שלום לכולם,

 

בהמשך לקדימונים, אעדכן שאתמול ניתן פסק הדין בערעורים שהגישו האחים אייל ומשה בן משה ואנשיהם, על הכרעת הדין של בית המשפט המחוזי בת"א (השופט רוזן), ועל העונשים שהשית עליהם.

המייל ארוך, אבל אני חושב שכדאי לקרוא. לעניות דעתי, יש כמה הערות חשובות.

 

מעט רקע: מדובר בפרשה רחבת היקף, שבמרכזה סכסוך אלים שפרץ בין הארגון של האחים בן-משה לבין עבריינים אחרים השולטים בתחום ההימורים באזור בת ים וחולון – מוסא בן חיים וחיים ג'אני. לשיאו הגיע הסכסוך עם פיצוץ מטען חבלה שהונח ליד בלוני הגז, צמוד לביתו של מוסא. המערערים הורשעו בסחיטה באיומים של מוסא ושל ג'אני (אישום 1), אך זוכו מחמת הספק מאחריות להנחת המטען ליד ביתו של מוסא (אישום 2). כמו כן הורשעו אייל ומשה בסחיטה באיומים של בעל עסק לחלוקת פיתות, במסגרת ניסיון שלהם להשתלט על קו החלוקה שלו (אישום 3). המערערים הורשעו גם בתקיפה בנסיבות מחמירות של בני מיעוטים ביפו (אישום 4). המערערים זוכו מסחיטה בכוח של אדם נוסף (5). שני האישומים הנוספים – אישומים 6 ו-7 – יוחסו למערער שריקי. באישום 6 הוא הורשע בנשיאת נשק והחזקתו, ובאישום 7 הוא הוא הורשע בסיכון חיי אדם בנתיב תחבורה.

 

 

טענה לפגם בהליך

טענה מרכזית בערעור היתה לפגם בהליך, בשל העובדה שחלק מהדיונים שבהם נשמעה פרשת התביעה, נשמעו בהעדרם של אייל ומשה. לטענתם, שב"ס הפר ברגל גסה את הנחיית גורמי הרפואה בשב"ס להביא את משה לדיונים ברכב נפרד. בשל כך, בשלב מסוים, הורו אייל ומשה לסנגוריהם, שלא לחקור בחקירה נגדית את עדי התביעה המרכזיים באישום 3. בית המשפט המחוזי סירב לבקשה מאוחרת שלהם להחזיר לדוכן העדים את העדים שלא נחקרו בחקירה נגדית. המערערים טענו לפגיעה בזכות החוקתית להליך הוגן ולזכותו של נאשם להיות נוכח בדיונים בעניינו.

 

לא אאריך יתר על המידה, ואומר רק, שהשופט עמית קיבל את עמדתנו בשאלה העובדתית, וקבע כי לאייל ומשה ניתנה אפשרות להתייצב למשפטם, אך הם החליטו פעם אחר פעם להגיע לדיונים אך ורק בדרך שנראתה בעיניהם. השופט עמית קיבל גם את עמדתנו המשפטית, כי אייל ומשה ויתרו על זכותם להיות נוכחים בחלק מהדיונים, ולפיכך הזכות להליך הוגן לא נפגעה. באופן דומה, קיבל השופט עמית את עמדתנו, כי משהחליטו האחים בן משה להורות לבאי כוחם להימנע מחקירת העדים, קשה לזהות פגיעה בזכויותיהם הדיוניות. כמו כן קבע, כי בהינתן שהאחים בחרו להימנע מחקירה נגדית, לא היתה בידם זכות להשלים את החקירה במועד אחר. לעניין זה קיבל השופט עמית את טענתנו, כי הרושם הוא שהחלטתם של האחים שלא לאפשר חקירה של העדים קשורה לניסיונם להשפיע על אופן ניהול המשפט ולהכתיב את אופן הגעתם לדיונים. ראויים לציטוט הדברים הבאים:

 

"לעיתים אין מנוס מניהול תקיף של ההליך נוכח "תרגילים" של בעלי דין אשר מנסים, משיקולים ומאינטרסים שונים, לתקוע מקלות בגלגלי ההליך השיפוטי. לצערנו, בהאידנא, יש ואנו עדים להתנהגות מתריסה של בעלי דין, של עדים (ולעתים אף של באי-כוח) כלפי בית המשפט. אך שופט הערכאה הדיונית לא יירא ולא יחת מפני התנהגות והתנהלות שמטרתה להלך אימים על בית המשפט... תפקידנו-שלנו כערכאת ערעור הוא ליתן גיבוי לשופט הערכאה הדיונית אשר עושה שימוש מושכל ב"ארגז הכלים" שהמחוקק העמיד לרשותו על מנת לאחוז ברסן המשפט".

