פד"י-מייל 62

13/02/2018

עליון

1 [דיון פלילי] [משפט מינהלי]

בגץ 104/18 עו"ד יוסי פוקס נ' השר לביטחון פנים (עליון; א' שהם, ג' קרא, י' וילנר; 12/02/18) - 7 ע'

עו"ד: רן רוזנברג, דנה בריסקמן

המשטרה אינה מעבירה לגופי התביעה "המלצות" בשאלת ההעמדה לדין. היא מסכמת את חומר החקירה ע"פ האמור בהנחיותיו של היועמ"ש, ובכלל זה רשאית היא להתייחס לדיות הראיות; ככל שהגוף החוקר סבור כי לפניו "עניין ציבורי מיוחד" המצדיק את פרסום סיכום החקירה, עליו להתייעץ עם היועמ"ש ולקבל את אישורו; בהנחיות היועמ"ש בנושא לא נפל פגם של חוסר חוקיות או סבירות.
דיון פלילי – הליכים שלפני המשפט – העברת חומר חקירה לפרקליט או לתובע משטרתי
משפט מינהלי – הנחיות פנימיות – הנחיות היועץ המשפטי לממשלה
.
עתירה למתן צו על תנאי המורה לשר לביטחון פנים (המשיב 1) להנחות את מפכ"ל המשטרה (המשיב 2) שלא לצרף את המלצות משטרת ישראל (המשיבה 3) בנוגע להגשת כתבי אישום בתיקי חקירה קיימים המועברים לטיפול הפרקליטות, ובכלל זה בתיקי החקירה של רה"מ (המשיב 4). בנוסף ביקש העותר להורות למשיבים 2-3 להימנע מלצרף המלצות באשר להגשת כתבי אישום בתיקי חקירה קיימים, ובין היתר בתיקי החקירה של המשיב 4, ולחילופין להימנע מפרסום ההמלצות טרם קבלת אישור מהיועמ"ש.
.
ביהמ"ש העליון בשבתו כבג"ץ דחה את העתירה על הסף בקבעו:
המשטרה אינה מעבירה לגופי התביעה "המלצות" בשאלת ההעמדה לדין. היא מסכמת את חומר החקירה ע"פ האמור בהנחיותיו של היועמ"ש, ובכלל זה רשאית המשטרה להתייחס לדיות הראיות בתיק החקירה שלפניה. מסקנה זו שרירה וקיימת גם מקום בו מועבר לפרקליטות סיכום תיק חקירה בעניינו של המשיב 4. מאחר שאין מדובר ב"המלצות" המצורפות לתיקי החקירה, ובכלל זה בתיקי החקירה של המשיב 4, הרי שדינם של שני הסעדים הראשונים בעתירה, להידחות על הסף.
אשר לסעד בדבר מניעת פרסום "המלצות" המשטרה, הרי שבהעדר "המלצות", אין לסעד המבוקש כל נפקות מעשית. ואולם, ככל שמטרת העתירה היא לאסור את פרסום סיכום תיק החקירה בתיקים קיימים, לרבות בתיקי החקירה של המשיב 4, הרי שפרסום מעין זה ייעשה בהתאם להנחיה מס' 4.1003 של היועמ"ש. במילים אחרות, ככל שהגוף החוקר סבור כי לפניו "עניין ציבורי מיוחד", המצדיק את פרסום סיכום החקירה, עליו להתייעץ בסוגיה זו עם היועמ"ש ולקבל את אישורו לפרסום, כקבוע בהנחיה.
סוגיית העברת תיקי חקירה מהמשטרה לפרקליטות ושאלת פרסום סיכום חקירה בהתאם להנחיות היועמ"ש, נבחנה ואושרה ע"י בג"ץ בעניין שורת הדין. כפי שנפסק, בהנחיות היועמ"ש לא נפל פגם של חוסר חוקיות או חוסר סבירות. אופן העברת חומר החקירה מהמשטרה לתביעה הוא בעיקרו של דבר עניין הנוגע להתנהלותן הפנימית של רשויות האכיפה, והיועמ"ש הוא הגורם המתאים להתוות את המדיניות. בהנחייתו הביא היועמ"ש בחשבון את היתרונות הטמונים בקבלת עמדת המשטרה בסוגיות דיות הראיות שנגבו על ידה, ומאידך שקל את הצורך לצמצם את אפשרות הפגיעה בזכויות החשוד. אכן, לא ניתן להתעלם מן הגבול הדק שעשוי להיות בין חוו"ד לגבי תשתית הראיות לבין המלצה ממש, אולם נראה כי האיזון שעשה היועמ"ש הוא סביר, וככל שיתברר כי ראוי ליתן הנחיות משלימות או הבהרות, יעשה כן בוודאי.

חזרה למעלה

2 [מכרזים]

עעמ 8068/17 חברת מכלוף גבי בע"מ נ' אורן בוכניק (עליון; י' עמית, ד' מינץ, י' וילנר; 11/02/18) - 14 ע'

עו"ד: ערן פלס, ציפורה ריקנטי, יהונדב משה, רנאד עיד, פרופ' עומר דקל, ענת אבינועם

הדרישה כי שמות החייבים בכתב הערבות יהיו זהים לשמות המציעים צריכה להתפרש כדרישה לזהוּת השם והאדם, ולא דרישה לזהוּת דקדוקית-דקדקנית; העובדה ששמו של המשיב 1 נכתב בכתב הערבות ללא האות "ו" ובתוספת שמו השני לשעבר, אינה מלמדת שמדובר בשם שונה. בנסיבות אלה אין לומר כי הערבות איננה עומדת בדרישות המכרז.
מכרזים – פגמים במכרז – ערבות בנקאית
מכרזים – הצעות – פגמים
מכרזים – תנאי המכרז – ערבות בנקאית
.
רמ"י פרסמה מכרז למכירת מקרקעין. המשיבים, שהתארגנו כקבוצת רכישה, הציעו את הסכום הגבוה ביותר, והצעתה של המערערת, חברת בנייה, הייתה הבאה בתור. ועדת המכרזים הכריזה על המערערת כזוכה במכרז, משום שהצעתם של המשיבים נפסלה נוכח פגם בערבות הבנקאית (באופן כתיבת שמו של המשיב 1). עתירה שהגישו המשיבים, התקבלה ע"י בימ"ש לעניינים מנהליים. מכאן הערעור.
.
ביהמ"ש העליון דחה את הערעור בקבעו:
הצעה שהוגשה במסגרת מכרז עלולה להיפסל אם הערבות שצורפה אליה לא מתאימה לדרישות שנכללו במכרז. לשם כך יש לעיין היטב במסמכי המכרז ובכתב הערבות, ולהשוות ביניהם. במקרה הנדון, הסעיף הרלוונטי לעניין זהותם של הערבים הוא סעיף 7.1.2 למכרז והחלופה הרלוונטית היא "הצעה משותפת", במסגרתה ניתן לצרף ערבות מאת אחד המציעים או יותר. אין מחלוקת כי כתב הערבות לא היה צריך לכלול את שמותיהם של כל המציעים בהצעה משותפת. לפיכך אילו שם המשיב 1 היה נעדר מכתב הערבות, לא ניתן היה לזהות בה פגם לצורך עמידה בתנאי המכרז. השאלה היא מה הדין במקרה בו שמו של המשיב 1 נרשם בכתב הערבות בצורה שאינה זהה לשמו כפי שנכתב בהצעה.
מבחינה מעשית, הערבות שהגישו המשיבים היא ללא דופי. תוקף הערבות, הסכום הנקוב בה ואפשרות המימוש – כולם בהתאם לדרישות המכרז. אך כתב הערבות צריך לעמוד בכל דרישות המכרז, ולשם כך יש לבחון אם הערבות עומדת בדרישה כי שם החייב בערבות יהיה זהה לשם המציע. במבט ראשון – הערבות אינה עומדת בדרישה זו. השֵם אינו זהה משום שלא נכתב בצורה זהה, ויש הבדל בין השם ארן-נסים בוכניק לבין השם אורן בוכניק. ברם, זוהי הסתכלות שטחית שמובילה למסקנה שגויה. שתי הצורות בהן נכתב השם מצביעות בבירור על אותו אדם, ושמו של המציע הוא שמו של החייב בערבות. העובדה שבהצעה שמו של המשיב 1 נכתב בצורה שונה מעט, איננה משנה מסקנה זו. יובהר כי לכולי עלמא, המשיב 1 אינו יכול לחמוק מחובותיו כערב, בטענה ששמו לא נרשם בערבות באופן מדויק.
גם ועדת המכרזים יכולה הייתה לדעת שארן-נסים בוכניק הוא הוא אורן בוכניק, בפרט בשים לב לזהות בין 19 המציעים לבין 19 הערבים שמוזכרים בכתב הערבות. הוספת השם "נסים" לא מעוררת ספק אמיתי לגבי שמו או זהותו של החייב. אנשים רבים בארץ ובעולם נושאים שני שמות אך מוכרים רק בשמם הראשון ומבחינתם זהו שמם "האמיתי"; העובדה שבהקשרים שונים לא מכנים אותם בשני השמות – אינה מעלה ואינה מורידה, וודאי שאינה מקשה על זיהויים. ויוער, ככל שהייתה כוונה לוודא את זהות הערבים בצורה חד-חד-ערכית, ראוי היה להוסיף למכרז דרישה לציין בכתב הערבות מס' ת.ז.. בהיעדר דרישה מעין זו, אין לקבל את הטענה כי הוספת השם "נסים" מעוררת ספק לגבי זהות הערב.
המסקנה כי אין לפסול את הצעת המשיבים נגזרת גם מפרשנות הולמת להוראת סעיף 7.1.2 למכרז. אמנם, במישור הלשוני הסעיף דורש זהות בין שם החייב לשם המציע, ולא זהות בין החייב לבין המציע. ולמרות זאת, הוראת סעיף 7.1.2 איננה אומרת דבר לגבי האופן המדויק של כתיבת השם. איננו דנים באדם ששינה את שמו ונקרא כעת בשם שונה, אלא באותו שם שנכתב בשתי דרכים. זאת ועוד. הסעיף נועד למנוע מצב בו ההצעה מוגשת ע"י אדם אחד והערבות הוצאה על שמו של אדם אחר. הסעיף נועד גם למנוע מצב בו לא ברור מי הם הערבים. המשמעות היא כי מה שעמד לנגד עיני עורך המכרז היא זהות פרסונלית בין החייב לבין המציע, ולאו דווקא כתיבת השם באופן זהה. כיוון שכך, ברי כי הערבות שהוגשה ע"י המשיבים משיגה את תכלית הסעיף, ומבחינה זו אין עילה לפסול אותה.
גם רמ"י הסכימה בבימ"ש קמא כי אופן הרישום בכתיב מלא או חסר (אורן/ארן) כשלעצמו אינו מוביל לפסילת ההצעה, ולשיטתה הפגם העיקרי הוא הוספת השם "נסים" בכתב הערבות. ברם, כשם שכתיב חסר או מלא לא ישמוט את הקרקע תחת כתב הערבות וההצעה כולה, כך גם אזכור של שם שני. המשיב 1 "תיקן" בשנת 2005 את הרישום הרִשמי במרשם האוכלוסין. הבנק לא עודכן בתיקון שנעשה במרשם, ואין בכך ולא כלום. גם העובדה שהתיקון נעשה לפני זמן רב איננה בהכרח עומדת לחובת המשיב 1. למעשה, עובדה זו מלמדת שבמשך כ-12 השנים שחלפו מאז שינה המשיב 1 את שמו, הוא ביצע פעולות באמצעות הבנק, למרות ששמו במרשם היה שונה, ותוקפן של הפעולות לא נפגע.
המסקנה היא כי הוראת סעיף 7.1.2 לא נועדה לפסול ערבות בה קיים הבדל טכני בין האופן בו נכתב שמו של המציע לאופן בו הוא מופיע בכתב הערבות. דהיינו, הדרישה כי שמות החייבים בכתב הערבות יהיו זהים לשמות המציעים צריכה להתפרש כדרישה לזהוּת השם והאדם, ולא דרישה לזהוּת דקדוקית-דקדקנית. העובדה ששמו של המשיב 1 נכתב בכתב הערבות ללא האות "ו" ובתוספת שמו השני לשעבר, אינה מלמדת שמדובר בשם שונה. בנסיבות אלה אין לומר כי הערבות איננה עומדת בדרישות המכרז.
מסקנה זו מתחזקת לאור פסק הדין בעניין סער. הצד השווה בין שני המקרים הוא כי ייתכנו נסיבות שבהן אין ספק לגבי זהותה של האישיות המשפטית, וההבדל בין שֵם המציע לבין האופן שבו הוא נרשם בכתב הערבות הוא חיצוני או קוסמטי בלבד – ובמקרים אלה אין הכרח לפסול את ההצעה. ודוק: אין למצוא בכך היתר להתרשלות בניסוח כתב הערבות. החובה לדייק עומדת בעינה, אך בדיעבד, ובנסיבות הקונקרטיות שהובאו, נראה כי צדק בימ"ש קמא כאשר נמנע מלפסול את ההצעה.

