הפחתת גובה הפיצוי בענייננו ומעמיד את גובה הפיצוי לתובע על סך 15,000 ₪ בעבור כל אחד מן הפרסומים שננקבו, ובסה"כ 90,000 ₪.
בנוסף, הנתבע חויב, בתוך 30 ימים, לפרסם התנצלות, לכל אותם נמענים רלוונטיים, אליהם נשלחו המכתבים בהם פורסם לשון הרע כנגד התובע וכן באתר בו פורסם המאמר. ההתנצלות תבהיר כי הדברים היו שגויים וכי לא היה בסיס לטענות כלפי התובע. עלות פרסומה תהא על הנתבע.
תובענת קיום צוואתה של המנוחה וההתנגדות לה:
כשירותה של הצוואה: על פי הוראות סעיף 20 לחוק הירושה, בצוואה בעדים ישנם מספר יסודות קונסטיטוטיביים, אשר בהיעדרם אין צוואה. אותם יסודות הם: המצווה, שני עדים וכתב. כדי שצוואה בעדים תקוים, על המבקש לקיימה הנטל להוכיח למעלה מכל ספק כי מדובר במסמך שנערך על-ידי המצווה. תנאי זה הוא תנאי מקדים והכרחי ובנוסף לו על בית-המשפט להשתכנע שמונחת לפניו צוואת אמת. ככלל, עיקרה של הדרישה הצורנית בצוואה בעדים שהעדים יאשרו על גבי הצוואה שהמנוח הצהיר בפניהם שזוהי צוואתו, הוא להוכיח שבפנינו צוואה, ושהמנוח היה מודע לרצינות מעשיו בעריכת הצוואה. מרכיבים אלו בצוואת המנוחה התקיימו בשלמותם.
באשר ליתר הפגמים להם טען הנתבע: כי בצוואה שגיאות בפרטים מהותיים, כמו פרטי הנכסים המפורטים, פרטי הזיהוי של המנוחה, בכלל זאת תאריך לידתה, וכן כי פרטי גוש וחלקה של דירתה, נותרו ריקים. הובהר כי אין לפרטים אלו השפעה באשר לכשרות הצוואה שכן פרטים אלו ניתנים להוכחה והשלמה.
כן נדחתה טענת הנתבע להשפעה בלתי הוגנת מצד התובע על המנוחה וזאת תוך יישום מבחני פרשת מרום ומסקנת ביהמ"ש כי אף לא אחד מן המבחנים הנ"ל מתקיים. ביהמ"ש שוכנע כי הצוואה – בה ביקשה המנוחה לחלק את רכושה שווה בשווה בין בניה – משקף את רצון המנוחה.
כן נדחתה טענת הנתבע בדבר מעורבות התובע בעריכת צוואת המנוחה במשמעות סעיף 35 לחוק. בהקשר זה צוין בין היתר כי בפסיקתו של בית-המשפט בעניין אנו מוצאים שתי גישות, האחת מצמצמת והאחרת מרחיבה, באשר לאופי הפעילות אשר תוגדר כנטילת חלק בעריכת צוואה. צוין, כי הביטוי "לקח חלק באופן אחר בעריכתה" של הצוואה הינו ביטוי גמיש ומתמלא תוכן על פי נסיבות המקרה והמבחן, אם פלוני לקח חלק בעריכת הצוואה אם לאו, הוא בסופו של דבר, מבחן השכל הישר. השאלה האם הזוכה נטל חלק בעריכת הצוואה, תיבחן לפי מידת המעורבות וחומרתה. ככל שהמעורבות והפעילות של הנהנה כבדה יותר, גסה יותר, עמוקה יותר, כך יטה בית-המשפט לראות בה מעורבות הפוסלת את הצוואה. לא כך הדבר אם מעורבותו של הנהנה הינה יותר בגדר עזרה ותמיכה במצווה על מנת שזה יוכל להגשים רצונו בכתיבת צוואה, גם אם תוכנה משרת את הנהנה. הצטברותם של אירועים וזיקות שכל אחד מהם כשלעצמו אין בו כדי להציב תווית של נטילת חלק בעריכת הצוואה, עשויה ליצור את אותה מעורבות בעריכת הצוואה שיש בה כדי לפסלה.