 

 

בעניין אישום הסחיטה באיומים של מוסא

בפסק הדין אמירות יפות (אם כי לא מחדשות) בנוגע לסחיטה באיומים מכוח נוכחות במקום (מתייחס למערערים אנשי הארגון של האחים בן משה). עוד אני מוצא לנכון להפנות לדחיית טענת הסנגורים, כי על פי הנורמות המקובלות בסביבתם העבריינית של המעורבים – אין לראות בדברים סחיטה באיומים. גם כאן אין מדובר בקביעה מחדשת, ובכל זאת מפנה לדבריו של השופט עמית:

 

"חוק העונשין נועד להציב גבולות בפני התנהגויות שהחברה אינה מוכנה לסבול. בהתאם לכך, נפסק כי: 'לא רגישותו או אטימותו של מי שהדברים היו מכוונים כלפיו הן שקובעות, אם יש בדברים משום איום אם לאו, אלא הערכתו של האדם הסביר, כפי שהיא באה לידי ביטוי על רקע מכלול נסיבותיו של המקרה'... התייצבות מאיימת של חבורה בפתח ביתו של אדם, בשעות הקטנות של הלילה, על רקע דרישה כספית ושיחות טלפון מאיימות – עשויה לגבש את יסודות העבירה הפלילית של סחיטה באיומים. העובדה שמדובר באנשים שהחוק אינו תמיד נר לרגליהם, לא יכולה להיזקף לזכותם וניתן אף לטעון כי יש בכך כדי להעצים את האיום הגלום בנוכחותם".

 

 

בעניין אישום הסחיטה – השתלטות על קו חלוקת הפיתות

השופט קרא כתב את פסק הדין בנוגע לאישום זה. בדיון הערתי, כי המערערים זכו מן ההפקר, כיוון שחומר הראיות בתיק הצדיק את הרשעתם בעבירה נוספת של סחיטה באיומים לפי סעיף 428 סיפא ובעבירה של קשירת קשר. השופט קרא הרים את הכפפה, ולמרות שהדבר לא התבקש במפורש, עשה שימוש בסמכות הקיימת לבית המשפט לפי סעיף 216 לחסד"פ, והרשיע את אייל ומשה בעבירות הנוספות, וזאת, כדבריו – "בגדר קריאת הילד בשמו".

 

 

בעניין אישום 7 – זיכוי המערער שריקי מעבירת סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה

בית המשפט המחוזי הרשיע את המערער שריקי בעבירה של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, לאחר שנהג ברכב בשעת לילה מאוחרת ברחובות חולון, כשלידו שני נוסעים. שריקי נהג במהירות וחלף על פני חמישה צמתים שונים כאשר האור ברמזור בכל הצמתים היה אדום. לצדו, לאורך מסלול הנסיעה, נסע קטנוע בו נהג מעורב נוסף, והשניים ניהלו ביניהם מעין מרדף. אחריהם נסעה ניידת משטרה, אם כי לא צוין כי השוטרים כרזו לו לעצור. כאשר כרזו לו לבסוף, הוא עצר בצד הדרך.

המערער טען, שלאור הנחיית פרקליט המדינה מס' 2.17 - "מדיניות התביעה בהעמדה לדין של נהגים המנהלים מרדפים בכביש", לא היה להעמיד אותו לדין בעבירה של סיכון חיי אדם, אלא לכל היותר בעבירה של נהיגה בפזיזות, לפי סעיף 338(1) לחוק. הנחיית פ.מ. קובעת, כי במקרים בהם החשוד ראה מראש את התרחשות התוצאה המסכנת כאפשרות קרובה לוודאי, היסוד הנפשי הנדרש מתקיים. ואולם, נוסף להגדרה הכללית, ההנחיה קובעת שני תנאים להתקיימות היסוד הנפשי: האחד – מודעות הנהג לנהיגתו הפרועה; והשני – שבמהלך המרדף הנהג התנגש בכלי רכב אחרים או כאשר פגיעת הנהג בכלי רכב אחרים נמנעה אך ורק בשל פעולה של נהגי כלי הרכב החולפים או ניידות המשטרה. כמו כן, נאמר בהנחיה, כי: "במקרים בהם חצה תוך כדי המרדף צמתים וכו' מבלי שיצר סיכון מוחשי לכלי התחבורה אשר היו בפועל בדרכו – אין להאשים בעבירה זו".