חזרה למעלה

3 [דיון פלילי] [עונשין]

רעפ 310/18 ברמן אשורוב נ' מדינת ישראל (עליון; א' שהם; 11/02/18) - 8 ע'

עו"ד: יוסי גגולה

בר"ע הנוגעת לחומרת העונש אינה מצדיקה, ככלל, מתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי", אלא במקרים חריגים בהם חלה סטייה קיצונית ממדיניות הענישה הנהוגה במקרים דומים; המלצתו של שירות המבחן, חרף מעמדה הרם, אין בה כדי לכבול את שיקול דעתו של ביהמ"ש.
דיון פלילי – ערעור – בקשת רשות ערעור
עונשין – ענישה – תסקיר שירות מבחן
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: עבירות אלימות
.
בר"ע על פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי בגדרו נדחה ערעור המבקש על גזר דינו של בימ"ש השלום ובו נגזרו עליו 5 חודשי עבודות שירות, מאסר על תנאי ופיצוי כספי למתלונן בסך 5,000 ₪ וזאת בגין הרשעתו (ע"פ הודאתו) בעבירה של תקיפה וחבלה ממשית ע"י שניים או יותר.
.
ביהמ"ש העליון דחה את הבקשה בקבעו:
רשות ערעור "בגלגול שלישי" תינתן במשורה ואך במקרים חריגים, בהם מתעוררת שאלה משפטית כבדת משקל או סוגיה ציבורית רחבת היקף החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים, או מתעורר חשש ממשי מפני עיוות דין מהותי או אי-צדק למבקש. בקשה זו אינה עומדת באמות המידה האמורות. כמו כן, מדובר בבקשה הנוגעת לחומרת עונשו של המבקש, וכידוע בקשות מסוג זה אינן מצדיקות, ככלל, מתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי", אלא במקרים חריגים בהם חלה סטייה קיצונית ממדיניות הענישה הנהוגה במקרים דומים. עונשו של המבקש אינו חורג כהוא זה ממדיניות הענישה המקובלת בכגון דא.
דין הבקשה להידחות אף לגופו של עניין. העונש שהושת על המבקש משקף כראוי את כלל השיקולים לקולה ולחומרה והינו ראוי ומאוזן. בעת קביעת עונשו של המבקש, נסיבותיו האישיות של המבקש ונכונותו לקחת חלק בקבוצה טיפולית לא נעלמו מעיני הערכאות הקודמות, וניכר כי ניתן לנסיבות אלו וליתר השיקולים הצריכים לעניין את המשקל הראוי. אשר לטענת המבקש בדבר אי קבלת המלצת שירות המבחן לדחות את הדיון בערעור בשלושה חודשים לצורך שילוב המבקש בקבוצה טיפולית. כפי שנפסק, המלצתו של שירות המבחן הינה בגדר המלצה בלבד, המבוססת על מקצת מן השיקולים הרלוונטיים לגזירת העונש, וחרף מעמדה הרם, אין בה כדי לכבול את שיקול דעתו של ביהמ"ש.

חזרה למעלה

4 [דיון פלילי] [עונשין]

רעפ 528/18 עסאם ספדי נ' מדינת ישראל (עליון; א' שהם; 11/02/18) - 7 ע'

עו"ד: אדם ג'ורנו

עונשו של המבקש אינו חורג ממדיניות הענישה המקובלת בעבירות מס, וודאי שלא סטייה קיצונית. לגופו של עניין, לא ניתן להתעלם מחומרת העבירות שביצע המבקש, אשר בוצעו באופן מתוחכם ושיטתי ולאורך זמן, ואשר יש בהן כדי לפגוע בקופת המדינה, לשבש באופן מהותי את מערך גביית המס ולפגוע בחלוקה צודקת ושוויונית של נטל המס.
דיון פלילי – ערעור – רשות ערעור
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: עבירות מס
.
בר"ע על פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי, בגדרו נדחה ערעור המבקש על גזר דינו של בימ"ש השלום במסגרתו הושתו על המבקש 12 חודשי מאסר בפועל ועונשים נוספים בגין הרשעתו (ע"פ הודאתו) בביצוע עבירות מס.
.
ביהמ"ש העליון דחה את הבקשה בקבעו:
רשות ערעור "בגלגול שלישי" תינתן במשורה ואך במקרים חריגים, בהם מתעוררת שאלה משפטית כבדת משקל או סוגיה ציבורית רחבת היקף, החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים להליך; או במקרים בהם מתעורר חשש מפני עיוות דין מהותי או אי-צדק שנגרם למבקש. הבקשה דנא אינה עומדת באמות המידה האמורות. כמו כן, מדובר בבקשה הנוגעת לחומרת עונשו של המבקש, וכידוע הוא כי בקשות מסוג זה אינן מצדיקות, ככלל, מתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי", אלא במקרים חריגים בהם חלה סטייה קיצונית בעניינו של המבקש, ממדיניות הענישה הנהוגה במקרים דומים. עונשו של המבקש אינו חורג ממדיניות הענישה המקובלת בכגון דא, ובוודאי שאין מדובר בסטייה קיצונית ממדיניות זו.
דין הבקשה להידחות אף לגופו של עניין. העונש שהושת על המבקש הינו ראוי ומאוזן, ומבטא התחשבות בכלל השיקולים לקולה שהועלו ע"י המבקש. דומה, כי לא נעלמו מעיני הערכאות הקודמות נסיבותיו האישיות של המבקש, שאינן מן הקלות; והעובדה כי הוא הודה במיוחס לו וחסך בזמן שיפוטי יקר. יחד עם זאת, לא ניתן להתעלם מחומרת העבירות שביצע המבקש, אשר יש בהן כדי לפגוע בקופת המדינה, לשבש באופן מהותי את מערך גביית המס ואת הצורך בחלוקה צודקת ושוויונית של נטל המס. המבקש הורשע בביצוע עבירות מס לאורך תקופה לא קצרה, שבוצעו באופן מתוחכם ושיטתי. בדין קבעו הערכאות הקודמות כי לא ניתן לייחס לו נסיבה מקלה בדמות הסרת המחדל, שכן הלכה למעשה המחדל לא הוסר והמבקש לא החזיר את חובו לרשויות המס. העונש שהושת על המבקש נותן ביטוי ראוי לכלל הנסיבות הצריכות לעניין, ולא נמצא בסיס להתערבות ב"גלגול שלישי".

חזרה למעלה

5 [דיון פלילי] [עונשין]

עפ 7056/17 איוון מנדריצ'נקו נ' מדינת ישראל (עליון; ג' קרא, ד' מינץ, א' חיות; 11/02/18) - 8 ע'

עו"ד: אופיר טישלר, דמיטרי ורניצקי

ביהמ"ש גזר את דינו של המערער תוך התחשבות במדיניות הענישה הנוהגת בעבירות סחיטה באיומים, ובפרט בעונשים שהוטלו באותו פרשיה ומבלי להתעלם מעקרון אחידות הענישה, תוך שמירה על יחס של שקילות בין המעורבים השונים; לא נמצא כי נפלה טעות מלפני ביהמ"ש שנתן משקל מכריע בגזירת הדין לעקרון פיצוי נפגעי עבירות הסחיטה בהקדם האפשרי ובהתחשב בגילם.
דיון פלילי – ערעור – אי-התערבות במידת העונש
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: סחיטה באיומים
עונשין – ענישה – אחדות הענישה
עונשין – ענישה – שיקולי ענישה
.
ערעור על גזר דינו של ביהמ"ש המחוזי, במסגרתו הוטלו על המערער 44 חודשי מאסר והופעל עונש מאסר מותנה בן 8 חודשים במצטבר והוא חויב בתשלום פיצויים בסך של 50,000 ₪, וזאת בגין הרשעתו (במסגרת הסדר טיעון) ב-11 עבירות של סחיטה באיומים.
.
ביהמ"ש העליון דחה את הערעור בקבעו:
אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בעונש שהטילה הערכאה הדיונית אלא במקרים חריגים בהם נפלה טעות מהותית בגזר הדין או שהעונש שהוטל סוטה סטייה ברורה ממדיניות הענישה הראויה. לא נמצא כי העונש שהוטל חמור יתר על המידה או סוטה ממדיניות הענישה הראויה.
המעשים שביצע המערער יחד עם חבר מרעיו הינם מעשים בזויים ושפלים המחייבים הוקעה ותגובה עונשית הולמת. המערער וחבריו בחרו את קורבנותיהם מתוך אוכלוסייה מוחלשת, קשישים, הפעילו נגדם מערכת סחיטה מתוכננת ומתוחכמת וגזלו מהם את "כבשת הרש". הפגיעה באוכלוסייה מוחלשת במיוחד לאור מקור הכספים שנגזלו, כספי פנסיה וחסכונות שנצברו שקל לשקל לאורך זמן, כספים שנשמרו עבור בן או בת לעת הצורך, ואף כאלו שנשמרו לכבוד אחרון, מהווה פגיעה ניכרת בקניינם, בבטחונם האישי ובחופש רצונם של הקשישים שנסחטו.
אין בטענת המערער כי לא היה לו מפגש או אינטראקציה עם הקשישים, כדי לאבחנו לקולא ממעורבים אחרים. המערער היה חלק מחבורה שפעלה בצוותא ושלכל אחד מהם חלק בביצוע. העובדה שהיה מעורב פיסית רק באחד המקרים בקבלת הכסף, אין בה כדי להעלות או להוריד מחומרת מעשיו.
ביהמ"ש גזר את דינו של המערער תוך התחשבות במדיניות הענישה הנוהגת בדרך כלל, ובפרט בעונשים שהוטלו באותו פרשיה ומבלי להתעלם מעקרון אחידות הענישה, תוך שמירה על יחס של שקילות בין המעורבים השונים. כפי שנפסק, עקרון אחידות הענישה מקבל משנה חשיבות כאשר מדובר בנאשמים שונים המורשעים בגדרה של אותה פרשה. במצב דברים זה מצדד עקרון אחידות הענישה בהטלת עונשים דומים על מי שביצעו מעשים דומים וכן בשמירה על יחס של שקילות בין מבצעיהם של מעשים הנבדלים זה מזה במניינם, חומרתם או בנסיבותיו האישיות של המבצע.
כאן המקום להזכיר כי גזירת הדין אינה תוצר של נוסחה מתמטית מדויקת הנגזרת רק ממספר העבירות והוראות החיקוק הרלבנטיות. בגזירת הדין מעורבים שיקולים שונים שלעיתים לאחד מהם ניתן משקל יתר. כך בענייננו, המדינה וביהמ"ש מצאו ליתן משקל יתר לעקרון פיצוי נפגעי עבירות הסחיטה בהקדם האפשרי, בהתחשב בגיל הקשישים הנפגעים והרצון להיטיב נזקם בעודם בחיים כך שיוכלו ליהנות מהפיצוי. לא נמצא כי נפלה טעות מלפני ביהמ"ש שנתן לשיקול זה משקל מכריע בגזירת הדין.

