שלום לכולם,
ייתכן שאני טועה – כי לא תמיד אפשר לרדת לסוף דעתו של בית המשפט העליון שלנו (J)
– אך נדמה לי שבימים אלה חלה התפתחות חיובית (ואולי אף דרמטית) בפסיקת בית המשפט העליון בכל הנוגע לאמות המידה שעשויות להצדיק התערבות במימצאי עובדה של הערכאה הדיונית. אמנם, בשני פסקי הדין הרלוונטיים מדובר בהרכב שופטים דומה, אך נדמה לי שבכל זאת אפשר, ואף רצוי,
לאמץ מכאן ולהבא את ההלכה החדשה (?) בטיעונים שלנו בעת הופעה בבית המשפט העליון ב"ערעורים עובדתיים".
ולמה אני מתכוון בדיוק?
ובכן, כולנו יודעים כי בית המשפט העליון קבע "במאות אם לא באלפי פסקי דין" (כדברי השופט [כתוארו אז] גרוניס בע"פ 3250/10, 3620
מדינת ישראל נ' פלוני (מיום 12.1.2012) (פסקה 3 לפסק דינו)) את החריגים העיקריים לכלל אי-ההתערבות במימצאי עובדה של הערכאה הדיונית. האמת ניתנת להיאמר, כי
ה"הלכה" – בה"א הידיעה – אינה ממש מחודדת, שכן לעיתים מונה בית המשפט העליון
שני חריגים עיקריים לכלל אי-ההתערבות (ע"פ 842/14
שרעבי נ' מדינת ישראל ואח' (מיום 7.2.2017) (פסקה 27)), לעיתים שלושה (ע"פ 4776/10
פלוני נ' מדינת ישראל (מיום 22.10.2012) (פסקה 84 לפסק דינו של השופט דנציגר); ע"פ 7899/13
פלוני נ' מדינת ישראל ואח' (מיום 24.6.2014) (פסקה 17 לפסק דינו של השופט זילברטל); ועוד), ולעיתים
ארבעה חריגים עיקריים לכלל האמור (ראו למשל, לפני ימים אחדים: ע"פ 3776/17
פלוני נ' מדינת ישראל ואח' (מיום 2.5.2018) (פסקה 40)). אך בסופו של דבר ניתן לומר, באופן כללי, כי -
"להלכה האמורה התפתחו ברבות השנים שלושה חריגים עיקריים – מצומצמים בהיקפם – אשר בהתקיימם תוכל ערכאת הערעור להתערב בממצאיה העובדתיים של הערכאה הדיונית: הראשון, כאשר ממצאי הערכאה הדיונית מתבססים
על ראיות בכתב ולא על הופעתם, התנהגותם ודבריהם של העדים; השני, כאשר מבוססים ממצאי הערכאה הדיונית על שיקולים שבהגיון; והשלישי, כאשר נפלו טעויות מהותיות בהערכת מהימנות העדויות על ידי הערכאה הדיונית, דוגמת מצב שבו הערכאה הדיונית לא נתנה דעתה על כך שסתירות בעדות
מסוימת יורדות לשורשו של עניין" (ע"פ 4776/10 הנ"ל).
אז מה חדש? החידוש, לטעמי, נעוץ כאמור בשני פסקי דין חדשים, האחד של הרכב השופטים הנדל, ברון ו- וילנר, והאחר של הרכב השופטים הנדל, שהם ו- וילנר. שני פסקי הדין נכתבו, באופן
לא מפתיע, ע"י השופט הנדל, ובשני פסקי הדין יתר השופטים הצטרפו בלא הסתייגות לדבריו של השופט הנדל.
בע"פ 3705/17, 4133
אבו עראר נ' מדינת ישראל (מיום 12.4.18) (פסקאות 9-10), דחה השופט הנדל (והשופטות ברון ו- וילנר) את טענות המערער נגד מימצאי העובדה שנקבעו ביחס לעדותו של קרבן אירוע ירי, בזו הלשון:
כאמור, לגישת המערער יש לבטל לחלוטין את עדותו של המתלונן לאור חוסר העקביות שבגרסותיו השונות. התשובה לכך היא כי המסגרת מחייבת. רוצה לומר כי בית משפט זה בוחן את המקרה בביקורת ערעורית עובדתית.
אף במשפט הפלילי לערכאה המבררת יתרונות על פני ערכאת הערעור משום שהראשונה ראתה ושמעה את העדים והתרשמה מהם ישירות.
בראיה זו השאלה היא האם נפלה טעות בדין במסקנה אליה הגיע בית המשפט
המחוזי. האם לנוכח קיומן של גרסאותיו השונות של המתלונן אין להאמין לו, כאילו הגרסה האחת מבטלת את רעותה, וכן להיפך. אולם לבית משפט המברר סמכות רחבה בקביעת העדויות. רשאי הוא להעדיף
גרסה אחת של עד על פני גרסאות אחרות, ואין כלל לפיו ריבוי גרסאות מוביל לשלילת כל אחת מהן. מכאן המסקנה כי על אף חוסר העקביות, לעדותו של המתלונן עדיין קיים משקל בלתי מבוטל התומך בהרשעת המערער. למעשה, בחינת התפתחות גרסאותיו של המתלונן מלמדת כי ישנם הסברים בעלי
משקל להבדלים ביניהן. הסברים אלו, כפי שיובהר, מצביעים על כך שהגרסאות השנייה והשלישית, אשר ההבדלים ביניהם זניחים, תומכות בזיהויו של המערער,
וניתן על פי דין להעניק לגרסאות אלו משקל עיקרי.
