|
|
|
|
|
אם אינך רואה מייל זה לחץ/י כאן
לגרסת הדפסה
שיתוף הגיליון בפייסבוק 
|
| עליון |
| 1 [בוררות] |
|
| רעא 1307/18 אלן ספירא נ' יורגן ביק (עליון; ד' מינץ; 21/03/18) - 7 ע' |
| עו"ד: אמיר אלטשולר, עדינה סקוצ'ילס |
אדם המשתתף בבוררות מנוע מלטעון אח"כ נגד סמכות הבורר להכריע בעניינו. אין בהשתתפות המלווה בהסתייגות לפיה הוא שומר על מלוא זכויותיו והוא מתנגד בתוקף לסמכות הבורר לדון בסכסוך, לשנות ממסקנה זו. מדובר בחוסר תום לב. קיימות שתי אפשרויות: או להימנע מהשתתפות בבוררות מפאת טענת חוסר סמכות; או להשתתף בה ללא הסתייגות.
 בוררות – הסכם בוררות – קיומו
בוררות – החלטות של בית-משפט – רשות ערעור
בוררות – הליכי בוררות – צדדים להליכים
בוררות – הליכי בוררות – של הבורסה ליהלומים
.
בקשת רשות ערעור על פס"ד מחוזי, במסגרתו התקבלה בקשת המשיב לאישור פסק בוררות של המוסד לבוררות של הבורסה ליהלומים ונדחתה בקשת המבקש לביטול הפסק. רקע: המבקש היה במועדים הרלוונטיים בעל השליטה בחברה ישראלית ובחברה אמריקאית. המבקש הוא גם שותפו לשעבר של המשיב. בין שני השותפים נתגלעה מחלוקת והמבקש הוזמן להשתתף בהליך בוררות בעניין. המחלוקת שנתגלעה בין הצדדים בביהמ"ש המחוזי הייתה בעיקר סביב קיומו של הסכם בוררות בר תוקף המחייב את המבקש להשתתף בהליך הבוררות. ביהמ"ש המחוזי קבע יש בהתחייבות עליה חתם המבקש כלפי מפעלי "בורסת היהלומים הישראלית (1965) בע"מ" (להלן: הבורסה), כחלק מהסכם שכירות של נכס במתחם הבורסה עבור החברה הישראלית מהבורסה, כדי להצביע על קיומו של הסכם בוררות בין המבקש לבין המשיב.
.
ביהמ"ש העליון (השופט ד' מינץ) דחה את הבקשה מהטעמים הבאים:
ראשית, המבקש לא טען ולא הצביע על נימוק כלשהו המצדיק התערבות ערכאה זו ב"גלגול שלישי" בהתאם להלכת חניון חיפה, שכבר נפסק שהיא תקפה אף ביחס לבקשות רשות ערעור על החלטות בימ"ש מחוזי בענייני בוררות. לא מתעוררת בענייננו שאלה עקרונית החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים המצדיקה בירור שיפוטי נוסף. מדובר בטענה "שגרתית" שלא נחתם הסכם בוררות המחייב את המשיב להשתתף בהליך הבוררות. הא ותו לא.
סעיף 1 לחוק הבוררות קובע כי "הסכם בוררות" הוא "הסכם בכתב למסור לבוררות סכסוך שנתגלע בין צדדים להסכם או שעשוי להתגלע ביניהם בעתיד, בין שנקוב בהסכם שמו של בורר ובין אם לאו". הבורר יונק אפוא את סמכותו מהסכם הבוררות בו גם נקבעים גבולותיה של הבוררות. תוקפו של הסכם הבוררות מותנה בכך שתהיה הסכמה בכתב לקיום הבוררות מצד כל המשתתפים בה. טענת המבקש כי לא נתן את הסכמתו לקיום הבוררות אינה שאלה עקרונית משפטית או ציבורית החורגת מדלת אמותיו של העניין הקונקרטי השנוי במחלוקת בין הצדדים במקרה זה. לו בשל טעם זה לבדו אפוא, דין הבקשה להידחות.
קיימת גם סיבה אחרת, משמעותית לא פחות, לדחיית הבקשה על הסף, שכן קיימות רגליים מוצקות לסברה כי ההתחייבות מהווה הסכם בוררות כדין בין הצדדים על כל המשתמע מכך. במסגרת ההתחייבות נאמר מפורשות כי המבקש קיבל על עצמו אחריות אישית "מלאה וישירה, ביחד ולחוד עם התאגיד (החברה הישראלית – ד.מ.), בגין ובקשר עם כל התחייבות...". כך גם נאמר מפורשות כי המבקש: "הסכים, כנהוג וכמקובל במסגרת בורסת היהלומים כי כל סכסוך או מחלוקת, מסחרית או אחרת שיתגלע ביני ו/או התאגיד לבין מי מחברי בורסת היהלומים ו/או מי מדיירי בניני בורסת היהלומים ו/או עובדיהם ו/או כל גורם אשר יחתום על כתב התחייבות זהה או דומה להתחייבות זו בו כלולה הסכמה דומה להתדיין בבוררות, יועבר ויוכרע בבוררות על פי ההוראות והכללים לעניין בוררות הכלולים בתקנות ההתאגדות של בורסת היהלומים ואני והתאגיד מתחייבים להיות כפופים להם, לפעול על פיהם ולהופיע בפני כל ערכאת בוררות שתידון במחלוקת ביני ....". בנסיבות אלו קשה עד בלתי אפשרי להלום את טענות המבקש שההתחייבות שנטל על עצמו הייתה רק בשם החברה הישראלית ולא בשמו באופן אישי. אך לא זהו העיקר.
ביהמ"ש המחוזי קבע כי המבקש הציע בעצמו במסגרת דוא"ל ששלח כי ישתתף בבוררות באמצעות שיחת וידאו מפאת חוסר יכולתו להגיע לישראל באותו זמן ולנהל את הבוררות באופן בלתי אמצעי בישראל. בהתאם לכך המבקש אכן השתתף בבוררות. בנסיבות אלו המבקש מנוע מלטעון נגד סמכות הבוררים להכריע בעניינו.
אמת, בהמשך לדוא"ל ציין המבקש כי למרות שהוא מסכים להשתתף בבוררות באמצעות שיחת וידיאו "הוא שומר על מלוא זכויותיו והוא מתנגד בתוקף לסמכות של בורסת היהלומים לדון בסכסוך". ובהמשך: "בנוסף אני דוחה את טענתכם שהסכמתי להופיע בבוררות הישראלית. מההתחלה ועד היום סירבתי להשתתף בבוררות הישראלית על בסיס חוסר הסמכות". אלא שאין בכך כדי להועיל למבקש.
נהפוך הוא. יש באמור כדי להצביע על חוסר תום ליבו של המבקש המשתתף בפועל בבוררות, אך אומר כי השתתפותו תלויה הלכה למעשה בזכייה בה. עמדו לפני המבקש שתי אפשרויות: או להימנע מהשתתפות בבוררות מפאת טענת חוסר סמכות; או להשתתף בה ללא הסתייגות. במקום זאת המבקש אחז את החבל משני קצותיו וקנה מעין "פוליסת ביטוח" שבכל מקרה לא יפסיד מהליך הבוררות. מדובר בחוסר תום לב. |
| חזרה למעלה |
|
| 2 [עונשין] [בתי-משפט] |
|
| עפ 3159/17 פלוני נ' מדינת ישראל (עליון; א' שהם, ע' ברון, ג' קרא; 21/03/18) - 8 ע' |
| עו"ד: סיון רוסו, בן ציון קבלר |
נדחה ערעור על גז"ד בגדרו הוטל על המערער עונש הכולל 9 שנות מאסר בפועל וזאת בעקבות הרשעתו, על יסוד הודאתו במסגרת הסדר טיעון, בעבירות מין במשפחה ובידי אחראי על חסר ישע (ריבוי עבירות) – שעניינם בעילה ומעשי סדום, של ביתו מקשר קודם, עת היתה כבת 15 ולמשך כשנתיים.
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: עבירות מין במשפחה
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: שיקולים
בתי-משפט – ערעור – התערבות בעונש
.
ערעור על גז"ד של בימ"ש מחוזי, בגדרו הוטל על המערער עונש הכולל 9 שנות מאסר בפועל וזאת בעקבות הרשעתו, על יסוד הודאתו, בכתב אישום מתוקן שהוגש במסגרת הסדר טיעון, בעבירות מין במשפחה ובידי אחראי על חסר ישע (ריבוי עבירות) – שעניינם בעילה ומעשי סדום, שביצע משך כשנתיים, בביתו מקשר קודם, מעת שהיתה כבת 15 – מספר שנים מועט לאחר שהבת עלתה ארצה בגפה, ועברה להתגורר עם אביה (המערער) ומשפחתו.
.
ביהמ"ש העליון (מפי השופט א' שהם) דחה את הערעור מהטעמים הבאים:
כידוע, ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב במידת העונש, אלא במקרים חריגים, בהם מדובר בסטייה קיצונית ממדיניות הענישה המקובלת במקרים דומים, או כאשר דבק פגם מהותי בגזר הדין. כך בכלל וכך בפרט, כאשר העונש שנגזר מצוי בתוך טווח הענישה שהוסכם בין הצדדים במסגרת הסדר טיעון, כשאז נדרשות נסיבות מיוחדות וחריגות ביותר על מנת שערכאת הערעור תתערב בעונש שנגזר. המקרה דנא אינו נמנה עם אותם מקרים חריגים.
המעשים המיוחסים למערער מצויים ברף חומרה גבוה ביותר, וראויים לכל ביטוי של גינוי והוקעה. במשך כשנתיים ימים ניצל המערער את המתלוננת, בתו הקטינה שהיא בשר מבשרו, לשם סיפוק יצריו המיניים הבזויים והמעוותים. אין בעובדה שהמערער לא תפקד, הלכה למעשה, כאביה של המתלוננת עד למועד הסמוך לביצוע העבירות, כדי להפחית מחומרת מעשיו של המערער, ומהשלכותיהם ההרסניות עבור המתלוננת.
קיים מנעד ענישתי רחב, בעבירות מין במשפחה. במקרים הקרובים לענייננו, נגזרו על העבריינים עונשים חמורים לא פחות, ולעיתים עד כדי הטלת עונשי מאסר דו ספרתיים. בסופו של יום, נראה כי העונש שנגזר על המערער הינו ראוי ומאוזן, ואינו סוטה, כהוא זה, מרמת הענישה הראויה והמקובלת במקרים דומים. בימ"ש קמא נתן דעתו לכלל השיקולים הצריכים לעניין, בגוזרו את עונשו של המערער, והתייחס בגזר דינו לשיקולים לקולה, וביניהם: לנסיבותיו האישיות של המערער; להודאתו במיוחס לו; ולעובדה כי למעשיו במתלוננת לא נלוותה אלימות. |
| חזרה למעלה |
|
| 3 [דיון פלילי] [עונשין] |
|
| רעפ 1183/18 דולב ששון נ' מדינת ישראל (עליון; א' שהם; 21/03/18) - 10 ע' |
| עו"ד: נגה בן סידי, ירון פורר |
לשם הימנעות מהרשעתו של נאשם יש לבחון התקיימותם של שני תנאים מצטברים: א. האם ההרשעה פוגעת פגיעה חמורה בשיקום הנאשם; ב. האם סוג העבירה מאפשר להימנע מהרשעתו של הנאשם, מבלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי ענישה נוספים". אשר לתנאי השני שהוא העיקרי, ביהמ"ש סבור כי לא ניתן לסיים הליך שעניינו בביצוע שתי עסקאות בסם מסוכן מסוג LSD – בלא הרשעה, עקב הפגיעה באינטרס הציבורי, שעיקרו צורכי הרתעת הרבים.
דיון פלילי – הרשעה – הימנעות מהרשעה
דיון פלילי – הרשעה – ביטולה
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: אי-הרשעה
עונשין – עבירות – סמים
.
בקשת רשות ערעור על פס"ד מחוזי בגדרו נדחה ערעור המבקש על גז"ד של בימ"ש שלום בעקבות הרשעתו במסגרת הסדר טיעון בביצוע שתי עסקאות בסם מסוכן מסוג LSD (האחת, מכירת 12 יחידות LSD עבור סך של 500 ₪ והשנייה, עסקה למכירת 2 יחידות LSD שבסוף לא יצאה לפועל). בגזה"ד נדחתה בקשת המבקש להורות על ביטול הרשעתו בדין וזאת חרף המלצת שירות המבחן והוטל עליו עונש של: 5 חודשי מאסר לריצוי בדרך של עבודות שירות; שני עונשי מאסר על-תנאי; ו-12 חודשי פסילה על תנאי. המבקש משיג בבקשתו על הרשעתו בדין ולחילופין על חומרת העונש שהושת עליו.
.
ביהמ"ש העליון (השופט א' שהם) דחה את הבקשה מהטעמים הבאים:
הבקשה איננה עומדת בתנאים לקבלת רשות ערעור, שכן מדובר בעניינו הפרטי של המבקש, ואין מתעורר חשש לעיוות דין או לחוסר צדק שנגרם לו. בנוסף, הבקשה נוגעת גם לחומרת העונש וכידוע, בקשות מסוג זה אינן מצדיקות, ככלל, מתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי", אלא במקרים חריגים בהם חלה סטייה קיצונית בעניינו של המבקש, ממדיניות הענישה הנהוגה במקרים דומים. ככל שמדובר בעונש שהושת על המבקש, הרי שהוא אינו חורג ממדיניות הענישה המקובלת בעבירות מסוג זה. בנוסף, חלקן הנכבד של טענות המבקש, כבר הועלו בפני ביהמ"ש המחוזי, אשר התייחס אליהן בפסק דינו המנומק, ומשכך, נראה כי הבקשה מהווה ניסיון לערוך מעין "מקצה שיפורים" לתוצאת הערעור, ניסיון שאין להיעתר לו. די בכך כדי לדחות את הבקשה לרשות הערעור.
למעלה מן הצורך, דין הבקשה להידחות אף לגופו של עניין. המבקש אינו עומד בתנאים שנקבעו בעניין כתב לסיום ההליך בעניינו בלא הרשעה. ככלל, הימנעות מהרשעתו של נאשם אשר נקבע כי ביצע עבירה, תיעשה במשורה, והיא שמורה למקרים חריגים בלבד, "שבהם אין יחס סביר בין הנזק הצפוי לנאשם מן ההרשעה לבין חומרתה של העבירה". עוד נקבע בפסיקה, כי לשם הימנעות מהרשעתו של נאשם יש לבחון את התקיימותם של שני תנאים מצטברים: א. האם ההרשעה פוגעת פגיעה חמורה בשיקומו של הנאשם; ב. האם סוג העבירה מאפשר להימנע מהרשעתו של הנאשם, מבלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי ענישה נוספים".