חזרה למעלה

עבודה ארצי

6 [ביטוח לאומי] [עבודה]

עבל (ארצי) 18041-09-14 המוסד לביטוח לאומי נ' רונן זרח (עבודה; רונית רוזנפלד, לאה גליקסמן, רועי פוליאק, נ.צ.: ר' קידר, ב' סמו; 04/02/18) - 17 ע'

עו"ד: בתיה קאופמן, חגי פרנקל, חנן פוטרמן

ביה"ד פסק כי בנסיבות המקרה, נוכח חוות דעת המומחה הרפואי, שלפיה סביר יותר שהפגיעה בשמיעה של המשיב, העובד שנים רבות כמפעיל מלגזת מכולות בנמל, היא תולדה של מחלה ולא של חשיפה לרעש וכי לא ניתן לקבוע כי הפגיעה בשמיעה נובעת מחשיפה לרעש. לפיכך, לא עלה בידי המשיב להרים את הנטל להוכיח קשר סיבתי בין חשיפתו לרעש לבין הפגיעה בשמיעה, ודין תביעתו להכרה בליקוי השמיעה כפגיעה בעבודה, להידחות.
ביטוח לאומי – תחולת החוק – ליקויי שמיעה
ביטוח לאומי – ביטוח נפגעי עבודה – פגיעה בעבודה
עבודה – ביטוח נפגעי עבודה – פגיעה בעבודה
.
ערעור על פסק דין של ביה"ד האזורי, שבו התקבלה תביעת המשיב, העובד כמפעיל מלגזת מכולות בנמל, להכרה בירידה בשמיעה כפגיעה בעבודה. יצוין כי המשיב סובל מליקוי שמיעה מילדות ואף משתמש במכשירי שמיעה בשתי האוזניים.
.
בית הדין הארצי לעבודה (מפי השופטת ל' גליקסמן ובהסכמת השופטים ר' רוזנפלד, ר' פוליאק ונציגי הציבור ר' קידר, ב' סמו) קיבל את הערעור ופסק כי:
בתיק זה היה למומחה הרפואי קושי מיוחד במתן חוות דעתו, נוכח דלות הנתונים בדבר מצב השמיעה של המשיב הן בילדותו, הן בתחילת עבודתו והן במהלך תקופה בת 14 שנה שבה עבד המשיב בחשיפה לרעש (משנת 1991 עד שנת 2005). בין אם החסר בנתונים נובע ממחדל או מעשה של המעסיק ובין אם החסר בנתונים נובע מסיבה אחרת, אין בכך כדי להעביר את נטל ההוכחה למערער, כך שעליו להוכיח שאין קשר בין ליקוי השמיעה לבין העבודה. יתכן, שבנסיבות מסוימות, חסר בנתון כזה או אחר לא יפעל לרעת המבוטח, אולם אין בכך כדי לשנות את הכלל הבסיסי שלפיו נטל ההוכחה להוכחת הקשר הסיבתי בין תנאי העבודה לבין הליקוי הרפואי מוטל על המבוטח; העניין דנן שונה לחלוטין ממקרים שבהם נקבע כי עת למבוטח ליקוי שמיעה אופייני לרעש, אין כל אינדיקציה לכך שהליקוי הוא על רקע תחלואי, והמבוטח היה חשוף לרעש במסגרת עבודתו, אולם עקב העובדה שלא נערכו מדידות בתקופה הרלוונטית אין הוכחה בנוגע לעצמה המדויקת, יש לצאת מנקודת הנחה כי המבוטח נחשף לרעש מזיק. בנסיבות המקרה דנן עיקר הפגיעה בשמיעה של המשיב היא תולדה של מחלתו, ולכל היותר, וגם זאת לא ניתן לקבוע, חלק ממנה ניתן לייחס לחשיפה לרעש.
במקרה דנן מחוות דעתו של המומחה הרפואי עולה כי אמנם לא ניתן לשלול לחלוטין שחלק מסוים מהפגיעה בשמיעה של המשיב נגרם כתוצאה מחשיפה לרעש, אולם ממכלול חוות הדעת עולה כי סביר יותר כי הפגיעה בשמיעה והחמרתה הם על רקע תחלואתי, ומכל מקום לא ניתן לקבוע אם בכלל חלק ממנה נובע מחשיפה לרעש ואם כן איזה חלק ממנה. זאת, הן נוכח העובדה שלמשיב הייתה מחלת שמיעה מילדותו, וכן נוכח רמת הפגיעה הגבוהה בשמיעתו, מעל 40 דציבל, עת לפי חוות דעת המומחה הרפואי ירידה עצבית מעבר ל-40 דציבל בתדרי דיבור אינה נגרמת מחשיפה לרעשים. המומחה הרפואי בחן את כל ממצאי בדיקות השמיעה של המשיב, וקבע כי חלק משמעותי מהחמרה שחלה בפגיעה בשמיעה של המשיב נובע ממחלתו ואילו לגבי החלק האחר אין דרך לקבוע בוודאות איזה חלק מהירידה משני למחלה ואיזה חלק משני לרעשים. המומחה הרפואי הוסיף כי הסיבה הסבירה ביותר להחמרה שחלה בין השנים 2005 – 2011 בהתייחס לתגובות להולכת עצם בתדרי הדיבור בבדיקת השמיעה של 2011 הינו התקדמות של המחלה הקיימת שגרם לו לירידת השמיעה.
לסיכום, נוכח חוות דעת המומחה הרפואי, שלפיה סביר יותר שהפגיעה בשמיעה של המשיב היא תולדה של מחלה ולא של חשיפה לרעש, ובכל מקרה לא ניתן לקבוע כי הפגיעה בשמיעה נובעת מחשיפה לרעש, המשיב לא הרים את הנטל להוכיח קשר סיבתי בין חשיפתו לרעש לבין הפגיעה בשמיעה. לפיכך, דין תביעת המשיב להכרה בליקוי השמיעה כפגיעה בעבודה, להידחות.

חזרה למעלה

7 [עבודה] [דיון פלילי]

עפ (ארצי) 55267-05-16 איתן אמי - עובדים זרים לבניין בע"מ נ' מדינת ישראל (עבודה; לאה גליקסמן, אילן איטח, סיגל דוידוב מוטולה; 01/02/18) - 34 ע'

עו"ד: אפרת קלט , אנט שקורי פליישמן, נתאי נדר, רווית צמח

נדחה ערעור על הרשעת המערערים בעבירה של אי העמדת מגורים הולמים לשישה עובדים זרים ועל העונש שהושת בגינו. נפסק כי, לא נפל פגם בהגשת כתב אישום יזום חלף נקיטת הליך מינהלי, כי לא נפל פגם בגין אי הפרדת הדיון בעניינם של המערערים מעניינם של נאשמים אחרים, כי אשמת המערערים הוכחה ברף הנדרש בהליך פלילי, וכי לא היה מקום לביטול ההרשעה.
עבודה – עובדים זרים – העמדת מגורים הולמים
עבודה – עבירות מינהליות – עבירות לפי חוק עובדים זרים
דיון פלילי – כתב-אישום – צירוף והפרדה של אישומים ונאשמים
.
מערערת 1 (להלן: החברה) ומערער 2 (להלן: המנהל) הורשעו בביה"ד האזורי לעבודה בגין עבירה על חוק עובדים זרים, שעניינה אי העמדת מגורים הולמים לשישה עובדים זרים שהועסקו באתר בנייה. ביה"ד האזורי הטיל על החברה קנס של 90,000 ₪, ועל המנהל קנס בסך של 45,000 ₪. בנוסף, נקבע כי המערערים יחתמו על התחייבות להימנע מביצוע העבירות בהן הורשעו. הערעור נסב אודות הטענות הבאות: הגשת כתב אישום יזום חלף נקיטת הליך מינהלי; אי הפרדת הדיון בין המערערים לבין חברת עוז פאוור ומנהלה; הטענה כי מכלול הראיות שהביאה המשיבה אינו צולח את הרף הדרוש להרשעה; בנסיבות המקרה יש הצדקה לענישה ללא הרשעה, לפחות של המנהל.
.
בית הדין הארצי לעבודה (מפי השופטת ל' גליקסמן ובהסכמת השופטים א' איטח, ס' דוידוב-מוטולה) דחה את הערעור ופסק כי:
במקרה דנן לא נמצא כי ההחלטה על הגשת כתב אישום יזום חלף נקיטת הליך מינהלי, אינה סבירה באופן המצדיק התערבות בשיקול דעת הרשות המוסמכת. ההחלטה להגיש כתב אישום עולה בקנה אחד עם הנחיות פנימיות של המשיבה, שבהן נקבע כי בסמכות תובע להגיש, לפי סעיף 15 לחוק העבירות המנהליות ובאישור ממונה על התביעות, כתב אישום בנסיבות המצדיקות זאת, כגון בגין העסקת עובד זר בתנאי מגורים מחפירים. הדברים אוששו בהכרעת הדין קמא שקבעה כי מדובר במגורים בלתי הולמים; טענת המערערים כי ההחלטה על הגשת כתב אישום יזום ניתנה בחוסר סמכות, מאחר שניתנה על ידי עורך דין פרטי, נדחתה. היועץ המשפטי לממשלה רשאי להסמיך כ"תובע" גם עורך-דין פרטי. מעבר לאמור, הגשת כתב אישום כפופה לאישור תובע עובד מדינה ולמדינה עומדת חזקת התקינות המינהלית, ולכן חזקה היא כי כתב האישום הוגש לאחר קבלת האישורים הנדרשים.
הטענה כי ביה"ד קמא שגה כשלא הפריד את הדיון בין המערערים, ובין חברת עוז פאוור ומנהלה, נדחתה. סעיף 87 לחסד"פ מאפשר לצרף נאשמים אחדים לאותו כתב אישום. בהתאם לפסיקה, צירוף נאשמים לכתב אישום אחד, בהתקיים תנאי סעיף 87 הנ"ל, היא דרך המלך. עם זאת, ייתכנו מקרים שבהם צירוף הנאשמים יקפח את הגנתו של אחד מהם, ולשם כך, בין השאר, ניתנה לבימ"ש סמכות להחליט בכל שלב משלבי הדיון שלפני הכרעת הדין על הפרדת משפטו של נאשם פלוני שהואשם ביחד עם אחרים. בנסיבות המקרה, משמדובר באותו מועד ביקורת ובאתר בניה אחד, בו לכאורה בוצעו אותן עבירות המיוחסות לכל הנאשמים, ועיקר ראיות המשיבה זהות, ומדובר באותם עדים שעליהם ליתן עדות לגבי אותו אירוע, בצדק לא הופרדו את כתבי האישום מטעמי יעילות, וגם מהטעם שהיה מקום שהערכת הראיות לגבי שתי החברות תיעשה על ידי מותב אחד. בהכרעת הדין לא נעשה ערבוב בין החברות, וביה"ד קמא בחן את טענות ההגנה של כל מעסיקה בנפרד, כך שצירוף הנאשמים לא פגע בהגנת המערערים.
אשמת המערערים הוכחה ברף הנדרש בהליך פלילי. הוכח שעובדים שפורטו ברשימת העובדים התגוררו במבנים, וכי נמצאו בהם ליקויים חמורים, כך שהופרה החובה להעמיד מגורים הולמים לאותם עובדים שהועסקו באתר והתגוררו במבנים; טענת המערערים כי עובדי החברה התגוררו בדירה בבאר שבע וכי העובדה שהמשיבה לא בדקה את טענתם מהווה מחדל חקירה, נדחתה. בנוסף, טענת המגורים בבאר שבע נטענה בעלמא, ולכן אין בה כדי להקים ספק סביר. טענות המערערים כי נפלו בחקירתם מחדלי חקירה רבים נדחו. בנסיבות המקרה, תאור המקרה בו נתן ביה"ד קמא אמון מלא, רשימת העובדים, התמונות ועדויות נוספות בדבר לינת עובדים באתר, מהוות ראיות מספקות להוכחה שהעובדים מושא כתב האישום לנו באתר.
המערערים הורשעו בעבירה של העסקה ללא מתן מגורים הולמים משנקבע כי העובדים הזרים גרו באתר שאינו הולם מגורי אדם. המערערים לא הצביעו על נסיבות חריגות המצדיקות להימנע מהרשעה. אשר לטענת המערערים כי ההרשעה יכולה להביא לפגיעה כלכלית חמורה בעיסקם, הרי שכבר נפסק כי הימנעות מהרשעה מהטעם של צמצום הפגיעה הכלכלית בתאגיד או במנהל התאגיד כתוצאה מההרשעה חותרת תחת תכלית החקיקה, שכן מדובר בעבירה שהמניע העיקרי לביצועה הוא כלכלי, ובהתאמה לכך על מנת שהענישה תהיה אפקטיבית ותיצור הרתעה יש להטיל בגין ביצוע העבירה סנקציות כלכליות משמעותיות; משנמצא כי המשיבה לא הפעילה שיקול דעת בלתי סביר בעניין הגשת כתב אישום יזום, אין מדובר בשיקול שיביא להימנעות מהרשעה; טענת המערערים בדבר חלוף הזמן ממועד ביצוע העבירה עד להגשת כתב אישום, נדחתה, שכן מדובר בלוח זמנים סביר בנסיבות המקרה; אשר לטענות הנוגעות למנהל ועברו החיובי כבר נפסק כי, בשל אופיין ותוצאותיהן של העבירות הכלכליות כפי שנקבעו בחוק עובדים זרים, יש להיזהר במתן משקל יתר לעברם הנקי ואורחות חייהם הנורמטיביים של מי שמואשם בהן, ומנגד, על מנת להבטיח את עקרון אחידות הענישה ואת שיקולי ההרתעה והגמול יש ליתן משקל רב יותר לאופי העבירות, נסיבותיהן ותוצאותיהן.