שאלת מעורבות התובע בעריכת צוואת המנוחה נבחנה הן במסגרת מבחן המשנה לבחינת קיומה של השפעה בלתי הוגנת והן וכעילה העומדת בפני עצמה. ולא נמצא כי מעורבותו עלתה כדי השפעה על המנוחה לעת עריכת צוואתה. הדברים יכולים היו להיות נכונים אם בוחרת הייתה המנוחה להוריש לתובע את כל עיזבונה; ביהמ"ש שוכנע כי לכל אחד מן הצדדים הייתה מעורבות כזו או אחרת בענייני רכושה של המנוחה, אך באלו לא הייתה מעורבות כזו שהביאה את המנוחה להעדיף בן זה או בן שני בהקניית רכושה.
לפיכך, ביהמ"ש דוחה את ההתנגדות ונותן צו לקיום צוואת המנוחה.
הנתבע חויב בהוצאות בסך 80,000 ₪ (40,000 ₪ בגין כל תובענה). |
| חזרה למעלה |
|
| בתי-הדין הרבניים |
| 31 [משפחה] [ראיות] |
|
| (חי') 1035933/ פלונית נ' פלוני (בתי-הדין הרבניים; יצחק אושינסקי, דוד גרוזמן, אברהם דב זרביב; 02/05/18) - 28 ע' |
| עו"ד: שיראל בר, אבי אמר |
הפסד כתובה לאור תוצאות בדיקת פוליגרף; אי־קבלת ראיות 'חדשות' – אימתי?
משפחה – גירושין – כתובה
ראיות – פוליגרף – קביעת מימצאים לפיו
ראיות – הגשתן – לאחר שמיעת הראיות
ראיות – הגשתן – באיחור
.
תביעת כתובה. הצדדים גרושים. הכתובה בסך 555,000 ש"ח. שני הצדדים קיבלו בקניין פסיקת כתובה על פי שיקול דעת רחב של ביה"ד. הצדדים הופנו בהסכמתם, לבדיקת פוליגרף. שני הצדדים קיבלו בקניין פסיקת הכתובה והרכוש אף בהתאם לתוצאות בדיקת הפוליגרף. בדיקת הפוליגרף הקיפה גם את טענת הנתבע לבגידת התובעת וגם את טענות הצדדים לאלימות הדדית. הנתבע נמצא דובר אמת, והתובעת נמצאה דוברת שקר. לאחר שניתנה הוראה להגשת סיכומים, בהסכמת הצדדים ולרצונם ולאחר שהסיכומים אכן הוגשו, ביקשה התובעת להביא עדים וראיות חדשות.
.
ביה"ד הרבני האזורי דחה את התביעה מהטעמים הבאים:
ראשית, ביה"ד דוחה את בקשת התובעת להבאת עדים וראיות חדשות וזאת משלוש סיבות עיקריות:
א. בשל אי כנות התובעת בבקשת הראיות כעת. בהקשר זה צוין, כי בגין תביעת הכתובה הוטל עיקול על חלקו של הנתבע ביתרת התמורה שהתקבלה ממכירת הדירה. בעקבות כך, דומה כי התהפכו היוצרות, הנתבע מבקש בכל מאודו פסק דין מהיר בתביעת הכתובה, בעוד התרשמות ביה"ד היא כי התובעת, אשר נוח לה עם המצב הקיים, כאשר היא רכשה את הדירה, ותמורת חלקו של הנתבע אינה מועברת אליו, ונראה בעליל שטרם הגשת הסיכומים מיצתה את ההליך הראייתי מבחינתה – הגישה בקשה זו רק כדי למשוך ההליך באופן שאינו כנה. נראה שהתובעת ביקשה "לעשות תרגיל" ולהתחכם, כאשר היא מבקשת בעצם מתן פסק דין ולאחריו, ככל שפסק הדין לא יתאים לה, היא תלין כי לא הושמעו ראיותיה אף שביקשה במסגרת סיכומיה להציגן וכך תבקש לסתור את פסק הדין אם לא יתאים לה.