אשר לתנאי העיקרי, לפיו יש לבחון האם סוג העבירה מאפשר להימנע מהרשעתו של הנאשם, ביהמ"ש סבור כי בעניינו של המבקש, לא ניתן לסיים את ההליך בלא הרשעה, עקב הפגיעה באינטרס הציבורי, שעיקרו צורכי הרתעת הרבים. אשר לתנאי האחר, אין מחלוקת בענייננו, כי למבקש עלולה להיגרם פגיעה שאינה קלה, בשל הרשעתו בדין, שכן מטבע הדברים, הרשעה בפלילים משבשת את מסלול חייו של כל אדם, ושל המבקש בכלל זה. ואולם, ביהמ"ש תמיד דעים עם הערכאות הקודמות, כי במקרה דנן אין בנזק שעלול להיגרם למבקש כדי להצדיק הימנעות מהרשעה, לאחר שהובהר כי המבקש עוסק במקצוע בו היעדר הרשעה אינו נמנה על תנאי ההעסקה בו.
אשר לטענות המבקש בדבר חומרת העונש, לא נמצא כי יש בעונשים שהושתו עליו סטייה כלשהי ממדיניות הענישה המקובלת בעבירות דומות, ובוודאי שאין מדובר בסטייה קיצונית מרמת הענישה הנהוגה בעבירות מסוג זה. |
| חזרה למעלה |
|
| 4 [עונשין] [דיון פלילי] |
|
| עפ 2163/17 נתניאל גברילוב נ' מדינת ישראל (עליון; נ' הנדל, ע' ברון, י' אלרון; 21/03/18) - 8 ע' |
| עו"ד: מירי קולומבוס, שי נודל |
משהוכרז המערער כסוחר סמים, קמה חזקה שבדין הקובעת כי רכוש שנמצא בחזקתו, ייראה כרכוש שהושג בעסקת סמים. לפיכך, הנטל היה על המערער לסתור חזקה זו לפי מאזן ההסתברויות, ומשלא עשה כן, מתגבשת החזקה.
עונשין – ענישה – דרכי ענישה: חילוט
דיון פלילי – חילוט – רמת ההוכחה הנדרשת
עונשין – עבירות – סמים
.
ערעור על החלטת בימ"ש מחוזי לחלט רכב (הרשום ע"ש אחר) ומזומנים שנתפסו בחזקת המערער, משהוכרז כסוחר סמים, וזאת בהתאם לסעיפים 36א(א) ו-(ב) בצירוף סעיף 31(6) לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג-1973.
.
ביהמ"ש העליון (מפי השופט י' אלרון) דחה את הערעור מהטעמים הבאים:
סעיף 36א לפקודת הסמים המסוכנים דן בסמכות ביהמ"ש להורות על חילוט רכוש בהליך פלילי בגין עבירות סמים, ובתוך כך קובע בסעיף משנה (ב) כי משהוכרז אדם כסוחר סמים, יצווה ביהמ"ש בגזר הדין "כי בנוסף לכל עונש יחולט לאוצר המדינה כל רכוש של הנידון שהושג בעבירה של עסקת סמים, אלא אם כן סבר שלא לעשות כן מנימוקים מיוחדים שיפרט"; רבות נכתב על תכליות החילוט, ביניהן תכלית הרתעתית וייעול האכיפה כלפי עבירות סמים, אותן מבקש אמצעי החילוט להגשים באמצעות פגיעה כלכלית במבצעיהן, וזאת מתוך הבנה כי הרווח הכלכלי הצומח מעבירות אלו מהווה מניע מרכזי לביצוען.
בהתאם, ולנוכח "הקושי לייחס סכום פלוני לעסקת סמים", עוגנו בפקודת הסמים המסוכנים חזקות המעבירות את נטל ההוכחה לעניין מקור הרכוש שחילוטו מתבקש והבעלות עליו, אל כתפי אדם שהוכרז כסוחר סמים. במסגרת זאת, קובע סעיף 31(6) לפקודה כי רכוש של סוחר סמים ייראה כרכוש שהושג בעבירה של עסקת סמים, אלא אם כן הוכיח, בין היתר, כי האמצעים להשגת הרכוש היו חוקיים. לעניין זה, ממשיך הסעיף וקובע כי כל רכוש שנמצא בחזקתו או בחשבונו של סוחר סמים ייראה כרכוש שלו, אלא אם כן הוכיח שהרכוש הוא של זולתו. נטל ההוכחה המוטל על כתפי סוחר הסמים להפריך חזקות אלה, הינו ברמה של הטיית מאזן ההסתברויות לטובתו.
במקרה דנן, קבע בימ"ש קמא בעניין הכספים כי לא עלה בידי המערער להפריך את החזקה בדבר מקורם בעסקאות סמים, מאחר שלא הביא ראיות או השמיע עדים שיתמכו בגרסתו. אומנם העובדה כי הכספים נמצאו בשטרות "קטנים" יכולה לכאורה לפעול לטובת המערער, ולחזק גרסתו לפיה מקורם בעבודתו כמתופף. יחד עם זאת, בנסיבות העניין ובהיעדר ראיה אחרת העשויה לתמוך בגרסתו, לא נמצא להתערב בקביעת בימ"ש קמא, לפיה המערער לא עמד בנטל המוטל עליו בעניין זה, כאמור.
טענת המערער, לפיה היה על המשיבה להפריך את גרסתו בדבר מקור הכספים – נדחתה. כאמור, משהוכרז המערער כסוחר סמים, קמה חזקה שבדין הקובעת כי רכוש שנמצא בחזקתו, ייראה כרכוש שהושג בעסקת סמים. לפיכך, הנטל היה על המערער לסתור חזקה זו לפי מאזן ההסתברויות, ומשלא עשה כן, מתגבשת החזקה.
בעניין הרכב, החלטת בימ"ש קמא בדבר הבעלות עליו נתמכה בעדות הבעלים הרשום שהעיד כי מכר את הרכב למערער וחאיב ולא השכיר אותו למערער, אותה מצא להעדיף על פני עדותם של המערער ושל חאיב, ובזיכרון הדברים שהוצג בפניו. משהתרשם בימ"ש קמא מהעדים ובחר להעדיף גרסה אחת על פני האחרת, שנתמכה גם בראיה שהוצגה בפניו, לא נמצא מקום להתערב בהחלטה זו; לנוכח העובדה כי החלטת בימ"ש קמא בדבר הבעלות ברכב נותרה על כנה, קמה החזקה, לפיה נעשה שימוש ברכב לצורך עסקאות הסמים, אותה לא הצליח המערער לסתור, וממילא ההחלטה על חילוט הרכב בדין יסודה. |
| חזרה למעלה |
|
| 5 [ראיות] [עונשין] |
|
| עפ 5842/15 פלוני נ' מדינת ישראל (עליון; י' עמית, ע' ברון, ג' קרא; 21/03/18) - 28 ע' |
| עו"ד: סיון רוסו, מורן פולמן, חיים אליה |
בימ"ש דחה ערעור על הרשעת המערער בביצוע עבירות מין ואלימות במשפחה כלפי בנותיו הקטינות, בהעדר מקום להתערב בהערכת המהימנות של הערכאה הדיונית ביחס לעדויותיהן; כן נדחה הערעור על העונש שהושת על המערער, תוך עמידה על חומרת מעשיו ועל הצורך בענישה מחמירה בגינם.
ראיות – עדות – עדות קטין
ראיות – עדות – עדות קטין
ראיות – סיוע – לעדות קטין
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: עבירות מין במשפחה
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: שיקולים לחומרה
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: התערבות ערכאת ערעור
.
המערער הורשע בבימ"ש המחוזי, במסגרת שני אישומים, בביצוע עבירות מין במשפחה וכן בעבירות של תקיפה בנסיבות מחמירות, פציעה בנסיבות מחמירות ואיומים, וזאת כלפי בנותיו הקטינות א' ו-ד', ונדון ל-18 שנות מאסר, שנתיים מאסר על תנאי ופיצוי למתלוננות בסך 30,000 ש"ח. הערעור נסב על הכרעת הדין ועל גזר הדין.
.
בית המשפט העליון (מפי השופט קרא ובהסכמת השופטים עמית וברון) דחה את הערעור ופסק כי:
אשר לערעור על הכרעת הדין, לפי כלל אי ההתערבות, לא על נקלה תתערב ערכאת הערעור בממצאים שקבעה הערכאה הדיונית. כלל זה תקף במיוחד במקרים של עבירות מין בכלל, ועבירות מין במשפחה בפרט. במקרה דנן הנדבך המרכזי להרשעת המערער באישום הראשון הוא עדותה של א', כאשר אין מקום להתערב בהערכת המהימנות של בימ"ש קמא ביחס לא'. משכך, הרי שגם לו היתה היא עדות יחידה, ניתן היה לבסס את הרשעת המערער על סמך האמור בה, בכפוף לחובת ההנמקה, שקוימה. בימ"ש קמא מצא חיזוקים משמעותיים לעדות של א', בעדויות אחיותיה, פ' ו-ד' וגם בעניינן של האחיות, לא נמצאה עילה להתערב בממצאי המהימנות של בימ"ש קמא.
אמנם, ביחס לעדות של האחות פ', לא נקבעו קביעות מהימנות מפורשות בהכרעת הדין, אך בימ"ש עמד על עיקרי עדותה באופן המלמד על תיאוריה המדודים ועל השתלבותם עם תיאוריה של א' בעדותה. כך גם לא נמצא דופי בקביעות המהימנות ביחס לעדות של ד'. בעת גביית עדותה היתה ד' כבת 12.5 ועדותה נגבתה, כנדרש, על ידי חוקרת ילדים. בהמשך הגיעה ד' לגיל 14. הודעותיה של ד' וחוות דעתה של חוקרת הילדים ועדותה, הן ראיות קבילות. בפני ההגנה עמדה אפשרות לזמן את ד' כעדה או לבקש מבימ"ש לזמנה כעדה מטעמו ולהתיר את חקירתה בחקירה נגדית, דבר שלא נעשה. כאשר ההגנה היתה מודעת לגילה של ד' ולהשלכותיו ובחרה שלא לזמנה לעדות ולא העלתה כל טענה בעניין בפני בית המשפט קמא, כאשר גם במהלך הערעור הועלתה הטענה באופן מצומצם כי היה על התביעה להעידה ועל בימ"ש לזמנה לעדות, מבלי לפרש מה נפקות אי-העדתה, יש ליתן את מלוא המשקל להודעות של ד' ולא נפלה טעות במתן משקל מלא לעדויותיה על אף שלא זומנה להעיד לאחר שבגרה. באישום הראשון משמשות הודעותיה של ד' חיזוק לעדותה של א', שהוא בבחינת מעבר לצורך שכן די בעדות של א' כעדות יחידה להרשעת המערער בכפוף לחובת ההנמקה שקוימה. באישום השני הודעותיה של ד' הן הנדבך המרכזי להרשעה, אליהן מצטרפות ראיות סיוע.
לשם הרשעת המערער בעבירות האלימות ובעבירת האיומים כלפי ד' באישום השני, אין די בהודעות של ד' בפני חוקרת הילדים ונדרשה תוספת ראייתית מסוג סיוע. בימ"ש קמא מצא את הסיוע בעדויות של אחיותיה א' ו-פ' באשר לאלימות המערער כלפיהן וכלפיה ובהודיית המערער באלימות כלפי ד' באירוע השלישי ובשלל העדויות שנפרשו ולא נפל בכך פגם. התיאור המפורט שמסרה ד' באירוע השלישי המקבל אישור בעדויות אחיותיה, קיומן של אינדיקציות לכך שד' אינה מבקשת לפגוע במערער ולנוכח הכלל לפיו נדרש סיוע מהותי לעדותו של קטין בפני חוקר ילדים אך משקל ראיית הסיוע עומד ביחס הפוך למשקלה של העדות עצמה, די בהם כדי לקבוע כי קיים הסיוע הדרוש להרשעת המערער במיוחס לו באישום השני; טענות המערער בדבר סתירות בעדויות של בנותיו נדחו באשר אין בהן כדי להצביע על סתירות מהותיות הפוגעות במהימנות שייחס בימ"ש לעדויות; טענות
המערער בדבר דחיית גרסתו נדחו. לאור כל האמור, הרשעת המערער התבססה על ממצאי מהימנות מנומקים שקבע בימ"ש לאחר שהתרשם מעדויותיהן של א' ו-פ' ומהודעותיה של ד' בפני חוקרת הילדים, ואין כל עילה להתערב בהם; אשר לערעור על גזר הדין, אמנם עונשו של המערער עונש כבד, עם זאת מעשיו מעוררי סלידה וחמורים וכבר נפסק אודות הצורך בענישה מחמירה בשל הפגיעה הקשה הנלווית למעשים אלו. המערער פגע מינית בצורה ממושכת בבתו הקטינה ופגע באלימות בבת נוספת. פגיעה זו עתידה ללוות את הבנות כל חייהן, ואין ממש בעתירת המערער להקלה בעונשו או בפיצוי שהושת עליו. |
| חזרה למעלה |
|
| 6 [דיון פלילי] [תעבורה] [עונשין] |
|
| רעפ 1910/18 ארז חבושה נ' מדינת ישאל (עליון; א' שהם; 20/03/18) - 7 ע' |
| עו"ד: דוד גולן |
טענות המבקש אינן עומדות באמת המידה למתן רשות ערעור שלישי. לגופו של עניין, עיקר טענות המבקש מופנות כנגד ההחלטה שלא להורות על הפנייתו לשירות המבחן, לצורך ביצוע בדיקות שתן חוזרות ולצורך עריכת תסקיר משלים. ברם, ההחלטה על עריכת תסקיר משלים נמצאת במתחם שיקול הדעת המסור לביהמ"ש, והשגות הנוגעות לדרך הפעלת שק"ד זה אינן מצדיקות מתן רשות ערעור.
דיון פלילי – ערעור – רשות ערעור
דיון פלילי – ערעור – עונש
דיון פלילי – עונש – תסקיר שירות מבחן
תעבורה – ענישה – מדיניות ענישה: נהיגה בזמן פסילה
עונשין – ענישה – הבניית שיקול הדעת השיפוטי בענישה
.
המבקש הורשע, ע"פ הודאתו, בנהיגה בזמן פסילה ושימוש ברכב ללא פוליסת ביטוח בת-תוקף. הושתו עליו 8 חודשי מאסר לריצוי בפועל והופעל מאסר על תנאי לריצוי בחופף. כן הושתו עליו מאסר על תנאי, פסילה בפועל ופסילה על תנאי. ערעור שהגיש המבקש על חומרת העונש התקבל חלקית, ועונש המאסר בפועל קוצר ל-7 חודשים. מכאן הבר"ע.
.
ביהמ"ש העליון דחה את הבקשה בקבעו:
רשות ערעור "בגלגול שלישי" תינתן במשורה ואך במקרים חריגים, בהם מתעוררת שאלה משפטית כבדת משקל או סוגיה ציבורית רחבת היקף, החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים להליך; או במקרים בהם מתעורר חשש מפני עיוות דין מהותי או אי-צדק שנגרם למבקש. הבקשה אינה עומדת באמות מידה אלה. זאת ועוד, ידועה ההלכה כי טענות הנוגעות למידת העונש, לא יצדיקו, ככלל, מתן רשות ערעור, אלא במקרים בהם העונש חורג באורח קיצוני ממדיניות הענישה המקובלת והראויה בעבירות דומות. העונש שהושת על המבקש אינו סוטה כהוא זה ממדיניות הענישה הנהוגה בנסיבות דומות.