חזרה למעלה

עבודה אזורי

8 [עבודה]

סעש (ת"א) 48413-12-16 רכבת ישראל בע"מ נ' KHALED HASSAN MOHAMED AHMED (עבודה; יפית זלמנוביץ; 02/02/18) - 10 ע'

עו"ד: עוזי דרוויש, יאיר דוד, יונתן פסי

בקשת המבקשת לסילוק על הסף של תביעת המשיב כנגד המבקשת נדחתה הן מאחר שהכלל של השתק עילה לא חל שכן והליך ראשון הסתיים ללא שהתקיים דיון ובמתן פסק דין בהעדר הגנה והן מאחר שיש מקום לבחון את חלקה של המבקשת בהעסקת המשיב; הליך של דיון מהיר אינו הדרך המשפטית ההולמת לבירור מערכות יחסי עבודה מורכבות כפי מקרה זה.
עבודה – בית-הדין לעבודה – מעשה-בית-דין
עבודה – סדרי דין – סילוק תביעה על הסף
עבודה – מעביד – מיהו המעביד
.
המבקשת התקשרה עם שפיר פיצרוטי (להלן: שפיר), שותפות שהוקמה על ידי נתבעת 2 וחברה זרה, לביצוע עבודות בניה בקטע מסוים בפרויקט קו הרכבת המהיר לירושלים. שפיר התחייבה להעסיק את העובדים לצורך ביצוע הפרויקט ולשלם את שכרם. המבקשת טוענת כי לא שימשה כמעסיקתו של המשיב, אינה מכירה אותו ואין כל יריבות ביניהם. לטענת המבקשת, מכתב התביעה ומכתב תביעה שהוגש על ידי התובע בהליך קודם, עולה כי חברת אניל נס (להלן: אניל נס) היא ששימשה כמעסיקתו ו/או מעסיקה במשותף. עוד נטען כי המשיב, שהגיש תביעה כנגד אניל נס במסגרתה תבע לקבל זכויות שונות המגיעות לו, זכה לקבל פסק דין בהעדר הגנה על מלוא סכום התביעה וכי המשיב מנוע מהגשת תביעה זו וכי המשיב סבר שאניל נס היא מעסיקתו הבלעדית. עסקינן בבקשת המבקשת לסילוק על הסף של תביעת המשיב.
.
בית הדין האזורי לעבודה (השופטת י' זלמנוביץ גיסין) דחה את הבקשה ופסק כי:
כתב התביעה שהגיש המשיב בתיק זה וכתב התביעה שהגיש בהליך קודם מעלים כי העילות והסעדים בשתי התביעות זהים. שיקולי צדק והגינות מלמדים כי אין לתת יד ל"גרירת" צדדים על מנת לדון, שנית, בעילה שכבר הוכרעה, מטעמי סופיות הדיון, מניעת הכרעות סותרות, יעילות וכו'. כדי להשתיק את התובענה המאוחרת בהשתק עילה, תנאי הוא שהתביעה הראשונה נדונה לגופה והוכרעה בפסק דין שניתן על ידי בימ"ש מוסמך. כך גם כאשר ההכרעה בתביעה נעשתה ללא שנערך כל דיון לגופה של המחלוקת, כגון מצב שבו הגיעו הצדדים להסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין ובחלק מן המקרים גם כאשר התביעה, הוכרעה מטעמים דיוניים גרידא. הכלל של השתק עילה, החל מקום שבו תובענה נדונה לגופא והוכרעה, ואף אם ההכרעה נעשתה על דרך של הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין, לא חל בענייננו, מאחר וההליך הראשון הסתיים ללא שהתקיים דיון ובמתן פסק דין בהעדר הגנה. נכון כי מטעמי יעילות הדיון ועל מנת למנוע הכרעות סותרות, העומדים בבסיס דוקטרינת "מעשה בית דין", אין לאפשר לתובע לנהל הליך הזהה במהותו ובתוכנו כנגד נתבעים שונים. בענייננו, מאחר וההליך הראשון לא הוכרע לגופו של עניין אלא ניתן בו פסק דין בהעדר הגנה, לא ניתן לומר שמתעורר חשש כי תצאנה הכרעות סותרות תחת ידיהם של מותבים שונים. אף שאלת יעילות הדיון אינה עולה בענייננו, משההליך הראשון כלל לא התנהל וניתן בו פסק דין בהעדר הגנה, ללא שהתקיים דיון לגופו. לאור האמור, אין מקום לסלק על הסף את התובענה כנגד המבקשת מחמת מעשה בית דין ו/או מטעמי צדק.
אשר לסוגייה הנוגעת למעסיקות במשותף, בעניין סוראל נדונה מתכונת העסקה בה היו מעורבים חברת הבניה, תאגיד כח אדם זר, קבלן סיני ועובד, הוא המערער, שנפגע בתאונת עבודה. באותה פרשה נקבע, כי יש לראות במשיבה בערעור, שהתקשרה עם תאגיד כח האדם בהסכם להשמת עובדי התאגיד אצלה, כמעסיקת המערער ולהטיל עליה אחריות להעסקתו משהחזיקה באתר הבניה, בעבורה בוצעה העבודה והיא אף הייתה מעורבת עמוקות בניסיונות לפרוץ את מסגרת ההעסקה הפורמאלית של העובד ובפריצתה בפועל, תוך ניסיונות ל"שרשורו" של העובד מגורם אחד למשנהו, ופגיעה מובהקת בזכויותיו. אמנם בענייננו, שפיר היא, לכאורה, המקבילה של סוראל, מששפיר היא זו שהתקשרה, לפי הטענה, עם אניל נס שהעסיקה את המשיב. אולם, לאור הפסיקה, יש מקום לבחון את חלקה של המבקשת בהעסקת המשיב בדרך שבה הועסק והאם נהנתה המבקשת מתוצרי עבודתו; בנוסף, בהתאם לתקנות הביטוח הלאומי (דינים וחשבונות של קבלנים), קבלן המבצע עבודות בניה באמצעות קבלן משנה נדרש להודיע למוסד לביטוח לאומי בתוך שבוע מיום עריכת החוזה עם קבלן המשנה או מהיום הראשון להעסקתו של קבלן המשנה, על ההעסקה. במידה ולא הודיע הקבלן על העסקת/התקשרות עם קבלן המשנה יראו אותו כאילו הוא המעביד של עובדי קבלן המשנה. סוגיה זו יהיה על המותב שישב בדין לבחון ואף לאורה תקבע אחריותה של המבקשת כלפי המשיב. משכך, אין לסלק על הסף את התביעה נגד המבקשת אף מן הטעם הזה.
הלכה היא כי תכליתו של הדיון המהיר היא להגיע ל"הכרעה צודקת ומהירה" בתביעות כספיות שהיקפן מוגבל, והוא אינו דרך משפטית הולמת לבירור מערכות יחסי עבודה מורכבות, כבענייננו.

חזרה למעלה

9 [עבודה]

סעש (י-ם) 20928-01-15 דימטרי קוגן נ' ג'י פור אס פתרונות אבטחה ישראל בע"מ (עבודה; ערמונית מעודד; 02/02/18) - 10 ע'

עו"ד: מריה סרין, דנה יזרסקי

ביה"ד פסק כי, התובע זכאי לפיצויי פיטורים נוכח תחולת תקנה 12ט' לתקנות פיצויי פיטורים (חישוב הפיצויים והתפטרות שרואים אותה כפיטורים), הואיל והוא עבר להתגורר בעיר אשקלון בעקבות קבלתה של רעייתו לעבודה, והואיל ואשקלון מרוחקת מעל 40 ק"מ מהעיר ירושלים בה התגוררו.
עבודה – התפטרות – פיצויי פיטורין
עבודה – פיצויי פיטורין – זכאות
עבודה – פיצויי פיטורין – זכות לפיצויים
עבודה – פיצויי פיטורין – חישובם
.
התובע הועסק בנתבעת במשך קרוב לתשע שנים בתפקיד מאבטח, עד להתפטרותו. עיקר הדיון נסב אודות השאלה האם התובע זכאי לתשלום פיצויי פיטורים עקב העתקת מקום מגוריו לעיר אשקלון. כן נתבעו הפרשים בגין הפרשות לפנסיה ותוספת ותק.
.
בית הדין האזורי לעבודה (הרשמת ע' מעודד) קיבל את התביעה בחלקה ופסק כי:
אשר לפיצויי פיטורים, ביה"ד עמד על הוראות סעיף 8 לחוק פיצויי פיטורים (להלן: החוק) ותקנות 12(א) ו-12(ט) לתקנות פיצויי פיטורים (חישוב הפיצויים והתפטרות שרואים אותה כפיטורים) (להלן: התקנות).
ביה"ד ציין כי, הלכה היא שהזכאות לפי סעיף 8(1) לחוק קמה מקום שבו העובד מעתיק את מגוריו לרגל הנישואין, מרחק של 40 ק"מ לפחות, "לישוב בישראל בו היה גר בן-זוגו". מכאן, כי במקרה שבו בן הזוג לא התגורר קודם למעבר בישוב שאליו עברו בני הזוג לרגל נישואיהם, לא יהיה זכאי העובד העובר לפיצויי פיטורים מכוח סעיף 8(1) לחוק. בענייננו, התובע ורעייתו נישאו מספר שנים טרם התפטרותו, ולפיכך, לא ניתן לומר כי הוא עבר לעיר אשקלון לרגל נישואיו. זאת ועוד, אין חולק כי התובע ורעייתו התגוררו טרם המעבר לאשקלון בעיר ירושלים, ולכן אין מדובר במעבר לרגל נישואין למקום בו בן הזוג השני גר. על כן, לא חל סעיף 8(1) לחוק.
לעניין תחולת תקנה 12(ט) לתקנות, אין חולק כי אשת התובע עברה למקום עבודה אחר בעיר אשקלון, המרוחקת לפחות 40 ק"מ ממקום מגוריהם הקודם, כי התובע העתיק מקום מגוריו באופן שהגדיל בצורה ניכרת את המרחק ממקום מגוריו החדש למקום עבודתו וכי הם התגוררו 6 חודשים לפחות במקום מגוריהם החדש. עיקר המחלוקת הוא בדבר קיומו של קשר סיבתי בין ההתפטרות למעבר. הלכה היא כי במקרים בהם נקבע בחוק או בתקנות כי יראו התפטרות כפיטורים אם הם נעשו "עקב" גורם כלשהו, יש להוכיח כי אותו גורם היה הכוח המניע בפועל את ההתפטרות. התובע ורעייתו עברו להתגורר באשקלון כ-9 חודשים טרם מועד התפטרותו. תקנה 12ט לתקנות אינה קובעת טווח זמן שעל התובע עובד להתפטר על מנת שהתפטרותו תחשב כנובעת מהעתקת מקום מגוריה של בת זוגו. המבחן הוא מבחן מהותי, קרי, אין לבחון את מידת סמיכות הזמנים בין המעבר של בן הזוג לרגל עבודה חדשה לבין העתקת המגורים של בן הזוג השני על ידי 'מדידת זמן', כי אם על ידי בחינת קיומו של קשר סיבתי ומבחן 'הכוח המניע'. לכן, עצם העובדה שחלפו 9 חודשים עד להתפטרות התובע, אינה שוללת באופן אוטומטי את הקשר בין התפטרות התובע לבין המעבר של בתן הזוג למקום עבודה אחר ויש להוכיח כי 'הכוח המניע' להתפטרות היה אחר.
הוכח שהתובע עבר עקב מעברה של בת זוגו ולכן מתקיימים תנאי תקנה 12ט' לתקנות. ראשית, המעבר לאשקלון נבע ממציאת מקום עבודה לאשת התובע. שנית, פניית התובע לנתבעת למציאת מקום עבודה חלופי מחזקת את גרסתו לפיה הוא עבר להתגורר בעיר אשקלון והתפטר בעקבות מעבר זה ולא בגלל סיבה אחרת. את העובדה שחלפו כ-9 חודשים עד למועד התפטרותו, אין לזקוף לחובת התובע. העובדה שעובד עושה מאמץ להתגבר על הקושי הכרוך במרחק בין מקום המגורים למקום העבודה ולכן אינו מודיע על התפטרותו מיד עם המעבר לעיר אחרת, אינה מנתקת את הקשר הסיבתי, בהיעדר הצבעה על גורם אחר מנתק; אכן, עובדים רבים נוסעים מרחקים גדולים מידי יום למקור פרנסתם. אלא, שאין בה כדי לאיין את זכות התובע לפיצויי פיטורים משבחר להתפטר על רקע המעבר למקום מגורים אחר בהתאם לתנאי התקנה. לסיכום, התובע זכאי לפיצויי פיטורים. אשר לשיעור פיצויי הפיטורים, על מנת לקבוע את שכרו הקובע של התובע, שהועסק כעובד שעתי יש לחשב את ממוצע השעות אותן עבד, דהיינו חלקיות המשרה של התובע לכל אורך תקופת העבודה; התביעות להפרשות לפנסיה ולתוספת ותק נדחו בהעדר הוכחה.

