ג'ואי,  אין מה לעשות. המציאות השתנתה. הפסיקה בעליון השתנתה. תיקי אלימות חמורים נגמרים באי הרשעה.  ר' שתי דוגמאות מהעת האחרונה.

 

למשל: https://supremedecisions.court.gov.il/Home/Download?path=HebrewVerdicts\13\050\046\k04&fileName=13046050_k04.txt&type=4

 

 

https://supremedecisions.court.gov.il/Home/Download?path=HebrewVerdicts\16\130\098\v04&fileName=16098130_v04.txt&type=4

 

 

 

 

המייל ששלחתי נועד  להפנות את תשומת הלב  לעניין, ולצייד את הפרקליטים בטיעון  סדור  שמתמודד עם האמור ומבקש להשיב את הסדר על כנו כך שהרשעה, בתיקים החמורים באמת  הללו, תהפוך שוב למובנת מאליה.

 

 

 

 

אכן, כל הכבוד לאפרת.

 

עם זאת אני מוצא לנכון לומר שההחלטה של בית המשפט לא לבטל את ההרשעה צריכה להיות מובנת מאליה בעיניי בתיק זה.

 

אם אכזריות ברמה כה קשה, שלוחת רסן ומסוכנת שמותירה מי מהמתלוננים מחוסר הכרה מרוב המכות שהוא חטף בכל חלקי גופו, לא מובילה להרשעה גם אם שיקום מוצלח – אזי באיזה מקרים ירשיעו??

 

ג'ואי

 

 

 

 

קודם כל, אפרת כל הכבוד!.  זה נעשה יותר ויותר קשה לשכנע את בית המשפט להחזיק הרשעות על כנן בתיקים של קטינים,  אפילו בתיקים חמורים מאוד.

 

הסניגוריה שמה לה למטרה להפוך את נושא אי ההרשעה לברירת המחדל בתיקים של קטינים.  אני רואה את הטיעון של : "שיקום מוצלח= אי הרשעה" על בסיס כמעט יומיומי.    המייל  של אפרת  הוא  פלטפורמה מצויינת כדי להפנות את תשומת ליבכם למגמה האמורה , ולבקש  מכם שני דברים:

 א-  לעדכן אותי  ולהתייעץ איתי בכל תיק שבו עולה הטענה. 

ב.  לעמוד בפרץ.  עדיין, הכלל – גם אצל קטינים- הוא הרשעה.   אדרבה, האפליקציות של הרשעה אצל קטינים  פחות דרמטיות מאשר אצל בגירים), ומסלולי "היציאה" מההרשעה רבים יותר. הסברים מפורטים יותר יינתנו לכל דורש.    על רקע האמור, דווקא  ההרשעה בפלילים אצל קטינים היא כלי מרכזי ביצירת איזון שבין האינטרס הציבורי הכללי, זה שאנחנו מורגלים בו ואשר לוקח בחשבון את שיקולי ההלימה והקורבן,  לבין האינטרס שבשיקום הקטין וניתובו אל מחוץ למעגל הפשיעה.       זהו המסר שחשוב שתדגישו שוב ושוב בבית המשפט, כבלם לסחף שמנסה הסניגוריה ליצור.

 

 

 

 

שלום לכולם

ביום חמישי הופעתי בערעור המצ"ב, שעניינו בקשתו של קטין להימנע מהרשעה בעניינו. הדיון היה מעניין מאוד, והשופטים התלבטו בקול רם האם להיענות לבקשת הקטין שלא להרשיעו– מצד אחד ציינו את העבירות החמורות בהן הורשע, ומצד שני ציינו את ההליך השיקומי הגדול שעבר, ואת רצונו להתגייס לצבא. מאחר ופסק הדין לא מתאר את עובדות המעשה בו הורשע המערער, אפרט מעט בעניין זה.

 

המערער, היום בן 18.5, הודה בכתב אישום מתוקן במסגרת הסדר טיעון בביצוע עבירת תקיפה הגורמת חבלה של ממש בנסיבות מחמירות לפי סעיף 382(א) יחד עם 380 לחוק העונשין (במקור נוספו לעבירות הללו המניע הגזעני, אך זה הושמט במסגרת הסדר הטיעון).

אירוע האלימות התרחש ביום 17.2.16 (המערער היה אז בן 16.5) בשעות אחר הצהריים בחוף הים בנתניה. המערער ישב עם אחרים ושתה אלכוהול.