ב. בשלב זה, שבו מוסכם על הצדדים הגשת סיכומים ואף לרצונם, הווי כאמירה של בעל דין "אין לי ראיה", שעל כך נאמר בהלכה כי מעתה לא יוכל להביא עוד ראיותיו. ואומנם ישנו מצב בהלכה שבו התגלו לאדם ראיות לאחר שטען שאין לו ראיות (או ביורש שנודעו לו עתה הראיות), אך הראיות הנ"ל שמבוקש להביאן בנידון דנן הן "עתיקות". ואין מקום לומר כי הם חדשות שעלו עתה לאחר הבקשה להגשת סיכומים לקראת פסיקה. וידוע האמור בהלכה כי מי שמבקש למשוך זמן, לא יתנו לו זמן להבאת עדים. הדבר תלוי בדעת הבי"ד. בנידון דנן, שביה"ד מתרשם כי התובעת מבקשת "למשוך זמן" בהליך, ביה"ד סבור כי 'הדין לאמיתו' יותר הוא באי מתן אפשרות לתובעת לנהוג כן, אלא לפסוק את הדין כבר עתה.
ג. בשל דחיית הראיות המבוקשות להצגה, לגופן. בהקשר זה הובהר כי דיון הוכחות נדרש רק כאשר מתרשם ביה"ד כי אכן יש ממש בהוכחות שמבקש בעל דין להציג והן עשויות לשפוך אור באשר לנסיבות המסופקות. כשביה"ד מתרשם כי ההוכחות הנדרשות אינן יכולות לשפוך אור על נסיבות המקרה או שהוא סובר שאף אם יוצגו ההוכחות, אין בכוחן לשנות את ההכרעה המשפטית, אזי לא יאפשר ביה"ד קיום דיון לשמיעת הוכחות אלו.
בענייננו, ביה"ד דוחה על הסף את בקשת האישה להעיד לעדים המבקשים להוכיח את אלימות הנתבע ואת העובדה כי התובעת לא בגדה עם גבר זר. שכן, הצדדים הופנו בהסכמתם, לבדיקת פוליגרף. שני הצדדים קיבלו בקניין פסיקת הכתובה והרכוש אף בהתאם לתוצאות בדיקת הפוליגרף. בדיקת הפוליגרף הקיפה גם את טענת הנתבע לבגידת התובעת וגם את טענות הצדדים לאלימות הדדית. הנתבע נמצא דובר אמת, והתובעת נמצאה דוברת שקר. העובדה שהצדדים קיבלו בקניין שביה"ד יסמוך על תוצאות בדיקת הפוליגרף, משמעה שלאו דווקא סוגיית הבגידה בפועל, או האלימות היא המשפיעה על תביעת הכתובה, אלא הסכמת הצדדים כי תוצאות הבדיקה יהיו גורם בהכרעה בתביעה זו והתוצאות ברורות כאמור.
ביחס ליתר הראיות המבוקשות: עד שיעיד שנתבע ״עקץ״ אותו בכרטיס האשראי; מכתב מאת הנתבע המעיד על עצמו שיצר חובות ואף משבח את האישה; העברה בנקאית שביצע הנתבע לצד ג' כשגילה את ה"עוקץ" שביצע הנתבע שהשתמש בכרטיס האשראי שלו ללא הסכמתו – ביה"ד אינו רואה משמעות להוכחות הנ"ל. שכן אין בהן להשפיע על תביעת כתובה המושפעת ממערכת היחסים שבין בעל לאשתו. לא אחת הבעל נוהג שלא בסדר כלפי חוץ, אך חי עם אשתו כהוגן בתוך הבית, ולעיתים היא אף "זוכה" ליהנות ממעשיו. הלכך, ביה"ד סבור כי ראיות שאין להם משמעות לגוף פסיקת הכתובה, אין לבזבז זמן על שמיעתן והצגתן.