חזרה למעלה

10 [עבודה]

סעש (ת"א) 272-01-14 שלמה בונן ינאי נ' אופיר נאמני (עבודה; מיכל נעים דיבנר, נ.צ.: מ' מנוביץ; 01/02/18) - 26 ע'

עו"ד: ערן וילנר, אריה רואש

ביה"ד דן בתביעת התובע לזכויות הנובעות מתקופת העסקתו אצל הנתבע ומסיומה ופסק לזכותו פיצוי בגין אי עריכת שימוע כדין בסך 8,000 ₪, חלף הודעה מוקדמת, יתרת פיצויי פיטורים, גמול שעות נוספות, פדיון חופשה ופיצוי בגין אי מסירת תלושי שכר במועד בסך 2,500 ₪.
עבודה – פיטורין – שלא כדין
עבודה – פיטורין – זכות לשימוע
עבודה – פיטורין – הודעה מוקדמת
עבודה – פיצויי פיטורין – חישובם
עבודה – שעות עבודה ומנוחה – שעות נוספות
עבודה – שכר עבודה – זכויות נלוות
.
התובע, עבד אצל הנתבע ואצל שותפו, כנהג משאית ומנופאי במשך 11.5 חודשים, עד לפיטוריו. על יחסי הצדדים חל צו ההרחבה בענף ההובלה (להלן: צו ההרחבה). עסקינן בתביעת התובע לזכויות הנובעות מתקופת העסקתו אצל הנתבע ומסיומה.
.
בית הדין האזורי לעבודה (השופטת מ' נעים דיבנר ונציג הציבור מ' מנוביץ) קיבל את התביעה בחלקה ופסק כי:
אשר לפיטורים שלא כדין בגין פגיעה בזכות השימוע, לטענת הנתבע קדמו לפיטורים שיחות אזהרה בהן הוזהר התובע כי במידה ולא ישפר את התנהלותו יאלצו לפטרו ולכן אין צורך בשימוע. אכן, נפסק כי למרות שלעובד לא נערך הליך רשמי של שימוע, בנסיבות בהן הוא היה מעורב בשיחות משוב בהן פורטו בפניו הטענות נגדו וניתנה לו הזדמנות מלאה להשיב עליהן ולשפר את תפקודו, לא נפל פגם בהחלטת הפיטורים, ואולם במקרה דנן, הנתבע לא הוכיח כי אכן בוצעו שיחות אזהרה לתובע, וכי התובע היה מודע לכוונת הנתבע לפטרו מחמת תפקודו; גם אם עלו תלונות כנגד תפקודו של התובע בעבר, והדבר לא הוכח דיו, מעולם לא ניתנה לו הזכות להתגונן בטרם התקבלה ההחלטה להפסקת עבודתו. בשיחת הפיטורים לא ניתנה לתובע כל הזדמנות להשיב לטענות ואף כאשר ניסה לעשות זאת, הוא נבלם והרושם הוא כי ההחלטה הייתה גמורה וסופית. יתרה מכך, עילה מרכזית להפסקת עבודתו של התובע הייתה העובדה שנצפה בקניון בעת חופשת מחלה. אמנם אין להקל ראש בדבר. יחד עם זאת, לא ניתנה לתובע כל אפשרות להסביר את מעשיו, באופן שהמעסיק יוכל לשקול האם יש בהסברו כדי לשנות מכוונתו להפסיק את עבודתו. עובד מחליף נשכר לעבודה בטרם נערכה השיחה עם התובע, ובסיום שיחת הפיטורים נמסר לתובע מכתב פיטורים, שנכתב קודם לפגישה. בשים לב לכלל הנסיבות, הנתבע ישלם לתובע פיצוי בגין אי עריכת שימוע בסך 8,000 ₪; אין חולק כי התובע פוטר לאלתר ללא הודעה מוקדמת. ומשמדובר ב"עובד בשכר" ונוכח תקופת עבודתו, זכאי הוא לפיצוי בגין חלף הודעה מוקדמת בגין 20 ימים.
אשר להפרשות דמי גמולים לפיצויי פיטורים ולתגמולים, אף שהתובע טרם השלים שנת עבודה מלאה, אין מחלוקת בדבר זכאותו למלוא פיצויי הפיטורים, באשר אלו היו אמורים להיות מופרשים לקופת הפנסיה; לפי צו ההרחבה, הזכות להפרשות על בסיס 150% משהשכר המשולב של העובד "הכולל את שכר היסוד המפורט בטבלת השכר המצורפת כנספח א' לצו זה, כפי שתעודכן מעת לעת, בצירוף תוספת יוקר, תוספת ותק ותוספת מקצועית", מתייחסת לשכר הענפי הקבוע בצו ההרחבה ולא לשכר אותו קיבל העובד בפועל. במקרה זה, העובד קיבל בפועל שכר העולה על 150% מהשכר הענפי, בשים לב לוויתקו. לפיכך, התובע זכאי ליהנות מההוראה המיטיבה עמו והוא זכאי לפיצויי פיטורים על יסוד משכורתו בפועל ולא על יסוד 150% מהשכר המשולב הענפי. לאור האמור על הנתבע לשלם לתובע השלמת פיצויי פיטורים; באשר להפרשות לפנסיה, מכיוון שצו ההרחבה בענף ההובלה מיטיב עם התובע ביחס להסכם בין הצדדים, הרי שזכויות התובע יקבעו על פיו. בסיס השכר להפרשות הפנסיוניות על פי צו ההרחבה בענף ההובלה, הינו השכר הענפי הקבוע בצו ולפיכך התובע אינו זכאי לפיצוי חלף חוסר בהפרשות פנסיוניות.
אשר לגמול עבור עבודה בשעות נוספות, מסגרת עבודתו הרגילה של התובע כללה עבודה למשך 11 שעות, משך 5 ימים בשבוע ולעיתים עבודה בימי שישי. מסגרת זו כוללת עבודה קבועה בשעות נוספות, נוכח הוראות חוק שעות עבודה ומנוחה. סעיף 5 לחוק הגנת השכר קובע כי עובד שחל עליו חוק שעות עבודה ומנוחה ואשר נקבע לו שכר עבודה הכולל תשלום בעד שעות נוספות "רואים את השכר שנקבע כשכר רגיל בלבד", למעט במקרים חריגים, שאינם רלוונטיים לענייננו. לפיכך, לפי הסכם העבודה, ולאור הוראות הדין המחייב, עמד שכרו של התובע עבור שעות העבודה הרגילות, על סך 9,000 ₪ נטו. שכר מוסכם זה, מהווה את שכרו הרגיל של התובע עבור משרה מלאה, ולפיכך התובע זכאי לגמול שעות נוספות בגין השעות הנוספות שביצע; אשר לפדיון חופשה, הרמת נטל ניצול ימי החופשה השנתית יכול ותעשה דרך הצגת 'פנקס החופשה' או דרך הצגת ראיות אחרות, למשל תלוש שכר. במקרה דנן, הרישום בתלושי השכר אינו אותנטי ושוטף, ודין הטענה כי יש לראות בימי שישי בהם לא עבד התובע כימי חופשה, להידחות. לפיכך, הנתבע לא הוכיח כי התובע ניצל ימי חופשה מעבר לימים אותם אישר, ולפיכך התביעה ברכיב זה התקבלה; בגין אי מתן תלושי שכר במועד נפסק פיצוי בסך 2,500 ₪. יתר התביעות נדחו וכן נדחו כל טענות הקיזוז של הנתבע.

חזרה למעלה

11 [עבודה]

דט (ת"א) 13284-03-16 הקרן לעידוד ופיתוח ענף הבנייה בישראל נ' דהן עזרא (עבודה; יפית זלמנוביץ גיסין, נ.צ.: א' סומר, י' גרשונוביץ; 31/01/18) - 9 ע'

עו"ד: שי אהרון

ביה"ד חייב את הנתבע, המנהל עסק עצמאי שעיקר עיסוקו בתחום הבנין, לשלם לתובעת את חובותיו בגין העסקת עובדים בשנים שבמחלוקת, בהתאם להוראות סעיף 36 לצו ההרחבה בענף הבניה, וזאת על דרך של אומדנא.
עבודה – הסכם קיבוצי – דמי טיפול ארגוני-מקצועי
עבודה – הסכם קיבוצי – צו הרחבה
.
התובעת פועלת מכח ההסכמים הקיבוציים וצוי ההרחבה בענף הבנין. לטענת התובעת, עיסוקו של הנתבע בענף הבניה ולכן חלות בגינו הוראות צו ההרחבה בענף הבניה, ומכאן התביעה להסדרת חובותיו בגין העסקת 4 עובדים בגין כל אחת מן השנים 2011-2014, בסך של 8,714 ₪.
.
בית הדין האזורי לעבודה (השופטת י' זלמנוביץ גיסין ונציגי הציבור א' סומר, י' גרשונוביץ) קיבל את התביעה בחלקה ופסק כי:
סעיף 36 להסכם הקיבוצי הכללי בענף הבניה מחודש ינואר 2010 קובע: "כל מעביד יפריש על חשבונו 0.8% לחודש משכרו התעריפי של עובדיו לקרן לעידוד ופיתוח ענף הבניה. מוסכם על הצדדים כי נושאים של מלגות, השתלמויות מקצועיות וימי עיון יבוצעו על ידי הקרן לעידוד ופיתוח ענף הבניה בישראל, בגדר מטרותיה, באמצעות הסתדרות עובדי הבנין והעץ. מוסכם על ידי הצדדים כי הנושאים של הכשרה מקצועית יבוצעו על ידי הקרן לעידוד ופיתוח ענף הבניה בישראל בגדר מטרותיה. שאר ההסדרים והתשלומים לקרן לעידוד ופיתוח ענף הבניה ימשיכו לחול כפי שהיו נהוגים עד כה..." צו ההרחבה שהוציא שר התעשיה המסחר והתעסוקה בחודש יולי 2010 הרחיב הוראה זו וקבע בסעיף 36: "כל מעביד יפריש על חשבונו 0.8% לחודש משכרו התעריפי של עובדיו לקרן לעידוד ופיתוח ענף הבנייה".
אין מחלוקת כי הנתבע מנהל עסק עצמאי ועיקר עיסוקו בתחום הבנין. הנתבע טען כי הוא משלם דמי טיפול מקצועי ארגוני להתאחדות הקבלנים והבונים (התאחדות בוני הארץ) (להלן: ההתאחדות), ומכאן שאינו חבר בהתאחדות ולא חלות עליו הוראות ההסכם הקיבוצי הכללי בענף הבנין, אלא הוראות צו ההרחבה.
אשר לטענת הנתבע כי תשלום דמי טיפול מקצועי ארגוני להתאחדות ותשלום לתובעת, חד הם ולכן אין מקום להורות לו לשלם תשלום כפול, הרי שהמקור לשני חיובים אלה שונה. תקנות הסכמים קיבוציים (תשלום דמי טיפול ארגוני-מקצועי לארגון מעבידים), תשל"ז-1977 הן שעומדות בבסיס דרישת התשלום ששלחה ההתאחדות, ואילו ההוראה המחייבת תשלום לתובעת, מקורה בצו ההרחבה עצמו; טענת הנתבע כי העובדים בגינם התבקש התשלום אינם באים בגדר "עובד" כהגדרת המונח בצו ההרחבה, משהם מועסקים בתפקידים משרדיים/עובדי מינהלה, לא הועלתה בכתב ההגנה והנתבע לא חזר עליה בחקירתו ולא הציג כל ראיה להוכחתה; טענת הנתבע לפיה קיימת אפליה בגבית התשלומים מקבלני הבניה באופן שהחברות הגדולות אינן נושאות בנטל התשלומים לתובעת כשם שנושאים בו קבלנים קטנים שההתאחדות אינה מבקשת להיטיב עימם, לא הוכחה; טענת הנתבע בנוגע להתנהלות ההתאחדות אין בה כדי לסייע לנתבע ולהקים לו פטור מן התשלום הנתבע. נוכח כל האמור, על הנתבעת לשלם לתובע את הסכום אותו דרשה בסיכומיה בסך של 3,500 ₪, שאותו הפחיתה בדין, שכן תביעתה הוגשה על דרך של אומדן מתוך הנחת מוצא כי הנתבע העסיק בכל אחת מהשנים 2011 עד 2014 ארבעה עובדים בכל שנה, אלא שהראיות הציגו תמונה שונה.

