ישר כוח לעושים במלאכה.

כעת עם הלינק הנכון:

https://supremedecisions.court.gov.il/Home/Download?path=HebrewVerdicts\17\730\040\e09&fileName=17040730.E09&type=4

מיטל בוכמן-שינדל, עו"ד | לשכת המשנה לפרקליט המדינה (עניינים פליליים)

טלפון: 02-6466123 פקס: 02-6466625

דוא"ל: [email protected]

__________________________

פרקליטות המדינה

_____________________________________________
From: Tami Bornstein
Sent: Tuesday, March 27, 2018 4:06 PM
To: Praklitut Plilit - All
Subject: FW: בש"פ 4073/17 ראדה נ. מ"י - המסגרת הנורמטיבית החלה על שמירת חפצים ומוצגים.

שלום לכולם

היום ניתן על ידי בית המשפט העליון פסק דין בבקשה להשבת חפצים (מחשב וטלפון סלולרי) שנתפסו במסגרת תיק רצח, למשפחת המנוחה.

https://supreme.court.gov.il/Pages/SearchJudgments.aspx?&OpenYearDate=null&CaseNumber=null&DateType=1&SearchPeriod=1&COpenDate=null&CEndDate=%20null&freeText=null&Importance=0

בפסק הדין נקבעה הלכה חשובה בנוגע למסגרת הנורמטיבית המסדירה את שמירתם של חפצים שנתפסו במהלך חקירה והמוצגים ששימשו בניהול התיק.

במהלך השנים האחרונות ניתנו במסגרת בקשות למשפט חוזר החלטות (בדן יחיד) לפיהן חוק הארכיונים ותקנותיו חלים גם על החפצים ועל המוצגים שנתפסו במהלך החקירה, בין אם הוגשו במהלך המשפט ובין אם לאו וכי בעקבות זאת יש לשמור אותם בהתאם לתקופות הקבועות בחוק האמור ובתקנותיו. החלטות אלו, ובמיוחד ההחלטה האחרונה שניתנה בעניין אל עביד על ידי הנשיאה בדימוס נאור, היו בעלות השלכה מעשית נרחבת וקשה על כל מערך הטיפול בחפצים ובמוצגים, בעיקר אלו המוחזקים בידי המשטרה.

במשך תקופה ארוכה ניסינו באמצעות פרקליטויות המחו ובהליכים שהתנהלו בערכאות הדיוניות, להגיע פעם נוספת לדיון בפני בית המשפט העליון בסוגיה זו, ולהעלות בפניו, למעשה לראשונה, את הטיעון שלנו בעניין שתמציתו היא כי הוראות הפ.ס.ד.פ הן הבסיס המשפטי להחלטה מה יעשה בחפצים אשר נתפסו או במוצגים ששימשו במשפט, לאחר סיום המשפט או לאחר סגירת תיק החקירה וכי הן מקנות בין היתר שיקול דעת לבית המשפט להכריע מה יעשה בחפץ.

לאחר שהוגש ערר על החלטת בית המשפט המחוזי שדחתה את בקשת אילנה ראדה להחזרת המוצגים, נערך סוף סוף דיון ממצה בסוגיה זו ולאחר שהדיון שהחל בפני דן יחיד, הורחב לדיון בפני הרכב, הוגשו טיעונים בכתב ונשמעו גם טענותיה של הסניגוריה הציבורית שהצטרפה להליך, קיבל למעשה בית המשפט העליון את כל הטענות שהעלינו בפניו, דחה את טענות הסניגוריה הציבורית וקבע כי הנושא של שמירת חפצים שנתפסו לצרכי חקירה ומשפט מוסדר כיום, הגם שבאופן חסר, בפסד"פ ולא בהוראות חוק הארכיונים והתקנות מכוחו, וכי הוראות הפסד"פ חולשות על הסוגיה לכל אורכה, החל משלב תפיסת החפץ.

כפי שקבע בית המשפט בנוגע לאי התאמת חוק הארכיונים בסוגיה: " הנה כי כן, חוק הארכיונים הוא ארכאי, לא מזכיר מוצגים ולא מותאם כלל למוצגים, הנחיות פנימיות של גופים שונים עומדים בסתירה לתקנות שהותקנו מכוחו (פינק-רוזנברג, 201), ואם מפרשים אותו כחל גם על מוצגים הרי שההסדרה על פיו היא חלקית, לעיתים לא הגיונית ולעיתים מביאה לתוצאות שרירותיות."

עוד קבע בית המשפט כי:

"הצטברות הנימוקים עליהם עמדנו לעיל, מובילה אותי למסקנה כי חוק הארכיונים והתקנות מכוחו נועדו בראש ובראשונה לתכלית היסטורית-לאומית-חברתית, ולא לצורך השאלה "אשם או לא אשם" או לצורך שמירת חפצים בתיקים פליליים למשפט חוזר. הפסד"פ הוא המסגרת הנורמטיבית החולשת על חפצים החל מתפיסתם ועד לתום המשפט, בין אם חפצים אלה הפכו למוצג ולראיה במשפט, ובין אם לאו.