פסיקת הכתובה לגופה:תיק זו שונה מתיקי כתובה אחרים, בעיקר בשני הבדלים עיקריים: א. שני הצדדים קיבלו בקניין פסיקת הכתובה והרכוש אף בהתאם לתוצאות בדיקת הפוליגרף; ב. שני הצדדים קיבלו בקניין פסיקת כתובה על פי שיקול דעת רחב של ביה"ד.
משמעות הדברים היא כפולה: א. לבדיקת הפוליגרף של הצדדים תהיה משמעות בפסיקה, אך ביה"ד יהיה פתוח לשמוע ראיות וטענות נוספות מלבד בדיקה זו. ב. ביה"ד קיבל הסמכה מאת שני הצדדים, בקניין, כי לא הסך הנקוב בכתובה הוא זה שיחייב בפסיקת הכתובה, אלא ביה"ד, על פי שיקול דעתו, הוא שיחליט אם הנתבע חייב בכתובת אשתו, ואם יחליט שכן, הוא שיחליט מהו סך החיוב, על פי שיקול דעתו.
כאמור, בתוצאות בדיקת הפוליגרף נאמר כי האישה לא דוברת אמת בשאלות שנשאלו, והבעל כן. כך שמבחינת גורם זה, האישה לא זכאית לכתובתה.
בהחלטות קודמות נדחו טענות התובעת נגד בדיקת הפוליגרף תוך שביה"ד מציין את התרשמותו ממקצועיותו של בודק הפוליגרף. אף לאחר מקרא סיכומי התובעת, ביה"ד עומד על האמור בדבריו הנ"ל. טענות התובעת באשר לאי־עמידה בכלל כזה או אחר מכללי האתיקה של בודק הפוליגרף דינן להיות נידונות אולי בוועדת בודקי האתיקה, אך בפן המקצועי, לא נמצא כל דופי בבדיקה העלול להשפיע על המהימנות של תוצאות הבדיקה. ומעבר לכל האמור, ביה"ד מוסיף: כאשר באים שני בעלי דין ומסכימים להיבדק על ידי מכשיר הפוליגרף לשם אימות טענותיהם, ומקבלים הם על עצמם את תוצאותיה של בדיקה זו, נראה שאין מניעה לדון על פי בדיקה זו, ואכן תוצאותיה יחייבו את שני הצדדים.
זאת על בסיס דין השולחן ערוך שיכול בעל דין לקבל על עצמו שידון אותו דיין קרוב או פסול, וכן יכול לקבל על עצמו שיעיד נגדו עד קרוב, כמו כן יכול לקבל על עצמו עד הפסול מחמת עבירות שבידו.
קבלת הצדדים על עצמם התחייבות בהתאם לבדיקת הפוליגרף הוויא כקיבלו על עצמם עדות עד פסול ולכן אין להם להלין עתה ולטעון נגד הבדיקה כי היא פסולה.
לפיכך, בנסיבות תיק זה, כאשר ביה"ד שמע את מכלול הטענות והראיות, ואף התייחס להן לגופן, כמפורט לעיל, ובעיקר לאור קבלת הצדדים בקניין את השפעת בדיקת הפוליגרף על פסיקת הכתובה, ולאור תוצאותיה, ביה"ד מחליט בשיקול דעת רחב כי קבלת הצדדים על עצמם את תוצאות הבדיקה היא הגורם המכריע והעיקרי בתיק, ולאור תוצאותיה וקבלת הצדדים על עצמם בקניין, מחליט ביה"ד כי הבעל פטור מתשלום כתובת אשתו. |
| חזרה למעלה |
|
|