חזרה למעלה

12 [ביטוח לאומי] [עבודה]

בל (ת"א) 35991-07-16 יצחק אילת נ' המוסד לביטוח לאומי (עבודה; הדס יהלום, נ.צ.: ר' עזר, י' סעדיה; 30/01/18) - 6 ע'

עו"ד: ינון תמיר, שירלי צ'רניקר

ביה"ד דחה את תביעת התובע נגד החלטת הנתבע להפחית את קצבת הנכות מעבודה, שכן הנתבע פועל בעניינו של התובע בהתאם להוראות חוק הביטוח הלאומי וחוק ביטוח בריאות ממלכתי.
ביטוח לאומי – נכות – נכות עבודה
ביטוח לאומי – גימלאות – גימלת נכות בעבודה
עבודה – ביטוח לאומי – ביטוח נכות
.
התובע נפגע בתאונת עבודה וזכאי לקצבת נכות. ביום 1.5.13 הגיע התובע לגיל זקנה. התובע בחר להמשיך ולקבל קצבת נכות מהעבודה. מכיוון ששיעורה נמוך משיעור קצבת זקנה, הועמדה הגמלה על גובה קצבת הזקנה – 2,692 ₪ לחודש. מהקצבה מנוכה סך 169 ₪ בחודש בגין דמי ביטוח בריאות. התביעה עניינה החלטת הנתבע להפחית את קצבת הנכות מעבודה.
.
בית הדין האזורי לעבודה (סגנית הנשיאה ה' יהלום ונציגי הציבור ר' עזר, י' סעדיה) דחה את התביעה ופסק כי:
הנתבע פועל בעניינו של התובע בהתאם להוראות חוק הביטוח הלאומי וחוק ביטוח בריאות ממלכתי. בסעיף 14(א) לחוק ביטוח בריאות ממלכתי נקבע סכום המינימום לתשלום דמי ביטוח בריאות. בסעיף 14(ה)(2) לחוק זה נקבע: "מבוטח שמשתלמת לו קיצבת זקנה ללא השלמת הכנסה, חייב לשלם למוסד דמי ביטוח בריאות בסכום של 88 שקלים חדשים לחודש [...]. הסכומים הקבועים בפסקה זו יעודכנו במועדים ובשיעורים שבהם מתעדכן סכום המינימום". הסכומים הקבועים בסעיף זה עודכנו באופן שסכום הניכוי עומד נכון להיום על 169 ₪.
סעיף 14(ז) לחוק ביטוח בריאות ממלכתי מאפשר מתן פטור מתשלום דמי ביטוח בריאות ולפיו "על אף האמור בסעיפים קטנים (ב) עד (ו), לא ישולמו דמי ביטוח בריאות בעד מבוטח שטרם מלאו לו 18 שנים, בעד עקרת בית ובעד תלמיד שחל לגביו פטור מדמי ביטוח לפי הוראות 351(יא)(2א) או (2ב) לחוק הביטוח הלאומי ובעד מי שחל לגביו פטור מדמי ביטוח לאומי לפי הוראות סעיף 351(יא)(2ג) לחוק הביטוח הלאומי. אין מחלוקת שהתובע אינו עונה על הגדרת הסעיף המעניקות פטור כאמור. לאור כל האמור, הנתבע הוכיח כי פעל על פי החוק בעניינו של התובע; אין זה המקום לדון בטענות התובע התוקפות את חוקית הוראת סעיף 14(ה)(2) לחוק ביטוח בריאות ממלכתי. מכל מקום, לא הובא נימוק שיצדיק סטייה מהוראות חוק מפורשת בעניינו של התובע. לסיכום משמדובר בהוראות חוק ביטוח בריאות ממלכתי, הרי שהנתבע פעל כדין ואין מקום לשנות מהחלטתו.

חזרה למעלה

מחוזי

13 [עונשין] [דיון פלילי]

עפג (חי') 4918-01-18 מדינת ישראל נ' ג'אזי סבית (מחוזי; י. גריל, א. לוי, ש. שטמר; 01/02/18) - 12 ע'

עו"ד: אורלי רוזנטל נעמן, רונן חליוה, תומר נוה

התקבל ערעור על קולת העונש שהגישה המדינה. נקבע כי יש מקום להתערב בעונש שהוטל על המשיבים, באופן מתון, כך שלא ימוצה הדין עם המשיבים.
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: עבירות רכוש
עונשין – ערעור – התערבות במידת העונש
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: התערבות ערכאת ערעור
דיון פלילי – ערעור – התערבות במידת העונש
.
ערעור של המדינה על קולת העונש.
.
בית המשפט המחוזי קבע כלהלן:
הלכה היא עמנו, לפיה אין ערכאת הערעור נוטה להתערב בעונש שהערכאה הדיונית קבעה, אלא אם הייתה חריגה משמעותית מהענישה הנוהגת, כאשר נפלה טעות מהותית בגזר הדין.
על אף האמור לעיל, מאפשרת ההלכה לערכאת הערעור להתערב בגזר הדין, מקום בו האיזון בין חומרת העבירות כשלעצמן ובנסיבות העניין אל מול שיקולים מיוחדים לנאשם שלפניו (כגון עברו הפלילי, סיכוייו לשיקום, גילו הצעיר, נסיבות חייו המיוחדות וכיוצב') מחייבים גזירת עונש מחמיר יותר (ואף מקל יותר) מזה שקבעה הערכאה הדיונית.
הלכה מושרשת נוספת היא שאף כאשר סבורה ערכאת הערעור שיש להתערב בענישה, הרי תהיה זו התערבות מתונה במובן זה שהדין לא ימוצה עם הנאשם.
בנידוננו, גם אם נעביר את פסק הדין במסננת של שתי ההלכות לעיל, הענישה שנגזרה על המשיבים אכן ממלאת את התנאי של חריגה ממתחם הענישה הראוי של הענישה הנוהגת. לפיכך, יש מקום להתערב בה, באופן מתון, כך שלא ימוצה הדין עם המשיבים.

חזרה למעלה

14 [פשיטת רגל]

פשר (ת"א) 23582-12-13 עו"ד יניב אינסל נ' אסתר חיים (מחוזי; נועה גרוסמן; 31/01/18) - 13 ע'

עו"ד: שירה מהרשק זינלר, אבי ענתבי

בית המשפט הורה על ביטול הענקת זכויות החייב בדירה לגרושתו, אשר בוצעה כחצי שנה טרם הגשת בקשת החייב לפשיטת רגל.
פשיטת רגל – הענקות – הוכחתן
פשיטת רגל – הענקות – ביטולן
.
בקשת הנאמן לנכסי פושט רגל, להורות על ביטול הענקת זכויות שעל פי הנטען העניק החייב לגרושתו בנכס מקרקעין.
.
בית המשפט המחוזי נעתר לבקשה ופסק:
מי שהעניק נכסיו בטרם נעשה פושט רגל תוך שנתיים מיום ביצוע הענקה, תהא ההענקה בטלה, אלא בהתקיים אחד משלושה חריגים שבכללם הענקה לטובת קונה או בעל שיעבוד בתום לב ובתמורה בעלת ערך. במקרה זה, פחות מחצי שנה לאחר חתימת הסכם הגירושין, הגיש החייב בקשה להכרזתו כפושט רגל. כאשר מדובר בחובות בהיקף כספי משמעותי, במהלך מספר שנות נישואין, כאשר התנהלו כנגד החייב הליכי הוצאה לפועל, לא סביר שהמצב הכלכלי נעלם מעיני המשיבה. אף לא הוכח כי ניתנה תמורה בת ערך. לפיכך, המדובר בהענקה פסולה.
כיוון שהזכויות בנכס רשומות ע"ש החייב והמשיבה מכוח הערת אזהרה ולא כזכות בעלות, למשיבה אין זכות דיירות מוגנת ודי בכך כדי להביא למכירת הנכס כפנוי.

חזרה למעלה

15 [דיון פלילי] [עונשין]

עח (ת"א) 13303-12-17 מדינת ישראל נ' יהודה לוי (מחוזי; אברהם הימן; 31/01/18) - 7 ע'

עו"ד:

החלטה העוסקת בשאלה, מהו המסלול המשפטי הנכון להגשת ערר על חיוב המדינה בהוצאות משפט – האם בדרך של ערעור פלילי או בדרך של ערעור אזרחי או שמא ערר בדן יחיד?
דיון פלילי – הוצאות משפט – חיוב המדינה
עונשין – פיצויים והוצאות – חיוב המדינה
.
השאלה שנדונה במסגרת החלטה זו היא מהו המסלול המשפטי הנכון להגשת ערר על חיוב המדינה בהוצאות משפט – האם בדרך של ערעור פלילי או בדרך של ערעור אזרחי או שמא ערר בדן יחיד?
.
בית המשפט פסק כלהלן:
ההליך הנדון לפני בית משפט קמא הליך פלילי הוא. הליכי מעצר וחיפוש ובתוך כך תפיסת מוצגים הינם הליכים במישור הפלילי. הליכים אלה בדרך כלל קודמים להליכי משפט, ככל שמוגשים כתבי אישום בתום הליכי החקירה ובתוך כך הליכי מעצר, חיפוש, תפיסת מוצגים וחקירה. משום כך, ההליך שהתנהל בבית משפט קמא אשר במסגרתו הושתו הוצאות על העוררת – המדינה הינו הליך פלילי.
ככל שמדובר בערעור על פסיקת ההוצאות, כפי החלטת בית משפט קמא לפי תקנה 21 לתקנות סדר הדין הפלילי, תשל"ד-1974, אזי הערעור הוא פלילי במהותו, בדרך של ערר לבית משפט זה אשר ידון בו בדן יחיד.

חזרה למעלה

16 [דיון אזרחי] [נזיקין] [בתי-משפט]

תא (ת"א) 56893-10-17 BARILLA G..E R FRATELLI -S.P.A נ' רשת חנויות רמי לוי שיווק השיקמה 2006 בע"מ (מחוזי; לימור ביבי; 31/01/18) - 14 ע'

עו"ד: ד"ר שלמה כהן, הרצוג פוקס נאמן

התקבלה בקשת ברילה לצו זמני שיאסור על רמי לוי לשווק מוצרי פסטה באריזות קרטון כחולות, אשר נטען כי הינן דומות, עד כדי הטעייה, לקופסאות הכחולות בהן משווקים מוצרי הפסטה של ברילה.
דיון אזרחי – סעדים זמניים – צו-מניעה זמני
נזיקין – עוולות מסחריות – גניבת עין
בתי-משפט – סעדים זמניים – צו-מניעה זמני
.
בקשת barilla (להלן: "ברילה") לצו זמני שיאסור על רמי לוי לשווק מוצרי פסטה באריזות קרטון כחולות ורטבים לפסטה בצנצנות, אשר נטען כי הינן דומות, עד כדי הטעייה, לקופסאות הכחולות בהן משווקים מוצרי הפסטה של ברילה וכן, לצנצנות בהן משווקים רטבי הפסטה שלה.
.
בית המשפט קבע כלהלן:
על מבקש סעד זמני, אשר תביעתו טרם התבררה, לעמוד בשני תנאים מצטברים: הראשון הוא קיומה של זכות לכאורית אשר למענה דורש המבקש סעד והגנה עד לתום הדיונים, קרי עליו להראות שקיימים סיכויים טובים לקבלת תביעתו; השני נסב על מאזן הנוחות, קרי אי נוחות שתיגרם לתובע אם לא יינתן הצו, לעומת אי הנוחות שתיגרם לנתבע אם יינתן וכן שאלת הפיכותו של הצו ובכלל זה האם נזקו של הנתבע ניתן להטבה על ידי פיצוי כספי, בהבדל מנזקו של התובע.
יש לקבוע כי לשלב זה של הדיון, הרימה ברילה הנטל להוכיח סיכויי התביעה, בכל הנוגע לעוולת גניבת עין.
גם מאזן הנוחות נוטה לכיוון ברילה. בכל הנוגע לנזקים האפשריים לברילה, ככל שתימשך הפצת המוצרים על ידי רמי לוי – הרי שהפצה כאמור יכול שיהא בה בכדי להוביל להתעשרות שלא כדין של רמי לוי על חשבון ברילה, יהא בהם בכדי להטעות הצרכנים ובכדי לגרום לנזקים למוניטין שלה. כל אלו נזקים אשר קשה, עד כדי בלתי אפשרי, לאמוד אותם ולהעריכם.
הבקשה לסעד זמני מתקבלת – באופן חלקי ובאשר למוצרי הפסטה בלבד וזאת, בכפוף להפקדת ערבות בנקאית בסך של 400,000 ש"ח להבטחת נזקיה של רמי לוי בגין מתן הסעד הזמני.

חזרה למעלה

17 [חוזים] [מקרקעין]

הפ (מרכז) 18416-07-16 מרדכי פרץ נ' הרצל פריק (מחוזי; יעקב שפסר; 30/01/18) - 20 ע'

עו"ד: א' עמר, י' לוינבוק, ר' יוסופוף

זיכרון הדברים למכירת זכויות המשיב בחנות למבקש תקף ומחייב, והוא גובר על עסקה מאוחרת לה, אשר נכרתה בין המשיב 1 והמשיב 2.
חוזים – זיכרון-דברים – תוקפו
מקרקעין – עיסקאות נוגדות – תוצאתן
.
תובענה להצהרה כי זיכרון הדברים למכירת זכויות המשיב 1 בחנות למבקש, מחייב וגובר על עסקה מאוחרת לה, אשר נכרתה בין המשיב 1 והמשיב 2.
.
בית המשפט המחוזי קיבל את התובענה ופסק:
זיכרון הדברים שנכרת בין המבקש והמשיב מהווה הסכם תקף ומחייב, בהתאם לאומד דעת הצדדים במועד כריתתו, למסוימותו ולהוראותיו. לפי סעיף 9 לחוק המקרקעין העדיפות נתונה לבעל העסקה הראשונה, למעט אם בעל העסקה השנייה עמד בתנאים: תמורה, תום לב ורישום העסקה. בענייננו לא מתקיימים החריגים לפיהם יש להעדיף את העסקה השנייה בזמן. על צד לקחת בחשבון כי השלמת רישום עסקתו לאחר שהוגשה תובענה כנגדו עלולה שלא להתיישב עם דרישת תום הלב, לכן תום ליבו של המשיב 2 נפגם. שנית, בבחינת הנסיבות ששררו במועד הגשת התובענה ועוד בטרם הושלם רישום הזכויות, כאשר לטובת המשיב 2 הייתה רשומה הערת אזהרה בלבד – לא מתקיים חריג הלכת גנז המאפשר לעסקה השנייה בזמן לגבור גם בהעדר השלמת רישומה. לפיכך, העסקה הגוברת הינה העסקה הראשונה בזמן – המכירה למבקש.