דין הבקשה להידחות אף לגופו של עניין. עיקר טענות המבקש מופנות כנגד החלטת ביהמ"ש המחוזי שלא להורות על הפנייתו לשירות המבחן, לצורך ביצוע בדיקות שתן חוזרות ולצורך עריכת תסקיר משלים. ההחלטה על עריכת תסקיר משלים נמצאת במתחם שיקול הדעת המסור לביהמ"ש, והשגות הנוגעות לדרך הפעלת שק"ד זה אינן מצדיקות מתן רשות ערעור. יצוין, כי נראה שאכן אין מקום להורות על הגשת תסקיר מבחן נוסף בעניינו של המבקש, נוכח העובדה שהמבקש נבדק פעמיים ובשתי ההזדמנויות לא בא שירות המבחן בהמלצה טיפולית. ניכר כי התנהלות המבקש הובילה למסקנה כי לא ניתן להסתפק בענישה שיקומית ובהטלת עונש מאסר מותנה, ואין לו למבקש אלא להלין על עצמו.
ביהמ"ש לתעבורה שקל כדבעי את השיקולים הרלוונטיים לשם קביעת מתחם העונש ההולם ולגזירת עונשו הפרטני של המבקש, ובכך פעל ע"פ העקרונות שנקבעו במסגרת תיקון 113 לחוק העונשין. הערכאה הדיונית כמו גם ערכאת הערעור, נתנה את דעתה לנסיבותיו האישיות של המבקש; לנסיבות ביצוע העבירה; ולאמור בתסקירים. יש להזכיר, כי ביהמ"ש המחוזי הפחית בעונש המאסר שהושת על המבקש. בסופו של יום, העונש שהושת על המבקש ראוי ומאוזן, ואינו מצדיק התערבות. |
| חזרה למעלה |
|
| 7 [דיון פלילי] |
|
| בשפ 1696/18 מדינת ישראל נ' פלוני (עליון; מ' מזוז; 19/03/18) - 5 ע' |
| עו"ד: נאיל זחאלקה, מריה ציבלין |
במוקד הדיון בבקשה להארכת מעצר עומדים קצב התקדמות ההליך, והאיזון בין זכויות הנאשם לבין הצורך בשמירת שלום הציבור ותקינות ההליך המשפטי. במסגרת זו על ביהמ"ש לתת דעתו, בין היתר, לאופי העבירות המיוחסות לנאשם ולמידת המסוכנות הנשקפת ממנו, כמו גם לעוצמת עילות המעצר הסטטוטוריות המתקיימות בנאשם.
דיון פלילי – מעצר – הארכתו
.
נגד המשיבים הוגש כתב אישום בו מיוחסת למשיב עבירת רצח ולמשיבה עבירת סיוע לאחר מעשה. כן יוחסו לשניהם עבירות של השמדת ראייה ושיבוש הליכי משפט. המשיבה נעצרה עד תום ההליכים. הבקשה היא להארכת מעצרה ב-90 ימים או עד למתן פסק דין, לפי המוקדם.
.
ביהמ"ש העליון נעתר לבקשה בקבעו:
במוקד הדיון בבקשה להארכת מעצר לפי סעיף 62 לחוק המעצרים עומדים קצב התקדמות ההליך והאיזון בין זכויות הנאשם לבין הצורך בשמירת שלום הציבור ותקינות ההליך המשפטי. במסגרת זו על בית המשפט לתת דעתו, בין היתר, לאופי העבירות המיוחסות לנאשם ולמידת המסוכנות הנשקפת ממנו, כמו גם לעוצמת עילות המעצר הסטטוטוריות המתקיימות בנאשם.
המעשים המיוחסים למשיבה הם חמורים ומצביעים על מסוכנות, לצד חשש לשיבוש הליכים. עיון בהליכים שהתנהלו בתיק מצביע על כך כי עיקר העיכובים עד כה בשמיעת התיק העיקרי נבעו ממהלכי ההגנה. מכל מקום, המדובר בבקשה להארכה ראשונה של המעצר, ובינתיים החלו דיוני ההוכחות ויש לקוות כי הם יימשכו כסדרם עד לסיום המשפט במועד סביר. |
| חזרה למעלה |
|
| 8 [בתי-דין] [בתי-משפט] |
|
| בשפ 701/18 פלוני נ' פלונית (עליון; א' חיות; 11/02/18) - 7 ע' |
| עו"ד: יצחק שמואל רוזנטל, ערן דוידי, חיים שכטר |
נשיאת ביהמ"ש העליון הורתה על הפחתת סכום הקנס שהוטל על סרבנית גט בביד"ר מכוח סעיף 7א(א) לחוק כפיית ציות, והעמידו על 250 ₪ עבור כל שבוע שבו היא מסרבת לקבל את גטה, במקום 1000 ₪ שהטיל ביה"ד הרבני. וזאת בשים לב לנסיבותיה האישיות של המשיבה – מצבה הרפואי והכלכלי.
בתי-דין – בית-דין רבני – סרבנות גט
בתי-דין – בית-דין רבני – כפיית ציות
בתי-משפט – ביזיון בית-המשפט – כפיית ציות
בתי-משפט – ביזיון בית-המשפט – קנס
בתי-משפט – ביזיון בית-המשפט – סמכות
.
המשיבה מסרבת במשך תקופה ארוכה לציית לפסק הדין של בית הדין הרבני המחייב אותה להתגרש מהמבקש וזאת על אף סנקציות שהטיל עליה ביה"ד מכוח חוק בתי דין רבניים (קיום פסקי דין של גירושין), התשנ"ה-1995 (להלן: חוק הקיום). משכך, הגיש המבקש בקשה להטיל עליה קנס בסכום של 1,000 ש"ח עבור כל שבוע שבו היא מסרבת להתגרש ומאסר בפועל. ביום 15.1.2018, בית הדין קיבל את הבקשה בחלקה והטיל על המשיבה קנס כספי בסכום של 1,000 ש"ח עבור כל שבוע שבו היא מסרבת להתגרש מכוח סמכותו לפי סעיף 7א(א) לחוק בתי דין דתיים (כפיית ציות ודרכי דיון), התשט"ז-1956 (להלן: חוק כפיית ציות) שקובע כי לבית הדין יהיו כל הסמכויות לפי סעיף 7-6 לפקודת בזיון ביהמ"ש (להלן: הפקודה). עותק מהחלטה זו הובא לעיונה של נשיאת ביהמ"ש העליון, מכוח סעיף 7א(ב) לחוק כפיית ציות. המשיבה גורסת כי יש לבטל את הקנס ואילו המבקש סבור כי יש להגדיל את סכום הקנס שהוטל.
.
נשיאת ביהמ"ש העליון הורתה על הפחתת סכום הקנס שהוטל על המשיבה, מהטעמים הבאים:
בית הדין הפעיל במקרה דנן את סמכותו מכוח סעיף 7א(א) לחוק כפיית ציות הקובע כי "לבית דין, כשהוא דן בענין שבשיפוטו, יהיו כל הסמכויות על פי סעיפים 6 ו-7 לפקודת בזיון ביהמ"ש, בשינויים המחוייבים". סעיף 6(1) לפקודה קובע כי לביהמ"ש מסורה סמכות לכוף אדם בקנס או במאסר לציית לכל צו שניתן על ידם, המצווה לעשות מעשה או אוסר עליו. אין ממש בטענת המשיבה כי נוכח הוראה זו אין בית הדין מוסמך להטיל עליה קנס אם החליט שלא להורות על מאסרה. שני האמצעים בפקודה – מאסר וקנס – יכול שיוטלו זה לצד זה ויכול גם שיוטלו בנפרד. זאת הן על פי לשון הסעיף הנוקט במילה "או" והן על פי תכלית הסעיף אשר נועד ליתן בידי הערכאות השיפוטיות אמצעים לאכיפת החלטותיהן מתוך גמישות בהטלת אמצעים אלה ובאופן ההולם כל מקרה ומקרה.
עם זאת, הנשיאה סבורה כי בנסיבות העניין סכום הקנס שהוטל על המשיבה אינו מידתי ומצריך התערבות.
תכלית הסנקציה הקבועה בסעיף 6 לפקודה אינה עונשית. היא נועדה להביא בעל דין סרבן לקיים ציוויים שיפוטיים. סעיף 6 לפקודה אינו קובע גבול עליון או תחתון לגובה הקנס (או למשך המאסר) שאותו רשאי ביהמ"ש להטיל לצורך כפיית הציות, אך הפסיקה קבעה כי ברי שסכום הקנס אינו בלתי מוגבל, והוא נגזר ממידת ההכבדה הדרושה כדי להשיג את המטרה של ציות לצו הרלוונטי.
במקרה דנן המשיבה מסרבת במשך תקופה ארוכה לציית לפסק הדין של בית הדין הרבני. לאורך תקופה זו ניסה בית הדין להביא את המשיבה לכלל הסכמה להתגרש מהמבקש באמצעות סנקציות מתונות יותר מכוח חוק הקיום, ורק משאלו לא הועילו הורה בית הדין על הטלת הקנס. עצם הטלת הקנס על המשיבה נדרשת, אפוא, בנסיבות אלה. ואולם להשקפת הנשיאה, השיעור השבועי של הקנס מעורר קושי רב בשים לב לנסיבותיה האישיות של המשיבה שהיא בעלת נכות בשיעור של 73%, המתקיימת מקצבת נכות בסכום של כ-2700 ש"ח, וסובלת ממחלות שונות. עיון בהחלטת בית הדין מעלה כי הוא לא התייחס לטענות המשיבה בהקשר זה במסגרת ההחלטה. זאת, אף שהמבקש לא העלה טענות לסתור את טענותיה של המשיבה באשר לנסיבותיה האישיות.
לפיכך הנשיאה מורה על הפחתת הקנס שהוטל על המשיבה ל-250 ש"ח עבור כל שבוע שבו היא מסרבת לקבל את גטה, וזאת החל מהשבוע שראשיתו ביום 25.2.2018. הקנס שהוטל עליה על פי החלטת בית הדין והצטבר עד למועד זה, מבוטל. |
| חזרה למעלה |
|
| עבודה ארצי |
| 9 [עבודה] |
|
| עע (ארצי) 7594-12-13 קופת חולים מאוחדת נ' ד"ר שמשון מרקוביץ (עבודה; לאה גליקסמן, רועי פוליאק, יגאל פליטמן, נ.צ.: ח' שחר, ד' קמפלר; 11/03/18) - 35 ע' |
| עו"ד: גדעון רובין, אורי כץ, מומי דהן, רועי הראל |
|
ביה"ד פסק בדעת רוב כי, פרשנות המונח "הוצאות מעבדה מראש" בחוזה העסקה שנחתם בין המשיב, רופא שיניים, ובין המערערת-קופת חולים, היא כי חישוב השתכרותם של רופאי השיניים המועסקים על ידי המערערת לא יתבצע בהתאם להוצאות בפועל אלא בהתאם לתעריף שנקבע מראש. נוכח פרשנות זו בוטל חיוב המערערת לשלם למשיב הפרשי שכר בגין ניכוי "הוצאות מעבדה מראש".
עבודה – שכר עבודה – תביעה להפרשי שכר
עבודה – חוזה עבודה – פירושו
.
המשיב מועסק אצל המערערת (להלן: הקופה) כרופא שיניים שכיר. עם תחילת עבודתו של המשיב נחתם בין הצדדים חוזה עבודה אישי – "חוזה מיוחד להעסקת רופאי שיניים" (להלן: החוזה). המחלוקת המרכזית נוגעת לאופן חישוב שכר העבודה של המשיב לפי סעיף 11 לחוזה. המשיב טען כי הקופה מפחיתה חד צדדית, בניגוד לחוזה, בחוסר תום לב ובקביעות את השכר המגיע לו, בשני אופנים: האחד – ניכוי הוצאות מעבדה בסכום הגבוה מסכום ההוצאות שבו נשאה הקופה בפועל; השני – "הקדמת" ניכוי "קרן המרפאה" בשיעור של 12% מהתקבולים שנגבו באותו חודש לפני קיזוז הוצאות מעבדה, ובכך הקופה מקטינה את יתרת התקבולים מהם נגזר שכרו. ביה"ד האזורי קיבל את תביעת המשיב לעניין ניכוי "הוצאות מעבדה מראש", ודחה את תביעתו לעניין הקדמת ניכוי "קרן המרפאה" בשיעור של 12%. מכאן הערעור.
בית הדין הארצי לעבודה (מפי הנשיא י' פליטמן ובהסכמת השופט ר' פוליאק ונציג הציבור ד' קמפלר, כנגד דעתן החולקת של השופטת ל' גליקסמן ונציגת הציבור ח' שחר) קיבל את הערעור ופסק כי:
בחוזה שבין הקופה לרופאי השיניים שהעסיקה במרפאותיה, נקבע בסעיף 11(א) כי: שכר הרופא יחושב על פי התקבולים שנגבו בגין טיפוליו בחודש מסויים, בהפחתת הניכוי לקרן, וקיזוז הוצאות מעבדה מראש, ושכרו יעמוד על 35% מהתקבולים לאחר הפחתות אלה.
דעת הרוב קבעה כי פרשנות המונח "הוצאות מעבדה מראש" בחוזה היא כי חישוב השתכרותם של רופאי השיניים המועסקים על ידי הקופה לא יתבצע בהתאם להוצאות בפועל אלא בהתאם לתעריף שנקבע מראש. צוין כי תכלית ההסדר ההסכמי היתה לקבוע הסדר כללי, פשוט, אחיד וברור, באשר לחישוב שכרם של כל רופאי השיניים בקופה. בהתאם להסדר, עם גיבוש תכנית טיפולים למטופל והפקדת אמצעי תשלום בגין הטיפולים העתידיים, קמה זכותו של הרופא לקבלת התמורה בגין הטיפול. חישוב התמורה מתבצע לפי נתונים שנקבעו מראש, כאשר לרופא מוקנית הזכות כי התמורה תשולם, במלואה, במשכורת החודש העוקב, אף אם הטיפולים עתידים להתארך ותשלום המטופל הוא תשלום דחוי. ככל שמטעמים כאלה ואחרים, נדרשת החזרת מוצר למעבדה לשם התאמתו, לא תנוכה עלות נוספת משכרו של הרופא. בנסיבות אלה, אך מובן הוא שהוצאות המעבדה אינן אמורות להיקבע לפי חישוב פרטני, שיתבצע בדיעבד בהתאם לעלויות המעבדה בפועל, אלא שיקבע מראש מחירון של תעריפי הוצאות המעבדה.