בדיון ביקשתי לטעון מצד מהות העבירה. טענתי, כי אדם הנוהג במהירות גבוהה, בפראות, לאורך מסלול לא קצר, תוך שהוא חוצה במהירות גבוהה חמישה צמתים באור אדום, כאשר הדבר נעשה בטבורה של עיר, וודאי כאשר יש נוסעים אמו ברכב, וכאשר הוא דולק בעקבות קטנוע הנוסע לפניו, אף הוא במהירות גבוהה – חזקה עליו כי הוא רואה את התרחשות התוצאה המסכנת כאפשרות קרובה לוודאי. טענתי, שבנסיבות אלה אין ספק שמתקיים היסוד הנפשי הנדרש, קרי: צפייה בדרגה הקרובה לוודאי, כי נהיגה בדרך זו תסכן חיי אדם. טענתי, כי על פי ע"פ 217/04 בעניין אלקורעאן, עבירות העוסקות בנהיגה בדרל נמהרת או רשלנית (כדוגמת סעיף 338 לחוק), מטפלות בנהג  הסביר, הממוצע, שבשל נסיבות שונות מבצע עבירה בזמן נהיגה. ולעומתו, עבירה לפי סעיף 332(2) מטפלת בנהג שאינו "תמים", בנהג שידע על הפסול בהתנהגותו, ולמרות זאת לקח סיכון ביודעין לפגיעה באנשים חפים מפשע. כמו כן, ניסיתי לאבחן את המקרה בכך שהמערער חצה צמתים האור אדום, כאשר ההנחיה מדברת אך על נהג שחצה צמתים ואינה מציינת את הנסיבה המחמירה של חצייתם באור אדום.

לצערי, השופט וילנר שכתבה את הפרק הרלוונטי בפסק הדין, קיבלה את טענת ההגנה, וקבעה כי הנחיית פ.מ. קבעה תנאים להעמדה לדין בעבירה של סיכון חיי אדם, ולפי התנאים הללו לא היה מקום להגיש כתב אישום בעבירה לפי סעיף 332(2). השופטת וילנר קבעה, כי הנחיות מנהליות אינן מחייבות את הרשות, אלא מנחות אותה בהפעלת שיקול דעתה בהתאם לנסיבות הספציפיות של המקרה. "עם זאת, ההלכה היא שכלל על רשות מנהלית אשר מוציאה הנחיות לנהוג בהתאם להנחיות אלו ולא לסטות מהן בהעדר הצדקה מיוחדת". לפיכך קבעה, כי העמדתו לדין של שריקי בגין עבירה לפי סעיף 332(2), מהווה "אכיפה סלקטיבית" ופוגעת לזכותו לשוויון בפני החוק. שריקי זוכה אפוא מעבירה של סיכון חיי אדם, והורשע חלף זאת – תוך שימוש (נוסף) בסעיף 216 לחסד"פ – בעבירה לפי סעיף 338.

 

לעניין העונש

את עיקר העניין בטיעון לעונש תפסה העובדה שמשה סובל מגידול בראשו, שגורם לו להתקפים אפילפטיים. בערעור נטען כי כליאתו מאחורי סורג ובריח מרעה את מצבו הרפואי עד כדי סכנת חיים. נטענו גם טענות נוספות, בעיקר כלפי אופן הטיפול על ידי שב"ס, אך אין צורך להרחיב. המערער ביקש גם להקל בעונשו בדומה לענישה שהוטלה על לופוליאנסקי. בפסק הדין חוזר בית המשפט על הקביעה, כי בנושא זה יש לבחון על מקרה לגופו, "ובפרט יש לציין, כי מלופוליאנסקי לא נשקפה סכנה לציבור, וקשה לומר דברים דומים לגבי משה". בית המשפט נכון היה להניח שבמצבו של משה חלה החמרה מסוימת, אך הוא לא שוכנע כי כיום מאסרו של משה מסכן את חייו באופן ישיר.

אני מפנה גם לכך, שבית המשפט התייחס לבקשתו של משה לאפשר לו לרצות את עונש המאסר מחוץ לכותלי בית הסוהר, במסגרת "מאסר בית" בפיקוח אלקטרוני. בית המשפט ציין, כי אפשרות זו איננה מוכרת במשפט הנוהג, "אך במבט צופה פני עתיד ניתן להפנות את תשומת הלב לכך שאפשרות זו אינה מופרכת והיא עשויה להועיל במקרים המתאימים".

נקודה אחרונה לפני סיום: במעמד הדיון ביקשתי להגיש כראיה כתב אישום חדש שהוגש נגד משה, בגין התנהגותו בין כותלי הכלא. בית המשפט קיבל את הבקשה וכתב: "איננו רואים מניעה כי תובע במשפט יציין במסגרת הטיעון לעונש, קיומו של כתב אישום תלוי ועומד".

 

היה ארוך גם לי...

 

אופיר

 

 

 

 

 

 

 

בברכה,

אופיר טישלר, עו"ד | פרקליטות המדינה – המחלקה הפלילית

טלפון: 02-6466029   פקס: 02-6467528

דוא"ל: [email protected]

__________________________

פרקליטות המדינה