חזרה למעלה

18 [פשיטת רגל]

פשר (ת"א) 2962/08 חיים עלימה נ' רן מסיקה עו"ד (נאמן) (מחוזי; יעל בלכר; 30/01/18) - 10 ע'

עו"ד:

בנסיבות בהן חייב שנכנס להליך פשיטת רגל מיוזמתו מבקש לסגת ממנו על מנת להימנע ממימוש נכסים, אין מניעה להמשיך לנהל ההליך תוך כפייתו על החייב. במקרה דנן, אין לאפשר ביטול ההליך לבקשת החייב ויש מקום להורות על מאסרו בשל מחדליו בהליך.
פשיטת רגל – הליכי פשיטת רגל – מאסר בגין אי-מילוי חיובי ההליך
פשיטת רגל – פושט רגל – פעולותיו
פשיטת רגל – ביטול פשיטת רגל – לבקשת החייב
.
הנאמן עותר להורות על מאסרו של החייב בשל מחדליו בהליך פשיטת הרגל, והחייב עותר לביטול ההליך.
.
בית המשפט המחוזי קיבל את בקשת הנאמן, דחה את בקשת החייב ופסק:
מאסר של חייב בפשיטת רגל בגין אי קיום חיוביו בהליך הוא סעד קיצוני שיש לנקוט כמוצא אחרון, אולם מקרה זה בא בגדר המקרים החריגים בהם מוצדק לנקוט סעד זה, שעה שהחייב מתעלם מהליך פשיטת הרגל. אין החייב יכול לבסס טענה של חוסר סמכות של בעל התפקיד או של ביהמ"ש או טענה לאי תחולה של הוראות פקודת פשיטת הרגל, בשל מחדליו מלקיים את חובותיו כפושט רגל או בשל רצונו למנוע את מימוש נכסיו. בנסיבות בהן חייבים שנכנסו להליך פש"ר מיוזמתם מבקשים לסגת ממנו על מנת להימנע ממימוש נכסים, אין מניעה להמשיך לנהל ההליך תוך כפייתו על החייב, בהתחשב בשיקולי הנושים וטובת הציבור. במקרה דנן, אין לאפשר ביטול הליך הפש"ר לבקשת החייב ויש להעדיף את אינטרס הנושים.

חזרה למעלה

19 [פשיטת רגל]

פשר (ת"א) 30511-08-15 עמנואל פלד נ' כונס נכסים רשמי תל אביב (מחוזי; נפתלי שילה; 29/01/18) - 5 ע'

עו"ד: זערור, לבנת מדמוני, רווית גונן

על כל חייב לדעת כי לא יינתן הפטר לחוב שנוצר במרמה והשנים שחלפו, ככלל, לא ימרקו עבירה זו. במקרה דנן, החוב שנוצר עקב חיובו של החייב בתשלום פיצויים בגין פרסום לשון הרע מהווה "מרמה" המוחרגת מההפטר.
פשיטת רגל – הליכי פשיטת רגל – הפטר
פשיטת רגל – חייב – צו הפטר
פשיטת רגל – פושט רגל – הפטר
.
האם יש להחריג את צו ההפטר למבקש, כך שהוא לא יחול על חוב שנוצר עקב פרסום לשון הרע שנעשה ע"י החייב?
.
בית המשפט המחוזי נעתר לבקשה ופסק:
צו הפטר יפטור את החייב מכל חוב בר תביעה בפשיטת רגל, למעט חוב שנוצר במרמה שפושט הרגל היה שותף לה. על כל חייב לדעת, כי לא יינתן הפטר לחוב שנוצר במרמה והשנים שחלפו, ככלל, לא ימרקו עבירה זו. במקרה דנן, חיוב הפיצויים בגין עוולת לשון הרע נבע מעבירה שהחייב ביצע והחוב שנוצר עקב חיוב החייב בתשלום פיצויים בגין פרסום לשון הרע מהווה "מרמה" המוחרגת מההפטר.
השנים הרבות שחלפו מאז מעשי החייב, אינן מצדיקות "טיהור" החוב והענקת הפטר על חוב שנוצר מביצוע עבירה חמורה מסוג זה.

חזרה למעלה

20 [ספורט]

עח (י-ם) 6495-11-17 עידן אלוק נ' מדינת ישראל (מחוזי; אהרן פרקש; 25/01/18) - 6 ע'

עו"ד: ארז בר צבי

נדחה ערר על החלטת בית משפט השלום, לפיה נאסר על העורר להיכנס למגרשי כדורגל לצורך צפייה במשחקים המתקיימים בהם, וזאת למשך 36 חודשים.
ספורט – חוק איסור אלימות בספורט – הרחקה
.
ערר על החלטת בית משפט השלום, לפיה נאסר על העורר להיכנס למגרשי כדורגל לצורך צפייה במשחקים המתקיימים בהם, וזאת למשך 36 חודשים.
.
בית המשפט המחוזי פסק כלהלן:
סעיף 17 לחוק הספורט מעגן את הסמכות להוציא צווי הרחקה מכוחו. תקופת ההרחקה המקסימלית היא שלוש שנים, ללא תלות בהגשת כתב אישום או הרשעה.
בענייננו, לא נפל פגם בהחלטת בית משפט קמא, ואין מקום להפחית לעורר את תקופת ההרחקה או להקל בתנאיו. הגם שבמקרה זה נקבעה הרחקה לתקופה המקסימלית על פי חוק הספורט, עדיין נמצא הדבר במסגרת שיקול דעתו הרחב של בית המשפט, המוצדק בנסיבות העניין, בשל חומרת החשד נגד העורר ובשל עברו הפלילי.

חזרה למעלה

21 [פשיטת רגל]

פשר (ת"א) 27225-06-15 עו"ד דן הלפרט - המנהל המיוחד נ' מזרחי רפאל (מחוזי; נפתלי שילה; 24/01/18) - 7 ע'

עו"ד: כפיר אוליאל

כספי ביטוח חיים של החייב מסוג "ריסק" הם כספים שהזכות לקבלם נולדה רק עם פטירתו, לכן מדובר בנכס לבר עיזבון שנושים לא יכולים להיפרע ממנו. יש להעביר את כספי ביטוח החיים של החייב המנוח לידי המוטבים ולא לקופת הכינוס.
פשיטת רגל – כינוס נכסים – נכסי החייב
.
האם יש להעביר את כספי ביטוח החיים של החייב ז"ל לקופת הכינוס או לידי הוריו שהם המוטבים על פי הפוליסה?
.
בית המשפט המחוזי דחה את בקשת המנהל המיוחד ופסק:
כספי ביטוח חיים מסוג "ריסק" הם כספים שהזכות לקבלת נולדה רק עם פטירתו של המבוטח, לכן אין מדובר בנכס שהיה ברשותו של החייב בחייו. מדובר בנכס לבר עיזבון שנושים לא יכולים להיפרע ממנו. אף אם יש לראות בצו הכינוס כמעין עיקול, הוא לא גובר על זכויות המוטבים על פי הפוליסה. זאת ועוד, החייב טרם הוכרז כפושט רגל ולכן נכסיו טרם הוקנו לנאמן. אין לומר שהחייב ביצע הענקה אסורה, בכך
שדאג לרשום את הוריו כמוטבים, שהרי כספי הפוליסה לא היו בגדר נכסים של החייב בחייו והוא לא יכול להעניק נכסים שאינם שלו.

חזרה למעלה

22 [דיון אזרחי]

תא (ת"א) 14622-06-17 המרכז הרפואי שערי צדק נ' עזבון המנוחה פלונית ז"ל (מחוזי; אליהו בכר; 22/01/18) - 6 ע'

עו"ד: תמר קרת, תמר מגן, רון טלר

בית המשפט הורה על הוצאת חוות דעת מטעם התובעים מתיק בית המשפט, מחמת שלא הוגשה בקשה לתיקון כתב התביעה ואפילו הייתה מוגשת בקשה כאמור – זו לא הייתה מתקבלת שכן אין מדובר בחוות דעת ברפואה.
דיון אזרחי – מומחים – חוות-דעת מומחה
דיון אזרחי – כתב-תביעה – תיקון
.
בקשת הנתבעות להוצאת חוות דעת מטעם התובעים מתיק בית המשפט.
.
בית המשפט המחוזי נעתר לבקשה ופסק:
מאחר שתקנה 127 לתקנות סדר הדין האזרחי מחייבת צירוף חוו"ד שברפואה כחלק מכתב התביעה, צירוף חוו"ד שברפואה לאחר שהוגשה התובענה, טעונה הגשת בקשה לתיקון כתב התביעה. במקרה זה בקשה שכזו לא הוגשה ומכאן שאין כל מקום לצרף את חווה"ד. גם לו הוגשה בקשה לתיקון כתב התביעה זו לא הייתה מתקבלת שכן חווה"ד אינה חוו"ד ברפואה. הרופא לא התבקש להוכיח טענות שברפואה כחלק ממומחיותו, אלא התבקש להשיב לשאלת אופן התנהלות חדר המיון כגורם מדווח על מעשים פליליים במסגרת התנהלותו היומיומית. לפיכך אין כל צורך בהגשת חוו"ד מומחה, אלא יש להמציא ראיות שיצביעו על מה נעשה בפועל בנושא זה עובדתית בחדר המיון.

חזרה למעלה

שלום

23 [חוזים]

תא (פ"ת) 42438-10-14 חנה בושארי נ' צילה קרואטהאמר (שלום; עדנה יוסף קוזין; 31/01/18) - 20 ע'

עו"ד: שלום סהר, יוסף רפפורט

בית המשפט קיבל את תביעת התובעים כנגד הנתבעת לתשלום פיצויים בגין הפרת חובת הגילוי במהלך משא ומתן לקראת חתימת ההסכם. נפסק, כי אי גילוי העובדות, בעניין מצבה הבריאותי של הנתבעת והמגבלות על זכותה להשכיר את המבנה, עולה כדי הטעייה במובן סעיף 15 לחוק החוזים.
חוזים – הטעיה – אי-גילוי
.
התובעים הגישו תביעה שעניינה בתשלום פיצויים בגין הפרת הסכם שכירות. התובעים טוענים, כי במשא ומתן שנוהל בין התובעים לבין הנתבעת, באמצעות בנה, וכן בעת כריתת הסכם השכירות, בנה הסתיר מהתובעים עובדות מהותיות להתקשרות.
.
בית המשפט קיבל את התביעה ופסק כלהלן:
סעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי), קובע את החובה לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב במשא ומתן לקראת כריתתו של חוזה. מחובה כללית זו נגזרת גם חובת גילוין של עובדות מהותיות במהלך המשא ומתן. ומכאן: הפרתה של חובת הגילוי לפי סעיף 12 מהווה הטעיה על פי הסיפא של סעיף 15.
במקרה זה, מצבה הבריאותי של הנתבעת והמגבלות על זכותה להשכיר את המבנה, היו רלבנטיים ומהותיים להתקשרות. לתובעים גם לא הייתה כל דרך או אפשרות לברר ולגלות עובדות אלה בעצמם טרם ההתקשרות. לכן, על הנתבעת רבצה חובת גילוי אקטיבית ביחס לעובדות אלה ואין בתניות הפטור הקבועה כדי לספק לנתבעת חסינות מהאחריות הנובעת מאי הגילוי.
אי גילוי העובדות כאמור, עולה כדי הטעייה במובן סעיף 15 לחוק החוזים, שכן אילו ידעו התובעים את העובדות כאמור, הם לא היו מתקשרים בהסכם השכירות. בהתאם, התובעים היו זכאים לבטל את החוזה.
זכאות התובעים להשבת דמי השכירות לא הוכחה. מאחר שהתובעים לא ביססו את טענותיהם בנתונים חשבונאיים או תכנית עסקית, התביעה ברכיב זה נדחית.