צוין כי דעת המיעוט לא פסלה הסדר של ניכוי הוצאות לפי תעריף מוסכם, אך סברה כי בנסיבות העניין לא ניתן לראות במשיב כמי שהסכים לניכוי "הוצאות מעבדה מראש" על בסיס תחשיבי הקופה, מאחר שהמשיב לא ידע על הפער בין סכום הוצאות מעבדה במחירון הטיפולים לבין סכום הוצאות מעבדה על פי מחירוני המעבדות. דעת הרוב קבעה כי לא יכול להיות ספק כי המשיב ידע על עצם קיומו של פער בין סכומן של הוצאות המעבדה המפורטות במחירון הטיפולים למחירי המעבדה בפועל. צוין כי ייתכן והמשיב לא היה מודע להיקף הפער בין התעריף במחירון הטיפולים לעלות בפועל וככל שאלה פני הדברים עשויה לקום עילה של ביצוע הסכם בדרך שאינה מקובלת ובחוסר תום לב ואולי אף עילה של הפרת ההסכם, אלא שאין באלה כדי להביא לשינוי בפרשנות ההסכם. לסיכום נפסק, בדעת רוב, כי, בחישוב התמורה ששולמה מראש למשיב כשכר עבודה עוד בטרם ערך המשיב את הטיפולים ובטרם גבתה הקופה בפועל את מלוא התמורה מהמטופל, היה מקום, לפי ההסכם, לנכות את הוצאות המעבדה לפי מחירון הטיפולים, כפי שנהגו הצדדים הלכה למעשה. לפיכך, הערעור התקבל, כך שבוטל חיוב הקופה לשלם למשיב הפרשי שכר בגין ניכוי "הוצאות מעבדה מראש".
|
| חזרה למעלה |
|
| עבודה אזורי |
| 10 [חינוך] [עבודה] |
|
| סעש (ת"א) 45465-01-15 מזל שמחון נ' מרכז מעיין החינוך התורני בארץ ישראל (עבודה; אופירה דגן טוכמכר, נ.צ: ערד שטיינבך; 15/03/18) - 17 ע' |
| עו"ד: ללום, גלס |
ביה"ד פסק כי, לא הוכחו מניעים פסולים בהליך העברת התובעת מתפקיד מנהלת, לבית ספר אחר שלא בתפקיד ניהול, תוך דחיית טענות התובעת בדבר קביעותה כעובדת הוראה וכמנהלת ולעניין הליך פיטוריה; ביה"ד דחה את טענות התובעת לפגיעה בחוק שוויון הזדמנויות מחמת הפלייה בשל מין ולפיצויים בגין נזקים שנגרמו לתובעת עקב מצגי שווא מטעם הנתבעת ובגין עוגמת נפש, בהעדר הוכחה, אך חייב את הנתבעת לשלם לתובעת פיצוי בגין פגמים בהתנהלותה בקשר להעברת התובעת לבית ספר אחר בסך 10,000 ₪.
חינוך – מורים – תנאי העסקתם
חינוך – מוסד חינוך – מוסד מוכר שאינו רשמי
עבודה – עובדים – זכויותיהם
עבודה – יחסי עבודה – הזכות הניהולית
.
התובעת עובדת אצל הנתבעת, עמותה פרטית המפעילה רשת בתי ספר בארץ במסגרת החינוך המוכר שאינו רשמי, כעובדת הוראה. תחילה שימשה כמנהלת בית ספר, לאחר מכן שובצה התובעת לעבוד בבית ספר אחר כרכזת חינוך מיוחד. בשנת הלימודים תשע"ג שהתה התובעת בחל"ת, והחל משנת הלימודים תשע"ד עובדת התובעת כמחנכת כיתה בבית ספר שלישי. התובעת עותרת להשבתה לתפקיד מנהלת בית ספר מבלי לפגוע בקביעותה בניהול, או לחלופין לתשלום פיצוי בגין העברתה מתפקיד המנהלת לתפקיד אחר. כמו כן, עותרת התובעת לפיצוי בגין הנזקים שנגרמו לה לטענתה עקב מצגי השווא מטעם הנתבעת.
.
בית הדין האזורי לעבודה (השופטת א' דגן-טוכמכר ונציגת הציבור ה' ערד שטיינבך) קיבל את התביעה בחלקה ופסק כי:
אשר לנסיבות סיום העסקת התובעת כמנהלת בית ספר, הוכח כי העברת התובעת מתפקידה כמנהלת נעשתה מטעמים לגיטימיים הנוגעים לתפקודה של התובעת, ולבסוף אף בהסכמת התובעת, ולכן אין מדובר בהליך שנוהל שלא כדין. הפררוגטיבה הניהולית של המעביד מקנה לו סמכות לעשות שינויים במקום העבודה לצורך תפעולו השוטף והתקין של מקום עסקו ולצורך הפקת המרב ממקום העבודה. במסגרת הפררוגטיבה הניהולית של המעביד, רשאי המעביד לפטר עובדים או להעבירם מתפקידם, כל עוד נעשה הדבר כדין וכאשר שיקולי המעביד ממלאים אחר אמות המידה של סבירות ומידתיות, בהתחשב בנסיבות המיוחדות של כל עניין.
אשר לטענת התובעת בדבר קביעותה כעובדת הוראה וכמנהלת והליך הפיטורים שנגזר לטענתה מכך, התובעת טוענת כי בהתאם לפסק הדין בעניין בוסי על הנתבעת לשלם לעובדיה את מלוא השכר המשולם לעובד בחינוך הממלכתי, כולל כל התנאים הנלווים לכך. לטענתה, בהתאם לתקנון שירות עובדי הוראה, היא עובדת הוראה בעלת קביעות בניהול ולכן העברתה מתפקיד הניהול היה צריך להיעשות לפי הקבוע בתקנון השירות, לפיו הסמכות לפיטורים מניהול מסורה בידי מנכ"ל משרד החינוך ולו בלבד, ולכן, לטענתה, כל ההליך שבוצע שלא כדין, אינו מהווה פיטורים. ראשית, טענת התובעת בדבר חלות תקנון שירות עובדי ההוראה, בקשר להליך העברתה מתפקיד המנהלת לתפקיד אחר שלא בתפקיד ניהול, נדחתה. בית הספר הנו מוסד מוכר שאינו רשמי, כהגדרתו בתקנות חינוך ממלכתי (מוסדות מוכרים). אחד התנאים להכרה בבית ספר כמוסד "מוכר" נקבעו לפי תקנה 3(א)(6) לתקנות חינוך ממלכתי הינו כי משכורות המורים והעובדים בבית הספר יהיו לפי השיעורים והכללים במוסדות חינוך רשמיים. אף שתקנה זו, במקורה, עוסקת במישור היחסים שבין המוסד לבין משרד החינוך, יכולים עובדי המוסד החינוכי לבסס עליה טענה בעניין רכיבי שכרם. נקבע כי התקנה צריכה להתפרש כמקנה לעובדי המוסד הלא רשמי המוכר את הזכאות לתנאי העבודה החלים במוסדות הרשמיים. אולם, אין בקביעה זו, ו/או בעובדה שבית הספר כפוף פדגוגית למשרד החינוך, כדי לקבוע כי הוא כפוף להליכי ונהלי הפיטורים של משרד החינוך. הנורמות והכללים החלים על מוסדות חינוך ממשלתיים, אינם חלים על מוסדות חינוך פרטיים מוכרים, אלא בהינתן הנחיה והוראה מפורשת של משרד החינוך. ביה"ד אמנם מחיל על עובדי ההוראה של גוף מוכר ומתוקצב את תנאי השכר החלים על עובדי הוראה במערכת המוכרת, אך הוא עושה כן מכח תקנה 3 בתקנות החינוך הממלכתי [מוסדות מוכרים], הקובעת זאת במשתמע. עם זאת, החלת תנאי השכר כאמור אין משמעה החלת כל יתר תנאי ההעסקה, ואין משמעה החלת כל הכללים אשר לאופן סיומה. בענייננו, בהתאם לתקנון עובדי הוראה, הסמכות למתן קביעות בניהול או לפיטורין מסורה בידי מנכ"ל משרד החינוך. התובעת לא קיבלה כל הודעה בדבר "קביעות" ממנכ"ל משרד החינוך ולכן, אין לקבל את טענתה כי הסמכות לפיטורים מסורה בידי מנכ"ל משרד החינוך ולו בלבד.
אין חולק כי הנתבעת משלמת לתובעת תנאי שכר כפי שמקובל לשלם לעובדי הוראה בחינוך הרשמי וכי התובעת זכאית לקבל גמול ניהול גם לאחר שהפסיקה לשמש כמנהלת, אך אין בכך כדי להצדיק החלת הוראות תקנון עובדי הוראה בעניין הפסקת עבודת עובדי הוראה בעלי קביעות בניהול. לכן, טענת התובעת לפיה הליך הפיטורים שלא לפי הוראות התקנון בוצע שלא כדין דינה להידחות. ודוק, מוסדות החינוך העצמאיים אינם משוחררים מכללים כלשהם בהליכי הפיטורים, וחלים עליהם העקרונות הכלליים של משפט העבודה וכללי המשפט המינהלי. אלא שלא נמצא פגם מהותי בהליך העברת התובעת מתפקידה כמנהלת לתפקיד אחר בבית ספר אחר שלא בתפקיד ניהול, ולכן נדחתה טענת התובעת כי הליך פיטוריה בוצע שלא כדין; הטענה לפגיעה בחוק שוויון הזדמנויות מחמת הפלייה בשל מינה של התובעת נדחתה בהעדר הוכחה; טענות התובעת לפיצויים בגין נזקים שונים שנגרמו לתובעת עקב מצגי שווא מטעם הנתבעת ובגין עוגמת נפש, נדחו בהעדר הוכחה; הנתבעת תשלם לתובעת פיצוי בגין פגמים בהתנהלותה בקשר להעברת התובעת לבית ספר אחר בסך 10,000 ₪, בגין אי עמידה בסיכום שהושג בין הצדדים לעניין עבודה אחרת ולעניין טעויות בתשלום שכרה. |
| חזרה למעלה |
|
| 11 [עבודה] |
|
| סעש (ת"א) 7292-11-15 גסאן בשארה נ' אבי תריסי השרון בע"מ (עבודה; רוית צדיק; 14/03/18) - 25 ע' |
| עו"ד: אמג'ד דעאס, יניב אופק |
ביה"ד פסק כי, על התובע חל צו ההרחבה בענף המתכת, כי שכרו החודשי של התובע כלל גם תשלום במוזמן בנוסף לסכום אשר שולם בתלוש וכי התובע זכאי להשלמת פיצויי פיטורים, לדמי הודעה מוקדמת, לתשלום פדיון דמי חופשה ודמי הבראה; התביעה שכנגד להשבת תשלומים ששולמו ביתר ולפיצוי בגין התנהלות התובע בחוסר תום לב נדחתה בהעדר הוכחה.
עבודה – הסכם קיבוצי – תחולתו
עבודה – עובדים – זכויותיהם
עבודה – שכר עבודה – רכיביו
עבודה – שכר עבודה – זכויות נלוות
עבודה – שכר עבודה – קיזוז והשבה
עבודה – שכר עבודה – פיצויי הלנת שכר
.
התובע עבד בנתבעת במשך כ-25 שנה כיצרן ומרכיב תריסי אלומיניום, עד לפיטוריו. עסקינן בתביעת התובע לתשלום זכויות סוציאליות שונות מכוח תקופת עבודתו בנתבעת וכן תביעה שכנגד אשר הגישה הנתבעת, בה טענה כי זכאית היא להחזר תשלומים אשר לטענתה שולמו לתובע ביתר, וכן לפיצוי בגין התנהלות התובע בחוסר תום לב.
.
בית הדין האזורי לעבודה (סגנית הנשיאה ר' צדיק) קיבל את התביעה בחלקה, דחה את התביעה שכנגד ופסק כי:
אשר לצו הרחבה שחל, שאלת תחולתו של צו הרחבה, תוך התייחסות ל"סוגי העובדים והמעבידים שעליהם חל הצו" כאמור בסעיף 28 לחוק הסכמים קיבוציים הינה שאלה שבעובדה המשולבת בקביעה משפטית לגבי סיווג עסקו של המעביד. המבחן המכריע לצורך תחולת צו הרחבה הוא בחינת עיקר עיסוקה של החברה, דהיינו מהי הפעילות העיקרית במפעל של המעביד. סיווגו הענפי של מפעל יעשה בין היתר בהסתמך על הסיווג האחיד של ענפי הכלכלה של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. הנטל להוכיח את תחולת ההסכם הקיבוצי או צו ההרחבה, מוטל על הטוען לחלותו, ובענייננו על התובע. במקרה זה הוכח כי עיסוקה של הנתבעת אינו בתחום הבנייה כי אם בייצור והתקנה בתחום האלומיניום ולפיכך אין להחיל את צו ההרחבה בענף הבנייה; הנתבעת עונה על הגדרת "מפעל" בענף המתכת והתובע עונה על הגדרת "עובד" עליו חל צו ההרחבה בענף תעשיית המתכת; לא הוכח כי חל על הנתבעת צו ההרחבה בענף המתכת שחל על מקום עבודה המעסיק פחות מ-20 עובדים.
אשר לשכר הקובע של התובע, הוכח כי השכר ששולם תלושי שכרו היה נמוך מהשכר האמתי שחלקו שולם לו במזומן על ידי הנתבעת וכי התובע קיבל בממוצע תוספת שכר של 300 ₪ בחודש בגין עבודות אותן ביצע; התובע זכאי ליתרת פיצויי פיטורים ולדמי הודעה מוקדמת; אשר לפיצוי בגין חלף הפרשות פנסיוניות, תביעת עובד שהמעסיק הפר את החובה לבטחו בביטוח פנסיוני הינה בגדר "עילה מתחדשת", השבה ומתגבשת במועדים בהם היה על המעסיק לבצע את ההפרשות לקרן הפנסיה, מדי חודש. משכך לצורך תחימת תקופת ההתיישנות יש למנות 7 שנים לאחור ממועד הגשת התביעה ועד למועד קום העילה המתחדשת הראשונה הבאה. בענייננו, הנתבעת הייתה מחויבת להפריש לזכות התובע הפרשות פנסיוניות מכוח צו ההרחבה בענף המתכת. עם זאת, תביעת התובע ברכיב זה התיישנה ודינה להידחות.
אשר לפיצוי בגין הפרשות לקרן השתלמות, צו ההרחבה בענף המתכת כולל סעיף שקובע את חובת המעסיק להפריש לזכות התובע כספים לקרן השתלמות בסך של 0.2% משכרו הכולל של העובד. עם זאת, מדובר בהוראה שנוגעת לקרן השתלמות כללית של ארגון העובדים ולא לקרן השתלמות אישית של התובע. כלל הוא כי לא ניתן לתבוע פיצוי מכוח קרן השתלמות כללית. התובע לא הוכיח את מהותה של הקרן הנ"ל ולא הניח תשתית בדבר זכאותו לכספים המופרשים ולפדיונם, ולפיכך, התביעה ברכיב זה נדחתה; על הנתבעת לשאת בתשלום פדיון ימי חופשה להם זכאי התובע בגין 3 שנות עבודתו האחרונות ושנת עבודתו השוטפת; אשר לביגוד, התובע זנח תביעה זו. מכל מקום, לא ניתן לפדות תשלום בגין דמי ביגוד לאחר סיום יחסי העבודה, אלא אם נקבע במפורש בדין או בהסכם בין הצדדים. התובע לא הצביע על מקור נורמטיבי או הסכמי מכוחו הינו זכאי לפדיון דמי ביגוד ותביעתו ברכיב זה נדחתה; אשר לדמי חגים, התובע זנח את תביעתו, ומכל מקום התובע היה עובד חודשי ולכן אינו זכאי לתשלום נוסף ברכיב זה; התובע זכאי לתשלום יתרת דמי הבראה עבור השנתיים האחרונות לעבודתו; התובע אינו זכאי לפיצויי הלנת שכר ופיצויי הלנת פיצויי פיטורים, לאור מחלוקת כנה בין הצדדים באשר לרכיבי התביעה אשר במחלוקת.