עולה כי כך התרשם בית המשפט המחוזי, והעניין על פניו אינו מגלה טעות בדין. בהקשר זה יוזכר כי אין אנו עוסקים במצב בו עד מזגזג בין גרסאות הלוך ושוב, אלא בהתפתחות סדורה בעלת היגיון פנימי משלה. תחילה המתלונן הכחיש כי ידע מי היורה. לאחר מכן זיהה אותו.
ורק בהמשך לאחר הסולחה שינה את דעתו שוב, וחזר להיעדר היכולת לזהות את היורה.
. . .
עולה אפוא כי גרסתו הרביעית של המתלונן אינה בהכרח מאיינת את גרסאותיו השנייה והשלישית, ואינה פוגעת ביכולת להסיק מהן את זיהויו של המערער כמבצע
הירי. יצוין גם כי בין הכרעת הדין הראשונה לעריכת הסכם הסולחה, ניגש המתלונן לתחנת המשטרה ודיווח על איומים לחייו מצד משפחת המערער, וחזר על גרסתו לפיה המערער הוא שביצע את הירי. דהיינו, רק ארבעה ימים לאחר הסולחה צצה פתאום הגרסה הרביעית השוללת את זיהוי המערער.
מכאן שלא נפלה טעות בהשקפת בית המשפט המחוזי, לפיה היחס הנכון לגרסה זו הוא על דרך של שלילת משקלה, ולא על דרך של ערעור מהימנות גרסאותיו הקודמות של המתלונן. בית משפט קמא בחן היטב את גרסאותיו של המתלונן, תוך שלא התעלם מהקושי העולה ממכלול הגרסאות, והגיע למסקנה
כי קיים "גרעין קשה" של זיהוי המערער, וכי אין לתת אמון בגרסתו הרביעית של המתלונן.
איני סבור כי יש מקום להתערב על פי דין במסקנה זו.
כמובן בית המשפט מוסמך היה להעדיף גרסה אחרת, אך לשם הכרעות מעין אלו מתנהל המשפט, תוך מתן הזדמנות לגורם הקובע את העובדות – בית המשפט המחוזי במקרה זה – לעשות את מלאכתו.
וכך כתב השופט הנדל (בהסכמת השופטים שהם ו- וילנר) בע"פ 7838/16
מנטסנוט נ' מדינת ישראל (מיום 25.4.18) (פסקה 3) ביחס לטענת המערער כי אין לקבל חוות דעת רפואית כראיית סיוע לעדותה של מתלוננת קטינה:
"...בית המשפט המחוזי מצא את עדותו של ד"ר אייזנשטיין מהימנה וקבע שהיא לא נסתרה. עוד התקבל הסברו, לפיו הפער בין מה שהוא קלט בעיניו לבין הצילומים הראשונים נובע מקשיים הקשורים בתאורה. לפיכך,
במקרה זה, כמו גם במקרים דומים אחרים, התמונה אינה משקפת בהכרח באמינות מלאה את הנראה בעין בביצוע הבדיקה הרפואית.
ממילא מחלוקת זו בין הצדדים אינה אלא מחלוקת עובדתית ביחס לעדותו של ד"ר אייזנשטיין על עבודתו. מתפקידה של הערכאה המבררת לקבוע ממצא עובדתי בנדון,
ולא מצאתי כי הסנגור הצביע על טעות משפטית בעניין זה.
לשון אחרת, בית המשפט המחוזי היה רשאי לקבל את חוות דעתו של ד"ר אייזנשטיין, את הסברו ואת תוצאות הבדיקה שערך בעצמו כפי שהן שנקלטו בחושיו בשני השלבים."
הווה אומר,
לפי שני פסקי הדין החדשים של השופט הנדל, המבחן להתערבות במימצאי עובדה אינו נמדד עוד לפי "ראיות בכתב" "שיקולים שבהיגיון" ו/או "טעויות מהותיות בהערכת מהימנות העדויות", אלא
המבחן הוא טעות משפטית
שהובילה את בית המשפט לקבוע מימצאי עובדה שגויים.
אכן, הקו המפריד בין "טעות משפטית" ל"טעות עובדתית" בקביעת מימצאי עובדה אינו תמיד חד וברור – ועל כך כתבתי בהרחבה ב"מאמר הכפירה" שלי בכתב העת
הסניגור לפני כחצי שנה – אך זוהי אבחנה חשובה שכדאי לעמוד עליה, ואף להדגישה, בערעורים עובדתיים מכאן ואילך.
האריה
בברכה,
אריה פטר, עו"ד | סגן מנהל המחלקה הפלילית, פרקליטות המדינה
טלפון: 02-6466401
| פקסימיליה: 02-6467056
דוא"ל:
[email protected]
__________________________
פרקליטות המדינה