חזרה למעלה

24 [נזיקין]

תא (פ"ת) 22452-12-15 אלה אבוביץ' נ' עו"ד אורלי אתלה גלמן (שלום; אשרית רוטקופף; 25/01/18) - 7 ע'

עו"ד: גילי טל

אמירת הנתבעת – עורכת דין, לפיה הציגה את לקוחתה לשעבר – התובעת, בסמוך לאחר דיון שנערך בהליך משפטי שהתנהל בין השתיים, באמירתה לפיה יש לה "נוהג" לא לשלם לאף אחד, אינה עולה כדי לשון הרע, וגם ממילא עומדת לנתבעת ההגנה המעוגנת בסעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע.
נזיקין – עוולות – לשון הרע
נזיקין – הגנות – הגנת הפרסום המותר
.
התובעת הגישה כנגד הנתבעת תביעה לפי חוק איסור לשון הרע, במסגרתה עתרה התובעת לפיצוי כספי מאת הנתבעת בגין הטענה כי האחרונה הוציאה דיבתה רעה באמצעות פרסום שמצא ביטויו באמירה שהפנתה אל בא כוחה (של התובעת) בסמוך לאחר דיון שנערך בהליך משפטי שהתנהל בין השתיים. על פי כתב התביעה הציגה הנתבעת את התובעת באמירתה לפיה יש לה "נוהג" לא לשלם לאף אחד.
.
בית המשפט דחה את התביעה ופסק כלהלן:
הצגת הנתבעת את התובעת באמירתה לפיה יש לה "נוהג" לא לשלם לאף אחד כשעל רקע זאת נידבה הנתבעת "עצה" לעורך דינה של התובעת לפיה עדיף לו לקחת מהנתבעת את התשלום מראש, עשויה, על-פי ההגדרה בסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, לבזות את התובעת על רקע תכונה זו המיוחסת לה. יחד עם זאת, לאור המקום וההקשר בו נאמרו הדברים – יש להגיע לכלל מסקנה כי אין ב-"נוהג" שהנתבעת בקשה לייחס לתובעת כדי להוות ביטוי שיש בו לשון הרע.
אמירת הנתבעת שכללה "קביעה" בעניין "מוסר התשלומים" של התובעת, בנסיבות אלה, לא באה בחלל ריק כי אם על רקע המחלוקות הכספיות בין התובעת לנתבעת.
בנסיבותיו של מקרה זה, הגם שנאמרו הדברים במסדרון בית המשפט, יש לראותם בגדר אמירה הקשורה למהלך אגב ההליך השיפוטי לאור תוכנה וההקשר שבו נאמרה, ויש להחיל את ההגנה מכוח סעיף 13(5) לחק איסור לשון הרע.

חזרה למעלה

25 [הוצאה לפועל]

עשא (י-ם) 3553-12-17 אליהו קנפלר נ' אליהו שי לוינגר (שלום; גד ארנברג; 25/01/18) - 5 ע'

עו"ד:

הסכם מאוחר לפסק דין שמשנה תוכן פסק הדין, והצדדים חלוקים סביב תוקפו, אינו יכול להוות בסיס לטענת פרעתי בהוצאה לפועל. במקרה כזה, רשאי רשם ההוצאה לפועל לעכב את ההליכים לצורך הגשת תביעה לבית המשפט המוסמך באשר לתוקף ההסכם המאוחר.
הוצאה לפועל – הליכי אכיפה – טענת פרעתי
.
במרכז המחלוקת בין הצדדים עומדות השאלות: מה משמעותו ותוצאותיו של הסכם שנחתם בין צדדים שמשנה את תוצאותיו של פס"ד שניתן בין אותם צדדים? האם חתימת הסכם כזה מביאה בהכרח לקבלת בקשה בטענת פרעתי שמגיש מי מהצדדים?
.
בית המשפט דחה את הערעור ופסק כלהלן:
משקבע שישנו הסכם מאוחר לפסה"ד, ששינה את תוכן פסה"ד, ומשישנה טענה שהסכם זה הופר, יש להפנות את הצדדים להגשת תובענה בערכאה המוסמכת. תוצאה זו מתחייבת ממהות תפקידו של רשם ההוצל"פ כסמכות מנהלית בעיקרה שתפקידה ליישם את פסה"ד ולא ערכאה שיפוטית שאמורה להכריע במחלוקת שבין הצדדים באשר לתוקפו של ההסכם המאוחר יותר.
משנחתם הסכם מאוחר לפסה"ד שמשנה את תוכן פסה"ד, ומשהצדדים חלוקים בדבר תוקפו של הסכם זה, לכב' הרשם אין סמכות לדון בתוקף ההסכם המאוחר ולפיכך בדין הורה הוא לעכב הליכים לצורך הגשת תביעה לבית המשפט המוסמך באשר לתוקף ההסכם המאוחר.
צדק רשם ההוצאה לפועל כאשר הורה בשלב זה לא ייסגר תיק ההוצל"פ אלא יעוכבו בו ההליכים בלבד. אמנם קיים הסכם מאוחר לפסה"ד, ואולם אם תתקבל טענת המשיב לפיה הסכם זה בוטל על ידו כדין, יתכן ופסה"ד יחזור לקדמותו וניתן יהיה להמשיך בהליכי ההוצל"פ ליישומו של פסק הדין המקורי. לפיכך אין מקום בשלב זה להורות על סגירת התיק.

חזרה למעלה

26 [בנקאות]

עשא (קריות) 35917-07-16 דלתון תכנון וביצוע פרויקטים בע"מ נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ (שלום; אלואז זערורה עבדאלחלים; 07/01/18) - 14 ע'

עו"ד:

בית המשפט קיבל את ערעור המערערת בהתאם לסעיף 10 לחוק שיקים ללא כיסוי והורה על גריעת חלק מהשיקים ממנין השיקים שסורבו. במרכז פסק הדין עומדת השאלה: האם היה למערערת יסוד סביר להניח חובה של המשיב לפרוע שיקים בחשבונה מכוח מערכת הסכמים ו/או נוהג בין הצדדים.
בנקאות – שיקים ללא כיסוי – גריעת שיקים
.
המערערת הגישה ערעור בהתאם לסעיף 10 לחוק שיקים ללא כיסוי, על הגבלת חשבון הבנק המתנהל על שם המערערת אצל המשיב וזאת על ידי גריעת כל שקים ממניין השקים שסורבו ע"י המשיב כמפורט בכתב הערעור. טענותיה של המערערת מתמקדות בטענה כי היה לה יסוד סביר להניח חובה של המשיב לפרוע שיקים בחשבונה מכוח מערכת הסכמים ו/או נוהג בין הצדדים, גם אם החשבון היה בחריגה.
.
בית המשפט קיבל את הערעור בחלקו ופסק כלהלן:
התנהלות המשיב כלפי המערערת הייתה סלחנית, סבלנית ולא עקבית. המשיב התנהל כלפי המערערת לפי שיקול דעתו והנהיג מדיניות לפיה היה מאשר לאורך זמן חריגות בחשבון, דבר שהביא ליצירת יסוד סביר כאמור וציפייה לגיטימית אצל המערערת כי המשיב לא יסרב לה שיקים על אף החריגה.
הצפייה של המערערת כי המשיב יפעל על פי הנוהג שבין הצדדים הייתה לגיטימית עד למועד שבו החל המשיב לפעול לסירוב השיקים, שכן עת החל המשיב לבטא את אי הסכמתו לחריגה וסירב לכבד שיקים שאין להם כיסוי, הרי כי ציפייה זו של המערערת איננה עומדת לה עוד, והיה עליה להניח כי המשיב עלול לסרב שיקים נוספים במידה והיא תחרוג ממסגרת האשראי.
ניהול תקין של חשבון הבנק לרבות הצורך לדאוג לתזרים מזומנים ויתרה מספקת שתכסה שיקים עתידים לפירעון, מבעוד מועד, ולא בדיעבד, הינם באחריותה הבלעדית של המערערת. קיומם של ביטחונות בחשבון אינו מקים חובה על הבנק לכבד שיקים שהוצגו בחריגה ממסגרת האשראי בחשבון.

חזרה למעלה

27 [נזיקין]

תא (כ"ס) 14653-06-14 חנאן אזברגה נ' קניון אחים סמארה בע"מ (שלום; אלדד נבו; 30/12/17) - 6 ע'

עו"ד: דניאל שמואלי, ויסאם מנסור

בית המשפט הורה לנתבעים 1 ו-2 לפצות את התובעת בגין נזקי הגוף שנגרמו לה לאחר שנפגעה כשנפלה בגרם מדרגות נעות שלא היה פעיל, בקניון.
נזיקין – אחריות – בעל מקרקעין
.
התובעת, נפגעה כשנפלה בגרם מדרגות נעות שלא היה פעיל, בקניון. הנתבעים הם החברה שבבעלותה הקניון ושלושת בעליה ומנהליה. הצדדים חלוקים בשאלת האחריות ובשאלת הנזק.
.
בית המשפט קיבל את התביעה ופסק כלהלן:
התובעת נפלה כתוצאה מרשלנות הנתבעים 1-2 אשר לא הקפידו על נקיון משטח הגישה למדרגות הנעות ולא חסמו את הגישה למדרגות הנעות בעת שהן אינן פעילות.
הנתבע 2 התרשל גם בכך שלא מנע את השימוש במדרגות שנעשה על ידי התובעת לנגד עיניו ובכך גילה אדישות וחוסר איכפתיות כלפי האפשרות שתיפגע כתוצאה מכך.
אין בסיס עובדתי לקבוע קיומה של התרשלות מצידם של הנתבעים 3-4. חלקם בניהול הקניון לא הובהר, הם לא היו נוכחים בשעת התאונה ומלבד היותם בעלי מניות בנתבעת 1, לא הוכח כלפיהם דבר. על כן – דין התביעה כנגדם להידחות.

חזרה למעלה

28 [תגמולים]

ענ (ת"א) 33511-06-14 ח' א' נ' קצין התגמולים-משרד הבטחון-אגף השיקום (שלום; שי מזרחי; 10/12/17) - 12 ע'

עו"ד: סבן, בריק, צדוק, אדרעי

בית המשפט הורה על ביטול החלטת המשיב שלפיה שלל קשר סיבתי בין מחלתה לבין תנאי שירותה הצבאי. נפסק, כי המערערת לקתה במחלה בעת שירותה הצבאי ועקב שירותה הצבאי, זאת על אף שהמחלה התפרצה אצל המערערת רק תוך כחודשיים מתחילת שירותה.
תגמולים – נכי צהל – קשר סיבתי
.
המערערת הגישה ערעור על החלטת המשיב לדחות את בקשתה של המערערת להכרת זכות (מחלה) להכיר בקשר שבין "מיאסטניה גרביס" לבין תנאי שירות הצבאי.
.
בית המשפט קיבל את הערעור וקבע כלהלן:
המחלה התפרצה אצל המערערת תוך כחודשיים מתחילת שירותה ועל פי ההלכה הזמן הקצר מקנה משקל לטענתה בדבר קשר סיבתי בין המחלה לבין השירות הצבאי. אולם מרכיב הזמן אינו חזות הכל ויש להוסיף לו גם מרכיב רפואי התומך בקשר סיבתי עובדתי-רפואי. הספרות הרפואית המקובלת לא תומכת בקשר ישיר כזה, או למצער מציינת אפשרות לקשר שכזה.
מאמציה של המערערת הביאו לכל הפחות להאצת הופעת תסמיני המחלה. לא ניתן לדעת מתי היו אלה מופיעים מצד אחד, אם בכלל, ואילו מן הצד השני ברור לכל כי התסמינים הופיעו לאור מאמץ פיזי בעת השירות הצבאי.
בנסיבות העניין, קיים קשר "מתקבל על הדעת" של גרימה בין השירות הצבאי לבין המחלה ככזו, אשר אינה אלא מחלה אוטואימונית-קונסטיציונאלית, אשר יצאה מהכוח אל הפועל.

חזרה למעלה

כתבי טענות

29

עא (ארצי) 42453-03-17 האגודה לזכויות האזרח בישראל - ב"כ עו"ד אבנר פינצ׳וק, עו"ד אן סוצ׳יו נ' ארז רובינשטיין (כתבי טענות; 05/02/18) - 14 ע'

עו"ד: אבנר פינצ׳וק, אן סוצ׳יו

בין היתר ניהלה המבקשת התדיינויות עקרוניות בעניין הפרופיילינג האתני בבידוק הביטחוני בשדות התעופה (בג״צ 4797/07 האגודה לזכויות האזרח בישראל נ׳ רשות שדות התעופה (10.3.2015)), שאליו מפנה המערערת בתיק דנן כאל ״תקדים״, כביכול, בניסיונה להשיג הכרעה שיפוטית חסרת תתקדים, שתיתן גושפנקא חוקית לפרופיילינג הגזעי של פקחיה

חזרה למעלה

30

ערר (ת"א) 4724/17 הוועד למלחמה באיידס - ב"כ עו"ד טל חסין נ' רשות האוכלוסין וההגירה (כתבי טענות; דותן ברמן; 14/01/18) - 10 ע'

עו"ד: טל חסין

עניינו של הערר בהחלטת המשיבה לסרב להעניק לעוררת, אזרחית אוקראינה ואשת העורר, מעמד מכוח נישואיה ולהרחיקה מישראל. בתשובתה לערר קובעת המשיבה כבר בפתח טיעוניה כי העוררים הפרו את חובתם להודיע לה, כי העוררת היא נשאית צהבת HI\M C (ובלשונם: ״סובלת ממחלת האיידס״, סס' 17 לתשובה). הפרת חובת ההודעה למשיב, ממשיכה וקובעת המשיבה, מהווה חוסר תום לב משווע

חזרה למעלה