התביעה שכנגד להשבת סכומים ששולמו לתובע ביתר נדחתה בהעדר הוכחה. כן נדחתה התביעה לפיצוי בגין הפרת חובת תום הלב על ידי התובע. התובעת שכנגד בחרה להמשיך ולהעסיק את התובע, חרף איחוריו. לאחר זמן מה, קיבלה התובעת שכנגד החלטה כי ברצונה לנתק את יחסי העבודה עם התובע וכך עשתה. מכאן עולה כי התובעת שכנגד לא הוכיחה כי עילה המלמדת על הפרת חובת תום הלב מצד התובע או המצדיקה פסיקת פיצוי בגין טענתה בעניין זה, אשר כלל לא הוכחה. |
| חזרה למעלה |
|
| 12 [עבודה] |
|
| סק (ב"ש) 7281-04-17 חברת נמל אשדוד בע"מ נ' הסתדרות העובדים הכללית החדשה (עבודה; צבי פרנקל, נ.צ.: פ' מרקוביץ, א' רפפורט; 11/03/18) - 11 ע' |
| עו"ד: חיה ארמן, מיכל הברפלד, שי תקן, נעמה משה |
ביה"ד פסק כי, אין מקום להורות על ביטול החלטת המבקשת לזמן שני עובדים המשמשים כחברי ועד, לבירור משמעתי בגין מתן הנחייה על ידם לעובדים שלא להשתתף ברענון בטיחות. נפסק כי, ככל שמדובר בענייני בטיחות זכותה של המבקשת לזמן גם חברי ועד לבירור משמעתי בנסיבות בהן לא ניתן אישור של ההסתדרות לצעדים שנקטו העובדים חברי הוועד.
עבודה – עובדי מדינה – אמצעי משמעת
.
הדיון נסב אודות השאלה האם זימונם של שני חברי ועד של המבקשת לבירור משמעתי בוצע בניגוד להוראות הדין, וזאת במסגרת בקשת המבקשת לסעדים זמניים. המבקשת טוענת שהתקיימו תנאים לקיום בירור משמעתי לחבר הוועד בגין הנחייה ארגונית ללא סכסוך עבודה כדין ומבלי שניתן לכך אישור מראש.
בית הדין האזורי לעבודה (סגן הנשיא צ' פרנקל ונציגי הציבור פ' מרקוביץ, א' רפפורט) קיבל את הבקשה ופסק כי:
חוקת ההסתדרות קובעת כי איגוד מקצועי מוסמך לאשר שביתה: ״לאיגוד מקצועי סמכות להפריז על סכסוך עבודה ו/ או לאשר שביתה הנוגעים לציבור העובדים במקצוע או בענף המייצג על ידו...״. כמו כן, בתקנון ועדי העובדים נקבע כי לוועד העובדים אין סמכות לאשר שביתה אלא רק להמליץ כדלקמן: ״1(א)...במקום עבודה מקומי בו קיימת מועצת עובדים, תתקבל החלטה על הכרזת סכסוך עבודה /שביתה על ידי מועצת העובדים המקומית. 2. החלטה על הכרזה על סכסוך /שביתה תתקבל על פי הוראות החוקה ואין בהוראות פרק זה כדי לגרוע מסמכויות ההסתדרות לעניין זה״.
ביה"ד בחן האם ההסתדרות נתנה אישור מראש לקיום שיבוש העבודה, והאם שיבושי העבודה חוסים תחת סכסוך העבודה משנת 2016, ופסק כי משהזימון לבירור המשמעתי הוא בנושא בטיחותי ומקצועי, לא היה מקום למנוע אותו. בענייני בטיחות, הסמכות היא של החברה. גם ההסכם הקיבוצי המיוחד החל בסקטור תפעול קובע כי על העובדים להשתתף בכל פעולות הכשרה או הדרכה כפי שתקבע הנהלת הרשות באופן מלא ותקין ולהשקיע את מיטב מרצם והשקעתם כן, תוך מיצוי יכולתם האישית וכן לבצע כל פעולת הדרכה, בין אם עבור עצמם ובין אם עבור אחרים, כפי שתורה ההנהלה. רענון הבטיחות היה בהתאם לדוח מהנדס הבטיחות של המבקשת ולא נמצא פגם בכך שהמבקשת החליטה לבצע את הרענון במועד בו החליטה לעשותו, מה גם שנציגות העובדים לא התנגדה לקיום הריענון אלא חלקה על גובה הפרמיה שתשולם בגינו. זימון העובדים לריענון הבטיחות היה במסגרת הפררוגטיבה הניהולית של החברה ואף הייתה זו חובתה כדי להבטיח שמירה על בטיחות העובדים.
אשר לאפשרות לזימון חברי ועד לברור משמעתי, כבר נפסק כי חברות בוועד לא תקנה חסינות מפני זימון לבירורים משמעתיים אף כאשר העבירה המיוחסת לעובד הינה מתן הנחיה לשביתה פראית שלא במסגרת הכרזה על סכסוך עבודה. מכאן שאין מניעה לזמן חבר ועד להליך משמעתי בנסיבות העניין. הסמכות להכריז צעדים ארגוניים מסורה אך ורק לארגון העובדים. ההנחיה שלא להתייצב לריענון בנושאי בטיחות לא ניתנה באישור ובהנחיית ההסתדרות ועל כן אין פגם בהחלטת החברה לזמן את ראשי הוועד לבירור משמעתי. המשיבים לא היו רשאים לנקוט את הצעדים הארגוניים שנקטו בשנת 2017, מכוח ההודעות מחודש ספטמבר 2016 וחודש מרץ 2017. לאור כל האמור, אין מקום להורות על ביטול ההחלטה לזמן את העובדים לבירור משמעתי. ככל שמדובר בענייני בטיחות זכותה של ההנהלה לזמן גם חברי ועד ארגון לבירור משמעתי בנסיבות בהן לא ניתן אישור של ההסתדרות לצעדים שנקטו שני העובדים חברי הוועד. |
| חזרה למעלה |
|
| מנהלי |
| 13 [משפט מינהלי] |
|
| עמנ (י-ם) 47702-12-16 ד׳ ט׳ ו- 34 אחרים נ' שר הפנים (מנהלי; ארנון דראל; 01/01/18) - 14 ע' |
| עו"ד: אסנת כהן-ליפשיץ, ענבל וילנר |
חל שינוי במדיניות הממשלה ביחס לילדי שוהים בלתי חוקיים, ילידי שנת 2005, אשר אינם עונים על אחד הקריטריונים למתן מעמד לילדים כאמור. את שינוי המדיניות יש להחיל באופן שוויוני ויש לבחון את בקשת המערערים למתן מעמד בהתאם לאותם כללים.
משפט מינהלי – מדיניות – שינויה
משפט מינהלי – כניסה לישראל – מעמדם של ילדי שוהים בלתי חוקיים
משפט מינהלי – התנהגות הרשות – אפליה
.
ערעור על פסק דינו של בית הדין לעררים בגדרו נדחה ערעורם של המערערים – ילדיהם של שוהים בלתי חוקיים בישראל – על דחיית בקשתם למתן מעמד בישראל.
.
בית המשפט לעניינים מנהליים קיבל את הערעור ופסק:
המדינה החליטה לתת מעמד לילדים שלא ענו על אחד הקריטריונים בהחלטת הממשלה למתן מעמד לילדי שוהים בלתי חוקיים, בהמשך להליך משפטי שנקטו. מתן החלטה החלה על 19 ילדים וילדות באופן אחיד, ללא שנבחן מאפיין ייחודי ומבלי שניתנה הנמקה היכולה לתת מענה לשאלה במה שונים ילדים אלה מאחרים אינה יכולה להיחשב כהחלטה פרטנית הניתנת בנסיבות המקרה אלא כשינוי של מדיניות הממשלה ביחס לילדי שוהים בלתי חוקיים, ילידי שנת 2005. את שינוי המדיניות יש להחיל באופן שוויוני כלפיכל מי שעונה על אותם קריטריונים. אין נימוק המצדיק את האפליה בין הילדים שזכו למעמד, לבין המערערים. אותם שיקולים מצדיקים את החלת המדיניות שנקט המשיב באשר לילדי השוהים הבלתי חוקיים, ילידי שנת 2005, גם באופן רטרוספקטיבי. יש להעביר את עניינם של המערערים לוועדההמקצועית - הבין משרדית בכדי שתבחן את בקשתם בהתאם לכללים ולקווים המנחים שבהם נבחנו הבקשות שאושרו. |
| חזרה למעלה |
|
| מחוזי |
| 14 [דיון אזרחי] [הגנת הצרכן] |
|
| תצ (ת"א) 56325-02-16 אריה שרף נ' לאומי קארד בע"מ (מחוזי; מיכל אגמון גונן; 20/03/18) - 34 ע' |
| עו"ד: אירית דרדיק פלם, עילי מימן, יחיאל כשר, עופר שובל |
על ספקי שירותים ליידע את לקוחותיהם על שינויים חד צדדיים במחיר באופן ברור ובולט. הודעת המשיבה ללקוחותיה באשר לשינוי בשיעור עמלת הסליקה, לא הייתה מספקת ועל כן אושרה תובענה ייצוגית נגדה.
דיון אזרחי – תובענה ייצוגית – אישור תובענה ייצוגית
הגנת הצרכן – תובענה ייצוגית – אישורה
הגנת הצרכן – ספק שירות – חובותיו
.
בקשה לאישור תובענה ייצוגית בטענה כי המשיבה לא הודיעה כראוי על שינוי שיעור עמלת הסליקה.
.
בית המשפט המחוזי אישר את התובענה ופסק:
ספק שירות המשנה תנאים בחוזה ארוך- טווח שתקופתו לא נקצבה, מחויב להביא את השינוי לידיעת הלקוח בצורה ברורה ומבעוד מועד, על מנת שזה ייבחר אם להסכים לשינוי או לסיים את ההתקשרות. השאלה באיזה אופן על ספק השירות להודיע ללקוחותיו על השינוי תלויה בטיב השינוי – מקום שמדובר בשינוי בפרט מהותי בהתקשרות, כדוגמת מחיר, חובת תום הלב מחייבת את הספק לבחור בדרך שתבטיח יידוע בפועל של הלקוחות על השינוי. במקרים המתאימים, יידוע באמצעות דף פירוט החיובים או החשבונית עשוי להיות דרך לגיטימית להעברת הודעות ללקוחות, אולם גם אז יש לבחון האם ההודעה מובלטת ומודגשת דיה בהתאם לנסיבות. אין לאפשר לספקי שירותים ליידע את לקוחותיהם על שינויים חד צדדיים במחיר באמצעות הודעה הנטמעת בדף פירוט החיובים, כך שהלקוח אינו מבחין בה, ועליהם להודיע על השינוי באופן ברור ובולט. במקרה דנן, ההודעה שניתנה לחברי הקבוצה באשר לשינוי בשיעור עמלת הסליקה לא הייתה מספקת. המבקש עמד בתנאים לאישור תובענה ייצוגית. |
| חזרה למעלה |
|
| 15 [דיון אזרחי] [הגנת הצרכן] |
|
| תצ (מרכז) 9420-07-15 אלכסנדר ישראל ווייץ נ' גינדי החזקות בע"מ (מחוזי; אסתר שטמר; 14/03/18) - 9 ע' |
| עו"ד: נופר טל, יחיאל כשר |
אושר הסדר פשרה בתובענה ייצוגית שעניינה בטענת המבקשים כי המשיבות הציגו ללקוחות שרכשו מהן דירות מצג עובדתי ומשפטי לא נכון, שבשלו היה על הרוכשים להוסיף על מחיר הדירה. במסגרת ההסדר הוסכם על מנגנון השבה.
דיון אזרחי – תובענה ייצוגית – הסדר פשרה
הגנת הצרכן – תובענה ייצוגית – אישור הסדר פשרה
.
בקשה לאישור הסדר פשרה בתובענה ייצוגית שעניינה בטענת המבקשים כי המשיבות פעלו בניגוד לדין בכך שהציגו ללקוחות שרכשו מהן דירות מצג עובדתי ומשפטי לא נכון, שבשלו היה על הרוכשים
להוסיף על מחיר הדירה 7,000 ₪. הוסכם שהמשיבות ישיבו לכל אחד מחברי הקבוצה כל סכום ששילם מעל 4,500 ₪.
בית המשפט המחוזי אישר את ההסדר ופסק:
הסדר פשרה אינו אמור לשקף מצב שבו התביעה התקבלה במלואה. פשרה מיועדת לרכוש סיכויים וסיכונים. בהסדר המוצע יש יחס ראוי בין סיכויי הבקשה להתקבל לבין הסיכונים הכרוכים בניהול ההליך. ההסדר עונה על מטרות החוק: הקבוצה מממשת את זכות הגישה לביהמ"ש; הדין נאכף וההסדר יביא להרתעה מפני הפרה; ניתן סעד הולם לכל הנפגעים מההפרה; והתביעה הייצוגית נוהלה באופן יעיל כך שפשרה ראויה הושגה בשלב מוקדם. מנגנון ההשבה שהצדדים הסכימו עליו סביר בנסיבות העניין. למבקשים ישולם גמול בשיעור של 5% מסכום הפשרה המוסכם ושכר הטרחה לבאי כוחם יעמוד על 15% מהסכומים שישולמו בפועל. |
| חזרה למעלה |
|
| 16 [פשיטת רגל] |
|
| פשר (ת"א) 10495-04-16 טל אריאל-שני נ' כונס נכסים רשמי תל אביב (מחוזי; נועה גרוסמן; 13/03/18) - 9 ע' |
| עו"ד: שחר כהן, דורן מזרחי , פלג, יעל רותם |
כאשר קיימים טיעונים מצד הנושים להתנהלות חסרת תום לב של החייבים בהליך, הסתרת מידע וחיים כלכליים עשירים מעבר למדווח, וטיעונים אלה מתקבלים על דעתו של המנהל המיוחד אך לא קיימות כל אסמכתאות לכך, הדעת אינה נוחה מביטול הליך פשיטת הרגל ללא בסיס.
פשיטת רגל – הליכי פשיטת רגל – ביטולם
פשיטת רגל – הליכי פשיטת רגל – חובת תום הלב
פשיטת רגל – פושט רגל – תשלומים חודשיים
.
האם בהתנהלות החייבים – או מי מהם – נפל דופי באופן המצדיק ביטול הליך פשיטת הרגל?
.