בשעות אחה"צ הלכו שני המתלוננים לכיוון המעלית שבחוף. נאשם 1 ניגש אליהם וקילל אותם מיני קללות בנוסח "נכון שמוחמד בן זונה?" המתלוננים התעלמו מקריאותיו. הנאשם 1 זרק לעברם אבן גדולה והחל לרוץ אחריהם. בשלב זה כל הנאשמים, לרבות המערער, הרעיפו קללות בגנון דומה לעבר המתלוננים, רצו אחריהם והשליכו לעברם אבנים ובקבוקי זכוכית ריקים.

המתלוננים הצליחו להימלט לתוך המעלית, אלא שהנאשמים נכנסו אליה אחריהם ובמעלית המשיכו להשליך על המתלוננים אבנים וכן היכו את אחד המתלוננים באמצעות אגרופים ובקבוק בירה. בנוסף, הנאשמים היכו את המתלונן השני ולאחר מאבק עם שני המתלוננים משכו מתוך המעלית את אחד המתלוננים וגררו אותו החוצה. במעמד זה הנאשמים ביחד עם האחרים היכו אותו בכל חלקי גופו וקראו ליתר האנשים שנכחו במקום להכות אותו, כאשר מבוגר וקטין נוסף אכן הצטרפו לנאשמים ולאחרים ובעטו בראשו , בגבו, ברגליו, וכן דרכו עליו וחנקו אותו.

הנאשמים והאחרים הותיר את המתלונן חבול ומוטל על הקרקע ונמלטו מהמקום. המתלונן ניסה לקום אך התמוטט ואיבד את הכרתו. נגרמו לו רגישויות בראשו, סימני חבלה בפניו, דימום מאפו, רגישות בצלעות, סימני חבלה בגב ובמותניים ושפשופים ברגליים.

המערער צירף עוד תיק ונמצא אשם על פי הודאתו בביצוע עבירות של הסגת גבול וגניבה לגבי אירוע מיום 6.6.15.

 

התסקירים בעניינו תיארו נער שמעצרו וההליך נגדו גרמו לו ולמשפחתו לקחת אחריות מלאה על חייו. המערער לא רק השתתף בכל הקבוצות וההליכים הטיפוליים שנדרשו ממנו, אלא גם ביטא אחריות מלאה, ושינוי של 180 מעלות באורחות חייו. על פי התסקיר המשלים שהוגש הנער צפוי להתגייס (לטירונות בחוות השומר) ביולי הקרוב. התסקירים המליצו באופן חד משמעי על אי הרשעה, למרות העבירות החמורות שבהן הודה. יצוין, ששותפיו, לגביהם לא התקיים הליך טיפולי כאמור, הורשעו ונגזר דינם לעונשי מאסר בפועל וכן בעבודות שירות.

 

אנחנו טענו בדיון, בין היתר, שכל הנסיבות שעומדות לזכותו של המערער הן בדיוק הטעם לכך שלא הושת עליו עונש מאסר לריצוי בפועל, וכי נוכח אופי העבירות בהן הורשע הרשעה מהווה המינימום ההכרחי. ואולם, מה שבסופו של דבר הוא ששכנע את בית המשפט לדחות את הערעור היה הוראה של אכ"א שהגשנו בדיון, שעניינה האפשרות לבקש חנינה ומחיקת רישום פלילי לחיילים בגין הרשעות שקדמו לשירות הצבאי – ותודה גדולה לדפנה פינקלשטיין איתה התייעצתי עובר לדיון, ושהפנתה אותי להוראה זו.

לפי הנוהל הקיים, 6 חודשים לפני מועד השחרור, חייל שיש לחובתו רישום פלילי בגין הרשעה שצבר עובר לשירותי הצבאי, יכול לבקש באמצעות מש"קית ת"ש ביחידה הצבאית, לעמוד בפני ועדה הממליצה לנשיא המדינה על מחיקת הרישום הפלילי שצבר קודם לגיוסו. כדי שהוועדה תמליץ לנשיא נדרש שהחייל ישרת שירות חובה תקין ותורם.

ביהמ"ש לא היה מודע להוראה זו, ושמח על הגשתה!!

אציין, שבתיקים דומים בעבר, וגם בתיק הזה, נהגתי להפנות לפסיקה של הנשיא גרוניס שקובע כי דרך המלך זה הגשת בקשה למחיקת הרישום הפלילי, ולא קביעת אי הרשעה. ואולם, נדמה לי שההפנייה להוראת הקבע של אכ"א הניחה יותר את דעתו של בית המשפט לגבי קיומו של הליך מובנה המסייע לצעיר לפנות בבקשה כזו.

 

בסופו של דבר, פסק הדין דוחה את הערעור ומציין במפורש את ההוראה הנ"ל. לשימושכם.

 

אפרת