סופו של דבר כי לשון החוק, ההיסטוריה החקיקתית, דברי ההסבר, הפרקטיקה לאורך השנים, תכלית החוק והגיונו – כל אלה מובילים למסקנה כי המחוקק לא ביקש להסדיר באמצעות חוק הארכיונים שמירה על חפצים שנתפסו לצרכי חקירה ומשפט. הוראות הפסד"פ, אשר מסדירות מלכתחילה את תפיסת החפץ, ממשיכות לחול לכל אורך חיי התפוס, בין אם שימש כראיה במשפט, בין אם לא שימש כראיה במשפט, ובין אם נותר כתפוס בתיק בו לא הוגש כלל כתב אישום. מסקנה זו אכן מהווה שינוי של הפסיקה ששררה עד עתה, שעיקרה בהחלטות הנוגעות למשפטים חוזרים."

נציין כי אין ספק שיש חשיבות בשמירת חפצים ומוצגים בתיקים החמורים כך שלא תפגע זכותם של מורשעים לבקש משפט חוזר בתיקים אלו, ולא פחות מכך על מנת לאפשר למדינה להשיב על הבקשות באופן הולם, ואף לנהל משפט חוזר ככל שיקבע כך. אין גם ספק, ובית המשפט עמד על כך בצדק, שכיום הנושא אינו מוסדר באופן הולם בחקיקה הקיימת, וכי ארעו תקלות רבות בעבר בנוגע לשמירת מוצגים. על כן, הפרקליטות שותפה להכנת תזכיר חוק שמירת מוצגים לצרכים ראייתיים התשע"ו-2015, אשר נועד להסדיר את אופן השמירה ותקופת השמירה של תפוסים שונים לצרכים ראייתיים ומנסה להסדיר באופן כולל את הסוגיה ולאזן בין השיקולים השונים (לרבות תקציביים) המאפיינים נושא זה.

כאמור, בהתאם לפסק הדין, הוראות הפ.ס.ד.פ הן אלה שחלות על הסוגיה והן מקנות לבית המשפט שיקול דעת בהכרעה מה דינו של חפץ שניתפס. בית המשפט עמד על כמה מהשיקולים הרלבנטים להכרעה:

"בבואו להורות על עשיית פעולה כלשהי במוצג חפצי – בין אם מדובר בהוראה להורות על המשך שמירתו בתיק בית המשפט, החזקתו בידי רשות כלשהי, מסירתו לידי אדם פרטי וכיוצא באלה – נתון לבית המשפט מרחב שיקול דעת להכריע בכך תוך איזון בין האינטרסים השונים העומדים על הכף, בצירוף נסיבותיו הקונקרטיות של כל מקרה ומקרה. נסיבות אלה, אפשר שתהיינה קשורות לחומרת התיק, הערך הראייתי של התפוס (בין היתר בשים לב אם הנידון הודה בביצוע העבירה או הסכים להשמדת המוצג), האם פסק הדין כבר חלוט, סוג המוצגים בהם מדובר, היכולת לשמור על ערכם הראייתי, עלות שמירת המוצג, האפשרות לתעד המוצג טרם השמדתו, וזכויות הצדדים הנוגעים בדבר (תביעה, נאשם, נפגע עבירה, בעל החפץ או הטוען לזכות בחפץ). כמו כן, נתונה לבית המשפט הסמכות להורות על תנאים מסוימים שבכפוף להם יימסר החפץ, לדוגמה הוראה על מעשה הדרוש לשמירה על החפץ או הימנעות מעשיית פעולות מסוימות שיפגעו בו."

נפנה עוד להתייחסותו של בית המשפט להנחית פרקליט המדינה בעניין שמירת מוצגים בתיקים, (לא מדובר בהנחיה הנמצאת בקובץ ההנחיות) בעקבות ההחלטה בעניין אל עביד ולהתחייבותנו לפעול על פיה עד להסדרת הנושא בחקיקה. בתמצית, לפי ההנחיה כאשר אין בעיה מיוחדת הנוגעת לשמירת המוצג, אין להגיש בתיקי פשע חמור בקשה להשמדת המוצגים.

לגופו של עניין הוחלט כי עם כל ההבנה והאמפתיה לבקשתה של העוררת (אמה של תאיר ראדה ז"ל), בהינתן שמדובר בפרשת רצח שעד היום מתנהלים הליכים לגביה, ובהתחשב באפשרות שהתפתחות טכנולוגית בעתיד תאפשר להפיק ממצאים כאלה ואחרים מאותם תפוסים, לא בשלה העת להיעתר לבקשה לשחרר את התפוסים לידי העותרת.

איתמר גלבפיש הופיע בדיון, והציג את טיעונינו, בכתב ובעל פה.

תמי