בית המשפט המחוזי פסק כדלהלן:
כאשר קיימים טיעונים מצד הנושים להתנהלות חסרת תום לב של החייבים בהליך, הסתרת מידע וחיים כלכליים עשירים מעבר למדווח, וטיעונים אלה מתקבלים על דעתו של המנהל המיוחד אך לא קיימות כל אסמכתאות לכך, הדעת אינה נוחה מביטול הליך פש"ר ללא בסיס. בשלב זה יישאר ההליך על כנו ועל המנהל המיוחד לבדוק ביתר קפדנות את נסיבות חייהם של החייבים. לצד זאת, יש להגדיל את צו התשלומים באופן משמעותי. על החייבים לנהוג צניעות בהוצאותיהם ולהפנות את עיקר משאביהם לתשלומים בתיק הפש"ר. החייבים יכולים וצריכים לצמצם את הוצאותיהם ברכיב דמי השכירות ואולי אף ברכיבים נוספים כדי שהתשלום לקופת הנשייה יהיה מיטבי. |
| חזרה למעלה |
|
| 17 [בתי-משפט] [דיון אזרחי] |
|
| הפ (ת"א) 50897-11-17 מרדכי ורון נ' סופרין פנדום פיתוח בע"מ (מחוזי; נפתלי שילה; 12/03/18) - 7 ע' |
| עו"ד: רוני דובר, ערן קנר |
בנסיבות דנן, אין מקום להשבת הוצאות המבקשים, אשר המרצת הפתיחה שהגישו נמחקה מבלי שבית המשפט הכריע בה לגופו של עניין.
בתי-משפט – הוצאות משפט – שיקול דעת בית המשפט
דיון אזרחי – הוצאות משפט – אי-פסיקתן
.
האם יש לפסוק הוצאות למבקשים, אשר המרצת הפתיחה שהגישו נמחקה מבלי שבית המשפט הכריע בה לגופו של עניין?
.
בית המשפט המחוזי פסק כדלהלן:
עניין ההוצאות, הן החיוב בהן והן שיעורן, מסור לשיקול דעתו של ביהמ"ש. בענייננו, ביהמ"ש לא הכריע בתובענה לגופה, אך המבקשים "זכו" בסופו של דבר בסעד אליו עתרו. תיק זה התנהל במשך זמן קצר ביותר ולא הוכח כי הגשת התביעה תרמה ולו במשהו לתוצאה. כמו כן, מרבית ההוצאות שנתבעות אינן רלוונטיות להליך, אינן מידתיות ואינן הכרחיות להליך שהתנהל. משכך, אין מקום להשבת הוצאות. |
| חזרה למעלה |
|
| 18 [דיון אזרחי] [ביטוח] |
|
| תצ (מרכז) 55899-07-15 אפרת זנטון נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ (מחוזי; עופר גרוסקופף; 12/03/18) - 11 ע' |
| עו"ד: עמירם טפירו , רביד ברנר, בעז בן צור , אלעד פלג, דני כביר , שירלי רימברג |
אושר הסדר פשרה בתובענה ייצוגית שעניינה בטענה כי בביטוח מבנה הועלה הכיסוי הביטוחי והפרמיה, ללא הסכמת המבוטחים.
דיון אזרחי – תובענה ייצוגית – אישור הסדר פשרה
ביטוח – פרמיה – הגדלתה
.
בקשה לאישור הסדר פשרה בתובענה ייצוגית שעניינה בטענה כי בביטוח מבנה שעשו מבוטחים להבטחת הלוואות משכנתא שנטלו, הועלה הכיסוי הביטוחי (ובהתאם, הפרמיה), ללא הסכמתם. ההסדר מבוסס על פיצוי לחברי הקבוצה בסכום המשקף את הרווח שנוצר למבטחת בעקבות הגידול בסכום הביטוח ועל יידוע חברי הקבוצה לגבי הגדלת הכיסוי הביטוחי, תוך מתן אפשרות לחזור לתנאי הפוליסה המקורית.
.
בית המשפט המחוזי אישר את ההסדר ופסק:
המשיבה העלתה טענות הגנה בעלות משקל לא מבוטל, שיש בהן כדי להעלות ספק ממשי לגבי סיכויי התובענה להתקבל. עמדתה אף מעלה ספקות בשאלה האם החזרת סכומי הפרמיה לגובהם המקורי, תהא לטובת המבוטחים (בשים לב לחשש מתת ביטוח). ההסדר עולה בקנה אחד עם הערכת סיכויי וסיכוני התובענה בשלב זה של ההליך, והוא משרת את טובתם של חברי הקבוצה. לכך מתווספת העובדה כי בכוחו להביא לפתרון מיידי של הסוגיה ולחסוך את אי הוודאות והמשאבים הכספיים הכרוכים בהמשך ניהול התובענה. בנסיבות יש להורות על תשלום שכר טרחה בשיעור של 120 אלף ש"ח בתוספת מע"מ ו- 30 אלף ש"ח כגמול למבקשים. |
| חזרה למעלה |
|
| 19 [מסים] |
|
| עמ (מרכז) 61866-11-15 מועצה מקומית גדרה נ' פקיד שומה רחובות (מחוזי; שמואל בורנשטין; 11/03/18) - 22 ע' |
| עו"ד: דניאל כהן, שאול גיטליץ, אריק ליס, עדי חן |
נדחה ערעור המערערת – המסווגת כ"מלכ"ר" – על חיובה בתשלום הפרשי מס שכר ובתשלום הפרשי ניכוי מס במקור.
מסים – מס הכנסה – ניכוי במקור
מסים – מס הכנסה – מס שכר
.
המשיב סבר כי המערערת – המסווגת כ"מלכ"ר" – לא שילמה מס שכר במלואו והפחיתה ללא הסבר את סכומי המס במקור שנוכו על ידה, לפיכך חייב אותה בתשלום הפרשי מס שכר ובתשלום הפרשי ניכוי מס במקור.
.
בית המשפט המחוזי דחה את הערעור ופסק:
ככל שהכנסה מסוימת של עובדי המלכ"ר עונה על הגדרת "הכנסת עבודה" בהתאם לסעיף 2(2) לפקודת מס הכנסה, יחויב המלכ"ר בתשלום מס שכר בגין הכנסה זו. בנוגע לרכיב של "השתתפות צד ג'" – המערערת לא תמכה בראיות את טענתה כי היא משמשת כ"צינור" להעברת הכספים ממשרדי הממשלה לעובדים וכי אין מדובר בעובדיה. עיקר תקציבו של מלכ"ר מבוסס על כספים המתקבלים מגורמים אחרים, לכן כל סכום המשולם על ידו יכול להיחשב כמעין תשלום "צינור" בין הגורם המממן ובין מקבל התשלום הסופי, ותוצאה לפיה מלכ"ר לעולם אינו נדרש לשלם מס שכר – אינה סבירה. באשר לרכיב החזר הוצאות רכב, המערערת לא עמדה בנטל להוכיח כי תשלומים אלה מותרים בניכוי ולפיכך הם אינם בבחינת "הכנסת עבודה" ואין לחייב בגינם במס שכר. המערערת לא הראתה כי דמי החבר לאגודות מקצועיות מהווים החזר הוצאות ונסתרה הטענה לפיה היא מגלמת את תשלום דמי החבר. יש לראות בהכנסות מתשלומים עודפים להפרשות סוציאליות כ"הכנסת עבודה" ודי בכך על מנת שיוטל על אותה הכנסה מס שכר. בנוסף, אף ביחס לרכיב זה לא תמכה המערערת את טענותיה בראיות. המערערת לא הוכיחה כי ההפחתה במס שכר בגין הוצאות אש"ל טרם הובאה בחשבון. המערערת לא הציגה כל הסבר להפחתת סכום ניכוי המס במקור ולא הציגה כל ראיה שתתמוך בזכותה לעשות כן. |
| חזרה למעלה |
|
| שלום |
| 20 [נזיקין] |
|
| תא (ת"א) 12163-12-11 דורון כראדי נ' נכסי כלל חברה לביטוח בע"מ (שלום; רמי חיימוביץ; 14/03/18) - 7 ע' |
| עו"ד: אריאל מישור, אופיר יעקובוביץ' |
התקבלה תביעה לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. נקבע כי התובע היה בגדר "משתמש" ברכבו בזמן התאונה, ואף שעמד מחוץ לרכב, השימוש התחבורתי מעולם לא הופסק.
נזיקין – פיצויים לנפגעי תאונות דרכים – שימוש ברכב
.
תביעה לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975.
.
בית המשפט קבע כלהלן:
התובע נסע ברכבו לפני הגרירה ובמהלכה ונפגע בעת ששיחרר את שרשרת הגרירה כשהשחרור היה הכרחי להמשך הנסיעה. המצאותו של התובע מחוץ לרכב נבעה אפוא משימוש תחבורתי קודם (גרירה) ולצורך שימוש תחבורתי עתידי (המשך נסיעה). היציאה מהרכב לשחרור שרשרת הגרירה לא הפסיקה את השימוש התחבורתי, התובע מעולם לא ניתק את הקשר לשימוש ולא הפך להולך רגל גם אם ברגע התאונה עמד סמוך אליו ועסק בשחרור שרשרת הגרירה.
ניתוק שרשרת הגרירה בתום גרירתו של הרכב הנוסף היא שימוש תחבורתי בפני עצמו שכן "כל פעולה מכוונת והקשורה לביצוע הגרירה על ידי רכב גורר, כגון חיבור הנגרר לגורר, או סיום הגרירה, כגון ניתוק הנגרר מן הגורר, נחשבת למטרות תחבורה". ואכן, נפסק כי הגרירה כוללת גם פעולות משנה הקשורות בגרירה וכי פגיעות שארעו אגב הגרירה הן חלק מהשימוש ברכב.
נוכח האמור, נמצא כי התובע היה בגדר משתמש ברכבו ולכן הנתבעת – מבטחת הרכב – נושאת באחריות לפצותו. |
| חזרה למעלה |
|
| 21 [תכנון ובנייה] |
|
| (ת"א) 3639-01-17 גרמה גבריאל נ' יו"ר הועדה לתכנון ולבניה תל אביב (שלום; רונית אופיר; 07/03/18) - 7 ע' |
| עו"ד: דניאל ארנסט, מוריה כהן |
נדחתה בקשה לביטול צו הריסה מינהלי. מקום בו הרים המשיב את התשתית הראייתית הנדרשת להוצאת הצו, לא ניתן לקבל את עדותו של המבקש, הנוגע בדבר, כראיה יחידה שיש בה כדי להוכיח כי מדובר בבנייה ישנה שהצו אינו חל עליה.
תכנון ובנייה – הריסה – צו הריסה מינהלי
תכנון ובנייה – צו הריסה מינהלי – בקשה לביטול
תכנון ובנייה – צו הריסה מינהלי – הוצאתו
.
בקשה לביטול צו הריסה מינהלי אשר הוצא על ידי המשיב בהתאם להוראות סעיף 238א לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965, כנוסחו טרם תיקון 116.
.
בית המשפט דחה את הבקשה, ופסק כלהלן:
סעיף 238א(ז)(1) לחוק התכנון והבנייה קובע כי "הרואה עצמו נפגע על ידי צו הריסה מינהלי רשאי לבקש מבית המשפט את ביטולו". על אף לשונו הרחבה של הסעיף הכוללת לכאורה את כל מי שרואה עצמו נפגע על ידי צו ההריסה, נקבע בפסיקה כי כוחו של אדם להתנגד לצו הריסה אינה צומחת מעצם ישיבתו במקרקעין או שימושו בהם, כי אם ממעמדו כמחזיק בהם כדין.
המבקש לא הניח תשתית ראייתית לפיה הוא בעל זכות קניינית במקרקעין וכי קיימת לו זכות עמידה להתנגד לצו ההריסה וכבר בשל כך יש לדחות את הבקשה.
אולם גם אם נלך לקראת המבקש ונגרוס כי הוא נכלל בגדר לשונו הרחבה של סעיף 238א(ז)(1), הרי גם לגופה של בקשה, המבקש לא הרים את הנטל המוטל עליו כדי להביא לביטולו של הצו.
מקום בו הרים המשיב את התשתית הראייתית הנדרשת להוצאת הצו, לא ניתן לקבל את עדותו של המבקש, הנוגע בדבר, כראיה יחידה שיש בה כדי להוכיח כי מדובר בבנייה ישנה שהצו אינו חל עליה. |
| חזרה למעלה |
|
| 22 [עונשין] |
|
| תפ (רמ') 21415-03-17 מדינת ישראל נ' יוסף צ'וקול (שלום; הישאם אבו שחאדה; 07/03/18) - 17 ע' |
| עו"ד: איתי שמואלי, ינון היימן, גדי ציון |
בית המשפט גזר על הנאשמים 1 ו-2 שהורשעו, במסגרת הסדר טיעון, על פי הודאתם בביצוע, שורה של עבירות רכוש, עונשים של מאסר בפועל לתקופה ממושכת. גזר הדין עוסק, בין היתר, בשאלת ההצטברות או החפיפה של עונשי מאסר בפועל, ובהפעלת מאסרים מותנים.
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: עבירות רכוש
עונשין – ענישה – דרכי ענישה: הפעלת מאסר על תנאי
עונשין – ענישה – דרכי ענישה: עונשים מצטברים
עונשין – ענישה – דרכי ענישה: עונשים חופפים
.
בית המשפט נדרש לגזור את דינם של הנאשמים, שהודו במסגרת הסדר טיעון בביצוע עבירות משתי קטגוריות: הקטגוריה הראשונה: מתייחסת לעבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, התפרצות למקום מגורים והיזק לרכוש שמופיעות בכל אחד משלושת האישומים; הקטגוריה השנייה: מתייחסת לעבירה של מעשה פזיזות ורשלנות ברכב שמופיעה באישום השלישי ושבה הורשע רק הנאשם 1.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
מתחם העונש ההולם לקטגוריה הראשונה של העבירות (התפרצות לדירה, גניבה, היזק לרכוש והחזקת כלי פריצה), נע בין 10 ועד 20 חודשי מאסר בפועל, בצירוף מאסר על תנאי, קנס ופיצוי למתלוננים הרלוונטיים בכל אישום; מתחם העונש ההולם לקטגוריה השנייה (מעשה פזיזות רשלנות ברכב) נע בין 4 ועד 15 חודשי מאסר, בצירוף קנס ופסילה בפועל ועל תנאי של רישיון הנהיגה.
באשר לשאלת ההצטברות או החפיפה של עונשי מאסר בפועל, הכלל הוא הצטברות של עונשי מאסר בפועל, במיוחד כאשר מדובר באירועים עבריינים נפרדים ושונים, והחריג הוא חפיפה וזאת רק בהתקיים נסיבות מיוחדות ובכפוף להנמקה מתאימה. על כן, לגבי הנאשם 1, עונשי המאסר בפועל לגבי הקטגוריה הראשונה ירוצו במצטבר. העונש בקטגוריה השנייה, ירוצה חלקו בחופף וחלקו במצטבר לענישה שהוטלה על הנאשם 1 בקטגוריה הראשונה.
לגבי הנאשם 2, קיימים שני מתחמי עונש: אחד לגבי האישום הראשון ואחד לגבי האישום השני. המתחם לגבי כל אחד משני האישומים בנפרד הוא מאסר בפועל שנע בין 10 ועד 20 חודשי מאסר בפועל, בצירוף מאסר על תנאי, קנס ופיצוי.
שני המאסרים על תנאי שהם חבי הפעלה בעניינו של הנאשם 2, יוטלו במצטבר עם המאסרים שהוטלו עליו בתיק זה, וזאת במיוחד לאור העובדה שאין נסיבות חריגות שמצדיקות חפיפה של העונשים, אך בכפוף לסייג אחד. המאסר המותנה של 6 חודשים בגין עבירות רכוש מסוג עוון יופעל חלקו בחופף וחלקו במצטבר. |
| חזרה למעלה |
|
| 23 [נזיקין] |
|
| תא (חי') 4673-04-13 וטיבר ישראל בע"מ נ' משטרת ישראל - מדינת ישראל (שלום; אורי גולדקורן; 06/03/18) - 25 ע' |
| עו"ד: דני אטיאס, סוזן משלב-מוקלד |
בית המשפט קיבל את תביעת התובעת בחלקה והורה למשטרה לפצות אותה בגין ביצוע עוולות של רשלנות והפרת חובה חקוקה, שבאו לידי ביטוי בביצוע רשלני אקטיבי של חובותיה.
נזיקין – אחריות – משטרה
.
התובעת הגישה נגד הנתבעת – משטרת ישראל, תביעת נזיקין, בגין ביצוע עוולות של רשלנות והפרת חובה חקוקה. לטענת התובעת, המשטרה לא טיפלה כראוי, ב"זמן אמת" ולאחריו, באירוע של גניבת סחורה השייכת לתובעת, וגנזה את הטיפול בתלונתה על אף שהיה בידה יותר מ"קצה חוט" בנוגע לזהות הגנבים. אחריותה של המשטרה לנזק הכספי שנגרם לתובעת היא שעומדת בלב פסק דין זה.
.
בית המשפט קיבל את התביעה בחלקה ופסק כלהלן:
כאשר למשטרה מגיע דיווח על אירוע, חובת הזהירות דורשת משלוח שוטרים לזירת האירוע בכמות וברמה סבירה. יחסי קירבה מיוחדים מתקיימים בין המשטרה לבין מגישי תלונות. בעצם הגשת התלונה "מתקרבים" המתלוננים אל המשטרה והופכים את חובתה הכללית לחובה קונקרטית כלפיהם.
המשטרה התרשלה במחדליה בשטח אתר הבנייה. יש לראות כהתרשלות של המשטרה את שתי הפעולות המשולבות שננקטו על-ידה באותו ערב: האחת, החלטת המשטרה לעזוב את השטח בלילה, תוך הסתמכות על חברת השמירה; והשניה, איסור על נציג התובעת ליטול את ציוד התובעת שאותר במקום. בכך עשתה המשטרה שימוש לוקה בסמכויותיה, על אף שהיה בידה מידע בדבר סכנה ממשית לציוד השייך לתובעת. המשטרה יצרה את התנאים ליצירת סיכון של גניבת הציוד בלילה, סיכון אשר אמנם התממש.
המשטרה התרשלה בטיפול בתלונת התובעת. יחד עם זאת, לא מתקיים קשר סיבתי-עובדתי בין גניבת הסחורה לבין התרשלות בטיפול בתלונה, שהרי מי לידינו יתקע שטיפול הולם וסביר של המשטרה בתלונתה היה מביא לזיהוי הגנב ולאיתור הסחורה הגנובה והשבתה לידי התובעת. |
| חזרה למעלה |
|
| 24 [תכנון ובנייה] |
|
| תוב (ק"ג) 30890-07-16 ועדה מקומית לתכנון קריית גת נ' נווה שלום פרויקטים ומסחר בע"מ (שלום; משה הולצמן; 06/03/18) - 11 ע' |
| עו"ד: חי יקיר |
בית המשפט גזר על הנאשמים שהורשעו בביצוע עבירות תכנון ובניה עונשים שכללו מאסר על תנאי וקנסות בשיעור משמעותי.
תכנון ובנייה – ענישה – מדיניות ענישה
תכנון ובנייה – ענישה – בנייה ושימוש ללא היתר
.
בית המשפט נדרש לגזור את דינם של הנאשמים שהורשעו בביצוע עבירות שעניינן: אי קיום צו הפסקה שיפוטי, ביצוע עבודות במקרקעין הטעונים היתר בלא היתרים.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
עבירות תכנון ובניה הפכו ל"מכת מדינה", ובבחינת פגיעה של ממש בשלטון החוק שיש לפעול באופן נמרץ על מנת למגרה. בשים לב לקביעה כי המדובר בעבירות שהפכו ל"מכת מדינה", יש לקבוע כי מידת הפגיעה באינטרס הציבורי המוגן הינה בשיעור ניכר.
יש לראות בחומרה את הפעולות שנקטו הנאשמים לצורך ביצוע עבודות הבנייה, של 5 קומות מעל לקו האפס, ללא היתר כדין, ובניגוד לצווים שהוצאו לצורך הפסקת הבנייה, בשטח ניכר של כ-2,500 מ"ר. ביצוע הבנייה על ידי הנאשמים גרם ללא ספק להטבה כלכלית של ממש בשים לב לכך שהקדימו את לוחות הזמנים לצורך הקמת הבניין בטרם ניתן היתר בנייה לגבי המשך העבודות מעל לקו האפס.
יש להעמיד את מתחם הענישה ההולם בהליך זה, בהשתת עונש מאסר על תנאי על הנאשם, וכן קנס כספי שבין מאות אלפי ש"ח למיליון ₪, והתחייבות עצמית בסכום הולם, לגבי כל אחד מהנאשמים, לצורך הרתעה מפני ביצוע בעתיד של העבירות שבגינן הורשעו. |
| חזרה למעלה |
|
| 25 [נזיקין] |
|
| תאמ (ת"א) 69374-03-17 הכשרה היישוב חברה לביטוח נ' פלוני (שלום; אפרת בוסני; 06/03/18) - 11 ע' |
| עו"ד: |
בית המשפט קיבל את תביעת התובעת, שעניינה תשלום פיצויים בגין נזקי רכוש שנגרמו לרכב, בעקבות תאונת דרכים. בתוך כך, נדחו טענות הנתבעים להיות הנתבע 3 בבחינת "גורם זר מתערב" הפוטר את נהג רכב הנתבעים מאחריותו לנזקי רכב התובעת בתאונה.
נזיקין – אחריות – תאונת דרכים
נזיקין – קשר סיבתי – גורמים מצטברים וחלופיים
.
התובעת הגישה תביעת רכוש בגין נזקי משאית שבוטחה אצל התובעת בה מעורב רכב בו נהג הנתבע 1 ובוטח אצל הנתבעת 2. סלע המחלוקת עניינו בשאלה האם ניתן לראות ברוכב האופניים, הנתבע 3, "גורם זר מתערב" המנתק את הקשר הסיבתי בין התנהגות הנתבע 1 (נהג רכב הנתבעים) לבין קרות התאונה ופוטרת את הנתבע 1 מאחריות לתאונה, כטענת הנתבעים 1-2.
.
בית המשפט קיבל את התביעה ופסק כלהלן:
על הנתבעים הנטל להוכיח כי אין בהתנהגות נהג רכב הנתבעים התרשלות בגינה יש להטיל עליו אחריות.
הנטל להוכיח כי אין בהתנהגות הנתבע רשלנות בגינה יש לחייבו ואת הטענה לכך שרוכב האופניים היה בבחינת "גורם זר מתערב" מוטל על הנתבעים, כך שמחדל אי העדת רוכב האופניים פועל נגדם.
התאונה מתרחשת בצומת טי בכביש דו נתיבי. הנתבעים לא הציגו תשתית ראייתית מספקת לקביעה כי שדה הראייה של הנתבע מכיוון הגעת רוכב האופניים היה מוגבל וכי הנתבע לא הבחין ברוכב האופניים קודם לתאונה. כאשר אחריותו של הנתבע לתאונה ברורה ואין מקום לפטור אותו מאחריות בשל רוכב האופניים, אותו ראה הנתבע נוסע בכביש.
לא עלה בידי הנתבעים להוכיח כי אשמו של רוכב האופניים הוא שהיה הסיבה המכרעת לתאונה, במובנו של סעיף 64(2) לפקודת הנזיקין ואין בהתנהגות רוכב האופניים, לנתק את הקשר הסיבתי בין התנהגותו הרשלנית של נהג רכב הנתבעים לבין התאונה. |
| חזרה למעלה |
|
| בתי-הדין הרבניים |
| 26 [חוזים] |
|
| (י-ם) 1059247/ פלוני נ' פלונית (בתי-הדין הרבניים; מרדכי רלב"ג, יקותיאל כהן, עמרם אלחדד; 16/03/18) - 10 ע' |
| עו"ד: רות אשרף ממן, אלעד זמיר |
ההסכם הנוגע לדירה שלפיו האישה תקנה את חלקו של האיש בסך של 500,000 ₪ בטל בשל אי עמידה בזמנים שנקבעו בהסכם להעברת הבעלות לאישה ותשלום התמורה לבעל ובהתבסס על ההלכה לפיה אי קיום התנאי, בין באונס ובין ברצון, מבטל את המעשה. בנוסף, יש גם אומדן דעת ברור שההסכם נכתב על דעת שהאישה תקנה את חלקו בתוך זמן קצר. הדירה תימכר לפי ערכה כיום.
חוזים – הפרה – אי-קיום תוך זמן סביר
חוזים – הפרה – ביטול
.
הצדדים ערכו הסכם גירושין בביה"ד. בהסכם נכתב כי האישה תקנה את חלק האיש בדירה בסך של 500,000 ₪. בהסכם נכתבו גם זמנים לצורך ביצוע העברת הבעלות לאישה ונתינת התמורה לאיש ונכתב, שאם הדבר לא יתבצע יוכל כל אחד מהצדדים לדרוש את מכירת הדירה לצד ג' בכינוס נכסים. עד כה הדירה לא נרשמה על שם האישה, וגם האישה לא העבירה את התמורה לאיש. היא גרה עד היום בדירה, ואף נישאה וגרה בה עם בעלה. כעת האיש מבקש למכור את הדירה לצד ג, או שהאישה תשלם לו לפי שוויה הנוכחי. כמו כן, הוא מבקש דמי שימוש. מאידך, האישה טוענת שלא הייתה אשמה באי ביצוע העברת התמורה, לטענתה הייתה בעיה משפטית בנכס, ולכן אינה חייבת לשלם, אלא אך 500,000 ₪ כפי ההסכם.
.
ביה"ד הרבני האזורי פסק:
הבעלות על הדירה: לפי החוק במדינת ישראל השלמת עסקה של נדל"ן נגמרת אך ורק ברישום שלה ברשויות לרישום מקרקעין. לפני כן יש רק התחייבות לקניין (מכירה או מתנה) אך לא קניין בפועל. הדבר משליך גם על ההלכה, שהרי חוזי המכר שנעשים מבוססים על חוק זה, ולפיכך נכתבות תמיד לשונות של התחייבות למכור או לתת וכיו"ב ולא קניין ממש שנעשה במועד עשיית ההסכם, וודאי שלפי ההלכה לא יקנה אדם דבר שלא הסכימו הצדדים שיקנה אותו. לפיכך הדירה עדיין שייכת לשני הצדדים, בין אם החוזה הופר ובין אם לאו, ובניגוד לדברי האישה שמעת חתימת הסכם הגירושין נקנתה הדירה לאישה.
תוקף ההסכם: בהסכם נכתב ונקבע לוח זמנים בעניין העברת הבעלות בדירה לאישה והעברת התמורה לאיש. אם האישה עיכבה את ההעברה בוודאי שיש הפרה של ההסכם, ואפשר לדון שוב על מחיר הדירה, הסכום שהאיש אמור לקבל ודמי שימוש. אך גם אם הייתה אנוסה, כפי שאכן נראה מהראיות שהביאה (לגבי קבלת משכנתא מהבנק), ידוע מה שכתבו הפוסקים שאונס רחמנא פטריה אמרינן אך אונס רחמנא חייביה לא אמרינן. כלומר, אי קיום התנאי, בין באונס ובין ברצון, מבטל את המעשה. לפיכך אין באונסה של האישה כדי לחייב את האיש, והוא יכול לבקש כעת את חלקו בדירה כפי שוויו כעת.
אפשר לומר עוד, שבהסכם הגירושין לא סוכם שהאישה תשלם לאיש בעבור חלקו בדירה דווקא מדמי משכנתא, אלא סוכם שהבעל יחתום על כל מסמך שנדרש לצורך קבלת הלוואת משכנתא מהבנק. האישה יכולה הייתה לשלם לאיש גם מהון עצמי אם היה באפשרותה להשיגו. לפיכך, אפילו אם נניח שהייתה האישה אנוסה לגבי קבלת משכנתא מהבנק, עדיין יכולה הייתה לקיים את הסכם הגירושין ע"י תשלום מהון עצמי, ובכך שלא שילמה לאיש עבור חלקו בדירה לא עמדה בתנאי הסכם הגירושין.
בנוסף לכך, יש גם אומדן דעת ברור שההסכם נכתב על דעת שהאישה תקנה את חלקו בתוך זמן קצר, שהרי לא יעלה על הדעת, למשל, שהקנייה תתעכב שנים רבות ובינתיים מחיר הדירה יאמיר מעלה מעלה ובסופו של דבר תשלם לו עבור חלקו כפי שעת ההסכם בלבד.
ונראה שגם דמי שימוש יכול האיש לדרוש ממנה, שהרי דרה בחלקו, ומה שלפי ההסכם הוא ויתר על כך והרשה לה לגור בדירה היה רק על דעת שהיא קונה את חלקו לפי לוח הזמנים שנאמר בהסכם. אומנם מכיוון שרהיטים של האיש נמצאים בדירה, יש להפחית מדמי השימוש. כ"כ, בוודאי שמה שהאישה שילמה את חלקו במשכנתא ובחוב לגמ"ח ייזקף לזכותה, והאיש צריך לשלם לה זאת, ולכן יש לחשב את זה כנגד זה.
האישה טענה שהאיש הסכים לקבל 45% בלבד מהדירה מפני שהוריה נתנו יותר. אך כעת שההסכם בטל חוזרים לעיקר הדין שהולכים אחר הרישום ואין זה משנה כמה כסף נתן כל צד, והוא זכאי למחצית מהדירה. מלבד זאת, הטענה לכשעצמה תמוהה, שהרי בהסכם עצמו נכתב שאם האישה לא תקנה את הדירה היא תימכר לצד ג, ומשמעות הדברים היא שבמקרה זה הצדדים יתחלקו בשווה בתמורה. לפיכך האיש זכאי למחצית שווי הדירה כפי שהוא כיום בניכוי החובות הרובצים על הדירה.
פיצוי על הפרת ההסכם: האיש תובע 10% מערך הדירה כפיצוי על הפרת החוזה כפי שנכתב בהסכם המכר. בלא ספק אלו דברים בטלים, שהרי הסכם המכר מעולם לא נחתם ולא יצא לפועל ולכן אין לו תוקף מחייב. זאת גם בלי להיכנס לשאלה האם האישה הפרה את החוזה או שהייתה אנוסה.
לאור כל האמור נפסק כיחלק ההסכם הנוגע לדירה שלפיו האישה תקנה את חלקו של האיש בסך של 500,000 ₪ בטל. הן מחמת הפרת החוזה והן מחמת אומדן דעת ברור שעל דעת כן לא נעשה החוזה. יש לעשות שמאות חדשה על הדירה. אם האישה רוצה לקנות את חלק האיש עליה לשלם את מחצית השווי העדכני של הדירה בניכוי החובות שעליה (המשכנתא והגמ"ח). יש גם לקבל שמאות על גובה דמי השימוש בדירה, ויש לקחת בחשבון שרהיטים של הבעל נמצאים בדירה, ויש להפחית מדמי השימוש בהתאם לכך. מאידך גיסא, האיש חייב לשלם לאישה את כל התשלומים ששילמה עבור חלקו במשכנתא ובגמ"ח. |
| חזרה למעלה |
|
| 27 [משפחה] |
|
| (אריאל) 849938/ פלונית נ' פלוני (בתי-הדין הרבניים; מאיר פרימן, מאיר קאהן, יצחק רפפורט; 13/12/17) - 13 ע' |
| עו"ד: עופר בר לב, אורן אליעז |
גדרי 'משיאתו שם רע בשכניו' ו'משמשתו נידה' והפסד כתובה בגינם ובגין מרידה.
משפחה – גירושין – כתובה
משפחה – מזונות אישה – זכאות
.
תביעת האישה לכתובה ופיצוי נוסף בגין עוגמת הנפש והרס המשפחה, תביעת מזונות אישה ותביעות רכוש הדדיות. רקע: בפני ביה"ד הונחו שתי תביעות גירושין הדדיות: הבעל הקדים ותבע תחילה תביעת גירושין, אחריה הוגשה תביעת הגירושין של האישה. ב-2013 ניתן פסק דין לגירושין, זאת לאור העובדה שבפני ביה"ד היו תביעות גירושין הדדיות, ולאור העובדה שהתנהל משא ומתן בין הצדדים והצדדים היו קרובים מאד להסכם כולל. במהלך הדיונים שקדמו לגירושי הצדדים לא עלו לדיון הסיבות לגירושין, זאת בשל ההסכמה ההדדית לגירושין. עוד יצויין, כי בטרם נותן פסה"ד לגירושין, ננקטו נגד הבעל סנקציות קהילתיות ביישוב שבו גרו הצדדים – הופצו כרוזים שקראו להחרים את הבעל בשל סרבנותו לגרש את האישה והציבור ביישוב אף להחרים נקרא להחרים את חנות הבעל. לאחר הגירושין, ניסיון ההגעה להסכם כשל והחל ההליך בבירור תביעת הכתובה של האישה וחלוקת הרכוש. בנוסף לכתובה ופיצוי, האישה מבקשת גם לחייב את הבעל בתשלום מזונות האישה מיום עזיבתו את הבית (מאי 2011) ועד ליום הגט. במסגרת חלוקת הרכוש מבקש הבעל לבצע פירוק שיתוף בדירת הצדדים. ואילו האישה מבקשת מחצית מההכנסות הפיצרייה שבה עבד הבעל, מיום העזיבה ועד ליום מכירת החנות (תמורת המכר חולקה בשווה בין הצדדים). לטענתה, מדובר בעסק בבעלות משותפת והיא זכאית למחצית מהרווחים.
.
ביה"ד הרבני האזור דחה את תביעות האישה מהטעמים הבאים:
כתובה ופיצוי: אין די בעובדה שהבעל הקדים ותבע את תביעת הגירושין לפני שהאישה תבעה את תביעת הגירושין, כדי לחייב את הבעל בתשלום הכתובה. יש לעמוד אחר התנהגות האישה ומעשיה בסכסוך שהוביל לגירושין, ובהתאם לכך לבחון את זכאותה לכתובה, במיוחד לאור האמור בסעיף 13 לכתב תביעת הגירושין של הבעל, שבו כתב הבעל שלמרות הגשת התביעה הוא עדיין מתאמץ לעשות שלום בית. מתיאור הדברים ביהמ"ש שוכנע כי פעולותיה של האישה, החריפו את הסכסוך באופן שלא נותר לבעל אלא לרצות בגירושין, ולבסוף הסכימו הצדדים להרחקה הדדית. הצדדים נחשבים כמורדים זה בזה כשהתנהגות האישה לא אפשרה לבעל להמשיך לחיות איתה ולמעשה האישה 'עקרה את האישות' ביניהם בעת שפנתה למשטרה בתלונה על אלימות, שלא הוכחה, ובהגשת תביעה לבית המשפט למתן צו הרחקה נגד הבעל, לאחר הודאה מפורשת שאינה רוצה בחזרת הבעל לבית. בהתנהגות האישה יש משום עקירת האישות. לפי ההלכה במצב המתואר האישה הפסידה את כתובתה.
בנוסף, מבואר בשולחן ערוך שאם האישה יוצרת לבעל תדמית שלילית בעיני שכניו, האישה מפסידה את כתובתה. אומנם לא בכל השמצה או עלבון שאישה תנקוט נגד הבעל היא תאבד את כתובתה. מדובר דווקא בהשמצות קבועות ללא יכולת חזרה מהן. בנדון דנן האישה הוציאה שם רע קבוע על הבעל, כל הישוב היה מודע לשם הרע ואף ננקטו סנקציות נגד הבעל. באותו שלב שבו ננקטו הסנקציות הקהילתיות נגד הבעל עדיין לא היה קיים פסק דין לחיוב בגט. אין ספק שהאישה עמדה מאחורי הלחץ החברתי והסנקציות הקהילתיות. השם הרע שהוצא נגד הבעל לא ניתן לחזרה או להכחשה. הרי שבמעשי האישה יש עקירת האפשרות לחזור לחיות עם הבעל. אף אם נאמר שהתנהגות האישה באופן האמור הייתה רק לאחר פרוץ הסכסוך, עדיין דפוס התנהגותה מוכיח שצדק הבעל בטענותיו בכתב התביעה שאינו מסוגל לחיות עם האישה בהיותה מוציאה שם רע עליו בין שכניו באופן קבוע ובדברים שאינם ניתנים להכחשה, ובכך האישה מנעה מהבעל את המשך החיים המשותפים ולכן הפסידה כתובתה.
ביה"ד רואה בחומרה רבה את התנהלות האישה שהביאה את בני הישוב לנהוג בסנקציות כלפי הבעל בשל אי הסכמתו לגרש את האישה, בטרם מתן פסק דין בעניין; אם אכן היה מסודר הגט בשל הלחץ החברתי בשעה שביה"ד לא קבע חיוב גט נגד הבעל, היה מתעורר חשש לכשרות הגט. רק ביה"ד מוסמך להחליט אם יש להטיל סנקציות נגד סרבן גט. בהעדר פסק דין של ביה"ד בעניין חיוב בגט, הפעלת סנקציות נגד הבעל היא אסורה ויכולה לגרום לתקלות גדולות עם פסלות הגט.
לאור החומרה שבדבר נראה שגם אם האישה הייתה זכאית לכתובתה היה מקום לשקול לקנוס את האישה בהפסד כתובתה.
סיוע נוסף לשלילת הזכאות בכתובה עולה מבירור טענה נוספת של הבעל על כך שהיא ניסתה לחיות איתו בעת נידתה. אישה המשמשת את בעלה בעת נידתה או המכשילה את בעלה באיסורים היא 'עוברת על דת' ומפסידה כתובה. הפסד הכתובה בעוברת על דת הוא לאחר התראה. לדעת שבות יעקב המשמשת את בעלה בנידתה הפסידה כתובתה אף ללא התראה באשר האיסור ידוע. בנדון דנן, בנוסף לדעות שכלל לא צריך התראה, אפשר לראות את כתב התביעה בביה"ד כהתראה. אמנם קיימת בנדון אך מקצת ראיה לטענת 'משמשתו נידה' ואומנם קשה להסתמך רק על כך כדי להפסיד לאישה את הכתובה. אך יש בטענה ובמקצת הראיה תוספת וסיוע לטעמים הנוספים המבוארים בפסק הדין, שבגינם יש לפסוק שהאישה לא זכאית לכתובה.
נמצא שמכמה סיבות הפסידה האישה את כתובתה, ומשכך יש גם לדחות את בקשתה לפסיקת פיצוי נוסף בגין עוגמת הנפש והרס המשפחה. על כן יש לבטל את העיקול שהטיל ביה"ד על חלק הבעל בדירה להבטחת תביעת הכתובה.
תביעת מזונות האישה: מאותן סיבות שבגינן האישה אינה זכאית לכתובה אין היא זכאית גם למזונות. בין היתר צוין כי חיוב הבעל במזונות האישה קיים כשהאישה עימו – עם הבעל ולא כשהאישה בפירוד מהבעל. היות שעזיבת הבעל באה בסמיכות להרחקה, ומיום ההרחקה האישה לא זכאית למזונות, הרי שאין תקופה שבגינה ניתן לחייב את הבעל במזונות אישה.
חלוקת הרכוש: לצדדים דירה בבעלות משותפת שבה גרה כעת האישה. הבעל מבקש לפרק את השיתוף בדירה. יש לקבל את בקשת הבעל. אומנם במסגרת המשא־ומתן הבעל הסכים לאפשר לאישה לגור בדירה עד שאחרון הילדים יגיע לגיל שמונה־עשרה ורק לאחר מכן למכור את הדירה. אך אין לראות הסכמה שבאה במסגרת משא־ומתן כהסכמה מוחלטת, היות שהצדדים לא הגיעו לעמק השווה והאישה עמדה על תביעותיה הרי שזכות הבעל לעמוד על תביעותיו. תביעת הבעל לחלוקת הדירה מוצדקת: הדירה בבעלות משותפת, השיתוף בין הצדדים הסתיים עם הגירושין והבעל זכאי לקבל את חלקו בדירה באמצעות פירוק השיתוף בנכס.
תביעת האישה לחייב את הבעל לשלם לה מחצית מההכנסות של ה'פיצרייה' מיום עזיבת הבעל ועד יום מכירת הפיצרייה – נדחתה. לא מדובר בהכנסות מעסק אלא בהכנסות מיגיע כפיו של הבעל. לכן אין להגדיר את הפירות וההכנסות מממכר הפיצות, כהכנסות מעסק אלא כהכנסות מעבודת הבעל. בקשת האישה מתייחסת לתקופה שלאחר מועד הקרע שבין הצדדים, וכך הסדר איזון המשאבים כבר לא חל עליהם. לכן אין הבעל חייב לשתף את האישה בהכנסות הבאות מעבודה שעבד לבדו. בנוסף, האישה הודתה בדיונים שהחלה למכור פיצות מקמח מלא בביתה. כך גם היא השתמשה במוניטין של עסק הפיצה. על כן, האישה אין זכאית להכנסות בגין עבודת הבעל בפיצרייה בתקופה שלאחר עזיבת הבעל את הבית שהייתה לאחר מועד הקרע. |
| חזרה למעלה |
|
| 28 [משפחה] |
|
| (פ"ת) 1080750/ פלונית נ' פלוני (בתי-הדין הרבניים; אריאל ינאי, דוד בר שלטון, אלון אבידר; 10/12/17) - 48 ע' |
| עו"ד: חני גלוקדשטד סדן, עיינה אונגר לטין |
כתובה בטענת 'איני רוצה לדור עם קרובותיך', המוחזק בספק חיוב כתובה. לדעת הרוב: האישה איבדה תוספת כתובתה ויש לה עיקר כתובה בלבד (לדעת אחד הדיינים שבדעת הרוב יש לה גם תוספת אבל בנקודה זו – דעתו דעת מיעוט). לדעת המיעוט: איבדה עיקר כתובה ותוספת. נפסק כדעת הרוב.
משפחה – גירושין – כתובה
.
תביעת כתובה ופיתויים. רקע: מדובר בנישואים שניים של שני בני הזוג, לאיש יש שתי בנות בגירות מהנישואים הראשונים והאישה ללא ילדים. מנישואין אלו נולדה ילדה משותפת, כיום בת שנתיים. ערב הנישואין חתמו הצדדים על הסכם ממון שניתן לו תוקף בבית משפט במסגרתו נקבע בין היתר כי מעבר לאמור בהסכם זה לא יהיו לצדדים כל טענות ודרישות או תביעות זה כלפי זה, ובעניין הבנות של האיש הוחלט כי האישה יודעת כי הן יגורו עמם בדירת פלוני כל עוד יזדקקו לכך. האישה עזבה את הבית בפעם הראשונה סמוך לנישואים, לחודש ימים. כשלושה חודשים לאחר לידת ביתם המשותפת עזבה האישה את הבית בפעם השנייה ובסוף 2015, האישה עזבה את הבית סופית. כחצי שנה לאחר מכן, הבעל הגיש תביעת גירושין לביה"ד הרבני. לאחר דיון נמצא שהצדדים מסכימים להתגרש וכל העיכוב הוא בשל סירוב האישה להתגרש ללא כתובה ופיצויים. לכן נושא התביעה הוא תביעת כתובה ופיצויים של האישה. נכון להיום הזוג פרודים כשנתיים ללא קשר וללא יחסי אישות. כל צד טוען שהצד השני בהתנהגותו גרם שהצדדים יצטרכו להתגרש. כן מציינת האישה שכחודש לאחר עזיבתה את הבית הכניס הנתבע את גרושתו לביתו. אין חולק כי אבן הנגף העיקרית במערכת הנישואין הזו הייתה מגורי הבנות הבגירות של הבעל איתם בבית.
.
ביה"ד הרבני האזורי פסק:
לדעת כל ההרכב הצדדים אינם חפצים זה בזה ואף מורדים אחד בשני עלפי הגדרתו של רבנו ירוחם וחייבים להתגרש.
לעניין החיוב בכתובה, ישנו ספק במציאות מי הגורם הראשון שגרם לפרוץ הסכסוך. דיין א' ערך דיון הלכתי נרחב בספקות השונים העולים בענייננו בעניין החיוב בכתובה, כאשר כל הדיינים נדרשו לשאלה האם יש להחיל דין מורדת על האישה כדי להפסידה מכתובתה בטענה של "איני רוצה לדור עם קרובותיך" ו-טענת "סברה וקבלה", וזאת נוכח התרשמות ביה"ד כי אבן הנגף העיקרית במערכת הנישואין היתה מגורי הבנות הבגירות של הבעל עם הצדדים בבית והעובדה שהצדדים חתמו על הסכם ממון המתייחס לעובדת מגורי הבנות בבית.
בסופו של יום, לדעת הרוב: האישה איבדה תוספת כתובתה ויש לה עיקר כתובה בלבד (לדעת אחד הדיינים שבדעת הרוב יש לה גם תוספת אבל בנקודה זו – דעתו דעת מיעוט). לדעת המיעוט: איבדה עיקר כתובה ותוספת. נפסק כדעת הרוב. |
| חזרה למעלה |
|
| כתבי טענות |
|
|
|
|
|
|
|
מייל זה נשלח לכתובת [email protected]במידה ואינך מעוניינ/ת להמשיך ולקבל פרסומים מאתר נבו יש ללחוץ כאן ולעקוב אחר הוראות ההסרה. ניתן לפנות בכתב למייל [email protected] או בדואר לכתובת: נבו הוצאה לאור בע"מ, ת"ד 43 צפרירים 9983000 או באמצעות הטלפון למספר 02-9950700. לתשומת לבך: אין להשיב לכתובת המייל [email protected].
www.nevo.co.il
|
|
|
